אף: הבדלים בין גרסאות בדף

גרסה מ־13:57, 26 באוגוסט 2012

ערך זה עוסק באף. אם התכוונתם למשמעות אחרת, עיינו בערך מילון הראי"ה:אף (פירושונים).

הוראה לדבר נטפל שאינו עומד לעצמו, כ"א הוא מצטרף וטפל לדברים אחרים, גדולים ועקרים יותר ממנו [ר"מ קכד].

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
-==הגדרה==
+{{פירוש נוסף|נוכחי=אף|עע=[[מילון הראי"ה:אף (פירושונים)]]}}
-המונח '''אף''' במקרא זהה למונח חוטם בלשון חז"ל<ref>יתכן שמקור השם חוטם הוא מישעיה מח ט - 'למען שמי אאריך אפי ותהילתי אחטם לך', או שאותיות ט' ות' התחלפו והוא כמו חותם, שהאף הוא חותמו של הפנים, ראה להלן הע' 23-19, והע' 70.</ref>.
+הוראה לדבר נטפל שאינו עומד לעצמו, כ"א הוא מצטרף וטפל לדברים אחרים, גדולים ועקרים יותר ממנו [ר"מ קכד].
-המושג אף משמש במובן האנטומי של האיבר<ref><makor>בראשית כד מז;</makor> <makor>משלי יא כב.</makor></ref>, ובמובנים פיסיולוגיים - איבר ההרחה<ref>תהלים קטו ו. במובן זה ראה ע' ריח.</ref>, ואיבר נשימה<ref><makor>בראשית ב ז;</makor> ישעיה ב כב. במובן זה ראה ע' רגע המות.</ref>.
+[[קטגוריה:מילון הראי"ה:מונחי קבלה ונסתר|מילון הראי"ה:מונחי קבלה ונסתר]]
-אף משמש במקרא גם בכמה מובנים מושאלים: כעס, חרון וזעם, לעתים בשימוש של 'אף' לבד<ref>כגון <makor>בראשית ל ב;</makor> <makor>דברים ט יט;</makor> <makor>חבקוק ג יב;</makor> <makor>תהלים עח כא;</makor> <makor>משלי כט כב;</makor> <makor>איכה ג סו.</makor> וראה מלבי"ם <makor>בראשית מט ז.</makor></ref>, ולעתים בתוספת מילה אחרת<ref>כמו חרון (ישעיה יג ט), חרי (שמות יא ח), זעף (ישעיה ל ל), חמה (דברים ט יט), עשן (דברים כט יט). ובמובן זה של קשר בין אף לכעס נאמר על ידי חז"ל שהרואה בחלומו שחוטמו נשר ממנו - סימן שחרון אף נסתלק ממנו (ברכות נו ב).</ref>, ויש שהצירוף בא דווקא במובן הפוך מכעס<ref>ארך אפים (שמות לד ו); יכפה אף (משלי כא יד).</ref>. ההסבר לקשר בין כעס לאף, שהכעס ניכר בחוטם, שמתחמם ומוציא הבל<ref><makor>רש"י ברכות נו ב</makor> ד"ה חרון. וראה באיוב מא יב - 'מנחיריו יצא עשן'. ועניין ייחוס הכעס לקב"ה כמו אף-ה' - ראה במו"נ ח"א פל"ו, ובכל המפרשים שם. וראה בס' ביאור מילים נרדפות להגר"א, ש'אף' במובן של כעס הוא במחשבה ובדבור ובהתחלת הכעס.</ref>; השתחוואה מלאה<ref><makor>בראשית יט א;</makor> שמו"ב יח כח; מל"א א לא.</ref>, והיינו כי האף הוא החלק הבולט שבפנים ומגיע ראשון לארץ; גאווה<ref><makor>תהלים י ד.</makor></ref>, והיינו שהגאוותן הולך עם ראשו ואפו נטוי כלפי מעלה; מיאוס ובחילה<ref><makor>במדבר יא כ.</makor></ref>; חנופה<ref><makor>איוב לו יג.</makor></ref>; סליחה וסבלנות<ref><makor>שמות לד ו;</makor> משלי טז לב.</ref>; עמל וסבל<ref><makor>בראשית ג יט.</makor></ref>; וכביטוי לנשמת חיים<ref><makor>בראשית ב ז;</makor> שם ז כב; <makor>איוב כז ג.</makor></ref>.
-בחז"ל מצינו שהאף מייצג את הפנים כולם<ref>כגון דלא מהדר אפיה בי כנישתא (ברכות ו ב); מקביל אפיה דרביה (חגיגה ה ב); כל מילתא דמיתאמרא באפיה תלתא (ב"ב לט א). וראה עוד <makor>רש"י שיר השירים ז ה.</makor></ref>, וזאת מפני שהאף הוא תואר פני האדם<ref><makor>רש"י שבת קנא ב</makor> ד"ה זה חוטם. וראה להלן הע' 70.</ref>; ויש שהאף מייצג את האיש כולו<ref>כגון בעל החוטם שנאמר על רבן גמליאל, ופירש"י בעל קומה וצורה, ל"א גדול הדור (תענית כט א). הרומים סברו בהתאם לחכמת הפרצוף שלהם, כי בני אדם בעלי אף גדול הם פיקחים, ומכאן הפתגם הרומי "לא כל אחד ניחן באף" - ראה ג. אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לאטיניים, פתגם 1161.</ref>.
-חוטם בלשון חז"ל כולל גם את הנחיריים<ref>הנחיריים הוא לשון מקרא (איוב מא יב), ובחז"ל - שני חוטמיו (היינו במובן נחיריו) כשני טיפי זבוב (נידה כה א).</ref>.
-חוטם באופן מושאל במובן של אף משמש בחז"ל לתיאור קצה בולט של כלי<ref><makor>משנה סוכה ד ט.</makor></ref>, עור הסנדל שבצד האצבעות<ref><makor>משנה כלים כו ד.</makor></ref>, גובהו של האתרוג<ref><makor>בבלי סוכה לה ב;</makor> רמב"ם לולב ח ז.</ref>, ופטמת השד<ref>תוספתא נידה ו ד.</ref>. המשותף לכולם הוא המצב הבולט של החוטם.
-חוטם באופן מושאל במובן נחיריים משמש בחז"ל לתיאור נקב בצורת צינור דק<ref><makor>משנה מידות ג ב;</makor> <makor>בבלי סוכה מח ב.</makor> וראה תוס' סוכה שם ד"ה כמין.</ref>.
-הפרשת האף נקראת בחז"ל מי האף<ref><makor>תוספתא שבת ח כח.</makor></ref>, היוצא מהחוטם<ref>מכשירין ו ה.</ref>, וצואת האף<ref><makor>ב"מ קו ב.</makor> וראה בספריו הרפואיים של הרמב"ם - פרקי משה ט ו; הנהגת הבריאות ד יב-יג.</ref>.
-==רקע מדעי==
-אנטומיה
-האף בנוי משני חלקים: חלק פנימי וחלק חיצוני.
-החלק החיצוני מורכב משתי עצמות-האף המחוברות לבסיס המצח, וכלפי מטה מתחברים לעצמות-האף שני הסחוסים, היוצרים את כנפי האף. סחוסים אלו מהווים מסגרת לנחיריים וקובעים את צורת החוד.
-הצורה החיצונית של האף השפיעה מאז ומעולם על ההתרשמות האסתטית של מראה הפנים. חלק חשוב בהגדרה ובמיון האנתרופולוגי של גזעי בני אדם מבוסס על המבנה החיצוני של האף. אמנם מקובל לציין "אף יהודי" כמאפיין בולט, אך מבחינה אנתרופולוגית לא הוכח שאכן יש ייחוד כזה<ref>Encyclo- pedia Judaica, Vol 3, p. 49.</ref>.
-החלק הפנימי מורכב מפרוזדור וחלל. הנחיריים מובילים אל הפרוזדור, המצופה עור ושערות. במעבר מהפרוזדור לחלל ישנו שסתום באזור ההיצרות, ומאחוריו נמצא החלל האמיתי, המצופה רירית. החלל מחולק לשניים על ידי מחיצת האף, שחלקה סחוסית וחלקה גרמית, והיא מכוסה קרום רירי. כל אחת משתי הדפנות הצדדיות של האף מכילה שלשה מבואות, המסודרים זה מעל לזה ומופרדים ע"י קונכיות-עצם.
-במבוא התחתון מסתיים צינור-הדמעות, בעוד שבמבוא האמצעי והעליון נמצאים פתחי מערות-הגולגולת<ref>sinuses.</ref>. שני פתחים אחוריים בצורת משפכים מקשרים את חללי-האף עם החלק העליון של הלוע.
-===1===
-מבחינה תפקודית משמש חלל האף לשתי מטרות: נשימה והרחה.
-בתחום הנשימה משמש האף כמסנן האוויר, הנכנס דרכו ועובר אל הריאות. בעזרת שערות הנחיריים והריסים המצויים בקרום חלל-האף מסולקים חלקיקי-אבק של האוויר; בריר האף מצויים חומרי חיטוי, המסייעים בהשמדת חיידקים שבאוויר; האוויר בדרכו בתוך האף עובר חימום עד ל-&&32-34, וכן מרווה הפרשת האף מבלוטותיה את האוויר לדרגת לחות רצויה; האוויר הננשף והאוויר הנשאף עוברים מסלולים שונים בתוך האף.
-תיפקוד האף בתחום ההרחה - ראה ערך [[ריח]]
-תיקון פלסטי - האף הוא האיבר האנטומי שאנשים ונשים מבקשים בשכיחות הגבוהה ביותר לשנות את צורתו בעזרת הכירורגיה הפלסטית המודרנית. היינו ניתוח פלסטי לשינוי צורת האף<ref>Rhinoplasty.</ref> הוא הנפוץ ביותר בין הניתוחים הפלסטיים בעולם<ref>ראה הסברים אפשריים לכך במאמר ד. מלר, הרפואה קלא:585, 1996.</ref>.
-==האף במקורות חז"ל==
-סימן היכר - חז"ל החשיבות את החוטם כסימן היכר חשוב ביותר של הפנים ושל האדם<ref><makor>בבלי יבמות קכ א; בכורות מו</makor> ב, ובירושלמי <makor>בבלי יבמות טז ג, וסוטה ט</makor> ג, מבואר שהכרת פנים היא החוטם. וראה תוס' יבמות שם, ד"ה הכרת, ורמב"ן על התורה <makor>ויקרא כא יח.</makor></ref>. האף נתון בגובהו של אדם, ורוב תכשיטין תלויים בו<ref><makor>שה"ש רבה ז י.</makor></ref>.
-תפקידי האף - חז"ל הכירו את תפקידו של האף בהרחה<ref><makor>בבלי ברכות לא ב.</makor></ref>, את תפקידו בנשימה, ואת היותו סימן לחיים ומוות<ref><makor>בבלי יומא פה א;</makor> <makor>בבלי סוטה מה ב.</makor> וכן הריגת מחנה אשור לחד מ"ד היה שנשף להם בחוטמם ומתו (סנהדרין צה ב). וראה בע' רגע המות, הע' 144 ואילך. וראה בברכות סא ב - אף מקיצו משנתו, ולא נתברר כיצד.</ref>. לאחר לידת בהמה נופח לו בחוטמו<ref><makor>בבלי שבת קכח ב.</makor></ref>, שנחיריו סתומים לו ברירין<ref>רש"י שם.</ref>.
-הגדרת שפיר מרוקם כולל, בין השאר, מצב שבו שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבות זה לזה<ref><makor>בבלי נדה כה א;</makor> <makor>רמב"ם איסורי ביאה י ג.</makor></ref>.
-צואת החוטם רובה קשה ומיעוטה יפה<ref><makor>ב"מ קז ב.</makor></ref>. וזוהי קביעה מדוייקת מאד, שכן יש צורך רב בהפרשה מועטת של האף, אך ריבוי ההפרשה היא מחלת הנזלת, שקשה להרגשה.
-מומים ומחלות באף - חז"ל תיארו מספר מומים ומחלות הקשורים לאף:
-פוליפוס: מחלוקת בגמרא מהו, לדעה אחת הוא ריח רע מהחוטם, ולדעה שניה הוא ריח מהפה<ref><makor>בבלי שבת קח ב;</makor> <makor>בבלי כתובות עז א.</makor></ref>. ולהלכה נפסק כשתי הדעות<ref><makor>רמב"ם אישות כה יא,</makor> ובמ"מ שם; טושו"ע אבהע"ז קנד א. וראה בביאור הגר"א אבהע"ז שם סק"ב, דלא פליגי ושניהם אמת. וראה עוד על פוליפוס בירושלמי <makor>בבלי חגיגה א א.</makor> וראה בכתביו הרפואיים של הרמב"ם - פרקי משה ג עו, טו כג, כג עד.</ref>. יש מן הראשונים שכתב, שהוא חולי החוטם, ומין מורסא גדל בתוכו, וריחו רע, ולפעמים יפשה עד הגיעו מבפנים אל החיך, ולא יכול החולה לדבר במבטאו<ref>הערוך ע' פליפוס. וכן כתבו יאסטרוב בספר המלים, ופרויס בתרגום האנגלי עמ' 296.</ref>. פירוש זה מתאים לידיעותינו כיום במונח פוליפ<ref>polyp.</ref> שהוא סוג של גידול. מדובר דווקא אם הסרחון הוא חזק וקשה, עד שאין האדם יכול לסובלו<ref>שו"ת הרא"ם ח"ב סי' יט.</ref>. לדעת חז"ל, אחת הסיבות להיווצרות פוליפוס היא נגיעה בחוטמו ביד קודם נטילת ידיים של שחרית<ref><makor>בבלי שבת קח ב.</makor></ref>.
-דימום מהאף הוא מצב שכיח והוזכרו מספר רפואות בתלמוד לטיפול במצב זה<ref><makor>בבלי גיטין סט א.</makor></ref>.
-מומים נוספים במבנה האף - ראה להלן אות ד.
-==פרטי דינים==
-נגיעה בחוטם - אסור לגעת בחוטמו בידו קודם נטילת ידיים בשחרית<ref><makor>בבלי שבת קח ב;</makor> טושו"ע או"ח, ד ג. וראה בשערי תשובה שם סק"ו. ויש להעיר שהרמב"ם לא הביא דין זה.</ref>.
-פוליפוס - מי שהוא בעל פוליפוס, כופים אותו להוציא את אשתו<ref><makor>בבלי כתובות עז א;</makor> <makor>רמב"ם אישות כה יא;</makor> טושו"ע אבהע"ז קנד א.</ref>. יש מי שכתב, שדין זה הוא דווקא בפוליפוס שהתפשט<ref>ערוך ע' פליפוס.</ref>.
-אם ידעה האשה על מום זה קודם הנישואין - יש אומרים שאין כופים עליו להוציאה, כי סברה וקיבלה<ref>מ"מ אישות שם לדעת הרמב"ם; טור בשם רמ"ה אבהע"ז קנד; רמ"א אבהע"ז קנד א.</ref>; ויש אומרים, שאפילו ידעה בהם קודם הנישואין, כופים אותו להוציאה, כי יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל<ref>רשב"א, הובא במ"מ אישות שם; ר"ן כתובות שם. וראה בב"ש אבהע"ז שם סק"ב.</ref>. יש אומרים, שחייב לתת לה כתובתה<ref>רי"ף, כתובות שם; רמב"ם, אישות, שם; טושו"ע אבהע"ז שם; תוס' כתובות שם, ד"ה כופין; <makor>תוס' יבמות סד א</makor> ד"ה יוציא.</ref>; ויש אומרים שיוציא בלא כתובה<ref>רגמ"ה בתשובה, הובא בהגמ"י אישות, שם.</ref>, ותוספת כתובה אין לה לכל הדעות<ref>ב"ש אבהע"ז קנד סק"א.</ref>.
-בעל פוליפוס שמת, ונפלה אשתו לפני אחיו לייבום, ויש בו אותו מום שהיה בבעלה, יחלוץ ויתן כתובה, כי יכולה היא לומר, לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל<ref><makor>בבלי כתובות עז א;</makor> <makor>רמב"ם אישות כה יג;</makor> טושו"ע אבהע"ז קנד ב וקסה ד.</ref>.
-בטהרת מצורע - המצורע כשנטהר, צריך לגלח כל גופו, פרט לשיער שבתוך החוטם<ref>סוטה טז ב; <makor>רמב"ם טומאת צרעת יא א.</makor></ref>. יש מי שכתב, שהטעם הוא לפי שאין השיער נראה<ref>רמב"ם שם.</ref>; ויש מי שכתב, שהטעם הוא לפי שברוב בני האדם אין שיער בחוטם<ref>הראב"ד שם.</ref>. אכן המציאות איננה כמתואר בשיטה זו.
-כניסה לבית מנוגע - הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו, ואפילו כולו חוץ מחוטמו - טהור<ref><makor>בבלי שבועות יז ב;</makor> רמב"ם טומאת צרעת טז ה.</ref>. והטעם: דרך ביאה אסרה תורה.
-מי החוטם דינם כתולדות המים, לעניין שמטמאים או מכשירים אוכלים לקבל טומאה<ref><makor>משנה מכשירין ו ה;</makor> רמב"ם, טומאת אוכלין י ב. וראה שם, שכתב שתולדותיהם כיוצא בהם, וראה מה שדן בדבריו במשנה אחרונה על מכשירין שם.</ref>. מי האף היוצאים מהזב דינם כרוקו של הזב לכל דבר, ומטמאים כאב הטומאה<ref>נידה נה ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב א טז.</ref>. צואת האף אין דינה כצואה לעניין קריאת שמע ותפילה<ref>ביאור הגר"א או"ח סי' צב סקט"ז; מעשה רב סי'ד לו.</ref>.
-בדיני בכור לנחלה - יש מאמוראים הסבור, כי דין מיוחד הוא בנחלות, שרק אם נולד הבכור בפרצוף פנים עם החוטם, בעוד אביו חי, הרי הוא יורש אותו כבכור, כי זוהי הכרת פנים; ולעומתו יש מהאמוראים הסבור, שגם פדחתו, היינו מצחו, מספיקה להכרת פנים<ref><makor>בבלי בכורות מו ב,</makor> מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש.</ref>, וכדעה זו נפסקה ההלכה<ref><makor>רמב"ם נחלות ב ב;</makor> טושו"ע חו"מ רעז ג.</ref>.
-בדין ראשי איברים - ראש החוטם הוא אחד מעשרים וארבעה ראשי איברים באדם, שאינם מטמאים משום מחיה<ref><makor>משנה נגעים ו ז;</makor> <makor>רמב"ם טומאת צרעת ג ח.</makor> וראה בראב"ד שם, ובמפרשי המשנה שם, אמאי נקט דוקא מחיה ולא נגעים אחרים.</ref>, וכן אם קצץ רבו לעבד את ראש החוטם הוא יוצא בו לחירות, כמו ביתר עשרים וארבעה ראשי איברים<ref><makor>בבלי קידושין כה א;</makor> <makor>רמב"ם עבדים ה ד;</makor> טושו"ע יו"ד רסז כז.</ref>, וצריך העבד גט שחרור מרבו<ref><makor>בבלי קידושין כד ב;</makor> טושו"ע שם. והוסיף הרמ"א שכופין רבו לכתוב לו גט שחרור, וראה עוד בביאור הגר"א שם סקס"ח.</ref>.
-נגע בהרת בתוך החוטם, אינה טמאה<ref><makor>משנה נגעים ו ח;</makor> <makor>רמב"ם טומאת צרעת ו א.</makor></ref>.
-גוסס אין מקרבים את מותו, ולכן בין השאר אין פוקקים את נקביו, כולל נחירי האף, עד שימות<ref>אבל רבתי, פ"א; <makor>רמב"ם אבל ד ה;</makor> טושו"ע יו"ד שלט א. וראה בע' נוטה למות , הע' 29 ואילך.</ref>.
-עגונה - אין מעידים על האיש שמת להתיר את אשתו העגונה, אלא אם ראוהו מת בפרצוף פנים עם החוטם, אבל אם ניטל חוטמו אין מעידים עליו, אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו, שמא אין זה הוא. וכן אם ראוהו מת בפדחת ולא פרצוף פנים, או בפרצוף פנים ולא פדחת, אין מעידים עד שיהיו שניהם עם החוטם, היינו רק אם פדחתו, חוטמו ופרצוף פניו קיימים, מעידים עליו. וכל זה דווקא אם ראוהו בתוך שלשה ימים אחר הריגתו או אחר מיתתו, אבל אחר שלשה ימים אין מעידים עליו, מפני שפרצוף פניו משתנה<ref>יבמות קכ א, וברש"י שם; <makor>רמב"ם גירושין יג כא;</makor> טושו"ע אבהע"ז יז כד. וראה באוצה"פ סי' יז סקקפ"ד אות ב, הטעם שנקבעו דווקא שלושת אלו לעדות.</ref>.
-יש אומרים, שאף אם יש עליו סימנים מובהקים אין מעידים עליו ללא הפדחת, החוטם והפרצוף<ref>רמב"ם אליבא דמ"מ, וראה בכס"מ ולח"מ שם.</ref>; יש אומרים, שהיינו דווקא כשאין שם אלא הפרצוף בלבד, אבל אם כל הגוף שלם, אפילו אין הפדחת והחוטם ניכרים, מעידים עליו<ref>תוס' יבמות שם, ד"ה אין; רא"ש שם, בשם ר"ת; <makor>שו"ע אבהע"ז יז כה.</makor> וראה באריכות באוצה"פ שם, סקר"א.</ref>; ויש אומרים, שדווקא אם יש סימן מובהק על הגוף, או בטביעת-עין, די ללא החוטם<ref>נמוק"י יבמות שם, בשם ראשונים; כס"מ שם; שו"ע שם. וראה באוצה"פ שם, סקר"ח.</ref>. ואם ניטל חוטמו מחיים, זוהי הכרת פניו, ומועילה טביעת עין בפרצוף פניו ופדחתו<ref>ראה באוצה"פ סי' יז סקקפ"ה אות ו.</ref>.
-יש אומרים, שמן התורה די בהכרת פדחת, ורק חכמים החמירו להצריך הכרת חוטם; ויש אומרים, שאף מן התורה צריך הכרת פרצוף פנים וחוטם. לשיטה זו, לא רק בהתרת עגונה צריך הכרת חוטם, אלא גם לעניין הורדת הבנים לנחלה<ref>ראה <makor>בבלי בכורות מו ב;</makor> עצי ארזים סי' יז סקפ"ד; אוצה"פ סי' יז סקקפ"ד אות ד ואות ז; אנציקלופדיה תלמודית, ע' טביעות עין, הע' 346-345.</ref>.
-מומים בחוטם - בהלכה נימנו מספר מומים בחוטם, חלקם משותפים לאדם ולבהמה, היינו שפוסלים כהן לעבודה ופוסלים בהמה לקרבן, חלקם מיוחדים לבהמה בלבד, וחלקם מומים המיוחדים באדם בלבד.
-המומים המשותפים לאדם ולבהמה הם שלשה: ניקב חוטמו אפילו מצד אחד; נסדק חוטמו; ונפגם חוטמו<ref>משנה בכורות, לט א; רמב"ם ביאת המקדש, ז ו.</ref>. פגיעות אלו בחוטם יכולות להיות עקב מחלות כמו צרעת, שחפת או עקבת, ויכולות להיגרם על ידי בני אדם, כגון בהכנסת נזמים<ref>נזם זהב באף חזיר (משלי יא כב), וראה בשבת נט ב - נזמי אף.</ref>, פציעה, או הענשה, שהיתה מקובלת בין העמים הקדמונים, אך לא בחוקי ישראל<ref>וראה ביחזקאל כג כה, ובפירוש הרד"ק שם, שזה היה משפט אשה מזנה, שיסירו ממנה האוזניים והאפים, שהם הנחיריים.</ref>.
-המיוחד לבהמה בלבד אחד הוא: ניקב העור שבין שני החוטמים במקום הנראה, היינו שנקבו מחיצות החיצוניות של החוטם; אבל אם ניקבה המחיצה הפנימית, החולקת את החוטם, אין זה מום<ref><makor>בבלי בכורות לט א;</makor> <makor>רמב"ם איסורי מזבח ב ב.</makor> וראה בכס"מ ביאת המקדש ז ו, שתמה על הרמב"ם למה מנה מום זה כמום מיוחד בבהמה, ולמה לא יכול להיות גם באדם. וראה בהערה קודמת על הסיבות לנקבי האף.</ref>.
-המיוחדים לאדם בלבד ששה הם: החרום<ref><makor>ויקרא כא יח.</makor></ref>, היינו לשון חורבן, מלשון 'והחרמתי את עריהם', כי ללא החוטם, שהוא הדרת הפנים, נחשבים הפנים כחרבים<ref>רמב"ן שם. וראה עוד במלבי"ם <makor>ויקרא כא יח,</makor> אות מח.</ref>. ונחלקו תנאים במהותו של מום זה - לר' יוסי הוא מי שבסיס חוטמו שקוע בין עיניו, וכשהוא כוחל עיניו יכול למשוך במכחול מעין לעין ואין החוטם מעכבו, ולחכמים גם אם חוטמו שקוע בבסיסו, אף על פי שאינו כוחל שתי עיניו כאחת, הרי זה חרום<ref><makor>בבלי בכורות מג ב,</makor> וברש"י שם. הרמב"ם ביאת המקדש ח ז, פסק כחכמים, וראה בכס"מ שם. וראה בשו"ת צמח צדק החדש סי' עו אות ב. וראה בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשפח, ובשו"ת אור המאיר סי' כח, שלעניין עדות להתרת עגונה אין די כשחוטמו עמוק, אלא צריך דוקא שיכחול שתי עיניו כאחת. וראה עוד באוצה"פ סי' יז סקקצ"ז אות ב.</ref>. צורה זו נקראת אף אוכפי<ref>saddle nose.</ref>, והיא יכולה להיות מולדת, או משנית לשברים שלא התאחו כראוי, או משנית למחלות כמו צרעת, שחפת ועגבת; חוטמו סולד, היינו שקצר באורכו<ref>רש"י בכורות שם.</ref>, לפי זה מדובר בפגם אסתטי בלבד, או שנכווץ ראש חוטמו למעלה<ref>רבנו גרשום, בכורות שם.</ref>, או מי שאמצע חוטמו בולט למעלה<ref>רמב"ם שם.</ref>. ולפי שני הפירושים האחרונים יכול להיות שמדובר בשינויים חולניים; חוטמו בולם, היינו שנסתמו נחיריו<ref>רש"י ורבנו גרשום, בכורות שם.</ref>, או שחוטמו עקום לצד אחד<ref>רמב"ם שם.</ref>. מדובר בסטיית מחיצת האף, שהוא מום שכיח; חוטמו נוטף, היינו ארוך ותלוי מלמטה משפתו<ref>רש"י שם.</ref>, או מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה<ref>רמב"ם שם. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם <makor>בבלי בכורות ז ד,</makor> שאם נעשה חטוטרת בחוטם, או שום עיוות, או השמטת קצהו, הרי זה מום.</ref>; חוטמו גדול מאיבריו; חוטמו קטן מאיבריו - ומשערים את גודל החוטם באצבע קטנה של ידו, אם היה חוטמו גדול ממנה, או קטן ממנה הרי זה מום<ref><makor>בבלי בכורות מד א;</makor> <makor>רמב"ם ביאת המקדש ח ז.</makor> וראה ברש"י ורבנו גרשום בבכורות שם, שפירשו המדידה באופן אחר.</ref>.
-בעגונה - חוטם ארוך או קצר איננו סימן מובהק להכרת המת לצורך היתר עגונה<ref>ראה באוצה"פ סי' יז סקקצ"ט, בלוח הסימנים מערכת ח. וראה שם עוד מומים ושינויים במבנה החוטם, אם נחשבים כסימנים להכרת המת.</ref>.
-במומי אשה - יש מי שכתב, שאם חוטמה ארוך לא נחשב כמום לגרשה, אף על פי שהוא מום בכהנים, כי דבר זה שכיח בין בני אדם, ואין רוב האנשים מקפידים על כך<ref>שו"ת חות יאיר סי' רכ. וראה באוצה"פ סי' לט סקל"א אות ח. וראה <makor>רש"י שיר השירים ז ה,</makor> שחוטם גדול וזקוף כמגדל איננו נוי. וראה בשו"ת רבבות אפרים ח"ח סי' שפט, שלעניין שידוכין אין אומדים את אורך החוטם לפי מה שקבעו חז"ל, וגם לא לפי הרגשתה העצמית, אלא לפי מה שמתייחסים אליה בני אדם.</ref>.
-לעניין ריח רע מהחוטם - יש אומרים, שהוא אחד מהמומים היתרים באשה על הכהנים הפוסלים אותה<ref>מרדכי בשם הר"מ, פ"ז דכתובות, סי' רג; רמ"א אבהע"ז לט ד. וראה עוד באוצה"פ שם סקי"ט. וראה ע' ריח, הע' 96.</ref>.
-{{הערות שוליים|טורים=כן}}
-[[קטגוריה:הלכתית רפואית]]

אף: הבדלים בין גרסאות בדף

גרסה מ־13:57, 26 באוגוסט 2012

תפריט ניווט

חיפוש