פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שז יג

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־13:14, 7 בפברואר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Added ben shmuel book.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אורח חיים שז יג


סעיף יג | קריאת שטרי הדיוטות

כנזכר לעיל אסרו חכמים לקרוא רשימת מוזמנים משום שטרי הדיוטות (לפי דעת אביי). הגמרא מזכירה (קטז:) שלדעת רבי נחמיה אסור לקרוא בכתבי הקודש כדי שיאמרו אנשים שכל שכן שאסור לקרוא בשטרי הדיוטות.

הראשונים חולקים מהם שטרי הדיוטות[1]:

ר"ת, ר"י[2], ראשונים בשם הראבי"ה: שטרי חובות. אבל אגרות של רשות אין בהם משום שטרי הדיוטות.

רש"י, רא"ש בשם רבינו יונה, ר"ן, רשב"א וטור: שטרי חובות וגם אגרות רשות (משום שמתחלפות בשטרי חובות).

☜ כך פוסק שו"ע.

רמב"ם, מאירי: כל הדברים הכתובים חוץ מכתבי הקודש בכלל האיסור (רמב"ם: שמא ימחק).

❖ עיון בלא קריאה בפיו

הגהות מימוניות בשם או"ז, מרדכי והגהות מרדכי: מותר לעיין בשטרי הדיוטות (כי הרהור מותר).

רא"ש בשם רבינו יונה, שבלי הלקט (בשם רבי בנימין[3]): גם עיון בלבד נאסר[4].

שו"ע: גם עיון אסור בשטרי הדיוטות. (לקמן בסעיף יד יתבאר שרק אם יודע מה כתוב בהם אסור, אבל אם לא יודע התיר).

הערות שוליים

  1. ניתן לבאר שנחלקו הדעות בטעם האיסור: למי שמתיר אגרות של רשות, טעם האיסור הוא משום 'ממצוא חפציך'. למי שאוסר כל כתב חוץ מכתבי הקודש טעם האיסור הוא שמא ימחק. ולסוברים שגם אגרות של רשות נאסרו אפשר להסביר בשני אופנים: או שמא ימחק (כך כותב הר"ן), או שגזרו אטו שטרי הדיוטות שנאסרו בגלל 'ממצוא חפציך' (רא"ש וכ"כ משנ"ב).
  2. קצת קשה לי שכן ר"י התיר לקרוא אגרות רק משום פיקוח נפש ולא משום שאין זה שטרי הדיוטות. ואולי כיוון שיש לפעמים פיקו"נ באגרות, התירו אותם לגמרי לדעתו ואין להם דין של שטרי הדיוטות עוד.
  3. שבלי הלקט מבאר שהטעם לאסור עיון בלבד מפני שיש חשש שהאדם יבוא לדון בענייני האגרת. (ונלע"ד שדבריו מוסבים רק על שטרי חובות ממש, אבל על אגרות של שלום דבר זה לא שייך, ואולי רבי בנימין סובר שאסור רק בשטרי חובות. וצ"ע).
  4. נלע"ד לבאר שטעם המתירים טעם האיסור הוא משום 'ממצוא חפציך', לכן הרהור בלבד מותר (וכ"כ הגר"א). והאוסרים סוברים שגזרו משום 'ממצוא חפציך' גם כשאין חשש ממש. ונראה שלפי הרמב"ם ור"ן שחששו לסברת שמא ימחק יהיה אסור גם בעיון בעלמא. כלומר מי שאוסר שטרי הדיוטות שמא ימחק (רמב"ם), ודאי שיאסור גם עיון בלבד. ומי שאסר שטרי הדיוטות משום 'ממצוא חפציך' (הגה"מ ורא"ש) יש צד להתיר בקריאה דרך עיון. אלא אפשר שגזרו גם בעיון בעלמא (שמא יבוא לידי קריאה ממש, וכך סובר הרא"ש).