מיקרופדיה תלמודית:הכרזה ב (מאורע)

הגדרה^[1] - פרסום מאורע מסויים ברבים

חיוב הכרזה בא למטרות שונות: בשביל שישמעו אחרים (לשם איום; לזהירות ממכשול); בשביל זה שמכריזים עליו (לשם ביוש; להסרת לעז); בשביל שיתגלה היחיד הנוגע בדבר, שאינו ידוע מי הוא.

לשם איום

מקורה ומטרתה

ארבעה - מחייבי-מיתות-בית-דין (ראה ערכו) - צריכים הכרזה: המסית (ראה ערכו), ובן-סורר-ומורה (ראה ערכו), וזקן-ממרא (ראה ערכו), ועדים-זוממין (ראה ערכו. ברייתא סנהדרין פט א; רמב"ם ממרים ג ח), לפי שבכולם נאמר יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (גמרא שם, ורמב"ם שם), שצריך להשמיע מיתתו לרבים שלא יעשה אדם עוד כן (רש"י במשנה שם ד"ה כל), וצריכים להכריז: פלוני מת בבית דין על שעבר עברה זו, כדי לרדות את האחרים (רש"י בגמרא שם ד"ה הכרזה).

בכולם נאמר וכל העם וכל ישראל - במסית: וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן (דברים יג יב), בבן סורר ומורה: וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (שם כא כא), בזקן ממרא: וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (שם יז יג) - ובעדים זוממין כתוב: וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד (שם יט כ), שלא שייך בהם לכתוב וכל העם, שלא כל העולם ראויים לעדות, שהרי יש ביניהם פסולים לעדות (גמרא שם ורש"י).

אף עדים זוממים הנענשים במלקות או בממון צריכים הכרזה (ראה רמב"ם עדות יח ז).

אופן ההכרזה

באופן הכרזה זו נחלקו תנאים:

• רבי עקיבא אומר משמרים אותו - את הזקן ממרא - עד הרגל וממיתים אותו ברגל, שנאמר: וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד (משנה וברייתא סנהדרין פט א), ומכריזים איש פלוני נידון בשביל דבר פלוני (מאירי סנהדרין עמ' 312 בדעת רבי עקיבא, וכן כתב המזרחי שופטים בזקן ממרא שברגל מכריזים לרבי עקיבא^[2]), והוא הדין בכל שאר חייבי מיתות שצריכים הכרזה, שממתינים לו עד הרגל (ספרי דברים פסקא צא במסית, ותוספתא סנהדרין יא בכולם).

• רבי יהודה אומר אין מענים דינו של זה (משנה וברייתא שם בזקן ממרא, וספרי שם במסית, ותוספתא שם בכולם), שהרי לא נאמר "יראו וייראו", אלא "ישמעו וייראו" (ברייתא שם בגמרא, ותוספתא שם), אלא ממיתים אותו מיד, וכותבים ושולחים לכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין (משנה וברייתא שם, וספרי ותוספתא שם), וצריכים לכתוב על איזו עבירה נהרג, שאם לא כן היאך יראו ויוסרו הנשארים (כסף משנה עדות יח ז).

יש מהראשונים סוברים שלא נחלקו התנאים אלא בזקן ממרא בלבד, אבל בשאר חייבי מיתות שצריכים הכרזה הכל מודים שאין ממתינים עד הרגל (כסף משנה שם לדעת הרמב"ם, וכן כתב בחסדי דוד לתוספתא סנהדרין יא בדעת הרמב"ם^[3]), וכן פסקו ראשונים להלכה בזקן ממרא שממתינים עד הרגל (רמב"ם ממרים ג ח), ואילו בבן סורר ומורה כותבים לכל ישראל: בבית דין פלוני סקלנו פלוני מפני שהיה בן סורר ומורה (רמב"ם שם ז יג), וכן בעדים זוממים כותבים ושולחים: פלוני ופלוני העידו בכך וכך והוזמו, והרגנום, או לקו בפנינו, או ענשנו אותם כך וכך דינרים (רמב"ם עדות שם, ובמסית לא הביא איך מכריזים. וראה בחסדי דוד שם הטעם לחלק בין זקן ממרא לשאר חייבי מיתות).

לזהירות ממכשול

בבשר טרפה

במקום שכל הטבחים ישראלים הם, ובאה טרפה לידם - יש שמכריזים שהיום יש טרפה בבית המטבחיים, ויש שאין מכריזים (ראה חולין צג ב, ורש"י ד"ה במקום, ושם צד ב ורש"י), במקום שמכריזים, כשלא הכריזו, קונים בשר מן הגוי (גמרא שם. וראה ערך בשר שנתעלם מן העין).

כשמכריזים, אין מכריזים בא לידינו בשר טרפה בשביל גוים, שגנאי הוא להם לקנות בשר שאין ישראל רוצים לאוכלו, אלא בא לידינו בשר לגוים (גמרא שם צד ב, ורש"י ד"ה לא).

בפסול לעדות מדבריהם

הפסול לעדות מדבריהם (ראה ערך פסולי עדות) צריך הכרזה (סנהדרין כו ב; רמב"ם עדות יא ו; טוש"ע חושן משפט לד כג), ואינו נפסל לעדות עד שיכריזו בית דין פסלותו (רש"י שם ד"ה הכרזה), כדי שלא לאבד זכות העם, שהרי לא ידעו שהוא פסול (רמב"ם שם), וכשיכריזו יזהרו מלמסור לו עדות (רמ"ה שם).

ברועה

ברועים, שפושטים ידיהם בגזל ומניחים בהמתם לרעות בשדות של אחרים (ראה ערך גזלן), מכיון שעברה שלהם מפורסמת לכל (רש"י) נחלקו בהם אמוראים אם צריכים הכרזה (סנהדרין כו ב. וראה ערך הנ"ל).

היכן מכריזים

ההכרזה היא בבית דין (סנהדרין כו ב), וראשונים כתבו שהיא בבתי כנסיות ובתי מדרשות (רמב"ם עדות יא ו; טוש"ע חו"מ לד כג), שאין כל העם נמצאים בבית דין לשמוע ההכרזה (רדב"ז שם, וראה מאירי סנהדרין שם שכתב בבית דין או בבתי כו').

הפסולים מדרבנן שצריכים הכרזה, אם מענישים אותם ברבים על עבירתם, כגון שהוציאום מבית הכנסת, הרי זה כאילו הכריזו עליהם, ואין לך הכרזה גדולה מזו (ראב"ן סנהדרין שם; מרדכי שם תרצה בשמו; רמ"א בדרכי משה ובשו"ע שם).

במילת ממזר

במילת ממזר מכריזים אחר המילה בקול רם: תדעו שהולד הנימול הוא ממזר (מהרי"ל הלכות מילה; רמ"א בשו"ע יורה דעה רסה ד: ומפרסמים^[4]), כדי שלא יתערב זרעו בזרענו (מהרי"ל שם).

לשם ביוש

מורדת על בעלה

המורדת על בעלה, שפוחתים לה מכתובתה בכל שבוע עד כנגד כתובתה (ראה ערך מורדת), חזרו רבותינו ונמנו שיהו מכריזים עליה ארבע שבתות זו אחר זו (ברייתא בכתובות סג ב^[5]; רמב"ם אישות יד ט; טוש"ע אבן העזר עז ב) אולי תבוש ותכלם (תוספות רי"ד שם, וכן בטור שם: כדי לביישה^[6]).

ארבע שבתות שאמרו, יש מפרשים ארבע שבועות, ומכריזים בכל יום (רמב"ם שם; שו"ע שם); ויש מפרשים שבתות ממש, ומכריזים ארבע פעמים (רש"י שם ד"ה דיקא; טור שם ארבע פעמים; רמ"א בשו"ע שם בשם יש אומרים, וכתב שכן נראה לו עיקר^[7]), ואף שהכרזה בשבת לדבר אחר אסורה (ראה להלן: תקנת הכרזה; בשבת), זו שהיא למצוה, כדי שתחזור האשה לבעלה - מותרת (שיטה מקובצת בשם תלמידי רבינו יונה; שו"ת הריב"ש שצ: משום שלום בית).

ואין מכריזים עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ולא בשווקים וברחובות (שיטה מקובצת שם, בשם תלמידי רבינו יונה; מגיד משנה שם), לסוברים שמכריזים בכל יום, אילו היו מכריזים בשווקים וברחובות היה מתפרסם הדבר בפחות מזמן של ארבעה שבועות, והיתה נכלמת (מגיד משנה שם); ולסוברים שמכריזים בשבתות ממש, הרי זה לפי שהם ימים שאינם של מלאכה, והכל מצויים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (רש"י שם ד"ה דיקא).

על הסדר לפני ההכרזה ואחריה, ראה ערך מורדת.

מי שאינו רוצה לזון ילדיו

מי שאינו רוצה לזון את בניו ובנותיו, אחר שהם בני שש שנים - שעד אז כופים אותו לזונם (ראה ערך אב (א), המוליד כרך א) - ואף אחר שגערו בו והכלימו אותו אינו רוצה, מכריזים עליו בציבור, ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו (רמב"ם אישות יב יד; טוש"ע אהע"ז עא א. וראה ערך הנ"ל), כדי להכלים אותו ברבים (מאירי כתובות מט ב)­; ויש שכתבו בטעם הכרזה זו כדי שידעו הצבור וירחמו על הבנים (תוספות רי"ד כתובות שם).

להסיר לעז

מי שנתייחד עם אשת איש, נחלקו אמוראים:

• מר זוטרא אמר מלקים ומכריזים (קדושין פא א), מלקים על שעברו על איסור יחוד (ראה ערכו), ומכריזים עליה שלא זינתה אלא נתייחדה (רש"י שם ד"ה מר) שלא להוציא לעז על בניה (ראה גמרא שם), והכרזה זו היא לטובתה (חלקת מחוקק כב סק"ג).

• ורב אשי אמר אין מלקים ולא מכריזים, לפי שיש מי ששמע המלקות ולא שמע ההכרזה, ויוציאו לעז על בניה (גמרא שם). הלכה כרב אשי (רמב"ם איסורי ביאה כב ג; טוש"ע אהע"ז כב ב).

יש מהראשונים סוברים שכל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה, מלקים אותם מכת-מרדות (ראה ערכו), ומכריזים עליהם (רמב"ם שם; שו"ע שם), ואף הכרזה זו היא לטובתה, שידעו שלא זינתה (חלקת מחוקק שם), ויש שכתב הטעם כדי לביישם (ערוך השלחן שם כב ג); ויש חולקים וסוברים שבפנויה אין מכריזים (מאירי קדושין שם, וכן הטור שם לא הזכיר הכרזה, וראה ערך יחוד).

שיוודע הנוגע בדבר

בהשבת אבדה

המוצא אבדה שחייב להחזירה (ראה ערך אבדה, וערך השבת אבדה) - חייב להכריז עליה (משנה בבא מציעא כז א; רמב"ם גזלה ואבדה יג א; טוש"ע חו"מ רסז ג), אם אינו מכיר את בעליה (טור שם; רמ"א בשו"ע שם).

עד מתי חייב להכריז:

• רבי מאיר אומר עד כדי שידעו בו שכניו (משנה שם כח א), היינו שכני המקום שנמצאת בו האבדה (גמרא שם).

• רבי יהודה אומר שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך כל אחד לביתו מששמע ההכרזה וידע אם אבד לו, ויחזור אם יבין שאבד, ויכריז יום אחד (משנה שם, וראה ערך השבת אבדה על דיני הכרזת אבדה). הלכה כרבי יהודה (רמב"ם שם ה"ח).

ואבן גבוהה היתה מחוץ לירושלים, שעליה היו מכריזים (רמב"ם שם א, על פי ברייתא שם ב אבן הטוען כו'. ושם: בירושלים), משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (ברייתא שם; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם ג^[8]), משרבו האנסים התקינו שיהיו מודיעים לשכניו ומיודעיו ודיו (גמרא שם, ורמב"ם וטוש"ע שם).

ביוצא ליהרג

היוצא ליהרג בבית דין, כרוז יוצא לפניו: איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל - כשמחוייב סקילה - על שעבר עברה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו, כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו (משנה סנהדרין מג א; רמב"ם סנהדרין יג א. וראה ערך דיני נפשות), וצריך להוסיף בכרוז שעשה עברה זו במקום פלוני וביום פלוני ובשעה פלונית (גמרא שם; רמב"ם שם: בזמן פלוני), שמא יש שידעו ויבואו להזים עדיו (גמרא שם).

הלוקח קרקע מסקריקון

לקח קרקע מסקריקון - גוי הורג נפשות - שתיקנו חכמים שאם שהתה לפני הסקריקון י"ב חודש, כל הקודם ליקח – יקח, ונותן לבעלים רביע, שהסקריקון דרכו להוזיל ברביע (ראה משנה גיטין נה ב. וראה ערך סקריקון), ולא יהיו הבעלים קודמים לכל אדם ליקח, אמרו בירושלמי שמכריזים והולכים ארבע שבתות לאחר י"ב חודש (ירושלמי שם ה ז), שמא יבואו עדיין הבעלים ויקדמו הם (פני משה שם. ולא הוזכרה הכרזה זו בפוסקים, ראה טוש"ע חו"מ רלו).

אף בשבת

הכרזה זו שבסקריקון מותרת אף בשבת משום ישוב ארץ ישראל, ועוד שההכרזה עצמה אינה ענין של חול אף שיוצאים ממנה דברי חול (תשובות הר"ן בשו"ת הריב"ש שצ), וכן להכריז בשבת על אבדה, שמי שיודע דבר על אבדת פלוני יאמר לו - מותר, ואפילו הוא דבר שאסור לטלטלו בשבת (שו"ת רשב"א ד קח; בית יוסף או"ח שו בשמו, ושו"ע שם יב), שכל שיש בדיבורו מצוה - מותר (שו"ת רשב"א שם).

ומכל מקום גבאי צדקה לא יכריזו ביום טוב כדרך שמכריזים בחול, אלא גובים מן החצרות בצנעא (תוספתא דמאי ג, וירושלמי שם א; רמב"ם יום טוב ד כו; טוש"ע או"ח תקכה ב), אף שמותר להכריז על דבר מצוה, כיון שאפשר בצנעא - אסור (מגן אברהם שם סק"ב).

תקנת הכרזה

מהותה

יש מקומות שתיקנו ראשונים שכל המוכר קרקע או נותנה במתנה, שתהא רשות בידו של לוקח או מוכר או של הנותן או המקבל לבקש שיכריזו על ידי שלוחי צבור בבתי כנסיות של העיר ארבע שבתות רצופות, שכל שיש לו שום זכות או שטר או שום שעבוד בעולם, מלבד שטר כתובת אשה ומתנתה, יבוא ויודיע, ואם לא יבוא מהכרזה ראשונה עד סוף שלשים יום תהא זכותו מופקעת ולא תהא לו רשות לתבוע לעולם (ריב"ש שפח ותשובות הר"ן בסי' שצ תקנת הרא"ה, וכעין זה בתשובות המיוחסות נט ובריטב"א כתובות ק א ד"ה כי), אבל כל שלא היתה שם תקנה והיה המכריז בעצמו אומר שמי שלא יראה זכותו יפסיד, אין בכך כלום (ריטב"א שם בבית דין שמכרו בהכרזה, וראה ערך הכרזה (א) מכירת נכסים), ואם נהגו כן על פי דינא-דמלכותא (ראה ערכו), להכריז שכל מי שלא יבוא בתוך זמן ידוע לערער בטלו זכיותיו, ולא בא, בטלו זכיותיו (שו"ת הרא"ש יח טז; טוש"ע חו"מ קד ב), אבל אם בסתם הכריזו כל מי שיש לו זכות יבוא ויערער - ולא הכריזו בפירוש שאם לא יבוא בטלו זכיותיו - לא בטלו זכיותיו בשביל שלא ערער (שו"ת הרא"ש שם וטוש"ע שם), שאנו אומרים שלא היתה לו שעת הכושר לבוא (סמ"ע סק"ו, וראה שו"ת הרא"ש שם).

כשלא שמע ההכרזה או לא מצא זכותו

צבור שתיקנו שכל מי שלא יביא זכיותיו תוך ימי הכרזה יאבד זכותו, כל מי שיאמר שלא היה בעיר ולא שמע ההכרזה או שלא מצא זכותו תוך ימי ההכרזה לא הפסיד (תשובות המיוחסות נט: שורת הדין; שו"ת הרשב"א תתצג, וראה תתצד; רמ"א בשו"ע חו"מ קד ב), ואפילו היה מבני העיר שהכריזו בה, וכל שכן מעיר אחרת (שו"ת הרשב"א שם), אבל אם הסכימו בפירוש ותיקנו שאף מי שלא ישמע יפסיד, שראו שיש בזה תיקון המדינה, הרשות בידם (תשובות המיוחסות שם; סמ"ע שם סק"ו. וראה ערך בני העיר כרך ג וערך תקנות צבור).

ויש מהראשונים שכתב שאם הסכימו בני העיר בהכרזות, הסכמתם הסכמה לבני העיר והנלוים אליהם, אבל רק לגדולים ולא לקטנים ולא לאלה שאינם מבני העיר (ריטב"א כתובות ק א ד"ה כי והובא בשיטה מקובצת שם, ולא כתב שהתנו בפירוש שאף מי שלא שמע יפסיד).

בשבת

הכרזה זו יש אוסרים אותה בשבת, אם מפני שהוא דיבור של חול, או שהרי זה כגמר דין בשבת (שו"ת הריב"ש שפח; בית יוסף ושו"ע או"ח שו יב^[9]); ויש מצדדים להקל אם אין מכריזים אלא שמי שיש לו זכות יבוא ויודיע, ואין אומרים בפירוש שיאבד זכותו אם לא יבוא, מפני שהוא כצרכי רבים (תשובות הר"ן בשו"ת ריב"ש שצ; מגן אברהם שם ס"ק כו).

ויש מקומות שנהגו להכריז בשבת שמי שרוצה בית או חצר לקנות או לשכור יבוא לפלוני ויראה לו (כנסת הגדולה או"ח שו הגהות בית יוסף מנהג קושטנדינא); ויש אוסרים (שם, על פי תשובות הגאונים קדמונים קמה).

הערות שוליים