המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים: הבדלים בין גרסאות בדף
(תיקנתי שגיאה) תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים''' הוא ביטוי הלקוח מהגמרא {{#makor-new:בבא מציעא נח ב|בבלי-בבא-מציעא|נח|ב}} המשווה את ביוש האחר לשפיכות דמים. מקור הביטוי הוא בכך שכשאדם מבייש את חברו ברבים, הוא גורם שהמבוייש יחוויר, היינו שיתחלף הצבע הטבעי האדמדם של עורו בצבע לבן- כך שכביכול נשפך דמו. | |||
==מקור== | |||
מקור הביטוי הוא בגמרא בבבא מציעא:{{ציטוט|מרכאות=כן|מקור={{#makor-new:בבא מציעא נח ב|בבלי-בבא-מציעא|נח|ב}}|אנגלית=|תוכן=כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים א"ל שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא{{מקור|מסתלק צבע האדום בפניו|כן}} ואתי חוורא{{מקור|בא במקומו צבע לבן|כן}}. | |||
בעקבות חומרת המעשה, הגמרא גם קובעת כי [[נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים]]. מקור הלימוד הוא ממעשה [[תמר]], כלת [[יהודה]], שבשעה שעמדו לשורפה על שזינתה, העדיפה להישרף, ולא להלבין את פני יהודה באומרה לו ממך אני הרה. לכן אמרה רק ברמז: "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה", תוך שהיא מסתכנת, שאם יודה יהודה - תינצל, ואם לאו - תישרף. | |||
ממה שנאמר: "היא מוצאת" {{מקור|בראשית לח, כה|כן}}, למדו חז"ל שכמעט כבר הציתו אותה, שהיתה קרובה לאש. ובכל זאת לא גילתה תמר שיהודה הוא הגורם בדבר ורק שלחה לו ברמז שהאיש אשר לו הפתילים והחותמת, לו היא הרה, והיתה מוכנה להישרף ובלבד שלא לבייש אותו. | |||
[[רבינו יונה]] מבאר {{הערה|שערי תשובה ג קלט}} שיש שני חלקים בהלבנת פנים: האחד, בעצם סילוק הדם פניו, והרי זה כמעשה רציחה. והשני, עצם צער ההלבנה, שהוא מר ממוות, ולפיכך אמרו לקמן "לעולם יפיל אדם את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". | |||
==לקריאה נוספת== | |||
* [[איסור הלבנת פנים]] | |||
{{הערות שוליים}} | |||
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | [[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | ||
גרסה מ־22:31, 26 בספטמבר 2021
|
|
כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים הוא ביטוי הלקוח מהגמרא בבא מציעא נח ב המשווה את ביוש האחר לשפיכות דמים. מקור הביטוי הוא בכך שכשאדם מבייש את חברו ברבים, הוא גורם שהמבוייש יחוויר, היינו שיתחלף הצבע הטבעי האדמדם של עורו בצבע לבן- כך שכביכול נשפך דמו.
מקור
מקור הביטוי הוא בגמרא בבבא מציעא:{{ציטוט|מרכאות=כן|מקור=בבא מציעא נח ב|אנגלית=|תוכן=כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים א"ל שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא(מסתלק צבע האדום בפניו) ואתי חוורא(בא במקומו צבע לבן).
בעקבות חומרת המעשה, הגמרא גם קובעת כי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מקור הלימוד הוא ממעשה תמר, כלת יהודה, שבשעה שעמדו לשורפה על שזינתה, העדיפה להישרף, ולא להלבין את פני יהודה באומרה לו ממך אני הרה. לכן אמרה רק ברמז: "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה", תוך שהיא מסתכנת, שאם יודה יהודה - תינצל, ואם לאו - תישרף.
ממה שנאמר: "היא מוצאת" (בראשית לח, כה), למדו חז"ל שכמעט כבר הציתו אותה, שהיתה קרובה לאש. ובכל זאת לא גילתה תמר שיהודה הוא הגורם בדבר ורק שלחה לו ברמז שהאיש אשר לו הפתילים והחותמת, לו היא הרה, והיתה מוכנה להישרף ובלבד שלא לבייש אותו.
רבינו יונה מבאר [1] שיש שני חלקים בהלבנת פנים: האחד, בעצם סילוק הדם פניו, והרי זה כמעשה רציחה. והשני, עצם צער ההלבנה, שהוא מר ממוות, ולפיכך אמרו לקמן "לעולם יפיל אדם את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים".
לקריאה נוספת
הערות שוליים
- ↑ שערי תשובה ג קלט