כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים

כל מחלוקת שמטרתה להעמיד את הדברים על אמיתותם ולהוציא את האמת לאור - עתידה היא להביא לידי בירור האמת ולקיומם של הדברים שיתבררו ויתלבנו על ידה; אבל מחלוקת שתכליתה קינטור והתנצחות, לא תושג התכלית של אותה המחלוקת, ומגמתה לא תקויים.

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא

מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות ה, יז).

כאשר שני הצדדים החולקים במחלוקת מתנצחים מתוך כוונה טהורה להוציא את האמת לאור - סופה להתקיים. כלומר: סופו של הדיון יביא את שני הצדדים למטרה המבוקשת - בירור האמת.

דוגמא לויכוח מסוג זה יש לראות במחלוקת שמאי והלל. אין ספק שמחלוקתם לא נבעה מתוך אהבה והתנצחות אלא אך ורק כדי לברר את ההלכה לאמיתה של תורה, ואמנם מתוך מחלוקתם נתבררה ההלכה ונקבעה לדורות.

מחלוקת שאינה לשם שמים זהו ויכוח שבו הצדדים מעוניינים לבטא רק גאוה והתנצחות. המתווכחים אינם מטים אזנם להקשיב לדברי רעיהם, וממילא לעולם לא יקבלו איש את דעתו של חברו. זוהי הכוונה "אין סופה להתקיים", כפי שאכן קרה במחלוקת קרח ועדתו. מאחר שכוונתם הייתה בקשת שררה וכבוד לא שמעו כלל מה שאמר להם משה, ובסופו של דבר לא נתקיים מה שרצו אלא ההיפך מזה, כמו שכתוב (במדבר טז, לב - לג): "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקורח... וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל".

בכל ויכוח יש להקפיד שהמטרה תהיה בקשת האמת. אם הויכוח סוטה ממטרה זו והופך להיות התנצחות בין עקשנים שאינם מוכנים לשמוע זה את זה, הרי זו מחלוקת שאינה לשם שמים.