טענינן

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־12:47, 5 בספטמבר 2012 מאת יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מי שאינו בקי בנכסיו, בית דין טוענים בשבילו (הסוגיא בגיטין מח:).

לדוגמא, יתומים בנכסי אביהם (כגון יתום שאביו החזיק בקרקע שלוש שנים ואינו יודע איך הגיעה הקרקע לידי אביו (בבא בתרא מא. במשנה)), לוקח בנכסי המוכר, מקבל בנכסי נותן המתנה (ש"ך חו"מ סב-טז), ומי שלא נמצא לפנינו כעת (תוס' גיטין ב. ד"ה ואם).

נקרא גם טוענין ליורש וללוקח.

מקור וטעם

מקורו מדאורייתא (קצוה"ח לט-ה ונחל יצחק קיא-ג-ב. אך המהר"ם שיף גיטין ב. נקט לגבי טענינן "לא פלוג", ויתכן שסובר שהוא דרבנן). והראשונים הביאו לכך שני פסוקים:

  1. רש"י (כתובות פז. בסופו ד"ה מנכסים) כתב שמקורו מהפסוק "פתח פיך לאילם" (משלי לא-ח).
  2. החינוך (סה ד"ה מדיני) הביא את האיסור "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב-כא).

בטעמו מצאנו שלוש דעות:

  1. אין אדם בקי בקרקעות אביו (או בקרקעות המוכר) (רשב"ם בבא בתרא מא. ד"ה אינו צריך טענה).
  2. "מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו", דהיינו, כשם שהקונה קיבל מהמוכר את כל הזכויות של הקרקע, כך קיבל ממנו את הזכות לטעון טענות לגביה (בעל העיטור "מחאה" עמוד 84).
  3. ישנם מקרים שבהם אם לא נטען - "לא שבקת חיי לכל בריה", שכל אדם יוכל לכתוב שטר מלווה ולהחתים עדים מעצמו ולגבות שלא בפני הנפרע, או מיתומים ומלקוחות. אלא ע"כ טענינן "מזויף" או "פרוע" (תוס' גיטין ב. ד"ה ואם).

לגבי ודאותו, בפשטות הטענה ודאית, אך הקהילות יעקב (בבא בתרא ה, ובחלק מההוצאות ז, וכן כתב הקובץ שיעורים בבא בתרא קלז) חידש שהיא ספק, משום שאנו מסתפקים מה היה טוען האב (או המוכר) אילו היה עומד לפנינו.

פרטי הדין

ברי או שמא - נחלקו הראשונים לגבי הטענה, האם היא כטענת ברי או כטענת שמא. (קהילות יעקב בבא בתרא ה (ובחלק מההוצאות ז) האריך בזה).

אב או בן - עוד דנו לגבי הטוען, האם אנו טוענים במקום הבן שאינו יודע, או במקום האב שאינו נמצא לפנינו (ע"פ הקהילות יעקב שם טוענים לאב, ומהחולקים עליו משמע שטוענים לבן. והקובץ שיעורים ח"ב ג-ז והלאה תלה בזה מחלוקת רש"י ותוס').

טענה לא שכיחה, כגון נאנסו, נחלקו הראשונים האם טוענים (תוס' כתובות פה: ד"ה חדא - לא טוענים, ריטב"א שם בשם הרמב"ן - טוענים).

חוזק

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה[1].

מוחזק, איננו טוענים כדי להוציא ממנו ממון (ריטב"א בבא בתרא כג.), שכשם שאנו טוענים ליתומים כדי שאחרים לא יוציאו מהם ממון מספק, כך גם הם אינם יכולים להוציא מאחרים ממון מספק (שו"ת הר"י מיגאש קכא, הובא בלשונו בקובץ שיעורים בבא בתרא קלט).

כללים

בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.

בספק האם הוא בכלל יורש או לא, נחלקו הראשונים האם עליו להביא ראיה שהוא באמת היורש (רמב"ן בבא בתרא מא:, פתחי תשובה חו"מ ה-ב).

ראו גם

הערות שוליים

  1. בערך חוזק ההכרעות דנו בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה.