מיקרופדיה תלמודית:כעור

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־12:36, 5 בפברואר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">הגדרה</span><ref><span dir="rtl"> לא, טורים תתלג-תתקי.</span></ref> <span dir="rtl">- מעשים שעשתה אשת איש (ר...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - מעשים שעשתה אשת איש (ראה ערכו), שמחמתם יש לחוש שזינתה, לענין איסורה על בעלה ועל הנחשד

ערך זה עוסק בדבר מכוער שעשתה אשת איש עם אדם אחר. על דברים שאמרו חכמים: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (חולין מד ב, ועוד), ראה ערך חשד; מראית העין.

כיעור הוא מעשה פריצות שאין בו הוכחה גמורה על זנות (ראה יבמות כד ב; רמב"ם אישות כד טו; טוש"ע אהע"ז יא א), אלא שהדברים מראים שהיתה שם זנות (רמב"ם שם. ראה להלן: עניני הכיעור), והרי היא נאסרת לזה שעשתה עמו אותו מעשה (ראה להלן: לאוסרה על הנטען), ויש סוברים שבאופנים מסוימים נאסרת אף על בעלה (ראה להלן: לאוסרה על בעלה).

לאוסרה על בעלה

בעדי כיעור

אשת איש שיש עליה עדות שעשתה מעשה כיעור (ראה להלן: עניני הכיעור), אם נאסרת לבעלה, ואם בית דין כופים אותו להוציאה, נחלקו ראשונים:

* יש סוברים שאין כופים אותו להוציאה (תוספות יבמות כד ב ד"ה אמר, בשם רבינו חננאל רבינו תם ור"י; רמב"ן שם ד"ה ובעל, ורשב"א שם ד"ה ורבינו, בדעת הרי"ף שם ו א; ראה רמב"ם אישות כד טו וטז ויח, ומגיד משנה שם), שאין מוציאים אלא בעדות על זנות ברורה (רי"ף שם; מרדכי יבמות טו). ואותה שאמר רבי שהאשה יוצאת מחמת כיעור (ראה יבמות שם), היינו שתצא מן הנטען, אם נשאה לאחר שהוציאה הבעל מדעתו (תוספות שם בשם רבינו תם).

לדעה זו, אף אינה נאסרת על בעלה (ראה תוספות שם בשם רבינו תם; באור הגר"א אהע"ז יא יג, בדעת הרמב"ם), ואף שהוא ספק איסור תורה, מעמידים אותה על חזקתה שמותרת לבעלה (ראה שו"ת חתם סופר אהע"ז א כו), ואם רוצה להחזיקה, אין מוחים בידו (אבני נזר אהע"ז ל יט). ויש שכתבו שאסורה לו מן הדין (ראה כסף משנה אישות כד טו, בדעת הרמב"ם שם, ושו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא קג בדעתו).

* ויש סוברים שכופים אותו להוציאה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [לבוב] שי, בדעת השאילתות קלד; ראה ראבי"ה תתקכ, בדעת רש"י יבמות כד ב; מהר"ם מרוטנבורג שם בשם רבינו תם, שחזר בו, וכן כתבו הרא"ש יבמות ב ח, והטור אהע"ז יא בדעתו; ראה ר"ן קידושין כט ב בדפי הרי"ף ד"ה בבאלי, בשם אחרים), שעדי כיעור כעדי טומאה, שרגלים לדבר, וכאילו ראוה שזינתה (מהר"ם מרוטנבורג שם). ואותה ששנינו שמוציאים אשת איש מבעלה, והעמידה רב בראוה עדים (ראה יבמות שם), היינו בראוה עדי כיעור (מהר"ם שם). ואותה שאמרו שאין תולים שנעשתה עבירה עד שיראו כדרך המנאפים (ראה בבא מציעא צא א, ומכות ז א), לא אמרו אלא שאין נהרגים, אבל לאסור אשה על בעלה די בעדי כיעור (מהר"ם מרוטנבורג שם).

יש שביארו לדעתם שנאסרת מספק שמא זינתה (ראה כנסת הגדולה אהע"ז יא הגהות בית יוסף יג; ראה שו"ת רבי עקיבא איגר א קו), ויש שביארו שלדעתם באיסורי ערוה הולכים אחר אומדנא (חתם סופר כתובות ט א ד"ה ופתח; ראה שו"ת דברי מלכיאל ד קי). ויש שנראה מדבריהם, שאף לדעה זו אין נאסרת אלא משום לעז (ראה רא"ש שם בדעת רבינו תם), ומשום הלעז החשיבו חכמים את מעשה הכיעור כעדי טומאה (חזון איש אישות יז סק"ג).

* ויש סוברים שלדעת רבי תצא מהבעל, ולדעת רב לא תצא אלא בעדי טומאה (ראה רמב"ן ורשב"א יבמות כד ב, ורא"ש שם ב ח, בדעת השאילתות קלד; ראה רמב"ן ורשב"א שם, בדעת רש"י שם), והלכה כרבי כשיש עם עדי הכיעור קול שאינו פוסק (ראה ראשונים הנ"ל), דהיינו שריננו עליה שזינתה במשך יום ומחצה או יותר (ראה יבמות כה א; ראה רמב"ם סוטה ב יד; ראה שו"ע אהע"ז יא א. וראה ערך קול).

וכן יש מהראשונים שכתבו, שאין כופים אותו להוציאה, אלא אם יש עם הכיעור קול שאינו פוסק שזינתה (ראה מרדכי יבמות טו, בדעת רבינו תם; ראה רא"ש שם, בדעת הרי"ף והרמב"ם; טור שם, בשם הרא"ש), שהם חשובים כטענת פתח פתוח, או כעד אחד אחר קינוי וסתירה, שהאשה נאסרת בהם על בעלה (ראה ערך טענת בתולים: לאוסרה על עצמו, וערך סוטה. רא"ש שם), או שחשובים כעדי טומאה (דרכי משה אהע"ז שם ב, בדעת הרי"ף והטור), שצירוף שניהם מוכיח שזינתה (שו"ת בית מאיר מט ד"ה ואפשר; ראה שו"ת דברי מלכיאל ד קי. וראה שו"ת נודע ביהודה תניינא אהע"ז כ ד"ה ובזה), או שעדי הכיעור מוציאים אותה מחזקת כשרות, וממילא יש לחוש שהקול אמת (שו"ת מהרא"ל צינץ אהע"ז יב).

לדעה זו די ברגלים לדבר שזינתה כדי לאסרה (רמב"ן ורשב"א שם), ויש שנראה מדבריהם, שנאסרת מחמת הלעז (ראה רא"ש שם בדעת השאילתות, ושו"ת תפארת צבי אהע"ז מט, ושו"ת רבי עקיבא איגר קד ד"ה ומעתה).

להלכה

להלכה נחלקו אחרונים:

* יש סוברים שאשה שיש עליה עדי כיעור וקול שאינו פוסק שזינתה, כופים את בעלה להוציאה (ראה רמ"א אהע"ז יא א, ובית שמואל שם סק"ד בדעתו; ים של שלמה יבמות ב טז; ב"ח אהע"ז שם; ט"ז שם סק"א), ויש שביארו בדעתם, שמכיון שלדעת רוב הראשונים אין מוציאים את האשה אלא בעדי טומאה, לא החמירו להוציאה אלא כשיש גם קול שאינו פוסק (בית שמואל שם).

* ויש סוברים שאין כופים אותו להוציאה (שו"ע אהע"ז שם, וראה באור הגר"א שם ס"ק יג; ראה שו"ת מהריב"ל ב ו; שו"ת בנימין זאב קכח; שו"ת מהר"ם לובלין פ), שאין לילך אחר המחמיר, שכן יש בזה צד קולא לכוף על גט (מהריב"ל שם). ויש שכתבו, שמכל מקום יכולים לגזור שלא לישא וליתן עמו, ושלא לעשות לו טובה, עד שיגרשנה (תומת ישרים קסא).

אופן הכפיה

לסוברים שמוציאים את האשה מבעלה, כופים אותו אפילו בשוטים ובנידוי, כדין הנושא אשה בעבירה (ראה ערך גרושין. שו"ת הרשב"א אלף קפז); ויש שכתבו שכופים אותו בדברים (ראה ערך הנ"ל), לפי שאין נאסרת עליו אלא מספק (כנסת הגדולה אהע"ז יא הגהות בית יוסף יג).

גדר האיסור

לסוברים שנאסרת על בעלה, יש שכתבו שאיסורה מהתורה (ראה שו"ת מהריב"ל ב ו; ראה כנסת הגדולה אהע"ז יא הגהות בית יוסף יג; שו"ת כתב סופר אהע"ז יד א); אולם רבים כתבו שאסורה מדרבנן (פני יהושע כתובות ט א; אבני מילואים יא סק"ו; שו"ת חתם סופר חו"מ רג; ראה שו"ת רבי עקיבא איגר קמא צט וקא; חזון איש אישות יז סק"ג), ולא השוו עדי כיעור לעדי טומאה אלא לפרש שחכמים החמירו בה כדין אלו (אבני מילואים שם; חזון איש שם).

לצאת ידי שמים

לסוברים שאין מוציאים אשה מבעלה מחמת כיעור, נחלקו ראשונים ואחרונים:

* יש סוברים שמצוה עליו להוציאה כדי לצאת ידי שמים (רשב"א יבמות כד ב ד"ה ורבינו, בדעת הרי"ף ורבינו חננאל; ריטב"א יבמות שם, וכתובות ט א; נמוקי יוסף יבמות ו א). ומהם שכתבו, שהיא חשובה כעוברת על דת (ראה ערכו), שמצוה לגרשה (ראה ערך גרושין וערך עוברת על דת. רשב"א שם); ויש שכתבו שחייב לגרשה (שו"ת צמח צדק החדש אהע"ז לח ב, בדעת הרשב"א והר"ן נדרים צא ב).

* ויש שכתבו שאין עליו מצוה לגרשה, שלא אמרו אלא בעוברת על דת, שרגילה בכך, מה שאין כן במי שעשתה מעשה כיעור פעם אחת (שו"ת בית מאיר מט, בדעת ר"י ורבינו תם בתוספות יבמות כד ב ד"ה אמר).

כשנראה לבעל שזינתה

היה נראה לבעל מן הענין שאשתו זינתה, כתבו ראשונים שחלילה לו מלקיימה (תשובות מיימוניות נשים ח). וכן כתבו ראשונים, שכל שמאמין בלבו שאשתו אסורה לו, חייב להוציאה, ואם הודה בבית דין על כך, מוציאים אותה ממנו (ריטב"א קידושין פא א ד"ה והא).

כשטוען שמותרת לו

טען הבעל שאשתו מותרת לו, נראה מדברי ראשונים ואחרונים שאין צריך להוציאה (ראה נמוקי יוסף יבמות כד ב (ו א)).

באשה שיש לה בנים

לדעת הסוברים שמוציאים אותה מבעלה (ראה לעיל), אם נולדו לה בנים אחר הכיעור, נחלקו ראשונים ואחרונים:

* יש סוברים שאין כופים אותו להוציאה (ראה רמב"ן יבמות כד ב ד"ה בשיש; שו"ת הרשב"א א אלף קפז וה רמא, ומאירי יבמות שם; רמ"א אהע"ז יא א), שמא יצא לעז עליהם שהם ממזרים (ראה מאירי שם).

* יש סוברים שמוציאים את האשה (ראה דרישה שם, וט"ז וחלקת מחוקק ובית שמואל שם סק"ה), שלדעתם כיעור - או כיעור עם קול - הוא כעדי טומאה (ראה לעיל), ובעדי טומאה מוציאים את האשה אף כשיש לה בנים (ראה ערך סוטה. חלקת מחוקק שם; ראה ט"ז שם; בית שמואל שם).

* ויש מחלקים, שאם יש קול שאינו פוסק עם עדי הכיעור, יוצאת מן הבעל אף כשיש לה בנים, ואם אין קול, אינה יוצאת ממנו (ב"ח אהע"ז שם).

להוציאה בעל כרחה

רצה הבעל להוציאה לצאת ידי שמים, רשאי להוציאה בעל כרחה (ראה שו"ת הרשב"א א תקנז; שו"ת מהר"ם לובלין פ; ט"ז אהע"ז יא סק"א; בית שמואל שם סק"ו), אף על פי שיש חרם דרבנו גרשום (ראה ערכו) שלא לגרש אשה בעל כרחה (ראה ערך הנ"ל), ודאי לא תיקן רבנו גרשום שיחזיק אדם רשעה בתוך ביתו (שו"ת הרשב"א שם).

ויש שכתבו, שבזמן הזה שהתפשט חרם דרבנו גרשום, אינו יכול לגרשה בעל כרחה (שו"ת מהרש"ל לג, וים של שלמה יבמות ב טז).

להפסידה כתובתה

לסוברים שכופים להוציאה (ראה לעיל), יוצאת בלא כתובה (ראה ערכו. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [לבוב] שי; ים של שלמה יבמות ב טז). וכן לסוברים שאסורה לבעלה, אף שאין כופים להוציאה (ראה לעיל), מכל מקום מפסידה את כתובתה אף בלא התראה (שו"ת בית מאיר מט).

לסוברים שאין נאסרת לבעלה (ראה לעיל), ובעלה מוציאה כדי לצאת ידי שמים (ראה לעיל), נחלקו ראשונים ואחרונים:

* יש סוברים שאינה מפסידה כתובתה (שו"ת הרשב"א א אלף קפז; ראה ים של שלמה יבמות ב טז, וכתובות ב מו), שהיא מותרת לבעלה מן הדין (שו"ת בית מאיר מט).

* ויש סוברים שמפסידה כתובתה אף בלא התראה (רמב"ם אישות כד טו; ריטב"א קידושין פא א). וזו היא ה"יוצאת משום שם רע", שאמרו בה שיוצאת בלא כתובה (ראה כתובות קא א), אף בלא התראה (רמב"ם שם), שהדבר המכוער חשוב התראה (ראה נמוקי יוסף יבמות ו א); או שקנסוה חכמים (שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא קא); או שאין שייכת בה התראה, שהרי הבעל מוציאה מחשש שמא כבר נאסרה עליו (שו"ת אור שמח ג).

לסוברים שבזמן הזה אין מוציאה בעל כרחה מחמת כיעור (ראה לעיל), אין מפסידה כתובתה (שו"ת מהרש"ל לג), שלא אמרו אלא כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה (ראה רמב"ם אישות כד טז), ובזמן הזה ממילא אינו מוציאה שלא מדעתה (מהרש"ל שם).

להינשא לאחר

גירשה בעלה, כיון שנתגרשה משום פריצות, אין ראוי לאדם כשר שישאנה (ראה שו"ת רא"ם כה, על פי רמב"ם אישות י כב, וראה ערך גרושה).

להינשא לכהן

ראו בה כיעור ולא יצא קול שזינתה, ומת הבעל, מותרת לכהן (רמב"ם איסורי ביאה יז כא; טוש"ע אהע"ז ו טז), לסוברים שאין מוציאים אשה מבעלה מחמת כיעור בלבד (ראה מגיד משנה שם).

עשתה דבר כיעור, ויצא עליה קול שאינו פוסק שזינתה, כשם שיוצאת מן הנטען (ראה להלן: לאוסרה על הנטען), כך נאסרת לכהונה (ערוגת הבושם ו מט, ושם יא טו).

לאוסרה על הנטען

איסורה להינשא לנטען

אשת איש שהוציאה בעלה מחמת כיעור, אסורה להינשא לזה שעמו נעשה אותו כיעור (רמב"ם סוטה ב יג, ופירוש המשניות יבמות ב ח; ריטב"א יבמות כה א; שו"ע אהע"ז יא א), ואפילו לא יצא קול שאינו פוסק שזינתה עמו (ריטב"א שם; ים של שלמה יבמות ב טז; ראה חלקת מחוקק שם סק"ד, ובית שמואל שם ס"ק טו), כיון שלבעל יש מצוה לגרשה (ראה לעיל: לאוסרה על בעלה), כל שכן שלנטען אסור לישאנה לכתחילה (שו"ת שאילת דוד אהע"ז א א).

טעם האיסור וגדרו

בטעם שאסורה על הנטען, כתבו ראשונים, שהיא כאשת איש שזינתה, שכשם שאסורה לבעל, כך אסורה לבועל (ראה ערך אשת איש, וערך סוטה. ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [לבוב] שי בדעת השאילתות קלד, וראה שו"ת הרא"ש לב יד בשם הר"מ). ולדעה זו, במקום שאין כופים את הבעל להוציא, אין כופים אף את הנטען (רא"ש שם, וראה שם טו).

לסוברים שאין אסורה לבעל מחמת כיעור (ראה לעיל: לאוסרה על בעלה), הטעם שנאסרת לנטען הוא משום קנס (ראה מאירי יבמות כד ב), או משום לזות שפתיים, שיאמרו שנושא אשה האסורה עליו (רבי אברהם מן ההר יבמות שם), או מספק שמא זינתה עמו ונאסרה עליו (בית שמואל יא סק"ד: גם יש לומר; ראה שו"ת חתם סופר אהע"ז א כו).

באשה שיש לה בנים

ראו בה דבר כיעור, ויש לה בנים, נחלקו ראשונים:

* יש סוברים שאין מוציאים אותה מהנטען, אפילו יש קול שאינו פוסק שזינתה (ראה רי"ף יבמות כד ב (ו ב); רמב"ם סוטה ב יג,יד; רמב"ן ורשב"א יבמות שם בדעת רש"י; ריטב"א שם כה א; טור אהע"ז יא, בדעת הרי"ף והרא"ש; שו"ע ורמ"א שם א), שאם יוציאוה ממנו, יצא לעז על הבנים (רמב"ן וריטב"א שם. וראה להלן). ולדעתם אותה שאמרו שאשה שיש לה בנים לא תצא מן הנטען אלא אם כן באו עליה עדים (ראה יבמות כד ב), הכוונה לעדי טומאה (ראה ראשונים הנ"ל יבמות שם).

* ויש סוברים שמוציאים אותה מהנטען אפילו יש לה בנים, שלדעתם היוצאת מחמת עדי כיעור - או עדי כיעור וקול שאינו פוסק (ראה חלקת מחוקק שם סק"ה) - הרי זו כיוצאת בעדי טומאה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [לבוב] שי; חלקת מחוקק שם, בדעת הרא"ש. ראה לעיל: לאוסרה על בעלה).

ענייני הכיעור

מעשים שיש בהם הוכחה לזנות

שלשה ענייני כיעור התפרשו בברייתא שנאסרת מחמתם לנטען, וכן לבעל, לסוברים כן (ראה לעיל: לאוסרה על הבעל), והם דברים המראים שהיתה שם עבירה (רמב"ם אישות כד טו):

* היה רוכל - מוכר בשמים לנשים (רש"י יבמות כד ב ד"ה רוכל (הא')) - יוצא מן הבית, והאשה חוגרת את סינרה - כעין מכנסים שהיו חוגרות לצניעות (רש"י שם ד"ה סינר) - הרי זה דבר מכוער (יבמות שם; ירושלמי כתובות ז ו; רמב"ם אישות שם, וסוטה ב יג; טוש"ע אהע"ז יא א), שלא התירתו מעליה אלא לזנות (רש"י שם ד"ה רוכל (הב')).

* נמצא רוק למעלה מן הכילה, היינו בגג הכילה (רש"י יבמות שם ד"ה רוק), הרי זה דבר מכוער (יבמות שם; רמב"ם שם ושם; טוש"ע שם), שאין דרך לרוק כלפי מעלה אלא מי ששוכב ופניו למעלה, ובודאי שזינתה ורקקה בשעת תשמיש (רש"י שם). ויש שפירשו שרוק זה הוא כינוי לשכבת זרע, ונמצא בכילה באופן שאפשר שקנח בה (מאירי יבמות שם).

* נמצא מקום מנעלים הפוכים תחת המיטה, הרי זה דבר מכוער (יבמות כה א; טור שם; רמ"א שם. הרמב"ם השמיט), והוא שהיה רוכל יוצא מן הבית (ראה ספר הישר לרבינו תם חידושים לט; פסקי רי"ד יבמות שם; טור שם).

ופירשו ראשונים, שפי המנעלים היה כלפי מטה (ראה רש"י יבמות שם ד"ה מנעלים), וניכר מקום הפיכתם בעפר שתחת המיטה (רש"י שם כה א ד"ה מקום, בשם מורו), שודאי של נכרי הם והפכם, כדי שלא יכיר הרואה (רש"י שם ד"ה מנעלים), או מתוך שבהול לקלקל השליך מנעליו מהר, והיו פתחי מנעליו כלפי מטה (ריב"ן שם); ויש שפירשו, שמדרך המנעל בקרקע מוכיח שאדם יצא מתחת למטה, שפי המנעל לצד חוץ ועקבו כלפי פנים, וכיון שראו רוכל יוצא, תולים שהוא היה שם, וקלקל עמה בהיחבא כדרך המנאפים (פסקי רי"ד שם); ויש שפירשו שנמצא בעפר צורת פני המנעל, כמי שנעץ רגליו בשעת מעשה (מאירי שם).

ויש שפירשו, שמקום הנחת המנעלים נמצא הפוך, היינו שמנעלי האשה נמצאו במקום שרגיל הבעל לשים את שלו (רש"י שם: לשון אחר), שודאי נכרי בא לכאן, ושם מנעליו במקום שלה, ושלה במקום בעל (רש"י שם), או שמן הסתם מיטת הבעל חשובה יותר, והשכיבתו שם (מאירי שם).

מעשים שאין בהם הוכחה לזנות

בירושלמי נתפרשו עוד ענייני כיעור: היו האשה והנטען יוצאים ממקום אפל, או מעלים זה את זה מן הבור (ירושלמי כתובות ז ו; רמב"ם אישות כד טו; ראה שו"ע אהע"ז יא א), או שהיו שניהם טופחים על יריכה במרחץ (ירושלמי שם, לגירסת הגר"א אהע"ז שם סק"ז, וראה קרבן העדה שם).

עוד אמרו בירושלמי על כמה דברי פריצות, שאשת איש העושה אותם עם איש אחר חשובה כסוטה, כלומר שעשתה מעשה כיעור (ראה רמב"ם שם, ומגיד משנה שם; סמ"ג עשין מח; פני משה לירושלמי שם ד"ה סוטה): היו מגפפים - מחבקים - זה את זה, או מנשקים זה את זה, או שהתייחדו ונעלו הדלת (ירושלמי שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), וכן אם ישבה בחיקו, או הוא ישב בחיקה (ירושלמי שם, ופני משה שם), או שהיו שניהם במחבוא אחד (קרבן העדה שם).

וכן אם ראוהו מנשק על פי חלוקה, חשוב מעשה כיעור (רמב"ם שם; שו"ע שם).

אם כופים להוציא במעשים אלו

ונחלקו ראשונים ואחרונים:

* יש סוברים שאין לחלק בין ענייני כיעור אלו לענייני הכיעור שבבבלי (ראה רמב"ם אישות כד טו, ובית יוסף אהע"ז יא, בדעתו; שו"ע אהע"ז יא א; ראה שו"ת הרמ"א יב, וראה רמ"א אהע"ז שם, ושו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא צט, בדעתו; ראה חזון איש אישות יז סק"ח, בדעת מהר"ם מרוטנבורג), ומוציאים את האשה מחמתם מן הנטען, או אף מן הבעל הראשון (ראה שו"ע ורמ"א שם).

ואף על פי שאין בהם הוכחה על זנות ממש, לדעה זו הטעם שמוציאים את האשה מחמת כיעור הוא משום לעז, ואף בענייני כיעור אלו יש לעז (חזון איש שם); או שלדעה זו אין צריך הוכחה לזנות, אלא רק חשש לזנות (ראה שו"ת בית מאיר מט ד"ה והנה).

* ויש סוברים שענייני כיעור אלו אינם חשובים כיעור גמור לענין כפיית הבעל הראשון להוציאה (מאירי יבמות כד ב, בשם קצת גאונים), ומהם שכתבו שאינם חשובים כיעור אף לענין כפיית הנטען להוציאה (מאירי שם, בדעת הגאונים הנ"ל; רבי עקיבא איגר שם קא), שאין בהם הוכחה על גוף הזנות, אלא אמתלא לזנות או להקדמות של זנות (מאירי שם). ואותה שאמרו שתצא מבעלה (ראה לעיל), היינו שאם רצה להוציאה כדי לצאת ידי שמים, יוצאת בלא כתובה (ראה ערכו. מאירי שם), או שנאסרת עליו, אף שאין כופים אותו להוציאה (בית מאיר שם).

ומהם שכתבו, שהבבלי חולק על הירושלמי וסובר שאין מוציאים אשה מבעלה אלא בשלשת ענייני הכיעור שיש בהם הוכחה לזנות (ראה לעיל. מאירי שם).

סתירה במקום אפל

מקום אפל, שאמרו שאם ראו אותם יוצאים משם הרי זה כיעור (ראה לעיל), הוא גרוע משאר מקום סתר (ים של שלמה כתובות ב מו), והוא מקום מיוחד לדבר עבירה (שו"ת מהרש"ל לג ד"ה והעדות), שאין דרך שום אדם ליכנס שם, וניכרים הדברים שהיתה שם עבירה (שו"ת מבי"ט א רפז; תשובת רבי נפתלי הירץ בשו"ת הרמ"א יד; שו"ת רבי עקיבא איגר קמא צט וקה); אבל מקום שבני אדם עשויים לראותם אינו חשוב מקום סתר, אפילו באישון לילה, שיראים שמא יראום (מבי"ט שם; רבי נפתלי הירץ שם), ואין לתלות שהתייחדו לשם זנות (רבי עקיבא איגר שם קה).

ויש סוברים, שאף עמידה עם הנחשד בפתח הבית בחשיכה בחצות הלילה, היא בכלל סתירה במקום האופל (שו"ת הרמ"א יב), כיון שאין דרך להיוועד באמצע הלילה, ניכר שלא נסתרו אלא לשם זנות, והוכיחו במעשיהם שאינם חוששים מבני אדם העשויים לראותם, שאינו שכיח שיעברו שם (שו"ת תפארת צבי אהע"ז מט ונ, בדעת הרמ"א).

נעלו הדלת

יחוד בנעילת דלת (ראה להלן), הוא דווקא במקום שאי אפשר לראותם (שו"ת מבי"ט א רפז).

ונחלקו אחרונים:

* יש סוברים שנעילת דלת אינה כיעור, אלא אם כן ניכר ממעשיהם שעצת זימה ביניהם (שו"ת רבי עקיבא איגר קמא צט), ורגלים לדבר שנסתרו לשם זנות (רבי עקיבא איגר שם קה), וכן הוא לפי ראות עיני הדיינים (חזון איש אהע"ז יז סק"ז), כגון שנועדו להיכנס יחדיו (רבי עקיבא איגר שם צט, וראה רמב"ם אישות טו כד), או שנכנסו לחורבה, או לבית בודד, שאין דרך אנשים להיכנס בהם, וכיוצא בזה (חזון איש שם).

אבל אם אין הדבר מוכיח ביותר שעל דעת עבירה עשו כן - כגון שאחד היה שם, ואחר כך נכנס השני (ראה רבי עקיבא איגר שם), או במקום שדרך בני אדם להיכנס שם (ראה חזון איש שם) - אינו חשוב כיעור (רבי עקיבא איגר שם; חזון איש שם), שאפשר שנעלו כדי שלא יכנסו גנבים, או שלא יכנסו שלא ברשות (חזון איש שם. וראה ערך יחוד).

* ויש סוברים שיחוד במקום נעול הרי זה כיעור, שלא נעלו אלא על דעת ניאוף (שו"ת בית מאיר מט).

סגרו הדלת בלא לנעול

הגיפו הדלת אחריהם בלא לנעלה, הסתפקו בירושלמי אם מעשה זה חשוב כנעילה (ראה ירושלמי כתובות ז ו. וראה גירסת מאירי יבמות כד ב בירושלמי שם, שאינו כנעול. וראה ערך יחוד), שיראים שמא יכנס אחר שלא ברשות (שו"ת הרשב"א א אלף רנא), והכריעו ראשונים שסגירה אינה כנעילה (רשב"א שם; ראה מאירי שם; רמ"א אהע"ז שם א).

ויש שכתבו שאין חילוק (רבי אברהם מן ההר יבמות כד ב, ועוד, בדעת הרמב"ם), שכיון שהגיפו הדלת, ודאי שנסתרו לשם זנות, והוכיחו במעשיהם שאינם חוששים שמא יכנס אדם (שו"ת תפארת צבי אהע"ז מט).

נסתרו בפני אנשים

יש שכתבו, שאם ידעו שרואים אותם בכניסתם, נראה שלא התכוונו לדבר עבירה, שאין איש ואשה מתייחדים בפני אנשים לדבר עבירה (שו"ת מבי"ט א רפז); ויש סוברים שאין להקל (כנסת הגדולה אהע"ז יא הגהות בית יוסף אות כב).

שאר דברים מכוערים

שאר דברים מכוערים, כדוגמת הנזכרים בבבלי - או בירושלמי, לסוברים כן (ראה לעיל) - חשובים הם כיעור (ראה רמב"ם אישות כד טו, ומהרי"ק קסו בדעתו, ובדעת הטור אהע"ז יא), והיינו שיהיו מכוערים ביותר כמו אלו, שמראים הדברים שהיתה שם עבירה (ראה שו"ת מבי"ט א רפז), והדבר תלוי בשקול דעת הדיין (מהרי"ק קלה; ראה שו"ע ורמ"א אהע"ז שם א).

נעשה לשם סיבה ידועה

כשיש סיבה למעשה, כגון אשת איש שהובאה לחקירה, ונכנסה עם הפקיד ונעלו הדלת, אינו חשוב כיעור (ראה שו"ת הרשב"א אלף רנא, על פי ירושלמי ז ו). וכן אם נכנסה עם אחר לבית כדי לדור שם, אף שנעלו הדלת, אין זה כיעור, לפי שלא נתייחדו לשם זנות (שו"ת חתם סופר אהע"ז ב קט).

יחוד

יחוד (ראה ערכו) אינו חשוב כיעור (ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [לבוב] שי; ראה תוספות רי"ד קידושין פא א; ראה שו"ת הרמ"א יב; שו"ת רבי עקיבא איגר קמא צט; ועוד), וכן מצינו שאינה נאסרת על בעלה, ואינה מפסדת כתובתה בלא שהתרו בה תחילה, ואינה נאסרת לזה שנתייחדה עמו (ראה ערך יחוד).

ויש מי שכתב שאף יחוד לבדו חשוב כיעור (ראה רבי עקיבא איגר שם ד"ה ואפשר, בדעת שו"ת מהר"ם לובלין פ (ד"ה מכל) בדעת הרמב"ם אישות כד טו).

יחוד לשם זנות

אשת איש שהתייחדה עם אחר, ויש רגלים לדבר שהיה זה לשם זנות - כגון שבא הבעל והתחבא הנטען מפניו (ראה תוספות רי"ד קידושין פא א) - אינו חשוב כיעור (ראה מרדכי יבמות טו בדעת ר"י; בית שמואל יא ס"ק יא); ויש שנראה מדבריהם, שהרי זה כיעור (ראה תוספות כתובות סג ב ד"ה אבל, ורבי עקיבא איגר שם צט ד"ה ואפשר, ושו"ת בית מאיר מט, בדעתם)[2].

יחוד לאחר קינוי

קינא הבעל לאשתו, ואמר לה אל תסתרי עם פלוני, ונסתרה עמו ושהתה כדי טומאה, כתבו ראשונים שאין לך כיעור גדול מזה (רשב"א יבמות כד ב, ובשו"ת אלף קפז; ריטב"א יבמות שם בשם רבינו תם; נמוקי יוסף שם. ראה ערך קינוי וסתירה), שכיון שהתרה בה, לא היה לה להסתר כדי שלא תוחזק בעיניו כמנאפת, וקצת רגלים לדבר שנסתרה לזנות (שו"ת צמח צדק החדש אהע"ז כד).

ויש שכתבו, שכשאין נאסרת מחמת דין קינוי וסתירה (ראה ערכו), אין היחוד נחשב לדבר מכוער (שו"ת משיב דבר ד יז (בהג"ה), והעמק שאלה קלד ח; ראה אבני נזר אהע"ז לג ט).

יחוד עם נואף

התייחדה עם מוחזק כנואף, הרי זה כיעור (שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא קיא, בדעת תוספות כתובות יג א ד"ה מעלה), שודאי נתייחדו לשם זנות (רבי עקיבא איגר שם). והוא הדין אם האשה בחזקת נואפת (שו"ת אבני נזר אהע"ז לג י ואילך); ויש שכתבו, שמסתימת הפוסקים נראה שאינו חשוב כיעור (שו"ת הרי בשמים ב נז).

יחוד עם גוי

לסוברים שיחוד עם נואף חשוב כיעור (ראה לעיל), אף יחוד עם גוי חשוב כיעור, שרובם פרוצים בעריות (ראה ערך גוי. ראה שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא פח; שו"ת דברי חיים אהע"ז א טז; שו"ת אבני נזר אהע"ז לג יא); ויש שכתבו שאין לחלק בין יחוד עם ישראל ליחוד עם גוי, ואינו חשוב כיעור (ראה שו"ת כתב סופר אהע"ז י).

יחוד לאחר קידושין

אשת איש שהוחזקה בעיני אחרים כפנויה, ונתקדשה לאחד ונתייחדה אתו, כתבו ראשונים שהוא יותר מדבר מכוער וקול שאינו פוסק, וקרוב הדבר לעדי טומאה, ואינו נאמן לומר שהתייחד עמה שלא לשם נישואין (שו"ת הרשב"א מכתב יד קסב, הובא בבית יוסף אהע"ז יז).

כששוכבים יחד

היו שוכבים זה על זה בלבושיהם, ללא קירוב בשר, הרי זה כיעור (שו"ת מהרש"ל לג, הובא בבית שמואל יא ס"ק יא; שו"ת הרמ"א יב). על השוכבים בקירוב בשר זה על זה, שנחלקו אם זה דרך ניאוף, ראה ערך סוטה.

שכבו זה אצל זה, כתבו אחרונים שהרי זה כיעור (שו"ת מהרשד"ם אהע"ז קסא; ראה שו"ת בית יהודה אהע"ז יט). היו בקירוב בשר, יש שכתבו שהרי זה כשאר מעשי כיעור (שו"ת הר המור לג); ויש שכתבו שבכיעור גדול כזה, הכל מודים שאסורה לבעלה מן התורה (שו"ת צמח צדק החדש אהע"ז כט ב).

שכבו יחד ונמצאה שכבת זרע ביניהם, יש שכתבו שאסורה לבעלה לדברי הכל (ראה מרדכי קידושין תקל בשם רבי שמעון); ויש שכתבו שהוא כשאר מעשי כיעור (שו"ת שם אריה אהע"ז יא ד"ה הן).

נשמעו כדרך המנאפים

נסתרה עם אחר, ונשמעו כדרך המנאפים, יש שכתבו שאינו כיעור גמור, שיתכן שלא היו אלא משתגעים יחד, ויש לתלות שמחמת השגעון נשמע קולם, ואינו מכוער כמו רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר (ראה לעיל), שודאי לא הסירתו אלא לזנות (ראה ים של שלמה יבמות ב יח בדעת שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [פראג] צח, ושו"ת הרשב"א תתלג; ראה תשובות רבי אליעזר בר מנוח בשו"ת הרמ"א טז), ויש שהוסיפו, שיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר, והשמיעה קול תשמיש כדי שבעלה יוציאנה (תשובות מיימוניות נשים ח).

ויש סוברים שאין לך דבר מכוער יותר מזה (ים של שלמה יבמות ב יח; ראה שו"ת צמח צדק (הקדמון) עט), וגרוע מראו אותם יוצאים ממקום אפל (ראה לעיל. ים של שלמה שם).

בכיעור מצד האיש

היה מעשה כיעור מצד האיש, ולא מצד האשה - כגון שבא ושכב בצידה, או שנישק אותה, והיא לא עשתה דבר (ראה שו"ת מהרשד"ם אהע"ז קסא) - אם ברור שהמעשה נעשה על דעתה, חשוב כיעור (ראה מהרשד"ם שם; ראה כנסת הגדולה הגהות טור אהע"ז יא יב ואילך בשם כמה אחרונים). ויש מי שכתב לחלק, שדוקא כיעור גדול כמו מנשק על פי חלוקה חשוב כיעור אף שהאשה לא עשתה דבר, אבל אם נישק אותה סתם, אינו חשוב כיעור (שו"ת תפארת צבי אהע"ז מט)[3].

כשאין ידוע אם המעשה נעשה על דעתה, יש שכתבו שאינה נאמנת לומר שלא רצתה בו (מהרשד"ם שם; ראה כנסת הגדולה שם יג, והגהות בית יוסף כח); ויש שכתבו שאם לא ראו מעשה מצד האשה, אין זה כיעור (שו"ת עבודת הגרשוני כז וכח; שו"ת דברי מלכיאל ד קי), שאפשר שהמעשה נעשה שלא מדעתה (ראה עבודת הגרשוני כז).

ודאי לא נטמאה באותו כיעור

עשתה מעשה כיעור, אך ודאי שלא נטמאה באותה פעם - כגון שראו אותם מנשקים בלא שהתיחדו, או שלא שהו במקום סתר כדי שיעור טומאה (ראה חלקת מחוקק יא סק"ג) - נחלקו אחרונים:

* יש שכתבו, שאין חוששים שמא נטמאה בפעם אחרת (ראה שו"ת מבי"ט א רפז; בית שמואל שם סק"ד; שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא אהע"ז קנט; שו"ת כתב סופר אהע"ז י)[4], שיש לה חזקת כשרות (ראה אפי זוטרי אהע"ז שם ט, בדעת הבית שמואל). ולדעה זו כל הכיעורים אמורים באופן שהכיעור מורה שזנו עתה, כגון ששהו יחד במקום סתר, אבל כיעור בלא סתירה אינו כלום (נודע ביהודה שם).

* יש שכתבו, שחוששים שמא נטמאה בפעם אחרת (ראה שו"ת הרא"ם כה; שו"ת שאגת אריה יח) - שהרי לבם גס זה בזה (שו"ת ויאמר יצחק קלג) - ולדעתם אף באופן שודאי לא נטמאה באותה פעם, הרי זה כיעור (ראה שו"ת הרא"ם שם), ואפילו לא היו במקום סתר (שאגת אריה שם).

* ויש שהסתפקו אם כיעור בלא סתירה חשוב כיעור (חלקת מחוקק שם).

נמצא כתב עם דברי כיעור

נמצא אצל אשת איש מכתב מאיש זר, ובו דברים מכוערים המוכיחים שהיתה עבירה, כתבו אחרונים שהרי זה כיעור (שו"ת אבני נזר חו"מ צז). וכן אם נמצא אצל איש אחר מכתב בכתב ידה של האשה, ובו דברים מכוערים, הרי זה כיעור (שו"ת אבני נזר אהע"ז לד).

דברי פריצות

אשת איש ואחר שדברו ביניהם בקריצת עין, אינו חשוב כיעור (כנסת הגדולה אהע"ז יא הגהות בית יוסף יז), וכן אם דברו דברי שחוק ותפלות, או שאחזו ידים ברבים, אינו חשוב כיעור, שאין מעשים אלו דומים לדברי הכיעור שהזכירו חכמים (אפי זוטרי אהע"ז שם ט).

ספק כיעור

מעשה שספק אם הוא מכוער, אף לסוברים שהאשה מפסידה כתובתה מחמת כיעור (ראה לעיל: לאוסרה על בעלה), כשיש ספק אינה מפסידה, לפי שהיא מוחזקת בה (שו"ת מבי"ט א רפז); יש שכתבו שאף אין לאוסרה לבעלה, שדינו כספק דרבנן להקל (ראה לעיל שם, וראה ערך ספק דרבנן. שו"ת תפארת צבי אהע"ז מט ד"ה ואני); ויש שכתבו שלסוברים שהוא איסור תורה, יש לאסור במקום שהדברים מראים כן (אפי זוטרי אהע"ז יא ח).

בנותנת אמתלא לכיעור

אם האשה מביאה ראיה לדבריה - כלומר, שטוענת שלא היתה שם זנות, ונותנת אמתלא (ראה ערכו) למה נעשה המעשה (ראה ריטב"א יבמות כד ב; שדה יהושע וקרבן העדה לירושלמי כתובות ז ו) - נאמנת (ירושלמי שם), והוא שתהא אמתלא מספקת (שדה יהושע שם; ראה שו"ת נודע ביהודה תנינא אהע"ז כ).

ויש סוברים שבכיעור גדול, כגון שנתן פיו על פיה, אין אמתלא מועילה (שירי קרבן שם; פני משה שם).

ויש שכתבו, שאם יצא על האשה קול שזינתה, אין מועילה שום אמתלא (שו"ת שאילת דוד אהע"ז א בהגהה א).

ויש שכתבו בדעת רבי בירושלמי שחולק וסובר שאין נאמנת לתת אמתלא (קרבן העדה שם, בפירוש השני).

כיעור גדול במיוחד

ישנם דברים מכוערים ביותר, שדינם חמור משאר מעשי כיעור:

* אשת איש ואיש אחר ששכבו במיטה אחת, ונמצאה שכבת זרע ביניהם, אפילו לסוברים שאין אשה נאסרת לבעלה מחמת מעשי כיעור (ראה לעיל: לאוסרה על בעלה), בכיעור כזה אסורה לבעלה (ראה מרדכי קידושין תקל בשם רבי שמעון, על פי גטין נז א).

* איש ואשה שהתייחדו ונשמעו כדרך המנאפים, הכל מודים שאסורה לבעלה (תשובות רבי חזקיה שבשו"ת הרשב"א א תתלב).

* נואף ואשה שהתייחדו, וכשבא הבעל התחבא הנואף מפניו, אפילו לסוברים שאין אשה יוצאת מבעלה מחמת מעשי כיעור בלא קול (ראה לעיל שם), בכיעור זה יוצאת ממנו אף בלא קול (רמב"ן יבמות כד ב: אי נמי).

* איש ואשה ששכבו בקירוב בשר על מיטה אחת, יש שכתבו שאסורה לבעלה, אף לסוברים שאין אשה נאסרת אלא בעדי טומאה (ראה לעיל שם), שכן מצינו שנאסרת מחמת רגלים לדבר על ידי קנוי וסתירה (ראה ערך סוטה וערך קנוי וסתירה), וכן אשה הרוחצת עם בני אדם, שרגלים לדבר שזונה היא (ראה רש"י גיטין צ ב ד"ה עם. וראה תוספות שם ד"ה עם), ואף זו, רגלים לדבר שזינתה, וחייב לגרשה (צמח צדק החדש אהע"ז כט ב).

צירוף כמה מעשים

עשתה האשה כמה מעשים שיש בהם חשד זנות, ואינם כיעור גמור, כגון שנסתרה עם איש אחר כמה פעמים, יש שכתבו שאף שיחוד אינו כיעור גמור (ראה לעיל), מכל מקום צירוף של כמה מעשים מתחזק לכיעור גמור (שו"ת שמן רקח ג אהע"ז ט ה).

והוא חמור מסתם כיעור, ואף לסוברים שאם יש לה בנים אינה יוצאת מחמת כיעור (ראה לעיל: לאוסרה על בעלה, ושם שיש חולקים), יוצאת מחמת צירוף כמה דברי כיעור, שיש יותר הוכחה שנטמאה (שמן רקח שם).

העדות

עדים פסולים

עדי הכיעור צריכים להיות כשרים לעדות (שו"ת הרמ"א יב; שו"ת מהרש"ל לג; ראה ב"ח אהע"ז יא; ראה בית שמואל שם ס"ק יב). ויש מי שכתב, שבמקום שיש קול של זנות, אף עדים פסולים מועילים לעדות כיעור (רבי נפתלי הירץ בשו"ת הרמ"א יד, בשם רבי שכנא).

עד אחד

עד אחד בדבר מכוער, אינו כלום (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [לבוב] שי, הובא במרדכי יבמות טו; רמ"א אהע"ז יא א), ואין האשה נאסרת על הבעל (ראה מהר"ם מרוטנבורג שם) ועל הנטען (ט"ז אהע"ז שם סק"ד, ובית שמואל שם ס"ק יד), שאין עד אחד נאמן בדבר שבערוה (ראה ערכו. ראה שו"ת אבני נזר אהע"ז כד א).

בנאמן על הבעל כשנים

היה העד נאמן על הבעל כשני עדים (על גדר הנאמנות ראה ערך סוטה), נחלקו אם אסורה לו מחמת העדות, לסוברים שנאסרת על ידי עדי כיעור (ראה לעיל: לאוסרה על בעלה):

* יש סוברים שהעד חשוב כשנים - אפילו הוא פסול (ראה מהר"ם מרוטנבורג שם) - ואסורה לבעל, כשם שבטומאה נאסרת על פי עד אחד הנאמן עליו כשנים (ראה ערך סוטה. אגודה יבמות ב כא; ראה חלקת מחוקק שם סק"ח).

* ויש סוברים שהאשה מותרת לבעל (שו"ת מהר"י וייל ח, בדעת מהר"ם מרוטנבורג; שו"ת הרמ"א יב; בית שמואל שם ס"ק יד; כנסת הגדולה אהע"ז קטו הגהות טור כב, על פי טור שם), ואף על פי שבמעיד על טומאה אוסר את האשה, מכל מקום בכיעור אינו מעיד על דבר ברור (באור הגר"א שם אות יז).

ויש שכתבו, שהדבר תלוי אם האשה נאסרת מחמת דבר כיעור שראה הבעל בעצמו (ראה להלן. שו"ת מהריב"ל ב ו; ראה רבי עקיבא איגר א צט; שו"ת אבני נזר אהע"ז לו), שאמונת הבעל בעדות אינה גדולה מראייתו בעצמו (אבני נזר שם).

עדים שלא ראו כאחד

עדות מיוחדת (ראה ערכו), היינו שהעדים לא ראו המעשה כאחד, מועילה בכיעור, ומצטרפים להעיד, אפילו ראו זה אחר זה, וראה זה מה שלא ראה זה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [לבוב] שי; שו"ת תשב"ץ ג קצא; ראה בית יוסף אהע"ז יא, ושם חו"מ ל, ושו"ע חו"מ שם ו; רמ"א אהע"ז שם א), ששניהם מעידים על דבר מכוער (מהר"ם מרוטנבורג שם), שעדות מיוחדת מועילה בדיני ממונות (ראה ערכו), לסוברים כן (ראה ערך עדות מיוחדת), וענייני איסור שוים לדיני ממונות (ראה מהר"ם מרוטנבורג שם).

ויש מהאחרונים שסוברים שאין עדות מיוחדת מועילה בכיעור (ערך לחם אהע"ז יא; ראה שו"ת מהר"א ששון יז וכד; ראה שו"ת צמח צדק החדש אהע"ז כד), שלדעתם איסור אשה על בעלה שווה לדיני נפשות (מהר"א ששון שם ושם).

בראיית הבעל

ראה הבעל באשתו דבר מכוער, ולא היו עדים על כך, כתבו ראשונים, שאין מוציאים אותה ממנו (רא"ש יבמות ב ח, ומרדכי שם טו, בדעת רבינו תם, וראה טור אהע"ז יא, בשם רבינו תם), ואין אומרים שהאשה אסורה עליו מדין שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא (ראה ערכו. רא"ש שם; מרדכי שם).

בטעם הדבר, יש שכתבו שאין האשה נאסרת אלא משום הלעז היוצא מחמת הכיעור, ובראיית הבעל לבד לא יצא לעז (ראה רא"ש שם), שיאמרו שכוונתו להוציא שם רע על אשתו מחמת קטטה שיש ביניהם (שו"ת אור שמח ג). ויש שכתבו שיש לומר שלא היה הכיעור גדול עד שהדברים מראים שהיתה עבירה, אלא שנדמה היה לו המעשה כדבר מכוער, מחמת הקנאה והכעס שראה בה דבר שאינו הגון (שו"ת דברי מלכיאל ד קי; שו"ת אור שמח ג). ויש שכתבו שהטעם הוא שאין אומרים דין שויה אנפשיה וכו' באיסור דרבנן (פני יהושע כתובות ט א. וראה ערך שויה אנפשיה חתיכה דאסורא).

וכתבו אחרונים, שאף על פי כן אין משיאים לו עצה להחזירה (שו"ת הרא"ם כה).

ויש שכתבו שאף בראיית הבעל לבדה האשה אסורה לו וחייב להוציאה, ולא אמרו אלא שבית דין אינם מוציאים אותה (שו"ת בית מאיר מט בדעת הרא"ש).

כשיש קול שאינו פוסק

היה עם ראיית הבעל קול שאינו פוסק על זנות, נחלקו ראשונים:

* יש שכתבו שמוציאים את האשה ממנו (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [לבוב] שי, בדעת השאילתות; ראה דרישה אהע"ז יא א, בדעת רבינו תם), שהקול מוכיח שדברי הבעל אמת (דברי מלכיאל ד קי); או שכיון שראה את הכיעור, עליו לחוש לקול (שו"ת אגודת אזוב אהע"ז ג).

* ויש שכתבו, שאין מוציאים אותה ממנו (ראה מרדכי יבמות טו, בדעת רבינו תם; רבינו ירוחם אדם וחוה כג ב; ראה טור שם בדעת הרי"ף והרא"ש), שלדעתם הטעם שיוצאת מבעלה בעדי כיעור עם קול הוא משום לעז, ודווקא כשיש עדי כיעור, שהדבר מתפרסם והלעז גדול (מרדכי שם; רבינו ירוחם שם). ויש שכתבו שאף על פי כן חייב לגרשה (כנסת הגדולה שם בפירוש א' בדעת הטור שם בשם הרי"ף והרא"ש).

לאוסרה על הנטען

ראה באשתו דבר כיעור והוציאה, ונשאה הנטען, לסוברים שאין מוציאים אותה מהבעל (ראה לעיל), אין מוציאים אותה אף מהנטען (טור אהע"ז יא, בדעת הרי"ף והרא"ש), שלגבי הנטען חשוב הבעל כעד אחד, ואין נאמן בעדות כיעור (ראה לעיל: העדות. קרן אורה יבמות כה א ד"ה ורבינו תם; חזון איש אישות יז סק"ג).

ולסוברים שיוצאת מהבעל (ראה לעיל) - נחלקו ראשונים ואחרונים אם יוצאת אלו אף מהנטען:

* יש שכתבו, שמוציאים את האשה אף מהנטען (טור אהע"ז יא בדעת רבינו תם), שכיון שהבעל נאמן, נאסרת ממילא אף לנטען (בית משה אהע"ז שם סק"ב; אבני נזר שם).

* ויש שכתבו שאין היא אסורה לנטען, שאין הבעל נאמן לאוסרה אלא על עצמו (ראה כנסת הגדולה אהע"ז שם הגהות טור יז, בפירוש השני בדעת הטור בשם הרי"ף).

לצאת ידי שמים

ראה הבעל באשתו דבר כיעור - שאינה נאסרת עליו (ראה לעיל) - לסוברים שבעדי כיעור מצוה עליו להוציאה (ראה לעיל: לאוסרה על בעלה), אף באופן זה מצוה עליו להוציאה (ראה שו"ת צמח צדק החדש אהע"ז לח א; ראה שו"ת נחלת דוד כג ד"ה ומצד, בדעת הרמב"ם אישות כד טז; שו"ת אבני נזר אהע"ז לו), שלא תהא השמיעה מפי העדים גדולה מראייה עצמה (צמח צדק שם; ראה נחלת דוד שם; אבני נזר שם).

ויש שצדדו לומר, שלסוברים שהאשה נאסרת על בעלה מחמת הלעז (ראה לעיל), אין צריך להוציאה אפילו לצאת ידי שמים, שאין לחוש שיתפרסם הדבר (שו"ת אבני נזר חו"מ צז ד"ה אמנם).

בזמן הזה

אמר הבעל שראה באשתו דבר כיעור, אינו יכול לגרשה בעל כרחה בזמן הזה - שיש חרם דרבנו גרשום (ראה ערכו) - שחוששים שמא נתן עיניו באחרת (שו"ת חתם סופר חו"מ רג; שו"ת נחלת דוד כג ד"ה ומצד).

ואף לסוברים שהאומר שראה שאשתו זינתה, נאמן לגרשה בעל כרחה אף בזמן הזה (ראה ערך חרם דרבנו גרשום), בדבר כיעור אין הדין כן, שאין האשה אסורה עליו מן הדין, לסוברים כן (ראה לעיל: לאוסרה על בעלה. נחלת דוד שם), או שאינה אסורה אלא מדברי חכמים, לסוברים כן (ראה לעיל שם. חתם סופר שם).

הקול

מהות הקול

קול שאינו פוסק, שמצטרף עם עדי כיעור להוציא את האשה מהנטען (ראה לעיל: לאוסרה על הנטען) - או אף מהבעל, לסוברים כן (ראה לעיל: לאוסרה על בעלה) - כתבו ראשונים, שהוא שרננו אנשי העיר על האשה שזינתה (רמב"ם סוטה ב יד; טוש"ע אהע"ז יא א).

לא רננו שזינתה, אלא שעשתה עמו מעשה כיעור, אין זה קול האוסר אותה (ראה שו"ת שב יעקב אהע"ז ו,ז; שו"ת חתם סופר אהע"ז ב קי), שאינו מוסיף כלום על העדים (חתם סופר שם).

קול היוצא מחמת הכיעור

בקול היוצא על ידי העדים או הבעל שראו הכיעור, נחלקו ראשונים ואחרונים:

* יש סוברים שאינו מצטרף לכיעור לאסור האשה, שאינו מוסיף על הכיעור (ים של שלמה יבמות ב טז; ב"ח אהע"ז יא; בית שמואל שם סק"ט; שו"ת חתם סופר סופר אהע"ז ב קי), שהרינון שזינתה אינו כלום, שהבריות שופטות במחשבתם שמן הסתם זינתה (חתם סופר שם), או שהוא קול של שקר, שהרי העדים לא ראו אלא כיעור (שו"ת בית יהודה אהע"ז יט).

* ויש סוברים שאף קול זה מצטרף לאסור את האשה (ראה רבי אברהם מן ההר יבמות כה א ד"ה בקלא; ראה טור אהע"ז שם, ודרישה שם א).

* ויש מחלקים, שאם הקול יוצא מחמת העדים, אין נאסרת אלא משום לעז, ולפיכך כשיש לה בנים אין מוציאים אותה מבעלה; אבל אם הקול יוצא ממקום אחר, הקול והעדים חשובים כעדי טומאה, ומוציאים אותה מבעלה אפילו יש לה בנים (שו"ת רבי משולם איגרא אהע"ז לז ז, ולח ד ואילך).

הערות שוליים

  1. לא, טורים תתלג-תתקי.
  2. על הסוברים שאם התייחדו לשם זנות, נאסרת לבעלה, ראה ערך סוטה.
  3. וראה תפארת צבי שם, שאפשר שאם אחר הגיפוף לא מיחתה, הרי זה כיעור גדול יותר, אף שבתחילה לא עשתה דבר.
  4. וראה שו"ת צמח צדק החדש אהע"ז לח ב, שאף על פי כן מצוה להוציאה.