חובל: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
מאין תקציר עריכה |
||
| שורה 15: | שורה 15: | ||
'''תשלומי נזק''', כגון הקוטע את ידו של חבירו, הם בפשטות ממון (ולא קנס), שהרי משלם לו את שווי הנזק. אך הרמב"ם חידש שהוא קנס {{מקור|(חובל ומזיק ה-ו,}} {{מקור|והראב"ד ושאר נו"כ הקשו עליו)}}, ובטעמו מצאנו ארבעה הסברים: | '''תשלומי נזק''', כגון הקוטע את ידו של חבירו, הם בפשטות ממון (ולא קנס), שהרי משלם לו את שווי הנזק. אך הרמב"ם חידש שהוא קנס {{מקור|(חובל ומזיק ה-ו,}} {{מקור|והראב"ד ושאר נו"כ הקשו עליו)}}, ובטעמו מצאנו ארבעה הסברים: | ||
@ רוב האחרונים ביארו שאברי הגוף (כגון היד) לא נחשבים ממון כיוון שאינם במכירה, שהרי לא יכול למכור את עצמו לעבד {{מקור|(אור שמח חובל ומזיק ה-ו, קהילות יעקב בבא קמא מ בהשמטה לפרק החובל, גרש"ש כתובות לה סוף ד"ה ולדברנו, אבן האזל חובל ומזיק ה-ו ד"ה ובדעת. ומעין זה כתב מרכבת המשנה סנהדרין ה-יד (תחילת קכז. בדפיו) שאין בזה חסרון כיס)}}. | |||
@ התשלום לא יועיל למלא את הנזק, שהרי לא יוכל לקנות יד חדשה {{מקור|(קהילות יעקב בבא קמא מ בהשמטה לפרק החובל)}}<ref>עיין לקמן בסמוך (ד"ה בטעם תשלומי הנזק) האם התשלומין הם על החומר או על השווי.</ref>. | |||
@ נזק גוף צריך אומדן גדול, ולכן נחשב קנס {{מקור|(ב"ח חו"מ צ-כה)}}. | |||
@ לדעות שגופו של האדם לא שייך לו<ref>הבאנו בזה מחלוקת בערך בעלות בסעיף "הנכס" ד"ה גוף האדם.</ref> פשוט שאינו נזק. | |||
בטעם תשלומי הנזק חקרו האחרונים האם הם על הממון (שווי), או על החומר שניזוק (עצם) {{מקור|(עיון בלומדות יד: מחלוקת ראשונים)}}<ref>עיין לעיל בסמוך (ד"ה תשלומי נזק אות ב) במקרה שאי אפשר למלא את החומר הניזוק אלא רק את שוויו.</ref>. | בטעם תשלומי הנזק חקרו האחרונים האם הם על הממון (שווי), או על החומר שניזוק (עצם) {{מקור|(עיון בלומדות יד: מחלוקת ראשונים)}}<ref>עיין לעיל בסמוך (ד"ה תשלומי נזק אות ב) במקרה שאי אפשר למלא את החומר הניזוק אלא רק את שוויו.</ref>. | ||
| שורה 29: | שורה 25: | ||
'''תשלומי בושת''' חייב לשלם רק אם התכוון {{מקור|(בבא קמא פו: במשנה)}}. ובגדר הכוונה יש חמש שיטות במפרשים {{מקור|(קונטרסי שיעורים בבא קמא יד-ג)}}: | '''תשלומי בושת''' חייב לשלם רק אם התכוון {{מקור|(בבא קמא פו: במשנה)}}. ובגדר הכוונה יש חמש שיטות במפרשים {{מקור|(קונטרסי שיעורים בבא קמא יד-ג)}}: | ||
@ כוונה לעשות את המעשה {{מקור|(רש"י)}}. | |||
@ כוונה להזיק {{מקור|(ר"ח)}}. | |||
@ כוונה להזיק, ואפילו אם כוונתו להזיק רק בשביל הנאתו, וכן אם הוא פסיק רישא חייב אפילו אם לא התכוון {{מקור|(מאירי)}}. | |||
@ כוונה להזיק דווקא לרעתו של הניזק {{מקור|(ראב"ד)}}. | |||
@ כוונה לבייש, וטעמו הוא שאם לא התכוון לבייש לא נחשב ביוש, דהיינו שהפטור בבושת שלא בכוונה אינו מצד המזיק אלא מצד הניזק {{מקור|(ים של שלמה)}}. | |||
==פרטי הדין== | ==פרטי הדין== | ||
| שורה 44: | שורה 35: | ||
==ראה גם== | ==ראה גם== | ||
[[נזיקין]] | * [[נזיקין]] | ||
גרסה מ־18:19, 4 באוגוסט 2008
|
|
הגדרה
אדם שמזיק את גופו של חבירו (הסוגיות בבא קמא פרק ח).
בערך זה נדון באדם שחבל בגופו של חבירו. בדיני נזיקין בכלל (כגון המקור והטעם לאיסור להזיק) ע"ע נזיקין.
לדוגמא, סימא את עינו, קטע את ידו, שבר את רגלו, כוואו בשיפוד (בבא קמא פג: במשנה).
מקור וטעם
בטעם תשלומי חבלה חקר ר' שמואל האם הם משום הממון שהפסיד, כשאר תשלומי נזיקין, או שזו גזירת הכתוב (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד סה. וכן הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ב כתב שנחלקו הרמב"ם והראב"ד האם חובל הוא מדיני נזקי ממון או דין נפרד).
חיוביו
חיוביו הם חמישה: נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת (בבא קמא פג: במשנה).
ונפרט כעת את התשלומין שדנו בהם המפרשים:
תשלומי נזק, כגון הקוטע את ידו של חבירו, הם בפשטות ממון (ולא קנס), שהרי משלם לו את שווי הנזק. אך הרמב"ם חידש שהוא קנס (חובל ומזיק ה-ו, והראב"ד ושאר נו"כ הקשו עליו), ובטעמו מצאנו ארבעה הסברים:
- רוב האחרונים ביארו שאברי הגוף (כגון היד) לא נחשבים ממון כיוון שאינם במכירה, שהרי לא יכול למכור את עצמו לעבד (אור שמח חובל ומזיק ה-ו, קהילות יעקב בבא קמא מ בהשמטה לפרק החובל, גרש"ש כתובות לה סוף ד"ה ולדברנו, אבן האזל חובל ומזיק ה-ו ד"ה ובדעת. ומעין זה כתב מרכבת המשנה סנהדרין ה-יד (תחילת קכז. בדפיו) שאין בזה חסרון כיס).
- התשלום לא יועיל למלא את הנזק, שהרי לא יוכל לקנות יד חדשה (קהילות יעקב בבא קמא מ בהשמטה לפרק החובל)[1].
- נזק גוף צריך אומדן גדול, ולכן נחשב קנס (ב"ח חו"מ צ-כה).
- לדעות שגופו של האדם לא שייך לו[2] פשוט שאינו נזק.
בטעם תשלומי הנזק חקרו האחרונים האם הם על הממון (שווי), או על החומר שניזוק (עצם) (עיון בלומדות יד: מחלוקת ראשונים)[3].
תשלומי ריפוי אינם חוב ממון לשלם לו את שווי הריפוי, אלא יש עליו חיוב לרפאותו, ורק כשאינו יכול לרפאותו משלם לרופאים שירפאוהו (קובץ שיעורים כתובות ריח).
תשלומי בושת חייב לשלם רק אם התכוון (בבא קמא פו: במשנה). ובגדר הכוונה יש חמש שיטות במפרשים (קונטרסי שיעורים בבא קמא יד-ג):
- כוונה לעשות את המעשה (רש"י).
- כוונה להזיק (ר"ח).
- כוונה להזיק, ואפילו אם כוונתו להזיק רק בשביל הנאתו, וכן אם הוא פסיק רישא חייב אפילו אם לא התכוון (מאירי).
- כוונה להזיק דווקא לרעתו של הניזק (ראב"ד).
- כוונה לבייש, וטעמו הוא שאם לא התכוון לבייש לא נחשב ביוש, דהיינו שהפטור בבושת שלא בכוונה אינו מצד המזיק אלא מצד הניזק (ים של שלמה).
פרטי הדין
נתן לו רשות לחבול בו וחבל בו - אינו עובר בלאו ("לא יוסיף") (מנחת חינוך מט-א [ו] ד"ה וגם נראה, מח-ב [ג] ד"ה ונראה לענ"ד, והוסיף (מח שם) שלא מצא כן מפורש, אך הסברא נותנת כן).
ראה גם