אנציקלופדיה תלמודית:נכסים נטושים ורטושים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך: נכסים שאין בעליהם לפנינו, שבאופנים שונים שיש לחוש להפסד, מורידים אחרים לעסוק בהם.

נכסים נטושים ונכסי שבויים

כשלא שמעו שמתו הבעלים

נכסים נטושים – דהיינו שדות גינות ופרדסים שנעזבו על ידי בעליהם בעל כרחם, ולא ציוו דבר על הנכסים[1] - ונכסי שבויים, אמר רבן שמעון בן גמליאל בברייתא וכן אמרו שמואל ורב נחמן, שבית דין מורידים להם קרוב[2] - שראוי לירש אותם[3] - לעובדם ולשומרם, עד שיבואו בעליהם[4], לפי שבין דין חייבים להשתדל בתקנת השבוי[5]. על אחר שאינו קרוב לבעלים אם מורידים אותו לנכסים, עי' להלן[6]. בטעם שמורידים הקרוב לנכסים ואין חוששים שמא יפסיד הפירות[7], אמרו בתלמוד, שכיון שנוטל הקרוב חלק בפירות[8], אין חוששים שיפסידם[9]. והטעם שאין חוששים להפסד הקרקע - שלא יזבלה ושיכחישה בזריעה[10] - כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שכיון שלא שמעו על הבעלים שמתו, הוא יתבייש אם יפסיד קרקע שאינה שלו[11]. ויש מהראשונים שפירשו, שאין חוששים להפסד, הואיל וגוף הקרקע לא תיפסד ורק הפירות[12]. ורב חולק וסובר - וכן אמרו בתלמוד בדעת תנא קמא בברייתא[13] - שאין בית דין מורידים להם קרוב[14]. על קרוב שקפץ מעצמו וירד לנכסים, עי' להלן[15]. בטעם שאין מורידים להם קרוב, אמרו בתלמוד שחוששים שהקרוב יפסידם[16], ופירשו ראשונים שהקרוב יחשוש שמא יחזרו הבעלים, ולא יזבל הקרקעות ויזרעם תמיד ויכחישם[17], ואפילו אם יפסדו הנכסים כשיעמדו בורים, כתבו ראשונים שמוטב שיאבדו הרבה מאליהם ולא על ידינו מעט[18]. ולסוברים שאף על פי שאין מורידים לנכסים קרוב, בית דין מורידים להם אחר בתורת אריסות ואין חוששים שיפסידם[19], פירשו ראשונים, שדווקא קרוב חוששים שיפסידם, מחמת קנאתו וכעסו שאין מורידים אותו להם לגמרי[20]. ויש מהראשונים שפירשו, שאין בית דין מדקדקים כל כך אחר הקרוב, לפי שיכול להשתמט מהם ולומר שהוא חס על ממון הבעלים יותר מהם, אבל אחר, שבית דין מדקדקים אחריו שאינו מפסיד הנכסים, מורידים אותו[21]. להלכה, כתבו ראשונים, שמורידים קרוב לנכסים[22]. על אפוטרופוס אם מורידים אותו לנכסים, ואם קודם לקרוב להורידו לנכסים, עי' להלן[23]. על נכסים שנעזבו מדעת בעליהם ונשבו בעליהם, עי' להלן[24].

בורח מחמת אונס נפשות

הבורח ממקומו מחמת אונס נפשות - כגון שהמלכות מחפשת אחריו להורגו[25] - אמר רב נחמן, שדינו כשבוי שמורידים קרוב לנכסיו, לסוברים כן[26], לפי שמחמת שהיה טרוד וממהר לברוח לא ציוה להוריד להם הקרוב[27]. ויש מהראשונים שכתבו, לפי שירא לצוות ממקום שברח לשם, שמא יגלו מקומו ויהרגוהו[28]. על הבורח ממקומו מחמת אונס ממון, עי' להלן[29].

טבע במים שאין להם סוף

מי שראוהו טובע במים שאין להם סוף, כתבו ראשונים שדינו כשבוי, שמורידים קרוב לנכסיו, לסוברים כן[30].

למכור הנכסים

נכסים נטושים ושל שבויים שבית דין מורידים להם קרוב, אמרו בתלמוד שאין בית דין מורידים אותו למוכרם[31], אלא לעובדם ולשומרם עד שיבואו בעליהם[32], וכתבו ראשונים, שבין דין כותבים להם - ויהיה מונח בידם לזכרון - שאין הנכסים שלהם, אלא לאכילת הפירות[33]. ואפילו ירד הקרוב מעצמו ומכר הנכסים, כתבו ראשונים, שמוציאים אותם מידו[34].

שמעו - על ידי עד אחד או על ידי קול[35] - על בעליהם שמתו, יש מהראשונים שכתבו, וכן נראה בירושלמי, שאם ירד הקרוב מעצמו לנכסים בתורת ירושה, אין מוציאים אותם מידו, ויכול אף למכור הנכסים[36]. על דין הפירות כשירד הקרוב בתורת ירושה ואחר כך חזרו הבעלים, עי' להלן[37]. והרבה ראשונים חולקים וסוברים, שאפילו ירד לנכסים בתורת ירושה, אין מניחים בידו למוכרם עד שידעו בראיה ברורה שמתו בעליהם[38], שמא השמועה ששמעו שבעליהם מתו שקר הוא, ואיך ימכור מה שאינו שלו[39].

כשהיו לבעליהם כמה קרובים

נכסים נטושים ונכסי שבויים, שמורידים להם קרוב, והיו לבעליהם שנים או שלשה קרובים שראויים לירש נכסיהם, כתבו ראשונים שחולקים ביניהם הנכסים[40], ואם היו מקצתם עובדי אדמה בעצמם, ומקצתם עובדים נכסיהם על ידי אריס, מורידים להם אותם שעובדים האדמה בעצמם[41]. קדם אחד שאינו עובד אדמה וירד לנכסים, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שבית דין מוציאים את הנכסים מידו ומורידים הראוי להם לתוכם, ומכל מקום אם שמעו על הבעלים שמתו, אין בית דין מזקיקים עצמם להוציא הנכסים מידו[42]. ויש מהראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים, שאין מורידים להם אלא קרוב אחד, שיסכימו ביניהם כל הקרובים[43]. על אופן שאחד מהקרובים היה קטן, עי' להלן[44].

להוריד קטן לנכסים

נכסים נטושים ונכסי שבויים, אמר רב הונא שאין מורידים להם קטן - ואפילו היה חריף ויודע לעסוק בעניני משא ומתן[45] - ואפילו היה קרוב לבעליהם, שחוששים שהקטן יפסיד אותם[46], וכתבו ראשונים שאף אין מעמידים אפוטרופוס לקטן, לפי שחוששים שמא האפוטרופוס ישמע לקטן שלא לזרוע ושלא לחרוש[47], אלא בית דין מעמידים אפוטרופוס שירד לנכסים עבור הבעלים[48]. ויש מהראשונים והאחרונים שחולקים וסוברים, שמעמידים אפוטרופוס לקטן[49]. על אכילת הפירות, אם האפוטרופוס מאכיל הקטן מהפירות, עי' להלן[50]. אם בית דין אינם מוצאים אפוטרופוס שיסכים לטרוח בנכסים, כתבו ראשונים שבית דין מורידים אריס* לנכסים[51]. ומהאחרונים יש שכתב בדעת ראשונים, שאם ידוע על הבעלים שלא מתו ויש לבעלים קרוב נוסף מלבד הקטן, מורידים לנכסים את הקרוב הגדול לבדו[52]. שמעו על בעליהם שמתו, יש מהראשונים שכתבו שמורידים להם קטן[53]. ויש מהראשונים שחולקים וסוברים, שאפילו שמעו על בעליהם שמתו אין מורידים להם קטן[54].

הגדיל הקטן אף על פי שלא הגיע לגיל עשרים שנה - אף על פי שאם מכר קרקע שירש מאבותיו אינה מכירה[55] - כתבו ראשונים שמורידים אותו לנכסים[56]. וכן אשה שהיתה קרובה לבעליהם - אף על פי שאין בית דין ממנים אשה לאפוטרופוס[57] - כתבו ראשונים ואחרונים שמורידים אותה לנכסים[58]. ויש מהאחרונים חולקים וסוברים, שאין מורידים אשה לנכסים, לפי שאין דרכה לצאת ולבוא ולטרוח בנכסים[59]. על אופן שהיו לבעלים כמה קרובים ואחד מהם קטן, עי' להלן[60]. על נכסים נטושים של קטן או שהיה הקטן שבוי אם מורידים קרוב לנכסיו, ע"ע קטן.

היו לבעלים קרוב גדול וקרוב קטן

נכסים נטושים ונכסי שבויים שמורידים להם קרוב, והיו לבעליהם שנים או שלשה קרובים שראויים לירש נכסיהם, ואחד מהקרובים היה קטן - שאין מורידים אותו לנכסים[61] - נחלקו בו אמוראים: לדעת אביי, על חלקו של הקטן מעמידים אפוטרופוס, ומורידים הגדולים לחלקם כדין קרוב בנכסי שבוי[62]. ורבא חולק וסובר, שאין מורידים את הקרובים לנכסים, אלא מעמידים להם אפוטרופוס, שמתוך שמעמידים אפוטרופוס על חלקו של הקטן, מעמידים אפוטרופוס על כל הנכסים[63], שכיון שמוטל על בית דין לטרוח ולהעמיד אפוטרופוס על חלקו של הקטן, יוסיפו מעט טורח ויעמידו אפוטרופוס על כל נכסי השבוי[64]. הלכה כרבא[65].

שדה שהניחה בור

נטושים ושבויים שהשאירו שדות בורים, כתבו אחרונים שאין מורידים קרוב לנכסים אלו, שכיון שמרצונו הניחם בורים, הרי הוא כאבדה-מדעת* שאין אנו מצווים להשיבה[66].

נטילת רשות מבית דין

קרוב שרוצה לירד לנכסים נטושים ושל שבויים - באופנים שמורידים להם קרוב[67] - כתבו ראשונים שצריך תחילה לימלך וליטול רשות מבית דין[68]. ויש מהראשונים שכתבו, שכששמעו על בעליהם שמתו, יכולים הקרובים לכתחילה לירד להם בלי ליטול רשות מבית דין, כשאר יורשים שיורדים לנחלת מורישיהם[69].

ירד הקרוב לנכסים מעצמו - בלא לימלך וליטול רשות מבית דין - נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) יש מהראשונים ואחרונים שכתבו, שאף על פי שעשה שלא כדין, אין מוציאים אותם מידו[70], ואף בדעת תנא קמא - שסובר שאין בית דין מורידים קרוב לנכסים[71] - יש מהראשונים שכתבו, שאם קפץ הקרוב לנכסים אין מוציאים אותו מהם[72]. על אופן חלוקת הפירות בין הקרוב לבעלים כשלא נטל רשות מבית דין, ואם שמים לקרוב כאריס, עי' להלן[73]. ב) ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים, שאם ירד הקרוב מעצמו לנכסים, מוציאים אותם מידו[74].

כששמעו שמתו הבעלים

נכסים נטושים ונכסי שבויים ששמעו - על ידי עד-אחד*[75], ויש סוברים על ידי קול*[76], ויש חולקים וסוברים שהעידו עדים בבית דין ששמעו מעדים אחרים שהלכו למדינת הים[77] - שמתו בעליהם, מורידים להם קרוב שראוי לירש אותם[78], שאין קרוב לבעליהם יותר ממנו[79], ואפילו פירות הנכסים אמרו בתלמוד שמורידים להם הקרוב ויכול לתולשם ולאוכלם[80]. על אם צריך הקרוב להחזיר הפירות לבעלים לאחר שיחזרו, עי' להלן[81]. על אם יכול הקרוב למכור הנכסים, עי' לעיל[82]. ואף לדעת הסוברים שאם לא שמעו שבעליהם מתו אין מורידים להם קרוב[83], אמרו בתלמוד שכששמעו בהם שמתו הכל מודים שמורידים להם קרוב[84]. ויש מהראשונים שכתבו, שלסוברים שכשלא שמעו בהם שמתו אין מורידים קרוב, אף כששמעו על בעליהם שמתו, אין בית דין מורידים מעצמם קרוב לנכסים, אלא שמודים שאם רוצה הקרוב לירד לנכסים, אין כח לבית דין למחות בידו[85]. בטעם שמודים שמורידים להם הקרוב - בלא עדות גמורה שמתו בעליהם – כתבו ראשונים לפי שאין הפסד בדבר, שאם יחזרו הבעלים קודם שהקרוב יאכל הפירות, יטול הקרוב כאריס[86], ואם יבואו עדים שמתו בעליהם, יירש הקרוב את הנכסים[87]. ויש מהראשונים שכתבו, שכיון ששמעו שמתו סבור שהנכסים שלו, ויעבדם כראוי ולא יפסידם[88].

כששמע שהבעלים חוזרים וירד לנכסים

נכסים נטושים ונכסי שבויים ושמעו על בעליהם שמתו, ולאחר מכן שמעו שהבעלים עומדים לחזור, וקדם הקרוב ותלש הפירות קודם שחזרו הבעלים - לסוברים שמורידים קרוב לנכסים[89] - אמרו בברייתא שהוא זריז ונשכר[90], אבל מה שלא תלש עד שבאו הבעלים, כתבו ראשונים שאין מניחים אותו לתלוש[91]. ואפילו ירד הקרוב לנכסים לאחר שהגיעו בעליהם לעיר – קודם שחזרו לנכסים – נראה מדברי ראשונים שמוציאים הפירות מידו[92]. על אופן חלוקת הפירות בין הבעלים והקרוב, עי' להלן[93]. בטעם הדבר שאין מוציאים ממנו הפירות שתלש, כתבו ראשונים שכיון ששמעו על בעליהם שמתו, ירד הקרוב מלכתחילה לנכסים בתורת ירושה[94]. ויש מהראשונים שכתבו, שתקנת חכמים היא שיטול כל הפירות כדי שלא יפסידם[95], לפי שהקרוב אינו סומך דעתו לגמרי על השמועה שהבעלים מתו, ואינו מתבייש להפסידם, שיכול לומר שעושה בתוך שלו[96]. ויש מהראשונים שכתבו, שהואיל ואם לא יקדם לתלשם, לא ישלמו לו אף שכר טרחו[97], התירו לו לתלוש הפירות קודם שיחזרו הבעלים[98].

קרוב לודאי שהרגוהו

מי שנשבה וקרוב לודאי שהרגוהו, ולא שמעו עליו שמת, כתבו ראשונים, שלסוברים שאין מורידים קרוב לנכסים נטושים[99], אין מורידים קרוב לנכסיו[100].

קרוב לודאי שלא יחזרו

נכסים נטושים ושל שבויים שלא שמעו על בעליהם שמתו אלא שקרוב לודאי שלא יחזרו - כגון שהשתמדו ונישאו לגויים - כתבו ראשונים שאף לסוברים שכשלא שמעו שמת אין מורידים קרוב לנכסים[101], מודים שמורידים להם קרוב[102].

להוריד קרוב למטלטלים

נכסים מטלטלים נטושים ונכסים מטלטלים של שבויים, אמרו בירושלמי, וכן כתבו ראשונים, שאין מורידים להם קרוב[103], שמא יפסידו אף הקרן[104], ומכל מקום אם הקרוב תפס אותם, כתבו ראשונים שאין מוציאים אותם מידו[105]. ויש מהראשונים והאחרונים שחולקים וסוברים, שאפילו תפס הקרוב, מוציאים אותם מידו[106]. ואפילו שמעו על בעליהם שמתו - שבקרקעות, הכל מודים שמורידים להם קרוב[107] - כתבו ראשונים שאין מורידים קרוב לנכסים מטלטלים, לפי שחוששים שמא יפסיד את גוף הנכסים[108]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים, שאם שמעו בהם שמתו, מורידים קרוב אף לנכסים מטלטלים[109]. על אפוטרופוס שמעמידים אף לנכסים מטלטלים, עי' להלן[110].

הניחו בשדה פירות גמורים

שדות נטושים ושל שבויים, והיו בהם תבואה ופירות שהגיעו לגמר בישולם, אין מורידים להם קרוב[111], שמא הקרוב יטול הפירות[112], אלא אמר רב יהודה בשם שמואל, שבית דין מעמידים תחילה אפוטרופוס* - שאינו נוטל כלום בשכרו[113], ומכל מקום כתבו ראשונים ואחרונים שיכול להעמיד תחתיו אריס שיטול שכר[114] - שירד לשדות לקצור התבואה ולתלוש הפירות, ומוכר הפירות ומניח דמיהם בבית דין[115], ואחר כך מורידים הקרוב לנכסים[116]. ואף פירות שעדיין לא הגיעו לגמר בישולם אלא שאין בהם טורח - כגון דקלים שבבבל שהם רכים ואינם צריכים הרכבה - אמרו בירושלמי שדינם כפירות שהגיעו לגמר בישולם[117]. קפץ הקרוב ותלש הפירות, יש מהראשונים שכתבו, שהרי זה זריז ונשכר, ואין מוציאים אותם מידו[118]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שמוציאים מידו[119]. שמעו על הבעלים שמתו, יש מהראשונים שכתבו, שמורידים קרוב לנכסים[120], שלדעתם, כיון ששמעו על הבעלים שמתו, חשוב הקרוב כודאי יורש[121]. ומסתימת הרבה ראשונים נראה שאינם מחלקים בדבר, ואף אם שמעו על בעליהם שמתו, אין מורידים קרוב לנכסים, ואם תפס מוציאים אותם מידו[122].

להעמיד אפוטרופוס למטלטלים

נכסים מטלטלים נטושים ושל שבויים - שאין מורידים להם קרוב[123] - כתבו ראשונים, שבית דין ממנים אפוטרופוס* לפקח ולטפל בהם[124]. וכן באופנים שמורידים אריס לנכסים נטושים ושל שבויים[125], בית דין מניחים חלק הבעלים בפירות, ביד אפוטרופוס[126]. אם ממנים קרוב לאפוטרופוס, ע"ע אפוטרופוס[127]. שמעו על הבעלים שמתו - לסוברים שמורידים קרוב למטלטלים[128] - כתבו ראשונים, שהאפוטרופוס יכול לתת המטלטלים לקרוב[129].

להעמיד אפוטרופוס לשדות ובתים

שדות נטושים ושל שבויים, אמרו בתלמוד שאין מעמידים להם אפוטרופוס, לפי שאין בית דין טורחים להעמיד אפוטרופוס קבוע לגדולים[130]. ומכל מקום אם יש אחר שרוצה לרדת לנכסים ולפקח עליהם בתורת אפוטרופסות, יש מהראשונים והאחרונים שכתבו שמורידים אותו לנכסים[131]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים, שאין מורידים אחר לנכסים, שכיון שאין דרך בני אדם לטרוח על נכסי גדולים בחינם, חוששים שמא יפסיד הנכסים[132]. שדות ובתים וחנויות שמשכירים אותם לאחרים - ואין בהם טורח כשדות גנות ופרדסים - כתבו ראשונים שאין מורידים להם קרוב, אלא בית דין מעמידים גבאי שיתבע השכר ויביאהו לבית דין[133].

אפוטרופוס וקרוב מי קודם

שדות נטושים ושדות של שבויים שלא שמעו על בעליהם שמתו, והיו לפנינו אפוטרופוס וקרוב שרוצים לירד להם – לסוברים שאם אחר רוצה לפקח על הנכסים בתורת אפוטרופסות, הרשות בידו[134] - כתבו ראשונים שמורידים האפוטרופוס, שמה שמורידים הקרוב כשלא שמעו על בעליהם שמתו, הוא דווקא כשאין אחר שרוצה לירד להם בתורת אפוטרופסות[135]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים, שמורידים הקרוב, שכיון שאין בית דין מורידים אפוטרופוס לגדולים[136], יכול הקרוב למחות שלא יורידו אפוטרופוס[137]. אם אין הקרוב מוחה, יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמורידים את האפוטרופוס[138]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים, שאפילו אין הקרוב מוחה, אין מורידים להם אפוטרופוס, שחוששים שהאפוטרופוס יפסיד הנכסים[139].

אבל אם שמעו על בעליהם שמתו, כתבו ראשונים שמורידים הקרוב, שכיון ששמעו על בעליהם שמתו, חשוב הקרוב כיורש*[140]. על מטלטלים נטושים ומטלטלים של שבויים ששמעו על בעליהם שמתו, אם מורידים להם קרוב, עי' לעיל[141].

להוריד אחר לנכסים

נכסים נטושים ונכסי שבויים, אם בית דין מורידים להם אחר – שאינו קרוב שראוי ליורשם – בתורת אריס, נחלקו בו ראשונים: א) יש מהראשונים שכתבו, שלסוברים שמורידים להם קרוב[142], אפשר להוריד להם אריס[143], אלא שיכול הקרוב לעכב שלא יורידו להם אריס, שמא מתו בעליהם ונמצאו הנכסים שלו, ואין אנו יכולים להפסיד אותו חלק האריס[144], לפי שמה שמורידים לנכסים הוא תקנת חכמים[145], ולא תיקנו חכמים תקנתם להפסיד הקרוב[146]. ולסוברים שאין מורידים קרוב לנכסים[147], כתבו ראשונים שכל שכן שאין מורידים להם אחר[148]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאף לסוברים שאין מורידים קרוב לנכסים, מורידים להם אחר שאינו קרוב[149], שדווקא קרוב שיתכן שיפסיד הנכסים אין מורידים אותו[150], אבל אחר שאין חוששים שיפסיד הנכסים מורידים אותו[151]. במקום שאין לפנינו קרוב, או שהקרובים אינם רוצים לרדת לנכסים, כתבו ראשונים שבית דין מורידים אחר לטפל בנכסים עד שיבואו הבעלים או שידעו בבירור שמתו[152]. על חלק הבעלים בפירות, שמפקידים אותם ביד אפוטרופוס, עי' להלן[153]. ב) ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאין מורידים להם אחר[154]. וכן כתבו ראשונים בדעת הסוברים שאין מורידים להם קרוב[155], שכל שכן שאין מורידים להם אחר[156]. בטעם שאין מורידים להם אחר, כתבו ראשונים שדווקא קרוב מורידים להם, לסוברים כן[157], שמא מתו הבעלים ונמצא השדה של אותו הקרוב - ואין מטריחים את בית דין שני פעמים, להוריד להם תחילה אריס, ולאחר מכן אם יתברר שהבעלים מתו להוריד הקרוב[158] - אבל אחר שאינו קרוב של הבעלים אין מורידים אותו, ואין חוששים להפסד הנכסים[159]. ויש מהראשונים שכתבו, שחוששים שהאריס יקלקל השדה, ודווקא קרוב שאם מתו הבעלים נמצאת השדה שלו אין חוששים שיקלקלה[160]. ויש מהראשונים שכתבו, שהואיל וההורדה לנכסים תקנת חכמים היא[161], לא תיקנו חכמים תקנה שיכולה להפסיד הקרוב[162]. ג) ויש מהראשונים שכתבו, שנחלקו בכך אמוראים: שלדעת הסוברים שאין מורידים קרוב לנכסים[163], מורידים אחר לנכסים[164]. והסוברים שמורידים קרוב לנכסים[165], חולקים וסוברים שאין מורידים אחר לנכסים[166].

הורידו אחר ואחר כך בא קרוב

הורידו בית דין אחר לנכסים – כגון שבתחילה לא היה לפנינו קרוב[167], או שהיה קטן והגדיל[168] - ואחר כך בא קרוב, כתבו ראשונים שמורידים הקרוב לנכסים מכאן ולהבא[169].

ירש השבוי נכסים

נכסים שנפלו בירושה לשבוי לאחר שנשבה, כתבו ראשונים שמורידים קרוב לנכסיו כדין נכסים נטושים, לסוברים כן[170].

נכסים רטושים

כשלא שמעו שמתו הבעלים

נכסים רטושים - דהיינו נכסים שנעזבו על ידי בעליהם מדעתם, שהלכו מדעתם למדינת הים[171] - ולא שמעו על בעליהם שמתו, אם מורידים להם קרוב שראוי לירש אותם - שאין קרוב לבעליהם יותר ממנו[172] - שנינו בברייתא, וכן אמר רב נחמן בשם שמואל, שאין מורידים להם קרוב[173]. בטעם שאין מורידים להם קרוב, אמרו בירושלמי, וכן כתבו ראשונים, שלפי שהלך הבעלים מדעתו ולא ציוה טרם הליכתו לתת הנכסים ליורשיו, גילה דעתו שאינו רוצה להוריד קרובו לנכסיו[174]. ויש מהראשונים שכתבו, שנכסים רטושים הם כאבדה-מדעת* שאין אנו מצווים להשיבה[175]. על שדה-אחוזה* שעזבוה מלגואלה, ע"ע שדה אחוזה.

יצא למקום קרוב ולא נודע עליו

נכסים רטושים שאין מורידים להם קרוב, כתבו ראשונים שהיינו שהבעלים יצאו מדעתם למקום רחוק ומקום סכנה שאין שיירות מצויות שם, שדרך אדם קודם שהולך לדרך רחוקה, הוא מתקן עניניו ומצוה על נכסיו, אבל אם הלכו הבעלים למקום שהשיירות מצויות לשם - שאין דרכו של אדם לצוות על נכסיו - ולא נודע מקומו, דינם כנכסים נטושים, שאנו אומרים שהטעם שלא ציוה על נכסיו, לפי שחשב לשוב לביתו לאחר כמה ימים[176].

הלך מדעתו ואחר כך נשבה

מי שהלך מדעתו למדינת הים והשאיר אחריו נכסים - רטושים[177] - ואחר כך נשבה, כתבו ראשונים שדינם כנכסים נטושים, לפי שמתחילה לא חששו בעליהם לצוות עליהם, שדעתם היתה לשוב לפני ההפסד, וכשהיו שם נשבו[178]. ויש מהראשונים שכתבו, שדינם כנכסים רטושים[179].

ירד הקרוב מעצמו לנכסים

נכסים רטושים שלא שמעו שמתו בעליהם - שאין מורידים להם קרוב[180] - וקפץ הקרוב וירד מעצמו לנכסים, אמרו בתלמוד שמוציאים אותו מהם[181]. על דינם של שבח הנכסים והפירות שגדלו קודם שהספיקו בית דין לסלקו, עי' להלן[182].

בורח מחמת ממון

מי שברח ממקומו מחמת אונס ממון, כגון שלא היה לו לפרוע המס וברח קודם שהגיע זמן הפירעון ולא ציוה על נכסיו, אמר בתלמוד שחשוב כיוצא מדעת, שאין מורידים קרוב לנכסיו[183]. הגיע זמן פירעון המס וברח ולא ציוה על נכסיו, יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחשוב כבורח מחמת נפשות[184]. ויש מהאחרונים שחולקים וסוברים שאפילו ברח לאחר שהגיע זמן הפירעון חשוב כיוצא לדעת[185]. על מי שברח ממקומו מחמת אונס נפשות, עי' לעיל[186].

הניח פירות שמתקלקלים

נכסים רטושים שהיו בעליהם מתאחרים מלשוב והיו בהם תבואה ופירות שהגיעו לגמר בישולם, יש מהראשונים שכתבו, שבית דין מעמידים אפוטרופוס ללקט את הפירות משדותיו שלא יתקלקלו, וימכרם ויפקיד דמיהם בבית דין[187]. וכן אם בית דין רואים שהנכסים מתקלקלים, כתבו ראשונים שמורידים להם אריס לעבוד הנכסים[188]. בטעם שבית דין מעמידים - לאחר זמן - אפוטרופוס ואריס לנכסים רטושים, נראה מדברי ראשונים, שאנו תולים שהבעלים היה סבור מתחילה שיוכל לחזור מהרה, ועל כן לא ציוה עליהם טרם הליכתו, אלא שלבסוף לא עלה בידו לשוב[189]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים, שאף אם התאחרו הבעלים מלשוב, אין מורידים אפוטרופוס לנכסים רטושים[190].

נכסים שהניחם מושכרים

בתים ושדות שנעזבו על ידי בעליהם מדעתם - ולא שמעו על בעליהם שמתו - והניח בהם שוכרים שהיו מעלים להם שכר, כתבו ראשונים שאין מוצאים השכר מהשוכרים, אלא מניחים אותם לדור בתוכם כפי שעזבום בעליהם[191]. וכן אם הניחום ריקים, כתבו ראשונים שמניחים אותם כך כפי שעזבום בעליהם[192]. שמעו על בעליהם שמתו, כתבו ראשונים שבית דין מוציאים השכר מהשוכרים ומפקידים אותם ביד אפוטרופוס, עד שיבואו הבעלים או שידעו שמתו בעליהם[193].

נכסים מטלטלים

נכסים מטלטלים שנעזבו מדעת בעליהם אצל אחרים, כתבו ראשונים שמניחים אותם ברשות המחזיקים בהם, ואין מוציאים אותם מידם[194]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת הירושלמי שחולק וסובר, שבית דין מעמידים המטלטלים ביד אפוטרופוס[195]. תפס הקרוב את המטלטלים, יש מהראשונים שכתב, וכן יש מהאחרונים שכתבו בדעת הירושלמי, שאין מוציאים אותם מידו[196]. ויש מהאחרונים שחולקים בדעת הירושלמי וסוברים - שאפילו ירד הקרוב לנכסים בתורת ירושה[197] - שמוציאים המטלטלים מיד הקרוב[198]. שמעו על בעליהם שמתו - לדברי הכל - בית דין מוציאים את הנכסים המטלטלים ומפקידים אותם ביד אפוטרופוס, עד שיבואו הבעלים או שידעו בבירור שמתו בעליהם[199].

שמעו שמתו הבעלים

נכסים רטושים ששמעו - על ידי עד אחד[200], ויש סוברים על ידי קול[201] - שמתו בעליהם, נחלקו בו ראשונים: יש מהראשונים שכתבו, שמורידים להם קרוב[202], ויש מהראשונים שכתבו בדעתם, שאין מורידים הקרוב אלא בתורת אריסות[203]. אם הקרוב אוכל כל הפירות או שאינו נוטל אלא כאריס, עי' להלן[204]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים, שאפילו שמעו שמתו, אין מורידים להם קרוב, אלא בעדות ברורה[205], ואפילו קפץ הקרוב וירד מעצמו לנכסים, מוציאים אותו מהם[206]. ומכל מקום כשיצא הקול שמתו, ורוצה הקרוב להוריד להם אריס שלא יתקלקלו, כתבו ראשונים ששומעים לו[207].

נודע שהבעלים לא מתו

נכסים רטושים ששמעו על בעליהם שמתו והורידו בית דין קרוב לנכסים לסוברים כן, ואחר כך נודע שהבעלים לא מתו, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאין מוציאים את הקרוב מהנכסים, לפי שבית דין נתנוהו בידו[208].

ירד לנכסים בתורת ירושה

נכסים רטושים ששמעו על בעליהם שמתו, וקפץ הקרוב וירד לנכסים בתורת ירושה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שהכל מודים שמוציאים אותו מהם[209].

דין הפירות ושבח הנכסים

נכסים נטושים ולא שמעו שמתו הבעלים

נכסים נטושים ושל שבויים, שלא שמעו שמתו בעליהם, והורידו להם בית דין קרוב - לסוברים כן[210] - שגידל בהם פירות, אמרו בתלמוד שהקרוב אוכל מהפירות[211]. בטעם שהקרוב אוכל פירות - ואינו נוטל רק הוצאותיו - אמרו בתלמוד, שתקנת חכמים היא, כדי שלא יפסיד הנכסים והפירות[212]. וכן לענין השבח שהשביח הקרוב את הנכסים, כתבו ראשונים שלאחר שחזרו הבעלים, נוטל מהם הקרוב כאריס*[213], וזהו שאמרו בברייתא ששמים לקרוב כאריס[214], היינו בשבח הנכסים[215].

כמות הפירות שנוטל הקרוב, נחלקו בו ראשונים: א) יש מהראשונים שכתבו ששמים לקרוב בכל שנה כאריס, ויטול בהם הקרוב חלקו[216], ושאר הפירות יהיו מונחים ביד אפוטרופוס[217]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמניחים הפירות ביד הקרוב, לשומרם עבור הבעלים[218]. ולדעתם, זהו שאמרו בברייתא ששמים לקרוב כאריס[219], היינו אף קודם שחזרו הבעלים[220]. בטעם שהקרוב אינו נוטל אלא כאריס, כתבו ראשונים לפי שכשהורידו הקרוב לנכסים, הורידוהו על דעת ליטול הפירות כאריס[221]. ב) ויש מהראשונים חולקים וסוברים, שהקרוב נוטל כל הפירות[222], ומכל מקום אם חזרו הבעלים, נוטל הקרוב חלקו בפירות כאריס, ומחזיר שאר הפירות לבעלים[223], וכתבו אחרונים בדעת ראשונים, שכשהבית דין מורידים הקרוב לנכסים, מתנים עימו שאם יבואו הבעלים יחזיר להם כל הפירות שאכל[224], ולדעתם, זהו שאמרו בברייתא ששמים לקרוב כאריס[225], שהיינו לאחר שחזרו הבעלים[226]. ג) ויש מהראשונים שכתבו, שאפילו חזרו הבעלים אין הקרוב צריך להחזיר להם הפירות[227], לפי שכשירד לנכסים, ירד בתורת ירושה[228]. על דין פירות גמורים שהיו בנכסים קודם שירד הקרוב לנכסים, עי' לעיל[229].

נכסי בורח מחמת אונס נפשות

נכסי בורח מחמת אונס נפשות וירד הקרוב וגידל בהם פירות, כתבו ראשונים בדעת רב נחמן - שאמר שבורח הרי הוא כשבוי[230] - שאף לענין הפירות דינם כנכסים נטושים ושל שבויים[231]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים, שנכסי בורח מחמת אונס נפשות לענין אכילת הפירות אין דינם כנכסים נטושים ושל שבויים, שקרוב שירד לנכסי בורח מחמת אונס נפשות, ואחר כך חזרו הבעלים, מחזיר כל הפירות לבעלים, ונוטל מהם הקרוב שכרו כאריס[232], ולדעתם, זהו שאמרו בברייתא ששמים לקרוב כאריס[233], שהיינו בנכסי בורח מחמת אונס נפשות ולאחר שחזרו הבעלים[234]. על נכסי בורח מחמת אונס ממון, עי' לעיל[235].

נכסים נטושים ושמעו שמתו הבעלים

נכסים נטושים ושל שבויים, ששמעו - על ידי עד אחד[236], ויש סוברים על ידי קול[237] - שמתו בעליהם, והורידו להם בית דין קרוב - לסוברים כן[238] - שגידל בהם פירות, אמרו בתלמוד שהקרוב נוטל כל הפירות[239]. בטעם שהקרוב נוטל כל הפירות, כתבו ראשונים שהואיל ושמעו שמתו הבעלים, ירד הקרוב על דעת ליטול כל הפירות[240]. ויש מהראשונים שכתבו, שתקנת חכמים היא שיטול כל הפירות, מפני שחששו שהואיל ושמעו שמתו הבעלים אינו מתבייש להפסיד הפירות[241]. על נכסים נטושים ושל שבויים שחזרו בעליהם, אם הקרוב צריך להחזיר הפירות לבעלים, עי' להלן[242].

ירדו לנכסים ואח"כ שמעו שמתו הבעלים

נכסים נטושים ושל שבויים שהורידו להם בית דין קרוב ואחר כך שמעו על בעליהם שמתו, נראה מדברי אחרונים שדינם כלא שמעו על בעליהם שמתו[243].

שמעו שמתו הבעלים ואח"כ חזרו

נכסים נטושים ושל שבויים, ששמעו שמתו בעליהם, והורידו להם בית דין קרוב - לסוברים כן[244] - שגידל בהם פירות ולקטם, וקודם שאכל הפירות חזרו בעליהם, יש מהראשונים שכתבו, שהקרוב מחזיר לבעלים את כל הפירות, מלבד חלקו בפירות כאריס[245], ומכל מקום נראה מדברי ראשונים, שאם באו בעלים לאחר שאכל הפירות, אינו צריך להחזיר לבעלים הפירות שאכל[246]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאף אם היו הפירות בעין, אין צריך להחזירם לבעלים[247]. שבח שהשביחו הנכסים, כתבו ראשונים שנוטל בהם הקרוב שכרו כאריס[248]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים, שאין הקרוב נוטל שכרו כלל, שכיון ששמעו על הבעלים שמתו, אין חוששים שיפסיד הנכסים, ועל כן לא תיקנו חכמים שיטול שכר, ואף לא ההוצאות שהוציא על הנכסים[249].

שמע שהבעלים עומדים לחזור ותלש הפירות

נכסים נטושים ונכסי שבויים ושמעו על בעליהם שמתו, וירד הקרוב לנכסים ולאחר מכן שמעו שהבעלים עומדים לחזור, וקדם הקרוב ותלש הפירות - לסוברים שמורידים קרוב לנכסים[250] - יש מהראשונים שכתבו, שנוטל הקרוב כל הפירות[251], ולדעתם זהו שאמרו בברייתא שאם קדם ותלש הרי זה זריז ונשכר[252], שהיינו בששמעו תחילה שמתו הבעלים ואחר כך שמעו שהבעלים עומדים לחזור[253]. בטעם שנוטל כל הפירות אף על פי ששמע שהבעלים עומדים לחזור, כתבו ראשונים כיון שאם לא יקדם לתלוש, אין משלמים לו כלל שכר טרחו[254]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם טעם אחר, שאף על פי ששמע שהבעלים עומד לחזור לא היה לו להאמין לשמועה זו, לפי שכבר שמע עליהם שמתו[255]. ויש מהראשונים שחולקים וסוברים, שכשיבואו הבעלים, יחזיר להם הקרוב כל הפירות שלא נאכלו, ויטול הקרוב חלקו בפירות כאריס[256].

נכסים נטושים ונכסי שבויים שלא שמעו על בעליהם שמתו, וירד הקרוב לנכסים ואחר כך שמעו שהבעלים עומדים לחזור וקדם הקרוב ותלש הפירות, כתבו ראשונים - אף לסוברים שבאופן ששמעו שמתו הבעלים נוטל הקרוב כל הפירות[257] - שנוטל הקרוב חלקו בפירות כאריס[258]. בטעם שלא תיקנו לו חכמים שיטול כל הפירות שמא יפסידם - כפי שתיקנו באופן ששמעו על הבעלים שמתו[259] - כתבו ראשונים שלא חששו שיפסיד הפירות, לפי שהוא מתבייש להפסיד פירות שאינם שלו, כיון שלא שמעו על הבעלים שמתו[260]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים, שנוטל הקרוב כל הפירות[261], ולדעתם זהו שאמרו בברייתא שאם קדם ותלש הרי זה זריז ונשכר[262], שהיינו אף כשלא שמעו תחילה שמתו הבעלים[263].

חזרו הבעלים קודם לקיטת הפירות

נכסים נטושים ושל שבויים, ששמעו שמתו בעליהם, והורידו להם בית דין קרוב - לסוברים כן[264] - שטרח לגדל בהם פירות והשביח הנכסים, וחזרו הבעלים קודם שהספיק הקרוב ללקט הפירות, יש מהראשונים שכתבו שאין הקרוב נוטל בפירות כלל[265] - וכן אינו נוטל בשבח הנכסים[266] – שכששמעו על הבעלים שמתו לא תיקנו חכמים שיטול מהפירות ואף לא כאריס[267], לפי שהשומע על הבעלים שמתו יורד לנכסים על דעת לירשם ואין לחוש שיפסידם[268]. ויש מהראשונים שחולקים וסוברים, שהקרוב נוטל שכרו כאריס, בין בפירות ובין בשבח הנכסים[269]. לא שמעו על בעליהם שמתו, והורידו להם בית דין קרוב לסוברים כן[270], וחזרו הבעלים קודם שהספיק הקרוב ללקט הפירות - וכן השבח שהשביחו הנכסים - כתבו ראשונים שהכל מודים שנוטל מהם הקרוב שכרו כאריס[271], ולדעתם, זהו שאמרו בברייתא ששמים לקרוב כאריס[272], לאחר שחזרו הבעלים ובפירות מחוברים[273].

קרוב קטן שהורידו לו אפוטרופוס

נכסים נטושים ושל שבויים שהיה הקרוב לבעלים קטן, והורידו בית דין אפוטרופוס שישמור הנכסים לבעלים[274], נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש מהראשונים שכתבו שהאפוטרופוס שומר כל הפירות לבעלים, ואינו נותן לקטן כלום[275]. ויש מהראשונים שחולקים וסוברים שהאפוטרופוס נותן לקטן חלק בפירות כאריס ושאר הפירות שומר לבעלים[276]. ויש מהאחרונים שחולקים וסוברים, שהאפוטרופוס נותן כל הפירות לקטן, ואם יחזרו הבעלים, יחזיר להם האפוטרופוס כל הפירות, מלבד חלקו של הקטן בפירות כאריס[277].

ירד לנכסים בתורת ירושה

נכסים נטושים ושל שבויים ששמעו על בעליהם שמתו וירד הקרוב מעצמו לנכסים בתורת ירושה – לסוברים שאין מוציאים אותם מידם, ויכול הקרוב אף למוכרם[278] - ואחר כך חזרו הבעלים, כתבו ראשונים שאף על פי שירד לנכסים בתורת ירושה, שמים הפירות לקרוב כאריס, ושאר הפירות מחזיר לבעלים[279].

ירד מעצמו לנכסים

נכסים נטושים ושל שבויים, וירד להם הקרוב מעצמו בלא לימלך וליטול רשות מבית דין[280], ואחר כך חזרו הבעלים, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאין בית נזקקים לשום לו הפירות ושבח הנכסים כאריס[281].

ירד לשדה אילן

קרוב שירד לפרדסים נטושים ושל שבויים, כתבו ראשונים שאף על פי שלא טרח באילנות כשדה הלבן - שאינם צריכים חרישה וזריעה - ואפילו לא טרח בהם כלל, נוטל בהם כשאר נכסים נטושים[282].

חיוב הקרוב לישבע

קרוב שירד לנכסים נטושים ושל שבויים, ששמים לו הפירות ושבח הנכסים כאריס[283], כתבו ראשונים שצריך האריס לישבע כמה הוציא וכמה אכל[284]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים שאין משביעים אותו, ונאמן לומר כמה פירות הוציאו הנכסים[285].

נכסים רטושים

נכסים רטושים שלא שמעו על בעליהם שמתו - שאין מורידים להם קרוב[286] - וקפץ הקרוב וירד מעצמו לנכסים, וקודם שהספיקו בית דין לסלקו גידל בהם פירות והשביח הנכסים, יש מהראשונים והאחרונים שכתבו ששמים לו בהם כאריס[287]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאין שמים לו כאריס, אלא נוטל שכרו כיורד לשדה חבירו שלא ברשות[288].

נכסים רטושים ששמעו על בעליהם שמתו, לסוברים שמורידים להם קרוב[289], כתבו ראשונים ואחרונים, שאף על פי ששמעו עליהם שמתו אינו אוכל כל הפירות, אלא נוטל חלקו בהם כאריס[290], ואינו דומה לקרוב שיורד לנכסים נטושים ושל שבויים שאוכל כל הפירות[291], לפי שהקרוב אינו בטוח שמתו הבעלים, שכיון שלא ידוע טעמו של הבעלים שלא ציוה על נכסיו[292], הוא חושש שמא הבעלים הוציאו את הקול על עצמם שמתו[293]. ויש מהאחרונים שכתבו, שאין חוששים להפסד הנכסים, שכשם שהבעלים לא חשש להפסד נכסיו ולא ציוה עליהם דבר, כך בית דין אינם צריכים לחשוש להפסד הנכסים[294].

הערות שוליים

  1. ↑ ב"מ שם לט א ורש"י שם לח סוע"ב. ועי' גמ' שם, שנטושים הוא מלשון עזיבה בעל כרחו, וככתוב, שמות כג יא, והשביעִת תשמטנה ונטשתה, ועי' תרגום אונקלוס שמות שם וציון 171, וצ"ב. ועי' רש"י עמוס ה ב ויחזקאל יט יב. ועי' ירמיה כג לט, ועי' רד"ק שם ובס' השרשים ע' נטש. ועי' רש"י שם לח סוע"ב, שנכסי שבויים בכלל נכסים נטושים. ועי' ציון 133 דין שדות ובתים שמשכירים אותם לאחרים ואין בהם טורח.
  2. ↑ ברייתא וגמ' שם לח ב ובתוספ' כתובות פ"ח. ועי' רשב"ג במשנה שם א (ועי' תוס' שם ד"ה היורד בתי' ב, שיש הופכים דברי ת"ק ורשב"ג), וגמ' שם ב ותוס' שם ד"ה עד ושא"ר שם. ועי' חלב חטים שם ופורת יוסף שם בד' הרא"ש שם פ"ג סי' יב, שבי"ד חייבים להוריד קרוב לנכסים, עי' ציון 5.
  3. ↑ עי' רש"י ב"מ לח ב ד"ה מדרבן; רמב"ם שם. ועי' רש"י שם ד"ה קרוב ולהלן ציון 79, וחלב חטים ופרחי כהונה שם, ועי' גליון בשמ"ק שם, שנ' מדבריו שלדעת רשב"ג במשנה שבציון הקודם, מורידים אף קרוב שיש קרובים ממנו.
  4. ↑ רש"י שם ד"ה בנכסי; רמב"ם שם; סמ"ג עשין צו; טוש"ע שם ב. ועי' רש"י שם ד"ה נכסי רטושין, שמ' שאנו תולים שכך דעתו של הבעלים, אלא שלא הספיק לצוות על כך. ועי' ציון 31, שבי"ד אין מורידים אותו לגמרי למכור הנכסים.
  5. ↑ רמב"ם שם; סמ"ג שם; רא"ש שם; תלמיד הרשב"א (בשיטת הקדמונים) שם; טוש"ע שם. ועי' רמב"ן ורשב"א שם, שאע"פ שהבעלים לא עשו אותם שלוחים, תקנת חכמים היא להזדקק להם. ועי' ב"ח שם, שהוא מדין השבת אבידה, ועי' ציון 175.
  6. ↑ ציונים 130 ואילך, 143 ואילך.
  7. ↑ עי' ציון 17.
  8. ↑ עי' ציון 216 ואילך.
  9. ↑ ב"מ שם.
  10. ↑ עי' ציון 17.
  11. ↑ עי' ב"ח שם סוס"ק ג, בד' הרמב"ם נחלות פ"ז. ועי' נ"י שם (כא ב בדפי הרי"ף).
  12. ↑ רשב"א שם; נ"י שם לט א. ועי' ציון 108.
  13. ↑ גמ' וברייתא שם ובתוספ' כתובות פ"ח. ועי' ת"ק במשנה שם לח א (ועי' תוס' שם ד"ה היורד בתי' ב, שיש הופכים דברי ת"ק ורשב"ג), ובגמ' שם ב.
  14. ↑ ב"מ לח ב. ועי' רב ששת שם, שכ"מ בברייתא שם, ועי' רבא ורב עמרם שם שדחו, עי' ציון 4. ועי' או"ז שם פ"ג סוס"י קכא, וצ"ב.
  15. ↑ ציון 72.
  16. ↑ ב"מ שם. ועי' ציון 9.
  17. ↑ רש"י שם ד"ה מפסיד; עי' ראב"ד בשמ"ק שם; עי' ר"י מלוניל שם; או"ז שם סי' קכא; עי' פרי"ד שם. ועי' ריטב"א שם: אולי הבעלים מקפידים בדבר, וצ"ב שבגמ' פירשו טעם אחר. ועי' ריא"ז בקונ' הראיות שם: אוכל הפירות ואינו משביח הנכסים, ונ' שגורס בגמ' דמפסיד להו, ואינו בתורת חשש שמא יפסיד, אלא הטעם שאין מורידים הקרוב משום הפסד אכילת הפירות.
  18. ↑ רמב"ן שם; ריטב"א שם. ועי' רמב"ן שם שהוסיף: שמא לא יפסידו כ"כ.
  19. ↑ עי' ציון 151 ואילך.
  20. ↑ עי' ראב"ד, ברמב"ן ובשמ"ק שם. וכעי"ז במאירי לט א, לענין נכסים רטושים, עי' ציון 173. ועי' שמ"ק וברמב"ן שם מהדו' מכון נהרדעא בשנו"ס.
  21. ↑ עי' ראב"ד בשמ"ק שם, בתי' ב; מיוחס לריטב"א שם. ועי' כעי"ז בריא"ז בקונ' הראיות שם, שקרוב אינו מציית לבי"ד, ומחזיק בנכסים כאילו היו שלו.
  22. ↑ ר"ח שם; רי"ף שם; רש"י שם לט ב ד"ה בידא; רמב"ם שם ה"ה; פרי"ד שם לח ב ולט ב; ר' ברוך מארץ יון, באו"ז שם; רא"ש שם ובשו"ת כלל לב סי' ד; ר"ן שם; טוש"ע חו"מ רפה ב. ועי' עיטור אות ק קבלת עדות (סא ג): קיי"ל אין מורידין קרוב לנכסי שבוי, ונ' שהוא ט"ס, וכן הביאו בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' עה.
  23. ↑ ציונים 130 ואילך, 135 ואילך.
  24. ↑ ציון 178 ואילך.
  25. ↑ עי' רש"י ב"מ לט א ד"ה מחמת מרדין.
  26. ↑ עי' ציון 2, ועי' ציון 14 שי"ח. שם; רמב"ם נחלות פ"ז ה"ה; טוש"ע חו"מ רפה ב. ועי' רי"ף שם, שר"נ אמר כך בשם שמואל. ועי' שמ"ק שם, שס"ד שהואיל וברח מחמת נפשות, הקרוב סבור שלא יחזור לעולם ולא יפסיד הנכסים, וא"כ לא תיקנו לו חכמים שיאכל פירות, עי' ציון 212. ועי' רמב"ם שם ה"ד ושו"ע שם א, שאם ירד הקרוב לנכסים בתורת ירושה, שאין מוציאים אותם מידו, עי' ציון 36, ועי' ציון 38 שי"ח.
  27. ↑ ר"ח שם; עי' רש"י שם ד"ה בורח; ר"י מלוניל שם; רמ"ך בשמ"ק שם; רא"ש שם פ"ג סי' יב.
  28. ↑ ר"י מלוניל שם; רשב"ם ב"ב לח ב ד"ה כאן.
  29. ↑ ציון 183 ואילך.
  30. ↑ עי' ציון 2, ועי' ציון 14 שי"ח. תשו' גמו"מ סי' טז; עיטור אות ק קבלת עדות (סא ג), והובא בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' עה. ועי' ציון 76, שחשוב כשמעו שמת.
  31. ↑ ב"מ לח ב; טור חו"מ רפה. ועי' רבא ורב עמרם שם, שכ"ד הברייתא שם, ועי' רב ששת שם שדחה.
  32. ↑ עי' ציון 4. על אם יכול לתלוש ולאכול הפירות, עי' ציון 80.
  33. ↑ שו"ת הרא"ש כלל לב סי' ד, והובא בטור שם בסוה"ס.
  34. ↑ עי' ריטב"א שם: כל היכא דאין מורידין אם ירד מוציאין אותו.
  35. ↑ עי' ציון 75 ואילך.
  36. ↑ ירו' יבמות פט"ו ה"ג וכתובות פ"ד ה"ח: וירד לנחלה; רמב"ם נחלות פ"ז ה"ד, ומ"מ שם בדעתו, והובא במיוחס לריטב"א שם, מר' משה, ועי' ציון 38; סמ"ג עשין צו; מאירי שם לט א: יש מי שמחדש; תלמיד הרשב"א שם לח ב, שכ"נ מד' אחד מגדולי המורים. ועי' מיוחס לריטב"א שם, שכ"מ מל' הברייתא שם, ועי' מ"מ ולח"מ שם. ועי' מיוחס לריטב"א שם, שהניח בצ"ע. ועי' חי' רמ"ש שם, וצ"ב. ועי' רשב"א לט א, בד' הרמב"ם והרמב"ן שבציון 222, וכן בשם רש"י שם (ולפנינו אינו), שכל קרוב שמורידים אותו לאכול הפירות, מורידים אותו בתורת ירושה, ועי' רשב"א שבציון 140, שדוקא כששמעו על הבעלים שמתו חשוב כיורש, וצ"ב. ועי' ציון 94.
  37. ↑ ציון 279.
  38. ↑ עי' רשב"א שם סוד"ה ומיהו; מאירי שם; תלמיד הרשב"א שם; נ"י שם (כא ב בדפי הרי"ף). ועי' סמ"ע שם ס"ק א וב"ח שם וש"ך שם ס"ק ב ונתה"מ שם ס"ק א, בדעת הרמב"ם שם, ועי' ציון 224.
  39. ↑ נ"י שם.
  40. ↑ ריטב"א ב"מ לח ב; רא"ש שם פ"ג סי' יב ובשו"ת כלל לב סי' ד; רי"ו מישרים נל"ב ח"ג; תלמיד הרשב"א שם ולט ב; טור חו"מ רפה; עי' רמ"א שבציון הבא.
  41. ↑ רא"ש שם; רי"ו מישרים שם; טור שם; רמ"א בשו"ע שם ב; נתה"מ שם ס"ק א, בד' הרמב"ם נחלות פ"ז ה"ד. ועי' פרישה שם סוס"ק ג, שכ"ש כשאין לאחרים נכסים, שמורידים אלו שעובדים נכסיהם בעצמם. ועי' פנ"י שם לט ב, שמ' שאף כשאחד הקרובים קטן, מורידים הקרוב שעובד אדמה לנכסים, אע"פ שאין מורידים קרוב לנכסי קטן, ע"ע קטן.
  42. ↑ נתה"מ שם בד' הרמב"ם שם. ועי' ציון 36.
  43. ↑ עי' מאירי שם; עי' חי' מהר"ל שם לט ב.
  44. ↑ ציון 62 ואילך.
  45. ↑ מאירי ב"מ לט ב; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' עה ד"ה ולפי.
  46. ↑ ב"מ שם א; רמב"ם נחלות פ"ח ה"א. ועי' טור חו"מ רפה: שאינו יודע לעבוד את האדמה.
  47. ↑ תוס' שם ב ד"ה מוקמינן; עי' רא"ש שם פ"ג סי' יג ויד; ב"ח שם ס"ק יב. ועי' תוס' שם, שכ"מ בגמ' שם, ועי' תורת חיים שם שדחה.
  48. ↑ עי' גמ' שם ותוד"ה מוקמינן ורא"ש שם פ"ג סי' יד; טור חו"מ רפה. ועי' מיוחס לריטב"א שם בתי' ב, שאע"פ שאין מעמידים אפוטרופוס לגדולים בקביעות, ע"ע אפוטרופוס: אפוטרופוס לגדולים, כיון שיש גבול לאפוטרופסותו, דהיינו עד שיגדיל הקטן, בי"ד ימצאו אפוטרופוס, וע"ש בתי' א ובסמ"ע שם ס"ק כג ובהערות לרי"ש אלישיב שם א, ועי' ריטב"א שבציון הבא.
  49. ↑ עי' ריטב"א שם ב; טור שם; תורת חיים שם. ועי' תו"ח שם, שכ"מ מל' הגמ' שם: מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא. ועי' מהר"ם שיק שם והערות לרי"ש אלישיב, שנחלקו בזה אביי ורבא בגמ' שם, שלאביי מורידים האפוטרופוס לטובת הקטן, ולרבא לטובת הבעלים, ועי' הערות שם, שכ"מ ברא"ש שם. ועי' ריטב"א שם שלגדולים א"א להעמיד אפוטרופוס, עי' ציון קודם, אלא שלא הוברר חלקו של הקטן, ומעמידים האפוטרופוס על כל חלק מהנכסים בתורת של הקטן מספק. ועי' מהר"ם שיף שם.
  50. ↑ ציון 275 ואילך.
  51. ↑ תלמיד הרשב"א שם.
  52. ↑ ב"ח שם ס"ק יב וטו, בד' הטור שם. וע"ע קטן.
  53. ↑ עי' ר"י מלוניל שם; רשב"א שם לח ב ולט ב; רי"ו מישרים נל"ב ח"ג. וע"ע אפוטרופוס ציון 18, שמעמידים אפוטרופוס לנכסי קטנים.
  54. ↑ ריטב"א שם לט ב. ועי' חי' רמ"ש שם.
  55. ↑ ע"ע קטן.
  56. ↑ ריטב"א שם א. ועי' רשב"א שם ב בתי' ב ור"ן שם ונ"י שם (כב א בדפי הרי"ף), שיש קטן שאינו קטן ממש, ומכל מקום אין ממנים אותו בשל אחרים, וצ"ב כוונתם, ועי' מאירי שם.
  57. ↑ ע"ע אפוטרופוס ציון 37 ואילך. וע"ש ציון 32, שאבי היתומים יכול למנות אשה לאפוטרופוס.
  58. ↑ ריטב"א שם; סמ"ע שם ס"ק לה. ועי' ריטב"א שם, שהוכיח מהגמ' שם ב, שמורידים אשה לנכסים.
  59. ↑ עי' דרישה שם ס"ק טו; ט"ז שם ס"ט.
  60. ↑ ציון 62 ואילך.
  61. ↑ עי' ציון 46 ואילך.
  62. ↑ ב"מ לט ב.
  63. ↑ שם.
  64. ↑ רא"ש שם פ"ג סי' יד.
  65. ↑ ר"ח שם; רי"ף שם; רמב"ם נחלות פ"ח ה"ב; פרי"ד שם; או"ז שם סי' קכג; מאירי שם; רא"ש שם; תלמיד הרשב"א שם; טור חו"מ רפה.
  66. ↑ ע"ע אבדה מדעת ציון 4 ואילך. שה"ג ב"מ לח ב (כא ב בדפי הרי"ף). ועי' ציון 175.
  67. ↑ עי' ציונים 2 ואילך, 78 ואילך.
  68. ↑ עי' רשב"א ב"מ לח ב בתי' ב'; ריטב"א שם; מיוחס לריטב"א שם.
  69. ↑ תלמיד הרשב"א שם, בשם אחד מגדולי המורים; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' עה. ועי' תשב"ץ שם, שכ"ד הרמב"ם נחלות פ"ז ה"ד. וצ"ב שהרי אין עדים שמתו בעליהם. ועי' תלמיד הרשב"א שם שהק' כעי"ז.
  70. ↑ עי' ראב"ד בשמ"ק שם מ א; עי' רמב"ן שם; רשב"א שם לח ב ומ א; עי' מאירי שם לח ב; ריטב"א שם ושם; תשב"ץ שם; ב"ח חו"מ סי' רפה סוס"ק ג, בד' הרמב"ם שם; חי' מהר"ל שם מ א. ועי' רשב"א וריטב"א שם לח ב, שכ"מ בברייתא שם.
  71. ↑ עי' ציון 14.
  72. ↑ ר"י מלוניל שם. ונ' שגורס בברייתא היורד לנכסי נטושין אין מוציאין מידו. ועי' ריא"ז שבציון 85, שדווקא כששמעו על בעליהם שמתו, אין מוציאים מידו.
  73. ↑ ציון 281.
  74. ↑ עי' גמ' שם מ א ורש"י שם ד"ה הכא ומיוחס לריטב"א ותוס' הרא"ש שם. ועי' ראב"ד ותלמיד ר"פ בשמ"ק שם ורמב"ן ורשב"א וריטב"א שם שפי' באופ"א. ועי' הערות לרי"ש אלישיב שם.
  75. ↑ תוס' יבמות קטז ב ד"ה שאין וכתובות קז א ד"ה בששמעו; עי' רמב"ם נחלות פ"ז ה"א, ולח"מ שם בדעתו; ריטב"א ב"מ לח ב; תוס' רא"ש שם בתי' א; רי"ו מישרים נל"ב ח"ג; ריא"ז בקונ' הראיות שם; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' עה. ועי' ריא"ז שם שכ"כ מר' שמשון. ועי' תוס' ב"מ שם ד"ה בששמעו: קול וע"א, וצ"ב אם היינו שניהם יחד, או אף ע"א לבד. ועי' ר"ח שם לט א: נראים הדברים שמתו אע"פ שאין עדות ברורה, וכעי"ז במאירי שם. ועי' רש"י שם לח ב ד"ה בששמעו: ואם יבואו עדים. ועי' תוס' יבמות שם בתי' א' ותוס' הרא"ש שם קיז א, שדווקא בשני עדים, ועי' מהרש"א שם קטז ב, שהיינו דווקא לירד ולמכור, עי' ציונים 4,31. ועי' נפש חיה שם לט ב, ששבוי חשוב שיש רוב שמת, וע"כ ע"א נאמן יחד עם הרוב, ע"ע עד אחד וע' רוב.
  76. ↑ עי' תשובות גמו"מ סי' טז: שמיעה בעלמא; סמ"ג עשין צו; ריטב"א שם; מיוחס לריטב"א שם; תוס' הרא"ש שם בתי' ב, והובא בשמ"ק שם; ריא"ז שם; תשב"ץ שם. ועי' ריא"ז שם שכ"כ מר' שמשון. ועי' ריטב"א שם: קול דלא פסיק. ועי' תוס' ב"מ שם: קול וע"א, וצ"ב אם היינו שניהם יחד, עי' ציון הקודם. ועי' תוס' יבמות שם שחולק, שקול לבד אינו מספיק. וע"ע קול, שי"ס שקול עדיף מע"א. ועי' תשב"ץ שם, שאפילו שמעו שטבע במים שאין להם סוף, חשוב כשמעו שמת.
  77. ↑ ריטב"א כתובות קז א. ועי' שעורי ר"ד פוברסקי ב"מ שם, בד' תוס' ותוס' הרא"ש יבמות שם.
  78. ↑ ברייתא ב"מ לח ב ובתוספ' כתובות פ"ח. ועי' שו"ת תשב"ץ ח"א סי' עה, שכששמעו שמתו הבעלים, חשוב הקרוב כיורש ודאי.
  79. ↑ רש"י שם ד"ה קרוב. ועי' גליון בשמ"ק שם, שנ' מדבריו שלדעת רשב"ג במשנה שבציון 2, מורידים אף קרוב שיש קרובים ממנו. ועי' ציון 3.
  80. ↑ עי' ציון 239.
  81. ↑ 245 ואילך.
  82. ↑ ציון 31.
  83. ↑ עי' ציון 14.
  84. ↑ ב"מ שם.
  85. ↑ ריא"ז בקונטרס הראיות שם.
  86. ↑ עי' ציון 245. ועי' ציון 247 שי"ח שהקרוב נוטל כל הפירות.
  87. ↑ רש"י שם ד"ה בששמעו.
  88. ↑ עי' ציון 16. ריטב"א שם.
  89. ↑ עי' ציון 2.
  90. ↑ ב"מ לח ב ובתוספ' כתובות פ"ח. ועי' נ"י שם (כא ב בדפי הרי"ף), שנ' שגורס בגמ' תולש ואוכל, ומ' שאף לכתחילה מותר לעשות כך.
  91. ↑ מיוחס לריטב"א שם; עי' מהרי"ח בהג"א שם פ"ג סי' יב.
  92. ↑ עי' תלמיד הרשב"א שם: וקודם שיגיעו לעיר.
  93. ↑ ציון 245 ואילך.
  94. ↑ רש"י שם לט א ד"ה דאילו. וצ"ב, שהרי תלש פירות אלו אחרי ששמע שהבעלים באים. ועי' ציון 36.
  95. ↑ ציון 17.
  96. ↑ רמב"ן שם; רשב"א שם; ר"ן שם לח ב. ועי' ציון 254.
  97. ↑ עי' ציון 265.
  98. ↑ תוס' ב"מ לט א ד"ה וכולם.
  99. ↑ עי' ציון 14.
  100. ↑ תוס' הרא"ש ב"מ לח ב. וע"ש שלמדים כן מהכתוב, שמות כב כג, והרגתי אתכם בחרב וגו', עי' ב"מ שם.
  101. ↑ עי' ציון 14.
  102. ↑ שו"ת הרא"ש כלל לב סי' ד. ועי' ציון 78 ואילך.
  103. ↑ עי' ירו' יבמות פט"ו ה"ג וכתובות פ"ד ה"ח; ר"ח ב"מ לט א; תשובות גמו"מ סי' טז; רמב"ם נחלות פ"ז ה"ה; ר' ברוך מארץ יון באו"ז ב"מ סי' קכא, והובא בהג"א שם פ"ג סי' יב; סמ"ג עשין צו; עי' מאירי שם; ריטב"א שם; תלמיד הרשב"א שם בשם רבותיו; טור חו"מ רפה. ועי' רשב"א שלהלן: אפשר, ועי' שו"ת תשב"ץ ח"א סי' עה ד"ה אבל. ועי' מ"מ וב"י שם, שכ"מ בגמ' שם לט א, ועי' פרישה שם ס"ק ה ו, שכ"מ בגמ' שם לח ב.
  104. ↑ רשב"א שם. עי' ציונים 12,108.
  105. ↑ ר"ח שם; תשובות גמו"מ שם.
  106. ↑ מאירי שם; חי' רמ"ש שם לח ב.
  107. ↑ עי' ציון 84.
  108. ↑ תשובות גמו"מ שם; נ"י שם ולט א; מ"מ שם בשם הרשב"א, ועי' להלן. ועי' רשב"א ור"ן שם: אפשר, ושכ"מ בגמ' שם לט א. ועי' ציון 12.
  109. ↑ עי' ר' ברוך מארץ יון שם: עד שישמעו שמתו; תלמיד הרשב"א שם; תשב"ץ שם; מרה"מ שם, בד' הרמב"ם שם. ועי' תשב"ץ שם, שכ"ד הגאונים. ועי' ר"ח שם, שאם נראים הדברים שמתו, אע"פ שאין ראיה ברורה, נותנים ליורשים. ועי' תשב"ץ שם, שכיון ששמעו על הבעלים שמתו, חשוב הקרוב כודאי יורש, ואין אחריות המטלטלין עלינו לחוש שמא השמועה שקר.
  110. ↑ ציון 124.
  111. ↑ עי' להלן.
  112. ↑ רי"ף ב"מ לט א.
  113. ↑ עי' רש"י שם ד"ה ולוקים.
  114. ↑ עי' רא"ש שם פ"ג סי' יד; טור חו"מ רפה; עי' סמ"ע שם ס"ק י; יד יוסף ב"מ שם. ועי' סמ"ע שם, שהאפוטרופוס יעיין על האריס שלא יפסיד הנכסים, ויחלק הפירות בין האריס לבעלים. ועי' מהר"ם שיף שם ברש"י ד"ה ולא קרוב הראוי.
  115. ↑ עי' תשו' גמו"מ סי' טז; שו"ת רמב"ם נחלות פ"ז ה"ו; רמ"ך בשמ"ק שם; סמ"ג עשין צו; טור חו"מ רפה. וכ"ה במיוחס לריטב"א שם, בשם ר' משה. וכעי"ז בפרי"ד ובמאירי שם.
  116. ↑ ב"מ שם; רמב"ם שם; טור שם.
  117. ↑ יבמות פט"ו סוה"ג וקה"ע שם ומרה"מ שבציון 133. ועי' פ"מ שם.
  118. ↑ מאירי שם.
  119. ↑ יש חולקים במאירי שם.
  120. ↑ תשו' גמו"מ שם; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' עה. ועי' תשב"ץ שם, שכ"ד הרמב"ם שם ה"ד. ועי' ציון 109.
  121. ↑ תשב"ץ שם.
  122. ↑ עי' ראשונים שלעיל; עי' ראשונים שבציון 108.
  123. ↑ עי' ציון 105.
  124. ↑ ר"ח ב"מ לט א; רמב"ם נחלות פ"ז ה"ה; ר' ברוך מארץ יון באו"ז ב"מ סי' קכא, והובא בהג"א שם פ"ג סי' יב; מאירי שם; ריטב"א שם; מיוחס לריטב"א שם; שו"ת הרא"ש כלל לב סוס"י ד; רי"ו מישרים נל"ב ח"ג; נ"י ב"מ לח ב ולט א (כא ב בדפי הרי"ף); טוש"ע חו"מ רפה ב. ועי' רשב"א ור"ן שם לח ב: אפשר. ועי' נ"י שם, שכ"מ בגמ' שם לט א: הניח קמה לקצור וכו'. ועי' מיוחס לריטב"א שם. ועי' רמ"ך בשמ"ק שם לט א, שמניחים המטלטלים בבי"ד, ועי' טור שם: ביד בי"ד או ביד נאמן שיבררו בי"ד, וכעי"ז ברמב"ם שם ה"ה: ביד נאמן ע"פ ב"ד, וה"ו: בב"ד.
  125. ↑ עי' ציון 116.
  126. ↑ רש"י שם לט א ד"ה מעמידין; ריא"ז בקונ' הראיות שם לח ב.
  127. ↑ ציון 47 ואילך. ועי' תשו' גמו"מ סי' טז ושו"ת מהר"ם פדואה סי' נ ז וב"ח שם ס"ק יד.
  128. ↑ עי' ציון 109. ועי' ציון 108 שי"ח.
  129. ↑ שו"ת תשב"ץ ח"א סי' עה. וע"ש, שאף לסוברים שאפילו שמעו שמתו הבעלים בי"ד אינם מורידים הקרוב למטלטלים, מ"מ כשהאפוטרופוס מאמין לשמועה שמתו הבעלים, חייב האפוטרופוס להשיב הפקדון לקרוב.
  130. ↑ ב"מ לט א. וע"ע אפוטרופוס: אפוטרופוס לגדולים.
  131. ↑ עי' מרדכי שם סי' רעה, והובא בד"מ חו"מ סי' רפה ס"ק א; רשב"א שם, והובא בר"ן ובנ"י שם; תלמיד הרשב"א שם, בשם רבותיו; טור שם; האגודה שם פ"ג סי' נג; רמ"א בשו"ע שם ב. ועי' ריטב"א שם לט א, שכ"מ ברש"י שם ד"ה אפוטרופא. ועי' נ"י שם לט ב (כב א בדפי הרי"ף), שהוכיח כן מסוגיית הגמ' שם. ועי' ב"ח שם, שמד' הטור שם ושו"ת זכרון יהודה סי' נג ועוד ראשונים נ' שאם יש מישהו שרוצה להיות אפוטרופוס בי"ד מחוייבים להורידו לנכסים, ומל' הרמב"ם נחלות פ"ז ה"ה והסמ"ג עשין צו מ', שאין בי"ד חייבים להורידו.
  132. ↑ רמב"ן, בריטב"א שם; רא"ה, בר"ן ובנ"י שם. ועי' רא"ש שבציון 137, ודרישה שבציון 138 ואילך.
  133. ↑ רמב"ם שם ה"ו; מאירי שם; מיוחס לריטב"א שם; רי"ו מישרים נל"ב ח"ג; טור שם. ועי' מ"מ שם ופרישה שם ס"ק ה ו. ועי' שו"ת ר"י מגאש קעט. ועי' מרה"מ שם סוה"ה, שמקורו של הרמב"ם מירו' שבציון 117.
  134. ↑ עי' ציון 131.
  135. ↑ רשב"א ב"מ לח ב, והובא בר"ן שם; טור חו"מ רפה; דעה ב ברמ"א בשו"ע שם ב. ועי' רשב"א שם, שכ"מ בגמ' שם לט א וב, ועי' ר"ן שם וחי' אנשי שם לרי"ף שם אות א, שדחו. ועי' רש"י שם ד"ה אין, שדווקא כשהקרוב קטן מורידים אחר, ומ' שאם הקרוב גדול מורידים הקרוב, ועי' ריטב"א שבציון 131, אמנם יתכן שרש"י מדבר באופן ששמעו שמתו הבעלים, עי' ציון 140. ועי' סמ"ע שם ס"ק י, בטעם שעדיף האפוטרופוס מהקרוב.
  136. ↑ עי' ציון 130.
  137. ↑ טור שם, מהרא"ש; דעה א ברמ"א שם. ועי' ב"י שם, שאינו בכתבי הרא"ש, אלא אמרה בע"פ.
  138. ↑ עי' ב"ח שם, בדעת זכרון יהודה שבציון 116; דרישה שם סוס"ק א ופרישה ס"ק ב, בד' הרא"ש שם.
  139. ↑ דרישה שם, בד' רא"ה ושא"ר שבציון 132.
  140. ↑ רשב"א שם, והובא בר"ן שם; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' עה. ועי' רשב"א שם, שכ"מ בגמ' שם לט ב.
  141. ↑ ציון 103.
  142. ↑ עי' ציונים 4, 78 ואילך.
  143. ↑ תוס' שאנץ בשמ"ק ב"מ לט א; רמב"ן שם לח ב; רשב"א שם; תלמיד הרשב"א שם; דרישה חו"מ סי' רפה ס"ק א, בד' נ"י שם (כא ב בדפי הרי"ף). ועי' רמב"ן ורשב"א שם, שנ' שכ"ד הראב"ד, וצ"ב, ועי' ציון 159.
  144. ↑ רמב"ן שם; רשב"א שם; תלמיד הרשב"א שם. ועי' תוס' שאנץ שם שמ', שהקרוב אינו יכול לעכב, וצ"ב.
  145. ↑ עי' ציון 5.
  146. ↑ רשב"א שם; תלמיד הרשב"א שם; עי' דרישה שם בד' נ"י שם. ועי' ציון 162.
  147. ↑ עי' ציון 14.
  148. ↑ ריטב"א שם.
  149. ↑ מיוחס לריטב"א שם בשם הראב"ד, ועי' ציון 164; ריא"ז בקונ' הראיות שם.
  150. ↑ עי' ציון 20 ואילך.
  151. ↑ מיוחס לריטב"א שם.
  152. ↑ עי' רש"י לט א ד"ה אין וד"ה ולא (א); מאירי שם; ריטב"א שם.
  153. ↑ ציון 126.
  154. ↑ עי' ראשונים שלהלן; מיוחס לריטב"א שם; רי"ו מישרים נל"ב ח"ג; ר"ן שם, ועי' ציון 146; טור שם; דרישה שם ס"ק א, בד' הרא"ש שבציון 160.
  155. ↑ עי' ציון 14.
  156. ↑ ריטב"א שם לח ב.
  157. ↑ עי' ציונים 2,78.
  158. ↑ ריטב"א שלהלן.
  159. ↑ עי' ראב"ד, ברמב"ן וברשב"א ובשמ"ק ב"מ לח ב, ועי' ציון 143; ריטב"א שם. ועי' מיוחס לריטב"א שם, שמסתמא נח לבעלים שקרובו יעבוד נכסיו. וכ"מ מל' הגמ' שם, שדווקא בקרוב דנו אם מורידים ולא באחר.
  160. ↑ ר"י מלוניל שם; ריטב"א שם; רא"ש שם פ"ג סי' יב, ע"פ כתובות פ ב; רי"ו שם; עי' טור שם.
  161. ↑ עי' ציון 5.
  162. ↑ ר"ן שם. ועי' ציון 146.
  163. ↑ עי' ציון 14.
  164. ↑ ראב"ד, שם ושם ושם ובמיוחס לריטב"א שם, ועי' ציון 149. ועי' ציון 20.
  165. ↑ עי' ציון 2.
  166. ↑ עי' ראב"ד שם ושם ושם.
  167. ↑ עי' ציון 152.
  168. ↑ עי' ציון 46.
  169. ↑ ריטב"א ב"מ לח ב, בשם רבו.
  170. ↑ עי' ציון 2, ועי' ציון 14 שי"ח, ועי' ציון 78. רי"ו מישרים נכ"ו ח"ב, והובא בב"י חו"מ סי' רפה; מ"מ נחלות פ"ט ה"ד, והובא בד"מ שם ס"ק ב*. וכן מבואר בשו"ת מהר"ם מר"ב ד"ק סי' מג וד"ב סי' קמז (וסיני וליקוטים סי' נז), והובא בתשומי"י משפטים סי' כו ובמרדכי ב"מ סי' רפג ובשו"ת הרשב"א סי' אלף קב, ושו"ת תורת אמת (ששון) סי' צג ד"ה שנית.
  171. ↑ ב"מ לט א ורש"י שם לח ב ד"ה נכסי רטושין. ועי' גמ' שם שרטושים הוא מלשון עזיבה מדעת, וככתוב, הושע י יד, אם על בנים רֻטָּשָׁה, ועי' רש"י שם לט א ד"ה רטושים. ועי' רבינו גרשום ערכין כה ב שמ', שרטוש היינו שדה עזובה שאין רשות לאדם בה, עי' תרגום אונקלוס שמות כג יא, ועי' ציון 1, וצ"ב.
  172. ↑ עי' רש"י שם לח ב ד"ה קרוב.
  173. ↑ שם לח ב ולט א; רמב"ם נחלות פ"ז ה"ח; טור חו"מ רפה.
  174. ↑ ירו' יבמות פט"ו ה"ג וכתובות פ"ד ה"ח; ר"ח ב"מ לט א; רש"י שם לח ב ד"ה נכסי רטושין ולט א ד"ה יצא, והובא באו"ז שם סי' קכא; ר"י מלוניל שם; רשב"א שם; מיוחס לריטב"א שם; ריא"ז בקונ' הראיות שם; טור שם, ועי' ציון הבא. ועי' נ"י שם (כא ב בדפי הרי"ף), שכיון שהבעלים עצמם לא חששו לתקנתם, איך נחוש אנחנו יותר מהם.
  175. ↑ ע"ע אבדה מדעת ציון 4 ואילך. רמב"ם שם ה"ט; רמ"ך בשמ"ק שם לט א; מאירי שם; ריטב"א שם; רי"ו מישרים נל"ב ח"ג; ר"ן שם לח ב; תלמיד הרשב"א שם; טור שם, ועי' ציון הקודם; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' עה. ועי' ב"ח שבציון 5. ועי' ציון 205 בנ"מ בין הטעמים.
  176. ↑ שו"ת זכרון יהודה סי' נג, והובא בב"י חו"מ סי' רפה ובסמ"ע שם ס"ק ב ובט"ז שם ס"א.
  177. ↑ עי' ציון 171.
  178. ↑ רשב"א ב"מ לח ב, והובא בנ"י שם; ריטב"א שם; תלמיד הרשב"א שם; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' עה בשם נימוקי אחד מהאחרונים. ועי' ריטב"א שם, שה"ה שאר אונסים המונעים ממנו לשוב. ועי' עין יהוסף שם, שכ"מ מל' הגמ' שבוי שנשבה.
  179. ↑ ראב"ד, ברשב"א שם.
  180. ↑ עי' ציון 173.
  181. ↑ ב"מ לח ב; טוש"ע חו"מ רפה א. ועי' רמב"ם נחלות פ"ז ה"ח מהד' פרנקל: ואם ירד מסלקין אותו, ודפו"י: אין מסלקין אותו, ועי' ב"י חו"מ רפה ומרכה"מ שם שהוא ט"ס, ועי' משמרות כהונה ב"מ לח ב. ועי' טור שכתב דין זה בשם הרמב"ם, ועי' פרישה שם סק"ט.
  182. ↑ ציון 287 ואילך.
  183. ↑ עי' ציון 173. ב"מ לט א ורש"י שם מחמת כרגא.
  184. ↑ עי' רש"י שם, ועין יהוסף שם בדעתו.
  185. ↑ עין יהוסף שם. וע"ש, שכ"מ בגמ' שם. וע"ש שיישב לשון רש"י שם.
  186. ↑ ציון 26.
  187. ↑ רמ"ך בשמ"ק ב"מ לט א; ריא"ז בקונ' הראיות שם לח ב ראיה ו. ועי' ירו' יבמות פט"ו סוה"ג וכתובות פ"ד סוה"ח ופנ"מ שם ושם.
  188. ↑ ריא"ז שם ובפסקים שם. ועי' רמ"ך בשמ"ק שם.
  189. ↑ עי' ריא"ז שם.
  190. ↑ עי' ראב"ד שבציון 179; עי' מאירי שם. וכ"נ מד' הרמב"ם נחלות פ"ז ה"ח. וכ"מ בראשונים שבציון 175 שחשובים כאבדה מדעת. ועי' ראשונים שבציון 178, ומ' שדוקא כשידוע שנשבה, אבל כשאין ידוע סיבת העיכוב, אין מורידים אחר לנכסים.
  191. ↑ רמב"ם נחלות פ"ז ה"ט; עי' סמ"ג עשין צו; מאירי ב"מ לט א; רי"ו מישרים נל"ב ח"ג; תלמיד הרשב"א שם לח ב; טור חו"מ רפה.
  192. ↑ רמב"ם שם; עי' סמ"ג שם; מאירי שם; רי"ו שם; תלמיד הרשב"א שם; טור שם.
  193. ↑ מאירי שם; תלמיד הרשב"א שם. ועי' רמב"ם שם ה"י.
  194. ↑ רמב"ם נחלות פ"ז ה"ח; סמ"ג עשין צו; מאירי שם; תלמיד הרשב"א שם; טור חו"מ רפה.
  195. ↑ ירו' יבמות פט"ו סוה"ג וכתובות פ"ד סוה"ח ופנ"מ שם ושם. ועי' שיירי קרבן שם ושם. ועי' פנ"מ שם ושם, שכתב שכ"ד הרמב"ם נחלות פ"ז, ועי' ציון קודם, וצ"ב.
  196. ↑ עיטור אות פ אפיטרופוס (עח ד); קה"ע לירו' שם ושם.
  197. ↑ עי' ציון 36.
  198. ↑ עי' אחרונים שבציון 195; חי' רמ"ש ב"מ לח ב.
  199. ↑ רמב"ם שם ה"י; סמ"ג שם; מאירי שם; תלמיד הרשב"א שם; טור שם.
  200. ↑ עי' ציון 75.
  201. ↑ עי' ציון 76. ועי' תשו' גמו"מ שלהלן: נראין הדברים שמתו.
  202. ↑ ר"ח ב"מ לט א, ועי' הגה"ה על הגליון; תשובות גמו"מ סי' טז; העיטור אות פ אפיטרופוס (עח ד); עי' רמב"ם נחלות פ"ז ה"ד וה"י ופ"ח ה"א, וריטב"א שם ומ"מ שם פ"ז ה"י בדעתו; עי' ר' ברוך מארץ יון באו"ז שם סי' קכא; הגמ"י שם אות ג, בשם ר"י; עי' סמ"ג עשין צו, ועי' ציון הבא; מאירי שם; מיוחס לריטב"א שם לח ב; רא"ש שם פ"ג סי' יב ובתוס' הרא"ש שם; רי"ו מישרים נל"ב ח"ג; ריא"ז בקונ' הראיות שם מר' שמשון; תלמיד הרשב"א שם, ובשם גדולי המורים; טור חו"מ רפה. ועי' השגות הראב"ד שם שתמה על הרמב"ם מנ"ל דין זה, ועי' גמו"מ שם, שכ"מ בגמ' שם: ולא שמעו בהם שמת, ומ' שאם שמעו שמת דינם כנטושים. ועי' רמב"ן ורשב"א שם, שהק' מברייתא שם לט א. ועי' מ"מ ולח"מ שם ה"ד.
  203. ↑ עי' רמב"ם שם ה"י, ורשב"א ור"ן שם לח ב ונ"י שם (כא ב מדפי הרי"ף) בדעתו. ועי' סמ"ג שבציון הקודם. ועי' ציון 209.
  204. ↑ ציון 290.
  205. ↑ תוס' יבמות קטז ב סוד"ה שאין; רמ"ך בשמ"ק שם; רמב"ן ב"מ שם, והובא בריטב"א שם; רשב"א שם; מאירי שם בשם יש חולקין; תוס' הרא"ש יבמות קיז א; ריא"ז ב"מ שם; ר"ן ב"מ שם; נ"י שם. ועי' ריטב"א שם שמשמע, שמחלוקת זו תלויה בטעמים שאין מורידים קרוב לנכסים רטושים, עי' ציון 174 ואילך, ולטעם שחשוב כאבדה מדעת, אין מורידים אפילו שמעו שמתו הבעלים. ועי' רמב"ם שם פ"ז ה"ד, שאם ירדו על דעת ירושה, עי' ציון 36, מוציאים הנכסים מידם, וצ"ב אם ירדו להם לעובדם ולשומרם.
  206. ↑ ב"ח שם ס"ק ג, בד' הרמב"ם שם. ועי' ב"ח שם, שכ"מ בגמ' שם לט א: אלא ארטושים והא מוציאין אותן מידו קתני, ומ' אפילו שמעו על בעליהם שמתו.
  207. ↑ רמב"ן שם; ריטב"א שם; נ"י שם; תלמיד הרשב"א שם. ועי' רשב"א ור"ן שם: אפשר.
  208. ↑ פרישה חו"מ סי' רפה ס"ק י, בד' הרמב"ם נחלות סופ"ז. וצ"ב אם היינו מדין מעשה בית דין, ע"ע, או כיון שהוא בדיעבד שבי"ד הורידו אותו לתוכה, ועי' ציון 181, שיורד לנכסים שלא כדין מוציאים אותו מהם, אך באופן זה ירד מלכתחילה כדין.
  209. ↑ עי' ציון 36. ב"ח חו"מ סי' רפה ס"ק י, בד' הרמב"ם נחלות פ"ז ה"ד וה"י. ועי' ב"ח שם בד' הרא"ש ב"מ פ"ג סי' יב. וצ"ב אם מוציאים הנכסים מידו בתורת ירושה, ומשאירים אותם בידו בתורת אריסות, או שמוציאים אותם מידו לגמרי.
  210. ↑ עי' ציון 2. ועי' ציון 14 שי"ח.
  211. ↑ ב"מ לח ב.
  212. ↑ שם.
  213. ↑ רש"י שם לט א ד"ה שמין; עי' תוס' שם וכולם, ודרישה חו"מ סי' רפה ס"ק ד בדעתו; עי' רמב"ן שם מ א; רשב"א שם לט א; ריטב"א שם בשם תוס'; מיוחס לריטב"א שם; תלמיד הרשב"א שם לח ב; שו"ת הרא"ש כלל לב סי ד; רי"ו מישרים נל"ב ח"ג; טור שם; רמ"א בשו"ע שם ב. ועי' טור שם בשם הרמב"ם, ועי' ב"ח שם ס"ק ד.
  214. ↑ שם לט א.
  215. ↑ רש"י שם. ועי' ציונים 220,226,273,234.
  216. ↑ רש"י שם ד"ה דאילו ותוס' ורשב"א שם וטור שם ונ"י שם (כא ב בדפי הרי"ף) בדעתו; ריא"ז בקו' הראיות שם. ועי' תוס' שאנץ בשמ"ק שם וריטב"א ותוס' הרא"ש שם, שלמדו ברש"י שהקרוב נוטל כל הפירות, וכשיבואו הבעלים יחשב עימו כפי שנוטלים על עבודה של כל שנה ושנה, עי' ציון 222 ואילך, ועי' ב"ח שם ס"ק ד ופנ"י שם, שכ"מ ברש"י שם ד"ה שמין ולח ב ד"ה כיון, ועי' גליון בשמ"ק של"מ כן מלשונו, ועי' דרישה שם ס"ק ג ד שדחה, ועי' ב"ח שם ופנ"י שבציון הבא וקיקיון דיונה ומגן גבורים ושלמי תודה ובית אהרן שם. ועי' מהר"ם שיף שם לח ב, בד' תוס' יבמות שבציון 75. ועי' תוס' שלהלן ושא"ר שם, שהק' על שיטת רש"י, ועי' חי' מהר"ל ותורת חיים שם לט א, ועי' ציון 218, ועי' מהר"ם שיף וזרע יצחק שם. ועי' נתה"מ שבציון 227.
  217. ↑ ריא"ז שם לח ב (ראיה ה). ועי' פנ"י שם, שכ"מ ברש"י שם ד"ה דאילו, ועי' ציון 223. ועי' רשב"א ומיוחס לריטב"א וטור שם בשם רש"י, ששאר הפירות יהיו מונחים עד שיבוא אליהו. ועי' משמרות כהונה שם לט א. ועי' ציון 126.
  218. ↑ חי' מהר"ל ותורת חיים שם, בדעת רש"י שם.
  219. ↑ שם לט א.
  220. ↑ עי' רש"י שם, ותוס' שם ד"ה וכולם בדעתו. ועי' רש"י שם לח ב ד"ה כיון. ועי' ציונים 215,226,273,234. על דין הפירות לאחר שחזרו הבעלים עי' ציון 245 ואילך.
  221. ↑ עי' רש"י שם ד"ה דאילו. ועי' ציון 240.
  222. ↑ עי' רמב"ם שבציון הבא; רמב"ן שם; תלמיד הרשב"א שם לח ב. ועי' ציון הבא וגליון בשמ"ק שם.
  223. ↑ רמב"ם נחלות פ"ז ה"ה; סמ"ג עשין צו; רמב"ן שם; רשב"א שם; מיוחס לריטב"א שם לח ב; תלמיד הרשב"א שם; ר"ן שם; שו"ע שם. ועי' ריטב"א ותוס' רא"ש ודרישה שבציון 216 בדעת רש"י, ועי' ב"ח שם ס"ק ד, שכ"ד הרא"ש שם פ"ג סי' יב בדעת רש"י, ועי' ציון 217. ועי' מהר"ם שיף שם לח ב, בד' תוס' יבמות שבציון 75.
  224. ↑ נתה"מ שם ס"ק א, בדעת הרמב"ם שם ה"ד. ועי' ציון 36.
  225. ↑ שם לט א.
  226. ↑ עי' רמב"ן שם. ועי' ציונים 215,220,273,234.
  227. ↑ תוס' שם ד"ה וכולם, והגמ"י שם אות ד ובטור שם בשם ר"י; השגות הראב"ד לרמב"ם שם ה"ז; ר"י מלוניל שם, ועי' ציון 232; עי' תוס' שאנץ בשמ"ק שם; רשב"א שם, והובא בר"ן שם; עי' תלמיד ר"פ בשמ"ק שם; מיוחס לריטב"א שם לח ב; תוס' הרא"ש שם לט א ובשו"ת כלל לב סי' ד; טור שם; י"א ברמ"א בשו"ע שם ב. ועי' נתה"מ שם ס"ק ב, בד' רש"י שבציון 216. ועי' רשב"א שם, שאין דעתו מכרעת. ועי' ר"ן שם: ואין כן דעת הראשונים.
  228. ↑ רשב"א שם.
  229. ↑ ציון 116 ואילך.
  230. ↑ עי' ציון 26.
  231. ↑ עי' ציון 216 ואילך. רש"י שם ד"ה לאיתויי; מאירי שם. ועי' גמ' שם, שכ"מ בברייתא שם.
  232. ↑ ר"י מלוניל שם, ועי' ציון 227.
  233. ↑ שם.
  234. ↑ ר"י מלוניל שם. ועי' ציונים 215,220,226,273.
  235. ↑ ציון 183.
  236. ↑ עי' ציון 75.
  237. ↑ עי' ציון 76.
  238. ↑ עי' ציון 2. ועי' ציון 14 שי"ח.
  239. ↑ עי' ברייתא וגמ' ב"מ לח ב וראשונים שלהלן.
  240. ↑ עי' רש"י שם לט א ד"ה דאילו, ועי' ציון 221. ועי' רשב"א שם שתמה, וכי מפני שזו דעתו יזכה בשל אחרים, ועי' שו"ת בית רידב"ז סי' טו ד"ה ולענ"ד מר"י מאשיץ ונפש חיה שם.
  241. ↑ רמב"ן שם; רשב"א שם.
  242. ↑ ציון 245 ואילך.
  243. ↑ עי' רמ"א בשו"ע חו"מ רפה ב: שמעו שמת קודם שהורידוהו. ועי' ציון 240 שהדין תלוי בדעתו בשעה שירד לנכסים.
  244. ↑ עי' ציון 2. ועי' ציון 14 שי"ח.
  245. ↑ רש"י ב"מ לח ב ד"ה בששמעו ולט א ד"ה שמין ומ א ד"ה גדולה, ותוס' שם לט א ד"ה וכולם בדעתו, ועי' ציון 247. ועי' מהר"ם שי"ף שם.
  246. ↑ עי' רש"י שם לט א ד"ה השתא וכו' ולח ב שם. ועי' קושיות תוס' שלהלן, שנ' שלא למדו כך בד' רש"י, וצ"ב.
  247. ↑ עי' תוס' שם לט א ד"ה וכולם; דרישה שם סוס"ק ג ד, בד' הרמב"ם שם. ועי' פנ"י שם, בדעת רש"י שבציון 245. ועי' פרישה שם סוס"ק ד.
  248. ↑ עי' ראשונים שבציון 269; עי' רמב"ם נחלות פ"ז, וב"י חו"מ סי' רפה בדעתו; פרי"ד שם לח ב; תלמיד הרשב"א שם.
  249. ↑ עי' ראשונים שבציון 265 ואילך.
  250. ↑ עי' ציון 2.
  251. ↑ תוס' ב"מ לט א ד"ה וכולם; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' עה ד"ה אבל; דרישה חו"מ סי' רפה ס"ק ג ד, בדעת הרמב"ם נחלות פ"ז; דרישה שם וב"ח שם סוס"ק ד, בד' נ"י שם (כא ב בדפי הרי"ף); פנ"י שם בדעת רש"י שם. ועי' ב"ח שם, בד' נ"י שם והג"א שם פ"ג סי' יב, שנקטו כן אף למסקנת הגמ', ועי' ציון 256.
  252. ↑ שם לח ב ובתוספ' כתובות פ"ח. ועי' דרישה שם, שכ"ד הרמב"ם שבציון 36.
  253. ↑ עי' תוס' שם.
  254. ↑ עי' ציון 265. תוס' שם. ועי' רמב"ן שם ורשב"א שבציון 241, שהוא חלק מתקנת חכמים, שאע"פ ששמעו על הבעלים שמתו, חששו שיפסיד הפירות אם לא יטול אף פירות אלו, כיון שלא נודע בבירור שמתו הבעלים.
  255. ↑ תוס' ר"פ שם, והובא בשמ"ק שם; יד יוסף (שטרן) שם, בד' מהרי"ח שבהג"א שם פ"ג סי' יב.
  256. ↑ עי' ראשונים שבציון 245. ועי' ציון 269. ועי' ב"י חו"מ סי' רפה שתמה על הרמב"ם והטור שהשמיטו הדין שבציון 251, ועי' ב"ח שם סוס"ק ד, בד' הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור, שלמסקנת הגמ' אין נ"מ אם שמעו על הבעלים שמתו, עי' ציון 216 ואילך, ועי' תשב"ץ שם ד"ה וצריך לומר, ודרישה שם סוס"ק ג ד ד"ה וגם.
  257. ↑ עי' ציון 251.
  258. ↑ רשב"א שם לט א; תשב"ץ שם. ועי' ציון 216 ואילך.
  259. ↑ עי' ציונים 241,254.
  260. ↑ עי' רמב"ן שם; עי' רשב"א שם.
  261. ↑ ר"י מלוניל שם; תלמיד הרשב"א שם לח ב; תשב"ץ שם ודרישה שם ס"ק ג ד, בד' הטור שם, ודרישה שם בד' הרא"ש שם פ"ג סי' יב.
  262. ↑ שם לח ב ובתוספ' כתובות פ"ח.
  263. ↑ עי' ר"י מלוניל שם. ועי' דרישה שם, שכ"ה למסקנת הגמ' שם.
  264. ↑ עי' ציון 78 ואילך.
  265. ↑ תוס' ב"מ לט א סוד"ה וכולם; רא"ש ב"מ פ"ג סי' יב; רמ"א בשו"ע חו"מ רפה ב.
  266. ↑ עי' טור שם ופרישה שם סוס"ק ד.
  267. ↑ עי' ציון 216. עי' תוס' שם, ודרישה שם ס"ק ג ד בדעתו; עי' רא"ש שם.
  268. ↑ עי' רא"ש שם ובטור שם בשמו; דרישה שם, בד' תוס' שם. וע"ש שדינו כמוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו, ע"ע נכסי מלוג. ועי' תוס' שם, שנחלקו בדבר ת"ק ורב ורשב"ג ושמואל, שלת"ק ורב אין הקרוב נוטל כלל מהפירות, ולכן לדעתם אין מורידים קרוב לנכסים, עי' ציון 14, שמא יפסידם לפי שירא שיבואו הבעלים קודם שיקצור ולא יטול כלום, ורשב"ג ושמואל חולקים וסוברים שהקרוב נוטל מהפירות כאריס, ולכן לדעתם מורידים קרוב לנכסים, עי' ציון 2, ולא חוששים להפסד הנכסים. ועי' גליון בשמ"ק שם, שהק' לדעת ת"ק ורב למה לא תיקנו שיאכל כאריס, וע"ש בתירוציו.
  269. ↑ עי' רש"י שבציון 216, ורשב"א ופנ"י שם בדעתו; ראב"ד נחלות פ"ז ה"ז; עי' טור שם; חי' מהר"ל שם. ועי' ב"י שם, שכ"נ מסתימת הרמב"ם נחלות פ"ז ה"ה. ועי' ב"ח שם ס"ק ד, שכ"נ מדברי רוה"פ.
  270. ↑ עי' ציון 2. ועי' ציון 14 שי"ח.
  271. ↑ עי' תוס' ורא"ש שם ודרישה שם ס"ק ג ד בדעתם; עי' ר"י מלוניל שם; רמ"ך בשמ"ק שם; תלמיד ר"פ בשמ"ק שם; מיוחס לריטב"א שם לח ב; עי' רא"ש שם; הג"א שם ממהרי"ח בשם ר"י.
  272. ↑ שם.
  273. ↑ עי' רמ"ך בשמ"ק שם; תלמיד ר"פ שם; מיוחס לריטב"א שם. ועי' ר"י מלוניל שבציון 232. ועי' ציונים 215,220,226,234.
  274. ↑ עי' ציון 48.
  275. ↑ רי"ו מישרים נל"ב ח"ג; עי' טור חו"מ רפה, ופרישה שם ס"ק יב וסמ"ע שם ס"ק כג בדעתו, ועי' ציון הבא.
  276. ↑ תוס' ב"מ לט ב ד"ה מוקמינן. ועי' ל' הטור: ויקח בכל שנה חלק השבוי לשמרו לשבוי, ועי' פרישה שבציון הקודם, וצ"ב. ועי' ציון 216 ואילך, שי"ס כך בכל קרוב שיורד לנכסים.
  277. ↑ תורת חיים שם. ועי' ציון 222 ואילך.
  278. ↑ עי' ציון 36.
  279. ↑ עי' נ"י ב"מ לח ב (כא ב בדפי הרי"ף), בד' הרמב"ם נחלות פ"ז ה"ד. ועי' ציון 223. ועי' ראשונים שבציון 227, ונ' שכ"ש שלדעתם כשירד בתורת ירושה, א"צ להחזיר הפירות לבעלים.
  280. ↑ עי' ציון 68 ואילך.
  281. ↑ עי' ציונים 223 ואילך, 245 ואילך, 256 ואילך, 269. ב"ח חו"מ סי' רפה סוס"ק ג, בד' הרמב"ם נחלות פ"ז. ועי' ציון 287. ועי' הערות לרי"ש אלישיב ב"מ לח ב ד"ה ומעתה, בד' הרמב"ם נחלות פ"ז ה"ד, להיפך שקרוב שירד מעצמו עדיף, שנוטל כל הפירות, וכשבי"ד הורידוהו נוטל הקרוב חלקו כאריס ומחזיר שאר הפירות לבעלים, וצ"ב.
  282. ↑ הג"א ב"מ פ"ג סי' יב ממהרי"ח בשם ר"י.
  283. ↑ עי' ציונים 213, 216 ואילך, 232, 245 ואילך, 256 ואילך, 269, 279.
  284. ↑ רמב"ן שם. וע"ע אריס ציון 81.
  285. ↑ עי' ר"י מלוניל שם. וצ"ב למה יהא נאמן בלא שבועה.
  286. ↑ עי' ציון 173.
  287. ↑ מאירי ב"מ לט א, בשם גדולי המפרשים. ועי' ראב"ד בשמ"ק שם מ א: לא מיחוורא שפיר. ועי' ציון 281.
  288. ↑ ע"ע יורד לנכסי חברו שלא מדעתו. רמב"ן שם מ א; רשב"א שם; מאירי שם לט א; עי' ריטב"א שם.
  289. ↑ ציון 202 ואילך. ועי' ציון 205 שי"ח שאין מורידים להם קרוב.
  290. ↑ עי' רמב"ם נחלות סו"פ ז, ורמב"ן שם לט א בדעתו; דרישה חו"מ סי' רפה ס"ק ג ד ופרישה שם ס"ק י. ועי' פרישה שם ס"ק יא, בד' הרא"ש שם פ"ג סי' יב.
  291. ↑ עי' ציון 239.
  292. ↑ עי' ציון 174, וירו' שבציון הנ"ל: תדע לך שעילה היה רוצה להבריחו מנכסיו.
  293. ↑ עי' ציון 240. דרישה שם. ועי' מ"מ שם.
  294. ↑ עי' ציון 241. פרישה שם ס"ק י.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:נכסים_נטושים_ורטושים&oldid=159877"