אנציקלופדיה תלמודית:תשלומי נזק

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־18:33, 18 בדצמבר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - ממון שחייב המזיק לחבירו לשלם לו עבור נזקו.</span> === <span dir="rtl">פתיחה</...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - ממון שחייב המזיק לחבירו לשלם לו עבור נזקו.

פתיחה

החובל בחבירו חייב לשלם לו חמישה דברים[1], שבמקום שיש נזק משלמים כולם[2], אם החבלה בענין שיש בה כל החמישה[3], ואם אין בה אלא ארבעה, משלם ארבעה, ואם שלושה שלושה, ואם שנים שנים, ואם אחד אחד[4]. ואלו הם: א) נזק[5], ועל כך הנידון בערך שלנו; ב) וצער*[6], ועל כך ע"ע; ג) ורִפוי*[7], ועל כך ע"ע; ד) ושבת*[8], ועל כך ע"ע; ה) ובושת*[9], ועל כך ע"ע.

מקור החיוב

עין תחת עין[10], קבלת רבותינו[11] רב מפי רב עד משה מסיני[12] שפירושו ממון[13], שביארה הקבלה שכוונת המקרא דמי עין תחת עין[14]. ומספר לימודים לדבר: א) הרי הוא אומר: מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת[15], הקיש[16] הכתוב נזקי אדם לנזקי בהמה ונזקי בהמה לנזקי אדם, מה נזקי בהמה לתשלומים, אף נזקי אדם לתשלומים[17]. ב) הרי הוא אומר: אם כֹּפר יושת עליו[18], והרי דברים קל-וחֹמר*, מה במקום שענש הכתוב מיתה לא ענש אלא ממון, כאן שלא ענש מיתה, דין הוא שלא יענש אלא ממון[19]. ג) אף על פי שנאמר: עין תחת עין[20], יכול סימא את עינו מסמא את עינו, קטע את ידו מקטע את ידו, שיבר את רגלו משבר את רגלו, תלמוד לומר: מכה אדם ומכה בהמה[21], כלומר, שהכתוב אומר: ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נָפש[22], וסמוך לו: ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יֵעשה לו[23], ויש ללמוד גזרה-שוה*, מה הכאה האמורה בבהמה לתשלומים, אף הכאה האמורה באדם לתשלומים[24], וזה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו[25], אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו[26], ואף על פי שלא נאמר בשני הפסוקים "הכאה" דורשים לגזרה שוה אף כשמשמעות שתי המילים היא אחת, אף על פי שעצם המילים אינן שוות - לסוברים כן[27] - וניתן ללמוד בכי יתן מום כאילו נכתב בו "הכאה", שמום על ידי הכאה בא[28]. ואם נפשך לומר[29], מדוע למדת ממכה בהמה, שנאמר בו תשלומים למכה אדם, שדנים ניזקים מניזקים, אדרבה תלמד מכה אדם ממכה אדם, שנאמר בו: ומכה אדם מות יומת[30], הרי הוא אומר: ולא תקחו כֹפר לנפש רֹצח אשר הוא רשע למות[31], לנפש רוצח אי אתה לוקח כֹּפר*, אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאין חוזרים[32], שלרוצח בלבד הוא שאין כופר, אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר[33]. ד) עין תחת עין[34], ממון, אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש, אמרת הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא בו עין תחת עין[35], ואין לומר שבמקרה כזה יטלו ממון, ובמקרה שהעינים שוים יטלו העין[36], התורה אמרה: משפט אחד יהיה לכם[37], משפט השווה לכולכם[38]. ה) עין תחת עין[39], ממון, או אינו אלא עין ממש, אמרת הרי שהיה סומא וסימא קיטע וקטע היאך אני קורא בזה עין תחת עין, והתורה אמרה: משפט אחד יהיה לכולכם, משפט השווה לכולכם[40]. ו) נאמר: כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו[41], ואין נתינה אלא ממון[42], והלימוד הוא מכתוב מיותר, שכיון שנאמר: ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יֵעשה לו[43], מדוע נצרך הכתוב לשוב ולומר: כן ינתן בו[44], אלא ללמדך שהמדובר בממון[45]. ז) נאמר בעדים-זוממים*: יד ביד[46], דבר הניתן מיד ליד[47], והיינו ממון[48], והלימוד הוא מכתוב מיותר, שכיון שנאמר: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו[49], אם "יד ביד" היינו יד ממש, הרי זה מיותר, אלא על כרחך בא ללמד שהוא ממון[50]. ח) נאמר: נפש תחת נָפש, עין תחת עין[51], ויש לדרוש: עין תחת עין, נפש תחת נפש, ולא נפש ועין תחת עין[52], ואם עין ממש, לעיתים נמצאנו עונשים עין ונפש תחת עין, שבזמן שבית דין יעוור את המזיק תצא נשמתו, אלא עך כרחך שהכתוב מדבר בממון[53]. ט) נאמר: פצע תחת פָּצע[54], ליתן צער במקום נזק[55], שחייב לשלם על צערו אף במקום שקטע ידו[56], ואם תאמר שעין תחת עין הוא ממש, לא ניתן לצערו באותה המידה שציער את חבירו, אלא על כרחך שהכוונה לממון[57]. י) נאמר: ורפֹּא ירפא[58], ליתן רפואה במקום נזק[59], ואם תאמר שעין תחת עין הוא ממש, לא יתכן שרפואתו של האחד תהיהבאותה המידה של רפואתו של השני[60]. יא) הדבר נלמד בגזרה שוה "תחת" "תחת", נאמר כאן: עין תחת עין[61], ונאמר להלן: ונתן האיש וגו' חמשים כָּסף וגו' תחת אשר עִנָּהּ[62], מה להלן ממון אף כאן ממון[63]. יב) נאמר בעדים זוממים: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו[64], הרי שהיה סומא וסימא את עינו קיטע וקטע את ידו האיך זה מתקיים, אלא מגיד שאינו משלם אלא ממון[65].

יש מהראשונים שכתבו לימוד אחר לכך שעין תחת עין[66] אין פירושו אלא ממון: מנין שזה שנאמר באיברים עין תחת עין[67] תשלומים הוא, שנאמר: חבורה תחת חבורה[68], ובפירוש נאמר: והכה איש את רעהו באבן או באגרֹף וגו' רק שבתו יתן ורפֹּא ירפא[69], הרי למדת ש"תחת" שנאמר בחבורה תשלומים, והוא הדין ל"תחת" הנאמר בעין ובשאר איברים[70]. וכתבו גאונים שודאי אין לפרש הכתוב כפשוטו[71], כי אם אדם היכה עין חבירו, וסרה שלישית אור עינו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת, אולי יחשיך אור עינו כולו, ויותר קשה הכויה והפצע והחבורה, כי אם היו במקום מסוכן, אולי ימות, ואין הדעת סובלת[72]. וכתבו ראשונים שכן הפסוקים מוכיחים[73], שכשאדם ממית אדם, אין לפייסו בממון, ומשום כך נהרג, אבל באיבריו מה יועיל אם יטלו כמו כן מום בחבירו, מוטב לו שיתן לו ממון לפרנס את עצמו[74]. והראיה לדברי חכמים מה שאמר למעלה: רק שבתו יתן ורפֹּא ירפא[75], ואם נעשה באיש אשר יכה את רעהו כאשר עשה בו, מה ישלם אחרי כן, והוא גם כן צריך שבת ורפוי, ואין טענה מפני המתרפא מהרה, כי אין זה פשוטו של מקרא, אבל הכתוב ידבר בכל אדם. וגם אם נתרפא יותר מהר, כבר לקחנו נקמתו ממנו כי עשינו לו כאשר עשה בשוה[76].

אף מה שנאמר: כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו[77], אין הכוונה לחבול בזה כמו שחבל בחבירו, אלא הכוונה שהוא ראוי לחסרו איבר או לחבול בו כאשר עשה, ולפיכך משלם נזקו[78]. וכן זה שנאמר בחובל בחבירו ומזיקו: ולא תחוס עינך[79], הכוונה שלא תחוס בתשלומים, שמא תאמר עני הוא זה ושלא בכוונה חבל בו ארחמנו, לכך נאמר: לא תחוס עינך[80], כמו שנאמר על אישה המצלת את אישה מיד מכהו: ושלחה ידה והחזיקה במבֻשיו, וקצֹתה את כפה לא תחוס עינך[81], שפשוט שאינו קציצת כפים ממש, שאין זה רק בושת[82], ועל כרחך מדבר בממון[83].

שיעור הנזק

כיצד משערים הנזק[84], הגע עצמך ששבר את רגלו או סימא את עינו אם אתה אומר לחייבו בנזק מה שאתה דן עליו בכמה לא היה רוצה בחסרון זה הרי אתה מכחיש את המזיק, שאפילו נותנין לו כמה אינו רוצה בכך, אלא[85] סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו[86], כל שחיסרו איבר או חבל חבורה שאין סופה לחזור[87], רואים אותו כאילו הוא עבד ונמכר בשוק[88], ושמים כמה היה יפה[89] קודם שחבל בו[90] וכמה הוא יפה[91] משנחבל[92], דהיינו כמה נפחתו דמיו אחר החבלה[93], שהרי הזיקו והפסידו ממון זה, שאם היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד-עברי*[94]. וכתבו ראשונים שהדברים אמורים בסתם בני אדם שאינם בני אומנות[95], אבל אם היה בעל מלאכה שמים אותו לפי אותה מלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא[96], שאם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו שמים עבד נוקב מרגליות כמה יפחתו דמיו בחסרון רגלו והוא דבר מועט, ואם קטע ידו דבר מרובה[97], ומכל מקום הדברים אמורים רק להוסיף בשומא על שומת עבד, ולא לפחות ממנה[98], שמסתבר שלא יפסיד באומנתו ומעלתו, שאם ירצה לא ישתמש במלאכה זו ויהיה כשאר כל אדם הנמכר לכל מיני תשמיש[99].

הנכסים שמשלם מהם

בתשלומי נזק המזיק משלם מהעידית[100], מהיפה שבנכסיו[101], שנאמר: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם[102].

עידית זו, כיצד שמים אותה, נחלקו אמוראים בדעת תנאים:

א) לדעת רבינא[103], מחלוקת תנאים בדבר: א) ר' ישמעאל סובר ששמים על פי קרקעותיו של ניזק[104], שאם היתה עידית של ניזק שווה כזיבורית של מזיק, נותן לו זיבורית[105], שלדעתו מה שנאמר: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם[106], היינו מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק[107], שכן יש ללמוד גזרה-שוה*[108] במה שנאמר שם: ובִער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם[109], נאמר שדה למטה - לענין תשלומים[110]: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם[111] - ונאמר שדה למעלה - לענין נזק[112]: ובִער בשדה אחר[113] - מה שדה האמור למעלה של ניזק, אף שדה האמור למטה של ניזק[114]. ב) ור' עקיבא סובר, ששמים לענין תשלומי נזק בקרקעותיו של מזיק[115], שאם היתה עידית של ניזק שווה כזיבורית של מזיק, נותן לו זיבורית[116], שלדעתו מה שנאמר: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם[117], היינו מיטב שדהו של המשלם, דהיינו המזיק[118], ואינו בא אלא ללמד שגובים לנזקים מן העידית[119] של מזיק[120], שאם אין לו מעות ורוצה לפרוע לו קרקע בשומא צריך ליתן לו מקרקע מעולה שלו[121].

ב) ולדעת אביי, הכל מודים ששמים על פי קרקעותיו של מזיק[122], ומחלוקת התנאים מתפרשת בענין אחר: לר' ישמעאל השומא על פי קרקעותיו של מזיק היא מתקנת-חכמים*, מפני תיקון העולם*[123], אבל מדין תורה השומא היא על פי קרקעותיו של ניזק[124]. ולדעת ר' עקיבא אף מדין תורה השומא על פי קרקעותיו של מזיק[125].

להלכה פסקו ראשונים שכשגובים תשלומי נזק מקרקע, גובים מן הקרקע המעולה שבנכסי המזיק[126], ואפילו אם זיבורית של מזיק טובה כעידית של ניזק[127], או טובה ממנה[128], אינו מקבל ממנו, אלא מגבים לו מעידית שבנכסי המזיק[129], שאף על פי שהם סוברים כרבינא שמחלוקת תנאים בדבר[130], ההלכה כר' עקיבא מחבירו[131] אף נגד ר' ישמעאל[132].

הערות שוליים

  1. עי' משנה ב"ק פג ב; רמב"ם חומ"ז פ"א ה"א; עי' טור חו"מ סי' תכ ס"ג; שו"ע שם ג.
  2. עי' ברייתא שם פה א.
  3. עי' ברייתא בירו' ב"ק פ"ח ה"א, והובאה ברי"ף שם (ל א) ורא"ש שם פ"ח סי' א; עי' טוש"ע שם.
  4. עי' ברייתא בירו' שם, והובאה ברי"ף ורא"ש שם; טור שם.
  5. משנה שם פג ב: בנזק; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  6. משנה שם: בצער; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  7. משנה שם: בריפוי; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  8. משנה שם: בשבת; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  9. משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  10. שמות כא כד.
  11. עי' רמב"ם חומ"ז פ"א ה"ו; עי' סמ"ג עשין ע; רמב"ן שם.
  12. עי' רמב"ם שם; סמ"ג שם.
  13. עי' מכילתא משפטים נזיקין פ"ח; עי' תו"כ אמור פ"כ; עי' מס' ברייתות בב"ק פג ב ופד א; עי' מס' אמוראים בגמ' שם פד א; עי' ירו' ב"ק פ"ח ה"א. ועי' ר' אליעזר בברייתא שם: עין תחת עין ממש, וגמ' שם, שודאי אינו חלוק על הכלל הנ"ל, ויש לפרשו בע"א.
  14. עי' פי' ר"א בן הרמב"ם שם.
  15. ויקרא כד כא.
  16. ע"ע הקש.
  17. ר' ישמעאל במכילתא שם.
  18. שמות כא ל.
  19. ר' יצחק במכילתא שם.
  20. שמות כא כד. עי' גמ' שם.
  21. עי' תו"כ שם; ברייתא שם.
  22. ויקרא כד יח.
  23. שם יט.
  24. עי' תו"כ שם; עי' גמ' שם, בפי' הברייתא שבציון 21, ודוחה האפשרות לפרש בברייתא כדרשה שבציון 15 ואילך, שכן הכתוב שנמצא בציון הנ"ל כתוב בהרג.
  25. ויקרא כד כ.
  26. רמב"ם חומ"ז פ"א ה"ג.
  27. ע"ע גזרה שוה ציון 119 ואילך. ושם, ציון 123 ואילך, שי"ח.
  28. עי' רש"י ב"ק שם ד"ה הכאה הכאה.
  29. תו"כ שם; ברייתא שם.
  30. ויקרא כד כא. עי' גמ' שם, בפי' הברייתא שבציון הקודם.
  31. במדבר לה לא. תו"כ שם; ברייתא שם; רמב"ם שם.
  32. עי' תו"כ שם; ברייתא שם.
  33. רמב"ם שם.
  34. שמות כא כד.
  35. ר' דוסתאי בן יהודה בברייתא שם.
  36. עי' גמ' שם, בפי' הברייתא שבציון הבא.
  37. ויקרא כד כב.
  38. ר' דוסתאי בן יהודה בברייתא שם.
  39. שמות שם.
  40. רשב"י בברייתא שם פד א, ועי' גמ' שם מה שתמהה, ועי' ציון 3636.
  41. ויקרא כד כ.
  42. דבי ר' ישמעאל בגמ' שם.
  43. ויקרא שם יט.
  44. שם כ.
  45. עי' גמ' שם, בפי' דבי ר' ישמעאל שבציון 42 ואילך.
  46. דברים יט כא.
  47. דבי ר' חייא תנא בגמ' שם.
  48. גמ' שם, בפי' דבי ר' חייא שבציון הקודם.
  49. דברים שם יט.
  50. עי' גמ' שם, בפי' דבי ר' חייא שבציון 46 ואילך.
  51. שמות כא כג-כד.
  52. עי' תני דבי חזקיה בגמ' שם.
  53. עי' אביי בגמ' שם.
  54. שמות שם כה.
  55. רב זביד משמיה דרבה בגמ' שם.
  56. עי' רש"י שם פה א ד"ה צער במקום נזק.
  57. עי' רב זביד משמיה דרבה בגמ' שם פד ב, ועי' גמ' שם, מה שתמהה.
  58. שמות שם יט.
  59. רב פפא משמיה דרבא בגמ' שם.
  60. עי' רב פפא משמיה דרבא בגמ' שם, ועי' גמ' שם, מה שתמהה.
  61. שמות שם כד.
  62. דברים כב כט.
  63. עי' רב אשי בגמ' שם, במסקנה. ועי' רב אשי שם בהו"א שיש ללמוד גז"ש משמות שם לו: שלם ישלם שור תחת השור, ועי' גמ' שם, בדחייה.
  64. דברים יט יט.
  65. עי' ברייתא בירו' שם, לגירסתנו: שאם היה סומא וכו', ועי' פ"מ שם, שהוא ברייתא חדשה, ואינו המשך האמור לעיל, ועי' מה"פ שם, שהוא כעין דרשת רשב"י שבציון 39 ואילך. בברייתא בירו' שם, לגי' נתיבות ירושלים שם: כתיב עין תחת עין וגו' שאם היה סומא וכו', ופי' שהוא דרשת רשב"י שבציון הנ"ל ואילך. ועי' פ"מ שם, שהלימוד מהכתוב של ועשיתם לו, הוא ל"ד, שאין הכרח ללומדו מעדים זוממים, ועי' ציון 40.
  66. שמות כא כד.
  67. שם.
  68. שם כה.
  69. שם יח-יט. רמב"ם חומ"ז פ"א ה"ה: וכי יכה.
  70. רמב"ם שם: הא למדת. ועי' לח"מ שם, שדרשה זו לא נזכרה בגמ', ועיי"ש ומער"ק שם, בטעם שהרמב"ם הביאה. ועי' לח"מ שם, ביחס שבין דרשה זו ללימוד שהביא הרמב"ם בציונים 26, 31, 33.
  71. עי' ראב"ע (הארוך) שם כא כד, בשם רב סעדיה.
  72. ראב"ע שם, בשם רב סעדיה. ועי' רלב"ג שם, ראיות נוספות מסברא לזה.
  73. עי' ר"י בכור שור שם.
  74. ר"י בכור שור שם.
  75. שמות שם יט.
  76. רמב"ן שם כד.
  77. ויקרא כד כ.
  78. עי' רמב"ם חומ"ז פ"א ה"ג; ערה"ש חו"מ סי' תכ ס"ד. ועי' ציון 25 ואילך.
  79. דברים יט כא.
  80. עי' רמב"ם שם ה"ד; ערה"ש שם.
  81. דברים כה יא-יב.
  82. ערה"ש שם.
  83. עי' ערה"ש שם.
  84. עי' משנה ב"ק פג ב; עי' טור חו"מ סי' תכ ס"ו; עי' שו"ע שם טו.
  85. מאירי שם.
  86. משנה שם.
  87. טור שם.
  88. משנה וטוש"ע שם: נמכר; מאירי שם.
  89. משנה שם; מאירי שם.
  90. עי' מאירי שם; טוש"ע שם.
  91. משנה שם; מאירי שם.
  92. מאירי שם.
  93. עי' טוש"ע שם.
  94. רש"י שם ד"ה וכמה הוא יפה.
  95. עי' רא"ש שם פ"ח סי' ה: ונראה.
  96. רא"ש שם; עי' טור שם, בשמו; עי' רמ"א בשו"ע שם.
  97. רא"ש שם; עי' טור שם, בשמו; עי' רמ"א שם.
  98. עי' רא"ש שם; עי' טור שם, בשמו.
  99. רא"ש שם; טור שם, בשמו.
  100. ע"ע עדית בינונית וזבורית. עי' משנה גיטין מח ב; עי' רמב"ם נז"מ פ"ח ה"י; עי' טור חו"מ סי' שפט ס"ב; עי' שו"ע שם ב.
  101. רמב"ם חומ"ז פ"א ה"א.
  102. שמות כב ד. עי' ברייתא שם; עי' גמ' שם.
  103. רבינא בגיטין מט א, שפי' המשנה שם מח ב, המפרשת הטעם שהמזיק משלם מהעידית מפני תקון-העולם (ע"ע), שהיא כר' עקיבא שבציון 115 ואילך, ובאה לפרש טעמא-דקרא (ע"ע) של דין התורה (ועי' ציון 123, שי"מ המשנה בע"א), לפי יש"ש ב"ק פ"א סי' ט.
  104. עי' רב אחא בר יעקב בגמ' שם מט א וב"ק ו ב; עי' ב"ק ז ב.
  105. ע"ע עדית בינונית וזבורית. עי' רב אחא בר יעקב בגמ' שם ושם; עי' רש"י ב"ק ז ב ד"ה דאמר בדניזק שיימינן.
  106. שמות כב ד.
  107. עי' ר' ישמעאל בברייתא ב"ק ו ב וגיטין מח ב.
  108. עי' ב"ק שם וגיטין מט א.
  109. שמות שם. עי' ראשונים שבציונים 110 ואילך, 112 ואילך.
  110. רש"י גיטין שם ד"ה ונאמרה שדה למטה.
  111. שמות שם. עי' ר"ח ב"ק שם; רש"י שם ד"ה נאמרה שדה למטה; רש"י גיטין שם.
  112. רש"י שם ד"ה נאמרה שדה למעלה.
  113. שמות שם. ר"ח ב"ק שם; רש"י שם ד"ה ונאמרה שדה למעלה; רש"י גיטין שם.
  114. גמ' ב"ק שם; גמ' גיטין שם, לגירסתנו. וכעי"ז בגמ' שם, לגי' רש"י שם ד"ה נאמרה שדה למעלה וד"ה ונאמרה שדה למטה.
  115. עי' רב אחא בר יעקב בגיטין מט א וב"ק שם; עי' ר' אבא בב"ק ז ב.
  116. עי' רב אחא בר יעקב בגמ' שם ושם.
  117. שמות כב ד.
  118. עי' גמ' שם ושם.
  119. עי' ר' עקיבא בברייתא ב"ק ו ב וגיטין מח ב.
  120. רש"י ב"ק שם ד"ה לא בא הכתוב.
  121. עי' רש"י שם; רש"י גיטין שם ד"ה מן העידית; עי' רש"י שמות שם.
  122. עי' גיטין מח ב, לפי יש"ש ב"ק פ"א סי' ט.
  123. עי' אביי בגמ' שם, בפי' המשנה שם, המפרשת הטעם שהמזיק משלם מהעידית מפני תקון-העולם (ע"ע), שהיא כר' ישמעאל שבציון 104 ואילך, ועי' ציון 103, שי"מ המשנה בע"א.
  124. עי' אביי בגמ' שם.
  125. עי' אביי בגמ' שם.
  126. עי' רי"ף ב"ק ז א (ב א); עי' רמב"ם נז"מ פ"ח ה"י; עי' רא"ש שם פ"א סי' ב; עי' טור חו"מ סי' תיט ס"א; שו"ע שם א.
  127. עי' רי"ף שם; עי' רא"ש שם; טור שם.
  128. עי' שו"ע שם.
  129. עי' רי"ף שם; עי' רא"ש שם; עי' טור שם; שו"ע שם. הרמב"ם השמיט.
  130. עי' ציון 103 ואילך. יש"ש ב"ק פ"א סי' ט, בד' הראשונים שבציון הבא.
  131. ע"ע הלכה: כר' עקיבא מחברו. רי"ף שם; רא"ש שם; הגמ"י שם.
  132. ע"ע הנ"ל: שם ציון 621, ושם ציון 622, שי"ח. עי' ראשונים שבציון הקודם.