מיקרופדיה תלמודית:כבוד חכמים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:06, 31 בינואר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''הגדרה'''</span><ref>כו, טורים תקסה-תרסד.</span></ref> - המצוה לכבד את חכמי התורה</span> == גדרו</span> == תל...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - המצוה לכבד את חכמי התורה

גדרו

תלמידי חכמים, מצות עשה מן התורה לכבדם ולהדרם (ראה ערך קימה והידור, ושם על גדר ההידור. ספר המצות לרמב"ם עשה רט, ובהלכות תלמוד תורה ו א, ובמנין המצוות שבתחילת הלכות תלמוד תורה), ולקום מפניהם (ראה ערך הנ"ל, ושם על פרטי הדינים בקימה מפניהם. ספר המצות לרמב"ם שם) ולגדל אותם (ספר המצות לרמב"ם שם), ויש להקדימם לכל דבר שבגדולה, כגון לברכה ולקריאת התורה (ראה להלן: פרטי הכיבוד), ולהקדים לדון דין תורה שיש להם, לפני דין תורה של אחר (ראה להלן: בדחיית מצוה), ולהרבות בכבודם עד מאד (מאירי הוריות יג ב. על הכיבודים שיש לכבד בהם את החכמים, ועל מעשים שאין לעשותם מפני ביזוי החכמים, ראה להלן: פרטי הכיבוד), ויש לכבד כל חכם לפי כבודו ומדרגתו (ראה מאירי שם[2]).

אמרו חכמים: אין כבוד אלא תורה - כלומר, אין לך אדם שראוי לתת לו כבוד יותר ממי שהוא בעל תורה (מאירי אבות ו ג. וראה להלן: לעומת אחרים שחייבים בכבודם) - שנאמר: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ (משלי ג לה. אבות ו ג, לגירסא שלפנינו, ורש"י שם[3]). ועוד אמרו שכל היודע בחברו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד, חייב לנהוג בו כבוד (פסחים קיג ב, וראה רמב"ם קריאת שמע ב טו[4]), שנאמר: קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ [מפני שהיתה בדניאל רוח יתירה, היה מנצח ומתגבר על שאר השרים] (דניאל ו ד, ומצודת דוד שם. פסחים שם. וראה מהרש"א בחידושי אגדות שם).

ומצוה לכבד אפילו חכם השוה לו בחכמה (ספר המצות לרמב"ם עשה רט, וכעין זה בחינוך מצוה רנז), ואפילו חכם שאינו גדול בתורה כמוהו (ראה שו"ת בנימין זאב רמח ד"ה ואמינא, וראה שם רמו, ושו"ת מהר"ם מינץ צט) - ויש סוברים שדוקא הלומד מחברו חייב בכבודו, אבל אם לא למד הימנו אינו חייב בכבודו, ואינו חייב להדרו ולקום מפניו (ראה יראים השלם רלג, הובא בסמ"ג עשין יג, ובהגהות ממימוניות תלמוד תורה ה נ) - ועוד אמרו: יהי כבוד חברך כמורא רבך (אבות ד יב, וראה אבות דרבי נתן סוף פרק כז, וברטנורא למשנה שם, ורש"י על התורה שמות יז ט, שמקור דין זה הוא מהכבוד שנהג אהרן במשה).

על החכם עצמו, אם מוטל עליו חיוב להימנע מלזלזל בעצמו משום כבוד תורתו, ועל האופנים שהוא רשאי, או אף ראוי לו למחול על כבודו (ראה להלן: כשמחל החכם על כבודו), ועל ההנהגות שעליו לנהוג בכדי שלא יבואו אחרים לזלזל בו, או כדי שיכבדוהו כראוי, ראה ערך תלמיד חכם.

מצות עשה הוא ומקורו

כבוד חכמים, כינוהו בתלמוד "עשה של כבוד התורה" (כתובות קו א, ושבועות ל ב. וראה ברכות סג ב, ומגילה ג ב), ואמרו שעשה זה חשוב ממצוות עשה אחרות, ודוחה אותן (ראה כתובות שם ושבועות שם, וראה להלן: בדחיית מצוה).

עשה זה שהזכירו נחלקו ראשונים במקורו:

  • יש שכתבו שהוא הכתוב: וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן (ויקרא יט לב. רבינו חננאל שבועות שם), וכן כתבו ראשונים שהכתוב הזה: מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, הרי זו מצות עשה לכבד את החכמים - ש"זקן" היינו חכם (ראה קדושין לב ב, ושם הראיות לכך, וראה ערך קימה והידור) - ולקום מפניהם ולגדל אותם (רמב"ם בספר המצות עשה רט, והחינוך מצוה רנז, וראה רמב"ם תלמוד תורה ו א: מצוה להדרו, והמשיך בדיני קימה מפניו), ומנו את המצוה במנין-המצות (ראה ערכו. ספר המצות שם, ובמנין המצוות שבריש היד עשה רט, והחינוך שם)[5].
  • יש שכתבו ש"עשה של כבוד התורה" שאמרו, הוא הכתוב: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים ו יג; שם י כ), שדרשו בו "את", לרבות תלמידי חכמים (ראה ערך אתין וגמין. רבי עקיבא בברייתא בגמרא פסחים כב ב ושם נתבאר. וראה רש"י שבועות ל ב ד"ה והאי, ור"ן שם (יד א מדפי הרי"ף)) - וכבוד, בכלל המורא הוא (ראה אבות ד יב, ורבנו יונה שם) - וכן כתבו ראשונים שאת כל כיבוד חכם ומוראו למדים אותם מ"את ה' אלהיך תירא" (שו"ת הרשב"א א תס, וכן משמע ברמב"ן בהשגות לספר המצות שורש שני).

על החולקים וסוברים שאין ללמוד מכתוב זה שיש לירא מן החכמים, ראה להלן וערך תלמיד חכם.

  • ויש שהביאו סמך למצות כיבוד חכמים מן הכתוב בתהלים: וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד (תהלים טו ד. סמ"ק סוף מצוה ד), ומן הכתוב במשלי: כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ (משלי ג ט. סמ"ק שם, וראה מרכבת המשנה לר"י אלאשקר לאבות ד ז, שדרשו בכתוב זה "את" לרבות תלמיד חכם).

מצוות נוספות שיש לנהוג בהם

מלבד המצוה לנהוג כבוד בחכמים, מצינו כמה מצוות נוספות שיש לנהוג אותן בהם:

  • המצוה לירא מתלמידי חכמים, שלמדים לרבות אותם מריבוי הכתוב: "את" ה' אלהיך תירא (ראה לעיל. ראה הלכות גדולות מנין המצוות עשה קנד; רש"י שבועות ל ב ד"ה והאי, ומיוחס לרש"י אבות ד עב; מחזור ויטרי תכז ד"ה ככבוד; סמ"ק סוף סי' ד; שו"ת הרשב"א תס; ספר חרדים א יב) - או מן הכתוב: והדרת פני זקן, שהמורא מפניו בכלל הידורו הוא (ראה לעיל. ראה תוספתא מגילה ג, וחסדי דוד שם בביאורה) - אלא שנחלקו ראשונים אם למנות מצוה זו כמצוה בפני עצמה במנין-המצוות (ראה ערכו. ראה הלכות גדולות שם שמנאה, וראה רמב"ם בספר המצות שורש שני שחולק, וראה השגות הרמב"ן שם, וראה זוהר הרקיע לרשב"ץ בהקדמה שרש שני בדעת הרמב"ם[6]).

ויש חולקים וסוברים שמריבוי הכתוב הזה אין למדים אלא שיש לו לאדם לירא מרבו - או מרב מופלג שהוא כעין רבו (ראה ערך כבוד רבו; מורא רבו. תוספות בבא קמא מא ב ד"ה לרבות, ותוספות הרא"ש קדושין נז א) - אבל לא שיש לירא משאר תלמידי חכמים (ראה רש"י פסחים כב ב ד"ה לרבות; רשב"ם שם קח א ד"ה כמורא; תוספות בבא קמא שם, ותוספות הרא"ש קידושין שם; יראים השלם רלא), וכן יש סוברים שאין חיוב מורא מתלמיד חכם שאינו רבו (ראה ספר המצות לרמב"ם עשה רט; יראים השלם שם; רשב"א ברכות יג סוף ע"ב ד"ה מתני').

  • המצוה על כל אחד לאהוב תלמידי חכמים - כנפשו, אהבה עזה וחיבה יתירה, יותר מזו שהוא מצווה לאהוב כל איש מישראל משום "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט יח, וראה ערך אהבת ישראל. שו"ת מהרי"ל א בסופו) - מן הכתוב: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ו ה; שם יא א), "את", לרבות תלמידי חכמים (ראה לעיל, שדרשו כעין זה לגבי מורא. סמ"ק סוף סי' ד; שו"ת מהרי"ל א; ספר חרדים שם).
  • המצוה שעל כל אחד להידבק בחכמים ובתלמידיהם, מהכתובים: וּבוֹ תִדְבָּק (דברים י כ. וראה שם יג ה: ובו תדבקון), וּלְדָבְקָה בוֹ (דברים יא כב, ושם ל כ), שדרשו בהם חכמים: וכי יכול אדם להידבק בשכינה, אלא הידבק בחכמים ובתלמידיהם (ראה במדבר רבה כב א; ספרי דברים מט ד"ה ולדבקה; כתובות קיא ב; רמב"ם דעות ו ב, ובספר המצות עשה ו; סמ"ג עשין ח; החינוך מצוה תלד). על מצוות אלו ופרטי דיניהן, ראה ערך תלמיד חכם.

התועלות שבכיבודם

כיבוד החכמים והישרים, כתבו ראשונים שיש בו תועלות גדולות, כי בכך נשמעים דבריהם (מורה נבוכים ג לו; שערי תשובה ג קמז, וראה ספר חסידים תקפז. וראה פסקי ריא"ז קדושין א ח אות לה), והרואים את כבודם, באים אף הם לנחול כבוד ולהרבות דעת (שערי תשובה שם, וראה החינוך מצוה רנז), והרואים את הדר כבוד התורה, יכירו את מעלתה, ויבא חשקה בלבבם, ויהיה עסקם בה לשם ה' ולעבדו בלב שלם (שערי תשובה שם), ועוד טעם נכבד עולה על כולם, כי מדרכי קידוש השם יתברך להודיע שעבודת ה' יתברך ויראתו ותורתו, הם יסוד נפש האדם, ואין העבודה מתקיימת בלתי על ידי לומדי התורה אשר יהגו בה יומם ולילה, כי הם יורו דעה לדעת מה יעשה ישראל, ובמקום שאין עוסקי תורה ירבו המכשולים, על כן יכבדו עבדי ה' יתברך את חכמי התורה לכבוד ה' יתברך, ולהודיע כי עבודתו לבדה היא העיקר (שערי תשובה שם קמח. וראה האשכול [אלבק] ריש הלכות רבנן).

אשה

אף הנשים חייבות בכיבוד החכמים (ראה רמב"ם בספר המצות סיום מצוות עשה, (ועזוז חיל תלמוד תורה ה א בדעתו); החינוך מצוה רנז).

מלך

המלך, אף הוא מצווה לכבד את לומדי התורה (רמב"ם מלכים ב ה. וראה ספר חסידים תקפז, שיהושפט כיבד תלמידי חכמים, ראה להלן. וראה ערך מלך), וכשייכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל יעמוד לפניהם ויושיבם בצדו (רמב"ם שם), וכן היה יהושפט מלך יהודה עושה בשעה שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, וקורא לו "רבי רבי", "מרי מרי [אדוני אדוני]" (כתובות קג ב; מכות כד א; רמב"ם שם[7]).

במה דברים אמורים בזמן שהמלך בביתו לבדו הוא ועבדיו, יעשה זה בצינעה, אבל בפרהסיא בפני העם, לא יעשה (ראה כתובות שם: הא בצינעא הא בפרהסיא; רמב"ם שם), אלא יטיל עליהם אימה (ראה רש"י כתובות שם ד"ה בפרהסיא), כדי שתהא יראתו בלב הכל (ראה ערך מלך. רמב"ם שם).

ויש מן הראשונים שכתבו שכיון שתלמיד חכם מצווה לכבד את המלך יותר ממצות כיבוד שהמלך חייב לנהוג בו (ראה ערך הנ"ל), אם המלך מכבדו אין בזה מצוה (תוספות סוטה מא ב ד"ה מצוה).

חומר ביזוי תלמידי חכמים

עוון גדול הוא לבזות את החכמים, או לשנוא אותם (רמב"ם תלמוד תורה ו יא; טוש"ע יורה דעה רמג ו). ואמרו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר: וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו - היינו, מלמדי דבריו (רמב"ם שם; טור שם[8]) - וגו' עַד עֲלוֹת חֲמַת ה' בְּעַמּוֹ וגו' (דברי הימים לו טז. שבת קיט ב; רמב"ם שם: עד שביזו בה כו'; טור שם).

ואמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה תלמיד חכם, אין רפואה למכתו (שבת שם, על פי סוף הכתוב בדברי הימים הנ"ל: עד לאין מרפא); ויש סוברים שהוא זה הנקרא "אפיקורוס" (ראה ערכו. רב ורבי חנינא בלשון ראשון סנהדרין צט ב, וראה ערך אפיקורוס, ושם שנחלקו בו ראשונים להלכה); ויש סוברים שהוא אפילו חמור ממנו, ונקרא מגלה-פנים-בתורה-שלא-כהלכה" (ראה ערכו. רב ורבי חנינא בלשון שני בסנהדרין צט ב), כלומר מעיז פניו כלפי עוסקי תורה (רש"י סנהדרין שם ד"ה מגלה), ועל המבזה את החכמים נאמר: כִּי דְבַר ה' בָּזָה (במדבר טו לא. ראה סנהדרין צט א בלשון אחר שהוא אמור על מגלה פנים בתורה; רמב"ם תלמוד תורה ו יא; טוש"ע יו"ד רמג ו), ואין לו חלק לעולם הבא (משנה סנהדרין צ א, באפיקורוס, ראה לעיל; רמב"ם שם; טוש"ע שם. וראה ערך אפיקורוס, ושם על שאר דיניו), בין המבזה תלמיד חכם בפניו, ובין המבזהו שלא בפניו (רבינו יונה בשערי תשובה ג סב), ואף על המבזה חכם לאחר מותו אמרו: כל המספר אחר מיטתם של תלמידי חכמים נופל בגיהנום (רבי יהושע בן לוי בברכות יט א, לפירוש תוספות ומאירי שם, וראה שם שהוא דורש כן מהכתוב), וכל שכן בחייהם (מאירי ברכות יט א, בשם גדולי עולם, וראה שו"ת הרדב"ז מכתבי יד (ח"ח) קצא), שהם מצטערים בכך (מאירי שם), ויש מן הראשונים שכתבו שהמספר עליהם לאחר מותם מכוער יותר מאשר המספר עליהם בחייהם (מאירי שם).

אף תלמידי חכמים שאינם נוהגים כבוד זה בזה, כתבו ראשונים שהם גורמים לתורה שתתחלל על ידם, שהבריות אומרות "אוי לו למי שלמד תורה" (שו"ת תשב"ץ א קעח).

אף כשהתחיל החכם קצת במריבה

אפילו התחיל החכם קצת במריבה, אין רשות לכל אדם להחציף נגדו לענות לו בעזות (רמ"א בשו"ע יו"ד רמג ז, על פי הגהות מרדכי קדושין תקסד. וראה שו"ת הריב"ש רטז, ופסקי מהרי"ק ש, ושו"ת הראנ"ח ד).

מעלת המכבד את החכמים

המכבד את החכמים, אמר בו רבא שיהיו לו חתנים חכמים (שבת כג ב לגירסא שלפנינו[9]. וראה מסכת דרך ארץ זוטא ט), והאוהב את החכמים יהיו לו בנים חכמים (שבת שם), שאהבתו עליהם כאב על בן (רש"י שבת ד"ה הוו), והירא את החכמים, הוא עצמו יהיה תלמיד חכם, ואם אינו רגיל לעסוק בתורה, יישמעו דבריו, כשם שנשמעים דברי תלמיד חכם (שבת שם לגירסה שלפנינו ורש"י[10]). ועוד אמרו: אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה' (תהלים קיט א), אלו מכבדי בעלי תורה (תנחומא [ורשא] בראשית א), ונאמר: כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ (שמואל א ב ל), ודרשו: זה המכבד בני תורה (תנחומא שם).

ואמרו שהקדוש ברוך הוא תובע את כבודם של חכמים מיד המבזים אותם (ברכות יט א), ומצינו שנענשו אותם שלא נהגו כבוד בחכמים כראוי, כמו שאמרו בתלמידי רבי עקיבא, שמתו כולם בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה (יבמות סב ב. וראה ברכות שם), ועוד מצינו שאף מי ששמע ביזוי תלמיד חכם, ולא מחה כראוי, סופו שנענש על כך (ראה בבא מציעא פד ב ברבי אלעזר ברבי שמעון, וראה מכות כד א, ופירוש הריב"ן שם, וראה רש"י סנהדרין מד ב ד"ה דבעיא).

על הדין בידי אדם שדנים בו את המבזה תלמיד חכם, ראה להלן: המבזה את החכם.

להודיע שהוא תלמיד חכם כשאין מכירים אותו

במקום שאין מכירים אותו, מותר - ואף חובה (שו"ת הרשב"א א פד, ותמה על לשון הגמרא "שרי") - לתלמיד חכם להודיע שהוא תלמיד חכם (רבא בנדרים סב א; סמ"ג עשין יב; רמ"א בשו"ע יו"ד רמו כא. והרמב"ם השמיט), אם הוא צריך לכך (ראה נדרים שם, ברבי טרפון; רמ"א שם. וראה מאירי נדרים שם: במקום אונס), כדי שלא יזלזלו בכבוד תורתו וייענשו (פירוש הרא"ש נדרים שם[11]).

על ההנהגות שתלמיד חכם צריך לנהוג בכדי שלא יתבזה על הבריות, ראה ערך תלמיד חכם.

על מידת החכמה, שמחמתה נחשב הוא האדם לתלמיד חכם שמצוה לכבדו ולהדרו, ראה ערך תלמיד חכם.

בזמן הזה

בזמן הזה, יש מן הראשונים שכתבו שנשתנה בעניינים מסויימים דין כבוד תלמידי חכמים מדין כבוד תלמידי חכמים שבזמן התלמוד, שנתמעט כבוד החכמים (שו"ת מהרי"ו קסג (ונדפס גם בשו"ת מהרי"ק קסג), על פי מועד קטן טז א), ואין לנו עתה תלמיד חכם שיודע אפילו מסכת כלה (אגודה חולין אות כג, הובא בשו"ת מהרי"ל סז. וראה שו"ת מהרי"ו קכט, שאין בדורותינו מי שיודעים ובקיאים בכל התלמוד במקרא במשנה בהלכות באגדות ספרא וספרי כו'), ואף שאמרו: יפתח בדורו כשמואל בדורו (ראש השנה כה ב), הרי זה דוקא שצריכים לשמוע לגדול הדור, ולא לסרב כנגדו על הוראתו ועל תקנתו, אבל לא לענין כבוד תלמיד חכם (שו"ת מהרי"ל שם, (ושו"ת מהרי"ו קסג בשמו)).

וכתבו ראשונים שמטעם זה יש סוברים שהדין שתלמיד חכם יכול לנדות לכבוד עצמו את המבזה אותו (ראה להלן: המבזה את החכם), אינו נוהג בתלמידי חכמים שבזמן הזה (שו"ת מהרי"ו קכט; רמ"א יו"ד רמג ח, בשם יש אומרים); אולם יש חולקים וסוברים שאף תלמידי חכמים שבזמן הזה יכולים הם לנדות לכבוד עצמם (שו"ת מהר"ש הלוי יו"ד סוף סי' ט), שאף שאינם כתלמידי חכמים שבזמן חכמי התלמוד, על כל פנים אינם גרועים מתלמיד סתם שבזמנם, שאף הוא יכול היה לנדות לכבודו, לסוברים כן (שו"ת מהר"ש הלוי שם).

ויש חולקים על כל זה וסוברים שכל דיני תלמיד חכם נוהגים אף בתלמידי חכמים שבזמן הזה, שהרי כבר אמרה תורה: וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם (דברים יז ט), אין לך אלא שופט שבימיך (ראה ראש השנה כה ב. שו"ת ופסקי מהרי"ק החדשים יד, ושכן מוכח בשו"ת הרא"ש טו ז, ושכן דעת האגודה חולין אות כג, שלא חילק[12]), ואין להקל במוראם ובכבודם של תלמידי חכמים, וכל תלמיד חכם, אפילו היה שם גדול ממנו, דין תלמיד חכם יש לו אף בזמן הזה (שו"ת מהרי"ט ב חו"מ סוף סי' מז).

כשאינו נוהג כשורה

תלמיד חכם שאינו נוהג כשורה, שאינו נוהג כדרך תלמידי חכמים שהולכים בנחת עם הבריות, ומשאם ומתנם עמהם באמונה, אין חייבים בכבודו, שהוא עצמו מבזה ומשניא את עצמו ואת תורתו (שו"ת הרשב"א ב רצא).

כששכח תלמודו מחמת אונסו

אף תלמיד חכם ששכח את תלמודו מחמת אונסו - כגון שחלה, או שנטרד בדוחק מזונות (רש"י ברכות ח ב ד"ה מחמת), שלא היתה השכחה מחמת עצלות, שלא למד (שו"ת שבות יעקב ב קמח) - אין לנהוג בו מנהג בזיון (מנחות צט א, וכעין זה בברכות שם וסנהדרין צו א), אלא יש להיזהר בו לכבדו (רש"י ברכות שם), כאילו לא שכח (מאירי ברכות שם), כשם ששברי הלוחות מונחים היו עם הלוחות בארון (ראה ערך ארון: הדברים המונחים בו. ברכות ומנחות שם).

נשיא ואב בית דין וחכם

נשיא (ראה ערכו) ואב-בית-דין (ראה ערכו) וחכם (ראה ערכו. על מהותו, ראה ערך חכם), יש לכבד אותם יותר מאת שאר החכמים, וכן אמרו בעמידה מפניהם כשנכנסו לבית המדרש, שמפני הנשיא כל העם עומדים ואין יושבים עד שיאמר להם שבו, ומפני אב בית דין עושים שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן שעומדים עד שיישב במקומו, ומפני החכם אחד עומד ואחד יושב עד שיישב במקומו (ברייתא הוריות יג ב[13]; רמב"ם תלמוד תורה ו ו,ז; טוש"ע יו"ד רמד טו. וראה ערך קימה והידור), וכן אמרו בקמים מפני נשיא או אב בית דין שהיו עוברים שם, שהקם מפני הנשיא אינו יושב עד שיישב הנשיא במקומו, והקם מפני אב בית דין, כיון שעבר ארבע אמות הרי זה יושב (קדושין לג ב; רמב"ם שם ו ו; טוש"ע שם יג-יד. וראה ערך הנ"ל), וכן חילקו ביניהם לבין שאר החכמים לענין קריעה (ראה ערכו) וחליצת כתף עליהם כשמתו (ראה מועד קטן כב ב, ושם כו א, וראה ערך אבלות וערך קריעה), ועוד (ראה מועד קטן כב ב לענין ביטול בית המדרש, וראה ירושלמי שם ג א במנודה לאחד מהם, וראה ערך נדוי. וראה ערך אב בית דין וערך חכם וערך נשיא).

על החובה לנהוג כבוד בדיינים, ראה ערך בית-דין: כבודם.

לפרנס החכמים ולכבדם

חייבים כל ישראל לפרנס בדרך כבוד את תלמידי החכמים שבהם שתורתם אומנותם ולגדלם בעושר, כדי שעמי הארץ ינהגו בהם כבוד, ולא יזדלזלו החכמים בפני עמי הארץ מפני עניותם (שו"ת תשב"ץ א קמב. וראה שם טעם נוסף, כדי שלא יתבטלו ממלאכת שמים. וראה פירוש המשניות לרמב"ם אבות ד ה[14]).

על מסים שתלמידי חכמים פטורים מהם משום כבודם ומוראם, ראה ערך מסים וארנונות וערך תלמיד חכם.

וכן חייבים הציבור לפדות תלמיד חכם שנשבה אפילו ביותר מכדי שוויו, מפני כבוד התורה (שו"ת הרדב"ז ב תרכח. וראה ערך פדיון שבויים).

וכן במקום שמוכרים מקומות בבית הכנסת, אף על פי שהיחיד שיש לו מקום בראש אינו חייב ליתנו לחכם, שהיחיד אינו חייב להדר את החכמים אלא בהידור שאין בו חסרון כיס (ראה קדושין לב ב, ושם לג א, וראה ערך קימה והידור), חייבים הציבור לקנות מקום בראש עבור החכם כדי שיישב שם (שו"ת הרדב"ז שם).

על חובתו של הרב לנהוג כבוד בתלמידיו, ראה ערך תלמוד תורה.

פרטי הכיבוד

להקדימו לכל דבר שבגדולה

החכם, יש להקדימו לכל דבר שבגדולה (במדבר רבה טו יז) - כלומר, בכל דבר שעל ידי הקדמתו תיראה גדולתו לעומת אחרים (ראה פירוש הרא"ש נדרים סב א, בביאור "דבר שבקדושה" שאמרו שיש להקדים בו כהן, ראה להלן: בברכת המזון) - שנאמר: וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ (שמואל ב ח יח), וכי כהנים היו, אלא מה כהן נוטל בראש, אף תלמיד חכם נוטל בראש (נדרים סב א. וראה מעדני יום טוב ברכות ז יט אות צ), ובני דוד חכמים היו, ולכן היה דינם ככהנים (ר"ן שם).

הקדמת תלמידי חכמים משום כבודם, דנו בה לענין סעודה (ראה ערכו) וברכת-המזון (ראה ערכו); קריאת-התורה (ראה ערכו); דין; ועוד, ועל כל אלה, ראה להלן (על הקדמת תלמיד חכם בכמה ענייני ממון, כגון לענין בר-מצרא ושודא-דדיני, ועל הקדמתו לענין הצלת-נפשות וצדקה ופדיון-שבויים, ראה על כל אחד בערכו, וראה ערך תלמיד חכם).

הנהגות בסעודה

מנהגים רבים שנהגו בהם חכמי ישראל בסעודה משום דרך-ארץ (ראה ערכו), מכבדים בהם את הגדולים הנמצאים שם (ראה רמב"ם ברכות ז א), שיש לנהוג בכבוד לגדולים הנמצאים בסעודה, הן בסדר הסבתם, והן בסדר נטילת-ידים (ראה ערכו), והן בשאר מיני הכיבוד, לפי מנהג העם, ולפי מנהג המקום (מאירי ברכות מו ב, וראה יד רמה בבא בתרא א סוף אות קסב), וכדלהלן:

  • אמרו שהגדול שבמסובים נוטל את ידיו תחילה (ברייתא בגמרא ברכות שם; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח קסה ב. וראה רמב"ם שם ב לענין בציעת הפת וברכת המזון), שכך הוא כבודו (משנה ברורה קסה סק"ד), ולא שיישב וישמור את ידיו נקיות עד שיטלו כולם, אלא מיד מביאים לפניו שולחן (ריש גלותא בברכות שם), ואוכל (רש"י שם ד"ה לאלתר), אבל אם אין מביאים לפניו שולחן, אין זה לכבודו שיטול ידיו ויישב וישמור את ידיו, ולפיכך הוא נוטל אחרון (ראה שו"ת מהרש"ל לד, וט"ז או"ח קסה סק"ג, על פי שו"ע שם וטור שם קסו, שהרא"ש היה רגיל ליטול באחרונה לחוש להפסק[15]); ויש סוברים בדעת תנאים, ושכן הלכה, שאפילו אין מביאים לפניו שולחן מיד, הוא נוטל תחילה (כסף משנה ברכות ז א, ובית יוסף או"ח קסה, וב"ח שם, בדעת הרמב"ם והטור שלא חילקו בזה).
  • הגדול מיסב בראש (ברכות שם; רמב"ם ברכות שם; טור או"ח שם), כלומר מיסב תחילה על מיטתו (רש"י ברכות שם ד"ה בזמן), ושני לו למטה הימנו, ואם היו שלש מיטות, הגדול מיסב בראש, ושני לו למעלה הימנו, ושלישי לו למטה הימנו (ברייתא שם; רמב"ם שם; טור שם[16]).
  • הגדול הוא שבוצע (תוספות ברכות מו א ד"ה לא; מרדכי שם קסג; רמב"ם ברכות ז ב; טוש"ע או"ח קסז יד), שהוא מוציא את כולם בברכת-הפת (ראה ערכו. תוספות שם. ועי' רש"י שם ד"ה כי), ואפילו יש לכל אחד ככר בפני עצמו, הגדול שבהם בוצע ומוציאם בברכתו, משום כבוד התורה (פרי מגדים או"ח קסז אשל אברהם ס"ק כט). היה בעל הבית - בעל הסעודה (ראה ערך בציעת הפת) - מיסב שם עמהם, הרי הוא בוצע (ראה ערך הנ"ל: הבוצע, ושם בטעם הדבר), ויש סוברים שאפילו בעל הבית שם, בוצע הגדול (מהרש"א ברכות מו א).
  • שנים היושבים בסעודה על יד השולחן, הגדול פושט ידו תחילה, והשולח יד בפני מי שהוא גדול ממנו הרי זה גרגרן (דרך ארץ רבה ז; טוש"ע שם קע יב), אפילו כשיש קערה או פירות לפני כל אחד ואחד (ב"ח שם, הובא במגן אברהם שם ס"ק יז, ובמשנה ברורה שם ס"ק כח[17]), ואף אותה שאמרו: הבוצע הוא פושט ידו תחילה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שהוא גדול ממנו - בתורה (ברייתא בגמרא ברכות מז א, לגירסת פסקי הרי"ד שם, וכן הוא בירושלמי שם ו א. ובתלמידי רבינו יונה שם: בחכמה) - הרשות בידו (ברייתא בגמרא שם ושם נתבאר; רמב"ם ברכות ז ה; טוש"ע או"ח קסז יז), יש מפרשים שהדברים אמורים בפשיטת יד לקערה (תוספות ברכות שם ד"ה אין בשם יש מפרש; טוש"ע שם), ומן האחרונים יש שכתבו שאם אינו נותן רשות לחכם נקרא גרגרן (דרישה או"ח קע ו).

בברכת המזון

בברכת-המזון (ראה ערכו), הגדול שבמסובים - בחכמה (רמב"ם ברכות ה ט. וראה רש"י ברכות מה ב ד"ה לא: בחכמה ובזקנה) - מברך לכולם (ברכות מז א; רמב"ם שם, ושם ז ב; טוש"ע או"ח רא א. וראה ערך זמון: המברך), מפני כבודו (הראב"ד בהשגות על בעל המאור ברכות סוף פרק ו (לא א)), שהוא כבוד לגדול שמוציא הוא אחרים ידי חובתם (ב"ח או"ח שם), ומברך לכולם אפילו לא הצטרף אליהם אלא בסוף הסעודה (ברכות מז א; רמב"ם ברכות שם; טוש"ע שם).

היה שם כהן, שיש סוברים שהוא מברך (ראה ערך כהן), יש מן הראשונים שכתבו שאינו יכול ליתן רשות לישראל לברך, כי אם לרבו, או למי שהוא גדול ממנו (מרדכי גיטין תא, בשם רבינו שמחה. וראה ערך כהן שיש חולקים וסוברים שיכול הכהן למחול על כבודו אף לישראל קטן ממנו).

על סעודה שיש בה אורח, שאמרו בה שהאורח מברך כדי שיברך לבעל הבית (ראה ערך זמון), אם הדברים אמורים אף במקום שיש גדול ממנו, או דוקא כשכולם שם שווים, ראה ערך זמון.

על כך שהגדול יכול לתת לקטן רשות לברך, ראה להלן: כשמחל החכם על כבודו.

בקריאת התורה

בקריאת התורה, לאחר כהן (ראה ערכו) ולוי (ראה ערכו) הקוראים תחילה (ראה ערך קריאת התורה, ושם בטעם סדר זה, ואם הוא מהתורה), אמרו שקוראים תלמידי חכמים הממונים פרנסים על הציבור[18], ואחר כך תלמידי חכמים הראויים למנותם פרנסים על הציבור, ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור, ואחר כך ראשי כנסיות וכל העם (ר"י נפחא בגיטין ס א; טוש"ע או"ח קלו), וכתבו ראשונים שכל הגדול מחברו בחכמה קודם לקרות (רמב"ם תפלה יב יח), וכן במקום שאין שם כהן, הולכים אחר הגדול (ראה כתובות כה ב, ותוספות שם ד"ה שקרא, ושו"ת הרשב"א א ריד, וטור או"ח קלה; מחזור ויטרי צג סוף ד"ה בשיני (הב'); האשכול הלכות קריאת התורה) בחכמה ובמנין, אפילו יש שם מי שהוא גדול ממנו בשנים (מגן אברהם או"ח קלה סק"ז, ע"פ שו"ת בנימין זאב רמג ורנג).

ויש מן הראשונים שכתבו שאין איסור להקדים לקרא לתורה עשיר נכבד לפני תלמיד חכם, שאין זה בזיון לתלמיד חכם, אלא כבוד לתורה שהיא מתכבדת באנשים גדולים (תשב"ץ (קטן) קפט; רמ"א בשו"ע או"ח רפב ג).

בזמן הזה, כתבו אחרונים שנהגו שהגדול שבציבור עולה בסוף (בית יוסף או"ח קלה; מגן אברהם שם קלו[19]).

בדין

דיינים שבאו לפניהם דינים הרבה, מקדימים את דינו של תלמיד חכם לדינם של שאר בעלי דינים (ראה נדרים סב א, ותוספות ופירוש הרא"ש ור"ן שם; רמב"ם תלמוד תורה ו י, וסנהדרין כא ו; טוש"ע חו"מ טו א-ב, ויו"ד רמג ה), משום כבוד תורתו (ראה כתובות קו א, בקרובו של חכם, ורש"י שם; ריטב"א כתובות שם; טור חו"מ טו); ויש מן הראשונים שכתבו טעם נוסף, כדי שלא יתבטל מלימודו (ריטב"א שם); ויש מן הראשונים שכתבו שהקדמת התלמיד חכם היא משום אותה שאמרו: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט טו), עם שאתך בתורה ובמצוות, השתדל לדונו יפה (רש"י שבועות ל א ד"ה השתדל, בביאור גמרא שם).

על תלמיד חכם שבא לדין אחרי עם הארץ, אם מסלקים את עם הארץ ודנים תחילה את דינו של התלמיד חכם, ראה להלן: בדחיית מצוה.

דינו של התלמיד חכם קודם לדינה של אשה (ב"ח חו"מ טו ד"ה ודין; אורים שם סק"ז; הגהות רבי עקיבא איגר לשו"ע שם), ואף שהאשה מפני שבושתה מרובה דינה קודם לדינו של איש (ראה ערך דיני ממונות), כבוד התורה עדיף (ב"ח שם; אורים שם).

אלמנה (ראה ערכו), דינה קודם לדינו של התלמיד חכם (רמב"ם סנהדרין כא ו; טוש"ע חו"מ טו ב), שהרי התורה הזהירה ביותר על עינויה לפי שהיא תשת כח (ראה ערך אלמנה. פרישה שם ד"ה ודין[20]).

וכתבו אחרונים שדינו של יתום (ראה ערכו) - הקודם אף לדינה של אלמנה (ראה ערך דיני ממונות) - כל שכן שהוא קודם לדינו של התלמיד חכם (כסף משנה סנהדרין שם; סמ"ע שם סק"ז, ופרישה שם); ויש שכתבו שמעיקר הדין דינו של התלמיד חכם קודם לדינו של היתום, משום כבוד התורה (אחרונים דלהלן, על פי גמרא כתובות קו א), אלא שמן הסתם מוחל התלמיד חכם על כבודו - וחכם שמחל על כבודו, כבודו מחול (ראה להלן: כשמחל החכם על כבודו) - ורוצה הוא שידונו את היתום או האלמנה לפניו, ולכן מקדימים אותם, אבל אם הוא מקפיד על כבודו ורוצה לנהוג לפי עיקר הדין, יש להקדימו (ט"ז חו"מ טו, וכתב שדברי הרמב"ם (וטוש"ע) דלעיל, אמורים בסתם תלמיד חכם, שמוחל על כבודו), או שאף למעשה דינו של התלמיד חכם קודם לדינו של היתום (הפלאה חו"מ שם, וראה ט"ז שם).

בשאלת רב

שנים ששאלו שאלה לרב, והיה אחד מהם חכם (ראה ערכו. על גדרו של "חכם", ומעלתו על תלמיד חכם, ראה ערך חכם וערך תלמיד חכם) ואחד תלמיד חכם, נזקקים תחילה לחכם; תלמיד חכם ועם-הארץ (ראה ערכו), נזקקים תחילה לתלמיד חכם (תוספתא סנהדרין ז ה (אלא שנזכר שם "תלמיד", ולא תלמיד חכם); רמב"ם תלמוד תורה ד ח (כלשון התוספתא); טוש"ע יו"ד רמו טו. וראה רמ"א שם: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ).

בקבורה

עיר שיש בה שני מתים, שכשמוציאים אותם לקבורה יש להוציא תחילה את זה שמת ראשון (ראה ערך לוית המת, ושם בטעם הדבר), אם היה האחד חכם והשני לא, יש להקדים ולהוציא את החכם - אפילו השני מת תחילה (בית מאיר יו"ד שנד) - ואפילו היה אותו המת השני תלמיד חכם, וכן אם האחד תלמיד חכם והאחר עם הארץ, יש להוציא תחילה את התלמיד חכם (שמחות יא א; תורת הבית הארוך שער הסוף ענין ההוצאה [מהדורת שעוועל עמ' קז]; רא"ש מועד קטן ג פב; טוש"ע יו"ד שנד א).

חכם שמת, מפני כבודו אין מוציאים את מיטתו כשהוא בתוכה בשילשול דרך הגג - כדרך שמותר לעשות במת אחר (ראה ערך לוית המת) - אלא דרך פתחים (רב חסדא בשם רב הונא במועד קטן כה א; רמב"ם אבל יב ג; טוש"ע יו"ד שנג ג), וכן אין מעבירים אותו - כדרך שמותר במת אחר (ראה ערך הנ"ל) - ממיטה למיטה (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכבודו של החכם הוא במיטה הראשונה (רב יהודה אמר רב ורב חסדא בשם רב הונא במועד קטן שם).

בלווית המת

בהוצאת המת, שאמרו שמבטלים תלמוד תורה להוצאת המת, אם אין לו מלוים "כל צרכו" (ראה ערך לוית המת וערך קבורה, ושם ושם, שנחלקו ראשונים אם זה שמבטלים תלמוד תורה לכבודו הוא רשות או חובה), נחלקו אמוראים בשיעור המלוים הנחשבים "כל צרכו" לחכם שקרא ושנה - קרא מקרא ושנה משנה, אבל לא לימד תורה לאחרים (רש"י כתובות יז א ד"ה ותני) - שמת, והם מבטלים תלמוד תורה להוצאתו:

  • רב שמואל בר איני בשם רב אמר ש"כל צרכו" הוא שנים עשר (ראה דקדוקי סופרים השלם שם, שיש גורסים: שלשה עשר) אלף איש ללוות, וששת אלפים איש המכריזים עליו שיבואו לכבדו (כתובות שם ורש"י); ויש אומרים שאותם ששת אלפים המכריזים עליו הם מכלל שנים עשר (לפנינו בכתובות שם: שלשה עשר, וראה מסורת הש"ס ודקדוקי סופרים השלם שם) אלף המלוים (גמרא שם ושם נתבאר).
  • עולא אומר ששיעור כל צרכו הוא שיש מספיק אנשים לעשות מחיצה משער העיר עד הקבר (גמרא שם, לפירוש רש"י ופסקי (תוספות) הרי"ד שם, ותורת הבית הארוך לרמב"ן ענין ההוצאה (מהדורת שעוועל עמ' קד)), או עד בית הקברות, מקום שסופדים אותו שם (רש"י ורבי אברהם מן ההר מגילה כט א).
  • ורב ששת - או רבי יוחנן (כתובות שם לגירסא שלפנינו, (ובמגילה אינו), וראה כמה גירסאות בדקדוקי סופרים השלם שם) - אמר שנטילתה - של התורה, כשמת ותלמודו בטל (רש"י שם ד"ה נטילתה) - כנתינתה בסיני, כשם שנתינתה היתה בשישים ריבוא, כך נטילתה צריכה להיות בששים ריבוא (גמרא שם ושם נתבאר), וכן הלכה (רמב"ם אבל יד יא; טוש"ע יו"ד שסא א).

יש מן הראשונים שכתבו שבזמן הזה מבטלים תלמוד תורה כדי ללוות כל אדם מישראל, לפי שאין לך כל אחד מישראל שאינו במקרא או במשנה (ריטב"א כתובות יז א, בשם הסמ"ג, ולפנינו אינו, (וראה שם שהוסיף שעכשיו כולם מלאים מצוות כרימון); רמ"א בשו"ע יו"ד שסא א); ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים, וסוברים שדוקא בתלמיד חכם - שהוא בקי בכל התורה, ונטילתו חשובה כנטילת התורה (שיירי קרבן לירושלמי נזיר ז א ד"ה אבל, וראה שם שלפיכך אין דין זה שייך בתלמיד חכם בזמן הזה) - אמרו ש"כל צרכו" הוא בששים ריבוא (שיירי קרבן שם, בדעת הרמב"ם אבל יד יא, שלא הזכיר קרא ושנה, אלא כתב בסתם: תלמיד חכמים).

במה דברים אמורים בתלמיד חכם שקרא ושנה בלבד, אבל תלמיד חכם "דמתני" - לימד תורה לאחרים (רש"י כתובות יז ב ד"ה אבל; רמב"ם שם; שו"ע יו"ד שסא א), שבפטירתו ניטלת התורה מכמה אנשים (נימוקי יוסף שם), ויש מפרשים: משמש תלמידי חכמים בתלמוד (תורת הבית הארוך לרמב"ן ענין ההוצאה (מהדורת שעוועל עמ' קד); טור יו"ד שם) - אין שיעור בדבר, והכל מבטלים להוצאתו (כתובות יז א-ב; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד שם).

על דיני אבלות על חכם שמת, ראה ערך תלמיד חכם. על דיני ההספד על חכם שמת, ראה ערך הספד.

לקום מפניו ולהקביל פניו

מצות עשה לקום מפני חכם (ראה קדושין לב ב; רמב"ם תלמוד תורה ו א; טוש"ע יו"ד רמד א). על פרטי מצוה זו, ראה ערך קימה והידור.

ומצוה להקביל פני חכם (ראה חגיגה ה ב, ונדה לג ב, וסמ"ק מצוריך מצוה ד טז. על המצוה להקביל את פני רבו, ראה ערך כבוד רבו; מורא רבו). צריך אדם לשאול בשלום מי שהוא גדול ממנו בתורה (ירושלמי ברכות ב א, על פי ברייתא שם). ויש מן האמוראים שלא שאלו בשלום גדולים מהם (ראה ירושלמי שם, בר' אלעזר), שלא להטריחם לענות להם (פני משה שם).

בדרכים ובכניסה לבית

אין מכבדים בדרכים (ברייתא בגמרא ברכות מו ב; רמב"ם ברכות ז יב; רמ"א בשו"ע יו"ד רמב יז) - לומר לגדול הימנו: לך לפני (רש"י שם מו ב ד"ה לא) - יש שכתבו בטעם הדבר מפני שההולך ראשון מזומן וקרוב לנזק, שיפגע באדם רע או בחיה רעה, או שהמקום דחוק לעבור דרך שם (המכתם שם), ויש שכתבו שהכיבוד בדרך אין בו שום סלסול וצד מוסר (מאירי שם).

מכבדים את הגדול בכניסה (ראה תוספתא מגילה ג, ובמדבר רבה טו יז: בכניסה וביציאה, וראה ברכות מז א, וראה להלן), וכן אמרו: לכניסה הגדול קודם, ליציאה הקטן קודם (דרך ארץ זוטא ו), ואין מכבדים אלא בפתח הראוי למזוזה (ראה ערכו. רבי יוחנן בברכות מז א; רמב"ם ברכות ז יב), ובשעת כניסה (רמב"ם שם), ומכבדים אף בפתח בית הכנסת ובית המדרש, אף שהם פטורים ממזוזה (ראה ערך מזוזה. ברכות שם), אבל לא בפרצות (רש"י שם ד"ה בפתח).

יש מן הראשונים שכתבו שדוקא אם כל אחד הולך לדרכו ואינם בחבורה אחת, הוא שאין מכבדים בדרכים, אבל אם הם בחבורה אחת - מכבדים (תוספות שבת נא ב ד"ה קדמיה, על פי גמרא שבת שם; תלמידי רבינו יונה ברכות שם; רא"ש ברכות ז יד; רמ"א יו"ד רמב יז), וכן יש סוברים שדוקא ההולכים מחוץ לעיר אין להם לכבד בדרך, אבל בתוך העיר מכבדים (מאירי שם, בשם גדולי הרבנים [רש"י, וראה רש"י שם ד"ה לא]; תלמידי רבינו יונה שם, בשם ויש מפרשים); ויש חולקים וסוברים שאין לכבד אף בעיר, שאין לדבר סוף ויהא יומו קצר למלאכתו, וכן הוא מעכב את בני רשות הרבים למלאכתם (מאירי שם).

אין מכבדים בגשרים (ברייתא ברכות שם; רמב"ם ברכות ז יב), אפילו נכנסים לשם דרך פתח (ראה לעיל), שמא הגשר רעוע, ויפול למים, ואין זה כבוד (ריבב"ן ברכות שם), או מפני שסכנה היא להם אם מתאחרים לעבור בגשר (תלמידי רבינו יונה ברכות שם), או שאין זה דרך כבוד לומר לגדול שיעבור במקום סכנה (רשב"ץ שם).

בידים מזוהמות

אין מכבדים בידים מזוהמות (ברייתא ברכות מו ב; רמב"ם ברכות ז יב; עי' טוש"ע או"ח קפא ו). ונחלקו ראשונים בפירושו:

  • יש מפרשים שאין מכבדים את הגדול ממנו להקדים אותו בנטילת מים-אחרונים (ראה ערכו. רש"י שם מז א ד"ה ולא; תוספות רבי יהודה החסיד ותוספות הרא"ש שם, ורא"ש שם יד), מפני שסכנה היא להם אם מתאחרים מליטול את ידיהם כשהן מזוהמות (ראה ערך מים אחרונים, שהטעם שתיקנו ליטלן הוא משום חשש מלח סדומית שמסמא את העינים. תלמידי רבינו יונה שם; מאירי שם, בשם יש מפרשים).
  • ויש מפרשים בענין אחר, שלא ישמש את הגדול כשידיו מזוהמות (המכתם בשם הראב"ד ברכות מו ב; רא"ה שם; מאירי שם), שאינו כבודו (ריטב"א שם), או שמא מתוך הטרדה בכבודו ישכח את זוהמתו, ויגע בכנף מעילו (מאירי שם[21]).

להורות במקום שיש בו חכם אחר

חכם הבא למקום שיש בו רב, אין לו להורות שם שלא כדעת הרב (ראה שבת יט ב, וראה פרי חדש או"ח תצו ס"ק כג), שבזה הוא מבזה אותו (שו"ת הרד"ך יח ט; בית יוסף יו"ד שלד).

ואין לו לאדם להורות או לדרוש, כשהוא בא למקום שיש בו תלמיד חכם, ואפילו שניהם שוים בחכמה, כל שאינו גדול ממנו (ראה ברכות סג א, ורש"י ד"ה בששניהם, ותוספות סוטה כב ב ד"ה בשוין בשם ר"י, וראה שו"ת הרמב"ם [בלאו] שכג, ושו"ת הרד"ך שם[22]), אלא אם כן נטל רשות מהחכם הגר שם (שו"ת הרמב"ם שם, וראה שם שאם הוא דורש בלא רשות היא אפקרותא, ומנדים אותו), ואמרו על רבי אלעזר, שאף שהיה בקי במראות דם-נדה (ראה ערכו) יותר מכל חכמי ארץ ישראל, כשנזדמן למקומו של רב יהודה לא רצה לראות דם, מפני כבודו של רב יהודה (נדה כ ב ורש"י).

לדבר בפני הגדול ממנו בחכמה

כל תלמיד חכם שדעותיו מכוונות, אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, אף שלא למד ממנו כלום (רמב"ם תלמוד תורה ה י, וטוש"ע יו"ד רמב לא, על פי אבות ה ז, וראה שו"ת הרמב"ם [בלאו] רסח, ואור זרוע א מב, ושו"ת אבקת רוכל ר, שהכוונה אף להוראה בפניו[23]).

על החכם שאסר, שאין חברו רשאי להתיר, שיש סוברים שאינו אלא מפני כבודו של החכם הראשון, ולפיכך אם היה החכם השני גדול מהראשון בחכמה ובמנין, או שהראשון מחל על כבודו (ראה להלן: כשמחל החכם על כבודו), יכול השני להתיר את מה שאסר הראשון, ראה ערך הוראה: הוראה אחר הוראה.

על האיסור לומר בשם חכם שמועה שלא אמרה, מפני החשש שמא הוא דבר שאינו מיושב, ועלול החכם לבא לידי קלון, ראה ערך כבוד רבו; מורא רבו וערך שקר וערך תלמוד תורה.

על האיסור להשתמש בתלמידי חכמים, ראה ערך תלמיד חכם.

תיקון צורכי העיר

תיקון הדרכים והרחובות של העיר, שאם בני העיר נותנים ממון לצורך תיקונם, אף תלמידי חכמים חייבים לתת (ראה ערך מסים וארנונות), אם היו בני העיר יוצאים ומתקנים בגופם, לא יצאו תלמידי חכמים עמהם, שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ (רב יהודה בבבא בתרא ח א; רמב"ם תלמוד תורה ו י, ושם שכנים ו ו; טוש"ע יו"ד רמג א, וחו"מ קסג ד).

חכם שסרח ונתחייב נדוי

זקן - חכם זקן בחכמה (ראה רמב"ם תלמוד תורה ז א, וכסף משנה שם, ומשפטי שמואל קיט (קמח ד) בדעתו), או המיוחד והגדול שבעירו (מאירי מועד קטן טז א ד"ה ת"ח) - שסרח - עבר עבירה כזו שהעובר עליה מנדים אותו (ראה ערך נדוי. קרבן העדה לירושלמי מועד קטן ג א) - התקינו באושא שאין מנדים אותו (ר' יעקב בר אביי בשם רב ששת בירושלמי שם, ושם בשם ר' חייא בריה דר' יצחק עטושיא; מועד קטן יז א; רמב"ם שם; שו"ע יו"ד שלד מב), אלא אומרים לו "היכבד ושב בביתך" (רב הונא במועד קטן שם, באב"ד; רמב"ם שם), כלומר שאומרים לו בלשון כבוד: עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו, ושב בביתך, או: יתכבד כבודך שתשב בביתך (רש"י מועד קטן שם ד"ה הכבד, וראה ריטב"א שם), ש"היכבד ושב בביתך" נידוי הוא, בלשון כבוד (רש"י קדושין כה א ד"ה זיל), שאין מנדים תלמיד חכם בפרהסיא, ולכן אין מנדים אותו בפירוש לומר "פלוני יהא בנידוי", אבל מנדים אותו בלשון "היכבד ושב בביתך", שהוא לשון צנעה והעלם (כסף משנה תלמוד תורה ז א, ובית יוסף וב"ח יו"ד שלד).

חזר וסרח, נחלקו בו אמוראים: רב הונא אמר שמנדים אותו - בפרהסיא (ראה רא"ש מועד קטן ג טז; חידושי הר"ן שם) - מפני חלול-השם (ראה ערכו. מועד קטן יז א), וריש לקיש אמר שתלמיד חכם - מופלג בחכמה, או כל תלמיד - שסרח אין מנדים אותו בפרהסיא לעולם, שנאמר: וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה (הושע ד ה), ודרשו: כסהו כלילה (מועד קטן יז א לגירסא שלפנינו; רמב"ם שם), כלומר אל תבזהו בפרהסיא, אלא כלילה, שחשיכה ואין אדם רואה (רש"י שם ד"ה כסהו).

הלכה שאין מנדים אותו בפרהסיא לעולם (רמב"ם שם; שו"ע שם, וראה טור שם שסתם שאין מנדים תלמיד, וב"ח שם בדעתו שפסק כריש לקיש), אפילו חזר וסרח כמה פעמים (כסף משנה ובית יוסף שם; ש"ך יו"ד שם ס"ק סה), אלא מלקים אותו (רמב"ם שם; פסקי הרי"ד ופסקי הריא"ז מועד קטן יז א; טוש"ע שם, וראה שם או"ח תצו א) בצנעה (רמב"ם שם, ושו"ת הרמב"ם [בלאו] קיא (הובא בשו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב אלפים עח); שו"ע יו"ד שם); ויש סוברים בדעת ראשונים שחולקים שמלקים אותו אף בפרהסיא (בית יוסף ופרישה וב"ח יו"ד שלד בדעת טור שם), אם נראה לבית דין שאין הפרצה מתוקנת אלא בפרהסיא (ב"ח שם).

לא למהר לנדותו

תלמיד חכם שנתחייב בנידוי - כגון לסוברים שתלמיד חכם שאינו מופלג בחכמה, מנדים אותו (ראה לעיל) - אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו מהרה, אלא בורחים מדבר זה ונשמטים ממנו (רמב"ם תלמוד תורה ז א), ואמרו שבארץ ישראל ["מערבא"], אף שנמנים היו להלקות את החכם אם נתחייב מלקות, או אפילו מכת מרדות, לא היו נמנים לנדותו (ראה פסחים נב א, ומועד קטן יז א; ראה רמב"ם תלמוד תורה שם, ושו"ע יו"ד שלד מב: חסידי החכמים), שהנידוי חמור הוא, והיו חוששים לכבוד התורה (רש"י פסחים שם ד"ה מימנו, ומשמע שאף בצינעה לא היו מנדים אותו), וכן השתבח רב פפא שמעולם לא נידה תלמיד חכם (מועד קטן שם; רמב"ם שם, ושו"ע יו"ד שלד מב).

כשיצאו על החכם שמועות רעות

היו שמועות רעות יוצאות על תלמיד חכם - כגון שמתעסק בספרי מינים, ושותה במיני זמר, או שמועות שחבריו מתביישים בו מחמתן (רבינו חננאל מועד קטן יז א; רא"ש שם ג יא; טוש"ע יו"ד שלד מב), או שיוצאות עליו שמועות שהוא נואף (שו"ת תשבץ א לג, וכעין זה בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם ה) - מנדים אותו (ראה מועד קטן שם; רמב"ם תלמוד תורה ו יד (אות כג), שמנה בין חייבי נידוי חכם ששמועתו רעה; טוש"ע שם ושם מג (אות כג)), בפרהסיא (פסקי הריא"ז מועד קטן ג ב אות כח), שהרי שם שמים מתחלל על ידו (מועד קטן יז א[24]).

וכן מנדים בפרהסיא תלמיד חכם שעשה כירבעם בן נבט וחבריו (ר' חייא בריה דר' יצחק עטושיא בירושלמי מועד קטן ג א; רמב"ם שם; שו"ע שם מב).

לעומת אחרים שחייבים בכבודם

כבוד החכמים, דנו בו אם הוא עדיף מכבודם של אחרים, שלא משום חכמתם חייבים בכבודם, אלא מטעמים אחרים:

מלך

כבוד מלך (ראה ערכו), יש מן הראשונים שכתבו שכבוד התורה חמור הוא ממנו (תוספות סנהדרין יט א ד"ה ינאי; אגודה סנהדרין שם; שו"ת מהר"ם מינץ פו[25]); ויש חולקים וסוברים שכבוד המלך חמור יותר, שהרי המלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול (ראה ערך הנ"ל), ותלמיד חכם שמחל על כבודו, כבודו מחול (ראה להלן: כשמחל החכם על כבודו. תוספות שבועות ל ב ד"ה עשה בתירוץ ראשון), וכן כתבו ראשונים שאין ראוי להקדים כבוד שום אדם, ואפילו תלמיד חכם, לפני כבוד המלך, אפילו היה המלך עם-הארץ (ראה ערכו), לפי שנאמר: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים יז טו. פירוש המשניות לרמב"ם הוריות יג א).

ויש מחלקים, שבדבר הנוגע לכבוד שמים, כמו עמידת בעל דין בדין, שלא לפני בית דין הוא עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם, יש להחמיר במלך יותר מבתלמיד חכם, כדי להכניע את לבו לפני ה', אבל בדבר הנוגע לנו, כבוד המלך עדיף, כדי שתהא יראתו על העם (ריטב"א שבועות ל ב בשם תוספות).

כהן

כהן (ראה ערכו), שמצות עשה מן התורה היא להקדימו לכל דבר שבקדושה (ראה ערך כהן), אם היה אותו כהן עם-הארץ (ראה ערכו), ואפילו היה כהן-גדול (ראה ערכו), שנינו בו שאפילו ממזר תלמיד חכם, קודם הוא לכהן גדול עם הארץ (משנה הוריות יג א; רמב"ם תלמוד תורה ג ב), לשבת בראש (ר' אבון בירושלמי סוף הוריות ופני משה שם), ולכל דבר (פירוש המשניות לרמב"ם גיטין נט א; רש"י סוטה ד ב ד"ה מכהן: לפתוח ראשון ולברך ראשון; נמוקי יוסף מגילה כד א (מהד' בלוי עמ' פג): של קדושה או של כבוד; בית יוסף יו"ד רנא, ודרישה שם ד, בשם הריטב"א בבא בתרא ח א, (ואינו בריטב"א שלפנינו, ראה בהערת המהדיר שם)), שנאמר על התורה: יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים (משלי ג טו[26]), מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים (הוריות שם; רמב"ם שם).

ויש להקדים ישראל חכם לכהן עם הארץ בקריאת-התורה (ראה ערכו. פירוש המשניות לרמב"ם גיטין נט א; שו"ת הרשב"א א קטו וקיט; שו"ת הריב"ש רד), ובברכת-המזון (ראה ערכו. ראה מגילה כח א, ורש"י שם ד"ה ולא, ותוספות שם בדעתו, וריטב"א ומרדכי שם תתכח, שמדובר בברכת המזון, וכן הביאוה הרי"ף והרא"ש ברכות מז א לענין בהמ"ז) ובבציעת-הפת (ראה ערכו. ראה ריבב"ן ברכות מז א; רמ"א בשו"ע או"ח קסז יד), ואמרו על תלמיד חכם ישראל המקדים כהן עם הארץ לפניו: כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפילו כהן גדול עם הארץ, אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנאמר: כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת (משלי ח לו), אל-תקרי (ראה ערכו) משנאי אלא משניאי (מגילה כח א), שאותו תלמיד חכם גורם לבני אדם לשנא את התורה, שהרואה תלמיד חכם שפל לפני עם הארץ, אומר: אין נחת רוח בתורה (רש"י מגילה כח א ד"ה משניאי).

עוד כתבו ראשונים שתלמיד חכם שכהן עם הארץ עולה בפניו לתורה, הרי הוא ממעט בכבוד התורה, ועליו אמרו שאין מצויים תלמידי חכמים לצאת מבניהם תלמידי חכמים, מפני שאינם מברכים בתורה תחילה (נדרים פא א. שו"ת הרמב"ם [בלאו] קלה; מהרש"א בחידושי אגדות שם).

על החכם, אם יכול הוא ליתן רשות לכהן עם הארץ לברך לפניו, שנמצא שהקדמתו אינה משום מעלתו אלא משום הרשות שנתן לו החכם, ראה להלן: כשמחל החכם על כבודו.

כהן תלמיד חכם

היה אף הכהן תלמיד חכם, אלא שהישראל היה גדול ממנו בחכמה, נחלקו ראשונים ואחרונים:

  • יש סוברים שבזה הכהן קודם לחכם (ראה פסקי (תוס') הרי"ד גיטין נט ב, בלשון ראשון; מאירי שם א למשנה שם, בשם יש אומרים; שו"ת הריב"ש רד; דרישה או"ח קלה; שו"ת כנסת יחזקאל ז, אפילו בחכם מופלג), והוא קורא בתורה לפניו מן התורה (ראה פסקי (תוס') הרי"ד שם; קרית ספר למאירי שם, וראה מאירי גיטין שם), ואין הישראל הגדול בחכמה מברך לפני כהן תלמיד חכם, לא בברכת המזון ולא בקריאת התורה, אלא אם כן נתן לו הכהן רשות (דרישה שם, על פי גיטין שם).
  • ויש סוברים שכל שהוא מושלם בחכמה יותר מהכהן, קודם הוא לכהן, ואפילו ממזר קודם לכהן גדול (פירוש המשניות לרמב"ם גיטין נט א וסוף הוריות; שו"ת הרשב"א א קיט; תוספות מגילה כח א ד"ה כי; רמ"א או"ח קסז יד; באר שבע הוריות יב ב ד"ה לפתוח, ושם יג א ד"ה וכהן, הובא להלכה בש"ך יו"ד סי' רמו ס"ק יד, ושם סי' רנא ס"ק טו; חקרי לב יו"ד הלכות כבוד רבו ק, שכן משמע בטוש"ע יו"ד שם ט), ומכל מקום רשאי ישראל הגדול בחכמה ליתן לכהן לברך משום מעלת קדושת כהונתו (ריטב"א מגילה שם, בברכת המזון. וראה רמ"א בשו"ע או"ח קסז יד בבציעת הפת, שטוב להקדים את הכהן, אבל אין חיוב בדבר), וראוי להקדימו (שו"ת הרשב"א א קיט, ובטור או"ח רא (בבהמ"ז): צריך להקדימו, וראה ב"ח שם, ובשו"ע שם ב: מצוה להקדימו), והיא הנהגה טובה (מרדכי מגילה תתכח: מעליותא), וכן אמר ר' פרידא, כשמנה את הדברים שבהם האריך ימים, שמימיו לא בירך לפני כהן (מגילה כח א).

תלמיד במקום רבו

תלמיד במקום רבו, נחלקו תנאים אם חולקים לו כבוד, רבי יאשיה סובר שאין חולקים לו כבוד, ואבא חנן בשם רבי אליעזר סובר שחולקים (בבא בתרא קיט ב).

הלכה שחולקים כבוד לתלמיד במקום הרב, ודוקא כשאף הרב חולק כבוד לתלמידו (בבא בתרא שם; רמב"ם תלמוד תורה ה ח; טוש"ע יו"ד רמב כא. ועי' רמ"א שם שאף תלמידו ובנו של החכם אין להם לכבדו במקום רבו, וראה ערך כבוד אב ואם וערך כבוד רבו; מורא רבו), שהרב מרוצה שאף אחרים יחלקו כבוד לתלמידו (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה הא), וחשיבותו של הרב היא בזה שחולקים כבוד לתלמידיו (ראה רשב"ם שם ד"ה אבא, בדעת אבא חנן שם), וכן אם הרב מתכבד במה שאחרים חולקים כבוד לתלמידו, אפילו הוא עצמו אינו חולק כבוד לתלמיד, חולקים לו כבוד במקום רבו (הגהות מיימוניות תלמוד תורה ה כ, בשם רבינו שמחה; דרכי משה יו"ד רמב ס"ק יב, בשם המרדכי).

חכם וזקן

היו יחד חכם וזקן, בישיבה - של דין או של תורה (רשב"ם בבא בתרא קכ א ד"ה בישיבה; ר"ן קדושין א (יד א); טוש"ע יו"ד רמד יח), וכן בכל דבר שבקדושה (מאירי בבא בתרא קכ; שו"ת בנימין זאב רמג) - הולכים אחר החכמה (רבי אמי בבבא בתרא קכ א; טוש"ע שם), להושיב את החכם בראש ולדבר תחילה (רשב"ם שם ד"ה והוא דמפליג בזקנה; טוש"ע שם), והוא שהיה מופלג בחכמה (רב אשי שם; טוש"ע שם), ובמסיבה - של משתה או של נישואים (רשב"ם שם; טוש"ע שם) - הולכים אחר הזקנה (רבי אמי בבבא בתרא שם, ורב אשי שם בביאור דבריו; טוש"ע שם), להושיב את הזקן בראש (טוש"ע שם), והוא שהיה מופלג בזקנה (רב אשי שם; טוש"ע שם), ודוקא כשהיה חכם קצת, אבל אם הוא עם-הארץ (ראה ערכו), החכם קודם בכל מקום (רשב"ם שם; סמ"ג (מהדורת ר"א שלזינגר ע"פ דפוס רומא) עשין יג; טוש"ע שם).

היה החכם מופלג בחכמה, והזקן שעמו אינו מופלג בזקנה, הולכים בכל מקום אחר החכמה, וכן אם היה הזקן מופלג בזקנה, וזה שעמו חכם שאינו מופלג בחכמה, הולכים בכל מקום אחר הזקנה (רשב"ם ויד רמה ומאירי וריטב"א בבא בתרא שם; סמ"ק מ' נב; טוש"ע שם), ובלבד שאותו הזקן הוא חכם קצת (רשב"ם שם; טוש"ע שם).

אם שניהם אינם מופלגים, לא זה בחכמה ולא זה בזקנה, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהזקן הוא שקודם בכל מקום (רשב"ם שם, הובא ברא"ש קדושין א נד, וברבינו ירוחם אדם וחוה ב ה ועוד; סמ"ק מ' נב; מאירי בבא בתרא שם; טוש"ע יו"ד רמד יח), ובלבד שהוא חכם קצת (ביאור מהרש"ל לטור יו"ד סוף סי' רמד, הובא בט"ז שם וש"ך שם ס"ק יד).
  • יש חולקים וסוברים שאם אין אחד מהם מופלג, החכם קודם בכל מקום (סמ"ג עשין יג ושלטי גבורים קדושין לב ב (יד א) אות ג, בשם הרשב"ם, וראה שו"ת בנימין זאב רנג באורך, וראה חקרי לב יו"ד ב שיורי או"ח ז שתמה, שברשב"ם ובהרבה ראשונים שהביאוהו מפורש להיפך; ריטב"א בבא בתרא שם).
  • ויש סוברים שהרי זה כאילו שניהם מופלגים, שבישיבה הולכים אחר חכמה, ובמסיבה אחר זקנה (חידושי הר"ן בבא בתרא שם, בשם הרא"ה (ובשיטה מקובצת שם: רז"ה), ור"ן קדושין שם, בשם אחרים; ים של שלמה קדושין שם עא).

כבוד אביו ואמו

כבוד-אב-ואם (ראה ערכו), כתבו ראשונים שכבוד התורה עדיף עליו, ואין לו לאדם לכבד את אביו אם הדבר יביא לידי זלזול בחכם (תורת האדם לרמב"ן ענין הקריעה (מהד' שעוועל עמ' נז)), וכן אין לתלמיד חכם לכבד את אביו אם יש באותו כיבוד זלזול בכבודו הוא (תורת האדם שם; ראה טוש"ע יו"ד שמ טז, וראה רמ"א שם רמ ז. וראה ערך כבוד אב ואם).

וכן יש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאם היו אביו שאינו חכם יחד עם חכם בשבי, ואינו יכול לפדות אלא אחד מהם, יש לו לפדות את החכם, משום כבוד התורה (לחם משנה תלמוד תורה ה א, בדעת הרמב"ם מתנות עניים ח יז-יח), וכן אם אין לו כסף לתת לשנים, יש לו ליתן צדקה לתלמיד חכם העומד לפניו, ולא לאביו שאינו חכם, שכבוד התורה דוחה את כיבוד האב (ראה לחם משנה שם וראשון לציון ליו"ד רמב לד ד"ה והשתא בדעתו, על פי רמב"ם מתנות עניים שם; שו"ת משיב דבר ב מז, והעמק שאלה סוף שאילתא סד); ויש חולקים על זה וסוברים שאביו קודם הוא לחכם לצדקה ופדיון שבויים (רדב"ז מתנות עניים שם, בפדיון שבויים; פרישה יו"ד רנא ס"ק יא בדרך ב'; ש"ך יו"ד שם ס"ק יז, וכן כתב בסי' רמב ס"ק סא וסב בהשבת אבידה; ראשון לציון שם, בצדקה).

על חיובו של הבן בכבוד אביו, אפילו היה אותו הבן חכם ואביו עם הארץ, ראה ערך כבוד אב ואם.

כבוד אחיו הגדול ממנו בשנים

שני אחים, שהצעיר שבהם היה גדול בחכמה יותר מהאח הגדול ממנו בשנים, כתבו אחרונים שכיון שחייב אדם בכיבוד אחיו הגדול כשם שהוא חייב בכיבוד אביו (ראה ערך כבוד אב ואם, ושם בגדרו של אח גדול שחייבים בכבודו), לכן חייב האח הצעיר החכם לכבד את אחיו הגדול ממנו בשנים (דרכי משה יו"ד רמ סק"ז, וברמ"א בשו"ע שם כב, והוכיח כן משו"ת הרא"ש טו ז שהובא בשו"ע שם כג); ויש שכתבו שאף שחייב אדם בכיבוד אחיו הגדול, האח הצעיר החכם קודם בכל (שו"ת בנימין זאב רנג).

כבוד ספר תורה

כבוד ספר-תורה (ראה ערכו), כתבו ראשונים שהוא עדיף מכבוד חכמים (ראה תוספות הרא"ש ותוספות הרי"ד ומאירי ור"ן קדושין לג ב, על פי גמרא שם; יראים השלם רלג וסמ"ג עשה יג בשמו, ע"פ קדושין שם).

מן האחרונים יש סוברים שתלמיד חכם שיש בו כח לפרש את התורה ולחדש בה, כבודו עדיף מכבוד ספר תורה (מהרי"ט קדושין שם ד"ה מפני לומדיה, ושו"ת שבות יעקב א יא, על פי גמרא מכות כב ב. וראה רי"ף שעל עין יעקב מכות שם).

קדושת בית הכנסת

קדושת בית-הכנסת (ראה ערך בית הכנסת: קדושתו), כתבו אחרונים שלדברי הכל כבוד החכם וקדושתו עדיפים עליה (שו"ת שבות יעקב א יא).

על כבוד הציבור, שהוא חמור יותר מכבוד חכמים, ראה ערך כבוד הצבור.

בדחיית מצוה

כשבא להעיד

תלמיד חכם הבא להעיד בבית דין, מעיד הוא מיושב (ראה שבועות ל ב, וזבחים טז א-ב, ורש"י שם; טוש"ע חו"מ כח ה. והרמב"ם השמיט[27]), שבית דין חולקים לו כבוד ומושיבים אותו (רש"י זבחים טז א ד"ה ומשני. וראה טור שם: לכבוד תורתו), ואף שמצות עשה היא שהעדים יעידו בעמידה (ראה ערך עדות, וראה ערך גמר דין, וערך דיני ממונות), העשה של "כבוד התורה" (ראה לעיל: גדרו; מצות עשה הוא ומקורו) עדיף (שבועות שם).

כשהוא בעל דין

וכן בעל דין תלמיד חכם, מושיבים אותו (רבה בר רב הונא בשבועות ל ב, כשנגדו עם הארץ, וראה ב"ח חו"מ יז, שהוא הדין כששניהם תלמידי חכמים; רמב"ם תלמוד תורה ו י, ושם סנהדרין כא ד; טוש"ע יו"ד רמג ה, ושם חו"מ יז ב), משום העשה של כבוד התורה (ראה תוספות שבועות ל ב ד"ה והאמר, ורמב"ן וריטב"א ור"ן שם; בית יוסף יו"ד רמג, וראה כסף משנה תלמוד תורה שם), ואפילו בשעת העדאת העדים (ר"ן שבועות שם), ובשעת גמר-דין (ראה ערכו. ראה תוספות שם; רמב"ן שם ורא"ש שם ד ה), ואף שמצוה מן התורה היא שיעמדו בעלי הדין בשעת גמר דין (ראה ערך גמר דין: עמידה וישיבה בגמר דין, וערך דיני ממונות: עמידת בעלי הדין), העשה של כבוד התורה עדיף (ראה תוספות שבועות שם; חידושי הר"ן סנהדרין יט א, בשם רבנו דוד; כסף משנה תלמוד תורה ו י).

כשעם הארץ כנגדו

תלמיד חכם הבא לדין, שמושיבים אותו, הרי זה אפילו היה שכנגדו עם-הארץ (ראה ערכו. רבה בר רב הונא בשבועות ל ב; רמב"ם סנהדרין כא ד; טוש"ע חו"מ יז ב), ומכל מקום - הואיל וחייבים להשוות את בעלי הדין בכל דבר (ראה ערך דיני ממונות: השוואת בעלי הדין) - אומרים לו לעם הארץ שאף הוא יישב, ואם לא ישב אין מקפידים על כך (רבה בר רב הונא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

יש מן הראשונים שכתבו שהדברים אמורים דוקא קודם גמר דין, אבל בשעת גמר דין, אף תלמיד חכם צריך לעמוד, מפני שהעם הארץ צריך לעמוד באותה שעה, ואם ישב התלמיד חכם, יש לחוש שיסתתמו טענותיו של עם הארץ (קונטרס הראיות לריא"ז שבועות ל ב); ויש מן הראשונים שסוברים שגם בשעת גמר דין מושיבים תלמיד חכם, אף כשזה שכנגדו הוא עם הארץ וצריך לעמוד (ראה תוספות שבועות ל ב ד"ה והאמר בלשון שני, ורא"ש שם ד ה, ור"ן שם (יד א ובחדושיו)).

עדות בדיני-נפשות

עדות בדיני-נפשות (ראה ערכו), יש מן הראשונים שסוברים שאף תלמיד חכם מעיד אותה בעמידה (תוספות שבועות ל ב ד"ה עשה בתירוץ ראשון; קונטרס הראיות לריא"ז סנהדרין יט א בלשון שני[28]), שדיני נפשות חמורים הם (ראה ערך דיני נפשות: הבדלם מדיני ממונות וערך עדות. תוספות שבועות שם), אלא שיש מן האחרונים שכתבו שאין דבריהם אלא חומרא בעלמא, ומעיקר הדין כבוד התורה עדיף (תומים חו"מ יז סק"ג, וכעין זה באור הישר כט (תשובת ר"ש מאמסטרדם) ד"ה הלא, ובחידושי הרי"ם חו"מ כח יד: מדרבנן).

ומדברי הרבה ראשונים נראה שאף בדיני נפשות חכם מעיד מיושב (ראה תוספות שם בתירץ שני, ופסקי הרי"ד וריטב"א שם, ותוספות סנהדרין יט א ד"ה ינאי, ומאירי שם, וחידושי הר"ן שם בשם ה"ר דוד. וראה תומים שם בסופו).

על דיין שבא לפניו בעל דין תלמיד חכם, אם עליו לקום מפניו, אף שמצוה עליו להשוות את בעלי הדין בכל דבר (ראה ערך דיני ממונות: השוואת בעלי הדין), ואם עליו לקום מפני עד תלמיד חכם הבא להעיד בפניו, ראה ערך קימה והידור.

מבטלים מקרא-מגילה להספד וקבורת חכם

מבטלים מקרא-מגילה (ראה ערכו) משום כבוד התורה, ולפיכך תלמיד חכם שמת, שאמרו שמספידים אותו אף בפורים (ראה ערך הספד), מספידים אותו אפילו כשעל ידי כך יתבטלו ממקרא מגילה (ראה מגילה ג ב, ותוספות ד"ה כל שכן, ואור זרוע ב שסח), ואף שמבטלים תלמוד תורה ובאים לשמוע מקרא מגילה (ראה ערכו), תלמוד תורה של יחיד קל הוא ממקרא מגילה, ואילו כבוד התורה חמור הוא יותר (מגילה ג ב[29]).

וכן קבורת תלמיד חכם דוחה היא מקרא מגילה (דרכי משה או"ח תרפז, בשם אור זרוע. וראה משנה ברורה שם סק"ח). ועוד אמרו שאין מועד בפני תלמיד חכם, ולכן מותר להספיד תלמיד חכם "בפניו" במועד (ראה ערך הספד, ושם על גדר "בפניו"), לפי שכבוד התורה דוחה את כבוד הרגל (ראה מגילה ג ב, וראה פני יהושע שם, ושו"ת שבות יעקב ב כה, ומרומי שדה מגילה כט א).

החכם עצמו, יש שהוא פטור ממצוות שבין אדם לחברו כשאינן לפי כבודו וכדלהלן.

להעיד בפני בית דין הקטן ממנו

תלמיד חכם היודע לאחד עדות בענין ממון, ואין זה לכבודו ללכת להעיד בפני בית דין הקטן ממנו - בחכמה (רמב"ם עדות א ב) - הרי זה לא ילך (רבה בר רב הונא בשבועות ל ב; רמב"ם עדות א ב; טוש"ע חו"מ כח ה[30]), ואפילו תבעו בעל הדין שיבא להעיד לו (שו"ע שם) - שבאופן זה חובה על היודע ללכת להעיד, מן הכתוב: אִם לוא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ (ויקרא ה א. ראה ערך עדות) - שהרי אמרו בזקן שטיפול באבדה אינו לפי כבודו, שהוא פטור מהשבתה (ראה ערך השבת אבדה: הפטורים מהמצוה, וערך כבוד הבריות. שבועות ל ב), ויש מן הראשונים שכתבו טעם אחר, שאף שמצוה על כל אדם להעיד בבית דין בכל עדות שהוא יודע (ראה רמב"ם עדות א א, וראה ערך עדות), עשה של כבוד התורה עדיף (רמב"ם עדות א ב), ודוחה הוא את העשה להעיד (החינוך מצוה קכב).

היתה ידועה לחכם עדות הבאה להפריש מן האיסור, הרי זה חייב ללכת ולהעיד (שבועות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' (משלי שם. גמרא שבועות שם; רמב"ם שם; טור שם), וכל מקום שיש בו חלול-השם (ראה ערכו), אין חולקים כבוד לרב (ראה ערך חלול השם. גמרא שם; רמב"ם שם).

על הטעם שאין אומרים שיידחה האיסור מפני כבוד הבריות, ראה ערך כבוד הבריות.

בעדות נפשות או בעדות מלקות, כתבו ראשונים שהחכם הולך ומעיד (רמב"ם עדות א ב; מאירי סנהדרין יט א, ושבועות ל ב), שבכלל איסור הם (מאירי שם ושם), או לפי שחלול-השם (ראה ערכו) הוא, כשיש עדים ולא יתברר דין מדיני נפשות (כסף משנה עדות א ב, וראה שם ביאורים נוספים); ויש שכתבו בדעת ראשונים שתלמיד חכם לא יעיד אף בדיני נפשות (בנין שלמה סנהדרין יח ב, בדעת תוספות שם ד"ה מעיד).

אם רשאי החכם למחול על כבודו לפנים משורת הדין, ולהעיד בפני בית דין קטן ממנו, ראה להלן: כשמחל החכם על כבודו, וראה ערך לפנים משורת הדין.

נתבע לפני דיין הקטן ממנו

חכם שתובעים אותו לדין לפני דיין קטן ממנו - בחכמה (ברכי יוסף חו"מ ז יד) - שאינו לכבודו של החכם לדון לפני אותו דיין, אינו חייב ללכת אליו (ראה קדושין ע א, ורש"י שם ד"ה לא מיבעי), ואפילו אותו הדיין הוא קבוע ומומחה וגדול בתורה, ואין באותה עיר דיין גדול ממנו (אהלי יעקב [מהריק"ש] י), ואין הדיין יכול לכוף את החכם לבא לפניו (טור חו"מ ז, בשם רב האי גאון; שו"ע שם ו. והרמב"ם השמיט). וכתבו גאונים שמקבצים את החכמים המצויים שם, והם מעיינים ביניהם (טור שם; שו"ע שם).

ונחלקו אחרונים בביאור דבריהם:

  • יש מפרשים שהחכמים הללו מעיינים אם לפי הענין ראוי הוא שאותו חכם ילך לפני הדיין הקטן ממנו, כדי שלא תצא תקלה אם לא ילך (ב"ח שם).
  • יש מפרשים שמעיינים בדין ודברים שבין אותו תלמיד חכם הנתבע לבין התובע, ומפשרים ביניהם באופן שלא יצטרכו לבא לדין (פרישה שם ז, וראה סמ"ע שם ס"ק יז), או שאף דנים ביניהם, ומכל מקום אין בזה גנאי, כיון שנאספים שם כל החכמים (אורים שם ס"ק טז).
  • ויש סוברים שהחכמים מתקבצים כדי לדון את הדין לאמיתו, שגנאי הוא לתלמיד חכם שמוציאים ממנו ממון בדין, ולפיכך יש לחוש - יותר ממה שחוששים בשאר האנשים - שמא יוציאו ממנו ממון שלא כדין, ולכן אוספים את כל החכמים, כדי שידונו דין יפה ולא יטעו (שו"ת בית יעקב לג).

נתבע על ידי עם הארץ

תלמיד חכם - שתורתו אומנותו (רמב"ן שבועות ל א ד"ה וכי; שו"ע חו"מ קכד א), ולכן ראוי לחוס על כבודו (סמ"ע שם סק"ד בלשון שני) - שנתבע לדין על ידי עם הארץ, וגנאי לו לבא עמו לבית דין, הרי זה לא ילך לבית דין (רמב"ן שם, והובא ברשב"א ורא"ש (שם ד ב), וריטב"א שם ב, ור"ן שם א (יג ב); שו"ע שם). וכתבו אחרונים שהדבר תלוי במנהג, ובזמן הזה המנהג שתלמיד חכם בא לדין (ש"ך שם סק"ד).

באופן שאינו בא לדין, בית דין שולחים אליו את סופרי הדיינים ויטען בפניהם (רמב"ן שם, והובא ברשב"א ורא"ש וריטב"א ור"ן שם; שו"ע שם), ואף שמן הדין צריך שבית דין עצמם ישמעו את הטענות, ואין אדם יכול למנות שליח לטעון במקומו, לסוברים כן (ראה ערך בעל דין וערך טוען ונטען: הטוענים), כבוד התורה עדיף (רמב"ן שם).

בהשבת אבדה

בהשבת-אבדה (ראה ערכו), שהמוצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול, פטור מהשבתה (ראה ערך השבת אבדה: הפטורים מהמצוה), ויש סוברים שהדברים אמורים דוקא בחכם שמשום חכמתו אין ההשבה לפי כבודו, ולא בזקן או נכבד (ראה ערך הנ"ל), יש שכתבו בדעת אחרונים שהוא מפני שהעשה של כבוד התורה דוחה את המצוה של השבת אבדה (פרי יצחק א נב ד"ה שוב ושם נג באורך, בדעת שו"ת שאגת אריה החדשות יב (ד"ה ותדע)); ויש סוברים שלא כבוד התורה הוא שדוחה את המצוה, אלא כבוד-הבריות (ראה ערכו) דוחה, והטעם שדוקא חכם פטור מהשבת אבדה כזאת, לסוברים כן, הוא מפני שההתעסקות במצוה אינה חשובה פחיתות כבוד לסתם זקן או נכבד, ודוקא לחכם זלזול הוא שישא שק או קופה, משום כבוד התורה, אפילו הוא עוסק במצוה (פרי יצחק שם ד"ה ומעתה (הב'), ואילך).

מצוות פריקת משא מבהמה

חכם הרואה את בהמת חברו רובצת תחת משאה, ואין זה לפי כבודו לפורקה, הרי זה פטור מפריקתה (ראה בבא מציעא ל ב, ורמב"ם רוצח יג ג, וטוש"ע חו"מ רעב ג, וראה ערך פריקה וטעינה), ואף שצער-בעלי-חיים (ראה ערכו) מן התורה הוא, לסוברים כן (ראה ערך צער בעלי חיים), עשה של כבוד התורה עדיף (רמב"ן ב"מ לג א, להבנת נמוקי יוסף שם, וראה שו"ת הרדב"ז שם, שמפרש שכוונתו לכבוד הבריות).

על פטור תלמיד חכם מכיבוד אב ואם בדבר שהוא זלזול אצלו, ראה לעיל: לעומת אחרים שחייבים בכבודם: כבוד אביו ואמו.

על פטורו של חכם מעמידה מפני חכם אחר קטן ממנו, מפני שהעמידה מפניו אינה לפי כבודו, ראה ערך קימה והידור.

על פטורו של החכם מלקרוע על חכם קטן ממנו, מפני שאותה קריעה אינה לפי כבודו, ראה ערך קריעה.

כשמחל החכם על כבודו

הרב שמחל על כבודו, נחלקו בו אמוראים אם כבודו מחול: רב חסדא סובר שאין כבודו מחול, ורב יוסף סובר שכבודו מחול (קדושין לב א, וראה ערך כבוד רבו; מורא רבו), ואין אומרים שכיון שהכבוד תלוי בתורה, אין החכם יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקדוש ברוך הוא, לפי שהתורה שהחכם למד שלו היא חשובה, שנאמר: כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה (תהלים א ב. רבא בקדושין שם ב ורש"י שם), שבתחילה נקראת היא התורה "תורת ה'", ומשלמדה וגרסה הרי היא נקראת "תורתו" שלו (רש"י שם ד"ה ובתורתו).

הלכה שהרב - או שאר חכם (ראה תוספות סנהדרין יט א ד"ה ינאי, ושבועות ל ב ד"ה עשה; בית יוסף יו"ד סוף סי' שלד, (שכן הוא בגמרא קדושין שם)) - שמחל על כבודו, כבודו מחול (רמב"ם תלמוד תורה ה יא, וטוש"ע יו"ד רמב לב, ברבו מובהק שמחל על אחד מן הדברים שחייבים לכבדו בהם, ראה ערך כבוד רבו; מורא רבו), ואפילו בפרהסיא (טורי אבן מגילה כח א (ד"ה אל תקרי), על פי קדושין לב ב).

על אופנים שונים שראוי לחכם למחול על כבודו, ואופנים אחרים שיש לו להקפיד על כבודו ולא למחול, ראה ערך תלמיד חכם.

האם יכול למחול על בזיונו

אין ביד החכם למחול אלא על כבודו, דהיינו על אותם הדברים שחייב אדם לנהוג בו כבוד מחמת תורתו, כגון לקום מפניו וכיוצא בזה - וכן יכול הוא החכם למחול על כבודו ולשמש אחרים, כגון להשקות אותם בסעודה (ראה קדושין לב ב) - אבל על בזיונו, כגון להתיר לאחר לומר לו דברי חירופים וגידופים, אין החכם יכול למחול (שו"ת הריב"ש רכ בשם הראב"ד, וראה אורח משפט טו א באורך, וראה תרומת הדשן פסקים קכז, מר"ד שפרינ"ץ, הובא בדרכי משה יו"ד רמב טו, וברמ"א שם סל"ב), ואדרבה, אסור לו למחול - או לזלזל בעצמו (רא"ש בבא מציעא ב כא) - לפי שהתורה מתבזית בכך (שו"ת הריב"ש שם, בשם הראב"ד).

כשפטור ממצוה משום כבודו, ורוצה לקיימה

חכם שמצא אבדה, או שראה את בהמת חבירו רובצת תחת משאה, ואין זה לפי כבודו להשיב את האבדה, או לפרוק ולטעון את בהמת חברו, ולפיכך פטור הוא ממצוות אלו (ראה ערך השבת אבדה וערך פריקה וטעינה), יש סוברים שאפילו רצה למחול על כבודו ולקיים את המצוה אינו רשאי, שכיון שפטרתו התורה אסור לו לזלזל בכבודו, שהרי זה מזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב (רא"ש בבא מציעא ב כא, (והובא בטור חו"מ רסג ורעב)[31]; רמ"א בשו"ע חו"מ רסג ג, ושם רעב ג).

ויש סוברים שרשאי הוא לקיים מצוות אלו לפנים-משורת-הדין (ראה ערכו. רמב"ם גזלה ואבדה יא יז, ושם רוצח יג ד; נמוקי יוסף בבא מציעא ל ב (טז ב); שו"ע חו"מ רסג ג, וטוש"ע שם רעב ג. וראה ערך השבת אבדה, וערך לפנים משורת הדין), שהרי יש כמה תלמידי חכמים שעושים כן בשלהם (ריטב"א שבועות ל ב ד"ה האי), או שמטעם אחר אינו נחשב מזלזל בכבוד התורה, לפי שהוא מרבה בכך כבוד שמים, שאף שאין דרכו בכך, הוא מטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין (בית יוסף חו"מ סוף סי' רסג).

באופן הנ"ל בעדות ממון

תלמיד חכם היודע עדות בממון, שאינו הולך להעיד לפני בית דין הקטן ממנו בחכמה, לפי שאין כבודו שילך לפניהם (ראה לעיל: בדחיית מצוה), יש מן הראשונים שכתבו שאינו רשאי למחול על כבודו וללכת להעיד - אף שהוא רשאי, לדעתם, להשיב אבדה כשאינה לפי כבודו, לפי שיש תלמידי חכמים שעושים כן בשלהם (ראה לעיל בסמוך מריטב"א, וראה רמב"ם שם) - ואף שיהיה מזה הפסד לבעל הדין, לפי שהוא מבזה את תורתו (ריטב"א שבועות ל ב ד"ה האי; נמוקי יוסף שם סוף ד"ה ואמר; משכן העדות א י, שכן משמע מלשון הרמב"ם עדות א ב: ויש לו להימנע).

והרבה אחרונים כתבו שלסוברים שתלמיד חכם רשאי להשיב אבדה אף כשאינה לפי כבודו, רשאי הוא אף לילך להעיד בבית דין קטן ממנו (ראה לעיל שם. ראה שו"ת הרדב"ז ד קיט, ושם טעמים נוספים שיש לו לילך; שו"ת חוות יאיר רה; תומים כח ס"ק יב; מנחת חינוך מצוה קכב ב).

מצוות שבין אדם למקום

מצוות שבין אדם למקום, כתבו אחרונים שלדברי הכל אין בעשייתן משום ביזוי כבוד זקנה ותורה, וכל הנוהג קלות בעצמו לצורך גבוה ומצות ה' הרי זה משובח, ולכן נהגו תלמידי חכמים ואף גדולי הדור לעסוק בעצמם בהקמת סוכה ובשאיבת מים למצה, וכן במצוות שבין אדם לחברו שאינן לענין ממון, כגון קבורת מתים, ולרקד לפני חתן וכלה, שאף האוסרים לתלמיד חכם להשיב אבדה שאינה לפי כבודו, לא אסרו אלא במצוה שבין אדם לחברו בעניינים שבממון, שנראה שהוא מבזה את כבוד תורתו לשם ממון (שו"ת חוות יאיר רה. וראה פרי מגדים או"ח רנ משבצות זהב סק"ב, וקובץ שיעורים כתובות אות מז, וראה ערך תלמיד חכם).

המבזה את החכם

מנדים אותו

המבזה את החכם, מנדים אותו (ראה ברכות יט א, ורש"י שם, וראה מועד קטן טז א, ורבינו חננאל שם; ירושלמי מועד קטן ג א; רמב"ם תלמוד תורה ו יב,יד, וראה שם סנהדרין כו ה; טוש"ע יו"ד רמג ז, ושם שלד מג ואילך, וראה שם חו"מ כז ב), אפילו לא ביזה את החכם אלא בדברים (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד רמג ז, ושם שלד מז), או שהחציף פניו כנגד החכם דרך זלזול, ואפילו אין בדבריו אלא חציפות קטנה (שו"ת מהרי"ק (ירושלים תשל"ג) קפט), ואפילו ביזהו שלא בפניו (שו"ת הריב"ש תק (וראה שם רכ); רמ"א יו"ד רמג ז), או לאחר מיתה (ראה עדיות ה ו, וירושלמי מועד קטן ג א; רמב"ם תלמוד תורה ו יד; טוש"ע יו"ד רמג ז, ושם שלד מג,מז), ואף על פי שהחכם אינו מצטער (שו"ת מבי"ט ג סז, בביאור לשון הרמב"ם (וירושלמי) שבציון הקודם, "אפילו").

אף המיקל בכבודו של תלמיד חכם ואינו נוהג בו כבוד כראוי, אף שלא ביזה אותו, כתבו ראשונים שיכול החכם לנדות אותו (שו"ת הריב"ש תק); ויש שסוברים שאם לא ביזהו, אף שלא כיבדו כמו שהוא חייב, בקימה והידור, אין לנדותו (הגהות מיימוניות תלמוד תורה ו ז, (ובהגהות מיימוניות קושטא יג בשם הרמ"ך, והובא בבית יוסף יו"ד שלד), על פי ירושלמי מועד קטן ג א, והובא בש"ך יו"ד שלד ס"ק לח).

חכם שביזה חכם גדול ממנו

אף תלמיד חכם שביזה חכם גדול ממנו חייב בנידוי (ראה רש"י ברכות יט א ד"ה מדמה, (וראה שו"ת מהרלב"ח סוף סי' ל); שו"ת ופסקי מהרי"ק החדשים ט; כסף משנה תלמוד תורה ו יב), ויש סוברים שאפילו ביזה חכם כמותו (שו"ת הרדב"ז מכתב יד (ח"ח) קצא).

ויש סוברים שדוקא אם ביזה חכם מופלג ממנו, שאין מנדים את החכם אלא כשמתחלל שם שמים על ידו, ודוקא המזלזל במופלג בחכמה או ברבו הוא בכלל חילול השם (שו"ת אבקת רוכל רב, שכן משמע ברמב"ם, (וראה כסף משנה שם)).

כשיש רק אומדנא שכיוון לבזותו

אפילו יש לו למבזה לומר שלא נתכוון לבזות את החכם, כל שיש אומדנא שכיוון לבזותו, מנדים אותו (מהרי"ק שורש א, על פי נדרים נ ב, והובא ברמ"א יו"ד שלד מה; שו"ת בנימין זאב רפג. וראה שו"ת הרדב"ז א שעח).

איזהו תלמיד חכם שהמבזהו חייב נידוי

נחלקו הדעות בגדרו של תלמיד חכם שהמבזה אותו חייב נידוי:

  • יש ראשונים שכתבו שהוא חכם היגע בתורה וראוי להורות (קונדריסין (נדפס בקובץ ראשונים למועד קטן זק"ש, הוצאת מכון התלמוד הישראלי) ריש שער ד, הובא בבית יוסף יו"ד שלד, ובב"ח שם בסוף הסימן; ש"ך שם ס"ק סח).
  • יש סוברים שכל מי שקובע עתים לתורה, המבזהו חייב נידוי (שו"ת הרדב"ז מכתב יד (ח"ח) קצא. וראה שו"ת הרשב"א ב רצא, ושו"ת הרא"ש טו י (והובא בטור חו"מ תכ)).
  • ויש סוברים שאין לנדות אלא את המבזה מי שתורתו אומנותו, שהמבזהו מבזה את אומנות התורה (שו"ת מהרשד"ם יו"ד צח).

באו עדים שביזה תלמיד חכם

באו עדים באדם שביזה תלמיד חכם, בית דין מנדים אותו ברבים (רמב"ם תלמוד תורה ו יב; טוש"ע יו"ד שלד מז, וראה שם רמג ז, ושם שלד מג, וחו"מ כז ב), ואם רצו הדיינים להכות אותו מכת-מרדות (ראה ערכו), מכים אותו ועונשים אותו כפי מה שיראו (רמב"ם סנהדרין כו ה; טוש"ע חו"מ כז ב[32]), שראוי להם לבית דין להוסיף על הנידוי ולענוש לפי גודל המתבזה ולפי גודל הבזיון (שו"ת הרד"ך יח יד, וכעין זה בסמ"ע שם סק"ט בלשון ראשון, בדעת השו"ע).

על מחלוקת הראשונים אם בית דין יכולים להחרים את המבזה תלמיד חכם, ועל אופנים שראוי אף להחרימו, ראה ערך חרם.

החכם עצמו מנדה לכבודו

החכם עצמו מנדה לכבודו עם-הארץ (ראה ערכו) שהפקיר בו (ראה מועד קטן טז א, ושם יז א, ורש"י שם; רמב"ם תלמוד תורה ו יב; שו"ע יו"ד רמג ח, וטוש"ע יו"ד שלד מה,מז) - ויש סוברים שאף יכול הוא להחרימו (ראה רמב"ם שם ז יג, וכן משמע בשו"ת הרשב"א א תס) - ואין צריך לא עדים ולא התראה (רמב"ם שם ו יב, וראה כסף משנה שם במקורו; שו"ת הרשב"א א קעט; שו"ע יו"ד רמג ח, וטוש"ע יו"ד שלד מז), שהחכם עושה דין לעצמו (ראה מועד קטן יז א, לפירוש רבינו חננאל שם, ושו"ת הריב"ש רכ, וטור יו"ד סוף סי' שלד בשם הראב"ד), ודוקא לתלמיד חכם ניתנה רשות לנדות, מפני כבוד התורה (ראה שו"ת הרשב"א המיוחסות רמה; שו"ע יו"ד שלד יח, ורמ"א שם; שו"ת ופסקי מהרי"ט החדשים ד[33]), וכן תלמיד של החכם שביזו את רבו בפניו, ורבו אינו שם, יכול הוא לנדות על כבוד רבו (שו"ת הריב"ש לג; שו"ע יו"ד שלד טז).

אפילו ביזה עם הארץ את החכם עצמו, ולא את התורה דרך כלל, יכול החכם לנדותו (ראה שו"ת הריב"ש שם; שו"ת מהרשד"ם יו"ד ריג); ויש מן הראשונים שכתבו שהחכם אינו יכול לנדות עם הארץ אלא אם אותו עם הארץ ביזה את התורה ולומדיה, ופקר בכבוד התורה (שו"ת ופסקי מהרי"ק החדשים ט).

החכם המנדה לכבודו, יש מן הראשונים שכתבו שהוא דוקא חכם הראוי למנותו פרנס על הציבור, ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ויודע כל התלמוד (שו"ת תשב"ץ א לג, וכן מצדד בשו"ת מהר"ם בן בכרי [לבוב] תכד); ויש מן הראשונים שכתבו שאף תלמיד, שאין בית דין חייבים לנדות לכבודו, יכול הוא עצמו לנדות את מי שביזהו (שו"ת הריב"ש לג; שו"ת מהריט"ץ קנה, בדעת הרמב"ם תלמוד תורה ו; בית מאיר בהשמטות ליו"ד שלד סמ"ה, שכן היא כוונת לשון השו"ע שם).

חכם שביזה חכם אחר

חכם שביזה חכם אחר, יש סוברים שהחכם שביזוהו אינו יכול לנדות את זה שביזהו, שאין החכם מנדה בעצמו אלא לעם הארץ שביזהו, ולא חכם אחר (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם ה, והובא בשו"ת הרדב"ז ו ב אלפים רלט; שו"ת ופסקי מהרי"ק החדשים ט; כסף משנה תלמוד תורה ו יב בלשון ראשון בדעת הרמב"ם, וכן הוכיח בשו"ת אבקת רוכל רב[34]), אלא חכמים אחרים יראי שמים וחסים על כבוד התורה יעיינו בטענותיהם, וייסרו את החוטא מהם בדברים, ויגערו בו כפי חטאו, ויכניעו אותו לבקש מחילה מחברו, ויפייסו את הנעלב כדי שימחל, בדרך כבוד לשניהם, בצנעה, לא בפרהסיא בפני עמי הארץ (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם שם); ויש חולקים וסוברים שהחכם יכול לנדות חכם אחר שביזהו (כסף משנה שם בלשון שני).

כשלא נידה את מי שביזהו

חכם שלא נידה את מי שביזהו, חייבים בני העיר לנדותו (שו"ת הריב"ש רכ, על פי ברכות יט א[35]), שהרי הם חייבים בכבוד התורה, ומוטל עליהם להקים את כבוד החכם (שו"ת מהריט"ץ א לט).

המבזה את החכם לאחר מיתה

המבזה את החכם לאחר מיתה, בית דין מנדים אותו (ברכות יט א; רמב"ם תלמוד תורה ו יב; טוש"ע יו"ד רמג ז, ושם שלד מז), והם המתירים לו כשיחזור בתשובה (רמב"ם שם; טוש"ע שם ושם).

ראוי לו לחכם שימחל ולא ינדה

החכם שביזוהו, ורצה למחול למבזה ולא לנדותו, הרשות בידו (רמב"ם תלמוד תורה ו יב (וראה שם ז יג); טור יו"ד שלד; שו"ע שם רמג ח. וראה לעיל: כשמחל החכם על כבודו). ואף שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג את עצמו בדבר זה, אלא מעלים אזניו מדברי עם-הארץ (ראה ערכו), וכן היתה דרך החסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינם משיבים, ולא עוד אלא שהיו מוחלים למחרף, וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נידו אדם, ולא החרימוהו לכבודם (רמב"ם שם ז יג, וראה כסף משנה שם שמקורו בירושלמי מועד קטן ג א; טור יו"ד שלד, ובקצרה בשו"ע שם רמג ט), וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה (רמב"ם שם; טור חו"מ תכ).

ויש מן הראשונים שכתבו בטעם שראוי להרחיק מן הנידוי, שמא ינדה אדם את מי שאינו חייב נידוי (שו"ת מהר"ם בן בכרי [לבוב] תכד).

במה דברים אמורים, כשביזוהו בסתר, אבל כשביזהו אדם בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל נענש, שזה בזיון התורה, אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו המבזה מחילה, ואז יסלח לו (רמב"ם שם ז יג, וראה בית יוסף יו"ד שלד, שמקורו ביומא כב ב - כג א, בשאול המלך; טור יו"ד שלד; שו"ע שם רמג ט[36]).

על דיניו של המנודה, ועל החילוק שבין המנודה משום שביזה את החכם לבין שאר המנודים, ראה ערך נדוי.

האם התרת הנידוי תלויה בריצוי החכם

מי שנידוהו מפני שביזה תלמיד חכם, התרת הנידוי תלויה בריצוי החכם שביזוהו, ובזמן שכבר נמשך נידויו (ראה להלן. וראה ערך נדוי). כתבו ראשונים שאין מתירים למבזה את נידויו עד שירצה את החכם שנידוהו בשבילו (רמב"ם תלמוד תורה ו יב; תוספות הרא"ש מועד קטן טז א: עד שיפייס; טוש"ע יו"ד רמג ז, ושם שלד מז (ושם יג בשם יש מי שחולק)), ואם המנודה עשה את המוטל עליו וריצה את החכם, אפילו אין החכם מתרצה למחול לו, מתירים לו את נידויו (כסף משנה תלמוד תורה ו יב, ובית יוסף יו"ד שלד; רמ"א בשו"ע שם מז); ויש שנראה מדבריהם שאפילו פייס את החכם ולא נתפייס אין להתיר לו את נידויו עד שיתרצה החכם להתיר לו (ראה בית יוסף ודרכי משה יו"ד סוף סי' רמג).

ויש סוברים שאם הנידוי נמשך כבר שלשים יום, אפילו לא פייס את החכם שנתפקר בו, מתירים לו את נידויו (שיטת ריב"ב ומאירי מועד קטן טז א; טור יו"ד שלד; שו"ע שם יג, בשם יש מי שאומר[37]).

האם צריך למתין שלושים יום

המנודה מפני שביזה תלמיד חכם, אפילו ריצה את החכם, אמר אביי שאין להתיר לו את הנידוי עד שיעברו עליו שלשים יום (ראה מועד קטן טז א), ויש מן הראשונים שפסקו כדבריו (ראה המאורות שם יז א (עמ' נז), בשם הרא"ש מלוניל; תוספות נדרים ז ב ד"ה אין, ושו"ת פני משה [בנבנשתי] כח בדעתם; הגהות מיימוניות תלמוד תורה ז ב; רמ"א יו"ד שלד יג, וראה ט"ז שם); ויש סוברים ששאר אמוראים חולקים בדבר, והלכה כמותם, שכל שריצה את החכם אפילו לא עברו שלשים יום מתירים לו את נידויו (רי"ף מועד קטן טז א; כסף משנה תלמוד תורה ז ז, בדעת הרמב"ם שם; רא"ש מועד קטן ג ו, ושו"ת הרא"ש כח ד, לגירסת הט"ז יו"ד שלד סק"ו, ולפנינו הוא במוסגר; טוש"ע יו"ד שם יג).

כשמת אותו חכם

חכם שנידה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו, ומת אותו חכם, באים שלשה ומתירים לו (רמב"ם תלמוד תורה ו יב, על פי מועד קטן טז א; שו"ע יו"ד רמג ח, וטוש"ע שם שלד מז).

על אופן התרת נידוי של המבזה את החכם, ואם יש חילוק בינה לבין התרת שאר נידוי, ראה ערך נדוי.

המזלזל בחכם לפי תומו שלא בכוונת הקנטה

המזלזל בכבוד תלמיד חכם לפי תומו, שלא בכונת הקנטה, נוהגים בו נזיפה (ראה ערכו. המאורות מועד קטן יז א, בשם הרא"ש מלוניל; מאירי שם טז א (ד"ה יש הא')), וכן כל תלמיד חכם היודע בחברו שהוא גדול הימנו, והוא רואה בו שאין דעתו נוחה עליו, אף שלדעתו לא חטא לו, יש לו לנהוג נזיפה בעצמו (שו"ת הרד"ך סוף בית יח, על פי כמה מעשים בגמרא שם טז א,ב; רמ"א יו"ד שלד יד), וכן כתבו ראשונים שמי שנידה את החכם כדין, וחזר אותו חכם ואמר לו "אדרבה", היינו, תהא אתה בנידוי, אף שנידוי זה אינו כדין ואינו חל (ראה ערך נדוי), צריך מנדה זה לנהוג בעצמו נזיפה, מפני כבודו של אותו חכם (קונדריסין שער ד, הובא בבית יוסף יו"ד שלד).

נזיפה שאמרו, אינה אלא להפיס דעתו של החכם, אבל אין הנזוף צריך לפייסו (המאורות מועד קטן יז א, בשם הרא"ש מלוניל).

כיבוד קרובי החכמים

אשתו של חכם ובניו ושאר קרוביו, יש לנהוג בהם כבוד, משום כבוד החכם (ראה רמב"ן וריטב"א שבועות ל ב, באשת חבר, ושו"ת תשב"ץ ג קיא, ושו"ת מים עמוקים נ, בבניו), ואמרו שיש לעמוד מפני אשת-חבר (ראה ערכו), שאשת חבר הרי היא - לענין כבוד - כחבר (ראה שבועות ל ב, וראה ערך אשת חבר וערך קימה והידור, ושם ושם על שאר פרטי הדין), וכן אמרו בבני תלמידי חכמים - שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור (הוריות יג ב; טוש"ע יו"ד רמד יז[38]) - שבזמן שיש להם דעת לשמוע את הדברים שאומר אביהם, נכנסים ויושבים לפני אביהם ואחוריהם כלפי העם, ובזמן שאין להם דעת לשמוע, נכנסים ויושבים ופניהם כלפי העם (גמרא שם; רמב"ם תלמוד תורה ו ז; טוש"ע שם, וראה ט"ז שם סק"ט), מפני כבודו של אביהם (שו"ת תשב"ץ ג קיא).

וכן בקריאת-התורה (ראה ערכו), אחרי החכמים הקוראים בתורה תחילה (ראה לעיל: פרטי הכיבוד; בקריאת התורה), קוראים את בניהם של החכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור, לפני ראשי כנסיות, ולפני שאר העם (ר"י נפחא בגיטין ס א; טוש"ע או"ח קלו. וראה ערך קריאת התורה), משום כבודו של אביהם (תשב"ץ ג קיא).

וכן אמרו שבני חכמים שמתו, כשמספידים אותם מוסיפים קצת בשבח מעשיהם (רמב"ן בתורת הבית הארוך ענין ההספד (מהד' שעוועל עמ' פו); רא"ש מועד קטן ג פח; טוש"ע יו"ד שמד ה), משום כבוד אבותם (ש"ך יו"ד שם סק"ד).

וכן שאר הקרובים של חכם - מלבד אשתו ובניו - מצוה לכבדם, כגון כשהם באים לדין, יש לדיין להקדים את דינם לדין של אחרים, משום העשה של כבוד התורה (כתובות קו א, לפירוש הרמב"ן והריטב"א שבועות ל ב; רמ"א בשו"ע חו"מ טו א: משום כבוד החכם. והרמב"ם וטוש"ע השמיטו); ויש חולקים וסוברים שאין להקדים את דין קרובו של חכם (תומים טו סק"ג, בדעת הרמב"ם שהשמיט דין הקדמת קרובו של חכם. וראה שם טעמו).

ויש מן האחרונים שסוברים יותר מזה, שאין כלל חיוב לכבד קרוב של חכם יותר מאדם אחר (שבות יעקב א קמד, בדעת הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים שלא הזכירו דין קדימה בקרובו של חכם).

האם החיוב מהתורה

החיוב לכבד את קרובי החכם, יש ראשונים שסוברים שהוא מן התורה (ראה רמב"ן שבועות ל ב, על פי כתובות קו א, ועי' רשב"א ור"ן שם באשת חכם, וכן משמע בתוספות שבועות שם ד"ה והאמר); ויש סוברים שאינו אלא מדרבנן (ריטב"א שבועות ל א בשם תוספות, ושם ב, וכתובות קו א בשם מורו; רא"ש שבועות ד ה), ולפיכך אינו דוחה מצוה מן התורה, ודיינים שפתחו בדין, אם בא לפניהם קרובו של חכם, אין להם להקדימו (ריטב"א כתובות קו א בשם מורו, וכן פסק הרמ"א בשו"ע חו"מ טו א).

אלמנת חכם

אלמנת חכם - כל זמן שלא חזרה ונישאה (ט"ז יו"ד רמב ס"ק יד, בשם שו"ת מהר"ם מינץ) - כתבו ראשונים שאף שבחיי בעלה חייבים לכבדה מן התורה, לדעתם (ראה לעיל), לאחר מותו החיוב לכבדה אינו אלא מדרבנן (ראה תוספות שבועות ל ב ד"ה והאמר בתירוץ שני, ושדי חמד פאת השדה א קמ בדעתם, ושם שכן משמע שהבינו הרבה אחרונים בדבריהם), ואלמנת חכם הבאה לדין, אין לדיין להושיבה - כדין תלמיד חכם וכדין אשתו בחייו, שבהם העשה של כבוד התורה דוחה את העשה של עמידת העדים ובעלי הדין (ראה לעיל: בדחיית מצוה; כשבא להעיד) - שאין לדחות את העשה של עמידת העדים מפני החיוב לכבדה, שאינו אלא מדרבנן (ראה ראשונים הנ"ל); ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שמן התורה חייבים לכבד אף אלמנת חכם (ראה תירוץ ראשון בתוספות שבועות שם; ראה ט"ז שם, בדעת שו"ת מהר"ם מינץ, וראה מנחת חינוך רנז, ושדי חמד פאת השדה א קמ סוף ד"ה אמנם בדעתו).

בני החכם לאחר מיתתו

בני חכמים, שמושיבים אותם בצד הזקנים מפני כבוד אבותיהם (ראה לעיל), אמר רבא שהדברים אמורים דוקא בחיי אבותיהם ובפני אבותיהם (הוריות יג ב). וכן כשמקדימים אותם בקריאת התורה (ראה לעיל), הרי זה בחיי אבותיהם (שו"ת מים עמוקים ע ד"ה ומההיא), וכתבו אחרונים שדוקא להקדימם לראשי כנסיות אמרו שאין להקדימם אלא בחיי אבותיהם, אבל חייבים לנהוג בהם כבוד אף לאחר מיתת אבותיהם, ואף לסוברים שאין חייבים בכבוד אשת חבר לאחר מיתתו אלא מדבריהם (ראה לעיל), הרי זה דוקא אשתו, שכיון שמת שוב אינה אשתו ומותרת להינשא לשוק, אבל בנו של אדם לעולם בנו הוא (שו"ת מים עמוקים שם. וראה אורח משפט חו"מ טו א ד"ה הנה).

ויש מן האחרונים שכתבו שאין שייך כבוד התורה בקרובו של חכם או בבנו, לאחר מיתת החכם (נתיבות המשפט טו סק"א).

קרובי החכם אינם יכולים למחול על כבודם

אף שהחכם שמחל על כבודו, כבודו מחול (ראה לעיל: כשמחל החכם על כבודו, מחלוקת אמוראים, וכן הלכה), אשת חכם אינה יכולה למחול על כבודה, שכן אינה יכולה למחול על כבוד התורה של בעלה (מנחת חינוך מצוה רנז), וכן שאר הקרובים של חכם אינם יכולים למחול על כבודם (ראה תומים טו סק"ג; אורח משפט שם א ד"ה וגם. וראה שו"ת חוות יאיר סוף סי' כא).

הערות שוליים

  1. כו, טורים תקסה-תרסד.
  2. וראה ירושלמי שביעית י ג, ומכות ב ו, שמי שמכבדים אותו מפני שהם סבורים שהוא יודע שתי מסכתות, והוא אינו יודע אלא אחת, צריך להודיעם (משום גניבת-דעת, ראה ערכו) שאינו יודע אלא אחת.
  3. וכן הוא ברוב כתבי היד שתצלומם במכון התלמוד הישראלי, ויש גורסים: אין כבוד אלא לחכמים.
  4. וראה יד אברהם יו"ד רמד א, שאע"פ שאינו חייב לקום מפניו, לסוברים כן, ראה ערך קימה והידור, חייב הוא לכבדו כיבוד בעלמא.
  5. על דיני הקימה מפני חכם, ועל הסוברים שאף זקן בשנים שאינו חכם מצוה לקום מפניו ולהדרו, ראה ערך קימה והידור ושם שיש סוברים שאין המצוה אלא ברבו.
  6. וראה ר"י פרלא על ספר המצות לרס"ג סוף עשה יא-יב, בטעם שהרב סעדיה גאון אינו מונה מצוה זו במנין המצוות.
  7. ראה ילקוט שינוי נוסחאות ברמב"ם [פרנקל] שם, שבכתב יד ובהרבה דפוסים של הרמב"ם הגירסא היא "אסא", וראה באר שבע סוטה מא ב: שאול המלך ויהושפט המלך, וראה מדרש שמואל כה (א), שכשהיה שאול המלך שומע טעם הלכה מפי תלמיד חכם, היה עומד ונושקו על פיו, וכעין זה בירושלמי נדרים ט ט.
  8. וראה מהרש"א וגיליון הש"ס לרבי עקיבא איגר שבת קיט ב, ש"מלאכי האלהים" הם החכמים, כמו שמצינו שנקראו כן בכמה מקומות, וראה לחם משנה שם.
  9. וראה הגר"א שם שמגיה, שהמכבד את החכמים יהיה הוא עצמו תלמיד חכם, וראה חידושי הלכות ומנחת יהודה שבת שם בטעמו, וראה הוראות והנהגות שבסוף ספר מעשה רב שמביא רמז לגירסת הגר"א מן הכתוב, וראה שדה אליהו שבת שם.
  10. וראה הגר"א שם שמגיה, שהירא מהחכמים יהיו לו חתנים תלמידי חכמים.
  11. וראה שו"ת הרשב"א שם, ושם שהוא מסופק במי שאינו יודע בו שהוא חכם ומקיל הוא בכבודו, אם חשוב הוא שוגג או אנוס.
  12. וראה שו"ת מהר"י ברונא קב ושו"ת הרד"ך יח יד ואילך, וראה שו"ת בנימין זאב רמג.
  13. וראה גמרא שם שהיא תקנת רשב"ג, להבדיל בין כבודו (שהיה נשיא) לכבוד אחרים.
  14. על פרנסת תלמידי חכמים מצדקה, באלו אופנים חשובה "דרך כבוד", ראה ערך צדקה. על פרטי הדינים מתי מותר לחכם ליטול ממון שהציבור או יחידים נותנים לו, ראה ערך תלמיד חכם.
  15. וראה ביאור הלכה קסה ב ד"ה והרא"ש, שבזמן הזה שכל אחד מברך על פיתו לעצמו, לא שייך טעמו של הרא"ש, וחזר דין התלמוד שהגדול נוטל תחילה, ואוכל.
  16. וראה לחם משנה שם שאין אומרים שהשני יישב למטה והשלישי למטה ממנו, שכבוד הוא לגדול לשבת באמצע.
  17. וראה ט"ז שם סק"ו, שסובר שדוקא בקערה אחת אמרו שהגדול קודם, ובזה אפילו נתן רשות לקטן לא יפשוט ידו תחילה, וראה ערך סעודה.
  18. וראה שו"ת ר"י לבית לוי מ, ושו"ת מהר"ש הלוי או"ח י, ותשובה מאהבה דלהלן, שתלמידי החכמים הפרנסים אינם הגדולים בחכמה שנמצאים שם, אלא שנתמנו להיות פרנסים מפני שיש להם עצה טובה, או מטעם אחר, אבל בחקרי לב יו"ד ב שיורי או"ח ז ד"ה ומ"מ למאי, סובר שהפרנסים שאמרו הם מורי הוראה ורבני העיר, אבל מנהיגי הקהל אין להם כל קדימה.
  19. וראה ערך קריאת התורה טעמים שהאחרון חשוב משאר העולים, ושם על מנהגים אחרים שנהגו בעליית החכמים, ושעל פי הקבלה העולה ששי הוא המובחר, ולפיכך נהגו שהחכם קורא ששי.
  20. וראה כנסת הגדולה שם הגהות טור אות ו, שהוא דוחק, אלא הקדמתה היא משום בושתה.
  21. ויש שם טעות סופר.
  22. על הוראה להפריש מן האיסור, שאפילו בפני רבו רשאי אדם להורות, ראה ערך הוראה.
  23. ומשמע מלשונם שהדברים אמורים בכל חכם שהוא גדול ממנו.
  24. וראה שו"ת אבקת רוכל רב, ומשפטי שמואל קיט (קמח א), שמנדים אותו בכל עבירה ששם שמים מתחלל על ידיה.
  25. וראה אבות ו ד: וכתרך גדול מכתרם, ויומא עב ב ורש"י ד"ה בי, ורמב"ם תלמוד תורה ג א, וטור יו"ד רמו: כתר תורה גדול מכתר מלכות.
  26. לפי הקרי, והכתיב: מפניים, וראה חסדי דוד לתוספתא הוריות ב בלשון ראשון, שהדרשה דלהלן היא משום שינוי הכתיב והקרי, וראה שם בלשון שני.
  27. וראה קונטרס הראיות לריא"ז שבועות שם, שנראה שנסתפק בעדים שאחד מהם תלמיד חכם והשני עם הארץ, אם התלמיד חכם צריך להעיד מעומד כמו העם הארץ, כדין בעלי דין, שבשעת גמר דין אף תלמיד חכם צריך לעמוד כבעל דינו עם הארץ, לסוברים כן, אבל בפסקי הריא"ז סנהדרין א א אות מד, שתלמיד חכם לעולם מעיד מיושב, שטעם העמידה הוא משום שיסתתמו טענותיו, ובעד אין לחוש שיסתתמו טענותיו.
  28. וראה תומים חו"מ יז סק"ג, וחידושי הרי"ם חו"מ כח יד, שאף עדות גיטין וקידושין כעדות בדיני נפשות, וראה חידושי הרי"מ שם על עדות לקידוש החודש, וראה עין משפט חו"מ יז ב, שמצדד שדוקא בדיני נפשות שהם בכ"ג דיינים אמרו שתלמיד חכם מעיד מעומד.
  29. בטעם החילוק בין תלמוד תורה לבין כבוד התורה, ראה שפת אמת שם.
  30. וראה רבינו ירוחם מישרים ב ב, ששולחים לו ומעיד בפני השלוחים, והובא בבית יוסף וברמ"א בשו"ע חו"מ שם. וראה ערך עדות על מספר השלוחים ואופן העדות בפניהם.
  31. וראה שם שאף בספק אם הוא מחויב לטפל בממון חברו, אין לו לזלזל בספק איסור.
  32. וראה ערך מכת מרדות וערך נדוי, שיש סוברים שבכל מקום שנזכר נידוי או שנזכרה מכת מרדות, הרשות ביד בית דין לענוש באחד מהם, כפי הנראה להם ראוי.
  33. וראה שם ה (ממהרי"ט ן' יעיש) ד"ה ואני, שחולק, וסובר שאף שאר אדם יכול לנדות בכל דבר שהדין ברור לו.
  34. וראה בית יוסף שלד (וכסף משנה שם), ושו"ת אבקת רוכל שם, שאם היה המבוזה גדול הרבה מהמבזה, יכול לנדותו, שהוא נחשב לגביו כעם הארץ.
  35. וראה שם מחכמי גירונדה שהביאו ראיה ממועד קטן טז א, והריב"ש דחה שמשם אין ראיה אלא שיכולים, ולא שחייבים, וראה שו"ת מהריט"ץ א לט.
  36. וראה שו"ת הריב"ש רטז, ושו"ת ר"י לבית לוי ה נ, שאם המבזה מבקש מחילה, ראוי למחול לו.
  37. וראה גמרא עבודה זרה כו א, וטור יו"ד שם, שמכל מקום צריך הוא לבא לבית דין לבקש התרה.
  38. והרמב"ם השמיט, וראה לחם משנה תלמוד תורה ו ז.