פרוזבול: הבדלים בין גרסאות בדף

הרשאה שנותן המלווה לבית הדין לגביית כל חובותיו מן הלווים.

נאמר בתורה: "וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'". ומכאן, שעם תום שנת השמיטה, חייב המלווה לשמט את חובותיו, כלומר, להפסיק לתובעם מן הלווים. מלווה הממשיך לתבוע את הלוואותיו גם לאחר סיום השמיטה, עובר על איסור "לא יגוש את רעהו".

כשראה הלל הזקן שנמנעו העם מלהלוות זה לזה כדי להשמר מנגישה לאחר תום שנת השמיטה, והיו עוברים על מה שכתוב בתורה "השמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו" - התקין פרוזבול, שהוא שטר שבו נרשם הנוסח: "... מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה, הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה".

תקנת הלל היתה, שבאמצעות הפרוזבול יועבר חוב הלווה לבית הדין (שעליהם לא חל איסור תביעת חוב בשביעית, שכל האיסור הוא דווקא בן אדם לחברו), ובית הדין יחשב כתובע, והמלווה כשלוחם, ובתבוע המלווה את חובו לא עבר על איסור "לא יגוש את רעהו", כי לא הוא ה"נוגש" את חברו.

בעקבות תקנת הלל, יכול כל אדם להלוות את כספו בלא חשש שחובו ישמט, וגם העניים ימצאו מי שילווה להם.

תיבת "פרוזבול" היא מילה מקוצרת מ"פרוזבולוטי", ומורכבת משלוש תיבות: "פרוז" - תקנה, "בולי" - עשירים, "בוטי" - עניים. כלומר, שהתקנה היא לטובת העשירים, שלא יפסידו את ממונם על ידי השמטת ההלוואה בשביעית, וגם לטובת העניים, שימצאו מי שילווה להם.

לדעת רוב הראשונים, תקנת הלל היא, שאין השמיטה משמטת כאשר המלווה אומר לבית הדין שהוא מוסר להם את כל החובות המגיעים לו, אף על פי שאינו מוסר את גופי שטרות החוב שבידו, והצהרה זו מועילה אפילו למילווה על פה. אך יש מן הראשונים שסובר, כי דווקא מסירת שטרות החוב לבית הדין היא היא הפרוזבול שהתקין הלל.

נחלקו הראשונים, האם פרוזבול מועיל גם בזמן ששמיטת כספים נוהגת מן התורה, או דווקא בזמן הזה, ששמיטת כספים נוהגת מדרבנן בלבד.

דין החוב כאשר המלווה לא כתב פרוזבול, שנוי במחלוקת ראשונים: יש אומרים, שהחוב אכן נשמט; ויש אומרים, שכל הלוואה בזמן הזה נחשבת כאילו ניתנה על תנאי "שלא ישמטנו בשביעית", והלווה חייב להחזירה.

תוקפו של פרוזבול מותנה בכך שללווה יש פיסת קרקע. בטעם הדבר נחלקו הראשונים: יש אומרים, לפי שאין רגילים להלוות למי שאין לו קרקע (מפני הסיכון שבדבר), ובדבר שאינו שכיח אין חכמים עושים תקנה; ויש מבארים, שכשיש ללווה קרקע, נחשב החוב כאילו הוא גבוי בידי בית הדין, ואין בו משום "לא יגוש".

אם אין ללווה קרקע - יזכה המלווה ללווה קרקע כל שהיא לפני כתיבת הפרוזבול.

כאמור, אין שיעור לקרקע הנחוצה לצורך כתיבת פרוזבול, ודי גם בעציץ נקוב, או בקרקע שניתנת בהשאלה, ואולם זכות ארבע אמות שיש לכל אדם מישראל (לצורך קבורה או כחלקו בארץ ישראל), אינה מועילה לעניין פרוזבול.