אנציקלופדיה תלמודית:תקרובת עבודה זרה

From ויקישיבה
Revision as of 09:49, 27 June 2022 by Rakovsky (talk | contribs)
Jump to navigation Jump to search

הגדרת הערך - דבר שהקריבוהו לפני עבודה זרה, שנאמרו בו איסורים ודיני טומאה.

מהותה ואיסורה

הערך עוסק בתקרובת עבודה זרה. על דיני עבודה-זרה*, תשמישיה ונויה, ע"ע עבודה זרה.

גדרה

תקרובת ע"ז היא מה שהקריבו ומסרו לפני עבודת כוכבים לשם דורון[1], אבל ככרות שנותנים לפני עבודה זרה אינן תקרובת, לפי שאינם אלא חוק לכומרים[2], וכן גביע ומחתה שמשתמשים בהם לפניה אינן תקרובת[3], וכן מלבושי כמרי העבודה זרה אינם תקרובת[4], וכן נרות שמדליקים לפני עבודה זרה, וחתיכות שעוה שנותנים שם, כתבו ראשונים שאינם נאסרים משום תקרובת[5], ויש שכתבו בנרות, שנאסרים משום תקרובת[6].

שמה

תקרובת ע"ז נקראת גם זבחי מתים[7], על פי הכתוב: ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים[8], שממנו למדים על איסור וטומאת תקרובת ע"ז[9].

איסור אכילה והנאה

תקרובת ע"ז אסורה באכילה ובהנאה[10]. בגמרא נראה, וכן דעת הרבה ראשונים ששני האיסורים הם מן התורה[11]. ויש ראשונים שכתבו שדוקא איסור אכילה הוא מן התורה, לפי שבכתוב שממנו למדו בגמרא על האיסור – ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים[12] - נאמרה לשון אכילה, אבל איסור הנאה אינו אלא מדרבנן[13], ומה שדרשו בגמרא את איסור הנאה מן הכתוב, עי' להלן, אינו אלא אסמכתא*[14].

מקור איסור הנאה, אמרו בגמרא שהוא מדרשת הכתוב: ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים[15], מה מת אסור בהנאה, אף זבחי עבודת כוכבים אסורים בהנאה[16], ואף לסוברים שלענין טומאת אהל אין למדים תקרובת ע"ז ממת, ולפיכך התקרובת אינה מטמאה באהל[17], לענין איסור כתבו ראשונים שהם מודים שלמדים ממת, לפי שבכתוב הוזכרה אכילה: ויאכלו זבחי מתים[18]. ויש ראשונים שכתבו מקורות אחרים לאיסור הנאה מתקרובת ע"ז, שהוא בכלל שני הלאוים הכלליים על הנאה מעבודת כוכבים ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה: לא תביא תועבה אל ביתך[19], ולא ידבק בידך מאומה מן החרם[20], ולדעתם הנהנה מן התקרובת לוקה משום שני לאוים אלה[21]. וראשונים אחרים חולקים וסוברים שהנאה מתקרובת ע"ז אינה בכלל הלואים הללו[22].

מקור איסור אכילה, יש ראשונים שכתבו שהוא ההקש* בין תקרובת ע"ז למת – שאסור באכילה[23] - שנאמר: ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים[24]. ויש שכתבו מקור מיוחד לאיסור אכילה, שנאמר: פן תכרת ברית ליושב הארץ וגו' וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו[25], ו"פן" הוא לשון לא תעשה[26].

על מקורות ופרטים נוספים באיסורי אכילה והנאה מתקרובת ע"ז ע"ע אסורי הנאה[27] וע' חיבי מלקויות[28] וע' יין נסך[29].

על איסורים מיוחדים שיש ביין נסך, ע"ע יין נסך.

על בן נח, אם הוא מוזהר על הנאה מתקרובת ע"ז, ע"ע הזק שאינו ניכר[30] וע' יין נסך[31].

על הנאה מתקרובת ע"ז שלא כדרך הנאתה ע"ע אסורי הנאה[32] וע' עבודה זרה; על הנאה מריח* של תקרובת ע"ז ע"ע עבודה זרה וע' ריח.

השיעור

אכילה והנאה מתקרובת ע"ז אין להן שיעור, ולוקים עליהם בכל שהוא, לפי שנאמר בעבודה-זרה*: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם[33]. ובדעת ראשונים הסוברים שאיסור אכילה בתקרובת ע"ז נלמד מן הכתוב: ואכלת מזבחו[34], צדדו אחרונים לומר שאין חייבם עליהם אלא בכזית, שהרי אכילה* אינה אלא בכזית[35].

הדברים הנאסרים

יין

על יין נסך, שאסור משום תקרובת עבודת כוכבים, ועל חומץ, וחרס שבלוע בו יין, ועל סתם יין גוים, ע"ע יין נסך.

עורות לבובים

עורות לבובים - הם עורות שקרועים כנגד הלב, וקדורים כמין ארובה[36], כלומר שיש בהם נקב עגול כארובה[37] - אסורים משום תקרובת ע"ז[38], לפי שהדרך לעשות כן בבהמה שמקריבים לעבודה זרה, כדי להוציא הלב מחיים דרך הנקב[39], ובהמה שהוקרבה לעבודה זרה, אף עורה אסור משום תקרובת[40]. ורבן שמעון בן גמליאל אומר שדוקא כשהקרע שבעור עגול, העור אסור משום תקרובת, אבל כשהקרע משוך מותר[41], לפי שאין עושים כן לעבודת כוכבים[42]. וכן הלכה[43]. אם יש חולקים על רבן שמעון בן גמליאל, נחלקו ראשונים בדעת אמוראים[44]: יש סוברים שאין חולקים בדבר, ורבן שמעון בן גמליאל לא בא אלא לפרש[45], ויש סוברים שחכמים חולקים על רבן שמעון בן גמליאל, וסוברים שאף כשהקרע משוך, אף על פי שאין עושים כן לתקרובת, אסור, לפי שגזרו משוך משום עגול[46].

עורות לבובים אינם אסורים משום תקרובת אלא כשיש עליהם קורט דם[47], שאז ידוע שנקרעו מחיים, כדרך שעושים לתקרובת[48], אבל כשאין עליו קורט דם, מותר[49], לפי שאחר הפשטו אירע בו כך, ולא עשאוהו לעבודה זרה[50]. מְלָחוֹ, אף על פי שאין עליו קורט דם אסור, לפי שאני אומר שהיה עליו דם אלא שמלחו העבירתו[51].

בשר הנכנס והיוצא

בשר – וכן יין או פירות[52] - הנכנס לעבודת כוכבים, אף על פי שהכינוהו להקריבו לעבודה זרה, כל שלא הקריבוהו אינו נאסר משום תקרובת[53]. ולסוברים שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים[54], הבשר אסור[55], לפי שהגוי השוחט, כבר בשחיטת הבהמה נתכוין לשם עבודה זרה, והבהמה נעשתה תקרובת[56], וכתבו ראשונים שדוקא בשחיטה אומרים שסתמה תקרובת, לפי שדרכם לשחוט לשם עבודה זרה, אבל חניקה ונחירה, מאחר ואין דרך לעשותן לשם עבודה זרה, הבהמה אינה נאסרת משום תקרובת עד שיקריבוה[57].

בשר שהקריבוהו לפני עבדוה זרה, ונעשה תקרובת, אף על פי שחזרו והוציאוהו, הרי זה אסור לעולם[58], ולפיכך בשר היוצא מעבודת כוכבים אסור[59], מפני שמן הסתם הקריבוהו שם, ושוב לעולם אסור משום תקרובת[60].

פרש בהמה

בהמה שהוקרבה לעבודה זרה, הפֶּרֶש שבתוכה אסור אף הוא בהנאה, כדין תקרובת, ולפיכך המקדש בו אשה, היא אינה מקודשת[61], בטעם הדבר אמרו סברא, ומקור מן הכתוב: הסברא היא שנוח לבעלים בנפח הבהמה[62], שתהא נראית שמנה על ידי הפרש[63], ודעתו להתפיס ולעשות תקרובת אף מן הפרש[64], והמקור מן הכתוב הוא שנאמר: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם[65], "מאומה", משמע אפילו פרש[66], או שהמקור הוא מן הכתוב: והיית חרם כמוהו[67], כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו[68].

טבעת הנמצאת במעי בהמה אינה נעשית עמה תקרובת, לפי שאינה כפרש, שהפרש מתעכל בגופה, והטבעת אינה מתעכלת, לפיכך אינה כגופה[69].

בעלי חיים

בעלי חיים, כל שלא עשה בהם מעשה, אינם נאסרים[70], אבל עשה בגופם מעשה לשם עבודה זרה, כגון שהתחיל לשחטם, הרי הם נאסרים משום תקרובת[71].

דבר הקרב בפנים

יש מן הראשונים שכתבו שתקרובת ע"ז, חילוק יש בה בין דבר שמקריבים כמוהו בפנים – בבית המקדש - כגון יינות ושמנים וסלתות, לדבר שאינו קרב בפנים, כגון אבנים, שדבר שאינו קרב בפנים אינו נעשה תקרובת[72], שנאמר: זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו[73], שמשמע שדוקא דבר שכמותו קרב בפנים נקרא זבח עבודת כוכבים[74], ולדעתם מטעם זה יש סוברים בגמרא שאבני מרקוליס אין להם דין תקרובת לפי שאינם כעין פנים[75], שהכוונה שאבנים אינן קרבות בפנים[76]. וכתבו ראשונים בדעתם שזה דוקא כשלא נעשתה בהם עבודה כעין עבודת פנים, אבל כשנעשתה בהם כעין עבודת פנים, אף כשאינם מדבר שכמותו קרב בפנים, כגון מקל, שאינו קרב בפנים, ששברוהו לשם ע"ז, שזו עבודה הדומה לשחיטה שבפנים, הם נעשים תקרובת[77], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[78].

ויש ראשונים חולקים וסוברים שאין חילוק בין דבר הקרב בפנים לדבר שאינו קרב בפנים[79].

אבני מרקוליס

אבנים שנזרקו למרקוליס - אליל שעובדים אותו בזריקת אבנים, והאבנים הנזרקות הן תקרובת לפניו[80] - יש מן החכמים שסברו שיש להן דין תקרובת לכל דבר, שהן אסורות בהנאה, ואי אפשר להתירן על ידי ביטול[81]. ויש חכמים סוברים שמאחר ולא נעשתה בהן עבודה כעין עבודת פנים - שהרי זריקתן אינה דומה לזריקת דם שבפנים, שזריקת הדם משתברת, וזריקת אבן אינה משתברת[82] - אינן נעשות תקרובת[83], או שנעשות תקרובת אלא שיש להן ביטול[84].

על אופן נוסף שאבני מרקוליס נאסרות, על ידי שכל אחת נעשית תקרובת לחברתה, ע"ע עבודה זרה.

דברים שנמצאו בראש עבודה זרה

דברים שנמצאו בראש עבודה זרה, אם הם דברים שכיוצא בהם קרב לגבי המזבח – או שראוי לעשות מהם דברים הקרבים לגבי ממזבח[85] - כגון פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות, יש להם דין תקרובת[86], לפי שתולים שהובאו לשם לשם דורון ותקרובת[87]. מצא בראשה דברים אחרים, שאינם קרבים לגבי מזבח, ואין הדרך לעשותם תקרובת, אינם אסורים משום תקרובת, אלא שפעמים שאסורים משום נוי עבודה זרה[88], ע"ע עבודה זרה.

דברים שנמצאו במקום עבודה זרה

דברים שנמצאו במקום עבודה זרה, כל שהוא מונח לפנים מן הקלקלין – מחיצת קלעים שלפני עבודה זרה[89], הנעשית לצניעות וכבוד[90] – אפילו מים ומלח, הרי הוא אסור משום תקרובת[91], וכתבו ראשונים שכן הדין אף בדבר שאין הדרך להקריבו, ואפילו נמצא דרך בזיון, כל שנמצא לפנים מן הקלקלין, אסור משום תקרובת[92]. והמונח חוץ לקלקלין, אם הוא דבר שאינו של נוי, מותר, ואם הוא דבר של נוי, אסור[93], ונחלקו ראשונים בטעם האיסור בדבר של נוי, יש מפרשים שהוא משום תקרובת ע"ז, שלדעתם דברים של נוי מקריבים אפילו חוץ לקלקלין[94], ויש מפרשים שאינו משום תקרובת, אלא משום נוי עבודה זרה[95].

פעור ומרקוליס אין להן דין קלקלין[96], ואפילו המונח חוץ לקלקלין, אסור משום תקרובת[97], שמאחר וכל עבודתם היא בדרך בזיון, לא שייך בהם ענין הקלקלין, שהוא לצניעות ולכבוד, אלא מניחים את התקרובת אפילו מחוץ לקלקלין[98].

ההקרבה

כעין עבודת פנים

תקרובת ע"ז אינה נאסרת אלא כשעשו בה עבודה כעין עבודת פנים[99], כגון שנעשתה בהם שבירה, שהיא דומה לשחיטה, או שנעשתה בהם זריקה משתברת – מתפזרת - הדומה לזריקת דם שבפנים[100], שהדבר הנזרק מתפזר ונופל טיפים טיפים[101], ולפיכך יינות שמנים וסלתות שנזרקו על עבודה זרה, מאחר וזריקתם משתברת, יש להם דין תקרובת[102], וכן חגב ששחטו לפניה, נאסר, לפי שהשחיטה היא כעין עבודת פנים[103], וכן עבודת כוכבים שעובדים אותה במקל, אם שבר מקל לפניה, המקל נאסר, לפי שהשבירה היא כעין שחיטה שבפנים, אבל אם זרק מקל בפניה, המקל לא נאסר, לפי שזריקתו אינה משתברת כעין זריקת פנים[104], וכן פרכילי ענבים ועטרות של שבלים שנמצאו בראש מרקוליס, אין להם דין תקרובת אלא כשבצרם מתחלה לכך[105], שהבצירה היא העבודה, והיא דומה לשחיטה[106], או שהיא כבצירת ביכורים[107], אבל זריקתם, מאחר ואינה משתברת, אינה דומה לזריקה שבפנים, ואינה אוסרת[108], וכן אבנים שנזרקות למרקוליס, יש סוברים בגמרא שמאחר וזריקתן אינה משתברת, אין להן דין תקרובת[109].

על פרטי וגדרי עבודה שהיא כעין עבודת פנים, ע"ע עבודה זרה.

דין כעין עבודת פנים בתקרובת ע"ז, יש ראשונים שכתבו שהוא נאמר דוקא כשהדבר הנאסר אין כמוהו קרב בפנים, כגון אבנים, אבל דבר שקרב כמוהו בפנים, כגון יינות שמנים וסלתות, נעשה תקרובת אף כשלא נעשתה בו עבודה כעין עבודת פנים[110], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[111]. וראשונים אחרים חולקים וסוברים שדין כעין עבודת פנים נאמר בכל תקרובת[112].

יש מן הראשונים שכתבו שתקרובת נאסרת אף כשלא נעשתה בה עבודה כעין עבודת פנים, ולא הצריכו כעין עבודת פנים אלא לענין דין ביטול, שתקרובת שלא נעשתה בה כעין עבודת פנים, אפשר לבטלה, ותקרובת שנעשתה בה כעין עבודת פנים, אי אפשר לבטלה[113], וראשונים דחו דבריהם[114].

ויש חכמים בגמרא שחולקים על כל דין עבודת פנים, וסוברים שכל דבר שהוקרב לעבודה זרה, אף אם אינו קרב בפנים, ולא נעשתה בו עבודת פנים, יש לו דין תקרובת לכל דבר, שאסור בהנאה, ואין לו ביטול[115].

ויש מן הראשונים שכתבו שתקרובת שלא עשו בה כעין עבודת פנים, נחלקו באיסורה ובטומאתה רבי יהודה בן בתירא וחכמים, שרבי יהודה בן בתירא סובר שהיא אסורה ומטמאה באהל, וחכמים סוברים שאינה אסורה ואינה מטמאה באהל[116].

כעין פנים ממש

בדעת הסוברים שהעובד עבודה זרה אינו חייב אלא כשעושה עבודה הדומה ממש לעבודת פנים, שלדעתם הזובח בהמה בעלת מום לעבודה זרה, או ששחט לה חגב, פטור, לפי שאינו דומה לגמרי לשחיטת פנים שהיא בבהמה תמימה[117], יש מן הראשונים שכתבו שאף תקרובת אינה נעשית אלא כשנעשה בה עבודה הדומה ממש לעבודת פנים, כגון שחיטה בבהמה תמימה, אבל שבירת מקל בפניה אינה מחשיבתו תקרובת, ולדעתם כן הלכה[118].

פעולות המחשיבות את כל הבהמה לתקרובת

בהמה שהקריבוה כולה לעבודה זרה, כל חלקיה נעשים תקרובת, אפילו עצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה[119].

לא הקריבו את כל הבהמה, אלא עשו בה עבודה לשם עבודה זרה, שתי עבודות יש שמחשיבות כל הבהמה לתקרובת ע"ז[120], ואלו הן: שחיטה[121], שנאמר בה: זובח לאלהים יחרם[122], וזריקת הדם, שנאמר בה: בל אסיך נסכיהם מדם[123], אבל עבודות אחרות בבהמה לשם עבודה זרה, כגון קבלת דם והולכה והקטרה, אינן אוסרות את כל הבהמה[124].

על השוחט בהמה, ואחר כך חישב עליה לזרוק דמה או להקטיר אמוריה לעבודה זרה, אם אומרים שהוכיח-סופו-על-תחילתו*, והבהמה אסורה משום ששחיטתה היתה לעבודה זרה, ע"ע הוכיח סופו על תחלתו[125].

מחשבה מעבודה לעבודה

השוחט את הבהמה על מנת לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודה זרה, רבי יוחנן אמר שהבהמה אסורה משום תקרובת ע"ז, לפי שלמדים חוץ מפנים, וכשם שבפנים, במקדש, מחשבת פיגול בזמן השחיטה על הזריקה או ההקטרה מפגלת[126], כך בחוץ, מחשבה בזמן השחיטה על עבודה אחרת מחשיבה תקרובת, ורבי שמעון בן לקיש חלק ואמר שהבהמה אינה אסורה משום תקרובת, לפי שאין למדים חוץ מפנים, ובחוץ אין מחשבים מעבודה לעבודה[127]. הלכה שמחשבים מעבודה לעבודה[128].

מחשבה ודיבור

תקרובת ע"ז, יש ראשונים שכתבו שנעשית אפילו על ידי מחשבה לשם עבודה זרה בשעת ההקרבה, ולא דוקא על ידי דיבור[129]. ויש שנראה מדבריהם שנעשית דוקא על ידי דיבור[130]. וע"ע מוקצה וע' פגול וע' תקרובת עבודה זרה.

על ידי בעלים

על מחשבת בעלים של בהמה, אם מחשיבה את הבהמה הבהמה תקרובת כשאדם אחר שוחט אותה, ע"ע שחיטה.

לשם דבר מחובר

השוחט בהמה לשם עבודה זרה מחוברת, כגון הרים וגבעות ימים נהרות ומדברות, יש ראשונים שכתבו שמאחר והמחובר אינו נעשה עבודה זרה, לסוברים כן[131], כך הדבר הנקרב לשמו אינו נעשה תקרובת ע"ז[132], וראשונים הוסיפו בטעם הדבר, שדין תקרובת ע"ז נלמד מן הכתוב: ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים[133], והרי פעור הוא דבר תלוש, שבעצמו נאסר משום עבודה זרה, ולפיכך אף תקרובת, הנלמדת ממנו, אינה אלא כשמקריבים אותה לדבר תלוש, שבעצמו נאסר משום עבודה זרה[134]. ומכל מקום אף לדעתם הבהמב אינה מותרת אלא בהנאה, אבל אסורה באכילה משום שנראית כתקרובת ע"ז[135]. השוחט לשם המלאך הממונה על ההרים והגבעות והנהרות והמדברות, מאחר והמלאך אינו מחובר, אף לדעתם הרי הבהמה הנשחטת נעשית תקרובת ע"ז[136].

ויש מן הראשונים סוברים שאף השוחט לשם הרים וגבעות ימים נהרות ומדברות, אם היה עומד סמוך להם, הרי הבהמה הנשחטת נעשית תקרובת, ומה שאמרו שהנשחט לשמם אינו תקרובת, אינו אלא כששוחט רחוק מהם, שאז אינו מתכוין לשם עבודה זרה[137].

ויש ראשונים חולקים וסוברים שאף עבודה זרה מחוברת, אם נתכוין להקריב לשמה, הדבר שהוקרב נאסר כדין תקרובת[138].

על השוחט לשם הרים וגבעות ימים ונהרות ומדברות לשם רפואה וכיוצא בה מדברי הבאי, אם הנשחט נאסר מדרבנן משום שנראה כזבחי מתים, ע"ע חשד; מראית העין[139].

שלא בפניה

תקרובת עבודת כוכבים נאסרת אף כשהקריבוה שלא בפני עבודת כוכבים[140].

טומאתה

טומאת אהל

תקרובת ע"ז, רבי יהודה בן בתירא סובר שהיא מטמאה באהל, שנאמר: ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים[141], מה מת מטמא באהל – ע"ע מת - אף תקרובת ע"ז מטמאה באהל[142]. ומטעם זה שנינו שהעובר תחת אשרה*, הרי הוא טמא[143], לפי שאי אפשר שלא תהיה תקרובת ע"ז תחת האשרה, והרי היא מאהילה על התקרובת ועל העוֹבֵר[144], וכן אמר רבא – לפי לשון אחד בגמרא – בדעת סתם משנה, שתקרובת ע"ז מטמאה באהל[145], וכן דייקו בגמרא מלשון סתם משנה נוספת[146], וכן מה ששנינו שהמכניס ראשו ורובו לבית עבודה זרה הוא טמא[147], יש ראשונים שפרשו שהוא משום שמאהיל על תקרובת ע"ז[148]. יש ראשונים שכתבו שטמאת אהל בתקרובת ע"ז היא מן התורה, שהרי רבי יהודה בן בתירא דרשהּ מן הכתוב[149]. ויש ראשונים שכתבו שאינה אלא מדרבנן, והדרשה אינה אלא אסמכתא*[150], וכן יש גורסים שאמר אביי, שתקרובת ע"ז מטמאה באהל מדרבנן[151], וע"ע טמאה[152].

וחכמים חולקים על רבי יהודה בן בתירא, וסוברים שתקרובת ע"ז אינה מטמאה באהל[153], אפילו מדרבנן[154], וכן לפי לשון אחד בגמרא, רבא אמר בדעת סתם משנה, שהיא חולקת על רבי יהודה בן בתירא, וסוברת שתקרובת ע"ז אינה מטמאה באהל[155], וכתבו ראשונים בדעתם, שאף על פי שלענין איסור אכילה והנאה מקישים תקרובת למת[156], לענין טומאת אהל אין מקישים אותם[157].

להלכה כתבו ראשונים שתקרובת ע"ז אינה מטמאה באהל[158]. ויש שנראה מדבריהם שלהלכה מטמאה[159].

ויש ראשונים שכתבו שרבי יהודה בן בתירא וחכמים לא נחלקו בכל תקרובת אם היא מטמאה באהל, אלא דוקא בתקרובת שלא נעשתה בה כעין עבודת פנים[160], אבל תקרובת שנעשתה בה כעין עבודת פנים, לדברי הכל כשם שהיא אסורה, כך היא מטמאה באהל[161].

לפרטים נוספים בדין טמאת אהל בתקרובת ע"ע טמאה[162] וע' יין נסך[163].

באשרה הגוזלת את הרבים

אף לסוברים שתקרובת ע"ז מטמאה באהל, שלדעתם העובר תחת אשרה נטמא באהל מן התקרובת[164], אשרה שהיתה גוזלת את הרבים, כלומר שהיה נופה נוטה לרשות הרבים, העובר תחתיה טהור[165], לפי שטמאת אהל בתקרובת אינה אלא מדרבנן לסוברים כן[166], וחכמים לא גזרו באופן שהאשרה גוזלת את הרבים[167], ולסוברים שטמאת אהל בתקרובת היא מן התורה[168], הטעם שאינו טמא כשגוזלת את הרבים הוא שתחת האשרה אינו אלא חשש שיש תקרובת, ולא ודאי, ולפיכך הטומאה שם אינה אלא מגזרת חכמים, והם לא גזרו כשהאשרה גוזלת את הרבים[169].

אם מותר לעבור לכתחלה תחת אשרה שגוזלת את הרבים ע"ע אשרה[170].

טומאת מגע ומשא

תקרובת ע"ז, אף לסוברים שאינה מטמאה באהל[171], כתבו ראשונים שמדרבנן היא מטמאה טומאה בעלמא[172], כלומר טומאת מגע* ומשא*[173] וזהו שמצינו בגמרא שתקרובת ע"ז מטמאה מדרבנן[174], וכן יש מפרשים בדעת אביי, שלסוברים שתקרובת ע"ז אינה מטמאה באהל, היא מטמאה טומאה אחרת מדרבנן[175], וכן כתבו ראשונים להלכה שתקרובת ע"ז, אף על פי שאינה מטמאה באהל, מטמאה במגע ובמשא, מדרבנן[176], והוא אחד מארבע אבות הטומאה שמדברי חכמים בעבודה זרה[177].

על דינים נוספים בטומאה שמדרבנן בתקרובת ע"ז ע"ע יין נסך[178].

השיעור לטומאה

שיעור תקרובת ע"ז לטומאת מגע ומשא הוא בכזית[179].

ביטול לענין טומאה

אוכלים שנעשו תקרובת ע"ז, ספק הוא בגמרא בדעת הסוברים שטומאת תקרובת ע"ז היא מדרבנן[180], אם ביטול, כשם שאינו מועיל להתירם מאיסורם[181], כך אינו מועיל לטהרם מטומאתם, או שדוקא לענין האיסור, שהוא מן התורה, הביטול אינו מועיל, אבל לטומאה, שאינה אלא מדרבנן, יועיל ביטול, כדרך שהוא מועיל בעבודה זרה עצמה, לטהרה מטומאתה[182], והספק לא נפשט[183].

כלים שנעשו תקרובת ע"ז, יש ראשונים שכתבו שאף לצד באוכלים שנעשו תקרובת, שביטול אינו מועיל לטהרם[184], בכלים, מאחר ויש להם טהרה במקוה*, הביטול מועיל לטהרם[185], וכן כתבו ראשונים להלכה[186].

על פרטים נוספים בדין ביטול בתקרובת ע"ז ע"ע בטול-עבודה-זרה[187].

דיניה

תערובת

תקרובת ע"ז דינה כעבודה זרה עצמה, שאוסרת תערובת בכל שהוא[188]. על פרטי הדין ומקורו ע"ע בטול אסורים[189] וע' עבודה זרה.

דמיה

מכר תקרובת ע"ז, דמיה אסורים[190]. על פרטי הדין ומקורו ע"ע עבודה זרה.

המצוה לאבדה

על המצוה לאבד תקרובת ע"ז ע"ע בעור-עבודה-זרה[191].

ביטול

תקרובת ע"ז אין לה בטילה עולמית[192] – להתירה באכילה ובהנאה[193] - שנאמר: ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים[194], מה מת* אין לו בטילה לעולם – ע"ע מת - אף תקרובת ע"ז אין לה בטילה לעולם[195], ולפיכך אבני מרקוליס, לסוברים שהן אסורות משום תקרובת[196], הן אסורות אף כשביטלון על ידי שחיפו בהן דרכים[197].

על פרטי הדין ע"ע בטול-עבודה-זרה[198].

על תקרובת שלא נעשתה בה עבודה כעין עבודת פנים, שיש סוברים שיש לה ביטול, עי' לעיל[199].

חליצה בסנדל שממנה

סנדל של תקרובת ע"ז אין עושים בו חליצה*, ואם עשו, החליצה פסולה[200]. על פרטי הדין וטעמיו ע"ע חליצה[201] וע' כתותי-מכתת-שיעוריה[202].

על תקיעת-שופר* בשופר של תקרובת ע"ז ע"ע שופר.

הערות שוליים

  1. רש"י יבמות קג ב.
  2. תוס' ע"ז נ א; רא"ש פ"ד סי' א; טוש"ע יו"ד קלט ח.
  3. תוס' שם; רא"ש שם; טוש"ע שם יב.
  4. תוס' ע"ז שם; רא"ש שם; טוש"ע שם יא.
  5. עי' תוס' ע"ז שם ורא"ש שם, שמסתפקים אם הם בגדר תקרובת, וכ' שאף אם הם בגדר תקרובת, אינם נאסרים לפי שאינם דומים לתקרובת מזבח, עי' ציון 72; טוש"ע שם ט, י.
  6. עי' פסקי רי"ד ע"ז נא ב, שפתילות של שעוה שדולקות לפני ע"ז אסורות משום תקרובת. ועי' ב"י שם, שלסוברים שכל דבר שנמצא לפני ע"ז לפנים מן הקלקלין, נאסר אפ' כשאין הדרך להקריבו, ואפ' הוא דרך בזיון, לפי שמן הסתם הוקרב, עי' ציון 92, אף הנרות שנמצאו שם נאסרו.
  7. עי' משנה ע"ז כט ב.
  8. תהלים קו כח.
  9. עי' ציונים 16, 142.
  10. עי' משנה ע"ז כט ב; רמב"ם ע"ז פ"ז ה"ב; טוש"ע יו"ד קלט א, ועי' טוש"ע שם ד א.
  11. עי' להלן, שבגמרא דרשו את האיסור מן הכתוב, וראשונים הוסיפו איסורים מכתובים נוספים; עי' רמב"ם שם, שהנהנה לוקה; השגות רמב"ן לסהמ"צ ל"ק קצד, ורמב"ן קידושין נח א; ריטב"א קידושין שם.
  12. תהלים קו כח. עי' להלן.
  13. תוס' ב"ק עב ב ד"ה דאי, הובא ברמב"ן ורשב"א וריטב"א קידושין נח א. ועי' שעה"מ אישות פ"ה ה"א.
  14. רמב"ן וריטב"א קידושין שם, בבאור שיטה זו.
  15. תהלים קו כח.
  16. ע"ז כט ב. ועי תוס' ע"ז נב א, שאע"פ שהכתוב הנ"ל הוא מדברי קבלה, מתהלים, הדין היה ידוע במסורת אף קודם שנאמר, ודוד סמך אותו על הכתוב, וע"ע דברי קבלה ציון 94 וע' הלכה למשה מסיני ציון 38. ועי' השגות רמב"ן לסהמ"צ ל"ת קצד, שיתכן שהכתוב: זבחי מתים, אינו אלא גלוי מלתא על הכתוב: וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו, עי' ציון 25, ללמד שאינו אוסר רק באכילה אלא אף בהנאה.
  17. עי' ציון 153.
  18. עי' ר"י בתוס' ע"ז לב ב ד"ה והיוצא, ותוס' חולין יג ב ד"ה תקרובת. ועי' ר"ת בתוס' ע"ז שם, שחולק וסובר שאין חילוק בין איסור לטומאה, אלא באופנים שיש איסור, יש גם טומאה, ובאופנים שאין איסור לסוברים כן, אין גם טומאה, ועי' ציון 116. ועי' רש"י ע"ז לב ב, ורמב"ן שם בדעתו, שמשמע שלסוברים שתקרובת ע"ז אינה מטמאה, היא אף מותרת בהנאה.
  19. דברים ז כו. רמב"ם דלהלן; החינוך מ' תכט. ועי' רמב"ן דברים סוף פ"ז. וע"ע לא תביא תועבה אל ביתך.
  20. דברים יג יח. רמב"ם ע"ז פ"ז ה"ב, ובמנין המצוות ל"ת כה ובסהמ"צ ל"ת כה. וע"ע חיבי מלקויות ציון 101 ואילך.
  21. רמב"ם ע"ז שם. וע"ע חיבי מלקויות ציון 101.
  22. השגות רמב"ן על סהמ"צ ל"ת קצד, וע"ש שאע"פ שבמשנה שבת צ א דרשו מן הכתוב: ולא ידבק בידך מאומה, שהמוציא משמשי ע"ז חייב בכל שהוא, ע"ע מוציא, והכוונה אף לתקרובת ע"ז, אי"ז אלא לענין הוצאה בשבת, אבל הנהנה מתקרובת אינו עובר על לאו זה. ועי' רמב"ן דברים סוף פ"ז, שסתר דבריו וכ' שבכלל לא תביא תועבה וגו' אף הנאה מתקרובת ע"ז.
  23. ע"ע מת.
  24. עי' ציון 16, שבגמרא למדו מדרשה זו איסור הנאה, וראשונים שבציון 13, שעיקר הלימוד משם הוא לאיסור אכילה; ר"י בתוס' ע"ז לב ב. וע"ע חיבי מלקויות ציון 101 ואילך.
  25. שמות לד טו. השגות רמב"ן לסהמ"צ ל"ת קצד, ורמב"ן על התורה שמות שם; החינוך מ' קיא. ועי' סמ"ג לאוין סי' קמח. וע"ע חיבי מלקיות ציון 110.
  26. ע"ע אזהרה. השגות רמב"ן שם.
  27. ציונים 35 ואילך, 72 ואילך.
  28. ציון 101 ואילך.
  29. ציון 8 ואילך. וע"ע אסורי אכילה ציון 60.
  30. ציון 85.
  31. ציון 215 ואילך.
  32. ציון 94.
  33. דברים יג יח. עי' רמב"ם מאכ"א פי"א ה"א וה"ב, וע"ז פ"ז הט"ו; עי' החינוך מ' קיא. ועי' רדב"ז מאכ"א שם ה"א, שמקורו של רמב"ם הוא ממשנה ע"ז עד א: אלו אסורין ואוסרין בכ"ש וגו' עורות לבובין.
  34. עי' ציון 25.
  35. ע"ע אכילה ציון 45. מנ"ח מ' תכט.
  36. ע"ז לב א.
  37. רש"י שם.
  38. משנה ע"ז כט ב, ורש"י; רמב"ם ע"ז פ"ז ה"ג.
  39. רש"י ע"ז כט ב ד"ה ועורות ולב א ד"ה שקרע.
  40. רמב"ם שם. ועי' ציון 119.
  41. משנה ע"ז שם.
  42. רש"י שם.
  43. רב יוסף בשם רב יהודה בשם שמואל בע"ז לב ב; רמב"ם שם.
  44. עי' ע"ז שם: א"ל אביי הלכה מכלל דפליגי, אמר ליה (רב יוסף) מאי נפקא לך מינה, אמר ליה גמרא גמור זמורתא תהא, ועי' ציונים הבאים.
  45. ר"ח ע"ז שם.
  46. ר"י מלוניל ע"ז כט ב (ט ב).
  47. ע"ז לב א. ועי' רמב"ם ע"ז פ"ז ה"ג, שהשמיט, ולח"מ שם שתמה.
  48. רש"י שם ד"ה אסור.
  49. ע"ז לב ב.
  50. רש"י שם ד"ה אין עליו.
  51. רב הונא בע"ז שם.
  52. רמב"ם דלהלן.
  53. רבי עקיבא במשנה ע"ז כט ב, ורמב"ם ע"ז פ"ז הט"ו; טוש"ע יו"ד קלט ו.
  54. ע"ע גוי ציון 892 ואילך וע' שחיטה.
  55. ע"ז לב ב.
  56. רש"י שם ד"ה סתם מחשב. וע"ע גוי שם.
  57. תוס' ע"ז לב ב ד"ה דלא.
  58. עי' להלן; רמב"ם ע"ז פ"ז הט"ו.
  59. רבי עקיבא במשנה ע"ז כט ב.
  60. עי' ע"ז לב ב: אי אפשר דליכא תקרובת ע"ז, ועי' מאירי שם כט ב: מן הסתם הוקרב ונעשה זבחי מתים. ועי' ציון 91 ואילך, על דין דברים שנמצאו לפני עבודה זרה. ועי' ע"ז לב ב, שהעמידו את המשנה כר' יהודה בן בתירא הסובר שיש טומאת אהל בתקרובת, ועי' ציון 146.
  61. רב אחדבוי בשם רב בע"ז לד ב ובתמורה ל ב; רמב"ם אישות פ"ה ה"ב וע"ז פ"ז ה"ג. ועי' ע"ז לה א, שדייקו כן ממשנה שם כט ב, שמשמע שקיבת עגלי ע"ז, היינו הכנוס בתוך הקיבה, שהוא כפרש, אסורה.
  62. ע"ז שם ותמורה שם.
  63. עי' רש"י ע"ז שם ד"ה ניחא ליה.
  64. ריטב"א ע"ז שם.
  65. דברים יג יח. ע"ז שם; רמב"ם אישות שם.
  66. רש"י שם.
  67. דברים ז כו.
  68. תמורה שם.
  69. ר' יוסי בירושלמי ע"ז פ"ב ה"ז, וריטב"א ע"ז שם בבאורו.
  70. עי' רש"י חולין מ א ד"ה היתה בהמת, ע"פ דיוק מתמורה כט א, שבהמה שהיא מוקצה לע"ז, היא מותרת להדיוט, ואינה נאסרת משום תקרובת. וע"ע מוקצה.
  71. עי' ב"ק עא ב וחולין שם, שבהמה שהתחילו לשחטה לשם ע"ז, נאסרת מיד, ורש"י שם ושם שהוא משום תקרובת, ורש"י חולין שם שזה משום שנעשה בגופה מעשה; עי' רמב"ם ע"ז פ"ח ה"א; טוש"ע יו"ד קמה ח. ועי' ב"ק שם, שכשאומר שבגמר השחיטה הוא עובד את הע"ז, הבהמה אינה נעשית תקרובת עד סוף השחיטה.
  72. עי' רש"י ע"ז נ א ד"ה כעין פנים, ותוס' שם ד"ה בעינן בשם רבי שמואל בשמו.
  73. שמות כב יט.
  74. רש"י שם.
  75. עי' ע"ז נ א, ב, שיש סוברים כן.
  76. רש"י שם ותוס' שם בשם רבי שמואל.
  77. רא"ש שם פ"ד סי' א; עי' רשב"א שם נא ב ד"ה יינות. וכ"מ בגמ' ע"ז שם: לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה משתברת איכא. ועי' ציונים 99 ואילך, 110.
  78. רא"ש שם; טוש"ע יו"ד קלט ג.
  79. עי' תוס' ע"ז נ ב סוף ד"ה בעינן (מתחיל בע"א).
  80. עי' רש"י ע"ז נ א ד"ה מנין לתקרובת.
  81. עי' ציון 195 ואילך. עי' ע"ז שם: איכא רבנן דפרשי וגו' סבר לה וגו' תקרובת וגו' אין לה בטלה.
  82. עי' ציון 100.
  83. עי' ע"ז נא א: אבני בית מרקוליס במה יאסרו; עי' ע"ז נ א: איכא רבנן דלא פרשי, וכעי"ז ברייתא שם, וגמ' שם בטעמם, שאינה כעין פנים, ותוס' שם סוף ד"ה בעינן (בע"ב) בבאורם, ועי' רש"י ע"ז נ א ד"ה כעין פנים, באור אחר בגמ' שם, שהטעם שאבנים אינן נעשות תקרובת הוא שאבנים אינן קרבות בפנים, עי' ציון 76.
  84. עי' ריטב"א ע"ז נ א בשם ראב"ד, ומאירי שם נא א בשם מקצת רבותיו, בבאור גמ' שם נ א שמרקוליס אינה כעין פנים, שאין הכוונה שמטעם זה אינה תקרובת, אלא שאע"פ שהיא תקרובת יש לה ביטול, וע"ש שדוחים פי' זה.
  85. רא"ש ע"ז פ"ד סי' א, בבאור משנה דלהלן.
  86. משנה ע"ז נא א; רמב"ם ע"ז פ"ז הט"ז; טוש"ע יו"ד קלט ה.
  87. רא"ש שם. ועי' רשב"א שם נא ב, שפרכילי ענבים ועטרות של שבלים מדובר כשהדרך לעשות בהם בצירה לשם ע"ז, שהרי רק באופן זה נאסר, לסוברים שאין נעשה תקרובת אלא כשנעשתה בו עבודה כעין עבודת פנים, עי' ציון 105. ועי' ר"ן על הרי"ף שם (כג א), שאסורים משום שתולים שהקטירו או ניסכו חלק מהם, והנותרים שלפנינו אסורים משום שיריים.
  88. משנה ע"ז שם; רמב"ם שם.
  89. רש"י ע"ז נא ב ד"ה קלקלין.
  90. רש"י שם ד"ה אפ' חוץ.
  91. רב אסי בר חייא בע"ז נא ב; רמב"ם ע"ז פ"ז הט"ז; טוש"ע יו"ד קלט ה.
  92. רמב"ם שם, להבנת הטור שם, ועי' ב"י שם ושו"ע שם ה, שחלק, ועי' ב"ח שם ו וש"ך שם ס"ק ג, שיש להחמיר כד' הטור.
  93. רבי אסי בר חייא בע"ז שם.
  94. תוס' ע"ז שם ד"ה אפילו.
  95. ע"ע עבודה זרה. עי' רש"י שם.
  96. רבי יוסי בר חנינא: נקטינן, ועי' רש"י עירובין ה א ד"ה והאמר: נקיטינן, מסורת מאבותינו, מנהג מרבותינו.
  97. גמ' ע"ז שם בבאור ד' רבי יוסי בר חנינא שם; רמב"ם ע"ז פ"ז הט"ז; טוש"ע יו"ד קלט ה.
  98. רש"י שם.
  99. עי' להלן; עי' ע"ז נא א: זרק מקל וגו' אינה נאסרת, ורש"י שם ד"ה ואינה.
  100. עי' להלן.
  101. רש"י ע"ז נ ב ד"ה זריקה המשתברת.
  102. עי' משנה ע"ז נא ב, וגמ' שם א בבאורה.
  103. טוש"ע יו"ד קלט ד.
  104. רב נחמן בשם רבה בר אבוה בשם רב בע"ז נא א, ורש"י שם ד"ה ואינה נאסרת; רמב"ם ע"ז פ"ג ה"ד. על הדין בעבודה זרה שאין דרך עבודתה במקל, ע"ע עבודה זרה.
  105. עי' משנה ע"ז נא ב, שיש להן דין תקרובת, וגמ' שם א, שאי"ז אלא שבצרם מתחלה לכך. ועי' ציון 87.
  106. רש"י שם א ד"ה שבצרן.
  107. עי' רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם.
  108. ע"ז שם.
  109. עי' ע"ז נא א: אבני בית מרקוליס במה יאסרו; עי' ע"ז נ א, ב, שי"ס שאבני מרקוליס שחיפו בהן דרכים מותרות, ואין להן דין תקרובת לפי שאינן כעין פנים, ותוס' שם סוף ד"ה בעינן (מסתיים בע"ב) בבאורן. ועי' ציון 76, שי"מ בע"א. ועי' ציון 81 ואילך, על השיטות השונות בדין אבני מרקוליס.
  110. רא"ש ע"ז פ"ד סי' א בדעת רש"י שם נ א ד"ה כעין פנים; עי' רשב"א ע"ז נא ב ד"ה יינות. ועי' ע"ז נא א, לענין יינות שמנים וסלתות, שמשמע שלפי שמקריבים כמותם בפנים, יש להם דין תקרובת. ועי' ציון 77.
  111. רא"ש שם; טוש"ע יו"ד קלט ג.
  112. תוס' ע"ז נ ב סוף ד"ה בעינן (המתחיל בע"א).
  113. ריטב"א ע"ז נ א בשם ראב"ד; מאירי שם נא א בשם מקצת רבותיו. ועי' רש"י סוכה לא ב ד"ה לולב וע"ז יב ב ד"ה דקא, שמשמע שתקרובת נאסרת אף כשלא נעשתה בה כעין עבודת פנים.
  114. ריטב"א שם ומאירי שם.
  115. עי' ע"ז נ א, שיש חכמים שסברו שאבני מרקוליס אסורות בהנאה לעולם משום תקרובת, עי' ציון 81.
  116. תוס' ע"ז לב ב ד"ה והיוצא, בדעת ריב"ב שבציון 142 וחכמים שבציון 153 . וע"ע טמאה ציון 474.
  117. עי' דעת חכמים בברייתא, וד' ר' יוחנן בע"ז נא א. וע"ע עבודה זרה.
  118. רמב"ן וריטב"א ע"ז שם.
  119. רמב"ם ע"ז פ"ז ה"ג. על דין עור בהמה שהוקרבה עי' ציון 85. ועי' כ"מ שם, שמקור ד' הרמב"ם על עצמות וקרנים וטלפים הוא בק"ו מדין פֶּרֶש, שאף הוא נאסר עם הבהמה, עי' ציון 61 ואילך.
  120. עי' חולין לט ב.
  121. עי' ע"ז לד ב: באומר בגמר זביחה, ורש"י שם; רש"י חולין שם ד"ה חולין.
  122. שמות כב יט. רש"י חולין שם. ועי' רש"י ע"ז שם, שכ' בטעם, שזביחה היא עבודה חשובה.
  123. תהלים טז ד. רש"י חולין שם. ועי' רש"י ע"ז שם, שכ' בטעם, שזריקה היא עבודה חשובה. ועי' תוס' חולין שם ד"ה מקום, ע"פ חולין לט ב: שחטה ואחר כך חישב עליה וגו', וכן שם: דמא ותרבא לדידן וגו', שזריקת הדם אינה אוסרת את כל הבהמה, אלא את כל דמה.
  124. רש"י חולין שם ד"ה חולין.
  125. ציון 14 ואילך.
  126. ע"ע פגול.
  127. חולין לט א וע"ז לד ב, וכעי"ז סנהדרין ס ב, סא א. ועי' חולין שם, שר' שמעון בן לקיש חזר בו.
  128. רמב"ם שחיטה פ"ב הט"ו; טוש"ע יו"ד ד א.
  129. עי' רש"י ע"ז לד ב ד"ה באומר.
  130. עי' תוס' חולין לט א ד"ה אלא. ועי' רש"ש סנהדרין ס ב.
  131. ע"ע עבודה זרה.
  132. עי' משנה חולין לט ב, וגמ' שם מ א בבאורה, ורש"י שם ד"ה דאמר, בבאורן; עי' רמ"א בשו"ע יו"ד קמה ב.
  133. עי' ציון 15.
  134. עי' תוס' ע"ז נב א ד"ה תנהו ענין.
  135. רש"י ע"ז מ א ד"ה דאמר, בבאור משנה שם לט ב. ועי' רמ"א שם, שלא חילק, ועי' ש"ך שם ס"ק ז.
  136. גמ' חולין מ א, בבאור ברייתא שם. ועי' טוש"ע יו"ד ד ו, שכן הלכה, ועי' ציון 138, על דעת השו"ע בשוחט לשם מחובר.
  137. ר"ת בתוס' ע"ז מה א ד"ה אלהיהם.
  138. עי' רמב"ם שחיטה פ"ב הי"ד, ורשב"א חולין מ א ור"ן על הרי"ף שם (ח א) ומ"מ וכ"מ שם בדעתו; טור יו"ד ד; עי' שו"ע שם ה, ופר"ח וט"ז שם בדעתו. ועי' ב"י שם, שפי' ד' רמב"ם בע"א, וש"ך שם, שפי' ד' שו"ע בע"א.
  139. ציון 383 ואילך.
  140. תוס' חולין מ א ד"ה לפני.
  141. תהלים קו כח.
  142. רבי יהודה בן בתירא בברייתא חולין יג ב וע"ז לב ב ומח ב.
  143. משנה ע"ז מח ב. וע"ע אשרה ציון 74 ואילך.
  144. גמ' ע"ז שם בבאור משנה שם. ועי' ציון 169, שראשונים כתבו שאינו אלא ספק, שמא יש שם תקרובת, ולא ודאי.
  145. עי' ד' רבא לפי לשון אחד בחולין יג ב, בדעת סתם משנה שם א: שחיטת עובד כוכבים נבלה ומטמאה במשא, שהכוונה שדוקא זו מטמאה במשא בלבד, אבל יש לך אחרת שמטמאה אף באהל, והיא תקרובת ע"ז.
  146. עי' ע"ז לב ב, בדעת סתם משנה שם כט ב, שבשר היוצא מבית עבודה זרה אסור משום זבחי מתים, שזה כריב"ב הסובר שתקרובת מטמאה באהל, עי' לעיל, ועי' ר"י בתוס' ע"ז לב ב ד"ה והיוצא, ותוס' חולין יג ב ד"ה תקרובת, שאע"פ שלענין איסור הנאה מתקרובת אין מחלוקת, מ"מ העמידו את המשנה כריב"ב מחמת ייתור לשון המשנה: משום זבחי מתים, שמזה מדייקים שלא רק איסור יש, אלא אף טומאה. ועי' ציון 60.
  147. תוספתא זבים פ"ה.
  148. ר"ש זבים פ"ה מי"א. וע"ע טמאה ציון 475 ואילך.
  149. עי' ציון 142. תוס' חולין יג ב ד"ה תקרובת.
  150. רש"י ע"ז מח ב ד"ה ועבר תחתיה; ר"ש זבים שם. ועי' ר"ש שם, בבאור תוספתא זבים פ"ה, שמאחר והטומאה אינה אלא דרבנן, אינה מטמאה אלא כשהכניס ראשו ורובו לאהל, ולא באצבע בלבד, כאהל המת, וע"ע טמאה ציון 468.
  151. עי' ד' אביי בחולין קכט א, לגי' שלפנינו, ועי' גמ' שם שדחתה דבריו, ועי' תוס' חולין יג ב ד"ה תקרובת, ורש"ש שם בדעתו, גי' אחרת בד' אביי שם, ולפיה לא דיבר על טומאת אהל.
  152. ציון 466 ואילך.
  153. עי' ע"ז לב ב (וכעי"ז שם מח ב): מני רבי יהודה בן בתירא, ותוס' ע"ז לב ב ד"ה והיוצא וחולין יג ב ד"ה תקרובת, שמדייק שחכמים חולקים.
  154. עי' תוס' חולין שם, ורש"ש שם בדעתו.
  155. עי' ד' רבא לפי לשון אחד בחולין יג ב, בדעת סתם משנה שם א: שחיטת עובד כוכבים נבלה ומטמאה במשא, שהכוונה שעוד יש לך אחרת שמטמאה במשא ואינה מטמאה באהל, והיא תקרובת ע"ז, ועי' רש"י שם ב ד"ה איכא דאמרי, בבאור דבריו.
  156. עי' ציון 16 ואילך.
  157. ר"י בתוס' ע"ז לב ב ד"ה והיוצא ותוס' חולין יג ב ד"ה תקרובת, ועי' ציון 18, טעם החילוק בהקש בין איסור לטומאה. ועי' ר"ת בתוס' ע"ז שם, שחולק וסובר שאין חילוק בין איסור לטומאה, אלא כשיש איסור יש טומאה, וכשאין איסור אין טומאה, ועי' ציון 161.
  158. עי' רמב"ם אבוה"ט פ"ו ה"ז, וכ"מ שם; עי' רמב"ם הקדמה לסדר טהרות ד"ה וטומאת עבודה זרה.
  159. עי' רש"י עירובין קה א ד"ה ויבאו, וחולין לט א ד"ה אלא זביחה. וע"ע טמאה ציון 465.
  160. עי' ציון 99 ואילך.
  161. ר"ת בתוס' ע"ז לב ב ד"ה והיוצא.
  162. ציון 458 ואילך.
  163. ציון 217 ואילך.
  164. עי' ציון 144.
  165. משנה ע"ז מח ב, ורש"י שם.
  166. עי' ציון 150.
  167. רש"י ע"ז שם ד"ה ועבר תחתיה.
  168. עי' ציון 149.
  169. תוס' חולין יג ב ד"ה תקרובת.
  170. ציון 78 ואילך.
  171. עי' ציון 153 ואילך.
  172. תוס' חולין יג ב ד"ה תקרובת.
  173. ראש יוסף חולין שם בדעת תוס' שם.
  174. עי' ע"ז נב ב. תוס' חולין שם.
  175. עי' ד' אביי בחולין קכט א, לפי גי' תוס' חולין יג ב ד"ה תקרובת, ורש"ש שם בבאור דבריו. ועי' תוס' שם יג ב, שמה שנ' ממסקנת הגמ' שם קכט א שטומאת תקרובת ע"ז היא מן התורה, אי"ז אלא דיחוי בעלמא, או שזה כדעת ר' יהודה בן בתירא שבציון 142.
  176. רמב"ם אבוה"ט פ"ו ה"א וה"ז. וע"ש ה"א שהוא מדרבנן, וע"ש ה"ז: שהכתוב קראו זבחי מתים, ועי' ראש יוסף חולין יג ב ד"ה עוד ראיתי; רמב"ם הקדמה לסדר טהרות ד"ה וטומאת עבודה זרה.
  177. רמב"ם אבוה"ט שם א ובהקדמה לסדר טהרות שם. ועי' רמב"ם בהקדמה שם ד"ה הנה נתבאר, שהיא אחת מכט אבות הטומאות שמדרבנן, וע"ע אבות הטומאות ציון 78 וע' טמאה ציון 434 ואילך.
  178. ציון 229 ואילך.
  179. רמב"ם אבוה"ט פ"ו ה"ז.
  180. עי' ציון 150, שי"ס כן בדעת ר' יהודה בן בתירא, וציון 172, שכן דעת חכמים החולקים עליו.
  181. עי' ציון 195.
  182. ע"ע עבודה זרה. ר' יוחנן בע"ז נב א, ב.
  183. עי' ע"ז שם; עי' רמב"ם אבוה"ט פ"ו ה"ז.
  184. עי' לעיל.
  185. עי' ע"ז נב א: כלים לא קמיבעיא ליה כיון דאית להו טהרה במקוה, ותוס' שם ב ד"ה כיון, ורמב"ם שבציון הבא. ועי' רש"י שם א ד"ה ותיבעי לך כלים, שפי' בע"א, ולדעתו לא מדובר על כלים שהם תקרובת ע"ז.
  186. רמב"ם אבוה"ט פ"ו ה"ז.
  187. ציון 18 ואילך.
  188. עי' משנה ע"ז עד א; רמב"ם ע"ז פ"ז ה"ט.
  189. ציון 158.
  190. רמב"ם ע"ז פ"ז ה"ט ומאכ"א פי"ג הט"ו.
  191. ציון 4.
  192. גמ' דלהלן; רמב"ם ע"ז פ"ח ה"ט, ואבוה"ט פ"ו ה"ז; טוש"ע יו"ד קלט ב.
  193. עי' ציון 180 ואילך, שלענין הטומאה, פעמים שהביטול מועיל.
  194. תהלים קו כח.
  195. רב גידל בשם ר' חייא בר יוסף בשם רב בע"ז נ א. ועי' מאירי ע"ז שם, בטעם שאינה בטלה, שמאחר ותקרובת ע"ז היא דוקא כשהיא דומה לעבודת פנים, כלומר קרבן, עי' ציון 99 ואילך, דינה כקרבן אף לענין זה שאין לה בטלה עולמית, כקרבן. ועי' רש"ל בבאורי סמ"ג (לאוין מה) הובא בפרישה יו"ד סי' קלט אות ד, וט"ז יו"ד סי' קלט ס"ק ד, טעמים לחילוק בין ע"ז עצמה, שיש לה ביטול, לתקרובת, שאין לה ביטול.
  196. עי' ציון 81.
  197. ע"ז נ א.
  198. ציון 13 ואילך.
  199. עי' ציון 113.
  200. יבמות קד א; רמב"ם יבום פ"ד ה"כ; טוש"ע אה"ע קסט כג.
  201. ציון 40 ואילך.
  202. ציון 553 ואילך.