גרמי/דינא או קנסא

הערך נמצא בשלבי עריכה כדי למנוע התנגשויות עריכה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. שימו לב! אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחתו של הכותב. התבנית הונחה ע"י למאי נ"מ? (שיחה) 19:56, 26 במרץ 2024 (IST)

יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

יש מהראשונים הסוברים שחיוב 'דינא דגרמי' הוא קנס שקנסו חכמים‏^[1], כדי שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחברו [בעקיפין] (תוספות בבא בתרא כב: סוד"ה זאת אומרת, בשם ריצב"א). ויש מהראשונים הסוברים שחיוב 'דינא דגרמי' הוא מעיקר הדין‏^[2] (קונטרס דינא דגרמי). ויש שכתב שכל חיוב 'דינא דגרמי' הוא מעיקר הדין, לבד דין מוסר שאינו אלא קנס (תרומת הכרי שפו). מחלוקת זו העסיקה רבות את המפרשים והפוסקים, הראשונים והאחרונים, ויש לה השלכות רבות על דיני 'דינא דגרמי' (וראה בהמשך).

שאלת האופי (כלומר: האם חיוב 'גרמי' הוא מעיקר הדין או מקנס) משליכה גם על שאלת המקור (כלומר: אם מדובר בדין דאורייתא או דרבנן): יש הסוברים‏^[3] שהחיוב ב'דינא דגרמי' הינו חיוב מדאורייתא, כדין מזיק גמור‏^[4]; ויש הסוברים שהחיוב ב'דינא דגרמי' הינו מדרבנן‏^[5], שקנסו את המזיק לחברו בעקיפין. ויש הסוברים שהחיוב ב'דינא דגרמי' הוא חיוב מן הדין, אך מדובר בחיוב מדרבנן‏^[6].

שאלת האופי (כלומר: האם חיוב 'גרמי' הוא מעיקר הדין או מקנס) משליכה גם על שאלת ההיקף, דהיינו, על ההבדל בין 'גרמא' ל'גרמי', שכן אם חיוב 'גרמי' הוא מעיקר הדין, אזי ההבדל בין נזקי 'גרמא' (עליהם פטור לכולי עלמא) לבין נזקי 'גרמי' (עליהם מחייב רבי מאיר) נוגע למידת הישירות של הנזק; אך לפי אם חיוב 'גרמי' הוא קנס, כתבו ראשונים (שיטת ריצב"א בתוספות בבא בתרא כב, ב,), שקנסו חכמים בכל נזק מצוי ושכיח (ש"ך חו"מ שפו, א). יש לציין, שאין זו תלות מוכרחת: יתכן לסבור שחיוב 'גרמי' הינו קנס מדברי חכמים, ומכל מקום היקף חיוב הקנס (כלומר, המצבים בהם קנסו חכמים) נקבע לפי פרמטרים ענייניים הנוגעים לישירוּת הנזק ולהיותו פועל יוצא של מעשה האדם‏^[7].

דיני תשלום גרמי - השלכות ההגדרה אם 'גרמי' חיוב מעיקר הדין או קנס מדרבנן

הבאנו שנחלקו הראשונים אם חיוב 'גרמי' הוא מעיקר הדין או שמדובר בקנס שקנסו חכמים.

הדיון העיקרי בין הפוסקים הוא בשאלה האם ההבדל בין 'גרמא' ל'גרמי' הינו במידת הישירות של הנזק (וככל שהנזק עקיף יותר - הגורם יהיה פטור, וככל שהנזק ישיר יותר המזיק יהיה חייב) או שההבדל בין 'גרמא' ל'גרמי' הוא במידת השכיחות של הנזק (וככל שהנזק באופן זה הינו שכיח יותר - כך יש יותר סיבה לקנוס אותו, מפני תיקון העולם).

בדברי הפוסקים מצאנו כמה נפקא-מינות (השלכות הלכתיות) לדיון אם 'דינא דגרמי' הוא קנס הנוגעות לדיני תשלום נזק הנעשה ב'גרמי':

1. גביה מיורשים‏^[8] – בחיוב שאינו מן הדין אלא מקנס (כדוגמת היזק שאינו ניכר), אם העבריין מת - לא קונסים את בנו (בבלי גיטין מד, ב). לכן, לפי הדעות ש'דינא דגרמי' הוא קנס, מסתבר שאם הגורם היזק ב'גרמי' מת (קודם שעמד בדין) - בניו ויורשיו פטורים מתשלום הקנס‏^[9] (מלבד במקום שמת לאחר שנתחייב בבית דין שבשעת פטירתו נכסיו כבר היו משועבדים לניזק)‏^[10]; אך לפי הדעות ש'דינא דגרמי' הוא חיוב מעיקר הדין, פשוט שגם הבנים והיורשים חייבים לשלם מנכסי המת‏^[11].
2. גביה מלקוחות בגרמי – יש מי שכתב שגם לדעה‏^[12] שחיובי נזיקין גובים מלקוחות (כלומר, אם אין למזיק לשלם, והוא מכר קרקע שלו אחר שהזיק - גובים את תשלום הנזק מהקרקע שהייתה בבעלותו), מכל מקום חיוב נזקים עקיפין ('גרמי') אינו גובה מלקוחות (ש"ך חו"מ סי' סו ס"ק יד), משום שחיוב זה הוא רק מדרבנן, וגביה מלקוחות היא מדין שעבודא דאורייתא, ולא בחובות מדברי חכמים (תומים סימן קיט ס"ק ב). אכן לפי הדעה שחיוב 'דינא דגרמי' מהתורה, מסתבר שגם נזק עקיף ('גרמי') דינו כנזק ישיר לעניין גביה מלקוחות^{(דרוש מקור)}‏^[13].
3. מודה בגרמי – יש מקום לבחון האם אדם חייב ב'דינא דגרמי' כאשר אין עדים שגרם היזק, אך הוא מודה בכך. הנידון מבוסס על הכלל: אין אדם משלם קנס על פי עצמו (שם מב, א, ועוד), ובלשון הגמרא בבלי בבא קמא סד, ב: "מודה בקנס פטור" (בבלי כתובות מג, א), כלומר, אדם שהודה שעשה מעשה המחייב בקנס - אינו חייב לשלם את הקנס (שכן חיוב קנס הוא רק כאשר עדים העידו שעשה מעשה המחייב בקנס, ואז בית דין חִייב אותו בקנס, ולא כאשר 'הרשיע עצמו' והודה שחייב בקנס)‏^[14]. לאור זאת, יש לבחון האם אדם חייב ב'גרמי' על פי עצמו (דהיינו כאשר אין עדים שהזיק ב'גרמי', אך הוא הודה בכך)‏^[15], כלומר האם דין 'מודה בקנס פטור' נכון גם לגבי 'דינא דגרמי'.
   רבנו חננאל (מכות ג, א) כותב שעד שהעיד שפלוני חייב ממון לאלמוני, והודה ששיקר - אינו נאמן ("כיוון שהגיד אינו חוזר ומגיד") ואינו חייב לשלם לפלוני על הנזק שנגרם לו בשל עדותו (אף שבית הדין קיבל את עדותו וחִייב את פלוני לשלם ממון לאלמוני), משום שאין אדם משלם קנס על פי עצמו {{{2}}}‏^[16]. וכן פסק הרמב"ם (הל' עדות יח, ח, ע"ש)‏^[17]. – ולכאורה קשה מדוע לשיטתם העד אינו חייב לשלם מדין 'גרמי' (שהרי עדותו גרמה ישירות שבית הדין יחייב את פלוני ממון)? ותירץ בכנסת הגדולה (הגהות הטור חו"מ סי' לח ס"ק ח) שאפשר שסובר ר"ח כשיטת הריצב"א ש'דינא דגרמי' הוא קנס שקנסו חכמים, וקנס אין אדם משלם על פי עצמו. ואילו המהרש"ל ( ים של שלמה בבא קמא פרק י ס"ס נ) כתב שהיות שלדעתו 'דינא דגרמי' אינו קנס, לכן המודה שהזיק ב'גרמי' - חייב.
   אולם הש"ך (חו"מ סי' שפח ס"ק נא) הקשה על דברי המהרש"ל מדברי כמה ראשונים (מרדכי בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל סוף רמז קפ) שכתבו שאף ש'דינא דגרמי' הוא קנס מדרבנן, בכל זאת המודה שהזיק ב'גרמי' חייב, מפני שהכלל 'מודה בקנס פטור' נאמר רק בקנסות שקנסה התורה (כגון: תשלומי כפל, ארבעה וחמישה, מוציא שם רע ועוד), אבל בקנסות שקנסו חכמים, אדם משלם על פי עצמו (יצויין, שקביעה זו איננה מוסכמת‏^[18]).
4. שבועה דאורייתא ומתוך שאין יכול להישבע משלם בגרמי –
5. שעבודא דרבי נתן בגרמי – דעת רבי נתן (בבלי פסחים לא, א), שאם אדם חייב לחברו כסף, ואותו חבר חייב לאדם אחר, מוציאים מהראשון ונותנים לשלישי (בבלי כתובות יט, א). וכן הלכה (שולחן ערוך חו"מ פו, א). ונחלקו הראשונים ( הגהות אשרי בבא קמא ד, ד) לגבי אדם שהיה חייב לחברו כסף, ואותו חבר הראה ממון של אדם אחר לגוי או לאנס (והלה לקחו), שיש אומרים שבמקרה זה הראשון חייב לאדם שממונו נגזל (כדינו של רבי נתן)‏^[19], ויש אומרים (אור זרוע בבא קמא ר"ס קצז בשם רבנו שמחה) שדינו של רבי נתן לא נאמר לגבי 'דינא דגרמי' שהוא חיוב רק מדרבנן. ואם כן, הסוברים שחיוב 'גרמי' הוא מהתורה, סוברים כדעה הראשונה, שגם לגבי דין גרמי אמור דינו של רבי נתן (ים של שלמה בבא קמא ד, יט). ויש חולקים (ש"ך חו"מ סי' פו סוף ס"ק ב) הסוברים שגם בחוב מדברי חכמים נאמר דינו של רבי נתן‏^[20], ולכן גם בגרמי מוציאים מהראשון ונותנים לאחרון‏^[21].

מאידך, מצאנו נושאים לגביהם אין הבדל אם חיוב 'דינא דגרמי' הוא מעיקר הדין או מקנס. למשל, לגבי גביה מעידית – מזיק חייב לשלם מהקרקע הטובה שבשדותיו ('עידית' בלשון חז"ל) (משנה בבא קמא א, א), שנאמר (שמות כב, ד): "...מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", ומכאן למדו חכמים שכל דיני נזיקין יש לשלם מ'מיטב' (בבלי בבא קמא ה, א). כתבו הראשונים (רמב"ם חובל ומזיק ז, ז)‏^[22] שגם 'דינא דגרמי' יש לשלם מהיפה שבנכסיו (נימוקי יוסף בבא מציעא עז, ב (מז, ב בדפי הרי"ף),)‏^[23]‏^[24], וכן הלכה (שולחן ערוך חו"מ סו, לב). ואף לפי הדעה שחיוב 'דינא דגרמי' הוא מדרבנן בלבד - תיקנו חכמים שיהיה דין הגורם היזק ('גרמי') כדין מזיק מהתורה (המזיק ישירות בידיו או בכוחו) שגובה מ'מיטב' (ש"ך חו"מ סי' שפח ס"ק יב).

הערות שוליים