אנציקלופדיה תלמודית:שוחד: הבדלים בין גרסאות בדף
(יצירת דף עם התוכן "= <span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - האיסור על הדיינים ליטול ממון - או טובת הנאה</span><ref><span dir="rtl"> עי' צ...") |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - האיסור על הדיינים ליטול ממון - או טובת הנאה</span><ref><span dir="rtl"> עי' ציון 80 ואילך, ושם מתי הוא מן התורה ומתי מידת חסידות.</span></ref> <span dir="rtl">- מבעלי הדין כדי לדונם.</span> | |||
== <span dir="rtl">גדר האיסור</span> == | == <span dir="rtl">גדר האיסור</span> == | ||
גרסה אחרונה מ־14:50, 18 בדצמבר 2023
|
|
הגדרת הערך - האיסור על הדיינים ליטול ממון - או טובת הנאה[1] - מבעלי הדין כדי לדונם.
גדר האיסור
הלאו
אסור מן התורה לדיין ליטול שוחד כדי לדון, שנאמר: ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים[2], וכן הוא אומר: ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם[3]. והנוטל שוחד עובר בלא תעשה[4], ואין לוקים עליו, משום שהוא ניתן לתשלומין[5], ויש מן האחרונים שכתבו הטעם שאין בו מלקות, משום שבשעת נטילת השוחד ההתראה* היא התראת ספק, שמא לא ישפוט, ובשעת הדין, אין בו מעשה[6].
ארור
הנוטל שוחד עובר בארור, שנאמר: ארור לקח שחד להכות נפש דם נקי[7]. ויש מן האחרונים שצדדו שאין בכלל ארור אלא הנוטל שוחד בדיני נפשות[8].
לדון דין אמת
נטילת שוחד אסורה אפילו אם כוונת הדיין לדון דין אמת[9], ודרשו חכמים: ושוחד לא תקח מה תלמוד לומר, אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי, הרי כבר נאמר, לא תטה משפט[10], אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח[11]. עוד אמרו: ושוחד לא תקח, שמא תאמר, הריני נוטל ממון ואיני מטה את הדין, תלמוד לומר, כי השוחד יעור עיני חכמים[12]. בטעם שאסרה תורה ליטול שוחד - אפילו לזכות את הזכאי[13] - אמר רבא, שכאשר הדיין מקבל השוחד מבעל הדין, מתקרבת דעתו אליו, ונחשב אצלו כגופו, ואין-אדם-רואה-חובה-לעצמו*[14], אף כשכוונתו לדון דין אמת[15].
נוטל משני בעלי הדין
נטילת השוחד אסורה אפילו אם נוטל הדיין שוחד משני בעלי הדין בשווה, משום שאסרה תורה נטילת שוחד אף אם אינו נוטל בשביל לעוות הדין[16]. ואף שכאשר נוטל משניהם שניהם שווים אצלו, מכל מקום לבו נוטה לשניהם, ונמצא מכריע ביניהם ולא דן כפי הדין[17], או שאחר שאסרה תורה נטילת שוחד לדון דין אמת, לא חלקה תורה בין שוחד לשוחד[18], או משום שסופו ליטול אף מאחד מהם[19].
כשכבר נטל מאחד
נטל הדיין שוחד מאחד מבעלי הדינים, יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאין בנטילה מבעל דין נוסף תוספת איסור, שהלאו הינו שלא ליטול שוחד בדין כלל[20].
בתורת שכר
איסור הנטילה אינו אלא בנוטל לשם שוחד, אך הנוטל בתורת שכר, אין זה בכלל האיסור[21].
נתינת שוחד
איסור שוחד אינו אלא על מקבל השוחד, אבל הנותן אינו עובר בלאו של שוחד[22], שטעם שאסרה תורה השוחד הוא משום הטיית הדין, ועל כן אין האיסור אלא בדיין שאינו יודע הדין עם מי ואסור לו שיטה דעתו לאחד מבעלי הדינים[23].
ממתי עובר
האיסור של נתינת שוחד, יש מן האחרונים שכתבו שאין עוברים עליו עד שישפוט[24], ומהם יש שפירשו מקור הדין, שממה שנתנה תורה טעם לאיסור: כי השחד יעור עיני חכמים וגו'[25], משמע שלא הקפידה תורה אלא אם כן בא הדבר לידי משפט[26]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שעובר משעת קבלת השוחד[27].
החזרתו
נטל הדיין שוחד, כתבו ראשונים שצריך להחזירו לנותן[28], כשיתבע ממנו בעל הדין[29], ויאמר שנתן לו רק משום שהיה ירא שלא יעוות את דינו[30]. ויכול לתבוע את הדיין בבית דין כדי שיוציאו מידו השוחד שנטל[31], ואם מת צריכים יורשיו להחזיר במקומו[32], אבל לא תבעו בעל הדין אין חייב להחזירו[33], שהרי נתנו ברצון[34], ומאחר ויכול להוציאו בדיינים, אם אינו תובעו הרי הוא כמוחל לו[35], ואין חייב להחזיר אפילו נטלו לעוות את הדין[36], ויש שנראה מדבריהם שכן הוא בנטל לזכות את הזכאי, אבל אם נטל לעוות את הדין, חייב להחזיר אף בלא תבעו[37], ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם להיפך, שהחיוב להחזיר אם תבעו הוא בנטל לעוות את הדין, אבל בנטל לדון דין אמת אינו צריך להחזיר[38]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלעולם חייב להחזיר אפילו לא תבעו[39]. אף באופנים שחייב להחזיר, יש שכתבו שהדבר תלוי בדין כל-מלתא-דאמר-רחמנא-לא-תעביד-אי-עביד-וכו'*, שלסוברים אי עביד מהני אין צריך להחזיר השוחד[40], ויש שכתבו שאין הדין תלוי בזה, ואף לסוברים אי עביד מהני חייב להחזיר[41], ומהם יש שכתבו טעמו, משום שלא קבל את השוחד אלא בשביל שידון, ומאחר ודינו בטל[42] חייב להחזיר את שקיבל[43], או שמאחר ושנה הכתוב איסור שוחד שתי פעמים[44], למדנו שהאיסור מעכב מלזכות בממון[45]. כשלא תבעו הנותן ואין חייב להחזיר לסוברים כן, יש מן האחרונים שכתבו שאין מוציאים ממנו בבית דין, אבל לצאת ידי שמים חייב להחזיר[46]. ויש שכתבו שאף לצאת ידי שמים אינו חייב[47].
מחילה על השוחד
מחל הבעל דין לדיין על השוחד, יש מן האחרונים שכתבו שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים, שלדעת הסוברים שהלוה יכול למחול למלוה על הריבית שנתן לו, אף בשוחד ניתן למחול, ולסוברים שאינו יכול למחול, אף בשוחד אינו יכול למחול[48]. ויש שכתבו שלכל הדעות בשוחד אינו יכול למחול ולעולם חייב להחזיר[49].
הדין כשנטל
דיין שנטל שוחד ודן, יש מן האחרונים שכתבו שדינו בטל[50], ויש שכתבו טעמו, שמאחר ועבר על איסור נטילת שוחד, הרי הוא פסול לדון[51].
בפסולים לדון
נשים, יש מן הראשונים שכתבו לסוברים שהן אינן ראויות לדון[52], שאין איסור נטילת שוחד שייך בהן[53]. ויש מן האחרונים שכתבו שבמקום שקבלו עליהן בעלי הדין את האשה - או שאר פסולים[54] - לדון להם[55], אף הן בכלל הלאו[56]. ויש שצדדו לחלק בין קרובים ופסולים שיכולים לדון במקום אחר, שהם בכלל הלאו, לבין אשה שאינה כשרה לדון בשום מקום, שאינה בכלל הלאו[57]. ויש שכתבו שאף אם אינן בכלל הלאו, אסור להם ליטול שוחד אפילו לזכות את הזכאי[58].
בפשרה
קבלו עליהם בעלי הדין לדון בפשרה*, יש מן האחרונים שכתבו שאף בזה יש איסור שוחד, שכן אף בפשרה חייב לרדוף אחר הצדק[59].
בעלי דין בן נוח
ישראל הדן בן-נוח*, יש מן האחרונים שצדדו שאף הוא בכלל האיסור של נטילת שוחד, ואפילו לסוברים גזל-הגוי* מותר[60].
דיין בן נח
דיין בן-נח* הדן בדיניהם, לסוברים שבני נח מצווים על הדינים[61], כתבו ראשונים בשם הירושלמי שהוא מצווה על השוחד, ונהרג אם נטלו, שאיסור זה הוא בכלל דינים[62]. ויש מן האחרונים שכתבו שבני נוח אינם מצווים על השוחד[63], וכן בדין שיש לישראל עם הנכרי בפני דיין נכרי, אין בו איסור של נטילת שוחד[64]. ומהם יש שפירשו הטעם, שאיסור השוחד הוא משום קירוב הדעת שיש לדיין אל בעלי הדין, ובבן נוח שאפילו קרובים כשרים לדון את קרוביהם[65], כל שכן שאין איסור בנתינת שוחד[66] ויש שצדדו שהשוחד מותר בישראל הדן עם הנכרי, משום שאין לדין כזה שם דין[67].
בממונים על הציבור
טובי-העיר* הממונים לעסוק בצרכי רבים שדנים, אף שאין דיניהם דין תורה, יש מן האחרונים שכתבו שאסור להם ליטול שוחד[68], ואפילו מינויים שהם ממנים לטובת הציבור, אסורים ליטול על כך שוחד, ואם נטלו המינוי בטל[69], ויש שצדדו שמותר לממונה ליטול ממון בשביל למנות מינוי שהוא הגון[70].
חומר האיסור ועונשו
בעונש נוטלי שוחד אמרו במשנה: כל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין, אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות, שנאמר: ושוחד לא תקח כי השוחד יעור פקחים[71]. וכן אמרו חכמים: כי השוחד יעור עיני חכמים[72], אפילו חכם גדול ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב. ויסלף דברי צדיקים[73], אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת[74]. ובמכילתא אמרו: כל הנוטל ממון ומטה את הדין, אינו יוצא מן העולם, עד שיחסר מאור עיניו. רבי נתן אומר, עד שיהא בו אחד משלשה דברים הללו, או טירוף דעת בתורה, שיטהר טמא או שיטמא טהור, או יצטרך לבריות, או שיחסר מאור עיניו[75]. והמקבל שוחד להטות את הדין, אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, שהוא אינו יודע כמה הייתה ההטיה וכמה עליו להחזיר[76], שמחמת השוחד הוא טועה בעיונו ואינו יודע למי היטה וכמה היטה[77], או שהרואים אותו דן סוברים שכך הוא הדין, והם דנים כמותו, ונמצא שגרם הפסד לרבים ואינו יודע למי ובכמה[78], ועוד שהוא מחזיק יד הנותן ומחטיאו[79].
סוגי השוחד
שוחד דברים
לא נתן בעל הדין ממון ממש, אלא עשה לדיין הנייה מועטה בדבר מן הדברים, כגון שסייע לו בהליכתו, או הסיר הנוצה מבגדיו, או כיסה הרוק מלפניו, הרי זה בכלל השוחד[80], וכך דרשו חכמים, ממה שאמרה תורה ושוחד לא תקח[81], ולא אמרה ובצע לא תקח, מכאן שאף שוחד דברים אסור[82]. בדין זה נחלקו ראשונים, יש מהם הסוברים שהוא איסור גמור[83] מן התורה[84], ויש הסוברים שאין בזה איסור, אלא הוא חומרא שהחמירו חכמים על עצמם ממידת חסידות[85], והדרשה שדרשו חכמים מלשון שוחד אינה אלא אסמכתא*[86]. ויש שכתבו שאף זה אינו נחשב שוחד, אלא אם כן מוכח שעשה כן לדיין משום שרצה שידון אותו, אבל אם עשה לו טובה סתם, אינו נפסל מלדונו בשביל זה[87]. ויש שכתבו שאם עשה טובות אלו לדיין בפני בעל הדין השני, הוא אסור מן הדין, שכיון שרואה בעל הדין שעשה לו חברו טובה מסתתמים טענותיו, אבל אם אין הבעל דין יודע מן הטובה, אין המניעה אלא ממדת חסידות[88], ויש שכתבו שמהראשונים נראה שאין לחלק בכך[89]. על האופנים בהם אין להחמיר כאשר החיוב להימנע מלדון אינו אלא ממדת חסידות, ע"ע מדת חסידות[90].
נתינת מתנות כהונה
היה הדיין כהן* והביא לו בעל הדין אחד ממתנות-כהונה*, הרי זה בכלל שוחד דברים[91]. ונחלקו ראשונים אף בזה, שיש שכתבו שהוא אסור מעיקר הדין[92], ויש שכתבו שאינו אלא ממדת חסידות[93], ככל שוחד דברים לסוברים כן[94], ויש מן האחרונים שכתבו שיש מן הראשונים הסוברים שאף שנתינת הנאה מועטת פוסלת מעיקר הדין[95], נתינת מתנות כהונה אינה אסורה אלא ממדת חסידות, שכן הכהן נוטל את שלו[96].
הקדמת חלק האריסות
היה בעל הדין אריסו של הדיין, והקדים להביא לו את חלקו בשדה, אף זה בכלל שוחד דברים[97], ונחלקו ראשונים אף בזה, שיש שכתבו שהוא אסור מעיקר הדין[98], ויש שכתבו שאינו אלא ממדת חסידות[99], ויש מן האחרונים שכתבו שיש מן הראשונים הסוברים שאף שנותן הנאה מועטת פוסלת מעיקר הדין[100], ואף נתינת מתנות כהונה פוסלת מן הדין[101], הקדמת חלקו אסורה רק ממדת חסידות, שאין האריס נותן לו כלום אלא רק מקדים את מה שמוטל עליו לתת[102].
אוהבו
בעל הדין שהוא אוהבו של הדיין או שונאו, אמר רב פפא שאין לו לדון אותו, שלאוהבו אינו רואה חובה ולשונאו אינו רואה זכות[103], ואפילו בלא כוונה להטות את הדין, כבר באהבה מועטת נוטה לבו לזכות ובשנאה מועטת לחובה[104]. ויש מן הראשונים שכתבו שדין זה אינו נאמר באוהב ושונא גמור, שהן פסולים לגמרי מלדון לסוברים כן[105], אלא אף באוהבו ושונאו קצת מדת חסידות שלא ידון[106]. ויש שכתבו שכן הוא אף לסוברים ששוחד דברים אסור מן הדין[107]. ויש מן הראשונים שכתבו שאינו מדת חסידות, אלא שלכתחילה אסור לו לדון, אבל אם דן דינו דין[108]. ויש הסוברים בדעת ראשונים, שאף בדיעבד אין דינו דין[109]. על שאר אופני הדין באוהב ושונא ומי נחשבים כן, ע"ע אוהב: אוהב לדון וע' שונא.
בעל אכסנייתו
בעל הדין שהיה בעל האכסניא של הדיין, באופן זה פסל רב את עצמו מלדון[110], כיון שהזכיר בעל האכסניה לפניו את הטובה שעשה עמו[111]. וכתבו ראשונים שאין פסול זה מעיקר הדין אלא ממדת חסידות[112]. ומהאחרונים יש שכתבו, שזה אפילו לסוברים ששוחד דברים אסור מעיקר הדין, שכן בעל האכסניה לא עשה עמו שום טובה מחמת הדין, אלא רק הזכירו טובה שעשה עמו כבר[113].
כיבוד בדברים
כיבוד הדיין בדברים, יש מן הראשונים שכתבו שאין זה בכלל שוחד, אלא רק אם היה הכבוד במעשה כל שהוא[114], ויש מן האחרונים שכתבו שאף דברים בכלל שוחד, וכגון להקדים שלום לדיין אם לא היה רגיל להקדימו קודם לכן[115].
בזבל"א
היה הדין נעשה בזבל"א*, יש שכתבו שבדיינים הנבררים על ידי בעלי הדין, מותר לתת כל הנחשב שוחד דברים, ואפילו מדת חסידות אין כאן, שאין אסור שוחד זה אלא בדיין שהדין מוכרע על פיו, אבל דיינו של כל אחד אין לחוש אם יטה לבו לזה יותר מלזה[116]. ויש שכתבו שאין זה אלא לסוברים ששוחד דברים אסור ממדת חסידות[117].
שאלת חפץ
דיין ששאל חפצים, פסול לדון למי ששאל ממנו[118], ואם יש לדיין חפצים שהוא יכול להשאיל להם, מותר לו לדונם[119], ואפילו שהדיין הוא ששאל תחילה[120], ואפילו לא השאילם הדיין מעולם[121], שמאחר ואף הם יכולים לשאול ממנו, אין כאן תורת שוחד, אלא תמורה על מה שישאיל להם[122]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין נפסל אלא ברגיל לשאול[123], אבל דיין ששאל באקראי, ואין מוכח ששאל מחמת הדין, אינו נפסל בשביל כך[124]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שאם היה הדיין רגיל לשאול, פסול לדונו לעולם, אבל אם שאל ממנו באקראי, אינו פסול לדונו אלא באותה שעה[125]. פסול זה לדון מי שהשאיל לו, יש מן האחרונים שכתבו שהוא מדרבנן[126]. דיין ששואל כדי להחשיב את המשאילים לו, אינו נפסל לדונם[127], ואפילו ממדת חסידות[128].
פחות משוה פרוטה
נתינת שוחד שערכו פחות משווה פרוטה*, יש מן האחרונים שכתבו שאף הוא בכלל איסור שוחד, כדין הנאה אחרת שאינה ממון[129].
הברחת ארי מנכסיו
בעל דין שמבריח-ארי* מנכסי הדיין, נראה מדברי ראשונים וכן כתבו אחרונים, שאין בזה איסור שוחד[130], ועל כן מותר לבעל הדין לפרוע לדיין חוב שיש לו, לסוברים שפורע-חובו-של-חבירו* פטור הלוה לשלם לו[131], שאין כאן הנאת ממון[132]. על פורע חובו אחר הדין, ראה להלן[133].
שוחד מוקדם
בעל דין שקדם ושלח מנחה לדיין קודם שתבע את בעל דינו לדין, יש מן הגאונים שכתבו שאין נפסל הדיין לדון לו משום כך[134], אפילו כבר הייתה תביעתו מפורסמת בעיר[135], אך אם רואה הדיין בעצמו שהתקרבה דעתו לשולח מחמת המנחה, מידת חסידות היא שימנע מלדון לו[136], ואם קבל המנחה בשביל להחשיב את השולח, אפילו מדת חסידות אין כאן[137]. ונחלקו הפוסקים בדין זה, יש שכתבו שנתינת המתנה קודם הדין אינה אלא שוחד דברים, ודעת גאונים זו היא כדעת הסוברים ששוחד דברים אינו אסור אלא ממדת חסידות[138]. ויש שכתבו שאף לסוברים ששוחד דברים אסור מעיקר הדין[139], מכיון שלא עשה לו הטובה בשעה שבא לדון לפניו, וגם לא הזכיר לו אחר שתבעו את הטובה שעשה לו, אין בזה איסור אלא ממדת חסידות[140], ולפי זה כתבו שאם הרגיש הדיין ששלח לו את המתנה בשביל דין שרוצה לדון לפניו, אפילו שלח ימים רבים קודם שתבע, פסול הדיין מלדונו[141], ואפילו אם מקבל בשביל להחשיבו לא ידון אותו[142]. ויש שכתבו שאין בנתינה זו שוחד גמור אלא כאשר דרכו לפעמים לתת מנחה לדיין[143]. ויש שכתבו שאין בזה שוחד אלא במתנה מועטת שאפשר שהיה נותן לו אף בלא הדין, אבל במתנה מרובה שניכר שבלא הדין לא היה שולח לו, הרי זה כמפרש שהוא בשביל הדין ואסור[144].
החזיר השוחד
דיין שנטל שוחד והחזירו, יש מן האחרונים שכתבו שעדיין הוא פסול לדון בדין זה לעולם, שכבר התקרבה דעתו לבעלי הדין[145]. ויש שכתבו שאם החזיר השוחד, אינו פסול אלא שיש לו להימנע מלדון ממדת חסידות[146].
שוחד מאוחר
דיין שדן כבר, ובא בעל הדין לתת לו מתנה על שהפך בזכותו, אסור לו לקבל[147], שהוא שוחד מאוחר[148]. שוחד מאוחר אינו אסור מן התורה[149]. ויש מן האחרונים שכתבו שהוא איסור גמור[150]. ויש שכתבו שמדת חסידות להימנע ממנו[151]. ויש שצדדו שמאחר והוא אסור רק משום שנראה כשוחד, בפורע חובו לאחר, אין בו איסור, ואפילו משום מדת חסידות אפשר שאין בו[152]. ויש שכתבו שלדעת הסוברים ששוחד מוקדם אינו אסור אלא ממדת חסידות[153], שוחד מאוחר מותר אפילו לגמרי[154].
התרחקות מבצע
כל דיין שיושב ומגדל מעלתו, כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחרי הבצע, וכן עשו בני שמואל, ולכך נאמר להם, ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד[155].
הערות שוליים
- ↑ עי' ציון 80 ואילך, ושם מתי הוא מן התורה ומתי מידת חסידות.
- ↑ שמות כג ח.
- ↑ דברים טז יט.
- ↑ רמב"ם סנהדרין פכ"ג ה"א וסהמ"צ ל"ת רעד; החינוך מצוה פג; מאירי כתובות קה א; טור חו"מ ט.
- ↑ החינוך שם; אמרי בינה חו"מ סי' טז אות ג. ועי' מנחת חינוך שם אות א מש"כ על האורים סק"ב.
- ↑ מוצל מאש ח"ב סי' ב, עי' אמרי בינה שם שהביאו. ועי' ציון 24 ואילך. ועי' ברכי יוסף סי' ט אות א שהעיר שנשמט למוצל מאש החינוך שבציון 4.
- ↑ דברים כז כה. רמב"ם סנהדרין פכ"ג; החינוך מצוה פג.
- ↑ מנחת חינוך שם מהדו' מ"י אות ו.
- ↑ ספרי דברים פסקא קמד; כתובות קה א; רמב"ם סנהדרין פכ"ג ה"א; טור חו"מ ט. ועי' ציון 16 מכתובות שם, שציור זה הוא באופן שנוטל משניהם, ועי' מדרש הגדול ומדרש תנאים דברים טז יט.
- ↑ דברים שם.
- ↑ כתובות שם. ועי' בנין אריאל דברים שם על אופן הדרשה.
- ↑ מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה כ; מדרש הגדול שם; מדרש תנאים שם. ועי' פני יהושע שבציון 16.
- ↑ עי' שאלתות דרב אחאי שופטים שאילתא קמט; רש"י כתובות קה ב ד"ה מאי טעמא. ועי' עין יעקב שם שפירש בע"א.
- ↑ כתובות קה ב. וע"ע הנ"ל.
- ↑ רש"י שם ד"ה אין; פרישה חו"מ ט סק"א.
- ↑ עי' ציון 9 ואילך. עי' כתובות קא א: כיון דשקיל מתרוויהו וכו' וכי לא אתי לאצלויי וכו'; מאירי כתובות קה א; דרישה חו"מ ט סק"א; פני יהושע שם; הפלאה כתובות שם ב; ברכי יוסף שם אות א, ועי"ש שתמה על הדמשק אליעזר (ליפשיץ) שכתב לא כן. ועי' פני יהושע והפלאה שם שפירשו שלמדים כן מן הכתוב, שעל מנת לזכות את הזכאי היינו באופן שנוטל משניהם, ועי' פני יהושע שכ' הכרח לזה.
- ↑ מאירי כתובות שם ב; הפלאה שם.
- ↑ דרישה שם.
- ↑ פני יהושע שם. ועי' החינוך מצוה פג בשרשי המצוה.
- ↑ ברכי יוסף חו"מ סי' ט אות ג, ועי"ש שדן אם יש איסור לפני עיוור במקום שהבע"ד אמר שיתן שוחד, משום שגם בלי שוחד שלו יעבור איסור, או שאעפ"כ יש בו לפני עיוור.
- ↑ כתובות קה א; עי' מאירי שם, ועי' מהדורת סופר שחסר שם כמה תיבות. וע"ע בית דין ציון 744 ואילך, על האיסור שיש בנטילת שכר ובאיזה אופן מותר.
- ↑ עי' רמב"ם סנהדרין פכ"ג ה"ב; עי' החינוך מצוה פג; עי' טוש"ע חו"מ ט א; שו"ת חוות יאיר סי' קלו.
- ↑ חוות יאיר סי' קלו, ועי"ש שנתן זה טעם מדוע שונה שוחד מריבית, ששם הטילה התורה איסור גם על הלוה.
- ↑ דברי דוד (לט"ז) דברים טז יט, ועי' ציון 26; עי' חוות יאיר סי' קלו, שעל מה שאמרו כתובות קה א, אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי, הרי כבר נאמר, לא תטה משפט, הקשה שמא בא ללמד שיהיו חייבים משעת נטילה, ועי' ציון 26; עי' מוצל מאש ח"ב סי' ב, שבשעת נטילה ההתראה היא התראת ספק, שמא לא ישפוט, עי' ציון 6; עי' אמרי בינה סי' טז שהביא דברי המוצל מאש דלעיל.
- ↑ דברים שם, וכ"ה בשמות כג ח.
- ↑ דברי דוד שם, וישב בזה הקושיה הנ"ל.
- ↑ גליוני הש"ס כתובות קה א, ע"פ יראים השלם סי' רג, שבלאו של לא תטה משפט עוברים משעה שאמר בפיו להטות, ועי'"ש שיישב בזה הקושיה הנ"ל, שאף אם היינו למדים מהטיית משפט היה עובר משעת קבלה.
- ↑ רמב"ם סנהדרין פכ"ג ה"א; החינוך מצוה פג; טוש"ע חו"מ ט א.
- ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
- ↑ לבוש שם סעי' א.
- ↑ ב"ח שם ס"ב.
- ↑ שער משפט שם סק"א; הפלאה שם.
- ↑ ב"ח שם; פרישה שם סק"ב; סמ"ע שם סק"ג; באר היטב שם סק"ב; אורים שם סק"ב; נתיבות המשפט ביאורים שם סק"א; שער המשפט שם סק"א; מנחת חינוך שם אות א. ועי"ש ושם שכתבו כן בד' הרמב"ם וטור ושו"ע שכתבו: כשיתבענו הנותן.
- ↑ סמ"ע שם, וכתב שעל כן אינו דומה לריבית שחייב להחזירו אף בלא תביעה, ע"ע ריבית.
- ↑ ב"ח שם; לבוש שם; אורים שם; נתיבות המשפט שם; שער המשפט שם; מנחת חינוך שם.
- ↑ ב"ח שם.
- ↑ סמ"ע שם; באר היטב שם; הר' אורי המובא בברכי יוסף שם אות א, ועי"ש שכ' בטעם החילוק מריבית, שעיקר איסור שוחד אינו אלא שמא יטה הדין, ועי' ציון 9 ואילך.
- ↑ כנסת הגדולה הגהות טור אות ב, ועי' אורים סק"ב שתמה על מה שכתב כן בשם הב"ח. ועי' מנחת חינוך שם שאפשר טעמו, משום שהתורה לא צוותה להחזיר השוחד, אלא שבמקום שנטל לעוות הדין, הרי הדין מעוות ובטל ואין לו שכר, ותמה שיש אופנים שלא אומרים הדר דינא. וע' אורים שם שהקשה על הכנה"ג ממה שאין לוקין אף בנטל לדון דין אמת, ועל כרחך שניתן לתשלומין, ועי' מנחת חינוך שם.
- ↑ *מנחת חינוך שם בדעת החינוך שם.
- ↑ ב"ח שם; עי' ביהגר"א שם ס"ק ב; הפלאה כתובות קה ובשו"ע שם; נתיבות המשפט שם סק"א; שער המשפט שם סק"א; מנחת חינוך שם.
- ↑ אלפי מנשה חו"מ סי' ט ס"ק ב; דברי חיים (אויערבך) דיינים סי' ב; תרועת מלך סי' נח, ועי"ש שצדד בתחילה לטעם המבואר להלן, ושוב כתב שחייב להחזיר משום מה אני בחינם, ע"ע בית דין: שכרם ציון 744 ואילך; ערך שי שם סק"א, ועי"ש שכתב טעם לזה ע"פ מהרי"ט סי' סט שבמקום שלא יתוקן הלאו אם לא מהני, אין אומרים כל מלתא וכו', ע"ע כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד וכו': התועלת בביטול המעשה. ועי' בפוסקים הנ"ל ובברכי יוסף חו"מ שם ס"ק א ד"ה ועיני ושער משפט שם ס"ק א ומנחת חנוך שם אות ז, שתמהו מגמ' תמורה ו ב, שלא נזכר שבזה נפקא מינה בין אביי לרבא, וע"ע הנ"ל ציון 51, דעת הסוברים שאין חילוק להלכה בין אביי לרבא.
- ↑ עי' ציון 50.
- ↑ אלפי מנשה שם; דברי חיים (אויערבך) דיינים שם; תרועת מלך סי' נח, ועי' ציון 50. ועי' אלפי מנשה ודברי חיים שם שכ"כ ע"פ ריטב"א קידושין נח ב ד"ה אמר אביי.
- ↑ עי' ציון 2 ואילך.
- ↑ מלאכת חושב תמורה ו א סוד"ה והשתא.
- ↑ לחם יהודה על הרמב"ם שם; שבות יעקב ח"א סי' קלה; ערוך השולחן שם ס"א.
- ↑ ברכי יוסף סי' ט אות א, וכ' שכן משמע מפשט הרמב"ם ושו"ע שם, וכן מהטעם שבציון 35.
- ↑ קצות החושן ט סק"א; נתיבות המשפט שם סק"א; מנחת חינוך מצוה פג אות א.
- ↑ אמרי בינה דיני דיינים סי' טז. ועי' הערות מילואי חושן על קצות החושן שם.
- ↑ אלפי מנשה חו"מ ט סק"ב; דברי חיים (אויערבך) דיינים סי' ב. ועי' ציון 42.
- ↑ ע"ע בית דין: הפסולים לדון ציון 566 ואילך. תרועת מלך סי' נח.
- ↑ ע"ע פסולי עדות וע' בית דין ציון 538 ואילך.
- ↑ החינוך מצוה פג.
- ↑ עי' מנ"ח שם שציין למש"כ לעיל (מצוה עד), ושם דמה שאר פסולים לנשים.
- ↑ ע"ע בית דין ציון 585 ואילך.
- ↑ מנחת חינוך שם מהדו' מ"י אות ד; אמרי בינה חו"מ סי' טז אות ג, ועי' להלן שצדד בע"א, ועי"ש שהניח בצ"ע.
- ↑ אמרי בינה שם.
- ↑ אמרי בינה שם.
- ↑ ע"ע פשרה. אמרי בינה חו"מ סי' טז, עי"ש שצדד בזה וסיים: וכן מסתבר.
- ↑ מנחת חינוך מצוה פג מהדו' מ"י אות ג.
- ↑ ע"ע בן נח ציון 12 ואילך, וציון 244 ואילך בפרטים שבכלל דינים.
- ↑ רמב"ן בראשית לד יג; מנחת חינוך מצוה פג מהדו' מ"י אות ד; דברי משפט חו"מ סי' ט סק"א.
- ↑ עי' שו"ת חוות יאיר סי' קלו; תומים חו"מ ט סק"א; עי' שו"ת חת"ס ח"ו סי' יד; ערוך השולחן שם א. ועי' שו"ת חוות יאיר וחת"ס שם, שנראה מדבריהם שמותר לתת שוחד לדיין נכרי לדון דין אמת, ועי' להלן.
- ↑ עי' חוות יאיר שם, ועי' תומים שם שכתב שהחוות יאיר לא העלה דבר ברור; תומים שם; שו"ת חת"ס שם. ועי' חוות יאיר וחתם סופר שם, שמותר לתת השוחד כדי שידון דין אמת, אבל להטות משפט אסור מצד איסור הטיית משפט, ע"ע דיני ממונות: עיוות הדין.
- ↑ עי' תומים שם שכ' שבסנהדרין נז ב מבואר שעד קרוב כשר בעדות בן נח, אך אין זה הוכחה גמורה לגבי עדות, אבל בשו"ת הב"ח סי' קיא ושו"ת חכם צבי סי' נה, מבואר שכשר אף בעדות.
- ↑ תומים שם. ועי' מנ"ח שם ודברי משפט שם ושו"ת מהרי"ל דסקין שבציון 67, שתמהו עליו מהרמב"ן הנ"ל.
- ↑ שו"ת מהרי"ל דיסקין קו"א אות רכג, ואפשר שלדעה זו גם דיין ישראל יכול ליטול שוחד.
- ↑ פלפולא חריפתא סנהדרין פ"ג סי' יז אות ש ע"פ הרא"ש שם; שו"ת חתם סופר חו"מ סי' קס, ע"פ תרומת הדשן פסקים סי' ריד ורמ"א חו"מ סי' לז כב; ערוך השולחן חו"מ ט א; פתחי תשובה שם סק"א וסי' לד סקכ"ז. וע"ע טובי העיר ציון 171 ואילך.
- ↑ שו"ת חתם סופר שם.
- ↑ קובץ שיעורים ב"ב אות עא.
- ↑ שמות כג ח. פאה פ"ח מ"ט.
- ↑ דברים טז יט.
- ↑ שם.
- ↑ כתובות קה א וב.
- ↑ מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה כ.
- ↑ רמב"ם תשובה פ"ד ה"ג.
- ↑ כסף משנה שם; לחם משנה שם.
- ↑ טורי אבן שם; מרכבת המשנה (אלפנדרי) שם בשם אהרן לפפא ז"ל בעל בני אהרן. ועי' מרכבת המשנה שם שפי' בע"א ע"פ הגמרא שבציון 74.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ כתובות קה ב; רמב"ם סנהדרין פכ"ג ה"ג; טור שם; עי' שו"ע שם א: אפי' שוחד דברים.
- ↑ שמות כג ח.
- ↑ כתובות שם. ועי' ציון 115 על ביאור לשון: שוחד דברים.
- ↑ עי' שאילתות דרב אחאי פרשת שופטים שאילתא קמט: אסור; רמב"ם סנהדרין פכ"ג ה"ג לפי' ב"י שם וב"ח שם ס"ד וכנסת הגדולה הגהות ב"י אות א ומהריק"ש המובא בברכי יוסף שם אות ד ומהרש"א כתובות קה ב בתוס' ד"ה לא, ועי' דרישה שבציון 85 וברכי יוסף שם בשם מהרח"ש שתמהו מנין למד הב"י כן, ועי' כנה"ג וברכי יוסף שם שפירשו הדיוק מהרמב"ם; ריב"א כפי שכתב בדעתו מהרי"ק שורש טז; טור שם שהביא תשובה לגאון, עי' לעיל בד' המפרשים כן בדבריו; ב"ח שם בד' תוספות סנהדרין ח א ד"ה פסילנא והגהות מיימוניות שם, ממה שלא הזכירו מכתובות שם רק אייתי ליה צנא דפירי, ובד' סמ"ג לאוין רח אות ג וטור שם, ועי' ציונים 96, 102, ועי' שו"ת הרד"ך סי' כב חדר א, שפי' בע"א מדוע הביאו התוס' שם דוקא אופן זה, וכן בסמ"ג שם פי' שהוא הדין לשאר אופנים.
- ↑ עי' ריא"ז סנהדרין פ"א ה"א אות לג: אסרה תורה; ברכי יוסף שם. ועי' מאירי שם: למדה תורה. ועי' בפוסקים שבציון 83 שכתבו שהוא פסול מן הדין, ולא הזכירו שהוא רק מדרבנן.
- ↑ תשובה לגאון המובאת בטור חו"מ ט לד' בית יוסף שם ודרישה שם סק"ד וביאור הגר"א שם ס"ג ד"ה קודם, ועי' ציון 138, ועי' ציון 140 שיש שפירשוהו בע"א; תוספות כתובות שם ד"ה לא; ר"ת מובא במרדכי סנהדרין רמז תרפג; ר"י מובא במרדכי המובא במהרי"ק שורש כא; סמ"ק מצוה רלא: מצוה להסתלק מדינו; ריטב"א כתובות שם, וכ' שכן פירשו רבותיו והרמ"ה; תוס' הרא"ש סנהדרין ח א ד"ה פסילנא. ועי' דרישה סק"ד שכ' שנראה שגם דעת הרמב"ם כן, ועי' ציון 83.
- ↑ מהרש"א שם בד' התוס' שם; ברכי יוסף שם.
- ↑ מהרי"ק שורש טז; דרכי משה שם סק"א.
- ↑ שו"ת הרד"ך בית כב חדר א; דרכי משה שם סק"א.
- ↑ ברכי יוסף שם אות ד.
- ↑ ציון 45.
- ↑ עי' ציון 82. כתובות קה ב.
- ↑ רמב"ם לפוסקים שבציון 83 שפי' כן בדעתו בשוחד דברים; ריב"א שבציון 83; ב"ח חו"מ סי' ט ס"ד בד' תוספות סנהדרין ח א ד"ה פסילנא ובד' סמ"ג לאוין רח והגהות מיימוניות שם אות ג, ועי' ציונים 83, 102.
- ↑ ר"י מובא במרדכי המובא במהרי"ק שורש כא; ריטב"א כתובות שם, וכ' שכן פירשו רבותיו והרמ"ה; תוס' הרא"ש סנהדרין ח א ד"ה פסילנא. ועי' ציון 85.
- ↑ עי' מרדכי שבמהרי"ק שם; עי' ריטב"א שם; עי' תוס' הרא"ש שם; עי' פסקי תוס' שם; ברכי יוסף שם אות ד, ועי"ש שהשיג על הב"ח שבציון 92 ע"פ הפסקי תוס' והמרדכי הנ"ל ועוד כמה פוסקים. ועי' דרישה שבציון 85, שלדעת הגאון והטור כל לשון פסילנא לדינא אינו אלא ממדת חסידות, וכן נראה מהב"י וביאור הגר"א שם, שכל האופנים בכתובות שם דינם שווה.
- ↑ עי' ציון 83.
- ↑ ב"ח שם בד' הטור, וכ' שכן משמע בכתובות שם שנתינת מתנות כהונה והקדמת חלק האריסות שווים, עי' ציונים 83, 102.
- ↑ עי' ציון 82. כתובות קה ב.
- ↑ רמב"ם לפוסקים שבציון 83 שפי' כן בדעתו בשוחד דברים; ריב"א שבציון 83.
- ↑ תוספות סנהדרין ח א ד"ה פסילנא; רבינו יונה שם; ר"ן שם; תוס' הרא"ש שם; ר"י מובא במרדכי המובא במהרי"ק שורש כא; ריטב"א כתובות שם, וכ' שכן פירשו רבותיו והרמ"ה. ועי' ציון 85.
- ↑ עי' ציון 83.
- ↑ עי' ציון 92.
- ↑ ב"ח חו"מ סי' ט ס"ד בד' תוספות סנהדרין ח א ד"ה פסילנא ובד' סמ"ג לאוין רח והגהות מיימוניות שם אות ג וטור שם, ועי' ברכי יוסף שם אות ד שמפסקי תוס' שם ומכמה פוסקים אין נראה כן. ועי' ציונים 83, 96.
- ↑ כתובות קה ב; רמב"ם סנהדרין פכ"ג ה"ו; טוש"ע ז ז. ועי' סמ"ג לאוין רח וסמ"ק מצוה רלא שהביאו זה בדין שוחד, ועי' שו"ת הרד"ך סי' כב חדר א, שהקשה מה צריך פסוק לפסול אוהב ופסוק לשוחד דברים, ועי' פרישה שם ט שנתן טעם מדוע הטור לא הביאו עם דיני שוחד.
- ↑ רא"ש סנהדרין פ"ג סי' כג; טור שם.
- ↑ ע"ע אוהב ציון 13.
- ↑ תוספות שם ד"ה לא; מרדכי סנהדרין רמז תרפג; ריטב"א כתובות שם, וכ' שכן פירשו רבותיו והרמ"ה; מהרי"ק שורש טז; פרישה שם סק"ט בד' הרא"ש והטור שם ודרישה סי' ז יא מצדד כן בד' הרמב"ם סנהדרין פכ"ג ה"ו, ועי' ציון 85 שהוא סובר בד' הרמב"ם ששוחד דברים הוא מדת חסידות, ועי' ציון 108. ועי' ב"י שהביא ד' רא"ש סנהדרין פ"ג סי' כג ונראה שהשווה דעתו לד' המרדכי הנ"ל, ועי' תוס' הרא"ש שבציון 85.
- ↑ עי' ציון 83. שו"ת מהרי"ק שם בד' ריב"א.
- ↑ עי' או"ז ח"ד פסקי סנהדרין אות ה; עי' הגהות אשר"י פ"א סי' ו שהביא האו"ז שם, ועי' שו"ת מהר"ם מלובלין סי' סג; בית יוסף שם בד' הרמב"ם שם; ב"ח שם סי"א בד' הרמב"ם שם.
- ↑ לחם משנה עדות פט"ז ה"ו; שו"ת אהלי יעקב (מהריק"ש) סי' מט. ועי' ברכי יוסף שם אות יח.
- ↑ סנהדרין ח א.
- ↑ רש"י שם ד"ה פסילנא.
- ↑ תוספות שם ד"ה פסילנא; רבינו יונה שם בשם תוספות; ר"ן שם בשם התוספות; תוספות הרא"ש שם; ר"י המובא במרדכי המובא במהרי"ק שורש כא.
- ↑ ב"ח חו"מ סי' ט ס"ד, ועי"ש שבתוספות מבואר שהוא דומה להקדמת חלק האריסות, עי' ציון 102, ועי' תוספות הרא"ש ור"י שבציון 112, שכתבו שגם בשאר האופנים הוא מדת חסידות.
- ↑ מאירי כתובות קה ב בשם חכמי ההר.
- ↑ דרישה חו"מ ט סק"ג וסמ"ע שם סק"ד; ערוך השולחן שם א. ועי' דרישה שם שכ' ב' פירושים בריבית דברים שאמרו בכתובות שם, ובסמ"ע ביאר שהאיסור הוא לפי ב' הפירושים, ודימהו לאיסור בריבית, עי' שו"ע יו"ד קס יא, וע"ע ריבית.
- ↑ מהרי"ק שורש טז, ועי"ש שהוכיח כן ממשנה סנהדרין כג א; דרכי משה הארוך חו"מ סי' ז סק"ו ורמ"א שם סעי' ז.
- ↑ עי' רמ"א שם: ולכן; ברכי יוסף שם סי' ז אות כד וסי' ט אות ה ו.
- ↑ כתובות קה א; רמב"ם סנהדרין פכ"ג ה"א; טוש"ע חו"מ ט א.
- ↑ כתובות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
- ↑ ב"ח שם, ועי"ש שכ' שאף שמלשון הטור שם לא משמע כן, נכון יותר לפרש כן אף בדבריו, שכן מוכח בלשון הגמ' שם.
- ↑ ב"ח שם; דרישה שם סק"ה וסמ"ע שם סק"ה; כנסת הגדולה שם הגהות טור אות ה. ועי' ב"ח ודרישה שם שכתבו כן ע"פ לשון הגמ' שם: אית ליה לאושולי.
- ↑ עי' רמב"ם שם; עי' טור שם וב"ח שם בפירושו; ב"ח שם; דרישה וסמ"ע שם.
- ↑ עי' רש"י שם ד"ה דשאיל, ועי' הגהות יעב"ץ שבציון 125; ריב"א המובא בשו"ת מהרי"ק שורש טז; דרכי משה שם אות ד ורמ"א שם.
- ↑ ריב"א שם; דרכי משה ורמ"א שם.
- ↑ הגהות יעב"ץ כתובות שם בביאור רש"י ד"ה דשאיל.
- ↑ עיון יעקב כתובות שם.
- ↑ כתובות שם; רמב"ם שם; טור שם; ש"ך שם סק"ב.
- ↑ לבוש שם סעי' א.
- ↑ עי' ציון 31 ואילך, ושם אם הוא מן התורה או מדרבנן או ממדת חסידות. מנחת חינוך מצוה פג מהדו' מ"י אות ב.
- ↑ עי' תשו' ר' נחמיה בשם ר' מאיר, מובאת בשו"ת זכרון יהודה סי' ק ובב"י יו"ד סי' רמג ובשו"ת מהר"ם אלשקר סי' יט, ועי' ציון 151, שמשמע שם שהוא רק בשוחד מאוחר; תומים סי' לד ס"ק יח.
- ↑ ע"ע, וע"ע מבריח ארי.
- ↑ תומים שם, ועי"ש שכ' שהכלל בזה הוא שכל הנאה שמותרת במודר הנאה, מותרת גם בדין.
- ↑ ציון 152.
- ↑ תשובה לגאון בטור חו"מ סי' ט; טוש"ע שם סעי' ב.
- ↑ תשובה לגאון שם; פרישה שם סק"ו וסמ"ע שם סק"ו.
- ↑ תשובה לגאון שם.
- ↑ תשובה לגאון שם.
- ↑ עי' ציון 85. בית יוסף שם, עי' ציון הנ"ל; דרישה שם סק"ד: ומשמע להגאון ולרבינו וכו'; ביאור הגר"א שם סעי' ב ד"ה אם קדם.
- ↑ עי' ציון 83.
- ↑ ב"ח שם ס"ו.
- ↑ ב"ח שם; כנסת הגדולה שם הגהות טור אות ז; ערוך השולחן שם ג.
- ↑ ב"ח שם.
- ↑ ערוך השולחן שם.
- ↑ מאזנים למשפט שם סק"ג, ועי"ש שדמה זה למתנה בריבית, עי' טוש"ע יו"ד קס ה, וכתב שהוא כל שכן משאלת חפצים, עי' ציון 118.
- ↑ שו"ת חת"ס חו"מ סי' קס. ועי' שו"ת ר"א גורדון ח"א סי' ד שדן בדבריו.
- ↑ מאזנים למשפט סי' ט סעי' ב, ועי' שו"ת ר"א גורדון שם.
- ↑ רמ"א חו"מ לד יח ע"פ הרא"ש סנהדרין פ"ג סי' יז; פלפולא חריפתא שם אות ש ע"פ הרא"ש הנ"ל. ועי' כנסת הגדולה שם ט הגהות טור אות ח שאין מסתבר לומר שהרמב"ן חולק על זה.
- ↑ עי' רא"ש שם; פלפולא חריפתא שם; סמ"ע שם ס"ק מז, עי"ש שתמה על הרמ"א שלא הביאו בסי' ט; בהגר"א שם. ועי' פלפולא חריפתא ובהגר"א שם שכתבו שהוא כריבית מאוחרת שאסורה, ע"ע ריבית.
- ↑ ברכי יוסף חו"מ סי' ט אות ט; עי' תומים לד סקי"ח: דליכא כאן חשש שוחד רק וכו' או שוחד מאוחר.
- ↑ כנסת הגדולה שם ד"ה אם אחר ממשמעות הרמ"א שם; ברכי יוסף שם ממשמעות הרמ"א שם.
- ↑ כנסת הגדולה שם בד' תשו' ר' נחמיה שבציון 130, ואפשר שכוונתו שאם היה שוחד גמור ודאי היה אסור אפילו הברחת ארי, ועי' ציון הנ"ל.
- ↑ כנסת הגדולה שם.
- ↑ עי' ציון 138, שיש סוברים ששוחד מוקדם תלוי במחלוקת אם שוחד דברים אסור מן הדין או ממדת חסידות, ועי' ציון 140 ואילך, שיש סוברים שבאופנים מסוימים לכל הדעות הוא רק ממדת חסידות.
- ↑ ברכי יוסף שם.
- ↑ שמואל א ג ח. רמב"ם סנהדרין פכ"ג ע"פ שבת נו א; טוש"ע חו"מ ט ד. ועי' ט"ז שם שביאר מדוע הטור הביא כן בשם הרמב"ם ולא משבת שם.