מיקרופדיה תלמודית:אונאה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - הונאת אדם את חברו במשא ומתן, בין מצד המוכר, שמכר ביותר משויו, בין מצד הלוקח, שלקח בפחות משויו.

Contents

יסוד איסור אונאה וגדריו

אסור למוכר או לקונה להונות את חברו, שנאמר: וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ, אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (ויקרא כה יד), ובאונאת ממון הכתוב מדבר (תורת כהנים בהר פרשה ג ד; בבא מציעא נח ב), בין שנתאנה הלוקח ובין שנתאנה המוכר (שם נא א; המקח והממכר לרב האי גאון לה; רמב"ם מכירה יב א; טוש"ע חושן משפט רכז א), ולא יאמר שמא שוה כך וכך במקום פלוני, או שמא לזמן פלוני ישוה כך, כי אין במקח וממכר אלא מקומו ושעתו (רבינו ירוחם ט ב).

יחס לאיסור גזל

אף על פי שכבר הזהירה תורה באיסור גזל, ואונאה בכלל גזל הוא, הוסיפה והזהירה באיסור אונאה, שלא נאמר שאונאה מותרת כיון שלא לקח בעל כרחו של הנותן וגם הוא דרך מקח וממכר (בבא מציעא סא א).

מלקות

המאנה עובר בלא תעשה, ונמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה רנ; סמ"ג לאוין קע; חינוך שלז), ואינו לוקה, מפני שניתן להשבון (רמב"ם מכירה יב א; חינוך שם), שהרי הוא חייב לשלם ולהחזיר את האונאה[2].

במקח טעות

יש מן הראשונים סוברים שאף בדברים שהמקח בטל משום מקח טעות, כגון שהונה את חברו במידה או במשקל (ראה בערך מקח טעות) - עובר בלאו (כך נראה מהרמב"ן ויקרא כה טו).

אונאה לתגר ספסר

נחלקו תנאים אם יש אונאה לתגר ספסר - המוכר וקונה מיד תמיד (רש"י בבא מציעא נא א ד"ה ספסר) - אם לאו (משנה בבא מציעא נא א, כפירוש רב נחמן והברייתא בגמ' שם), שמשום שמוכר תדירות, ודאי בקי במחיר ומוחל על האונאה (רב נחמן שם). להלכה נפסק שיש לו אונאה (רמב"ם מכירה יב ח; טוש"ע חושן משפט רכז יד).

שיעורי האונאה

שלשה שיעורים אמרו באונאה:

  • באונאת שתות [שישית] - קנה ומחזיר אונאה.
  • באונאה הפחותה משתות - נקנה המקח ואינו מחזיר האונאה.
  • באונאה יתר על שתות - בטל המקח.

אונאת שתות

שיעור האונאה שחייבים להחזיר הוא שתות (תורת כהנים בהר פרשה ג ה; משנה בבא מציעא מט ב; רמב"ם מכירה יב ב; טוש"ע רכז ב), ויש תנאים שחלקו על זה[3].

בין אם הונה במזיד, ובין שלא ידע המאנה שיש במכר זה אונאה, לעולם חייב לשלם (רמב"ם שם א), שכיון שאסרה תורה את האונאה, הרי זה כגזלה בידו, ומצות השבת גזלה עליו (פני יהושע בבא מציעא נו א).

שתות המקח ושתות מעות

שני סוגי שתות הם: שתות המקח, היינו ששית שויו של חפץ, או שתות המעות, היינו שישית המחיר שניתן בעדו (גמ' שם מט ב, ורש"י ד"ה ושמואל; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם).

האמוראים נחלקו על איזו שתות חייבים להחזיר: רב סובר שתות המקח שנינו, היינו ששית שויו של חפץ, ושמואל סובר בין שתות המקח ובין שתות המעות שנינו, היינו ששית המחיר שניתן בעדו (בבא מציעא מט ב).

הלכה כשמואל, לפיכך בין בשתות שויו של חפץ, ובין בשתות המחיר שניתן בחפץ, הרי זה אונאה, ונקנה המקח והמאנה חייב לשלם את האונאה ולהחזירה כולה למתאנה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ולא שיחזיר עד כדי פחות משתות בלבד (בבא בתרא צה א).

כשיש סתירה בין שתות מקח לשתות מעות

היה לפי המקח יותר על שתות, ולפי המעות פחות משתות, או להיפך: יש סוברים שכיון שאין הכרעה לשום צד הרי זה נידון כאונאת שתות, שקנה ומחזיר אונאה (שיטה מקובצת בבא מציעא מט ב, בשם תוספות חיצוניות; מגיד משנה שם ג); ויש סוברים שאנו הולכים אחר טעות המקח, כיון שעיקר האונאה תלוי בו (ריטב"א בבא מציעא שם; רמ"א שם ד, בשם המרדכי).

אונאה בפחות משווה פרוטה

נחלקו אמוראים, אם יש אונאה לפרוטות (בבא מציעא נה א), והיינו אפילו נתאנה בשתות, כגון שוה חמש פרוטות בשש, מכל מקום אין צריך להחזיר האונאה פרוטה, עד שתהא יתרה על פרוטה מדין מחילה (מנחת חינוך שלז ב).

אף הפוסקים נחלקו: יש סוברים שאין המאנה חייב להחזיר אונאה עד שתהא יתר על פרוטה (רמב"ם שם ד; שו"ע שם ה); ויש סוברים שחייב להחזיר אפילו שוה פרוטה (טור ורמ"א שם, בשם הרמ"ה והרא"ש).

וכמה תהא יתר על פרוטה לדעה ראשונה, נחלקו מפרשים: יש אומרים עד איסר (רש"י שם ד"ה אין); ויש אומרים עד מעה (רי"ף שם); ויש אומרים אפילו כל שהוא (רמב"ם ושו"ע שם, ראה ב"י וב"ח).

רצה המתאנה להחזיר המקח

רצה המתאנה להחזיר המקח, נחלקו תנאים: יש אומרים שהמקח נקנה בעל כרחו, אלא שהמאנה מחזיר לו האונאה; ויש אומרים שיד המתאנה על העליונה - רצה אומר תן לי מקחי, רצה אומר תן לי מה שאוניתני (גמ' שם נ ב). הלכה כדעה הראשונה (רי"ף שם; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם ב); ויש מהראשונים שפסק כדעה השניה (תוספות שם ד"ה אמר, בשם ר"ת).

אונאה פחות משתות

אונאה פחות משתות כל שהוא, נקנה מקח, ואינו חייב להחזיר את האונאה (בבא מציעא נ ב). הטעם:

מפני שכל פחות משתות דרך הכל למחול (רמב"ם מכירה יב ג; טוש"ע חו"מ רכז ג).

ויש סוברים הטעם מפני שאין כל אדם יכול לצמצם הדמים עד שתות (רש"י קדושין מב ב ד"ה חוזר), וכשיבוא לתבוע שמא לא ישומו לו כתביעתו, ולכן הוא מוותר ומוחל (רא"ש בבא מציעא ד כ), ולפיכך דבר שמחירו קבוע, אף פחות משתות אינו מוחל, והמאנה מחזיר אונאה (מחנה אפרים, אונאה ז; ערוך השלחן רכז סעיף ז).

מחילה זו היא לאלתר (רש"י בבא מציעא נ ב ד"ה אמאי חזרו; רא"ש ונימוקי יוסף שם).

באונאה פחות משתות, שאינו חייב להחזיר אונאה, נחלקו ראשונים באיסורו:

יש סוברים שהוא מותר לכתחילה, לפי שהתירו חכמים להשתכר לתגר מפני תיקון הישוב, כדי שימצאו בני אדם צרכיהם (חינוך שם).

יש סוברים שאסור, וגם עובר בלאו (רמב"ן ויקרא שם)[4].

ירא שמים יחמיר על עצמו, שאם נתאנה פחות משתות אינו קובל ודורש מהמאנה להחזיר לו, ואם הונה הוא את חברו, יחזיר למתאנה (סמ"ע שם ס"ק יד).

כשהלוקח אינו מוחל

אפילו אם טרם שילם הלוקח, ואומר אני איני מוחל, מוציאים מידו, לפי שבטלה דעתו (סמ"ע רכז ס"ק יד); ויש אומרים שרוב בני אדם הם שמוחלים, ולכן כשהלוקח מוחזק יכול לטעון אני מן המיעוט שאינם מוחלים (מחנה אפרים, אונאה יג).

באונאה בחשבון

במה דברים אמורים שפחות משתות היא מחילה, באונאה בדמים, אבל באונאה בחשבון, כגון המוכר לחברו במידה, במשקל או במנין, וטעה בכל שהוא, חוזר לעולם (רמב"ם שם טו א, על פי בבא מציעא נו ב).

אונאה יתר על שתות

היתה האונאה יתירה על השתות אפילו פרוטה אחת, המקח בטל, והמתאנה יכול להחזיר החפץ (רמב"ם מכירה יב ד; שו"ע חו"מ רכז ד).

אם רצה המתאנה וקיבל, נחלקו ראשונים אם יכול המאנה להחזיר המעות ולקבל החפץ:

יש אומרים שאינו יכול לחזור בו (שם), שלא יהא חוטא נשכר, שהרי אם לא הונהו לא היה יכול לבטל המכר (סמ"ע שם סק"ז), ובלבד שלא יתבע אונאתו, אבל אם תבע אונאתו אף המאנה יכול לחזור בו (תוספות בבא מציעא נ ב ד"ה אי, בסוף התוספות, בשם ריב"ם, ובבא בתרא פד א ד"ה אי, בשמו; טור חו"מ רכז).

ויש אומרים שיכול לחזור בו, אפילו אם המתאנה אינו תובע אונאתו, לפי שיותר משתות הרי זה רחוק מן המקח יותר מדאי, ואין מקח כזה ראוי להתקיים, וכאילו לא מכר כלל (תוספות בבא מציעא שם, בתירוץ ראשון, ובבא בתרא שם, בתירוץ ראשון); או מפני שיכול לומר איני רוצה שתתרעם עלי בפני שכני ותשיאני שם רע בפניהם, שיאמרו בכונה אני מרמה לבני אדם (שיטה מקובצת בבא בתרא שם, בשם יש מי שאומר).

ויש מכריעים, שכל זמן שלא נתרצה עדיין המתאנה במקח, יכול המאנה לחזור בו אפילו כשאינו תובעו האונאה, שכיון שהמתאנה יכול לחזור בו, לא נגמר המקח מעולם ולכן גם המאנה יכול לחזור, אבל אם המתאנה נתרצה או ששתק יותר משיעור הזמן של תביעת אונאה (ראה להלן) שוב אין המאנה יכול לחזור (רא"ש ור"ן בבא בתרא שם, בשם רבינו יונה; טור חו"מ רכז, בשמם; רמ"א שם ד).

זמן תביעת האונאה ללוקח

תביעת האונאה וביטול המקח בידי הלוקח אינם נמשכים לעולם, אלא זמן קצוב נתנו בדברים. הטעם:

כיון שהאונאה במקח, על המתאנה לתבוע אונאתו מיד כשיתודע שנתאנה או לבטל המקח, ומשלא עשה כן - ודאי מחל (רש"י בבא מציעא מט ב ד"ה עד; ערוך השולחן חו"מ רכז ח).

מפני תיקון העולם, כדי שיתקיימו עניני המקח והממכר בין בני אדם (חינוך מצוה שלז).

הזמן שיכול לחזור ולתבוע את האונאה או לבטל המקח הוא עד כדי שיראה לתגר או לקרובו (תורת כהנים בהר פרשה ג ה; משנה בבא מציעא מט ב; רמב"ם מכירה יב ה; טוש"ע חו"מ רכז ז); ויש מהתנאים שסובר שכל היום מותר לחזור (תורת כהנים שם; משנה שם).

ואם שהה יותר מזה, אפילו לקח שוה מאה במאתים, אינו חוזר (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כשלא נתן המעות

במה דברים אמורים, כשכבר נתן הלוקח המעות, אבל אם לא נתן יש לו מיגו (ראה ערכו), שמתוך שיכול לומר נתתי, יכול לומר לא נתרציתי (הגהות אשר"י בבא מציעא ד טו; ש"ך שם סק"ד); ויש סוברים שאפילו בלא מיגו, כל שלא נתן דמי המקח - אין אומרים שמחל (מחנה אפרים, אונאה יג).

באנוס

אם הלוקח מברר שהיה אנוס ולא היה בידו להראות לתגר או לקרובו, הרי הוא יכול לתבוע אונאתו (טור שם, בשם הרא"ש; שו"ע שם ז); ויש סוברים שאינו צריך לברר שנאנס, אלא כיון שהוא טוען ברי, אם המאנה טוען שמא, הרי כאן ברי ושמא (ראה ערכו), והברי עדיף (מחנה אפרים שם כב).

ולדעה הראשונה, גם אם עבר דבר האונס, יכול לתבוע אונאתו, שיכול לומר: בתחילת הזמן נאנסתי, ואחר כך לא עלה על דעתי לחקור אצל תגר (סמ"ע שם ס"ק יז); ויש אומרים שזו אינה טענה, אלא שיכול לומר: עד שיכולתי לברר שנאנסתי לא ערערתי, שחשבתי שלא תאמין לי שנאנסתי, ולכן אם עבר גם הזמן שיכול לברר - שוב אינו יכול לבטל את המקח (ט"ז שם ז ד"ה ואם יברר).

כשהשתמש הלוקח

השתמש הלוקח במקח לפני שהכיר אונאתו, מחזירו כמות שהוא, שהרי ברשות השתמש (ריטב"א בבא מציעא נ ב).

הכיר אונאתו והודיעו ואחר כך השתמש, משלם למוכר דמי תשמישו, אם רצה לבטל המקח (שם).

הכיר אונאתו ולא הודיעו, כיון שנשתמש מחל על אונאתו (שם).

אם היתה האונאה של שתות לא הפסיד אונאתו, שהרי היתה לו רשות להשתמש בו כיון שהקנין קיים (שם).

במקום ביטול מקח, אפילו לא היה המאנה בביתו ולא היה יכול להחזירו, כיון שהשתמש במקח ודאי מחל, שלא היה לו להשתמש בו (נתיבות המשפט רלב א; ערוך השלחן שם רכז ח).

זמן תביעת האונאה למוכר

המוכר שנתאנה, לעולם חוזר באונאה (בבא מציעא נ ב; רמב"ם שם ו; שו"ע שם ח), ואין צריך לומר בביטול מקח (רמב"ם שם; שו"ע שם), לפי שאין לו מה להראות לתגר (רש"י שם ד"ה מוכר; רי"ף רמב"ם ושו"ע שם), ואינו יודע השווי של הדבר שמכר עד שיראה כמותו שנמכר בשוק (רש"י שם; רמב"ם שם ז; שו"ע שם).

לפיכך אם היה המקח דבר שאין שינוי במינו, כגון הפלפלים שכולם שוים, אינו חוזר אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק, וכן אם נודע שבא לידו של המוכר שוב מכירה כזו וידע שטעה ולא תבע, אינו יכול לחזור ולתבוע, שמסתמא מחל (רמב"ם שם, על פי רב נחמן בבבא מציעא שם; שו"ע שם)[5].

נשתנה השער

רוצה המוכר לחזור בו מחמת שינוי השער, אינו רשאי (רמב"ן בבא מציעא נ ב, בדעת רש"י; שו"ת הרא"ש קב ד; הטור שם, בשמו; שו"ע שם ט), ואפילו בידוע שהיתה בו אונאה בשעת המקח, שאנו אומרים אולי ידע מקודם ומחל, ועכשיו חוזר רק מחמת שינוי השער שנתייקר (כן משמע מהרמב"ן שם; מהרי"ט שם. וכן משמע מהלבוש שם ט); ויש מי שכתב שדוקא כשבשעת המקח לא היתה בו אונאה ורוצה לחזור מפני שינוי השער בלבד הוא שאינו רשאי (ערוך השלחן שם סעיף יב).

אמר המאנה שנשתנה השער ובשעת המקח לא היתה בו אונאה, ומתאנה אומר שלא נשתנה והיתה בו אונאה בשעת המקח, על המתאנה להביא ראיה, לפי שדרך השערים להשתנות (מרדכי כתובות רו; דרכי משה חו"מ רכז סק"ב, בשמו; הרמ"א שם ט).

נתאנה לוקח ביתר משתות, ולא הספיק להראותו לתגר עד שהוקר כדי אונאה יתר משתות למוכר, לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, שהרי לוקח אומר למוכר אילו לא הוניתני לא היית יכול לחזור בך, עכשיו שהוניתני תחזור ויהא חוטא נשכר; וכן מוכר שנתאנה ואחר כך הוזל ונמצא שנתאנה לוקח, מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח, שהמוכר אומר לו לא מפני שהוניתי תחזור בך (בבא בתרא פג ב - פד א; רמב"ם מכירה יב יג-יד; טוש"ע שם י-יא). ואף לדעת הסוברים שביתר משתות גם המאנה יכול לחזור, כל שלא נתרצה המתאנה, מכל מקום כאן כיון שמיד שהוקר מן הסתם לא יחזור המתאנה, שוב אין המאנה יכול לחזור בו (סמ"ע שם ס"ק כא).

נתאנה לוקח בשתות ולא הספיק להראותו עד שהוקר, המוכר חייב להחזיר אונאה, שהרי ברשות לוקח הוקר, וכן אם נתאנה מוכר בשתות ואחר כך הוזל, הלוקח מחזיר אונאה, שהרי ברשותו הוזל, כיון שבאונאת שתות נקנה מקח (רמב"ם שם טו, על פי בבא בתרא שם; שו"ע שם יב-יג).

אונאה בשכירות

שכירות כלים או בהמה יש בה אונאה (בבא מציעא נו ב; רמב"ם מכירה יג יז; טוש"ע חו"מ רכז לה), בין נתאנה שוכר ובין נתאנה משכיר (רמב"ם וטוש"ע שם), שנאמר: וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר (ויקרא כה יד), לרבות שכירות (בבא מציעא שם, ותוספות ד"ה והאי). ולא נתנו בה חכמים שיעור בזמן, ולעולם יכול המתאנה לחזור בו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שלא אמרו אלא במקח, שדרך בני אדם להראותו (מגיד משנה שם).

אם נעשתה כבר המלאכה, לעולם מחזיר המאנה האונאה בין בשתות ובין ביותר משתות (רמב"ם וטוש"ע שם), שהרי אי אפשר לבטל המקח (סמ"ע שם ס"ק סד, על פי תרומת הדשן שיח); אבל אם עדיין לא נעשתה, דינה ככל מקח: ביותר משתות בטלה השכירות, ובפחות משתות הרי זה מחילה (סמ"ע שם, על פי תרומת הדשן שם; ערוך השולחן שם לז).

דברים שאין בהם אונאה

אלו דברים שנתמעטו מדין אונאה מגזירת הכתוב: הקרקעות, העבדים, השטרות וההקדשות (משנה בבא מציעא נו א; תורת כהנים בהר פרשה ג א-ג). המקור לכך שנאמר: וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ (ויקרא כה יד) - דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מטלטלים, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שכן כתוב וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר - שגופו מכור וגופו קנוי, יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי, ואינן עומדים אלא לראיה שבהם (בבא מציעא נו ב)[6].

שכירות קרקע

כשם שאין אונאה במכירת קרקעות, כך אין אונאה בשכירות קרקע (רמב"ם מכירה יג יד, על פי בבא מציעא שם; טוש"ע חו"מ רכז לב).

אף שאין דין אונאה בקרקעות, ואין חיוב להחזיר האונאה שבהם אפילו ביתר משתות, נחלקו ראשונים אם יש בזה איסור:

יש סוברים שמכל מקום עוברים בהם בלאו של אונאה (רמב"ן שם; שיטה מקובצת בבא בתרא עז ב, בשם רבינו יונה), ואפילו הסוברים שבפחות משתות מותר להונות, מודים בקרקעות שאסור ועובר בלאו (חינוך שם), שהרי עיקר האזהרה בקרקע אמורה (שם, על פי רמב"ן שם). וכן בעבדים ושטרות יש בהם הלאו, אף על פי שנתמעטו מדין אונאה (שיטה מקובצת שם).

ויש סוברים שכל שנתמעט מדין אונאה, אינו עובר בלאו ואין שם איסור (תוספות בבא מציעא שם ד"ה אלא; מנחת חינוך שם א, בדעת הרמב"ם). וכן ההקדשות שאין בהם דין אונאה (ראה להלן), אין בהם אף איסור אונאה (רש"י בבא מציעא נז ב ד"ה ואין).

שכירת פועל וקבלן

השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע ובין במטלטלים - אין לו אונאה, מפני שהוא כקונה אותו לזמן, ועבדים אין להם אונאה (רמב"ם שם טו; טוש"ע שם לג).

שכרו עם בהמה, יש לו אונאה מצד הבהמה, ואומדים כמה נתאנה על חלק הבהמה (תרומת הדשן שיח; רמ"א שם לג).

הקבלן אינו כעבד ויש לו אונאה, בין שנתאנה קבלן ובין שנתאנה בעל החפץ (רמב"ם שם יח; טוש"ע שם לו), ודינו כמו בשכירות שחוזרים לעולם (סמ"ע שם ס"ק סז); ויש חולקים וסוברים שקבלן כפועל (רמב"ן שם, בשם יש אומרים; מגיד משנה שם, בשמם).

שטרות

שטרות אין להם אונאה, אך דוקא שטרות שעומדים לראיה, אבל שטרות שנמכרו לבַּשָֹם, לצור על צלוחית, יש להם אונאה (בבא מציעא שם).

יש סוברים שהמוכר חובות בעל פה על ידי מעמד שלשתן (ראה ערכו), יש להם אונאה, לפי שגופם ממון (קצות החושן קכו סק"ט); ויש חולקים, שאינו דבר הנקנה מיד ליד (דברי חיים הלואה לו; חוות דעת יו"ד קעג סק"א; פתחי תשובה חו"מ רכז ס"ק כב, בשמם).

באונאה מרובה

בדברים אלה - קרקעות ועבדים ושטרות - שאין להם אונאה, נחלקו אם יש להם ביטול מקח באונאה מרובה:

יש אומרים שביותר משתות ולמעלה יש להם ביטול מקח (רבי אמי ורבי יוחנן בבבא מציעא נז א, לדעה ראשונה ברי"ף שם).

יש אומרים שעד מחצית דמי המקח אין להם אונאה, אבל ממחצית ולמעלה המקח בטל (רבי אמי ורבי יוחנן שם, לדעה שניה ברי"ף שם; רבי יוחנן בירושלמי כתובות יא ד).

יש אומרים שדוקא ביותר ממחצית יש ביטול מקח (רב נחמן בבבא מציעא קח א, לדעת התוספות בבא מציעא נז א ד"ה אמר, בשם ר"ת, ובבא קמא יד ב ד"ה דבר; רמ"א חו"מ רכז כט, בשם יש אומרים).

ויש אומרים שאפילו מכר שוה אלף בדינר אין להם אונאה (רב נחמן שם, לדעת הרי"ף שם נז א; ריש לקיש בירושלמי כתובות שם), וכך נפסק להלכה (רמב"ם מכירה יג ח; שו"ע חו"מ רכז כט; ש"ך שם סו ס"ק קכב).

הקדשות לבית המקדש

ההקדשות לבית המקדש אין להם אונאה, שנאמר: אִישׁ אֶת אָחִיו (ויקרא כה יד) - ולא הקדש (בבא מציעא נו ב), או משום שנאמר: אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ (שם) - פרט להקדש (רמב"ם שם, על פי בכורות יג ב).

אף ביטול מקח אין בהקדש, ושוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל (בבא מציעא נז א; רמב"ם ערכין ז ח); ויש מהאמוראים שסובר שאף בהקדש יש ביטול מקח (רבי יונה בשם רבי יוחנן שם); ויש מהם שסובר שחמור הקדש מהדיוט, שאפילו פחות מכדי אונאה חוזר (רב חסדא שם).

הקדשות בזמן הזה

הקדשות בזמן הזה לבית הכנסת או לעניים הרי הם חולין גמורים (שו"ת הרא"ש יג א, וטור חו"מ צה וריב, בשמו) ויש להם אונאה (סמ"ע רכז ס"ק מח).

וכן הדין במכירת דבר של קדושה כגון חפצי בית הכנסת המיטלטלים (מגן אברהם אורח חיים קנג ס"ק יט, בדעת הרמ"א; פרי מגדים שם משבצות זהב סק"ח, בדעתו); ויש סוברים שאין לחפצי בית הכנסת המיטלטלים אונאה (ט"ז שם סק"ח, בדעתו).

כלי תשמיש הנקנים מבעל בית

הלוקח מבעל הבית כלי תשמישו ונתאנה הלוקח בשתות - אין לו אונאה, שאילו לא הרבה לו בדמים, לא היה מוכרם (בבא מציעא נא א, ורש"י ד"ה מבעל הבית; רמב"ם מכירה יג ב; טוש"ע חו"מ רכז כג).

ואפילו מכרם בעל הבית מחמת דוחק - אין לו אונאה (שו"ת הרא"ש קב ג; טוש"ע שם), שיקרים וחשובים בעיניו מאוד, ואם לא היו נותנים לו בהם אלו הדמים היה מצמצם או לווה מעות (שו"ת הרא"ש שם).

ומכל מקום ביטול מקח יש לו (שיטה מקובצת שם, בשם הרשב"א והר"ן; מגיד משנה שם, בשם המפרשים; שו"ע שם כד); ויש אומרים שאף ביטול מקח אין לו (נימוקי יוסף שם; שו"ע שם, בשם יש חולקים), ומספק אין להוציא מיד המאנה (ב"ח שם).

יש אומרים שאם הלוקח לא ידע שהוא בעל הבית, או שקנה על ידי מתווך, יש לו אונאה (שו"ע שם כג, בשם יש מי שאומר); ודוקא אם המתווך הוא של הלוקח, אבל אם הוא של בעל הבית והלוקח בעצמו קנה - יש אומרים שאין לו אונאה (ט"ז שם ד"ה ע"י הסרסור; נתיבות המשפט שם ס"ק טז); ויש אומרים שאף במתווך של בעל הבית יש לו אונאה, כיון שבעל הבית מסר למתווך למכור לכל מי שיבוא לקנותו, אפילו לזה שלא ידע שהכלים של בעל הבית, על דעת להחזיר האונאה מסרם לו (סמ"ע שם ס"ק מב; קצות החושן שם סק"י).

נתאנה בעל הבית, מחלוקת: יש סוברים שאף לו אין אונאה, כיון שזקוק למכור הרי זה מוחל אונאתו (שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם הר"י מיגש והרמ"ך); ויש סוברים שלבעל הבית יש אונאה (ריטב"א ונימוקי יוסף שם; מגיד משנה שם יג ב, בשם המפרשים), אם לא שזלזל במכירתם יותר מכדי שהדעת טועה, והדבר ניכר שמפני דוחקו זלזל, שאז ידע ומחל (שו"ת הרא"ש שם; טוש"ע שם ט).

חפץ החביב על הלוקח

חפץ החביב על הלוקח ושוה לו כמה שישלם, אין לו אונאה מצידו (ריטב"א קדושין ח א); ויש מסתפקים בדבר (מחנה אפרים דיני אונאה כ; קצות החושן רכז סק"א), שהרי אפילו מרגליות שצריך לזווגן (ראה להלן) יש בהן אונאה (קצות החושן שם).

מעות ופירות ללא מנין

הלוקח שאחז בידו מעות בלי מנין, ואמר לחברו: מכור לי חפץ שלך באלו, נחלקו אמוראים אם מחזיר אונאה (רבה בשם רב הונא, בבא מציעא מו ב, ורש"י ד"ה מכור לי באלו), או שאין לו עליו אונאה (רבי אבא בשם רב הונא, שם מז א).

ואף הפוסקים נחלקו: יש סוברים שמחזיר אונאה, וכן הקונה פירות בלא מידה ומנין בסך ידוע (רמב"ם שם ב; טוש"ע שם יט); ויש אומרים שהדבר ספק, שמחלוקת האמוראים לא הוכרעה, ולפיכך אין מוציאים מיד המאנה (טור שם בשם הרא"ש; רמ"א שם).

ודוקא שהזכיר לשון מכר, אבל אם לא הזכיר לשון מכר, הרי זה חליפין (כסף משנה שם).

בחליפין

יש ראשונים הסוברים שאין אונאה בחליפין (ראה בערכו), וכל המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה, אפילו מחט בשריון או טלה בסוס, אין לו אונאה (רמב"ם מכירה יג א, על פי בבא מציעא מז א, וירושלמי שם ד א; טוש"ע חו"מ רכז כ). הטעם: מפני שזה רוצה במחט יותר מן השריון (רמב"ם מכירה יג א; טוש"ע שם), או מפני שאין אונאה אלא במכר, שנאמר: וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ (ויקרא כה יד. כסף משנה שם, בשם תלמידי הרשב"א).

יש חולקים וסוברים שאין לדבר הזה שורש (ראב"ד בהשגות שם).

ויש מחלקים: אם מקפיד עליהם, הרי זה כמכר ויש לו אונאה, אבל אם אינו מקפיד כגון שאמר מכור לי באלו - אין להם אונאה (מגיד משנה שם, בשם הרמב"ן).

המחליף פירות בפירות, לדברי הכל אם הקפיד לשומם, בין קודם המכירה ובין לאחר המכירה, יש להם אונאה (רמב"ם וטוש"ע שם), לפי שפירות אינם מתקיימים, והרי זה כמכר (מגיד משנה וכסף משנה שם), ואם לא שמו אותם, אף להם אין אונאה (כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם).

יש סוברים שבכלים ובהמות העומדים לסחורה יש אונאה אפילו בחליפין, ולא אמרו אין אונאה בחליפין אלא בשל בעל הבית (שו"ת הרדב"ז ח"ד אלף שמ).

אונאה בספר תורה, מרגלית, ובהמה

ספר תורה, מרגלית ובהמה - לדעת חכמים יש להם אונאה; ולדעת רבי יהודה אין להן אונאה (בבא מציעא נו ב. וראה שיטה מקובצת שם נח ב, בשם הראב"ד).

  • ספר תורה - לפי שאין קץ לדמיה, אין לו אונאה כלל (תוספתא (צוקרמאנדל) בבא מציעא ג כד; גמ' שם נח ב, לפי פירוש תשובות הגאונים (אסף) טו ותורת חיים שם).
  • מרגלית ובהמה, מפני שאדם רוצה לזווגן – מי שיש לו שור יפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו לצמדו עמו בעול, וכן מרגלית נאה למלאות עם חבירתה (רש"י שם ד"ה לזווגן) - אין להם אונאה עד כדי דמיהן (אמימר בגמ' שם, לפי תשובות הגאונים ותורת חיים שם)[7].

יש מי שפסק הלכה כר' יהודה (הרי"ף שם, בשם איכא מאן דאמר; נימוקי יוסף שם, בשם רבנו חננאל); אבל רוב הפוסקים פסקו כחכמים (ספר המקח לרב האי גאון לה; רי"ף שם; רמב"ם שם יג יג; טוש"ע שם טו).

זמן תביעת האונאה בספרי תורה ומרגליות

המוכר ספרים, או אבנים טובות ומרגליות, יכול הלוקח לחזור עד שיראה לתגרים הבקיאים בהם בכל מקום שהם, שאין הכל בקיאים בדברים אלו, לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למקום אחר, או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה, חוזר (רמב"ם יב יא; טוש"ע שם).

אונאה במטבעות

שיעור האונאה

יש אונאה אף במטבעות (משנה בבא מציעא נא ב), ונחלקו תנאים בשיעור אונאתם - רבי מאיר סובר באחד מכ"ד; רבי יהודה סובר באחד מי"ב; רבי שמעון סובר בשתות (משנה שם).

יש סוברים שמחלוקת התנאים היא אף בשאר דברים (רבא, ולגירסת הרא"ש: רבה, שם נב א), ולפי זה הלכה שאונאת מטבע בשתות, שכן נפסקה ההלכה בשאר דברים (רי"ף שם; רמב"ם מכירה יב ט; טוש"ע חו"מ רכז טז); ויש סוברים שבמטבעות בלבד נחלקו, לפי שמעות להוצאה ניתנו, וכיון שאין לוקחים ממנו כשהמטבע חסר, אינו מוחל אף בפחות משתות (אביי, שם), ולפי זה הלכה שאונאת מטבע באחד משנים עשר (רמב"ן שם; רא"ש שם, וטור שם בשמו; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

זמן תביעת האונאה

זמן תביעת האונאה במטבע בכרכים הוא עד כדי שיראה לשלחני (משנה בבא מציעא נב א). הטעם: שאין מכיר במטבע, חסרונו ודמיו אלא השלחני (רמב"ם שם יא); ובכפרים - שאין השלחני מצוי שם – הזמן הוא עד ערבי שבתות (משנה שם), שכן דרך השוק להיות עומד בעיירות מערב שבת לערב שבת (תוספתא שם ג כ), או שבא להוציאו בערב שבת לצרכי שבת (רש"י שם ד"ה עד ערבי שבתות). אבל מידת חסידות להחליפו אפילו לאחר זמן, אם הוא מכירו (משנה שם).

במה דברים אמורים, שיוצא על ידי הדחק, אבל כשאינו יוצא אפילו על ידי הדחק חייב מן הדין להחליפו, אפילו לאחר י"ב חודש (רמב"ם שם יב; לבוש שם יז, וט"ז שם יז ד"ה ובלבד שתצא, בדעת השו"ע); ויש אומרים להיפך, שאם אינו יוצא אפילו על ידי הדחק אינו צריך להחליפו לאחר י"ב חודש אפילו ממידת חסידות (סמ"ע שם לא, בדעת השו"ע).

אונאת גוי

הגוי אין לו אונאה, שנאמר: אִישׁ אֶת אָחִיו (ויקרא כה יד), ולא גוי (בכורות יג ב; רמב"ם מכירה יג ז; טוש"ע רכז כו). יש שכתבו שאין לו אונאה רק לענין שאין צריך להודיעו טעותו, אבל אסור להטעותו, בין בשווי מקח בין בחשבון, מן התורה (שו"ע הרב חו"מ אונאה יא; רש"ש שם); ויש שכתבו שמותר להטעותו אם הגוי לא יכיר בכך שהטעו אותו (תוספות בבא קמא קיג ב ד"ה יכול, בשם הערוך ור"י; טור חו"מ שמח; רמ"א שם ב, בדעה אחת).

גוי שהונה את ישראל חייב להחזיר לו את האונאה כדינים שלנו, שלא יהא גוי חמור מישראל (רמב"ם ושו"ע שם, על פי בכורות שם).

ישראל וגוי שהונו ישראל אחר, ואין יכול להוציא האונאה מיד הגוי, משלם הישראל את כל האונאה, שהרי זה כדין שנים שהזיקו, שאנו דנים: כל שאין להשתלם מזה משתלם מזה (כן משמע מבבא קמא נג א), וגם הקונה סמך בעיקר על הישראל, ונמצא כאילו עשה כל ההיזק (ים של שלמה שם; ש"ך שם ס"ק יד).

בגר תושב

אסור להונות גר תושב, ועוברים עליו על בל תונה (גרים ג ב; ירושלמי יבמות ח ה), שנאמר: לֹא תּוֹנֶנּוּ (דברים כג יז), ובגר תושב הדברים אמורים (קרבן העדה ומראה הפנים שם, על פי ספרי תצא רנט, וגרים שם ג). יש אומרים זו אונאה (כן משמע בירושלמי שם); ויש אומרים זו אונאת דברים (ספרי שם); ויש שלא פסקו דין זה להלכה (הרמב"ם).

תנאי באונאה

האומר על מנת שאין לך עלי אונאה

האומר לחברו על מנת שאין לך עלי אונאה, נחלקו אמוראים: לרב יש לו עליו אונאה, לפי שלא ידע המתאנה שיש כאן אונאה שימחול לו (בבא מציעא נא א), והתנאי עצמו מבלעדי המחילה הרי הוא מתנה-על-מה-שכתוב-בתורה (ראה בערכו) שתנאו בטל (נימוקי יוסף בבא מציעא שם); ולשמואל אין לו עליו אונאה, ואינו מתנה על מה שכתוב בתורה, שבשעת התנאי אין עקירה ודאית של הכתוב בתורה, כי שמא לא יהא בו אונאה (בבא מציעא שם ב).

הלכה כרב (רמב"ם מכירה יג ג; טוש"ע חו"מ רכז כא); ויש מי שפסק כשמואל (יראים השלם קכז).

במה דברים אמורים - בסתם, שאינו יודע כמה אונאה יש שם כדי שימחול, אבל אם פירש שיעור האונאה, כגון שאמר חפץ זה שאני מוכר לך במאתים אינו שוה אלא מנה, על מנת שאין לך עלי אונאה, הכל מודים שאין שם אונאה, וכן לוקח שאמר למוכר שיודע הוא שהחפץ שוה יותר (רבא שם; רמב"ם וטוש"ע שם), שהרי הוא מתנה בדבר שבממון, ותנאו קיים שמחל אונאתו (כן משמע מרש"י שם א ד"ה ר' יהודה).

האומר על מנת שאין בו אונאה

אמר על מנת שאין בו אונאה, והרי יש בו אונאה (בבא מציעא נא ב) - הרי זה מקח טעות, ואם רצה לחזור חוזר בו (רש"י שם ד"ה שאין בו אונאה), שאין זה תנאי של מחילה אלא כאומר אני מבטיחך שאין כאן אונאה, והרי אנו רואים שיש בו (תוספות שם ד"ה על, בשם רש"י); ויש אומרים הטעם שהרי זה כמתנה שלא יחול איסור אונאה על המקח, ונמצא מתנה על מה שכתוב בדבר שבאיסור (תוספות שם, בשם רבינו שמואל), וחזר הדבר לדין תורה: פחות משתות - מחילה, שתות - קנה ומחזיר אונאה (טור שם, בשמו; סמ"ע שם ס"ק לח, בדעת הרמב"ם והשו"ע).

האומר בגוזמא על מנת שאין לך עלי אונאה

הגזים המוכר ואמר: חפץ זה שאני מוכרו במנה, אינו שוה אלא זוז אחד, על מנת שאין לך עלי אונאה, יש לו אונאה, שאינו אלא כמפליגו בדברים, ואין המתאנה מוחל אלא כשאומר לו בפירוש כדי האונאה או קרוב לה בכדי שהדעת טועה, שידע ומחל (רמב"ם שם טו יא; שו"ע שם כב).

כשנתרצו לגמור המקח על פי שומת אדם שלישי

מוכר ולוקח שנתרצו לגמור המקח על פי שומת אדם אחר, ונמצא אחרי שֶשָׁם אותו האיש שיש בדבר אונאה, יש לו דין אונאה (שו"ת הרא"ש קב ג; טוש"ע שם כה), שהרי לא עדיף מה שנתרצה לשומת האיש ממתנה על מנת שאין לך עלי אונאה, וכיון שלא ידע מה למחול, לא מחל (רא"ש וטור שם).

מכירה על-ידי אחר

מכירה בידי שליח

המוכר על ידי שליח, ונתאנה השליח אפילו בכל שהוא, בין בקרקע ובין במטלטלים, המקח בטל, מפני שהמשלח יכול לומר לשליח: "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" (קדושין מב ב; רמב"ם מכירה יג ט; שו"ע חו"מ רכז ל).

ואם הונה את הלוקח, נחלקו הראשונים:

יש סוברים שכיון שאילו נתאנה בטל מקח בכל שהוא, לא יהא כח המאנה גדול מן המתאנה, והמקח בטל בכל שהוא (רא"ש כתובות יא טז, בשם רב האי גאון; טור חו"מ קט, בשמו; שו"ע שם רכז ל, בשם יש מי שאומר).

ויש חולקים וסוברים שאם השליח הונה, דין המקח כשאר כל אדם, ועד שתות מחול הוא (רא"ש וטור שם, בשם רבינו יונה; מגיד משנה שם יא, בשם רמב"ן ורשב"א, וכן ביאר שם בדעת הרמב"ם, וכן הכריע להלכה; שו"ע חו"מ רכז ל, בשם יש מי שאומר; שו"ע אבן העזר קד ו).

מכירת השותף

אחד מן השותפים שמכר דבר של שותפות ונתאנה בפחות משתות, הרי זה כמוכר את שלו ונקנה מקח (כן משמע במחנה אפרים, אונאה יח).

האחים והשותפים שהתנו ביניהם לחלק בשום הדיינים וטעו בשתות, בטלה החלוקה כדין בית דין שטעו (רמב"ם מכירה יג יב, על פי קידושין מב ב; טוש"ע חושן משפט רכז לח).

נכסי יתומים

בית דין שמכרו נכסי יתומים לבעל חוב וטעו, בין בקרקעות ובין במטלטלים - אם טעו בפחות משתות הרי זו מחילה כהדיוט, ואם טעו בשתות בטל המקח (רמב"ם שם י, על פי משנה כתובות צט ב; טוש"ע חושן משפט קט ג)[8]. ודוקא כשמכרו ולא דקדקו בשומא, אבל הכריזו כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומא, אפילו שמכרו וטעו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה, מכרם קיים (רמב"ם מלוה ולוה יב יא, על פי משנה כתובות שם; טוש"ע שם ג, ואבן העזר קד ב-ג).

ואם רצו שלא לבטל את המקח, אלא להחזיר את האונאה, מחזירים, שלא יהא כח הדיוט חמור מהם (טור שם, בדעת הרמב"ם; שו"ע שם).

יש אומרים שאם הלוקח רוצה לבטל את המקח, הרשות בידו (טור שם, בשם הרא"ש).

בית דין שמכרו קרקע או עבדים של יתומים לאחרים, ולא לבעל חוב, שוה מנה במאתים, אין הלוקח יכול לחזור בו, שלא יהא כח הדיוט חמור מכח בית דין (רמב"ם שם יא; שו"ע חו"מ קט ה); ויש אומרים שבאונאת שתות מכרם בטל, שכשם שהיתומים סמכו על בית דין, כך הלוקח סמך עליהם כשלוחו (רא"ש כתובות יא, בשם רבינו יונה; טור חו"מ קט, בשמם; רמ"א שם ה, בשם יש אומרים).

האפוטרופוס שטעה אינו דומה לבית דין מפני שהוא יחיד, ודינו כשליח (רמב"ם שם יא; רמב"ן קדושין שם; שו"ע שם).

הערות שוליים

  1. א, טור' שכח-שמג.
  2. ויש שמשמע מדבריהם שלוקים על לאו של אונאה, וביארו הטעם שלא נקרא לאו-הניתק-לעשה [ראה בערכו] (תוספות בבא מציעא סא א ד"ה אמרי וד"ה לעבור) כיון שהעשה לא כתוב בפירוש אצל הלאו (פני יהושע שם).
  3. לדעת רבי טרפון שיעורה שליש (תורת כהנים שם; משנה שם), ויש מהאמוראים (רבא, ולגירסת הרא"ש: רבה) שסובר שאף תנאים אחרים נחלקו: לר' מאיר השיעור אחד מכ"ד, ולר' יהודה אחד מי"ב, ולר' שמעון שתות (בבא מציעא נב א).
  4. וראה רא"ש בבא מציעא ד כ, וטוש"ע חו"מ רכז ו חילוק בין מטבע לשאר דברים.
  5. ויש חולקים וסוברים שהמוכר לעולם חוזר אפילו נזדמנה לו מכירה כמכירתו, שלא תחלוק בשיעורים (רשב"א בבא מציעא שם).
  6. בענין הקדשות ראה להלן.
  7. דעה נוספת בתוספתא ובגמ' שם היא דעת רבי יהודה בן בתירה, שאף המוכר סוס, סייף וחטיטום (מגן - רש"י שם ד"ה חטיטום) במלחמה, אין להם אונאה.
  8. ויש חולק בדבר וסובר שמכרם קיים (רבן שמעון בן גמליאל במשנה שם), ואין הלכה כמותו (רב נחמן שם ק א).