אנציקלופדיה תלמודית:פדיון הקדש

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:47, 18 בדצמבר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - הוצאת דבר של הקדש לחולין על ידי תשלום להקדש תמורתו.

מהותו ודיניו

מהותו

פדיון הוא הפקעת קדושה מדבר של הקדש, על ידי חילול או החלפה[1], בכסף או בשוה כסף[2], שעל ידיהם ההקדש יוצא לחולין[3], ונעשה שייך למי שפדהו, אפילו כשלא הוא המקדיש[4], והכסף נכנס תחתיו בקדושה[5].

דרך חילול ודרך מקח

הקדש יכול לצאת לחולין בין בדרך חילול, שמחללים את קדושת החפץ על כסף או שוה כסף, ובין בדרך מקח, שקונים מההקדש את החפץ[6], שנאמר: ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו[7], הרי חילול, ונאמר: ואם לא יגאל ונמכר בערכך[8], הרי מקח[9].

גזבר

הגזבר* הוא שאחראי על פדיון ההקדשות[10]. וע"ע גזבר.

מצוותיו

בפדיון הקדש יש כמה מצוות עשה: א) לפדות קדשים שנפל בהם מום, ולהוציאם לחולין[11], שנאמר: רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגו'[12], ואמרו בספרי שהכתוב מדבר בפסולי המוקדשים, שיפדו[13]. על פרטי המצוה ע"ע פסולי המוקדשים. ב) לדון בדין ערכי בהמה שהוקדשה, להעריך אותה ולפדותה במחירה המלא, שנאמר: והעמיד את הבהמה לפני הכהן וגו' והעריך הכהן וגו'[14]. ג) לדון בערכי בתים[15], עי' על כך בע' בתי חצרים ובע' בתי ערי חומה. ד) לדון בערכי שדות[16], עי' על כך בע' שדה אחוזה ובע' שדה מקנה.

ויש בענין הפדיון שתי מצוות לא תעשה: א) שלא לפדות בכור-בהמה-טהורה*, שנאמר: אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה[17]. על פרטי הדין ע"ע בכור בהמה טהורה. ב) שלא לפדות חרמי כהנים, שנאמר: כל חרם וגו' לא ימכר ולא יגאל[18]. על פרטי הדין ע"ע חרמים.

השימוש בדמי הפדיון

סתם הקדישות – בדבר שאינו ראוי למזבח - לבדק הבית[19], לפיכך כשפודים סתם הקדש, כגון בית או בהמה או מטלטלין, הדמים הולכים לבדק הבית[20]. ואם את ההקדש הקדישו במפורש לצורך המזבח, משתמשים בדמי הפדיון לצרכי המזבח[21].

כשפודים בהמת קרבן שנפל בה מום, מביאים בדמי הפדיון קרבן תחתיה[22].

על המקדיש נכסיו סתם, והיו בהם דברים הראוים למזבח, אם פודים אותם, ומה עושים בדמי הפדיון, ע"ע הקדש[23].

חומש

הפודה את הקדשו בעצמו, מוסיף חומש*[24]. על פרטי ודיני חומש, ועל הקדשות שאין מוסיפים חומש בפדיונם, ע"ע חומש[25].

על הקדש שאין בחומשו שוה פרוטה, אם פודים אותו, עי' להלן[26].

הגדרתו צורך רבים

פדיון הקדשות ערכים וחרמים נחשב צורך רבים[27], ולפיכך עושים אותו בזמנים שעוסקים בהם בצרכי הרבים[28], וכן מטעם זה מותר לעשותו בחול-המועד*, כפי שמותר לעשות אז שאר צרכי הרבים[29].

הזמנים המיוחדים לפדיון הקדשות

בחמשה עשר באדר*, וכן בחול-המועד*, שבהם בית דין נפנים לחפש ולבדוק על צרכי צבור[30], נפנים אף לעניני ההקדשות, לפדות את ההקדשות והחרמים[31].

שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון

חכמים הקפידו שלא יאמרו שהקדש יוצא בלא פדיון, ומצינו שבכמה אופנים הצריכו מטעם זה לפדות דבר שמן הדין אינו צריך לפדותו, כגון בשור תם שנגח, והקדישו המזיק, שאף לסוברים שמעת הנגיחה השור נעשה שייך לניזק, וההקדש שעשה המזיק לא חל, כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, תקנו שההקדש חל וצריך פדיון[32]. וכן מי שהקדיש שדה משועבדת, אף על פי שההקדש לא חל, מחייבים אותו לפדותה כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון[33]. וכן המקדיש בית מבתי-חצרים*, והגיע יובל*, אף על פי שמן הדין היה שהבית יחזור לבעליו, גזרו חכמים שלא יחזור אלא בפדיון, כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון[34].

העמדה והערכה

על בהמת הקדש, שפעמים שקודם שפודים אותה צריך להעמידה בבית דין ולהעריכה, ודין פדיון בבהמה שאינה בהעמדה והערכה, כגון שמתה או שנשחטה אחר שהוקדשה, ע"ע העמדה והערכה.

שאין בחומשו שוה פרוטה

הקדש שאין בחומשו שוה פרוטה, נחלקו תנאים אם פודים אותו: רבי יוסי סבר שפודים, ותנא קמא סבר שאין פודים[35], וכן הלכה[36], לפיכך כתבו ראשונים שכשפותחים בהערכת שווי ההקדש, אין פותחים בפחות מארבע פרוטות, כדי שיהיה בחומש שמוסיף פרוטה[37].

שאין בו שוה פרוטה

אף לסוברים שפודים הקדש שאין בחומשו שוה פרוטה[38], כשאין בו עצמו שוה פרוטה אין פודים אותו[39].

קדימת הבעלים

פדיה על ידי המקדיש קודמת לפדיה על ידי אחרים[40], שנאמר בפדיון בהמה טמאה: ואם לא יגאל – על ידי המקדיש - ונמכר בערכך[41].

מעשה הפדיון

בכסף ובשוה כסף

הקדש נקנה בכסף* ובשוה-כסף*[42], שכן בכל מקום שוה-כסף הוא ככסף[43], ובספרא דרשו שהקדש נקנה בשוה כסף מן הכתוב בפדיון הקדש: וכל ערכך יהיה בשקל הקודש[44], אין לי אלא סלעים של קודש, מנין לרבות דבר המטלטל, תלמוד לומר: ופדה בערכך[45] - ולא כתוב כסף - לרבות דבר המטלטל[46], ויש ראשונים שכתבו שלמדים הלכה זו מכלל-ופרט-וכלל*: ונתן הכסף וקם לו[47]: ונתן, כלל, כסף, פרט, וקם לו, חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון[48].

כסף שאינו צורי

אף על פי שכל כסף האמור בתורה סתם הוא כסף-צורי*[49], ובפדיון הקדש נאמר כסף[50], ניתן לפדות הקדש אף בכסף שאינו צורי, לפי שלמדים בהקש* "כסף כסף" ממעשר-שני* - שנאמר בו: וצרת הכסף בידך[51] - שפודים אותו אף בכסף שאינו צורי[52].

פדיון בקרקע

הקדש, אין פודים אותו בקרקע[53], שכן דרשו בספרא: ופדה בערכך[54], יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות, תלמוד לומר: בשקל הקדש[55], פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות[56], ובתלמוד דרשו ממה שנאמר: ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו[57], כאילו נאמר: ונתן הכסף וקם לו, דוקא כסף ולא קרקע[58], ויש ראשונים שפרשו שלמדים מכלל-ופרט-וכלל* מהכתוב ונתן הכסף וקם לו[59]: ונתן, כלל, כסף, פרט, וקם לו, חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות, שאין מיטלטלים[60].

על פדיון במחובר-לקרקע* ע"ע[61].

פדיון בעבדים

הקדש, אין פודים אותו בעבדים[62], שכן דרשו בספרא: ופדה בערכך[63], יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות, תלמוד לומר: בשקל הקדש[64], פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות[65], וראשונים כתבו בטעם שאין פודים בעבדים, שהם הוקשו לקרקעות[66], שבהם אין פודים[67].

פדיון בשטרות

הקדש, אין פודים אותו בשטרות[68], שכן דרשו בספרא: ופדה בערכך[69], יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות, תלמוד לומר: בשקל הקדש[70], פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות[71], ובתלמוד דרשו ממה שנאמר: ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו[72], כאילו נאמר: ונתן הכסף וקם לו, דוקא כסף ולא שטר[73], ויש ראשונים שפרשו שלמדים מכלל-ופרט-וכלל* מהכתוב ונתן הכסף וקם לו[74]: ונתן, כלל, כסף, פרט, וקם לו, חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו שטרות, שאין גופם ממון[75].

במשיכה

הקדש אינו נפדה במשיכה*, שנאמר: ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו, דוקא כסף ולא חזקה[76].

בחזקה

קרקע של הקדש אינה נקנית בחזקה, שנאמר: ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו[77], דוקא כסף ולא חזקה[78].

הנפדים

בהמת קרבן

בהמה שקדושה קדושת הגוף למזבח, כשהיא תמימה אין לה פדיון[79], אבל כשיש בה מום היא נפדית[80], שנאמר: ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה וגו' והעריך אותה וגו'[81], ודרשו שמדובר בבהמה טהורה בעלת מום שפודים אותה[82]. ולאחר הפדיון מביאים בדמיה קרבן אחר כמותה[83]. ומצות עשה היא לפדות קדשים שנפל בהם מום[84].

על דיני הבהמה לאחר שנפדתה ויצאה לחולין ע"ע פסולי המוקדשים.

על מומים שפודים עליהם ומומים שאין פודים עליהם ע"ע בעל מום (קרבן) וע' מומי קרבן וע' פסולי המוקדשים.

בכמה אופנים מצינו שפודים קדשים אפילו כשהם תמימים: על תמידים שלא הוצרכו לציבור, שיש סוברים שהם נפדים אפילו כשהם תמימים, ע"ע לב בית דין מתנה[85]; על ולדות-קדשים*, שפעמים שהם נפדים תמימים ע"ע ולדות קדשים; על המקדיש נכסיו סתם, ועל המקדיש תמימים לבדק הבית, שיש סוברים שפודים את הבהמות כשהם תמימות, ע"ע הקדש.

קרבן, אפילו בעל מום, אחר שנשחט, שוב אינו נפדה[86].

קדושת דמים

קדושת דמים יש לה פדיון[87].

על מנחות ונסכים, שיש סוברים שכשהם טהורים, אפילו כשטרם נתקדשו בכלי, וקדושתם קדושת דמים, אינם נפדים, עי' להלן[88].

על עצים ולבונה וכלי שרת, שאף כשקדושתם קדושת דמים, אינם נפדים, עי' להלן[89].

על תמימים שהוקדשו לבדק-הבית*, שהם קדושים קדושת דמים, אם יש להם פדיון, וכיצד פודים אותם, ומה עושים עמם ועם דמי הפדיון, ע"ע הקדש[90].

קדושת הגוף

דברים הקדושים בקדושת הגוף, אין בהם פדיון אלא בבהמה[91] - היינו בהמת קרבן טהורה, שפודים אותה כשנפל בה מום[92] - לפיכך מנחות ונסכים שקדשו בכלי, והתקדשו קדושת הגוף, אין להם פדיון אפילו כשנטמאו[93], וכן עופות אין להם פדיון אפילו כשנטמאו, לפי שהם קדושים בקדושת הגוף[94].

מנחות ונסכים

מנחות ונסכים, קודם שנתקדשו בכלי, כשנטמאו יש להם פדיון[95], לפי שאינם קדושים אלא קדושת דמים[96], וקדושת דמים יש לה פדיון[97]. וכשהם טהורים נחלקו אמוראים אם נפדים: א) שמואל אמר, וכן יש אומרים בדעת רבי אושעיא, שהם נפדים[98], שהרי כלל הוא שקדושת דמים יש לה פדיון[99], וכן נראה מדברי התוספתא[100]. ב) ורב כהנא אמר, וכן יש אומרים בדעת רבי אושעיא, שאינם נפדים[101], לפי שכל הראוי למזבח אין לו פדיון[102]. ג) ורבי אלעזר אמר - וכן כתבו ראשונים להלכה[103] - שהמנחות והנסים אינם נפדים טהורים, חוץ מעשירית האיפה של מנחת-חוטא*, שהיא נפדית אפילו כשהיא טהורה[104], שנאמר בה: על חטאתו[105], ודרשו מזה שפעמים שאדם מוסיף על חטאתו שהפריש, כגון שהיה עני והפריש עשירית האיפה והעשיר, שפודה את הקמח שהפריש, ומוסיף מעות וקונה קרבן עשיר, הרי מצינו שמנחת חוטא נפדית כשהיא טהורה[106].

המנחות והנסכים משקדשו בכלי, אפילו נטמאו אין להם פדיון[107], לפי שהם קדושים קדושת הגוף[108], וקדושת הגוף אין לה פדיון אלא בבהמה[109].

על הסוברים במנחות ונסכים שנתקדשו בכלי, שאינם נפדים לפי שאינם בהעמדה-והערכה*, ע"ע העמדה והערכה[110].

עופות

עופות, אפילו נפל בהם מום אחר שהוקדשו, אין הם פדיון[111], לפי שהם קדושים קדושת הגוף, וקדושת הגוף אין לה פדיון אלא בבהמה[112].

ובספרא דרשו מן הכתוב שאין פדיון בעופות, שנאמר: והעמיד את הבהמה לפני הכהן[113], בהמה נפדית, ואין העופות והעצים והלבונה וכלי שרת נפדים[114].

עופות שקדם מומם להקדשם נפדים[115].

על הסוברים בטעם שעופות אין להם פדיון, לפי שאינם בהעמדה-והערכה, ע"ע העמדה והערכה[116].

עצים, לבונה וכלי שרת

עצים, לבונה וכלי שרת אין להם פדיון[117], ואפילו כשנטמאו[118], ואפילו כשאין בהם אלא קדושת דמים[119]. בטעם שאין להם פדיון כשהם קדושים קדושת דמים, אמרו בגמרא שלסוברים שדברים הקדושים קדושת דמים אינם נפדים אלא כשהם טמאים, ולא כשהם טהורים[120], הטעם הוא שעצים ולבונה וכלי שרת אינם טמאים לענין פדיון[121], שהרי עצים ולבונה אינם מקבלים טומאה אלא משום חבת-הקדש*, וזה דוקא כשהם מוכנים להקרבה, ולבונה שלא נתקדשה בכלי אינה מוכנה להקרבה, וכן עצים, מדובר בעצים שאינם משופים ומנוסרים לחתיכות הראויות למערכה[122], וכן כלי שרת, מאחר ויש להם טהרה במקוה, הם נידונים כטהורים לענין פדיון[123]. ולסוברים שדברים הקדושים קדושת דמים נפדים אפילו כשהם טהורים[124], הטעם שעצים ולבונה וכלי שרת אינם נפדים הוא מתקנת חכמים, שמאחר והדברים הללו אינם מצויים, אם היה להם פדיון, לא היו הגזברים מוצאים אחרים תחתיהם לצורך העבודה[125].

ובספרא דרשו שאין פדיון בעצים ולבונה וכלי שרת ממה שנאמר בפדיון: והעמיד את הבהמה לפני הכהן[126], בהמה נפדית, ואין העופות והעצים והלבונה וכלי שרת נפדים[127].

על הסוברים בטעם שעצים ולבונה וכלי שרת אין להם פדיון, לפי שאינם בהעמדה-והערכה, ע"ע העמדה והערכה[128].

אבני היכל ועזרות

אבני היכל ועזרות שנפגמו או נגממו, אין להן פדיון[129].

בכור בהמה טהורה

בכור-בהמה-טהורה*, אין פודים אותו, שנאמר: אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה[130], ואם פדה לא עשה כלום, ועדיין הוא בקדושתו כבתחלה[131]. על פרטי הדין ע"ע בכור בהמה טהורה[132].

מעשר בהמה

מעשר-בהמה*, אפילו כשנפל בו מום, אין פודים אותו[133], שנאמר: וכל מעשר בקר וגו' לא יגאל[134], ואם פדה לא עשה כלום, אלא עדיין הוא בקדושתו כבתחלה[135]. על פרטי הדין ע"ע מעשר בהמה.

חרמי בדק הבית

חרמי בדק הבית יש להם פדיון, והדמים הולכים לבדק הבית[136]. על פרטי הדין ע"ע חרמים[137].

חרמי כהנים

חרמי כהנים אין להם פדיון[138], והפודה אותם עובר בלאו[139]. על פרטי הדין ע"ע חרמים[140].

שדה אחוזה

שדה שירשה אדם ממורישיו, והיא הנקראת שדה-אחוזה*[141], אם הקדיש אדם אותה, מעריכים אותה על פי ערך מיוחד הקצוב בתורה, ובו פודים אותה[142], והדמים הולכים לבדק הבית[143]. על פרטי ומקורות הדינים, ואופן הערך והשומא של שדה אחוזה, ע"ע שדה אחוזה.

שדה מקנה

שדה שלקחה אדם, או שזכה בה, היא הנקראת שדה מקנה[144], ואם הקדישה, פודה אותה כל מי שירצה[145], ודמיה לבדק הבית[146], והיא נמצאת ביד הפודה עד היובל, שאז היא חוזרת לבעלים הראשונים שמכרוה[147]. על מקור הדינים ע"ע שדה מקנה.

על מחלוקת התנאים באופן שומת שדה מקנה[148], ושאר דיני פדיונה, ע"ע שדה מקנה.

אף על פי שכל הפודה הקדש שהוא בעצמו הקדיש, צריך להוסיף חומש[149], הפודה שדה מקנה אינו מוסיף חומש[150]. על פרטי הדין ומקורו ע"ע חומש[151] וע' שדה מקנה.

בתי חצרים

על פדיון בתי-חצרים*, ודינם אחר הפדיון, ע"ע בתי חצרים[152].

בתי ערי חומה

על פדיון בתי-ערי-חומה*, ודינם אחר הפדיון, ע"ע בתי ערי חומה[153].

פדיון קרקע משועבדת

המקדיש נכסיו, והיתה עליו כתובת אשה או בעל חוב, אף על פי שמן הדין בעלי החובות מותרים לגבות מן ההקדש – לסוברים כן[154] - תקנו חכמים שלא יגבו בלא פדיון, כדי שלא יאמרו שהקדש יוצא בלא פדיון, אלא פודים את הנכסים מן ההקדש בדבר מועט, אפילו בדינר, ובעלי החובות גובים אותם[155].

ורבן שמעון בן גמליאל חולק וסובר שדוקא אם החוב היה בדיוק בשווי הקרקע שהוקדשה, פודים אותה בדבר מועט וגובים ממנה[156], אבל אם החוב גדול מערך הקרקע, שאז ההלואה לא היתה על דעת לגבות מקרקע זו, אין גובים ממנה כשהוקדשה, אפילו על ידי פדיון בדבר מועט[157].

היתה הקרקע שוה פחות ממחצית סכום החוב, הכל מודים שאין גובים ממנה כשהוקדשה, אפילו על ידי פדיון בדבר מועט[158], לפי שבאופן זה ודאי ההלואה לא היתה על דעת לגבות מן הקרקע[159].

פדיון בנדר

חפץ שנאסר בקונם, אם הוא קונם כללי, כגון שהבעלים אמרו קונם ככר זו הקדש, ואסרו את הככר לכל, לסוברים שיש בו מעילה[160], יש לו גם פדיון, לפי שהוא דומה להקדש, ולסוברים שאין בו מעילה, אין לו פדיון, לפי שאינו דומה להקדש[161]. אבל אם הוא קונם פרטי, כגון שהבעלים אמר ככר זו עלי הקדש, מאחר ואין בו מעילה לאדם אחר שאוכלו, אין בו פדיון, לפי שאינו אלים כהקדש שיתפוס פדיונו[162], אלא הוא כשאר איסורים, שבהם אין פדיון[163].

על פרטים נוספים בדין פדיון בנדר ע"ע נדר.

פדיון פרה אדומה

על פדיון פרה-אדומה* ע"ע.

גדולי הקדש

על הזורע פירות הקדש, אם פודה אותם במחיר הזרע או במחיר הגדולין*, ע"ע גדולין.

פדיה לכלבים

בהמות קדשי מזבח שהן טרפה, שנינו בסתם משנה שאין פודים אותן[164] - אפילו כשיש בהם מומים - אלא ירעו עד שימותו, ויקברו[165], לפי שאין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים[166], שנאמר בפסולי המוקדשים שנפדו: רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת וגו'[167], ודרשו: ואכלת, ולא לכלביך[168], וכן הלכה[169]. ויש תנאים שחולקים וסוברים שפודים את הקדשים להאכילם לכלבים, ולפיכך לדעתם קרבן טרפה נפדה[170], שכך הם דורשים את הכתוב: תזבח ואכלת[171], לך אין בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך[172], אבל לכלביך יש היתר אף ללא זביחה, והיינו שכשהבהמה מתה, פודים אותה כדי להאכילה לכלבים[173].

על קדשים שמתו, שאף לסוברים שפודים את הקדשים להאכילם לכלבים, יש סוברים שאין פודים אותם משום שאין בהם העמדה-והערכה*, ע"ע העמדה והערכה.

אף לסוברים שאין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים, בהמות שהן קדשי בדק הבית, פודים אותן אף כשאינן ראויות לאכילה, ואפילו אחר שמתו ונתנבלו, כדי להאכילם לכלבים[174]. ומכל מקום מדרבנן אין פודים אפילו בהמות קדשי בדק הבית שמתו, להאכילם לכלבים[175].

לסוברים שאין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים, אין פודים אותם אפילו כדי ליהנות מן העור לבדו, אלא קוברים עמם את העור[176]. ובקדשי בדק הבית, שמדרבנן הוא שאסור לפדותם כדי להאכילם לכלבים[177], מותר לפדותם כדי ליהנות בעורם[178], וזהו ששנינו שפרה אדומה שמתה פודים אותה[179], משום עורה[180], שמאחר ואינה אלא קדשי בדק הבית, מותר ליהנות מעורה[181].

המחיר

הדין לפדות בשוויו

המקדיש את ביתו, או בהמה טמאה שלו, או שאר מטלטליו, הרי אלו נערכים ונפדים בשוייהם, בין טוב ובין רע[182]. וכן המקדיש בהמה טהורה שלו, ונפל בה מום, שדינה שהיא נפדית[183], פודים אותה בשוייה[184], ואף על פי שבדיעבד, הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה יצא לחולין, לסוברים כן[185], לכתחלה אין עושים כן אלא פודים בשויו[186].

על המקדיש שדה-אחוזה*, שפודים אותה בסכום קצוב המפורש בתורה, ע"ע שדה אחוזה.

על המעריך אדם להקדש, שדינו שנותן סכום קצוב המפורש בתורה, ע"ע ערכין.

בזמן הזה

בזמן הזה, שאין בית-המקדש*, מאחר ודמי הפדיון אינם הולכים לגבוה, ואין הפסד להקדש אם יפדוהו בפחות משוויו, לסוברים שהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל[187], מותר לכתחלה לפדות קרקעות של הקדש בפחות משווים, אלא שכדי לפרסם את הדבר - שצריך פדיה[188] - אין פודים בפרוטה אלא בארבעה זוזים[189] או קרוב לזה[190].

על פרטי דין פדיון הקדש בזמן הזה, ועל מטלטלין, שאין פודים אותם בזמן הזה, ע"ע הקדש[191].

אומד

אין פודים את ההקדשות באומד, אלא בחקירת דמים[192], שנאמר: והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע[193], ונאמר: והעריכו הכהן בין טוב ובין רע[194], ודרשו בספרא מכאן שאין פודים את ההקדשות אכסרא[195], היינו באומד, בלא מידה ומשקל[196].

אונאה

אין אונאה* להקדש[197], שנאמר: לא תונו איש את אחיו[198], ודרשו: אחיו, ולא הקדש[199]. ונחלקו אמוראים באיזה דין מדיני אונאה הקדש שונה מהדיוט, ומה דינו של ההקדש:

א) ר' יונה אמר בשם רבי יוחנן שמה שאמרו שאין אונאה להקדש הכוונה לאונאה בכדי אונאה – היינו בשיעור שתות[200] - שבזה בהדיוט הדין הוא שהמקח קיים ומחזירים את האונאה[201], ובהקדש אין צריך להחזיר את האונאה, אבל ביותר מכדי אונאה, שהדין בהדיוט הוא שהמקח בטל, אף בהקדש יש אונאה, כבהדיוט[202].

ב) ורבי ירמיה סובר בדעת רבי יוחנן שמה שאמרו שאין אונאה להקדש הכוונה אפילו באונאה שהיא יותר מכדי אונאה, שהדין בהדיוט הוא שהמקח בטל[203], בהקדש בכל אופן הפדיון קיים[204], וכן אמר שמואל שהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל[205], וכן הלכה[206].

ג) ורב חסדא סובר להפך, שיש אונאה אף בהקדש, ודינה חמור יותר מהדיוט, שבהדיוט בפחות מכדי אונאה המקח קיים ואין צריך אפילו להחזיר את האונאה[207], ובהקדש לעולם הפדיון בטל, וזהו ששנינו שאין אונאה בהקדש, היינו שאינו בתורת אונאה, אלא אפילו פחות מכדי אונאה חוזר[208].

על המוכר קדשים שהוא חייב באחריותם, שיש סוברים שיש לו אונאה, ע"ע דבר-הגורם-לממון*[209].

בפדיון על ידי אחר

אף לסוברים שהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל[210], יש ראשונים שכתבו שזה דוקא במקדיש שפודה את הקדשו בעצמו, אבל אדם אחר אינו פודה אלא בשוויו[211]. ויש חולקים וסוברים שאף אדם אחר שפדה בפחות משוויו, פדיונו מועיל[212].

השלמה לשווי

פדה הקדש שלא בשויו – ועי' להלן, כיצד יודעים שהוא פחות משוויו[213] - צריך להשלים להקדש את הדמים החסרים[214]. במקור הדין נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש: רבי יוחנן אמר שחיוב השלמת הדמים אינו אלא מדרבנן[215], וריש לקיש אמר שחיוב השלמת הדמים היא מן התורה[216].

ובבאור מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש וטעמיה נאמרו בגמרא כמה שיטות:

א) המחלוקת היא כשההפרש במחיר היה יותר מכדי אונאה – שבאופן זה בהדיוט המקח בטל[217] - וגורסים הפוך בדברי ר' יוחנן וריש לקיש, שרבי יוחנן סבר כשיטתו – לשיטה זו[218] - שבשיעור יותר מכדי אונאה יש ביטול מקח אף להקדש[219], ולפיכך מן התורה הוא שצריך להשלים את הדמים[220], וריש לקיש סבר שאף בשיעור כזה אין אונאה להקדש, ולפיכך הדין להשלים את הדמים אינו אלא מדרבנן[221], לפי שמן התורה הפדיון הושלם כבר בסכום הראשון, והכל יצא לחולין[222].

ב) המחלוקת היא כשההפרש היה יותר מכדי אונאה, ור' יוחנן לשיטתו – לשיטה זו[223] – שבהקדש אין אונאה אפילו ביותר מכדי אונאה, ולפיכך לדעתו מן התורה הפדיון כבר הושלם, והכל יצא לחולין, והדין להשלים את החסר אינו אלא מדרבנן, וריש לקיש סבר שיש אונאה להקדש ביותר מכדי אונאה, ולפיכך הפדיון לא נגמר, והדין להשלים את החסר הוא מן התורה[224].

ג) המחלוקת היא כשההפרש במחיר לא היה יותר מכדי אונאה, שרבי יוחנן סבר שאין אונאה להקדש[225], ולפיכך הפדיון חל, והחיוב להשלים אינו אלא מדרבנן[226], וריש לקיש סבר כשיטה שיש אונאה להקדש, ואפילו פחות מכדי אונאה חוזר[227], שלדעתו הכוונה היא שצריך מן התורה להשלים עד לשווי ההקדש[228].

להלכה כתבו ראשונים שהחיוב להוסיף את הדמים, אפילו ביותר משיעור אונאה, אינו אלא מדרבנן[229].

פדה ביותר מן השווי

פדה הקדש ביותר משוויו, כגון שאמר פרה זו תחת פרה של הקדש – באופן שאינה נעשית תמורה אלא פדיון[230] - או טלית זו תחת טלית של הקדש, ודמיהם יתרים מדמי ההקדש, יד הקדש על העליונה[231], וההקדש קנה הכל[232]. בטעם הדבר אמרו בירושלמי שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדשו[233]. נבדק אותו האיש ואמר לא לכך נתכוונתי, כלומר שאומר שלא נתכוין להרבות בהקדשו אלא שטעה וחשב שזהו שוויו, כתבו אחרונים בדעת הירושלמי שהולכים אחר דבריו, והעודף אינו קדוש, אלא שלכתחלה אין בודקים אותו[234]. ויש שכתבו בדעת הירושלמי שאף אם בדקוהו ואמר שלא נתכוין להרבות, בטלה דעתו אצל כל אדם, והכל קדוש[235].

שומות סותרות

שמו הקדש בסכום מסוים ופדוהו, ולאחר מכן שמוהו פעם נוספת בסכום גבוה יותר, אם השומא הראשונה היתה בשני בני אדם בלבד[236] – והשניה היתה ביותר משנים[237] - חוששים לשומא השניה, וצריך להשלים את דמי הפדיון, אבל אם השומא הראשונה היתה בשלשה בני אדם או יותר, אפילו השניה היתה במאה בני אדם, והם אומרים שהשלשה הראשונים טעו, אין חוששים לשומא השניה[238], ואף על פי שבדרך כלל בעניני אומדנא הולכים אחר רוב דעות[239], באומדנא זו הקלו, מאחר והשלמת דמים במי שפדה בפחות משווי ההקדש אינה אלא מדרבנן[240], לסוברים כן[241].

שינוי בשווי תוך כדי הפדיון

הדיוט שמשך מן ההקדש חפץ ששוה מנה, כדי לפדותו, ולא הספיק לתת דמיו לגזבר עד שנתייקר ועמד במאתים, נותן מאתים, לפי שההקדש לא נקנה במשיכה אלא בכסף[242], ונמצא שההתייקרות היתה ברשות ההקדש[243]. שילם להקדש מאתים עבור פדיון, ולא הספיק למשוך את החפץ עד שהוזל ועמד במנה, מה ששילם שילם, ואין מחזירים לו מנה, לפי שכבר קנה בנתינת הכסף, וההוזלה נעשתה ברשותו, אחר הפדיון[244].

משך מן ההקדש כדי לפדות במאתים, ולא הספיק לתת דמיו לגזבר עד שהוזל ועמד במנה, אף על פי שמן הדין היה שלא ישלם אלא מנה, שהרי המשיכה אינה קונה מן ההקדש, וההוזלה ארעה ביד ההקדש, נותן מאתים, כדי שלא יהיה כח הדיוט חמור מהקדש, שבהדיוט, מאחר והמשיכה קונה, הוא מתחייב בדמים כשעת המשיכה[245].

שילם להקדש מנה עבור פדיון, ולא הספיק למשוך את החפץ עד שעמד במאתים, מה שפדה פדוי, ואין צריך להוסיף על המנה שנתן, לפי שההקדש נפדה בכסף, וההתייקרות היתה ברשות הפודה[246]. והטעם שאין אומרים כאן שיצטרך לשלם מאתים כדי שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש[247] – שהרי בהדיוט, שאינו קונה בכסף אלא במשיכה, הדין היה שישלם מאתים[248] - הוא שאף בהדיוט, אם יחזור בו המוכר אחר התשלום וידרוש מאתים, הוא יקבל "מי-שפרע*"[249], וההקדש אינו ראוי לקבל מי שפרע[250].

השומא וההכרזה

לפי מקומו ושעתו

כששמים הקדש כדי לפדותו, שמים אותו לפי מקומו ושעתו, לפיכך כששמים בהמה ועבדים ומרגלית, אף אם אמרו התגרים שאם ילקח לעבד כסות הוא יהיה שוה יותר, והבהמה אם ימתינו לה לאטליס היא שוה יותר, והמרגלית אם יעלו אותה למקום פלוני תהיה שוה יותר, וכאן אינה שוה אלא מעט, אין שומעים להם, אלא מוכרים הכל במקומו ובשעתו כמו שהוא, שנאמר: ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה'[251], לרבות כל דבר של הקדש, שאין מפרכסים אותו ואין ממתינים בו לשוק ולא מוליכים אותו ממקום למקום, שאין להקדש אלא מקומו ושעתו[252], וראשונים כתבו טעם לדבר, שהרווחים הללו שמקוים להם אינם בטוחים, ויש לחוש שמא פעולותינו לא יובילו לרווח אלא להפסד[253].

על הקדשות מסוימים שממתינים בהם שישים יום עבור ההכרזה* ע"ע הכרזה.

מנין הבקיאים בשומא

פדיון הקדשות נעשה בשלשה[254], בקיאים בשומא[255]. ורבי אליעזר בן יעקב חולק וסובר שפדיון הקדשות נעשה בעשרה[256], ואין הלכה כדבריו[257].

פדיון קרקעות מהקדש נעשה בעשרה בני אדם, ואחד מהם כהן[258]. המקור לכך שצריך עשרה אנשים הוא שבפרשת פדיון הקדש נאמרה עשר פעמים תיבת: כהן[259], שלשה בערכין, שלשה בבהמות וארבעה בקרקעות[260], ומזה שבפרשת הקרקעות נשלם מנין העשרה, למדים שבפדיון קרקעות צריך עשרה אנשים[261]. והטעם שרק אחד מהפודים צריך שיהיה כהן - אף על פי שעשר פעמים נאמר כהן - הוא שאין מעוט-אחר-מעוט* אלא לרבות, ולפיכך הפעם הראשונים שהוזכר כהן, ממעטת ישראל, מכאן שאחד צריך שיהיה דוקא כהן, אבל תשע ההזכרות האחרות הם מיעוט אחר מיעוט, ובאים לרבות שכל התשעה יכולים להיות ישראלים[262].

הקדש שפדו אותו בלא ששמו אותו בשלשה או בעשרה כדינו, אם הפדיון נעשה על ידי הגזבר, הוא בטל[263], אבל אם הבעלים פדו לעצמם, הפדיון קיים[264].

על דין שווי הקרקע לענין חומש, שלגביו די בשומא של שלש אפילו בקרקע, ואין צריך עשרה, ע"ע חומש[265].

על מנין האנשים בשומת אדם* ע"ע אדם[266].

הכרזה

אחר ששמים קרקע של הקדש לפדותה, מכריזים עליה שישים יום בבוקר ובערב[267], ואומרים: שדה פלונית בסימניה ובמצריה, כך היא יפה וכך היא שומא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח[268], ונותנים אותה למרבה במחיר[269].

על פרטי דיני ההכרזה*, ועל פדיון מטלטלים, שאין מכריזים בהם, ע"ע הכרזה[270].

כפיית הבעלים לפתוח ראשון

כשמכריזים על הקדש לפדותו, אומרים למקדיש לפתוח ראשון ולומר בכמה הוא רוצה לפדות[271], ואף כופים אותו לפתוח ראשון[272], ואם לא נמצא מי שמוסיף עליו, אומרים לו הגיעתך, ויתן מה שאמר בעל כרחו[273]. הטעם שהמקדיש פותח ראשון הוא שרווח הוא להקדש שהבעלים יפדו, שהרי הבעלים מוסיפים חומש, ואדם אחר אינו מוסיף חומש[274], וטעם נוסף יש, שמתוך ששדהו חביבה עליו, יוסף על מחירה בפדיון, וכך ההקדש ירויח[275], וטעם נוסף יש, שהרי מן הדין פדיה על ידי הבעלים קודמת לפדיה על ידי אחר[276].

מחיר גבוה מחמת החומש

הציע המקדיש עשרים סלעים לפדיון, ואדם נוסף הציע אף הוא עשרים, המקדיש קודם, מפני שהוא מוסיף חומש, והאחר אינו מוסיף חומש[277].

הציע אדם אחר הצעה גבוהה מהצעת המקדיש, אבל היא נמוכה יותר מהצעת המקדיש עם חומשה, כגון שהמקדיש הציע עשרים, שעם החומש הם עשרים וחמשה, ואדם אחר הציע עשרים ואחת או עשרים ושנים או עשרים ושלשה או עשרים וארבעה, המקדיש פודה, אבל כופים אותו להוסיף את ההפרש שבין הקרן שבהצעתו לבין הצעת חברו, נמצא שכשחברו הציע עשרים ואחת כופים אותו לתת עשרים ושש, וכשחברו הציע עשרים ושנים כופים אותו לתת עשרים ושבע, וכשחברו הציע עשרים ושלשה כופים אותו לתת עשרים ושמונה, וכשחברו הציע עשרים וארבעה כופים אותו לתת עשרים ותשעה[278], וכן כשהמקדיש הציע עשרים ופרוטה, וחברו הציע עשרים וחמשה, כופים את המקדיש לפדות בשלשים ופרוטה[279]. הטעם שכופים את המקדיש להוסיף על הצעתו את ההפרש עד להצעת חברו הוא שהמחיר נקבע לפי ההצעה הגבוהה ביותר, ולפיכך אין אפשרות שהקרן יהיה פחות מהצעת השני[280], ומאידך אי אפשר שהמציע השני יפדה, לפי שזהו הפסד להקדש, שהרי המקדיש ישלם יותר עם החומש[281].

הציע אדם אחר הצעה בשווי הצעת המקדיש יחד עם החומש שלה, כגון שהמקדיש הציע עשרים, שהם עשרים וחמש עם החומש, וחברו אף הוא הציע עשרים וחמש, אין כופים את המקדיש לפדות בעשרים וחמש ולהוסיף חומש על העשרים, לפי שהוא יכול לומר שהביא אחר במקומו לפדות בעשרים וחמש[282].

על המקדיש שכופים אותו לפדות ביותר ממה שהציע, אם הוא חייב לתת חומש אף על התוספת, ע"ע חומש[283].

חזרת המעלה בדמים

בשומת הקדש לפדיון, אם אחד הציע סכום גבוה ואחד הציע סכום נמוך, ואותו שהציע סכום גבוה חזר בו, נותנים את ההקדש לאותו שהציע סכום נמוך, אבל אותו שהציע סכום גבוה חייב להשלים להקדש את ההפרש עד לסכום הגבוה שהציע, וממשכנים את נכסיו לזה[284], לפי שבאמירתו כבר נתחייב, שהרי אמירה-לגבוה-כמסירה-להדיוט*[285].

לפיכך אם אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים, ואחד אומר בעשרים, ואחד אומר בשלשים, ואחד אומר בארבעים, ואחד אומר בחמשים, וחזר בו של חמשים, ממשכנים מנכסיו עשר סלעים, חזר בו של ארבעים, ממשכנים מנכסיו עשר סלעים, חזר בו של שלשים, ממשכנים מנכסיו עשר סלעים, חזר בו של עשרים, ממשכנים מנכסיו עשר סלעים[286]. חזר בו של עשר, מוכרין אותו בהכרזה חדשה, ואם הוא נפדה לבסוף בפחות מעשר, נפרעים משל עשר את המותר[287].

במה דברים אמורים, כשחזרו בזה אחר זה[288], שנמצא כשבן חמישים חזר, עדיין בן ארבעים רוצה לפדות בארבעים, ובחזרה לא הפסיד הקדש אלא עשר, וכן כשכל אחד חזר, ההקדש לא הפסיד אלא עשר[289], אבל אם חזרו כמה מן המציעים בבת אחת, מחלקים ביניהם את הסכום שכולם הסכימו עליו בתחלה, כגון שאם בן ארבעים ובן חמישים חזרו בהם יחד, וההקדש נפדה על ידי בן שלושים, בן חמישים ישלם לבדו עשר, שהרי הוא לבדו הציע את העשר שהחמישים יתר על ארבעים, אבל בעשר שהארבעים יתר על שלשים יתחלקו בן חמישים ובן ארבעים, שהרי שניהם התרצו מתחלה לשלם אותו, ונמצא שבן חמישים ישלם חמש עשרה ובן ארבעים ישלם עשר[290], וכן אם חזרו כולם, ולבסוף הגזבר מכר את ההקדש בחמשה סלעים, ונמצא שההקדש הפסיד מחזרתם ארבעים וחמשה סלעים, בן חמישים יתן לבדו את העשר שמארבעים לחמישים, ומהעשר של בן ארבעים יתן בן חמישים חצי, ומהעשר של בן שלשים יתן בן חמישים שליש, שהרי מתחלקים בו בן שלשים ובן ארבעים ובן חמישים, והעשר של בן עשרים יתחלקו בו ארבעתם, והחמש שפחתו מבן עשר יתחלקו בו חמשתם[291], נמצא שהמרבה מתחלק עם הממעיט, אבל הממעיט אינו מתחלק במה שהתחייב המרבה[292].

פדיה בדבר הנישום

יש מן הראשונים שכתבו שאין פודים הקדש אלא בדבר הנישום והנערך, שידוע כמה הוא שוה, אבל האומר פרה זו תחת פרה של הקדש, ואין ידוע כמה שוה הפרה שהוא פודה בה, ההקדש אינו פדוי[293], שנאמר: ופדה בערכך[294], ומכל מקום הפרה שבה פדה נתפסת בקדושה[295].

על פדיון הקדש על ידי מופלא-סמוך-לאיש* ע"ע; על פדיון הקדש על ידי קטן ע"ע קטן.

הערות שוליים

  1. ↑ עי' ציון 6.
  2. ↑ עי' ציון 42.
  3. ↑ עי' סהמ"צ לרמב"ם מ"ע פו, ורמב"ם אסו"מ פ"א ה"י וערכין פ"ו ה"ד.
  4. ↑ בכורות יא א, וע"ש שהוא ע"פ הכתוב: ונתן הכסף וקם לו, ורש"י שם שהכוונה לכתוב בויקרא כז טו: ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו. ועי' או"ש ערכין פ"ז ה"א, וקוב"ש פסחים אות קלב, אם אפשר לפדות הקדש באופן שלא תחול עליו רשות הפודה, אלא יצא להפקר.
  5. ↑ עי' משנה זבחים עא ב; רמב"ם אסו"מ שם וערכין שם.
  6. ↑ סוכה מ ב.
  7. ↑ ויקרא כז כז.
  8. ↑ ויקרא שם.
  9. ↑ רש"י שם ד"ה קודש מתחלל. ועי' חי' ר"ח הלוי מע"ש פ"ח ה"ז ד"ה ואשר, שעיקר חילול ההקדש בפדיון נעשה על ידי קנין כסף, ועי' קוב"ש ח"ב סי' כ, וקובץ ביאורים בכורות אות ב וקובץ שמועות חולין אות ה, על גדר פדיון הקדש בדרך חילול ובדרך מקח.
  10. ↑ תוספתא שקלים פ"ב; רמב"ם כלהמ"ק פ"ד הי"ח.
  11. ↑ סהמ"צ לרמב"ם מ"ע פו, ובאסו"מ פ"א ה"י; סמ"ג עשין קעז; החינוך מ' תמא.
  12. ↑ דברים יב טו.
  13. ↑ ספרי דברים פרשה תראה פיסקא עא, הובא בסהמ"צ שם ובחינוך שם.
  14. ↑ ויקרא כז יא ויב. עי' סהמ"צ לרמב"ם ע' קטו; סמ"ג עשין קכח – קלא; החינוך מ' שנג.
  15. ↑ עי' סהמ"צ לרמב"ם מ' קטז; סמ"ג שם; החינוך מ' שנד.
  16. ↑ עי' סהמ"צ לרמב"ם מ' קיז; סמ"ג שם; החינוך מ' שנה.
  17. ↑ במדבר יח יז. סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קח; סמ"ג ל"ת שמג; החינוך מ' שצג.
  18. ↑ ויקרא כז כח. סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קיא; סמ"ג ל"ת רנב; החינוך מ' שנט. וע"ע חרמים ציון 183, שיש שלא מנו לאו זה.
  19. ↑ ערכין כד א.
  20. ↑ רמב"ם ערכין פ"ה ה"ג. וע"ע הקדש ציון 130 ואילך.
  21. ↑ רשב"ם ב"ב עט א ד"ה לא לזה.
  22. ↑ רמב"ם ערכין פ"ה הי"א ואסו"מ פ"א ה"י.
  23. ↑ ציון 56 ואילך.
  24. ↑ משנה ב"מ נה ב; עי' משנה ערכין כה א ושם כז א, ועוד; רמב"ם ערכין פ"ה ה"ג ופ"ז ה"ב.
  25. ↑ ציון 262 ואילך.
  26. ↑ ציון 35.
  27. ↑ עי' ירושלמי שקלים פ"א ה"א ומו"ק פ"א ה"ב: אלו הן צרכי רבים וגו' פודים ערכין וחרמים והקדשות. על הטעם שפדיון הקדש נחשב צורך רבים ע"ע חול המועד ציון 861 ואילך.
  28. ↑ עי' ציון 31.
  29. ↑ ע"ע חול המועד ציון 860 ואילך.
  30. ↑ ע"ע אדר ציון 19 ואילך וע' חול המועד ציון 860 ואילך.
  31. ↑ עי' ציון 28. עי' שקלים פ"א מ"א: בחמשה עשר בו וגו' ועושין כל צרכי הרבים, וירושלמי שם: אלו הן צרכי רבים וגו' ופודים ערכין וחרמים והקדישות; עי' משנה מו"ק ב א: ועושין כל צרכי הרבים, וירושלמי שם פ"א ה"ב: אלו הן צרכי הרבים וגו' ופודין וגו' וערכים וחרמים והקדישות.
  32. ↑ ב"ק לג ב; רמב"ם נז"מ פ"ח ה"ז. וע"ע חצי נזק ציון 344.
  33. ↑ עי' ציון 155. עי' משנה ערכין כג ב: הפודה פודה, וד' רב אבהו בגמ' שם, ורש"י שם ד"ה אלא הפודה וד"ה למה לי; רמב"ם ערכין פ"ז הט"ז. וע"ע חשד; מראית העין ציון 17.
  34. ↑ ערכין לג א. וע"ע בתי חצרים ציון 4 וע' יובל ציון 849.
  35. ↑ עי' משנה ערכין כז א, וגמ' שם בבאורה. ועי' תוס' שם ד"ה רבי יוסי, שמשמע שאף רב אמי ורב אסי ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בב"מ נג ב, נחלקו בזה, כשם שנחלקו שם בזה לענין פדיון-מעשר-שני, ע"ע.
  36. ↑ עי' רמב"ם ערכין פ"ה ה"א. ו עי' ערכין שם: סתמא כרבנן. ועי' שפ"א ערכין שם, שמסתפק באדם אחר שפודה, שהדין הוא שאינו מוסיף חומש, אם יכול לפדות דבר שאין בחומשו פרוטה, ומצדד לומר שאף הוא אינו יכול.
  37. ↑ רמב"ם שם.
  38. ↑ עי' ציון 35.
  39. ↑ עי' תוס' ערכין כז א ד"ה רבי יוסי, ע"פ גמ' ב"מ נג ב, שאמרו כן לענין פדיון-מעשר-שני, ע"ע.
  40. ↑ משנה בכורות יג א.
  41. ↑ ויקרא כז כז. משנה בכורות שם. ועי' ערכין שם, ורמב"ם ערכין פ"ה ה"א, שאף בפדיון שדה המקדיש קודם, ועי' רמב"ם שם ה"ג, שה"ה בשאר מטלטלין. ועי' תוס' ערכין שם, ע"פ גמ' שבציון 274, שמטעם נוסף פדיה ע"י המקדיש עדיפה, שהמקדיש מוסיף חומש ואחרים אינם מוסיפים חומש, ועי' רגמ"ה בכורות שם, ועי' ציון 275, שמטעם נוסף עדיף שהמקדיש יפדה, ולא אחרים.
  42. ↑ משנה ערכין כז א; עי' בכורות פ"ח מ"ז: וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף, ורע"ב שם; רמב"ם ערכין פ"ז ה"א.
  43. ↑ ע"ע שוה כסף. עי' גמ' ערכין שם: קי"ל שוה כסף ככסף, ורש"י שם.
  44. ↑ ויקרא כז כה.
  45. ↑ ויקרא כז כז. עי' ספרא שם, ופי' רבינו הלל שם. ועי' קרבן אהרן שם, ותוי"ט בכורות פ"ח מ"ח, שגורסים בספרא בע"א.
  46. ↑ ספרא בחוקותי פרשה ד תחי' פי"א אות ז, הובא בתוס' שבת קכח א. ועי' רמב"ם שם, וערוה"ש העתיד ערכין פמ"ה ס"ב, וקרית מלך ערכין שם.
  47. ↑ עי' ציונים 57 ואילך, 72 ואילך, שהכוונה לכתוב בויקרא כז יט: ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו.
  48. ↑ ר"י בתוס' שבת קכח א ד"ה ונתן.
  49. ↑ ע"ע כסף צורי.
  50. ↑ עי' קידושין יא ב ובכורות נ ב: דכתיב ונתן הכסף וקם לו, ועי' ציונים 57 ואילך, 72 ואילך, שהכוונה לכתוב בויקרא כז יט: ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו.
  51. ↑ דברים יד כה.
  52. ↑ ע"ע פדיון מעשר שני. קידושין שם ובכורות שם.
  53. ↑ עי' משנה בכורות נא א: אין פודים וגו' לא בקרקעות וגו', ושם: ולא בהקדשות, וגמ' שם נא ב בבאורה; רמב"ם ערכין פ"ז ה"א.
  54. ↑ ויקרא כז כז. עי' ספרא בחוקותי פרשה ד תחי' פי"א אות ז, ופי' רבינו הלל שם. ועי' קרבן אהרן שם, ותוי"ט בכורות פ"ח מ"ח, שגורסים בספרא בע"א.
  55. ↑ ויקרא כז כה.
  56. ↑ ספרא שם, הובא בתוס' שבת קכח א. ועי' רש"י בכורות נא ב ד"ה ולא הקדשות, ותוס' שם א ד"ה אימא, ותוי"ט בכורות פ"ח מ"ח.
  57. ↑ ויקרא כז יט.
  58. ↑ עי' ברכות מז ב ושבת קכח א ועירובין לא ב ופסחים לה ב וב"מ נד א: ונתן הכסף וקם לו, ורש"י פסחים שם וב"מ שם ותוס' שבת שם שהכוונה למה שנאמר בויקרא שם: ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו. ועי' תוס' בכורות נא א ד"ה אימא.
  59. ↑ עי' לעיל.
  60. ↑ ר"י בתוס' שבת קכח א ד"ה ונתן, ע"פ בכורות נא א.
  61. ↑ ציון 122.
  62. ↑ עי' משנה בכורות נא א: אין פודים לא בעבדים וגו', ושם: ולא בהקדשות, וגמ' שם נא ב בבאורה; רמב"ם ערכין פ"ז ה"א.
  63. ↑ ויקרא כז כז. עי' ספרא בחוקותי פרשה ד תחי' פי"א אות ז, ופי' רבינו הלל שם. ועי' קרבן אהרן שם, ותוי"ט בכורות פ"ח מ"ח, שגורסים בספרא בע"א.
  64. ↑ ויקרא כז כה.
  65. ↑ ספרא שם. ועי' רש"י בכורות נא ב ד"ה ולא הקדשות, ותוי"ט בכורות פ"ח מ"ח.
  66. ↑ ע"ע עבדים, על הקש עבדים לקרקעות. רמב"ם ערכין פ"ז ה"א; עי' ד' ר"י בתוס' שבת קכח א ד"ה ונתן, ע"פ בכורות נא א.
  67. ↑ עי' ציון 53.
  68. ↑ עי' משנה בכורות נא א: אין פודים וגו' ולא בשטרות וגו', ושם: ולא בהקדשות, וגמ' שם נא ב בבאורה; קידושין ה א וכז א; רמב"ם ערכין פ"ז ה"א. על מהות השטר המדובר עי' רש"י קידושין ה א, שכתב לגזבר שטר על מעות פדיון ההקדש, ועי' רשב"א שם שמפ' בע"א.
  69. ↑ ויקרא כז כז. עי' ספרא בחוקותי פרשה ד תחי' פי"א אות ז, ופי' רבינו הלל שם. ועי' קרבן אהרן שם, ותוי"ט בכורות פ"ח מ"ח, שגורסים בספרא בע"א.
  70. ↑ ויקרא כז כה.
  71. ↑ ספרא שם. ועי' רש"י בכורות נא ב ד"ה ולא הקדשות, ותוי"ט בכורות פ"ח מ"ח.
  72. ↑ ויקרא כז יט.
  73. ↑ עי' קידושין ה א, ורש"י שם כז א ד"ה שטר: ונתן הכסף וקם לו, ועי' רש"י שם נד א ד"ה ונתן, שהכוונה לכתוב בויקרא שם: ויסף וגו', ועי' ציון 58.
  74. ↑ עי' לעיל.
  75. ↑ ר"י בתוס' שבת קכח א ד"ה ונתן. ועי' רמב"ם שם.
  76. ↑ עי' קידושין כט א: ונתן הכסף וקם לו, ועי' ציונים 57 ואילך, 72 ואילך, ורש"י קידושין נד ב ד"ה ונתן, שהכוונה לכתוב בויקרא כז יט: ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו. ועי' ציון 242. ועי' תוס' עירובין פא ב ד"ה דבר תורה, בשם רש"י, שהטעם שהקדש אינו נקנה במשיכה הוא שבכל מקום שהקדש נמצא הוא נמצא ברשות הקדש (בי גזא דרחמנא), וע"ע משיכה.
  77. ↑ ויקרא כז יט.
  78. ↑ עי' רש"י קידושין נד ב ד"ה ונתן.
  79. ↑ עי' משנה זבחים עא ב: ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ורש"י שם ד"ה ירעו (א); עי' רש"י ויקרא כז יא.
  80. ↑ עי' משנה זבחים שם; עי' משנה מנחות ק א, ורש"י שם; ברייתות דלהלן; רמב"ם ערכין פ"ה הי"א ואסו"מ פ"א ה"י וסהמ"צ ע' פו.
  81. ↑ ויקרא כז יא.
  82. ↑ עי' ברייתא במנחות קא א ותמורה לב ב ובכורות לז ב; ספרא בחוקותי פרשה ד סוף פ"ט אות א.
  83. ↑ עי' משנה זבחים שם; רמב"ם ערכין שם.
  84. ↑ עי' ציון 11 ואילך.
  85. ↑ ציון 14 ואילך.
  86. ↑ עי' מנחות קא א: דמכלי שרת לא אשכחן, ורש"י שם ד"ה דמכלי. וע"ש שהטעם שאינו נפדה הוא שהתקדש בסכין, שהוא כלי שרת, ועי' קר"א וטהרת הקדש, שם שהק' ממנחות ז א, שכלי שרת אינם מקדשים פסולים, וע"ע קדוש כלי. ועי' קר"א מעילה יט ב ד"ה וראיתי בדברי, ואחיעזר ח"ב יו"ד סי' כח אות א, שהק' מחולין ל א, שמשמע שאפשר לפדות קרבן פסח אחר שחיטה
  87. ↑ עי' משנה מנחות ק ב, וד' שמואל בגמ' שם; עי' רמב"ם ערכין פ"ו ה"ד. על גדר קדושת דמים ע"ע הקדש.
  88. ↑ ציון 101.
  89. ↑ ציון 117 ואילך.
  90. ↑ ציון 151 ואילך.
  91. ↑ עי' משנה מנחות ק ב, וגמ' שם, ורש"י שם ד"ה והעופות.
  92. ↑ עי' ציון 80.
  93. ↑ עי' משנה שם, וגמ' שם, ורש"י שם ד"ה המנחות. ועי' ציון הבא וציון 107.
  94. ↑ עי' ציון 111. עי' משנה שם, ורש"י שם ד"ה והעופות, וגמ' שם קא א. ועי' ספרא שבציון 114, שדרש מן הכתוב שדוקא בהמה נפדית ולא עוף, ועי' ראב"ד על ספרא שם, שכמו"כ יש ללמוד מאותה דרשה שמנחות ונסכים, כשיש בהם קדושת הגוף, אינם נפדים, עי' ציון הקודם.
  95. ↑ משנה מנחות ק ב; רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"ה.
  96. ↑ רש"י שם ד"ה המנחות.
  97. ↑ עי' ציון 87.
  98. ↑ שמואל במנחות ק ב, ויש אומרים אף בדעת רבי אושעיא שם קא א.
  99. ↑ עי' ציון 87. שמואל במנחות ק ב.
  100. ↑ עי' תוספתא כריתות פ"ד: הרי היא ככל המנחות תיפדה ותיאכל, ועי' חסדי דוד שם.
  101. ↑ מנחות קא א. ועי' תוס' רבינו אלחנן ע"ז יג ב ד"ה ונשחטיה, וקר"א מעילה יט ב ד"ה והנה בפרק, שמן התורה הוא שהטהורים אינם נפדים.
  102. ↑ ע"ע הקדש. ראב"ד על ספרא בחוקותי פרשה ד סוף פ"ט אות ה, ותוי"ט ותפא"י מנחות פי"ב ה"א, ע"פ ד' רב פפא במנחות קא א: אי שמיעא ליה לשמואל הא דתניא וגו'.
  103. ↑ רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"ה.
  104. ↑ מנחות שם, ורש"י שם. ועי' רגמ"ה שם, פי' אחר.
  105. ↑ ויקרא ה יג
  106. ↑ עי' מנחות שם, ורש"י שם ד"ה חוץ ממנחת חוטא. וע"ע קרבן עולה ויורד.
  107. ↑ משנה מנחות ק ב; עי' רמב"ם ערכין פ"ה ה"ט ואסו"מ פ"ו ה"ד וה"ה.
  108. ↑ רש"י שם.
  109. ↑ עי' ציון 91. ועי' ראב"ד שבציון 94.
  110. ↑ ציון 96 ואילך.
  111. ↑ משנה מנחות ק ב; רמב"ם ערכין פ"ה ה"ט ואסו"מ פ"ו ה"ד.
  112. ↑ עי' ציון 91. עי' משנה מנחות ק ב, ורש"י שם ד"ה והעופות, וגמ' שם קא א.
  113. ↑ ויקרא כז יא.
  114. ↑ ספרא בחוקותי פרשה ד סוף פ"ט אות ה.
  115. ↑ ברייתא תמורה לג א, ותוספתא מנחות תחי' פי"ב כפי שהובאה בתוס' מנחות ק ב ד"ה העופות.
  116. ↑ ציון 96 ואילך.
  117. ↑ משנה מנחות ק ב; רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"ד. ועי' רש"י ע"ז נד ב ד"ה איתסרו, שמ' שיש פדיון לכלי שרת, ועי' שעה"מ איסו"מ פ"ו ה"ה ומקדש דוד קדשים סי' ב אות ה.
  118. ↑ משנה מנחות שם; רמב"ם שם.
  119. ↑ מנחות קא א. על כלי שרת, אם קדושתם קדושת דמים או קדושת הגוף, ע"ע כלי שרת וע' חנוך כלי המזבח.
  120. ↑ עי' ציון 101.
  121. ↑ מנחות קא א.
  122. ↑ ע"ע חבת הקדש וע' מערכה. מנחות שם.
  123. ↑ מנחות שם.
  124. ↑ עי' ציון 98.
  125. ↑ עי' מנחות קא א: דלא שכיחי, ותוס' שם ק ב סוף ד"ה וכלי שרת. ועי' גמ' שם קא א, הטעם שעצים נחשבים דבר שאינו שכיח, לפי שעץ שנמצא בו תולעת נפסל לגבי מזבח, ע"ע מערכה.
  126. ↑ ויקרא כז יא.
  127. ↑ ספרא בחוקותי פרשה ד סוף פ"ט אות ה. ועי' ראב"ד על ספרא שם, שמביא מהגמרא את הטעמים שלעיל.
  128. ↑ ציון 96 ואילך.
  129. ↑ תוספתא מגילה פ"ב; רמב"ם ביה"ב פ"א הט"ו. ועי' מל"מ שם, ע"פ ע"ז נב ב, בטעם שאינם מותרים ע"י פדיון, שאינו דרך ארץ להשתמש בהם הדיוט. וע"ע הקדש ציון 6.
  130. ↑ במדבר יח יז. משנה חולין קל א; משנה בכורות יד א וחולין קל א, ועי' גמ' בכורות שם לא ב; משנה תמורה כא א, וגמ' שם ה ב; רמב"ם בכורות פ"א הי"ז ומעילה פ"א ה"ט ואסו"מ פ"א הי"ב ותמורה פ"ג ה"ב.
  131. ↑ תמורה ה ב; רמב"ם מעילה שם.
  132. ↑ ציון 326 ואילך.
  133. ↑ משנה חולין קל א; משנה בכורות יד א וחולין קל א, ועי' גמ' בכורות שם לא ב; משנה תמורה כא א וגמ' שם ה ב; רמב"ם בכורות פ"ו ה"ה ומעילה פ"א ה"ט ואסו"מ פ"א הי"ב ותמורה פ"ג ה"ב.
  134. ↑ ויקרא כז לב לג. עי' בכורות לא ב; רש"י תמורה כא א ד"ה נפל בהן.
  135. ↑ תמורה ה ב; רמב"ם בכורות שם ומעילה שם.
  136. ↑ עי' ערכין כט א: שקול ארבעה זוזי, ורש"י ותוס' על המשנה שם כח ב; רמב"ם ערכין פ"ו ה"ד.
  137. ↑ ציון 129 ואילך.
  138. ↑ משנה ערכין כח ב; רמב"ם רמב"ם ערכין פ"ו ה"ד.
  139. ↑ עי' ציון 18.
  140. ↑ ציון 179 ואילך.
  141. ↑ עי' ויקרא כז טו ואילך. רמב"ם ערכין פ"ד ה"א.
  142. ↑ עי' ויקרא שם; רמב"ם שם.
  143. ↑ רמב"ם ערכין פ"ד ה"כ והכ"ו.
  144. ↑ רמב"ם ערכין פ"ד ה"א.
  145. ↑ רמב"ם ערכין פ"ד הכ"ו.
  146. ↑ רמב"ם שם.
  147. ↑ עי' משנה ערכין כו ב, ורש"י שם; רמב"ם ערכין פ"ד הכ"ו. וע"ע יובל ציון 816 ואילך וע' שדה מקנה.
  148. ↑ עי' ערכין יד א.
  149. ↑ ע"ע חומש.
  150. ↑ רבי אליעזר במשנה ערכין יד א, ועי' גמ' שם יד ב, שכל התנאים מודים לו בזה; רמב"ם ערכין פ"ד הכ"ו.
  151. ↑ ציון 286 ואילך.
  152. ↑ ציון 40 ואילך.
  153. ↑ ציון 112 ואילך.
  154. ↑ ע"ע שעבוד.
  155. ↑ עי' משנה ערכין כג ב: הפודה פודה, וגמ' שם: משום דר' אבהו, ורש"י שם ד"ה הפודה, וראב"ד ערכין פ"ז הי"ד. ועי' ציון 33. עי' רמב"ם שם ושם הט"ז, ורדב"ז וכ"מ שם בדעתו, שפי' את הסוגיה בע"א.
  156. ↑ ברייתא ערכין שם ותוספתא ערכין פ"ד.
  157. ↑ רש"י שם ד"ה אם חובו, בפירוש הראשון. ועי' רש"י שם פי' אחר, להפך, שכשאין חובו כנגד הקדשו בעלי החוב גובים בלא פדיון, וכ"מ בתוספתא ערכין פ"ד, ועי' טעם הדבר בשטמ"ק ערכין שם בשם הרא"ש בתוספותיו.
  158. ↑ עי' ערכין שם.
  159. ↑ עי' רש"י ערכין שם.
  160. ↑ ע"ע מעילה וע' נדר.
  161. ↑ עי' משנה נדרים כח א וב, ור"ן שם; ברייתא נדרים לה א ושבועות כב א, ור"ן נדרים לה א בבאורה. ועי' רש"י יבמות פח א ד"ה אי קסבר, ותוס' שבועות כב ב ד"ה וחכמים אומרים ותוס' יבמות פח א ד"ה אי קסבר, בשם ר"ת; רמב"ם מעילה פ"ד ה"ט.
  162. ↑ ברייתא נדרים לה א ושבועות שם, ור"ן נדרים שם בבאורה.
  163. ↑ רש"י שבועות שם.
  164. ↑ משנה תמורה ל ב; עי' ברייתא דלהלן.
  165. ↑ רמב"ם אסו"מ פ"ב ה"י. ועי' רש"י תמורה יז א ד"ה שמע מינה.
  166. ↑ משנה תמורה שם; ברייתא בכורות טו א ותמורה לא א; רמב"ם שם. ועי' ציון 170. ועי' שעה"מ אסו"מ פ"א הי"א, אם מותר לפדותם כדי להסיק תחת תבשילו.
  167. ↑ דברים יב טו.
  168. ↑ ברייתא בכורות שם ותמורה שם.
  169. ↑ רמב"ם שם.
  170. ↑ עי' בכורות שם ותמורה שם: איכא דאמרי. ועי' פסחים כט א, שאף את המחלוקת בברייתא באוכל חמץ של הקדש בפסח, אם מעל (ע"ע מעילה) תלה רב יוסף בשאלה אם פודים את הקדשים להאכילם לכלבים, וע"ש אמוראים אחרים שאמרו שלכל הדעות בברייתא שם פודים את הקדשים להאכילם לכלבים, ואחרים שאמרו שלכל הדעות שם אין פודים, וע"ע דבר הגורם לממון ציון 66 ואילך.
  171. ↑ דברים שם.
  172. ↑ תמורה שם, והיינו שמחיים אסור ליהנות מגיזתם ומחלבם, ע"ע פסולי המוקדשים.
  173. ↑ רש"י תמורה שם.
  174. ↑ עי' משנה בכורות יד א וחולין קל א: ואם מתו יפדו, ורש"י שם ושם, ותוס' שבועות יא ב סוף ד"ה אי הכי.
  175. ↑ עי' שבועות יא ב, שפרה אדומה, אע"פ שאינה אלא קדשי בדק הבית (ע"ע פרה אדומה) היא בכלל הדין שאין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים, ותוס' שם ד"ה אי הכי וד"ה משום עורה, שהוא מדרבנן. ועי' רמב"ם אסו"מ פ"א הי"א, ע"פ משנה בכורות יד א, שקדשים שקדם מומם להקדשם, שאינם אלא קדשי בדק הבית, פודים אותם להאכילם לכלבים, ועי' שעה"מ שם בדעת רמב"ם שם, שאע"פ שמדרבנן אין פודים קדשי בד"ה להאכילם לכלבים, בקדם מומם להקדשם, שאינו שכיח, לא גזרו, ופודים, ועי' תוס' שבועות שם, שמה ששנינו בבכורות שם שפודים, אינו אלא מן התורה, אבל מדרבנן אין פודים.
  176. ↑ תוס' שבועות יא ב ד"ה משום עורה, ע"פ זבחים קג ב.
  177. ↑ עי' ציון 175.
  178. ↑ תוס' שבועות שם.
  179. ↑ ברייתא בשבועות שם.
  180. ↑ רב משרשיא בשבועות שם, בבאור הברייתא שם.
  181. ↑ תוס' שם.
  182. ↑ עי' ספרא שבציון 195; רמב"ם ערכין פ"ה ה"ג. ועי' רדב"ז שם שמקורו מזה שלא נאמרו בתורה ערכים אלא לאדם ולשדה אחוזה, עי' להלן, אבל שאר ההקדשות נפדים בשווים.
  183. ↑ עי' ציון 80.
  184. ↑ עי' משנה תמורה כו ב; רמב"ם ערכין פ"ז ה"ח.
  185. ↑ עי' ציון 205.
  186. ↑ עי' ספרא שבציון 195; עי' משנה תמורה כו ב, ורש"י שם ד"ה לעשות; עי' בכורות כה א וערכין כט א ומעילה יד ב: לכתחלה מי אמר; רמב"ם ערכין פ"ז ה"ח. ועי' ב"מ נז א: אב"א דכו"ע אית להו וגו' שחללו אין לכתחלה לא, ורש"י שם ד"ה ד"ה ומר סבר, שלפי פירוש זה בגמ', ריש לקיש ור' יוחנן נחלקו אם מותר לכתחלה לפדות שוה מנה בפרוטה, ושישלים אח"כ, ועי' תוס' שם ד"ה ומר סבר, שדחה פי' זה, וכ' שלדברי הכל לכתחלה אין פודים בפחות משוויו, ופי' את הגמ' שם בע"א, עי' ציון 220. ועי' תוס' חולין קלה א ד"ה ראשית הגז, ופסקי תוס' שם אות שסח, שמשמע שלכתחלה פודים שוה מנה בפרוטה.
  187. ↑ עי' ציון 205. ועי' ציון 211 שדין זה לא נאמר אלא כשהמקדיש פודה.
  188. ↑ רגמ"ה ערכין כט א.
  189. ↑ ערכין כט א; רמב"ם ערכין פ"ח ה"י.
  190. ↑ רמב"ם שם; עי' תוס' יומא נה ב ד"ה ונברור, ותוס' מנחות קז ב ד"ה כבש, שמה שאמרו בערכין שם ד' זוזים, לאו דוקא הוא.
  191. ↑ ציון 593 ואילך.
  192. ↑ ספרא דלהלן; רמב"ם ערכין פ"ז הי"א.
  193. ↑ ויקרא כז יב.
  194. ↑ ויקרא כז יד.
  195. ↑ ספרא בחוקותי פרשה ד סוף פ"א אות ו ופ"י אות א.
  196. ↑ ע"ע דמאי ציון 237.
  197. ↑ משנה ב"מ נו א; עי' ברייתא שם נז ב: רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש; רמב"ם מכירה פי"ג ה"ח.
  198. ↑ ויקרא כה יד.
  199. ↑ ב"מ נו א. וע"ע אונאה ציון 132, מקור נוסף.
  200. ↑ רש"י תמורה כז א ד"ה אי נימא.
  201. ↑ ע"ע אונאה.
  202. ↑ ב"מ נז א ותמורה כז ב. ועי' ציון 224, שיש סוברים שכן דעת ריש לקיש. על גדר דין ביטול מקח ביותר מכדי אונאה בפדיון הקדש, אם כל הפדיון בטל או שמה שכנגד התשלום נפדה והשאר אינו נפדה, או שהכל נפדה אלא שחייב להשלים מן התורה, עי' ציון 219.
  203. ↑ ע"ע אונאה.
  204. ↑ עי' ד' רב ירמיה בשם ר' יוחנן בב"מ שם ובתמורה שם, וגמ' שם בדעתו: אבל ההקדשות לא. ועי' להלן, שמדרבנן צריך להוסיף את ההפרש עד לשווי ההקדש.
  205. ↑ קידושין יא ב וב"מ נז א ובכורות כה א ונ ב וערכין כט א ותמורה כז ב ומעילה יד ב. ועי' ברייתא ב"מ נה א: פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זו תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי, ורש"י שם ד"ה הקדשו פדוי, שזה אפי' כשההפרש במחיר הוא יותר מכדי אונאה. ועי' להלן, שמ"מ מדרבנן צריך להשלים את הדמים החסרים. ועי' ב"מ נז א, שבתחלה אמרו שר' יוחנן ור"ל (שבציונים 220, 221, שנחלקו בפודה בפחות משוויו, אם מן התורה צריך להשלים עד השווי, או רק מדרבנן) נחלקו בד' שמואל, שריש לקיש סובר כשמואל, ולפיכך מן התורה א"צ להשלים, ור' יוחנן חלק על שמואל, ולפיכך צריך מן התורה להשלים, ועי' ב"מ שם: אי בעית אימא, שאף ר' יוחנן מודה לשמואל, אלא שהם נחלקו אם מותר לכתחלה לפדות בפחות משוויו, עי' ציון 186, או שהם נחלקו באופן שהתכוין לפדות בשוויו, וטעה ונתן פחות משוויו 220.
  206. ↑ רש"י ב"מ נה א ד"ה הקדשו; רמב"ם ערכין פ"ז ה"ח.
  207. ↑ ע"ע אונאה.
  208. ↑ ב"מ שם ותמורה שם. ועי' ציון 227, שלפי דעה אחת בגמ' אף ריש לקיש סובר כן. על גדר ביטול מקח בפדיון הקדש עי' ציון 219.
  209. ↑ ציון 37 ואילך.
  210. ↑ עי' ציון 205.
  211. ↑ עי' תוס' מנחות עא ב ד"ה ומתירין, בתי' השני, וטו"א מגילה כג ב ד"ה כבר כתבתי, בדעתו, ועי' טו"א שם ד"ה ומפני, ודבר אברהם ח"א סי' טו אות ה, וח"ב סי' כד, בבאור סברת התוס'. ועי' תוס' תמורה כז ב ד"ה לא, ועי' ציון 264.
  212. ↑ עי' תוס' ביצה ה ב ד"ה ובקש; עי' תוס' מנחות צח א ד"ה שלא.
  213. ↑ עי' ציון 238 ואילך, על הקדש שפדוהו לפי שומא מסוימת, ולאחמ"כ שמוהו שוב בסכום גבוה יותר.
  214. ↑ עי' משנה תמורה כו ב, ורש"י ב"מ נז א ד"ה אם היה, ורע"ב תמורה פ"ה מ"ה; עי' ברייתא ב"מ נה א: פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זו תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה, ורש"י שם ד"ה הקדשו פדוי; רמב"ם ערכין פ"ז ה"ח - הי"א. ועי' רמב"ם שם ה"י, ולח"מ שם בדעתו, שאפ' אם היה ההפרש כל שהוא, חייב להשלימו. ועי' תוס' ב"מ נה א ד"ה טלית, שמשמע שאין חייב להשלים אלא כשהתכוין לחלל שוה בשוה, אבל כשנתכוין לחלל הקדש ששוה הרבה על דבר מועט, א"צ להשלים, ועי' רש"ש שם שהק' מתוס' שבציון 220, שאף כשנתכוין לחלל הקדש ששוה הרבה על דבר מועט, צריך להשלים עכ"פ מדרבנן.
  215. ↑ ב"מ נז א ותמורה כז א. ועי' להלן, שיש שהופכים את השיטות, ולדעתם אלו הם דברי ריש לקיש.
  216. ↑ ב"מ שם ותמורה שם. ועי' להלן שיש שהופכים את השיטות, ולדעתם אלו הם דברי רבי יוחנן.
  217. ↑ ע"ע אונאה.
  218. ↑ עי' ציונים 202, 204, מחלוקת אמוראים בדעת ר' יוחנן אם יש אונאה בהקדשות ביותר משתות.
  219. ↑ עי' ציון 202. ועי' ציון הבא. ועי' תוס' ב"מ נז א ד"ה יצא, שלסוברים שצריך להשלים את המעות מן התורה משום שיש להקדש ביטול מקח, אין הכוונה שכל הפדיון בטל עד שישלים, אלא שכנגד המעות שנתן יצא לחולין, והשאר יתחלל בדמים שיוסיף. ועי' רש"י ב"מ שם ד"ה ומר לית, ותוס' תמורה כז א ד"ה אף, שמשמע שהפדיון אינו חל כלל עד שישלים. ועי' רמב"ן ב"מ שם (ד"ה הא) וריטב"א שם בשם רש"י, שפי' להפך, שאפ' לסוברים שצריך להשלים מן התורה משום שיש ביטול מקח בהקדש, הפדיון כולו חל אף קודם שישלים, אלא שצריך מן התורה להשלים.
  220. ↑ עי' ב"מ שם ותמורה שם: לעולם בביטול מקח ואיפוך. ועי' ב"מ שם (וכן תמורה כז ב לגי' רש"י שם ד"ה לא בין) שבתחלה אמרו בדעת ר' יוחנן לפי פירוש זה, שהוא חולק על שמואל שבציון 205, שאמר שהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, וע"ש: אי בעית אימא, שאינו חולק לגמרי על שמואל, אלא סובר שאע"פ שאם חילל על פרוטה מחולל, לכתחלה לא, ועי' רש"י תמורה שם ד"ה לא בין, ותוס' ב"מ שם ד"ה ומר סבר, בבאור הדברים, שלדעת ר' יוחנן דוקא אם התכוין לחלל על פחות מדמיו חל הפדיון, וחובת ההשלמה היא מדרבנן, אבל אם התכוין לחלל בכדי דמיו וטעה, לא חל הפדיון, וחובת ההשלמה היא מן התורה, ועי' תוס' ורש"ש שבציון 214, ועי' רש"י ב"מ שם פי' אחר (עי' ציון 186) ועי' תמורה כז ב, גירסא אחרת בסוגיית הגמ' שם, ועי' רש"י שם והגהות הגר"א שם.
  221. ↑ עי' ב"מ שם ותמורה שם: לעולם בביטול מקח ואיפוך. ועי' ב"מ שם, שלפ"ז ר"ל סובר כשמואל שהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל.
  222. ↑ תוס' ב"מ נז א ד"ה יצא.
  223. ↑ עי' ציון 202 ואילך, מחלוקת אמוראים בדעת ר' יוחנן אם יש בהקדש דין אונאה ביותר מכדי אונאה.
  224. ↑ עי' תמורה כז ב: אמר ר' ירמיה לא תיפוך, ורש"י שם, ורש"י ב"מ נז א ד"ה ואיפוך. ועי' ציון 219, מחלוקת ראשונים לסוברים שיש ביטול מקח בהקדש ביותר מכדי אונאה, אם כל הפדיון בטל עד שישלים, או שמה שכנגד המעות יצא לחולין, והשאר נשאר קדוש עד שישלים, או שהכל יצא לחולין אלא שמן התורה צריך להשלים.
  225. ↑ עי' ציון 197 ואילך.
  226. ↑ ב"מ נז א וב, ותמורה כז ב: איבעית אימא וגו' לא תיפוך. ועי' רמב"ם ערכין פ"ז ה"י, ולח"מ שם.
  227. ↑ עי' ציון 208.
  228. ↑ עי' ב"מ שם ותמורה שם, ופנ"י ב"מ שם ד"ה לכך נראה, בבאור הדברים. ועי' רש"י שם ד"ה אף צריך, ופנ"י שם בדעתו, שלפי ביאור זה בדברי ר' יוחנן, מקורו הוא ממשמעות הכתוב: ערכך, שמשמע כל השווי.
  229. ↑ רמב"ם ערכין פ"ז ה"ח וה"ט וה"י. ועי' ערוה"ש העתיד ערכין סי' מה סט"ז, שהפודה קדשי מזבח בפרוטה, שצריך מדרבנן להשלים עד שווים, דמי ההשלמה ילכו לבדק הבית, ולא לקרבן, שהרי הקרבן כבר הוכן בחילול הראשון.
  230. ↑ ע"ע תמורה. תוס' ב"מ נה א ד"ה פרה.
  231. ↑ ברייתא ב"מ נה א; רמב"ם ערכין פ"ז הי"א. ועי' ציון 293, שי"ג בברייתא שם בע"א.
  232. ↑ רש"י שם ד"ה הקדשו פדוי; עי' ד' רבי יוחנן בירושלמי מע"ש פ"ד ה"ב: הקדש שפדאו יותר על דמיו תפס את הכל; רמב"ם שם.
  233. ↑ רב אימי בירושלמי מע"ש שם.
  234. ↑ עי' ירושלמי שם: רבי זעירא בעי קומי רבי אימי נבדק אותו האיש ואמר לא לכך נתכוונתי אמר ליה לשיבדוק, ופנ"מ ורש"ס שם בבאור דבריו. ועי' או"ש ערכין פ"ז הי"א, שכ"כ בדעת רמב"ם שם.
  235. ↑ מהר"א פולדא שם בבאור ד' הירושלמי שם.
  236. ↑ עי' ציון 264, אימתי מועילה שומא של שני בני אדם.
  237. ↑ רש"י תמורה כז ב ד"ה לא אמרו; רמב"ם דלהלן.
  238. ↑ עולא בתמורה כז ב; רמב"ם ערכין פ"ז ה"י.
  239. ↑ רב ספרא בתמורה שם. וע"ע אומדנא.
  240. ↑ גמ' תמורה שם בבאור ד' עולא שם.
  241. ↑ עי' ציון 215 ואילך, מחלוקת אמוראים, ועי' ציון 229.
  242. ↑ עי' ציון 76.
  243. ↑ קידושין כט א; רמב"ם ערכין פ"ז הי"ב.
  244. ↑ קידושין שם; רמב"ם ערכין שם הי"ג.
  245. ↑ ע"ע משיכה. קידושין כט א; רמב"ם ערכין פ"ז הי"ב.
  246. ↑ קידושין כט א; רמב"ם ערכין פ"ז הי"ג.
  247. ↑ עי' לעיל.
  248. ↑ ע"ע משיכה.
  249. ↑ ע"ע. קידושין שם.
  250. ↑ רמב"ם שם.
  251. ↑ ויקרא כז כג.
  252. ↑ עי' משנה וגמ' ערכין כד א, ורמב"ם ערכין פ"ג ה"ט ופיהמ"ש ערכין פ"ו מ"ה, שפי' שמדובר בפדיון הקדש, וכ"מ בתוספתא ערכין פ"ד, וכ"מ בתוס' ערכין שם ד"ה אין להקדש. ועי' רש"י ערכין שם, שפי' שאין מדובר בפדיון הקדש אלא במעריך הנידון בהשג יד, ע"ע ערכין.
  253. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם שם.
  254. ↑ משנה סנהדרין ב א; רמב"ם ערכין פ"ח ה"ב. ועי' גמ' שם יד ב, שתמהו מה מקור המספר הזה. וע"ע הכרזה ציון 85, שיש שכתב שבהקדש אין צריך שומא כלל, אלא די בהכרזה.
  255. ↑ רמב"ם שם.
  256. ↑ ברייתא סנהדרין יד ב ופח א. ועי' גמ' סנהדרין יד ב, שמקורו מזה שעשרה כהנים נאמרו בפרשה, עי' להלן.
  257. ↑ עי' רמב"ם דלעיל.
  258. ↑ משנה סנהדרין ב א, ורש"י שם ד"ה והקרקעות; משנה מגילה כג ב. ועי' רמב"ם ערכין פ"ח ה"ב. ועי' תוס' מגילה שם ד"ה עשרה, שהק' איך יתכן שיהיו עשר, הרי אין בי"ד שקול, ע"ע בית דין.
  259. ↑ שמואל דלהלן.
  260. ↑ עי' ויקרא כז. עי' סנהדרין יד ב, ורש"י שם ד"ה עשרה, ורש"י מגילה שם ד"ה עשרה.
  261. ↑ עי' סנהדרין יד ב; רש"י מגילה שם ד"ה עשרה.
  262. ↑ שמואל בסנהדרין טו א ובמגילה כג ב. וע"ש ושם שהק' שהשלישי והחמישי והשביעי והתשיעי אינם מיעוט אחר מיעוט, ויצטרכו חמשה כהנים.
  263. ↑ עי' תוס' תמורה כז ב ד"ה לא אמרו, ע"פ סנהדרין פח א: בפלוגתא דראב"י ורבנן.
  264. ↑ תוס' שם, ע"פ גמ' שבציון 238, שמוכח שלפעמים די בשומא של שני בני אדם, וע"פ ד' שמואל שבציון 205, שאפ' אם פדו הקדש שוה מנה בפרוטה, והיינו בהכרח בלא שומא בשלשה או בעשרה, ההקדש חל, ומפ' שמדובר דוקא כשהבעלים פודה לעצמו, ועי' ציון 211.
  265. ↑ ציון 311 ואילך.
  266. ↑ ציון 69.
  267. ↑ משנה ערכין כא ב, ורש"י שם. ועי' רמב"ם ערכין פ"ד הכ"ז.
  268. ↑ ברייתא ערכין שם. ועי' רמב"ם שם.
  269. ↑ עי' משנה ערכין כז א; עי' רמב"ם ערכין פ"ח ה"ג.
  270. ↑ ציון 65 ואילך.
  271. ↑ משנה ערכין כז א, לענין פדיון שדה הקדש, ועי' גמ' שם: מצות גאולה באדון, שמשמע שה"ה בפדיון בהמה טמאה, שהיא המקור למצות גאולה באדון, עי' ציון 41; רמב"ם ערכין פ"ה ה"א וה"ג.
  272. ↑ עי' ברייתא ערכין שם: כופין, וגמ' שם: מאי אומרין נמי כופין, ואי בעית אימא מעיקרא אומרין, ואי לא צאית כופין; רמב"ם שם ושם. ועי' תוס' ערכין שם, בטעם שכופים אותו, שכל עוד שההקדש לא נפדה, עלולים ליהנות ממנו ולבא בו לידי תקלה.
  273. ↑ עי' משנה ערכין שם; רמב"ם שם ה"א.
  274. ↑ ע"ע חומש. משנה ערכין כז א.
  275. ↑ גמ' ערכין שם.
  276. ↑ עי' ציון 40. גמ' ערכין שם.
  277. ↑ ע"ע חומש. משנה ערכין כז א; רמב"ם ערכין פ"ח ה"ה.
  278. ↑ משנה ערכין כז א וב, ורש"י שם.
  279. ↑ עי' משנה שם: בעשרים וחמש, הבעלים נותן שלושים, וגמ' שם בבאורה שמדובר כשהמקדיש הציע עשרים ופרוטה. ועי' סוף המשנה שם, וגמ' שם בבאורה, שכשהשני הציע עשרים ושש, הוא קודם כשהמקדיש הציע עשרים, אבל אם המקדיש הציע עשרים ואחד, המקדיש קודם והוא חייב לתת שלשים ואחד ודינר, לפי שהקרן והחומש שלו הם עשרים ושש ודינר (שהחומש של עשרים ואחד הוא חמש ודינר) ומאחר שהם יותר מהצעתו של חברו, הוא חייב לפדות, וחייב גם עוד חמש להשלמת הצעתו של חברו.
  280. ↑ עי' שפ"א ערכין שם.
  281. ↑ רש"י ערכין שם ד"ה עשרים ושש.
  282. ↑ עי' ערכין כז ב.
  283. ↑ ציון 309 ואילך.
  284. ↑ עי' משנה ערכין כז א; רמב"ם ערכין פ"ח ה"ג.
  285. ↑ רגמ"ה ערכין שם.
  286. ↑ משנה ערכין כז א; רמב"ם ערכין פ"ח ה"ג.
  287. ↑ עי' משנה ערכין שם, ורמב"ם שם.
  288. ↑ עי' ד' רב חסדא בערכין כז ב, לפי מסקנת הגמ' שם בבאור דבריו.
  289. ↑ רש"י שם ד"ה חזרו בהן בב"א.
  290. ↑ עי' ד' רב חסדא בערכין שם, ורש"י שם ד"ה לא שנו.
  291. ↑ עי' ד' רב חסדא בערכין שם ורש"י שם ד"ה משלשין ביניהן.
  292. ↑ ראב"ד ערכין פ"ח ה"ד. ועי' רמב"ם שם שפי' בע"א, שכשחזרו בב"א מתחלקים כולם בכל הסכום, ואף הממעיט מתחלק במה שהתחייב המרבה, ועי' ראב"ד שם שתמה על פירושו.
  293. ↑ עי' ברייתא ב"מ נה א: פרה זו תחת פרה של הקדש, וחי' הר"ן שם בשם ראב"ד, ומאירי שם בשם יש גורסין, ורשב"א שם נז א סוף ד"ה מר סבר, שגורסים: הקדשו אינו פדוי. ועי' ציון 231 גי' אחרת.
  294. ↑ ויקרא כז כז. ראשונים הנ"ל.
  295. ↑ חי' הר"ן שם.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:פדיון_הקדש&oldid=160634"