כרסא טעין רגלוי

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

"כרסא טעין רגלוי" - לפי מה שנראה לעיניים נדמה שהרגליים הן הנושאות את הכרס, אבל האמת היא שאילמלי ניתן מאכל ומשקה בכרס לא היה כח לרגליים ללכת; "ליבא טעין לרגלוי" - לפי הנראה לעיניים נדמה שהרגליים הן הנושאות את הלב, אך האמת היא להיפך, הלב הוא הנושא את הרגליים - בתחילה מחשב הלב דרכו לאן ילך, וכאשר קבע בליבו את היעד לדרכו, לא ילכו רגליו למקום אחר מזה שהלב ביקש להגיע אליו. נמצא שהלב נושא את הרגליים למקום שהוא רוצה.


פתגמים אלו משמשים כמשל לטעות העולם באשר לסיבה ומסובב. בכל דבר בעולם יש סיבה ומסובב. כלומר: ישנה הסיבה הגורמת את הדבר, וקיימת התוצאה הנולדת מן הסיבה. בהבחנה המדוייקת מהי הסיבה ומה המסובב שוררת מבוכה רבה, ורבים הם הטועים. למשל, אם אדם השקיע את כספו בעסק מסויים והרויח רווח גדול, העולם סובר, שההשקעה היתה הסיבה שממנה נהיה הרווח הגדול, אך לפי האמת זוהי טעות. לא ההשקעה הביאה את הרווח, אלא מן השמים נגזר עליו שירויח. ואחרי שכך גזרו, מן השמים סובבו את מהלך העניינים בעולם הזה שיבוא אדם זה וישקיע את כספו בעסק מוצלח. נמצא אם כן שהמציאות היא ההיפך ממה שבני אדם רגילים לחשוב, לא העסק הוא הסיבה והרווח הוא המסובב, אלא הרווח שנקבע מן השמים הוא הסיבה והעסק הוא המסובב.


שלמה המלך בספרו "קהלת" כותב: "עת ללדת ועת למות". כידוע, כל ספר קהלת מלא חכמה ומוסר, צריך אם כן להבין מה בא ללמדנו בדבריו אלו.


נתאר לעצמינו מה עולה בדעת זוג אשר במשך שנים רבות לא נפקדו בזרע של קיימא ובמשך כל אותן שנים היו דורשים ברופאים ופונים אל צדיקים בבקשות שיתפללו עבורם. אם יום אחד יבוא צדיק לעיר ויתפלל עליהם ויפקדו בזרע של קיימא, יחשבו בודאי לתומם שאילו היו פוגשים את הצדיק הזה כמה שנים קודם היו נענים כבר אז. על כך אומר שלמה כי לא כך הדבר, אלא "עת ללדת" - העת הביאה את הסיבה ולא הסיבה הביאה את העת. כלומר, מחמת שהגיע זמנם להיוושע, שלח להם ה' צדיק שיסייע להם על ידי תפילתו. אילו בא הצדיק כמה שנים לפני כן, לא היה פועל מאומה כשם ששאר הצדיקים לא פעלו.


וכן הדבר כאשר רואה אדם אנשים יוצאים ללוות את המת, והוא אינו מכירו, מיד הוא מתעניין לדעת בן כמה שנים היה הנפטר. כאשר שומע שנפטר בזיקנותו חושב בלבו שהזיקנה היתה סיבת מותו. ואם אומרים לו שהלה נפטר בבחרותו שואל מיד מהי סיבת המוות, משום שרוצה לתלות את המוות בסיבה. על כך אמר שלמה, לא כן הוא הדבר, אלא "עת למות", הואיל ובא עת פקודתו למות, הביא לו הקב"ה את הסיבה שממנה ימות. אילו לא היה עתה עת מותו - כל הסיבות וכל החולאים לא היו ממיתים אותו.


במדרש (בראשית רבה פ"ט, א) מובא: "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם - הדא הוא דכתיב (איוב כח): קץ שם לחושך, קץ שם ליוסף כמה יהיה בבית האסורים. כיון שהגיע הקץ - ופרעה חולם". כלומר, גם כאן יש מקום לשכל האנושי לטעות ולומר שחלום פרעה הוא הסיבה שסובבה את הוצאת יוסף מבית האסורים. בא המדרש ומלמדנו שהקב"ה הועיד מראש את חלום פרעה להיות האירוע שיגשים את יציאת יוסף מבית הסוהר. על כן היה עיתוי החלום תלוי ועומד עד שיגיע העת של "קץ שם לחושך" - סוף ישיבת יוסף במאסר. ומכיון שהגיע היום הנכסף, מיד "ופרעה חולם".