אנציקלופדיה תלמודית:נטילת לולב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־18:15, 17 באפריל 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''': המצוה להגביה ארבעה-המינים*.</span> == <span dir="rtl">המצוה וגדרה.</span> == <span d...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך: המצוה להגביה ארבעה-המינים*.

המצוה וגדרה.

מצות עשה מן התורה ליטול ארבעה מינים ביום טוב הראשון של חג הסוכות[1], שנאמר: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל[2], והיינו ראשון של סוכות[3]. על תקנת ר' יוחנן בן זכאי ליטול לולב כל ימי החג, עי' להלן[4]. מוני המצוות מנו מצוה זו במנין מצוות עשה[5]. בטעם שאין מונים כל מין מארבעת המינים כמצוה בפני עצמה, ע"ע מנין המצוות[6].

גדרה

גדר המצוה, יש מן הראשונים שכתבו, שהמצוה היא לשמוח לפני ה' על ידי לקיחת ארבעת המינים, ולדעתם זהו שאמר הכתוב: ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים[7]. ויש מן האחרונים שכתבו, שמצות נטילת לולב מדין שמחה אינה נוהגת אלא במקדש בשבעת ימי החג, שכיוון שמצות נטילה בגבולים אינה נוהגת מן התורה אלא ביום ראשון של חג[8], לא מסתבר שיהיה חלוק יום ראשון משאר ימי החג לעניין שמחה[9].

שיעורה

נטילת לולב, עיקר מצותה ליטול פעם אחת, ומשנטלו יצא ידי חובתו[10]. שכן משמעות הכתוב: ולקחתם[11], לקיחה אחת[12], ולכן הנוטל את הלולב כמה פעמים ביום – להידור מצוה כאנשי ירושלים[13] - לא יברך אלא פעם אחת[14]. ונחלקו אחרונים, אם יש מצוה ליטלו פעם נוספת באותו יום: א) יש סוברים, שאחר שנטלו פעם אחת שוב אין בו מצוה כלל[15]. ב) ויש סוברים, שאף שאינו מחויב ליטול אלא פעם אחת, יש בנטילתו משום מצוה בכל פעם שנוטלו, אפילו כמה פעמים ביום[16], ולדעתם זהו הטעם שנהגו אנשי ירושלים לאחוז הלולב בידם כל היום כולו[17]. ולדעתם, מטעם זה, אין בנטילתו פעם נוספת ביום טוב משום איסור מוקצה[18]. ג) ויש סוברים, שאף שיצא ידי חובתו בנטילה פעם אחת כל זמן שאוחז בלולב הוא מצוה מן התורה, אבל משהניחו - ואין בדעתו ליטלו עוד[19] - כלתה המצוה[20]. בטעם שמותר לטלטל הלולב – לסוברים כן - ביום טוב לאחר שהניחו מידו, לסוברים שכלתה מצותו, עי' להלן[21].

טעמה

מצות נטילת לולב, נאמרו בה כמה טעמים: א) במדרש תנחומא אמרו: משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנכנסו לדין לפני המלך ולא היה יודע אדם מה ביניהם אלא המלך בלבד, דן המלך אותם ולא היו יודעים הבריות מי נוצח לחברו, אמר המלך כל מי שהוא יוצא ובידו כידון[22] הוו יודעים שהוא ניצח, כך ישראל ואומות העולם נכנסים לדין ביום הכפורים[23] ואין הבריות יודעים מי ניצח, אמר הקדוש ברוך הוא טלו לולביכם בידכם שידעו הכל שאתם זכיתם בדין[24]. וכן כתבו ראשונים, שהוא כדי להראות שיצאנו זכאים מבית דין, שנֵראה כשרים שמוליכים בידם פירות יפות לריח טוב וענפי עץ לטייל[25]. ב) ויש מן הראשונים שכתבו, שנצטוינו בחג הסוכות שהוא זמן נסוך-המים*, והוא יום הדין על גשמי השנה[26], שנרצה לקדוש ברוך הוא על המים עם ארבעה מינים אלו, שמורים על המים לפי הם גדלים על המים וצריכים להשקאה יותר משאר פירות[27]. ג) ויש שכתבו, שלפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית[28], ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו[29]. ולדעה זו נוטל ארבעה מינים אלו, לפי שהיה רצונו להיות המזכיר מין המשמח, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינים כולם משמחי לב רואיהם. ועוד, שארבעה המינים דומים לאיברים החשובים שבאדם, האתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו, והלולב דומה לשדרה, שהיא העיקר שבאדם, לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא, וההדס דומה לעינים, לרמז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו, והערבה דומה לשפתים, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו, ויירא מהשם אף בעת השמחה[30]. ד) ויש מן האחרונים שכתבו, שהוא כדי לשמחם ולהודות לה' בעבור אסיפת התבואות, שלדעתם ארבעת המינים שבלולב משמחים את הלב, האתרוג* והלולב* וההדס* בהדרם, והערבה* במה שגדלה בארץ ישראל שבה נחלי מים[31].

בשמחה

נטילת לולב צריכה שתיעשה בשמחה, שנאמר: ולקחתם לכם וכו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים[32].

נטילה ביד כל אחד

נטילת לולב, מצותה שיטול כל אחד ואחד מישראל[33], שנאמר: ולקחתֶם – לשון רבים[34] – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד[35]. ובטעם שהוצרכה דרשה זו אף שמצוות המוטלות על גופו אין אדם יוצא בהם על ידי שליח[36], יש מן האחרונים שכתבו, שאם נכתב: ולקחתָם - לשון יחיד - היינו טועים ללמוד להיפך, שיכול לצאת בנטילת חברו[37]. ויש שכתבו, שאם נכתב בלשון יחיד היינו טועים לומר שאין החיוב מוטל על כל אחד מישראל אלא על בית-דין-הגדול* כמצות ספירת היובל[38]. ויש מן האחרונים שכתבו, שאין זו דרשה גמורה אלא אסמכתא* בלבד, שלדעתם מדין לכם* אינו יכול לצאת בנטילת חברו – ביום הראשון של חג[39] - שאם שייך הלולב לשליח הרי איננו של המשלח, ואם שייך למשלח, אין השליח יכול להוציאו בלולב שאינו יכול לצאת בו הוא עצמו[40]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם, אם נוהג דין זה בשאר ימי החג: יש סוברים, שנוהג כל שבעת ימי סוכות[41], שלדעתם דבר התלוי בעיקר הלקיחה תיקנו חכמים כל ימי החג כעין של תורה[42]. ויש סוברים, שאינו נוהג אלא ביום ראשון של סוכות[43], שלדעתם אין דרשה זו אלא אסמכתא, ועיקר הטעם שאין יוצאים בנטילת חברו הוא מצד דין לכם*[44], לפיכך בשאר ימי החג שאין נוהג דין "לכם"[45], יוצא בנטילת חברו[46].

אשה

נשים פטורות הן מנטילת לולב[47], לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, שהנשים פטורות ממנה[48]. אם רשאית אשה להחמיר על עצמה ליטול לולב, ואם מותרת לברך על נטילתו, ע"ע אשה: קיומה במצוות שפטורה[49].

טומטום ואנדרוגינוס

טומטום* ואנדרוגינוס*, חייבים בנטילת לולב מספק[50].

עבד כנעני

עבדים כנעניים פטורים מנטילת לולב[51], שאין עבד-כנעני* חייב אלא במצוות שהנשים חייבות בהן[52], והנשים פטורות מנטילת לולב[53]. היה חציו-עבד-וחציו-בן-חורין* - לסוברים שאין חלוקת הימים מועילה לעניין איסורים[54] - הרי זה חייב בלולב[55], משום צד חירות שבו[56], שהוא כגר[57]. על הטעם שאינו כתקיעת-שופר* שאף את עצמו אינו מוציא, ע"ע חציו עבד וחציו בן חורין: במצוות ובשאר דינים[58]. על חיוב חציו עבד במצוות, שנחלקו אם אף צד עבדות שבו חייב, ושיש סוברים שאף צד חירות שבו אינו חייב אלא מדרבנן, ע"ע הנ"ל[59]. ומן האחרונים שכתבו, שאם היה יום טוב ראשון של חג יום של רבו, פטור מנטילת לולב, שביום טוב ראשון צריך שיהיו ארבעת המינים של הנוטל[60], ועבד כנעני שידו כיד רבו[61], אין ארבעת המינים שלו ואינו יוצא בהם[62].

על קטן שפטור מכל המצוות ובכלל זה מנטילת לולב, ע"ע חרש שוטה וקטן: במצוות ואיסורים, וע' קטן; על החיוב לחנך את הקטן במצות נטילת לולב וזמנו, ואם חייב לחנכו בנטילה בכל ימי החג, ע"ע חנוך[63].

בסוכה

מצות נטילת לולב, יש נוהגים לקיימה בסוכה, ושאר הנענועים בבית הכנסת[64].

בתפילה

לולב, מותר לאחוז בו אף בשעת התפילה[65] - מלבד שעת קריאת התורה ונשיאת כפים[66] - וכן שנינו שנהגו אנשי ירושלים: אדם מתפלל ולולבו בידו וכו'[67]. ואף על פי שאסור לאחוז בידו ספר תורה ותפילין בשעת תפילה[68], מפני שטרוד במחשבתו שלא יפלו מידו ויתבזו ואין דעתו מיושבת עליו בתפלתו[69], לולב שנטילתו ולקיחתו מצוה היא, אין חוששים שיהיה טרוד בו[70]. ובטעם הדבר, יש מן הראשונים שכתבו, שמתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ואינו טרוד[71], ואף שמתוך חביבות המצוה יתן ליבו יותר שלא יפול, יש שצידדו לפרש בדבריהם, שחיבוב מצוה זו יתננו ויזכירנו לכוון לבו בתפלתו יותר[72], ויש שפירשו בדעתם, שלעולם אינו טרוד בנפילה אלא בתפילין וספר תורה שחש הרבה בכבודם, אבל בשאר חפצים כגון סכין וקערה, טרוד במה שקץ במשאם, ואילו לולב שיש מצוה בנטילתו אינו קץ בו[73]. ויש מן האחרונים שכתבו, שזהו שאמרו בגמרא על מנהג אנשי ירושלים שהיו נוטלים לולב בשעת תפילה ועשיית מצוות[74]: להודיעך כמה היו זריזין במצוות[75], שכיוון שהיו זריזים במצות נטילת לולב והיתה חביבה עליהם אין טרודים במשאה ולא היו דואגים שיפול מידם תוך עשיית אותם דברים[76]. על הסוברים שאין לאחוז הלולב בשעת התפילה משום יוהרא, עי' להלן: זמנה[77].

טלטולו אחר הנטילה

נטל הלולב ביום טוב ראשון של חג, נחלקו תנאים ואחרונים בדעתם אם מותר לטלטלו: א) ר' יוסה אומר - לגורסים כן[78] - שכיון שיצא בו ידי חובתו אסור לטלטלו[79]. ב) תנא בירושלמי סובר, שאם הניחו בארץ אסור לטלטלו[80], משום מוקצה*[81]. ואף על פי שאין מוקצה לחצי שבת[82], לדעתו לא אמרו כן אלא בדברים שנעשו מוקצה באמצע שבת ולאחר מכן נסתלקה מהם סיבת ההקצאה, אבל כל שלא נסתלקה מהם סיבת ההקצאה, כגון לולב שמוקצה מחמת שאינו כלי[83], הרי הוא אסור משום מוקצה[84]. ולדעה זו, היה המנהג בירושלים – שהיו נוטלים הלולב במשך היום[85] - שהנושא את כפיו או קורא בתורה נותנו לחבירו ואינו מניחו בארץ[86], כדי שיוכל לשוב וליטלו[87]. ג) ויש סוברים, שאף אם הניחו מידו מותר לטלטלו[88], וכן בדעת תנא בברייתא שסובר, שמנהג אנשי ירושלים – שהיו נוטלים הלולב במשך היום[89] - היה שהקורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי הקרקע[90], יש מן האחרונים שכתבו, שאם הניחו מותר לשוב ולטלטלו, ולכן לא חשו מלהניח הלולב מידם[91]. ומהם שכתבו בטעמו, שיש בנטילתו משום מצוה בכל פעם שנוטלו, אפילו כמה פעמים ביום[92]. ד) ובדעת תנא בירושלמי, שהניחו בארץ אסור לטלטלו[93], וכן בדעת ר' יוסה שאומר – לגורסים כן[94] - שיום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כיון שיצא בו ידי חובתו אסור לטלטלו[95], יש מן האחרונים שכתבו, שביום טוב שחל בחול מותר לטלטל הלולב אחר שהניחו מידו, ולא נאסר הלולב בטלטול אחר נטילתו אלא ביום טוב ראשון שחל להיות בשבת – בזמן שבית המקדש קיים[96] – שאסור מוקצה בטלטול, אלא שנדחה איסורו מפני מצות נטילת לולב[97], ולפיכך אינו נדחה אלא כל זמן שאוחז בלולב שלדעתם חשובה אחיזתו כהמשך המצוה[98], אבל משהניחו כלתה המצוה ואין איסור טלטול נדחה עוד מפניה, אבל ביום טוב שחל בשאר ימים, כיוון שעיקר מצות היום בלולב חשוב כשאר צרכי יום טוב, אין עליו שם מוקצה כלל[99].

מכשירי הלולב

תיקון הלולב, נחלקו תנאים אם מותר לעשותו בשבת: ר' אליעזר סובר, שלולב וכל מכשיריו - היינו תיקוניו, כגון קציצתו מן המחובר[100], ואגידתו[101] - דוחים את השבת[102], שדורשים את הכתוב: ולקחתם לכם ביום וכו', אפילו בשבת[103]. ורבנן סוברים, שאין מכשיריו דוחים את השבת[104], שלדעתם הכתוב: ביום, נדרש לענין אחר[105].

על האיסור לאכול קודם נטילת לולב, ועל מי ששכח ואכל אם מפסיק סעודתו ונוטל על שולחנו, ע"ע מצות עשה[106].

במקדש.

בבית-המקדש*, מצות עשה מן התורה ליטול את הלולב בכל יום ויום משבעת ימי החג[107], שנאמר: ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים[108], ולפני ה' היינו בבית המקדש[109]. וכן אמרו בתורת כהנים: ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, ולא בגבולים כל שבעה[110]. מצות נטילה במקדש, לא מנאוה רוב מוני המצוות כמצוה בפני עצמה[111], ואף על פי שהן שתי מצוות נפרדות – לסוברים כן[112] - אין מונים שני פרטים שנכללו במצוה אחת כמצוות נפרדות, לסוברים כן[113], ואף לסוברים שמונים שני פרטים כמצוות נפרדות[114], שתי המצוות של נטילת לולב בגבולים ובמקדש שהן מעניין אחד ומשם אחד אין למנותן כמצוות נפרדות, כמצות כבוד-אב-ואם* ומצות מורא-אב-ואם* שלדעתם נמנות כמצוה אחת[115]. ויש מן הראשונים, שמנאה כמצוה בפני עצמה[116].

גדר מצות הנטילה במקדש

בגדר מצות נטילת לולב במקדש כל שבעת ימי החג, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים, שמצות נטילה במקדש היא חלק ממצות נטילת לולב שביום טוב ראשון של חג, היינו שאותה מצוה נמשך זמן חיובה בגבולים יום אחד, ואילו במקדש נמשך חיובה כל שבעת ימי החג[117]. ולדעה זו, הנוטל לולב ביום הראשון בגבולים יצא ידי חובתו ואינו מחויב ליטול פעם נוספת במקדש[118]. ומטעם זה, נוהגים לדעתם כל פסולי הנטילה שביום טוב ראשון של חג, במקדש בשבעת ימי החג[119]. ב) ויש סוברים, שמצות נטילה במקדש חלוקה ממצות נטילה של יום טוב ראשון[120], ומהם שכתבו, שנטילת לולב ביום טוב ראשון שבהם נאמר "ולקחתם", עיקרה עצם פעולת הנטילה, ואילו נטילת לולב שבמקדש, שבה נאמר "ושמחתם" עיקרה השמחה לפני ה', אלא שקיום השמחה הוא במעשה הנטילה[121]. ולדעה זו, כתבו אחרונים, שאם נטל לולב יום ראשון בגבולים, חייב לשוב וליטלו במקדש[122]. ומהם שכתבו, שמטעם זה במקדש מקיים מצוה כל זמן שאוחז בלולב, בשונה ממצות נטילה בגבולים, שלדעתם אינו מקיים מצוה אלא במעשה הנטילה[123], ומהם שכתבו, שזהו הטעם שנהגו אנשי ירושלים לאחוז הלולב בידם כל היום כולו[124], שכל ירושלים בכלל מקדש – לסוברים כן[125] – ומקיים מצות "ושמחתם" באחיזתו[126]. ולדעתם, אין הפסולים שביום טוב ראשון נוהגים במקדש כל שבעה[127], מלבד פסולים החלים בגוף ארבעת המינים[128], שפוסלים בכל עניין[129].

נענועים

נטילת לולב במקדש, יש מן האחרונים שכתבו, שאינו יוצא ידי חובתו עד שינענע, שלפי שעיקר המצוה בנטילת הלולב במקדש היא השמחה, אינו יוצא בהגבהה בלבד, אלא אף הנענועים שהם משום שמחה, הרי הם מכלל החיוב[130].

בהר הבית

הר הבית, נחלקו אחרונים אם הוא בכלל מקדש שניטל בו לולב שבעה ימים: א) יש סוברים, שאין הר הבית בכלל מקדש[131], שלדעתם מה שנאמר: לפני ה' וכו', משמעו בעזרה[132], שהיא מחנה שכינה[133], וכן מצינו בסמיכה* ושחיטה* שנאמר בהן: לפני ה'[134], ואינן כשרות אלא בעזרה[135]. ב) ויש סוברים, שאף הר הבית בכלל מקדש שאף הוא נקרא "לפני ה'"[136], וכן מצינו בחצוצרות* ושופר שנאמר בהן: לפני המלך ה'[137], ותוקעים בשניהם בהר הבית[138]. ומהם שכתבו בטעמו, ש"לפני ה'" משמעו כל שיש קדושה לפניו והוא אחריה[139].

בירושלים

ירושלים, נחלקו ראשונים אם היא בכלל מקדש שניטל בו לולב מן התורה שבעה ימים: א) יש סוברים, שירושלים אינה בכלל מקדש, ואין נוטלים בה לולב מן התורה אלא ביום ראשון של חג[140], שלדעתם מה שנאמר: לפני ה' אלהיכם, משמעו בבית המקדש[141], שהוא מקום השראת שכינה[142]. ומהם שכתבו, שאף לדעה זו, תקנו חכמים בזמן שבית המקדש היה קיים – קודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי[143] - שיהיו נוטלים לולב בירושלים לבדה שבעה ימים[144], שלדעתם רשאים בית דין להוסיף מצוה כל שלא עשאוה למצוה מן התורה, אלא הודיעו לעם שהיא מדבריהם[145]. ב) ויש סוברים, שאף ירושלים בכלל מקדש[146], שלדעתם כל מקום שנאמר: לפני ה', היינו ירושלים כולה[147]. ומן האחרונים שפירשו, שזהו שאמרו בירושלמי: ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, בירושלם[148]. ולדעה זו, מהם שכתבו שאף בזמן הזה – לסוברים שקדושת המקדש קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא[149] - נוהגת מצות נטילת לולב בירושלים מן התורה כל ימי החג[150].

עליה לבית המקדש לנטילת לולב

מצות נטילת לולב במקדש בשאר ימי החג, נחלקו אחרונים אם יש חיוב לעלות למקדש לקיימה: יש סוברים, שאין ישראל חייבים לעלות לבית המקדש ליטול לולב, שלפי שנאמר בגבולים: ולקחתם לכם ביום הראשון[151], גילה הכתוב שפטורים מלעלות וליטול בשאר ימי החג[152]. ויש סוברים, שהגרים בתוך ירושלים – לסוברים שאינה בכלל מקדש[153] - חייבים לבוא אל בית המקדש בכל יום מימי החג כדי ליטול לולב[154].

תקנת רבן יוחנן בן זכאי

משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה לולב ניטל בכל מקום – מלבד ירושלים, לסוברים כן[155] - כל שבעת ימי החג – מלבד שבת[156] - זכר למקדש[157]. ואף שערבה* לא תקנו שתהא ניטלת בגבולים זכר למקדש אלא יום אחד[158], בלולב תקנו שבעה ימים לפי שיש לו עיקר מן התורה בגבולים ביום ראשון של חג[159], ולפיכך אי אפשר לעשות זכר למקדש ביום זה שמן התורה נוטלים אותו, ולא יהא כאן זכר למקדש[160], ואין לתקן יום אחר משאר ימי החג, שהרי מה יום מיומיים, ולפיכך הכרח לתקן זכר למקדש בכל ימי החג[161]. ויש שפירשו, שכיוון שיש למצות נטילת לולב חלות קיום מצוה מצד עצמה, שהרי נוהגת מן התורה בגבולים ביום ראשון של חג – בשונה ממצות ערבה שעצם חלות קיום המצוה הוא זכר למקדש[162] - לפיכך אף כשתקנו נטילה כל שבעה זכר למקדש תקנוה כמצות נטילה מדרבנן ולא שינו מזמן הנטילה בבית המקדש[163]. ובטעם שיש כח ביד חכמים להוסיף מצוה – לסוברים שאין כח בידם אלא להוסיף סייגות[164] - כתבו אחרונים, שיש כח בידם לתקן דבר זכר למקדש, שלמדים מן הכתוב: ציון היא דרש אין לה[165], מכאן שצריכה דרישה[166]. וכתבו ראשונים, שלא תקנו כן אלא לזמן שאין בית המקדש קיים, אבל לכשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן[167]. ובטעמם, יש מן האחרונים שכתבו, שבזמן שאין בית המקדש קיים יכול ליטול הלולב בשאר ימים, שאין בזה משום בל-תוסיף* לפי שחשוב כנוטל שלא בזמנו[168], אבל לכשיבנה הבית ויהיו נוטלים במקדש בשאר ימים, יהיה חשוב כנוטל בזמנו ועובר על בל תוסיף[169]. על המקור לכך שעושים זכר למקדש, ע"ע בית המקדש: זכר למקדש.

נענועים

מצות נטילת לולב בשאר ימי החג, יש מן האחרונים שכתבו, שנענועי הלולב מעכבים את הנטילה, שלפי שעיקר מצותה היא זכר למקדש[170], נתקנה כעין מצות נטילה שבמקדש, שלדעתם הנענועים מעכבים בה[171].

זמנה.

ביום

מצות נטילת לולב – בין בגבולים ובין בבית המקדש[172] - אין זמנה אלא ביום[173], שנאמר: ולקחתם וכו' ביום הראשון[174], ביום ולא בלילה[175]. ולדעת ר' אליעזר, למדים מן הכתוב במקדש: ושמחתם וכו' שבעת ימים[176], ימים ולא לילות[177], שלדעתו הכתוב: ביום הראשון, נדרש לענין אחר[178]. וכל היום כשר לנטילת לולב[179], משעת הנץ-החמה*[180], ועד בין-השמשות*[181], וכן שנינו: לא נטל שחרית יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב[182]. ויש מן האחרונים שכתב, שנוטלו משעת עלות השחר[183]. ומכל מקום זריזין-מקדימין-למצות* ונוטלים הלולב בבוקר[184], ומטעם זה משכימים לבית הכנסת[185], ונוטלים אחר חזרת התפילה קודם ההלל[186]. ויש שנוטלים אותו קודם הליכתם לבית הכנסת[187], ובטעם הדבר, מהם שכתבו, שאף שטוב יותר ליטול הלולב בסמוך לקריאת ההלל, כיוון שנוטלו בסוכה לדעתם[188], מוטב שיטול בסוכתו קודם התפילה מפני הרואים[189], ומהם שכתבו, שלפי שנטילת לולב מצות עשה מן התורה ביום טוב ראשון[190], קודמת לתפילה[191].

קודם הנץ החמה

נטלו משעלה עמוד השחר – בין שהיה אנוס בדבר, כגון שהיה צריך לילך בדרך ואינו יכול להמתין[192], ובין בלא אונס[193] - יצא[194], שאף הוא בכלל יום בלשון בני אדם וכן משמעות מקצת פסוקים[195], וכן שנינו: וכולם – קריאת מגילה מילה וכדומה שזמנן ביום[196] - שעשו משעלה עמוד השחר, כשר[197].

בין השמשות

לא נטלו עד בין השמשות, ביום ראשון של חג – שמצותו מן התורה בגבולים[198] – נוטלו בין השמשות מספק, שספק דאורייתא להחמיר[199]. ונחלקו אחרונים אם מברך על נטילתו: יש סוברים, שמברך על הנטילה[200], שלדעתם כל שמחויב לקיים גוף המצוה מספק מקיימה בברכותיה[201], ויש סוברים, שאינו מברך[202], שספק ברכות להקל[203], שלדעתם לא אמרו שמברך מספק אלא בקריאת-שמע*, שכך היתה התקנה שכל שצריך לקרוא קוראה בברכותיה[204]. ויש מן האחרונים שנסתפקו לומר, שאין נמשך זמנה אלא עד שקיעת החמה[205]. ובשאר ימות החג – שמצותו מדרבנן[206] – פטור[207], שספק דרבנן להקל[208], ומן האחרונים שכתבו שנכון ליטלו בלא ברכה[209] - לפי שפטור מן הנטילה מן הדין[210] - שהרי אין טורח בדבר[211].

במקדש

מצות נטילת לולב במקדש, נמשך זמנה כל היום כבגבולים[212]. ויש מן האחרונים שנסתפקו, אם נמשך זמנה כל היום כבגבולים, או שסוף זמנה בשקיעת החמה, שלעניין קדשים חשוב לילה משקיעת החמה[213].

בשבת

לולב, ניטל מן התורה – ביום טוב ראשון של חג הסוכות בגבולים[214], ובשאר ימי החג בבית המקדש[215] - אפילו בשבת[216]. שבת שבתוך ימי חג הסוכות, גזרו חכמים שאין לולב ניטל בה – מלבד יום ראשון של חג[217] – בין בבית המקדש[218] ובין בגבולים[219], שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד – סדרי נטילתו[220], נענועו[221] וברכותיו[222] - ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים[223], או שיוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים[224]. ואף שבמקדש מצוה מן התורה ליטול לולב כל שבעת ימי החג[225], יש-כח-ביד-חכמים-לעקור-דבר-מן-התורה* בשב ואל תעשה[226], ואף לסוברים שאין חכמים גוזרים לעקור מצות התורה לגמרי[227], אין הדבר חשוב שעקרו מצות נטילה במקדש שבעה ימים, שהרי מתקיימת המצוה כאשר חל יום טוב ראשון בשבת[228]. על הטעם שלא גזרו חכמים על מילה* שחלה בשבת לדחותה לאחר השבת מפני חשש הוצאה, ע"ע יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה[229] וע' מילה.

יום ראשון של חג שחל בשבת

יום טוב הראשון של חג שחל בשבת, היה לולב ניטל בו בבית המקדש[230], וכן בגבולים[231] - בזמן שבית המקדש קיים[232] - במקומות שידעו בודאי שיום זה הוא יום החג בארץ ישראל[233], וזוהי ששנינו: כל העם מוליכים את לולביהם לבית הכנסת[234], ואמרו בגמרא, שהוא בזמן שבית המקדש קיים ובגבולים[235], ואף על פי שהלולב מוקצה* בשבת לפי שאינו כלי[236], נדחה איסור טלטול מפני מצות נטילת לולב[237]. ובטעם שלא גזרו על הנטילה משום החשש שמא יעבירנו ברשות הרבים[238], אמרו בגמרא, שלא גזרו ביום ראשון של חג לפי שנוטלים בו לולב מן התורה אף בגבולים[239], וחשובה נטילתו משאר הימים[240]. על מצות תקיעת-שופר* שגזרו חכמים שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת אף בזמן שבית המקדש היה קיים, ועל הטעם שחלוקה בזה מנטילת לולב, ע"ע תקיעת שופר. אבל, מקומות הרחוקים, שלא היו יודעים בקביעת ראש חדש, לא היה ניטל בהם הלולב ביום טוב ראשון שחל בשבת, מספק[241], שמא אין יום טוב עד למחר[242], ולא חששו חכמים להשוות המקומות הקרובים והרחוקים זה לזה שלא יהיה לולב ניטל בכולם[243], שבין כך וכך היה לולב ניטל במקדש[244], ואף משום איסור לא-תתגודדו* לא חששו בזה[245], שכיוון שכולם תולים במקדש אינו נראה כשתי תורות[246].

סדר נטילתו במקדש

סדר נטילת לולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כך היה, כל העם מוליכים את לולביהם להר הבית מערב שבת[247], והחזנים – השמשים שעוסקים בצרכי הציבור[248] - מקבלים מהם וסודרים אותם על גבי איצטבא[249] – ספסלים שהיו ברחבת הר הבית[250], שהיו של אבן וקרים מאד ומעמידים הלולבים בלחותם[251] - והזקנים מניחים את שלהם בלשכה[252], כדי שלא ידחפום למחר בשעה שלוקח כל איש לולבו[253]. ומלמדים בית דין את כולם לומר, כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה[254], כדי שלא יהיה אצלו שאול או גזול[255]. למחר משכימים ובאים, והחזנים זורקים אותם לפניהם והם מחטפים ומכים איש את חבירו, וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו[256].

משחרב בית המקדש

משחרב בית המקדש, אסרו חכמים ליטול את הלולב ביום ראשון של חג שחל בשבת בכל מקום[257], שבני המקומות הרחוקים אינם נוטלים מספק, לפי שאינם יודעים בקביעת ראש חדש[258], ושמא היה אלול מעובר ואין יום טוב עד למחר[259], ולפיכך אף בני ארץ ישראל שיודעים בקביעת ראש חדש[260] – לפי שמקדשים על פי הראיה[261] – אין נוטלים בו לולב[262], כדי שיהיו הכל שווים בדבר זה ולא יהיו אלו נוטלים בשבת ואלו אין נוטלים[263]. ובטעם שתקנו להשוות המקומות זה לזה, יש מן הראשונים שכתבו, שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ונראה כשתי תורות[264], ואף על פי ששני בתי דין בשתי עיירות אין בו משום לא-תתגודדו* - לסוברים כן[265] - יש מן האחרונים שכתבו, שמכל מקום מצוה מן המובחר שינהגו כל ישראל באופן אחד במצוה הנוהגת בכל ישראל[266], ויש שכתבו, שלחכמים המחלקים בתקנתם בין בני בבל לבני ארץ ישראל יש משום לא תתגודדו[267], ויש שכתבו, שהוא משום בני חוץ לארץ שעולים לרגל ומצויים עם בני ארץ ישראל יחד בעיר אחת, שהוא כשני בתי דין בעיר אחת – לסוברים שאסור משום לא תתגודדו[268] - שאם יראו אותם נוטלים לולב ביום ראשון והם עצמם אינם נוטלים יבואו לידי מחלוקת[269], ויש שכתבו, שמשום חומרת שבת חשוב כמקום אחד[270]. ומן האחרונים שכתבו שתקנו להשוות המקומות מטעמים אחרים[271], יש שכתבו, שלאחר שחרב בית המקדש היה עיקר ישוב ישראל בחוץ לארץ ונגררים בני ארץ ישראל אחר מנהגם[272]. ואף בזמן הזה שהכל קובעים ראש חדש על פי החשבון נשאר הדבר כמות שהיה שלא ינטל לולב בשבת כלל לא במקומות הרחוקים ולא בקרובים ואפילו ביום ראשון[273], ובטעמו, כתבו ראשונים, שהוא משום הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, שמא יבוא הדבר לידי קלקול[274]. על מצות תקיעת-שופר* שהקלו חכמים לתקוע בראש השנה שחל בשבת במקום שיש בית דין אף משחרב בית המקדש, ועל הטעם שחלוקה בזה מנטילת לולב, ע"ע תקיעת שופר.

עיקר זמנה ומנהג המדקדקים

עיקר מצוות נטילת לולב, הוא בשעת קריאת ההלל[275], כדי לנענע בפסוקי הודו ואנא ה' הושיעה נא[276]. ואם היה צריך ללכת בדרך ואינו יכול להמתין, נוטלו משעלה עמוד-השחר*[277], וקורא ההלל בלא לולב[278], וכן שנינו: השכים לצאת לדרך מביאים לו וכו' לולב ומנענע[279]. וכתבו ראשונים, שהמדקדק במעשיו[280] יאחוז הלולב בידו כשנכנס מביתו לבית הכנסת וכן בשעת התפלה וכן יחזירו לביתו[281], כדי לחבב המצוות[282], וכן שנינו שנהגו אנשי ירושלים: רבי אלעזר בר צדוק אומר, כך היה מנהגם של אנשי ירושלים[283] – שהיו זריזים במצוות[284] - אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו וכו' הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו[285], ובזמן שאינו יכול לאחוז הלולב בידו, כגון הקורא בתורה - שגולל את ספר התורה ופותחו[286], ויש שכתבו, שצריך לאחוז בידו עמודי התורה בשעת קריאה וברכה[287] - ונושא את כפיו, מניחו על גבי קרקע[288], ובירושלמי אמרו: נותנו לחבירו[289], וכן הנכנס לבית המדרש - לעיין בהלכה[290] - משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו[291], שכיוון שטרוד בשמועתו יפול הלולב מידו[292]. ויש מן האחרונים שכתבו, שלא אמרו שהקורא בתורה מניח הלולב אלא בזמן הראשון שהיו נוהגים שכל אחד ואחד פותח וקורא וחוזר וגולל[293], ויש בו טורח מרובה, אך בזמן הזה שספר התורה נשאר פתוח אלא שמכסים אותו במפה[294], ואינו צריך אלא לאחוז בעמוד לשעה קלה בשעת ברכה – לסוברים כן[295] - יכול לעלות ולולב בידו[296]. ומן האחרונים שכתבו, שלא יחמיר על עצמו כאנשי ירושלים אלא מי שמדקדק תמיד בשאר מעשיו, אבל אם אינו מפורסם במעשיו נראה הדבר כיוהרא[297], ומטעם זה, לא נהגו כן בזמננו[298], ויש מן האחרונים שכתבו, שלא אמרו כן אלא בשעת התפילה[299], שנראה כיוהרא שבטוח שהמצוה לא תטרידנו[300], אבל נוהגים שמוליך הלולב לבית הכנסת ומחזירו לביתו[301], וכן יש שנהגו להחזיק הלולב בשעה שאומרים קדיש אחר הלל ואחר הושענות*, שבזה אינו נראה כיוהרא, וגם כדי שלא ידמה הלולב עליו כמשאוי להשליכו מידו מיד אחר גמר מצותו[302]. על ההיתר להתפלל ולולב בידו, עי' לעיל[303]. על ניחום-אבלים* שנוהג ביום טוב, ע"ע ניחום אבלים.

ברכותיה.

הנוטל לולב – עם שאר מיניו יחד[304] - ביום טוב ראשון של חג הסוכות, צריך לברך ברכת-המצות*[305]: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב[306]. בטעם שלא תקנו הברכה בלשון "ליטול", ע"ע ברכת המצוות[307]. ויש מן הראשונים סוברים, שלא אמרו שמברך בלשון "על" אלא במברך לאחר הנטילה, שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו[308], שלדעתם כל שמברך אחר שעשה מברך על העשייה[309], אבל אם בירך קודם שיטול מברך "ליטול" לולב[310]. ובדעתם, יש שכתבו, שלכתחילה יברך "על", שלדעתם מברכים אחר שנטל את הלולב קודם שנוטל האתרוג כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתה[311], ולפי שאינו עובר לעשייתה גמור אינו מברך "ליטול", אבל בדיעבד שהתחיל לברך בשם ומלכות קודם שנטל הלולב יסיים הברכה "ליטול"[312]. ויש שכתבו, שלכתחילה יברך "ליטול" קודם הנטילה[313], ובדיעבד אחר שנטל יברך "על"[314]. על כך שמברך מעומד, עי' להלן; הנטילה[315].

לשון הברכה

בטעם שנתקנה הברכה בלשון "נטילה" - שהוא לשון חכמים[316] - ולא בלשון "לקיחה" כלשון הכתוב[317], יש מן הראשונים שכתבו, שתקנו לשון "נטילה", שמשמעו הרמה[318], על שם שמעלה ומוריד את הלולב[319], ואילו לשון "לקיחה" יש במשמעו לשון קניין, ומשמע שדי בכך שקונהו על ידי אחד מן הקנינים שבידו אף שאינו אוחזו בידו[320]. ויש שכתבו, שתקנו כן כדי להודיע שחייב ליטלו דרך גדילתו[321]. ויש שכתבו, שלא תקנו הברכה בלשון "לקיחה" כדי שלא לערב את האותיות, שבתיבות "על לקיחת" יש שתי אותיות למ"ד סמוכות[322]. וכתבו ראשונים, שלפי שהברכות נאמרות בכל לשון, אין מקפידים בהן על הלשון אלא על העניין[323], ולדעתם זה הטעם זה שתקנו לשון "לולב" ולא לשון "כפות תמרים"[324]. ובטעם שאין מזכירים בברכה את שאר המינים אלא הלולב לבדו, אמרו בגמרא, הואיל ומינו גבוה מכולם[325], יש שפירשו, שאילנו גבוה משלושתם[326], ויש שפירשו, שאין בשאר המינים שיהיה לו ענף אחד לבדו שאין בו בדים יוצאים מצדיו גבוה כלולב[327], ויש שפירשו, שמפני גובהו ותוקפו, נשענים עליו שאר המינים, שכוחו חזק לסובלם באגדו[328]. ואף על פי שלענין ברכות-הנהנין* מקדימים את החביב[329], הרי זה לפי שברכתם באה על ההנאה ומן החביב נהנים יותר, אבל לענין ברכת-המצות* אינו כך[330]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים, שמפני שהוא גבוה מכולם חשוב הוא, ונקרא האגד על שמו[331], והוא כמי שפירש כל אחד בשמו[332]. ויש סוברים, שהוא עיקר ושאר מינים טפלים לו, ומברך על העיקר ופוטר את הטפל[333], ולדעה זו, הנוטל ארבעה מינים בזה אחר זה - לסוברים כן[334] - וסח ביניהם, חוזר ומברך - אף לסוברים שהסח בין חלקי מצוה אחת אין חוזר ומברך[335] - שבאופן זה אין בטלים שאר המינים ללולב[336]. ויש מן הראשונים שסוברים, שלא אמרו הטעם הואיל ומינו גבוה, אלא לעניין שאין מברכים על ההדס והערבה שבאגד, אבל מה שאין מברכים על האתרוג הוא מטעם אחר, שאף על פי שהאתרוג נזכר בכתוב קודם ללולב[337] וכל המוקדם בכתוב מוקדם לברכה[338], הלולב קודם לברכה, כיוון שיש בו שלוש מצוות[339]. ויש שכתבו, שלא נאמר הטעם הואיל ומינו גבוה, אלא לסוברים שאין הלולב ניטל בימין[340], שלדעתם אין ריבוי המצוות שבלולב מחשיבו עיקר, אבל לסוברים שלולב ניטל בימין משום ריבוי מצוות שבו[341], אף קודם לברכה מטעם זה, ומה שאין מברכים על ההדס והערבה שבאגד הוא מפני שנאגדים אל הלולב וסמוכים עליו[342].

עובר לעשייתה

זמן הברכה, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים, שיברך קודם שיטלנו בידו[343], כדי שיברך קודם לעשייתו כדין ברכת המצוות[344]. ב) ויש סוברים, שקודם שנטלו לא יברך עליו, לפי שאין מברכים על המצוה אלא בשעה שהיא מזומנת בידו לעשותה[345], אלא מברך אחר שנטל הלולב קודם שיטול האתרוג, כדי שיברך עובר לעשייתו, שאילו יטול ארבעתם קודם שיברך נמצא שכבר יצא בהגבהתו[346], ואף לסוברים שיכול ליטול המינים בזה אחר זה[347], חשוב עובר לעשייתו, שאינו יוצא אלא למפרע אחר שנטל כולם[348], כיוון שכולם מצוה אחת הם[349] ועיקר המצוה עדיין לפניו חשוב עובר לעשייתן[350]. או שיהפוך הלולב או האתרוג עד שיברך, ונמצא שלא יצא, כיון שלא נטלו דרך גדילתו[351]. או שיכוון שלא לצאת עד אחר הברכה[352], שאף לסוברים מצוות אינן צריכות כוונה[353], אם כיוון שלא לצאת אינו יוצא לדעתם בעל כרחו[354]. ומהם שכתבו, שנוטל הלולב בשמאל והאתרוג בימין[355], או שניהם בשמאל[356], שאף על פי שיצא בדיעבד – לסוברים כן[357] - כיוון שלא נטלם כדין חשוב עובר לעשייתם[358]. ג) ויש סוברים, שמברך אחר שנטלו ויצא בו[359]. ובטעם הדבר, מהם שכתבו, שלא נגמרה מצותו עד אחר נענוע[360], שהוא שירי מצוה[361], ועוד שמנהג אנשי ירושלים להמשיך לאוחזו אחר גמר המצוה[362], ואף על פי שאין דברים אלו מעכבים, הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר, חשוב כקודם עשייתו[363]. ומהם שכתבו, שלא תקנו חכמים במצוה זו לברך קודם עשייתה[364], לפי שאינו יכול לעשות כן, שהרי משהגביה יצא, וכטבילת גר שמברך לאחריה[365], או מפני שאם יברך קודם לכך יהא סבור שמצוותו בנטילה בלבד ולא ינענע[366], או שמא לא תזדמן לו הנטילה[367], כגון שיקדמנו אחר ויטלנו לעצמו[368]. או שכיוון שהלולב כבר בידם[369], לא הצריכו חכמים להניחם ולחזור וליטלם[370]. ברך על הלולב קודם שנטלו – לסוברים שאין לעשות כן[371] - יש מן האחרונים שכתבו, שיצא[372].

שכח לברך קודם נטילה

שכח ולא ברך על הלולב עד אחר שנטלו כראוי, כתבו אחרונים, שמברך אחר הנטילה, לפי שמצותו עדיין נמשכת[373]. ובטעמו, יש שכתבו, לפי שהנענועים מן המצוה[374], ולדעתם אם כבר נענע, אף שאוחז הלולב בידו, שוב אין יכול לברך[375]. ויש שכתבו, שאפילו מנהג שנהגו לעשות בלולב חשוב המשך המצוה[376], ולפי שמנהגנו לומר הושענא בלולב[377] יכול לברך כל עוד שלא אמר הושענות*[378], אבל אם כבר נענע ואמר הלל והושענות* לא יברך עוד[379], ולדעתם, הנוטל לולב של חברו שאינו רגיל להתפלל בו ושכח לברך, כיוון שגמר הנטילה והנענוע נשלמה מצותו ואינו מברך עוד[380]. ויש שכתבו, שכל זמן שהם בידו נמשכת המצוה[381].

בנוטל המינים בזה אחר זה

הנוטל ארבעת המינים בזה אחר זה – לסוברים שיצא ידי חובתו[382] - נחלקו ראשונים אם מברך על כל אחד ואחד: יש סוברים, שאינו מברך אלא ברכה אחת על כולם[383], לפי שארבעתם מצוה אחת הם, ואין מברכים על כל חלק וחלק של מצוה אחת ברכה בפני עצמה[384]. ויטול הלולב תחילה[385], שמזכירים אותו בברכה[386], ויברך על הלולב ודעתו גם על האחרים[387]. ב) ויש סוברים, שמברך על כל אחד ואחד מן המינים לעצמו, שמאחר שאין אגודים יחד אין ברכת הלולב פוטרת את כולם[388].

בשאר ימי החג

שאר ימי החג, נחלקו אמוראים אם מברך על הנטילה: א) רב יהודה אמר שמואל ורבין בשם ר' יוחנן סוברים, שמברך על הלולב שבעה ימים[389], וכן אמרו בירושלמי[390]. ואף לסוברים שעל ישיבת-סוכה* אין מברכים אלא יום אחד[391], בלולב, שהלילות מפסיקים בזמן המצוה – שאין זמנו אלא ביום[392] - חשוב כל יום מצוה בפני עצמה[393], ואינו יוצא בברכה שברך ביום הקודם[394], ויש מן האחרונים שכתבו, שזה הטעם שמברך "על נטילת" – בשונה מישיבת סוכה שמברך "לישב"[395] - לפי שכל נטילה ונטילה מצוה בפני עצמה[396]. ואף שבשאר ימי החג חיוב הנטילה מדרבנן[397], לדעתם - וכן הלכה - מברכים אף על מצוה-דרבנן*[398]. ב) ורבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן סובר, שאין מברכים על הלולב אלא יום אחד[399], ואף שלדעתו על ישיבת סוכה מברכים בכל יום יום[400], בלולב, שחיובו בשאר ימים אינו אלא מדרבנן, די לברך ביום טוב ראשון שהוא מן התורה[401]. ובטעמו, יש מן הראשונים שכתבו, שלדעתו אין מברכים על מצוות דרבנן[402], ויש מן האחרונים שכתבו, שאף שמברכים על מצוות דרבנן, אין מברכים על כל יום בפני עצמו[403]. הלכה, שמברך על הלולב שבעה ימים[404], ואף על פי ששמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן[405], כיוון שאמוראים מאוחרים סוברים כשמואל שמברכים על מצוה דרבנן[406], הלכה כבתראי[407]. על הנוטל כמה פעמים ביום, שאינו מברך, עי' לעיל: המצוה וגדרה[408].

ברכת שהחיינו

העושה – היינו, שמתקנו ואוגדו[409] - לולב לעצמו – והוא תוך שלושים יום קודם יום טוב[410] - אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה[411], ככל המצוות הבאות מזמן לזמן שמברכים עליהן שהחיינו[412]. וכתבו ראשונים, שלא אמרו אלא בעושה לעצמו, אבל העושה לאחרים אינו מברך[413]. ואם לא ברך בשעת עשייה מברך בשעה שיצא ידי חובתו[414]. ויש מן הראשונים שכתבו, שעתה לא נהגו לברך שהחיינו בשעת עשיה, אלא בשעת נטילה[415], ביום טוב ראשון של סוכות[416]. ובטעמו, מהם שכתבו, שמפני שאין כל אדם עושה לולב לעצמו לכך תקנו ברכת הזמן על הנטילה[417], אין נראה שיברך העושה, והשאר לא יברכו[418]. ואם ברך בשעת עשייה יצא, ואינו חוזר ומברך עוד בשעת נטילה[419]. על הסוברים שאין מברך שהחיינו על נטילת לולב ביום טוב ראשון, לפי שברכת הזמן שעל החג שברכו בלילה הראשון על הכוס פטרה גם את הלולב, ע"ע ברכת הזמן[420]. על הנוטל ביום טוב שני, שנחלקו בו אם מברך שהחיינו, ע"ע יום טוב שני של גליות[421].

שכח לברך שהחיינו

שכח לברך שהחיינו ביום טוב ראשון, כתבו אחרונים, שמברך כל זמן שיזכור[422], בשעת נטילה[423], ואפילו ביום השביעי[424], כדין מי שלא ברך שהחיינו על יום טוב עצמו שמברך אותה באחד משאר ימי החג[425], ואף על פי שמצות נטילה של תורה הלכה לה, מברך בשאר ימים כדין כל מצוה דרבנן שמברכים עליה שהחיינו[426].

זמנה

ברכת שהחיינו שבשעת נטילה, מברכה מיד אחר ברכת המצוות קודם הנטילה[427], ואינה חשובה הפסק בין ברכת המצוות לנטילה, לפי שהיא מענין הדבר שמברך עליו, שאין בו משום הפסק[428]. ויש שכתבו, שמברך אחר הנטילה קודם הנענוע[429], ולדעתם זהו שאמרו בירושלמי: נתפלל בו אומר ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה[430], שהנענועים שהוא עושה בשעת תפילה בקריאת ההלל הם שיירי מצוה[431] ומברך זמן עליהם[432]. ויש שכתבו, שמברך אחר הנטילה והנענוע[433], שלדעתם אין הנענוע הפסק בין ברכת המצוות לברכת הזמן[434]. ויש שכתבו, שמברך בשעת הנענוע[435].

הנטילה.

נטילה ממקומו

נטילת לולב, היינו הגבהת ארבעת המינים ממקומם[436]. ומן האחרונים שכתבו, שלמדים כן מלשון הכתוב: ולקחתם[437], שצריך לקיחה תמה[438] שמגביהו ואוחזו בידו, ולדעתם זה הטעם שתקנו לברך על "נטילת" לולב, שלשון נטילה משמעה שאוחזו בידו ומגביהו ועומסו עליו כמשא, כלשון הכתוב: וינטלם וינשאם[439]. וכתבו אחרונים, שיגביה שלושה טפחים, ולכל הפחות טפח[440]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף באחיזתם במקומם בלא להגביה, כגון שמונחים על השולחן, יצא[441].

גדרה

נטילת לולב – לסוברים שהיינו הגבהתם ממקומם[442] – נחלקו אחרונים בגדרה: א) יש סוברים, שגדר המצוה הוא במעשה הנטילה[443]. ובטעמו, מהם שכתבו, שלשון "ולקחתם"[444], משמע שלא יהיה לקוח מתחילה[445], ומהם שכתבו, שלשון לקיחה, משמעה עקירה ממקומו[446]. מהם שכתבו, שמטעם זה, הנוטל לולב בלילה קודם עלות השחר ועדיין הוא בידו עד אחר הנץ החמה, צריך להניחו וליטלו שנית, לפי שבעת הנטילה לא הגיע זמן חיובו[447], וכן מטעם זה אם נטל הלולב בעודו מחובר ובא אחר וחתכו ועודנו ביד הנוטל, לא יצא, שנטילתו במחובר אינו יוצא בה, לסוברים כן[448]. ומהם סוברים, שאין אומרים שבלא מעשה לא יצא ידי חובתו, אלא בנוטל קודם זמן חיובו שאין נטילתו ראויה למצוה, אבל נטלו בזמן חיוב המצוה קודם לקיום המצוה, כגון שחשב בשעת נטילתו שהוא לילה או שאינו מין הכשר לנטילה, ולאחר מכן בעודו בידו נודע לו שהוא יום, או שכשר למצוה, יצא ואין צריך להניחו וליטלו, שכיוון שמתחילה בא לידו על ידי מעשה חשוב כעושה עתה מעשה הנטילה[449]. ולדעתם זהו שאמרו בגמרא: הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו וכו'[450], שאף שקודם שהגביהו אינו של הנוטל ואחר שקנאו אינו מגביהו עוד, יוצא ידי חובתו לפי שמתחילה בא לידו על ידי מעשה[451]. על הסוברים שאף לדעה זו במקדש עיקר המצוה באחיזתו, עי' לעיל[452]. ב) ויש סוברים, שעיקר המצוה הוא שיהיה הלולב בידו[453], ולדעתם זהו שאמרו בגמרא: הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו וכו'[454], שיוצא ידי חובתו אף שבשעת הגבהה אינו של הנוטל[455]. ולדעתם נטלו קודם עלות השחר והוא בידו אחר הנץ החמה, יצא ידי חובתו, שהרי הוא בידו בזמן החיוב[456].

נתן חברו אל תוך ידו

נתן חברו הלולב אל תוך ידו – לסוברים שעיקר המצוה במעשה הנטילה[457] - נחלקו אחרונים אם יצא ידי חובתו: יש סוברים, שאם צריך לפתוח ידו ולסוגרה כדי לקבלו, חשוב מעשה נטילה, אבל אם היתה ידו פתוחה קצת ותחב חברו הלולב אל תוך ידו, לא יצא, שלא עשה מעשה כלל[458]. ויש סוברים, שכל שאוחז הלולב בכח ידו, באופן שלולא אחיזתו היה נופל, אף שלא עשה מעשה כלל, חשוב מעשה נטילה[459], ולדעתם זהו שאמרו בגמרא: הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו וכו'[460], שאף שקודם שהגביהו אינו של הנוטל ואחר שקנאו אינו מגביהו עוד, יוצא ידי חובתו לפי שאוחז בו בכח ידו[461], ולדעתם, הנוטל לולב קודם עלות השחר ועדיין הוא בידו אחר הנץ החמה, יצא ידי חובתו, לפי שאוחז בו בכח ידו לאחר זמן החיוב[462]. אבל אם אינו אוחז בלולב בכח ידו, אלא שנותנים הלולב

אופן הנטילה

הלולב, נוטלו – בין בשעת ברכה, ובין אחר שיצא בו, כגון בשעת אמירת ההושענות[463] - בידו הימנית והאתרוג בשמאלית[464], שבלולב אגודים שלושה חלקים מן המצוה, ואילו האתרוג אינו אלא חלק אחד ממנה[465], וכל שיש בו רוב חלקי המצוה ראוי ליטלו בימין[466], ויש שכתבו טעם נוסף, שאתרוג דומה ללב[467] ולבו של אדם בשמאל[468], ויש שכתבו טעם נוסף, שכיוון שמברכים על הלולב[469] צריך שיהיה בימין[470]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שנחלקו אמוראים בדבר זה[471]. ומכל מקום, כתבו ראשונים, שצריך לחבר את האתרוג ללולב בשעת נטילה[472], וכן בשעת הנענועים[473].

איטר

אטר*, שעושה מלאכתו ביד שמאל – או שנקל לו יותר לעשות בשמאלו מאשר בימין[474] - נחלקו ראשונים כיצד נוטל את הלולב: א) יש סוברים, שנוטל לולב בימין כל אדם ואתרוג בשמאל כל אדם[475], שלפי שדין נטילת הלולב בימין אינו אלא מדרבנן – בשונה מתפילין*, שדין הנחתם בשמאל הוא מן התורה[476] - ומשום חשיבות, הולכים אחר רוב בני אדם[477]. ב) ויש סוברים, שנוטל הלולב בימין שלו שהוא שמאל כל אדם, ואת האתרוג בשמאל שלו שהוא ימין כל אדם[478]. ומהם שכתבו בטעמו, שנטילת הלולב בימין אינה אלא כדי שתהיה נטילה חשובה ולא כלאחר יד, ולא הקפידו בזה על ימין אלא על היד ששולט בה יותר[479]. ואף לדעתם, אם שולט בשתי ידיו – היינו שעושה המלאכות בשתיהן שוה בשוה[480] - נוטל הלולב בימין[481], לפי שהיא ימין שלו ושל כל אדם[482]. על מי שנקל לו לעשות מלאכה בשמאל וכותב בימין, עי' להלן[483].

איטר הכותב בימין

איטר שעושה כל המלאכות בשמאל אלא שכותב בימין, יש מן האחרונים שכתבו - לסוברים שאיטר נוטל הלולב בשמאל שלו[484] - שנוטל הלולב בשמאלו, שאין הולכים אחר יד שכותב בה אלא לעניין תפילין* – לסוברים כן[485] – שהוקשה קשירה לכתיבה[486], אבל לעניין לולב הולכים אחר היד שבה עושה שאר מלאכות[487]. ומן האחרונים שכתבו, שאם שולט בשתי ידיו אף שנקל לו יותר בשמאל, הולכים אחר יד שכותב בה, שהרי אף שאר מלאכות עושה בה[488].

בנוטל בזה אחר זה

הנוטל ארבעה מינים בזה אחר זה – לסוברים שיוצא ידי חובתו[489] – נוטל את האתרוג בימינו[490].

החליף שמאל בימין

החליף ונטל לולב בשמאל ואתרוג בימין, נחלקו ראשונים אם יצא ידי חובתו: א) יש סוברים, ששאר אדם – מלבד איטר[491] - לא יצא ידי חובה[492]. ובטעמם, יש מן האחרונים שכתבו, שהואיל ותקנו חכמים ליטול באופן זה אין יוצא ידי חובתו מדרבנן[493], ויש שצידדו, שכיוון שעבר על גזרת חכמים אף מן התורה אינו יוצא[494]. ויש שכתבו טעם אחר, שכיוון שהפכם מראה שכוונתו שלא לצאת ידי חובה, שאינו יוצא אף לסוברים מצוות אינן צריכות כוונה[495]. ומהם שכתבו, שאיטר – לסוברים שהולכים בו אחר ימין ושמאל של רוב בני אדם[496] – שהחליף ונטל לולב בשמאל כל אדם ואתרוג בימין כל אדם, יצא[497], שלא גרע מתפילין*[498], שדין תורה להניחם בשמאל, ולגבי איטר ימין של כל אדם היא שמאלו[499]. ב) ויש סוברים, שיצא[500], אלא שאינו מצוה מן המובחר[501].

נטל כולם ביד אחת

נטלם כולם ביד אחת, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שלא יצא – אפילו נטלם בימין[502] - מפני שאין לחבר האתרוג עם שאר המינים, שנאמר: כפות תמרים[503], ולא וכפות, ומשמע שצריכים האתרוג והלולב להיות נפרדים לעצמם[504]. ומן האחרונים שכתבו, שזוהי שדרש ר' אליעזר, שאין אתרוג נאגד עם שאר מינים באגודה אחת[505], היינו שאם אגדו עמהם לא יצא[506]. ב) ויש סוברים, שיצא[507], ומהם שכתבו, שעדיף ליטלם ביד אחת[508].

גידם

היה גידם – לסוברים שנוטל בזרועותיו[509] - באחת מידיו, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים, שנוטל הלולב בידו והאתרוג בזרועו[510], ואפילו היה גידם בידו הימנית, נוטל הלולב בידו השמאלית שהיא כעת חשובה יד ימינו, והאתרוג בזרוע ימין[511]. ב) ויש סוברים, שאינו נוטלם בזרועו, אלא בידו[512], מהם שכתבו, שנוטלם יחד בידו האחת[513], וכן בדעת הסוברים שיכול ליטול המינים בזה אחר זה[514], מהם שצדדו, שנוטלם בידו בזה אחר זה[515], שלדעתם טוב יותר ליטול שניהם בידו מאשר בזרועו[516]. ג) ויש שנראה מדבריהם, שמחלקים בין גידם בידו השמאלית, שנוטל הלולב בידו הימנית והאתרוג בזרוע שמאל לבין גידם בידו הימנית, שנוטל את הכל בשמאל[517].

סדר נטילת המינים והנחתם

סדר הנטילה, יש מן הראשונים שכתבו, שמגביה הלולב תחילה, שמזכירים אותו בברכה[518], ומן האחרונים שכתבו, שלדעה זו, שאחר גמר הנטילה יש להניח מידו האתרוג תחילה[519]. ויש שכתבו, שיטול תחילה האתרוג, לפי שנזכר תחילה בכתוב[520], כשם שמצינו בתפילין*, שמניחים של יד תחילה לפי שנזכרו תחילה בכתוב[521], וכשמניח המינים מניח הלולב תחילה, כשם שמצינו בתפילין שחולץ של יד לבסוף[522], ולכן אם נותן לולב לחברו, צריך להניח תחילה הלולב ולאחריו האתרוג באיזה מקום, ומשם יטלנו חברו, שאם יושיט מידו לידו הלולב הרי שנטל הלולב קודם האתרוג, ואם יושיט האתרוג הרי שהראשון לא הניח הלולב קודם לאתרוג כראוי[523]. ויש מן האחרונים שכתבו, שיכול לנהוג כשתי הדעות[524].

מקום האחיזה

הלולב, יש לאוחזו במקום שבו אגודים בו ההדס והערבה[525], שהרי צריכה הלקיחה להיות בכל אחד מארבעת המינים[526].

דרך גדילתם

הלולב ומיניו צריכים שיעמדו כדרך גדילתם[527], כמו שגדלים באילן, אותו צד שמחובר באילן יהיה למטה[528], ראשיהם למעלה ועיקריהם למטה[529], ואם הפכם לא יצא[530], שכל המצות כולם אין אדם יוצא בהם אלא דרך גדילתם, שנאמר: עצי שטים עמדים[531], שפירוש "עומדים" היינו כמו שעומדים בגידולם[532]. ומן הראשונים שכתבו, שזה הטעם שתקנו את ברכת המצוות בלשון "נטילה" ולא בלשון לקיחה, להודיע שצריך ליטלו דרך גדילתו[533]. אף האתרוג צריך שיטלנו דרך גדילתו[534], וכתבו ראשונים, שניטל כאשר עוקצו למטה ופיטמו למעלה, שאף על פי שהוא תלוי באילן ועוקצו למעלה, בתחילת גידולו היה העוקץ למטה והפיטם למעלה, אלא שמחמת כובדו נתהפך[535]. היה ראשם של המינים כפוף לצד, אינו חשוב כדרך גדילתם[536], ויש שכתבו, שחשוב כדרך גדילתם[537]. אם צריך שיהיו הלולב ומיניו דרך גדילתם בשעת הנענועים, עי' להלן[538].

כיוון עמידת הלולב

כיוון עמידת הלולב, נחלקו בו אחרונים: יש שכתבו, שפני הלולב כלפי הנוטל, ושדרתו כלפי חוץ[539], כאדם שעומד עם חברו פנים בפנים[540]. ויש שכתבו, שנוטל שדרת הלולב כנגד פניו, ופני הלולב כלפי חוץ[541], וכן המנהג[542].

בידו כעין כלי, לא יצא[543].

בעמידה

נוטל הלולב - ומברך עליו[544] - מעומד[545], ובדיעבד אם נטל ובירך מיושב יצא[546]. וכמה טעמים נאמרו בדבר: יש שכתבו, שלמדים לכם לכם מספירת-העומר*, נאמר כאן: ולקחתם לכם[547], ונאמר שם: וספרתם לכם[548], וספירת העומר בעמידה[549]. ויש שכתבו, שלמדים קיחה קיחה מלקיחת אגודת אזוב שבפסח מצרים, נאמר כאן: ולקחתם לכם[550], ונאמר שם: ולקחתם אגודת אזוב[551], מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה[552]. ויש שכתבו, שלפי שארבעת המינים הללו הם סניגורים הבאים לרצות על המים שנידונים עליהם בחג[553], על כן מצות בעל דין בעמידה[554]. ויש שכתבו, שלפי שצריכים לנענע בו בהלל[555], ומצות ההלל בעמידה, לא חילקו בין סופו לתחילתו[556]. ברך ונטל בישיבה, יצא[557].

נטלם בזה אחר זה

הנוטל ארבעת המינים בזה אחר זה – לסוברים לולב אין צריך אגד[558] - נחלקו ראשונים אם יצא: א) יש סוברים, שאם נטלם בזה אחר זה יצא[559]. מהם סוברים, שאף שאין כל ארבעת המינים ברשותו יחד, כל שנטלם כולם יצא[560], ולדעתם זהו שאמר רב חנן בר רבא לעניין ארבעה מינים המעכבים זה את זה משום לקיחה תמה[561]: לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו אין מעכבים[562], היינו שאין מעכב משום לקיחה תמה אלא שלא נטל אחד מן המינים כלל, אבל כל שבאו כולם לידו אפילו בזה אחר זה יצא[563]. ולדעתם, אין ראוי לברך על הלולב אלא אם יודע בבירור שיבואו כולם לידו, שמא לא יבואו ונמצא שבירך לבטלה[564]. ומהם סוברים, שאינו יוצא בזה אחר זה אלא באופן שכל המינים ברשותו בשעת הנטילה[565], אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר[566], ולדעתם זהו שאמרו בגמרא: לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו אין מעכבים[567], היינו שאינו מעכב משום לקיחה תמה אלא שאין כל המינים ברשותו, אבל ישנם ברשותו נוטלם בזה אחר זה[568]. ובטעמם, יש מן האחרונים שכתבו, שלפי שאינם ברשותו, אין המין שבידו חשוב ראוי לנטילה וכל-שאינו-ראוי-לבלה-בלה-מעכבת-בו*[569]. ויש שכתבו, שנטילה בזה אחר זה מועילה מטעם שמצרפים הנטילות זו לזו, ואין הנטילות מצטרפות אלא כאשר מצויים כל המינים אצלו בעת הנטילה הראשונה[570]. ולדעה זו, יש שכתבו, שלכתחילה צריכים כל ארבעת המינים להיות סמוכים לו כדי שלא יצטרך להפסיק במיניהם[571]. ומהם סוברים, שאינו יוצא בזה אחר זה אלא באופן שכל המינים מונחים לפניו בשעת הנטילה[572], ולדעתם זהו שאמרו בגמרא: לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו אין מעכבים[573], היינו שאינו מעכב משום לקיחה תמה אלא כאשר אין כל המינים לפניו, אבל ישנם לפניו נוטלם בזה אחר זה[574]. ולדעתם יש להגביה הלולב תחילה לפי שאותו מזכירים בברכה[575]. ב) ויש סוברים, שאין יוצא ידי חובתו אלא אם נטלם בידו בבת אחת[576], ומהם שכתבו בטעמו, שכיוון שכולם מצוה אחת לא מסתבר שיועילו בזה אחר זה[577]. ולדעתם זהו שדרשו: ולקחתם[578], לקיחה תמה[579], היינו שיטול ארבעתם כאחד[580]. ולדעתם מה שאמרו בגמרא: לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו אין מעכבים[581], היינו שאין מעכב משום לקיחה תמה אלא שאין אוחז המינים כאחד בידו, אבל ישנם בידו חשוב לקיחה תמה אף שלא חיברם באגודה[582].

קנייתו ונטילתו כאחד

נטל את הלולב ביום טוב לקנותו לקיים בו מצות נטילה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שיוצא באותה נטילה של קנין ידי חובת המצוה[583], ומכל מקום לא יברך על הנטילה קודם שקנה הלולב, שהרי אין המצוה מזומנת בידו ואינו חשוב עובר לעשייתה[584]. ויש שנסתפקו – לסוברים שגדר המצוה הוא במעשה נטילה[585] - אם יוצא בנטילה זו ידי חובתו, שקנייתו ונטילתו באים-כאחד*[586] - או שאינו יוצא בה, שהרי אינו שלו קודם הנטילה[587].

על לקיחה שאמרה תורה, שנחלקו אם צריכה להיעשות דווקא ביד, או שיכולה להיעשות בזרועו, או ברגלו או בשיניו וכדומה, ועל גידם בשתי ידיו, שאף לסוברים שלקיחה צריכה להיעשות ביד, יש סוברים, שנוטל בזרועותיו, ע"ע לקיחה[588]. וכן על לקיחה דרך בזיון שאינה לקיחה, ע"ע הנ"ל[589].

על לקיחה-על-ידי-דבר-אחר*, שנחלקו אם היא חשובה לקיחה, ואם חשובה לקיחה תמה, ועל טעמי השיטות, ע"ע לקיחה על ידי דבר אחר.

על חציצה בין יד הנוטל ללולב, שמעכבת במצות הנטילה, על טעמי הדין ופרטיו, ועל חציצה באגד הלולב, ע"ע חציצה: בשאר דינים[590].

הלולב ומיניו.

ארבעה-מינים* שציותה תורה ליטלם[591] הם אתרוג*, והוא הנקרא בכתוב: פרי עץ הדר[592], לולב*, והוא הנקרא בכתוב: כפת תמרים[593], הדס*, והוא הנקרא בכתוב: ענף עץ עבת[594], וערבה*, והיא הנקראת הכתוב: וערבי נחל[595]. על כשרותם ופסלותם של כל אחד מן המינים ועל פרטי דיניהם, עי' ערכיהם.

מעכבים זה את זה

ארבעה מינים שבלולב מעכבים זה את זה[596], ואם לא נטל כולם, לא יצא אף ידי מקצת שנטל[597], לפי שמצוה אחת הם, וכולם נקראים מצות לולב[598], ואין מצוה מתחלקת לחצאין[599], שנאמר: ולקחתם[600], שתהא לקיחה תמה[601], היינו שצריך ליטול ארבעתם[602]. ויש מן הראשונים שכתבו, שזהו שדרשו בספרא: ולקחתם לכם כל אחד ואחד[603], היינו שתהא לקיחה לכל אחד ואחד מן המינים שצריך ליקח כולם שיהיה לקיחה תמה[604]. ומן הראשונים שכתבו, שזוהי ששנינו בארבעת המינים: אין פוחתים מהם וכו'[605]. על הסוברים שמעכבים זה את זה אף לעניין הנענועים, עי' להלן[606]. ובמקום שאין מצויים לו אלא מקצת מן המינים, נחלקו ראשונים אם נוטל המקצת שבידו: א) יש סוברים, שמצוה ליטול המינים שבידו לזכרון – וצריך ליזהר שלא יכוון לשם מצוה, שלא לעבור על בל-תוסיף*[607] - כדי שלא תשתכח תורת אותם מינים[608], שבאופן זה אין לחוש לקלקול, שיימשך ולא יביאם אף במקום שמצויים, שכיוון שארבעת המינים מפורשים בתורה לא יבוא לטעות[609]. מהם שכתבו, שמברך על נטילתם[610], ומהם שכתבו, שאינו מברך[611]. ולדעה זו, יש שכתבו, שמנענע את הלולב כדרכו[612], ויש שצדדו, שאינו מנענע[613]. ב) ויש סוברים, שאין נוטל אלא שליח הציבור[614], שלפי שאין נטילה זו אלא משום שלא תשתכח תורת לולב די בזה, ועוד שיש לחוש – לסוברים שאינו מברך על נטילה זו[615] - שבמקום שאינם בני תורה יבואו לברך על נטילה כזו לשנה אחרת[616]. ולדעתם, מנענע שליח הציבור את הלולב קודם הלל כדרך שמנענע בעת הברכה, כדי שלא יטעו הצבור לשנה אחרת[617], וכן מנענע בהלל כדרכו, כדי שלא תשכח תורת נענועי הלולב, ועוד שלעניין נענועים שהם לשבח ושמחה די במקצת המינים[618]. ג) ויש סוברים, שאין נוטלים מקצת מן המינים שבידו[619], שמא יימשך ויבוא ליטול כך בשנים אחרות[620].

בשאר ימי החג

ארבעה מינים, נחלקו ראשונים אם מעכבים זה את זה בשאר ימי החג: א) יש סוברים, שאינם מעכבים זה את זה אלא ביום טוב ראשון של חג, אבל בשאר ימי החג נוטל מקצת המינים שבידו ומברך, שהרי דורשים את הכתוב: ולקחתם, לקיחה תמה, הן לפסול חסר והן ללמד שמעכבים זה את זה, כשם שלקיחה תמה הפוסלת אתרוג חסר דוקא ביום טוב ראשון, כך לקיחה תמה המעכבת בארבעה מינים דוקא ביום ראשון[621]. ב) ויש סוברים, שמעכבים זה את זה אף בשאר ימי החג[622], שלדעתם לא הכשירו חסר בשאר ימי החג, אלא משום שישנם ארבעה מינים בידו[623], ובטעם הדבר, מהם שכתבו, שדבר התלוי בעיקר הלקיחה תיקנו חכמים כל ימי החג כעין של תורה[624], ומן האחרונים שכתבו, שלפי שעיקר מצות נטילת לולב בשאר ימי החג נתקנה משום זכר למקדש[625], בפחות מארבעה מינים אין כאן זכר כלל[626]. ולדעה זו, יש שכתבו – לסוברים שאינו נוטלם כלל ביום טוב ראשון[627] - שמכל מקום נוטל המינים שבידו בלא ברכה, ואפילו ביום טוב שני של סוכות, שאין בזה משום זלזול ביום טוב, שלא אמרו כן אלא בשמיני-עצרת*, שלא תקנו בו נטילת לולב משום ספק שביעי, לפי שאם יום טוב הוא אין בו מצות נטילה ואסור לטלטל הלולב משום מוקצה וניכר שנוהג בו מנהג חול[628], אבל ביום טוב שני אינו מוקצה שמצות היום בארבעה מינים[629].

שני אתרוגים או לולבים

הנוטל שני אתרוגים, כתבו ראשונים, שאין יוצא ידי חובתו, שלפי שכתבה תורה לשון יחיד: פרי עץ הדר[630], שנים פסולים[631], ולדעתם זהו שאמרו בגמרא: פרי אחד אמרה תורה, ולא שנים ושלושה פירות[632]. ובדעתם, יש שכתבו, שלא אמרו כן אלא בכיוון לצאת דווקא בשני האתרוגים[633]. ולדעה זו, יש מן האחרונים שכתבו, שאף הנוטל שני לולבים לא יצא, שנכתב בתורה לשון יחיד: כפת[634]. ואף לדעה זו, כתבו אחרונים, שאם אחד האתרוגים או הלולבים היה פסול, יצא[635]. ויש מן הראשונים שסוברים, שיצא ידי חובתו בשני אתרוגים ובשני לולבים[636], ולדעתם אותה שאמרו בגמרא: פרי אחד וכו' ואל שנים ושלושה פירות[637], היינו שלא חייבה תורה ליקח יותר מאחד[638]. על המוסיף באותו המין, כגון שני לולבים או שני אתרוגים, שנחלקו ראשונים, אם יש בו משום בל תוסיף, ואם גורמת ההוספה לפסול את המצוה, ע"ע בל תוסיף[639].

מחובר

אחד מארבעה המינים שהיה מחובר לקרקע או לאילן, יש מן האחרונים שכתבו, שיוצא בו חובת נטילה, שחשוב "לקיחה" שהרי לקחו בידו[640], ויש שנסתפקו – במנענעו ממקומו - בדבר[641].

מין אחר

לא מצא אתרוג - או אחד משאר המינים[642] - לא יביא לא פריש – פרי החבוש[643] - ולא רימון ולא דבר אחר[644], ואין אומרים שיביא כדי שלא תשתכח תורת אתרוג, שפעמים עלול להימשך ולבוא לידי קלקול[645]. ונחלקו ראשונים ואחרונים במהות הקלקול: יש סוברים, שיביא דבר אחר במקום האתרוג אף כאשר אתרוג מצוי[646], לפי שיאמר זה פוטר וזה פוטר[647]. ויש סוברים, שיביא רימון או פריש יחד עם האתרוג ויעבור בבל-תוסיף*, שיסבור שגם הוא מן המצוה[648]. ויש סוברים, שלא ידע הרואה שאין מברכים על הרימון, ויבוא לברך עליו[649]. ומן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמותר ליטול מין אחר בלא ברכה[650]. על המוסיף מין אחר על ארבעת המינים, אם עובר בבל תוסיף או באיסור אחר, ובאלו אופנים, ע"ע בל תוסיף[651].

פסול מאותו מין

לא מצא אחד מארבעת המינים הכשר למצוה, יש מן הראשונים סוברים, שבשעת הדחק מביא פסול מאותו המין ואינו מברך על הנטילה[652], ולדעתם אותה ששנינו: מעשה בבני כרכים שהיו מורישים את לולביהם לבני בניהם – ומשם ראיה שלולב יבש כשר כדברי ר' יהודה[653] - אמרו לו, משם ראיה, אין שעת הדחק ראיה[654], שמשמע שבשעת הדחק יוצאים בלולב פסול, היינו שנוטלים אותו בידים לזכרון בלבד כדי שלא תשתכח תורת לולב ואתרוג[655]. ויש סוברים, שבשעת הדחק מביא פסול מאותו המין ומברך על הנטילה[656], ולדעה זו, נחלקו ראשונים באלו פסולים מברך: א) יש סוברים, שלא אמרו כן אלא במינים הפסולים מטעם "הדר"[657], שבשעת הדחק יש לסמוך על דעת ר' יהודה, שסובר שארבעת המינים שאינם "הדר" כשרים[658], ועוד, שאף לדעת חכמים, שסוברים שארבעת המינים שאינם "הדר" פסולים[659], יוצאים בהם בשעת הדחק, וזוהי ששנינו: מעשה בבני כרכים וכו' שאין שעת הדחק ראיה[660], שמשמע שבשעת הדחק יוצאים בלולב יבש[661] - הפסול מטעם "הדר", לסוברים כן[662] - שלדעתם אין לחלק בין יבש לשאר הפסולים מטעם "הדר"[663], אבל הפסול מחמת מיעוט שיעורו, או שאין שמו עליו, או שיש בנטילתו מצוה-הבאה-בעבירה*, אין יוצאים בו אפילו בשעת הדחק[664]. ובטעם החילוק בין פסולי "הדר" לשאר פסולים, מהם שכתבו, שפסול הדר אינו אלא מדרבנן, ועל כן בשעת הדחק נוטלים אותו שכבר נתקיימה בו מצות התורה[665]. ומהם שכתבו, שפסולי "הדר" מסרן-הכתוב-לחכמים* לומר מה נקרא הדר, שענין הידור ויופי הוא מן המוסכמות[666], והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא כדי שיזהרו ישראל במצוות, אבל במקום הדחק הכשירום כיון שאי אפשר בענין אחר ומברכים עליהם[667]. יש מן האחרונים שכתבו בדעתם, שיוצא מן התורה[668], ויש שכתבו, שאינו יוצא אלא מדרבנן[669], ולדעה זו, יש שצידדו, שאינו מברך אלא בשאר ימי החג, אבל ביום ראשון של חג – שחיובו מן התורה[670] - אינו מברך[671]. ולדעה זו, יש מן הראשונים שכתבו, שלא התירו ליטול מין שאינו "הדר" בשעת הדחק אלא בשאר מינים שאין דין הדר מפורש בהם, אבל אתרוג שנתפרש בו דין זה, אין יוצאים בו אפילו בשעת הדחק[672]. ב) ויש סוברים, שנוטל כל הפסולים ומברך עליהם[673], ובטעמם יש מן הראשונים שכתבו, שהוא כדי שלא תשתכח תורת לולב ואתרוג[674], שלדעתם אין חשש שיבוא להימשך ולהביא פסול אף שלא בשעת הדחק[675], אלא במין אחר[676]. ולדעתם זוהי ששנינו: מעשה בבני כרכים וכו' אין שעת הדחק ראיה[677]. ולדעה זו שייך לברך על כך "וציונו", שמצוה לעשות זכר שלא תשתכח המצוה[678]. ג) ויש שמחלקים בין פסול לולב היבש – לסוברים שפסול[679] - לשאר הפסולים, שלולב היבש כשר בשעת הדחק[680], וזוהי ששנינו: מעשה בבני כרכים וכו' אין שעת הדחק ראיה[681], ואילו שאר המינים – וכן שאר פסולי ארבעת המינים[682] - פסולים[683]. וכתבו ראשונים ואחרונים בדעתם, ששאר הפסולים אינו נוטלם כלל, שלדעתם יש בהם כדי לטעות ושמא ימשך[684]. ומהם שמכשירים בשעת הדחק אף בהדס היבש[685]. על נטילת לולב היבש בשעת הדחק טעם ההיתר ופרטי דיניו, ועל טעמי החולקים בהדס היבש, ע"ע לולב: בשעת הדחק, וע' הדס[686].

שאינם מינם

פסולים מפני שאינם מינם, כגון הדס* שוטה[687], וצפצפה[688], כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאין נוטלים אותם אפילו בשעת הדחק, כדי שלא יבואו לטעות ולהכשירם, כשם שאין נוטלים רימון ופריש[689]. ויש מן האחרונים שכתבו, שבשעת הדחק נוטלים אף פסולים שאינם מינם בלא ברכה[690].

מחמת איסור

פסולים מחמת איסור, כגון של ערלה או של עבודה זרה[691], נחלקו אחרונים אם נוטלים אותם בשעת הדחק: יש סוברים, שלא התירו בשעת הדחק אלא פסולים מחמת מום, שמומם ניכר ואין לחוש שיטעו בהם ליטלם אף שלא בשעת הדחק, אבל פסולים מחמת איסור וכדומה שאין הפסול ניכר, אין נוטלים אותם כלל כדי שלא יבואו לטעות בזה[692]. ויש סוברים, שאף פסולים מחמת איסור נוטלים בלא ברכה[693].

גדר שעת הדחק

שעת הדחק שהתירו ליטול בה מינים פסולים, יש מן הראשונים שכתבו, שאין לחלק בין דוחק קטן לדוחק גדול, אלא כיון שאי אפשר לו קרוי שעת הדחק[694], ובלבד שלא נתעצל במצוה בפשיעתו[695].

נזדמן לידו כשר

נטל בשעת הדחק פסול מאותו המין בלא ברכה – לסוברים כן[696] – ואחר כן נזדמן לידו מין כשר, מברך על המין הכשר, שהראשון שנטל היה ודאי פסול[697], ולפיכך אם ידע מתחילה שיזדמן מין כשר לידו, כגון שיש לחברו מין כשר ועתיד ליתנו לו אחר הלל, יכול ליטול תחילה את הפסול בלא ברכה[698]. אבל נטל ספק פסול ואחר כן נזדמן לידו מין כשר, אינו מברך עליו, שאפשר שיצא בנטילה ראשונה וספק ברכות להקל[699], לפיכך אם ידע מתחילה שעתיד להזדמן לידו מין כשר, לא יטול הספק בלא ברכה כדי שלא יפסיד הברכה על נטילת הכשר[700].

על נטילת לולב פחות מכשיעור בשעת הדחק, ע"ע לולב[701].

הבעלות.

לולב של חברו

אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון – שחיוב הנטילה בו מן התורה[702] - בלולבו – בכל אחד מארבעת המינים[703] - של חבירו[704], אלא אם כן נתנו לו במתנה[705], שנאמר: ולקחתם לכם ביום הראשון[706] - ומוסב על כל המינים שבכתוב[707] - ודרשו חכמים: משלכם[708], להוציא את השאול ואת הגזול[709]. וזוהי ששנינו: לולב הגזול פסול[710], וכן שנינו: הדס הגזול פסול[711], וכן שנינו: ערבה גזולה פסולה[712], וכן שנינו: אתרוג הגזול פסול[713]. וכתבו ראשונים, שמאחר שלולב השאול פסול ביום ראשון אין ראוי לומר השאילני לולבך, אלא צריך לומר לו תן לי לולבך[714]. אבל שאר ימי החג, אדם יוצא ידי חובתו בלולבו – השאול[715] - של חבירו[716]. על אחד מארבעת המינים שהיה גזול, שנחלקו אמוראים אם יוצא בו בשאר ימי החג, עי' להלן[717]. על קטן, שנחלקו אחרונים אם מקיים בו אביו מצות חינוך בלולב שאול, ע"ע חנוך[718].

במקדש כל שבעה

אחד מארבעת המינים שהוא שאול מחברו, נחלקו ראשונים האם יוצא בו בנטילת לולב שבמקדש כל שבעת ימי החג: א) יש סוברים, שלא אמרו שיוצא בלולבו של חברו בשאר ימי החג[719], אלא בגבולים, שלפי שאין חיובם אלא מדרבנן זכר למקדש[720], לא תיקנו חכמים לפסול בהם כעין של תורה, אלא דברים שבעיקר הלקיחה, כגון הפוחת מארבעה מינים או לקיחה לכל אחד ואחד[721], אבל לולב שאינו שלו לא תיקנו לפוסלו[722], שאין פסולו נראה לעינים[723], אבל במקדש שחיוב הנטילה בו בשאר ימי החג מן התורה[724], אינו יוצא בלולבו של חברו אף בשאר ימי החג[725]. ב) ויש סוברים, שאפילו במקדש יוצא בלולבו של חברו בשאר ימי החג[726]. ובטעם שחלוק יום ראשון של חג שאינו יוצא בלולבו של חברו משאר ימי החג, מהם שכתבו, שתיבת "לכם" לא נאמרה אלא ביום ראשון של חג[727], ומהם שכתבו, שלפי שאין דין "לכם" חומרה בגוף ארבעת המינים, אין לנו להחמיר אלא ביום ראשון של חג, שחמור משאר הימים שהרי נוהג אף בגבולים[728].

שאל על מנת לצאת בו

שאל מחברו ארבעת המינים על מנת לצאת בהם ידי חובתו ביום טוב ראשון, נחלקו אחרונים אם יוצא בהם: א) יש סוברים, שיוצא בהם ידי חובה, שכיוון שיודע הבעלים שאי אפשר לצאת בהם אלא אם נתנם לו במתנה על מנת להחזיר, ודאי לכך נתכוון[729]. ומן האחרונים שכתבו, שיוצא בהם אפילו לא פירש השואל שכוונתו לצאת ידי חובתו, שודאי לא שאלו אלא לשם כך[730]. ב) ויש סוברים, שאינו יוצא בהם ידי חובה[731], ומהם שכתבו בטעמו, שכיוון שנתנו לו בלשון שאלה אין לסתור דבריו המפורשים משום אומדנה[732]. על הטעם שאף לדעתם השואל טבעת לצורך קידושין אומדים דעת הבעלים שנתכוון להקנותה, ע"ע קידושין. ויש מן האחרונים שתלו דין זה המחלוקת הראשונים בדין ארבעת המינים של הקהל: שלסוברים שצריכים הקהל לפרש שמקנים חלקם זה לזה[733], אין השואל מחברו יוצא ידי חובתו. ולסוברים שאין צריכים לפרש לפי שדעתם לכך[734], אף השואל מחברו אין המשאיל צריך לפרש[735].

שואל שלא מדעת

השואל ארבעת המינים מחברו שלא מדעתו – ואינו יודע בו שמקפיד[736] - בשאר ימי החג יוצא בהם ידי חובה, לפי שניחא-ליה-לאינש-למעבד-מצוה-בממוניה*[737], לפי שאין חשש קלקול במה שנוטלו ומנענע[738]. ומן האחרונים שכתבו, שאינו מותר ליטלו אלא פעם אחת ולא בכל שבעת הימים[739]. על כך שאין להוציא את החפץ ממקום שהניחו בעליו, ע"ע ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה. אבל ביום טוב ראשון – לסוברים שהשואל מדעתו יוצא בו ידי חובה, לפי שנתכוון להקנותם לו[740] – אינו יוצא בהם ידי חובה[741], שאין אומרים שנוח לו להקנות במתנה על מנת להחזיר כדי לקיים מצוה בממונו[742]. יש שצדדו בטעם הדבר, שביום טוב ראשון שחיובו מן התורה אדם מקפיד ביותר שלא להשאיל, כדי שלא יתקלקל האתרוג[743]. ויש שכתבו בטעמו, שמה שנוח לאדם לקיים מצוה אינו מועיל אלא לעניין שאינו נחשב גזלן, אבל אינו חשוב דעת להקנותו[744]. על הסוברים שלעניין טלית אומרים שנוח לאדם להקנותה כדי לקיים מצוה בממונו, ע"ע ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו וע' ציצית.

ארבעת המינים של הקהל

ארבעת המינים שלקחו השותפים לצאת בהם ידי חובה, כגון ארבעת המינים של הקהל – שדבר שיש בו שותפות אינו בכלל "לכם"[745] - נחלקו גאונים וראשונים באיזה אופן יוצא בהם ביום טוב ראשון של חג: א) יש סוברים, שצריך כל אחד להקנות חלקו לחברו כדי שיצא בהם ידי חובתו[746]. ב) ויש סוברים, שאין הקהל צריכים לפרש שמקנים זה לזה[747], מהם שכתבו בטעמו, לפי שדעתם להקנות כל אחד חלקו לחברו כשהוא יוצא בו ידי חובתו על מנת להחזיר, שבשביל שנשתתפו בו לא גרע ממתנה-על-מנת-להחזיר* ששמה מתנה[748], ואף שלא פירשו, סתמו של דבר הרי הוא כאילו פירשו[749], שהרי בעניין אחר אין יכולים לצאת בו[750]. ומהם שכתבו הטעם, שכיוון שלקחו המינים לצורך מצוה ואינו ראוי ליחלק - שמפני שהוא פסול כשהוא חסר אינו ראוי לחלוקה, לסוברים כן[751] - הוברר הדבר כשנוטלו זה ששלו הוא נוטל, שעל מנת כן נשתתפו[752], ולדבריהם לא גרע אף אם יש זכות לקטנים שבקהל בארבעת המינים[753]. ומהם שכתבו הטעם, לפי שלב-בית-דין-מתנה* עליהם שיתנו במתנה על מנת להחזיר לכל אחד ואחד[754], ואפילו יש בהם יתומים קטנים הפקר בית דין הפקר וכולם תלויים בדעת גדוליהם וחכמיהם[755]. וכן נהגו באשכנז ובצרפת[756]. וכתבו ראשונים, שמכל מקום ישתדל כל אדם ויהא זריז במצוה לקנות לו אתרוג ולולב לבד כדי לקיים המצוה כתקנה[757], כי רוב העולם אינם יודעים להקנות לחביריהם, ועוד כדי לעשות הנענועים כהלכתם[758]. ג) ויש סוברים, שצריך להקנותם לאחד מן הקהל והוא יתנהו במתנה לאחר עד שיבוא ליד כולם[759], שמא יש אחד מהם שאין בדעתו להקנות חלקו לחברו כראוי[760]. ומן האחרונים שכתבו, שלא נחלקו ראשונים אלו בדין, שלא אמרו שצריך להקנות לאחד מן הקהל אלא כשגבו מעות מכל אחד וקנו בשותפות, שאין כולם יודעים להקנות על מנת להחזיר, ומה שנהגו לצאת בארבעת המינים של הקהל, היינו במקום שהמעות נתונים בידי ראש הקהל ויכול לעשות בהם כפי דעתו, ולפיכך קונה ונותן לכל אחד במתנה על מנת להחזיר[761].

הקנאה לקטן

קטן, אמרו בגמרא, שלא יקנה לו אדם לולבו ביום טוב ראשון של סוכות – שדין "לכם" מעכב בו[762] - עד שלא יצא בו הוא, לפי שהקטן קונה[763] ואינו מקנה, ונמצא שיוצא בלולב שאינו שלו[764]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים, שלא אמרו כן אלא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות, שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים[765], אבל בהגיע לעונת הפעוטות, שזוכה לאחרים מדרבנן[766], יכול להקנות לו לולבו[767], שכשם שקונה מדבריהם כך מקנה מדבריהם[768]. ויש שכתבו בטעמם, שכיוון שזוכה לאחרים מדרבנן מועילה הקנאתו לצאת בו ידי חובה מן התורה, שלדעתם קנין-דרבנן* מועיל לדאורייתא[769]. ב) ויש סוברים, שאף קטן שהגיע לעונת הפעוטות לא יקנה לו לולבו, לפי שאין הקנאה דרבנן מועילה לצאת באותו לולב[770]. ובטעם הדבר, מהם שכתבו, שקטן הקונה על ידי דעת-אחרת-מקנה* זוכה מן התורה, ואין בכוחו להקנותו בחזרה אלא מדרבנן[771], שלדעתם אין קנין דרבנן מועיל לדאורייתא[772]. ומהם שכתבו, שזכיית קטן על ידי דעת אחרת מקנה, אף שלדעתם אינו זוכה אלא מדרבנן[773], הואיל ויש בה דעת מקנה מועיל קנין זה לדאורייתא – לסוברים כן[774] - ואילו הקנאת הקטן שאינו חשוב בר דעת, אין קניינו מועיל לדאורייתא[775]. ג) ויש סוברים, שקטן שהגיע לעונת הפעוטות, יוצא המקנה בלולב זה מן התורה, שלדעתם מן התורה עודנו של בעליו הראשונים[776], אלא שאסור להקנותו לו מדרבנן לפי שתיקנו לו זכיה[777].

על הנותן אחד מארבעת המינים לחברו במתנה על מנת להחזיר, שחשוב "לכם" ויוצא בו ידי חובה ביום טוב ראשון, ע"ע לכם[778]. על הנותן אתרוג לחברו ואמר "ואחריך לפלוני" אם חשוב "לכם" כלפי הראשון ויוצא בו ידי חובתו, ע"ע הנ"ל[779]. על אחד מארבעת המינים שיש בו שותפות שאינו בכלל "לכם", ע"ע הנ"ל[780]. על אתרוג של דמאי, שנחלקו תנאים אם הוא בכלל "לכם", ע"ע דמאי[781], וע' לכם[782]. על אתרוג של טבל, שנחלקו ראשונים אם הוא בכלל "לכם", ע"ע טבל[783]. על אתרוג של מעשר-שני בירושלים, שאין ליטלו ואם נטל יצא, ע"ע מעשר שני.

הפסולים.

הדר

אחד מארבעת המינים שאינו "הדר" - לסוברים שפוסל באתרוג*[784] - כגון שהיה יבש, אינו יוצא בו ביום טוב ראשון של חג[785]. ונחלקו ראשונים בטעמו: יש סוברים, שהוקשו כל המינים לאתרוג, שנאמר בו: פרי עץ הדר[786]. ויש סוברים, שלמדים מן הכתוב: ואנוהו[787], שצריכה המצוה להיות מהודרת[788], ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש שכתבו, שאין למדים בהיקש מאתרוג[789]. ויש שכתבו, שמכח הכתוב: ואנוהו, דורשים להקיש שאר המינים לאתרוג, ואין אומרים שחילק הכתוב האתרוג משאר מינים לפי שכתוב בלא ו' החיבור[790]. ויש שכתבו, שעיקר דין "הדר" אינו דין מיוחד בארבעת המינים, כפסול "חסר" ו"לכם" וכדומה, אלא בכל התורה, ונלמד מן הכתוב: ואנוהו, ומה שלמדים בהיקש הוא שיעור הפסול, שלפי שהטילה התורה על האתרוג שם "הדר", למדים שכל שאינו "הדר" חשוב בעל מום ופסול למצוה בדיעבד[791], ולדעתם זה הטעם שפסול מין שאינו "הדר" – לסוברים כן[792] – אף בשאר ימי החג לפי שהוא בעל מום ופסול בכל המצוות[793].

בשאר ימי החג

אחד מארבעת המינים שאינו "הדר", נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם, אם יוצא בו בשאר ימי החג בגבולים: א) יש סוברים, שמין שאינו "הדר" פסול אף בשאר ימי החג בגבולים[794]. וכן בדעת רב, שסובר שאתרוג שנקבוהו עכברים אין זה הדר, ופסול לפי שנמאס[795], יש מן הראשונים שכתבו, שמין שאינו "הדר" פסול אף בשאר ימי החג בגבולים[796]. ומהם שכתבו, שזהו שאמרו בגמרא, שלולב היבש פסול בין ביום טוב ראשון ובין ביום טוב שני[797], היינו בגבולים[798]. וכן בדעת הסוברים שאתרוג שנקבוהו עכברים כשר בשאר ימי החג[799], יש מן הראשונים שכתבו, שאף בשאר ימי החג פסול מין שאינו "הדר" בגבולים, אלא שמתקיים "הדר" במה שנשאר ממנו[800] - שלא כלולב היבש שניטל כל הדרו[801] - ואף על פי שביום טוב ראשון אין מין זה קרוי הדר, לדעתם דין "הדר" מסרו הכתוב לחכמים והחמירו בו ביום טוב ראשון יותר מבשאר ימי החג[802]. ובטעם שתקנו לפסול שאינו "הדר" בשאר ימי החג, מהם שכתבו, שכיוון שמצות הנטילה בגבולים היא זכר למקדש[803], שייך בה הידור מצוה[804], או שכיוון שמזכיר שם שמים עליו ראוי שתהיה מצוה הדורה[805]. ומהם שכתבו, שכל שתקנו חכמים כעין של תורה תקנו[806]. ב) ויש סוברים, שמין שאינו "הדר" – מלבד יבש, לסוברים כן[807] - כשר בשאר ימי החג בגבולים[808]. וכן בדעת רבי חנינא שהיה מטבל האתרוג בשאר ימי החג ואוכל מקצתו[809], וכן בדעת רב שסובר שאתרוג שנקבוהו עכברים הרי זה "הדר"[810], יש מן הראשונים שכתבו, שלולב שאינו "הדר" כשר בשאר ימי החג בגבולים[811], שהרי לדעתם לא נשנו פסולי המשנה[812] אלא ביום טוב ראשון[813]. וכן בדעת רב שסובר, שאתרוג שנקבוהו עכברים אין זה הדר ופסול[814], יש מן הראשונים שפירשו, שלא פסל האתרוג אלא משום שנמאס, ושוב אינו ראוי לעשות בו מצוה[815], אבל מין שאינו "הדר" כשר בשאר ימי החג[816]. וכן בדעת ר' יצחק בר נחמני בשם שמואל, שסובר שכשם שיוצא בשאול ביום טוב שני כך יוצא בגזול[817], כתבו ראשונים, שמכשיר כל הפסולים, ואפילו מין שאינו "הדר", בשאר ימי החג בגבולים, שהרי לדעתו לא נשנו פסולי המשנה אלא ביום טוב ראשון[818]. וכן בדעת רבי יצחק בר נחמן בשם שמואל בירושלמי, שכל הפסולים אינם פוסלים אלא ביום טוב ראשון בלבד[819], יש מן הראשונים שכתבו, שמין שאינו "הדר" כשר בשאר ימי החג[820]. להלכה, נחלקו ראשונים: יש סוברים, שהלכה שכל שאינו "הדר" פסול כל ימי החג בגבולים[821]. ויש סוברים, שהלכה שאינו פסול בגבולים אלא ביום טוב ראשון[822].

במקדש

אחד מארבעת המינים שאינו "הדר", נחלקו בו אמוראים וראשונים בדעתם, אם יוצא בו במקדש בשאר ימי החג: לסוברים שאין יוצאים במין שאינו "הדר" בגבולים[823], כתבו אחרונים, שלנטילת לולב במקדש בשאר ימי החג, פסול מין שאינו "הדר" מן התורה[824]. ולסוברים שיוצאים בו בגבולים[825], יש שכתבו, שכשר אף לנטילה במקדש בשאר ימי החג[826], שלדעתם לא הקפיד הכתוב על דין "הדר" אלא ביום ראשון של חג[827]. ויש שכתבו, שבמקדש פסול מין שאינו "הדר" אף בשאר ימי החג, שפסול "הדר" הוא חסרון בעצם שם המין[828], ולא הכשירו בשאר ימי החג אלא בגבולים, שלא החמירו במצות נטילה דרבנן[829], ולדעתם זהו שאמרו בגמרא, שלולב היבש פסול בין ביום טוב ראשון ובין ביום טוב שני[830], היינו נטילת לולב במקדש בשאר ימי החג[831]. להלכה, יש סוברים, שכשר מין שאינו "הדר" אף במקדש בשאר ימי החג[832].

חסר

אתרוג* חסר, אינו יוצא בו ידי חובה ביום טוב ראשון של חג[833], שנאמר: ולקחתם[834], שתהא לקיחה תמה[835], והחסר אינה לקיחה תמה[836]. אבל בשאר ימי החג – שחיוב הנטילה מדרבנן[837] - יוצא אף באתרוג חסר[838]. ויש מן האחרונים שכתבו, שפסול זה שייך אף בשאר המינים[839], ולדעתם זה הטעם שלולב והדס וערבה קטומים אינו יוצא בהם ידי חובתו[840]. על פרטי דיני אתרוג החסר, ע"ע אתרוג: שלימותו.

גזול בשאר ימי החג

אחד מארבעת המינים שהיה גזול – שאין יוצאים בו ביום טוב ראשון של חג[841] - נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם אם יוצא בו בגבולים בשאר ימי החג: א) בדעת ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי ורב אמי, שסוברים שלולב הגזול פסול למצוה ביום טוב שני לפי שהיא מצוה-הבאה-בעברה*[842], יש מן הראשונים שכתבו, שהיינו נטילת לולב בגבולים שהיא מדרבנן[843], שלדעתם תקנו חכמים לפסול גזול כעין דאורייתא משום מצוה הבאה בעבירה[844]. ואף לסוברים שאין גזול פסול אלא בנטילת לולב במקדש שהיא מן התורה[845], יש שכתבו שאף נטילת לולב בגבולים פסול בה לולב הגזול משום מצוה הבאה בעברה[846]. ב) ובדעת ר' יצחק בר נחמני בשם שמואל ורבא[847] שסוברים, שאין לולב הגזול פסול אלא ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול[848], יש מן הראשונים שכתבו, שהיינו נטילת לולב בגבולים[849], וכן בדעת רבי יצחק בר נחמן בשם שמואל בירושלמי, שסובר שכל הפסולים אינם פוסלים אלא ביום טוב ראשון בלבד[850], כתבו ראשונים, שהיינו להכשיר כל הפסולים, ואפילו הגזול, בגבולים[851]. ובטעמו, מהם שכתבו, שאין פסול זה שייך אלא במצוות מן התורה ולא בדרבנן[852]. ומהם שכתבו, שסובר שאף מצוות מן התורה אין בהן פסול מצוה הבאה בעברה[853]. ומהם שכתבו, שסובר שלא נפסל משום מצוה הבאה בעברה אלא במקום שאי אפשר למצוה שתעשה אלא על ידי קנין הגזילה, ולפי שבשאר ימי החג יוצא בשאול ואינו צריך לקנות הלולב, הרי שאין המצוה באה על ידי קנין הגזילה[854]. וכן בדעת ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי ורב אמי, שסוברים שלולב הגזול פסול למצוה ביום טוב שני לפי שהיא מצוה-הבאה-בעברה*[855], יש מן הראשונים שכתבו, שכשר לולב הגזול לנטילה בגבולים בשאר ימי החג, שלדעתם לא אמרו שלולב הגזול פסול לנטילה אלא במקדש בשאר ימי החג שהיא מן התורה[856]. להלכה, נחלקו ראשונים: יש סוברים, שהלכה שיוצא בגזול בשאר ימי החג בגבולים[857]. ויש סוברים, שהלכה שאינו יוצא בו[858].

במקדש

אחד מארבעת המינים שהיה גזול, נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם אם יוצא בו במקדש בשאר ימי החג, שמצות נטילתו מן התורה[859]: א) בדעת ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי ורב אמי, שסוברים שלולב הגזול פסול למצוה ביום טוב שני לפי שהיא מצוה-הבאה-בעברה*[860], יש מן הראשונים שכתבו, שהיינו נטילת לולב במקדש[861]. וכן בדעת ר' יצחק בר נחמני בשם שמואל שסובר, שכשם שיוצא בשאול ביום טוב שני כך יוצא בגזול[862], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלולב הגזול פסול לנטילה במקדש בשאר ימי החג משום מצוה הבאה בעבירה, שלדעתם לא אמרו שכשר לנטילה ביום טוב שני אלא בגבולים, שמצותו מדרבנן[863]. ב) ובדעת ר' יצחק בר נחמני בשם שמואל שסובר, שכשם שיוצא בשאול ביום טוב שני כך יוצא בגזול[864], יש מן הראשונים שכתבו, שכשר לולב הגזול בשאר ימי החג אף במקדש, שלדעה זו אף מצוות מן התורה אין בהן פסול מצוה הבאה בעברה[865]. להלכה, יש סוברים, שיוצאים בלולב גזול במקדש בשאר ימי החג[866].

שאין בו היתר אכילה

אתרוג הכשר לנטילת לולב, צריך שיהיה מותר באכילה[867], וזהו שאמרו בגמרא בטעם הדין שאתרוג של ערלה* ושל תרומה-טמאה* פסול[868], שאין בהם היתר אכילה[869]. וכן אתרוג של טבל* שאסור באכילה ומותר בהנאה[870], יש מן הראשונים שכתבו, שפסול לנטילת לולב מטעם זה[871]. ובטעם הדבר, מהם שכתבו, שמשמעות המילה "לכם" – ביחס לאתרוג שעיקרו לאכילה[872], מלבד בעלות[873], ודין ממון, לסוברים כן[874] - היא הראוי לכם בכל דרכי הנאתו[875], ולדעה זו, אינו פסול אלא ביום טוב ראשון של חג[876], כיוון שנתמעט מתיבת "לכם", שלא נאמרה אלא ביום טוב ראשון[877]. ומהם שכתבו, שהרי אמר ה' "פרי" ואלה אינם ראויים לאכילה[878], ולדעה זו, כתבו אחרונים, שפסול אף בשאר ימי החג[879]. על הסוברים שאתרוג של טבל פסול מפני שדומה לאתרוג השותפים – שאינו בכלל "לכם"[880] - מפני חלק הכהן והלוי שבו, ע"ע טבל[881]. ויש מן הראשונים שכתבו, שאין צריך שיהיה האתרוג מותר באכילה[882], ולדעתם זהו שאמרו שאתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסול מפני שאין בו היתר אכילה[883], היינו שדינו לשריפה[884] ואינו יכול להנות ממנו לעולם, וכתותי-מכתת-שיעוריה*[885]. על אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה, שיש סוברים שאין אומרים בו כתותי מכתת שיעוריה, ולדעתם כשר בשאר ימי החג, ע"ע כתותי מכתת שיעוריה[886].

אתרוג של תרומה טהורה

אתרוג של תרומה* טהורה, לא יטול[887]. ונחלקו רבי אמי ורבי אסי בטעם הדבר: א) יש סוברים, מפני שמכשירה[888], לקבל טומאה, שהיו שורים האגודה בשבת במים כדי שלא ייבשו, וכשנוגעים באתרוג הוכשר לטומאה[889], ואסור לגרום טומאה לתרומה[890], ואף להכשירה לכך[891], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שחששו שמא יכשירו ויגע בו בידים טמאות, שלדעתם אין איסור להכשיר תרומה, אלא לטמאה[892]. ולדעה זו, אפילו קרא על האתרוג שם תרומה חוץ מקליפתו החיצונה, אין ליטלו[893], שכאשר נוגעים המים בקליפה הוכשר האתרוג כולו לפי שאי אפשר שיבואו המים בפנימיות הפרי[894]. וכן לדעה זו, כתבו ראשונים, שאם כבר הוכשר האתרוג לקבל טומאה מותר ליטלו[895]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאסור ליטלו[896]. ובטעם הדבר, מהם שכתבו, שאם יתירו באתרוג שכבר הוכשר, פעמים יטול אתרוג שלא הוכשר[897], ומהם שכתבו, שיש לחוש שמא יגע בו בידים טמאות, שלדעתם זהו טעם האיסור[898]. ויש מן הראשונים שפירש טעם האיסור באופן אחר, מפני שמכשירה להיות כלי[899]. ב) ויש סוברים, מפני שמפסידה[900], שקליפתה החיצונה נמאסת במשמוש הידים, ואסור להפסיד תרומה[901], ומן האחרונים שכתבו בטעמם, שאי אפשר להמנע ממשמוש הידים על ידי כריכת הלולב בסודר, שלדעתם לקיחה-על-ידי-דבר-אחר* לא חשובה לקיחה[902]. ולדעתם, אם קרא על האתרוג שם חוץ מקליפתו החיצונה, מותר ליטלו[903], שהקליפה שנפסדת אינה תרומה[904]. עבר ונטל אתרוג של תרומה טהורה, כשר[905], לסוברים שצריך שיהיה בו דין ממון[906], יש סוברים, שאין נוטלו אלא כהן שהוא שלו[907], ויש שכתבו שאף ישראל יכול ליטלו אם נתנו לו כהן, שהרי מקדש בו את האישה ויכול למוכרו לכהנים והדמים שלו[908]. ולסוברים שאין צריך שיהיה בו דין ממון, אלא שיהיה מותר באכילה[909], יש מן הראשונים סוברים, שאין נוטלו אלא כהן שמותר לו באכילה[910], ויש סוברים, שאף ישראל יכול ליטלו אם לקחו מכהן, שלפי שיכול להאכילו לבן בתו כהן חשוב שיש לו בו היתר אכילה[911], ואף שלדעתם מעשר שני בגבולים אין יוצאים בו ידי נטילה, אף על פי שיכול לאכלו בירושלים[912], תרומה שיכול להאכילה לבן בתו באותו מקום שנמצא בו חשובה יותר שיש לו בה היתר אכילה[913]. ויש סוברים, שישראל נוטלו בכל עניין, שלפי שמותר באכילה לכהן, קרוי "לכם" אף אצל ישראל[914].

מעשר שני בגבולים

אתרוג של מעשר-שני* בגבולים – לסוברים שאין צריך שיהיה בו דין ממון אלא שיהיה מותר באכילה[915] – נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם אם יוצאים בו ידי נטילת לולב: א) יש סוברים, שאף על פי שבגבולים אסור מעשר שני באכילה[916], יוצאים בו ידי נטילת לולב[917]. ובטעמו, מהם שכתבו, לפי שראוי הוא לאכילה בירושלים[918], ואף שהוא בריחוק מקום, מחוסר קריבה אינו כמחוסר מעשה[919]. ומהם שכתבו, שכיוון שאפשר לפדותו ולאוכלו חשוב שיש בו היתר אכילה[920]. ב) ויש סוברים, שאין יוצאים בו ידי נטילה[921], שאף שיש לו היתר אכילה על ידי פדיון, קודם שנפדה אסור באכילה[922].

שאין בו דין ממון

אחד מארבעת המינים – מלבד אתרוג[923] - שאין בו דין ממון, היינו שאינו יכול להנות ממנו הנאת ממון, כגון למכרו, מלבד מה שגופו שייך לבעליו[924], כתבו ראשונים שאינו יוצא בו ידי חובתו ביום טוב ראשון, לפי שאינו חשוב "לכם"[925]. ונחלקו אמוראים באתרוג: ר' אסי סובר, שאף באתרוג צריך שיהיה בו דין ממון[926], ולכן אתרוג של מעשר-שני* בירושלים[927] - שמותר באכילה[928] - לדעת ר' מאיר הסובר שהוא ממון גבוה[929], אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב[930]. ור' חייא בר אבין[931] סובר, שאין צריך שיהיה בו דין ממון, שלדעתו אין גדר "לכם" באתרוג, אלא שיהיה מותר באכילה[932], ולכן יוצא באתרוג של מעשר שני[933]. הלכה, שאין צריך שיהיה בו דין ממון[934]. על אתרוג של אסורי-הנאה*, שנחלקו ראשונים אם הוא בכלל דבר שאין בו דין ממון, ע"ע לכם[935].

דין ממון לאחרים

דבר שיש בו דין ממון לאחרים ולא לבעליו, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים, שצריך שיהיה בו דין ממון לנוטל עצמו[936], ולכן הנותן לחברו ארבעת המינים במתנה-על מנת-להחזיר* ומקפיד שלא יתננו לשום אדם, לא יצא בו המקבל ידי חובה[937]. ויש סוברים, שאם יש בו דין ממון לאחרים אף על פי שאין בו דין ממון לבעליו יוצא בו ידי חובתו, שלדעתם דין ממון הוא פסול בגוף ארבעת המינים, ולא מטעם חסרון בעלות, וכל שיש בו דין ממון לשום אדם אין הפסול בעצמו של המין[938], ולדעתם מועילה מתנה-על-מנת-להחזיר* בארבעת המינים, על אף שאין המקבל יכול למוכרו[939].

אסורי הנאה

אסורי-הנאה* - לסוברים שחשוב דבר שיש בו ממון[940] - יש מן האחרונים שכתבו, שאין יוצאים בהם ידי נטילת לולב, לפי שאסורי-הנאה* אין בהם שווה פרוטה, וכשם שאין נתינה פחות משוה פרוטה חשובה נתינה כך אין לקיחתם חשובה לקיחה[941].

על אחד מארבעת המינים של עבודה–זרה* ושל אשרה* ושל עיר-הנדחת*, שפסולים לנטילת לולב בין ביום טוב ראשון ובין בשאר ימי החג, לפי שכתותי מכתת שיעורם, שהרי לשריפה הם עומדים, ע"ע כתותי מכתת שיעוריה[942].

על קטן, שאין אביו מקיים בו מצות חינוך בלולב ומיניו הפסולים, ע"ע חנוך[943].

האגד.

אם צריך אגד

הלולב ומיניו - מלבד האתרוג[944] - צריך לאגדם[945]. ונחלקו תנאים, אם איגוד המינים מעכב בנטילה: א) יש סוברים, שלולב אין צריך אגד[946], וכן אמרו חכמים, לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר[947]. וכן בדעת חכמים, שסוברים שהדס שענביו מרובות מעליו - שפסול[948] - ועבר ולקטם ביום טוב – שעובר באיסור מדרבנן[949] - כשר[950], יש מן האמוראים סוברים, שלולב אינו צריך אגד, ולפי שאין שייכת בו עשייה אין ההדס פסול משום תעשה-ולא-מן-העשוי*[951]. וכן בדעת ר' מאיר, שסובר שאוגדים את הלולב אפילו במשיחה[952], יש שכתבו, שלולב אין צריך אגד, ולפיכך אין בו משום בל-תוסיף*[953]. וכן בדעת תנא בברייתא, שסובר שאם הותר אגדו ביום טוב אוגדו כאגודה של ירק[954], אמרו בגמרא, שלולב אין צריך אגד, ולכן יכול לאוגדו שלא על ידי קשר, אלא בכריכה[955]. ובטעם שאין למדים לקיחה לקיחה מאגודת אזוב של פסח מצרים[956], יש מן הראשונים שכתבו, שלא למדו כן מרבם ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו[957]. ויש מן האחרונים שכתבו, שאין לקיחה שבלולב דומה ללקיחה שבאגודת אזוב, שלולב אין בכלל האגד אלא שלושה מינים[958], ואילו אגודת אזוב, האזוב כולו בכלל האגד[959]. ואף לדעה זו, מצוה לאוגדו[960] - מדרבנן[961] - משום שנאמר: זה אלי ואנוהו[962], התנאה לפניו במצוות[963], וכשהוא אגוד הוא נאה ומהודר יותר[964]. ב) ויש סוברים, שלולב צריך אגד[965], וכן אמר ר' יהודה, אגוד כשר, שאינו אגוד פסול[966]. ובטעמו, אמרו בגמרא שלמדים לקיחה לקיחה מאגודת אזוב של פסח מצרים, בלולב נאמר: ולקחתם לכם ביום הראשון[967], ובאזוב נאמר: ולקחתם אגדת אזוב[968], מה להלן אגודה אף כאן אגודה[969]. וכן אמרו בברייתא: ארבעה מינים שבלולב, שנים מהן עושים פירות – אתרוג ולולב הבא מעץ התמר[970] - ושנים מהם אין עושים פירות, העושים פירות יהיו זקוקים – כלומר, כולם יהיו כאחד[971] - לשאין עושים, ושאין עושים פירות יהיו זקוקים לעושים פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת[972]. וכן בדעת ר' יהודה, שסובר שאין אוגדים את הלולב אלא במינו[973], אמרו בגמרא, שלולב צריך אגד, ולפי שהאגד מן המצוה אם אגד שלא במינו עובר משום בל-תוסיף*[974]. וכן בדעת ר' שמעון בן יהוצדק[975], שסובר שהדס שענביו מרובות מעליו ועבר ולקטם ביום טוב פסול[976], יש מן האמוראים סוברים, שלולב צריך אגד, ולפי ששייכת בו עשייה פסול משום תעשה ולא מן העשוי, שעל כרחך בערב יום טוב אגדו עם ענביו, וכאשר לקטם ביום טוב חשוב מן העשוי[977]. וכן בדעת ר' אליעזר שסובר, שאין אתרוג נאגד עם שאר מינים באגודה אחת[978], יש מן הראשונים שכתבו, שלולב צריך אגד[979]. וכן בדעת רבי שסובר, שכורכן לעץ ארז ואזוב של פרה אדומה בלשון של זהורית – שהוא שני תולעת[980] - כדי שיהיו כולם באגודה אחת[981], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלולב צריך אגד, שלמדים לקיחה לקיחה מאגודת אזוב של פסח מצרים[982]. וכן בדעת ר' אליעזר שסובר, שאין אתרוג נאגד עם שאר מינים באגודה אחת[983], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלולב אין צריך אגד[984]. הלכה שאין לולב צריך אגד[985].

המינים שבאגד

אגד הלולב, אין אוגדים בו אלא שלושת המינים לולב הדס וערבה, אבל האתרוג אינו נאגד עמהם[986], וכן אמרו בברייתא: אמר ר' אליעזר, יכול יהא אתרוג עמהם באגודה אחת[987], אמרת: וכי נאמר פרי עץ הדר וכפת תמרים – שמשמע שהוי"ו מוסיפה על ענין ראשון לצרפו עם פרי עץ הדר[988] - והלא לא נאמר אלא כפת[989], שמשמע בפני עצמם[990]. וכן אמר ר' יוסה בירושלמי: אין כתוב אלא: כפות תמרים, אפילו זה בידו אחת וזה בידו אחת[991]. אגד האתרוג עמהם, יש מן האחרונים שכתבו, שלא יצא ידי חובתו[992], ויש שכתבו, שיצא[993]. על המוסיף מין אחר בלולב ואגדו בתוך האגד, אם עובר משום בל תוסיף, ע"ע בל תוסיף[994].

סדר המינים באגד

סדר המינים באגד כך הוא, ערבה בשמאל והדס בימין – ואפילו באיטר[995] - ולולב באמצע[996]. ויש שכתבו, לאגוד שלושה הדסים, אחד מימין הלולב ואחד משמאלו ואחד באמצע, ושתי ערבות אחד בימין הלולב ואחת בשמאלו[997], וכתבו אחרונים, שאין לנהוג כן אלא מי שמוחזק בחסידות ובצנעה[998]. ויש לקשור ההדס גבוה יותר מן הערבה[999], ובטעמו, יש מן האחרונים שכתבו, שלפי שהוזכר ההדס תחילה בכתוב[1000], ועוד כדי שיראוהו כשהוא מברך ולא יאמרו שמברך בלא הדס[1001].

אופן האיגוד

אגד הלולב שנחלקו אם מעכב בנטילתו[1002], הוא איגוד המינים על ידי דבר אחר, כגון חוט[1003]. יש סוברים, שאוגד בקשירה[1004], היינו שקושר שני ראשי האגד בקשר גמור[1005], היינו שני קשרים זה על זה[1006], או בעניבה, לסוברים שהיא כקשירה[1007]. ויש שנראה מדבריהם, שאף על ידי כריכה, חשוב אגד[1008]. ויש מן הראשונים שכתב, שאגד הלולב, היינו איגודם יחד בידו[1009], ולדעה זו, לסוברים שלולב אין צריך אגד[1010], נטלם בזה אחר זה - מלבד כאשר יודע שלא יהו לו כל המינים בו ביום[1011] - יצא[1012], אלא שמצוה לאגדם ביד או בקשר לנוי[1013].

מין האגד

אגד הלולב, נחלקו תנאים ממה נעשה: א) ר' יהודה סובר, שאין אוגדים את הלולב אלא במינו[1014] - היינו באחד מן המינים שבאגד[1015] - שלדעתו לולב צריך אגד[1016], ולפי שאף האגד מן המצוה, אם מביא מין אחר הרי כאן חמישה מינים ועובר משום בל-תוסיף*[1017], ואף שאינו נתון כדרך גדילתו יש לו להיחשב כמוסיף באגודתו שכל אגודה אינה כדרך גדילתו[1018]. ולדעה זו, לא היו אנשי ירושלים אוגדים לולביהם בגימוניות של זהב[1019] אלא לשם נוי, ולפיכך אינו תוספת לעבור על בל תוסיף, ולשם מצות אגד היו אוגדים אותו במינו מלמטה[1020]. ולדעה זו, יכול לאגוד אפילו בסיב – כעין חבל שגדל סביב הדקל ונכרך סביבו כלולבי גפנים[1021] – ובעיקר הדקל – נצרים שחותך מן הדקל וקלפם עד שראויים לאגד[1022] – שהם מין לולב[1023], אף על פי שאין מראיהם דומה למראה הלולב[1024]. ומן האחרונים שכתבו, שיכול לאגדו אף בשאר המינים, כגון הדס וערבה[1025]. ב) ור' מאיר סובר, שאוגדים אפילו במשיחה[1026], וכן מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדים לולביהם בגימוניות – חוטים[1027] - של זהב[1028], שלדעתו אין לולב צריך אגד[1029], ואין בו משום בל תוסיף[1030]. ובטעמו, יש מן הראשונים שכתבו, לפי שאינו נתון כדרך גדילתם[1031], ויש שכתבו, לפי שאינו מחובר עם השאר, אלא זה עומד לעצמו וזה עומד לעצמו[1032]. הלכה, שיכול לאוגדו במין אחר[1033], שהרי להלכה אין לולב צריך אגד[1034]. ומן הראשונים שכתבו, שהמנהג לאגדם בעלי לולב[1035].

אגד יד

איגוד המינים בידו - לסוברים לולב אין צריך אגד[1036], ואגד היינו קשירה בדבר אחר[1037] - נחלקו ראשונים אם מעכב בנטילה: יש סוברים, שמעכב[1038]. ויש סוברים, שאינו מעכב[1039]. ובדעתם, יש מן האחרונים שכתבו, שאף שאין איגודם ביד מעכב, אם אינם ראויים לאגדם ביד, מעכב, ונלמד כן מן הכתוב: כפת תמרים וענף עץ אבות וערבי נחל, שחיבורם בוי"ו ללמד בא ששלושה מינים אלו צריכים לקיחה ביד אחת[1040], ולדעתם זה הטעם שחציצה* בין המינים מעכבת[1041], לפי שאינו ראוי לאגד יד[1042].

המצוה לאגוד לנוי

המצוה לאגוד הלולב לשם נוי[1043] - לסוברים שלולב אין צריך אגד[1044] - נחלקו אחרונים, באופן האיגוד: א) יש סוברים, שמצוה לאגוד הלולב על ידי חוט בקשר גמור[1045], היינו שני קשרים זה על זה[1046]. ולדעה זו, אין נכון מה שנהגו לעשות טבעות מעלי לולב להכניס בהן את הלולב ומיניו בלא קשירה[1047], שאף שמצוה לאגוד משום נוי מצוה[1048], וטבעות אלו נאות ומהודרות, אין קרוי "ואנוהו" אלא מה שהתורה מייפה עלינו ולא מה שאנו ממציאים יפויים והדורים, על כן עיקר המצוה לעשותו שני קשרים[1049]. ב) ויש סוברים, שקושר האגד פעם אחת ואחר כך מתעגל וכורכו סביב, ומתוך כך מהודק יפה כאילו קשרו שתי פעמים[1050], שלדעתם אף באופן זה חשובה קשירה לענין שבת[1051]. ג) ויש סוברים, שאפשר לאגוד בלא קשירה[1052], כגון לכרוך האגד סביב שלושת המינים ולתחוב ראש האגד תוך העיגול הכרוך[1053], או לתחוב המינים בטבעות מעלי לולב הסמוכות לקשר[1054]. ובטעמם, יש שכתבו, שכיוון שלדעה זו אין אוגדים אלא משום נוי מצוה[1055], די בקשר כלשהו[1056]. ויש שכתבו, שמשום נוי יש לעשות באופן היותר נאה[1057].

הותר ביום טוב

הותר האגד ביום טוב - או שלא אגדו מבעוד יום[1058] - לסוברים לולב צריך אגד[1059], אין לאוגדו ביום טוב[1060]. ונחלקו ראשונים, בטעם הדבר: יש שכתבו, שלדעתם יש לאגוד הלולב בקשר גמור[1061], ואסור לקשרו בשבת ויום טוב[1062], שקשר של קיימא הוא[1063] שאינו חושש להתירו עולמית[1064]. ויש שכתבו, שכיוון שאינו כשר לנטילה בלא אגד, הרי שאסור לאוגדו משום תיקון כלי[1065]. ולסוברים לולב אין צריך אגד[1066] - וכן הלכה[1067] - אוגדו כאגודה של ירק[1068], היינו שאינו קושר, אלא כורך האגד סביב ותוחב ראשו בתוך הכרך[1069], או בעניבה[1070] - לסוברים שמותרת בשבת[1071] - שלדעתם אין צריך לאגדו אלא לנוי[1072], ודי לו בכריכה כלשהו[1073]. ואין בכריכה זו משום תיקון כלי, שלדעתם אין האגד מעכב בהכשרו[1074]. יש מן הראשונים שכתבו – לגרסתם[1075] – שאינו אוגד אלא בירק, שראוי לאכילה ואינו מוקצה*[1076]. ויש שכתבו, שאוגד אף בחוט ומשיחה, לסוברים כן[1077]. ומן האחרונים שכתבו, שמותר אף לקשרו בעלי לולב, שלדעתם לא שייך קשר ועניבה בעלים[1078]. ויש שכתבו, שאסור לקשור בעלי לולב, שדוקא הראוי למאכל בהמה אין בו משום קשירה[1079], ואילו עלי לולב אינם ראויים למאכל בהמה[1080]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמותר לאגוד הלולב ביום טוב בקשר גמור[1081]. ובטעמם, מהם שכתבו, שלפי שאינו עשוי אלא ליום טוב, אינו קשר של קיימא לדעתם ומותר[1082], ולדעתם לא אמרו בברייתא שאוגדו כאגודה של ירק, אלא במורישים הלולב לבניהם שדעתם להשאיר האגד לזמן רב[1083]. ומהם שכתבו, שקשר שאינו של אומן אינו אסור לדעתם אלא מדרבנן[1084], ובמקום מצוה התירו[1085], ולדעתם התנא שבברייתא חולק בזה, וסובר שאף קשר שאינו של אומן אסור מן התורה, או שלא התירו במקום מצוה, ואין הלכה כמותו[1086].

קשירת הלולב

הלולב, יש מן הראשונים שכתבו, שנוהגים שיהיו עליו קשורים – מלבד ביום הושענא-רבה* - בשעת נטילה[1087], שנאמר: כפת[1088], חסר וא"ו, שששה ימים קשור ודומה לכף אחת, וביום הושענא רבה מתירים אותו[1089], ומהם שנהגו, שבששת הימים פתוח הלולב בצדו העליון רק טפח, וביום השביעי מתירו עד חציו[1090].

מנין הקשרים

מנין הקשרים שבלולב, נוהגים לעשותם שלושה קשרים[1091], כנגד שלושה אבות[1092], ומן האחרונים שכתבו טעם אחר, כדי שיהיו עליו כפותים יפה[1093]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים, שהקשר האוגד את שלושת המינים יחד הוא בכלל מנין קשרי הלולב, ומלבדו יעשה בלולב עצמו שני קשרים נוספים, כדי שיוכל לכסכס בו, לסוברים כן[1094]. ויש סוברים, שצריך לעשות שלושה קשרים בלולב עצמו[1095], שלדעתם די בכך שטפח העליון של הלולב פתוח בכדי לכסכס[1096]. ויש שנהגו, לעשות בו ארבעה קשרים, כנגד שלושה אבות ויוסף הצדיק[1097].

על האוגד את הלולב בעוד אחד המינים דחוי, והכשירו לאחר מכן, שאינו נדחה מן המצוה עד שיקדש היום, ע"ע דחוי: דיחוי במצות[1098].

הנענועים.

מצותם

הנוטל את הלולב, צריך לנענעו[1099], וכך היא מצות נטילה כהלכתה[1100]. וכתבו ראשונים, שסמך לנענועי הלולב מן הכתוב: אז ירננו עצי היער - כלומר, בעצי היער[1101] - מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ[1102], וירננו הוא שמנענעים את הלולב ומשבחים[1103], כאשר יצאו מלפני ה' זכאים כשבא לשפוט את הארץ[1104]. נענועים אלו מצוה מדרבנן הם[1105], ויש מן האחרונים שכתבו, שהלכה-למשה-מסיני* שיהיה הלולב והאיש ראויים לנענועים, וכל שאינו ראוי לנענע אין מצות נטילה מתקיימת, שכל- שאינו-ראוי-לבלה-בלה-מעכבת-בו*[1106], ולדעתם זה הטעם שקטן שאינו יודע לנענע אין אביו חייב לחנכו בנטילת לולב[1107], שלפי שאינו ראוי לנענוע אינו בכלל המצוה[1108], וכן לדעתם שיעור ארבעה טפחים של אורך הלולב שהוא שלושה טפחים וטפח יותר כדי לנענע בו[1109], הוא מן התורה[1110], ולכן אם אין לו אלא לולב של שלושה טפחים אינו נוטלו[1111]. ומהם שכתבו, שאף מצוה לנענע מהלכה למשה מסיני[1112]. הנענועים אינם מעכבים את המצוה[1113], שהרי הנטילה עיקרה של מצוה, ויצא בה בלא שום נענוע[1114], ולכן נקראים "שיירי מצוה"[1115], ואף על פי כן חשובים לעכב את הפורענות[1116]. וכתבו אחרונים, שאם לא נענע טוב לחזור וליטלו ולנענע[1117]. אין מברכים על הנענועים, לפי שהנטילה היא עיקר המצוה[1118]. על הסוברים שבנטילת לולב במקדש הנענועים מעכבים את המצוה, עי' לעיל: במקדש[1119].

גדר המצוה

בגדר מצות הנענועים, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים, שכל הנענועים, בין אלו שבשעת נטילה – לסוברים כן[1120] - ובין אלו שבשעת קריאת ההלל[1121], הם חלק ממצות נטילת לולב[1122], ולדעתם יש לסמוך את קריאת ההלל מיד אחר נטילת הלולב[1123]. וכן לדעתם, ביום טוב ראשון של חג יש לנענע בהלל בלולב שלו, שיוצא בו ידי חובת נטילה[1124]. ב) ויש שמחלקים בין הנענועים שבשעת הנטילה שהם חלק ממצות הנטילה, לבין הנענועים שבהלל, שהם מצוה בפני עצמה מן הכתוב: אז ירננו[1125]. ולדעתם אין צורך לסמוך את הנטילה לאמירת ההלל, וכן לדעתם יוצא בנענועים שבהלל בלולב שאינו שלו[1126]. ג) ויש סוברים, שכל הנענועים הם מצוה לעצמם[1127].

זמנם

הזמן שבו מנענעים, הוא בשעת קריאת ההלל* - שחובה לגומרו בשמונת ימים של חג[1128] - בפסוקים הודו לה' כי טוב, ובפסוקים אנא ה' הושיעה נא[1129], וכן שנינו: והיכן היו מנענעים, בהודו לה' תחילה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא[1130]. על מנינם וסדרם של הנענועים, עי' להלן[1131]. ובטעם שמנענעים במקומות אלו כתבו ראשונים, משום שנאמר: אז ירננו עצי היער – היינו, שמנענעים בעצי היער ומשבחים[1132] - מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ[1133], ולהלן נאמר: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו[1134], ולהלן נאמר: ואמרו הושיענו אלהי ישענו וכו'[1135], והיינו שמנענעים את הלולב בהודו ובאנא ה' הושיעה נא[1136]. ובדעת רבן גמליאל ורבי יהושע, שכל העם היו מנענעים[1137] את לולביהם והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא[1138], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאין מנענעים בהודו[1139]. ונחלקו תנאים, אם מנענעים אף בפסוקים אנא ה' הצליחה נא: בית הלל סוברים, שאין מנענעים בפסוקים אלו[1140], וכן בדעת רבן גמליאל ורבי יהושע, שכל העם היו מנענעים את לולביהם והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא[1141], יש מן הראשונים שכתבו, שסוברים כדעת בית הלל[1142]. ובית שמאי סוברים, שמנענעים אף באנא ה' הצליחה נא[1143]. ובטעמם, יש מן האחרונים שכתבו, שאף שלא נזכר בכתוב אז ירננו וכו' אלא ואמרו הושיענו וכו' שרומז לאנא ה' הושיעה נא, לא נקט אלא תחילתו של מקרא, וכן הדין לסופו: אנא ה' הצליחה נא[1144]. ובדעת רבן גמליאל ורבי יהושע, שכל העם היו מנענעים את לולביהם והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא[1145], יש מן הראשונים שכתבו, שלא נחלקו בית הלל ובית שמאי בדבר זה, ולכל הדעות אין מנענעים באנא ה' הצליחה נא[1146]. הלכה, שמנענעים בהודו ובאנא ה' הושיעה נא[1147]. ונחלקו ראשונים, אם מנענעים בשעת נטילת הלולב: א) יש סוברים, שמנענעים בו בשעת נטילה וברכה[1148], אף שיחזור ויטול בשעת קריאת הלל[1149], ששעת נטילה הוא עיקר מצותו[1150], ולדעתם זוהי ששנינו: מי שהשכים לצאת לדרך מביאים לו וכו' לולב ומנענע[1151]. ולדעה זו, יש סוברים, שהנענוע שבשעת נטילה הוא עיקר הנענועים[1152], מהם שכתבו, שלא אמרו שמוליך ומביא הלולב אלא בנענוע זה, אבל בשעת קריאת ההלל מנענע נענוע בלבד[1153], ומהם שכתבו, שהנענועים שבהלל אינם אלא מנהג, ולכן נהגו להקל שלא לנענע בהלל, ולסמוך על נענוע שבשעת הברכה[1154]. ויש סוברים, שאף הנענוע שבשעת קריאת ההלל הוא נענוע גמור[1155], וכן המנהג הפשוט[1156]. ב) ויש סוברים, שעיקר הנענועים אינו אלא בשעת קריאת ההלל, אלא שמי שאין לו לולב בשעת הלל מנענע בשעת ברכה, ולדעתם זוהי ששנינו: מי שהשכים לצאת לדרך מביאים לו וכו' לולב ומנענע[1157]. ג) ויש סוברים, שאם נוטל הלולב שלא בשעת תפילה מברך עליו ומנענעו ומחזירו למקומו, ואם בשעת תפילה נוטלו אינו מנענע אלא בשעת קריאת ההלל[1158]. הלכה, שמנענע אף בשעת נטילה[1159].

מניינם וסדרם

בפסוקי הודו שבהלל[1160], מנענעים בהודו הראשון, הסמוך להללו את ה' כל גוים, ובהודו האחרון, הסמוך לאלי אתה ואודך[1161], וזוהי ששנינו: והיכן היו מנענעים, בהודו לה' תחילה וסוף[1162], היינו תחילת הפרק וסוף הפרק, שמהודו ועד סוף ההלל פרשה אחת היא במנין פרשיות של ספר תהילים[1163]. ואינו מנענע אלא פעם אחת בכל פסוק[1164]. ויש מן הראשונים שכתבו, שבכל הודו מנענע שתי פעמים, בתחילת הפסוק ובסוף הפסוק[1165], ולדעתם זוהי ששנינו: והיכן היו מנענעים, בהודו לה' תחילה וסוף[1166]. בהודו הראשון, יש סוברים, שאחר שנהגו שעונים הצבור הודו וכו' על כל פסוק שאומר שליח הצבור[1167], מנענעים הקהל על כל הודו והודו שעונים[1168]. מהם שכתבו, ששליח הצבור לא ינענע אלא פעם אחת[1169], ומהם שכתבו, שמנענע אגב הצבור ביאמר נא וכו' וביאמרו נא וכו'[1170], ומהם שכתבו, שמנענע בהודו וביאמר נא בלבד[1171], ובטעמם יש שכתבו, שלמדים ממה שנאמר בעניין הנענועים: ואמרו הושיענו וכו'[1172], שאינו מנענע אלא בפסוקים הכוללים כל ישראל, כגון יאמר נא ישראל וכו', ולא ביאמרו נא בית אהרן וכו' וביאמרו נא יראי ה' וכו' שאינם כוללים כל ישראל[1173], ויש שכתבו, שאינו מנענע אלא ביאמר נא ישראל שהוא כעין הזכרה לצבור לומר הודו, ולא בשאר פסוקים שאינם כוללים כל ישראל[1174]. ויש סוברים, שאף שנהגו הצבור לענות הודו, אין מנענעים בהודו ראשון אלא פעם אחת[1175], לפי ששאר פסוקי הודו שכופלים הקהל באותו מקום אינם עולים אלא במקום קריאת ההלל, וכשם שאין הקריאה צריכה נענוע כך אין ענייתם צריכה נענוע[1176]. ובהודו אחרון, שכופלים אותו שליח הצבור והצבור, יש סוברים, שמנענעים שתי פעמים[1177], ואף לסוברים שבהודו ראשון מנענע פעם אחת[1178], באחרון שכפל הפסוקים אינו דרך עניה אלא דרך קריאה מנענע פעמיים[1179], ויש סוברים, שאינו מנענע אלא בפסוק אחד[1180]. באנא ה' הושיעה נא[1181], מנענעים שתי פעמים, לפי שכופלים אותו[1182]. ובסדר הנענועים, יש מן הגאונים שכתבו, שנהגו לכוון כשאומר הודו שיהיה מוליך ומביא, וכשיאמר לה' מעלה ומוריד, וכן באנא ה', כשהוא אומר אנא שיהיה מוליך ומביא וכשהוא אומר ה' מעלה ומוריד[1183]. ויש מן הראשונים שכתבו, שלא ינענע בשעה שאומר שם ה'[1184], ובטעמו יש שכתבו, משום שבעת שיאמר השם צריך לכוון יותר, וכשמנענע הוא טרוד ואינו יכול לכוון כל כך, ועוד שהרי נאמר: אז ירננו עצי היער לפני ה', שהרינון יהא לה' ולא בשעה שאומר השם[1185]. ויחלק הנענועים בכל הפסוק, מקצתם בהודו לה' כי טוב, ומקצתם בכי לעולם חסדו[1186], וכן באנא ה' וכו'[1187], ואם כן, בהודו יעשה בכל תיבה נענוע אחד – לסוברים שמנענע לארבע רוחות[1188] - ובאנא בכל תיבה שני נענועים[1189].

מהותם

נענועי הלולב, הוא שמוליך ומביא את הלולב - לצדדים[1190] - ומעלה ומוריד[1191], היינו שמוליך ידו מכנגדו והלאה[1192], כל מה שיכול[1193], וחוזר ומביא עיקרו של לולב נגד החזה[1194]. ובטעם הדבר, יש שאמרו, מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו[1195]. ויש שאמרו, מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים[1196]. ומן האמוראים שהיו מוליכים ומביאים את הלולב ואומרים "הרי זה לחץ בעיניו של שטן"[1197], שרואה בעיניו שאין בו כח לנתק מעלינו עול מצוות[1198], ואמרו בגמרא, שאינו נכון לומר כן מפני שיתגרה בו השטן[1199], שהוא יצר הרע וישיאנו לתעות מעל קונו, וימסור עצמו על הדבר[1200].

אופן אחיזת הלולב

אופן אחיזת הלולב בעת הנענועים, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים, שמטה ראש הלולב לכל צד שמנענע כנגדו[1201], ראשו לפניו וזנבו לאחוריו, ותופס הלולב כתופש מקל מוטה בידו[1202]. מהם סוברים, שכאשר מוריד הלולב, אין הופכים ראשו כלפי מטה שאין זה דרך גדילתו – ואינו יוצא ידי נטילה אלא בעומד כדרך גידולו[1203] - אלא משפיל ידו כלפי מטה וראש הלולב למעלה[1204], ולדעתם אף שלשאר רוחות מטה ראש הלולב, חשוב דרך גדילתו לפי שאינו מהפך כל כך את הלולב[1205], ועוד שפעמים נוטים הלולבים כך באילן[1206]. ולדעה זו, יש מן האחרונים שכתבו, שצריך להטות הלולב באלכסון[1207]. ומהם סוברים, שאף בהורדת הלולב מהפכים ראשו כלפי מטה[1208]. ובטעמם, יש שכתבו, שלדעתם אין מקפידים על הנענועים שיהיה הלולב דרך גדילתו, כיוון שנטילתו היתה דרך גדילתו[1209]. ויש שכתבו, שאין מקפידים אלא שיאחזם בידו כדרך גדילתם, אבל מה שמטה אותם אינו כלום[1210]. ב) ויש סוברים, שאינו מטה הלולב כלל[1211], שהרי אין יוצאים בארבעת המינים אלא בעומדים דרך גידולם[1212], ולפי שבנטילתו שלא כדרך גדילתו לא יצא, כך כל נענועיו צריך לעשותן כדרך גדילתו[1213].

מניינם ואופן עשייתם

מנין ההולכות וההבאות ואופן עשייתם, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים, שמוליך ומביא שלוש פעמים, ומלבד הולכות והבאות אינו מנענע את הלולב[1214], וכן נהגו באשכנז[1215]. ולדעה זו, אותה ששנינו בירושלמי: צריך לנענע שלוש פעמים על כל דבר ודבר[1216], היינו שמוליך ומביא את הלולב שלוש פעמים בכל מקום שמנענעים בו בהלל ובשעת הנטילה[1217]. מהם סוברים, שמוליך ומביא ומעלה ומוריד יחד חשובים שלושה נענועים, שלפי שאינו יכול להעלות בלא להוריד חשוב מעלה ומוריד נענוע אחד[1218]. ולדעתם נסתפקו בירושלמי במוליך ומביא, אם חשובים כשני נענועים, ומוליך ומביא ומעלה ומוריד ודיו, או שחשובים נענוע אחד ומוליך ומביא שתי פעמים ומעלה ומוריד[1219]. ומהם סוברים, שכל הולכה והבאה כופלים שלוש פעמים[1220] ולדעתם נסתפקו בירושלמי במוליך ומביא, אם חשובים כשני נענועים ואינו צריך אלא להוליך ולהביא ולהוליך, או שחשובים נענוע אחד וצריך לעשות בין ההולכה ובין ההבאה שלוש פעמים[1221]. ונחלקו ראשונים לעניין הלכה: יש שכתבו, שהלכה שחשובים כשני נענועים, שהולכים להקל בדרבנן[1222], ועוד שכן משמע בבבלי[1223]. ויש שכתבו, שהלכה שחשובים נענוע אחד, שמספק הולכים להחמיר[1224], ואף שהוא דין דרבנן מחמירים בו לפי שהוא דבר קל שאין בו טרחה[1225], או מפני חביבות המצוה[1226]. ולדעה זו, יש מן הראשונים שכתבו, שלא אמרו שכופלים שלוש פעמים אלא בהולכה והבאה, אבל העלאה והורדה אינו עושה אלא פעם אחת[1227]. ויש שכתבו, שאף העלאה והורדה עושה שלוש פעמים, שהם שלושים וששה בין הכל, לסוברים שמוליך ומביא לכל רוח[1228]. ב) ויש סוברים, שמוליך ומביא ומעלה ומוריד שלוש פעמים, ובשעת הולכה והבאה טורף ומכסכס[1229] בעליו של הלולב, ואין מנין לנענועים אלו[1230], ולדעתם זוהי ששנינו בירושלמי: צריך לנענע שלוש פעמים על כל דבר ודבר[1231], היינו שמוליך ומביא שלוש פעמים ובשעת הולכה והבאה מנענע, וכך הוא עושה בכל מקום שמנענעים בשעת נטילה ובהלל[1232]. ולדעה זו, יש מן האחרונים שכתבו, שאין כסכוס העלים מן הדין אלא מנהג[1233]. ולדעתם נסתפקו בירושלמי במוליך ומביא, אם חשובים כשני נענועים, ומוליך ומביא ומעלה ומוריד ודיו, או שחשובים נענוע אחד ומוליך ומביא שתי פעמים ומעלה ומוריד[1234], ומן האחרונים שכתבו, שהלכה שחשובים כשני נענועים להקל[1235]. ג) ויש סוברים, שמוליך ומביא ומעלה ומוריד - פעם אחת[1236] - וטורף ומכסכס – מעט, ולא בכח[1237] - בעליו של הלולב שלוש פעמים על כל הולכה והבאה והורדה והעלאה[1238] - היינו, שמכסכס תוך כדי הולכה[1239] - להוסיף בהערה ושמחה[1240]. ולדעתם זוהי ששנינו בירושלמי: צריך לנענע שלוש פעמים על כל דבר ודבר[1241]. ומן האחרונים שכתבו בטעמם, שלפי שלמדים עניין הנענועים מן הכתוב: אז ירננו[1242], משמע שצריך לנענע שדרה ועלים כדי להשמיע קולם, שזהו השיר והרינון של העצים[1243]. ולדעה זו נסתפקו בירושלמי במוליך ומביא, אם חשובים דבר אחד ומנענע שלוש פעמים על הולכה והבאה יחד, או שחשובים שני דברים ומנענע שלוש פעמים על כל אחד מהם[1244], ומספק מחמירים לנענע בין להולכה ובין להבאה[1245]. ד) ויש סוברים, שמוליך ומביא ומעלה ומוריד - פעם אחת[1246] - בהולכות גדולות, וחוזר ומנענע את הלולב שלוש הולכות והבאות קטנות[1247]. מהם סוברים, שמנענע על כל הולכה והבאה והורדה והעלאה גדולות, ולדעתם זוהי ששנינו בירושלמי: צריך לנענע שלוש פעמים על כל דבר ודבר[1248]. ומהם סוברים, שמנענע פעם אחת בכל מקום שמנענעים בו בשעת הנטילה ובהלל[1249], היינו שאחר שמוליך ומביא ומעלה ומוריד בהולכות גדולות, חוזר ומנענע פעם אחת שלוש הולכות והבאות קטנות[1250], ולדעתם זוהי ששנינו בירושלמי: צריך לנענע שלוש פעמים על כל דבר ודבר[1251]. ובדעתם, יש שכתבו, שמנענע שלוש פעמים במקום אחד[1252], ויש שכתבו, שמנענע כך לכל צד[1253]. ונחלקו ראשונים אם מנענע בהורדה והעלאה: יש שכתבו, שמנענע אף בהורדה והעלאה[1254], ויש שכתבו, שאינו מנענע אלא בהולכה והבאה[1255]. ולדעה זו שמנענע בהולכות והבאות קטנות, נסתפקו בירושלמי בהולכות והבאות אלו, אם חשובות דבר אחד ומנענע שלושה זוגות של תנועות קטנות, או שחשובות שני דברים ואינו מנענע אלא הולכה והבאה והולכה קטנות[1256], ומספק מחמירים לנענע שלושה זוגות הולכה והבאה קטנות[1257]. ה) ויש שנהגו שמוליך פעם אחת ומחלק הולכתו לשלוש תנועות, ומביא פעם אחת ומחלק הבאתו לשלוש תנועות[1258]. ולדעתם זוהי ששנינו בירושלמי: צריך לנענע שלוש פעמים על כל דבר ודבר[1259]. ויש מן הראשונים ומן האחרונים שכתבו, שבכל אחת מן הדרכים יצא[1260] בדיעבד[1261], ואין צריך לחזור ולנענע[1262]. וכתבו אחרונים, שהמחמיר לצאת ידי חובת כל הדעות, ועושה שלוש הולכות והבאות גדולות, ובהולכה והבאה ראשונה[1263] מוסיף ומנענע שלוש הולכות והבאות קטנות לכל צד, הרי זה משובח[1264], והיינו בעושה כן בפני עצמו, אבל בבית הכנסת אין לשנות מן המנהג[1265].

על הנוהגים בהנהגות חלוקות בנענועים, שנחלקו אחרונים אם יש בזה משום לא-תתגודדו*, ע"ע הנ"ל[1266].

הרוחות

ההולכות וההבאות, נחלקו ראשונים לאלו רוחות נעשים: א) יש סוברים, שמוליך ומביא לרוח אחת בלבד - היינו מוליך למזרח ומביא למערב[1267] - ומעלה ומוריד[1268], שלדעתם מה שאמרו, מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו – לסוברים כן[1269] - היינו במחשבה, והמושל בשתים מושל הוא בארבע רוחות[1270]. ובטעם שאינו מוליך לארבע רוחות, יש מן הראשונים שכתבו, שנראה כשתי וערב[1271]. ב) ויש סוברים, שמוליך ומביא לשתי רוחות, היינו שמוליך למזרח ומביא למערב, ומוליך לדרום ומביא לצפון ומעלה ומוריד[1272]. ג) ויש סוברים, שמוליך ומביא לשלוש רוחות, היינו שמוליך למזרח ומביא למערב, ומוליך לצפון ומביא לדרום, ומוליך לדרום ומביא לצפון, ומעלה ומוריד ומוריד ומעלה, אבל אינו מוליך למערב כלל[1273]. ד) ויש סוברים, שמוליך ומביא לכל אחת מארבע רוחות[1274], ומעלה ומוריד ומוריד ומעלה[1275], ולדעתם, אין בזה משום שתי וערב, שכיוון שמעלה ומוריד ששה קצוות יש לו, ואדרבא אם מוליך ומביא לשתי רוחות נראה כשתי וערב שיש לו ארבעה קצוות[1276].

סדר הנענועים

הנוטל עומד ופניו למזרח[1277], יש סוברים, שנשאר עומד במקומו ופניו למזרח בכל הנענועים, אלא שהופך ידיו כנגד הרוחות, ולצד מערב מרים את הלולב על כתיפו מאחוריו[1278]. ויש סוברים, שיהפוך פניו לכל רוח שמנענע[1279]. ונחלקו אחרונים בסדר הפניה לרוחות, לסוברים שמנענע לארבע רוחות[1280]: א) יש סוברים, שמקיף דרך ימין, מזרח דרום מערב צפון מעלה מטה[1281], שכל-פנות-שאתה-פונה-לא-יהו-אלא-דרך-ימין*[1282]. על אטר*, שלעניין פניה דרך ימין דינו ככל אדם, ע"ע הנ"ל[1283]. ב) ויש סוברים שמקיף מזרח צפון מערב דרום מעלה מטה[1284]. על טעם הסוברים כן, שלדעתם הכלל כל פינות וכו' היינו שצריך להתחיל מימין אף אם פונה לשמאל, ע"ע הנ"ל[1285]. ג) ויש סוברים שמנענע מזרח צפון דרום מערב מעלה מטה[1286], ובטעמם יש שכתבו, שפונה לצפון תחילה מפני ששמאל האדם הוא ימינו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך דרום שהיא מוקדמת וקרובה יותר אל האדם מצד מערב, ועוד שהיא ימין האדם[1287]. ויש שחילקו בין המזיז גופו ממקומו לבין מי שאינו מטה אלא את ידיו: שהמזיז גופו ומסבב פניו ורגליו לרוח שרוצה לנענע, מקיף דרך ימין, ואילו מי שאינו מטה אלא את ידיו, אין לגעור בו אף אם אינו מקיף דרך ימין[1288]. ד) ויש סוברים, שמנענע דרום צפון מזרח מעלה מטה מערב[1289]. ומן האחרונים שכתבו, שלא ינענע כן אלא כאשר הוא לבדו, אבל בבית הכנסת לא ישנה מפני המחלוקת[1290].

על כך שצריך לחבר האתרוג ללולב בשעת הנענועים, עי' לעיל[1291].

אם מעכבים זה את זה

אין בידו אחד מן המינים, יש מן האחרונים שכתבו, שמעכבים זה את זה לעניין הנענועים לפי שכולם מרצים על המים[1292]. על כך שמעכבים זה את זה לעניין מצות נטילה, עי' לעיל[1293].

שלא יגע הלולב בכותל

בשעת הנענועים, כתבו אחרונים, שיש להזהר שלא יגע ראש הלולב בכותל[1294].

הערות שוליים

  1. משנה ר"ה ל א וסוכה מא א: ובמדינה יום אחד, ורש"י שם ד"ה במדינה; רמב"ם לולב פ"ז הי"ג; טוש"ע או"ח תרנח א.
  2. ויקרא כג מ. רמב"ם שם.
  3. עי' ויקרא שם לד ולט.
  4. ציון 157 ואילך.
  5. בה"ג עשין ק; רס"ג עשה נג; ר"א הזקן עמ' 18; רשב"ג עשה אות מב; ר"י אלברגלוני עשין צד; מאמר השכל דיבור רביעי נה; יראים מצוה תכב; סהמ"צ לרמב"ם מ"ע קסט; סמ"ג עשה מד; סמ"ק מצוה קצג; זוהר הרקיע עשה צז; חינוך מצוה שכד.
  6. ציון +++
  7. ויקרא כג מ. סהמ"צ לרמב"ם שורש יא, ושו"ת להורות נתן חי"א סי' נח אות ח בדעתו, ועי' סהמ"צ מ"ע קסט: שצונו ליטול לולב ולשמוח בו לפני ד'; רמב"ן ויקרא שם לט.
  8. עי' ציון 1.
  9. ויקרא שם מ. אגר"מ ח"ד יו"ד סי' סג אות ח.
  10. גמ' סוכה מב א: מדאגביה נפק ביה, ותוס' סוכה מה ב ד"ה אחד. ועי' תורא"ש סוכה שם: אין שכר מצותו אלא פעם אחת.
  11. ויקרא כג מ.
  12. לבוש או"ח תרנא ס"ה.
  13. עי' ציון 285 ואילך.
  14. כלבו סי' עב (ד"ה והמקבל); מאירי סוכה שם; ד"מ או"ח שם אות ד, ורמ"א שם ה.
  15. משמרות כהונה סוכה מה שם בד' תוס' שם. וכעי"ז בערל"נ סוכה שם בד' תוס' שם, שאין זה עיקר מצוותו אפילו מדרבנן. ועי' ערל"נ שם, שמלשון תוס' משמע, שאף אחר הנטילה לא נגמרה מצותו לגמרי, והיינו ע"פ מנהג אנשי ירושלים שבציון 285.
  16. מור וקציעה סי' תקצו.
  17. עי' ציון 285. מו"ק שם, ועי"ש, שכ"ה לעניין תקיעת שופר בר"ה, עי' ערכה. ועי' רשימות שיעורים שבציון 126, שפי' טעם המנהג בע"א.
  18. עי' ציון 91. מו"ק שבציון 92.
  19. עי' העמ"ש להלן, לעניין תקיעת שופר.
  20. העמ"ש שאילתא נג אות ד (מהד' מוה"ק עמ' שמג); מרומי שדה סוכה מא ב. ועי' ערוה"ש שבציון 381, שמברך על המצוה כל שאוחז בידו, וצ"ב אם חשוב מצוה מה"ת לדעתו, ועי' ציון הנ"ל, שהעמ"ש חולק וסובר שאינו מברך אז.
  21. ציון 99.
  22. עי' תנחומא שלהלן, ופי' עץ יוסף שם. ועי' דעת זקנים עה"ת ויקרא כג מ (וכעי"ז בהדר זקנים ויקרא שם ולבוש או"ח תרנא ס"ח): מקל לבן או תפוח בידו.
  23. תנחומא שלהלן, וכ"ה בדעת זקנים ולבוש שם. ועי' רא"ש ותורא"ש ואבודרהם להלן, שכתבו: נכנסים לדין בראש השנה.
  24. תנחומא אמור סי' יח, הובא בדעת זקנים והדר זקנים שם וברא"ש סוכה פ"ג סי' כו ותורא"ש סוכה לז ב ואבודרהם סדר תפילת סוכות (ד"ה וששה פעמים).
  25. בכור שור ויקרא שם.
  26. ע"ע נסוך המים.
  27. עי' רמב"ן ויקרא שם, על דרך האגדות; רבנו בחיי שם, ע"ד הפשט. ועי' רמב"ן שם טעמים נוספים ע"ד האמת.
  28. עי' שמות כג טז ושם לד כב: וחג האסיף וכו'.
  29. חינוך מ' שכד.
  30. חנוך שם, ע"פ תנחומא אמור סי' יט (וכ"ה בויק"ר פרשה ל סי' יד ופסי"ז ויקרא כג מ), הובא בא"ר תרמה ס"ק א. ועי' רבנו בחיי ויקרא שם, שפי' התנחומא בע"א.
  31. עי' דברים ח ז וי ז. אברבנאל ויקרא פכ"ג.
  32. ויקרא כג מ.
  33. עי' להלן; טור או"ח תרנא.
  34. סידור רש"י סי' רסח; מחזור ויטרי סי' שסד; תוס' סוכה כט ב ד"ה בעינן ומא ב ד"ה ולקחתם; תורא"ש סוכה שם ושם.
  35. עי' ספרא אמור פרשה יב פט"ז: כל אחד ואחד, ועי' פי' ר"ש שבציון 604, שפי' בע"א; ברייתא סוכה מא שם ומג א; תני ר' חייא בפסיקתא דרב כהנא פיס' כז אות ו (וכ"ה בילק"ש אמור רמז תרנא): שתהא לקיחה לכל אחד ואחד מכם.
  36. ע"ע שליחות. ועי' כפ"ת סוכה מא שם, שתמה שלכן א"צ לדרוש כן מן הכתוב, ועי' שפ"א סוכה מא שם (וכעי"ז בערוה"ש תרמט ס"ג), שתירץ שעיקר הדרשה בא ללמד על מילת "לכם" שבהמשך הפסוק, שפירושה משל כל אחד, ולא משל חברו, שלולא כן יש לפרש שבא למעט של גוי ושל הקדש.
  37. חת"ס או"ח סי' קפב. ועי"ש, שיישב בזה דעת הרמב"ם שלא הזכיר דרשה זו כלל, שהרי אין מצוה זו חלוקה משאר מצות שבגופו שאינו יוצא בעשיית חברו, ועי' אחרונים שבציונים 40, 604, תירוצים נוספים.
  38. חת"ס סוכה כט ב. ועי שפ"א שם, שאין מקום לפרש כך אלא במצוות השייכות לענייני הצבור, כמו ספירת היובל ששייכת לקביעות ימים טובים.
  39. עי' ציון 704 ואילך.
  40. ע"ע שליחות. יד המלך פ"ז הי"ג בד' הרמב"ם שלא הזכיר דרשה זו כלל, ועי' ציון 37, שיש שתירצו דברי הרמב"ם בע"א.
  41. תוס' סוכה כט ב ד"ה בעינן; ריטב"א סוכה שם; רא"ש סוכה פ"ג סי' ג ותורא"ש סוכה שם.
  42. תוס' שם; רא"ש שם. ועי' ציון 624, לגבי עיכוב המינים זה את זה.
  43. עי' להלן.
  44. עי' ציון 40.
  45. עי' ציון 716.
  46. יד המלך לולב פ"ז הי"ג; חת"ס או"ח סי' קפב בשם גדול אחד. ועי' חת"ס שם, שפסק כן אותו גדול למעשה.
  47. משנה קידושין כט א: וכל מצות עשה שהזמן גרמא וכו' ונשים פטורות, וברייתא שלהלן; עי' רמב"ם לולב פ"ז הי"ט: וכל הפטור משופר וסוכה פטור מלולב, ועי"ש פ"ו ה"א, שנשים פטורות מן הסוכה; חינוך מ' שכד; רמ"א תרנח ט. וע"ע אשה ציון 82.
  48. ע"ע אשה: במצות עשה שהזמן גרמא. ברייתא קידושין לג ב.
  49. ציונים 319 ואילך, 334 ואילך. ועי' ציון 1194, בעניין נענועים באשה.
  50. עי' רמב"ם לולב פ"ז הי"ט: כל שחייב בשופר ובסוכה חייב בנטילת הלולב, ועי"ש פ"ו ה"א, שטומטום ואנדרוגינוס חייבים בסוכה מספק; מנ"ח מ' שכד אות ד.
  51. עי' רמב"ם לולב פ"ז הי"ט: וכל הפטור משופר וסוכה פטור מלולב, ועי"ש פ"ו ה"א, שעבדים פטורים מסוכה.
  52. ע"ע עבד כנעני, ושם שדינו כאשה אף לענין הרשות לקיים מצוות שפטור מהן.
  53. עי' ציון 47. עי' חגיגה ד א ונזיר סא א; מנ"ח מ' שכד אות ד.
  54. ע"ע חציו עבד וחציו בן חורין ציון 153. מנ"ח שם אות ו, שלסוברים שמועילה לעניין איסורים (ע"ע הנ"ל ציון 154), פטור מנטילת לולב ביום של רבו, וע"ע הנ"ל ציון 444ב.
  55. עי' רמב"ם לולב פ"ז הי"ט: כל שחייב בשופר ובסוכה חייב בנטילת הלולב, ועי"ש פ"ו ה"א וע' ישיבת סוכה 833, שח"ע וחב"ח חייב; מנ"ח שם אותיות ד וו; בכור"י סוס"י תרנז; צפע"נ שופר פ"ב ה"ג.
  56. עי' רבנו מנוח לולב פ"ו שם וק"ס לולב שם. וע"ע חציו עבד וחציו בן חורין ציון 441 ואילך.
  57. עי' ק"ס שם.
  58. ציון 571.
  59. ציון 444א ואילך.
  60. עי' להלן: הבעלות.
  61. ע"ע עבד כנעני.
  62. מנ"ח שם אות ו. ועי"ש, שאפילו נתנו לו הלולב ומיניו באותו יום, שאינו לגמרי של רבו, מ"מ הוא בשותפות עמו, ואין יוצאים בזה, עי' ציון 780. ועי' מנ"ח שם, אם יכול להקנות לעבד ע"מ שלא יזכה רבו.
  63. ציונים 85, 265 ואילך, 283 ואלך.
  64. סדה"י סדר נטילת הלולב וקריאת התורה (הובא בשל"ה סוכה נר מצוה אות יח), ועי"ש, שכ"כ בנטילת יו"ט ראשון בלבד; פרע"ח שער הלולב פ"ג (הובא בשל"ה שם), בשם האר"י ז"ל, שטוב לעשות כן; חמדת ימים ח"ג פ"ה אות ט; סידור יעב"ץ שער התחתון רחוב בה"א פ"ב אות ב, שכן נהג אביו החכ"צ כל ימי החג. ועי' סדה"י שם, טעם ע"פ הסוד. ועי' כה"ח שם, שלכן נוהגים לעשות סוכה סמוך לביהכ"נ כדי שיוכלו ליטול בסוכה בזמנה קודם הלל, עי' ציון 186.
  65. עי' להלן; מר בר אמימר סוכה מא ב: אבא צלויי קא מצלי ביה, ורש"י שם ד"ה הוה. ועי' שפ"א סוכה שם, שהקשה מה חידש מר ב"א יתר על מנהג אנשי ירושלים המפורש בברייתא שלהלן, ותירץ שנתחדש שנוטלו בתפילה אע"פ שלא נהג ליטלו כל היום כאנשי ירושלים ולא היה רגיל בלולב כ"כ.
  66. עי' ציון 288.
  67. ברייתא וירושלמי ותוספתא שבציון 285; רמב"ם לולב פ"ז הכ"ד; טור או"ח תרנב; עי' רמ"א או"ח תרנב א: והמדקדק יאחוז הלולב וכו' גם בשעת התפלה .
  68. ע"ע תפילה.
  69. ע"ע הנ"ל. רש"י סוכה שם ד"ה לא יאחז; ר"א מן ההר סוכה שם .
  70. גמ' סוכה שם.
  71. רש"י שם ד"ה הכא.
  72. ריטב"א סוכה שם. ועי' רשימות שיעורים סוכה שם, שפי' באו"א, שאין כוונת חיבת המצוה סותרת כוונת העמידה לפני ד' בתפילה, ע"ע תפילה, שי"ס שמעכבת כוונה זו בתפילה.
  73. ערל"נ סוכה שם.
  74. עי' ציון 285.
  75. גמ' שם.
  76. כפו"ת סוכה שם.
  77. ציון 299.
  78. עי' להלן.
  79. תוספתא סוכה פ"ב, לגר' א"ר תרנב ס"ק ג.
  80. ירושלמי סוכה פ"ג הי"א.
  81. קה"ע לירושלמי שם.
  82. ע"ע מוקצה/ מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא: זמן ההקצאה, מח' אמוראים וראשונים. עי' ד"מ תרנב אות א, שתמה.
  83. ע"ע מוקצה מחמת גופו.
  84. ע"ע מוקצה ציון 159. מג"א תרנא ס"ק כח ומחצה"ש ופמ"ג שם בדעתו, ע"פ מג"א שלא ס"ק ה.
  85. עי' ציון 285.
  86. עי' ציון 289.
  87. בנין שלמה לרמב"ם לולב פ"ז הכ"ד.
  88. עי' להלן.
  89. עי' ציון 285.
  90. עי' ציון 288.
  91. א"ר שם בד' שו"ע, שהשמיט דין הירושלמי הנ"ל; עי' מור וקציעה סי' תקצו; בנין שלמה שם.
  92. עי' ציון 16. מו"ק שם.
  93. ירושלמי סוכה פ"ג הי"א.
  94. עי' להלן.
  95. תוספתא שם, לגר' בהגר"א או"ח תרנח ס"ב (וכ"ה בתוספתא מהד' צוקרמנדל שם).
  96. עי' ציון 230 ואילך.
  97. עי' ציון 237.
  98. עי' ציון 20.
  99. העמ"ש שאילתא נג אות ד (מהד' מוה"ק עמ' שמג); מרומי שדה סוכה שם.
  100. רש"י סוכה מג ב ד"ה מכשירי; ר"א מן ההר סוכה שם.
  101. מאירי סוכה שם.
  102. ברייתא סוכה שם.
  103. גמ' סוכה שם.
  104. גמ' שם.
  105. עי' ציון 175. גמ' שם.
  106. ציון +++. ועי' תוס' סוכה לח א ד"ה יו"ט שני, שאינו דומה לתפילת ערבית שמפסיק סעודתו להתפלל שמא יפשע, ע"ע ערבית, שנטילת לולב אין בה שהות, עי' ציון 436, ואין חשש שיפשע.
  107. עי' משנה סוכה מא א: בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה; רמב"ם שם: ובבית המקדש לבדו, ועי' ציון 140. ועי' חת"ס ויקרא כג מ, ע"פ התנחומא שבציון 24, שהלולב הוא אות ניצוח במלחמה, שבגבולים נושאים האות כאשר בטוחים מן החטא, והיינו ביו"ט ראשון שעד עתה היו טרודים במצוות, ומיום שני ואילך שיש חשש שכבר נתלכלכו בחטא, אין מצוה בנשיאתו, אבל במקום המקדש בטוחים שלא לחטוא בכל שבעת ימי החג, ולכן המצוה בכולם.
  108. ויקרא שם. רמב"ם שם.
  109. ריטב"א סוכה שם.
  110. ספרא אמור פר' יב פט"ז אות ט, הובא ברש"י סוכה מא א ד"ה במקדש.
  111. עי' פי' ר"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג עשה נב נג.
  112. עי' ציון 120.
  113. ע"ע מנין המצוות, ציון +++, מח' ראשונים. ר"י פערלא שם.
  114. ע"ע הנ"ל.
  115. ע"ע מורא אב ואם. פי' ר"י פערלא שם בד' רס"ג שם.
  116. עי' אזהרות "אתה הנחלת" (נדפס במחזורי אשכנז במוסף יום א' של שבועות), ור"י פערלא שם בדעתו.
  117. עי' בעה"מ סוכה ריש פ"ג: ושמחתם לפני ה' וגו' שבעת ימים, וכאילו אמר עד תשלום שבעת ימים, ומשנת יעבץ או"ח סי' סח אות ב בדעתו, שמשמע שהנטילה כל שבעה במקדש היא השלמה לנטילה שביו"ט ראשון; פי' ר"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג עשה נב נג בד' מוני המצוות שלא מנו נטילת לולב במקדש כמצוה בפני עצמה, עי' ציון 111; משנת יעבץ שם ורשימות שיעורים סוכה כט ב בד' ראשונים שבציון 843. ועי' סהמ"צ לרמב"ם עשה קסט: שאין חובת מצוה זו שבעת ימים אלא במקדש, שמשמע שנטילה במקדש היא חלק ממצות נטילה שביו"ט ראשון, ועי' משנת יעבץ שם, שדחה.
  118. ר"י פערלא שם.
  119. עי' ציונים 725, 863, 824. משנת יעבץ ורשימות שיעורים שם.
  120. ר"י פערלא שם בד' אזהרות "אתה הנחלת" שבציון 116, שמנה נטילת לולב במקדש כמצוה בפ"ע; ר"י פערלא שם בד' רבנו מנוח לולב פ"ז הי"ג; משנת יעבץ ורשימות שיעורים שם, בד' הרמב"ם שבציון 861, ועי' ציון 117; רשימות שיעורים שם בד' הרמב"ן שבציון 861.
  121. משנת יעבץ שם. וכעי"ז ברשימות שיעורים סוכה מא ב.
  122. ר"י פערלא שם.
  123. עי' ציון 443 ואילך, מח' אחרונים. מכתבי תורה לר"י ראזין מכתב קנד; רשימות שיעורים סוכה מא ב, ועי' ציון 282. ועי' מכתבי תורה שם, שנפק"מ בנטלו קודם עלות השחר שיוצא (עי' ציון 447, שבגבולים אינו יוצא לסוברים שצריך מעשה נטילה).
  124. עי' ציון 285.
  125. עי' ציון 146 ואילך.
  126. רשימות שיעורים שם. ועי"ש, בשם ס' עליות אליהו, שהגר"א נהג לאחוז הלולב כל היום אף שהיה חוץ לירושלים, ומשמע שעשה כן משום חיבוב מצוה, עי' ציון 281. ועי' מור וקציעה שבציון 17, שפי' טעם המנהג בע"א.
  127. עי' ציונים 726, 865 ואילך, וציון 832, לדעת הרמב"ם. משנת יעבץ שם ורשימות שיעורים סוכה כט שם.
  128. עי' ציון 942, וציון 828, לדעת הרמב"ן.
  129. משנת יעבץ ורשימות שיעורים שם.
  130. מכתבי תורה לר"י ראזין מכתב קנד; פי' ר"י פערלא עשין מילואים סי' ה (ד"ה אבל במקדש); עמק ברכה שמחת בית השואבה אות א.
  131. עי' להלן.
  132. טו"א ר"ה ל א, ועי"ש כז א; מנ"ח מצוה שכד אות א.
  133. ע"ע בית המקדש ציון 173. מנ"ח שם.
  134. ע"ע סמיכה (קרבנות) וע' שחיטה (קדשים).
  135. ע"ע הנ"ל. עי' טו"א ר"ה כז שם.
  136. חת"ס סוכה שם; אגר"מ יו"ד ח"ד סי' סג אות ח.
  137. תהילים צח ו.
  138. עי' ר"ה כז א, וע"ע הנ"ל. חת"ס שם; אגר"מ שם.
  139. חת"ס שם.
  140. רש"י סוכה מא א ד"ה במדינה; ריטב"א סוכה שם; ר"א מן ההר סוכה שם; רע"ב סוכה פ"ג מי"ב; אחרונים שבציונים 132, 136; הג' ברוך טעם לטו"א ר"ה ל שם וחי' רמ"ש סוכה מג א ואגר"מ יו"ד ח"ד סי' סג אות ז ודברי יציב או"ח סי' רעג אות א בד' הרמב"ם שבציון 107: ובביהמ"ק לבדו, שמשמע שאין ירושלים בכלל; הג' ברוך טעם שם בד' סמ"ג עשה מד. ועי' הג' ברוך טעם שם, שכ"מ בפיהמ"ש סוכה פ"ד מ"ב: חובה במקדש בלבד, ובסהמ"צ לרמב"ם עשה קסט. ועי' הג' ברוך טעם הנ"ל, שדברי הרמב"ם הנ"ל סותרים לפיהמ"ש שבציון 146, ועי' ציונים 154, 144.
  141. אחרונים שבציונים 132, 136; דברי יציב שם.
  142. דברי יציב שם.
  143. עי' ציון 157 ואילך.
  144. הג' ברוך טעם שם בד' פיהמ"ש שבציון 146, ועי"ש, שבזה יישב סתירת דברי הרמב"ם שבציון 140. ועי"ש, שיש תועלת בתקנה זו לטמאים שאינם יכולים להיכנס ליטול במקדש כל שבעה.
  145. עי' רמב"ם ממרים פ"ב ה"ט והג' ברוך טעם שם בדעתו. וע"ע בל תוסיף: הוספה בלאוין וע' מצוה דרבנן, מח' ראשונים. הג' ברוך טעם שם. ועי' ציון 166, בטעם שהותר לתקן נטילה כל שבעה אחר החורבן, לסוברים שאין רשאים להוסיף מצוות עשה אלא סייגות בלבד.
  146. עי' ר"ח סוכה מד א; ערוך ע' גבל; עי' פיהמ"ש סוכה פ"ג שם, שמדינה היא שאר א"י חוץ מירושלים, ומשמע ירושלים בכלל מקדש; רבנו מנוח שופר פ"ב ה"ח ולולב פ"ז הי"ג וידי אליהו לרמב"ם סוכה שם הט"ו וערל"נ סוכה מא א ובכור"י תרנח ס"ק א, בד' הרמב"ם סוכה שם הט"ו. ועי' שפ"א סוכה שם, שכ"מ בל' המשנה סוכה שם בתקנת ריב"ז: שיהיה לולב ניטל במדינה, שכיוון שהתקנה לאחר חורבן המקדש א"צ לומר שתיקן במדינה, ולדעה זו מיושב, שלסוברים שקדשה לעתיד לבוא ניטל בירושלים מה"ת, עי' ציון 150, התקין במדינה ולא בירושלים, ולסוברים שקדושתה בטלה, וניטל מתקנת ריב"ז, עי' ציון 155, בירושלים ודאי התקין שיהיה כזמן הבית זכר למקדש, ומשמיעה המשנה שתיקן אפילו במדינה שלא היה ניטל בה קודם.
  147. רבנו מנוח שופר שם ובכור"י שם, שכן מוכח במעשר שני שכתוב בו "לפני ה'" ונאכל בכל ירושלים, עי' ערכו. ועי' מאירי ר"ה שם, שדחה. ועי' הג' ברוך טעם לטו"א שם, שדחה בע"א.
  148. ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ג וסוכה פ"ג הי"א. קה"ע לירושלמי סוכה שם; ערל"נ ובכור"י שם; הג' ברוך טעם לטו"א שם. ועי' פנ"מ שם ודברי יציב שם אות ב בדעתו, שפי' בע"א.
  149. ע"ע בית המקדש ציון 271 ואילך, מח' תנאים ואמוראים וראשונים. ועי' ציון 155.
  150. בכור"י שם. ועי"ש, שנפק"מ לעניין ספק, שדינו להחמיר כדין ספק בדין תורה, ע"ע ספק, וכן נפק"מ לפסולי ארבעת המינים שכשרים בשאר ימים, עי' ציונים 716,794 ואילך, 838, 843 ואילך. ועי"ש, שנפק"מ לדין שאול שלדעתו פסול במקדש כל שבעה, עי' ציון 725. ועי' שפ"א סוכה מא א, שהקשה לדעה זו, מדוע הוצרך ריב"ז לתקן נטילת לולב במדינה זכר למקדש, עי' ציון 157, שהרי בלא התקנה היה ניטל בירושלים.
  151. ויקרא כג מ.
  152. שפ"א סוכה מא א.
  153. עי' ציון 140 ואילך.
  154. דברי יציב או"ח סי' רעג אות א בד' פיהמ"ש שבציון 146, שירושלים בכלל מקדש, היינו לעניין שחייבים לעלות לביהמ"ק וליטול, ועי"ש שבזה יישב סתירת דברי הרמב"ם שבציון 140.
  155. עי' ציון 150. ועי' שפ"א סוכה מא א, שלסוברים שקדושת ירושלים בטלה, ע"ע בית המקדש ציון 297 ואילך, אף ירושלים בכלל תקנת ריב"ז.
  156. עי' ציון 257 ואילך. מאירי סוכה שם.
  157. משנה סוכה מא א: במדינה; ספרא אמור פרשה יב פט"ז פיס' ט; רמב"ם לולב פ"ז הט"ו: התקינו. ועי' בני בנימין סוכה שם, שתמה מפני מה לא הזכיר הרמב"ם שהיא תקנת ריב"ז. ועי' שפ"א סוכה שם, שחקר אם תקנו כן אחר חורבן בית ראשון. ועי' מנ"ח מ' שכד אות א, שמכאן ראיה שפירוש "לפני ה'" אינו אלא במקדש, ועי"ש מה שהקשה לפ"ז לדברי הכס"מ מעשר שני פי"א ה"ו.
  158. ע"ע ערבה.
  159. עי' ציון 1. רב זביד בשם רבא סוכה מד א ורש"י שם ד"ה עיקר וריטב"א שם. ועי' ערל"נ סוכה שם בד' הרמב"ם לולב פ"ז הכ"ב, שפי' הגמ' באו"א.
  160. ריטב"א שם; ר"ן לרי"ף סוכה שם (כב א).
  161. צל"ח סוכה שם.
  162. ע"ע ערבה. רשימות שיעורים שלהלן.
  163. רשימות שיעורים סוכה שם, בפי' הגמ' הנ"ל.
  164. ע"ע בל תוסיף ציון 110.
  165. ירמיה ל ז.
  166. עי' ר"ה ל א וסוכה מא א. הג' ברוך טעם לטו"א ר"ה ל א.
  167. רמב"ם שם. ועי' תוספתא ר"ה פ"ב. ועי' או"ש סוכה שם, שלכן אין ללמוד ברכת המצוות בשאר ימי החג מברכת נר חנוכה, עי' סוכה מו א ורש"י שם ד"ה מתני.
  168. ע"ע בל תוסיף ציון 10.
  169. צפע"נ סוכה שם.
  170. עי' לעיל.
  171. עי' ציון 130. פי' ר"י פערלא עשין מילואים סי' ה (ד"ה אבל במקדש).
  172. עי' ציון 177, וטו"א שבציון הנ"ל.
  173. עי' להלן; עי' משניות שבציונים 179, 182; רמב"ם לולב פ"ז ה"י; טוש"ע או"ח תרנב א.
  174. ויקרא כג מ.
  175. סוכה מג א, לדעת רבנן; עי' מגילה כ ב.
  176. ויקרא שם.
  177. סוכה שם. ועי' גמ' שם, שלרבנן דלעיל א"א ללמוד מכתוב הנ"ל, ועי' טו"א מגילה שם, שאף לדעתם, אחר שלמדים מן הכתוב: ביום וכו', דורשים את הכתוב: ימים, כר"א.
  178. עי' ציון 103. סוכה שם.
  179. עי' להלן; משנה מגילה כ ב; רמב"ם לולב פ"ז ה"י; טוש"ע תרנב א.
  180. שו"ע וב"י או"ח שם, ע"פ משנה מגילה שם א. ועי' טור שם: שמצותו מעלות השחר, ועי' ב"י וב"ח לטור שם בדעתו, שאין כוונתו שהוא עיקר מצותו לכתחילה אלא שיוצא י"ח, עי' ציון 277, ועי' לבוש או"ח שם ס"א ופמ"ג או"ח שם משב"ז ס"ק א בדעתו, שעיקר יום זריחת השמש, ועי' ט"ז או"ח שם ס"ק א בד' הטור הנ"ל, ע"פ רש"י מגילה שם ד"ה וכולן, שהוא עיקר מצותו, אלא שממתין שתנץ החמה לפי שאין בקיאים בזמן עה"ש. ועי' שלחן גבוה או"ח תרנב ס"ק ה ע"פ רש"י הנ"ל, שהבקיאים נוטים מעה"ש, ועי' שד"ח כללים מערכת הלמ"ד כלל קמא סי"א, שדחה.
  181. עי' להלן.
  182. משנה סוכה לח א; טוש"ע שם.
  183. שד"ח שם, בשם חכם אחד מומחה בחכמת הקבלה בד' שער הכוונות שער ו (בסוף ד"ה גם תזהר).
  184. טוש"ע שם. ועי' ב"ח שם, שכ"מ במשנה סוכה שם, שלכתחילה יש ליטול שחרית, אלא שאם לא עשה כן נוטל ערבית.
  185. ב"ח או"ח תרמד אות א, בפי' שני, ומשנ"ב שם ס"ק א, בד' הטור שם: שחרית משכימין וכו', שהוא משום זריזין מקדימין למצות לולב. ועי' שכנה"ג או"ח שם, שהיינו במי שתיכף לבואם לביהכ"נ נוטלים הלולב, אבל לממתינים ליטלו בהלל אין תועלת בהשכמה, ועי' מאמר מרדכי שם ס"ק א, שדחה, ועי' א"ר שם ס"ק א וברכ"י אות א בד' הב"ח שם, שאף לנוטלים בהלל יש תועלת בהקדמת זמן הנטילה, וכ"ה לעניין תקיעת שופר, ע"ע. ועי' בכור"י שם ס"ק א, שמטעם זה טוב יותר ליטול הלולב בסוכה כמנהג האר"י ז"ל, עי' ציון 64. ועי' ב"ח שם, בפי' ראשון, שפי' דברי הטור בע"א.
  186. טוש"ע תרמד א; פרע"ח שער הלולב פ"ג, הובא בשל"ה סוכה נר מצוה אות יח; שער הכוונות (קג ד וקה ד), הובא בכה"ח או"ח שם ס"ק ג ותרנא ס"ק מו, שטוב ליטלו קודם ההלל ובסוכה, ועי' פרע"ח שבציון 187; חמדת ימים ח"ג פ"ה אות כה. ועי' בהגר"א שם, ראיה לזה מפסחים קיז א: אפשר ישראל וכו' ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה, ומשמע שאומרים ההלל על נטילת הלולב. ועי' שכהנ"ג או"ח שם, שכ"ה מנהג העולם. ועי' שער הכוונות שם, טעם ע"פ הסוד. ועי' כה"ח שבציון 64.
  187. פרע"ח ושל"ה שם; שער הכוונות שם; מג"א תרנא ס"ק יז ותרנב ס"ק ג; סדור יעב"ץ שער התחתון רחוב בה"א פ"ב אות א; שע"ת תרנב ס"ק ב וכה"ח שם ס"ק ח, שכן נהגו קצת מהמהדרים לברך בהנץ החמה בסוכה; בכור"י תרמד ס"ק א, בשם האר"י, וכן מנהג אנשי מעשה. ועי' מחצה"ש למג"א שם ובכור"י שם, שצריך שיזהר ליטול אחר הנץ החמה, עי' להלן. ועי' בכור"י שם, שצריך לברך ברכת התורה קודם נטילה, וצ"ב בדעתו, אם סובר שיש לברך קודם קיום כל מצוה.
  188. עי' ציון 64.
  189. פרע"ח שם; שער הכוונות שם.
  190. עי' ציון 1.
  191. סידור יעב"ץ שם. וכעי"ז בבכור"י שם, משום זריזין וכו'.
  192. עי' טוש"ע שלהלן.
  193. מג"א או"ח שם ס"ק ב, ופמ"ג שם בדעתו. ועי' פיהמ"ש מגילה פ"ב מ"ד: וכל זה למי שעבר ועשה ובשעת הדחק, ומשמע שאינו יוצא אלא בשהיה אנוס, ועי' פמ"ג שם, שפי' דבריו, שבצורך גדול נוטל לכתחילה בעמוד השחר.
  194. עי' משנה שלהלן; עי' משנה שבציון 279: השכים לצאת לדרך וכו' לולב ומנענע וכו' וכשיגיע זמן ק"ש קורא, ומשמע שנוטל קודם זמן ק"ש, שהוא קודם הנץ החמה, ע"ע קריאת שמע; עי' טוש"ע או"ח תרנב א. ועי' ציון 180, בטעם שאין עושים כן לכתחילה.
  195. ע"ע עמוד השחר. לבוש או"ח שם ס"א.
  196. עי' משנה שלהלן.
  197. משנה מגילה כ א, וב"י לטור שם בדעתה.
  198. עי' ציון 1.
  199. ע"ע ספק. מג"א תרנב ס"ק א בד' ר"ן סוכה מו ב (כב ב), הובא בב"י או"ח תרסה; מנ"ח מ' שכד אות ד.
  200. א"ר תרנב ס"ק א, ומחצה"ש שם ס"ק א בדעתו. וכן צידד מחצה"ש שם בד' מג"א שם.
  201. ע"ע ספק, מח' אחרונים. מחצה"ש שם.
  202. פמ"ג או"ח שם א"א ס"ק א ולבו"ש שם וערוה"ש שם ס"ב ומשנ"ב שם ס"ק ב בד' מג"א שם. וכן צידד במחצה"ש שם.
  203. משנ"ב שם.
  204. ע"ע ספק וע' קריאת שמע. מחצה"ש שם.
  205. חת"ס סוכה לח א, שאפשר שנלמד מזמן המצוה שבמקדש, שנסתפק לומר שנמשך עד לשקיעת החמה, עי' ציון 213.
  206. עי' ציון 157 ואילך.
  207. ר"ן שם.
  208. שם.
  209. מג"א שם, ופמ"ג שם ולבו"ש שם ומחצה"ש שם בדעתו; א"ר שם; ערוה"ש שם; משנ"ב שם.
  210. מחצה"ש שם. ועי' פמ"ג שם, שאם ברך עובר בלא תשא, ע"ע ברכה שאינה צריכה.
  211. לבו"ש שם; מחצה"ש שם; משנ"ב שם.
  212. טו"א מגילה כ ב.
  213. עי' זבחים נו א וע' , שדם קדשים נפסל בשקיעת החמה. חת"ס סוכה לח א. ועי' ציון 205, שנסתפק עוד, שאף בגבולים יהיה זמנה עד השקיעה בלבד.
  214. עי' ציון 1 ואילך.
  215. עי' ציון 107 ואילך.
  216. עי' סוכה מג א: אלא ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין וכו', ורש"י שם ד"ה אלא; רמב"ם לולב פ"ז הי"ג.
  217. עי' להלן.
  218. משנה סוכה מב ב: ושאר כל הימים ששה, ורש"י שם ד"ה ושאר; רמב"ם לולב פ"ז הי"ג.
  219. עי' גמ' מג שם ורש"י שם ד"ה אלא; רמב"ם שם.
  220. מאירי סוכה שם.
  221. ר"ן לרי"ף סוכה שם (כא א).
  222. מאירי שם; ר"ן שם.
  223. רבה סוכה מב ב ואילך; רמב"ם שם.
  224. רש"י סוכה מג א ד"ה ויעבירנו; תוס' סוכה שם ד"ה ויעבירנו; מאירי סוכה מב שם; ריטב"א סוכה שם; ר"א מן ההר סוכה מג שם; פסקי רי"ד סוכה שם. ובטעם שלא נקט רבה טעם זה, עי' רש"י שם, שע"פ רוב לא עובר על הוצאה, כגון שהיה מונח בכרמלית או בגינה וקרפף וכדומה, או שהגביהו שלא על מנת להוציאו ונמלך להוציא, ע"ע מוציא, ועי' תוס' שם, שדחה הטעם השני, ועי' פסקי רי"ד שם, מ"ש בזה. ועי' תוס' ור"ן שם, שאין לחוש להוצאה משום שיש לרשויות היכר במחיצות משא"כ בתוך רה"ר. ועי' ריטב"א ור"ן שם, שאחד משני הטעמים נקט, וכעי"ז במאירי שם. ועי' מאירי שם בשם גדולי המפרשים, שעיקר הגזרה היתה שמא יעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר, ולפי שאינו מניח ברה"ר אין כאן חיוב הוצאה והכנסה.
  225. עי' ציון 107.
  226. יבמות צ ב, וע"ע יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה: כח החכמים.
  227. ע"ע יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ציון 44 ואילך, ועי"ש שיש חולקים.
  228. עי' ציון 229 ואילך. מנ"ח מ' שכד אות ב. ועי"ש, מה שפי' בקושית הגמ' סוכה שם.
  229. ציון 107 ואילך.
  230. משנה סוכה מב ב: יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת לולב שבעה; רמב"ם לולב פ"ז הט"ז.
  231. עי' גמ' שם ורש"י שם ד"ה אלא; רמב"ם שלהלן. ועי' חינוך מ' שכד ומנ"ח שם אות ב בדעתו, שמשמע שבגבולים לא היה ניטל בשבת, ועי' מנ"ח שם, שתמה מגמ' הנ"ל.
  232. עי' ציון 257 ואילך.
  233. רמב"ם שם.
  234. ברייתא סוכה מד א.
  235. סוכה שם.
  236. ע"ע מוקצה מחמת גופו.
  237. עי' סוכה מב ב: טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת, ורש"י שם ד"ה טלטול ותוס' שם ד"ה טלטול.
  238. עי' ציון 223.
  239. עי' ציון 1. סוכה שם; רמב"ם שם הי"ד. ועי' גמ' שם מג א ורש"י שם ד"ה הא, שלא הוצרכו לטעם זה אלא קודם שתיקנו שיטול כל אחד בביתו, עי' ציון 256, אבל לאחר התקנה אין לחוש כלל שמא יעבירנו וכו' שמתוך שלא התירו לו אלא בביתו לא יבוא להוציא.
  240. רש"י סוכה שם ד"ה אלא; מאירי סוכה שם; ר"א מן ההר סוכה שם. ועי' רמב"ם שם: נמצא שאין דינו ודין שאר הימים שוה.
  241. רמב"ם שם ע"פ גמ' שבציון 258.
  242. רש"י סוכה שם ד"ה לא ידעינן.
  243. עי' ציון 263.
  244. רמב"ם שם הי"ז: ואין שם מקדש להתלות בו, וכס"מ שם הט"ז בדעתו. ועי' מלכי בקדש לרמב"ם שם הי"ז, שהק' מדוע לא דחו נטילת לולב אף במקדש עצמו, ועי"ש שתירץ, שכל שאין חשש איסור בנטילה גופה אלא משום אחרים, אין דוחים במקדש.
  245. עי' ציון 261 ואילך.
  246. לח"מ לרמב"ם שם.
  247. משנה סוכה מב ב, לגר' רש"י שם ד"ה ה"ג.
  248. רש"י סוכה שם ד"ה החזנין.
  249. משנה שם, ודברי רב נחמן סוכה מה א. ועי' גמ' שם מד ב, שיש שגרסו: גג האיצטבא, ודחו שיש לחוש שיתייבשו.
  250. רש"י שם ד"ה על גב.
  251. ע"ע הר הבית ציון 141. מאירי סוכה שם.
  252. משנה שם.
  253. רש"י שם ד"ה והזקנים.
  254. משנה שם ורש"י שם ד"ה ומלמדין.
  255. רש"י שם.
  256. משנה שם. ועי' ציון 239.
  257. עי' להלן; רמב"ם שם הי"ז.
  258. סוכה שם. ועי' רמב"ם שבציון 241, שכך היה אף בזמן שביהמ"ק היה קיים.
  259. רש"י סוכה שם ד"ה לא ידעינן.
  260. עי' סוכה שם.
  261. רש"י שם ד"ה אינהו.
  262. סוכה מד א.
  263. רמב"ם שם הי"ז.
  264. רש"י סוכה שם ד"ה לדידהו. ועי' אבנ"ז או"ח סי' תנא אות כה, שאע"פ שאילו היו יודעים בני חו"ל בקביעות החודש היו נוטלים, כיוון שעתה אף אם נודע להם שקידשו בי"ד החודש שלא מפי השלוחים חייבים לעשות שני ימים גזרה אטו שאר שנים, כך בני א"י אף שיודעים בקביעות החודש אינם נוטלים. ובטעם שאין אומרים כן ביו"ט שני של גלויות (ע"ע), ע"ע לא תתגודדו ציון 373 ועי' רשימות שיעורים סוכה שם.
  265. ע"ע לא תתגודדו ציון 342 ואילך, מח' אמוראים. ועי"ש ציון 352, שכן הלכה.
  266. מהרשד"ם יו"ד סי' קנג, בתי' ראשון, הובא במשפטי שמואל סי' כו ובכפו"ת סוכה שם. ועי' שו"ת בני ציון (שפירא) סי' טו אות ד, שהק', כיצד ביטלו מצוה מה"ת כדי לקיים מצוה מן המובחר.
  267. מהרשד"ם שם, בתי' שני. וכעי"ז במרומי שדה סוכה שם. ועי' כפו"ת שם, שדחה.
  268. ע"ע לא תתגודדו ציון 401 ואילך, מח' אמוראים.
  269. כפו"ת שם ומקראי קודש ע"ז פי"ב הי"ד בד' הרמב"ם ע"ז שם, שפסק ששני בתי דין בעיר א' הוא בכלל האיסור, ע"פ גמ' סוכה הנ"ל; מהר"ץ חיות יבמות יד א, ע"פ תוס' פסחים יד א ד"ה שתי.
  270. שו"ת רב"ז ח"א סי' יג אות ו, ע"פ גמ' יבמות יד א.
  271. עי' להלן.
  272. מרומי שדה סוכה שם.
  273. רמב"ם סוכה שם הי"ח. ועי"ש: וכבר בארנו שעיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת גזרה וכו', ועי' לח"מ שם, שכוונתו שאף שהוא איסור דרבנן אינו בטל.
  274. ע"ע יום טוב שני של גליות ציון 72 ואילך. מ"מ סוכה שם הי"ג. ועי' שם יוסף סוכה שם הי"ח, שאין אומרים כן אלא במקום שיש לחוש שיעבור איסור בקום עשה, ועי"ש, בטעם שאין בזה משום גזרה לגזרה, ע"ע אין גוזרים גזרה לגזרה וכו'.
  275. טוש"ע או"ח תרנב א. ועי' ב"י וב"ח לטור שם, שכ"מ במשנה שבציון 1130: והיכן היו מנענעים בהודו וכו'.
  276. עי' ציון 1129 ואילך. לבוש או"ח שם ס"א.
  277. עי' ציון 194. עי' להלן; עי' טוש"ע או"ח תרנב א.
  278. טור שם.
  279. ברייתא ברכות ל א. ועי' ציון הנ"ל.
  280. טור שלהלן, ועי' ציון 297 ואילך. ועי' תוס' סוכה לט א ד"ה עובר ותורא"ש שם ורא"ש סוכה פ"ג סי' לג: מצוה מן המובחר, ועי' קיצור פסקי הרא"ש סוכה פ"ג אות לב: ועיקר מצותו לאחזו בידו משיצא מביתו וכו' (וכעי"ז תשוה"ג גאוני מזרח ומערב בשם רב צמח גאון: כיצד מצותו וכו'), ועי' שדה הארץ לרמב"ם סוכה שם, שמשמע בדבריהם שיש חיוב בדבר, ועי"ש, שתמה מדוע שינה הטור בלשונו: המדקדק וכו', שמשמע שאינו חיוב כלל.
  281. עי' להלן; עי' טור או"ח שם; הג' רמ"א או"ח שם.
  282. עי' רש"י סוכה מא ב ד"ה הוה, לעניין תפילה; רמ"א שם. ומשמע שאין בזה אלא משום חיבוב מצוה. ועי' רשימות שיעורים שבציון 126, שפי' בע"א.
  283. ברייתות ותוספתא שלהלן. ועי' רמב"ם לולב פ"ז הכ"ד: כך היה המנהג בירושלים, ועי' עלי תמר לירושלמי סוכה פ"ג הי"א, שמשמע שכן היה מנהג הציבור כולו, ועי"ש, שצידד של' אנשי ירושלים, משמעה יחידים.
  284. עי' גמ' סוכה מא ב.
  285. ברייתא סוכה שם; ברייתא בירושלמי שם, ושם השמיטו: ולנחם אבלים; תוספתא סוכה פ"ב, ושם נוסף: עמד לתרגם ולעבור לפני התיבה; רמב"ם שם; טור שם. ועי' בה"ג סי' טו הל' לולב (עמ' רח) שהוסיף: וקורא את ההלל ועומד לתרגם. ועי' מ"מ ובני בנימין לרמב"ם שם, שהשמיט: קורא ק"ש. ועי' ציון 282. ועי' רשימות שיעורים סוכה שם, טעם שהזכירה הברייתא דווקא ביקור חולים וניחום אבלים.
  286. רש"י סוכה שם ד"ה קורא. ועי' רשימות שיעורים סוכה שם בדעתו, שפתיחת הספר מחייבתו בקה"ת, וע"ע קריאת התורה.
  287. ע"ע הנ"ל. ראבי"ה ח"ב הל' לולב סי' תרפט, הובא במרדכי סוכה רמז תשס ואגודה סוכה פ"ג סי' לד; טור או"ח קלט; ט"ז או"ח תרנב ס"ק ב. וע"ע הנ"ל, שנחלקו אם צריך לאחוז בין בשעת קריאה ובין בשעת ברכה, או באחד מהם.
  288. ברייתא סוכה שם; תוספתא שם: מניחו בארץ; טור או"ח תרנב. ועי' רמב"ם סוכה שם, שהשמיט דין זה, ועי' מעשה רקח לרמב"ם שם, שהוא פשוט. ועי' כפו"ת סוכה שם, הובא בבאר היטב שם ס"ק ג, שמקצת גדולים נוהגים להניח הלולב מידם כשאר עולים לתורה, ומקצתם עולים לתורה עם הלולב, אלא שנותנים אותו לאיש הסמוך להם בעת ברכת התורה.
  289. ירושלמי סוכה פ"ג הי"א.
  290. עי' להלן; לבוש או"ח שם ס"א.
  291. ברייתא סוכה שם; רמב"ם שם; טור שם.
  292. רש"י סוכה שם ד"ה נכנס; ר"א מן ההר סוכה שם.
  293. ע"ע קריאת התורה.
  294. ע"ע הנ"ל.
  295. ע"ע הנ"ל.
  296. גן המלך למהר"א הלוי סי' קלט, הובא בבאר היטב שם.
  297. חמדת ימים ח"ג פ"ה אות כד; ב"ח או"ח תרנב ס"ב (הובא בא"ר או"ח שם ס"ק ב) וט"ז או"ח שם ס"ק ב, בביאור דברי הטור והרמ"א או"ח שבציון 280. ועי' ב"ח שם, שכ"מ בגמ' סוכה שבציון 65, שדווקא אמימר נהג כן.
  298. שיירי כנה"ג לטור שם; חמדת ימים שם.
  299. עי' א"ר שלהלן, ופמ"ג או"ח שם משב"ז אות ב וערוה"ש שם ס"ד בדעתו.
  300. ערוה"ש שם.
  301. א"ר או"ח שם ס"ק ב; משנ"ב שם ס"ק ו.
  302. בכור"י שם ס"ק ד.
  303. ציון 65 ואילך.
  304. עי' גמ' שלהלן. ועי' ציון 383 ואילך, בנוטל בזה אחר זה.
  305. עי' להלן; סוכה לט א.
  306. תוספתא ברכות פ"ו; פסחים ז ב; ברייתא סוכה מו א; גמ' שם לז ב; טוש"ע או"ח תרמד א ותרנא ה.
  307. ציון 191.
  308. רמב"ם ברכות שם; זיו משנה ויצחק ירנן ברכות שם בד' הראב"ד שם, שכוונתו לפרש דברי הרמב"ם. ועי' כס"מ שם, שהקשה מהרמב"ם לולב פ"ז ה"ו, שנקט שמברכים ב"על", ועי' כס"מ שם, שלא דקדק בדבריו וסמך על דבריו שבהל' ברכות, ועי' שו"ת רא"ם סי' מא ומב ושו"ת רדב"ז ללשונות הרמב"ם ברכות שם, בשם יש מי שפירש, שלא כיוון הרמב"ם לומר נוסח הברכה, אלא שיברך על הלולב ולא על שאר המינים, ועי' רדב"ז שם, שדחה, ותירץ שבהל' לולב דיבר במי שנטל כבר הלולב בביתו, ועי' מער"ק שבציון 312.
  309. ע"ע ברכת המצוות: הנוסח, ציון 196 ואילך, מח' ראשונים. עי' רמב"ם שם.
  310. רמב"ם שם.
  311. עי' ציון 346.
  312. מער"ק ברכות שם בד' הרמב"ם שם, שלכן נקט הרמב"ם לולב שם הנוסח ב"על", לפי שכך תקנו לכתחילה. ועי' בן ידיד לרמב"ם ברכות שם, שדחה. ועי' ציון 343, שיש שפי' דברי הרמב"ם בע"א.
  313. עי' ציון 343.
  314. בן ידיד שם בד' כס"מ שם. ועי"ש, שכ"מ בל' הרמב"ם לולב שם: מברך תחילה. ועי' ציון הנ"ל, שיש שפי' דברי הרמב"ם בע"א.
  315. ציון 544.
  316. עי' אבודרהם סדר תפילת סוכות (ד"ה שחרית).
  317. עי' ויקרא כג מ.
  318. עי' ישעיהו סג ט: וינטלם וינשאם.
  319. עי' להלן: הנענועים. אבודרהם שם, הובא בא"ר תרמד ס"ק ג; לבוש או"ח שם ס"ז.
  320. לבוש שם.
  321. עי' ציון 527 ואילך. ס' המנהיג הל' סוכה עמ' שצא, בשם ראב"ן. וצ"ב, מדוע משמע כן מלשון נטילה.
  322. א"ר שם בשם ס' אמרכל.
  323. שו"ת הרשב"א ח"א סי' קנז.
  324. שו"ת הרשב"א שם.
  325. ר' ירמיה ור' זריקא סוכה לז ב, לגר' הרי"ף שם (יח א), ור"י מלוניל לרי"ף שם. ועי' הגר' שלפנינו: ובמינו. ועי' תוס' סוכה שם ד"ה ולגבהיה, מה שהקשה, ועי'כפו"ת וערל"נ סוכה שם. ועי' ריטב"א ופתח עינים סוכה שם וחכמת שלמה לר"ש קלוגר לשו"ע או"ח תרנא ה, טעמים נוספים.
  326. רא"ה סוכה שם, בשם י"מ; ר"י מלוניל שם; ר"א מן ההר סוכה שם; מאירי סוכה שם, בפי' ראשון.
  327. רא"ה שם, בפי' שני, וכעי"ז בריטב"א שם.
  328. הג' ללח"מ לולב פ"ז ה"ו, בד' הרמב"ם שם: הואיל וכולם סמוכים לו, ועי' רבנו מנוח שבציון 333. ועי' מאירי שם, בפי' שני, שפי' בע"א ע"ד הרמז.
  329. ע"ע ברכות הנהנין: קדימה.
  330. שו"ת מהרי"ל סי' קנ, הובא בכפו"ת סוכה שם. ועי"ש, שמ"מ קשה ממה שמקדימים מין משבעת המינים, ע"ע הנ"ל שם, ולא הולכים אחר גובהו.
  331. רש"י סוכה שם ד"ה הואיל; ראשונים שלהלן. ועי' ר"י מלוניל שם. ועי' רוקח סי' רכ: מלך על כל אילני מאכל.
  332. ארחות חיים הל' לולב סי' כא, בשם י"מ; כלבו סי' עב, בשם י"א; מטה משה סי' תתקלא בשם י"א.
  333. מאירי שם; ארחות חיים שם, בפי' ראשון; כלבו שם, בפי' ראשון; רבנו מנוח לולב שם בד' הרמב"ם שבציון 328: וכולם סמוכים לו, שזהו הטעם לדברי הגמ', שכיוון שמינו גבוה השאר טפלים לו, ועי' הג' ללח"מ שבציון הנ"ל; מטה משה שם, בפי' ראשון; א"ר שמלהלן.
  334. עי' ציון 559 ואילך.
  335. עי' טוש"ע או"ח תקצב ג וע"ע תקיעת שופר.
  336. א"ר או"ח תרנא ס"ק לד בד' רמ"א שם יב. ועי' מג"א או"ח שם ס"ק כה, שפי' דברי רמ"א בע"א. ונראה שלסוברים שנקרא האגד על שמו של הלולב וכאילו פירש כל אחד, אינו צריך לחזור ולברך משום שסח, שהרי הברכה מוסבת אף על שאר המינים.
  337. עי' ויקרא כג מ.
  338. ע"ע ברכות הנהנין ציון 169.
  339. עי' מרדכי סוכה רמז תשמט; מנהגי מהרי"ל לולב אות ו. ועי' חכמת שלמה או"ח שם, שיישב בזה קושיית המג"א שבציון 470, שלולי הטעם של ריבוי מצוות שבלולב, היו מברכים על האתרוג, וממילא גם נוטלים אותו בימין.
  340. עי' ציון 471.
  341. עי' ציון הנ"ל.
  342. ערל"נ סוכה שם בד' הרמב"ם שבציון 328.
  343. עי' ראשונים להלן; רמב"ם לולב פ"ז ה"ו, ורבנו מנוח לולב שם וטור או"ח תרנא ובן ידיד שבציון 314 בדעתו, ועי' ציונים 346, 358, שיש שפי' דברי הרמב"ם בע"א; בעה"מ פסחים פ"א (ג ב), בשם אלו שמראין עצמן כמדקדקין; ס' אמרכל (ליקוטי מועדים שבסוף הספר) בשם ר"א ממיץ; ריטב"א פסחים ז ב, בשם י"א: בעוד שמונח בקרקע וכו'. ועי' כלבו סי' עב, שקשה לדעתם מדוע לא תקנו הברכה בלשון להבא "ליטול".
  344. ע"ע ברכת המצוות: עובר לעשייתן. תשוה"ג שערי תשובה סי' לב; ס' האשכול הל' סוכה (ד"ה וקודם שיגביה); מהרי"ל (מנהגים) סדר תפילות חג הסוכות אות יא, בשם ר"ח פלטיאל; רבנו מנוח שם.
  345. ע"ע ברכת המצוות ציון 178. תוס' סוכה לט א ד"ה עובר; תורא"ש סוכה שם, ורא"ש שם פ"ג סי' לג.
  346. עי ציון 436. תוס' ורא"ש שם, בפי' ראשון; אבודרהם סדר תפלת סוכות (ד"ה גומרין); מער"ק בד' הרמב"ם, שבציון 312, ועי' ציון 343; טוש"ע או"ח שם ה; סדור יעב"ץ שער התחתון רחוב בה"א פ"ב אות י. ועי' מרומי שדה סוכה שם, שאופן זה מועיל לסוברים שיוצאים בנטילת זה אחר זה, עי' ציון 559 ואילך, שלדבריהם מתחיל המצוה בנטילת הלולב ומב רך לפני גמרה. ועי' בכור"י תרנא ס"ק כב וערוה"ש שם סי"ג, שלדעתם זוהי העצה המובחרת.
  347. עי' ציון 559 ואילך.
  348. ב"ח או"ח שם אות ד.
  349. עי' ציון 596 ואילך.
  350. ט"ז או"ח שם ס"ק ה; מרומי שדה סוכה לט שם. ועי' ב"ח וט"ז שם, שמשמע שלסוברים שאין יוצאים בזה אחר זה, עי' ציון 576 ואילך, ודאי מועילה עצה זו להחשב עובר לעשייתו, ועי' מרומי שדה שם, שלסוברים כן, אינו מועיל, שהרי קודם שנטל האתרוג לא יצא כלל ואינו עובר לעשייתו, ולכן הביאו הראשונים שלהלן אופנים אחרים (ועי' אגודה שלהלן, שלא הביא אופן זה כלל).
  351. עי' ציון 527 ואילך. ס' הישר לר"ת החידושים סי' תו; תוס' ורא"ש שם, בפי' שני; ס' אמרכל שם, בשם רוקח; פסקי רי"ד פסחים שם; אגודה סוכה פ"ג סי' לג, בשם ר"י; כלבו סי' עב, בשם הר"מ; ר"ן סוכה פ"ג (כ ב), בשם אחרים; הגמ"י לולב שם אות ו, בשם ר"ת; מהרי"ל שם אות ז; אבודרהם שם; טוש"ע שם; דרך החיים סי' קא אות ה. ועי' כלבו שם, שאין לעשות כן לפי שהוא זלזול במצוה, ועוד שאם מהפך לא התחיל במצוה, ואינו כתיקון חכמים שתקנו לברכה ב"על" משום שמברך אחר העשייה, עי' פסחים ז ב וע' ברכת המצוות ציון 204. ועי' חיי אדם ח"ב כלל קמח ס"י, שאינו מן המובחר לפי שההיפוך פוגם את האתרוג. ועי' בכור"י שם, שע"פ רוב אין נזהרים ונוטלים האתרוג כדרכו והופכים לאחר מכן ואינו מועיל. ועי' חמדת ימים ח"ג פ"ה אות כב, שאינו נכון ע"פ הנסתר.
  352. ראשונים שלהלן; הגמ"י שם, בשם רשב"ם; תוס' פסחים שם ד"ה לצאת, בשם ר"י; אבודרהם שם, בשם י"א; רבנו מנוח שם, בשם י"א. ועי' בהגר"א או"ח שם ה ומשנ"ב שם ס"ק כה בדעתו ומעשה רב אות רכד וחיי אדם שם, שעצה זו היא היותר המובחרת שבכולן. ועי' ט"ז או"ח שם ס"ק ה, שאין לעשות כן, שמא לא יכוון בדעתו.
  353. ע"ע מצוות צריכות כוונה, מח' תנאים. ועי' מג"א שם ס"ק יב, שאין לעשות כן מטעם שיש לחוש לדעה זו.
  354. ע"ע הנ"ל, מח' ראשונים. תוס' ורא"ש שם, בפי' שלישי; אגודה שם, בשם ר"י; טור שם; בהגר"א שם; שעה"צ שם ס"ק כט. ועי' כפו"ת סוכה שם, שהקשה שלד' הטור שפוסק שמצוות צריכות כוונה, ע"ע, אין צריך להתכוון שלא לצאת, אלא די בכך שלא נתכוון לצאת, ועי' ערל"נ סוכה שם, שאם לא ייתכוון שלא לצאת ע"כ מכוון לצאת,שהרי לשם כך נוטל הלולב. ועי' רשימות שיעורים סוכה שם, בפי' ראשון, ששאר התירוצים בתוס' ורא"ש שם, שחלקו על אופן זה, סוברים שדין עובר לעשייתם היינו לברך קודם מעשה המצוה, ואילו באינו מתכוון מעשה המצוה נגמר, אלא שקיום המצוה חסר. ועי' רשימות שיעורים שבציון 453, שביאר המחלוקת בע"א.
  355. מהרי"ל שלהלן.
  356. מג"א שם; דרך החיים שם. ועי' בכור"י שם ס"ק כג, שבזה רצה למלא החסרון שהעלה הב"ח שבציון 347, שיוצא בזה אחר זה.
  357. עי' ציון 500. ועי' בכור"י שם וערוה"ש שם, שתמהו מטעם זה. ועי' בכור"י שם, שאפילו לא יצא י"ח קשה, שהרי לא התחיל במצוה, ואינו כתיקון חכמים שתקנו לברכה ב"על" משום שמברך אחר העשייה, עי' ציון 351.
  358. מנהגי מהרי"ל הל' לולב אות ז בד' הרמב"ם שבציון 343, שקודם שיטלנו בידו, היינו קודם שיטלנו כדין. ועי' ציון 343.
  359. ראשונים להלן ובעה"מ שם, ע"פ גמ' פסחים שם; ס' אמרכל שם, בשם ס' העתים; בהגר"א או"ח תרנא ה, ושעה"צ שם ס"ק ל בדעתו, שכך הוא מעיקר הדין. ועי' פסקי רי"ד פסחים שם, שפי' הגמ' שם בע"א. ועי' מאור שם, שאופן זה הוא הידור מצוה, והעושים באופן אחר טועים.
  360. עי' ראשונים שבציון 361; תוס' ורא"ש שם, בפי' רביעי; תוס' פסחים שם ד"ה בעידנא וד"ה לצאת, בשם ר"י; אגודה שם, בשם ר"י; חי' הר"ן פסחים שם, בפי ראשון; עי' מאירי פסחים שם (ד"ה ולענין הברכה); הגמ"י שם, בשם רשב"ם: עיקר מצותו הוא הנענוע; אבודרהם שם, בשם י"א. ועי' רמב"ם שבציון 1100. ועי' תוס' ותורא"ש שם, שמשמע שכן הלכה.
  361. רא"ה שם, ועי' ציון 365, וצ"ב; ריטב"א פסחים שם; ר"ן סוכה שם; רבנו מנוח שם, בשם י"א.
  362. עי' ציון 285.
  363. עי' ציון 280. תוס' ורא"ש שם, וכעי"ז בהגמ"י שם, בשם רבנו שמחה וריב"ם בשם ריב"א, שכל זמן שהוא תופסו עוסק במצוה. ועי' ס' הישר שם, שחולק, לפי שאין שירי מצוה מעכבים.
  364. ראשונים שלהלן.
  365. ע"ע גרות ציון 265 ואילך. בהגר"א או"ח שם ס"ק טו, ע"פ גמ' פסחים שם. וכעי"ז ברא"ה סוכה שם, ועי' ציון 360.
  366. חי' הר"ן פסחים שם, בפי' שני.
  367. מאירי פסחים שם (ד"ה ומ"מ הרבה), בשם גדולי המחברים; כלבו סי' עב.
  368. כלבו שם.
  369. עי' ציון 285.
  370. מהר"ם חלאווה פסחים שם.
  371. ציון 345 ואילך.
  372. חי' רע"א פסחים שם.
  373. מג"א תרנא ס"ק יא; חיי אדם ח"ב כלל קמח ס"י; בכור"י תרנא ס"ק כ; ערוה"ש או"ח תרנא סי"ג; משנ"ב שם ס"ק כו. ועי' מג"א שם ומחצה"ש שם בדעתו, וערוה"ש שם, ראיה לזה ממי ששכח לברך המוציא שמברך באמצע הסעודה, ע"ע ברכות הנהנין ציון 278.
  374. עי' ראשונים שבציון 360. פמ"ג תרנא א"א ס"ק יא; חיי אדם שם; משנ"ב שם.
  375. שעה"צ שם ס"ק לב. ועי"ש, שלדעת בהגר"א שבציון 359 (וכ"ה דעת הראשונים שבציון הנ"ל) שמעיקר הדין א"צ לברך עובר לעשייתה במצוה זו, יכול לברך גם אחר הנענוע.
  376. בכור"י שם, ע"פ תוס' סוכה לט א ד"ה עובר.
  377. ע"ע הושענות וע' סוכות.
  378. בכור"י שם.
  379. שם.
  380. שם.
  381. עי' ראשונים שבציון 363. ערוה"ש שם, ועי' ציון 20. ועי' העמ"ש שאילתא נג אות ד (מהד' מוה"ק עמ' שדמ), שחולק, שכיוון שיכול להניחו מידו ולסיים מצוותו אינו מברך אז.
  382. עי' ציון 559 ואילך.
  383. שו"ת הרשב"א ח"א סי' קנו; ר"ן סוכה פ"ג (יז א); עי' רא"ש שלהלן, וד"מ או"ח תרנא אות יב בדעתו; ב"י או"ח שם (ד"ה ואלו ארבעה); רמ"א שלהלן ציון 387.
  384. שו"ת הרשב"א שם. ועי"ש, שכ"ה לדעתו לעניין תפילין של יד ושל ראש, שמברכים עליהם ברכה אחת, ע"ע תפילין, מח' ראשונים בזה.
  385. עי' ר"ן שם; רא"ש פ"ג סי' יד; טור או"ח שם; רמ"א או"ח שם יב.
  386. רא"ש שם.
  387. עי' ב"י שם; רמ"א שם.
  388. כלבו סי' עב (ד"ה כמה שעור) וארחות חיים הל' לולב אות יט בשם הראב"ד, הובא בב"י שם; מאירי סוכה לז ב.
  389. סוכה מה ב ורש"י שם.
  390. ירושלמי ברכות פ"ג ה"ג.
  391. ע"ע ישיבת סוכה ציון 566 ואילך.
  392. עי' ציון 173.
  393. גמ' שם; ר' יוסי ור' אחא בירושלמי שם, ופנ"מ לירושלמי שם.
  394. עי' ריטב"א סוכה שם.
  395. ע"ע הנ"ל ציון 545, ועי"ש ציון 556 ואילך.
  396. פנ"מ שם, בפי' הירושלמי שם. ועי' רמב"ם לולב פ"ז הט"ו: וכל יום ויום מברך עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב וכו', ועי' בני שמואל לרמב"ם שם, שתמה, מפני מה הזכיר הרמב"ם נוסח הברכה, ועי' כס"מ לולב שם ה"ו וקרית מלך לולב שם הט"ו, ונראה שלדברי הפנ"מ הנ"ל מיושב.
  397. עי' ציון 157 ואילך.
  398. ע"ע ציון +++. ריטב"א שם. ועי' מאירי סוכה שם, שאף שחלוקה מצות לולב משאר מצוות דרבנן, שעיקרה ביום ראשון מן התורה, ולפי שבירך עליה כדין תורה היה ראוי שלא יחזור ויברך, כיוון שהלילות מפסיקים מברך, ועי' ציון 403.
  399. שם.
  400. שם, וע"ע ישיבת סוכה ציון 580.
  401. גמ' שם וריטב"א שם.
  402. ע"ע מצוה דרבנן. ריטב"א שם. ועי' רשימות שיעורים סוכה שם, שצידד שמברך על מצוות מדברי קבלה, או שמברך על מצוות שבהן הברכה אינה על קיום המצוה אלא על חלות ההיתר וההכשר, כגון עירוב תחומין ונטילת ידים.
  403. צל"ח סוכה שם; ערל"נ סוכה שם. וכן נראה לדברי המאירי שבציון 398.
  404. רמב"ם לולב פ"ז הט"ו; טשו"ע תרסב א.
  405. ע"ע הלכה ציון 860.
  406. עי' שבת כג א ומגילה כא ב, וע"ע מצוה דרבנן.
  407. ריטב"א סוכה שם. ועי' ציון 402, שאפשר שלמאירי ר' יוחנן אינו חולק על אמוראים אלו.
  408. ציון 14.
  409. ארחות חיים הל' לולב אות כה.
  410. פמ"ג תרמד א"א, ע"פ ריטב"א סוכה מו א.
  411. ברייתא סוכה שם; רמב"ם ברכות פי"א ה"ט.
  412. ע"ע ברכת הזמן: על המצות. רמב"ם שם.
  413. אגודה סוכה פ"ד סי' מב. ועי"ש, שבירושלמי סוכה פ"א ה"ב, משמע שמברך אף בעושה לאחרים, וצ"ב, שבירושלמי שם לא דיבר בברכת שהחיינו.
  414. רמב"ם שם.
  415. עי' רי"ץ גיאת הל' לולב (עמ' קלד) בשם רבנו סעדיה; ארחות חיים שם, בשם ראשונים; רא"ש סוכה פ"ד סי' ב, ע"פ דברי רב אשי בגמ' להלן שם לעניין ברכת שהחיינו על הסוכה: חזינא ליה לרב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושא; טוש"ע או"ח תרנא ו, ועי"ש תרמד א ותרנא ה.
  416. עי' ראשונים הנ"ל.
  417. עי' ארחות חיים שם וכלבו סי' עב (ד"ה וכתב גאון). וכעי"ז במרדכי סוכה רמז תשסט (הובא בב"י או"ח תרמא), לעניין סוכה; לבוש או"ח תרמד ס"א; מחצה"ש תרמד. ועי' ארחות חיים וכלבו שם שהוסיפו: אינו דין שיסמוך על של צבור, וצ"ב בכוונתם.
  418. עי' מרדכי ומחצה"ש שם.
  419. פמ"ג שם; מחצה"ש למג"א שם.
  420. ציון 38.
  421. ציון 519 ואילך.
  422. לבוש או"ח תרמד ס"א; מג"א שם.
  423. פמ"ג א"א שם.
  424. חיי אדם ח"ב כלל קמח ס"י, הובא במשנ"ב תרנא ס"ק כט.
  425. ע"ע ברכת הזמן ציון 18. חיי אדם שם.
  426. ע"ע ברכת הזמן: על המצות, שמברכים על נר חנוכה וכדומה.
  427. עי' טשו"ע או"ח תרנא ה; הג' לספר המנהגים שלהלן אות רד; לבוש או"ח תרמד ס"א; מג"א תרמד.
  428. ע"ע ברכות ציון 134 ואילך. תשב"ץ ח"ב סי' רד.
  429. תשב"ץ שם; סדור יעב"ץ שער התחתון רחוב בה"א פ"ב אות י, ועי' בכור"י תרמד ס"ק ב, שהעתיקו כן במחזורים דפוס רעדלהיים. ועי' פסקי תשובות תרנא הערה 47, שכן מנהג ויז'ניץ. ועי' בכור"י שם, שתמה, שכיוון שיצא ידי נטילה נמצא מברך שהחיינו אחר עשיית המצוה, וצ"ב, שלא תמה שם על הראשונים שבציון 433, שהביא בתחילת דבריו.
  430. ירושלמי סוכה פ"ג ה"ד.
  431. עי' ציון 1115.
  432. תשב"ץ שם.
  433. ארחות חיים לולב אות כד, בשם ריא"ג; ספר המנהגים ר"א טירנא חג הסוכות; בכור"י תרמד ס"ק ג, שכן מנהג פוזנא.
  434. ארחות חיים שם.
  435. א"ר תרמד ס"ק ו. ועי"ש, שצידד כן בד' ספר המנהגים שם.
  436. עי' סוכה מב א: מדאגביה נפק ביה, ושם מד ב ורש"י שם ד"ה אבל; פסקי ריא"ז סוכה פ"ג ה"ו אות ח, הובא בשלט"ג סוכה פ"ג (כ א) אות ד; כפו"ת סוכה לט א; שו"ת דברי מרדכי (פרידבורג) סי' נט אות ד ואילך; התעוררות תשובה שבציון 446. וכ"מ ברע"א ושפ"א סוכה מב שם, שהקשו שכל שנטל הלולב לשם מצוה והוציאו לרה"ר פטור, לפי שהעקירה היתה בטירדה דמצוה, ע"ע טועה בדבר מצוה ציון 100 ואילך, ומשמע שאינו יוצא אלא בעקירה. ועי' דברי מרדכי שם אות טז, שכ"מ ברמב"ם לולב פ"ז ה"ט: משיגביה. ועי' דברי מרדכי שם אות יג, שכ"מ בשו"ת הרשב"א ח"א סי' רצז, שערבה שנתלשה ביו"ט ראשון או שני אסור ליטלה משום מוקצה, ומשמע שאינו יוצא באחיזה בעלמא, שאין איסור מוקצה אלא בטלטול ולא באחיזה, וכ"מ בכלבו סי' עב בשם הראב"ד ובר"ן סוכה פ"ד (כב ב) וברא"ש סוכה פ"ד סי' ה, שאין נוטלים לולב בשמיני ספק ז' של חג משום מוקצה. ועי' דברי מרדכי שם אות יד, שכ"מ בתר"י ברכות פ"א (ו א) בשם רב האי גאון, שנטילת לולב יש בה מעשה, ומשמע שאינו אחיזה בעלמא, ועי"ש, שכ"מ בראשונים שבציון 479, שנוטלים בימין משום נטילה חשובה, שמשמע שאינה אחיזה בעלמא שאינה מעשה חשוב.
  437. ויקרא כג מ.
  438. עי' ציון 596 ואילך.
  439. ישעיה סג ט. לבוש או"ח תרנא ס"ז.
  440. כפו"ת שם.
  441. רש"ש סוכה מב שם, שדברי הגמ' שם: מדאגביה, ל"ד, אלא משנטלו בידו להגביה. ועי"ש, ראיה לזה מתוס' סוכה לט א ד"ה עובר ובהגר"א או"ח תרנא ה בפי' הגמ' פסחים ז ב, שלא מצאה צד שיברך על הלולב עובר לעשייתה, ולא אמרה שיברך בשעת אחיזה קודם הגבהה, ומשמע שיוצא מיד באחיזתו. ועי' דברי מרדכי שם אות ז, שקשה מגמ' סוכה מב ב, שיש איסור מוקצה בנטילת לולב בשבת, ומשמע שצריך לעקרו, שבאחיזה לבד אינו עובר משום מוקצה, לסוברים כן (ע"ע מוקצה: טלטולו ציון 508 ואילך, מח' ראשונים ואחרונים), ועי' אהל משה סי' קכו, שתירץ שצריך לעקרו עבור הנענועים. ועי' צל"ח שבציון 640.
  442. עי' ציון 436 ואילך.
  443. חת"ס סוכה לג ב (מהד' ירושלים תשס"ו), ומחנה חיים או"ח ח"ג סי' מט, בשם החת"ס; דברי מרדכי (פרידבורג) סי' סג; התעוררות תשובה ח"א סי' קמב; אחרונים שבציונים 458, 459. ועי' תוספת בכורים לבכור"י תרנב ס"ק י, ראיה לזה מיומא מט א ותוס' שם ד"ה בעי לעניין לקיחת הקטורת ביוהכ"פ (עי' ויקרא טז יב, וע' עבודת יוהכ"פ), שמסתפק רב פפא בחפן חברו ונתן לתוך חפניו, אם צריך לקיחה והבאה ע"י אותו כהן, או שיכול להעשות ע"י שני כהנים, ומשמע שמה שאוחז החופן בידיו אינה חשובה לקיחה, עד שיקח בעצמו, ועי' בנין שלמה שם, שדחה, ששם מפורש בתורה שאופן הלקיחה הוא בחפניו, ועי' חזו"א או"ח סי' קמט ס"ק ב, שדחה באו"א. ועי' משיב דבר ח"א סי' מ בשם רא"מ הורביץ ושו"ת יהודה יעלה או"ח סי' קפט בשם ס' פליטת סופרים, ראיה לזה מזבחים יד א לעניין לקיחת דם באצבע בחטאות (ע"ע חטאות החיצונות ציון 3), שאם נתן הקוף על ידו צריך לחזור וליקח, ועי' שו"ת יהודה יעלה ומחנה חיים שם וחזו"א שם, שדחו.
  444. ויקרא כג מ.
  445. חת"ס שם.
  446. התעוררות תשובה שם.
  447. עי' ציון 173 ואילך. תוספת בכורים שם; בנין שלמה או"ח סי' מח בשם ר"י סלנטר; התעוררות תשובה שם. ועי' התעוררות תשובה שם, שאם מניעם קצת בידו חשוב מעשה נטילה.
  448. עי' ציון 640 ואילך, מח' אחרונים. התעוררות תשובה שם.
  449. מחנה חיים שם. ועי"ש ראיות לזה. ועי"ש, שמתחילה צידד לומר כן אף בנטלו קודם עלוה"ש.
  450. סוכה מא ב.
  451. מחנה חיים שם.
  452. ציון 123.
  453. בכור"י שם; מחנה חיים שם, בשם ר"ב איגר; חזו"א שם. ועי' בכור"י ושו"ת יהודה יעלה שם, ראיה לזה מסוכה מב א: הא מדאגביה נפק ביה וכו' כשהפכו, וממה שלא תירצה הגמ' בשנטלו קודם עלוה"ש והוציאו אחר הנץ החמה, משמע שאף באופן זה יצא, ועי' תוספת בכורים ומחנה חיים שם, שדחו. ועי' רשימות שיעורים סוכה לט, בפי' שני, שתלה מח' זו במח' הראשונים באופן הנטילה שתהיה עובר לעשייתה, שלסוברים שנוטל ומכוון שלא לצאת עד אחר ברכה (עי' ציון 352), המצוה היא באחיזת הלולב, ולכן חשוב כמברך קודם המצוה, אבל לחולקים על עצה זו (עי' ציון 346 ואילך), המצוה היא במעשה הלקיחה, ולכן אינו מועיל במה שמכוון שלא לצאת, שהרי מעשה המצוה כבר עבר, ועי' רשימות שיעורים שבציון 354, שביאר המח' בע"א.
  454. סוכה מא ב.
  455. תוספת בכורים שם.
  456. בכור"י שם; מחנה חיים שם, בשם ר"ב איגר.
  457. עי' ציון 443 ואילך.
  458. תוספת בכורים לבכור"י תרנב ס"ק י.
  459. משיב דבר ח"א סי' מ, ושם בד' ראשונים שבציון 352, שאוחז הלולב בידו ואינו מתכוון לצאת עד אחר הברכה, שמוכח שיוצא אף שכבר נגמרה הגבהתו. ועי' שדי חמד כללים מערכת הלמ"ד סי' קמא אות א בשם הנצי"ב, ראיות לזה, ועי' שדי חמד שם, מה שהקשה.
  460. סוכה מא ב.
  461. משיב דבר שם.
  462. משיב דבר שם.
  463. מג"א או"ח תרנא ס"ק ו; שו"ע הרב או"ח שם סי"ג; משנ"ב שם ס"ק טו. ועי' פמ"ג א"א שם, שכ"ה במי שנוטל מספק בלא ברכה.
  464. עי' דברי רבה סוכה לא ב ולז ב: לולב בימין ואתרוג בשמאל; טוש"ע או"ח שם ב.
  465. גמ' סוכה שם, לגר' שלפנינו: הני תלתא מצות והאי חדא מצוה, וריטב"א ומאירי שם. ועי' רא"ה סוכה שם ואגודה סוכה פ"ג סי' לא, שגר': האי תלתא מינא וכו'. ועי' ציון 470.
  466. מאירי שם.
  467. עי' ציון 30.
  468. תשוה"ג שערי תשובה סי' לב; ס' האשכול הל' סוכה (ד"ה וקודם שיגביה); אבודרהם סדר תפלת סוכות (ד"ה וגומרין).
  469. עי' ציון 306.
  470. ע"ע ברכות ציון 132, וע' ימין ציון 172. רבנו מנוח לרמב"ם לולב פ"ז ה"ו. ועי' מג"א או"ח שם ס"ק ו, שהקשה, מדוע לא נקטה הגמ' סוכה שם טעם זה, ועי' ציון 504, שצידד מפני כך לפרש דברי הגמ' בע"א, ועי' חכמת שלמה או"ח שם, שנפק"מ בטעם זה לאיטר, לסוברים שנוטל הלולב בימין כל אדם (עי' ציון 475 ואילך), שמצד דין ברכה, היה נוטלו בימין שלו, ועי' חכמת שלמה שבציון 339, ועי' חת"ס סוכה שם, מה שתירץ בזה.
  471. ערל"נ סוכה שם, שר' ירמיה ור' זריקא שבציון 325, שנתנו טעם אחר לכך שאין מברכים אלא על הלולב, חולקים על רבה. ועי' ציון 342.
  472. מהרי"ל (מנהגים) הל' לולב אות ז; שו"ת מהרי"ו סי' קצא, בשם ריקאנטי שלהלן.
  473. ריקאנטי ויקרא כג מ, שסוד זה נגלה לו בחלום, הביאו ב"י או"ח תרנא (ד"ה אם צריך); שו"ע שם יא; כפו"ת סוכה שם. ועי' כפו"ת שם, ראיה לזה מגמ' סוכה שבציון 888 ואילך, שי"ס שאתרוג של תרומה טהורה אין ליטלו מפני שמכשירו לקבל טומאה ע"י המים הנוטפים מן הלולב, ומשמע שסמוכים זה לזה (ועי' ר"א מן ההר שבציון 889, ולדבריו אין ראיה), ועי' פמ"ג או"ח שם משב"ז ס"ק יד, שדחה. ועי' בהגר"א או"ח שם, מקור לזה ממנחות כז א וויקר"ר פ"ל אות יב. ועי' באר היטב או"ח שם ס"ק כא, שהוא למצוה מן המובחר. ועי' זקן אהרן (לוי) סי' כב בשם ס' צרור חיים, שאין לחברם בשעת הנענוע, ועי' זקן אהרן שם, שדחה.
  474. משנ"ב או"ח תרנא ס"ק כ. וע' ציון 480.
  475. עיטור שער א הל' תפילין החלק הה' (נט ד); ב"י או"ח שם בד' הטור שם, לגר' שלפנינו: ואף אם הוא איטר וכו', ועי' ציון 478, שיש שהגיהו בדבריו; שו"ע או"ח שם ג; לבוש או"ח שם ס"ג, ועי' ט"ז שם ס"ק ג וא"ר ס"ק יא, שתמהו, שפסק שלא כרמ"א להלן; לבו"ש או"ח שם למג"א ס"ק י בד' הב"י שם, בהסבר הרוקח סי' רכ (ד"ה הגידם), ועי' מג"א שבציון 478. ועי' כה"ח או"ח קפג ס"ק כט ורו ס"ק ל, שכ"ה ע"פ הזוהר והמקובלים. ועי' מאמר מרדכי או"ח שם ס"ק ו, שהעולם נוהגים כדעה זו, ואין לגעור בהם, אע"פ שאין העיקר להלכה כן, עי' ציון 478. ועי' מג"א או"ח קפג ס"ק ט, שהקשה סתירה מדברי השו"ע שם ה, שכוס של ברה"ז, איטר אוחזה בימין שלו שהיא שמאל כל אדם, ועי' ברכ"י שם.
  476. ע"ע תפילין.
  477. עיטור שם. ועי' בהגר"א או"ח שם: משום חביבותא.
  478. ראבי"ה ח"ב הל' לולב סי' תרצד; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' יב; שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף קכ, בשם רבנו יואל הלוי, הובא במרדכי השלם סי' תשנא ושבה"ל סי' שסה; רא"ש סוכה פ"ג סי' כה, וב"י או"ח תרנא (ד"ה ומ"ש אתרוג) בדעתו; רי"ו נא"ו נ"ח ח"ד (ס ב); ד"מ או"ח שם אות ב, בשם ר"א מפראג, וביאור מהרש"ל לטור שם וט"ז שם, בד' הטור שם, שיש להגיה בו כדברי הרא"ש, ועי' הגהות והערות לטור (מ"י), שבדפוסים וכת"י שונים, הגר': ואם, ועי' אליה זוטא או"ח שם ס"ק ח, שכ"ה בשלט"ג סוכה (יח א) אות ג, ועי' שכנה"ג הגב"י או"ח שם ס"ד, שפי' דברי הטור בלא להגיה; מהרי"ו סי' קצא; ס' המנהגים ר"א טירנא חג הסוכות; מג"א או"ח שם ס"ק י בד' הרוקח סי' רכ (ד"ה גידם), ועי' לבו"ש שבציון 475; ד"מ שם, ורמ"א או"ח שם ג, שכן נהגו. ועי' ב"ח או"ח שם ושכנה"ג שם וא"ר שם ס"ק יא ופמ"ג שם משב"ז ס"ק ג ומאמר מרדכי או"ח שם ס"ק ו, שדעה זו עיקר להלכה, שכן דעת רוב הפוסקים, ועי' מאמר מרדכי שבציון 475. ועי' כה"ח או"ח שם ס"ק לח, שראוי לצאת ידי שניהם.
  479. ראבי"ה שם; שו"ת הרשב"א שם.
  480. משנ"ב שם ס"ק כ. ועי' ציון 474.
  481. מאירי שם; כלבו סי' עב; ד"מ ורמ"א שם.
  482. מאירי שם.
  483. ציון 488.
  484. עי' ציון 478.
  485. ע"ע תפילין.
  486. ע"ע הנ"ל.
  487. שבו"י ח"ג סי' מו, הובא בשע"ת או"ח תרנא ס"ק י.
  488. שע"ת שם.
  489. עי' ציון 559 ואילך.
  490. א"ר או"ח תרנא ס"ק ח, בשם ס' אמרכל בשם ס' עתים.
  491. עי' להלן.
  492. תשוה"ג שערי תשובה סי' ע; עי' ר"ח סוכה מב א (וכ"ה בריטב"א סוכה שם, בשם י"מ) בפי' הגמ' שם: כשהפכו, ומג"א תרנא ס"ק ט בדעתו, ועי' א"ר או"ח שם ס"ק יב, בשם ס' אמרכל, שדחה פי' זה; עי' מאור פסחים פ"א (ג ב); מאירי סוכה לז ב, בשם י"א; שבה"ל סי' שסו, בשם הר"ר יעקב, וא"ר שם בדעתו, ועי' א"ר שם, שלא פסק שבה"ל כדבריו, עי' ציון 500; שו"ת חוט השני סי' כח ונחלת צבי או"ח שם וט"ז שם ס"ק ג, בפי' דברי רמ"א שם ג, ועי' אחרונים שבציון 500. ועי' בכור"י או"ח ס"ק טז, ראיה לזה מסוכה לא ב.
  493. פמ"ג או"ח שם משב"ז ס"ק ד.
  494. ע"ע דברי סופרים: פעולתם על דברי תורה, וע' ישיבת סוכה ציון 302. פמ"ג שם.
  495. ע"ע מצוות צריכות כוונה. חת"ס סוכה מב שם; הערות רי"ש אלישיב סוכה שם.
  496. עי' ציון 475 ואילך.
  497. עיטור שם; שו"ת חוט השני ונחלת צבי ופמ"ג שם, בד' רמ"א. ועי' פמ"ג שם בד' הרמ"א, טעם אחר, שכיוון שיש מח' בדין האיטר, ספק שמא יצא י"ח, וספק דרבנן (ע"ע) לקולא, ולכן יוצא אפילו למצדדים שמעכב מן התורה, עי' ציון 494.
  498. עיטור שם.
  499. חוט שני שם. ועי' ט"ז שם בד' הרמ"א, טעם אחר, שכיוון שיש מח' בדין האיטר, יש לסמוך על הסוברים שכך דינו לכתחילה, עי' ציון 475, ועי' פמ"ג שם, שהוסיף שלפי שספק שמא יצא י"ח, וספק דרבנן (ע"ע) לקולא, יוצא אפילו למצדדים שמעכב מן התורה, עי' ציון 494, שבספק לא גזרו.
  500. ראבי"ה ח"ב הל' לולב סי' תרצד; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' יב; ריטב"א שם; מאירי שם; כלבו סי' עב; שבה"ל סי' שסה, ועי' ציון 492; תניא רבתי סי' פה ענין אתרוג (צג ב); מנהגי מהרי"ל הל' לולב אות ז; אהל מועד שער סוכה ולולב דרך ד נתיב ד; א"ר או"ח שם בשם ס' אמרכל; שלחן גבוה או"ח שם ס"ק ז וחמד משה שם ס"ק ג ומאמר מרדכי שם ס"ק ח, בד' הרמב"ם לולב פ"ז ה"ו, וצ"ב היכן משמע כן בדבריו; א"ר שם ופמ"ג שם א"א ס"ק ד, בד' ד"מ או"ח שם אות ב; מג"א או"ח שם ס"ק ט ובהגר"א שם ומחזיק ברכה או"ח שם אות ג ומשנ"ב שם ס"ק יט, בפי' דברי הרמ"א שם ג, ועי' אחרונים שבציון 492; סידור יעב"ץ שער התחתון רחוב בה"א פ"ב אות ג. ועי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ושבה"ל וט"ז שם, ראיה לזה מן הגמ' סוכה מב שם, שלא נקטה שהחליף ימין לשמאל כאופן שלא יוצא בו י"ח, אלא היפוך המינים, ועי' ר"ח שבציון 492, שפי' הגמ' בע"א. ועי' מג"א שם ושו"ע הרב או"ח שם סי"ג ובכור"י שם ומשנ"ב שם, שאם החליף טוב ליטלו בלא ברכה, לחוש לחולקים.
  501. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם; תניא רבתי שם; שבה"ל שם.
  502. עי' מאירי להלן.
  503. ויקרא כג מ.
  504. מאירי סוכה לז ב, בשם חכמי לוניל; כלבו סי' עב וארחות חיים הל' לולב סי' יט בשם ר' שלמה, הובא בב"י או"ח תרנא (ד"ה ואלו הארבעה); מטה יהודה או"ח שם ס"ק יא. ועי' מג"א או"ח תרנא ס"ק ו, שצידד לפרש כן דברי הגמ' שבציון 465, שנתנה הגמ' טעם מדוע לא יאחוז גם האתרוג בימינו, משום שאמרה תורה להפרידם, ועי' חת"ס סוכה מב א, שדחה. ועי' בגדי ישע למג"א שם, שקשה שאם יש בחיבור האתרוג ללולב מצוה, עי' ציון 472, מדוע לא יצא אם נטלם ביד אחת. ועי' בכור"י או"ח שם ס"ק יא ומשנ"ב או"ח שם ס"ק טו, שלהלכה יש להחמיר כדעה זו ולחזור וליטול בלא ברכה.
  505. עי' ברייתא שבציון 989.
  506. שפ"א סוכה לד ב ואבנ"ז או"ח סי' תצב אות ב וערוה"ש או"ח שם סי"א בד' ארחות חיים הנ"ל, שלסוברים שלולב א"צ אגד, עי' ציון 946 ואילך, א"א לפרש שבא ללמד שאינו בכלל האגד, אלא שאיגודו מעכב. ועי' ראשונים ואחרונים שבציונים 979, 984 שפי' דברי ר"א בע"א.
  507. מאירי שם; א"ר או"ח שם ס"ק י בשם ס' אמרכל בשם ס' ברוך; ט"ז שם בד' תוס' ורא"ש שבציונים 346, 351, 354, שלא נקטו אופן זה כאחד מן האופנים שאין יוצאים בהם; בגדי ישע שם בד' השו"ע או"ח שם, שלא הביא דין זה; פמ"ג או"ח שם משב"ז ס"ק ד, ועי"ש, שטוב ליטלם פעם נוספת כדין ובלא ברכה; אבנ"ז שם אות ז; אחרונים שלהלן. ועי' ט"ז שם, שכ"מ בל' הברייתא שבציון הנ"ל: יכול יהא אתרוג עמהם באגודה אחת, שאינו מעכב אלא אם צירפו לאגודה (עי' ציון 992) ולא אם נטלם ביד אחת. ועי' הג' חת"ס לשו"ע או"ח שם ב ואבנ"ז שם, שכ"מ בירושלמי שבציון 991: אפילו זה בידו אחת וכו', שמשמע שיוצא אף באוחז שניהם ביד אחת.
  508. גן המלך סי' קלח (בסוף שו"ת גנת ורדים ח"א), הובא בבכור"י שם; הג' חת"ס שם. ועי' גן המלך שם, שכן נהג בשעת ההקפות.
  509. עי' ציון 588.
  510. רוקח סי' רכ (ד"ה גידם), לגר' שלפנינו: שאין לו אלא יד אחת, ומג"א או"ח תרנא ס"ק י בדעתו; א"ר או"ח שם ס"ק יג בד' השו"ע שם ד; משנ"ב שם ס"ק כג. ועי' מג"א ומחצה"ש שם בד' הרוקח שם, שאע"פ שדין נטילה בזרוע תלוי לדעתו בחילופי גרסאות בדין בוהן בטהרת מצורע, ולגר' אחת אינו יוצא (ע"ע לקיחה ציון 63), עדיף ליטול בזרוע מאשר ליטול שניהם בידו, שלדעתו אינו יוצא בין בזה אחר זה, ובין בנטל כולם ביד אחת, עי' ציון 576 ואילך, וציון 504 ואילך. ועי' מג"א שם, שצידד כן בד' הרמב"ם שלהלן, שאפשר שסובר, שלעניין לולב שאינו מפורש בכתוב שהלקיחה ביד, לקיחה בזרוע חשובה לקיחה לכתחילה.
  511. רוקח שם, ומג"א שם בדעתו; משנ"ב שם.
  512. עי' להלן.
  513. שו"ת ר"י מולכו כ"י סי' נ, הובא בברכ"י או"ח שם אות ה; שע"ת שם. ועי' שע"ת שם, שטוב לצאת גם ידי הסוברים שנוטל בזרוע.
  514. עי' ציון 559 ואילך.
  515. מג"א שם בד' הרמב"ם שבציון הנ"ל.
  516. מג"א שם.
  517. מאירי שם. וצ"ב, אם נוטלם בבת אחת, או בזה אחר זה.
  518. רא"ש סוכה פ"ג סי' יד; דג"מ תרנא למג"א שם ס"ק ח בד' רמב"ם לולב פ"ז ה"ו; תוס' שבציון 346 (וכ"ה בשאר ראשונים שבציון הנ"ל) ודג"מ שם בדעתם; חיי"א ח"ב כלל קמח ס"י. ועי' זרע אמת או"ח סי' צה, הובא במחזיק ברכה תרנא אות ד, שצידד שהעושה כן עדיף יותר. ועי' כה"ח תרנא ס"ק נו, שכן מנהג העולם.
  519. סידור יעב"ץ שער התחתון רחוב בה"א פ"ב אות י.
  520. עי' ויקרא כג מ.
  521. ע"ע תפילין. דרשות ר"י אבן שועיב דרשה ליום ראשון דסוכות (ד"ה וענין הנטילה), הובא במטה משה סי' תתקכח וא"ר תרנא ס"ק ז ומג"א תרנא ס"ק ח; דרך החיים סי' קא ס"ה. ועי' דג"מ שם, שתמה שהביאו המג"א להלכה, שהרי חולק על הראשונים דלעיל.
  522. ע"ע הנ"ל. דרשות ר"י אבן שועיב שם. ועי' דג"מ שם, שדין זה טעות, שבתפילין נלמד מן הפסוק: והיו, לשון רבים, שכל זמן שהם בין עיניך יהיו שנים (ע"ע הנ"ל), משא"כ בלולב, ועי' מחצה"ש וא"א בוטשאטש למג"א שם, שאע"פ שבתפילין למדו כן מפסוק, יש לדמות לתפילין מסברא (וכעי"ז בערוה"ש תרנא ס"ט: סימן לדבר), וצ"ב, ועי' חי' חת"ס למג"א שם, שלדעת ר"י אבן שועיב אין למדים מלשון רבים הנ"ל, אלא שפי' הפסוק שכל זמן שיש אות יהיו טוטפות, ואפשר ללמוד כן אף בלולב שלא יהיה כפות תמרים בלא פרי עץ הדר. ועי' א"א בוטשאטש שם, שצידד שאף לדג"מ הנ"ל, אין איסור בדבר.
  523. של"ה סוכה נר מצוה אות טז, ע"פ דרשות ר"י אבן שועיב שם, הובא במג"א שם. ועי' ערוה"ש שם, שלא ידע טעם לזה, וצ"ב.
  524. ליקוטי מהרי"ח (פרידמאן) שחרית דסוכות (ד"ה ועי' במג"א).
  525. שו"ת בנין שלמה סי' מח; שד"ח כללים מערכת הלמ"ד כלל קמא אות סט. ועי' אחרונים הנ"ל, שמנהג העולם שלא לאחוז במקום האגודה, ועי' אחרונים הנ"ל, שצדדו לישב המנהג, שכיוון שאגודים בלולב חשובים כגוף אחד עם הלולב. ז
  526. עי' ויקרא כג מ, שהלקיחה מוסבת על כל המינים, ועי' ציון 604. שד"ח שם.
  527. עי' להלן; ר' חזקיה א"ר ירמיה ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב; רמב"ם לולב פ"ז ה"ו וה"ט; טוש"ע או"ח תרנא ב. ועי' בכור"י או"ח שם ס"ק יג, שהסתפק במינים שגדלו ביבשות אמריקה ואוסטרליה, שביחס לאירופה שמעברו השני של כדור הארץ, גדלים ראשם למטה ועקריהם למעלה.
  528. סידור רש"י סי' רעז; מחזור ויטרי סי' שסה. ועי' ק"נ סוכה פ"ג סי' לב אות ע בד' רש"י סוכה מה ב ד"ה דרך גדילתן: התחתון למטה והעליון למעלה, שהקרוי בלקיחה צד מעלה הוא עליון והקרוי מטה תחתון, אע"פ שאינו כדרך שגדלים באילן, ובא לישב מה שנוטלים האתרוג עוקצו למעלה אף שאין גדל כך באילן.
  529. עי' מאירי סוכה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  530. עי' להלן; סוכה מב א: כשהפכו, ורש"י ור"א מן ההר שם; טוש"ע שם ה.
  531. שמות כו טו. ברייתא סוכה מה שם ודברי חזקיה א"ר ירמיה בשם רשב"י סוכה שם.
  532. לבוש או"ח שם ס"ה.
  533. ס' המנהיג הל' סוכה עמ' שצא.
  534. ירושלמי שם; רי"ץ גיאת הל' לולב; סידור רש"י שם; עי' רמב"ם שם; מחזור ויטרי שם; רוקח סי' רכ (ד"ה נטילת לולב והאתרוג); או"ז ח"ב סי' שטו אות ג; מאירי סוכה מה שם; ס' המנהיג שלהלן; טוש"ע שם ה. ועי' רש"י סוכה מה שם, שמשמע שאתרוג אינו צריך להינטל דרך גדילתו.
  535. ס' המנהיג שם, הובא בא"ר או"ח שם ס"ק יד ובכור"י שם ס"ק יג; מג"א או"ח שם ס"ק ז; משנ"ב או"ח שם ס"ק יז. ועי' ק"נ שבציון 528.
  536. רוקח שם; מטה משה עמוד העבודה סי' תתקכו; פמ"ג או"ח תרנא א"א ס"ק כב; בכור"י או"ח תרנא ס"ק יב וס"ק לה; ק"נ שם; משנ"ב או"ח שם ס"ק טז. ועי' בכור"י שם, ראיה לזה מעצי השטים שבמשכן, שעומדים לאורכם ולא שוכבים, ע"ע משכן. ועי' שעה"צ שם ס"ק יט, ראיה לזה מתוס' שבציון 1031. ועי' ציון 1205.
  537. רמ"א שבציון 1205, ומחצה"ש תרנא למג"א ס"ק כא ובכור"י שבציון הנ"ל, בדעתו.
  538. ציון 1205.
  539. תשוה"ג שערי תשובה סי' לב; ס' האשכול הל' סוכה (ד"ה וקודם שיגביה); דרשות ר"י אבן שועיב דרשה ליום א' דסוכות (ד"ה וענין הנטילה); אהל מועד שער סוכה ולולב דרך ד נתיב ד; אבודרהם סדר תפלת סוכות, בשם רס"ג, הובא בד"מ או"ח תרנא אות ד; שלט"ג סוכה פ"ג (כ א) אות ה, בשם מהררי"ק.
  540. תשוה"ג שם; ס' האשכול שם; דרשות ר"י אבן שועיב שם.
  541. תולעת יעקב סוד ארבעת המינים, הובא בשל"ה סוכה נר מצוה אות יז ובט"ז או"ח תרנ ס"ק א ומג"א תרנא ס"ק ח, שכן דעת חכמי האמת. ועי' אבודרהם שם, שיש שאוחזים כך. ועי' של"ה שם, שכן ראוי לנהוג.
  542. פמ"ג או"ח תרנ משב"ז ס"ק א; אלף המגן סי' תרנא-תרנט ס"א (נדפס בסוף ס' מטה אפרים); משנ"ב תרנא ס"ק מז.
  543. משיב דבר שם. ועי"ש, שבזה יישב הגמ' זבחים שבציון 443.
  544. עי' ראשונים להלן; כלבו סי' עב בשם גאון (ד"ה וכתב גאון); ארחות חיים ח"א הל' לולב אות כא, בשם גאון; ד"מ או"ח שם אות ד, ורמ"א שם ה. וע"ע ברכת המצות ציון 31 ואילך, שאף שאר ברכות המצוות מברכים מעומד.
  545. עי' ראשונים להלן; מג"א או"ח תרנא ס"ק יג. ועי' שו"ת להורות נתן שבציון 549, שמודים כולם שדין עמידה הוא הן במצוה והן בברכה.
  546. פמ"ג או"ח תרנא א"א ס"ק יג; משנ"ב שם ס"ק כז.
  547. ויקרא שם.
  548. ויקרא כג טו.
  549. ע"ע ספירת העומר. ראשונים שבע' ברכת המצוות ציון 43, לעניין ברכה; עי' שבה"ל סי' שסו, בשם לקח טוב (וכ"ה בפסי"ז בראשית יז יג, בשינוי לשון), לעניין ברכה, ועי' שבה"ל סי' קצח, שמשמע שעיקר הדין שתהיה הנטילה עצמה מעומד; הג' ר"פ לסמ"ק מצוה קמה אות ב בשם הרמב"ם, לעניין נטילה; מהרי"ל (מנהגים) הל' לולב אות ה, לעניין ברכה; שו"ת מהר"י וייל סי' קצא, לעניין הנטילה; לבוש או"ח תרנא ס"ה, לעניין ברכה. ועי' שו"ת להורות נתן חי"א סי' סט אות א, שאף הראשונים שלא הזכירו דין זה אלא לעניין הברכה, מודים שעיקר הדין הוא שיטול מעומד, שכיוון שלמדים מדין עמידה שבעצם הספירה, אף בלולב הדין לעמוד בעצם הנטילה, אלא שממילא צריכה גם הברכה צריכה להיות במעומד כדי שלא להפסיק בין הברכה למצוה. ועי' שבה"ל סי' קצח, שמשמע שאינו לימוד גמור אלא אסמכתא, ועי' ערוה"ש או"ח סי"ג, שלכן בדיעבד יצא בישיבה, עי' ציון 557.
  550. ויקרא כג מ.
  551. שמות יב כב.
  552. שבה"ל סי' קצח, לעניין נטילה, ושם שסו, בשם גאונים, לעניין ברכה, הובא באליה זוטא או"ח תרנא ס"ק יא. וע"ע ברכת המצוות ציון 45, מנין שנעשתה לקיחת אגודת אזוב בעמידה.
  553. עי' ציון 27.
  554. שבה"ל שם, בשם אחיו ר' בנימין, לעניין ברכה, הובא באליה זוטא שם.
  555. עי' ציון 1129 ואילך.
  556. שבה"ל שם, בשם אחיו הנ"ל, לעניין ברכה, הובא באליה זוטא שם.
  557. פמ"ג או"ח שם א"א ס"ק יג; ערוה"ש שם, ועי' ציון 549; משנ"ב שם ס"ק כז.
  558. עי' ציון 946 ואילך.
  559. עי' ראשונים להלן; תוס' מנחות כז א ורא"ש סוכה פ"ג הי"ד, בשם בה"ג; רי"ף סוכה (יז א); רמב"ם לולב פ"ז ה"ו; ריטב"א סוכה יא ב, בשם מורו; טוש"ע או"ח תרנא יב. ועי' ב"י או"ח שם, שכ"מ ברש"י מנחות כז א ד"ה אבל, ועי' ציון 582.
  560. ר"ן לרי"ף סוכה (יז א) בשם רמב"ן; עוי"ט סי' א בהג"ה אות ו וחי' רמ"ש סוכה לה ב ומשנה הלכות ח"ג סי' סד בד' הרמב"ם שם: אם לא היה לו וכו' לא יטול, שמשמע לכתחילה, אבל דיעבד יצא, ועי' ציון 565, שיש שפי' דבריו בע"א.
  561. עי' ציון 596 ואילך.
  562. מנחות שם.
  563. ר"ן שם. ועי' קר"א מנחות שם, שקשה לשון הגמ': אין לו, שהיה צ"ל: שלא נטל אלא ג' מינים.
  564. ר"ן שם; עוי"ט שם בד' הרמב"ם שם: והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו, שהוא מטעם ספק ברכה לבטלה.
  565. רא"ה וריטב"א שבציון 1012; ס' אמרכל (ליקוטי מועדים שבסוף הספר); כלבו סי' עב (ד"ה כמה שעור); ב"י שם וקר"א מנחות שם ורשימות שיעורים שבציון 570 בד' הרמב"ם שם (וכעי"ז בר"א מן ההר סוכה לא ב): והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו, שאינו יוצא אפילו בדיעבד, ועי' ציון 560, שיש שפי' דבריו בע"א; חי' רמ"ש שם בד' הטור שבציון 572. ועי' חכמת שלמה לר"ש קלוגר או"ח תרנא, שהסתפק במי שסבר שאין כל המינים אצלו ולבסוף נתברר שהיו כולם אצלו, אם חשוב שחסר בכוונת המצוה.
  566. רמב"ם שם.
  567. מנחות שם.
  568. קר"א שם.
  569. ע"ע. חי' רמ"ש שם.
  570. רשימות שיעורים סוכה יא ב ולא ב אות ה ולד ב.
  571. מג"א תרנא ס"ק כד בד' הטור הג' רמ"א שבציון 572.
  572. רא"ש שם וטור או"ח תרנא והג' רמ"א או"ח שם יב, ובהגר"א או"ח שם ושעה"צ שם אות סו בדעתם. ועי' הג' רמ"א שם במוסגר, שציין לרמב"ם, ועי' בהגר"א שם, שהרמב"ם והרי"ף חולקים בזה. וצ"ב, אם באופן שהמינים ברשותו ולא לפניו שייכים הטעמים שבציונים 569, 570.
  573. מנחות שם.
  574. בהגר"א שם.
  575. רא"ש שם. ועי' ק"נ לרא"ש שם אות ז, שהוא שלא כראשונים שבציון 521, שנוטל האתרוג תחילה, וצ"ב, שדברי האחרונים הנ"ל נאמרו בנוטל כל המינים באגודה אחת, ואילו הרא"ש עוסק בנוטלם זה אחר זה.
  576. עי' להלן; ריטב"א שבציון 1038.
  577. רא"ש ור"ן שם, בשם ר"ת.
  578. ויקרא כג מ.
  579. מנחות שם.
  580. רש"י מנחות שם ד"ה לקיחה תמה, וקר"א מנחות שם בדעתו. ועי' ציון 559.
  581. מנחות שם.
  582. רש"י שם ד"ה אבל, וכפו"ת סוכה לד ב וקר"א שם ואבנ"ז או"ח תצב אות ז בדעתו, ועי' ב"י שבציון 559; תוס' מנחות שם ד"ה לא שנו ורא"ש ור"ן שם, בשם ר"ת. ועי' ר"ן שם, של"מ כפירושו. ועי' רא"ש שם, מה שהקשה.
  583. שו"ת קול אליהו (ישראל) ח"ב סי' כה בד' הר"ן סוכה (יג ב), שהעמיד דברי המשנה סוכה כט ב בלולב הגזול, בנטל לקנותו שפסול משום מצוה הבאה בעבירה (עי' גמ' שם ל א), ומוכח שבלא חסרון זה היתה מועילה נטילתו. ועי' שד"ח כללים מערכת הלמ"ד כלל קמא אות ע, מה שהקשה בזה.
  584. עי' ראשונים שבציון 345. קול אליהו שם, הובא באמ"ב הל' יו"ט סי' כא, בהערות שבסופו אות יז.
  585. עי' ציון 443 ואילך, מח' אחרונים. בנין שלמה להלן.
  586. ע"ע, ועי"ש ציון 26, שי"ס שאין אומרים כן במקום שדבר אחד משמש סיבה וגורם בחיוב לחלותו של השני.
  587. עי' להלן: הבעלות. שו"ת בנין שלמה סי' מח.
  588. ציון 50 ואילך.
  589. ציון 35 ואילך.
  590. ציון 935 ואילך. ועי' ערכנו ציון 1042.
  591. עי' ציון 2.
  592. ויקרא כג מ. ע"ע אתרוג ציון 3.
  593. ויקרא שם. ע"ע לולב ציון 3.
  594. ויקרא שם. ע"ע הדס ציון 3.
  595. ויקרא שם. ע"ע ערבה.
  596. משנה מנחות כז א; ברייתא סוכה לד ב; רמב"ם לולב פ"ז ה"ה; טוש"ע תרנא יב.
  597. ר"א מן ההר סוכה לא ב.
  598. רמב"ם סוכה רמב"ם פ"ז ה"ה, ומ"מ שם בדעתו, ע"פ משנה מנחות כח א, לעניין ארבע ציציות; מאירי שלהלן.
  599. עי' מאירי סוכה שם א.
  600. ויקרא כג מ.
  601. ברייתא סוכה שם; גמ' מנחות שם.
  602. רש"י מנחות שם ד"ה לקיחה תמה, ועי' ציון 580; תוס' מנחות שם ד"ה ולקחתם.
  603. ספרא אמור פרשה יב פט"ז.
  604. פי' ר"ש לספרא שם. ועי' עמודי אש סי' ו אות ט, שצידד לפרש כן הברייתא סוכה שבציון 35, ועי"ש, שיישב בזה דעת הרמב"ם שלא הביא דרשה זו לעניין שאינו יוצא ע"י שליח, ועי' ציון 37, שיש שתירצו דברי הרמב"ם בע"א.
  605. ברייתא סוכה לא א. מאירי שם.
  606. ציון 1292.
  607. ע"ע ציון 5 ואילך, שנחלקו אם צריך כוונה לעבור. בה"ל או"ח שם ד"ה אבל נוטלן, ע"פ ט"ז או"ח שם ס"ק יז.
  608. עי' ראשונים שלהלן; שו"ע שם.
  609. רא"ש סוכה פ"ג סי' יד, בשם הראב"ד; שו"ת מהרש"ל סי' ח בד' הרא"ש שם, ועי' ב"י שבציון 619. ועי' ב"י או"ח תרנא, שהוא לשיטתו שבציון 652 ואילך, שנוטל פסול מאותו המין ואינו מברך, כדי שלא תשתכח תורת לולב וכו', וממילא כן הדין אף במקום שאין כל המינים בידו, ועי' ציון 619.
  610. מהרי"ק סי' מא בשם בעל ההשלמה, בשם מורו.
  611. מהרי"ק שם, ועי"ש, שכן הכריע בעל ההשלמה למעשה; טוש"ע שם.
  612. שו"ת מהרש"ל שם בד' הרא"ש שם; שו"ת מהרי"ל סי' קיב.
  613. שו"ת מהרש"ל שם בד' הטור או"ח תרמט: יאחזם בידו. ועי' ציון 618.
  614. שו"ת מהרש"ל שם. ועי"ש, שאף מנענע הלולב בשעת נטילתו ובהלל,
  615. עי' ציון 611.
  616. מהרש"ל שם.
  617. מהרש"ל שם. ועי' ט"ז שם ס"ק טו בשם מהרש"ל, שלא ינענע בשעת ברכה, וצ"ב.
  618. מהרש"ל שם. ועי"ש שאפילו למה שצידד בד' הטור שאינו מנענע, עי' ציון 613, לא אמר כן אלא ביחידים ולא בש"ץ.
  619. ב"י שם בד' הטור שם, שלא הזכיר דין זה; ר"י פרלא עשה ה (ד"ה ועל כל פנים) בד' הרמב"ם לולב פ"ז ה"ו. וכ"מ במהרי"ל שבציון 629, שלא אמר ליטול אלא ביו"ט שני. ועי' ב"י שם, שהוא לשיטת תוס' ורא"ש שבציון 656 ואילך, שמברך על נטילת פסול מאותו המין לפי שיוצא בו (עי' ציון 667), ולפ"ז אין ראיה שנוטל במקום שאותו מין חסר כדי שלא תשתכח, ועי' מהרש"ל שבציון 609. ועי' ציון 674, שי"מ שמברך אף שהוא משום שלא תשתכח, ולדבריו יש ראיה לנדו"ד אף לשיטה זו.
  620. ר"י פרלא שם.
  621. או"ז ח"ב הל' סוכה סי' שח בשם ר"י מאורלינש, הובא בהג"א לרא"ש סוכה פ"ג סי' יד ובמרדכי סוכה רמז תשמט.
  622. עי' ראשונים שלהלן; תורא"ש סוכה כט ב; שו"ת מהרש"ל סי' ח; רמ"א או"ח תרנא יב. ועי' מהרי"ל סי' קיב ולקט יושר ח"א עמ' קמז ענין א, שצידדו להכריע כן מספק.
  623. ראבי"ה ח"ב הל' לולב סי' תרצז, הובא באו"ז ובמרדכי שם.
  624. תוס' סוכה כט שם ד"ה בעינן; רא"ש סוכה פ"ג סי' ג. ועי' ציון 42, בלקיחה ביד כל אחד.
  625. עי' ציון 157.
  626. שו"ת מהרש"ל סי' ח.
  627. עי' ציון 619.
  628. ע"ע יו"ט שני של גליות ציון 1445.
  629. מהרי"ל שם.
  630. ויקרא כג מ.
  631. תוס' סוטה יח א ד"ה כתבה, ומנ"ח מ' שכד אות ג בדעתם.
  632. סוכה לה א. תוס' שם.
  633. קר"א סוטה שם.
  634. ויקרא שם. עי' מנ"ח מ' שכד אות ג.
  635. מנ"ח שם, ע"פ גמ' גיטין פו ב.
  636. עי' השג' הראב"ד לולב פ"ז ה"ז; קר"א שם בד' הרא"ש שלהלן. ועי' קר"א שם, שכ"מ בר"ן סוכה (טז ב), וצ"ב היכן משמע כן.
  637. עי' לעיל.
  638. רא"ש פ"ג סי' יד, וכ"ה בריטב"א סוכה שם.
  639. ציון 45 ואילך.
  640. צל"ח שבת קלא א. וצ"ב בדעתו, אם יוצא אף באחיזה במין המחובר בלבד, או דווקא במנענעו ממקומו, עי' ציון 436 ואילך, שנחלקו אחרונים בזה.
  641. התעוררות תשובה סי' קמב. ועי"ש, שמ"מ יוצא במינים המחוברים בעציץ שאינו נקוב, שיכול לתולשם עם העציץ.
  642. עי' רמב"ם לולב שם; ר"א מן ההר סוכה שם. ועי' צל"ח שבציונים 648, 649, בטעם שלא מנתה הברייתא אלא אתרוג.
  643. עי' רש"י סוכה שם א ד"ה פריש, ולעזי רש"י שם.
  644. ברייתא סוכה שם א; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח תרנא יג.
  645. גמ' סוכה שם ב: אתי למיסרך. ועי' רמב"ם וטוש"ע שם, וערל"נ סוכה שם ב בדעתם, שמשמע, שהוא איסור, ועי"ש, שתמה, שבגמ' משמע שאינו אסור, אלא שאינו צריך, ועי' ציון 650. ועי' שפ"א סוכה שם, שלסוברים שיוצא בנטילת המינים זה אחר זה, עי' ציון 559 ואילך, עובר בבל תוסיף מה"ת, ומה שאמרו שאסור משום שמא ימשך, שמשמע שאסור מדרבנן, היינו בסוף היום שאין שהות ליטול אתרוג.
  646. ר"ח סוכה שם ורא"ש סוכה פ"ג סי' יד, בפי' הגמ' שם: דאתי למיסרך.
  647. ר"ח שם.
  648. צל"ח סוכה שם, בפי' גמ' הנ"ל, בפי' ראשון. ועי"ש, שלכן לא מנתה הברייתא אלא אתרוג, ששאר מינים שבתוך האגד ודאי עובר משום בל תוסיף, ובאה לחדש שאפילו במקום אתרוג שמחוץ לאגד עובר.
  649. צל"ח שם, בפי' גמ' הנ"ל, בפי' שני. ועי"ש, שצידד כן בד' תוס' סוכה שם א ד"ה לא מצא. ועי"ש, שלכן לא מנתה הברייתא אלא אתרוג, שבשאר מינים ודאי אין ליטול מין אחר משום בל תוסיף, ובאה לחדש שאפילו במקום אתרוג שמחוץ לאגד ואין בו משום בל תוסיף יש לחוש בו משום שמא יברך הרואה.
  650. ערל"נ שם בד' תוס' סוכה שם א ד"ה לא מצא. ועי' ציון 645.
  651. ציון 54 ואילך.
  652. השגות הראב"ד לרמב"ם לולב פ"ח ה"א, ומובא ברא"ש שם; ריב"ש סי' לט בשם הר"ן, ועי' ר"ן סוכה (יז א), שלא נזכר שאינו מברך; שו"ע או"ח שם. ועי' כנה"ג לטור או"ח שם אות ה ע"פ שו"ת מהרש"ל שבציון 609, שהש"ץ נוטל הלולב ומנענע כדינו ולא היחידים, הביאו א"ר או"ח שם ס"ק יט.
  653. ע"ע לולב ציון 472 ואילך, מח' תנאים.
  654. ברייתא סוכה שם.
  655. רא"ש שם בשם הראב"ד.
  656. עי' להלן; תוס' סוכה לא א ד"ה לא מצא; תורא"ש סוכה שם; עי' מאירי סוכה שם, בשם י"א; רא"ש סוכה פ"ג סי' יד בשם ר"י דטראני; מ"מ לולב פ"ח ה"א בשם גאונים. ועי' תוס' ותורא"ש ורא"ש שם, שצדדו לדקדק כן מן הברייתא שבציון 644, ועי' כפו"ת וחת"ס סוכה שם ב, כיצד דקדקו כן.
  657. עי' להלן; ריטב"א סוכה שם ב בד' הגאונים שבציון 673, ועי"ש: דבשעת הדחק לא קפדינן ביה, וצ"ב בכוונתו. ועי' פסקי רי"ד שבציון 673; פסקי ריא"ז סוכה פ"ג הלכה ב אות א.
  658. ע"ע לולב ציון 472 ואילך, מח' תנאים. ראבי"ה ח"ב סי' תרצז; או"ז ח"ב סי' שו; שו"ת הרי"ד סי' קיד; הג"א לרא"ש סוכה שם.
  659. ע"ע הנ"ל שם.
  660. ברייתא סוכה שם.
  661. ראבי"ה שם; או"ז שם; שו"ת הרי"ד שם; ריטב"א שם; מאירי שם; רא"ש שם.
  662. ע"ע לולב ציון 473.
  663. עי' ראבי"ה שם; או"ז שם.
  664. ריטב"א שם.
  665. מאירי סוכה לא א.
  666. רא"ש שם, ואו"ש לולב פ"ח ה"א ואגר"מ או"ח ח"א סי' קפז ולהורות נתן חי"א סי' סד אות ה בדעתו.
  667. רא"ש שם. ועי' ציון 674. וע"ע מסרן הכתוב לחכמים, שי"ס שלא נאמר כלל זה אלא בשני כתובים המכחישים זא"ז.
  668. חכ"צ סי' ט בד' הרא"ש.
  669. ק"נ לרא"ש שם אות ה.
  670. עי' ציון 1.
  671. ק"נ שם אות ו, בפי' ראשון. ועי"ש, בפי' שני, שצידד שמברך אף ביום ראשון, שתקנו חכמים שלא יגרע משאר ימים.
  672. ריטב"א שם.
  673. ריטב"א סוכה שם ב ומ"מ לולב פ"ח ה"א בשם הגאונים; פסקי רי"ד סוכה שם ב: כל פסלויות הנמנים במשנתנו, ועי"ש בהמשך, שמשמע קצת שלא הכשיר אלא בפסולי הדר; עי' מאירי שם; חת"ס סוכה שם בד' תוס' שם; בנין ציון סי' לג בד' הטור או"ח תרמט. ועי' בנין ציון שם, שצידד כן בד' שו"ת הרי"ד סי' קיד, הובא בברכ"י או"ח שם אות ה, שמברכים על לולב שחסר בשיעור אורכו.
  674. מאירי שם; חת"ס סוכה שם בד' תוס' שם. ועי' כנה"ג לטור או"ח תרמט אות ו, שמשמע שכתב כן בד' הרא"ש שם, וצ"ב.
  675. עי' ציון 645 ואילך.
  676. מאירי שם
  677. עי' ציון 660.
  678. חת"ס שם.
  679. ע"ע לולב שם.
  680. יראים סי' תכב, הובא במרדכי סוכה רמז תשנ; רמב"ם לולב פ"ח ה"א; מאירי סוכה שם בשם גדולי המחברים; רמ"א או"ח תרמט ו. ועי' אגור סי' אלף ז, הובא בד"מ הקצר או"ח תרמט אות ט, שבאשכנז נוהגים ליטול יבשים אף כאשר יש לחים.
  681. עי' ציון 660. יראים שם; מאירי שם.
  682. מ"מ לרמב"ם שם.
  683. רמב"ם שם; מאירי שם.
  684. מאירי שם; קובץ על יד לרמב"ם שם.
  685. הגמ"י לרמב"ם שם אות ד; מרדכי סוכה סי' תשנ בשם ר"א ממיץ, ועי' יראים סי' תכב, הגר' אחרת, ומשמע שלא התיר אלא בלולב; רמ"א או"ח תרמט ו, שיש לסמוך עליהם בשעת הדחק.
  686. ציון 150 ואילך.
  687. ע"ע הדס ציון 60.
  688. ע"ע ערבה.
  689. ב"י או"ח תרמט בד' הטור שם: וכל הפסולים מחמת מום וכו', שבא למעט שאינם מינם; א"ר או"ח שם ס"ק כא בד' כלבו סי' עב (סוד"ה כתב ה"ר יצחק); ב"ח או"ח שם אות ד בד' ירוחם נ"ח ח"ג; מג"א או"ח שם ס"ק כד בד' השו"ע שם; בגדי ישע או"ח שם בד' הלבוש שם ס"ו. ועי' פמ"ג או"ח שם א"א ס"ק כח, שצידד שפסולים אלו חמורים מרימון ופריש, שיטעו בהם יותר.
  690. מג"א או"ח שם ס"ק כח וא"ר שם ס"ק כב בד' הרמ"א שם. ועי' בגדי ישע שם, שדחה. ועי' בכורי יעקב שבציון 698, שפי' דברי הרמ"א בע"א.
  691. עי' ציונים 868, 942.
  692. לבוש או"ח תרמט סע' ו בד' טור שם.
  693. עי' לבוש שם בשם יש מתירים ע"פ רמ"א או"ח שם, וא"ר שם ס"ק כב בדעתו. וכ"מ בב"י שבציון 689 בד' הטור שם, שלא מיעט אלא שאינם מינם.
  694. ראבי"ה ח"ב סי' תרצז; או"ז ח"ב סי' שו.
  695. עי' ראבי"ה שם.
  696. עי' ציון 652 ואילך.
  697. בכור"י או"ח תרמט ס"ק מ.
  698. בכור"י שם, הובא או"ח שם ס"ק נט. ועי"ש, שצידד כן בד' רמ"א או"ח שם. ועי' אחרונים שבציון 690, שפי' דברי רמ"א בע"א.
  699. ע"ע ברכות ציון 148.
  700. בכור"י שם, הובא בשעה"צ או"ח שם אות סח.
  701. ציון 158 ואילך.
  702. עי' ציון 1.
  703. עי' להלן.
  704. משנה וברייתא סוכה מא ב; רמב"ם לולב פ"ח ה"י. ועי' רמב"ם שם, שהוסיף: שישאלנו ממנו, ועי' רבנו מנוח לרמב"ם שם, שכ"ש גזול.
  705. ברייתא שם; רמב"ם שם.
  706. ויקרא כג מ.
  707. רש"י סוכה לג ב ד"ה ערבה.
  708. ר' אליעזר בברייתא סוכה כז ב; ברייתא שם מא ב; גמ' שם כט ב; טוש"ע או"ח תרמט ב.
  709. ברייתא שם מא ב.
  710. משנה שם כט ב.
  711. משנה שם לב ב.
  712. משנה שם לג ב.
  713. משנה שם לד ב. עי' גמ' שם כט ב: לא שנא ביו"ט ראשון וכו' דכתיב לכם משלכם.
  714. רבנו מנוח שם.
  715. עי' להלן.
  716. משנה שם מא ב.
  717. ציון 842 ואילך.
  718. ציון 280 ואילך.
  719. עי' לעיל.
  720. עי' ציון 157.
  721. עי' ציונים 35, 596 ואילך. תוס' סוכה כט ב ד"ה בעינן; תורא"ש סוכה שם.
  722. תוס' סוכה כט ב ד"ה בעינן; רא"ש סוכה פ"ג סי' ג ותורא"ש סוכה שם. וכ"מ ברש"י סוכה שם ד"ה בשלמא.
  723. תור"פ סוכה שם.
  724. עי' ציון 107.
  725. ערל"נ סוכה שם ומשנת יעבץ או"ח סי' סח אות א ורשימות שיעורים סוכה שם, בד' תוס' שם, וערל"נ שם בד' תוס' שם מג ב ד"ה והביאו; משנת יעבץ ורשימות שיעורים שם בד' רש"י שבציון 843.
  726. עי' ראשונים שבציון 727; מלחמות ה' סוכה ריש פ"ג (אבל עכשיו וכו') והשגות להל' לולב לראב"ד (ד"ה אבל דבר מפורש), בפי' הגמ' סוכה שם, הובא בר"ן סוכה שם (יג ב); ריטב"א סוכה שם; עי' רמב"ם לולב פ"ח ה"ט, וערל"נ סוכה שם בדעתו, וכ"מ במ"מ שם בדעתו.
  727. עי' ר"ח סוכה שם; הל' לולב לראב"ד (ד"ה ואי קשיא); ר"א מן ההר סוכה שם, בשם י"מ. ועי' תוס' וריטב"א שם, שדחו.
  728. ריטב"א שם.
  729. מג"א תרמט ס"ק ט, ופמ"ג בא"א שם ומחצה"ש שם בדעתו, ותרנח ס"ק ג, ע"פ הרא"ש חולין פ"ח סי' כו והל' קטנות ציצית סי' ב וטוש"ע או"ח יד ד, לענין ציצית. ועי' ציון 731, שסתימת דברי הטוש"ע משמע שאינו יוצא בהם.
  730. מחצה"ש שם.
  731. ט"ז או"ח יד ס"ק ה; צ"צ (לובאויטש) אהע"ז סי' צח אות ה. ועי' מג"א תרנח שם, שצידד כן בתחילה. ועי' צ"צ שם, שכ"מ בטוש"ע או"ח תרנח ג, שסתמו שאין שאלה מועילה.
  732. צ"צ שם.
  733. עי' ציון 746.
  734. עי' ציון 747 ואילך.
  735. צ"צ שם. ועי' ציון 754, שי"ס בטעם שא"צ לפרש, לפי שלב בי"ד מתנה, ולדעתם נראה שלא אמרו כן אלא בארבעת המינים של הקהל, ולא בשואל מחברו.
  736. בכור"י או"ח תרמט ס"ק כג; משנ"ב או"ח שם ס"ק לד.
  737. ע"ע. תרוה"ד סי' ק ופסקים סי' קנט, הובא ברמ"א או"ח שם ה.
  738. עי' תרוה"ד שם ושם; ט"ז או"ח שם ס"ק ז; משנ"ב שם ס"ק לד.
  739. פמ"ג או"ח שם משב"ז ס"ק ז.
  740. עי' ציון 729 ואילך.
  741. תרוה"ד שם ושם.
  742. פמ"ג שם.
  743. ט"ז או"ח יד ס"ק ה. ומשמע שבמקום שיש אומדנה שמתרצה לתת, יוצא בהם, וכ"מ במג"א תרנח ס"ק ג וא"ר או"ח שם אות ד.
  744. בכור"י תרנח ס"ק ו. ועי"ש, שלכן אף ביש אומדנה שמתרצה אינו מועיל.
  745. עי' ציון 780.
  746. עי' רי"ף סוכה פ"ג (כ א) ע"פ גמ' ב"ב קלז ב, ורמב"ם לולב פ"ח הי"א, ומ"מ שם בדעתם, שחולקים על רשב"ם וסיעתו שלהלן.
  747. עי' להלן.
  748. ע"ע מתנה על מנת להחזיר. רשב"ם ב"ב קלז ב ד"ה ואם לאו; תוס' סוכה כז ב ד"ה כל ומא ב ד"ה אלא; ראבי"ה ח"ב הל' לולב סי' תרנד; סמ"ג עשה מד בשם רשב"ם; שבהל"ק סדר חג הסוכות סי' שסד; הג' ר"פ לסמ"ק מצוה קצג אות טו; מאירי ב"ב שם בשם חכמי הצרפתים; רא"ש סוכה פ"ג סי' לא וב"ב פ"ח סי' מז ותורא"ש סוכה מא שם; ארחות חיים ח"א הל' לולב אות לא; רי"ו או"ח נתיב ח ח"ד (ס ג); רבנו מנוח לולב פ"ח הי"א בשם רשב"ם; אגודה סוכה פ"ב אות כ; ר"ן סוכה (יב ב); ס' המנהגים (טירנא)דיני לולב וסוכה (ד"ה קצת הלכות); אגור הל' אתרוג סי' אלף יח בשם רשב"ם; טוש"ע או"ח תרנח ט. וכ"מ בראב"ן סוף סוכה (ד"ה אמר ר' זירא). ועי' א"ר או"ח שם ס"ק יב בשם קיצור של"ה, שעדיף ליטול אתרוג הקהל מאתרוג חברו שנתן לו במתנה, ועי' א"ר שם ורב פעלים ח"ב סי' סד, שדחו. ועי' חיי"א ח"ב כלל קנב ס"ח, שמי שביכולתו לתת מעות ואינו נותן אינו יוצא י"ח.
  749. רשב"ם שם; תוס' שם מא ב; הג' ר"פ לסמ"ק שם, שבכמה מקומות מצינו שהולכים אחר אומדן דעת בלא פירוש; שו"ת הרשב"א שם; מאירי שם; רא"ש סוכה שם; רי"ו שם; טוש"ע שם.
  750. תוס' שם; טור שם. ועי' ערה"ש או"ח שם ס"כ, שכל אחד מכוון שיהיה כפי הדין.
  751. ע"ע אתרוג ציון 149. קה"י ח"ב סי' ו וסנהדרין סי' יד, בד' ראשונים שלהלן, וע"ש שי"ס שחשוב ראוי לחלוקה.
  752. רשב"א ב"ב קלז ב ובשו"ת ח"א סי' סב וסי' תו, וריטב"א ב"ב שם וסוכה מא ב בשמו, ומ"מ לולב פ"ח הי"א בשמו, ועי' שו"ת הנ"ל, שהוא להלכה ולא למעשה; עי' ד' ר' אביגדור כהן צדק בשו"ת הרא"ש כלל לה סי' ב, ושו"ת בית שערים מכת"י סי' יג וקה"י שם ושם בדעתו, וע"ע לכם ציון 919; ספר הפרדס שער המעשה (ד"ה מכל מקום למדנו); אהל מועד שער סוכה ולולב דרך ה. ועי' בית שערים שם, שכ"כ אף בד' תוס' סוכה כז שם.
  753. ריטב"א שם. ועי' ערך השלחן או"ח תרנח ס"ק יא, שהביא בשם הריטב"א להיפך מזה, וצ"ב. ועי' ציון 755, שכן הדין לטעם שלב בי"ד מתנה, ונראה שלטעם שבציון 749, שהוא משום אומדנה, אינו מועיל במקום שיש קטנים בקהל.
  754. ע"ע לב בי"ד מתנה: בשאר ענינים. רבנו מנוח שם; יש"ש יבמות פי"ב אות יט; סדר היום כוונת הלולב ואגודתו. וצ"ב, שמשמע שהיא אומדנא בדעת הקהל, וכדברי ר"פ שבציון 749.
  755. רבנו מנוח שם. ועי' ציון 753.
  756. רא"ש סוכה ורי"ו שם.
  757. הגמ"י לולב פ"ח אות ת, הובא בד"מ לטור שם אות ד ורמ"א או"ח שם; סדר היום שם.
  758. הגמ"י וד"מ שם, הובא במג"א או"ח שם ס"ק יב ומשנ"ב שם ס"ק לט ומב.
  759. תשוה"ג החדשות עמנואל (אופק) סי' קס; סמ"ק מצוה קצג; רא"ש סוכה ורי"ו ואגור שם בשם רב שרירא גאון; ארחות חיים שם וכלבו סי' עב בשם הראב"ד וארחות חיים שם בשם בעל העתים; רבנו מנוח שם בשם יש מדקדקים; אהל מועד שם בשם גדולי המורים.
  760. ארחות חיים וכלבו שם.
  761. מרומי שדה סוכה מא ב. ועי"ש, שמ"מ נחלקו, שלרב שרירא גאון הנ"ל אינו מקנה במתנה על מנת להחזיר, אלא סתם, לפי שחושש שייפסל ולא יתקיים התנאי.
  762. עי' לעיל.
  763. עי' להלן, אם קונה מדרבנן או מדאורייתא.
  764. ר' זירא סוכה מו ב ורש"י וריטב"א ומאירי שם. ועי' רש"י שם ד"ה אקנויי: אינו יכול לחזור ולהקנותו לאביו וכו', ועי' רש"ש סוכה שם, שהקשה, שהרי מציאתו לאביו, ע"ע אב (מוליד) ציון 99.
  765. ע"ע קטן.
  766. ע"ע הנ"ל.
  767. ריטב"א סוכה שם; ר"ן סוכה שם (כב ב). וכעי"ז בפסקי רי"ד סוכה שם, בתי' שני, ועי"ש, שפי' דברי הגמ', שאין להקנות אף לקטן שהגיע לעונת הפעוטות, לפי שאין הקנאתו מועילה לשאר בני אדם, אלא לבעלים ראשונים. וכ"מ בכס"מ לולב פ"ח ה"י בד' הרמב"ם שם, ועי' לח"מ סוכה שם, שתמה, ועי' מער"ק ומלכי בקדש סוכה שם, ע"פ בדק הבית שבציון 771, שפי' דברי הכס"מ בע"א.
  768. ריטב"א שם.
  769. ע"ע קנין דרבנן, מח' ראשונים ואחרונים. שעה"מ סוכה שם בד' הר"ן שם.
  770. עי' להלן.
  771. ע"ע ציון 61 ואילך, מח' ראשונים. עי' רמב"ם לולב פ"ח ה"י, ורבנו מנוח סוכה שם ובדק הבית לטור או"ח תרמט ולח"מ שם ע"פ מ"מ מכירה פכ"ט ה"א בד' הרמב"ם שם ושם, ומער"ק ושביתת יו"ט ומלכי בקדש ואו"ש סוכה שם, בדעתו; שעה"מ סוכה שם בד' תוס' קידושין יט א ד"ה אומר. ועי' כס"מ סוכה שבציון 767.
  772. עי' ציון 769. או"ש בד' הרמב"ם שם.
  773. ע"ע דעת אחרת מקנה ציון הנ"ל. עי' רש"י סוכה שם ד"ה מקנא.
  774. עי' ציון 769.
  775. רשימות שיעורים סוכה שם בד' רש"י שם ד"ה מקנא וד"ה אקנויי.
  776. ע"ע דעת אחרת מקנה ציון הנ"ל.
  777. פסקי רי"ד סוכה שם, בתי' ראשון.
  778. ציון 472 ואילך.
  779. ציון 563 ואילך.
  780. ציון 1016 ואילך.
  781. ציון 568 ואילך.
  782. ציון 973 ואילך.
  783. ציון 762 ואילך.
  784. ע"ע אתרוג: הידורו, מח' תנאים.
  785. משנה סוכה כט ב, בלולב; משנה לב ב, בהדס; משנה שם לג ב, בערבה; משנה שם לד ב,באתרוג.
  786. ויקרא כג מ. ותוס' כט שם ד"ה לולב וריטב"א כט שם ותורא"ש שם, ע"פ סוכה לא א; כפו"ת ופנ"י ורע"א ומרומי שדה שבציון 805, בד' רש"י שבציון 788, שלא למדים מהכתוב: ואנוהו, אלא לעניין שאר ימי החג.
  787. שמות טו ב.
  788. רש"י סוכה כט שם ד"ה יבש; סמ"ג עשה מד; מאירי סוכה שם בשם גדולי הרבנים. ועי' תוס' ותורא"ש שם, שהקשו שדין הידור מצוה אינו פוסל בדיעבד, ועי' מאירי שם וכפו"ת סוכה שם, בתי' שני, ופני שלמה ושפ"א, מה שתירצו, ועי' ציונים 790, 805, תי' נוספים. ועי' פרחי כהונה סוכה שם, שעיקר קושיית התוס' מן הגמ' לא שם, שלמדים מהיקש.
  789. עי' תוס' ותורא"ש שם; מאירי שם. ועי' מאירי שם ושפ"א סוכה שם, שההיקש שבגמ' לא שם, נדחה למסקנה.
  790. כפו"ת סוכה שם, בתי' ראשון; ערל"נ סוכה שם. ועי' אחרונים הנ"ל, שבזה מיושבת קושית הראשונים שבציון 788.
  791. רשימות שיעורים סוכה שם.
  792. עי' להלן.
  793. רשימות שיעורים שם.
  794. עי' להלן; ראשונים שבציון 821.
  795. עי' דברי רב סוכה לו ב, בלשון ראשון: אין זה הדר, וגמ' שם, וע"ע הקריבהו נא לפחתך ציון 75 ואילך.
  796. עי' רש"י סוכה שם ד"ה אלא לרב; מלחמות ה' סוכה ריש פ"ג (אבל עכשיו וכו'); מאירי סוכה שם; ר"א מן ההר סוכה שם, בפי' שני. ועי' ר"א מן ההר שבציון 816, שפי' בע"א.
  797. גמ' סוכה כט שם.
  798. רש"י סוכה כט שם ד"ה בשלמא ושם לו ב ד"ה אלא לרב; תוס' סוכה כט שם ד"ה בעינן; ר"א מן ההר סוכה לו שם; מאירי סוכה כט שם; רא"ש סוכה פ"ג סי' ג ותורא"ש סוכה כט שם. ועי' ראשונים שבציון 861, שפי' בע"א, ולדעתם לא דברה הגמ' בנטילה בגבולים.
  799. עי' ציונים 809, 810.
  800. ר"ן סוכה ריש פ"ג (יג ב), שכ"מ בלשון הגמ' שבציון 810: זה הדר, שמעכב דין "הדר" אף בשאר ימי החג, אלא שחשוב הדר אף שחסר; מאירי סוכה כט ב. ועי' כפו"ת סוכה לו שם, שנחלקו שתי הלישנות בגמ' שם, אם חשוב הדר דווקא בחתך מקום האכילה. ועי' ראשונים שבציון 811, שפי' בע"א.
  801. ר"ן שם.
  802. ר"ן שם.
  803. עי' ציון 157.
  804. רש"י סוכה כט שם ד"ה בשלמא, וכעי"ז בתוס' כט שם ד"ה בעינן.
  805. רש"י סוכה לו שם. ועי' כפו"ת סוכה כט שם, בתי' שלישי, ופנ"י סוכה שם, בתי' ראשון, ורע"א ומרומי שדה סוכה שם ורשימות שיעורים שבציון 793, שלכן נקט רש"י שבציון 788, שפסול יבש הוא מטעם הידור מצוה, ולא מדין הדר, שבא לפרש טעם הפסול בשאר ימי החג, ועי' ציון 786, שלדעת כפו"ת ופנ"י ורע"א ומרומי שדה שם, ביום ראשון של חג פסול מדין "הדר", ועי' רשימות שיעורים הנ"ל, שפסול מדין ואנוהו אף ביו"ט ראשון. ועי' פנ"י שם, שלכן פסול בדיעבד שלא יבואו לטעות ולהכשירו אף ביו"ט ראשון, ובזה מישב קושית הראשונים שבציון הנ"ל. ועי' רשימות שיעורים שם, שלדעה זו פסול "הדר" הוא פסול בחפצא, ולכן פוסל בשאר ימי החג, בשונה מדין חסר ושאול שהם פסולים בלקיחת הגברא, ולא תקנו חכמים בשאר ימי החג.
  806. מלחמות ה' סוכה ריש פ"ג (אבל עכשיו וכו').
  807. ע"ע לולב ציון 571 ואילך.
  808. עי' להלן; ראשונים שבציון 822.
  809. סוכה לו ב ורש"י שם.
  810. לשון שני בגמ' סוכה שם. ועי' ר"ח סוכה שם, שגר': אין זה הדר, אף בלשון שני, אלא שפי' שהוא בל' תימה.
  811. עיטור הל' לולב (פט ד) בשם רבינו אבן גיאות; חי' הרא"ה סוכה כט ב; הל' לולב לראב"ד ענין גזול בשני; מלחמות ה' שם; ר"א מן ההר סוכה שם, בפי' שני. ועי' ר"א מן ההר שם, שפי' הלשון: זה הדר, היינו ליום שני אבל ליום ראשון פסול. ועי' ציון 800.
  812. עי' משנה סוכה כט ב.
  813. סוכה לו שם: ל"ק כאן ביו"ט ראשון כאן ביו"ט שני. עיטור שם.
  814. עי' ציון 795.
  815. ע"ע הקריבהו נא לפחתך.
  816. ר"א מן ההר סוכה שם, בפי' ראשון; כפו"ת סוכה שם בד' הרמב"ם שבציון 822. ועי' ציון 796.
  817. עי' ציון 848.
  818. עי' ציון הנ"ל. עיטור שם בשם רבינו אבן גיאות.
  819. ירושלמי שבציון 850.
  820. הל' לולב לראב"ד, ענין גזול בשני.
  821. עיטור שם בשם רב פלטוי גאון וכולהו רבוותאי; רא"ש שם; טור או"ח תרמט. ועי' עיטור שם, שהרי"ף לא פסק, ועי' רא"ש שם, שמשמע שד' הרי"ף סוכה פ"ג (יג ב), שסתם כדברי המשנה, לפסול בין ביו"ט ראשון ובין ביו"ט שני.
  822. עי' רמב"ם לולב פ"ח ה"ט; עיטור שם בשם רבינו אבן גיאות; עי' ראב"ד סוכה שם, ולח"מ שם בדעתו; מלחמות ה' שם והשגות להל' לולב לראב"ד (ד"ה אבל דבר מפורש), הובא בר"ן סוכה שם (יג ב); ריטב"א סוכה כט שם; מ"מ סוכה שם בשם הגאונים.
  823. עי' ציון 794 ואילך.
  824. ערל"נ סוכה כט ב בד' תוס' שם ד"ה בעינן; רשימות שיעורים סוכה שם בד' רש"י ותוס' שבציון 804. ועי' מלחמות ה' סוכה ריש פ"ג (אבל עכשיו וכו').
  825. עי' ציון 808 ואילך.
  826. הל' לולב לראב"ד, ענין גזול בשני; אחרונים בד' הרמב"ם שבציון 832.
  827. ראב"ד שם.
  828. השגות הרמב"ן להל' לולב לראב"ד (ד"ה אבל דבר מפורש); ריטב"א סוכה שם. ועי' רשימות שיעורים סוכה שם בשם הגר"ח מבריסק, שאין כוונת הרמב"ן שאינו מין אתרוג וכדומה, שאם כן היה לו לפוסלו אף בגבולים, אלא שהוא פסול בחפצא, בשונה מפסולים אחרים שלדעתו כשרים במקדש, עי' ציון 127, שהם פסולים בלקיחה.
  829. מלחמות ה' שם.
  830. סוכה שם.
  831. מלחמות ה' והשגות הרמב"ן להל' לולב שם, הובא בר"ן סוכה שם (יג ב); ריטב"א סוכה כט שם. ועי' השגות להל' לולב שם, שבפסול זה הסכימו כל האמוראים.
  832. ערל"נ סוכה כט ב ועונג יו"ט סי' ט ורשימות שיעורים סוכה שם בד' הרמב"ם לולב פ"ח ה"ט, שלא חילק בין גבולים למקדש בשאר ימי החג, ומשמע שהכשיר בכל מקום. ועי' משנת יעבץ בד' מ"מ שבציון 866.
  833. משנה סוכה לד ב; רמב"ם לולב פ"ח ה"ז; טוש"ע או"ח תרמח ב.
  834. ויקרא כג מ.
  835. עי' ברייתא שבציון 601.
  836. רש"י סוכה לו ב ד"ה ומשנינן; תוס' סוכה לד שם ד"ה שתהא.
  837. עי' ציון 157.
  838. סוכה לו שם: כאן ביו"ט ראשון כאן ביו"ט שני וכו', ורש"י שם.
  839. שפ"א סוכה כט ב ולד ב.
  840. ע"ע הדס: קטום, וע' לולב: נקטם ראשו או ניטל העלה העליון, וע' ערבה. שפ"א שם ושם, וע"ע לולב ציון 410, בשם ריבב"ן. וע"ע לולב ציון 409 וע' הדס ציון 176 ואילך, שי"ס שקטום פסול מטעם אחר.
  841. עי' ציון 704 ואילך.
  842. סוכה ל א, בפי' המשנה שם כט ב.
  843. עי' ציון 157 ואילך. עי' להלן; עי' רש"י סוכה כט ב ד"ה לא שנא הא' ואילך; תוס' סוכה שם ד"ה בעינן; עי' בעה"מ סוכה פ"ג (יד ב); רא"ש סוכה פ"ג סי' ג. ועי' ראשונים שבציון 861, שפי' בע"א, ולדעתם לא דברה הגמ' בנטילה בגבולים.
  844. תוס' ורא"ש שם.
  845. עי' ציון 861.
  846. מלחמות ה' סוכה ריש פ"ג (יג ב ד"ה אבל עכשיו וכו'); ריטב"א שם; ר"ן שם (יד א).
  847. סוכה ל שם, לגר' שלפנינו. ועי' מסו' הש"ס שם שהגיה, ע"פ רא"ש ב"ק פ"י סי' טו: רב אשי, וכ"ה בעיטור הל' לולב (פט ג).
  848. סוכה ל שם, ורש"י שם ד"ה לא שנו, בפי' המשנה כט שם.
  849. עי' להלן. תוס' סוכה שם ד"ה מתוך; רא"ש סוכה שם. ועי' מלחמות שבציון 865, שפי' דבריו בע"א, ועי' ציון 851.
  850. ירושלמי סוכה פ"ג ה"ו.
  851. מלחמות שם. ועי"ש, שהיא שיטה אחת, אלא שבבלי לא הכשיר אלא גזול ובמקדש.
  852. ע"ע מצוה הבאה בעברה, מח' ראשונים. תוס' שם; רא"ש שם.
  853. ע"ע הנ"ל. מלחמות שם; כס"מ לולב פ"ח ה"א בד' הרמב"ם שבציון 857, ושם יוסף סוכה שם ה"ט בדעתו.
  854. פנ"י סוכה שם; מרכה"מ ובנין שלמה לולב פ"ח ה"ט בד' הרמב"ם הנ"ל, שפסק שיוצא בגזול, אע"פ שבהל' חו"מ פ"ו ה"ז משמע שאינו יוצא במצה של טבל דרבנן משום מצהב"ע, וצ"ב, שבמצה המצוה מה"ת אלא שהעבירה מדרבנן, ובלולב המצוה דרבנן והעבירה מה"ת.
  855. עי' לעיל.
  856. עי' ציון 107. מלחמות ה' שם והשגות להל' לולב לראב"ד (ד"ה אבל דבר מפורש), בפי' הגמ' סוכה כט שם, הובא בר"ן סוכה שם (יג ב); ריטב"א סוכה כט שם.
  857. רי"ץ גיאת הל' לולב; בעה"מ שם; רמב"ם לולב פ"ח ה"ט; מ"מ סוכה שם בשם הגאונים; עיטור הל' לולב (פט ג), ושם בשם רבינו אבן גיאות; מג"א או"ח תרמט ס"ק טו בד' שו"ע שם ה, ועי' ציון 858. ועי' מג"א שם, שצידד בד' השו"ע שם, שהגזלן עצמו לא יטלנו לכתחילה.
  858. בה"ג סי' טו (עמ' רג); עיטור שם ורא"ש סוכה שם בשם רב פלטוי גאון, ועי' עיטור שם, שכן דעת כולהו רבוותאי; הל' לולב לראב"ד, ובהשגות לרמב"ם לולב שם; מלחמות ה' סוכה שם, ובהשגות להל' לולב לראב"ד שם; רא"ש שם ור"ן סוכה (יג ב) בד' הרי"ף סוכה שם, שסתם כדברי המשנה, ומשמע שפסול בין ביו"ט ראשון ובין ביו"ט שני; טור או"ח תרמט; רמ"א או"ח שם ה; בהגר"א או"ח שם ומשנ"ב שם ס"ק ז ובה"ל שם (ד"ה מפני) בשם מטה יהודה בד' שו"ע שם א וה, עי' ציון 857.
  859. עי' ציון 107.
  860. סוכה ל א.
  861. מלחמות ה' סוכה ריש פ"ג (אבל עכשיו וכו') והשגות להל' לולב לראב"ד (ד"ה אבל דבר מפורש), בפי' הגמ' סוכה כט שם, הובא בר"ן סוכה שם (יג ב); ריטב"א סוכה כט שם; מ"מ לולב פ"ח ה"ט בד' הרמב"ם שם, ומשנת יעבץ או"ח סי' סח אות א בדעתו.
  862. סוכה ל שם.
  863. ראשונים שבציון 852. ערל"נ סוכה כט שם בד' תוס' שם ד"ה בעינן ותוס' שם מג ב ד"ה הביאו.
  864. עי' ציון 848.
  865. ע"ע מצוה הבאה בעברה. מלחמות שם. ועי' ראשונים שבציון 849, שפי' בע"א.
  866. עי' מ"מ לולב פ"ח ה"ט בד' הרמב"ם שם, ומשנת יעבץ או"ח סי' סח אות א בדעתו. ועי' אחרונים שבציון 832.
  867. עי' להלן. ועי' כפו"ת סוכה לה א, שדייק כן מן המשנה שם לד ב, שנחלקו ב"ש וב"ה באתרוג של דמאי, ומשמע שבטבל כו"ע מודו שפסול. ועי' חלקת יואב ח"א סי' לד שפסול היתר אכילה הוא פסול הגוף, ולכן כל שיש בו היתר אכילה לשום אדם כשר, שאין הפסול בעצמותו, ועי"ש, שיישב בזה כיצד נוטלים אתרוג במקדש , אף שאין לו היתר אכילה שם מצד חולין בעזרה, לסוברים כן, ע"ע חלין שנשחטו בעזרה ציון 232, ותירץ שאין איסור האכילה בעזרה אלא איסור גברא, ולא נאסר גוף האתרוג, ועי' ציון 938.
  868. משנה שם לד ב.
  869. ע"ע ערלה וע' תרומה טמאה. סוכה לה א וב, ועי' גמ' שם א, שלמסקנה לא נחלקו אמוראים בדבר זה. ראשונים שבציון 875 ואילך וריטב"א סוכה לה שם בשם הראב"ד . ועי' תוס' שבציון הנ"ל, שאע"פ שבלא טעם זה פסולים משום כתותי-מיכתת -שיעוריה (ע"ע הנ"ל ציון 162 ואילך, מח' ראשונים ואחרונים אם אומרים בערלה כמ"ש, ועי"ש ציון 167 ואילך, מח' ראשונים ואחרונים אם אומרים בתרומה טמאה כמ"ש), אמרו כן ללמד שלא הצריך הכתוב אלא ראוי לאכילה, ולא שיהיה בו דין ממון, ע"ע לכם: אין בו דין ממון. ועי' פסקי רי"ד ותורי"ד סוכה שם, שהוצרך לטעם זה לפסול אתרוג ערלה בחו"ל שאין דינו בשריפה ואסור באכילה, ע"ע ערלה, ונראה שלדבריו בתרומה טמאה אין אומרים כמ"ש. ועי' ריטב"א סוכה שם, שהק' שלטעם זה אינו פסול אלא ביו"ט ראשון, ומהמשנה הנ"ל משמע שפסול כל שבעה, ועי' ערל"נ סוכה שם, מה שתירץ.
  870. ע"ע.
  871. רש"י שם. ועי' ציון 920, שיש שפי' בע"א.
  872. תוס' סוכה שם ד"ה לפי שאין ותורא"ש שם. ועי"ש, שכלפי שאר המינים, מתפרש הכתוב שצריך בהם דין ממון, עי' ציון 708 ואילך.
  873. עי' ציון 704 ואילך.
  874. עי' ציון 926.
  875. רש"י סוכה שם שם ד"ה לפי שאין הא' וד"ה אלא; תוס' שם; ר"א מן ההר סוכה שם, בשם רש"י; תורא"ש שם; רע"ב סוכה פ"ג מ"ה. ועי' כפו"ת סוכה שם, שאף שלסוברים שדבר שאין בו דין ממון חשוב "לכם", ע"ע לכם ציון 1127 ואילך, אינו ראוי לכל דרכי הנאתו שהרי אינו ראוי למוכרו, מ"מ רוב הנאת הפירות הם לאכלם. וע"ע לכם ציון 533, שי"ס שמטעם זה אין מתנה ע"מ להחזיר מועילה לעניין נטילת לולב.
  876. עי' תוס' ותורא"ש שם ומג"א ומחה"ש או"ח תרמט ס"ק כ בדעתם. ועי' פנ"י סוכה שם, שאף לדעה זו אפשר שפסלו חכמים כל שבעת ימי החג מדין לא פלוג.
  877. עי' ציון 706 ואילך, לגבי שאול. מחצה"ש שם.
  878. פיהמ"ש לרמב"ם סוכה פ"ג מ"ה. ועי' מער"ק שבציון 885, שפי' דברי הרמב"ם בע"א.
  879. כפו"ת סוכה לה א ומרכה"מ (חעלמא) לולב פ"ח ה"ב ומרומי שדה סוכה שם, בד' הרמב"ם סוכה שם; מרומי שדה שם בד' שו"ע או"ח תרמט ה. ועי' מער"ק הנ"ל, ולדבריו פסול כל שבעת ימי החג מדין כמ"ש.
  880. עי' ציון 780.
  881. ציון 766 ואילך.
  882. עי' להלן.
  883. עי' ציון 869.
  884. ע"ע ערלה וע' תרומה טמאה.
  885. ע"ע כתותי מכתת שיעוריה, ושם ציון 167, מח' ראשונים ואחרונים, אם אומרים בתרומה טמאה כמ"ש. חי' הרא"ה וריטב"א סוכה שם, בפי' מסקנת הגמ' הנ"ל: שאין בו היתר אכילה, היינו שאין לו בה הנאה לעולם כיוון שעומד לשריפה; מער"ק לולב פ"ח שם בד' הרמב"ם שם. ומשמע שאיסור ההנאה עצמו אינו מעכב בדין "לכם", שלדעתם יש בעלות על איסורי הנאה, וע"ע לכם ציון 293 ואילך, מח' ראשונים.
  886. ציון 204 ואילך, מח' ראשונים ואחרונים בדעתם.
  887. משנה סוכה לד ב; רמב"ם לולב פ"ח ה"ב.
  888. גמ' שם לה ב: רבי אמי ורבי אסי חד אמר וכו'; רמב"ם לולב פ"ח ה"ב. ובטעם שלא פסק הרמב"ם כדעה החולקת, עי' חת"ס שבציון 902, ונו"ב מהדו"ת או"ח סי' קלא וערל"נ סוכה לה ב ובנין יהושע לרמב"ם לולב שם.
  889. ע"ע הכשר. ראשונים שלהלן ציון 890. ועי' תוס' להלן, שנוטפים מימיו על האתרוג, ועי' ר"א מן ההר להלן, שאפשר שיגעו ידיו במים ואחר כך יגע באתרוג, ועי' כפו"ת שבציון 472. ובטעם שהוכשר אף שאינו נוח לבעלים, ע"ע הכשר: נתינה ברצון, עי' גן המלך סי' קלז ואמר יוסף לרמב"ם לולב שם.
  890. ע"ע תרומה. רש"י סוכה שם ד"ה שמכשירה; תוס' סוכה שם ד"ה מפני שמכשירה; רא"ה סוכה שם; ריטב"א סוכה שם; ר"א מן ההר סוכה שם; פסקי רי"ד סוכה שם. ועי' מצפה איתן סוכה שם, שלדעה זו מותר ליטול אתרוג הקטן מכביצה, לסוברים שכשר למצוה (ע"ע אתרוג: שעורו, מח' תנאים), שבפחות כביצה אינו מקבל הכשר, ע"ע הכשר ציון 29, וע"ע הנ"ל ציון 30, שמ"מ מדרבנן גזרו שיקבל הכשר, וצ"ב.
  891. עי' ראשונים שבציון 895, וערל"נ סוכה שם בדעתם; עי' ריטב"א שם: לשמרם מטומאה ופסולא אחרינא; כפו"ת סוכה שם. ועי' ל' רש"י שבציון 890: לגרום טומאה. ועי' כפו"ת שם, שברמב"ם תרומות פי"ב ה"א, משמע שאין איסור אלא לטמא תרומה ולא להכשירה, ואעפ"כ נקט הרמב"ם שהטעם מפני שמכשירה, עי' ציון 888, ועי' אמר יוסף לרמב"ם לולב שם, שדחה, שבל' הרמב"ם תרומות שם מדויק להיפך.
  892. ערל"נ סוכה שם בד' הרמב"ם הנ"ל.
  893. גמ' שם.
  894. ר"א מן ההר סוכה שם.
  895. תוס' שם; תורא"ש שם.
  896. עי' להלן.
  897. נו"ב מהדו"ת או"ח סי' קלא.
  898. עי' ציון 892. ערל"נ סוכה שם.
  899. ר"ח סוכה שם.
  900. גמ' שם.
  901. ע"ע תרומה. רש"י שם ד"ה שמפסידה.
  902. ע"ע לקיחה ע"י דבר אחר ציון 3 ואילך, מח' אמוראים וראשונים בדעתם. חת"ס סוכה לז א. ועי"ש, שלפ"ז לסוברים שלקיחה ע"י דבר אחר חשובה לקיחה, אין חוששים שמפסידה אלא שמכשירה, ויישב בזה קושיית האחרונים שבציון 888, שנקט הרמב"ם הטעם מפני שמכשירה, משום שפסק שלקיחה ע"י דבר אחר חשובה לקיחה, ע"ע הנ"ל ציון 2.
  903. גמ' שם.
  904. ר"א מן ההר שם.
  905. משנה סוכה שם; רמב"ם שם. ועי' שושנים לדוד סוכה פ"ג מ"ה, בטעם שלא נקטה המשנה ל' יצא.
  906. עי' ציון 926 ואילך.
  907. ר"ן שם, בפי' הגמ' שם: הרי יש בה דין ממון.
  908. רש"י שם ד"ה הרי הב' ור"א מן ההר שם, בפי' גמ' הנ"ל.
  909. עי' ציון 933.
  910. ע"ע כהן: זכויותיהם, וע' תרומה. ר"ן סוכה פ"ג (יז א), וחת"ס סוכה לה ב בדעתו, בפי' הגמ' סוכה שם: הרי יש בה היתר אכילה. ועי' ר"א מן ההר סוכה שם, שיש בה היתר אכילה לכהן, וצ"ב לדעתו, אם הכהן לבדו יכול ליטלה, או שסובר כתוס' שלהלן.
  911. רש"י סוכה שם ד"ה הרי הא', בפי' גמ' הנ"ל. ועי' שפ"א סוכה שם, שתמה מנין שאין צריך היתר אכילה לעצמו. ועי' ציון 914.
  912. עי' ציון 921.
  913. חת"ס שם בד' רש"י הנ"ל. וכעי"ז בתוי"ט סוכה פ"ג מ"ה, ועי"ש, שתמה, שהסברא נותנת להיפך, שאם אין האיש עצמו ראוי לאכול, חמור הדבר יותר ממקום שאינו ראוי.
  914. תוס' שם ד"ה דאי בעי, בפי' גמ' הנ"ל (וכ"ה בתורא"ש סוכה שם), ומהר"ם סוכה שם בדעתו. ועי' ר"א מן ההר שבציון 910. ועי' חת"ס שם והערות רי"ש אלישיב סוכה שם, שרש"י שבציון 911 חולק בזה.
  915. עי' ציון 933.
  916. ע"ע מעשר שני.
  917. עי' להלן.
  918. ר"ן סוכה פ"ג (יז א).
  919. חת"ס סוכה לה א בד' הר"ן שם.
  920. ריטב"א סוכה לד ב; עי' רש"י סנהדרין קיב ב ד"ה אבל בגבולין, בפי' ראשון, וערל"נ סוכה לה א בדעתו; מהרש"ל סוכה לה א בד' תוס' שם ד"ה לפי. ועי' ערל"נ שם, ע"פ כפו"ת סוכה שם בד' תוס' שם ד"ה אתיא, שמטעם זה חשוב אתרוג של טבל יש לו היתר לאכילה, כיוון שיכול להפריש עליו תרומה, ואינו פסול אלא מטעם שהוא כאתרוג השותפים, עי' ציון 881, ועי' ציון 871, שיש שפי' שאתרוג טבל חשוב אין לו היתר לאכילה, ועי' ערל"נ, שתלוי במח' הראשונים באתרוג מע"ש.
  921. עי' להלן; רש"י סוכה לד ב ד"ה ואם נטל וסנהדרין שם, בפי' שני, וערל"נ סוכה לה שם בדעתו; תוס' קידושין נג ב ד"ה איהו, וערל"נ שם בדעתם; רע"ב סוכה פ"ג מ"ה; ערל"נ שם בד' הרמב"ם ביכורים שבציון 934, שפוסק שאין מעכב אלא היתר אכילה, ומשמע שעיסת מע"ש בגבולים פטורה מחלה.
  922. מהרש"א סוכה שם בד' תוס' הנ"ל. ועי' ערל"נ סוכה שם, שתמה, שמוכח בתוס' לא כך.
  923. עי' להלן.
  924. ע"ע לכם ציון 1162.
  925. תוס' סוכה לה א ד"ה לפי שאין ותורא"ש שם. ועי"ש, שמטעם זה פסול לולב של אשרה ושל עיר הנדחת ביו"ט ראשון, אף בלא הטעם של כתותי מיכתת שיעורה, עי' ציון 942. ועי' מרומי שדה סוכה שם, שהוא דין לעצמו מלבד מה שצריך שיהיו המינים משלו ולא משל חברו, עי' ציון 704 ואילך, ושניהם נלמדים מן הכתוב "לכם".
  926. סוכה שם.
  927. עי' גמ' סוכה שם. ועי' חת"ס סוכה שם, שכ"ה אף בגבולים, שאף שיכול למכור המעשר לאחר ע"מ שיעלהו לירושלים, חשוב שאין בו דין ממון, לפי שאין מי שיתן כסף עבורו כיוון שיש בו טורח רב, ואפילו אם סמוך לירושלים לא חילקו ופסלו חכמים, ועי' ציון 918 ואילך, שחשוב ראוי לאכילה.
  928. ע"ע מעשר שני.
  929. ע"ע הנ"ל.
  930. סוכה שם. ועי"ש, שאף אתרוג של ערלה פסול מטעם זה, אלא שפסול לכו"ע מטעם אחר, לפי שאין בו היתר אכילה, ועי' כפו"ת סוכה שם, שקשה שיכול להנות שלא כדרך הנאתם (ע"ע אסורי הנאה: שלא כדרך הנאתם) ויש בו שו"פ, ועי' כפו"ת וערל"נ שם, מה שתירצו בזה.
  931. סוכה שם, לגר' שלפנינו. ועי' כס"מ חו"מ פ"ו ה"ח, שגר': ר' חייא בר אבא. ועי' ערל"נ שבציון 934.
  932. עי' ציון 867 ואילך. ועי' ציון 882 ואילך, שי"ח.
  933. סוכה שם. וע"ע לכם ציון 1121.
  934. ר"י קורקוס וכס"מ ביכורים פ"ו ה"ד ומרכה"מ חו"מ פ"ו ה"ח בד' הרמב"ם ביכורים שם ולולב פ"ח ה"ב. ועי' ר"י קורקוס שם, ראיות לדבריו. ועי' כס"מ שר' אסי היה תלמיד תלמידו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, ע"ע, ועי'לח"מ אישות פ"ה ה"ד וערל"נ סוכה שם, שלגרסאות שבציון 931, שהיינו ר' חייא בר אבין או בר אבא, נסתרים דברי הכס"מ הנ"ל, שאלו לא היו רבותיו של ר' אסי, ועי' ערל"נ שם, שהכס"מ גר': ר' חייא, בסתם, והוא ר' חייא הגדול.
  935. ציון 1144 ואילך. וע"ע אסורי הנאה: בעלות באסורי הנאה.
  936. דרך החיים שלהלן; שו"ת זית רענן כרך ב סי' יד (ד"ה ולבאר); מנח"י ח"ח סי' צח (ד"ה ובזה שפיר נכון).
  937. דרך החיים סי' קו ס"ו.
  938. חלקת יואב ח"א סי' לד. ועי' ציון 867, שאף הפסול של היתר אכילה הוא פסול הגוף.
  939. חלקת יואב שם.
  940. עי' ציון 935.
  941. חת"ס סוכה לה א.
  942. ציון 536 ואילך.
  943. ציון 282.
  944. עי' ציון 986 ואילך.
  945. עי' להלן.
  946. עי' להלן. ועי', שלא למדו גז"ש מאגודת אזוב, עי' ציון 969, לפי שלא למדו כן מרבם ואין אדם דן גז"ש מעצמו. ועי' שפ"א סוכה שם,
  947. עי' ספרא אמור פר' יב פט"ז אות א; ברייתא סוכה יא ב ושם לג א ומנחות כז א.
  948. ע"ע הדס ציון 202.
  949. ע"ע הנ"ל ציון 215 ואילך.
  950. ברייתא סוכה שם ושם.
  951. גמ' סוכה שם ושם: ואיבעית אימא וכו' והכא בלולב צריך אגד קא מיפלגי.
  952. עי' ציון 1026.
  953. עי' ציון 1030.
  954. ברייתא סוכה לג ב.
  955. עי' ציון 1004 ואילך. עי' גמ' שם ורש"י שם ד"ה ופליג.
  956. עי' ציון 969.
  957. ע"ע גזרה שוה: קבלתה מפי הרב. רש"י סוכה יא שם ד"ה לא ילפינן.
  958. עי' ציון 986.
  959. שפ"א סוכה שם.
  960. ברייתא סוכה שם ושם ומנחות שם; רמב"ם לולב פ"ז הי"א; טוש"ע תרנא א. ועי' רמב"ם שם: מצוה מן המובחר, ועי' טור שם בשם רש"י: לכתחילה חובה לאגדו, ועי' ב"י לטור שם וכפו"ת סוכה לג שם, שאין ראיה לזה מדברי רש"י, ועי' ב"ח שם, ראיה לזה מדברי רש"י סוכה לג שם ד"ה ופליג.
  961. ריטב"א סוכה יא שם.
  962. שמות טו ב. גמ' סוכה שם ושם ומנחות שם.
  963. גמ' סוכה יא שם, וע"ע הדור מצוה ציון 23. וע"ע הנ"ל ציונים 25, 72, 86, פרטים בעניין זה.
  964. ר"א מן ההר סוכה יא שם. ועי' אבנ"ז או"ח סי' תצב אות ד, שלשיטתו שצריכים המינים להיות ראויים לאגד יד (עי' ציון 1040), נוי המצוה הוא היותם אחד לגמרי ע"י שני קשרים, אע"פ שאינו נאה יותר, ועי' ציון 1049.
  965. עי' להלן. ועי' ציון 1009, שאף לסוברים שאגד המעכב היינו שאוגדם בידו, עי' ציון 1009, לכתחילה יש לאוגדו בקשר.
  966. ספרא שלהלן; ברייתא סוכה שם ושם ומנחות שם.
  967. ויקרא כג מ.
  968. שמות יב כב.
  969. עי' ספרא שם: נאמרה כאן לקיחה ונאמרה להלן לקיחה וכו'; ברייתא סוכה שם ושם ומנחות שם.
  970. עי' רש"י מנחות שם ד"ה שנים.
  971. רש"י מנחות שם ד"ה יהו.
  972. עמוס ט ו. ברייתא מנחות כז א וגמ' שם בדעתה, שהוא לסוברים לולב צריך אגד. ועי' פתח עינים סוכה לד ב וקרן אורה מנחות שם, שפי' "אגודה" שבברייתא, היינו שיהיו קרובים זה לזה, ועי' ציון 989, וצ"ב לדבריהם בדברי הגמ' מנחות הנ"ל.
  973. עי' ציון 1014.
  974. עי' ציון 1017.
  975. ברייתא סוכה יא שם. ועי' ברייתא סוכה לג שם, הגר': ר' אלעזר בר' צדוק.
  976. ברייתא סוכה שם ושם.
  977. גמ' סוכה שם ושם: ואיבעית אימא וכו' והכא בלולב צריך אגד קא מיפלגי, ורש"י שם יא ב ד"ה ר' שמעון. ועי' ציון 1004.
  978. עי' ברייתא שבציון 989.
  979. חי' הרא"ה סוכה לד ב; ערל"נ סוכה לא א לתוס' שם ד"ה ולר' יהודה ולד שם, לגר' שלפנינו סוכה שם: יכול יהא אתרוג עמהם באגודה אחת, שמשמע ששאר מינים ודאי נאגדים יחד. ועי' אחרונים שבציון 984, שפי' דברי ר"א בע"א. ועי' חת"ס ושפ"א סוכה שם, והערות רי"ש אלישיב סוכה שם ע"פ ט"ז שבציון 992, וכעי"ז בחזו"א שבציון 984, שאין ראיה שצריך אגד, אלא שלר"י, שצריך אגד, אתרוג אינו צריך, ולרבנן שא"צ אגד, שאר מינים מותר לאגדם יחד, מלבד אתרוג שאסור לאגוד עמהם, ועי' שפ"א שם, שאפשר שלרבנן הוא נפק"מ לעניין מצוה לכתחילה, שאין מצוה לאגוד האתרוג.
  980. עי' מאירי יומא מא ב.
  981. עי' משנה פרה פ"א מי"ג וברייתא יומא שם ורש"י שם ד"ה כורכן.
  982. ערל"נ סוכה יא שם בד' תו"י יומא שם ד"ה כדי, בשם ריב"א. ועי' שפ"א שבציון 959, ולדבריו אין ראיה מאגודה של שריפת הפרה שכל המינים בכלל אגד, ואפשר ללמוד לקיחה לקיחה, ללולב שאין כל המינים בכלל אגד.
  983. עי' ברייתא שבציון 989.
  984. ערל"נ סוכה לד ב בד' הרי"ף סוכה (טז ב) והרא"ש סוכה פ"ג סי' יד, שהביאו ברייתא הנ"ל, אע"פ שפוסקים שלולב א"צ אגד, עי' ציון 985, ועי' ערל"נ שם, שכ"ה לגרסתם בברייתא הנ"ל: יכול יאגדם כולם כאחד, שמשמע שאף שאר מינים אינם באגודה, וכרבנן שלולב א"צ אגד; אחרונים שבציון 506 בד' ארחות חיים שבציון 504. ועי' ראשונים שבציון 979, שפי' דברי ר"א בע"א. ועי' חזו"א או"ח לולב סי' קמט ס"ק א, שנפק"מ בדברי ר"א אף לרבנן, לעניין שאסור לאגוד (עי' אחרונים שבציון 979), ולדבריו אין ראיה ממה שהביאוהו הרי"ף והרא"ש.
  985. רי"ף סוכה פ"ג (טז א); רמב"ם לולב פ"ז ה"ו, והגמ"י אות ד ומ"מ שם בדעתו; רא"ש סוכה פ"ג סי' יד; טור או"ח תרנא; שו"ע שם א, ומשנ"ב שם ס"ק ז בדעתו.
  986. עי' להלן.
  987. ספרא אמור פר' יב פט"ז אות ז; ברייתא סוכה לד ב: אמר לו וכו'. ועי' רי"ף סוכה (טז ב) ורא"ש סוכה פ"ג סי' יד, שגר': יכול יאגדם כולם כאחד, ועי' ציון 984.
  988. רש"י סוכה לד ב ד"ה יכול.
  989. ויקרא כג מ. ברייתא סוכה שם. ועי' כפו"ת סוכה שם, שהק' מברייתא שבציון 972: עד שיהו כולם באגודה אחת, שמשמע שאף האתרוג באגד, ועי' פתח עינים שבציון הנ"ל, שפי' דברי הברייתא שם בע"א. ועי' רבנו מנוח לולב פ"ז ה"ו בשם פסיקתא דרב כהנא (ל"מ שם), בטעם שאין האתרוג עמם באגודה. ועי' ראשונים ואחרונים שבציונים 979, 984, שנחלקו אם דברי ר' אליעזר הם כסוברים שלולב צריך אגד, או אף לסוברים שא"צ אגד.
  990. רש"י שם.
  991. ירושלמי סוכה פ"ג ה"ז וקה"ע שם.
  992. עי' ראשונים שבציון 504, ואחרונים שבציון 506 בדעתם; ט"ז או"ח שם ס"ק יד. ועי' אחרונים שבציון 979, שצדדו כן בד' ר"א.
  993. אבנ"ז או"ח סי' תצב אות ח. ועי' בכור"י או"ח שם ס"ק לט ושעה"צ שם ס"ק טז, שהסתפקו בזה.
  994. ציון 54 ואילך.
  995. פמ"ג או"ח תרנא א"א ס"ק ד; משנ"ב שם ס"ק יב. ועי' בכור"י שם ס"ק ט, שהסתפק בזה.
  996. דרשות ר"י אבן שועיב דרשה ליום א' דסוכות (ד"ה אמרו שם), הובא במטה משה סי' תתקכו ושל"ה סוכה נר מצוה אות יט, ועי' דרשות הנ"ל, טעם ע"פ הסוד; ט"ז או"ח תרנ ס"ק א; מג"א תרנא ס"ק ד; משנ"ב שם.
  997. פרע"ח שער הלולב פ"א; מג"א שם בשם כתבי האר"י.
  998. פמ"ג שם. ועי' שעה"צ תרנא ס"ק יא.
  999. מהר"י וייל סי' קצא, בשם מהר"ם לוי; ד"מ או"ח תרנא אות א ורמ"א שם א.
  1000. עי' ויקרא כג מ. לבוש או"ח תרנא ס"א.
  1001. לבוש שם. ועי"ש, שלכן טוב שלא להרבות בערבות שמא יתכסה ההדס. ועי' מהר"י וייל שם, שטעמו בספרים הפנימיים. ועי' בהגר"א או"ח שם, טעם אחר, שהוא ע"פ המדרש שבציון 30, שההדס כנגד העינים והערבה כנגד הפה, ונראה שכוונתו, שהעין גבוהה מן הפה.
  1002. עי' לעיל.
  1003. עי' להלן.
  1004. עי' ראשונים שבציון 1062; ריטב"א סוכה יא ב, בתי' שני. ועי' ציון 1038, שי"ס שמ"מ איגוד המינים בידו מעכב.
  1005. רש"י סוכה לג ב ד"ה ופליג.
  1006. עי' ראשונים שבציון 1046, לדעת הסוברים שמצוה לאגוד; מחצה"ש או"ח תרנא למג"א שם ס"ק ג ואשל אברהם שם, בד' רש"י שם.
  1007. ע"ע קושר. אשל אברהם שם.
  1008. עי' ר"ן וריב"ש בד' הרי"ף, שבציון 1065, שלסוברים לולב צריך אגד, איגוד כאגודת ירק אסור משום תיקון כלי לפי שנכשר בכך.
  1009. חי' הרא"ה סוכה יא שם, הובא בריטב"א סוכה שם. ועי' רא"ה שם, שלסוברים שצריך אגד, עי' ציון 965 ואילך, לכתחילה יש לקשרו בחוט. ועי' ערל"נ סוכה יא שם, שהקשה ממשנה שבציון 1014, שאין אוגדים אלא במינו, ומוכח שאגד היינו קשירה במין אחר.
  1010. עי' לעיל.
  1011. עי' ציון 565.
  1012. רא"ה וריטב"א שם.
  1013. עי' ציון 960. ריטב"א שם.
  1014. משנה סוכה לו ב.
  1015. כפו"ת סוכה שם.
  1016. עי' ציון 965 ואילך.
  1017. גמ' סוכה לא א ולו שם, ורש"י שם ושם.
  1018. תוס' סוכה לא ב ד"ה הואיל, וע"ע בל תוסיף ציון 71. ועי' רשימות שיעורים סוכה שם, בהסבר דברי התוס', שאף שאינו כדרך גדילתם, ואינו בכלל מעשה הלקיחה, מועיל האגד לצרפו לחפצא של מצוה ולפוסלו.
  1019. עי' להלן.
  1020. משנה שם וברייתא שם לז א, ורש"י שם לו ב ד"ה במינו ולז שם ד"ה במינו.
  1021. רש"י סוכה שם ד"ה בסיב.
  1022. רש"י שם ד"ה עיקרא.
  1023. רבא סוכה שם. ועי"ש, ראיה לדבריו מברייתא.
  1024. רש"י שם לא א ד"ה ואפילו.
  1025. מלאכת שלמה סוכה פ"ג מ"ח.
  1026. משנה שם, לגר' שבמשניות סוכה פ"ג שם, וכ"ה בגמ' להלן לז א. ועי' גר' שלפנינו: בחוט במשיחה, וכעי"ז ברש"י סוכה שם ד"ה חוט: חוט של משיחה, וצ"ב, אם גורס כן, או מפרש, ועי' תוי"ט סוכה שם בדעתו, שחוט ומשיחה הם מין אחד, ועי' מלאכת שלמה שם, שפי' שמשיחה היא חוט גס יותר, ובא לחדש שרשאי לאגוד בו אע"פ שאינו הדר.
  1027. רש"י שם ד"ה גימוניות.
  1028. משנה שם; ברייתא שם.
  1029. עי' ציון 946 ואילך.
  1030. עי' תוס' סוכה לא ב ד"ה הואיל; תוי"ט שם.
  1031. תוס' שם.
  1032. תוי"ט שם, ע"פ סנהדרין פח ב.
  1033. רי"ף סוכה (יח א); רמב"ם לולב פ"ז הי"ב, ופיהמ"ש סוכה פ"ג שם; פסקי רי"ד סוכה לו ב; מאירי סוכה שם; רא"ש סוכה פ"ג סי' כד; רע"ב סוכה שם; טוש"ע תרנא א.
  1034. עי' ציון 985. רמב"ם שם; פסקי רי"ד שם; מאירי שם; רע"ב שם.
  1035. רבנו מנוח לרמב"ם שם; חמדת ימים ח"ג פ"ה אות ו, הובא בבכור"י או"ח שם ס"ק ד, שכן דרך אנשי מעשה. ועי' ס' המנהגים (קלויזנר) סי' מה ומהרי"ל (מנהגים) הל' לולב אות ה, שמשמע שנוהגים לקשור אף בשאר מינים, ועי' לבוש או"ח שם ס"א, שהמנהג לקשור בעצי ערבה.
  1036. עי' ציון 946.
  1037. עי' ציון 1003 ואילך.
  1038. ריטב"א סוכה יא ב. ועי' ראשונים שבציון 576 ואילך, שסוברים שהנוטלם בזה אחר זה לא יצא, וצ"ב בדעתם אם צריך לאגדם יחד.
  1039. עי' ראשונים שבציון 559, שאם נטלם בזה אחר זה יצא.
  1040. אבנ"ז או"ח סי' תצב אות ד.
  1041. עי' ציון 590.
  1042. אבנ"ז שם. וע"ע חציצה ציונים 936, 940 ואילך, שיש שפי' דין זה בע"א.
  1043. עי' ציון 960.
  1044. עי' ציון 946 ואילך.
  1045. עי' ראשונים שלהלן; רש"י סוכה לג ב ד"ה ופליג; הג"א סוכה פ"ג סי' יא וק"נ שם אות נ בד' הרא"ש שם.
  1046. יראים סי' תכב, הביאו מרדכי סוכה רמז תשמח; שו"ע או"ח תרנא א. ועי' יש סדר למשנה סוכה פ"ג מ"ח ובכור"י או"ח שם ס"ק ז ובגדי ישע למג"א או"ח שם ס"ק ג ומשנ"ב או"ח שם ס"ק יא, שפסקו כן.
  1047. עי' ציון 1054. שו"ת אגורה באהלך או"ח (יב ב) בשם בית דוד; יש סדר למשנה שם; בכור"י שם; חת"ס שלהלן.
  1048. עי' ציון 962 ואילך.
  1049. חת"ס סוכה לו ב (ד"ה במינו), וע"ע הדור מצוה ציון 26. וכעי"ז באבנ"ז שבציון 964. ועי' חת"ס שם, שרשאי להוסיף ולאגוד בדברי נוי מלבד הקשר.
  1050. מרדכי שם בשם ראבי"ה; יש סדר למשנה שם בד' ד"מ או"ח שם אות א.
  1051. ע"ע קושר. בהגר"א או"ח שם; בכור"י שם.
  1052. עי' להלן; ר"א מן ההר סוכה לג ב בדעת הרי"ף סוכה פ"ג (טז א); שיטת ריב"ב לרי"ף סוכה שם.
  1053. לבוש או"ח שם ס"א ומג"א שם ס"ק ג ובהגר"א שם בד' רמ"א או"ח שם, ועי' רמ"א שם, שכן נוהגים. ועי' בהגר"א שם ומשנ"ב שם ס"ק יא, שמקור דברי הרמ"א במרדכי שבציון 1050, והקשו, שהוא שלא כדבריו שהצריך קשר אחד. ועי' יש סדר למשנה שם ובכור"י שם ס"ק ו וז, שפי' דברי הרמ"א שם בע"א.
  1054. פמ"ג או"ח תרמז א"א ס"ק א. ועי"ש, שכן נהג בעצמו; אחרונים שלהלן ציון 1057.
  1055. עי' ציון 962 ואילך.
  1056. מחצה"ש שם.
  1057. אגורה באהלך או"ח (יב ב), הובא במשנ"ב שם ס"ק ח, וערוה"ש או"ח שם ס"ז, שלכן נהגו לאגוד בטבעות הלולב כדלעיל.
  1058. טוש"ע או"ח תרנא א.
  1059. עי' ציון 965.
  1060. עי' סוכה לג ב, וראשונים שלהלן.
  1061. עי' ציון 1004 ואילך.
  1062. ע"ע קושר. רש"י סוכה לג ב ד"ה ופליג וריטב"א ור"א מן ההר סוכה שם וערל"נ סוכה שם בד' הרי"ף סוכה שם (טז א), בפי' דברי הגמ' שם: אי ר' יהודה אגד מעלייתא בעי (ועי' גר' רש"י שם: קשר מעליא וכו'), וק"נ לרא"ש סוכה פ"ג סי' יא אות מ. ועי' א"א (בוטשאטש) תרנא, שצידד, שלסוברים לולב צריך אגד, מותר לקשור ולענוב ביו"ט, ופי' הגמ' שם בע"א, ועי"ש, שדחה.
  1063. ע"ע הנ"ל.
  1064. עי' רש"י סוכה שם ד"ה הותר. ועי' ציון 1082.
  1065. ע"ע בונה: בנין בכלים, וע' כלים ציון 64 ואילך. ר"ן סוכה פ"ג (טז א) וריב"ש סי' קכב בד' הרי"ף שם. ועי' ערל"נ שם, שהוא דוחק בפי' דברי הרי"ף, ועי' ציון 1062.
  1066. עי' ציון 946.
  1067. עי' ציון 985.
  1068. ברייתא סוכה לג ב, לגר' שלפנינו, וכ"ה גר' הרי"ף והרא"ש שם, ועי' ציון 1076; טוש"ע שם.
  1069. רש"י סוכה שם ד"ה הותר; טוש"ע שם.
  1070. רי"ף שם; רא"ש שם; שו"ע שם.
  1071. ע"ע קושר.
  1072. עי' ציון 962 ואילך.
  1073. ריטב"א סוכה שם. וכעי"ז בר"א מן ההר שם ושיטת ריב"ב לרי"ף שם.
  1074. ר"ן וריב"ש שם.
  1075. עי' ציון 1076.
  1076. ר"ן שם בד' הרי"ף, ועי' ב"י או"ח תרנא והג' הב"ח לרי"ף שם בדעתו, שגר' בדברי הגמ' סוכה שם: באגודה של ירק. ועי' הג' הב"ח שם וב"ח או"ח שם אות ב, שצידד שלא אמר כן בד' הרי"ף, עי' ציון 1068. ועי' מאמר מרדכי או"ח שם ס"ק ד, שפי' דברי הגמ' שם לדעה זו.
  1077. עי' ציון 1026. ב"י או"ח שם. ועי' מאמר מרדכי שם, שכ"כ אף לגר': באגודה.
  1078. חמדת ימים ח"ג פ"ה אות ו; מורה באצבע לחיד"א סי' ט אות רצא.
  1079. עי' רמב"ם שבת פ"י ה"ד, וע"ע קושר.
  1080. בכור"י או"ח שם ס"ק ד.
  1081. אחרונים שלהלן בד' הרמב"ם לולב פ"ז ה"ו, שהשמיט דין זה. ועי' כפו"ת סוכה שם, שתמה בזה.
  1082. ע"ע הנ"ל. חת"ס סוכה שם. ועי' ציון 1064.
  1083. חת"ס שם.
  1084. ע"ע הנ"ל, מח' ראשונים.
  1085. ערל"נ סוכה שם ובכור"י שם ס"ק ד; כתר המלך לולב שם.
  1086. ערל"נ שם.
  1087. עי' להלן.
  1088. ויקרא כג מ.
  1089. רוקח הל' סוכות סי' רכ (ד"ה הכל חייבין), הובא במטה משה סי' תתקכו; מרדכי סוכה פ"ג רמז תשנא, הובא בט"ז או"ח תרנא ס"ק א.
  1090. מהרי"ל (מנהגים) סדר תפילות חג הסוכות אות ה, הובא במטה משה שם. ועי' א"ר תרנא ס"ק ו, שבזה מתורץ כיצד מכסכס בלולב, עי' ציון 1091.
  1091. מרדכי סוכה פ"ג רמז תשמט; מהרי"ל (מנהגים) הל' לולב אות ב; רמ"א תרנא א.
  1092. מרדכי שם; מהרי"ל שם. ועי' מהרי"ל שם, טעם נוסף ע"ד הרמז.
  1093. לבוש או"ח שם ס"א.
  1094. עי' ציונים 1230, 1238. ט"ז או"ח שם ס"ק א, ומחצה"ש שם ס"ק ה, בדעתו. ועי' בכור"י שם ס"ק י, שכ"ה אף במי שאוגד המינים בתוך טבעות מעלי לולב, לסוברים כן, עי' ציון 1052 ואילך, שחשוב אגד זה בכלל מנין הקשרים.
  1095. א"ר שם ס"ק ו.
  1096. עי' ציון 1090. עי' א"ר שם ומחצה"ש שם בדעתו. ועי' א"ר שם, שצידד בד' המרדכי שם, שאינו צריך לכסכס.
  1097. רבנו מנוח לולב פ"ז הי"ב. ועי' מאמר ממרדכי שם ס"ק ה, שצידד שלכן נהגו רבים לעשות שלושה קשרים בלולב עצמו, לפי שעולים למנין ארבעה עם קשר האוגד את המינים.
  1098. ציון 234 ואילך.
  1099. עי' משנה סוכה כט ב: כדי לנענע בו, ורש"י שם ושם לז ב ד"ה כדי: מצוה לנענע; משנה וגמ' לז שם, ורש"י שם ד"ה נענוע; ברייתא ברכות ל א: לולב ומנענע, וראשונים שבציון 1150; רמב"ם לולב פ"ז ה"ט; טוש"ע או"ח תרנא ח.
  1100. עי' רמב"ם שם. ועי' ראשונים שבציון 360, לעניין ברכת המצוות, שלא נגמרה המצוה עד אחר נענוע. ועי' ראשונים שבציון 1150, שהנענוע עיקר מצותו. ועי' מור וקציעה או"ח שם (ד"ה דלא נגמרה), ראיה לזה מקטן שחייב בלולב משעה שיודע לנענע, ע"ע חנוך ציון 265 ואילך, וכן מגמ' שבציון 223, שגזרו על נטילת לולב בשבת שמא ילך אצל בקי, שמשמע שאין המצוה שלמה עד שידע סדר הנענועים.
  1101. רא"ש סוכה פ"ג סי' כו ותורא"ש סוכה לז ב; לבוש או"ח תרנא ס"ח.
  1102. דהי"א טז לג.
  1103. תוס' סוכה לז ב ד"ה בהודו; סמ"ג עשה מד; כלבו סי' עב (ד"ה עשה באגודה); הג"מ לולב פ"ז ה"י אות ע; רא"ש ותורא"ש שם. ועי' ערל"נ סוכה שם בד' תוס' שם ד"ה כדי, שמשמע שסמך זה אינו אלא לנענועי הלולב שמלבד הולכה והבאה, ואילו הולכה והבאה נלמדת מסברא מטעמים שלהלן ציון 1195 ואילך.
  1104. עי' תנחומא שבציון 24. רא"ש ותורא"ש שם ע"פ תנחומא הנ"ל: לפיכך אמר דוד אז ירננו וכו'.
  1105. ראשונים שבציון 1222; ריבב"ן סוכה לז ב; תשב"ץ ח"ב סי רעז; אחרונים שבציון 1225 ואילך; ערל"נ נדה כו ב. וע"ע לולב ציון 161 ואילך, שיש שכתבו מטעם זה, שאם אין לו אלא לולב שלש שלושה טפחים נוטלו ויוצא בדיעבד.
  1106. ע"ע. חת"ס סוכה מב א; קונטרס זכרון מרדכי (שבסוף ס' מלבושי יו"ט על הלבוש) לרי"צ פייגנבוים, אות ב. ועי' זכרון דוד שם, ראיה לזה מנדה שם: בדרבנן לא קמיירי, שמשמע ששאר הנזכרים שם, כגון טפח רביעי של לולב שהוא כדי לנענע, עי' להלן, הם מדאורייתא, ועי' ערל"נ שם, שפי' הגמ' בע"א.
  1107. ע"ע חנוך ציון 271.
  1108. עי' חת"ס שם.
  1109. ע"ע לולב: שיעורו, ציון 78 ואילך.
  1110. חת"ס שם; קונטרס זכרון דוד הנ"ל.
  1111. קונטרס זכרון דוד הנ"ל.
  1112. שד"ח כללים מערכת הנו"ן אות מט, בשם רי"צ פייגנבוים הנ"ל בתשובה, בד' ריטב"א שבציון 1245, שמחמיר בספק לעניין נענועים, ועי"ש ציון 1225 ואילך, ולפ"ז, אינו ראיה. ועי' שד"ח שם בשם רי"צ הנ"ל, שצידד, שאף לסוברים שיש להקל בספק לעניין זה, עי' ציון 1222, הוא הלל"מ, אלא שלדעתם דינה להקל בספקות (ע"ע הלכה למשה מסיני ציון 179 ואילך, מח' ראשונים, וע' ספק דאורייתא), ועי' שד"ח שם, שדחה.
  1113. עי' רש"י סוכה לח א ומנחות סב שם ד"ה שירי; מאירי סוכה לז ב. ועי' פמ"ג או"ח שם א"א ס"ק כב, שתמה מדוע יצא מן התורה כיוון שלא עשה כתיקון חז"ל, וע"ע ישיבת סוכה ציון 302 ואילך, שנחלקו ראשונים אם אחר גזירת חכמים לא יצא מה"ת, ועי' בכור"י שבציון 1127.
  1114. עי' ציון 436. מאירי שם.
  1115. עי' דברי ר"י בר אבין ואיתימא ר"י בר זבילא סוכה שם ומנחות סב א, לעניין תנופת שתי הלחם וכבשי עצרת (עי' ערכיהם), ודברי רבא שבציון 1191: וכן בלולב. עי' רש"י שם; מאירי סוכה לז שם. ועי' רש"י סוכה לח שם ד"ה וכן, וצ"ב בכוונתו, אם דברי רבא באו רק לעניין צורת הנענועים, ולא לעניין היותם שיירי מצוה.
  1116. עי' רש"י סוכה שם.
  1117. מג"א או"ח שם ס"ק כב; משנ"ב שם ס"ק מט. ועי' ציון 1262.
  1118. כלבו סי' עב (ד"ה וכתב גאון).
  1119. ציון 130.
  1120. עי' ציון 1148 ואילך.
  1121. עי' ציון 1129 ואילך.
  1122. רשימות שיעורים סוכה לז ב בשם הגר"מ, בד' הרמב"ם לולב פ"ז ה"ט וה"י. וכ"מ לשון הרמב"ם שבציון 1100: מצוה כהלכתה. וצ"ב לדעתם, אם צריך לנענע בשעת הברכה, ומלשון הרמב"ם שם נראה, שאין נענועים אלא בהלל.
  1123. רשימות שיעורים שם.
  1124. עי' ציון 704 ואילך. רשימות שיעורים שם.
  1125. עי' ציון 1102. רשימות שיעורים שם בשם הגר"מ, בד' ראשונים שבציון 1103.
  1126. רשימות שיעורים שם.
  1127. בכור"י תרנא ס"ק מ. ועי"ש, שיישב בזה קושיית הפמ"ג שבציון 1113, שחלוק דין הנענועים מדין ישיבת סוכה, ששם פסלו חכמים את הסוכה אם לא נעשתה כתיקון חז"ל, ובלולב תקנו הנענועים כמצוה נפרדת, ועי' פמ"ג הנ"ל, וצ"ב אם חולק וסובר שהנענועים נתקנו כחלק ממצות נטילה.
  1128. ע"ע הלל ציון 75.
  1129. משנה להלן; רמב"ם לולב פ"ז ה"י; טוש"ע תרנא ח.
  1130. משנה סוכה לז ב. ועי"ש, שכ"ה בין לב"ה ובין לב"ש.
  1131. ציון 1143 ואילך.
  1132. עי' ראשונים שבציון 1103.
  1133. דהי"א טז לג.
  1134. שם לד.
  1135. שם לה.
  1136. ראשונים שבציון הנ"ל.
  1137. משנה שם, לגר' שלפנינו. ועי' רי"ף סוכה פ"ג (יח ב), הגר': מטרפים.
  1138. ר"ע במשנה שם.
  1139. תוי"ט סוכה פ"ג מ"ט וכפו"ת סוכה שם בד' רע"ב סוכה פ"ג שם, שאין הלכה כר"ג ור"י, שמשמע שאינם סוברים כבית הלל. ועי' תוי"ט שם, שגר' הרע"ב: אלא באנא וכו' בלבד, כגר' המשנה בירושלמי סוכה פ"ג מ"ח, שמשמעו שאין מנענעים בשום מקום מלבד אנא ה' הושיעה וכו', וזהו פי' דברי הירושלמי שם: הא בהודו לא, ועי' תוי"ט שם, שצידד לפרש דברי הירושלמי בע"א.. ועי' שושנים לדוד סוכה שם, שע"פ זה יש לפרש לשון המשנה: היכן היו מנענעים, ולא היכן מנענעים, שדייקה המשנה ללמד שעושים מעשה כב"ה, שלא נטעה לפסוק כר"ג ור"י. ועי' ציון 1142, שיש שפי' דברי ר"ג ור"י בע"א, ועי' שושנים לדוד וחי' מהרי"ח שבציון הנ"ל, בטעם שנטה רע"ב הנ"ל מפירוש זה.
  1140. עי' משנה שם.
  1141. ר"ע במשנה שם.
  1142. רא"ה סוכה שם; מאירי סוכה שם; כפו"ת שם. ועי' כפו"ת שם, שהוצרך לעדותו של ר"ע, שאע"פ שנהגו העם כב"ש, אינו מנהג לפי שגדולי הדור ר"ג ור"י לא נענעו כן. ועי' שושנים לדוד שם, שהקשה מדוע לא מחו בהם ר"ג ור"י שהרי הלכה כב"ה (ע"ע הלכה: כבית שמאי ובית הלל), וכעי"ז בחי' מהרי"ח סוכה שם, ועי' אחרונים הנ"ל, שלכן נטה רע"ב שבציון 1139 מפי' זה, ועי' ועי' חשוקי חמד סוכה שם ע"פ בה"ל תרעא ב ד"ה (וי"א), שבמקום הידור מצוה אין הלכה כב"ה, ונענועים אינם אלא הידור, עי' ציון 1113.
  1143. עי' משנה שם.
  1144. תוי"ט סוכה פ"ג מ"ט.
  1145. ר"ע במשנה שם, לגר' רע"ב סוכה. ועי' תוי"ט שם, שכ"ה גר' המשנה בירושלמי סוכה פ"ג ה"ח.
  1146. ר"י מלוניל לרי"ף סוכה פ"ג (יח ב).
  1147. תוס' סוכה שם ורע"ב סוכה פ"ג שם, שהלכה כב"ה; רמב"ם לולב פ"ז ה"י; טוש"ע או"ח תרנא ח. ועי' ציונים 1139, 1142, בטעם שנפסקה הלכה כן.
  1148. תשוה"ג שערי תשובה סי' שד ועיטור הל' לולב (צב ב) ורבנו מנוח לולב פ"ז ה"ט, בשם רב שר שלום גאון; רי"ץ גיאת הל' לולב (עמ' קנ), בשם רב מתתיה ורב פלטואי בר אביי, ועי' ציון 1158; תוס' סוכה לז ב ד"ה בהודו; ראבי"ה ח"ב הל' לולב סי' תרפג, הובא ברא"ש סוכה פ"ג סי' כו והג"מ לולב פ"ז ה"י אות ס; או"ז ח"ב הל' סוכה סי' שיא; רא"ה סוכה שם; ריטב"א סוכה שם; מאירי סוכה שם; ר"ן סוכה פ"ג (יח ב) רא"ש שם ותורא"ש סוכה שם; הג"מ שם בשם רבינו שמחה, שכן נהגו; תשב"ץ ח"ב סי' רה; מהרלב"ח סי' עט בד' הרמב"ם לולב פ"ז, וצ"ב מהיכן דייק כן; ריקאנטי ויקרא כג מ. ועי' תוס' ואו"ז ורא"ש שם, ראיה לזה מהברייתא שבע' חנוך ציון 265 ואילך, שקטן היודע לנענע חייב אביו לחנכו, ומשמע שמנענע אף שאינו יודע לקרוא הלל, ועי' מחצה"ש לשו"ע או"ח תרנא ח, שדחה. ועי' ראשונים הנ"ל בשם רב שר שלום גאון ורא"ה וריטב"א שם ומאירי שם, בשם קצת חכמי הדור, ור"ן שם, ראיה לזה מהגמ' שבציון 1197, שיש שהיו מדברים כנגד השטן בשעת נענוע, ומשמע שעשו כן בשעת נטילה, שהרי אין יכולים להפסיק בדיבור באמצע הלל, ועי' ציון 1153, ועי' עיטור שם, שדחה, שאינו הפסקה לפי שהוא מעניין הנענוע, ועי"ש שהביא ראיה לזה מאמירת קיים את הילד וכו' שבמילה (ע"ע), ועי' שבה"ל סי' שסז, שדחה. ועי' הג"מ שם, שקשה מפני מה לא נזכר נענוע זה במשנה, ועי' מאירי שם, שלא היה צורך לזה, שאם מנענע בהלל כ"ש בשעת ברכה שהוא עיקר, וכעי"ז ברא"ה וריטב"א ור"ן שם, ועי' כפו"ת סוכה שם. ועי' מהרלב"ח שם וב"י או"ח תרנא, שכן נהגו העולם.
  1149. עי' הג"מ בשם רבינו שמחה שבציון 1151; מהרלב"ח שם, הובא בא"ר תרנא ס"ק כה ומג"א שם ס"ק יט ומשנ"ב שם ס"ק לז. וכ"מ בראשונים שבציון 1150.
  1150. רא"ה שם; ריטב"א שם; ר"ן שם.
  1151. ברייתא שבציון 279. רי"ץ גיאת ותוס' ואו"ז ורא"ה וריטב"א ומאירי ור"ן ורא"ש שם. ועי' הג"מ שם בשם רבינו שמחה, שדחה, ששם מנענע בשעת נטילה לפי שאין לו לולב בשעת קריאת הלל.
  1152. ראשונים שלהלן.
  1153. ראבי"ה שם, הובא במרדכי סוכה רמז תשנג. ועי' תרוה"ד שבציון 1165, שצידד כן בד' הראשונים שבציון הנ"ל. ועי' ראבי"ה שם, שלדבריו מה שנענע רב אחא ואמר גירא וכו' שאמרו בגמרא שהוליך והביא, היה בשעת ברכה, ועי' ציון 1148.
  1154. מאירי שם.
  1155. מרדכי שם בד' הערוך ע' נע ובד' הרי"ף סוכה פ"ג (יח ב), שמשמע שדברי הגמ' סוכה שם: כיצד מנענע וכו', הם פי' למשנה.
  1156. תרוה"ד סי' צז.
  1157. ברייתא הנ"ל. עיטור שם, הובא בשבה"ל שם. ועי' תוס' פסחים שבציון 360 (וכ"ה בהגמ"י בשם רשב"ם שבציון הנ"ל), שאף אחר נטילה חשוב עובר לעשייתם כיוון שצריך לנענע בהלל, ועי' הערות רי"ש אלישיב פסחים ז ב, שמשמע בדבריהם, שלא נהגו לנענע אלא בהלל ולא בשעת נטילה.
  1158. תשוה"ג שם סי' שט, בשם רב נטרונאי גאון; רי"ץ גיאת שם (עמ' קמט), ועי' ציון 1148.
  1159. טוש"ע תרנא ח.
  1160. עי' ציון 1129.
  1161. עי' רש"י סוכה לז ב ד"ה תחלה וסוף; תוס' סוכה שם ד"ה בהודו; שיטת ריב"ב לרי"ף סוכה פ"ג (יח ב); ראבי"ה ח"ב הל' לולב סי' תרפג (הובא באו"ז ח"ב הל' סוכה סי' שיא ובמרדכי סוכה רמז תשנג); מרדכי שם, בשם רא"ם; ר"א מן ההר סוכה שם; ריטב"א סוכה שם; תורא"ש סוכה שם ורא"ש סוכה פ"ג סי' כו; אגודה סוכה פ"ג סי' לא; מ"מ לולב פ"ז ה"י; רע"ב סוכה פ"ג מ"ט, בפי' שני; תפא"י שם יכין אות נה. ועי' ראבי"ה שם, ראיה לזה מלשון הירושלמי: בשעת גמר הלל, ול"מ כן בירושלמי שלפנינו.
  1162. משנה סוכה שם.
  1163. ראשונים הנ"ל.
  1164. תוס' ותורא"ש שם. ועי' ציון 1165.
  1165. תוס' ותורא"ש שם, בשם י"מ ורע"ב שם, בפי' ראשון, והג"מ לולב פ"ז ה"י אות ע והג' ר"פ לסמ"ק מצוה קצג אות יב (הובא בכלבו שם), בשם י"מ, בפי' משנה הנ"ל: תחילה וסוף. ועי' רא"ש ותורא"ש שם, שדחו, שלא מסתבר לנענע שתי פעמים בפסוק אחד, ועי' תרוה"ד סי' צז, שצידד שלדעה זו הנענועים שבהלל הם נענוע בעלמא, עי' ציון 1153, ולכן אפשר לכפול אותו פעמיים בפסוק אחד. ועי' הג"מ ור"פ שם, שטוב להחמיר ולנענע כשתי הדעות, ועי' תרוה"ד שם, שלא נהגו כן, לפי שדחו כל הראשונים פי' זה.
  1166. משנה סוכה שם. ראשונים הנ"ל.
  1167. ע"ע הלל ציון 311.
  1168. תוס' שם; תורא"ש ורא"ש שם; טור או"ח תרנא; אגודה שם; רמ"א או"ח שם ח. ועי' ריטב"א שם בשם תוס': שתי פעמים.
  1169. עי' תוס' שם; ב"י או"ח שם בד' הרא"ש והטור שם.
  1170. תוס' שם, בשם י"מ; תוס' רא"ש ורא"ש שם; הג"א שם, בפי' שני. ועי' בכור"י או"ח ס"ק לב, שכן המנהג במקומו.
  1171. או"ז שם, הובא בהג"א לרא"ש שם, בפי ראשון; מהרי"ל שם; רמ"א שם.
  1172. עי' ציון 1136.
  1173. לבוש או"ח שם ס"ח.
  1174. ט"ז או"ח שם ס"ק ט.
  1175. ראשונים להלן; תשב"ץ ח"ב סי' רה; עי' ריקאנטי ויקרא כג מ; שו"ע או"ח שם. ועי' מאמר מרדכי או"ח שם ס"ק י, שכן המנהג פשוט אצלם.
  1176. ריטב"א שם; ר"ן סוכה שם.
  1177. ראשונים שלהלן; כלבו סי' עב (ד"ה עשה לאגודה); מהרי"ל (מנהגים) סדר תפילות חג הסוכות אות ה; תשב"ץ שם; תרוה"ד שם; ד"מ או"ח שם אות ז; שו"ע שם.
  1178. עי' לעיל.
  1179. ריטב"א שם; ר"ן סוכה שם; עי' ריקאנטי שם.
  1180. הון עשיר סוכה פ"ג מ"ט; כה"ח או"ח שם ס"ק פז, ע"פ שער הכוונות דרושי חג הסוכות; ערוה"ש או"ח שם סכ"ב, שכ"ה מנהג הספרדים.
  1181. עי' ציון 1129.
  1182. ריטב"א סוכה שם; כלבו שם; ר"ן שם; תשב"ץ שם; תרוה"ד שם; שו"ע או"ח שם.
  1183. כלבו סי' עב (ד"ה עשה לאגודה), בשם גאון, הובא בד"מ או"ח תרנא אות ו.
  1184. הג' ר"פ לסמ"ק מצוה קצג אות יב, הובא בכלבו ובד"מ שם; הג"מ לולב פ"ז ה"י אות ע; לבוש או"ח תרנא ס"ח; מג"א או"ח שם ס"ק יט; משנ"ב שם ס"ק לז.
  1185. לבוש שם.
  1186. תרוה"ד סי' צז; מג"א או"ח שם, בשם מ"צ; משנ"ב שם.
  1187. מג"א שם; משנ"ב שם.
  1188. עי' ציון 1274.
  1189. מג"א שם; משנ"ב שם.
  1190. עי' להלן. ועי' ציון 1270 ואילך, לאלו רוחות מוליך ומביא.
  1191. עי' משנה מנחות סא א, לעניין תנופת שתי הלחם וכבשי עצרת (ע"ע כבשי עצרת (שלמי צבור) ציון 136 ואילך), ודברי רבא סוכה לח א וכעי"ז במנחות סב א (ושם הגר': רבה): וכן בלולב, ורש"י סוכה שם ד"ה וכן ומנחות שם ד"ה וכן; רמב"ם לולב פ"ז ה"ט; טוש"ע או"ח תרנא ט.
  1192. טוש"ע שם.
  1193. בכור"י שם ס"ק לג.
  1194. פרע"ח שער הלולב פ"ב; מג"א או"ח שם ס"ק יט וא"ר שם ס"ק כד ושל"ה סוכה נר מצוה אות יז, בשם כתבי האר"י ז"ל: סוף הלולב כנגד החזה; דרך החיים סי' קב ס"ג; משנ"ב שם ס"ק לז ומז. ועי' ציון 1279, אם צריך להפנות פניו לרוח שמנענע כדי להביאו כנגד החזה. ועי' שו"ת רב פעלים ח"א סוד לישרים סי' יב, שע"פ הסוד לא שייכת הולכה והבאה אל חזה בנשים וקטנים, ומ"מ הניח לעשות כן לזכרים קטנים שבביתו, אבל לא לנשים.
  1195. עי' דברי ר' יוחנן סוכה לז שם ומנחות סב שם, לעניין תנופת שתי הלחם וכבשי עצרת, ודברי רבא שבציון 1191: וכן בלולב, ועיטור הל' לולב (צב ג), הובא ברא"ש סוכה פ"ג סי' כו, וטור או"ח תרנא, שהעתיקו טעם זה לעניין נענועי הלולב. ועי' רש"י שבציון 1196, שלא הזכיר לעניין לולב אלא הטעם של רוחות וטללים שלהלן. ועי' ציון 1270. ועי' זקן אהרן (לוי) סי' כב,שהאריך בטעם הנענועים.
  1196. עי' דברי ר"ח בר עוקבא אר"י בר חנינא סוכה לז שם ומנחות סב שם, ודברי רבא הנ"ל: וכן בלולב, ורש"י סוכה כט ב ד"ה כדי ולז שם ד"ה כדי. ועי' מהרש"א סוכה שם, שפי' שרוחות וטללים הם כוחות הטומאה. ועי' כפו"ת שבציון 1270, שטעם זה חלוק בדין הנענועים על הטעם הקודם. ועי' ערוה"ש או"ח תרנא סכ"ג, בטעם שמועיל הנענוע לדבר זה.
  1197. רב אחא בר יעקב סוכה לח א ורש"י שם ד"ה גירא. ועי' מהרש"א סוכה שם, שהוא חץ בעיניו מפני שני הטעמים הקודמים (לשיטתו שבציון 1196, בפי' רוחות וטללים) ועי' שפ"א סוכה לז ב, שהוא טעם נפרד. ועי' ציון 1148, שיש שהוכיחו מדברי רב אחא שמנענעים בשעת נטילה.
  1198. רש"י שם. ועי' חת"ס סוכה לח שם, שפי' ע"פ המדרש שבציון 24, שהלולב הוא אות ניצוח במלחמה ולכן הוא לחץ בעיני השטן.
  1199. גמ' ורש"י שם ד"ה ולאו. ועי' מהרש"א ושפ"א שם בד' רש"י הנ"ל, שאע"פ שאין נכון לומר כן בפה, כוונת הנענוע כן היא. ועי' ראבי"ה ח"ב הל' לולב סי' תרפג, שרב אחא חסיד ומלומד בניסים היה, ולכן לא חשש לזה.
  1200. רש"י שם ד"ה לאיגרויי.
  1201. עי' ראשונים להלן; רמ"א או"ח שם ט. ועי' לבוש או"ח שם סי"א, שכן עיקר. ועי' ב"ח או"ח שם, שכן המנהג באשכנז. ועי' מור וקציעה או"ח שם (ד"ה דשתי הלחם), ראיה לזה מן הגמ' שבציון 1197, שמן האמוראים שהיו מנענעים ואומרים: גירא וכו', שמשמע שמנענעים כעין חץ, שמורה לצדדים ולא למעלה, ועי' ציון 1207.
  1202. רי"ץ גיאת הל' לולב (ד"ה ונשאל) ועיטור הל' לולב (צב ג) ושיטת ריב"ב סוכה פ"ג (יח ב), בשם רב האי גאון; עי' רדב"ז שלהלן. ועי' ב"י או"ח תרנא, שצידד כן בד' הטור שם.
  1203. עי' ציון 527.
  1204. רדב"ז ח"ד סי' רנז, ועי"ש, שנהג כן מספק; ב"י שם, בשם אבא מרי; מהרי"ל (מנהגים) סדר תפילות חג הסוכות אות ז; ד"מ או"ח שם אות ט, בשם מורי הגאון מהר"ר שכנא ורבו ר"י פאלק; רמ"א שם ט, בשם האר"י; זקן אהרן (לוי) סי' כב, ועי"ש, שהאריך בזה. ועי' ט"ז או"ח שם ס"ק יב וחיי"א ח"ב כלל קמח סי"ד ודרך החיים סי' קב ס"ג ובכור"י או"ח שם ס"ק לה ומשנ"ב שם ס"ק מו, שכן עיקר. ועי' ט"ז וחיי"א שם, שכ"מ בגמ' סוכה ומנחות שבציון 1191, שנענועי הלולב שווים לתנופת שתי הלחם וכבשי עצרת, ושם אין מהפכים הקרבן, ועי' ט"ז שם, ראיה נוספת. ועי' א"ר או"ח שם ס"ק לב וחיי"א, שמ"מ בביהכ"נ שמהפכים הלולב למטה אין לשנות מן המנהג.
  1205. ד"מ שם. ועי' בכור"י שם, שהקשה שאם מכוון לצד אינו כדרך גידולו, עי' ציון 536, וכעי"ז במור וקציעה או"ח שם (ד"ה דשתי הלחם).
  1206. ד"מ שם. ועי' בכור"י שם, שהקשה שאין סברא זו מועילה באתרוג.
  1207. מור וקציעה שם; בכור"י שם. ועי' ערוה"ש או"ח תרנא סכ"ו, שאף לסוברים שמהפך הלולב למטה מטה לשאר רוחות באלכסון.
  1208. ספר המנהגים (טירנא) חג הסוכות; ב"י וד"מ שם, שכך דרך העולם; רמ"א או"ח שם ט, שכן המנהג. ועי' זקן אהרן שם, שלדבריו אופן זה הוא דרך בזיון.
  1209. ד"מ שם; משנ"ב שם ס"ק מה, בפי' דברי רמ"א שם: הואיל ומחזיק אותן בידו דרך גדילתן. ועי' עלי תמר לירושלמי ברכות פ"ה ה"ב, שדייק כן מלשון הברייתא שבציון 531: כל המצוות וכו', וכן מלשון הירושלמי שבציון הנ"ל: ניטלין דרך גידוליהן וכו', שלא הקפידו אלא על שעת קיום המצווה של נטילת לולב.
  1210. ערוה"ש שם, בפי' דברי רמ"א הנ"ל.
  1211. ראשונים להלן; ב"ח או"ח שם בד' הרמב"ם לולב פ"ז ה"ט, שלא הזכיר הטיית הלולב.
  1212. עי' ציון 527. עיטור שם. ועי' ב"י שם, שצידד כן בד' הטור או"ח שם.
  1213. ב"י שם.
  1214. רי"ץ גיאת הל' לולב (ד"ה ונשאל מרב האי) ועיטור הל' לולב (צב ג) ושיטת ריב"ב לרי"ף סוכה פ"ג (יח ב), בשם רב האי גאון; ר"ח סוכה לז ב, והשג' הרמב"ן להל' לולב לראב"ד בדעתו; סמ"ק סי' קצג; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תלז, בשם יש מי שאומר; השג' הרמב"ן שם בד' הרי"ף הנ"ל, בשם איכא מ"ד; ר"ן שם, בשם יש מן הראשונים; הג' מיימוניות לולב פ"ז אות נ; מאירי סוכה שם, בשם חכמי הדורות שלפנינו; מ"מ לולב פ"ז ה"ט בשםהרבה מהגאונים; לח"מ לולב שם ה"י בד' מ"מ שם בשם יש מי שאמר, בפי' ראשון; שו"ת מהרש"ל סי' פג וב"ח או"ח תרנא וק"נ לרא"ש סוכה פ"ג סי' כו אותיות ב וג, בד' הרא"ש שם (וכ"ה ברי"ו או"ח נתיב ח ח"ד (ס ב)), בשם איכא מ"ד, ועי' ציונים 1230, 1248, 1251, שיש שפי' דברי הרא"ש בע"א; ד"מ או"ח תרנא אות ח, בשם ר"א מפראג, וב"ח או"ח שם, בד' הטור או"ח שם; לבוש או"ח שם ס"ט ופמ"ג או"ח שם א"א ס"ק כ בדעתו, בד' שו"ע או"ח שם ט; עי' רמ"א שם ט בהג"ה הב': וההולכה וההבאה היא עצמה הנענוע וכו', וט"ז או"ח שם ס"ק יא בדעתו. ועי' ט"ז שם ומג"א ס"ק כ, שסותר הרמ"א דבריו שבהג"ה הא' שם: טורף הלולב ומכסכס העלין בכל ניענוע, ועי' נחלת צבי או"ח שם, שבהג"ה הב' מפרש הרמ"א דברי השו"ע, ואילו הרמ"א עצמו חולק בזה, ועי' אחרונים שבציונים 1239, 1247 שתי' בע"א, ועי' ציונים 1230, 1238, 1247, בפי' דברי רמ"א שבהג"ה א'. ועי' מחזיק ברכה או"ח שם אות ו בשם גט מקושר, שהמנהג הנכון ע"פ האר"י ז"ל, לעשות שלוש הולכות ושלוש הבאות. ועי' מאירי שם, שלדעה זו, לשון נענוע משמעה, הנעה ממקום למקום, ועי' ציון 1232, שיש שפי' ל' נענוע בע"א. ועי' עיטור וריטב"א ור"ן שם, שהקשו מהמשנה סוכה כט ב וגמ' שם לב ב, ששיעור אורך הלולב שיהיו בו שלשה טפחים כנגד אורך ההדס והערבה וטפח יותר, כדי לנענע בו (וע"ע לולב: שיעורו), שמשמע שיש לנענע השדרה והעלים מלבד הולכה והבאה, ועי' עיטור ומאירי שם, שדחו.
  1215. שו"ת מהרש"ל שם.
  1216. ירושלמי סוכה פ"ג ה"ח.
  1217. ראשונים שבציון 1214. וכ"מ בערוך ע' נע, הובא בתוס' סוכה לז שם ד"ה כדי ובתורא"ש שם. ועי' ציונים 1232, 1241, 1248, 1251, שיש שפי' דברי הירושלמי בע"א. ועי' שפ"א סוכה לז שם, שצידד שמה שכופל שלוש פעמים בא לרמז לשלושת הכוונות שבנענוע שבציונים 1195, 1196, 1197, ועי' ציון 1197, שי"ס שאינו כוונה נפרדת.
  1218. רי"ץ גיאת שם; עיטור שם; מאירי שם, לדעת המפרשים שא"צ נענוע; ר"ן שם. ועי' ראשונים הנ"ל, שפי' דברי הירושלמי שם: על כל דבר ודבר, היינו בכל מקום שמנענעים בו, בשעת נטילה ובהלל.
  1219. ראשונים הנ"ל, בפי' דברי ר' זעירא בירושלמי שם. ועי' ציונים, 1221, 1234, 1244, 1256, שיש שפי' דברי ר' זעירא בע"א.
  1220. סמ"ק שם; ר"ח שם, והשג' הרמב"ן שם בדעתו; שיטת ריב"ב שם; שו"ת הרשב"א שם; הג' מיימוניות שם; אחרונים שבציון 1214, בד' הרא"ש שם; אחרונים שבציון הנ"ל בד' הטור שם. ועי' עיטור והשג' הרמב"ן ושיטת ריב"ב שם, שפי' דברי הירושלמי על כל דבר ודבר, היינו בכל מקום שמנענעים בו, ועי' רא"ש שם, שפי' דברי הירושלמי, היינו לכל רוח ורוח, לשיטתו שבציון 1274.
  1221. ראשונים שבציון 1220, בפי' דברי ר' זעירא בירושלמי שם. ועי' ציון 1219, שיש שפי' דברי ר' זעירא בע"א.
  1222. עי' עיטור שם, הובא ברא"ש; מאירי שם, בשם יש פוסקים.
  1223. ר"ן שם.
  1224. ערוך שם; ר"ח שם; עי' סמ"ק להלן, שהם ל"ו כוחות; השג' הרמב"ן שם, שכן נהגו הראשונים; מאירי שם, שנאה הדבר להחמיר; אחרונים הנ"ל בד' הרא"ש שם; טור שם.
  1225. כס"מ לולב פ"ז ה"י.
  1226. אחרונים הנ"ל בד' הרא"ש שם. ועי' ערל"נ סוכה שם, מה שהק'.
  1227. השג' הרמב"ן שם; מאירי שם.
  1228. עי' ציון 1274. סמ"ק שם. וכ"ה ברא"ש ובטור שם, שהוא ל"ו נענועים בין הכל, ומוכח שמעלה ומוריד שלוש פעמים, לאחרונים שבציון 1214 בד' ראשונים הנ"ל.
  1229. עי' ציון 1236.
  1230. לח"מ לולב פ"ז ה"י בד' מ"מ שם ה"ט בשם יש מי שאמר; מג"א או"ח שם ס"ק כ ופמ"ג שם א"א ס"ק כ בדעתו, ובהגר"א או"ח שם, בד' רמ"א או"ח שם ט, בהג"ה הא', ועי' ציון 1214, שיש שפי' דברי רמ"א בע"א, ועי' ציון הנ"ל, בסתירת דברי הרמ"א. ועי' ט"ז או"ח שם ס"ק ט, שצידד כן בד' הרא"ש שם, לולא דברי הטור שם, ועי' ציון 1214, שיש פי' דברי הרא"ש בע"א. ועי' מחזיק ברכה שבציון 1214.
  1231. ירושלמי שם.
  1232. לח"מ שם, שכיוון שנקט הירושלמי הולכה והבאה בלשון נענוע, למדים שמנענע בשעת ההולכה, ולא נתפרש מנין לנענועים אלו. ועי' ציון 1217, שיש פי' הירושלמי בע"א. ועי' ציון 1214, שיש שפי' ל' נענוע בע"א.
  1233. פמ"ג שם.
  1234. לח"מ בד' מ"מ הנ"ל, בפי' דברי ר' זעירא בירושלמי שם. ועי' ציון 1219, שיש שפי' דברי ר' זעירא בע"א.
  1235. לח"מ שם.
  1236. שו"ת מהרש"ל סי' פג; ט"ז או"ח שם ס"ק ט.
  1237. חי"א כלל קמח סי"ד; משנ"ב או"ח שם ס"ק מג.
  1238. מאירי סוכה שם ור"ן סוכה פ"ג (יח ב) בד' הרי"ף שם, ושם בד' אבותינו ורבותינו; השג' הרמב"ן להל' לולב לראב"ד וריטב"א סוכה לז ב ור"ן שם ומ"מ לולב פ"ז ה"ט ולח"מ שם ה"י בדעתו, וכס"מ שם ה"י וכפו"ת סוכה שם וב"ח או"ח שם בד' הרמב"ם לולב שם ה"ט וה"י; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תלז, שכן אנו ואבותינו נוהגים; כפו"ת שם בד' הטור או"ח שם; בכור"י או"ח שם ס"ק לג בד' שו"ע שם ט; ד"מ או"ח שם אות יא, שכן נוהגים, ורמ"א שם ט בהג"ה הא', ונחלת צבי או"ח שם וערוה"ש שם סכ"ה בדעתו, ועי' ציון 1214, שיש שפי' דברי רמ"א בע"א, ועי' ציון הנ"ל, בסתירת דברי הרמ"א. וכעי"ז ברי"ץ גיאת הל' לולב (ד"ה ונשאל מרב האי), בשם י"א, ולא נתבאר שם אם מנענע על כל הולכה והבאה, או בכל מקום בהלל ובשעת נטילה. ועי' מאירי סוכה שם, שכ"מ לשון נענוע, ועי' ציון 1214.
  1239. בכור"י שם; לבו"ש לט"ז או"ח שם ס"ק ט; ערוה"ש שם ומשנ"ב שם ס"ק מד בד' רמ"א שם. ועי' ערוה"ש ומשנ"ב שם, שיישבו בזה הסתירה שבין הגהות הרמ"א שבציון 1214, ועי' ערוה"ש שם, שכ"ה כוונת הב"ח שם ומג"א שם ס"ק כ, ועי' פמ"ג שבציון 1230, שפי' דברי המג"א בע"א.
  1240. מאירי שם.
  1241. ירושלמי שם. השג' הרמב"ן שם ושו"ת הרשב"א וריטב"א ומאירי ור"ן שם. ועי' ציון 1217, שיש פי' הירושלמי בע"א.
  1242. עי' ציון 1103.
  1243. לבוש או"ח שם ס"ט.
  1244. ריטב"א ור"ן ומאירי שם, בפי' דברי ר' זעירא שבירושלמי שם. ועי' ציון 1219, שיש שפי' דברי ר' זעירא בע"א.
  1245. ריטב"א שם; ר"ן שם; מאירי שם. ועי' ציונים 1225, 1226, בטעם שמחמירים בדרבנן.
  1246. ט"ז שם.
  1247. עי' להלן; מאמר מרדכי או"ח שם ס"ק יב בד' רמ"א שם ט, בהג"ה הא', שהתנועות הקטנות אינן אלא כסכוס, ובזה יישב סתירת דברי הרמ"א שבציון 1214, ועי' ציון הנ"ל, שיש שפי' דברי רמ"א בע"א.
  1248. ירושלמי שם. פי' רא"ם לסמ"ג עשה מד וכפו"ת שם וט"ז או"ח שם ס"ק ט (ע"פ הטור שם וקיצור פסקי הרא"ש) ומאמר מרדכי או"ח שם ס"ק י"א בד' הרא"ש סוכה פ"ג סי' כו, ועי' ציון 1214, שיש פי' דברי הרא"ש בע"א; עי' מהרלב"ח סי' עט, בשם יש מהם מי שאומר; מהרלב"ח שם בד' הרמב"ם לולב פ"ז ה"י, ועי' מהרלב"ח שם, שאף שלא הזכיר הרמב"ם הנענועים הקטנים בפיהמ"ש (עי"ש סוכה פ"ג מ"ח), אפשר שרצה לקצר, או שחזר בו בהלכותיו; ט"ז שם בד' הטור או"ח שם, ועי"ש, שפי' כן לכל הגרסאות שבדברי הטור; ט"ז שם בד' השו"ע או"ח שם ט. ועי' ט"ז ופמ"ג או"ח שם משב"ז ס"ק י, שאף הב"י שבציון 1251 מפרש כן בד' הרא"ש, ולא כתב שדעתו כדעה שלישית שבר"ן אלא לעניין צורת הנענוע בהולכות והבאות קטנות. ועי' ציון 1217, שיש פי' הירושלמי בע"א.
  1249. עי' להלן.
  1250. ריטב"א סוכה שם; מאירי סוכה שם; לח"מ לולב פ"ז ה"י בד' מ"מ שם ה"ט; פמ"ג שם. ועי' מ"מ שם, שיכול להקדים הנענוע להולכה והבאה.
  1251. ירושלמי הנ"ל. ראבי"ה ח"ב הל' לולב סי' תרפג, בשם רבינו האב זצ"ל; או"ז ח"ב הל' סוכה סי' שיא; ריטב"א סוכה לז ב; ר"ן שם, בשם אחרים; לח"מ לולב פ"ז ה"י בד' מ"מ ה"ט בשם יש מי שאמר; מהר"ם וכפו"ת סוכה שם בד' תוס' סוכה שם ומנחות סב א ד"ה כדי, בשם הערוך; ב"י או"ח תרנא בד' הרא"ש שם, שהרא"ש הוא כשיטה אחרונה שבר"ן, ועי' ציון 1214, שיש שפי' דברי הרא"ש בע"א, ועי' ט"ז שבציון 1248 ומאמר מרדכי או"ח, שפי' דברי הב"י בע"א. וכ"מ במאירי סוכה שם בשם רבים בד' הרי"ף. ועי' ר"ן שם, שכ"ה דעת הרמב"ן, ועי' השג' הרמב"ן שבציון הנ"ל. ועי' ציון 1217, שיש פי' הירושלמי בע"א.
  1252. ב"ח או"ח שם ומאמר מרדכי שם ס"ק יא, בפי' דברי הר"ן. וכ"מ בלח"מ שם.
  1253. פמ"ג ומאמר מרדכי שם ולבו"ש שם בד' הט"ז שם, בפי' דברי הר"ן שלהלן, ועי' מאמר מרדכי שם, שדחה.
  1254. מאירי שם, בשם י"מ כשיטתנו.
  1255. מאירי שם, בשם י"מ בפשוטן של דברים.
  1256. ראשונים ואחרונים הנ"ל, בפי' דברי ר' זעירא שבירושלמי שם. ועי' ציון 1219, שיש שפי' דברי ר' זעירא בע"א.
  1257. ר"ן שם; רא"ם וכפו"ת בד' הרא"ש שם. ועי' ציונים 1225, 1226, בטעם שמחמירים בדרבנן. ועי' רא"ש שם, שהם ל"ו הולכות והבאות בין הכל, ועי' כפו"ת שם, שלדברי רא"ם בד' הרא"ש שבציון 1272, שמוליך ומביא לשתי רוחות בלבד, מנענע לשיטתו ששה נענועים על כל הולכה והבאה שהן שש בין הכל, ולדברי הטור בד' הרא"ש שבציון 1274 ואילך, שמוליך ומביא לארבע רוחות ומעלה ומטה שהן שתים עשרה בין הכל, צ"ל שמנענע שש תנועות קטנות להולכה והבאה יחד, שאל"כ הרי הן ע"ב תנועות, ועי"ש, שתמה בדברי הטור, של"מ כן.
  1258. מאמר מרדכי או"ח שם ס"ק יא, שכן נהגו במדינות אלו. ועי' מאמר מרדכי, של"מ שיטה זו בראשונים ובאחרונים.
  1259. ירושלמי הנ"ל. מאמר מרדכי שם. ועי' ציון 1217, שיש פי' הירושלמי בע"א.
  1260. מ"מ שם, הובא בד"מ או"ח תרנא אות יא; רמ"א או"ח שם יא; לבוש או"ח שם סי"א. ועי' לבוש שם, שיוצא לכתחילה בכל אחת מן הדרכים, ובלבד שינענע לששה קצוות.
  1261. רמ"א שם.
  1262. מג"א או"ח שם ס"ק כב; משנ"ב שם ס"ק מט. ועי' ציון 1117, במי שלא נענע כלל.
  1263. עי' ציונים 1236, 1246.
  1264. שו"ת מהרש"ל שם, הובא בשו"ת הב"ח סי' קמב וט"ז שם ס"ק ט ומג"א שם ס"ק כ; ב"ח או"ח שם, הובא במג"א שם ס"ק כ. ועי' ב"ח שם ומג"א בדעתו, שדי להחמיר לנענע בכסכוס עלים. ועי' ב"ח שם, שנהגו לנענע בכל אחת משלוש ההולכות וההבאות, ועי' שו"ת מהרש"ל שם, שלפי שא"צ לנענע בהולכה והבאה שניה ושלישית, לא יעשה כן, שהמוסיף בדבר שא"צ נקרא הדיוט. ועי' שכנה"ג או"ח שם הגב"י אות יב, שאין מנהגם לטרוף העלים, מלבד מעטים.
  1265. א"ר או"ח תרנא ס"ק כז.
  1266. ציון 691 ואילך.
  1267. עי' כפו"ת סוכה לז ב.
  1268. עי' להלן; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תלז, שכך אנו ואבותינו נוהגים; ועי' ריטב"א שלהלן, שכן נהגו מורו ורבותיו; מהרלב"ח סי' עט וכפו"ת סוכה שם בד' הרמב"ם לולב פ"ז ה"ט, ועי' ציון 1274; מהרלב"ח שם, בשם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים. ועי' מהרלב"ח שם, שכ"מ בגמ' סוכה ומנחות שבציון 1191, שנענועי הלולב שווים לתנופת שתי הלחם וכבשי עצרת, שלמדים מן הכתוב: אשר הונף ואשר הורם, שמשמעו מוליך ומביא ומעלה ומוריד בלבד, וצ"ב, שהרי אף בתנופה יש לפרש שמניף לארבע רוחות, ע"ע כבשי עצרת ציון 135.
  1269. עי' ציון 1195.
  1270. עיטור הל' לולב (צב ג), הובא ברא"ש סוכה פ"ג סי' כו ובטור או"ח תרנא, ועי' רא"ש וטור שם, שלא הזכירו שעיקרו במחשבה; ריטב"א סוכה לז ב; מאירי סוכה שם; ר"ן סוכה פ"ג (יח ב). ועי' מאירי שם, שמשמע שאף לסוברים שמוליך ומביא כדי לעצור רוחות וטללים, עי' ציון 1196, אינו מוליך ומביא אלא לשתי רוחות, לפי שעיקרו במחשבה, כלומר שתהא מחשבתו להאמין שהשם ייטיב לטובים ויכפר לשבים, ועי' כפו"ת סוכה שם ופמ"ג או"ח שם משב"ז ס"ק י שצידדו, שלסוברים שהוא כדי לעצור רוחות וטללים, מוליך ומביא לארבע רוחות, ועי' פמ"ג שם, שצידד לפרש שבזה נסתפק ר' זעירא בירושלמי סוכה פ"ג ה"ח, ועי' ציון 1219.
  1271. רא"ש שם.
  1272. רבנו בחיי ויקרא כג מ, בשם גאון, ומאמר מרדכי או"ח תרנא בדעתו; פי' הרא"ם לסמ"ג עשה מד בד' הרא"ש שם, ועי' מאמר מרדכי שם, שדחה. ועי' ציון 1274, שיש פי' דברי הרא"ש בע"א.
  1273. ב"י או"ח שם בשם חכמי ספרד בד' הטור שם, לגר' יש ספרים. ועי' ב"י שם, שצידד שאף לגר' זו, אפשר לפרש שמוליך ומביא לארבע רוחות.
  1274. עי' רש"י מנחות סב א ד"ה מוליך ומביא, לעניין תנופת שתי הלחם וכבשי עצרת, ודברי רבא שבציון 1191: וכן בלולב; סמ"ק סי' קצג; שו"ת הרשב"א שם, בשם יש מי שאומר; לח"מ לולב פ"ז ה"ט וצרור החיים שם ה"י בד' בד' רמב"ם שם ה"ט וה"י: לכל רוח ורוח, ועי' ציון 1268; שו"ת רדב"ז ח"ד סי' רנז ומהרלב"ח סי' עט בד' הרא"ש שם, ע"פ טור שלהלן, ועי' תורא"ש סוכה לז שם, ועי' ציון 1272, שיש שפי' דברי הרא"ש בע"א; טור שם, לגר' שלפנינו, ועי' ב"י שבציון 1273; שו"ע או"ח שם ט.
  1275. סמ"ק שם; טור שם, וכפו"ת סוכה לז ב בדעתו.
  1276. רא"ש שם.
  1277. מג"א תרנא ס"ק כא, בשם מ"ץ, ועי"ש, שמשמע שכ"כ אף לסוברים שמנענע תחילה לדרום, עי' ציון 1289; זקן אהרן (לוי) סי' כב; משנ"ב שם ס"ק מז.
  1278. מהרי"ל (מנהגים) סדר תפילות חג הסוכות אות ז, הובא באליה זוטא או"ח שם ס"ק טו; מג"א שם, ובכור"י שם ס"ק לו בדעתו.
  1279. בכור"י שם בד' הכתבים שבציון 1194, שמביא סוף הלולב כנגד החזה, שא"א לעשות כן אלא אם הופך פניו לאותו רוח; דרכי חיים ושלום סי' תשעו; כה"ח או"ח ס"ק צו, שכן מנהג המקובלים ההולכים בעקבות האר"י. ועי' מטה אפרים תרנא אלף למטה ס"ב, שמביא הלולב נגד החזה, ואעפ"כ נקט שא"צ להפוך פניו לאותו רוח, ומשמע שאף שאין ההבאה בקו ישר אל החזה, אלא שהחזיר שם הלולב לבסוף, חשוב שמביאו כנגד החזה.
  1280. עי' ציון 1274 ואילך.
  1281. שו"ת מהרי"ל סי' מ, ומנהגים סדר תפילות חג הסוכות אות ז; שו"ע או"ח תרנא י. ועי' ב"ח או"ח שם, שכן מנהג אשכנז, וחיי"א ח"ב כלל קמח סי"ד ודרך החיים סי' קב ס"ג ומשנ"ב שם ס"ק מז, שכן המנהג פשוט, ועי' ט"ז או"ח שם ס"ק יג, שאין לשנות מן המנהג. ועי' בכור"י שבציון 1289.
  1282. ע"ע. לבוש או"ח שם סי"א; דרישה או"ח שם אות ג; ט"ז שם; בהגר"א או"ח שם. ועי' שו"ת זקן אהרן ( ) סי' כב (הובא ביפה ללב או"ח שם ס"ק י) ושו"ת בצל החכמה ח"ג סי' סג בדעתו, ומשנת יוסף הל' בית הכנסת סי' מא, שלדעה זו לא אמרו שמתחיל במזרח אלא לעומדים במערבה של ירושלים ופונים למזרח, אבל העומדים בשאר רוחות מתחילים לנענע ברוח שלפניהם, וכן בתכלאל עץ חיים (סוכות דף ס), שבתימן התחילו לנענע לצפון ופונים לימין, וכ"מ בתוי"ט סוכה פ"ג מ"ט: דמסתברא דהתחלה למזרח שכנגד פניו דא"צ עדיין לשום פנייה, ומשמע שהקפידה להתחיל ברוח שלפניו מיד, ואפשר שהוא מדין אין-מעבירין- על-המצוות*, ועי' שו"ת ישועת משה ח"א סי' מד, שחולק וסובר שמתחילים לעולם ממזרח.
  1283. ציון 35.
  1284. לבוש שם; לחם רב או"ח שם אות ה; אחרונים שבע' כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין ציון 28. ועי' שכנה"ג או"ח שם הגב"י אות יא, שנראה שגר' כן בדברי הטור או"ח שם.
  1285. ציון 23 ואילך. ועי' לבוש שם, טעם נוסף ע"פ הסוד, ועי' תוי"ט סוכה פ"ג מ"ט וט"ז שם.
  1286. טור או"ח שם, לגר' שלפנינו. ועי' ציון 1284.
  1287. פרישה שם.
  1288. כנה"ג או"ח שם הגב"י אות יא. ועי"ש, שלפ"ז אין המהרי"ל והטור חולקים, אלא דברו בשני אופנים.
  1289. פרע"ח שער הלולב פ"ג; הון עשיר סוכה פ"ג מ"ט ובאר היטב או"ח שם ס"ק כ ובגדי ישע למג"א שם ס"ק כא, בשם כתבי האריז"ל; סידור יעב"ץ שער התחתון רחוב בה"א פ"ב אות יב. ועי' מג"א או"ח שם ס"ק כא בשם כתבים: מזרח דרום צפון מעלה מטה מערב, וכן העתיקו בערוה"ש או"ח שם סכ"ז, ועי' בגדי ישע שם, שהוא ט"ס. ועי' הון עשיר שם, הטעם ע"ד הסוד. ועי' מחזיק ברכה או"ח שם אות ז, שכן המנהג בירושלים. ועי' בכור"י שם ס"ק לח, שזהו סדר המקובלים, וצידד שם, שלשאר אדם נראה כיוהרא לשנות מסדר השו"ע, וע"ע גאוה: בחומרות יתרות. ועי' כה"ח או"ח שם ס"ק מט ושו"ת בצל החכמה שם בדעתו, ושו"ת ישועת משה שם ומועדים וזמנים ח"ח סי' קיז, שלדעה זו מנענע לעולם לפי סדר רוחות העולם, ולא לפי כיוון בית הכנסת.
  1290. סידור יעב"ץ שם.
  1291. ציון 473.
  1292. עי' ציון 27. זקן אהרן (לוי) סי' כב. ועי"ש, שכ"מ ברמב"ם לולב פ"ז ה"ט. ועי' זקן אהרן שם, שכ"מ בתנחומא שבציון 30, שארבעת המינים הם כנגד איברי הגוף, שמשמע שצריך לנענע בכולם כאחד, וכ"מ בויק"ר פרשה ל אות יב, שארבעת המינים הם כנגד ד' מיני בני אדם שבישראל, שמשמע צריך לנענע בכולם כדי שיכפרו אלו על אלו.
  1293. ציון 596 ואילך.
  1294. חמדת ימים ח"ג פ"ה אות כג, ועי"ש טעם ע"ד הסוד; בכור"י תרנא בשם כתבי האר"י, ועי"ש, שאף מן הדין יש להזהר בזה שמא יפסול הלולב.