אנציקלופדיה תלמודית:שוה כסף

הגדרת ערך - מטלטלים או קרקע, יש שהם נחשבים לדיני התורה ככסף, כיון שיש להם שווי כספי.

מהותו

מטלטלים* וקרקע* נקראים לענין דינים הקשורים לכסף^[1] "שוה כסף"^[2] - להבדיל בינם לבין מטבעות כסף - מפני שיש להם שווי כספי^[3]. ויש שהקרקע בלבד נקראת "שוה כסף"^[4], להבדיל בינה לבין מטלטלין שנקראים "כסף"^[5], מפני שאף אם אינם נמכרים כאן, ניתן למוכרם במקום אחר^[6]. ויש שהמטלטלים בלבד נקראים "שוה כסף"^[7].

לענין רוב דיני התורה, שוה כסף דינו ככסף^[8], ויש מדיני התורה שבהם שוה כסף אין דינו ככסף^[9]. ויש שנחלקו בו הדעות אם דינו ככסף או שאין דינו ככסף^[10]. ויש דינים שיש בהם חילוק, שבמקרים מסויימים שוה כסף דינו ככסף ובמקרים אחרים אין דינו ככסף^[11].ויש דינים שנסתפקו בהם אם שוה כסף דינו ככסף בהם^[12].

בצורת הלימוד מהכתוב לגבי הדינים השונים, נחלקו ראשונים: א) יש הסוברים שמהריבוי של שוה כסף בנזקין^[13], אנו למדים לכל דבר ששוה כסף ככסף^[14], אלא אם כן בא בו לימוד האומר ששוה כסף אינו ככסף^[15]. או שאנו למדים דבר זה מעבד-עבדי* שניתן לפדותו בשוה כסף^[16]. או שאנו למדים דבר זה משני הדינים^[17]. ואין אומרים שנזקין ועבד עברי הם שני-כתובים-הבאים-כאחד* שאין מלמדים, ששניהם נצרכים, שאם היה כתוב דין זה רק בעבד, לא היינו למדים נזקין ממנו, לפי שמצינו שהקפיד הכתוב בהם שיהיה התשלום מן המיטב, ולכן הייתי חושב שצריך דוקא כסף ולא שוויו, וכן עבד עברי נצרכנו בו ללימוד, ולא ניתן ללומדו מנזקין, מפני שאם היינו למדים כן היינו חושבים שאם בא לקנות העבד בקרקע, יצטרך מיטב^[18], או שאם היה כתוב דין זה רק בעבד, לא היינו למדים נזקין ממנו, שהייתי חושבים שדוקא בעבד הקלה התורה שיכול לפדות עצמו אפילו בשוה כסף, כדי שלא יטמע בין הגוים, אבל בנזקין שוה כסף אינו ככסף, ואם היה כתוב דין זה רק בנזקין, לא היינו למדים ממנו עבד, כי הייתי חושב שבעבד לא יהיה שוה כסף ככסף, לפי שהוא גרם לעצמו שימכר לעבד, לפי שנשא ונתן בפירות שביעית^[19], ולכן החמירה עליו התורה דוקא כסף ולא שוויו^[20]. ב) ויש מהראשונים הסוברים שאנו יודעים מסברא* שבכל מקום שוה כסף דינו ככסף, ולא נצרכו לימוד מהכתוב אלא למקום שיש לחוש שממקום אחר נלמד שאין דינו ככסף^[21], שכן אמרו בירושלמי שבכל מקום שוה כסף ככסף, מלבד ממקום ששינה עליו הכתוב^[22]. ג) ויש מהראשונים הסוברים כעין זה, אלא שלדעתם מסברא אנו יודעים שבכל מקום שבו יש שני צדדים ושניהם מתרצים בדבר, כגון קנין וקידושין, אנו יודעים מסברא ששוה כסף דינו ככסף, ובשאר המקומות יש צורך בריבוי מהכתוב^[23]. ד) ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שסוברים שבכל דין יש צורך בלימוד מיוחד ששוה כסף הוא ככסף^[24].

קידושין

בקידושי כסף^[25], האישה מתקדשת אף בשוה כסף^[26].

לסוברים שבכל דין יש צורך בלימוד מיוחד ששוה כסף הוא ככסף^[27], כתבו ראשונים שאנו למדים גזרה-שוה* "לה" "לה" משפחה-כנענית* הנקנית בשוה כסף^[28], לגלות לנו ששוה כסף בכלל כסף אף לענין קידושי אישה^[29].

פדיון עבד עברי

עבד-עברי* קונה עצמו בשוה כסף^[30], שנאמר - במוכר עצמו לגוי^[31] - לפיהם ישיב גאֻלתו^[32], ו"ישיב" כתוב מיותר הוא, שיכל לכתוב: לפיהם גאולתו^[33], וכתב ישיב גאֻלתו, לרבות שוה כסף ככסף^[34].

לסוברים שאנו יודעים מסברא* שבמכל מקום שוה כסף דינו ככסף^[35], נצרכנו ללימוד מיוחד בגרעון כסף של עבד עברי, מפני שלולא הלימוד היינו חושבים שכיון שהעבד עדיין תוך זמנו ויוצא בעל כורחו של אדון, דין הוא שלא יסלקהו אלא כסף, ונאמר לו: לך טרוח ומכור, כפי שלווה הבא לפרוע חובו עד שלא יכפנו המלוה, שאינו יכול לסלקו בשוה כסף^[36].

במה דברים אמורים, בנמכר בבית דין או במוכר עצמו לישראל^[37], אבל המוכר עצמו לגוי, נחלקו בו הדעות:

א) לדעת תורת כהנים והירושלמי, אינו פודה את עצמו אלא בכסף, ולא בשוה כסף^[38], שנאמר: כסף ממכרו^[39], בכסף הוא נגאל, ואינו נגאל בתבואה ולא בכלים^[40]. ואף על פי שבכל מקום שוה כסף הינו ככסף, כאן שינה עליו הכתוב^[41], שכתב שני פעמים כסף^[42]: "כסף" "מכסף"^[43], שנאמר: כסף ממכרו^[44], ואחר כך כתוב: מכסף מקנתו^[45], לעכב, שבכסף דוקא^[46]. ובדבר המחובר לקרקע, אף ללא הלימוד מהכתוב, אינו יכול לפדות עצמו מגוי, משום איסור לא-תחנם*^[47]. וכן יש מהאחרונים שכתבו שלדעת הבבלי אין עבד עברי פודה עצמו מגוי בשוה כסף, אלא אם כן נמכר לו בשוה כסף^[48], שהיכן שקנאו בכסף, הוא כדין בעל חוב שצריך שישלם כסף^[49].

ב) ויש מהראשונים ואחרונים שכתבו בדעת הבבלי, שעבד עברי פודה עצמו אף מגוי בשוה כסף^[50], ולא בא הלימוד מכסף מקנתו אלא למעט תבואה וכלים שאין בהם שוה-פרוטה*^[51].

אף להלכה נחלקו ראשונים: א) יש הפוסקים, שהמוכר עצמו לגוי אינו פודה עצמו אלא בכסף ולא בשוה כסף^[52]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעתם, שאין הדברים אמורים אלא אם כן נמכר לו בכסף^[53]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעתם, שבנמכר סתם עד היובל, בא המיעוט מהכתוב ללמד שאינו נגאל בשוה כסף, מה שאין כן בנמכר לשנים, שנגאל בשוה כסף^[54]. ב) ויש מהראשונים הפוסקים שעבד עברי פודה עצמו מגוי בשוה כסף, אם יש בו שוה פרוטה^[55].

בטעם שעבד עברי אינו נפדה מגוי בשוה כסף - לסוברים כן^[56] - כתבו אחרונים, שהתורה חששה הרבה שלא יגלום עליו, ואם יתן לו שוה כסף יאמר הגוי ששמו הרבה משוויים^[57].

אף על פי שלדעת הירושלמי עבד עברי אינו גואל עצמו בשוה כסף^[58], פירשו ראשונים בדעת הירושלמי, שאם מסר לו העבד תבואה או כלים, ומחשב אותם כשוויים בשעת היציאה, ולא בשעה שמסרם לו, הרי הוא משתחרר בהם, שככסף הוא^[59]. ואחרונים פירשו, שלדעת הירושלמי לא אמרו שאינו נגאל בתבואה וכלים, אלא כשלא עשה שומא לשוויים בכסף, אלא נתן לו כך וכך מידות לשנה - שגזרת-הכתוב* שאינו נגאל בהם^[60] - אבל אם שמאם בדמים לפי שוויים, הרי הם ככסף ונגאל בהם^[61]. וכן יש שפירשו בדעת הירושלמי, שלא נאמר שלענין גאולה שוה כסף אינו ככסף, אלא כשנותן כל דמי פדיונו, אבל אם מגרע פדיונו יכול ליתן לאדון תבואה וכלים בפדיונו^[62], אם משום שנאמר: לפיהן ישיב גאֻלתו^[63], ו"ישיב" מיותר הוא, שיכל לכתוב "לפיהן גאולתו", אלא לרבות שוה כסף ככסף לענין פדיון^[64], או משום שלא נאמר "כסף" אלא בגאולה מכל שניו^[65], אבל לאחר מכן כתוב: ואם מעט נשאר בשנים וגו' כפי שניו ישיב את גאֻלתו^[66], סתם כתוב, ואפילו בתבואה וכלים נגאל ונותן לרבו בעד שנים הנותרות^[67]. ויש שפירשו בדעת הירושלמי, שמדעתו ורצונו של האדון יוצא אפילו בשוה כסף^[68].

קנין עבד עברי

עבד-עברי* נקנה בשוה כסף^[69], שכיון שלמדנו מהכתוב שניתן לפדות אותו בשוה כסף^[70], הרי שניתן גם להקנות בו, שנאמר: גאֻלתו מכסף מקנתו^[71].

עבד כנעני

עבד-כנעני* נקנה בשוה כסף^[72].

לסוברים שבכל דין יש צורך בלימוד מיוחד ששוה כסף הוא ככסף^[73], הדבר נלמד בקל-וחֹמר* מעבד-עברי*, שכיון שעבד עברי נקנה בשוה כסף^[74], עבד כנעני לא כל שכן^[75].

שפחה כנענית

שפחה-כנענית* נקנית בשוה כסף^[76] ונפדית בשוה כסף^[77].

לסוברים שבכל דין יש צורך בלימוד מיוחד ששוה כסף הוא ככסף^[78], הדבר נלמד מכך שדין אחד לה עם עבד-כנעני* שנקנה בשוה כסף^[79].

פדיון הקדש

פדיון-הקדש* הוא אף בשוה כסף^[80], ואף על פי שמעשר-שני* אינו נפדה בשוה כסף^[81].

לסוברים שמהריבוי בנזקין או עבד-עברי* אנו למדים לכל דיני התורה ששוה כסף דינו ככסף^[82], נחלקו ראשונים: א) יש הסוברים שאף כאן נלמד שבקידושי אישה שוה כסף ככסף מהדין בנזקין^[83]. ב) ויש הסוברים שדין זה נלמד בכלל-ופרט-וכלל*^[84], שנאמר: ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו^[85], ויסף חמישית^[86], כלל, כסף^[87], פרט, והיה לו^[88], חזר וכלל^[89], ומרבים דבר המטלטל וגופו ממון^[90], ואין הקדש נפדה בקרקע^[91] ובשטר^[92], שהוא נפדה בכל מה שהוא כעין כסף^[93]. ונצרכנו ללימוד מיוחד, כדי ללמדנו שאינו נפדה בקרקע ושטר, אף שהם שוה כסף^[94].

לסוברים שאנו יודעים מסברא* שבמכל מקום שוה כסף דינו ככסף^[95], נצרכנו ללימוד מיוחד בפדיון הקדש, מפני שלולא הלימוד היינו חושבים שכיון שפדיון הקדש חידוש הוא, אין לנו בו אלא חידושו והתורה אמרה שתעמיד יד הקדש על העליונה^[96].

נזקין

לענין תשלום נזקין, שוה כסף דינו ככסף^[97], שנאמר: בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו^[98], ישיב, לרבות שוה כסף^[99], שהמילה "ישיב" מיותרת^[100], שהיה לו לכתוב: בעל הבור ישלם כסף לבעליו^[101], ובא לרבות כל השבות^[102].

לסוברים שאנו יודעים מסברא* שבמכל מקום שוה כסף דינו ככסף^[103], נצרכנו ללימוד מיוחד בנזקין, מפני שלולא הלימוד היינו חושבים שכיון שנאמר: מיטב שדהו ישלם^[104], ויד הניזק על העליונה, הוא הדין שאינו יכול לסלקו בסובין בעל כורחו^[105].

פדיון הבן

פדיון-הבן* הוא אף בשוה כסף^[106]. ובמקור הלימוד נחלקו תנאים: א) לדעת חכמים - וסתם משנה^[107] - הסוברים - וכן הלכה^[108] - שבכל פודים בכור אדם חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות^[109], הדבר נלמד בכלל-ופרט-וכלל*, שנאמר: ופדויו מבן חדש^[110], כלל, בערכך כסף חמשת שקלים^[111], פרט, תפדה^[112], חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון^[113]. ואף על פי ששני הכללות סמוכים זה לזה, בכל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה - לסוברים כן^[114] - הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל^[115]. ב) ולדעת הסוברים בדעת רבי שבכל פודים בכור אדם חוץ מן השטרות^[116], יש ללמוד את האמור שם בדרך "ריבה ומיעט וריבה"^[117]: ופדויו מבן חדש^[118], ריבה, בערכך כסף חמשת שקלים^[119], מיעט, תפדה^[120], חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה, ריבה הכל ומיעט שטרות^[121]. שאף על פי שרבי לומד בכל מקום בכלל ופרט וכלל^[122], בכל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה אתה למד - לסוברים כן^[123] - בריבה ומיעט וריבה^[124]. ג) ולדעת הסוברים בדעת רבי שבכל פודים בכור אדם^[125], הדבר נלמד ממה שנאמר שם: בערכך כסף^[126], אין לי אלא כסף, שוה כסף מנין, תלמוד לומר: עשרים גרה הוא^[127], שמכיון שכתוב שם: בשקל הקדש^[128], ונאמר: וכל ערכך יהיה בשקל הקדש עשרים גרה יהיה השָּׁקל^[129], אנו כבר יודעים שהשקל עשרים גרה הוא, וכתוב זה מיותר ובא לרבות שפודים בכל דבר ששווה עשרים גרה^[130].

לסוברים שאנו יודעים מסברא* שבמכל מקום שוה כסף דינו ככסף^[131], נצרכנו ללימוד מיוחד בפדיון הבן, מפני שלולא הלימוד היינו חושבים שכיון שפדיון הבן חידוש הוא, אין לנו בו אלא חידושו והתורה אמרה שתעמיד יד הכהן על העליונה^[132].

ערכין

לענין ערכין^[133], כשבאים לתת להקדש הערך הנקוב בתורה^[134], ניתן לתת שוה כסף^[135]. יש שכתבו שדין זה נלמד מנזקין, שניתן לשלם אותם בשוה כסף^[136]. ויש שכתבו שדין זה נלמד בגזרה-שוה* "ערך" "ערך" מפדיון-הבן*, שאף הוא יכול להינתן בשוה כסף^[137], ואין למדים אותו מנזקין, כיון שהייתי חושב שערכין חידוש הוא ואין לו בו אלא חידושו והתורה אמרה: העמד יד ההקדש על העליונה^[138].

קנין

לענין קנין כסף^[139] שווה כסף דינו ככסף^[140], והוא מועיל מדין קנין כסף^[141], והדבר נלמד מסברא*^[142], שכיון ששניהם מתרצים בו, ודאי נחשב ככסף^[143].

שקלים

מצות נתינת מחצית השקל*^[144], אינה אלא במטבע של מחצית השקל^[145], שהבא לשקול מחצית השקל צריך שיתן אותו מכסף נקי מטבע מצוייר ולא שוה כסף^[146]. וכן דרשו את הכתוב: זה יתנו^[147], כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו: זה יתנו, כזה יתנו^[148], משמע שדוקא כזה^[149]. ויש שכתב שמן התורה מותר ליתן מחצית השקל בשוה כסף, וחכמים הם שאסרו את הדבר שמא יוזל השוה כסף ונמצא ההקדש מפסיד^[150].

בני העיר שרוצים להעלות שקליהם לירושלים ומקבצים השקלים כדי להחליפם מפני משאוי הדרך, שמחליפים אותם במטבע של זהב^[151], אינם רשאים להחליפם בשוה כסף, שמא יוזל השוה כסף ונמצא ההקדש מפסיד^[152].

מעשר שני

פדיון-מעשר-שני* אינו נעשה בשוה כסף^[153], אלא בכסף טבוע^[154], שנאמר: וצרת הכסף בידך^[155], כסף שיש עליו צורה^[156], שאף על פי שבכל התורה שוה כסף ככסף, במעשר הקפיד הכתוב שיהיה דוקא בכסף^[157].

עולת ראיה

מי שאין בידו קרבן לעולת-ראיה*, שמעלה עימו לירושלים כסף לקנות בו הקרבן^[158], ואם אין בידו כסף לא יביא שוה כסף^[159], אפילו היה בידו שוה כמה זהובים, ואסור לו - מתקנת-חכמים*^[160] - לעלות ריקם בלא כסף ולא קרבן^[161]. ולמה אסרו שיעלה בידו שוה כסף, גזרה* שמא לא ימצא למכור^[162], או שמא ימצאו המעות סיגים^[163], מעורבב בשאר מתכות^[164], שלא ישוה שתי מעות כסף ולא ימכרו לו לעולת ראייה טובה באותה סיגה כאילו היה מביא כסף טבוע^[165].

הלוואה

לווה הבא לפרוע חובו, אם אין לו מעות אינו צריך למכור כדי ליתן לו מעות^[166], ששוה כסף דינו ככסף^[167], אבל אם יש לו מעות, אינו יכול להיפרע ממנו בשוה כסף^[168], וכן אינו יכול לפרוע חובו קודם זמנו, בעל כורחו של מלוה, בשוה כסף^[169], שאין אנו מטריחים המלווה למכור השווה כסף ולקבל שוויו^[170].

אונס ומפתה

יש שפירשו שאונס^[171] ומפתה* הזכירה המשנה במפורש שיכולים ליתן הקנס* שלהם בשוה כסף^[172], שאנו למדים דיני קנס אונס ומפתה בגזרה-שוה* מנזקין^[173], שבו שוה כסף דינו ככסף^[174].

פועל

השוכר את הפועל* לעשות עימו בתבן ובקש - ללקט לו משלו או מן ההפקר^[175] - ואמר לו: תן לי שכרי, ואמר לו: טול מה שעשית בשכרך - כל מה שליקטת יהיה שלך^[176] - אין שומעים לו^[177], ואפילו אין לבעל הבית מעות, אנו אומרים לו: לך טרח ומכור חפציך ותן לו שכרו^[178]. ואם התנו ביניהם שיטול התבן והקש, אינו יכול לשנות ולומר לו: טול שכרך^[179].

בטעם שאין אומרים לגבי פועל ששוה כסף הוא ככסף, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף על פי שבכל מקום שוה כסף ככסף, גבי שכיר אינו כן, שנאמר: לא תלין פעֻלת שכיר^[180], ומשמע מה שהתנו ביניהם^[181]. ויש סוברים הטעם, שלא נשכר הפועל אלא משום שהוא צריך למזונותיו לערב, וכשיצא מפעולתו לא יהא צריך לירד לשוק ולחזור ולמכור ושימות בנתים ברעב, ועו,ד שדבר מועט הוא ועל דעת כן נשכר אצלו ודעת שניהם שוה בדבר זה^[182].

בעל כורחו

יש שכתב שכל מקום שהנתינה היא בעל כורחו של המקבל, כגון שאמר לה: הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז, אין שוה כסף ככסף, ואם נותן לה שוה כסף אינה מקודשת^[183]. ויש שנסתפק לענין שדה-אחֻזה* ובתי-חצרים*, הנפדים בעל כורחו^[184], אם שוה כסף דינו ככסף^[185].

על הלווה, שאינו יכול לפרוע חובו בשוה כסף קודם זמנו, בעל כורחו של מלווה, עי' לעיל^[186].

הערות שוליים<