לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להן כאולם: הבדלים בין גרסאות בדף
(יצירת ערך מהספר האנציקלופדיה התורנית המרוכזת) |
יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור) |
||
| (5 גרסאות ביניים של 3 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
לא זו בלבד שאין הרשעים חיים בפחד גדול מיום הדין שלאחר הפטירה, אלא אין זה נוגע כלל לליבם. | לא זו בלבד שאין הרשעים חיים בפחד גדול מיום הדין שלאחר הפטירה, אלא אין זה נוגע כלל לליבם. | ||
"דרש [[רבא בר רב עולא]]: מאי דכתיב: 'כי אין חרצובות למותם ובריא אולם' - אמר הקב"ה: לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להן כאולם. והיינו דאמר [[רבה]]: מאי דכתיב: 'זה דרכם כסל למו' - יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן, תלמוד לומר: ואחריהם בפיהם ירצו סלה" {{מקור|שבת לא, ב|כן}}. | |||
כלומר: אדישות זו אינה נובעת מתוך שגגה או חוסר ידיעה, אלא יודעים הם היטב את כל הצפוי להם אחר מותם ולא זו בלבד אלא שחוזרים ומשננים זאת תדיר בפיהם, ואם כן כיצד הולכים הם ברשעם? אלא שאינם מחדירים את הידוע להם אל לבם ואינם משיבים זאת אל כליותיהם - "שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים לנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי" {{מקור|מסילת ישרים פ"ב|כן}}. | |||
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | |||
[[קטגוריה:תורנית מרוכזת]] | |||
גרסה אחרונה מ־13:45, 5 בספטמבר 2012
|
|
לא זו בלבד שאין הרשעים חיים בפחד גדול מיום הדין שלאחר הפטירה, אלא אין זה נוגע כלל לליבם.
"דרש רבא בר רב עולא: מאי דכתיב: 'כי אין חרצובות למותם ובריא אולם' - אמר הקב"ה: לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להן כאולם. והיינו דאמר רבה: מאי דכתיב: 'זה דרכם כסל למו' - יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן, תלמוד לומר: ואחריהם בפיהם ירצו סלה" (שבת לא, ב).
כלומר: אדישות זו אינה נובעת מתוך שגגה או חוסר ידיעה, אלא יודעים הם היטב את כל הצפוי להם אחר מותם ולא זו בלבד אלא שחוזרים ומשננים זאת תדיר בפיהם, ואם כן כיצד הולכים הם ברשעם? אלא שאינם מחדירים את הידוע להם אל לבם ואינם משיבים זאת אל כליותיהם - "שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים לנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי" (מסילת ישרים פ"ב).