ל"ג בעומר: הבדלים בין גרסאות בדף
(דף חדש: ל"ג בעומר הוא יום בו סופרים שלושים ושלושה ימים לעומר, והוא חל בתאריך י"ח בחודש אייר. בימי ספירת העומר...) |
(יום בו נהגו לשמוח ולעלות למירון ובו האשכנזים מפסיקים ממנהגי האבילות שהחלו בפסח) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
ל"ג בעומר | ל"ג בעומר חל בתאריך י"ח באייר ובו סופרים שלושים ושלושה ימים לעומר (ל"ג הוא ב[[גימטריה]] 33). מנהג ישראל לשמוח ביום זה ולעלות לקברו של רבי שמעון בר יוחאי (=רשב"י) במירון. למנהג האשכנזים בבוקר יום זה מסתיימים מנהגי האבלות שהחלו לאחר פסח כאבל על תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו. | ||
בימי [[ספירת העומר]] נוהגים מנהגי אבלות, מפני שבימים אלו מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי התנא [[רבי עקיבא]], משום שלא נהגו כבוד זה בזה. | |||
לשיטת חלק מחכמי ישראל בל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, ולשיטה אחרת מתו התלמידים במשך 33 ימים המתפרסים על פני כל התקופה שבין פסח לשבועות, הימים בהם אין חגיגיות. | |||
לפי שיטות אלו, מבוקר יום ל"ג בעומר ואילך לא נוהגים מנהגי אבלות, ואף נוהגים מנהגי שמחה מסוימים כאיסור תענית ואי אמירת [[תחנון]], וכך מנהג האשכנזים וחלק מקהילות ספרד. | |||
לפי שיטה אחרת פסקו התלמידים מלמות ביום ל"ד לעומר ועל כן מנהגי האבלות פוסקים בבוקרו של יום זה, וכך מנהג רוב עדות ספרד כפסיקת ה[[שולחן ערוך]]. לשיטה זו אין כל חגיגיות ביום ל"ג בעומר. למרות זאת, גם הספרדים נהגו לשמוח בל"ג בעומר ולעלות לקברו של רשב"י במירון, וזאת על אף שמעטים מחכמי ישראל (כמו ה[[חתם סופר]]) התנגדו לדבר. | |||
בסיבות לשמחה זו נאמרו כמה טעמים. נביא את העיקריים שבהם: | |||
לפי [[האר"י הקדוש]] ביום זה סמך רבי עקיבא את רשב"י ותלמידים נוספים לאחר המגיפה בה מתו תלמידיו. | |||
יש שהבינו כי לפי האר"י ביום זה נפטר רשב"י, אולם כבר הוכיחו חכמי ישראל כי מדובר בשיבוש ([[חיד"א]], [[בא"ח]] ועוד). | |||
יש מי שכתב כי ביום זה יצא רשב"י מהמערה לאחר שהסתתר בה 13 שנה מפני הרומאים שביקשו להורגו ([[ערוה"ש]]). | |||
ביום זה נהגו להדליק מדורות, לירות בחץ וקשת, וכמה טעמים ניתנו למנהגים אלו. | |||
גרסה מ־10:07, 3 במאי 2009
|
|
ל"ג בעומר חל בתאריך י"ח באייר ובו סופרים שלושים ושלושה ימים לעומר (ל"ג הוא בגימטריה 33). מנהג ישראל לשמוח ביום זה ולעלות לקברו של רבי שמעון בר יוחאי (=רשב"י) במירון. למנהג האשכנזים בבוקר יום זה מסתיימים מנהגי האבלות שהחלו לאחר פסח כאבל על תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו.
בימי ספירת העומר נוהגים מנהגי אבלות, מפני שבימים אלו מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי התנא רבי עקיבא, משום שלא נהגו כבוד זה בזה.
לשיטת חלק מחכמי ישראל בל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, ולשיטה אחרת מתו התלמידים במשך 33 ימים המתפרסים על פני כל התקופה שבין פסח לשבועות, הימים בהם אין חגיגיות.
לפי שיטות אלו, מבוקר יום ל"ג בעומר ואילך לא נוהגים מנהגי אבלות, ואף נוהגים מנהגי שמחה מסוימים כאיסור תענית ואי אמירת תחנון, וכך מנהג האשכנזים וחלק מקהילות ספרד.
לפי שיטה אחרת פסקו התלמידים מלמות ביום ל"ד לעומר ועל כן מנהגי האבלות פוסקים בבוקרו של יום זה, וכך מנהג רוב עדות ספרד כפסיקת השולחן ערוך. לשיטה זו אין כל חגיגיות ביום ל"ג בעומר. למרות זאת, גם הספרדים נהגו לשמוח בל"ג בעומר ולעלות לקברו של רשב"י במירון, וזאת על אף שמעטים מחכמי ישראל (כמו החתם סופר) התנגדו לדבר.
בסיבות לשמחה זו נאמרו כמה טעמים. נביא את העיקריים שבהם: לפי האר"י הקדוש ביום זה סמך רבי עקיבא את רשב"י ותלמידים נוספים לאחר המגיפה בה מתו תלמידיו. יש שהבינו כי לפי האר"י ביום זה נפטר רשב"י, אולם כבר הוכיחו חכמי ישראל כי מדובר בשיבוש (חיד"א, בא"ח ועוד). יש מי שכתב כי ביום זה יצא רשב"י מהמערה לאחר שהסתתר בה 13 שנה מפני הרומאים שביקשו להורגו (ערוה"ש).
ביום זה נהגו להדליק מדורות, לירות בחץ וקשת, וכמה טעמים ניתנו למנהגים אלו.