מצה שרויה

מצה שרויה (ביידיש: "גברוקט") היא מצה שהושרתה במים, או מאפה שנאפה מקמח מצה ששרה במים. בחלק מקהילות החסידים נהגו שלא לאכול בפסח מצה שרויה, מחשש שמא יש בתוך המצה קמח שלא נאפה דיו, אלו שנדבק על גבי המצה מעט קמח, ואז הקמח יחמיץ (שו"ע הרב, תשובות, סימן ו, שערי תשובה אורח חיים תס, {{מקור|משנה ברורה תנח ד$הובא במשנה ברורה תנח ד)) על אף שהקמח לאחר האפיה לא מחמיץ שנית. לגבי קמח מצה, ישנו חשש נוסף, שמא עמי הארצות יחשבו שזהו קמח חיטה וישתמשו בקמח חיטה בפסח (כנסת הגדולה תס"א, והביא שם שהיה מעשה שראתה אישה אחת את שכנתה הרבנית שבשלה קמח מצה וחשבה שזהו קמח חיטה ומאז גזרו בעירה שלא להשתמש בקמח מצה בפסח). אמנם, לדעת רוב מוחלט של הפוסקים אין צורך להחמיר משום חשש רחוק זה, ובמיוחד בימינו שהתנורים חזקים והמצות עשויות כרקיקים. כתבו הפוסקים, שגם מי שאבותיו נהגו להחמיר שלא לאכול "שרויה" יכולים להקל ולאכול (אם לא נהגו בזה שלוש פעמים, שאז יש לזה דין נדר וצריך התרת נדרים), כיוון שהמנהג הזה הוא בגדר "חסידים ואנשי מעשה" שנוהגים בו, ולא "קבלת הרבים" שאז יש חיוב על הבנים להמשיך במנהג אביהם, ולכן ישנם הרבה ממשפחות חסידיות שלא מחמירים בזה ואוכלים מצה שרויה בפסח. וכתב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין: "ומ"מ מי שנוהג בחומרא זו אין מזניחין אותו" (משנה ברורה תנח ד). ישנה מחלוקת האם "שרויה" אסורה (לאלו הנונהגים איסור בה) כאשר משרים את המצה במי פירות, שאינם מחמיצים (אוסרים: שו"ת קנין תורה ב פז מתירים: תבנית:שו"ע הרב שם) כאשר משרים לצורך חולה או קטן ( אוסרים: קנין תורה שם), או כאשר משרים בפחות משמונה עשרה דקות (מתירים: שערי תשובה שם אוסרים: תבנית:פניני הלכה פסח ח ג הערה 2 לדעת שו"ת קנין תורה.

כמו כן, נהוג בחו"ל ביום השמיני של פסח לאכול שרויה.

מצה שרויה אינה אוסרת כלים שערים המצוינים בהלכה קיג ז, ויש נוהגים להחמיר פניני הלכה שם.