כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע

כשם שמצוה על אדם להוכיח את חברו ולומר לו דבר שהוא עשוי לקבלו, כך מצוה שלא לומר לו דבר שאינו עשוי לקבלו.

מקור המימרה בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה ב: "אמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע [דכתיב (ויקרא יט) הוכח תוכיח להוכיח מי שמקבל הימנו - רש"י] כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך"

מצוה על אדם להוכיח את חברו, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך". ואמרו בגמרא (בבא מציעא לא, א): "הוכח" - אפילו עד מאה פעמים. ותמהו על כך המפרשים: והלא שנינו: "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע", ואם כן, אחרי שהוחזק אדם לאחר כמה פעמים באי שמיעה, יש מצוה "שלא לומר"?

בספר שו"ת רש"ל מובא חילוק בין מקבל תוכחה ואחר כך אינו מקיימה לבין מי שאינו מוכן לקבל תוכחה. המצוה להוכיח אפילו מאה פעמים נאמרה כאשר מדובר במקבל תוכחה אלא שאינו מקיימה. ממנו אין להרפות אלא יש להמשיך להוכיחו. אבל מי שאינו מוכן לקבל תוכחה אפילו בפעם הראשונה, אין להוכיחו יותר.