נחל תרצה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נחל תרצה באזור הג'יפתליק - מקור ויקישיתוף - צילמה תמרה

נחל תרצה המוכנה (ואדי פרעה) הוא הגדול בנחלים המנקזים את מזרח השומרון לבקעת הירדן. אורכו כ-40 קילומטרים ושטח אגן הניקוז שלו, הוא כ-300 קמ"ר. זרימתו מתמדת, ברוב ימי השנה, והוא הנחל האיתן היחיד במזרח השומרון.

הנחל מתחיל מזרחית לשכם, בבקעת בית דג'ן ונמשך צפונה, שם הוא נקרא ואדי עזמוט ואחר כך ואדי בידא. באזור עינות בידאן שעל כביש שכם-גשר אדם הוא פונה מזרחה בתוך בקע גאולוגי ומשלים בנקודה זו את הקפתו של הר כביר, ומנקז באופן זה את כל מורדות ההר.

בבקעת הירדן בהמשכו של נחל תרצה הוקמו מערכת מאגרי מים גדולה ומשוכללת לתפיסת מי השיטפונות. מי המאגרים משמשים להשקיית שטחי החקלאות של היישובים באזור.

קילומטרים ספורים מזרחה משם נשפך נחל תרצה לנהר הירדן. הנחל תרצה קרוי על שם העיר תרצה המקראית

אתרים בבקעת הנחל

לאורך הנחל יש אתרים, בחלקם מתקופת ההתנחלות בימי השופטים וימי בית שני

  • עין בידאן - עמק פורה ובו קבוצת נביעות שופעת, אתר קידוחי מים חשוב לעיר שכם והסביבה.בימי בית שני היה מקור לפרי הרימון וכך נאמר בתלמוד ירושלמי, מסכת ערלה:"אמר רבי יודה לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום. ושאר כל הרימונין את דרכן להימנות אלא רימוני בדן על ידי שהן חביבין דרכן להימנות שאר כל הרימונין על ידי שאין חביבין אין דרכן להימנות" {{מקור|(פרק ג', הלכה ד גמרא, דף יט,א')}]- בדן היא בדיאן.
  • מזרחה לו תל נמוך, מזוהה הוא עם תרצה המקראית, אשר נכבשה על ידי יהושע בן נון ([[ספר יהושע]],י"ב, כ"ד) - היום (תל אל-פרעה). בה נמצאו שרידים תרצה בירת ממלכת ישראל לפני בניית העיר שומרון.
  • דרומית מעין בידאן ניכר בשטח, תל נמוך, רחוק יותר העיר טובאס - עיירה ערבית המשמרת בשמה את תבץ, מקום מותו של אבימלך (שופטים פרק ט').

"דרך מבוא השמש"

"דרך מבוא השמש" היא דרך הקיימת מתקופת המקרא, במסלול זריחת השמש, ממזרח למערב, מעבר הירדן לארץ ישראל. מסלולה הקדום עובר לצידו הצפוני של נחל תרצה. הוא עולה עד עין בדיאן בשיפוע מתן ומשם בעלייה חדה לעיר שכם. דרך מבוא השמש מתחברת בפאתי שכם עם דרך האבות, המובילה לבית אל וךירושלים. הדרך מציינת את המקום בו תכרת הברית על עם ישראל לאחר הכנסו לארץ כנען כפי שנאמר בספר דברים:"וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים, וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל. הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל, הַגִּלְגָּל, אֵצֶל, אֵלוֹנֵי מֹרֶה.{{מקור|(י"א,כ"ט-ל')}].

במסלול זה הלך גם יעקב אבינו בשובו מחרן, כפי שנאמר בספר בראשית: " וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה, וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת; וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּוֹת. וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ, מִפַּדַּן אֲרָם; וַיִּחַן, אֶת-פְּנֵי הָעִיר.(ל"ג, י"ז-י"ט).

נחל תרצה - עמק המוות במלחמה הגדולה

נחל תרצה - עמק המוות במלחמה הגדולה היא הכינוי שניתן לעמק היורד משכם לעמק הירדן בנתיב בו זורם נחל תרצה, בשלהי מלחמת העולם הראשונה היא המלחמה שכונתה בשם "המלחמה הגדולה". העמק היה דרך המוצא היחידה שנותרה לחיילי הארמיות העות'מאניות הנסוגות מהרי השומרון. 21 בספטמבר 1918 היה היום שבו הפכה הדרך התלולה ל"מלכודת טופוגרפית". לתוכה נהרו החיילים הנסוגים. בנחל תרצה ידע הצבא העות'מאני את אחת מתבוסותיו הקשות. הנסיגה הפכה למנוסת בהלה. נתיב הבריחה היה למלכודת מוות אכזרית, שבאה מידי האוויריה הבריטית [1] . לפי האומדן היו בטור הנסוג 7,000 חיילים - כאשר רק שליש נותרו בחיים - ארטילריה ואמצעי הובלה בממדים שלא היו מוכרים בחזית ארץ ישראל [2].

מבט אל נחל תרצה

לקריאה נוספת

  • דב גביש, נחל תרצה - עמק המוות במלחמה הגדולה, בתוך: זאב ח. ארליך (עורך), "שומרון ובנימין - כרך שני", הוצאת ראובן מס, 1991.
  • לואיס תומאס וקנת בראון קולינגס, עם אלנבי בכיבוש הארץ, תרגם :ב. פרידמן, הוצאת ספרים אריאל - ירושלים, 2001. - על פעלם של הטייסים הבריטיים בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה


  • יגאל ידין, עמק סוכות במערכות דוד ואחאב, בתוך י.ליוור (עורך), היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בתקופת המקרא, תל אביב, תשל"ג, עד' 170-171 - ניתוח קרקעי ומשמעותו הצבאית של ואדי פרעה (הוא נחל תרצה) מן ההיבט הקרקעי


הערות שוליים

  1. לפי אתר חיל האוויר המלכותי (Royal Air Force)... הוא חיל האוויר העצמאי הוותיק בעולם ... נוסד ב-1 באפריל 1918", דהיינו חודשים אחדים לפני פעולה זו. אולי מסיבה זו המחבר מכנה אותו בשם הסתמי "האוויריה הבריטית"
  2. המקור: ' דב גביש, עמ' 282