ביעור חמץ: הבדלים בין גרסאות בדף
מאין תקציר עריכה |
מאין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
==הגדרה== | ==הגדרה== | ||
'''מצווה לבער את החמץ מרשותו קודם הפסח''' {{מקור| | '''מצווה לבער את החמץ מרשותו קודם הפסח''' {{מקור|(הסוגיות בפסחים פרק ראשון)}}'''.''' | ||
'''ערך זה''' כולל גם את מצוות תשביתו וגם את איסורי בל יראה ובל ימצא. | '''ערך זה''' כולל גם את מצוות תשביתו וגם את איסורי בל יראה ובל ימצא. | ||
'''לדוגמא''', מפורר וזורה לרוח או מטיל לים {{מקור| | '''לדוגמא''', מפורר וזורה לרוח או מטיל לים {{מקור|(פסחים כא. במשנה)}}. | ||
==מקור וטעם== | ==מקור וטעם== | ||
'''מקורו''' משלוש מצוות שונות: | '''מקורו''' משלוש מצוות שונות: | ||
א) עשה - "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" {{מקור| | א) עשה - "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" {{מקור|(שמות יב-טו)}}. | ||
ב) לאו של בל יראה - "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך" {{מקור| | ב) לאו של בל יראה - "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך" {{מקור|(שמות יג-ז)}}. | ||
ג) לאו של בל ימצא - "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" {{מקור| | ג) לאו של בל ימצא - "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" {{מקור|(שמות יב-יט)}}. | ||
'''במהות מצוות תשביתו''' האריכו האחרונים האם המצווה לבערו (פעולה, קום עשה), או שיהיה מבוער (תוצאה, שב ואל תעשה) {{מקור| | '''במהות מצוות תשביתו''' האריכו האחרונים האם המצווה לבערו (פעולה, קום עשה), או שיהיה מבוער (תוצאה, שב ואל תעשה) {{מקור|(מנחת חינוך ט-א: רש"י ורמב"ם - תוצאה, תוס' - פעולה. גר"ח על הרמב"ם חמץ ומצה א-ג: לרבי יהודה שמצוותו בשריפה - פעולה, לרבנן שבכל דבר - תוצאה. חידושי ר' שמואל פסחים מעמוד טו עד עמוד כ. המידות לחקר ההלכה י-ג)}}. | ||
ונביא לכך שתי נפק"מ: | ונביא לכך שתי נפק"מ: | ||
א) נתן את כל חמצו לגוי קודם שעה שישית ולא נשאר לו חמץ לבער - האם קיים מצוות תשביתו, שאת התוצאה קיים, אך לא את הפעולה. והמשנה ברורה {{מקור| | א) נתן את כל חמצו לגוי קודם שעה שישית ולא נשאר לו חמץ לבער - האם קיים מצוות תשביתו, שאת התוצאה קיים, אך לא את הפעולה. והמשנה ברורה {{מקור|(תמה-י)}} כתב שלכתחילה ישאיר כזית חמץ כדי לבערו ולקיים בו מצוות תשביתו. | ||
ב) בימינו, שאנו מבערים את החמץ קודם חצות היום - האם אנו מקיימים מצוות תשביתו, שאת התוצאה אנו מקיימים, אך לא את הפעולה, שהרי בזמן המצווה כבר אין ברשותנו חמץ {{מקור| | ב) בימינו, שאנו מבערים את החמץ קודם חצות היום - האם אנו מקיימים מצוות תשביתו, שאת התוצאה אנו מקיימים, אך לא את הפעולה, שהרי בזמן המצווה כבר אין ברשותנו חמץ {{מקור|(מנחת חינוך שם ד"ה ולפי זה קשה לי. והמרדכי פסחים תקלג הביא שריב"א היה משהה פרוסת חמץ עד השעה השביעית ומבערה רק אז, כדי לקיים תשביתו, ומוכח שסובר שהמצווה בפעולה)}}. | ||
'''בפירוש "תשביתו"''' - האם הוא ביעור או ביטול, יש כמה דעות בראשונים: | '''בפירוש "תשביתו"''' - האם הוא ביעור או ביטול, יש כמה דעות בראשונים: | ||
א) לר"ן פירושו גם ביעור וגם ביטול, שבכל אחד מהם מקיים את המצווה {{מקור| | א) לר"ן פירושו גם ביעור וגם ביטול, שבכל אחד מהם מקיים את המצווה {{מקור|(ריש פסחים תחילת ד"ה אלא)}}. | ||
ב) לריטב"א פירושו ביעור, אך אם ביטל את חמצו לא קיים את מצוות תשביתו, אלא שנפטר ממנה (כיוון שכבר אין לו חמץ חשוב) {{מקור| | ב) לריטב"א פירושו ביעור, אך אם ביטל את חמצו לא קיים את מצוות תשביתו, אלא שנפטר ממנה (כיוון שכבר אין לו חמץ חשוב) {{מקור|(ומעין זה כתב המאירי (פסחים ב. ד"ה והוא) שעיקר כוונת התורה ב"תשביתו" היא שיבדוק ויבערו)}}. | ||
ג) מהרמב"ם משמע שפירושו ביטול, אך אם ביער לא קיים את מצוות תשביתו, אלא שנפטר ממנה (כיוון שכבר אין לו חמץ). | ג) מהרמב"ם משמע שפירושו ביטול, אך אם ביער לא קיים את מצוות תשביתו, אלא שנפטר ממנה (כיוון שכבר אין לו חמץ). | ||
'''בטעמו של בל יראה ובל ימצא''' יש אומרים שהוא סייג לאיסור אכילת חמץ {{מקור| | '''בטעמו של בל יראה ובל ימצא''' יש אומרים שהוא סייג לאיסור אכילת חמץ {{מקור|(לקח טוב ח-א דן בזה)}}<ref>בערך דאורייתא בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה סייג) הבאנו כמה דוגמאות לאיסורי דאורייתא שטעמם הוא סייג.</ref>. | ||
'''לגבי בל יראה ובל ימצא''' נחלקו המפרשים האם הוא לאו הניתק לעשה של תשביתו {{מקור| | '''לגבי בל יראה ובל ימצא''' נחלקו המפרשים האם הוא לאו הניתק לעשה של תשביתו {{מקור|(האריך בזה השאגת אריה פב)}}, ויש בזה שלוש דעות {{מקור|(שאגת אריה פא בתחילתו)}}: | ||
א) שיטת ר"י שהוא ניתק לעשה, ולכן מותר להשהות חמץ על מנת לבערו בתוך הפסח, ואם ביערו - למפרע אינו עובר כלל {{מקור| | א) שיטת ר"י שהוא ניתק לעשה, ולכן מותר להשהות חמץ על מנת לבערו בתוך הפסח, ואם ביערו - למפרע אינו עובר כלל {{מקור|(ובטעם לזה ביאר השאגת אריה (שם ד"ה ולדעת) שאע"פ שבשאר לאו הניתק לעשה אפילו אם קיים את העשה עדיין היא עבירה (לשיטתו של השאגת אריה, ויש חולקים}}<ref>דנו בזה בערך לאו הניתק לעשה בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בדינו.</ref>{{מקור|), כאן, שעל איסורי בל יראה ובל ימצא עובר בלי מעשה - אם קיים את העשה למפרע לא עבר כלל)}}. | ||
ב) שיטת רש"י שהוא ניתק לעשה ולכן אין לוקים עליו, ואעפ"כ המבער חמץ בתוך הפסח, ואפילו משהה חמץ על מנת לבערו בתוך הפסח וביערו - עדיין עובר בבל יראה ובל ימצא על כל הזמן שהיה ברשותו עד שביערו. | ב) שיטת רש"י שהוא ניתק לעשה ולכן אין לוקים עליו, ואעפ"כ המבער חמץ בתוך הפסח, ואפילו משהה חמץ על מנת לבערו בתוך הפסח וביערו - עדיין עובר בבל יראה ובל ימצא על כל הזמן שהיה ברשותו עד שביערו. | ||
| שורה 41: | שורה 41: | ||
ג) שיטת הרמב"ם שאינו ניתק לעשה. | ג) שיטת הרמב"ם שאינו ניתק לעשה. | ||
והגר"ח {{מקור| | והגר"ח {{מקור|(חמץ ומצה א-ג ד"ה ולפ"ז)}} תלה זאת בחקירה בגדר תשביתו<ref>הובאה עם הנפק"מ לעיל ד"ה במהות מצוות תשביתו.</ref>, שאם מצוותו בקום עשה, א"כ הבל יראה ניתק לעשה של תשביתו, אך אם תשביתו הוא שב ואל תעשה, א"כ הבל יראה אינו ניתק לעשה, משום שאינו מצוות עשה אלא איסור עשה. | ||
'''בדין הביעור''' - בין תשביתו ובין בל יראה - ביאר החזון איש שיש שני אופני ביעור: הוצאת החמץ מרשותו, וביעורו מהעולם כשאר איסורי הנאה (וכמובן שאם מבערו מהעולם ממילא גם הוציאו מרשותו) {{מקור| | '''בדין הביעור''' - בין תשביתו ובין בל יראה - ביאר החזון איש שיש שני אופני ביעור: הוצאת החמץ מרשותו, וביעורו מהעולם כשאר איסורי הנאה (וכמובן שאם מבערו מהעולם ממילא גם הוציאו מרשותו) {{מקור|(או"ח קיח-ב)}}. ואופן הביעור תלוי בדינים השונים: | ||
א) לדין תשביתו קודם שש שעות - מספיק שיוציא מרשותו (ואם הוציא יצא ידי חובה גם לכשיגיעו שש שעות) {{מקור| | א) לדין תשביתו קודם שש שעות - מספיק שיוציא מרשותו (ואם הוציא יצא ידי חובה גם לכשיגיעו שש שעות) {{מקור|(שם ג, והוסיף שנהגו לבער מהעולם)}}. | ||
ב) לדין תשביתו לאחר שש שעות - חייב לבער מן העולם {{מקור| | ב) לדין תשביתו לאחר שש שעות - חייב לבער מן העולם {{מקור|(שם ג)}}. | ||
ג) לדין תשביתו בחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות - מספיק שיוציא מרשותו אפילו לאחר שש שעות {{מקור| | ג) לדין תשביתו בחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות - מספיק שיוציא מרשותו אפילו לאחר שש שעות {{מקור|(שם ה)}}. | ||
ד) לדין בל יראה - מספיק שיוציא מרשותו {{מקור| | ד) לדין בל יראה - מספיק שיוציא מרשותו {{מקור|(שם ז)}}. | ||
==זמן הביעור== | ==זמן הביעור== | ||
'''בזמן מצוות תשביתו''' יש כמה דעות {{מקור| | '''בזמן מצוות תשביתו''' יש כמה דעות {{מקור|(הביאם השדי חמד ח"ז מערכת חמץ ומצה ה ד"ה גם, עמוד 125)}}: | ||
א) רוב הפוסקים כתבו שמחצות היום (של י"ד בניסן) עובר בכל רגע ורגע שלא משביתו. | א) רוב הפוסקים כתבו שמחצות היום (של י"ד בניסן) עובר בכל רגע ורגע שלא משביתו. | ||
ב) הצל"ח {{מקור| | ב) הצל"ח {{מקור|(פסחים ו)}} חידש שעובר רק משחשיכה, כמו מצוות מילה שאינו עובר בעשה עד שיעבור כל היום השמיני {{מקור|(ובשיעורי הגר"ד פוברסקי תלה את מחלוקתם של הצל"ח ושאר הפוסקים בחקירה בגדר תשביתו, שאם הוא שב ואל תעשה, דהיינו שלא יהיה לו חמץ, א"כ עובר בכל רגע, אך אם הוא קום עשה, שיש מצווה להשביתו - עובר רק משחשיכה}}<ref>חקירה זו הובאה עם נפק"מ לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במהות מצוות תשביתו.</ref>{{מקור|)}}. | ||
ג) יש שחילקו שבערב פסח מחצות עד שתחשך, שנאמר "אך ביום הראשון תשביתו", עובר בכל רגע. אך בשאר ימי הפסח, שנלמדים רק בגזירה שווה "שאור שאור", עובר רק אם לא השבית בכל הפסח {{מקור| | ג) יש שחילקו שבערב פסח מחצות עד שתחשך, שנאמר "אך ביום הראשון תשביתו", עובר בכל רגע. אך בשאר ימי הפסח, שנלמדים רק בגזירה שווה "שאור שאור", עובר רק אם לא השבית בכל הפסח {{מקור|(שואל ומשיב ח"א רט, נודע ביהודה ושאגת אריה, הובאו שם בד"ה אמנם. והשדי חמד (שם) כתב שגם הדעות שהובאו לעיל אות א מחלקות כך, שכל מה שכתבו שעובר בכל רגע הוא רק על ערב פסח, אך בשאר ימי הפסח מודים שאינו עובר אלא א"כ השהה את חמצו כל הפסח)}}. | ||
ד) הירושלמי {{מקור| | ד) הירושלמי {{מקור|(פסחים א-ד)}} הביא דעה מחודשת של רבי מאיר, שתשביתו מתחיל רק שעה אחת קודם שקיעת החמה של ליל ט"ו. | ||
'''זמן איסור בל יראה''' נחלקו המפרשים האם מתחיל ביום י"ד בחצות או רק בליל ט"ו {{מקור| | '''זמן איסור בל יראה''' נחלקו המפרשים האם מתחיל ביום י"ד בחצות או רק בליל ט"ו {{מקור|(דן בזה שדי חמד ח"ז מערכת חמץ ומצה ה-י עמוד 122)}}. | ||
==פרטי הדין== | ==פרטי הדין== | ||
'''לדעה שאין ביעור חמץ אלא בשריפה''', דהיינו רבי יהודה {{מקור| | '''לדעה שאין ביעור חמץ אלא בשריפה''', דהיינו רבי יהודה {{מקור|(פסחים כא.)}}, אם פירר וזרה לרוח נחשב שביטל עשה בידיים {{מקור|(עונג יום טוב ל (ד"ה ונסתפקתי) בשם הנודע ביהודה והשאגת אריה)}}. | ||
'''חמץ ידוע''' יש דעות שאי אפשר לבטלו, אלא רק חמץ שאינו ידוע {{מקור| | '''חמץ ידוע''' יש דעות שאי אפשר לבטלו, אלא רק חמץ שאינו ידוע {{מקור|(כסף משנה חמץ ומצה ב-ב מביא גירסא כזו)}}. | ||
'''המשהה חמץ על מנת לבערו''', תוס' כתבו שאינו עובר עליו {{מקור| | '''המשהה חמץ על מנת לבערו''', תוס' כתבו שאינו עובר עליו {{מקור|(פסחים כט: סוף ד"ה רב)}}, והשאגת אריה כתב שכן עובר {{מקור|(פא בתחילתו)}}. | ||
'''לא ימכור חמצו לנכרי קודם הפסח''' (לדעת בית שמאי {{מקור| | '''לא ימכור חמצו לנכרי קודם הפסח''' (לדעת בית שמאי {{מקור|(פסחים כא.)}}) - ויש להסתפק האם טעם האיסור כי חיוב ההשבתה לא פוקע ע"י המכירה, או שהוא פוקע, אך אסור להפקיע את המצווה, וכמבטל מצוות עשה {{מקור|(ברכת אברהם פסחים כא. ד"ה וילהס"ת)}}. | ||
'''חמץ גזול''' - יש לחקור האם הנגזל אינו עובר בבל יראה כלל, או שעובר אך הוא אנוס {{מקור| | '''חמץ גזול''' - יש לחקור האם הנגזל אינו עובר בבל יראה כלל, או שעובר אך הוא אנוס {{מקור|(חידושי ר' שמואל פסחים עמוד קכט, קמב)}}. | ||
'''חמץ בפסח הכל מצווים עליו לבערו''' - וחקר ר' שמואל האם הוא מדין תשביתו, שתשביתו חל על כל אדם מישראל, או מדין אפרושי מאיסורא (אך תשביתו הוא רק על הבעלים) {{מקור| | '''חמץ בפסח הכל מצווים עליו לבערו''' - וחקר ר' שמואל האם הוא מדין תשביתו, שתשביתו חל על כל אדם מישראל, או מדין אפרושי מאיסורא (אך תשביתו הוא רק על הבעלים) {{מקור|(חידושי ר' שמואל פסחים עמוד קלח)}}. | ||
'''חמץ של הפקר שברשותו''' - הפני יהושע כתב שעובר עליו בבל יראה, שכל המיעוט "לא יראה לך - אבל אתה רואה של אחרים" הוא דווקא על חמץ של אחרים, שאינו יכול לבערו, אך אין מיעוט על חמץ של הפקר, שהרי יכול לבערו. והמקור חיים {{מקור| | '''חמץ של הפקר שברשותו''' - הפני יהושע כתב שעובר עליו בבל יראה, שכל המיעוט "לא יראה לך - אבל אתה רואה של אחרים" הוא דווקא על חמץ של אחרים, שאינו יכול לבערו, אך אין מיעוט על חמץ של הפקר, שהרי יכול לבערו. והמקור חיים {{מקור|(תלא)}} חלק עליו וכתב שלא עובר בבל יראה גם על חמץ של הפקר. | ||
'''חצי שיעור בבל יראה ובל ימצא''', בפשטות הוא תלוי במחלוקת האחרונים בשאר האיסורים שאינם איסורי אכילה, האם יש בהם דין חצי שיעור<ref>מחלוקת זו הובאה בערך חצי שיעור בסעיף "בדינים שונים" ד"ה בשאר.</ref>. והחכם צבי {{מקור| | '''חצי שיעור בבל יראה ובל ימצא''', בפשטות הוא תלוי במחלוקת האחרונים בשאר האיסורים שאינם איסורי אכילה, האם יש בהם דין חצי שיעור<ref>מחלוקת זו הובאה בערך חצי שיעור בסעיף "בדינים שונים" ד"ה בשאר.</ref>. והחכם צבי {{מקור|(פו (סוף ד"ה ומזה) בתירוצו השני)}} חידש שאפילו אם בכל האיסורים (שאינם אכילה) אסור מן התורה, בבל יראה ובל ימצא מותר מן התורה, שכל הטעם שחצי שיעור אסור מן התורה הוא שכיוון שעושה בחצי שיעור מעשה, כגון שאוכלו, מחשיבו. אך בבל יראה ובל ימצא, שהאדם לא עושה מעשה אלא רק שלא ביער את החמץ - אין דין חצי שיעור<ref>האתוון דאורייתא תמה עליו כיצד חידש טעם מעצמו, הובא בערך חצי שיעור בסעיף "מקור וטעם" ד"ה טעם נוסף.</ref>. | ||
'''חמץ שאינו שלו''' לומדים מ"לא ימצא" לאסור כשקיבל עליו אחריות ומ"לך" (בתנהו עניין) להתיר כשלא קיבל עליו אחריות - ויש לחקור האם לומדים מה"לא ימצא" לאסור חמץ שאינו שלו ומה"לך" להתיר כשלא קיבל עליו אחריות, או שלומדים מה"לך" להתיר חמץ שאינו שלו ומה"לא ימצא" לומדים שכאשר קיבל עליו אחריות נחשב שלו {{מקור| | '''חמץ שאינו שלו''' לומדים מ"לא ימצא" לאסור כשקיבל עליו אחריות ומ"לך" (בתנהו עניין) להתיר כשלא קיבל עליו אחריות - ויש לחקור האם לומדים מה"לא ימצא" לאסור חמץ שאינו שלו ומה"לך" להתיר כשלא קיבל עליו אחריות, או שלומדים מה"לך" להתיר חמץ שאינו שלו ומה"לא ימצא" לומדים שכאשר קיבל עליו אחריות נחשב שלו {{מקור|(ברכת מרדכי או"ח ב ומועדים ד-ה ד"ה מיהו)}}. | ||
==ראה גם== | ==ראה גם== | ||
גרסה מ־18:27, 22 ביולי 2008
|
|
הגדרה
מצווה לבער את החמץ מרשותו קודם הפסח (הסוגיות בפסחים פרק ראשון).
ערך זה כולל גם את מצוות תשביתו וגם את איסורי בל יראה ובל ימצא.
לדוגמא, מפורר וזורה לרוח או מטיל לים (פסחים כא. במשנה).
מקור וטעם
מקורו משלוש מצוות שונות:
א) עשה - "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב-טו).
ב) לאו של בל יראה - "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך" (שמות יג-ז).
ג) לאו של בל ימצא - "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" (שמות יב-יט).
במהות מצוות תשביתו האריכו האחרונים האם המצווה לבערו (פעולה, קום עשה), או שיהיה מבוער (תוצאה, שב ואל תעשה) (מנחת חינוך ט-א: רש"י ורמב"ם - תוצאה, תוס' - פעולה. גר"ח על הרמב"ם חמץ ומצה א-ג: לרבי יהודה שמצוותו בשריפה - פעולה, לרבנן שבכל דבר - תוצאה. חידושי ר' שמואל פסחים מעמוד טו עד עמוד כ. המידות לחקר ההלכה י-ג).
ונביא לכך שתי נפק"מ:
א) נתן את כל חמצו לגוי קודם שעה שישית ולא נשאר לו חמץ לבער - האם קיים מצוות תשביתו, שאת התוצאה קיים, אך לא את הפעולה. והמשנה ברורה (תמה-י) כתב שלכתחילה ישאיר כזית חמץ כדי לבערו ולקיים בו מצוות תשביתו.
ב) בימינו, שאנו מבערים את החמץ קודם חצות היום - האם אנו מקיימים מצוות תשביתו, שאת התוצאה אנו מקיימים, אך לא את הפעולה, שהרי בזמן המצווה כבר אין ברשותנו חמץ (מנחת חינוך שם ד"ה ולפי זה קשה לי. והמרדכי פסחים תקלג הביא שריב"א היה משהה פרוסת חמץ עד השעה השביעית ומבערה רק אז, כדי לקיים תשביתו, ומוכח שסובר שהמצווה בפעולה).
בפירוש "תשביתו" - האם הוא ביעור או ביטול, יש כמה דעות בראשונים:
א) לר"ן פירושו גם ביעור וגם ביטול, שבכל אחד מהם מקיים את המצווה (ריש פסחים תחילת ד"ה אלא).
ב) לריטב"א פירושו ביעור, אך אם ביטל את חמצו לא קיים את מצוות תשביתו, אלא שנפטר ממנה (כיוון שכבר אין לו חמץ חשוב) (ומעין זה כתב המאירי (פסחים ב. ד"ה והוא) שעיקר כוונת התורה ב"תשביתו" היא שיבדוק ויבערו).
ג) מהרמב"ם משמע שפירושו ביטול, אך אם ביער לא קיים את מצוות תשביתו, אלא שנפטר ממנה (כיוון שכבר אין לו חמץ).
בטעמו של בל יראה ובל ימצא יש אומרים שהוא סייג לאיסור אכילת חמץ (לקח טוב ח-א דן בזה)[1].
לגבי בל יראה ובל ימצא נחלקו המפרשים האם הוא לאו הניתק לעשה של תשביתו (האריך בזה השאגת אריה פב), ויש בזה שלוש דעות (שאגת אריה פא בתחילתו):
א) שיטת ר"י שהוא ניתק לעשה, ולכן מותר להשהות חמץ על מנת לבערו בתוך הפסח, ואם ביערו - למפרע אינו עובר כלל (ובטעם לזה ביאר השאגת אריה (שם ד"ה ולדעת) שאע"פ שבשאר לאו הניתק לעשה אפילו אם קיים את העשה עדיין היא עבירה (לשיטתו של השאגת אריה, ויש חולקים[2]), כאן, שעל איסורי בל יראה ובל ימצא עובר בלי מעשה - אם קיים את העשה למפרע לא עבר כלל).
ב) שיטת רש"י שהוא ניתק לעשה ולכן אין לוקים עליו, ואעפ"כ המבער חמץ בתוך הפסח, ואפילו משהה חמץ על מנת לבערו בתוך הפסח וביערו - עדיין עובר בבל יראה ובל ימצא על כל הזמן שהיה ברשותו עד שביערו.
ג) שיטת הרמב"ם שאינו ניתק לעשה.
והגר"ח (חמץ ומצה א-ג ד"ה ולפ"ז) תלה זאת בחקירה בגדר תשביתו[3], שאם מצוותו בקום עשה, א"כ הבל יראה ניתק לעשה של תשביתו, אך אם תשביתו הוא שב ואל תעשה, א"כ הבל יראה אינו ניתק לעשה, משום שאינו מצוות עשה אלא איסור עשה.
בדין הביעור - בין תשביתו ובין בל יראה - ביאר החזון איש שיש שני אופני ביעור: הוצאת החמץ מרשותו, וביעורו מהעולם כשאר איסורי הנאה (וכמובן שאם מבערו מהעולם ממילא גם הוציאו מרשותו) (או"ח קיח-ב). ואופן הביעור תלוי בדינים השונים:
א) לדין תשביתו קודם שש שעות - מספיק שיוציא מרשותו (ואם הוציא יצא ידי חובה גם לכשיגיעו שש שעות) (שם ג, והוסיף שנהגו לבער מהעולם).
ב) לדין תשביתו לאחר שש שעות - חייב לבער מן העולם (שם ג).
ג) לדין תשביתו בחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות - מספיק שיוציא מרשותו אפילו לאחר שש שעות (שם ה).
ד) לדין בל יראה - מספיק שיוציא מרשותו (שם ז).
זמן הביעור
בזמן מצוות תשביתו יש כמה דעות (הביאם השדי חמד ח"ז מערכת חמץ ומצה ה ד"ה גם, עמוד 125):
א) רוב הפוסקים כתבו שמחצות היום (של י"ד בניסן) עובר בכל רגע ורגע שלא משביתו.
ב) הצל"ח (פסחים ו) חידש שעובר רק משחשיכה, כמו מצוות מילה שאינו עובר בעשה עד שיעבור כל היום השמיני (ובשיעורי הגר"ד פוברסקי תלה את מחלוקתם של הצל"ח ושאר הפוסקים בחקירה בגדר תשביתו, שאם הוא שב ואל תעשה, דהיינו שלא יהיה לו חמץ, א"כ עובר בכל רגע, אך אם הוא קום עשה, שיש מצווה להשביתו - עובר רק משחשיכה[4]).
ג) יש שחילקו שבערב פסח מחצות עד שתחשך, שנאמר "אך ביום הראשון תשביתו", עובר בכל רגע. אך בשאר ימי הפסח, שנלמדים רק בגזירה שווה "שאור שאור", עובר רק אם לא השבית בכל הפסח (שואל ומשיב ח"א רט, נודע ביהודה ושאגת אריה, הובאו שם בד"ה אמנם. והשדי חמד (שם) כתב שגם הדעות שהובאו לעיל אות א מחלקות כך, שכל מה שכתבו שעובר בכל רגע הוא רק על ערב פסח, אך בשאר ימי הפסח מודים שאינו עובר אלא א"כ השהה את חמצו כל הפסח).
ד) הירושלמי (פסחים א-ד) הביא דעה מחודשת של רבי מאיר, שתשביתו מתחיל רק שעה אחת קודם שקיעת החמה של ליל ט"ו.
זמן איסור בל יראה נחלקו המפרשים האם מתחיל ביום י"ד בחצות או רק בליל ט"ו (דן בזה שדי חמד ח"ז מערכת חמץ ומצה ה-י עמוד 122).
פרטי הדין
לדעה שאין ביעור חמץ אלא בשריפה, דהיינו רבי יהודה (פסחים כא.), אם פירר וזרה לרוח נחשב שביטל עשה בידיים (עונג יום טוב ל (ד"ה ונסתפקתי) בשם הנודע ביהודה והשאגת אריה).
חמץ ידוע יש דעות שאי אפשר לבטלו, אלא רק חמץ שאינו ידוע (כסף משנה חמץ ומצה ב-ב מביא גירסא כזו).
המשהה חמץ על מנת לבערו, תוס' כתבו שאינו עובר עליו (פסחים כט: סוף ד"ה רב), והשאגת אריה כתב שכן עובר (פא בתחילתו).
לא ימכור חמצו לנכרי קודם הפסח (לדעת בית שמאי (פסחים כא.)) - ויש להסתפק האם טעם האיסור כי חיוב ההשבתה לא פוקע ע"י המכירה, או שהוא פוקע, אך אסור להפקיע את המצווה, וכמבטל מצוות עשה (ברכת אברהם פסחים כא. ד"ה וילהס"ת).
חמץ גזול - יש לחקור האם הנגזל אינו עובר בבל יראה כלל, או שעובר אך הוא אנוס (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד קכט, קמב).
חמץ בפסח הכל מצווים עליו לבערו - וחקר ר' שמואל האם הוא מדין תשביתו, שתשביתו חל על כל אדם מישראל, או מדין אפרושי מאיסורא (אך תשביתו הוא רק על הבעלים) (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד קלח).
חמץ של הפקר שברשותו - הפני יהושע כתב שעובר עליו בבל יראה, שכל המיעוט "לא יראה לך - אבל אתה רואה של אחרים" הוא דווקא על חמץ של אחרים, שאינו יכול לבערו, אך אין מיעוט על חמץ של הפקר, שהרי יכול לבערו. והמקור חיים (תלא) חלק עליו וכתב שלא עובר בבל יראה גם על חמץ של הפקר.
חצי שיעור בבל יראה ובל ימצא, בפשטות הוא תלוי במחלוקת האחרונים בשאר האיסורים שאינם איסורי אכילה, האם יש בהם דין חצי שיעור[5]. והחכם צבי (פו (סוף ד"ה ומזה) בתירוצו השני) חידש שאפילו אם בכל האיסורים (שאינם אכילה) אסור מן התורה, בבל יראה ובל ימצא מותר מן התורה, שכל הטעם שחצי שיעור אסור מן התורה הוא שכיוון שעושה בחצי שיעור מעשה, כגון שאוכלו, מחשיבו. אך בבל יראה ובל ימצא, שהאדם לא עושה מעשה אלא רק שלא ביער את החמץ - אין דין חצי שיעור[6].
חמץ שאינו שלו לומדים מ"לא ימצא" לאסור כשקיבל עליו אחריות ומ"לך" (בתנהו עניין) להתיר כשלא קיבל עליו אחריות - ויש לחקור האם לומדים מה"לא ימצא" לאסור חמץ שאינו שלו ומה"לך" להתיר כשלא קיבל עליו אחריות, או שלומדים מה"לך" להתיר חמץ שאינו שלו ומה"לא ימצא" לומדים שכאשר קיבל עליו אחריות נחשב שלו (ברכת מרדכי או"ח ב ומועדים ד-ה ד"ה מיהו).
ראה גם
הערות שוליים
- ↑ בערך דאורייתא בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה סייג) הבאנו כמה דוגמאות לאיסורי דאורייתא שטעמם הוא סייג.
- ↑ דנו בזה בערך לאו הניתק לעשה בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בדינו.
- ↑ הובאה עם הנפק"מ לעיל ד"ה במהות מצוות תשביתו.
- ↑ חקירה זו הובאה עם נפק"מ לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במהות מצוות תשביתו.
- ↑ מחלוקת זו הובאה בערך חצי שיעור בסעיף "בדינים שונים" ד"ה בשאר.
- ↑ האתוון דאורייתא תמה עליו כיצד חידש טעם מעצמו, הובא בערך חצי שיעור בסעיף "מקור וטעם" ד"ה טעם נוסף.