דרשני:סיכום:הרב אורי שרקי - דבקות של תלמידי חכמים (Yedidyarashi): הבדלים בין גרסאות בדף

לא עבר הגהה על ידי הרב

• למנהל האתר - יש לשנות את השם לדבקות של תלמידי חכמים
• יש להפנות את הערך דרשני:דבקות תלמידי חכמים בתורה לערך זה
• תודה על העזרה
  

קישור לשיעור

תלמידי חכמים הם כדגים שאינם יכולים לפרש מן המים, כן אינם יכולים לפרש מן התורה. וכשהם פורשים מן התורה, מיד הם מרגישים בקרבם נטיה לכל אפילות הרוחניות, והתעוררות הרע המחריד. וכל מה שמדרגתו של התלמיד חכם יותר גדולה, כך אינו יכול לפרש ממדרגת תורתו, עד שצדיקים הגדולים, שגדלה מעלת רוחם ונשמתם, אינם יכולים לפרש מהדבקות האלוהית, ומעולמים עליונים. וכשהם צריכים לעסוק בתורה הנגלית ובמצות מעשיות, ובעסקי העולם לחברת בני אדם, אפילו מצוה וקדושה הם צריכים להכין להם מגינים, שלא יפגעו בהעתקם ממעלתם הטבעית שלהם, שהיא ההתקשרות בצרור החיים של ד' אלהיהם.

תלמידי חכמים הם כדגים שאינם יכולים לפרש מן המים, כן אינם יכולים לפרש מן התורה -בטוי זה מופיע בתלמוד בדיון בין רבי עקיבא ל"פפוס בן יהודה"^[1]

פפוס חי בתקופת "דורו של שמד". אדריאנוס הטיל גזרות קשות על היהודים שבארץ ישראל, כשמפֵרי הפקודות מוצאים להורג בעינויים. אחת המצוות שנאסרו במסגרת זו הייתה מצוות לימוד תורה ברבים.

התלמוד מספר על רבי עקיבא, מגדולי החכמים שבאותו דור, שבחר להפר את הפקודה וישב ללמד תורה ברבים. רבי עקיבא, שהיה במרכז התומכים במרד בר כוכבא נמצא מתמרד לשלטון הרומאים בשני המישורים, הן בנקיטת צעדים אקטיביים למאבק ברומאים מהבחינה המדינית, והן בהתנגדות לגזרות הדתיות. באחד הפעמים, בעוד רבי עקיבא יושב ומלמד תורה באופן פומבי, הזדמן למקום פפוס בן יהודה, שככל הנראה היה גם הוא מחכמי אותו דור, ותמה על רבי עקיבא איך הוא אינו חושש מהשלטון הרומאי ומסכן את עצמו עבור כך. רבי עקיבא שראה את לימוד התורה כהכרחי וקיומי לעם ישראל, ענה לו באמצעות משל השועל והדגים כי אי לימוד התורה חמור ומסוכן הוא מגזירת השלטון. שכן השלטון לא בהכרח שיתפוס את לומדי התורה, אך אלו המתבטלים מלימוד התורה מסכנים ומאבדים את עתידם בוודאות.

האם תכונה זו מעלה או חיסרון?

יש שני צדדים בהסתכלות על מצב זה.

מצד אחד תכונה זו היא מעלה גדולה של רוממות בלמידת התורה ותורתם מרוכזת נקיה וזכה.

אך מצד שני התלמיד חכם אינו יכול להיות בלי התורה וחוכמת החול מה תהא עליה?

מכיון שהרב קוק הסביר לעיל בפסקה פ"ח ששם הוא כותב וחלילה להם לפרש להם לדרך ארץ ולחוכמות מעשיות, כלומר שהתלמיד חכם אינו יכול בלי התורה הוא אינו יכול ללמוד את חוכמות החול ולהניח את התורה.

וכשהם פורשים מן התורה, מיד הם מרגישים בקרבם נטיה לכל אפילות הרוחניות, והתעוררות הרע המחריד.

ישנה דעה בשיח החינוכי התורני שכאשר אדם פורש מהתורה הוא ירד וידרדר לפשע.

ישנו סיפור שרשב"י ביקר פעם אחת את רבי עקיבא וביקש ללמוד ממנו תורה. אמר לו רבי עקיבא שהוא מפחד ללמדך תורה שמא יתפסו אותו.

אמר לו רשב"י: אם לא תלמד אותי תורה אומר ליוחאי אבא שימסור אותך למלכות.

סיפור זה תמוה מדוע רבי שמעון מאיים על רבי עקיבא בהלשנה למלכות כאשר הוא רוצה שילמד אותו תורה? אלא הכוונה היא שכאשר אמר רשב"י את הטענה הזו התכוון שאם רבי עקיבא לא ילמד אותו הוא כנראה יגיע לידי זה שהוא ילשין על רבי עקיבא עקב הידרדרות מוסרית שבאה בעקבות פרישה מהתורה.

כך כאן בפסקה כאשר התלמידי חכם עוזבים את מדרגתם מיד מרגישים יריד רוחנית והתעוררות של הרע.

וכל מה שמדרגתו של התלמיד חכם יותר גדולה, כך אינו יכול לפרש ממדרגת תורתו, עד שצדיקים הגדולים, שגדלה מעלת רוחם ונשמתם, אינם יכולים לפרש מהדבקות האלוהית, ומעולמים עליונים. וכשהם צריכים לעסוק - לא בחול אלא בתורה הנגלית ובמצות מעשיות

למשל שאומרים לרב צריך לתת איזה פסק הלכה או כל מצווה מעשית אחרת כמו להשגיח על איזו מסעדה שבשביל הדברים הללו הוא למד את תורתו.

ובעסקי העולם לחברת בני אדם

לדוגמה ששואלים את דעתו בסוגיות בחינוך של בני עירו.

אפילו מצוה וקדושה הם צריכים להכין להם מגינים, שלא יפגעו בהעתקם ממעלתם הטבעית שלהם, שהיא ההתקשרות בצרור החיים של ד' אלהיהם.

כאשר הרב קוק הגיע ללנדון בזמן מלחמת העולם הראשונה, היה לרב סבל גדול. מכיון שכל תלמידי החכמים שידעו שהוא מגיע לעיר וידעו שאדם בסדר גודל כמו הרב קוק הגיעו כל תלמידי החכמים של אותו עיר ושאלו אותו כל מיני שאלות ופלפולים בהלכה. וסבלו היה שלא יכל להתעסק בסתרי תורה.

כך גם כאשר הגיע הרב קוק ליפו היה מסתגר בביתו ולמד יומם ולילה סתרי תורה.

שלח לו חותנו הראשון האדרת שהיה רב בירושלים :אם תמשיך ככה מי יתיר את העגונות?

ואז חזר הרב קוק ללמוד גם תורת הנגלה.