הפקר: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מאין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
==הגדרה==
דבר שאין לו בעלים. הפקר ישנו בשלושה אופנים: א. הפקר מטבעו, שמעולם לא היו לו בעלים, כגון חיות ועופות וכל הנמצא במדבריות ובימים, עצי היער ופירותיהם וכדומה; ב. דבר שהיו לו בעלים, אך הם הפקירוהו מדעתם ומרצונם; ג. דבר שהיו לו בעלים, אלא שהופקר ממילא, שלא מדעת הבעלים, כגון: נכסיו של גר שמת בלי יורשים, וכן נכסיו של עבד כנעני משוחרר שמת בלי יורשים.
'''אדם מפקיע את בעלותו מהנכס''' {{מקור|(הסוגיות בנדרים מג. והלאה)}}'''.'''


'''לדוגמא''', אדם אומר על פירותיו "הרי הם מופקרים לכל מי שיחפוץ" {{מקור|(נדרים מג. במשנה)}}.


==מקור וטעם==
[[קטגוריה:תורנית מרוכזת]]
'''מקורו''' - חידש היד המלך בדעת הרמב"ם שכיוון שהפקר שונה משאר הקניינים בכך שהוא קניין לכלל בני האדם, ע"כ א"א ללומדו משאר הקניינים, אלא צריך מקור מיוחד, והוא מדיני נדרים (אע"פ שלשיטתו הפקר אינו נדר אלא קניין ממש<ref>במחלוקת האם הפקר הוא קניין או נדר דנו לקמן ד"ה בבעלות.</ref>) {{מקור|(בתוספת שבסוף הספר שלוחין ושותפין, אמנם רבים פירשו את הרמב"ם באופנים אחרים)}}.
 
'''בבעלות על הנכס המופקר''' יש ארבעה צדדים:
@ אין שום רשות (ההסבר הפשוט).
@ הוא רשות בפני עצמו - כמו הקדש, שהחפץ שייך להקדש, כך חפץ מופקר הוא שייך לרשות הפקר {{מקור|(דרכי משה דרך הקודש ה-טו, דרכי משה דרכי הקניינים ב-יב, שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קמה. פרי משה קניינים לז-ב ורוח אליהו כג חקרו בין שני הצדדים הללו)}}.
@ של כל העולם {{מקור|(צד זה הביא הצפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה הפקר, אך צריך לומר שאין כוונתו לבעלות ממש כמו של רשות הרבים, אלא רק הזכות לקנות. ובכללי התורה והמצוות (ח"א ד"ה אבדה הפקר) חילק שנכסי גר הם של כל העולם, אך נכסים שבעליהם הפקירם אינם שייכים לאף אחד)}}.
@ נדר - הוא עדיין של המפקיר, אלא רק שהוא נודר שלא להפריע לאף אחד לקנותו {{מקור|(קצוה"ח רעג-א בדעת רש"י והרמב"ם, והוסיף הב"ח חו"מ רעג שלשיטה זו אם המפקיר חוזר בו עובר בבל יחל. אך רוב המפרשים סוברים שהפקר אינו מדין נדר: הקצוה"ח שם בדעת התוס', שערי יושר ה-כג ד"ה ונראה, יד המלך שלוחין ושותפין בתוספת שבסוף הספר)}}.
 
למשל, אם נדמה בעלות לשם שכתוב על החפץ, המחלוקת היא מה כתוב על חפץ של הפקר: [א] לא כתוב כלום, [ב] כתוב עליו "הפקר", [ג] "של כולם", [ד] שמו של המפקיר (ובאופן אחר אפשר לדמות בעלות לסל של הבעלים שמניח בו את כל החפצים שבבעלותו, וא"כ המחלוקת היא באיזה סל מונח חפץ של הפקר: [א] אינו בשום סל, [ב] סל "של הפקר", [ג] סל של כולם, [ד] סל של המפקיר).
 
ויוצאות מחקירה זו כמה נפק"מ (בין שלושת הצדדים הראשונים, שלשלושתם הוא קניין, לבין הצד הרביעי שאינו קניין כלל אלא נדר):
@ בעלות הפקר, האם עדיין שייך לו - כגון לדיני שביתת כלים בשבת ובל יראה בחמץ, האם מחויב גם על חפץ שהפקירו - שאם הוא נדר הוא עדיין שייך לו {{מקור|(קצוה"ח שם)}}.
@ דבר שלא בא לעולם - האם יועיל בו הפקר, משום שנדר מועיל בזה, וקניין לא {{מקור|(שו"ת הב"ח קכד)}}.
 
'''בטעם שהפקר מועיל בדיבור''' בלי מעשה קניין, יש כמה אפשרויות:
@ לשיטת החזון איש {{מקור|(סוף חושן משפט ד"ה כלל גדול)}} בכל קניין העיקר הוא הדעת, ובקניינים שאנו יודעים שיש לו דעת - אין צריך מעשה קניין.
@ אם הפקר הוא נדר<ref>במחלוקת האם הפקר הוא קניין או נדר דנו לעיל ד"ה בבעלות.</ref> {{מקור|(כקצוה"ח רעג-א בדעת רמב"ם ורש"י)}} פשוט שדיבור יועיל, ככל נדר.
@ יש שחילקו בין הפקר לשאר הקניינים, שהפקר הוא רק הוצאה מרשות המקנה, והוצאה קלה מהכנסה {{מקור|(שו"ת רעק"א מהדורא קמא רכא-ו}}<ref>ביסוד שהוצאה קלה מהכנסה הארכנו לקמן בסעיף "חוזק".</ref>{{מקור|. ובעיון בלומדות ו הוסיף שבכל קניין הדעת מוציאה מרשות המקנה, והמעשה מכניס לרשות הקונה}}<ref>הארכנו בדעתו בערך דעת לקניין בסעיף "מקור וטעם" ד"ה ביחס אות ג ובהערה שם.</ref>{{מקור|)}}.
 
'''במהות ההקנאה''' נחלקו הראשונים האם נחשב דעת אחרת מקנה {{מקור|(רש"י בבא מציעא יב. ונימוקי יוסף שם בשם רב יהודאי גאון)}} או לא {{מקור|(תוס' שם)}}.
 
==הנכס==
'''הנכסים הנקנים הם''':
 
'''קרקע ומטלטלין''' {{מקור|(שו"ע חו"מ רעג-ג)}}.
 
'''עבד כנעני''' שרבו הפקירו יוצא לחירות {{מקור|(גיטין לז.)}}, ונחלקו האמוראים האם צריך גם גט שחרור {{מקור|(גיטין לח.)}}. ולדעות שצריך גט שחרור, נחלקו האחרונים האם כופין את הרב לתת לו את הגט: המנחת חינוך {{מקור|(מב)}} כתב שכופין ושער המלך {{מקור|(חגיגה ב-א)}} כתב שאין כופין<ref>וכן דעתו בראשי אברים, הובא בערך ‎ראשי אברים בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במהות השחרור.</ref> {{מקור|(דן בזה מנחת נתן קידושין נב)}}.
 
שאר בני אדם יכולים לזכות בעבד אם הוא לא ירצה לזכות בעצמו {{מקור|(תוס' קידושין כג. סוף ד"ה ואיכא)}}.
 
'''עבד עברי''' שרבו הפקירו, התוס' {{מקור|(קידושין טז. ד"ה לימא)}} כתבו שיוצא לחירות, אמנם הריטב"א {{מקור|(גיטין לח. ד"ה והא)}} הסתפק בזה. והברכת אברהם {{מקור|(קידושין סט בדפיו אות ג)}} הסביר שהצד שלא יכול להפקירו הוא שאינו ממון האדון למוכרו<ref>אמנם יש חולקים על זה, דנו בזה באריכות בערך‎ עבד עברי בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במהות הבעלות.</ref>.
 
שאר בני אדם, האם יוכלו לזכות בעבד מן ההפקר במקרה שהעבד לא רוצה לזכות בעצמו: הפני יהושע {{מקור|(קידושין טז.)}} כתב שאף אחד אחר לא יוכל לזכות בו, כמו שאף אחד לא יכול לקנות את העבד מאדונו. אבל ספר המקנה {{מקור|(על קידושין שם)}} חילק שאע"פ שאחרים לא יכולים לקנות עבד מאדונו, לקנותו מן ההפקר כן יכולים.
 
בביאור מחלוקתם כתב ר' שמואל {{מקור|(שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קמה)}} שנחלקו בטעם מדוע האדון לא יכול למכור את העבד לאחרים: הפני יהושע סובר שהטעם הוא שכל הבעלות שיש לאדון בעבד היא רק לעניין שיעבוד את האדון עצמו, ולא שיעבוד אחרים (חיסרון בבעלות של האדון), ולכן גם אם הפקיר את העבד, אחרים לא יוכלו לזכות בו (אפילו אם העבד לא רצה לזכות בעצמו). אך המקנה סובר טעם אחר, שלאדון אין בעלות לעניין למכור את העבד (חיסרון בכח של האדון להקנותו) ולכן אם הפקיר את העבד (והעבד לא רצה לזכות בעצמו) אחרים כן יוכלו לזכות בו<ref>בטעם שהאדון לא יכול למכור את העבד לאחרים יש דעות נוספות, הארכנו בהם ב‎ערך עבד עברי בסעיף "הקונה" ד"ה שאר בני האדם.</ref>.
 
'''הקדש''', מוכח מתוס' {{מקור|(פסחים כט. ד"ה בדין)}} שא"א לפדותו שיצא להפקר {{מקור|(קובץ שיעורים פסחים קלב)}}.
 
'''דבר שלא בא לעולם''' דינו תלוי במהותו של הפקר - האם הוא נדר או קניין - שהרי נדר מועיל בדבר שלא בא לעולם, וקניין לא<ref>במחלוקת האם הפקר הוא קניין או נדר דנו לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בבעלות.</ref> {{מקור|(שו"ת הב"ח קכד. וספר המקנה יב-ז (בסוף ד"ה השעה"מ) כתב שהפקר לא מועיל בדבר שלא בא לעולם)}}.
 
'''דבר שאינו ברשותו''' א"א להפקירו, ולומדים זאת מכך שא"א להקדישו {{מקור|(קצוה"ח קכג-א בסופו)}}. והטעם לזה הוא שהפקר אינו רק הפקעת בעלות, אלא החלת רשות הפקר {{מקור|(שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד קמה)}}<ref>אמנם יש סוברים שהפקר הוא רק הפקעת בעלות, הובאו לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בבעלות.</ref>. אמנם הקצוה"ח {{מקור|(ריא-ד)}} הבין מהב"ח {{מקור|(בתשובות קכד)}} שכן אפשר להפקיר דבר שאינו ברשותו, אך הקונטרסי שיעורים {{מקור|(בבא קמא כ-יט ד"ה ובקצוה"ח)}} לא הבין כך מהב"ח.
 
'''כל''' מה שבמדברות, בימים, בנהרות ובנחלים, כגון העשבים, העצים והפירות - הם הפקר {{מקור|(שו"ע חו"מ רעג-יב)}}.
 
==פרטי הדין==
'''באופן הקניין''' חקר הגרמ"א עמיאל האם ההפקר הוא רק הפקעת הבעלות, וממילא כל העולם יכול לזכות בו, או שהזכות לכל העולם היא חלק מההפקר עצמו {{מקור|(המידות לחקר ההלכה יב-לו)}}.
 
'''הכח המחיל את הקניין''' (כח האדם או כח המעשה<ref>בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה.</ref>) - כתבו ראשי הישיבות שהאדם רק מסכים שיהיה הפקר, וממילא חל ההפקר (כח המעשה, כמו בשחיטה, שהאדם רק שוחט והבהמה ניתרת ממילא), ולא שהאדם בעצמו מחיל את ההפקר (כח האדם, כמו בקניינים, שהאדם עצמו פועל את הקניין) {{מקור|(חידושי ר' שמואל פסחים עמוד צ. גרש"ש נדרים כב בסופו, וכן משמע מהשערי יושר ה-כג בסופו בדעת הר"ן, וכן כתב בחידושי הגר"ש שקאפ (בבא בתרא כט ד"ה ובנדרים) שאינו ככל הקנאה אלא שאינו מקפיד על מציאות החפץ, ולכן לא מועיל שיור בהפקר)}}.
 
'''הדעת''' (מחשבה או התרצות<ref>בחילוק בין מחשבה להתרצות ובנפק"מ ביניהם דנו בערך מחשבה והתרצות.‎</ref>) - יש מחלוקת גדולה באחרונים האם כדי להפקיר צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), או רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא). כגון, דבר שאינו מקפיד עליו, אך לא חשב בפירוש להפקירו - האם הוא הפקר<ref>בביאור דעת הסוברים שהפקר מועיל בהתרצות אע"פ ששאר הקניינים צריכים דווקא מחשבה, דנו לקמן בסעיף "חוזק".</ref> {{מקור|(שערי יושר ה-יב וז-יב: מחשבה, ה-כג בסופו: לר"ן מספיקה התרצות. קונטרסי שיעורים בבא מציעא טז-ח ד"ה ונלענ"ד: מחשבה. אבני מילואים כח-מט: דבר שאינו מקפיד עליו - קניין, ולנודע ביהודה המובא בו הוא הפקר, וכן דן בזה קובץ שיעורים בבא בתרא רנו)}}.
 
'''שאלה''' - הר"ן {{מקור|(נדרים פה. ד"ה ואני)}} כתב שהמפקיר לא יכול להישאל על ההפקר. אך חידש המנחת חינוך שלדעת הרמב"ם שהפקר מדין נדר<ref>הובא עם החולקים עליו לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בבעלות.</ref> המפקיר כן יוכל להישאל, כבכל נדר {{מקור|(מנחת חינוך יא-א [ה] ד"ה ובעניין חמץ של הפקר, וביאר שאפשר שהר"ן חולק על הרמב"ם וסובר שהפקר אינו מדין נדר)}}.
 
'''הפקר בלב''' מועיל אם הוא ידוע לכל, כגון שמפקיר כליו בלב קודם השבת כדי שלא יעבור על שביתת כלים {{מקור|(קצוה"ח יב-א)}}.
 
'''הפקר לזמן''' מועיל, אך אם זכה בו אדם בתוך הזמן - הריהו של הזוכה לעולם {{מקור|(ספר המקנה לג-ג בשם מק"ח)}}.
 
'''ספק הפקר''' - למשל הספק בגמרא האם יש יד להפקר {{מקור|(נדרים ז.)}} - דנו בו הראשונים:
@ הר"ן {{מקור|(נדרים ז. סוף ד"ה ולעניין)}} כתב שהממון שייך עדיין לבעלים, ככל ספק ממון.
@ אך הרא"ש סתר עצמו בדין זה, האם אדם אחר יכול לתופסו {{מקור|(בבא מציעא פרק ט סימן כד ובבא בתרא פרק ב סימן ס. דנו בסתירה זו הפלפולא חריפתא בבא מציעא שם אות ז ובבא בתרא שם אות ח, ודרכי משה דרכי הקניינים ב-יב, ואפשר שתלוי במחלוקת (קצוה"ח רעג-א) האם הפקר הוא קניין או נדר (שנודר שלא לעכב אחרים מלקנותו, וא"כ הוא איסור ולא ממון))}}.
 
'''שליח''' אינו יכול להפקיר בשביל הבעלים. ונאמרו בזה שלושה טעמים {{מקור|(דן בזה גם ספר המקנה כג-טו)}}:
@ הבית יוסף כתב שהפקר מדין נדר<ref>אמנם לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בבעלות) הבאנו שיש חולקים ע"ז.</ref>, ובנדר אין שליחות {{מקור|(בית יוסף או"ח סוף תלד, וכן כתב שיבת ציון צה ובית מאיר קכ)}}.
@ יד המלך כתב שהפקר צריך להיות לכל, והרי השליח עצמו לא יוכל לקנות, כמו ששליח למכור לא יכול לקנות {{מקור|(יד המלך בהשמטות, וכן כתב ברית אברהם כז, הובאו בספר המקנה לג-ח)}}.
@ השערי יושר כתב שהפקר הוא רק רצון (התרצות) ולא מחשבה וכוונה<ref>אמנם לעיל (ד"ה הדעת) הבאנו שיש חולקים ע"ז.</ref>, ובהתרצות לא שייך שליח {{מקור|(שערי יושר ה-כג בסופו. ונראה שכוונתו שהוא כח המעשה ולא כח האדם}}<ref>בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה.</ref>{{מקור|)}}.
 
'''תנאי''', הבית אפרים חקר האם יועיל בהפקר, שהרי שליח אינו מועיל בהפקר<ref>כדלעיל בסמוך ד"ה שליח.</ref>, ומילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי {{מקור|(כתובות עד.)}}. אך המקור חיים {{מקור|(תמח)}} כתב שאפשר להפקיר על תנאי, וביאר שכיוון שהפקר הוא בדיבור, אתי דיבור (של התנאי) ומבטל דיבור (של ההפקר) אע"פ שאינו בשליחות {{מקור|(הביאם ספר המקנה לג-ח)}}. והקובץ שיעורים כתב שאפשר שתנאי מועיל בהפקר {{מקור|(קובץ שיעורים בבא בתרא תנא, לגבי "על מנת שלא יזכה בו פלוני")}}.
 
'''הפקר עד דאתי לרשות זוכה''' - לשיטת רבי יוסי המפקיר יכול לחזור בו עד שיגיע לרשות הזוכה {{מקור|(נדרים מג.)}}. ויש לחקור האם נעשה הפקר רק כשמגיע לרשות הזוכה, או שנעשה הפקר מייד, ועד שמגיע לרשות הזוכה יכול לחזור בו {{מקור|(דרכי משה דרך הקודש ה-יב)}}.
 
'''בינו לבין עצמו''', לדעת הרא"ש ההפקר מועיל, ולרמב"ם צריך שיהיה לפחות בפני אחד {{מקור|(הביאם המחנה אפרים זכייה מהפקר א)}}.
 
'''התפסה''' - כתב הרמב"ם שיש התפסה בהפקר (כמו בנדרים, שאומר "זה כזה"), וביארו שהוא לשיטתו שהפקר מדין נדר {{מקור|(קונטרסי שיעורים}} {{מקור|נדרים ב-ח בלשון אפשר)}}<ref>בשיטות השונות במהות הפקר עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בבעלות.</ref>.
 
'''כלתה קניינו''' - בהפקר אין דין כלתה קניינו, כגון האומר "הרי זה הפקר לאחר שלושים יום" - ההפקר כן חל, שלא כבשאר הקניינים. ובטעם לזה נחלקו הראשונים:
@ דעת הרשב"א שמועיל משום שהפקר חל בדיבור ולא במעשה {{מקור|(רשב"א נדרים כט: והובא בר"ן נדרים כח: ד"ה וכתב)}}. וביאר הגרש"ש {{מקור|(נדרים כב ד"ה ומהאי)}} שלא שהדיבור הוא מעשה הקניין, אלא שאין צריך מעשה קניין, ולכן לא שייך בו דין כלתה קניינו, שהרי אין בו מעשה קניין כלל.
@ דעת התוס' שלא אכפת לנו שהדיבור כלה מפני שלא הדיבור מקנה את ההפקר, משום שבהפקר לא האדם עצמו מפקיע את הבעלות (כח האדם), אלא האדם רק אומר שאינו רוצה את החפץ וממילא הבעלות פוקעת ממנו (כח המעשה) {{מקור|(גרש"ש נדרים כב בסופו)}}<ref>בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה.</ref>.
 
'''תוך כדי דיבור''' - בפשטות אפשר לחזור מהפקר תוך כדי דיבור, אך בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי {{מקור|(טו)}} כתב שאסור לחזור בו מהפקר תוך כדי דיבור, וביאר את דבריו המחנה אפרים שכוונתו שרק לכתחילה אסור לחזור בו כי הוא כנדר לדבר מצווה, אך אם חזר בו חזרתו מועילה {{מקור|(זכייה מהפקר ח, בלשון "שמא". ולפי זה הוסיף שאפשר שהנודר לעשות צדקה אסור לו לכתחילה לחזור בו. וכן דן שם האם יכול לחזור בו מהפקר אפילו לאחר כדי דיבור)}}.
 
'''להקנות''' להפקר אי אפשר, משום שאינו בן דעת {{מקור|(אור שמח ערכין ז-א בשם הירושלמי)}}.
 
'''רשות הרבים''' - נחלקו הראשונים האם היא שייכת לציבור, משום שיש להם רשות להשתמש בה, או שהיא הפקר, כי אף אחד לא עשה בה מעשה קניין {{מקור|(דבר אברהם ח"א א-ו: מחלוקת רש"י ותוס')}}.
 
'''בקנייה מהפקר''' (כגון אבידה) חידש המשאת משה {{מקור|(בבא מציעא ו ד"ה והנה עוד, ודייק כך מהרמב"ם גזילה ואבידה פרק יז בתחילתו)}} שאין צריך מעשה קניין, אלא הכנסה לרשותו, כגון שתגיע לידו או לרשותו.
 
==חוזק==
'''בחוזק''' הקניין ייסד בשו"ת רעק"א {{מקור|(מהדורא קמא רכא-ו) }}שהפקר יותר קל משאר הקניינים (דהיינו קל יותר להפקיר מאשר להקנות), כיוון שהפקר הוא רק הפקעת בעלות המפקיר<ref>אמנם יש דעות שהפקר אינו רק הפקעה אלא הוא הקנאה לרשות הפקר, כדלעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בבעלות.</ref>, אך שאר הקניינים הם גם החלת בעלות הקונה. והפקעת הבעלות יותר קלה מהחלתה. ולפי זה מבוארים כמה חילוקים בין הפקר לשאר הקניינים:
@ הפקר מועיל בדיבור בלבד אך שאר הקניינים צריכים מעשה קניין, וביאר הרעק"א {{מקור|(שם)}} שכיוון שהוא קל יותר די בדיבור<ref>יש לכך גם טעמים אחרים, הבאנו זאת לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעם שהפקר מועיל בדיבור.</ref>.
@ הפקר בית דין, יש ראשונים שסוברים שהוא מועיל רק להפקיע מהבעלים הקודם, אך לא להקנות לבעלים חדש<ref>הובאו עם החולקים עליהם בערך ‎הפקר בית דין בסעיף "פרטי הדין" ד"ה בהקנאה.</ref>. וביאר בדעתם הרעק"א {{מקור|(שם)}} שמועיל רק להפקעה משום שהיא קלה יותר מהקנאה.
@ דבר שאינו מקפיד עליו, דהיינו חפץ שהבעלים לא צריך אותו בכלל, אך לא חשב בפירוש להפקירו (היתה התרצות אך לא מחשבה), לחלק מהאחרונים הוא הפקר אע"פ שבשאר הקניינים הם סוברים שצריך מחשבה מפורשת. וזו עוד קולא שיש בהפקר מבשאר הקניינים {{מקור|(אבני מילואים כח-מט: נודע ביהודה - הפקר, אבני מילואים - לא הפקר אלא מתנה. וכן דן בזה ספר המקנה לג-י)}}.
@ הבטה - יש צד בגמרא {{מקור|(בבא מציעא קיח.)}} שהבטה תועיל לקנות מהפקר<ref>דנו בזה בערך נפרד - ‎הבטה.</ref>, אך בשאר קניינים פשוט שצריך מעשה קניין גמור. וביאר ספר המקנה שהטעם לקולא הזו בהפקר הוא שרק הכנסה (קנייה מהפקר) קלה מהוצאה והכנסה {{מקור|(לג-יג ד"ה הנה)}}. והוא מעין סברת הרעק"א שכתב - במקרה ההפוך - שרק הוצאה (הפקר) קלה יותר מהוצאה והכנסה.
 
==ראה גם==
* [[אבידה מדעת]]
 
* [[הבטה]]
 
* [[הפקר בית דין]]
 
* [[הפקר בשמיטה]]
 
* [[יאוש]]
 
 
==הערות שוליים==
<references />
 
[[קטגוריה:דיני ממונות]]
[[קטגוריה:יסודות וחקירות]]

גרסה מ־17:25, 23 בדצמבר 2008

דבר שאין לו בעלים. הפקר ישנו בשלושה אופנים: א. הפקר מטבעו, שמעולם לא היו לו בעלים, כגון חיות ועופות וכל הנמצא במדבריות ובימים, עצי היער ופירותיהם וכדומה; ב. דבר שהיו לו בעלים, אך הם הפקירוהו מדעתם ומרצונם; ג. דבר שהיו לו בעלים, אלא שהופקר ממילא, שלא מדעת הבעלים, כגון: נכסיו של גר שמת בלי יורשים, וכן נכסיו של עבד כנעני משוחרר שמת בלי יורשים.

אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=הפקר&oldid=18524"