אנציקלופדיה תלמודית:ספק טמאה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־12:05, 14 בדצמבר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - כשיש להסתפק אם דבר מסויים נטמא או לא.</span> == <span dir="rtl">ברשות הרבים</...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - כשיש להסתפק אם דבר מסויים נטמא או לא.

ברשות הרבים

ספק טומאה ברשות-הרבים* ספיקו טהור[1], ולפיכך, אם היה ברשות הרבים, ושנים אומרים: נטמא, ושנים אומרים: לא נטמא, טהור[2], וכן כלי שנמצא ברשות הרבים, שאיננו יודעים אם הוא טמא או טהור, טהור[3].

בתלמוד אמרו, שספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור נלמד מסוטה*[4], שהיא ברשות-היחיד*[5], ואף על פי שיש להסתפק אם נטמאה, נאסרה לבעלה[6], ודוקא שם הוא שאסר הכתוב מספק, אבל ברשות הרבים מותרת, שאינה סתירה[7], ולמדים טומאה מסוטה, שנאמר בה לשון טומאה[8]: ונסתרה והיא נטמָאה[9]. וכתבו ראשונים שאין לימוד זה בא אלא ללמד על דבר שיכול להיות, כמו סוטה[10], ובמקום שאין חזקת[11] טהרה[12], כגון מקוה* שנמדד ונמצא חסר, שלדעת ר' שמעון אם היה המקוה ברשות הרבים טהור[13], אבל האומר לשני נזירים: ראיתי אחד מכם שנטמא, ואיני יודע איזה מכם, אינו נלמד מכאן[14], אלא הוא טהור, מפני שמעמידים אותו על חזקתו[15].

בתוספתא ובירושלמי אמר בן זומא - וכן יש מהראשונים שכתבו להלכה[16] - שספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור, נלמד מכך שהציבור עושה את הפסח בטומאה, בזמן שרובם טמאים[17], ואם טומאה ודאית התירוה לציבור, קל-וחֹמר* לספק טומאה[18]. וראשונים כתבו לדעה זו, שחכמים הם שטיהרו ספק טומאה ברשות הרבים[19], וכתבו עוד - לדעתם שספק* דאוריתא ספיקו אינו אסור אלא מן התורה[20] - שכיון שטומאה ודאית נדחית מפני קרבן פסח, קל-וחֹמר* לספק טומאה, שאיסור כל הספיקות מדבריהם[21]. ויש שפירשו ששני הטעמים של התלמוד ושל בן זומא, אינם טעמים חלוקים[22], שבספק נגע בדבר טמא ספק לא נגע, אנו למדים דינו מסוטה, שספק אם נטמאה ספק אם לא נטמאה, ובוודאי נגע בדבר שהוא ספק טמא ספק טהור, אנו למדים דינו מקרבן פסח, ששם ודאי רוב הציבור טמאים[23].

יש המפרשים שנחלקו תנאים בתוספתא בטעם היתר ספק טומאה ברשות הרבים, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, הדין שספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור הוא - תקנת חכמים[24] - שמפני שאי אפשר לשאול ברבים[25], הקילו בו בספק[26], שהוא כמו ספק טומאה בדבר שאין בו דעת להישאל[27], ולדעתו אין ללמוד דין זה מקרבן פסח, שאז איננו יודעים אלא לטהר ספק טומאה כשרוב הציבור טמאים[28].

ספק טומאה ברשות הרבים, שספיקו טהור[29], יש מהראשונים הסוברים שאינו אלא מתקנת-חכמים*[30]. ויש מהראשונים הסוברים שהוא דין מן התורה[31].

ספק טומאה ברשות הרבים, שספיקו טהור[32], הוא אפילו כשהוא במקום שאין חזקת[33] טהרה[34]. ויש מהאחרונים הסובר, שאינו אלא במקום שיש חזקת טהרה[35].

הלכה זו, שספק טומאה ברשות הרבים טהור, אמרו עליה בתלמוד שבתחילה היתה הלכה-ואין-מורין-כן*[36] ברבים, שלא יבואו לזלזל בה[37], עד שבא יוסי בן יועזר ופירסמה ברבים[38].

ברשות היחיד

ספק טומאה ברשות-היחיד* ספיקו טמא[39], ולפיכך, אם היה ברשות היחיד, ושנים אומרים: נטמא, ושנים אומרים: לא נטמא, טמא[40], וכן כלי שנמצא ברשות היחיד, שאיננו יודעים אם הוא טמא או טהור, טמא[41].

דין זה נלמד מסוטה*[42], שאף על פי שספק אם זינתה, היא אסורה לבעלה[43], קודם שתיית המים המאררים, כאילו היא ודאי, וחייב בלאו-הבא-מכלל-עשה*[44], ואפילו אם היא טהורה, נענש בבית דין של מעלה אם בא עליה, כמו על חיבי-עשה*, ולא כשאר ספיקות, כגון ספק חֵלב ספק שומן ואכלו, ונודע שהוא שומן[45], שאף על פי שהוא צריך כפרה, אינו חמור כחייבי עשה[46], ומסוטה אתה דן לשרץ[47] מת[48], שספק נגע בטהרות ספק לא נגע, שאנו מחזיקים לו בטומאה מספק[49], והוא הדין לכל ספק טומאה[50], שאנו דנים בספיקו כאילו הוא ודאי, ושורפים עליו תרומה וקדשים[51], ולמדים טומאה מסוטה, שנאמר בה לשון טומאה[52]: ונסתרה והיא נטמָאה[53], ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון - שאם נסתרה בשוגג או באונס, אינה אסורה על בעלה[54] - עשה בה ספק כודאי, שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון - שהנוגע בטומאה אפילו באונס נטמא[55] - אינו דין שיעשה בו ספק כודאי[56], וממקום שבאת[57], שהואיל ולא למדת שמטמאים מספק אלא מסוטה, חזור ודון[58], מה סוטה טמאה מספק ברשות היחיד - שהוא מקום הראוי להיסתר[59], שאין סתירה ברשות-הרבים*[60] - אף ספק טומאה טמא כשהוא ברשות היחיד[61], ומה סוטה דבר שיש בו דעת לישאל - אם נטמאת אם לאו[62] - אף ספק טומאה דבר שיש בו דעת להישאל[63] אם נגע אם לאו, והוא אומר: איני יודע, כגון אדם או טהרות שהיה אדם עסוק בהם בשעה שנולד הספק[64], אבל דבר שאין בו דעת להישאל, אף ברשות היחיד ספיקו טהור[65].

יש המפרשים בתוספתא שטעם זה שנוי במחלוקת תנאים, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל ספק טומאה ברשות היחיד הוא - חומרת חכמים[66] - מפני שאפשר להישאל ליחיד[67], ולכך החמירו עליו בספק, כדי שירגיל לשאול ולא יכניס עצמו לספק, ואם יסתפק איזה פעם ישאל עליו וידע הדבר[68], ולדעתו אין ללמוד דין זה מסוטה, כי שם יש רגלים לדבר שנאסרה על בעלה, שהרי קינא לה ונסתרה[69].

אף בירושלמי אמרו שיש החלוקים על הלימוד מסוטה, שכן לדעתם קטנה* שזינתה, אפילו ברצון, לא נאסרה על בעלה[70], אף שיש בה דעת להישאל[71] - ויש מפרשים שקטן אין בו דעת להישאל, ומכל מקום בקטנה שזינתה ניתן לשאול את הבועל[72] - ואם כן לא למדו הדין מסוטה[73].

ספק טומאה ברשות היחיד, שספיקו טמא[74], יש מהראשונים הסוברים שאינו אלא מתקנת-חכמים*[75]. ויש מהראשונים הסוברים שהוא דין מן התורה[76].

ספק טומאה ברשות היחיד שספיקו טמא[77], הוא אפילו כשהוא נגד חזקת[78] טהרה[79].

שלושה אנשים ומעלה

ספק טומאה ברשות-היחיד* שספיקו טמא[80], היינו כשיש שם שני אנשים, שהרי לא למדנו דין זה אלא מסוטה*[81], וכשם שהסוטה ובועלה שנים, כך ספק טומאה ברשות היחיד שטמא היינו כשיש שם שנים[82], אבל אם היו שלושה ברשות היחיד הרי ספק טומאתם שם טהור, כרשות-הרבים*[83], שהרי מתייחדת אישה אחת עם שני אנשים, אבל לא עם שלושה[84].

שלושה אנשים העומדים ברשות היחיד, שלענין ספק טומאה נחשבים כרשות הרבים[85], אם צריכים לעמוד במעמד אחד, נחלקו ראשונים: א) יש הסוברים שכל שעומדים שלושה בחצר אחת, אפילו אם אינם עומדים ביחד, הרי זה כספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור[86], שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים, שבחצר קטנה היא כרשות הרבים שמן הסתם הם במבמעד אחד, ואף בחצר גדולה אם היה אחד מהם רחוק אינה כרשות הרבים[87], או שכיון ששלושה חשובים רשות הרבים, מה לי שהיו בחצר אחד מה לי שהיו במעמד אחד[88]. ב) ויש מהראשונים הסוברים שאם היו שלושתם בחצר אחת, אבל אינם עומדים יחד, אלא האחד מרחוק ואין זקוק להם כלל, ונפל הספק על השנים, שניהם טמאים[89], שכיון שבאחד אין בו ספק כלל, שכולם מודים שהוא טהור, ולא נפל הספק אלא על השנים, אז ודאי ספק ברשות היחיד וטמא[90], ולא אמרו שספק טומאה ברשות היחיד טהור כשהיו שם שלושה[91], אלא אם הם עומדים במעמד אחד[92], ונפלה טומאה ביניהם ולא נודע באיזה מהם נגע, או אפילו ידע אחד שלא נגע בו, והספק על השנים[93].

מחלוקת זו של ראשונים, יש הסוברים שנחלקו בה תנאים בתוספתא[94].

בדעת הסוברים שספק טומאה בשלושה ברשות היחיד טהור אף אם אינם במעמד אחד[95], יש שכתבו הטעם, שלדעתם אין למדים היתר ספק טומאה ברשות הרבים מסוטה*, אלא מקרבן-פסח*[96], ולכן עיקר החילוק הוא בין טומאה של יחיד לטומאה של רבים, וספק טומאה ברשות היחיד, לדעתם נלמד מסוטה, וכל שהיו שלושה ברשות אחד ורואים זה את זה אינו מקום סתירה, והוא כרשות הרבים[97].

בדעת הסוברים שספק טומאה בשלושה ברשות היחיד אינו טהור עד שיעמדו במעמד אחד[98], יש שכתבו הטעם, שלדעתם ספק טומאה ברשות הרבים הוא משום שאי אפשר להישאל על רבים[99], והוא כמו ספק טומאה בדבר שאין בו דעת להישאל[100], ולכן אינו נקרא ספק טומאה ברשות הרבים רק אם יהיה הדבר ספק על שלושה, דהיינו שתיפול הטומאה בין שלושה בני אדם העומדים ברשות היחיד, וכיון שהיא על שלושה אין בהם דעת לשאול, אף ששואלים אנו האחד ואומר שלא נטמא, עדיין נקרא אין בו דעת לשאול על שנים הנשארים, כיון שנולד הספק על שלושה ורבים היו כאין בו דעת להישאל, אף שאחד בודאי יוכל להישאל, כיון שאין אנו יכולים לשאול כל שלושה, מטעם זה טיהרנו את הספק, אם כן לא נשתנה הדין בזה ששאלו את אחד מהם ואמר ברור לי שלא נטמאתי מכל מקום הוא ספק טומאה ברשות הרבים, כיון שגם הוא היה מתחילה בכלל הספק, אבל אם אחד עמד מרחוק ולא נכנס בכלל הספק כלל ולא נולד הספק רק על שנים, הרי יש בהם דעת להישאל והוא כספק טומאה ברשות היחיד[101].

יש הסוברים, שלא אמרו שספק טומאה בשלושה ברשות היחיד טהור[102], אלא בשלושה אנשים, אבל נשים, אפילו מאה כאחת חשובות, ורשות היחיד הוא, שאנו למדים דין זה מסוטה, שאין סתירתה אלא באיש אחד אבל בשנים לא[103], ואישה אחת מתייחדת עם שני אנשים אבל לא עם שלושה[104], אבל שתי נשים סתירה היא, שאין שתי נשים מתייחדות עם איש אחד[105].

שאין בו דעת להישאל

במה דברים אמורים שספק טומאה ברשות-היחיד* ספיקו טמא[106] כשהיה זה שנטמא בספק יש בו דעת להישאל ולדרוש ממנו מה אירע לו כסוטה[107], אבל כל שאין בו דעת להישאל[108] אם נגע בטומאה או לא[109], כגון חרש-שוטה-וקטן*[110], שאין בו דעת להשיב על הענין כששואלים אותו[111], בין ברשות-היחיד* בין ברשות-הרבים*[112] ספיקו טהור[113], ואם יש בו דעת להישאל[114] אם נגע אם לאו, והוא אומר: איני יודע[115], כגון אדם או טהרות שהיה אדם עסוק בהם בשעה שנולד הספק[116], ספיקו ברשות היחיד טמא[117], וברשות הרבים טהור[118].

שני לימודים לדין זה: א) הדבר נלמד מסוטה*: מה סוטה דבר שיש בו דעת להישאל, אף ספק טומאה דבר שיש בו דעת להישאל[119], אבל דבר שאין בו דעת להישאל, אף ברשות היחיד ספיקו טהור[120]. ב) ספק טומאה במי שיש בו דעת להישאל ומי שאין בו דעת להישאל, נלמד ממה שנאמר: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יֵאכל וגו' והבשר כל טהור יאכל בשר[121], ומהמילים "בכל טמא לא יֵאכל", משמע ודאי טמא הוא שלא יאכל, הרי שספק טמא יאכל, אבל מהמילים "כל טהור יאכל", משמע שודאי טהור הוא שיאכל, הרי שספק טמא לא יאכל, אלא עך כרחך שתחילת הכתוב בא ללמדנו שמי שאין בו דעת להישאל ספיקו טהור, וסוף הכתוב בא ללמדנו שמי שיש בו דעת להישאל ספיקו טמא[122].

הטעם שנצרכו שני לימודים לדין זה, שאם היינו למדים הדין רק מסוטה[123], היינו חושבים שצריך דעת נוגע ומגיע[124], דהיינו דעת מטמא ונטמא[125], כמו סוטה, שיש בה דעת ויש דעת בבועל המטמאה[126], לכן בא הלימוד מ"כל טהור יאכל"[127], המלמד שהספק טהור לא יאכל, כיון שיש בו דעת בזה שנטמא, אבל במטמא אין צורך בדעת[128]. ואם היינו למדים הדין רק מ"כל טמא" ו"כל טהור"[129], היינו חושבים שספק טומאה במי שיש בו דעת להישאל טמא בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים, לכן בא הלימוד מסוטה שהיא ברשות היחיד[130], ללמדנו שאין הספק טמא אלא כשהוא ברשות היחיד[131].

בירושלמי אמרו, בדעת הסוברים שקטנה* שזינתה, אפילו ברצון, לא נאסרה על בעלה[132], שאף כשיש דעת לשאול, ספיקו טהור[133], אם משום שהקטנה יש בה דעת לשאול[134], או משום שהקטנה אין בה דעת לשאול, ומכל מקום ניתן לשאול את בועלה[135].

תינוק שהיה תופס בידו של אביו, או שהיה רכוב על גבי כתפו של אביו, ספיקו - ברשות היחיד[136] - טמא - אף על פי שאין בו דעת[137] - מפני שאביו נשאל עליו[138].

הסומא* והישן והמהלך בלילה, ספיקם - ברשות היחיד[139] - טמא, מפני שיש בהם דעת להישאל[140], שמה שאמרו שכעל שיש בו דעת להישאל ספיקו טמא, היינו אפילו אם הוא סומא או ישן או מהלך בלילה[141].

תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו, אף על פי שאין שם שושנים אלא במקום הטומאה - שאי אפשר שיקח השושנים אלא אם כן יכנס לבית-הקברות*[142] - טהור[143] מטֻמאת-מת*[144], כיון שאפשר לתלות באחר[145], שמא ליקטם ונתנם לו[146], שתינוק אין בו דעת להישאל וספיקו טהור[147], ומכל מקום התינוק טמא מכח מגע בנדה*, שנידות מנשקות ומגפפות אותו[148]. ואם הניחה אותו אימו מלוכלך לאחר לידתו, ונודע שלא נגעה בו, הרי זה טהור[149].

חמור שהיה עומד במקום טהרה ואין יודעים אם נכנס למקום טומאה[150], כליו טהורים[151], ואין חוששים שמא הלך למקום טומאה[152], לפי שאין בו דעת להישאל[153]. וכן חמור העומד בבית הקברות[154], כליו טהורים[155], ואין אומרים שמא - השכיב עצמו[156] - ונתמעך בהם ונגעו בקבר[157], מפני שאין בו דעת להישאל, וכשנמצאו לא נמצאו נוגעים, וכל הטומאות כשעת מציאתן[158].

נגד חזקת טומאה

במה דברים אמורים שכל שאין בו דעת להישאל ספיקו טהור[159], בשהיה הדבר שקול ואין שם חזקה[160], אבל אם היה הדבר ידוע שחזקתו שנטמא הרי זה טמא[161].

תינוק שנמצא - ברשות-היחיד*[162] - בצד העיסה והבצק - חתיכה מעיסה זו[163] - בידו, נחלקו בו תנאים:

א) לדעת חכמים, העיסה טמאה[164], מפני שדרכו של תינוק לטפח[165] בעיסה[166], וחזקתו בכך[167], ושמא לקח את הבצק וטימא את העיסה[168]. והתינוק טמא מפני שנשים נידות[169] מנשקות ומגפפות אותו[170]. ואף על פי שמיעוט תינוקות אינם מטפחים ועיסה זו בחזקת טהורה עומדת, המיעוט כמי שאינו דומה, ורוב* וחזקה* רוב עדיף[171]. ואפילו לא היה בצק בידו, העיסה טמאה[172]. ויש המפרשים שהעיסה טמאה מפני שדרכו של תינוק לטפח בשרצים[173] ונבלות[174] שבאשפה[175], שידיו באשפות ששרצים מצויים שם, וכיון שאנו רואים שנגע בעיסה, הרי שטימא אותה[176], שודאי נגע בעיסה, שהרי בצק בידו[177]. ויש שנראה מדבריהם שסוברים שהדברים אמורים כאן בתינוק שידוע שהוא טמא[178].

ב) ולדעת ר' מאיר - אפילו היה בצק בידו[179] - העיסה טהורה[180], שהוא חושש למיעוט[181], ורוב תינוקות מטפחים ומיעוט אין מטפחים[182], ושמא לא טיפח התינוק אלא אדם טהור לקח הבצק ונתנה לו[183], ועיסה זו בחזקת טהורה עומדת, סמוך מיעוט לחזקה והתרועע הרוב[184], והרוב כמי שאינו[185], והוא כמחצה ומחצה, וטהור לענין תינוק, שאין בו דעת להישאל[186]. ולדעת המפרשים שהטיפוח הוא טיפוח בשרצים[187], שמא לא טיפח התינוק בשרצים, והוא טהור[188].

ג) ור' יוסי מחלק, אם יכול לפשוט ידו וליגע, טמא, ואם לאו, טהור, שאם נמצא רחוק מן העיסה, אף על פי שבצק בידו, טהור, שאני אומר אחר נטלו[189], ואם אמר: ברי לי שלא בא אדם לכאן, טמא[190].

להלכה פסקו ראשונים שתינוק טמא שנמצא בצד העיסה והבצק בידו, הרי העיסה טמאה[191], שההלכה כחכמים[192].

לדעת הסוברים - וכן הלכה[193] - שתינוק טמא שנמצא בצד העיסה והבצק בידו, הרי העיסה טמאה מפני שחזקה שהתינוק מטפח[194], נחלקו אמוראים אם שורפים על חזקה זו: לדעת ריש לקיש משום ר' אושעיא, אם היתה העיסה תרומה, שורפים אותה[195], שחזקה זו שאנו מחזיקים סתם רוב תינוקות מטפחים חזקה גמורה החזיקוה לעשותה כודאי ולשרוף עליה תרומה[196]. ולדעת ר' יוחנן, אין שורפים על חזקה זו[197], אלא תולים[198], וכן הלכה[199].

ספק הבא בידי אדם

ספק טומאה הבאה בידי אדם - כגון שהיה אדם עסוק בסכין וספק אם נגע במחט הטמאת בטֻמאת-מת* ספק אם לא נגע, ואם נגע הסכין במחט על ידי אדם נגע בו[200] - נשאלים עליה[201], שהספק טמא - ברשות-היחיד*[202] - כאילו יש בו דעת להישאל[203].

ספק טומאה הבאה בידי אדם, שהוא טמא[204], הדברים אמורים אפילו כשיש כלי המונח על גבי קרקע, שהוא כדבר שיש בו דעת להישאל[205], שאם נושא שרץ בידו ברשות היחיד, ספק נגע בכלי המונח על גבי קרקע ספק לא נגע, טמא[206], ואף על פי שאדם לא היה עסוק בכלי המיטמא, הואיל והטומאה באה על ידי אדם[207], שהוא נושא השרץ בידו[208], ואף על פי שכלי טהור זה שנולד בו הספק אין בו דעת להישאל ובו לא היה אדם עוסק שיהא מוליכו ומביאו בידו[209]. אבל אם היה שרץ מוטל אצל כלי על גבי קרקע, ספק נגע ספק לא נגע, זהו דבר שאין בו דעת להישאל, שספיקו אף ברשות היחיד טהור[210].

היו טומאות וטהרות בצידו או למעלה ממנו, ונתעטף בטליתו וספק נגעו ספק לא נגעו בעת שנתעטף - אם היו ברשות היחיד[211] - ספיקו טמא[212], שספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלים עליה[213], והוא הדין אם היתה טליתו טמאה וטהרות בצידו, וספק נגע ספק לא נגע בהם[214], ואם היו ברשות הרבים ספיקו טהור[215], ואם אי אפשר שלא יגע ספיקו טמא[216]. ויש שכתבו שאפילו אם קרוב לודאי שנגע, ספיקו טמא[217].

נשכו וניקרו בעיסה

היו משקים טמאים ובצק טהור ובהמה או חיה או עופות בבית ונמצא בבצק מקום נשיכתם, חזקה* ששתו משקים ונשכו בבצק וטמאוהו[218]. היתה שם פרה ובין המשקים והבצק כדי שתלחך את לשונה, הרי הבצק טהור[219], ובשאר כל הבהמה כדי שתנגב את פיה, פחות מזה, הבצק טמא[220]. ואם היה כלב, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, אם יש שם כדי שילחך את לשונו, הרי הבצק טהור, פחות מזה, הבצק טמא[221]. ולדעת ר' אליעזר בן יעקב, אם היה כלב, אפילו היו משקים בצד הבצק הרי זה טהור, שאין דרכו של כלב להניח המזון ולילך לו אל המים[222], וכן הלכה[223], שמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי[224].

נמצא בבצק נקירת התרנגולים - שניקרו תרנגולים בעיסה[225] - אם יש בין המשקים והבצק כדי שינגבו את פיהם בארץ, הבצק טהור[226], ואם לאו, טמא, שחזקתם ששתו וניקרו בבצק במשקים שבפיהם[227]. ונחלקו אמוראים: לדעת ר' יהושע בן לוי, הדברים אמורים במשקים לבנים, אבל במשקים אדומים, אם היו מנקרים בעיסה לאחר שניקרו במשקה, היה הדבר ניכר[228]. ולדעת ר' יוחנן, הדברים אמורים, במשקים צלולים, שבבואה של תינוק - דמות קלסתר פניו[229] - ניכרת בהן, אבל עכורים, הבצק טהור[230], שאילו ניקרו במשקים, היה מקום המשקים ניכר בבצק[231], ואף במשקים אדומים ישנו לחילוק זה[232], וכן הלכה[233]. היו המשקים צלולים, אף על פי שהבצק בחזקת טומאה, אין שורפים על חזקה זו אלא תולים[234], לא אוכלים ולא שורפים[235].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' בן זומא ורשב"ג בתוספ' טהרות סופ"ו; עי' רב אשי בפסחים יט ב; עי' ברייתא סוטה כח ב; נזיר נז א; עי' רב נחמן בע"ז לז ב; אביי בחולין ט ב; נדה ג א; עי' ברייתא בירו' סוטה פ"א ה"ב; עי' רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"א.
  2. ↑ עי' תוספ' שם; כ"מ מנזיר שם.
  3. ↑ עי' רב אשי בפסחים שם.
  4. ↑ רשב"ג בתוספ' שם, לפי ז"ז ומנ"ב שם, ועי' ציון 26, שי"מ בע"א; ע"ז לז ב; חולין ט ב.
  5. ↑ עי' ציון 61. ועי' ציון 59 ואילך.
  6. ↑ עי' רש"י חולין שם ד"ה מה סוטה.
  7. ↑ רש"י שם סוד"ה מה סוטה.
  8. ↑ עי' רש"י חולין שם סוד"ה מה סוטה וע"ז לז ב ד"ה הא הלכתא.
  9. ↑ במדבר ה יג. רש"י ע"ז שם.
  10. ↑ עי' תוס' נזיר נז א ד"ה באומר וחולין ט ב ד"ה התם ונדה ב א ד"ה והלל.
  11. ↑ ע"ע חזקה (ב).
  12. ↑ עי' תוס' חולין שם; עי' תוס' ע"ז שם ד"ה הא.
  13. ↑ עי' ברייתא נדה ב ב.
  14. ↑ עי' תוס' נזיר שם וחולין שם.
  15. ↑ עי' תוס' נזיר שם, ע"פ חולין י ב; עי' תוס' ע"ז שם; עי' תוס' חולין ט ב שם; עי' תוס' נדה שם
  16. ↑ עי' רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"א.
  17. ↑ ע"ע קרבן פסח וע' קרבנות.
  18. ↑ בן זומא בתוספ' טהרות סופ"ו; עי' בן זומא בברייתא בירו' סוטה פ"א ה"ב.
  19. ↑ עי' רמב"ם שם. ועי' מרה"מ (חעלמא) שם.
  20. ↑ ע"ע ספק איסור.
  21. ↑ רמב"ם שם.
  22. ↑ עי' חס"ד לתוספ' שם; עי' מרה"מ (חעלמא) שם.
  23. ↑ חס"ד לתוספ' שם, בד' בן זומא בתוספ' שם. ועי' מרה"מ שם, שפי' בע"א.
  24. ↑ עי' בהגר"א שבציון 26.
  25. ↑ עי' רשב"ג בתוספ' שם, לפי ראב"ד בהשגות אבוה"ט פט"ז ה"א וחס"ד ובהגר"א לתוספ' שם, ועי' ציון 4, שי"מ בע"א. ועי' מרה"מ (חעלמא) שם. ועי' כס"מ שם והליכות אליהו נזירות פ"ט הט"ז, בביאור ד' הראב"ד.
  26. ↑ בהגר"א שם.
  27. ↑ עי' ציון 108 ואילך. הליכות אליהו שם.
  28. ↑ עי' חס"ד שם.
  29. ↑ עי' ציון 1 ואילך.
  30. ↑ עי' רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"א.
  31. ↑ עי' תוס' ע"ז לז ב ד"ה הא ונדה ב ב ד"ה (ב א) והלל; כ"מ מתוס' ע"ז לז ב ד"ה הא ונזיר נז א ד"ה באומר.
  32. ↑ עי' ציון 1 ואילך.
  33. ↑ ע"ע חזקה (ב).
  34. ↑ עי' תוס' שבציון 12.
  35. ↑ עי' פר"ח יו"ד סי' קי כללי ס"ס ס"א, ועי' ש"ש ש"א פ"א, שתמה.
  36. ↑ רבא בשם רב נחמן בע"ז לז ב, בפי' עדיות פ"ח מ"ד, לפי רש"י שם ד"ה הלכה.
  37. ↑ עי' רש"י שם ד"ה ואין מורין.
  38. ↑ רבא בשם רב נחמן בגמ' שם, בפי' עדיות שם, לפי ר"ח שם.
  39. ↑ עי' בן זומא ורשב"ג בתוספ' טהרות סופ"ו; עי' פסחים יט ב; עי' ברייתא סוטה כח ב; עי' נזיר נז א; עי' ע"ז לז ב; עי' נדה ג א; עי' ברייתא בירו' סוטה פ"א ה"ב.
  40. ↑ עי' תוספ' שם; כ"מ מנזיר שם.
  41. ↑ עי' רב אשי בפסחים שם.
  42. ↑ עי' בן זומא בתוספ' טהרות סופ"ו וברייתא בירו' סוטה פ"א ה"ב; רשב"ג בתוספ' שם, לפי ז"ז ומנ"ב שם, ועי' ציון 67, שי"מ בע"א; עי' ר' ישמעאל בברייתא סוטה כח א; עי' ע"ז לז ב; עי' רבא בחולין ט ב.
  43. ↑ עי' בן זומא בתוספ' שם וברייתא בירו' שם; עי' ר' ישמעאל בברייתא סוטה שם.
  44. ↑ ע"ע סוטה. עי' תוס' שם ד"ה מה.
  45. ↑ תוס' שם.
  46. ↑ עי' תוס' שם.
  47. ↑ בן זומא בתוספ' שם וברייתא בירו' שם ור' ישמעאל בברייתא סוטה שם: ומכאן.
  48. ↑ רש"י חולין ט ב ד"ה שרץ.
  49. ↑ רש"י סוטה שם ד"ה ומכאן אתה.
  50. ↑ חס"ד לתוספ' שם; עי' קה"ע לירו' שם. עיי"ש בטעם שנקט דוקא שרץ.
  51. ↑ עי' חס"ד שם.
  52. ↑ עי' רש"י חולין שם סוד"ה מה סוטה וע"ז לז ב ד"ה הא הלכתא.
  53. ↑ במדבר ה יג. רש"י ע"ז שם.
  54. ↑ ע"ע סוטה.
  55. ↑ ע"ע מגע ציון 32 ואילך.
  56. ↑ ר' ישמעאל בברייתא שם כח א-ב.
  57. ↑ ר' ישמעאל בברייתא שם כח ב.
  58. ↑ רש"י שם ד"ה וממקום שבאת.
  59. ↑ רש"י שם.
  60. ↑ רש"י ע"ז לז ב ד"ה ומה סוטה רה"י.
  61. ↑ עי' בן זומא בתוספ' שם; עי' ר' ישמעאל בברייתא סוטה שם, ורש"י שם; עי' בן זומא בברייתא בירו' שם, לגירסתנו וגי' קה"ע ופ"מ שם.
  62. ↑ רש"י שם ד"ה ומה סוטה.
  63. ↑ עי' בן זומא בתוספ' שם; עי' ר' ישמעאל בברייתא שם; עי' בן זומא בברייתא בירו' שם, לגירסתנו וגי' קה"ע ופ"מ שם.
  64. ↑ רש"י שם.
  65. ↑ עי' ר' ישמעאל בברייתא שם
  66. ↑ עי' בהגר"א שבציון 68.
  67. ↑ רשב"ג בתוספ' טהרות סופ"ו, לפי ראב"ד בהשגות אבוה"ט פט"ז ה"א וחס"ד ובהגר"א לתוספ' שם, ועי' ציון 42, שי"מ בע"א. ועי' כס"מ שם והליכות אליהו נזירות פ"ט הט"ז, בביאור ד' הראב"ד.
  68. ↑ בהגר"א שם.
  69. ↑ ע"ע קנוי וסתירה. עי' חס"ד שם.
  70. ↑ ע"ע קטנה. עי' ירו' סוטה פ"א ה"ב: מיליהון דרבנן פליגין דמר ר' זעירא ר' יסא בשם ר' יוחנן וכו', לפי קה"ע ופ"מ שם ויד המלך (לנדא) סוטה פ"ב ה"ד.
  71. ↑ עי' קה"ע שם, בפי' הא'; עי' פ"מ שם; עי' יד המלך שם.
  72. ↑ עי' קה"ע שם, בפי' הב'.
  73. ↑ עי' קה"ע שם; עי' פ"מ שם; עי' יד המלך שם.
  74. ↑ עי' ציון 39 ואילך.
  75. ↑ עי' רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"א.
  76. ↑ עי' תוס' ע"ז לז ב ד"ה הא ונדה ב ב ד"ה (ב א) והלל; כ"מ מתוס' ע"ז לז ב ד"ה הא ונזיר נז א ד"ה באומר.
  77. ↑ עי' ציון 39 ואילך.
  78. ↑ ע"ע חזקה (ב).
  79. ↑ תוס' חולין ט ב ד"ה התם וע"ז לז ב ד"ה הא, לפי ש"ש ש"א פ"ז; עי' פר"ח יו"ד סי' קי כללי ס"ס ס"א. ועי' שו"ת מהר"ם לובלין סי' סז וש"ש שם.
  80. ↑ עי' ציון 39 ואילך.
  81. ↑ עי' ציון 42 ואילך.
  82. ↑ עי' נזיר נז א; עי' רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"ב.
  83. ↑ עי' ציון 1 ואילך. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה אבל הכא, לנוס' ריב"ן שם אות ו; רמב"ם שם; עי' רמב"ם נזירות פ"ט הט"ז.
  84. ↑ ע"ע יחוד ציון 756 ואילך. עי' רשב"א נדה ה ב, בשם יש מתרצים.
  85. ↑ עי' ציון 83 ואילך.
  86. ↑ רש"י נזיר נז א ד"ה אמר רבה, לגי' רדב"ז נזירות פ"ט הט"ז: כגון דקאים האחד מלבר, לפי רדב"ז שם (ברש"י שם, לגירסתנו: האחד בלבד); רש"י שם, לפי מל"מ אבוה"ט פט"ז ה"ב; עי' רמב"ם נזירות שם, לפי ראב"ד בהשגות שם; רדב"ז שם. ועי' מג"ע שם ורדב"ז שם.
  87. ↑ עי' רדב"ז שם.
  88. ↑ כס"מ שם.
  89. ↑ עי' ראב"ד בהשגות שם, ע"פ משנה שם; תוס' שם ד"ה באומר, לפי רדב"ז שם ומל"מ אבוה"ט שם. ועי' כס"מ ולח"מ שם, שנח' בביאור ד' הראב"ד ובביאור הראיה (ועי' בית אל שם), ועי' כס"מ שם, בדחיית הראיה.
  90. ↑ לח"מ שם, בד' ראב"ד שם.
  91. ↑ עי' ציון 83.
  92. ↑ עי' ראב"ד בהשגות שם.
  93. ↑ ראב"ד שם.
  94. ↑ חס"ד לתוספ' טהרות סופ"ו, שבן זומא שבציון 42 ואילך, סובר כראשונים שבציון 86 ואילך, ורשב"ג שבציון 67, סובר כראשונים שבציון 89 ואילך, לשיטתו שבציונים 95 ואילך, 98 ואילך.
  95. ↑ עי' ציון 86 ואילך.
  96. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  97. ↑ עי' חס"ד לתוספ' טהרות סופ"ו והליכות אליהו נזירות פ"ט הט"ז, בד' רמב"ם שבציון 86, ע"פ הרמב"ם שבציון 16.
  98. ↑ עי' ציון 89 ואילך.
  99. ↑ עי' ציון 25 ואילך.
  100. ↑ עי' ציון 108 ואילך.
  101. ↑ עי' חס"ד לתוספ' טהרות סופ"ו והליכות אליהו נזירות פ"ט הט"ז, בד' ראב"ד שבציונים 89, 92 ואילך, ע"פ הראב"ד שבציון 25.
  102. ↑ עי' ציון 83 ואילך.
  103. ↑ עי' ציון 82.
  104. ↑ ע"ע יחוד ציון 756 ואילך.
  105. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 834 ואילך. עי' רשב"א נדה ה ב, בשם יש מתרצים, ועיי"ש במסקנה דס"ל כתי' אחר; עי' ס' האשכול (אויערבך) ח"א עמ' 72, בשם יש מפרקין, ותמה, ועי' או"ש אבוה"ט פט"ז ה"ב, שיישב.
  106. ↑ עי' ציון 39 ואילך. עי' רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"ב.
  107. ↑ רמב"ם שם.
  108. ↑ טהרות שם; ר' ישמעאל בברייתא שם, ש"מכאן אמרו"; עי' רמב"ם שם.
  109. ↑ עי' רש"י סוטה כח ב ד"ה ומה סוטה; עי' רמב"ם שם.
  110. ↑ עי' טהרות פ"ג מ"ו; עי' תוספ' טהרות פ"ג; עי' רמב"ם שם.
  111. ↑ רמב"ם שם.
  112. ↑ ר' ישמעאל בברייתא סוטה כח ב, ש"מכאן אמרו".
  113. ↑ טהרות שם; תוספ' שם; ר' ישמעאל בברייתא שם, ש"מכאן אמרו"; עי' רמב"ם שם.
  114. ↑ עי' ר' ישמעאל בברייתא שם, ש"מכאן אמרו"; ירו' סוטה פ"א ה"ב, בד' משנה שבציון 113.
  115. ↑ רש"י שם; עי' רמב"ם שם.
  116. ↑ רש"י שם.
  117. ↑ עי' ר' ישמעאל בברייתא שם, ש"מכאן אמרו"; ירו' סוטה פ"א ה"ב, בד' משנה שבציון 113.
  118. ↑ עי' ר' ישמעאל בברייתא שם, ש"מכאן אמרו".
  119. ↑ עי' בן זומא בתוספ' טהרות סופ"ו; עי' ר' ישמעאל בברייתא סוטה כח ב; עי' בן זומא בברייתא בירו' סוטה פ"א ה"ב, לגירסתנו וגי' קה"ע ופ"מ שם.
  120. ↑ עי' ר' ישמעאל בברייתא שם.
  121. ↑ ויקרא ז יט.
  122. ↑ עי' רב גידל אמר רב בגמ' שם כט א.
  123. ↑ עי' ציון 119 ואילך.
  124. ↑ עי' סוטה כט א.
  125. ↑ עי' רש"י שם ד"ה דעת נוגע.
  126. ↑ רש"י שם.
  127. ↑ עי' ציון 122.
  128. ↑ עי' רש"י שם.
  129. ↑ עי' ציון 121 ואילך.
  130. ↑ עי' ציון 61. ועי' ציון 59 ואילך.
  131. ↑ עי' גמ' שם.
  132. ↑ עי' לעיל ציון 70 וע"ע קטנה.
  133. ↑ עי' ירו' סוטה פ"א ה"ב.
  134. ↑ עי' קה"ע שם, בפי' הא'; עי' פ"מ שם; עי' יד המלך (לנדא) סוטה פ"ב ה"ד.
  135. ↑ עי' קה"ע שם, בפי' הב'.
  136. ↑ רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"ט; עי' ר"ש טהרות פ"ג מ"ו.
  137. ↑ ר"ש טהרות פ"ג מ"ו, לפי חס"ד לתוספ' טהרות פ"ג.
  138. ↑ תוספ' שם; רמב"ם שם.
  139. ↑ רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"ג; ר"ש טהרות פ"ג מ"ו.
  140. ↑ תוספ' טהרות פ"ג, לגי' ר"ש שם וחס"ד לתוספ' שם וז"ז ומנ"ב שם והג' הגר"א שם; רמב"ם שם: בו. בתוספ' שם, לגירסתנו: טהור, וצ"ב.
  141. ↑ עי' בהגר"א לתוספ' שם.
  142. ↑ עי' ר"ש טהרות פ"ג מ"ז; רע"ב שם.
  143. ↑ עי' טהרות שם; עי' רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"ח.
  144. ↑ תוס' חולין פו א ד"ה רוב, בפי' הא', בפי' המשנה שבציון הקודם, ע"פ תוספ' טהרות פ"ג, ועי' ציון 149, שי"מ בע"א.
  145. ↑ ר"ש שם; רע"ב שם.
  146. ↑ עי' טהרות שם; עי' רמב"ם שם; ר"ש שם.
  147. ↑ עי' ציון 108 ואילך. ר"ש שם; עי' פי' הרא"ש שם; רע"ב שם.
  148. ↑ תוס' חולין שם, בפי' הא', ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א.
  149. ↑ עי' תוס' שם, בפי' הב', בפי' המשנה שבציון 143, ע"פ תוספ' שם, ועי' ציונים 144, 148, שי"מ בע"א.
  150. ↑ טהרות פ"ג מ"ז: חמור בין הקברות, לפי ר"ש ורע"ב שם, ועי' ציון 154, שי"מ בע"א; טהרות שם, לפי פי' הרא"ש שם, שהמשנה עוסקת בב' המקרים.
  151. ↑ טהרות שם.
  152. ↑ פי' הרא"ש שם.
  153. ↑ ר"ש שם; רע"ב שם.
  154. ↑ טהרות שם: חמור בין הקברות, לפי פהמ"ש לרמב"ם שם, ועי' ציון 150, שי"מ בע"א; טהרות שם, לפי פי' הרא"ש שם, שהמשנה עוסקת בב' המקרים; רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"ח.
  155. ↑ טהרות שם; רמב"ם שם.
  156. ↑ פי' הרא"ש שם.
  157. ↑ פהמ"ש שם; רמב"ם שם.
  158. ↑ עי' פהמ"ש שם; רמב"ם שם.
  159. ↑ עי' ציון 106 ואילך.
  160. ↑ ע"ע חזקה (ב).
  161. ↑ רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"ג.
  162. ↑ פהמ"ש לרמב"ם טהרות פ"ג מ"ח.
  163. ↑ עי' פהמ"ש שם; רע"ב שם: של עיסה.
  164. ↑ עי' טהרות פ"ג מ"ח; עי' תוספ' טהרות פ"ג.
  165. ↑ חכמים בטהרות שם.
  166. ↑ חכמים בטהרות שם, לגי' ירו' קדושין פ"ד ה"י, ועמדו ע"ז תוס' חולין שם ד"ה רוב ור"ש טהרות שם, ובמשנה שבמשניות וקדושין פ א וחולין פו א ונדה יח ב, ליתא; תוס' חולין שם ונדה שם ד"ה רוב, בשם ר"ת.
  167. ↑ עי' רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"ג.
  168. ↑ עי' רע"ב שם.
  169. ↑ ע"ע נדה.
  170. ↑ ר' יהודה בתוספ' שם; עי' תוס' קדושין שם ד"ה שדרכו, בשם ר"ת, ע"פ תוספ' שם; תוס' חולין שם, בשם ר"ת, ע"פ תוספ' שם; תוס' נדה שם ד"ה האמר וד"ה רוב, בשם ר"ת; ר"ש שם, ע"פ תוספ' שם.
  171. ↑ עי' קדושין שם ונדה שם, בד' חכמים.
  172. ↑ עי' חס"ד לתוספ' שם, בד' חכמים, ע"פ ל' התוספ' שם. ועי' חס"ד שם, שנקטה המשנה שבצק בידו, להודיעך כוח ההיתר דר"מ.
  173. ↑ רש"י קדושין שם ד"ה לטפח; עי' רש"י שבציון 176; כ"מ מרש"י נדה שם ד"ה לטפח; עי' תוס' חולין שם ונדה שם ד"ה רוב, בשם רש"י; ר"ש שם, בשם המפרשים, ודחה.
  174. ↑ רש"י קדושין שם.
  175. ↑ רש"י שם; תוס' שם ד"ה שדרכו, בשמו.
  176. ↑ עי' רש"י חולין שם ד"ה שדרכו של תינוק לטפח.
  177. ↑ עי' רש"י קדושין שם ד"ה ובצק בידו; עי' תוס' חולין שם, בשם רש"י; תוס' נדה שם, בשם רש"י.
  178. ↑ כ"מ מרמב"ם אבוה"ט שם ופהמ"ש שם; כ"מ מרע"ב שם.
  179. ↑ עי' טהרות פ"ג מ"ח.
  180. ↑ עי' משנה שם; עי' תוספ' טהרות פ"ג.
  181. ↑ עי' חולין פו א; רש"י קדושין שם ד"ה סמוך מיעוטא, ע"פ נדה לב א; רע"ב שם.
  182. ↑ קדושין פ א וחולין פו א ונדה יח ב, בד' ר"מ.
  183. ↑ עי' תוס' קדושין שם ד"ה שדרכו, בשם ר"ת; עי' רע"ב שם; עי' חס"ד לתוספ' שם.
  184. ↑ קדושין שם וחולין שם א-ב ונדה שם, בד' ר"מ.
  185. ↑ תוס' קדושין שם ד"ה סמוך.
  186. ↑ רע"ב שם.
  187. ↑ עי' ציון 173 ואילך.
  188. ↑ עי' רש"י קדושין שם ד"ה סמוך מיעוטא.
  189. ↑ עי' תוספ' טהרות פ"ג.
  190. ↑ ר' יוסי בתוספ' שם.
  191. ↑ רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"ג.
  192. ↑ עי' פהמ"ש לרמב"ם טהרות פ"ג מ"ח; רע"ב שם.
  193. ↑ עי' ציון 191 ואילך.
  194. ↑ עי' ציון 164 ואילך.
  195. ↑ עי' קדושין פ א ונדה יח ב; עי' רשב"ל בירו' קדושין פ"ד ה"י.
  196. ↑ רש"י נדה שם ד"ה זו היא חזקה.
  197. ↑ עי' גמ' שם ושם; עי' ירו' שם.
  198. ↑ רש"י קדושין שם ד"ה אין זו חזקה.
  199. ↑ רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"ג.
  200. ↑ עי' רש"י פסחים יט ב ד"ה הבאה בידי אדם.
  201. ↑ ר' יוחנן בגמ' שם יט ב - כ א ונדה ה ב; רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"ו.
  202. ↑ עי' פסחים שם יט ב.
  203. ↑ כ"מ מר"ח שם כ א; עי' רש"י שם כ א ד"ה נשאלין עליה, בפי' הא', ודחה, ורש"י שם סוד"ה ואפילו הוא כלי, ורש"י נדה שם ד"ה נשאלין; עי' רמב"ם שם. ועי' רש"י פסחים שם, בפי' הב', שפי' הל' בע"א, שהבעלים נשאלים עליה בע"כ לבי"ד, וכתב ע"ז: וזו עיקר.
  204. ↑ עי' ציון 200 ואילך.
  205. ↑ עי' ר' יוחנן בפסחים כ א ונדה ה ב.
  206. ↑ עי' רש"י פסחים שם ד"ה ואפילו הוא כלי ונדה שם ד"ה הבאה בידי אדם.
  207. ↑ עי' רש"י פסחים שם; רש"י נדה שם.
  208. ↑ עי' רש"י שם ושם.
  209. ↑ רש"י פסחים שם.
  210. ↑ עי' ציון 108 ואילך. עי' רש"י נדה שם ד"ה כמי שיש.
  211. ↑ תני רב הושעיא בנדה ה ב; רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"ו.
  212. ↑ עי' תוספ' טהרות רפ"ד; עי' ברייתא בגמ' שם, לפי רש"י שם ד"ה היה מתעטף, בצד הב', ותוס' שם ד"ה היה, בצד הב'; רמב"ם שם.
  213. ↑ עי' ציון 200 ואילך. רמב"ם שם.
  214. ↑ עי' ברייתא שם, לפי רש"י שם, בצד הא', ותוס' שם, בצד הא'.
  215. ↑ עי' תני רב הושעיא בגמ' שם; רמב"ם שם.
  216. ↑ עי' תוספ' שם, לגי' תוס' שם ד"ה ואם: ואם א"א אא"כ נגע ספקו טמא, וכעי"ז בתוספ' שם, לגי' הג' הגר"א שם; עי' ברייתא שם; רמב"ם שם. בתוספ' שם, לגירסתנו: ואם א"א לכן ספקו טמא, ועי' ז"ז ומנ"ב שם.
  217. ↑ תוס' שם, בפי' הברייתא והתוספ' שבציון הקודם, דאל"כ פשיטא; ריטב"א מכות ד א, בשם ר"י, בפי' הברייתא שם, והסכים לו; עי' ז"ז ומנ"ב שם, בפי' התוספ' שם.
  218. ↑ רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"ד, ועי' מער"ק שם, שאינו במשנה.
  219. ↑ עי' טהרות פ"ג מ"ח: ובפרה וכו' כדי שילחכו את לשונם; רמב"ם שם.
  220. ↑ עי' טהרות שם; רמב"ם שם.
  221. ↑ עי' טהרות שם.
  222. ↑ עי' טהרות שם.
  223. ↑ רמב"ם שם.
  224. ↑ ע"ע הלכה: משנת ר' אליעזר בן יעקב ציון 570 ואילך. כס"מ שם.
  225. ↑ רש"י קדושין פ ב ד"ה נקורים.
  226. ↑ עי' טהרות פ"ג מ"ח; רמב"ם אבוה"ט פט"ז ה"ד.
  227. ↑ רמב"ם שם.
  228. ↑ עי' גמ' שם.
  229. ↑ רש"י שם ד"ה שבבואה.
  230. ↑ עי' גמ' שם.
  231. ↑ רמב"ם שם.
  232. ↑ עי' רש"י שם ד"ה ופירושו, בד' ר' יוחנן.
  233. ↑ רמב"ם שם. וכ"מ מסידור הגמ' שם.
  234. ↑ עי' ברייתא שם; רמב"ם שם.
  235. ↑ ברייתא שם.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:ספק_טמאה&oldid=160610"