מי תמציות שלא פסקו

מים שנתמצו ממי הגשמים שירדו על ההרים וזחלו מהם לעמק ונתכנסו שם, ולא פסקו עוד המים לזחול מן ההרים, שעדיין ההרים מבצבצים ופולטים מים.

בעל החלקת יואב כתב במקום אחד שטעם טהרת מי תמציות הוא מפני שכיון שההרים עדיין בוצצים הרי חשובים כל המים שבהרים כמחוברים והרי זה כאילו יש בהם מ' סאה‏^[1] ובמקום אחר חזר בו וכתב מפני שהמים המתמצין ושוקעים בקרקע נחשבין כמחוברים לקרקע "דחשבינן כל הקרקע כדבר אחד עם מה שבגומא" ולכן מטהרים בהשקה ‏^[2].

ובירושלמי ‏^[3] מובא שדינו כמעיין לענין לטהר מים אחרים למפרע הוא נעשה כמעין או להבא אולם המהרש"ם ‏^[4] כתב שהכוונה היא שלאחרי שפסקו הגשמים נראית עדיין נביעה על המים וזה סימן שיש נביעה עצמית של המים מהקרקע.

ברמב"ם בפירוש המשניות פירש "מים המתמצים ומתקבצים מהנזחל או מהמטפטף מאחר שנפסק מקור זחילתם" ומשמע שיש מעלה במה שהמים זוחלים, ו[ http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=48160&hilite=7bc5a422-394a-4c6c-a37e-f1d205fdee4f&st=%d7%aa%d7%9e%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%aa שו"ת מהרי"ץ דושינסקי] מקשה מה המעלה זה שזה זוחל. ומהירושלמי הנ"ל נראה שכאן יש דין מסויים של מעין במה שיש זחילה טבעית.

הערות שוליים