מיקרופדיה תלמודית:הכנה: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "'''הגדרה'''</span><ref> ט', טורים סד-קג.</span></ref> </span> - עדות הסותרת עדות אחרת</span> == גדרה</span> == ההכח...")
 
אין תקציר עריכה
 
שורה 1: שורה 1:
'''הגדרה'''</span><ref> ט', טורים סד-קג.</span></ref>  </span> - עדות הסותרת עדות אחרת</span>
'''הגדרה'''</span><ref> ט', טורים קג – קכה.</span></ref>  </span> - הזמנת דברים לאכילה ולשימוש מיום למחרתו בערב שבת ויום טוב ובשבת ויום טוב</span>


== גדרה</span> ==
ארבעה דברים נקראים הכנה בהלכות שבת ויום טוב, וכולם למדים מן המקרא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז ה):</span>


ההכחשה היא בעדות עצמה - שלא כהזמה (ראה ערכו), שהיא על גוף העדים, שהם לא ראו המעשה (ראה ערך הזמה) - כת אחת של עדים אומרת היה הדבר הזה, וכת שניה אומרת לא היה הדבר הזה, כגון עדים שבאו ואמרו ראינו שזה הרג את הנפש, או לוה מנה מפלוני ביום פלוני במקום פלוני, ואחר שהעידו ונבדקו (ראה ערך דרישה וחקירה) באו שנים אחרים ואמרו לא היו דברים מעולם, שבאותו יום ובאותו מקום לא זה הרג את זה, ולא זה הלוה את זה, הרי זו הכחשה (רמב&quot;ם עדות יח ב; טור חושן משפט לח).</span>
* &quot;הכנה דרבה&quot; - נקראת כן על שם רבה, בעל הלכה זו - והוא איסור אכילת דבר שהוכן, אפילו מאליו, משבת ליום טוב, או מיום טוב לשבת.</span>


על הזמה והכחשה ביחד אם זוהי הכחשה או הזמה, ראה ערך הזמה.</span>
* מעשה ההכנה עצמה, האסורה משבת ליום טוב, או מיום טוב לשבת, או משניהם לחול.</span>


=== דינה</span> ===
* הכנה המתרת, והיא הכנת הדברים מיום חול לשבת ויו&quot;ט להוציאם מידי מוקצה (ראה ערכו).</span>


דינה של הכחשה שאין מאמינים לעדות האחרונים יותר משל הראשונים (ראה בבא קמא עב ב: תרי ותרי נינהו מאי חזית וכו') - שלא כהזמה, שהאחרונים נאמנים (ראה ערך הזמה</span><ref> בטעם שאין האחרונים נאמנים במיגו שהיו יכולים להזים את הראשונים, ראה ערך מגו.</span></ref>) - ודוחים את שתי כתות העדים (רמב&quot;ם עדות יח ג), ודברי שתיהן בטלים (טור חו&quot;מ לא ולח)</span><ref> בגדר דחייה זו ראה משנה למלך טוען ונטען טו יא, וש&quot;ך חו&quot;מ פז טו, ומנגד דעת קצות החושן שם סק&quot;ח וקונטרס הספקות ז י.</span></ref>, ואפילו שני עדים מכחישים מאה עדים, אין המאה נאמנים יותר מהשנים, שבעדות, שנים כמאה ומאה כשנים (רמב&quot;ם שם. וראה יומא פג א). ואין עונשים את אחת מהן, לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית (רמב&quot;ם שם ב; טור שם לח).</span>
* הכנה בתורת מצוה, והיא מצות הכנת צרכי שבת מערב שבת.</span>


=== הוכחשו בדבר הנראה לכל</span> ===
== הכנה דרבה</span> ==


הוכחשו העדים בדבר שהכל רואים, כגון שהעידו על אחד שהרג את הנפש, ובא הרוג ברגליו והוא חי לפנינו, הרי הם ראויים ללקות מפני שעברו על הלאו של לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר (שמות כ יב. וראה ערך לא תענה וערך עדות), אלא שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים אם כשיוזמו אחר כך יהיו נהרגים כעדים זוממים, והרי זו לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין (ראה ערכו), ואין לוקים עליו, או שאף כשיוזמו אחר כך לא יהיו נהרגים, מפני שכבר הוכחשו קודם לכן, ולכן לוקים עכשיו (ראה בבא קמא עב ב מחלוקת אמוראים אם הכחשה תחילת הזמה, וראה ערך עדים זוממים).</span>
=== עניינה ומקורה</span> ===


הוכחשו באופן כזה שלא בדיני נפשות, כגון שהעידו על האשה שמת בעלה ומותרת להינשא, ובא הבעל ברגליו (ראה יבמות פח א ותוספות ד&quot;ה אתא), לוקים לדברי הכל (מנחת חינוך מצוה לז).</span>
דבר שהוכן ביום טוב אסור בשבת שלמחרתו, ושהוכן בשבת אסור ביום טוב שלמחרתו, שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז ה), ואמר רבה: חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב - שאף יום טוב קרוי שבת - ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב (ביצה ב ב, ורש&quot;י שם)</span><ref> וראה תוספות עירובין לח ב ד&quot;ה אמר אם זו ברייתא או שמעתא דרבה, וראה מכילתא דרשב&quot;י שמות שם.</span></ref>, וסתם יום שישי יום חול הוא (רש&quot;י שם ד&quot;ה והכינו)</span><ref> וראה בתוספות (שם ד&quot;ה והיה), ובחידושי הרשב&quot;א (שם ד&quot;ה חול), שביארו עוד מניין שכוונת התורה היא ליום שישי שהוא חול ולא יום טוב.</span></ref>, ומכך למדו שההכנה צריכה להיות בדווקא מחול לשבת, ולא מיום טוב לשבת (רש&quot;י שם), וכל שכן שאין להכין משבת ליום טוב (תוספות שם ד&quot;ה והיה).</span>


על שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, אם הם נפסלים לעדיות אחרות, ראה ערך פסולי עדות.</span>
=== הכנה שנעשתה מאליה</span> ===


=== הכחשה שלא בפני העדים</span> ===
הכנה זו היא כשהוכן הדבר בידי שמים (פירוש המשניות לרמב&quot;ם ביצה א א) בשבת או ביום טוב, ואסור למחרתו ביום טוב או בשבת, שהרי הכתוב 'והיה ביום הששי' אמור במן, שהכנתו היתה בידי שמים (מאירי ושיטה מקובצת ביצה ב ב ד&quot;ה וקסבר).</span>


הכחישו העדים האחרונים את הראשונים שלא בפניהם, נחלקו אמוראים:</span>
ולפיכך ביצה שנולדה ביום טוב שאחר שבת, או בשבת שאחר יום טוב, אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה, שאין בה איסור מוקצה (ראה ערכו) - אסורה, שכל ביצה שנולדה היום מאתמול נגמרה - ועומדת במעי אמה מעת לעת אחר שנגמרה (מאירי שם) - והואיל ומאתמול נגמרה, וגמר שלה היינו הכנה שלה (מאירי שם), נמצא ששבת הכינה ליום טוב, ויום טוב הכין לשבת (גמרא שם).</span>


* רב ששת אמר הכחשה תחילת הזמה (ראה ערך עדים זוממים), וכשם שאין מזימים את העדים אלא בפניהם (ראה ערך הזמה), כך אין מכחישים את העדים אלא בפניהם (כתובות יט ב וכ א).</span>
=== איסור זה מן התורה או מדרבנן</span> ===


* ורב נחמן אמר אילו היו העדים הראשונים לפנינו והיו מכחישים אותם, לא היינו משגיחים בהם, שהרי זו עדות מוכחשת, עכשיו שאינם לפנינו, שיש לומר אילו היו כאן היו מודים לעדים המכחישים, איך נאמין להם (שם כ א), וכן אמר רבי אבהו מכחישים את העדים שלא בפניהם (שם), וכן הלכה (רמב&quot;ם עדות יח ה).</span>
איסור זה הוא מן התורה (ביצה ג ב: ספיקא דאורייתא, ובתוספות שם ב ב ד&quot;ה והיה; טור ורמ&quot;א בשו&quot;ע אורח חיים תקיג ו, ובשו&quot;ע הרב שם א), שדרשה גמורה היא (בית יוסף שם); ויש שכתב שאינה אלא אסמכתא (ראה ערכו), והאיסור מדרבנן (מאירי ביצה ב ב, וכן מבואר ברמב&quot;ם בפירושו על המשנה ריש ביצה).</span>


על הזמה שלא בפניהם אם היא הכחשה, ועל שאר פרטים בהזמה אם הם הכחשה, ראה ערך הזמה.</span>
=== החולקים על איסור הכנה זו</span> ===


על הכחשת העדים זה את זה בדרישה וחקירה, ראה ערך דרישה וחקירה.</span>
הכנה דרבה לא הכל מודים בה, ויש תנאים ואמוראים שחולקים על איסור זה (בית שמאי בריש ביצה שמתירים; רבי יוחנן שם ד א; ת&quot;ק בתוספתא [ליברמן] ביצה א א), ופירשו ראשונים שאינם סוברים שיש איסור הכנה בדבר שבא מאליו ובידי שמים (רשב&quot;א שם ב ב ד&quot;ה רבה לטעמיה; מאירי ג א ד&quot;ה כולהו), והם מפרשים את הכתוב 'והכינו את אשר יביאו' בהכנה בידים, ולומר שיכינו בחול כדי שלא יעשו מלאכה בשבת (רשב&quot;א שם).</span>


== במקום חזקה</span> ==
הלכה כרבה (רי&quot;ף ביצה ד א, ורא&quot;ש שם א א; רמב&quot;ם יום טוב א יט; טוש&quot;ע אורח חיים תקיג ה).</span>


=== הדין</span> ===
=== הטעם לאסור הכנה זו</span> ===


עדות מוכחשת במקום חזקה קודמת, כגון שני עדים שמעידים שהדבר יצא מהחזקה הקודמת, ושנים אחרים מכחישים אותם, נחלקו בדבר בגמרא:</span>
בטעם איסור הכנה דרבה נחלקו ראשונים:</span>


* יש סוברים שהדבר נשאר בספק דאורייתא, ואין מעמידים על החזקה הקודמת (לשון א ביבמות לא א</span><ref> וראה להלן: בערוב, פסול עדות ועוד, שלרש&quot;י ורשב&quot;א וריטב&quot;א עירובין לה ב יש אמוראים שסוברים שמחלוקת תנאים היא אם בתרי ותרי מעמידים על החזקה.</span></ref>).</span>
* יש סוברים שהאיסור הוא מחמת חסרון ההכנה מיום חול, שגזרת הכתוב היא בסעודת שבת או יום טוב שצריכה הזמנה והכנה מיום חול (רש&quot;י ביצה ב ב ד&quot;ה והכינו, ושם ד א ד&quot;ה הכנה), וביצה זו שנגמרה מאתמול בשבת או ביום טוב, לא היתה מוכנת ומוזמנת מיום חול (רש&quot;י ומאירי שם; שיטה מקובצת שם ד&quot;ה רבה), ואיסורה הוא משום מוקצה, שכל שלא הוזמנה מאתמול היא מוקצה מן התורה (רש&quot;י שם ד&quot;ה ואין, וכן כתב השיטה מקובצת שם בדעת רש&quot;י).</span>


* ויש סוברים שמן התורה אומרים העמד שנים נגד שנים, והעמד הדבר על חזקתו הקודמת, אלא שמדרבנן אין מעמידים בשנים נגד שנים על החזקה, והדבר אסור בספק מדרבנן (מסקנת הגמרא ביבמות שם).</span>
* ויש סוברים שהאיסור הוא בעצם ההכנה שנעשתה ביום קדוש זה בשביל יום קדוש אחר, וגזרת-הכתוב (ראה ערכו) היא שדבר שנגמר ונברא בשביל שבת או יום טוב נאסר ביום טוב שלפניה, וכן ביום טוב כשנגמר בשבת שלפניו (המאור שם ד&quot;ה מאי, וראה רשב&quot;א שם ב ב ד&quot;ה ואין).</span>


להלכה נחלקו בדבר ראשונים, יש סוברים בתרי ותרי - שני עדים נגד שנים אחרים - שהוא ספק דאורייתא (רמב&quot;ן בבא מציעא ו בסוגיית תקפו כהן ד&quot;ה ואפשר; ריטב&quot;א קדושין סו א ד&quot;ה ויש בשם מורו; ר&quot;ן כתובות כב ב ד&quot;ה ומדאמרינן בשם איכא מאן דבעי); ורוב הראשונים סוברים שהוא ספק דרבנן, ומן התורה מעמידים על החזקה (תוספות יבמות שם ד&quot;ה שתי; ריטב&quot;א קדושין שם בשם הר&quot;י ומורו; ר&quot;ן כתובות שם בשם אחרים</span><ref> וראה שו&quot;ת רדב&quot;ז ד אלף קכח (נו) שלדעת רוב הפוסקים הוא ספק דרבנן, וכן כתב בתומים לד ס&quot;ק כז, ובשב שמעתתא שמעתא ו יז, שכן דעת רוב הפוסקים.</span></ref>. אם חכמים החמירו בתרי ותרי באישות בלבד או בשאר איסורים. ראה בפרקים הבאים).</span>
=== נולדה בשבת או ביום טוב שאינם סמוכים</span> ===


=== במקום שתי חזקות</span> ===
אף בביצה שנולדה בשבת שאינה אחר יום טוב, או ביום טוב שאינו אחר השבת, גזרו משום שבת שאחר יום טוב, ויום טוב שאחר שבת (גמרא ביצה ב ב; רמב&quot;ם יום טוב א יט; טוש&quot;ע אורח חיים תקיג ה, ומגן אברהם שם סק&quot;ח), ואסורה באכילה ואף בטלטול (ברייתא שם ג ב, ושם ד א; רמב&quot;ם שם כ; טוש&quot;ע שם א) כדי שלא יבואו לאכלה (ראב&quot;ד על הרי&quot;ף שם), או משום מוקצה, כיון שאינה ראויה היום לשום שימוש (ראה מגן אברהם תקטו סק&quot;ב בדעת הרי&quot;ף והרא&quot;ש, ושו&quot;ע הרב תקיג וקונטרס אחרון שם, וראה ערך מוקצה).</span>


בשנים כנגד שנים, במקום שיש שתי חזקות מסייעות לכת אחת של העדים, הולכים אחר החזקות, אפילו לסוברים שבחזקה אחת אין הולכים אחר החזקה (עירובין לו א, ורש&quot;י ד&quot;ה רבא וד&quot;ה התם, וריטב&quot;א שם ד&quot;ה רבא).</span>
=== הכנה משבת או מיום טוב לחול</span> ===


וכתבו אחרונים שאין הדברים אמורים אלא לסוברים שנים ושנים הוא ספק מדרבנן, שמן התורה מעמידים על החזקה, אלא שחכמים החמירו, ולכן יש לומר שלא החמירו אלא בחזקה אחת ולא בשתי חזקות, אבל לסוברים שנים ושנים הוא ספק של תורה, אין לחלק בין חזקה אחת לאלף חזקות, שמן התורה מסלקים את כל החזקות במקום עדים (שו&quot;ת רבי עקיבא איגר קמא קלו; שב שמעתתא שמעתא ו יז. וראה ערך חזקה).</span>
ביצה שנולדה בחול שאחר שבת או יום טוב מותרת לדברי הכל, אף שנגמרה בשבת או ביום טוב שלפניו, שאין סעודת חול חשובה שיהיה שייך הזמנה והכנה בשבילה (רש&quot;י ביצה ב ב ד&quot;ה ואין, ומאירי שם), ומאחר שאינה צריכה הכנה, אין הכנה אוסרת בה (מאירי שם).</span>


בתרי ותרי והרוב מסייע לשנים, ראה ערך רוב. בתרי ותרי ויש מיגו לשנים, ראה ערך מגו.</span>
=== השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות</span> ===


== באישות</span> ==
השוחט תרנגולת ביום טוב ומצא בה ביצים גמורות, מותרות לאכלן ביום טוב (תוספתא ביצה א, והובאה בגמרא שם ב ב; רמב&quot;ם יום טוב א כ; טוש&quot;ע או&quot;ח תקיג ז), לפי שביצים גמורות במעי אמן דבר שאינו מצוי הוא, ובדבר שאינו מצוי לא גזרו חכמים (גמרא שם; רמב&quot;ם שם. וראה ערך מילתא דלא שכיחא לא גזרו).</span>


שנים אומרים מת בעלה של אשה, ושנים אומרים לא מת, וכן שנים אומרים נתגרשה, ושנים אומרים לא נתגרשה - הרי זו לא תינשא, ואם נשאת לאחר, או אף אם נישאת לאחד מהעדים המעידים שמת או נתגרשה, והיא אינה טוענת ברי לי שכן הוא, הרי זו תצא (כתובות כב ב; רמב&quot;ם גרושין יב ז וכג; טוש&quot;ע אבן העזר יז מב, ושם קנב ג</span><ref> וראה ערך אין אשה מעיזה פניה למה כשנישאת לאחר אין מאמינים לאשה כדין האשה שאומרת גירשני בעלי.</span></ref>), מפני שהיא ספק אשת איש (רמב&quot;ם שם כג, וטוש&quot;ע יז שם), ואחר הבא עליה חייב באשם-תלוי (ראה ערכו. גמרא שם), והולד הוא ספק ממזר (רמב&quot;ם שם ז וטוש&quot;ע קנב שם, וראה שם בבית שמואל סק&quot;ה).</span>
ואין חוששים שמא אם לא שחטה היו הביצים נולדות היום, ואם כן מאתמול גמרו, ויאסרו משום ספק איסור תורה של הכנה דרבה, שמאחר שלא נולדו על ידי כך אין זה חשוב גמר (תוספות שם ד&quot;ה מילתא; רשב&quot;א שם ד&quot;ה ואם); ויש שהסבירו שביצים במעי אמן הרי הן כאחד מאבריה (ר&quot;ן שם ד&quot;ה ומדפרכינן; מאירי שם), והרי זו כנתגדלה תרנגולת עצמה שאינה אסורה משום הכנה (ר&quot;ן שם).</span>


ואפילו לסוברים שנים ושנים הוא ספק דרבנן, ומדאורייתא מעמידים על חזקה הקודמת (ראה לעיל: במקום חזקה; הדין), והרי היתה עד עכשיו בחזקת אשת איש, מכל מקום אינה ודאי אשת איש, שהבא עליה יהיה בחיוב חטאת ודאית, לפי שנגד חזקת אשת איש יש חזקה שאשה הנישאת מדייקת לברר אם מותרת להינשא (תוספות יבמות פח ב ד&quot;ה והבא; תלמידי רבינו יונה בשיטה מקובצת כתובות שם).</span>
ונחלקו בכך ראשונים:</span>


ויש מהראשונים סוברים שלא אמרו שהיא באשם תלוי אלא לדעת האומרים שנים ושנים הוא ספק דאורייתא, ואין מעמידים על החזקה, אבל לסוברים שהוא ספק דרבנן, ומן התורה מעמידים על החזקה, אף כאן היא בחזקתה הקודמת, שהיתה אשת איש, והבא עליה בחיוב חטאת (רשב&quot;א יבמות פח ב; ריטב&quot;א קדושין סו א).</span>
* יש סוברים שהיתר זה נאמר אפילו ביום טוב שאחר השבת (גמרא שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע או&quot;ח תקיג ז).</span>


=== נישאת קודם שבאו העדים המכחישים</span> ===
* יש סוברים שביום טוב שאחר השבת יש בה באמת איסור של ספק הכנה, שמא נגמרה מאתמול, ואין שבת מכינה ליום טוב, ואסורה (רבנו אפרים, הובא במאור שם ד&quot;ה ומצאתי, ובמלחמות לרמב&quot;ן שם ד&quot;ה אמר, ובר&quot;ן שם).</span>


נישאת קודם שבאו העדים המכחישים ואומרים לא מת ולא נתגרשה - יש סוברים שלא תצא, אפילו שנישאת לאחר, או לאחד מעדיה ואינה אומרת ברי לי, שכיון שנישאת בהיתר כבר יצאה מחזקת אשת איש (ראב&quot;ן יבמות קכב ד&quot;ה ואם באו, וראה באור דבריו בשו&quot;ת צמח צדק החדש אהע&quot;ז רצה ה; שער המלך גרושין יב ו בדעת הרשב&quot;א והסכים לו); ורוב הפוסקים סוברים שאפילו אם נתערערה חזקת אשת איש עדיין היא בספק השקול עכשיו שבאו עדים המכחישים, ותצא (מהר&quot;י בי רב, הביאו בשער המלך שם, וכן דעת רבנו ירוחם בשם רמ&quot;ה בנתיב כה ג</span><ref> וגם בצמח צדק שם כתב שבטלה דעת הראב&quot;ן ועוד נגד דעת כל הפוסקים.</span></ref>).</span>
* ויש שחילק, שבאופן ששחט התרנגולת בהשכמה ומצא בה ביצים גמורות הרי הם אסורות אף ביום טוב שאחר השבת, אבל אם שחט שלא בהשכמה - הביצים מותרות, שכל ביצה שנגמרה מאתמול יולדת בהשכמה (השגות הראב&quot;ד על המאור שם ד&quot;ה ולא).</span>


=== נישאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שמת</span> ===
=== נולדה הביצה ביום הראשון</span> ===


נישאת לאחר מעדיה, ואף אומרת ברי לי שמת בעלי או שנתגרשתי ממנו, נחלקו תנאים בדבר:</span>
שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, ונולדה ביצה בראשון מהם, נחלקו אמוראים אם מותרת למחרתו:</span>


חכמים סוברים לא תצא (ברייתא בכתובות כב ב, וכפירוש רב ששת בגמרא שם), מפני שחזקת אשה מדייקת להינשא מערערת חזקת אשת איש הקודמת, ואין כאן אלא ספק השקול, וכששניהם טוענים ברי אין להוציא (תוספות שם ד&quot;ה הבא, בשם רבינו תם)</span><ref> ויש מהראשונים שכתב שאין חזקה מועילה רק למי שמסופק, אבל באומר ברי לי – אין חזקה מועילה (רשב&quot;א קידושין סו א).</span></ref>; ורבי מנחם בר יוסי סובר שאם באו עדים המכחישים ואומרים לא מת קודם שנישאת - תצא, ואם נישאת קודם שבאו עדים אלו - לא תצא (כתובות שם)</span><ref> וראה בדעתו בפני יהושע כתובות שם, ובשו&quot;ת חכם צבי ב.</span></ref>.</span>
* רב אמר נולדה בזה אסורה בזה, לפי שסובר הכנה דרבה.</span>


=== דין זה להלכה</span> ===
* רבי יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה, לפי שאינו סובר הכנה דרבה (ביצה ד א), וההלכה כדעת רב (שם ב; רמב&quot;ם יום טוב א כד; טוש&quot;ע או&quot;ח שכב ב, ושם תקיג ה).</span>


להלכה אמר רבי יוחנן שנים אומרים מת, ושנים אומרים לא מת - ונישאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי - אם נישאת לא תצא; שנים אומרים נתגרשה, ושנים אומרים לא נתגרשה - אם נישאת תצא (כתובות כב ב). ונחלקו אמוראים בדעתו:</span>
ואף שהכנת הביצה היא בגמירתה, וזו שנולדה ביום הראשון הרי נגמרה מאתמול בחול, מכל מקום אף לידתה של הביצה היא הכנה (תוספות שם א ד&quot;ה אלא בתרוצו הראשון; מלחמות לרמב&quot;ן שם ד&quot;ה אמר); ויש שכתבו שההכנה היא בכך, שמכיון שאילו נולדה ביום השני היתה אסורה, אם כשנולדה בשבת מותרת למחר, נמצא ששבת מכינה ליום טוב (תוספות שם בתירוץ ב; שיטה מקובצת שם ד&quot;ה כרבי).</span>


* רבא אמר ראה רבי יוחנן דבריו של רבי מנחם בר יוסי ביגרושין, ולא ראה דבריו במיתה, לפי שבמיתה אם יבוא בעלה לא תוכל להכחישו, ואם לא היה ברי לה שמת היתה יראה מלהינשא, אבל בגירושין אף אם יבוא בעלה ויאמר לא גרשתיך תוכל להכחישו, ואף שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, כיון שיש עדים המסייעים לה - מעיזה (ראה ערך אין אשה מעיזה כרך א), ולכן לא תדייק יפה בתחילה (גמרא שם ורש&quot;י).</span>
יש מן הראשונים שחולק לגמרי, וסובר שלא אמרו נולדה בזה אסורה בזה אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, שבה לא שייך לומר שהוכנה הביצה במעי אמה לאכילה, וכשנולדה בשבת בלידתה היא שהוכנה (אור זרוע ח&quot;ב סי' של בתירוץ א).</span>


* ורב אסי אמר שאף בגירושין סובר כחכמים שלא תצא, ולא אמר בגירושין תצא אלא כשאמרו העדים הראשונים עכשיו גירשה, שאנו אומרים אם האמת כדבריהם תראה האשה את הגט, שבזמן מועט אינו נאבד (גמרא שם ורש&quot;י).</span>
=== יום טוב שני של גלויות</span> ===


אף הראשונים נחלקו להלכה:</span>
שני ימים טובים של גלויות, נחלקו אמוראים: רב אמר ביצה שנולדה בזה מותרת בזה, שהרי אחד מהם חול הוא, וממה נפשך מותרת; ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה, שקדושה אחת היא בשני הימים, והטילו חכמים עליהם כחומר יום אחד ארוך (ביצה ד ב, וברש&quot;י שם. וראה ערך יום טוב שני של גליות). הלכה כדעת רב (גמרא שם; רמב&quot;ם יום טוב א כד; טוש&quot;ע או&quot;ח תקיג ה).</span>


* יש פוסקים כרבא בדעת רבי יוחנן, לחלק בין מיתה לגירושין (רבינו חננאל הביאו הרא&quot;ש כתובות ב כה).</span>
=== ביצה שנולדה באחד מימי ראש השנה</span> ===


* אבל רוב הראשונים פוסקים כרב אסי (רי&quot;ף ורא&quot;ש כתובות שם; ריטב&quot;א ורבנו יונה בשיטה מקובצת שם; רמב&quot;ם גרושין יב ז; טוש&quot;ע אהע&quot;ז קנב ג).</span>
בשני ימים טובים של ראש השנה אמרו רב ושמואל נולדה בזה אסורה בזה, שקדושה אחת היא, לפי שאף בזמן בית המקדש יש שעשו אותו שני ימים ולא מחמת ספק, ויש אמוראים שחולקים בזמן שאחר החורבן (ביצה ה א, וראה ערך יום טוב שני של גליות, וערך ראש השנה). הלכה כדעת רב ושמואל (גמרא שם ד ב; רמב&quot;ם יום טוב א כד; טוש&quot;ע או&quot;ח תקיג ה, ושם תר א).</span>


=== כשרות ילדיה</span> ===
=== חלב שנחלב בשבת</span> ===


נישאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי, שלא תצא, וילדה בנים - יש מהאחרונים סוברים שהם ספק ממזרים, שהרי הם אינם יכולים לומר ברי לנו, וגם האחרים שישאו אותם אינם יודעים (שו&quot;ת נודע ביהודה קמא אהע&quot;ז סה); ויש חולקים וסוברים שכיון שלא תצא - הבנים כשרים (בית מאיר ושו&quot;ת ברית אברהם הביאם בפתחי תשובה קנב סק&quot;ג; אור שמח גרושין יב ז, וראה שם טעמיו</span><ref> וראה חידושי רבי שמעון הכהן שקאפ לכתובות כג שהאב נאמן מדין יכיר.</span></ref>).</span>
חלב שנחלב בשבת על ידי גוי (ראה ערך דש), או שטפטף מעצמו בשבת, אסור ביום טוב שלאחריה משום הכנה משבת ליום טוב (אור זרוע ב שכט; הגהות אשר&quot;י ביצה א; מגן אברהם או&quot;ח תקה סק&quot;ג).</span>


=== כשנתיבמה</span> ===
== בדבר שהיה בעולם</span> ==


שנים שהעידו באשה שמת בנה ואחר כך מת בעלה, וזקוקה ליבום, ונתיבמה, ובאו עדים והכחישום ואמרו חילוף הדברים שמת בעלה ואחר כך מת בנה, והיא על בעלה השני באיסור אשת-אח (ראה ערכו), הרי זו לא תצא, שאין העדים האחרונים נאמנים יותר מן הראשונים (יבמות צג ב), בטעם הדבר שאין מעמידים אותה בחזקת איסור, שהיתה אסורה ליבם עד שמת בנה, נחלקו ראשונים:</span>
=== אפיה או בישול מיום טוב לשבת</span> ===


* יש סוברים שהדברים אמורים שהאשה והיבם אומרים ברי, ולכן אפילו שתרי ותרי הוא ספק דרבנן, ומן התורה מעמידים על חזקה, מועילה טענת ברי שלא להוציאה מן היבם (תוספות שם ד&quot;ה מאי חזית, עי' מהרש&quot;א שם בדעתם).</span>
נחלקו הראשונים האם יש איסור הכנה מיום טוב לשבת בדבר שהיה בעולם, וכגון על ידי אפייתו או בישולו:</span>


* יש סוברים שחזקה שאשה מדייקת להינשא מערערת את חזקת האיסור (תוספות כתובות כו ב ד&quot;ה אנן).</span>
* יש שסוברים שאין איסור הכנה בכך, לפי שאין איסור הכנה אלא בדבר חדש שלא היה בעולם, ולא היה ראוי כלל קודם, כגון ביצה - או עירוב (ראה להלן: בעירוב) - אבל מאכל שאפוי ומבושל כבר היה בעולם, ולא היה מחוסר אלא תיקון (תוספות עירובין לח א ד&quot;ה משום, בשם ריצב&quot;א, ובביצה ב ב ד&quot;ה והיה; העיטור הלכות יום טוב; מגן אברהם או&quot;ח תקא ס&quot;ק טז).</span>


* ויש מפרשים שכאן לא הוחזק איסור אשת אח כלל, כיון שבודאי מת, וישנה אפשרות שאיסור אשת אח פקע, אם הבן מת תחילה, ומה ראית לסמוך על האחרונים, תסמוך על הראשונים (רבנו ירוחם נתיב כה ג בשם הרמ&quot;ה, ראה שער המלך גרושין יב ו בדעתו), אבל אם העדים האחרונים אומרים עדיין הבן קיים - תצא, כיון שמתחילה היתה חזקה של הבן, ועדיין לא נפקעה (רבנו ירוחם שם).</span>
* ויש שסוברים שאף בכך יש איסור הכנה - שכן לשון הכנה במקרא, כמו: וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה (בראשית מג כה. נשמת אדם קא א) - אלא שמן התורה אינו אסור בשבת, הואיל ואילו היו מזדמנים לו אורחים הרי היה ראוי לאכלו בו ביום, אלא שחכמים אסרו לבשל מיום טוב לשבת בלא עירוב תבשילין (תוספות שם בתירוץ א; מלחמות לרמב&quot;ן פסחים מו ב ד&quot;ה ועוד; סמ&quot;ג לאוין עה. וראה ערך הואיל וערך ערוב תבשילין).</span>


=== הכחשה במעשה הקידושין</span> ===
=== אופנים לאיסור הכנה משבת ליום טוב</span> ===


שנים אומרים נתקדשה אשה זו, ושנים אומרים לא נתקדשה, בין שזרק לה קדושין ושנים אומרים שהיה קרוב לו ואינה מקודשת, ושנים אומרים קרוב לה ומקודשת, ובין שהשנים אומרים שמעולם לא היה לה ספק קדושין, הרי זה כשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה, שאם נישאת לאחר - תצא, ואם נישאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שלא נתקדשתי - לא תצא (טוש&quot;ע אבן העזר מז ב, וראה בית יוסף שם).</span>
האופה והמבשל בשבת, שאסור באכילה עד מוצאי שבת, אם היה מוצאי שבת יום טוב, אסור באכילה אף ביום טוב משום הכנה, שהרי שבת הכינה ליום טוב (שו&quot;ת מהר&quot;י וויל בלקוטים סימן ב; מגן אברהם או&quot;ח שיח סק&quot;ב ושו&quot;ע הרב שם ג), והוא הדין כשבישל בשבת בהיתר, כגון לחולה, אם חל יום טוב במוצאי שבת, אסור לבריא לאכול התבשיל משום הכנה (פרי מגדים שם אשל אברהם ב, ומשנה ברורה שם סק&quot;ה. וראה ערך מבשל על איסור אכילה לבריא כשבישל לחולה).</span>


ואף שהאשה עומדת בחזקת פנויה, אין מעמידים אותה על חזקתה בנישאת לאחר, אם מפני שתרי ותרי הוא ספק של תורה, ומדאורייתא אין מעמידים על החזקה (רמב&quot;ן קדושין סו א ד&quot;ה ויש וריטב&quot;א שם בשם רבותיו; מאירי ותוספות רי&quot;ד כתובות כג א), ואם מפני שאף על פי שמן התורה היא בחזקתה, הרי על כל פנים מדרבנן היא בספק, שהרי מדרבנן לדברי הכל אין מעמידים על חזקתה (תוספות כתובות שם ד&quot;ה מאי שנא ותוספות הרא&quot;ש שם).</span>
אמנם לדעת הסוברים שאין איסור הכנה בדבר שהיה בעולם ואינו מחוסר אלא תיקון (ראה לעיל) - הפת והתבשיל מותרים באכילה ביום טוב (שו&quot;ע הרב שם ג).</span>


נישאת קודם שבאו העדים שאומרים נתקדשה, כתבו אחרונים שלא תצא, מפני שמן התורה מעמידים אותה על חזקת פנויה, ומשום איסור דרבנן אין מוציאים אותה מבעלה כשנישאת בהיתר (שו&quot;ת רדב&quot;ז ד אלף קכט (נז); שו&quot;ת מהרי&quot;ט א יז); ויש שסובר שאף בנישאת בהיתר תצא (מהר&quot;י בי רב נו).</span>
=== עצים שנשרו בשבת</span> ===


=== כשאומרים לא ראינו שנתקדשה או נתגרשה</span> ===
עצים שנשרו בשבת, אסור להסיק בהם ביום טוב שלאחריה משום הכנה (רי&quot;ף ביצה ד ב, ורא&quot;ש שם א ב; טוש&quot;ע או&quot;ח תקז ב</span><ref> וראה בבית יוסף ובב&quot;ח שם שלדידן הטעם משום הכנה.</span></ref>), שמכיון שאסור להסיק בשבת, אם נתיר הדבר ביום טוב נמצא שנשירת העץ בשבת הכינה ליום טוב (ים של שלמה ביצה שם).</span>


שנים אומרים ראינוה שנתקדשה, ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה, אף שדרים עמה בחצר אחת, הרי זו לא תינשא לאחר, ואם נישאת תצא - ואפילו אם נישאת לאחד מעדיה שאמרו לא ראינו (ר&quot;ן כתובות פרק ב; בית שמואל מז סק&quot;א) - שלא ראינו אינה ראיה (ראה ערכו), שמצוי שמקדשים בצנעא (רב אשי בכתובות כג א; רמב&quot;ם אישות ט ל; טוש&quot;ע אהע&quot;ז מז א).</span>
לסוברים שאין איסור הכנה בדבר שהיה בעולם (ראה לעיל: אפיה או בישול מיום טוב לשבת), עצים אלו אף שהיו בעולם, כיון שהיו מחוברים, ולא היו ראויים להסקה, הרי הם כאילו עדיין אינם בעולם (ים של שלמה ביצה א ז).</span>


הוא הדין בשנים אומרים נתגרשה, ושנים אומרים לא נתגרשה, שאף שגרים באותה חצר אין בכך הכחשה, שרגילים לגרש בצנעא, ואין לא ראינו ראיה, אלא שלכתחילה לא תינשא משום לזות שפתים, אבל אם נישאת לאחר - לא תצא (גמרא שם; רמב&quot;ם גרושין יב ח; טוש&quot;ע שם קנב ד); ויש שכתב שבזמן הזה שהנהיגו חומרות רבות בנתינת הגט, אף אם אומרים לא ראינו שנתגרשה יש בזה משום הכחשה (ים של שלמה כתובות ב לד).</span>
ולסוברים שאף בדבר שהיה בעולם יש איסור הכנה (ראה לעיל שם) העצים חשובים ישנם בעולם, אלא שאף בזה יש הכנה (אור זרוע ב של, והביא מכאן ראיה שאף בדבר שהיה בעולם שייך הכנה).</span>


אמרו העדים שהיו באותו מעמד ובאותה שעה ונתנו לבם על הענין ולא ראו שום קדושין, הרי זו הכחשה, ודינה כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה, שכל כך לא עשו בצנעא (מאירי שם בשם גאונים; תלמידי הרשב&quot;א בשיטה מקובצת שם, וכתבו שהוא הדין בגרושין; רבנו ירוחם נתיב כג ג; בית שמואל שם סק&quot;א</span><ref> וראה הגהות רבי עקיבא איגר הביאו בפתחי תשובה שם סק&quot;א שיש אומרים שדוקא אם היו העדים מזומנים לאותו עסק.</span></ref>).</span>
=== עצים שנשרו ביום טוב</span> ===


== בכהונה</span> ==
עצים שנשרו ביום טוב לדברי הכל אינם אסורים בשבת שלאחריו משום הכנה אלא מדרבנן, מכיון שיום טוב מכין לעצמו מן התורה, שהרי מותר להסיק בו לצורך בישול, ואין האיסור ביום טוב עצמו אלא משום מוקצה מדרבנן (ראה ערך מוקצה וערך נולד), ולכן מותר להסיקם בשבת על ידי גוי על ידי ביטול ברוב (מגן אברהם או&quot;ח תקז סק&quot;ד).</span>


=== הדין</span> ===
=== שיירי פתילה מדורה ושמן</span> ===


מי שהוחזק אביו לכהן, ובאו שני עדים והעידו שהוא בן גרושה או בן חלוצה (ראה ערך חלל), ושנים אחרים מכחישים ואומרים שהוא כהן כשר, מעמידים שנים כנגד שנים, והכהן בחזקתו הראשונה שהוא כשר (כתובות כו ב, ורש&quot;י ד&quot;ה אנן אסקינן; רמב&quot;ם איסורי ביאה כ טז; טוש&quot;ע אהע&quot;ז ג ז).</span>
שיירי פתילה ומדורה ושמן שכבו בשבת - רב ורבי חנינא אוסרים להדליקם ביום טוב, ורבי יוחנן מתיר (ירושלמי ביצה א א). ונחלקו הראשונים בדין זה:</span>


רוב הראשונים סוברים שחזקה זו היא חזקת אביו שהיה מוחזק לכהן (תוספות שם ד&quot;ה אנן, ושיטה מקובצת שם בשם כמה ראשונים; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם); ויש סוברים שהחזקה היא שכהן זה עצמו הוחזק קודם לכן לכשר על פי עד אחד שהעיד עליו (רש&quot;י כתובות שם), אבל חזקת האב אינה מועילה לו, כיון שאין אנו דנים על האב כלל (ראה רש&quot;י קדושין סו א ד&quot;ה סמוך בחזקת האם).</span>
* יש סוברים שהאיסור לרב ורבי חנינא הוא משום הכנה שהכיבוי השביחם, ורבי יוחנן לשיטתו שאינו סובר איסור הכנה (ראה לעיל: הכנה דרבה; החולקים על איסור הכנה), ומכיון שהלכה כ&quot;הכנה דרבה&quot;, לכן בשיירי פתילה ומדורה ושמן הלכה כרב ורבי חנינא (ראה תוספות עירובין לט ב ד&quot;ה אי, ורא&quot;ש ביצה א א, וטור או&quot;ח סוף סימן תקא).</span>


=== כלפי מה מועילה החזקה</span> ===
ואף שדברים אלו כבר היו בעולם, ואינם דבר חדש כביצה, מכל מקום כיון שעל ידי שכבו בשבת נשתיירו ליום טוב, ונמצא שהשבת המציאתם לידינו (מאירי שם ד א לסברא של הכנה, אלא שהוא סובר שם שאין בזה משום הכנה וכלהלן בשמו).</span>


נחלקו ראשונים כלפי מה מעמידים אותו על חזקתו הראשונה:</span>
* ויש חולקים לגמרי וסוברים שמותר להדליק בהם ביום טוב (רא&quot;ש שם; מאירי שם ד א; בית יוסף ורמ&quot;א בשו&quot;ע או&quot;ח תקא ז), אם מפני שיש בדבר מחלוקת שני התלמודים, והירושלמי הוא שאוסר אפילו בדבר שהיה בעולם משום הכנה, אבל לבבלי כל שאינו דבר חדש כביצה אין בו משום הכנה, והלכה כבבלי (מגן אברהם או&quot;ח תקא ס&quot;ק טז, ושו&quot;ע הרב שם), או מפני שהכיבוי שהמציאם לידינו לא גרם בזה שום היתר, שאף אם כבו ביום טוב היו מותרים בו ביום (מאירי שם).</span>


* יש שכתבו שאין מעמידים אותו על חזקתו אלא לאכילת תרומה דרבנן, אבל לא לתרומה של תורה, או לעבודה במקדש, אלא שיש מהם סוברים שהדבר תלוי במחלוקת אם תרי ותרי הוא ספק של תורה, או ספק דרבנן (ראה לעיל: במקום חזקה; הדין), שאם הוא ספק דאורייתא אין מעמידים אותו על חזקתו אלא לאכול בתרומה שמדרבנן, ואם הוא ספק דרבנן, ומדאורייתא מעמידים על חזקתו, מותר לאכול אף בתרומה של תורה (ר&quot;ן כתובות י ב ד&quot;ה איכא למידק, וכן מפורש בריטב&quot;א קדושין סו א ד&quot;ה היכי בשם יש מרבותינו בתירוץ א; ב&quot;ח אהע&quot;ז ג בדעת הרמב&quot;ם).</span>
וכתבו אחרונים שלכתחילה ראוי להחמיר ולעשות פתילות חדשות ליום טוב (ט&quot;ז שם סק&quot;ז; שו&quot;ע הרב שם יח; משנה ברורה ס&quot;ק לד).</span>


* יש שנראה מדבריהם שאם הוא ספק דאורייתא, אסור לאכול אף בתרומה דרבנן, אלא שאם הוא ספק דרבנן, מותר לאכול בתרומה דרבנן, אבל בתרומה של תורה אסור לאכול אף אם הוא ספק דרבנן (תוספות כתובות שם ד&quot;ה אנן בשם ר&quot;י; ריטב&quot;א כתובות שם בדעת רש&quot;י, וקדושין שם בשם ר&quot;י. ועי' ר&quot;ן כתובות שם בשם אחרים).</span>
=== נויי סוכה ואתרוג</span> ===


* יש סוברים שבין אם תרי ותרי הוא ספק דאורייתא, ובין אם הוא ספק דרבנן אסור באכילת תרומה של תורה, ומותר בתרומה דרבנן (שיטה מקובצת שם כו ב בשם הרשב&quot;א).</span>
תשיעי של חג - שמחת תורה - בחוץ לארץ, שחל בערב שבת:</span>


* ויש סוברים שאף אם תרי ותרי הוא ספק דאורייתא הרי זה רק לענין לעשות מעשה לכתחילה, היינו להשיא בתו ואלמנתו לכהונה, אבל מניחים אותו במה שהוחזק עד עתה, ואם אכל עד עתה אפילו בתרומה של תורה אין מורידים אותו ממנה (ריטב&quot;א קדושין שם בשם אחרים).</span>
* יש סוברים שאסור להסתפק מנויי סוכה למחרתו בשבת, מטעם הכנה, שאילו היינו מתירים הרי היה יום טוב מכין לשבת, כיון שביום טוב עצמו אסורים משום מוקצה, והרי זה כעין נולד, שבשבת נעשו ראויים להנאה (תוספות ביצה ל ב ד&quot;ה עד; דעה א בשו&quot;ע או&quot;ח תרסז א, בשם נוהגים, וראה בבאור הגר&quot;א שם).</span>


על קול שיצא שהוא חלל והוכחש הקול בעד אחד ראה ערך קול.</span>
וכן כשחל תשיעי של חג ביום ראשון אסור לאכול האתרוג באותו יום, כיון שאתמול – בשבת - היה אסור, שהיה יום השמיני ספק שביעי בחוץ לארץ (ראה ערך יום טוב שני של גליות וערך מוקצה), ונמצא ששבת הכינה ליום טוב (תוספות שם; רא&quot;ש סוכה ד ה; טור או&quot;ח תרסה, בשם ה&quot;ר פרץ; דעה ב בשו&quot;ע או&quot;ח תרסה א).</span>


=== בשבויה</span> ===
* ויש חולקים וסוברים שבשני האופנים אין כאן משום הכנה (רא&quot;ש שם; טור שם תרסה ותרסז; דעה א בשו&quot;ע שם תרסה א בסתם, ודעה ב בתרסז א בשם יש מתירים), לפי שאין הכנה בדבר שכבר היה בעולם (ים של שלמה ביצה ד ה טעם א; באור הגר&quot;א תרסז שם)</span><ref> ראה טעם נוסף בים של שלמה שם בטעם ב, וראה מגן אברהם תרסה סק&quot;ב.</span></ref>.</span>


שנים אומרים נשבית (ראה ערך שבויה) והיא טהורה, וכשרה לכהונה, ושנים אומרים נשבית והיא טמאה, ופסולה לכהונה, לא תינשא, ואם נישאת - לא תצא (ירושלמי יבמות י ג), שמעמידים אותה על חזקת כשרות, שלא הורעה חזקתה, משום שאף אם נשבית אין אנו יודעים אם נטמאת, ואינה אסורה מן התורה (חידושי מהרי&quot;ט לקדושין יב ב בפירוש דברי התוספות שם ד&quot;ה אם</span><ref> וראה שו&quot;ת נחלת יהושע כד שפירש על פי המהרי&quot;ט גם דברי הירושלמי.</span></ref>. וראה ערך שבויה, ושם שנישאת היינו שהתירוה להינשא).</span>
== מעשה ההכנה</span> ==


שנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית, אנו חיים מפיה (רבי יוסי בירושלמי שם), שהרי זה כאילו אין כאן עדים כלל, מאחר שמכחישים אלו את אלו, ונאמנת לומר נשבית וטהורה אני (קרבן העדה שם, ורצונו לומר שתינשא לכתחילה לכהן, ראה ערך שבויה</span><ref> ובירושלמי שם מדמה רבי יוסי דין הראשון במכחישים זה את זה בנשבית וטהורה לדין זה, וראה שם בפני משה שמכל מקום בדין הראשון לכתחילה לא תינשא.</span></ref>).</span>
=== מהותו ומקורו</span> ===


== בממון</span> ==
אסור להכין דבר מיום טוב לשבת - מלבד מה שהדבר שהוכן אסור למחרתו באכילה (ראה לעיל: הכנה דרבה) - ואפילו מלאכות של צרכי אוכל נפש כאפייה ובישול, שמותר לעשותן ביום טוב, אסור לעשותן לצורך מחר, אפילו הוא שבת, בלי ערוב-תבשילין (ראה ערכו).</span>


=== בשטר שהוא ספק פסול</span> ===
לדעת הסוברים שמן התורה אין צרכי שבת נעשים ביום טוב (ראה פסחים מו ב מחלוקת רב חסדא ורבה בדבר, וראה ערך הואיל), יש מן הראשונים שמפרשים שאיסור זה הוא מטעם הכנה, שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז ה), ודרשו: חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת (מלחמות לרמב&quot;ן פסחים שם ד&quot;ה אמר; פירוש המשניות לרמב&quot;ם ביצה א א; רבנו ירוחם נתיב ד חלק ג).</span>


הכחשה במקום חזקת ממון, כגון שנים אומרים על שטר שהוא פסול, ושנים מכחישים ואומרים שהוא כשר, מעמידים שנים נגד שנים ומעמידים הממון בחזקת בעליו, היינו בחזקת הלוה, ופטור מלשלם (כתובות כ א ורש&quot;י). ונחלקו ראשונים:</span>
ואף איסור מלאכה של אפייה ובישול מיום טוב לחול יש שכתבו שמשום הכנה הוא, שמכין מיום טוב לחול (הלכות גדולות הלכות יום טוב. וראה שו&quot;ת הרשב&quot;א ג רעז שאין יום טוב מכין לשבת וכל שכן לחול).</span>


* יש סוברים שאם יחזור המלוה ויתפוס מהלוה, אין מוציאים מידו, שעכשיו הרי כבר הוא המוחזק, ואנו אומרים שוב העמד שנים נגד שנים והעמד הממון על חזקתו של עכשיו, ולכן אפילו כשלא תפס, אין קורעים את השטר, אלא שאין גובים בו (רש&quot;י כתובות שם ד&quot;ה ואוקי; ריטב&quot;א כתובות שם ד&quot;ה ורבינו בשם הרי&quot;ף; רא&quot;ש שם ב יג; טוש&quot;ע חו&quot;מ מז לז), ויש שהסבירו דבריהם לפי שתרי ותרי הוא ספק דאורייתא, ואין מעמידים על חזקה קודמת אפילו באיסורים, ולכן אף בממון אין מעמידים הממון בחזקת הלוה אלא מפני שעכשיו הממון אצלו, ואין להוציא מיד המוחזק מספק, אבל לא מפני שיש לו חזקה קודמת הנקראת &quot;חזקת-מרא-קמא&quot; (ראה ערכו), ולפיכך כשהמלוה תפס שעכשיו הוא המוחזק, אין מוציאים מידו (רמב&quot;ן בבא מציעא ו א ד&quot;ה ואפשר, וריטב&quot;א כתובות שם בטעם שיטה זו בתפס המלוה; שו&quot;ת הרשב&quot;א סוף סימן תתקעב בדעת ר&quot;ח).</span>
=== החולקים בכך</span> ===


* ויש סוברים שמעמידים לגמרי בחזקת הלוה, ואף אם תפס המלוה מוציאים מידו (רא&quot;ש כתובות שם; תוספות רי&quot;ד שם), ויש שהסבירו דבריהם לפי שתרי ותרי מן התורה מעמידים על חזקה קודמת, אלא שמדרבנן מחמירים באיסורים, אבל בממון מעמידים על חזקת מרא קמא שהוא הלוה (ראה ריטב&quot;א כתובות שם, וכן כתב בקונטרס הספקות ב ד. וראה על כך בערך חזקה ובערך תפיסה).</span>
בהכנה זו של מלאכה מיום טוב לשבת נחלקו הראשונים:</span>


=== בשטר שהוא ספק פרוע</span> ===
* יש סוברים שאף מי שחולק על &quot;הכנה דרבה&quot;, שהיא הכנה בידי שמים הבאה מאליה, מודה בה (פירוש המשניות לרמב&quot;ם שם, וכן כתבו התוספות ביצה יז א סוף ד&quot;ה מאי טעמא, בהכנה בידים של ערוב</span><ref> אלא שבאפייה ובישול שהם תיקוני מאכל לדעתם בריש ביצה אין בהם משום הכנה, וראה בסמוך.</span></ref>).</span>


שנים מעידים על שטר שהוא פרוע, ושנים מכחישים ואומרים שאינו פרוע, כיון ששטר זה הוא ספק פרוע - אין גובים בו, ואין קורעים אותו (ש&quot;ך עא סק&quot;ב, וראה הוכחותיו לכך)</span><ref> וראה בהסבר הדבר בשו&quot;ת רבי עקיבא איגר קמא קלז, ובאור שמח עדות כא א.</span></ref>.</span>
* ויש סוברים שאף הכנה זו אינה אלא לסוברים &quot;הכנה דרבה&quot;, והכתוב 'והכינו ביום הששי' אמור בין בהכנה של ממילא, ובין בהכנה של מעשה בידים, אבל מי שאינו סובר &quot;הכנה דרבה&quot; חולק אף על מעשה ההכנה (מלחמות לרמב&quot;ן פסחים מו ב ד&quot;ה אמר, ור&quot;ן שם בשמו, וכתבו שבפסוק והכינו מדובר בהכנה דממילא אלא שכל שכן הוא בהכנה שבידים).</span>


ויש מהראשונים סוברים שמעמידים השטר על חזקתו וגובה בו (שו&quot;ת הר&quot;י מיגאש קעב, וראה אמרי בינה עדות מו שהאריך בבאור דעתו).</span>
=== אפיה ובישול</span> ===


=== בקרקע</span> ===
כשאופה מבעוד יום, שאפשר לומר &quot;הואיל ואם יזדמנו לו אורחים בו ביום היה ראוי להם&quot; (ראה ערך הואיל), נחלקו ראשונים:</span>


הכחשה במקום חזקה קודמת בקרקע, כגון מי שנשתטה ומכר קרקע, ושני עדים מעידים שמכר כשהוא שוטה, שאין מעשיו כלום (ראה ערך שוטה), ושנים מכחישים ואומרים שמכר כשהיה בריא (ראה כתובות כ א, וביבמות לא א הגירסא להיפך), מעמידים שנים נגד שנים, ומעמידים הקרקע בחזקת השוטה (יבמות שם, וכתובות שם; בית יוסף חו&quot;מ רלה, ורמ&quot;א בשו&quot;ע שם כא).</span>
* יש סוברים שמותר מן התורה, שכשם ש&quot;הואיל&quot; מבטל איסור מלאכה (ראה פסחים מו ב דעת רבה, וראה ערך הנ&quot;ל שכן דעת רוב הפוסקים להלכה), כך מבטל את איסור ההכנה (ראה תוספות ביצה ב ב ד&quot;ה והיה, ובחתם סופר שם. וראה במלחמות לרמב&quot;ן שם ד&quot;ה כתוב).</span>


ונחלקו בכך אחרונים:</span>
* יש סוברים שאין איסור הכנה אלא אם אין ראוי הדבר לאותו יום, אבל אופה ומבשל כיון שראוי ליהנות ממנו היום, אפילו בלי הטעם של &quot;הואיל&quot; אין בו משום הכנה (מרדכי ביצה תרסח).</span>


* יש שכתבו שהדברים אמורים לסוברים ששנים נגד שנים הוא ספק דרבנן, ומן התורה מעמידים על החזקה הקודמת (יבמות שם), ולא החמירו חכמים שלא להעמיד על החזקה אלא באיסורים, אבל בממון הדבר עומד על דין של תורה, שהולכים אחר החזקה הקודמת (שו&quot;ת רבי עקיבא איגר קמא סוף סימן קלו, וראה תומים עה ס&quot;ק יט).</span>
* יש סוברים שאפילו סמוך לחשכה שלא שייך בו &quot;הואיל&quot;, איסורה מדרבנן (שו&quot;ת רדב&quot;ז סימן תרסט, בדעת הרמב&quot;ם).</span>


* יש שכתבו שאפילו אם שנים ושנים הוא ספק דאורייתא, אין תפיסה מועלת נגד חזקת הבעלים הקודמים, שקרקע אינה נתפסת (קונטרס הספקות ז ח בדעת הרשב&quot;א בתשובה תתקעב, והרמב&quot;ן בבא מציעא ו א. וראה תקפו כהן להש&quot;ך נח, וראה ערך תפיסה).</span>
* ויש חולקים לגמרי וסוברים שאין באפייה ובישול משום הכנה, לפי שאינם אלא תיקוני מאכל שהוא כבר בעולם (תוספות ביצה שם, ופסחים שם לרב חסדא).</span>


ויש מצדדים לומר שאם שנים ושנים הוא ספק דאורייתא מסלקים את שתי החזקות, היינו החזקה הקודמת של המוכר וחזקת המוחזק של הלוקח, ויחלוקו (חידושי רבי עקיבא איגר לכתובות כ א).</span>
=== טרחה בלבד</span> ===


== בעירוב, פסול עדות ועוד</span> ==
אף דבר שאינו מלאכה אלא טרחה בלבד, אסור להכין מיום טוב לחול או לשבת (מגן אברהם או&quot;ח ריש סימן תקג, ומחצית השקל שם, וראה להלן: בערוב).</span>


=== בעירוב</span> ===
=== הצעת המיטות</span> ===


המניח ערובי-תחומין (ראה ערכו) בתרומה טהורה ונטמאת, וכת עדים אומרת נטמאת מבעוד יום ואינו עירוב, שבשעת קנין העירוב בין-השמשות (ראה ערכו) כבר לא היה ראוי לאכילה, וכת אחת אומרת משחשכה נטמאת, וכבר קנה העירוב - רבה ורב יוסף אומרים שמחלוקת תנאים בדבר: רבי מאיר ורבי יהודה אומרים הרי זה ספק עירוב (ראה ערך ערובי תחומין דינו), ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים שעירוב כשר הוא (עירובין לה ב).</span>
אין מציעים המיטות משבת למוצאי שבת (משנה שבת קיג א; רמב&quot;ם שבת כג ז; מגן אברהם שב סק&quot;ו), משום שאסור להכין משבת לחול (שולחן ערוך הרב שם י, וראה שם שהאיסור הוא מדרבנן), ואפילו כשבמוצאי שבת הוא יום טוב (הגהות רבי עקיבא איגר למגן אברהם שם).</span>


=== בפסול עדות</span> ===
אולם מיום טוב לשבת מותר להציע, שכן מציעים מלילי שבת לשבת (ירושלמי ביצה ב א).</span>


שנים שהעידו על אחד שהוא פסול בעבירה מהעבירות הפוסלות אותו לעדות, ובאו שנים אחרים והכחישום ואמרו לא עשה עבירה זו ולא נפסל - הרי זה ספק פסול, לפיכך לא יעיד, ואין מוציאים ממון בעדותו, ולא ידון עד שיעשה תשובה (רמב&quot;ם עדות יב ג, על פי כתובות כב א, ורש&quot;י והרי&quot;ף שם; טוש&quot;ע חו&quot;מ לד כח), ואפילו לסוברים שבתרי ותרי מן התורה מעמידים הדבר על החזקה הקודמת, והרי יש לו לאותו שהעידו עליו חזקת כשרות, מכל מקום כיון שמדרבנן אין מעמידים על החזקה, וספק דרבנן הוא, אף כאן פוסלים אותו מדרבנן (רא&quot;ש כתובות ב כא. וראה ר&quot;ן שם ט א בדעת הרי&quot;ף).</span>
אמנם יש מהאחרונים שסוברים שהדבר אסור בלא עירוב תבשילין (אליה רבה שם סק&quot;ח בענין קיפול בגדים); ויש סוברים שאף בלא עירוב תבשילין - מותר (רבי עקיבא איגר שם, וחולק על אליה רבה שם. וראה בפרי מגדים שם שכתב גם כן שאף בלא עירוב תבשילין מותר).</span>


ויש חולקים וסוברים שמעמידים את האדם על חזקת כשרות הקודמת שהיתה לו, והוא כשר לעדות (הלכות גדולות הלכות עדות; תוספות שם ד&quot;ה תרי בשם ר&quot;י; המאור שם ט א), ואף שבתרי ותרי הרי לכל הפחות הוא ספק דרבנן, לא החמירו חכמים אלא באיסורים ולא בממון (שיטה מקובצת שם, וכן כתב מהרש&quot;א כתובות כו בתוספות ד&quot;ה אנן</span><ref> ראה תומים לד ס&quot;ק כז שמצדד לומר שדוקא בקיום שטרות שהוא מדרבנן הכשירו אותו.</span></ref>), או שלא אמרו לפסול אדם ולעשותו רשע בעל כרחו (מהרש&quot;ל בחכמת שלמה כתובות שם).</span>
=== קיפול הטלית</span> ===


על שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, אם כל כת מהן כשרה לעדיות אחרות, שהרי כל אחת מהן היא ספק פסולה, ראה ערך פסולי עדות.</span>
אסור לקפל טליתות של בית הכנסת כיון שהוא לצורך מחר (תוספות שבת קיג א ד&quot;ה מקפלים; לבוש שב ג).</span>


=== בטומאה</span> ===
ולקפל בגד המיוחד לו [כגון טלית] לצורך שבת הבאה - יש שאסרו משום שהכנה משבת זו לשבת הבאה אסורה כהכנה משבת לחול (תהילה לדוד שב סק&quot;י); ויש שהתירו</span><ref> והיינו כשנתקיימו שאר התנאים לקיפול בגדים בשבת, ראה שו&quot;ע סי שב, ומשנה ברורה ועוד בעניין שאר התנאים.</span></ref>  (שו&quot;ת שלמת חיים להגרי&quot;ח זוננפלד עד ועה).</span>


שנים אומרים נטמא ושנים אומרים לא נטמא - ברשות היחיד טמא, וברשות הרבים טהור (תוספתא טהרות ו, והובאה בר&quot;ש שם ה ט</span><ref> וראה ר&quot;ש שם שתמה הלא מדרבנן לכל הפחות הוא ספק, ולמה טהור ברשות הרבים, וראה תפארת ישראל שם ושב שמעתתא שמעתא א ח במה שכתבו ליישב.</span></ref>. וראה להלן: בעד אחד; בטומאה).</span>
=== הדחת כלים</span> ===


=== בשור שהרג את הנפש</span> ===
אין מדיחים כלי אכילה בשבת אחר סעודה שלישית (שבת קיח א; רמב&quot;ם שבת כג ז; טוש&quot;ע או&quot;ח שכג ו), מפני שטורח לצורך מחר (ראב&quot;ד בהשגות שם), והרי זה מכין משבת לחול (שו&quot;ע הרב שם י)</span><ref> וראה ברמב&quot;ם שם שכתב הטעם מפני שהוא כמתקן, ובמגיד משנה שם ביאר בדבריו שרצונו לומר שמתקן לצורך חול.</span></ref>.</span>


שנים שהעידו על שור שהרג את הנפש ונגמר דינו לסקילה, ובאו שנים אחרים והכחישום ואמרו לא הרג - הרי השור אסור בהנאה מספק (כריתות כד א, ותוספות שם ד&quot;ה אם), אבל אין הורגים אותו מספק, שכמיתת בעלים כך מיתת השור (ראה ערך שור הנסקל), וכיון שאין הבעלים נהרגים בעדות מוכחשת, אף השור אינו נהרג (תוספות שם).</span>
ולהדיח כלים המיוחדים לשימוש בשבת לצורך שבת הבאה - יש אוסרים (תהילה לדוד שב סק&quot;י); ויש מתירים (שו&quot;ת שלמת חיים להגרי&quot;ח זוננפלד עד ועה).</span>


== הכחשה במקצת</span>  ==
אמנם מותר לשרות כלים במים אחר הוצאת התבשיל מהם, כדי שלא ידבק שארית המאכל בדופני הכלי, ואין בזה משום הכנה משבת לחול, כיון שעל ידי שרייה זו אינו משנה מהמצב הקיים, אלא מונע בו שינוי, אך אם כבר נדבק שארית המאכל בדופני הכלי, אסור לשרותו, ששריה זו משנה את המצב הקיים, ובאה להקל על ניקוי הכלי לאחר השבת, והרי זו הכנה משבת לחול; ובכלי כסף וכדו' שעלולים להתקלקל אם ישאירם מלוכלכים מותר אף להדיחם</span><ref> כתבו כן על פי שו&quot;ת מהרש&quot;ג או&quot;ח א סא שכל דבר שאם לא יעשה אותו בשבת, שוב לא יהא אפשרי לעשותו בימות החול, אין בו משום הכנה שאסרו חז&quot;ל.</span></ref>  (שו&quot;ת מחזה אליהו נה; שמירת שבת כהלכתה יב ג, וראה גם שו&quot;ת מנחת שלמה תנינא לו ו).</span>


=== הדין</span> ===
ומאידך יש שאסר לשרות כלי במים אם אינו נצרך לו לאותה שבת, גם אם מטרת השרייה היא רק משום מניעת הדבקות הלכלוך בכלי, שעל כל פנים מכין הוא משבת לחול, וכתב עוד שיש להיזהר אף שלא ליטול ידיו על גבי כלי זה, אם כוונתו בכך גם לשוטפו או לשרותו במים (שו&quot;ת אור לציון ב לד תשובה א).</span>


עדים שהוכחשו במקצת עדותם, אם בטלה כל העדות, אף במקצת שלא הוכחשו, כגון זה אומר קרקע זו של אבותי, וזה אומר של אבותי, והביא האחד עדים שהיא של אבותיו וגם שאכלה שני חזקה (ראה ערך חזקת קרקעות), והשני הביא עדים שאכלה הוא אותן השנים, ונמצא שהעדים הראשונים הוכחשו רק במקצת עדותם, היינו באכילת שני חזקה, נחלקו אמוראים בדבר:</span>
ולהניח כלים מלוכלכים ב&quot;מדיח כלים&quot; כדי להדיחם לאחר השבת - יש שכתב שהדבר מותר, ואין בכך משום איסור הכנה, כיון שגם לצורך השבת עצמה טוב לאנשי הבית שלא יראו בבית כלים מלוכלכים, ולשם כך עדיף שיהיו שם מאשר שיהיו סתם מכוסים, אמנם כתב שאסור למיינם ולסדרם כפי הנצרך להדחתם, משום שיש בזה משום הכנה משבת לחול (שו&quot;ת אגרות משה או&quot;ח ד סי' עד רחיצה אות ד).</span>


* רב נחמן אומר מעמידים עדות של אכילה נגד עדות שניה של אכילה, ובטלה, שהרי מכחישים זו את זו, אבל עדות האבות שלא הוכחשה קיימת, והקרקע בחזקת שהיא של אבותיו.</span>
=== הכנת הפתילות</span> ===


* ורבא אמר כל העדות בטלה, שעדות מוכחשה היא, ואפילו לדעת הסוברים - וכן הלכה (ראה ערך פסולי עדות) - ששתי כתי עדים המכחישות זו את זו כשרה כל כת בפני עצמה להעיד עדיות אחרות (ראה ערך הנ&quot;ל), אין הדברים אמורים אלא בעדות אחרת, אבל לא באותה עדות, וזו אותה עדות היא, שעל קרקע זו עצמה מעידים (בבא בתרא לא א וב ורשב&quot;ם).</span>
אסור לתקן פתילות של עששיות בית הכנסת ביום טוב אחר המנחה, כשאינו רוצה להדליקן בו ביום, שהרי מכין מיום טוב לחול (שו&quot;ת הרשב&quot;א ג רעז; בית יוסף ושו&quot;ע או&quot;ח תקיד ה</span><ref> וראה שם שלהדליק מותר, שבהדלקה יש מצוה לאותה שעה.</span></ref>), ואפילו להעמיד הנרות לצורך הלילה - אסור (מגן אברהם שם ס&quot;ק טו), שאפילו דבר שאין בו משום מלאכה אסור להכין מיום טוב למחרתו (שו&quot;ע הרב שם טו).</span>


הלכה כרב נחמן (רשב&quot;ם שם ד&quot;ה אבל; רמב&quot;ם טוען ונטען טו ה; טוש&quot;ע חו&quot;מ קמו כג).</span>
=== איסורי הכנה נוספים</span> ===


ואינו דומה לעדות שבטלה מקצתה על ידי הזמה שבטלה כולה, כגון שעדים מעידים על אחד שגנב וטבח ומכר, והוזמו על עדות הטביחה, שבטלה גם עדות הגנבה (ראה ערך הזמה), לפי שעדים זוממים פסולים לעדויות אחרות, אבל עדי הכחשה כשרים הם לעדויות אחרות, ולפיכך על מקצת העדות שלא הוכחשו - לא הוכחשו (שיטה מקובצת בבא בתרא לא ב בשם רשב&quot;א. וראה עוד חילוק במחנה אפרים עדות ו).</span>
אין מפצעים באגוזים, ומפרדים ברמונים, ומחתכים בדבלה</span><ref> כך מופיע בהוצאת צוקרמנדל וכן בראשונים, ראה תוספת ראשונים, ובדפוס: בנבלה.</span></ref>  משבת למוצאי שבת, מפני שהוא כמתקן מקודש לחול (תוספתא שבת יג יח), אמנם ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה התירו דברים אלה, ואינו חושש משום מתקן מקודש לחול (רבי יוסי בתוספתא שבת שם, וכן התירו לגבי קניבת ירק, ראה שבת קיד ב, וטוש&quot;ע או&quot;ח תריא ב. וראה ערך יום הכפורים הטעמים שהתירו כן ביום הכיפורים)</span><ref> וראה שם ביום הכיפורים שחל בשבת מה דינו, ושבזמן הזה נהגו לאסור גם כשחל בחול.</span></ref>.</span>


על הכחשה בעדות אשה אם בעלה מת או נהרג, אם אומרים שממה נפשך אינו חי, ראה ערך דרישה וחקירה וערך עדות אשה.</span>
=== אופני הכנה מיום טוב ליום טוב</span> ===


== בעד אחד</span> ==
אסור להכין מיום טוב לצורך ליל יום טוב שני של גלויות, ולכן אסור בשמיני עצרת להעמיד השולחנות והספסלים לצורך הלילה ולסדר אותם, שהרי זו הכנה (הגהות מיימוניות סוכה ו יד, רמ&quot;א בשו&quot;ע תרסז א, ומגן אברהם שם סק&quot;ג).</span>


=== במיתת הבעל כדי להתירה להינשא</span> ===
וכן אסור לגלול ספר תורה בשבת לצורך יום טוב משום הכנה (מגן אברהם שם בשם מהרי&quot;ל). ויש שכתב שאם לומד מתוך ספר התורה כמה פסוקים הרי זה נחשב כלימוד בספר, ואין בו משום הכנה (ערוך השלחן שם ב).</span>


עד אחד אומר על אשה שמת בעלה, ועד אחד מכחישו ואומר לא מת, הרי זו לא תינשא (משנה יבמות קיז ב, ושם קיח א) אם באו שני העדים בבת אחת (תוספות שם קיז ב ד&quot;ה הא; רמב&quot;ם גירושין יב יט; טוש&quot;ע אהע&quot;ז יז לז), ואם נישאת - תצא (תוספות שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם), מפני שהדבר ספק (רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם).</span>
יש אוסרים אף להביא יין מיום טוב לחברו (מגן אברהם שם); ויש סוברים שהבאה אין זו הכנה, שהרי מותר להביא את הפת של עירוב מיום טוב לשבת, כשאינו צריך לומר כלום (ראה להלן: בעירוב), וכן כשאינו מסדר השולחנות מותר להביאם מהסוכה לבית (ראה מגן אברהם שם), הרי שהבאה אינה הכנה (חיי אדם קנג ו, והביא גם מרש&quot;י ביצה מ א ד&quot;ה לא יוליכו, וראה שם שמכל מקום לצורך חול אסור).</span>


וכתבו ראשונים שאסורה לאכול בתרומה, אם היתה אשת כהן (רמב&quot;ם תרומות ט ג), שהדבר ספק אם בעלה חי, ומספק לא תאכל (כסף משנה שם); ויש חולקים וסוברים שמכיון שמעמידים אותה על חזקתה הקודמת - מותרת בתרומה, ולא כתבו הראשונים שאסורה אלא באופן שהניחה את בעלה גוסס במדינה אחרת (מחנה אפרים בחידושיו לרמב&quot;ם תרומות שם, וראה ערך גוסס).</span>
== בעירוב</span> ==


=== נישאת לאותו עד ואומרת ברי לי שמת</span> ===
=== הכלל</span> ===


נישאת לאותו העד שאומר מת בעלה, והיא אומרת ברי לי שמת (על גדר ברי לי ראה לעיל: באישות) נחלקו ראשונים:</span>
אין מערבים ערובי-תחומין (ראה ערכו) בתחילה מיום טוב לשבת (עירובין לח א), שאם חל יום טוב בערב שבת, ולא עירב בין השמשות של ערב יום טוב, והוצרך לצאת בשבת מחוץ לתחומו, אינו יכול לערב ביום טוב (רש&quot;י שם ד&quot;ה אי) משום הכנה (גמרא שם).</span>


* יש סוברים שדינה כמו בשנים אומרים מת, ושנים אומרים לא מת, ונישאת לאחד מעדיה - שהלכה שלא תצא (ראה לעיל שם. רמב&quot;ם גרושין יב יט</span><ref> דבריו הם על פי ירושלמי יבמות טו ד שאף בעד אחד נחלקו חכמים ורבי מנחם ב&quot;ר יוסי והלכה כחכמים ראה לעיל שם, ראה מגיד משנה שם ומראה הפנים וקרבן העדה בירושלמי שם, ובאור הגר&quot;א לשו&quot;ע שם ס&quot;ק קכ.</span></ref>; דעה א בשו&quot;ע אהע&quot;ז יז לז בסתם).</span>
וכן אם עירב בערב יום טוב בפת על יום טוב, ורוצה לערב אחר כך ביום טוב גם על שבת, אינו יכול לערב בפת אחרת שלא עירב בה בערב יום טוב, שאין מערבים בתחילה בפת משום הכנה (גמרא שם לט א ורש&quot;י; רמב&quot;ם עירובין ח ט; טוש&quot;ע או&quot;ח תטז ב), מפני שהיה צריך לקרות עליה שם עירוב, ונמצא מכין (טוש&quot;ע שם).</span>


* ויש סוברים שעד אחד בהכחשה אינו כלום, ואף אם נישאת - תצא (רמב&quot;ן יבמות קיח א ד&quot;ה והרב; שו&quot;ת הרא&quot;ש לב ג, ושם נא ה; דעה ב בשו&quot;ע שם בשם יש אומרים), ואינו דומה לשנים אומרים מת, ושנים אומרים לא מת, שיש שני עדים שמוציאים אותה מחזקת אשת איש, אבל כאן העמד עד אחד נגד עד אחד, ונשארת האשה בחזקת אשת איש (שו&quot;ת הרא&quot;ש שם. בדעת הטור ראה דרישה שם אות יז).</span>
=== ערוב באותה פת</span> ===


=== האם מותרת להינשא על פי העד</span> ===
אם עירב בערב יום טוב בפת ליום ראשון, יכול לערב באותה פת עצמה ביום טוב ליום השבת שלמחרתו, ואין בזה משום הכנה, שאין אומרים סוף היום הראשון קונה העירוב, שיהיה אסור משום &quot;הכנה דרבה&quot;, אלא תחילת היום השני קונה עירוב, ושבת הכינה לעצמה (עירובין לח ב; רמב&quot;ם עירובין ח ט; טוש&quot;ע או&quot;ח תטז ב), ומכיון שאין צריך לומר עכשיו בשעת העירוב כלום, שכבר נקרא על הפת שם עירוב מערב יום טוב, אם כן אינו מכין עכשיו כלום (רש&quot;י שם ד&quot;ה והא, לט א ד&quot;ה דיקא; טוש&quot;ע שם).</span>


עד אחד אומר מת בעלה והתירוה להינשא, ואחר כך בא עד אחד ומכחישו ואומר לא מת, הרי זו לא תצא מהיתרה הראשון (משנה יבמות קיז ב, וכפירוש הגמרא שם; רמב&quot;ם גרושין יב יח; טוש&quot;ע אהע&quot;ז יז לז), שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים, ועד אחד נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדויות (ראה ערך דבר שבערוה וערך עדות אשה), ואין דבריו של אחד במקום שנים (גמרא שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם).</span>
=== הבאים בספינה בשבת</span> ===


ונחלקו בדבר ראשונים:</span>
ספינה שבאה בשבת מחוץ לתחום, בני אדם שבה מותרים ביום טוב שלאחריה בתחום של בני העיר, ואין כאן משום הכנה, שאין הכנה אלא בדבר שאינו מוכן, כגון מוקצה (ראה ערכו) ונולד (ראה ערכו), אבל בביאתו בספינה אין הכנה, וקנין השביתה הוא בתחילת היום, ויום טוב הכין לעצמו, ולאמירה אינו צריך אלא שותק (העיטור ריש הלכות יום טוב; אור זרוע ב עירובין קלט; ריטב&quot;א עירובין לח ב ד&quot;ה א&quot;ל, בשם ריב&quot;א</span><ref> וראה ערך תחומין על ספינה שבאה מחוץ לתחום באיזה אופן מותר לצאת ממנה בו ביום.</span></ref>).</span>


* יש מהראשונים סוברים שלא אמרו לא תצא מהיתרה הראשון אלא לענין זה שאם נישאת לא תצא, אבל לכתחילה אסורה להינשא משום הכתוב: הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ (משלי ד כד. תוספות יבמות שם ד&quot;ה הא לא, וכתובות כב ב ד&quot;ה משום).</span>
=== בעירובי חצרות</span> ===


* יש סוברים שמן הדין מותרת להינשא לכתחילה, ואפילו איסור דרבנן ותקנת חכמים אין כאן, אלא מידה טובה בלבד הוא שמשום לזות שפתים לא תינשא (רא&quot;ש יבמות טו ט).</span>
בערובי-חצרות (ראה ערכו) שנחלקו תנאים אם אסור להניח מיום טוב לשבת (ראה ביצה טז ב מחלוקת רבי וחכמים, וראה רמב&quot;ם עירובין ה יד, וטוש&quot;ע או&quot;ח תקכח ב שהלכה שאסור, וראה ערך ערובי חצרות) - יש מהראשונים מפרשים שהאוסרים סוברים שיש בדבר משום הכנה, שהרי מכין מיום טוב לשבת, והמתירים סוברים שלא שייך איסור הכנה בעירובי חצרות, כיון שביום טוב עצמו מותר להוציא מחצר לחצר (תוספות עירובין לח א ד&quot;ה ורבי אליעזר; רשב&quot;א עירובין שם ד&quot;ה אמרו לו).</span>


* ויש חולקים לגמרי וסוברים שאפילו משום מידה טובה אין כאן (כסף משנה שם, ובבדק הבית לבית יוסף שם בדעת הרמב&quot;ם, שלא הזכיר כלל לזות שפתים, וכן השמיט המחבר בשו&quot;ע</span><ref> וראה חלקת מחוקק שם ס&quot;ק סז, ובית שמואל ס&quot;ק קי.</span></ref>).</span>
ויש סוברים שלדברי הכל אין בעירובי חצרות משום הכנה, וטעם האיסור מפני שנראה כמתקן (ראה רש&quot;י ביצה טז ב ד&quot;ה לא, ופני יהושע שם, וכן כתבו הבית יוסף והמגן אברהם או&quot;ח תקכח סק&quot;א, ושו&quot;ע הרב שם שצג א בהגה).</span>


=== כשהוכחש ע&quot;י שנים</span> ===
== הכנה המתרת</span> ==


שנים שהכחישו את העד שאמר מת, אפילו שבאו אחר שכבר התירוה על פיו, ואפילו אם כבר נישאת - הרי זו תצא, שאין דבריו של אחד במקום שנים (משנה יבמות קיז ב; רמב&quot;ם גירושין יב יט; טוש&quot;ע אהע&quot;ז יז לז, וחלקת מחוקק ס&quot;ק סט, ובית שמואל ס&quot;ק קיד).</span>
=== מקורה</span> ===


במה דברים אמורים כשהיה האחד שנישאת על פיו כמו השנים שבאו והכחישו אותו, כגון שנישאת על פי איש, ובאו שנים ואמרו לא מת, או שנישאת על פי אשה, או על פי עצמה, ובאו שתי נשים או שני פסולים של דבריהם (על פסולי תורה בנוגע לנאמנות בעדות אשה, ראה ערך עדות אשה) ואמרו לא מת; אבל עד כשר אומר מת, ונשים רבות מכחישות ואומרות לא מת, או פסולים אומרים לא מת, נחלקו בדבר שני לשונות בגמרא:</span>
איסור מוקצה (ראה ערכו) בשבת, למי שסובר שהוא מן התורה, למדים אותו מהכתוב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז ה. דעת רבה פסחים מז ב, וכן דעת רש&quot;י ביצה ב ב ד&quot;ה לטעמיה, וכן כתב בשאילתות מז</span><ref> וראה שם בהעמק שאלה שדעת השאילתות שמוקצה מהתורה.</span></ref>. וראה ערך מוקצה), שיזמין כל צרכו ביום הששי ויאמר דבר זה לצורך היום, שאילו משום טורח מלאכת שבת לא הוצרך הכתוב לומר שיעשו בערב שבת, שכבר כתוב 'את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו' (רש&quot;י פסחים וביצה שם ד&quot;ה והכינו).</span>


* ללשון ראשון כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות, שכשם שאחד חשוב אף פסולי עדות חשובים, ועשו שתי נשים שהכחישו עד אחד כשני אנשים שהכחישוהו, שהראשון בטל, ואפילו אם נישאת תצא (יבמות שם, ורש&quot;י שם ד&quot;ה ועשו).</span>
ואף לסוברים שאיסור מוקצה מדרבנן, כתבו ראשונים שעל כתוב זה של &quot;והכינו&quot; סמכו חכמים לאיסורו (מלחמות לרמב&quot;ן ריש ביצה, וראה מאירי שם), שכל מה שאסרו חכמים במוקצה הוא כדי שיכין צרכיו מבעוד יום</span><ref> ראה ערך מוקצה מחלוקת ראשונים אם מוקצה אסור בשבת, או ביום טוב, או בשניהם.</span></ref>, ולא יבא למחר לעשות מלאכה או טלטול האסור (מלחמות לרמב&quot;ן שם)</span><ref> ראה בערך הנ&quot;ל עוד טעמים לאיסור מוקצה.</span></ref>.</span>


* וללשון שני כשבא עד כשר בתחילה, אפילו מאה נשים שבאו והכחישוהו כעד אחד הן, ולכן שתי נשים המכחישות עד אחד כמחצה על מחצה הן (לשון ב בגמרא שם), שאם באו בבת אחת עם העד שאומר מת, אף אם נישאת תצא, ואם באו הנשים אחר שהתירוה על פי העד הראשון, מכיון שהראשון הוא כשנים שוב אין דבריו של אחד במקום שנים, ולא תצא מהיתרה הראשון (רש&quot;י שם ד&quot;ה כל). הלכה כלשון שני (רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם).</span>
הראשונים קראו לאיסור זה בשם מוקצה מחמת הכנה (מאירי שם. וראה שם חולין יד א).</span>


באו תחילה שתי נשים ואמרו מת, והתירוה על פיהן להינשא, ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת, לדברי הכל לא תצא מהיתרה הראשון (מגיד משנה שם כא; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם לח).</span>
=== במחשבה</span> ===


=== אשה המכחישה אשה</span> ===
הכנה זו המוציאה מידי מוקצה יש שהיא במחשבה בלבד, כגון שהקצה דבר במחשבתו והסיח דעתו מלהשתמש בו, וכגון חריות של דקל, שיש שמייחדים אותן לישיבה, ויש שעומדות להסקה, ואם קצצן מן הדקל להסקה, הרי הן מוקצה, ואם נמלך עליהן אחר כך שתהיינה עומדות ומיוחדות לישיבה, הרי מחשבה זו מוציאתן מידי מחשבתו הראשונה, ואם חשב כן קודם השבת - מותר לטלטלן בשבת (מגיד משנה שבת כה כא; מגן אברהם או&quot;ח שח סק&quot;מ; שו&quot;ע הרב שם שח נ).</span>


אשה אומרת מת, ואשה מכחישה אותה ואומרת לא מת, ובאו בבת אחת, דינה כעד המכחיש עד, שאם נישאת - תצא (רמב&quot;ם גירושין יב יט; טור אהע&quot;ז יז. בשו&quot;ע לא הוזכר); וכן אם נישאת או התירוה להינשא על פי האשה הראשונה, ואחר כך באה השניה ומכחישה ואומרת לא מת, דינה כעד נגד עד, שלא תצא מהיתרה הראשון (מגיד משנה שם יח, וכתב וזה מוסכם; לחם משנה שם).</span>
וכן בהמה העומדת לחלב, ותרנגולת העומדת לגדל ביצים, כל אלו וכיוצא בהם מוקצה הם עד שיכין אותם מבערב, ויחשוב עליהם לאכילה (רמב&quot;ם יום טוב א יח)</span><ref> וראה שו&quot;ע או&quot;ח שח כו בענין טלטול נסרים של אומן בשבת, וברמ&quot;א שם כה בענין טלטול עורות בשבת.</span></ref>, שכל אלו הקצאתם באה על ידי מחשבת האדם (ראה שו&quot;ע הרב תצה שם, ובקונטרס אחרון שם).</span>


=== עד המכחיש אשה</span> ===
=== בדיבור</span> ===


אשה אומרת מת, ואחר כך בא עד כשר ומכחישה ואמר לא מת - יש מהראשונים סוברים הרי זו לא תינשא, ואם נישאת תצא (רמב&quot;ם גירושין יב כא; טור אהע&quot;ז יז; דעה א בסתם בשו&quot;ע שם לח), ואפילו אם התירוה להינשא על פי האשה קודם שבא העד הכשר המכחיש (מגיד משנה שם בדעת הרמב&quot;ם, ורשב&quot;א יבמות קיז ב ד&quot;ה עד בדעתו, וראה בית שמואל ס&quot;ק קכ), שכשם שהורע כח הנשים לגבי עד כשר, ששתי נשים כאיש אחד הן, ללשון שני שבגמרא - וכן הלכה (ראה לעיל: כשהוכחש ע&quot;י שנים) - כך הורע כח אשה אחת לגבי עד כשר (מגיד משנה שם).</span>
יש שהכנה זו צריכה להיות בדיבור בפה, כמו במוקצה של בעלי חיים, כגון יוני שובך ויוני עלייה, שעומד מערב יום טוב ואומר: זה וזה אני נוטל למחר (בית הלל במשנה ביצה י א; רמב&quot;ם יום טוב ב ה; טוש&quot;ע או&quot;ח תצז י); ויש מן התנאים שסוברים שביונים צריך הכנה במעשה דוקא, שינענע אותם מבעוד יום (משנה ביצה שם), שמוקצה של בעלי חיים חמור הוא (ירושלמי שם א ד), ואין הלכה כמותם, אלא די בהכנה בפה (רמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם. וראה ערך מוקצה).</span>


ויש חולקים וסוברים שאם התירוה על פי האשה, לא תצא מהיתרה, אפילו שעד כשר מכחישה אחר כך, שהרי אף אשה בכלל מה שאמרו כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים (רשב&quot;א שם; דעה ב בשו&quot;ע שם, בשם יש אומרים).</span>
=== במעשה</span> ===


היא עצמה שאמרה מת והתירוה, ובא עד כשר והכחישה - יש סוברים שאף החולקים באשה אחרת מודים כאן שתצא (רשב&quot;א שם, וראה חלקת מחוקק שם ס&quot;ק עה, ובית שמואל שם ס&quot;ק קכא); ויש סוברים אף בזה שלא תצא מהיתרה (ים של שלמה שם טו יז; שו&quot;ע שם לח</span><ref> וראה חלקת מחוקק ובית שמואל שם, וכן ראה בבאור הגר&quot;א שם ס&quot;ק קכח שכתב שדברי השו&quot;ע תמוהים, אבל באמת טעות סופר הוא בשו&quot;ע שלפנינו, ובדפוס הראשון כתוב שאם אשה אחרת היא שאמרה מת כו', ולא &quot;או&quot; היא שאמרה כו', וא&quot;כ אדרבה מודגש שדוקא באשה אחרת חולקים, ולא בהיא עצמה.</span></ref>).</span>
יש שצריך הכנה במעשה דוקא, והוא כשהקצאתו באה על ידי מעשה האדם, כגון תאנים וענבים שהעלם לגג לייבשם שייעשו גרוגרות וצמוקים, וצריך להזמינם מבעוד יום לאכילה, שצריך לעשות הכנה על ידי מעשה, שירשום המקום ויאמר: מכאן ועד כאן אני נוטל (ראה תוספות ביצה לד ב סוף ד&quot;ה ואומר, ומגן אברהם או&quot;ח תצה סק&quot;ט, ושו&quot;ע הרב שם יד</span><ref> וראה ערך מוקצה על אופן ההקצאה של גרוגרות וצמוקים, ומתי מועילה בהם הכנה.</span></ref>).</span>


=== אשה אומרת לא מת ושתים אומרות מת</span> ===
יש מן הראשונים שמפרשים שנחלקו התנאים בכך, ודעת רבי אליעזר שאף כאן מספיק הכנה באמירה (מאירי ביצה לד ב בפירוש מחלוקת התנאים במשנה שם).</span>


אשה אומרת לא מת, ושתים אומרות מת, הרי זו תינשא (משנה יבמות קיז ב, וכפירוש הגמרא שם; רמב&quot;ם גירושין יב כב; טוש&quot;ע אהע&quot;ז יז מ), ואפילו אם לא התירוה עדיין להינשא - תינשא (רא&quot;ש טו ט; בית שמואל ס&quot;ק קכה), שהולכים בפסולי עדות אחר רוב דעות גם לקולא (גמרא שם); וכן אם אמרו עשר נשים לא מת, ואחת עשרה אומרות מת - תינשא, שאין אומרים שנים כמאה (ראה ערך עדות) אלא בעדים כשרים, אבל בפסולים הלך אחר הרוב, בין להקל ובין להחמיר (רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם).</span>
=== בדבר שהוקצה מאליו</span> ===


על עד המעיד על שבויה שהיא טהורה והוכחש, ראה ערך שבויה.</span>
הקצאה שבאה ממילא, כגון שהדבר מצד עצמו אינו עומד לאכילה ולשימוש ללא מחשבת האדם או מעשיו, וכגון נדבך של אבנים, שהם מוקצים מאליהם, שאינם עומדים לישיבה - יש סוברים שצריך הכנה על ידי מעשה דוקא להוכיח שהם לישיבה (מגיד משנה שבת כה כא בדעת הרמב&quot;ם שם, ומגן אברהם או&quot;ח שח סק&quot;מ בדעת המחבר שם); ויש סוברים שכיון שלא נדחו בידי אדם מועילה להם מחשבה להוציאם מידי מוקצה (שו&quot;ע הרב שם תצה בקונטרס אחרון בדעת המרדכי שבת סוף פרק ד, ורמ&quot;א בשו&quot;ע שח שם. וראה ערך מוקצה).</span>


=== בקידושין</span> ===
== הכנה כמצוה</span> ==


עד אחד אומר נתקדשה, ועד אחד אומר לא נתקדשה, כיון ששניהם אומרים שהיתה פנויה, וזה שאומר נתקדשה הרי הוא אחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים (דעת אביי בכתובות כג א), לכן אם נישאת לא תצא, אבל לכתחילה לא תינשא (ראה ברייתא שם כב ב, שעליה אמר אביי תרגמה בעד אחד</span><ref> ואף שרב אשי שם מפרש הברייתא באופן אחר, אבל דינו של אביי לא נדחה.</span></ref>).</span>
=== מקורה ועניינה</span> ===


* יש מהראשונים סוברים שאין הדברים אמורים כשהעדים מכחישים זה את זה בעצם מעשה הקידושין, כגון ששניהם ראו שזרק לה קידושין, אלא שאחד אומר שהיה קרוב לה והיא מקודשת, ואחד אומר שהיה קרוב לו ואינה מקודשת (תוספות שם כג א ד&quot;ה תרווייהו; טוש&quot;ע אהע&quot;ז מז ג), וכיון שודאי זרק לה הקידושין, אין לומר העמידה על החזקה הקודמת להתירה לכתחילה להינשא (תוספות שם); אבל אם היו מכחישים זה את זה במעשה הקידושין, יש להעמידה על חזקת פנויה אפילו לכתחילה (תוספות שם; טוש&quot;ע שם).</span>
לעולם ישכים אדם להוצאת שבת - שישכים בערב שבת לטרוח בהוצאת שבת - שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז ה. שבת קיז ב, וברש&quot;י שם ד&quot;ה ישכים; טוש&quot;ע או&quot;ח רנ א), ודרשו שבשעת הבאה תהיה הכנה, והבאה בהשכמה היתה, שנאמר: וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות שם כא. רש&quot;י שם ד&quot;ה והכינו; טור שם).</span>


* ויש סוברים שאפילו אם מכחישים זה את זה במעשה הקידושין, כל שהיא אינה מכחישה, כגון שעד אחד אומר אביה קיבל קידושיה, ועד אחד מכחיש - לכתחילה לא תינשא, ואם נישאת - לא תצא (הראב&quot;ד בהשגות אישות ט לא, וראה בית שמואל מב סק&quot;ז ושם מז סק&quot;ה).</span>
=== באדם חשוב</span> ===


=== בגירושין</span> ===
&quot;והכינו&quot;, אף על פי שאין דרכו בכך צריך להכין מפני כבוד השבת (מדרש הגדול שמות [ירושלים תשט&quot;ז] עמ' שכב), ולכן אף שהיה אדם חשוב ביותר, ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולהתעסק במלאכות שבבית, חייב לעשות דברים שהם לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו (רמב&quot;ם שבת ל ו, על פי שבת קיט א בכמה אמוראים שטרחו והכינו בעצמם), ואף אם היו לו כמה עבדים לשמשו ישתדל בעצמו להכין שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדה (טוש&quot;ע או&quot;ח רנ, וראה ערך מצוה בו יותר מבשלוחו</span><ref> וראה קונטרס אחרון לשו&quot;ע הרב רנ אות ב שמדייק מלשון הרמב&quot;ם שיש בדבר משום חיוב, ולא משום יתרון של מצוה בו יותר מבשלוחו.</span></ref>).</span>


עד אחד אומר נתגרשה, ועד אחד אומר לא נתגרשה, שניהם מעידים באשת איש, וזה שאומר נתגרשה הרי הוא אחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים (דעת אביי בכתובות כג א; רמב&quot;ם גרושין יב ט), ואפילו אם נישאת - תצא (ראה ברייתא שם כב ב, שעליה אמר אביי תרגמה בעד אחד; רמב&quot;ם שם. וראה ערך עד אחד)</span><ref> וראה עוד ר&quot;ן שם, וש&quot;ך חושן משפט לא סק&quot;א.</span></ref>.</span>
ובגדר הכנה זו יש שהורה, שלא די לעשות פעולה אחת של הכנה, אלא יש להרבות בפעולות ההכנה, ורק אם רוצה ללמוד תורה, או לעשות מצוה אחרת, או שהוא טרוד במלאכתו, די לו בפעולה אחת, וכמו שכתב מבחר השלחן ערוך (שם) שיעשה בעצמו &quot;שום דבר&quot; לצרכי שבת (שמירת שבת כהלכתה מב הערה קצה, בשם הגרש&quot;ז אויערבך).</span>


=== בטומאה</span> ===
=== הכנה מוקדמת</span> ===


עד אחד אומר נטמא, ועד אחד אומר לא נטמא, אשה אומרת נטמא, ואשה אומרת לא נטמא - ברשות היחיד טמא, ברשות הרבים טהור (טהרות ה ט; רמב&quot;ם אבות הטומאה טו יא) כדין כל ספק טומאה ברשות היחיד וברשות הרבים (פירוש המשניות ור&quot;ש וברטנורא שם), והדברים אמורים כשהוא עצמו שותק, שאם הוא מכחיש - הוא נאמן על עצמו (פירוש הרא&quot;ש שם. וראה ערך ספק טומאה).</span>
דברים שאין צריך בהם הכנה כדי שיהיו ראויים להנאתם, כגון משקים ומיני מגדים וכיוצא בהם, טוב יותר לקנותם בערב שבת מלקנותם ביום חמישי, אבל מאכלים הצריכים עדיין הכנה, טוב יותר לקנותם ביום חמישי, כדי שיהיה לו פנאי הרבה לטרוח בהכנתם ולהתעסק בשאר צרכי שבת (שו&quot;ע הרב רנ ו, וראה מגן אברהם שם סק&quot;א. וראה ערך כבוד שבת).</span>


עד אחד אומר נטמא, ושנים אומרים לא נטמא - בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים – טהור; שנים אומרים נטמא, ועד אחד אומר לא נטמא - בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים - טמא (טהרות שם; רמב&quot;ם שם), שאין דבריו של אחד במקום שנים (ראה יבמות קיז ב</span><ref> וראה משנה אחרונה שצריך להעמיד בפסולי עדות כפי שהעמידה הגמרא שם במקרה אחר, שאם לא כן פשיטא.</span></ref>).</span>
=== כביסה</span> ===


== בקרבן</span> ==
יש מפרשים שתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת, מפני כבוד שבת (ראה בבא קמא פב א, ורמב&quot;ם שבת ל ג, וטוש&quot;ע או&quot;ח רמב א. וראה ערך תקנות וערך ערב שבת), היינו שלא ימתינו לכבס עד ערב שבת, כדי שיניחו את ערב שבת כולו לצרכי הכנת שבת (מאירי בבא קמא שם, וכן כתב במגן אברהם שם סק&quot;ג, וראה במחצית השקל שם).</span>


=== הדין</span> ===
ולכבס הבגדים בליל שישי - יש שכתב שאסור, שהרי התקנה היתה לכבס בחמישי בשבת, וליל שישי אינו חמישי בשבת (חוט שני ח&quot;א ג א); ויש שכתב שמותר לעשות כן (שו&quot;ת אור לציון ח&quot;ב טז א).</span>


עד אחד אומר אכל חלב, והוא באופן שאילו לא היה עד אחר מכחישו היה נאמן לחייבו חטאת, כגון שזה שותק (ראה ערך עד אחד וערך שתיקה כהודאה), ועד אחד אומר לא אכל - או שאומר שומן אכל (תוספתא כריתות ריש פרק ב) - או אשה אומרת אכל, ואשה אומרת לא אכל - מביא אשם-תלוי (ראה ערכו. משנה כריתות יא ב; רמב&quot;ם שגגות ח ג).</span>
ויש שכתב שבימות החורף שמתחילים בהכנות לשבת כבר מליל שישי, אסור לכבס בליל שישי מתקנת עזרא הנ&quot;ל, אולם בימות הקיץ - מותר (חידושי בתרא להגרח&quot;פ שיינברג).</span>


ואף שאין חייבים אשם תלוי אלא כשהוקבע האיסור, כגון שהיו שם שתי חתיכות, אחת חלב ואחת שומן, ואכל אחת מהן, ואינו יודע איזו מהן אכל (ראה ערך אשם תלוי כרך ב, ושם מחלוקת בדבר), כאן כיון שעד אחד אומר אכלת חלב, אפילו בחתיכה אחת הרי זה כנקבע האיסור (רמב&quot;ם שם לפירוש הכסף משנה שם); ויש סוברים שאף כאן הדברים אמורים שהיו שתי חתיכות, ועד אחד אומר שאכל החלב, ועד אחד מכחישו ואומר שאכל השומן (ראב&quot;ד בהשגות שם, ובכסף משנה שם מצדד לומר שאולי אף הרמב&quot;ם נתכוין לזה).</span>
ולכבס ביום שישי במכונת כביסה, יש שכתב שאף שהטירחה בה מועטת - אסור, כיון שתליית הכביסה היא חלק מהכיבוס, וזו טירחה מרובה, אכן מי שיש לו מכונת יבוש מותר לו לכבס ולייבש במכונה (שו&quot;ת אור לציון שם).</span>


=== האם צריכים להעיד בבת אחת</span> ===
ויש שכתבו שאסור לכבס במכונה ביום שישי כיון שאין לחלק במנהג (הגרי&quot;ש אלישיב דרור יקרא עמ' תה; חוט שני שם אך מטעם אחר, שכך היתה התקנה לכבס ביום חמישי, וראה חידושי בתרא שם); ויש שכתב שמטעם אחר יש להעדיף את הכיבוס ביום חמישי, כיון שבזמנינו אין רגילות לכבס לצורך שימוש באותו היום, ואם יכבס ביום שישי יחשבו שהוא מכין בגדים מערב שבת לאחר השבת (שמירת שבת כהלכתה פרק מב הערה יג, בשם הגרש&quot;ז אויערבך).</span>


כתבו ראשונים שדוקא כשבאו שני העדים בבת אחת אין כאן חיוב ודאי של חטאת, אלא אשם תלוי, אבל אם בא העד שאמר אכל חלב בראשונה, שוב אין העד השני נאמן להכחישו, שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים, וכיון שנתקבלה עדות זה שאמר שאכל, אין אנו מאמינים לזה שאומר לא אכל (תוספות כריתות יא ב ד&quot;ה אמרו לו).</span>
ובגדי ילדים קטנים יש שכתבו שמותר לכבסם (שו&quot;ת אור לציון שם; חוט שני שם), וכן מותר לכבס למי שנאנס ולא כיבס (כף החיים רמב כ), או שאין לו בגד מכובס לשבת (חוט שני שם).</span>
 
ויש שכתבו לשיטת הראשונים הסוברים שבאיסורים אפילו כשבא הראשון קודם אין אומרים שנאמן כשנים, מפני שאין נאמנותו מכח הכתוב אלא מסברא (ראה להלן באיסורים; כשבאו זה אחר זה), שאף כאן, אפילו כשבא העד שאמר אכל קודם, אינו חייב חטאת (ש&quot;ך יו&quot;ד קכז ס&quot;ק יד</span><ref> ראה חוות דעת שם שתמה שבאשם תלוי למדים מפסוק שעד אחד נאמן, ראה ערך עד אחד.</span></ref>).</span>
 
=== הבא על אשת איש</span> ===
 
הבא על אשת איש, שעד אחד אומר מת בעלה, ועד אחד אומר לא מת - כתבו ראשונים שחייב באשם תלוי (רמב&quot;ם שגגות ח ג), וכתבו אחרונים שהרי זה מפני שלדעתם אם נישאת לאחד מעדיה לא תצא (ראה לעיל: באישות, שזו דעת הרמב&quot;ם בהלכות גירושין יב יט), ולא בטלה עדותו של זה שאמר מת, אבל לסוברים שאף אם נישאת לאחד מעדיה תצא (ראה לעיל שם, דעת הרמב&quot;ן ועוד), ואנו מעמידים אותה על חזקתה הקודמת והיא ודאי אשת איש, הרי זה שבא עליה חייב חטאת (לחם משנה שגגות שם, ואור שמח שם).</span>
 
== בשבועה</span>  ==
 
עד אחד המעיד על ראובן שחייב ממון לשמעון, שמחייב לראובן בעדותו שבועה (ראה ערך עד אחד וערך שבועה), ובא עד אחד ומכחישו ואומר שאין ראובן חייב כלום, נחלקו ראשונים:</span>
 
* יש סוברים שאין העד המחייב שבועה נחשב כשנים עד שהעד השני לא יוכל להכחישו, אלא כשנעשה מעשה על פיו, כגון בעדות אשה שהעיד שמת בעלה והתירוה בית דין להינשא על פיו, אבל כאן מה שפסקו בית דין שחייב שבועה אינו חשוב נעשה מעשה, שעדיין צריך הוא להישבע, והרי זה כאילו באו שני העדים בבת אחת, ויכול עד שני להכחישו (שיטה מקובצת בבא מציעא ב ב בשם הר&quot;ן).</span>
 
* יש סוברים שלאחר שפסקו בית דין על פי העד שחייב שבועה הוא נחשב כשנים, והעד שבא אחריו נחשב כבא בזה אחר זה ולא כבאו בבת אחת, ואינו יכול שוב להכחישו, והרי זה דומה להתירוה להינשא על פי עד אחד בעדות אשה, שנקרא שבאו בזה אחר זה ולא בבת אחת (שיטה מקובצת שם, בשם הרשב&quot;ץ).</span>
 
* ויש סוברים שאין צריך כלל שיעשו מעשה - או שבית דין יפסקו מעשה - על פי העד, אלא כל שבאו בזה אחר זה ולא בבת אחת ממש, נאמן הראשון כשנים, ואין העד השני יכול להכחישו (ש&quot;ך חו&quot;מ פז ס&quot;ק טו, וראה שם מקורו. וכן כתב בתומים פז סק&quot;ה שאין צריך שיפסקו בית דין דוקא).</span>
 
=== בשטר מכר</span> ===
 
שני עדים החתומים על שטר מכר, ואחד מהם אומר השטר היה על תנאי - והמוכר אומר לא נתקיים התנאי - והשני אומר לא היה בו תנאי, נחלקו אמוראים:</span>
 
* רב פפא אמר שניהם הרי מעידים שהשטר אמת הוא, וכמות שהוא לפנינו בלא תנאי חתמוהו, ונמצא זה שאומר תנאי היה הוא עד אחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.</span>
 
* ורב הונא בריה דרב יהושע אמר זה שאמר תנאי היה הרי הוא עוקר חתימתו לומר לא חתמתי אלא על מנת כן, ונמצא שאין בשטר חתום אלא עד אחד (כתובות יט ב ורש&quot;י).</span>
 
הלכה כרב הונא בריה דרב יהושע (גמרא שם; רמב&quot;ם עדות ג י; טוש&quot;ע חו&quot;מ מו לז).</span>
 
=== כשמחויב שבועה שלא מכח העד</span> ===
 
היה אחד חייב שבועה לחברו שלא מכח עד אחד, כגון שהיה מודה במקצת, או שחייב שבועת השומרים (ראה ערך שומר חנם; שומר שכר) וכיוצא, ועד אחד מעיד שהוא פטור, ועד אחד מכחישו - יש סוברים שהעד הפוטרו נאמן, שאף אם נצרף את עדות העד המכחיש ומחייבו שבועה לחיוב שבועה הקודם שיש עליו, הרי סוף סוף אין עליו חיוב ממון אלא חיוב שבועה, ועד אחד יכול לפטרו מכל חיוב שבועה (שו&quot;ת תרומת הדשן שלד, והסכים לו התומים פז סק&quot;ה. וראה שב שמעתתא ו כא).</span>
 
ויש חולקים וסוברים שמעמידים עד נגד עד ובטלה עדות שניהם, כדין עדות מוכחשת, ונשאר בחיוב שבועה הקודם שהיה עליו, ולא עוד אלא אפילו בא העד המסייע ראשון ופטרוהו בית דין, ואחר כך בא העד המכחישו, מבטלים גם כן עדות שניהם, ועומד בחיוב שבועה הקודם, ואין אומרים שהראשון נאמן כשנים, מאחר שכבר פטרו הבית דין על פיו, והשני כאחד, שאין אומרים כן אלא כשהראשון בלבד נאמן כשנים, כסוטה ועדות אשה, אבל כאן הרי גם השני נאמן כשנים לפטור משבועה כמו הראשון (ש&quot;ך סי' פז ס&quot;ק טו, וראה שב שמעתתא שם כ).</span>
 
== באיסורים</span>  ==
 
=== הדין</span> ===
 
שני עדים המכחישים זה את זה באיסורים, ובאו שניהם בבת אחת - שהשני העיד בתוך-כדי-דבור (ראה ערכו) של הראשון - עד אחד בהכחשה אינו כלום, שהעד המוכחש, היינו הראשון, שבא לאסור הדבר, אינו נאמן (ש&quot;ך יו&quot;ד קכז ס&quot;ק יד, ראה שם בארוכה).</span>
 
ויש חולקים וסוברים שהעד השני המכחיש, אינו נאמן, והדבר אסור מספק, כשאין בעל הדבר מכחיש העד הראשון (בית שמואל מב סק&quot;ז בפירוש דברי הרמ&quot;א ביו&quot;ד שם, על פי שו&quot;ת הרשב&quot;א תקמה).</span>
 
=== כשבאו זה אחר זה</span> ===
 
באו זה אחר זה - יש מהראשונים סוברים שהראשון חשוב כשנים, מכיון שהאמינתו תורה, שעד אחד נאמן באיסורים (ראה ערך עד אחד), והעד הבא אחריו ומכחישו אינו נאמן, בין שהראשון העיד להיתר, כגון שעד אחד אמר טבל זה מתוקן, ועד אחר מכחישו (רא&quot;ש גיטין ה ח, ומרדכי יבמות י עג בחילוק ו, ראה ש&quot;ך יו&quot;ד קכז ס&quot;ק יד), ובין שהעיד לאיסור, כגון עד אחד שאמר יין זה נתנסך, ובא עד אחר ומכחישו (ש&quot;ך שם).</span>
 
ויש חולקים וסוברים שדוקא בעדות דבר שבערוה, שבכל מקום אין דבר שבערוה פחות משנים (ראה ערך דבר שבערוה) אנו אומרים כשהאמינה תורה לעד אחד הרי האמינתו כשנים, אבל באיסורים שאין צריך שני עדים כלל, אין הראשון חשוב כשנים, והשני נאמן להכחישו</span><ref> וראה תשב&quot;ץ ב פט, ומקנה קידושין סה ב, וחידושי רבנו חיים הלוי רוצח ט יד בדעת הרמב&quot;ם, שביארו הדבר בלשון אחרת.</span></ref>  (ריטב&quot;א יבמות פח ב ד&quot;ה והא אמר; ים של שלמה חולין א ט, וב&quot;ח וט&quot;ז יו&quot;ד סוף סימן א בשוחט; שו&quot;ת מהריב&quot;ל א נה).</span>
 
מהאחרונים יש שסוברים שאם הראשון העיד על דבר שאינו נגד חזקה, כגון בחתיכה ספק של חלב ספק של שומן, והעיד שחלב הוא, שנאמן אף להלקות מי שיאכל אותו (ראה ערך עד אחד), הכל מודים ששוב אין השני נאמן נגד חזקה גמורה</span><ref> ואפילו לסוברים שעד אחד נאמן נגד חזקה (ראה ערך הנ&quot;ל מחלוקת הראשונים) מכל מקום נגד חזקה כזו שלוקים ועונשים אינו נאמן.</span></ref>, ולא כתבו הראשונים שהמכחיש נאמן אלא כשהעד הראשון העיד נגד חזקה, שאף שלדעתם הוא נאמן, אבל אין עונשים על ידו, ולכן גם השני נאמן להכחישו, שאף שהוחזק על פי הראשון, הרי גם הראשון העיד נגד חזקה (חוות דעת קכז סק&quot;ה).</span>
 
=== בטריפות</span> ===
 
הבודק את הריאה (ראה ערך בדיקת ריאה כרך ב) ואמר שמצא בה סירכא שלא כסדרן, שהיא טרפה (ראה ערך סרכא), ואחר - היינו בודק אחר (שו&quot;ת שיבת ציון כג וכה) - מכחישו ואומר כסדרן היתה, שהיא כשרה (ראה ערך הנ&quot;ל), מעמידים הבהמה בחזקת היתר, שכיון שנשחטה - הותרה (בית יוסף יו&quot;ד לט, בשם תשב&quot;ץ, ושו&quot;ע שם טז), והוא שבאו שניהם בבת אחת (ט&quot;ז שם ס&quot;ק כב, וש&quot;ך ס&quot;ק מ, וראה בסמוך).</span>
 
וכן הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכא במקום שהיא טרפה, והמוכר אומר שהיתה במקום שהיא כשרה, כיון שבאו שניהם בבת אחת לבית דין אין כאן עדות, והרי זה כבהמה שנאבדה הריאה קודם שנבדקה - שמותרת (שו&quot;ע שם ב. תשב&quot;ץ ב פט, והובאה התשובה בקיצור בבית יוסף שם; שו&quot;ע שם יז), אלא שלמחמירים בנאבדה הריאה בלי בדיקה (ראה ערך בדיקת ריאה מחלוקת בדבר, ושם שהכרעת הפוסקים להקל בהפסד מרובה), אף כאן יש להחמיר (תשב&quot;ץ שם, ולא הובא בבית יוסף; ב&quot;ח יו&quot;ד שם).</span>
 
ויש סוברים שכאן לדברי הכל כשרה, אם מפני שכשנאבדה הריאה יש אוסרים מפני שהסירכות מצויות בבהמות, אבל כאן הרי כבר בדקו וראו שכשרה היא, רק שבמקום אחד נסתפקו ואין כאן שום רוב לאסור (ט&quot;ז ס&quot;ק כב), או לפי שכשנאבדה אסרו מפני שלא עשה כתקנת חכמים, אבל כאן כבר נעשתה התקנה שנבדקה כהוגן, אלא שזה אומר כשרה, וזה אומר טרפה, ומעמידים הבהמה בחזקת כשרה משנשחטה (ש&quot;ך ס&quot;ק מב</span><ref> וראה שם בט&quot;ז וש&quot;ך שכך כתבו גם בדעת התשב&quot;ץ, אבל בימיהם לא נדפס גוף התשב&quot;ץ.</span></ref>).</span>
 
וכל זה כשבאו שניהם בבת אחת, אבל אם זה שאמר שהסירכא היתה במקום שהבהמה טרפה בא קודם - ונתקבלה עדותו בבית דין, ופסקו הדין על פיו (ט&quot;ז וש&quot;ך שם, וש&quot;ך קכז ס&quot;ק יד) - שוב אין האחר נאמן להכחישו, שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הוא כשנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים (ט&quot;ז וש&quot;ך שם בין בדין של בודק ובין בדין של קונה</span><ref> וראה שב שמעתתא ו ז וחוות דעת קכז סק&quot;ב שדנו איך נאמן לאסור הבשר שביד הבעלים, וראה דרכי תשובה לט תקכו.</span></ref>), אלא שלסוברים שבאיסורים אין אומרים שהראשון נאמן כשנים ולא השני (ראה לעיל: כשבאו זה אחר זה, דעת הריטב&quot;א ביבמות והסוברים כמותו וטעמיהם) אף כאן, אפילו שבא העד האוסר קודם, השני נאמן להכחישו (פרי מגדים שם לט שפתי דעת ס&quot;ק מא).</span>
 
== בעד מפי עד</span>  ==
 
עד שהעיד מה ששמע מפי עד אחד - באותם הדברים שעד מפי עד נאמן (ראה ערך עדות) - ובא הראשון והכחיש, יש מהראשונים סוברים שאין השני שאמר בשמו נאמן, כגון עד אחד שאמר לאשה מת בעלך, ובאה האשה לבית דין ואמרה ששמעה מפלוני מת בעלי, שנאמנת, ובא העד שאמרה בשמו מת והכחיש ואמר שלא אמר לה כן, אין האשה נאמנת (רמב&quot;ן ורשב&quot;א שבועות לב ב ד&quot;ה הא על פי כתובות עב א; רא&quot;ש גיטין ה ו; בית יוסף ושו&quot;ע אהע&quot;ז יז ח, ורמ&quot;א בשו&quot;ע יו&quot;ד קפה ג).</span>
 
ויש חולקים וסוברים שלעולם אין הראשון יכול להכחישו (מאירי כתובות שם, בשם יש מפרשים; שו&quot;ת בית יוסף בדין מסיח לפי תומו ד; אור זרוע א תרצ, בשם הראבי&quot;ה), ואפילו הראשון הוא עד כשר, והשני שאומר בשמו הוא מפסולי עדות, במקום שפסולי עדות נאמנים, השני נאמן (שו&quot;ת בית יוסף שם; קונטרס עגונות קס).</span>
 
=== שנים שהעידו מפי עד אחד</span> ===
 
שני עדים - כשרים (שו&quot;ת רבי עקיבא איגר קמא קיג) - שהעידו מפי עד אחד שהעיד בפניהם שמת בעלה של אשה פלונית, אין אותו עד נאמן להכחישם (חלקת מחוקק אהע&quot;ז יז ס&quot;ק יז, ובית שמואל שם ס&quot;ק כג; קונטרס עגונות קצז), אלא אם כן אמר העד הראשון שקר הגדתי, שכיון שהעיד חוץ לבית דין, אף שעדותו מועילה, מכל מקום אינו בכלל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (חלקת מחוקק ובית שמואל שם</span><ref> והם כתבו כן בעד אחד, והוא הדין בשני עדים, ראה חלקת מחוקק שם בשם תשובות הר&quot;ן, וכן כתב בערוך השלחן שם סעיף נו מעצמו.</span></ref>. וראה שו&quot;ת חתם סופר אהע&quot;ז א עה שמפקפק על החלקת מחוקק בעיקר דינו).</span>
 
ויש סוברים שאפילו שנים שהעידו מפי אחד, יכול הראשון להכחיש ולומר שלא אמר להם כן, במגו (ראה ערכו) שהיה יכול לומר שקר העדתי, שהיה נאמן מכיון שאמר להם חוץ לבית דין (ספר אליה רבה וזוטא הובא באמרי בינה דיינים כט ועדות טז, וראה שם שמשיג עליו).</span>
 
=== באיסורים וממונות</span> ===
 
אשה שאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם, או פלוני תיקן לי את הכרי מטבל, או הפריש לי חלה מעיסתי, והלכו ושאלו לאותו פלוני ואמר שקר הדברים, אותו פלוני נאמן (ר&quot;ן בשם הרמב&quot;ן בכתובות עב א, בפירוש הגמרא שם; בית יוסף ורמ&quot;א בשו&quot;ע יו&quot;ד קפה ג).</span>
 
ונחלקו ראשונים בגדר נאמנותו:</span>
 
* יש סוברים שנאמן בין לענין האיסור, שהיא טמאה נידה, ושאותה תבואה ועיסה לא מעושרת, ובין לענין ממון, אם בעלה כבר בא עליה, או אכל את התבואה והעיסה, שהיא כעוברת על דת שהכשילה את בעלה באיסור, ויוצאת שלא בכתובה (ראה ערך עוברת על דת. רא&quot;ה וריטב&quot;א כתובות שם ד&quot;ה לא בשם הרמב&quot;ן; מאירי שם, בשם רוב הפוסקים).</span>
 
* ויש סוברים שלענין הממון אין אותו פלוני נאמן, אלא צריך שני עדים שיעידו שהיא משקרת, כגון שאמרו עמנו היה אותו פלוני במקום פלוני, או לא זזה ידו מתוך ידינו כל אותו היום, וראינו שלא עשה כן (רא&quot;ה וריטב&quot;א שם, בשם הרשב&quot;א; רא&quot;ש שם ז ט. וראה בית שמואל אהע&quot;ז קטו סק&quot;ד).</span>
 
ונחלקו האחרונים בנאמנותו אף לענין האיסור:</span>
 
* יש סוברים שאין הראשון נאמן להכחיש אלא כשהדבר היה בחזקת איסור קודם לכן, כגון הכרי שהיה בחזקת טבל ואומר שפלוני עישר לו, וגם הדבר אינו של העד השני עצמו, כגון שאותו כרי הוא של הבעל ולא של האשה, אבל כשלא היה כאן חזקת איסור, או שהעד השני הוא הבעלים של הדבר, אין העד הראשון נאמן להכחישו (שו&quot;ת הרמ&quot;א סו, והובא בט&quot;ז יו&quot;ד קכז סק&quot;ז).</span>
 
* יש חולקים וסוברים שלעולם הראשון נאמן להכחיש (ט&quot;ז שם, וראה שם בנקודת הכסף שמסכים לרמ&quot;א).</span>
 
* ויש מחלקים: שאם השני מעיד על עצם הדבר, כגון שהכרי הוא מתוקן, אלא שתולה הדבר בפלוני שהוא היה המתקן, השני נאמן אם אין כאן חזקת איסור או שהדבר שלו, אבל אם אינו יודע כלל מגוף ההיתר, כגון אשה שאומרת פלוני חכם טיהר לי את הכתם, שכיון שאינה מעידה על גוף ההיתר, רק על החכם היא מעידה, והחכם מכחיש, החכם נאמן (חוות דעת קפה סק&quot;ו).</span>
== הערות שוליים ==
== הערות שוליים ==

גרסה אחרונה מ־10:50, 31 בינואר 2023

הגדרה[1] - הזמנת דברים לאכילה ולשימוש מיום למחרתו בערב שבת ויום טוב ובשבת ויום טוב

ארבעה דברים נקראים הכנה בהלכות שבת ויום טוב, וכולם למדים מן המקרא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז ה):

  • "הכנה דרבה" - נקראת כן על שם רבה, בעל הלכה זו - והוא איסור אכילת דבר שהוכן, אפילו מאליו, משבת ליום טוב, או מיום טוב לשבת.
  • מעשה ההכנה עצמה, האסורה משבת ליום טוב, או מיום טוב לשבת, או משניהם לחול.
  • הכנה המתרת, והיא הכנת הדברים מיום חול לשבת ויו"ט להוציאם מידי מוקצה (ראה ערכו).
  • הכנה בתורת מצוה, והיא מצות הכנת צרכי שבת מערב שבת.

הכנה דרבה

עניינה ומקורה

דבר שהוכן ביום טוב אסור בשבת שלמחרתו, ושהוכן בשבת אסור ביום טוב שלמחרתו, שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז ה), ואמר רבה: חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב - שאף יום טוב קרוי שבת - ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב (ביצה ב ב, ורש"י שם)[2], וסתם יום שישי יום חול הוא (רש"י שם ד"ה והכינו)[3], ומכך למדו שההכנה צריכה להיות בדווקא מחול לשבת, ולא מיום טוב לשבת (רש"י שם), וכל שכן שאין להכין משבת ליום טוב (תוספות שם ד"ה והיה).

הכנה שנעשתה מאליה

הכנה זו היא כשהוכן הדבר בידי שמים (פירוש המשניות לרמב"ם ביצה א א) בשבת או ביום טוב, ואסור למחרתו ביום טוב או בשבת, שהרי הכתוב 'והיה ביום הששי' אמור במן, שהכנתו היתה בידי שמים (מאירי ושיטה מקובצת ביצה ב ב ד"ה וקסבר).

ולפיכך ביצה שנולדה ביום טוב שאחר שבת, או בשבת שאחר יום טוב, אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה, שאין בה איסור מוקצה (ראה ערכו) - אסורה, שכל ביצה שנולדה היום מאתמול נגמרה - ועומדת במעי אמה מעת לעת אחר שנגמרה (מאירי שם) - והואיל ומאתמול נגמרה, וגמר שלה היינו הכנה שלה (מאירי שם), נמצא ששבת הכינה ליום טוב, ויום טוב הכין לשבת (גמרא שם).

איסור זה מן התורה או מדרבנן

איסור זה הוא מן התורה (ביצה ג ב: ספיקא דאורייתא, ובתוספות שם ב ב ד"ה והיה; טור ורמ"א בשו"ע אורח חיים תקיג ו, ובשו"ע הרב שם א), שדרשה גמורה היא (בית יוסף שם); ויש שכתב שאינה אלא אסמכתא (ראה ערכו), והאיסור מדרבנן (מאירי ביצה ב ב, וכן מבואר ברמב"ם בפירושו על המשנה ריש ביצה).

החולקים על איסור הכנה זו

הכנה דרבה לא הכל מודים בה, ויש תנאים ואמוראים שחולקים על איסור זה (בית שמאי בריש ביצה שמתירים; רבי יוחנן שם ד א; ת"ק בתוספתא [ליברמן] ביצה א א), ופירשו ראשונים שאינם סוברים שיש איסור הכנה בדבר שבא מאליו ובידי שמים (רשב"א שם ב ב ד"ה רבה לטעמיה; מאירי ג א ד"ה כולהו), והם מפרשים את הכתוב 'והכינו את אשר יביאו' בהכנה בידים, ולומר שיכינו בחול כדי שלא יעשו מלאכה בשבת (רשב"א שם).

הלכה כרבה (רי"ף ביצה ד א, ורא"ש שם א א; רמב"ם יום טוב א יט; טוש"ע אורח חיים תקיג ה).

הטעם לאסור הכנה זו

בטעם איסור הכנה דרבה נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהאיסור הוא מחמת חסרון ההכנה מיום חול, שגזרת הכתוב היא בסעודת שבת או יום טוב שצריכה הזמנה והכנה מיום חול (רש"י ביצה ב ב ד"ה והכינו, ושם ד א ד"ה הכנה), וביצה זו שנגמרה מאתמול בשבת או ביום טוב, לא היתה מוכנת ומוזמנת מיום חול (רש"י ומאירי שם; שיטה מקובצת שם ד"ה רבה), ואיסורה הוא משום מוקצה, שכל שלא הוזמנה מאתמול היא מוקצה מן התורה (רש"י שם ד"ה ואין, וכן כתב השיטה מקובצת שם בדעת רש"י).
  • ויש סוברים שהאיסור הוא בעצם ההכנה שנעשתה ביום קדוש זה בשביל יום קדוש אחר, וגזרת-הכתוב (ראה ערכו) היא שדבר שנגמר ונברא בשביל שבת או יום טוב נאסר ביום טוב שלפניה, וכן ביום טוב כשנגמר בשבת שלפניו (המאור שם ד"ה מאי, וראה רשב"א שם ב ב ד"ה ואין).

נולדה בשבת או ביום טוב שאינם סמוכים

אף בביצה שנולדה בשבת שאינה אחר יום טוב, או ביום טוב שאינו אחר השבת, גזרו משום שבת שאחר יום טוב, ויום טוב שאחר שבת (גמרא ביצה ב ב; רמב"ם יום טוב א יט; טוש"ע אורח חיים תקיג ה, ומגן אברהם שם סק"ח), ואסורה באכילה ואף בטלטול (ברייתא שם ג ב, ושם ד א; רמב"ם שם כ; טוש"ע שם א) כדי שלא יבואו לאכלה (ראב"ד על הרי"ף שם), או משום מוקצה, כיון שאינה ראויה היום לשום שימוש (ראה מגן אברהם תקטו סק"ב בדעת הרי"ף והרא"ש, ושו"ע הרב תקיג וקונטרס אחרון שם, וראה ערך מוקצה).

הכנה משבת או מיום טוב לחול

ביצה שנולדה בחול שאחר שבת או יום טוב מותרת לדברי הכל, אף שנגמרה בשבת או ביום טוב שלפניו, שאין סעודת חול חשובה שיהיה שייך הזמנה והכנה בשבילה (רש"י ביצה ב ב ד"ה ואין, ומאירי שם), ומאחר שאינה צריכה הכנה, אין הכנה אוסרת בה (מאירי שם).

השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות

השוחט תרנגולת ביום טוב ומצא בה ביצים גמורות, מותרות לאכלן ביום טוב (תוספתא ביצה א, והובאה בגמרא שם ב ב; רמב"ם יום טוב א כ; טוש"ע או"ח תקיג ז), לפי שביצים גמורות במעי אמן דבר שאינו מצוי הוא, ובדבר שאינו מצוי לא גזרו חכמים (גמרא שם; רמב"ם שם. וראה ערך מילתא דלא שכיחא לא גזרו).

ואין חוששים שמא אם לא שחטה היו הביצים נולדות היום, ואם כן מאתמול גמרו, ויאסרו משום ספק איסור תורה של הכנה דרבה, שמאחר שלא נולדו על ידי כך אין זה חשוב גמר (תוספות שם ד"ה מילתא; רשב"א שם ד"ה ואם); ויש שהסבירו שביצים במעי אמן הרי הן כאחד מאבריה (ר"ן שם ד"ה ומדפרכינן; מאירי שם), והרי זו כנתגדלה תרנגולת עצמה שאינה אסורה משום הכנה (ר"ן שם).

ונחלקו בכך ראשונים:

  • יש סוברים שהיתר זה נאמר אפילו ביום טוב שאחר השבת (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח תקיג ז).
  • יש סוברים שביום טוב שאחר השבת יש בה באמת איסור של ספק הכנה, שמא נגמרה מאתמול, ואין שבת מכינה ליום טוב, ואסורה (רבנו אפרים, הובא במאור שם ד"ה ומצאתי, ובמלחמות לרמב"ן שם ד"ה אמר, ובר"ן שם).
  • ויש שחילק, שבאופן ששחט התרנגולת בהשכמה ומצא בה ביצים גמורות הרי הם אסורות אף ביום טוב שאחר השבת, אבל אם שחט שלא בהשכמה - הביצים מותרות, שכל ביצה שנגמרה מאתמול יולדת בהשכמה (השגות הראב"ד על המאור שם ד"ה ולא).

נולדה הביצה ביום הראשון

שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, ונולדה ביצה בראשון מהם, נחלקו אמוראים אם מותרת למחרתו:

  • רב אמר נולדה בזה אסורה בזה, לפי שסובר הכנה דרבה.
  • רבי יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה, לפי שאינו סובר הכנה דרבה (ביצה ד א), וההלכה כדעת רב (שם ב; רמב"ם יום טוב א כד; טוש"ע או"ח שכב ב, ושם תקיג ה).

ואף שהכנת הביצה היא בגמירתה, וזו שנולדה ביום הראשון הרי נגמרה מאתמול בחול, מכל מקום אף לידתה של הביצה היא הכנה (תוספות שם א ד"ה אלא בתרוצו הראשון; מלחמות לרמב"ן שם ד"ה אמר); ויש שכתבו שההכנה היא בכך, שמכיון שאילו נולדה ביום השני היתה אסורה, אם כשנולדה בשבת מותרת למחר, נמצא ששבת מכינה ליום טוב (תוספות שם בתירוץ ב; שיטה מקובצת שם ד"ה כרבי).

יש מן הראשונים שחולק לגמרי, וסובר שלא אמרו נולדה בזה אסורה בזה אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, שבה לא שייך לומר שהוכנה הביצה במעי אמה לאכילה, וכשנולדה בשבת בלידתה היא שהוכנה (אור זרוע ח"ב סי' של בתירוץ א).

יום טוב שני של גלויות

שני ימים טובים של גלויות, נחלקו אמוראים: רב אמר ביצה שנולדה בזה מותרת בזה, שהרי אחד מהם חול הוא, וממה נפשך מותרת; ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה, שקדושה אחת היא בשני הימים, והטילו חכמים עליהם כחומר יום אחד ארוך (ביצה ד ב, וברש"י שם. וראה ערך יום טוב שני של גליות). הלכה כדעת רב (גמרא שם; רמב"ם יום טוב א כד; טוש"ע או"ח תקיג ה).

ביצה שנולדה באחד מימי ראש השנה

בשני ימים טובים של ראש השנה אמרו רב ושמואל נולדה בזה אסורה בזה, שקדושה אחת היא, לפי שאף בזמן בית המקדש יש שעשו אותו שני ימים ולא מחמת ספק, ויש אמוראים שחולקים בזמן שאחר החורבן (ביצה ה א, וראה ערך יום טוב שני של גליות, וערך ראש השנה). הלכה כדעת רב ושמואל (גמרא שם ד ב; רמב"ם יום טוב א כד; טוש"ע או"ח תקיג ה, ושם תר א).

חלב שנחלב בשבת

חלב שנחלב בשבת על ידי גוי (ראה ערך דש), או שטפטף מעצמו בשבת, אסור ביום טוב שלאחריה משום הכנה משבת ליום טוב (אור זרוע ב שכט; הגהות אשר"י ביצה א; מגן אברהם או"ח תקה סק"ג).

בדבר שהיה בעולם

אפיה או בישול מיום טוב לשבת

נחלקו הראשונים האם יש איסור הכנה מיום טוב לשבת בדבר שהיה בעולם, וכגון על ידי אפייתו או בישולו:

  • יש שסוברים שאין איסור הכנה בכך, לפי שאין איסור הכנה אלא בדבר חדש שלא היה בעולם, ולא היה ראוי כלל קודם, כגון ביצה - או עירוב (ראה להלן: בעירוב) - אבל מאכל שאפוי ומבושל כבר היה בעולם, ולא היה מחוסר אלא תיקון (תוספות עירובין לח א ד"ה משום, בשם ריצב"א, ובביצה ב ב ד"ה והיה; העיטור הלכות יום טוב; מגן אברהם או"ח תקא ס"ק טז).
  • ויש שסוברים שאף בכך יש איסור הכנה - שכן לשון הכנה במקרא, כמו: וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה (בראשית מג כה. נשמת אדם קא א) - אלא שמן התורה אינו אסור בשבת, הואיל ואילו היו מזדמנים לו אורחים הרי היה ראוי לאכלו בו ביום, אלא שחכמים אסרו לבשל מיום טוב לשבת בלא עירוב תבשילין (תוספות שם בתירוץ א; מלחמות לרמב"ן פסחים מו ב ד"ה ועוד; סמ"ג לאוין עה. וראה ערך הואיל וערך ערוב תבשילין).

אופנים לאיסור הכנה משבת ליום טוב

האופה והמבשל בשבת, שאסור באכילה עד מוצאי שבת, אם היה מוצאי שבת יום טוב, אסור באכילה אף ביום טוב משום הכנה, שהרי שבת הכינה ליום טוב (שו"ת מהר"י וויל בלקוטים סימן ב; מגן אברהם או"ח שיח סק"ב ושו"ע הרב שם ג), והוא הדין כשבישל בשבת בהיתר, כגון לחולה, אם חל יום טוב במוצאי שבת, אסור לבריא לאכול התבשיל משום הכנה (פרי מגדים שם אשל אברהם ב, ומשנה ברורה שם סק"ה. וראה ערך מבשל על איסור אכילה לבריא כשבישל לחולה).

אמנם לדעת הסוברים שאין איסור הכנה בדבר שהיה בעולם ואינו מחוסר אלא תיקון (ראה לעיל) - הפת והתבשיל מותרים באכילה ביום טוב (שו"ע הרב שם ג).

עצים שנשרו בשבת

עצים שנשרו בשבת, אסור להסיק בהם ביום טוב שלאחריה משום הכנה (רי"ף ביצה ד ב, ורא"ש שם א ב; טוש"ע או"ח תקז ב[4]), שמכיון שאסור להסיק בשבת, אם נתיר הדבר ביום טוב נמצא שנשירת העץ בשבת הכינה ליום טוב (ים של שלמה ביצה שם).

לסוברים שאין איסור הכנה בדבר שהיה בעולם (ראה לעיל: אפיה או בישול מיום טוב לשבת), עצים אלו אף שהיו בעולם, כיון שהיו מחוברים, ולא היו ראויים להסקה, הרי הם כאילו עדיין אינם בעולם (ים של שלמה ביצה א ז).

ולסוברים שאף בדבר שהיה בעולם יש איסור הכנה (ראה לעיל שם) העצים חשובים ישנם בעולם, אלא שאף בזה יש הכנה (אור זרוע ב של, והביא מכאן ראיה שאף בדבר שהיה בעולם שייך הכנה).

עצים שנשרו ביום טוב

עצים שנשרו ביום טוב לדברי הכל אינם אסורים בשבת שלאחריו משום הכנה אלא מדרבנן, מכיון שיום טוב מכין לעצמו מן התורה, שהרי מותר להסיק בו לצורך בישול, ואין האיסור ביום טוב עצמו אלא משום מוקצה מדרבנן (ראה ערך מוקצה וערך נולד), ולכן מותר להסיקם בשבת על ידי גוי על ידי ביטול ברוב (מגן אברהם או"ח תקז סק"ד).

שיירי פתילה מדורה ושמן

שיירי פתילה ומדורה ושמן שכבו בשבת - רב ורבי חנינא אוסרים להדליקם ביום טוב, ורבי יוחנן מתיר (ירושלמי ביצה א א). ונחלקו הראשונים בדין זה:

  • יש סוברים שהאיסור לרב ורבי חנינא הוא משום הכנה שהכיבוי השביחם, ורבי יוחנן לשיטתו שאינו סובר איסור הכנה (ראה לעיל: הכנה דרבה; החולקים על איסור הכנה), ומכיון שהלכה כ"הכנה דרבה", לכן בשיירי פתילה ומדורה ושמן הלכה כרב ורבי חנינא (ראה תוספות עירובין לט ב ד"ה אי, ורא"ש ביצה א א, וטור או"ח סוף סימן תקא).

ואף שדברים אלו כבר היו בעולם, ואינם דבר חדש כביצה, מכל מקום כיון שעל ידי שכבו בשבת נשתיירו ליום טוב, ונמצא שהשבת המציאתם לידינו (מאירי שם ד א לסברא של הכנה, אלא שהוא סובר שם שאין בזה משום הכנה וכלהלן בשמו).

  • ויש חולקים לגמרי וסוברים שמותר להדליק בהם ביום טוב (רא"ש שם; מאירי שם ד א; בית יוסף ורמ"א בשו"ע או"ח תקא ז), אם מפני שיש בדבר מחלוקת שני התלמודים, והירושלמי הוא שאוסר אפילו בדבר שהיה בעולם משום הכנה, אבל לבבלי כל שאינו דבר חדש כביצה אין בו משום הכנה, והלכה כבבלי (מגן אברהם או"ח תקא ס"ק טז, ושו"ע הרב שם), או מפני שהכיבוי שהמציאם לידינו לא גרם בזה שום היתר, שאף אם כבו ביום טוב היו מותרים בו ביום (מאירי שם).

וכתבו אחרונים שלכתחילה ראוי להחמיר ולעשות פתילות חדשות ליום טוב (ט"ז שם סק"ז; שו"ע הרב שם יח; משנה ברורה ס"ק לד).

נויי סוכה ואתרוג

תשיעי של חג - שמחת תורה - בחוץ לארץ, שחל בערב שבת:

  • יש סוברים שאסור להסתפק מנויי סוכה למחרתו בשבת, מטעם הכנה, שאילו היינו מתירים הרי היה יום טוב מכין לשבת, כיון שביום טוב עצמו אסורים משום מוקצה, והרי זה כעין נולד, שבשבת נעשו ראויים להנאה (תוספות ביצה ל ב ד"ה עד; דעה א בשו"ע או"ח תרסז א, בשם נוהגים, וראה בבאור הגר"א שם).

וכן כשחל תשיעי של חג ביום ראשון אסור לאכול האתרוג באותו יום, כיון שאתמול – בשבת - היה אסור, שהיה יום השמיני ספק שביעי בחוץ לארץ (ראה ערך יום טוב שני של גליות וערך מוקצה), ונמצא ששבת הכינה ליום טוב (תוספות שם; רא"ש סוכה ד ה; טור או"ח תרסה, בשם ה"ר פרץ; דעה ב בשו"ע או"ח תרסה א).

  • ויש חולקים וסוברים שבשני האופנים אין כאן משום הכנה (רא"ש שם; טור שם תרסה ותרסז; דעה א בשו"ע שם תרסה א בסתם, ודעה ב בתרסז א בשם יש מתירים), לפי שאין הכנה בדבר שכבר היה בעולם (ים של שלמה ביצה ד ה טעם א; באור הגר"א תרסז שם)[5].

מעשה ההכנה

מהותו ומקורו

אסור להכין דבר מיום טוב לשבת - מלבד מה שהדבר שהוכן אסור למחרתו באכילה (ראה לעיל: הכנה דרבה) - ואפילו מלאכות של צרכי אוכל נפש כאפייה ובישול, שמותר לעשותן ביום טוב, אסור לעשותן לצורך מחר, אפילו הוא שבת, בלי ערוב-תבשילין (ראה ערכו).

לדעת הסוברים שמן התורה אין צרכי שבת נעשים ביום טוב (ראה פסחים מו ב מחלוקת רב חסדא ורבה בדבר, וראה ערך הואיל), יש מן הראשונים שמפרשים שאיסור זה הוא מטעם הכנה, שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז ה), ודרשו: חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת (מלחמות לרמב"ן פסחים שם ד"ה אמר; פירוש המשניות לרמב"ם ביצה א א; רבנו ירוחם נתיב ד חלק ג).

ואף איסור מלאכה של אפייה ובישול מיום טוב לחול יש שכתבו שמשום הכנה הוא, שמכין מיום טוב לחול (הלכות גדולות הלכות יום טוב. וראה שו"ת הרשב"א ג רעז שאין יום טוב מכין לשבת וכל שכן לחול).

החולקים בכך

בהכנה זו של מלאכה מיום טוב לשבת נחלקו הראשונים:

  • יש סוברים שאף מי שחולק על "הכנה דרבה", שהיא הכנה בידי שמים הבאה מאליה, מודה בה (פירוש המשניות לרמב"ם שם, וכן כתבו התוספות ביצה יז א סוף ד"ה מאי טעמא, בהכנה בידים של ערוב[6]).
  • ויש סוברים שאף הכנה זו אינה אלא לסוברים "הכנה דרבה", והכתוב 'והכינו ביום הששי' אמור בין בהכנה של ממילא, ובין בהכנה של מעשה בידים, אבל מי שאינו סובר "הכנה דרבה" חולק אף על מעשה ההכנה (מלחמות לרמב"ן פסחים מו ב ד"ה אמר, ור"ן שם בשמו, וכתבו שבפסוק והכינו מדובר בהכנה דממילא אלא שכל שכן הוא בהכנה שבידים).

אפיה ובישול

כשאופה מבעוד יום, שאפשר לומר "הואיל ואם יזדמנו לו אורחים בו ביום היה ראוי להם" (ראה ערך הואיל), נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שמותר מן התורה, שכשם ש"הואיל" מבטל איסור מלאכה (ראה פסחים מו ב דעת רבה, וראה ערך הנ"ל שכן דעת רוב הפוסקים להלכה), כך מבטל את איסור ההכנה (ראה תוספות ביצה ב ב ד"ה והיה, ובחתם סופר שם. וראה במלחמות לרמב"ן שם ד"ה כתוב).
  • יש סוברים שאין איסור הכנה אלא אם אין ראוי הדבר לאותו יום, אבל אופה ומבשל כיון שראוי ליהנות ממנו היום, אפילו בלי הטעם של "הואיל" אין בו משום הכנה (מרדכי ביצה תרסח).
  • יש סוברים שאפילו סמוך לחשכה שלא שייך בו "הואיל", איסורה מדרבנן (שו"ת רדב"ז סימן תרסט, בדעת הרמב"ם).
  • ויש חולקים לגמרי וסוברים שאין באפייה ובישול משום הכנה, לפי שאינם אלא תיקוני מאכל שהוא כבר בעולם (תוספות ביצה שם, ופסחים שם לרב חסדא).

טרחה בלבד

אף דבר שאינו מלאכה אלא טרחה בלבד, אסור להכין מיום טוב לחול או לשבת (מגן אברהם או"ח ריש סימן תקג, ומחצית השקל שם, וראה להלן: בערוב).

הצעת המיטות

אין מציעים המיטות משבת למוצאי שבת (משנה שבת קיג א; רמב"ם שבת כג ז; מגן אברהם שב סק"ו), משום שאסור להכין משבת לחול (שולחן ערוך הרב שם י, וראה שם שהאיסור הוא מדרבנן), ואפילו כשבמוצאי שבת הוא יום טוב (הגהות רבי עקיבא איגר למגן אברהם שם).

אולם מיום טוב לשבת מותר להציע, שכן מציעים מלילי שבת לשבת (ירושלמי ביצה ב א).

אמנם יש מהאחרונים שסוברים שהדבר אסור בלא עירוב תבשילין (אליה רבה שם סק"ח בענין קיפול בגדים); ויש סוברים שאף בלא עירוב תבשילין - מותר (רבי עקיבא איגר שם, וחולק על אליה רבה שם. וראה בפרי מגדים שם שכתב גם כן שאף בלא עירוב תבשילין מותר).

קיפול הטלית

אסור לקפל טליתות של בית הכנסת כיון שהוא לצורך מחר (תוספות שבת קיג א ד"ה מקפלים; לבוש שב ג).

ולקפל בגד המיוחד לו [כגון טלית] לצורך שבת הבאה - יש שאסרו משום שהכנה משבת זו לשבת הבאה אסורה כהכנה משבת לחול (תהילה לדוד שב סק"י); ויש שהתירו[7] (שו"ת שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד עד ועה).

הדחת כלים

אין מדיחים כלי אכילה בשבת אחר סעודה שלישית (שבת קיח א; רמב"ם שבת כג ז; טוש"ע או"ח שכג ו), מפני שטורח לצורך מחר (ראב"ד בהשגות שם), והרי זה מכין משבת לחול (שו"ע הרב שם י)[8].

ולהדיח כלים המיוחדים לשימוש בשבת לצורך שבת הבאה - יש אוסרים (תהילה לדוד שב סק"י); ויש מתירים (שו"ת שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד עד ועה).

אמנם מותר לשרות כלים במים אחר הוצאת התבשיל מהם, כדי שלא ידבק שארית המאכל בדופני הכלי, ואין בזה משום הכנה משבת לחול, כיון שעל ידי שרייה זו אינו משנה מהמצב הקיים, אלא מונע בו שינוי, אך אם כבר נדבק שארית המאכל בדופני הכלי, אסור לשרותו, ששריה זו משנה את המצב הקיים, ובאה להקל על ניקוי הכלי לאחר השבת, והרי זו הכנה משבת לחול; ובכלי כסף וכדו' שעלולים להתקלקל אם ישאירם מלוכלכים מותר אף להדיחם[9] (שו"ת מחזה אליהו נה; שמירת שבת כהלכתה יב ג, וראה גם שו"ת מנחת שלמה תנינא לו ו).

ומאידך יש שאסר לשרות כלי במים אם אינו נצרך לו לאותה שבת, גם אם מטרת השרייה היא רק משום מניעת הדבקות הלכלוך בכלי, שעל כל פנים מכין הוא משבת לחול, וכתב עוד שיש להיזהר אף שלא ליטול ידיו על גבי כלי זה, אם כוונתו בכך גם לשוטפו או לשרותו במים (שו"ת אור לציון ב לד תשובה א).

ולהניח כלים מלוכלכים ב"מדיח כלים" כדי להדיחם לאחר השבת - יש שכתב שהדבר מותר, ואין בכך משום איסור הכנה, כיון שגם לצורך השבת עצמה טוב לאנשי הבית שלא יראו בבית כלים מלוכלכים, ולשם כך עדיף שיהיו שם מאשר שיהיו סתם מכוסים, אמנם כתב שאסור למיינם ולסדרם כפי הנצרך להדחתם, משום שיש בזה משום הכנה משבת לחול (שו"ת אגרות משה או"ח ד סי' עד רחיצה אות ד).

הכנת הפתילות

אסור לתקן פתילות של עששיות בית הכנסת ביום טוב אחר המנחה, כשאינו רוצה להדליקן בו ביום, שהרי מכין מיום טוב לחול (שו"ת הרשב"א ג רעז; בית יוסף ושו"ע או"ח תקיד ה[10]), ואפילו להעמיד הנרות לצורך הלילה - אסור (מגן אברהם שם ס"ק טו), שאפילו דבר שאין בו משום מלאכה אסור להכין מיום טוב למחרתו (שו"ע הרב שם טו).

איסורי הכנה נוספים

אין מפצעים באגוזים, ומפרדים ברמונים, ומחתכים בדבלה[11] משבת למוצאי שבת, מפני שהוא כמתקן מקודש לחול (תוספתא שבת יג יח), אמנם ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה התירו דברים אלה, ואינו חושש משום מתקן מקודש לחול (רבי יוסי בתוספתא שבת שם, וכן התירו לגבי קניבת ירק, ראה שבת קיד ב, וטוש"ע או"ח תריא ב. וראה ערך יום הכפורים הטעמים שהתירו כן ביום הכיפורים)[12].

אופני הכנה מיום טוב ליום טוב

אסור להכין מיום טוב לצורך ליל יום טוב שני של גלויות, ולכן אסור בשמיני עצרת להעמיד השולחנות והספסלים לצורך הלילה ולסדר אותם, שהרי זו הכנה (הגהות מיימוניות סוכה ו יד, רמ"א בשו"ע תרסז א, ומגן אברהם שם סק"ג).

וכן אסור לגלול ספר תורה בשבת לצורך יום טוב משום הכנה (מגן אברהם שם בשם מהרי"ל). ויש שכתב שאם לומד מתוך ספר התורה כמה פסוקים הרי זה נחשב כלימוד בספר, ואין בו משום הכנה (ערוך השלחן שם ב).

יש אוסרים אף להביא יין מיום טוב לחברו (מגן אברהם שם); ויש סוברים שהבאה אין זו הכנה, שהרי מותר להביא את הפת של עירוב מיום טוב לשבת, כשאינו צריך לומר כלום (ראה להלן: בעירוב), וכן כשאינו מסדר השולחנות מותר להביאם מהסוכה לבית (ראה מגן אברהם שם), הרי שהבאה אינה הכנה (חיי אדם קנג ו, והביא גם מרש"י ביצה מ א ד"ה לא יוליכו, וראה שם שמכל מקום לצורך חול אסור).

בעירוב

הכלל

אין מערבים ערובי-תחומין (ראה ערכו) בתחילה מיום טוב לשבת (עירובין לח א), שאם חל יום טוב בערב שבת, ולא עירב בין השמשות של ערב יום טוב, והוצרך לצאת בשבת מחוץ לתחומו, אינו יכול לערב ביום טוב (רש"י שם ד"ה אי) משום הכנה (גמרא שם).

וכן אם עירב בערב יום טוב בפת על יום טוב, ורוצה לערב אחר כך ביום טוב גם על שבת, אינו יכול לערב בפת אחרת שלא עירב בה בערב יום טוב, שאין מערבים בתחילה בפת משום הכנה (גמרא שם לט א ורש"י; רמב"ם עירובין ח ט; טוש"ע או"ח תטז ב), מפני שהיה צריך לקרות עליה שם עירוב, ונמצא מכין (טוש"ע שם).

ערוב באותה פת

אם עירב בערב יום טוב בפת ליום ראשון, יכול לערב באותה פת עצמה ביום טוב ליום השבת שלמחרתו, ואין בזה משום הכנה, שאין אומרים סוף היום הראשון קונה העירוב, שיהיה אסור משום "הכנה דרבה", אלא תחילת היום השני קונה עירוב, ושבת הכינה לעצמה (עירובין לח ב; רמב"ם עירובין ח ט; טוש"ע או"ח תטז ב), ומכיון שאין צריך לומר עכשיו בשעת העירוב כלום, שכבר נקרא על הפת שם עירוב מערב יום טוב, אם כן אינו מכין עכשיו כלום (רש"י שם ד"ה והא, לט א ד"ה דיקא; טוש"ע שם).

הבאים בספינה בשבת

ספינה שבאה בשבת מחוץ לתחום, בני אדם שבה מותרים ביום טוב שלאחריה בתחום של בני העיר, ואין כאן משום הכנה, שאין הכנה אלא בדבר שאינו מוכן, כגון מוקצה (ראה ערכו) ונולד (ראה ערכו), אבל בביאתו בספינה אין הכנה, וקנין השביתה הוא בתחילת היום, ויום טוב הכין לעצמו, ולאמירה אינו צריך אלא שותק (העיטור ריש הלכות יום טוב; אור זרוע ב עירובין קלט; ריטב"א עירובין לח ב ד"ה א"ל, בשם ריב"א[13]).

בעירובי חצרות

בערובי-חצרות (ראה ערכו) שנחלקו תנאים אם אסור להניח מיום טוב לשבת (ראה ביצה טז ב מחלוקת רבי וחכמים, וראה רמב"ם עירובין ה יד, וטוש"ע או"ח תקכח ב שהלכה שאסור, וראה ערך ערובי חצרות) - יש מהראשונים מפרשים שהאוסרים סוברים שיש בדבר משום הכנה, שהרי מכין מיום טוב לשבת, והמתירים סוברים שלא שייך איסור הכנה בעירובי חצרות, כיון שביום טוב עצמו מותר להוציא מחצר לחצר (תוספות עירובין לח א ד"ה ורבי אליעזר; רשב"א עירובין שם ד"ה אמרו לו).

ויש סוברים שלדברי הכל אין בעירובי חצרות משום הכנה, וטעם האיסור מפני שנראה כמתקן (ראה רש"י ביצה טז ב ד"ה לא, ופני יהושע שם, וכן כתבו הבית יוסף והמגן אברהם או"ח תקכח סק"א, ושו"ע הרב שם שצג א בהגה).

הכנה המתרת

מקורה

איסור מוקצה (ראה ערכו) בשבת, למי שסובר שהוא מן התורה, למדים אותו מהכתוב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז ה. דעת רבה פסחים מז ב, וכן דעת רש"י ביצה ב ב ד"ה לטעמיה, וכן כתב בשאילתות מז[14]. וראה ערך מוקצה), שיזמין כל צרכו ביום הששי ויאמר דבר זה לצורך היום, שאילו משום טורח מלאכת שבת לא הוצרך הכתוב לומר שיעשו בערב שבת, שכבר כתוב 'את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו' (רש"י פסחים וביצה שם ד"ה והכינו).

ואף לסוברים שאיסור מוקצה מדרבנן, כתבו ראשונים שעל כתוב זה של "והכינו" סמכו חכמים לאיסורו (מלחמות לרמב"ן ריש ביצה, וראה מאירי שם), שכל מה שאסרו חכמים במוקצה הוא כדי שיכין צרכיו מבעוד יום[15], ולא יבא למחר לעשות מלאכה או טלטול האסור (מלחמות לרמב"ן שם)[16].

הראשונים קראו לאיסור זה בשם מוקצה מחמת הכנה (מאירי שם. וראה שם חולין יד א).

במחשבה

הכנה זו המוציאה מידי מוקצה יש שהיא במחשבה בלבד, כגון שהקצה דבר במחשבתו והסיח דעתו מלהשתמש בו, וכגון חריות של דקל, שיש שמייחדים אותן לישיבה, ויש שעומדות להסקה, ואם קצצן מן הדקל להסקה, הרי הן מוקצה, ואם נמלך עליהן אחר כך שתהיינה עומדות ומיוחדות לישיבה, הרי מחשבה זו מוציאתן מידי מחשבתו הראשונה, ואם חשב כן קודם השבת - מותר לטלטלן בשבת (מגיד משנה שבת כה כא; מגן אברהם או"ח שח סק"מ; שו"ע הרב שם שח נ).

וכן בהמה העומדת לחלב, ותרנגולת העומדת לגדל ביצים, כל אלו וכיוצא בהם מוקצה הם עד שיכין אותם מבערב, ויחשוב עליהם לאכילה (רמב"ם יום טוב א יח)[17], שכל אלו הקצאתם באה על ידי מחשבת האדם (ראה שו"ע הרב תצה שם, ובקונטרס אחרון שם).

בדיבור

יש שהכנה זו צריכה להיות בדיבור בפה, כמו במוקצה של בעלי חיים, כגון יוני שובך ויוני עלייה, שעומד מערב יום טוב ואומר: זה וזה אני נוטל למחר (בית הלל במשנה ביצה י א; רמב"ם יום טוב ב ה; טוש"ע או"ח תצז י); ויש מן התנאים שסוברים שביונים צריך הכנה במעשה דוקא, שינענע אותם מבעוד יום (משנה ביצה שם), שמוקצה של בעלי חיים חמור הוא (ירושלמי שם א ד), ואין הלכה כמותם, אלא די בהכנה בפה (רמב"ם וטוש"ע שם. וראה ערך מוקצה).

במעשה

יש שצריך הכנה במעשה דוקא, והוא כשהקצאתו באה על ידי מעשה האדם, כגון תאנים וענבים שהעלם לגג לייבשם שייעשו גרוגרות וצמוקים, וצריך להזמינם מבעוד יום לאכילה, שצריך לעשות הכנה על ידי מעשה, שירשום המקום ויאמר: מכאן ועד כאן אני נוטל (ראה תוספות ביצה לד ב סוף ד"ה ואומר, ומגן אברהם או"ח תצה סק"ט, ושו"ע הרב שם יד[18]).

יש מן הראשונים שמפרשים שנחלקו התנאים בכך, ודעת רבי אליעזר שאף כאן מספיק הכנה באמירה (מאירי ביצה לד ב בפירוש מחלוקת התנאים במשנה שם).

בדבר שהוקצה מאליו

הקצאה שבאה ממילא, כגון שהדבר מצד עצמו אינו עומד לאכילה ולשימוש ללא מחשבת האדם או מעשיו, וכגון נדבך של אבנים, שהם מוקצים מאליהם, שאינם עומדים לישיבה - יש סוברים שצריך הכנה על ידי מעשה דוקא להוכיח שהם לישיבה (מגיד משנה שבת כה כא בדעת הרמב"ם שם, ומגן אברהם או"ח שח סק"מ בדעת המחבר שם); ויש סוברים שכיון שלא נדחו בידי אדם מועילה להם מחשבה להוציאם מידי מוקצה (שו"ע הרב שם תצה בקונטרס אחרון בדעת המרדכי שבת סוף פרק ד, ורמ"א בשו"ע שח שם. וראה ערך מוקצה).

הכנה כמצוה

מקורה ועניינה

לעולם ישכים אדם להוצאת שבת - שישכים בערב שבת לטרוח בהוצאת שבת - שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז ה. שבת קיז ב, וברש"י שם ד"ה ישכים; טוש"ע או"ח רנ א), ודרשו שבשעת הבאה תהיה הכנה, והבאה בהשכמה היתה, שנאמר: וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות שם כא. רש"י שם ד"ה והכינו; טור שם).

באדם חשוב

"והכינו", אף על פי שאין דרכו בכך צריך להכין מפני כבוד השבת (מדרש הגדול שמות [ירושלים תשט"ז] עמ' שכב), ולכן אף שהיה אדם חשוב ביותר, ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולהתעסק במלאכות שבבית, חייב לעשות דברים שהם לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו (רמב"ם שבת ל ו, על פי שבת קיט א בכמה אמוראים שטרחו והכינו בעצמם), ואף אם היו לו כמה עבדים לשמשו ישתדל בעצמו להכין שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדה (טוש"ע או"ח רנ, וראה ערך מצוה בו יותר מבשלוחו[19]).

ובגדר הכנה זו יש שהורה, שלא די לעשות פעולה אחת של הכנה, אלא יש להרבות בפעולות ההכנה, ורק אם רוצה ללמוד תורה, או לעשות מצוה אחרת, או שהוא טרוד במלאכתו, די לו בפעולה אחת, וכמו שכתב מבחר השלחן ערוך (שם) שיעשה בעצמו "שום דבר" לצרכי שבת (שמירת שבת כהלכתה מב הערה קצה, בשם הגרש"ז אויערבך).

הכנה מוקדמת

דברים שאין צריך בהם הכנה כדי שיהיו ראויים להנאתם, כגון משקים ומיני מגדים וכיוצא בהם, טוב יותר לקנותם בערב שבת מלקנותם ביום חמישי, אבל מאכלים הצריכים עדיין הכנה, טוב יותר לקנותם ביום חמישי, כדי שיהיה לו פנאי הרבה לטרוח בהכנתם ולהתעסק בשאר צרכי שבת (שו"ע הרב רנ ו, וראה מגן אברהם שם סק"א. וראה ערך כבוד שבת).

כביסה

יש מפרשים שתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת, מפני כבוד שבת (ראה בבא קמא פב א, ורמב"ם שבת ל ג, וטוש"ע או"ח רמב א. וראה ערך תקנות וערך ערב שבת), היינו שלא ימתינו לכבס עד ערב שבת, כדי שיניחו את ערב שבת כולו לצרכי הכנת שבת (מאירי בבא קמא שם, וכן כתב במגן אברהם שם סק"ג, וראה במחצית השקל שם).

ולכבס הבגדים בליל שישי - יש שכתב שאסור, שהרי התקנה היתה לכבס בחמישי בשבת, וליל שישי אינו חמישי בשבת (חוט שני ח"א ג א); ויש שכתב שמותר לעשות כן (שו"ת אור לציון ח"ב טז א).

ויש שכתב שבימות החורף שמתחילים בהכנות לשבת כבר מליל שישי, אסור לכבס בליל שישי מתקנת עזרא הנ"ל, אולם בימות הקיץ - מותר (חידושי בתרא להגרח"פ שיינברג).

ולכבס ביום שישי במכונת כביסה, יש שכתב שאף שהטירחה בה מועטת - אסור, כיון שתליית הכביסה היא חלק מהכיבוס, וזו טירחה מרובה, אכן מי שיש לו מכונת יבוש מותר לו לכבס ולייבש במכונה (שו"ת אור לציון שם).

ויש שכתבו שאסור לכבס במכונה ביום שישי כיון שאין לחלק במנהג (הגרי"ש אלישיב דרור יקרא עמ' תה; חוט שני שם אך מטעם אחר, שכך היתה התקנה לכבס ביום חמישי, וראה חידושי בתרא שם); ויש שכתב שמטעם אחר יש להעדיף את הכיבוס ביום חמישי, כיון שבזמנינו אין רגילות לכבס לצורך שימוש באותו היום, ואם יכבס ביום שישי יחשבו שהוא מכין בגדים מערב שבת לאחר השבת (שמירת שבת כהלכתה פרק מב הערה יג, בשם הגרש"ז אויערבך).

ובגדי ילדים קטנים יש שכתבו שמותר לכבסם (שו"ת אור לציון שם; חוט שני שם), וכן מותר לכבס למי שנאנס ולא כיבס (כף החיים רמב כ), או שאין לו בגד מכובס לשבת (חוט שני שם).

הערות שוליים

  1. ↑ ט', טורים קג – קכה.
  2. ↑ וראה תוספות עירובין לח ב ד"ה אמר אם זו ברייתא או שמעתא דרבה, וראה מכילתא דרשב"י שמות שם.
  3. ↑ וראה בתוספות (שם ד"ה והיה), ובחידושי הרשב"א (שם ד"ה חול), שביארו עוד מניין שכוונת התורה היא ליום שישי שהוא חול ולא יום טוב.
  4. ↑ וראה בבית יוסף ובב"ח שם שלדידן הטעם משום הכנה.
  5. ↑ ראה טעם נוסף בים של שלמה שם בטעם ב, וראה מגן אברהם תרסה סק"ב.
  6. ↑ אלא שבאפייה ובישול שהם תיקוני מאכל לדעתם בריש ביצה אין בהם משום הכנה, וראה בסמוך.
  7. ↑ והיינו כשנתקיימו שאר התנאים לקיפול בגדים בשבת, ראה שו"ע סי שב, ומשנה ברורה ועוד בעניין שאר התנאים.
  8. ↑ וראה ברמב"ם שם שכתב הטעם מפני שהוא כמתקן, ובמגיד משנה שם ביאר בדבריו שרצונו לומר שמתקן לצורך חול.
  9. ↑ כתבו כן על פי שו"ת מהרש"ג או"ח א סא שכל דבר שאם לא יעשה אותו בשבת, שוב לא יהא אפשרי לעשותו בימות החול, אין בו משום הכנה שאסרו חז"ל.
  10. ↑ וראה שם שלהדליק מותר, שבהדלקה יש מצוה לאותה שעה.
  11. ↑ כך מופיע בהוצאת צוקרמנדל וכן בראשונים, ראה תוספת ראשונים, ובדפוס: בנבלה.
  12. ↑ וראה שם ביום הכיפורים שחל בשבת מה דינו, ושבזמן הזה נהגו לאסור גם כשחל בחול.
  13. ↑ וראה ערך תחומין על ספינה שבאה מחוץ לתחום באיזה אופן מותר לצאת ממנה בו ביום.
  14. ↑ וראה שם בהעמק שאלה שדעת השאילתות שמוקצה מהתורה.
  15. ↑ ראה ערך מוקצה מחלוקת ראשונים אם מוקצה אסור בשבת, או ביום טוב, או בשניהם.
  16. ↑ ראה בערך הנ"ל עוד טעמים לאיסור מוקצה.
  17. ↑ וראה שו"ע או"ח שח כו בענין טלטול נסרים של אומן בשבת, וברמ"א שם כה בענין טלטול עורות בשבת.
  18. ↑ וראה ערך מוקצה על אופן ההקצאה של גרוגרות וצמוקים, ומתי מועילה בהם הכנה.
  19. ↑ וראה קונטרס אחרון לשו"ע הרב רנ אות ב שמדייק מלשון הרמב"ם שיש בדבר משום חיוב, ולא משום יתרון של מצוה בו יותר מבשלוחו.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=מיקרופדיה_תלמודית:הכנה&oldid=158799"