יעקב פייטלוביץ'

ד"ר יעקב פייטלוביץ' (1881, לודז', פולין - 15 באוקטובר 1955, תל אביב), מזרחן, חוקר של יהדות אתיופיה ותרבותה שתרם לבניית הזהות העצמית החדשה של "ביתא ישראל". (נלקח מויקיפדיה)

יעקב פייטלוביץ' נפגש עם ילדים עולים מאתיופיה בביתו בתל אביב, 1955 משך חייו לא ישב במקום אחד וחייו היו סבב של נדודים באירופה, בארץ ישראל בארצות הברית ובאתיופיה. למד שפות אתיופיות בסורבון אצל יוסף הלוי. נושא מיתוס השבטים האבודים באתיופיה משך את פייטלוביץ והוא הפך את גאולת הקהילה למפעל חייו. הוא ערך מספר ביקורים באתיופיה החל משנת 1904. בין שאר פעולותיו אף הקים בית ספר לבני "ביתא ישראל" באדיס אבבה. בשובו לאירופה הביא עימו שני נערים מיהודי אתיופיה, גאטיה ירמיה ותאמרת עמנואל, על מנת לחנכם על פי המסורת היהודית המקובלת, כדי שיוכלו להדריך בשובם את יהודי אתיופיה. אחד הנערים, תאמרת עמנואל, חזר בשנת 1923 לאתיופיה, ניהל שם בית ספר להכשרת מורים לילדים היהודיים, היה פעיל בחיי הקהילה, וכמקורב לקיסר היילה סלאסי התערב לטובת היהודים. במסגרת מסע נדודיו נפגש פייטלוביץ' עם חשובי המנהיגים היהודים ועם כל מי שהייתה לו נגיעה בנושא של יהודי אתיופיה כגון דיפלומטים באתיופיה, במצרים ובאירופה. הוא אף קיבל תמיכה למסעותיו מן הברון רוטשילד ומארגון כל ישראל חברים והמלצות לתמיכה במחקריו מרבני ארץ ישראל. הוא חקר את מנהגיהם הדתיים של היהודים האתיופיים והצליח להשפיע עליהם להתקרב ליהדות הרבנית-התלמודית, שכן קודם לכן לא הכירו את התלמוד. בהשפעתו שינו "ביתא ישראל" את מנהגיהם הדתיים. פעילותו בקרב יהודי אתיופיה תרמה את הבסיס ההיסטורי למיזם העתידי של העלאת "ביתא ישראל" לישראל במסגרת המבצעים הדרמטיים "מבצע משה" ו"מבצע שלמה". אף כי שמו של יעקב פייטלוביץ' קשור בראש ובראשונה ליהודי אתיופיה, הוא היה פעיל גם בקרב יהודים שחורים בהארלם ופעל לעידוד גיור של בני אסיה ואפריקה. פייטלוביץ' תרם את ביתו לעיריית תל אביב. ספרייתו והארכיון שלו שמורים באוניברסיטת תל אביב תוכן עניינים: 1 מפגשים עם בני ביתא ישראל 2 המרת הדת 3 המיסיון הנגדי 4 קישורים חיצוניים

מפגשים עם בני ביתא ישראל

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה. מדיווחיו של פייטלוביץ' ניתן ללמוד על מנהגי קהילת ביתא ישראל בראשית המאה העשרים. הוא מעיד על קהילות שנספו כארבעים שנים קודם לכן בתקופת קפו קאן ("הזמן הרע") ורק שמות המקומות וסיפורי שכניהם מנציחים את זכרם. כך מספר פיטלוביץ' על שבת שעשה עם בני ביתא ישראל בכפר אדי-שואה שבמחוז טיגרי: באדי-שואה, השוכנת במרחק שעה ממערב לאדנקאטו, גרות כ-15 משפחות של פלשים. רובם ככולם הם חקלאים ורק מעטים מהם נפחים. קיים בכפר מסגיד גדול. הכהנים והחכמים המפורסמים שהתיישבו כאן בשנים האחרונות הפכו את המקום למרכז הרוחני של כל הפלשים בתיגרי. בהגיענו לשם קיבלו אותנו הפלשים הנאספים בהתלהבות רבה. אף על פי שירד גשם שוטף, יצאו לקראתנו בבגדי חג לברכנו. הם הזמינו אותנו לסוכות שהקימו בשבילנו ומיהרו לסיים את ההכנות לסעודת השבת. לפי מנהגם אין לנשים רשות לעסוק בבישול בשרו של העגל שנשחט לסעודת התזכר, כיוון שהוא נחשב אצלם כקרבן. עם גמר העבודה התכנסו כל הפלשים בבית הכנסת לתפילת קבלת שבת. התפילה נמשכה כל הלילה, עם הפסקות לפרקים, שבהן סעדו המתפללים את לבם. למחרת נמשכה תפילת השבת כל היום ונסתיימה רק עם חשכה. אפשר לומר כי במשך כל השבת לא פסקה תפילה מפיהם. מרוב התרגשות דתית פרצו הפלשים מדי פעם בשירה נלהבת בקול רם. גם אנחנו הוזמנו להשתתף בתפילה. היה בזה ויתור יוצא מן הכלל מצדם. לכבודי ולכבוד גאטיה ירמיה שינו הפעם ממנהגם, שכן כל הבא במגע עם לא-יהודים נחשב אצלם כטמא עד שהוא מיטהר כדין, ולאיש המוחזק כטמא אסור לבוא לבית הכנסת. קיבלנו את הזמנתם בחפץ לב, ובהפסקות שוחחתי אתם על עבודתי לטובתם. הבעתי בפניהם את אהדת העם היהודי והסברתי להם את מטרת נסיעתי. גם ביניהם חילקתי את החוברת והם קראו בה בעניין רב. במיוחד הקשיבו ברגשי יראת כבוד לדברי איגרת הרבנים. במוצאי שבת, אחר גמר התפילה, ערכו את סיום טקס התזכר. עור העגל נשרף תוך אמירת תפילות, ובסוף אמרו את ה"פתת", התפילה לסליחת חטאותיהם של הנפטרים. – מתוך מסע אל הפלשים בתרגום מ. וורמברנד, הוצאת דביר, 1959, עמ' 54

המרת הדת

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה. פייטלוביץ' מרבה לתאר את מפגשיו עם בני הקהילה שיצאו לשמד בעקבות "הזמן הרע", בהשפעת המיסיון: בלינו את השבת בקדוס-יוחנס. פלשים מומרים מן הסביבה באו לבקר אצלי כאן. הם הביעו את שמחתם לראות אותי שוב בארצם ואת רצונם לחזור לדת אבותיהם. הם אמרו לי: "נוכחותך מעודדת אותנו ואנו כולנו רוצים לחזור להיות פלשים. השתדל בעדנו אצל הנגוס, כי אף על פי שציוה מנילק כי כל אחד חפשי לבחור באמונה הטובה בעיניו, מענישים שלטונות המחוז קשות את המומרים העוזבים את הנצרות ומחרימים את כל רכושם". איגרתי אל הפלשים עוררה אצלם הד חזק והם ביקשו אותי לחלק גם ביניהם את החוברת. "אל תשכחנו", אמרו לי המומרים, "גם אנחנו פלשים ואם תפתח את בית הספר, קבל נא אליו גם את ילדינו".[[קובץ:]] – שם, עמ' 65-66

המיסיון הנגדי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה. מסעותיו של פייטלוביץ' בצפון הרמה האתיופית שיבשו את מאמצי המיסיון לשכנע את יהודי אתיופיה כי כל יהודי העולם מאמינים בישו. פייטלוביץ' מספר על כך בגאווה בלתי מוסתרת: באיזו מידה שיתקו נסיעותי את ציד הנפשות של המיסיונרים, אפשר לראות מהשוואת הדינים-וחשבונות שלהם מלפני נסיעתי הראשונה עם אלה שלאחר מכן. (...) כתב העת המיסיונרי "תקות ישראל" מ-15 בספטמבר 1906 מפרסם מכתב כתוב על ידי פלשי מומר מג'נדה בשם אַסרֵסָה וזה לשונו: "אחרי שהטפנו את האונגליון בפני הפלשים במשך ארבע שעות, אמר לנו פלשי זקן: "לא מזמן היה יהודי מצרפת בגונדר ולקח אתו שני צעירים שלנו. כשיחזרו אלה, יגידו לנו אם אמונתנו היא הנכונה או אמונתכם. עד אז נישאר פלשים, אל תשתדלו להעביר אותנו על דתנו". פלאד, מנהל המיסיון, כתב עוד לפני כן: "משני כפרים גורשו המיסיונרים שלנו על ידי הפלשים וכמעט ספגו גם מכות כתוצאה מפעולתו של אותו יהודי אירופי". ראש המיסיון בג'נדה, אלקה ארגוי הנזכר לעיל, מוסר ב-1908 את הדין וחשבון הבא לממונה עליו, פלאד: "חברי לעבודה סבבו במחוזות צ'לגה, טנקל, דמביה, בגמדר וסקלת. הם לימדו והטיפו בכל כפרי הפלשים, אבל לא היו כל מקרי התנצרות בשנה שעברו". העדות הניצחת ביותר היא מאמרו של הכומר הרלינג "מיסיון נגדי יהודי בחבש" שנדפס בכתב העת המיסיונרי "זרע תקוה" (חוברת 4 משנת 1909). וזה לשון המאמר: "לפנינו מיסיון נגדי יהודי. המיסיונרים הילידים, העובדים עדיין תחת הנהלתו של פלאד הקשיש, מקיימים ארבע תחנות עם בתי ספר והם עורכים סיורי הטפה בארץ, אולם הם מרגישים כבר את פעולת המיסיון הנגדי. הדבר יוצא בבירור מן הדין וחשבון הבא שנשלח אל פלאד: "מאז ביקורו של היהודי הצרפתי יעקב פיטלוביץ נעשו הפלשים זהירים מאוד. הם מחכים לשובו ולעזרתו. בכל מקום הזהיר את הפלשים לא להאמין לנו ולתורתנו, לגרש אותנו מכפריהם ולהישאר פלשים".