סובלנות

נא להכניס כאן תוכן לערך הכלה של אדם או קבוצה למרות דעות, תפיסות עולם, והשקפות שונות, ביותר משל האדם הסובלני. ואף מעשים שלדעתו של האדם הסובלני אסור להם שייעשו.

תזאורוס לוגי

• "...נתייבמו, בית שמאי מכשירין ובית הלל פוסלין אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי כל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו". תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יג/ב.

• ענוונתנות: "...סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

• "תרי קלי לא משתמעי" (ראש השנה כז, ע"א)

• גוערים באדם שאינו מפרנס את בניו ובנותיו, ומכלימים אותו ברבים - ראה סמ"ג - חלק מצות לא תעשה - מצוה פא - בפרק אף על פי (כתובות סה, ב) דרש שילא כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים ומשם ואילך תקנת חכמים היא להאכיל עד שיגדלו כדאיתא פרק נערה (כתובות מט, ב) ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ברבים לאמר לו עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני כן אומרים לו בצבור (רמב"ם אישות פי"ב הל' יד), במה דברים אמורים באיש שאינו אמוד ואינו יודע אם ראוי ליתן צדקה אם לאו אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו (רמב"ם שם הל' טו) כדמסקינן התם (כתובות מט, ב): כלומר, על אף שטכנית אדם אינו חייב "משפטית" לפרנס את ילדיו מאחרי גיל שש, מ"מ אנו לא מתייחסים להתנהגות כזו בסובלנות, אלא גוערים בו ומכלימים אותו ברבים על התנהגות שכזו. לשון הרמב"ם בעניין זה: רמב"ם יד החזקה - הלכות אישות פרק יב (יד): כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו ואין כופין אותו לזונם אחר שש: (טו) במה דברים אמורים באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו:

• בעל קורא שקורא לא נכון בתורה: שו"ע אורח חיים - סימן קמב - (א) קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירין אותו: הגה - וכן דין החזן הקורא; ודוקא בשינוי שמשתנה ע"י זה הענין, אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד, אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו (ב"י ופסקי מהרא"י סימן קפ"א)

• המתקן ברכה שלא הוזכרה בתלמוד גוערים בו - ספר פרי חדש על או"ח - סימן מו - סוף דבר כל שמתקן נוסח ברכה שלא הוזכרה בתלמוד או מברך ברכה שלא נזכרה בש"ס כגון מגביה שפלים או סומך נופלים וכיוצא גוערין בו עד הכאה.

• יש לבייש ברבים מי שמדב� בשעת התפילה בבית הכנסת: ספר אליהו רבה או"ח - סימן קכד - (יב) והשח גוערין בו וכו'. כתב הכלבו דף ט' אוי להם למדברים דברים בטילים או שחוק בשעת התפילה כי ראינו בעוונינו כמה בתי כנסיות שנחרבו על שנהגו בהם קלות ראש, עד כאן. כתב בספר ווי העמודים מן הראוי שכל קהילה וקהילה יעמידו אנשים על זה, אשר ישגיחו בעונשים רבים על המדברים ויבושו אותו ברבים.

• סובלנות שעשוייה לנבוע מחנופה: - ספר הנהגות צדיקים - הנהגות מרבי מאיר פאפירש - עט. אין לך דבר שעומד בפני התשובה אלא החנופה שאין גוערין לרשעים וסבורים שהותר הרצועה.

• הרב קוק זצוק"ל: "אמנם אחים יקרים, נמצאו אחדים גם מגדולי ישראל היראים וחרדים על דבר ד', שבקושי התירו לעצמם מדת הסבלנות, להיות נוחים ועלובים ומרוצים גם לאותם שפרקו מעליהם עול התורה. אבל דעו נא, אחי, האמת המרה כי לא מלבם היה הדבר הזה; הם העמידו פנים צהובות מפני דרכי שלום. קיוו, אולי בזה להמשיך הלבבות מעט מעט לדרך התורה והמצוה, אבל לבם היה מלא מרירות ושנאה פנימית עזה ועצומה היתה עצורה בעצמותם לאלה שחללו בזדון דת קדשנו וירמסו ברגל דגל עמנו, שלמענו באנו באש ובמים ושפכנו דמנו כמים! ואף גם זאת כי רק יחידים, שחוננו בסבלנות יתרה, יכלו עכ"פ להמשיך עליהם את הנעימות החיצוני, שאחרים החזיקוהו ג"כ לרושם של מעין חנופה; אבל הרבים אינם יכולים בשום אופן להבליג על גועל נפשם, ועוד כמות איבת עולם השמורה לכל עברין ומחלל קדש ביד רמה. כי ההכרה הפנימית גדולה מאד בקרב עמנו בכלל, שההעברה על התורה ומצוותיה, הוא הגורם הגדול לייבש את לשד תחנו הלאומי, אשר ממנו לחיינו הפרטיים והכלליים תוצאות".