מיקרופדיה תלמודית:גלוי ראש

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־14:30, 30 בינואר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''הגדרה'''</span><ref> ו', טור' קטז-קכב.</span></ref> </span> - איסור לילך או להתפלל כשהראש אינו מכוסה</span> =...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - איסור לילך או להתפלל כשהראש אינו מכוסה

בהילוך

מקורו וטעמו

גילוי ראש לא הוזכר איסורו מפורש בתלמוד, אבל מצינו שהחכמים היו נזהרים מלילך בגילוי הראש, ואמרו: רב הונא בריה דרב יהושע לא הלך ארבע אמות בגילוי הראש, לפי ששכינה למעלה מראשו (קדושין לא א), והנזהר לכסות ראשו ניצול מן העבירה, ואמרו מי שמגלה ראשו עזות תקיפה היא (מסכת כלה רבתי ב, והובא במנהיג דיני תפילה עמ' פד).

וכתבו ראשונים שצניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים שלא יתגלה ראשם (רמב"ם דעות ה ו), וגדולי חכמינו היו נמנעים מלגלות ראשם כדי שתהא השכינה חופפת עליהם ומסוככת אותם (מורה נבוכים ג נב). כיסוי ראש הוא דרך הכנעה (לבוש אורח חיים צא ג בנוגע לתפילה).

איסורו מהתורה או ממידת חסידות

נחלקו הפוסקים אם גילוי הראש הוא איסור, או שאינו אלא מידת חסידות:

  • יש סוברים שאינו אלא מידת חסידות, ולפיכך נשתבחו החכמים שנזהרו מלילך בגילוי הראש, שאם היה איסור גמור אין זו רבותא (ארחות חיים תפלה מח; כלבו יא; דרכי משה או"ח ב ג, וסימן ח ד, וכן כתב שם בדעת הטור; מגן אברהם צא סק"ג; באור הגר"א שם ח סק"ו), ואף בשעת התפילה אין איסור כלל אלא נכון הדבר מצד המוסר (וראה להלן: בדברים שבקדושה).
  • ויש סוברים שאיסור גמור הוא לילך בגילוי הראש (המנהיג דיני תפילה עמ' פז[2]; בית יוסף או"ח ח, ולדעתו כן היא גם כן דעת העיטור והטור; שו"ע שם ב ו: ולא ילך כו', משמע שהוא איסור, ראה שם במגן אברהם סק"ו; צמח צדק פסקי דינים או"ח ח), והאמוראים שנשתבחו בכך הרי זה מפני שמלבד הכיסוי התחתון על הראש נתכסו גם בסודר או טלית, וזו מידת חסידות יתרה (שו"ת הר"י ברונא קסה; בית יוסף שם), או שנשתבחו בזה שאף ד' אמות בלבד לא הלכו בגילוי ראש, אבל זמן רב היו כולם נזהרים (צמח צדק שם).

האופנים האסורים לדעת כולם

אף לסוברים שאינו אלא מידת חסידות, יש איסור בדבר באופנים דלהלן:

  • יש שכתב שאין להקל בגילוי הראש, הואיל והעם נהגו בזה איסור, ותופסים זה לקלות ופריצות, ודנים את העובר על זה כעובר על דת יהודית (שו"ת מהרש"ל עב).
  • יש שכתב שלפני גדולים לדברי הכל מצד הדין יש איסור בדבר (ארצות החיים ב).
  • יש שכתבו שבזמן הזה שאנו דרים בין הגוים, שדרכם לילך בגילוי הראש, יש איסור גמור לדברי הכל, מטעם שנחשב כחוקות העכו"ם (ראה ערך דרכי האמורי וערך חקות הגוים), ולפיכך המגלה ראשו חשוב כעובר על דת יהודית וראוי לנידוי (שו"ת מהר"י ברונא לד, וכן כתב הט"ז או"ח ח סק"ג טעם זה של ובחוקותיהם לא תלכו [ונשמט בדפוסים אחרים מהצנזורה], ובשו"ע הרב מהדורא בתרא ב[3]).
  • וכן יש שכתב שבימיהם שרוב העם היו רגילים לילך לפעמים בגילוי ראשו מפני החום לא היה בדבר אלא מידת חסידות, אבל בזמן הזה שהדרך שהכל מכסים ראשם לעולם יש איסור בדבר משום צניעות, שהרי זה כמגלה בשרו המכוסה (שו"ע הרב מהדורא בתרא שם. וראה ערך צניעות).

הברכה על כיסוי הראש

ברכה מיוחדת תיקנו בסדר ברכות השחר על כיסוי הראש: בא"י אמ"ה עוטר ישראל בתפארה (ראה ברכות ס ב, וערך ברכות השחר), מפני שאסור להלך בגילוי הראש, או שעל כל פנים מידת חסידות יש בדבר, ולכן מברכים עוטר ישראל מלשון עיטור, כלומר דרך מעלה ציוונו בכך (בית יוסף או"ח מו, וראה שם בט"ז סק"ב, וראה ערך הנ"ל[4]).

ההולך ד' אמות

  • יש סוברים שאיסור גילוי ראש אינו אלא בהליכה ארבע אמות, שהרי לא הזכירו בגמרא באמוראים שנשתבחו בכך אלא ארבע אמות (ראה לעיל: מקורו וטעמו. שו"ת הר"י ברונא לד. וראה ב"ח או"ח ב שרצונו לומר כן בדעת הטור). ומידת חסידות אפילו פחות מד' אמות (מגן אברהם שם סק"ו).
  • ויש סוברים שארבע אמות שאמרו לאו דוקא, והוא הדין אפילו פחות מארבע אמות, שלפי הטעם ששכינה למעלה מראשו (ראה לעיל שם) אין חילוק בדבר, ולא הזכירו ארבע אמות אלא לרבותא, שלא זו בלבד שאין להלך בשוק ותחת אויר השמים בגילוי ראש, אלא אפילו הליכה מועטת בתוך ביתו אסורה (ב"ח שם, אלא שהוא סובר שגם בד' אמות ויותר אינו איסור מן הדין אלא מידת חסידות; בכור שור לשבת קיח ב).

היושב או עומד

  • יש שכתבו שאין קפידא בישיבה בגילוי ראש, שכן דרך היושב להקל מעליו, אלא שמכל מקום הכל לפי ענין הישיבה ההיא (שו"ת הר"י ברונא לד; מגן אברהם רפב סק"ח), וכן כתבו שבעמידה אין קפידא (מגן אברהם שם), ורוכב או יושב בעגלה דינו כמהלך (ט"ז או"ח ב סק"ה).
  • ויש סוברים שאין הבדל בין מהלך לעומד ויושב (בכור שור לשבת קיח ב, ראה שם כמה ראיות; ברכי יוסף ב ד), אלא אם כן נראה מתוך מעשיו שעושה כך בכדי להקל שמותר (בכור שור שם).

בביתו

  • יש אומרים שאיסור גילוי הראש אינו אלא תחת אויר השמים, אבל בביתו אין איסור, ואף שמלא כל הארץ כבודו, ומטעם זה אין לחלק בין בית לאויר הרקיע, מכל מקום אין חציפות אלא כשראשו מגולה תחת אויר הרקיע (שו"ת מהרש"ל עב בשם אחרים, והביאו בברכי יוסף ב ד).
  • ויש חולקים וסוברים שאין הבדל בין בית לאויר הרקיע (ב"ח ב; אליהו רבה ב סק"ד; משנה ברורה שם סק"י).

וממידת חסידות היא שאף בשעת השינה יכסה ראשו (משנה ברורה שם יא).

בבית המרחץ

בבית המרחץ מותר לדברי הכל בגילוי הראש, ואין בזה אפילו משום מידת חסידות (בכור שור לשבת קיח ב, על פי מסכת דרך ארץ י הנכנס למרחץ כו' ומסלק את כובעו; ברכי יוסף ב ה); ויש מדקדקים אפילו בבית המרחץ לכסות ראשם במטפחת, ואין להחמיר, שחומרא יתרה היא זו (ברכי יוסף שם).

אמנם בחדר האמצעי, ששם מתפשטים ומתלבשים, צריך ללבוש הכיפה מיד כשבא למקומו ולפני כל מלבושיו, ולסלקו מראשו לאחר גמר פשיטת כל מלבושיו (שו"ת מנחת יצחק ד ס; הליכות שלמה יג כו).

וכל זה אמור גם כלפי הרוחץ בים או בבריכה (פסקי תשובות ב יב, והביא שמובא בשם החזון איש ובעל הקהילות יעקב זצ"ל שהקפידו להניח כיפה על ראשם גם בהיותם בתוך מי הים).

בבית הכנסת

כתבו ראשונים שיש למחות שלא להיכנס לבית הכנסת בגילוי ראש (ארחות חיים תפלה מח; כלבו יא בשם ה"ר פרץ וראה שם יז; שו"ע או"ח צא ג, ושם קנא ו, בשם יש אומרים), ואפילו לסוברים שאין איסור גילוי הראש אלא מידת חסידות (ראה לעיל), בבית הכנסת אסור מן הדין (מגן אברהם שם סק"ג, וראה פרי מגדים שם אשל אברהם סק"ג[5]).

קטנים

קטנים נוהגים לילך בגילוי ראש (מגן אברהם ב סק"ו), אבל נכון לכסות ראשם כדי שתהא עליהם אימת שמים (מגן אברהם שם).

וצדיקים היו משתדלים על כיסוי ראש צאצאיהם אפילו בעודם קטנים ממש, אך מנהג העולם להקל שלא להכביד על התינוק כל זמן שעדיין לא הסתפר, דהיינו עד גיל שלוש, ומאז מקפידים שלא יהא ראשו מגולה כלל (שו"ת דברי יציב ליקוטים צא).

גילוי הראש לצורך פרנסה

הנזקק לגלות ראשו כדי להתקבל למקום עבודה מסויים, הרי זה מותר, ואף לדעת הסוברים שכיום שאנו דרים בין הגויים הרי זה כחוקות הגויים (ראה לעיל), במקום הפסד יש לסמוך על הדעות שאיסור גילוי הראש הוא רק ממידת חסידות (ראה לעיל), ובפרט שכיום ברור שלא מצד חוקות הגויים אנו עושים כן, אלא משום שכך יותר נח וקל (שו"ת אגרות משה או"ח ד ב).

וודאי שהיתר זה הוא רק במקום העבודה והיכן שמקפידים על כך, אך כשיוצא ממקום עבודתו לחדר אחר או לחוץ חייב לכסות ראשו אף אם ילעיגו עליו, כיון שלא יפסיד בכך את משרתו (שם חו"מ א צג); ויש מי שכתב שאף שנתפשט איסורי גילוי הראש לדינא, מכל מקום אי אפשר לומר כלל בזה, והכל לפי המקום והזמן (שו"ת מנחת יצחק ג לג).


על גילוי ראש בנשים, ראה ערך דת משה ויהודית.

בדברים שבקדושה

הזכרת השם

מי שראשו מגולה פורס את שמע - פורסין לשון חצי הדבר, והיינו עשרה שבאו לבית הכנסת לאחר שקראו הציבור את שמע, עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע (רש"י מגילה כג ב ד"ה אין. וראה ערך פריסת שמע); ויש אומרים אינו פורס, שאינו רשאי להוציא אזכרה (ראה ערכו) מפיו, ואינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו (מסכת סופרים יד יב[6]. וראה ערך נשיאת כפים וערך פרועי ראש).

  • רוב הפוסקים פסקו כיש אומרים (ארחות חיים ברכות הנהנין ח; טור או"ח ח; שו"ע שם צא ג, בשם יש אומרים, ושם רו ג; רמ"א בשו"ע או"ח רפב ג), ואיסורו משום קלות ראש, שמזכיר השם שלא באימה ויראה (תרומת הדשן י), וכל שכן שלא יתפלל בראש מגולה (רמב"ם תפלה ה ה; טוש"ע שם צא ה), ואפילו לסוברים שבהליכה אין איסור אלא מידת חסידות (ראה לעיל), בהזכרת השם וברכה יש איסור בדבר (ראה ארחות חיים שם).
  • יש שכתבו שאף לדעת היש אומרים, אינו אלא משום מידת חסידות (באור הגר"א או"ח ח סק"ו[7]), אלא שבתפילה ראוי לכל אדם להחמיר בה (שם, וראה לעיל).
  • יש שכתבו שלא מצאו איסור מפורש להזכיר את השם בראש מגולה, ולפיכך כשישראל נתחייב שבועה בערכאות של עכו"ם, אם אין כוונתם להעביר על דת, אין איסור בדבר (תרומת הדשן פסקים רג), אם לא שעומד שם צלם של עבודה זרה (בית הלל יו"ד קנז. וראה ערך עבודה זרה).
  • וכן יש שכתב שדעתו נוטה להקל לברך ולקרות קריאת שמע בראש מגולה, אלא שלא כתב כן להלכה כיון שאינו רגיל לחלוק על קדמונים שאסרו (שו"ת מהרש"ל עב).

המברך ברשות הרבים

אין חילוק בברכה בגילוי ראש בין בית לרשות הרבים, שכיון שאיסורו משום קלות ראש לפני הקדוש ברוך הוא שמזכיר שמו שלא באימה אין לחלק בין מקום למקום, שמלא כל הארץ כבודו (תרומת הדשן י).

בברכת המזון

אפילו המסובים בברכת המזון - שיוצאים ידי חובתם בברכת הזימון של המברך - לא ישבו בראש מגולה בשעת ברכת המזון (דרכי משה קפג, בפירוש דברי הטור שם).

קטנים בקריאת התורה

כתבו ראשונים שאף הקטנים לא יקראו בתורה בציבור בראש מגולה, וראשונים התרעמו על שנהגו בשמחת תורה לקרוא לקטנים לתורה ומברכים בראש מגולה (אור זרוע ב מג).

בלימוד תורה

יש שכתבו שהלומד תורה ויכול לסבול ללמוד בכיסוי הראש, טוב הדבר שלא ישב בראש מגולה, לפי שילמד יותר באימה כשראשו מכוסה (שו"ת הר"י בן הרא"ש כ), ותלמיד חכם יזהר שלא ילמד בראש מגולה, אפילו שאינו מזכיר את השם, ואפילו בחדרו לא ילמד בגילוי ראש מפני מראית העין (שו"ת מהרש"ל עב).

הכיסוי

גומי או קש

כל הדברים ראויים לכסות בהם את הראש, אפילו לאמירת דברים שבקדושה, כגון כיסוי של גמי (תרומת הדשן י), או כובע קלוע של קש (שם; שו"ע או"ח צא ד), ואפילו שהכובע הקלוע עשוי נקבים נקבים והפרוץ מרובה על העומד (שו"ת חתם סופר ו ב, על פי התרומת הדשן שם).

הנחת היד על הראש

הנחת היד על הראש אינה חשובה כיסוי, שהראש עם היד גוף אחד הם, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו (תרומת הדשן י: שו"ע או"ח צא ד, ומשנה ברורה שם סק"י בטעם הדבר; רמ"א בשו"ע עד ב), אבל אם אדם אחר מניח ידו על ראשו הרי זה חשוב כיסוי, שהרי גוף אחר הוא (בית יוסף שם, ממשמעות התרומת הדשן; שו"ע שם).

הסוברים שאיסור אמירת דברים שבקדושה אינו אלא ממידת חסידות (ראה לעיל) כתבו שבשעת הדחק, כגון שרוצה לשתות בלילה, או שרוחץ באמבטיה, ואין לו כובע בראשו, מכסה ראשו בידו ומברך (שו"ת מהרש"ל עב, וראה מגן אברהם צא סק"ג שאין לסמוך עליו).

ויש מחלקים שלענין אמירת דברים שבקדושה אין הנחת ידו מועילה לכיסוי, אבל לענין הליכה ארבע אמות או ישיבה באקראי די בהנחת היד, שהאיסור הוא משום חוקות העכו"ם (ראה לעיל), ובכיסוי היד הרי הוא מורה שאסור לישב בגילוי הראש (ט"ז ח סק"ג).

ונוהגים להמשיך הבית יד - השרוול - של הבגד על היד ולכסות בו ראשו, שזהו כיסוי לדברי הכל (ב"ח צא; משנה ברורה ב ס"ק יב).

פאה נכרית

בחבישת פאה נכרית בלי כובע נחלקו הפוסקים אם נחשב הדבר לכיסוי:

  • יש אומרים שאינו כיסוי, והיושב בה כיושב בראש מגולה (פחד יצחק מערכת כ ופ, בשם תשובות מהר"ש הלוי).
  • יש אומרים שכיסוי הוא, אלא שמשום מראית העין אין להתיר אם אפשר (באר היטב ב סק"ו, בשם עולת תמיד; פרי מגדים עד אשל אברהם סק"ד).
  • ויש מקילים לגמרי, שכיון שכל האיסור אינו אלא משום מידת חסידות אין חוששים למראית העין (ארצות החיים ב ו, והמאיר לארץ שם ס"ק נד. וראה ערך מראית העין).

כיסוי נוסף

יש שכתבו שבאמירת דברים שבקדושה אף על פי שראשו מכוסה, דרך צנועים להטיל גם סודר או טלית על ראשם (בית יוסף או"ח ח, כפירוש דעת הטור שם, וכן כתב בב"ח שם ובפרישה קפ טו), וכן כתבו אחרונים שיש לשים בשעת ברכה הכובע בראשו, ולא יברך במצנפת הקטנה (באר היטב קפג ס"ק יא בברכות המזון; שערי אפרים ג יח בקריאת התורה).

הערות שוליים

  1. ו', טור' קטז-קכב.
  2. אבל בעמ' פד שם כתב שיתכן (רצונו לומר נכון) לו לאדם ללכת בכיסוי הראש כו' כמנהג כל אנשי ספרד ויישר כחם.
  3. וראה שער הציון ב ס"ק יז שכתב שבזמננו גם הגר"א הנ"ל שסבר שזה רק מידת חסידות מודה לסברת הט"ז.
  4. וראה צמח צדק פסקי דינים אורח חיים ח שהוכיח מכאן שיש בזה מצוה מן הדין, שאם לא כן לא היו מתקנים ברכה על זה.
  5. וראה אליה רבה קנא סק"י שכתב שטעות כל הדבר, כי בכלבו הכוונה על הנכנס עם סכין כשהוא הסכין, מגולה ראשו, וכן כתב בערוך השלחן שם, וראה ערך בית הכנסת: קדושתו, אבל ראה בארחות חיים שם שלא הוזכר כלל סכין ומפורש שם שהמדובר בגילוי ראש האדם.
  6. וראה חילופים בין בני בבל ובני ארץ ישראל בים של שלמה סוף בבא קמא סימן מב על ברכת כהנים בראש פרוע, ויש שפירשו שרצונו לומר בגילוי ראש, אבל הנכון כמו שכתב רב"מ לוין באוצר חילוף מנהגים עמ' 85 שרצונו לומר בגידול שער.
  7. וראה שם שהביא ראיה מברכות ס ב שקודם שמברך על כיסוי הראש עוטר ישראל בתפארה מברך ברכות אחרות, ומשמע בלי כיסוי.