דינא דמלכותא

הגדרה

המלך בעלים על הרכוש של בני המלכות (גיטין י:).

מקור וטעם

במקורו נחלקו האחרונים האם הוא מדאורייתא (שו"ת חתם סופר יו"ד שיד ד"ה אמנם ראיתי, דבר אברהם א-ב) או מדרבנן (דעה שהביא הדבר אברהם שם).

בטעמו ישנם חמישה צדדים:

א) משום שררה, כדין הפקר בית דין (דבר אברהם ח"א א-ב).

ב) המלך כבעלים מדין כיבוש מלחמה ולכן יכול ליתן למי שירצה (דבר אברהם שם. והפרי משה קניינים (כג ד"ה ונראה) ביאר גם בדעה זו שהוא מדין הפקר בית דין).

ג) משום שבני המלכות קיבלוהו על עצמם (רשב"ם בבא בתרא נד ד"ה והאמר).

ד) דין המלכות כמלכי ישראל (מאירי בבא קמא קיג).

ה) כסיטומתא, שהרי גם דינא דמלכותא הוא כמנהג (רבנו יונה המובא בשיטה מקובצת בבא בתרא נה, וברשב"א גיטין י: (רבנו נר"ו)).

הנכס

הנכסים הנקנים הם ממונות.

עבד עברי, אע"פ שאינו שייך ממש לאדון כשאר חפצים^[1], דינא דמלכותא כן שייך בו, משום שהמלך קנאו במלחמה והוא שלו (קונטרסי שיעורים טו-ב).

פרטי הדין

בהקנאה דנו האם מועיל רק להפקיע מהבעלים הקודם (והקונה צריך לעשות מעשה קניין כדי לקנותו), או שמועיל גם להקנות לקונה (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד קצ).

הערות שוליים