כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
|
|
כשם שמצוה על אדם להוכיח את חברו ולומר לו דבר שהוא עשוי לקבלו, כך מצוה שלא לומר לו דבר שאינו עשוי לקבלו.
מקור המימרה בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה ב: "אמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע [דכתיב (ויקרא יט) הוכח תוכיח להוכיח מי שמקבל הימנו - רש"י] כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך"
ביחס למי חל הכלל הזה
- כתב מהרש"ל שהכלל הזה חל ביחס למי שאינו מוכן לקבל תוכחה, אבל מי שמוכן לקבל תוכחה אלא שאינו משנה מעשיו בעקבות התוכחה, מצווה להמשיך ולדבר עמו אפילו מאה פעמים[1].
- כתב ריטב"א שהכלל הזה חל בנוגע לתוכחה לרבים, שמצווה להוכיחם פעם אחת לפחות, ואם הכיר בהם שלא ישמעו מצוה שלא לומר להם כלום, אבל במה שנוגע לתוכחה ליחיד חברו, ימשיך להוכיחו עד שיכה אותו חברו[2].
הערות שוליים
- ↑ המאירי על מסכת יבמות דף סה/ב כתב: "אף על פי שאמרו הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים - דוקא בשיודע שהוא מקבל או בסתם ר"ל שאינו יודע אם יקבל אם לאו אבל כל שיודע בו שאינו מקבל אינו חייב בכך אדרבה מוזהר הוא שלא להשליך פניניו לפניו או לפניהם והוא שאמרו כשם שאדם מצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" עכ"ל המאירי. היינו, שמצוה על אדם להוכיח את חברו, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך". ואמרו בגמרא (בבא מציעא לא, א): "הוכח" - אפילו עד מאה פעמים. ותמהו על כך המפרשים: והלא שנינו: "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע", ואם כן, אחרי שהוחזק אדם לאחר כמה פעמים באי שמיעה, יש מצוה "שלא לומר". בספר שו"ת רש"ל מובא חילוק בין מקבל תוכחה ואחר כך אינו מקיימה, לבין מי שאינו מוכן לקבל תוכחה. המצוה להוכיח אפילו מאה פעמים נאמרה כאשר מדובר במקבל תוכחה אלא שאינו מקיימה. ממנו אין להרפות אלא יש להמשיך להוכיחו. אבל מי שאינו מוכן לקבל תוכחה אפילו בפעם הראשונה, אין להוכיחו יותר
- ↑ ריטב"א על מסכת יבמות דף סה/ב כך מצוה לומר דבר שאינו נשמע. פי' לרבים אבל לחבירו עד הכא' כדאמרי' בערכי' (דף ט"ז ע"ב) והא דאמרי' בפ' במה בהמה יוצאה (דף נ"ה ע"א) לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא א"ל לא שמעי' מנאי א"ל אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו התם כשלא הוכיחם כלל אלא שמכיר בהם שלא ישמעו כי אולי ישמעו ועוד כדי שלא יהא להם פתתון פה אבל אחר שהוכיח' פעם אחרת ולא שמעו והכיר בהם שלא ישמעו עוד מצוה שלא לומר להם כלום: