אנציקלופדיה תלמודית:נותן טעם לפגם

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־12:54, 17 באפריל 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך -''' דבר האסור באכילה - או שיש בו חיוב או קיום מצוה - שנתן טעם פגום באוכ...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - דבר האסור באכילה - או שיש בו חיוב או קיום מצוה - שנתן טעם פגום באוכל או במשקה שנתערב בהם, אין בו דין טעם-כעיקר*.

הדין, טעמו וגדרו

הדין

נותן טעם לפגם נאמר בדרך כלל באיסורי אכילה שנתערבו בהיתר על ידי בישול או על ידי תערובת לח-בלח* וכדומה, שנתנו טעם בהיתר – וטעם דינו כעיקר האיסור*[1] – אך טעם זה פגם אותו, ונחלקו בדינו תנאים, ואמוראים בדעתם: א) יש סוברים שנותן טעם לפגם מותר[2], והרי זה כאילו טעמנו את האיסור ונמצא שאין בו טעם האיסור[3], ואפילו בדבר שהוא עצמו מושבח אלא שנותן בתערובת טעם לפגם[4], ואפילו אם האיסור עצמו נותן טעם לשבח במאכל אך כשנבלע בכלי הבליעות נותנות טעם לפגם[5], וכן אמר ר' שמעון נותן טעם לפגם מותר[6], וכן סובר ר' עקיבא שלומד את דין טעם כעיקר* מגיעולי גוים*[7], וכן סוברים רבנן שלומדים את דין טעם כעיקר* מ"משרת" ולא מגיעולי גוים*[8], וכן אותה שנינו שכלים שבלוע בהם איסור שאינו בן יומו שעבר ובישל בהם היתר לפני שהוכשרו לא נאסר ההיתר[9], אמרו שהוא לפי שנותן טעם לפגם מותר[10], וכן אותה ששנינו שחמין שהוחמו ביורה של גוי מותרים[11] אמרו שהוא לפי שנותן טעם לפגם מותר[12], וכן אותה ששנינו ששעורים שנפלו לתוך בור של מים שמימיו מותרים[13], אמרו בירושלמי שהוא לפי שנותן טעם לפגם מותר[14], וכן בדעת ר' יהודה נשיאה ובית דינו שהתירו שמן של גוים*[15], אמר שמואל שהוא משום שסובר שנותן טעם לפגם מותר[16], ואף בדעת ר' מאיר שסובר נותן טעם לפגם אסור[17], אמר עולא שהיינו דוקא בדבר הנותן טעם לשבח ואחר כך משתנה לפגם[18] אבל מודה הוא להתיר בדבר הפוגם מיד עם התערבותו בהיתר[19], וכן אמר ריש לקיש בירושלמי בדעת ר' מאיר[20], וכן ביארו אחרונים בדעת ראשונים לר' יוחנן בבבלי בדעת ר' מאיר[21], ואף בדעת ת"ק שאוסר עדשים שנתערב בהם יין של איסור וגריסים – פולים טחונים[22] – שנתערב בהם חומץ של איסור[23], אמר עולא שהיינו דוקא כשנתערבו היין והחומץ בעת שהיו העדשים והגריסים צוננים שבזה הם נותנים בהם טעם לשבח ורק אחר כך בהרתחתם נהיה טעם זה פוגם בהם[24], אבל מודה הוא להתיר בדבר הפוגם מיד עם התערבותו בהיתר[25], ואף בדעת ת"ק שאוסר עיסה מוחמצת שהוחמצה יותר על ידי שאור של תרומה* שנתערב בה[26], אמר ר' זירא שהיינו דוקא משום ששאור זה השביח אותה לענין החמצת עיסות אחרות על ידה, אבל מודה הוא להתיר בדבר שהוא רק נותן טעם לפגם[27], וכן שנינו: כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר[28]. על טעמם, עי' להלן[29]. ב) יש סוברים שנותן טעם לפגם אסור[30], ואפילו הוא אינו על ידי בליעות איסור שבכלי, אלא שהאיסור בעין נותן טעם לפגם בהיתר[31], וכן אותה ששנינו שכלים שבלוע בהם איסור שאינו בן יומו שעבר ובישל בהם היתר לפני שהוכשרו נאסר ההיתר[32], אמרו שהוא לפי שנותן טעם לפגם אסור[33], וכן אותה ששנינו שחמין שהוחמו ביורה של גוי אסורים[34], אמרו שהוא לפי שנותן טעם לפגם אסור[35], וכן מה ששנינו במשנה ראשונה ששמן של גוים* אסור[36], אמר שמואל שהוא לפי שנותן טעם לפגם אסור[37], וכן בדעת ר' מאיר שסובר נותן טעם לפגם אסור[38] אמר ר' יוחנן שהוא אף בדבר הפוגם מיד עם התערבותו בהיתר[39], וכן בדעת ת"ק שאוסר עיסה מוחמצת שהוחמצה יותר על ידי שאור של תרומה* שנתערב בה[40] אמרו בתלמוד שהוא משום שסובר שנותן טעם לפגם אסור[41], וכן בדעת ת"ק שאוסר עדשים שנתערב בהם יין של איסור וגריסים – פולים טחונים[42] – שנתערב בהם חומץ של איסור[43] אמרו בתלמוד שהוא לפי שסובר שנותן טעם לפגם אסור[44]. על טעמם, עי' להלן[45]. ג) יש מחלקים בין איסור שנותן טעם לשבח במאכל דוקא כשהוא בעינו אך כשנבלע בכלי הבליעות נותנות טעם לפגם כשהכלי אינו בן יומו, שבזה נותן טעם לפגם אסור, לבין איסור שאף כשהוא בעינו נותן הוא טעם לפגם במאכל, שבזה נותן טעם לפגם מותר[46], וכן כתבו ראשונים בדעת רבנן שלומדים את דין טעם כעיקר* מ"משרת" ולא מגיעולי גוים*[47], וכן כתבו ראשונים בדעת משנה ראשונה ששמן של גוים* אסור שהוא דוקא כגון בשמן שהוא בעינו משביח[48], וכן אותה ששנינו שדבש של גוים מותר[49] ואמרו שהוא לפי שנותן טעם לפגם מותר[50] כתבו ראשונים שיתכן שהוא רק באיסור שהוא בעינו נותן טעם לפגם, אבל אם פוגם רק כשהוא בלוע בכלי אין ראיה שמותר[51]. על טעמם, עי' להלן[52].

הטעם שנותן טעם לפגם מותר

בטעם שנותן טעם לפגם מותר – לסוברים כן[53] – כתבו אחרונים שאין לחלק מסברא בין טעם לשבח לבין טעם לפגם ולומר שלא מצינו שאסרה תורה אלא טעם לשבח, משום שמכל מקום מורגש האיסור[54], וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאין לומר שהוא לפי שאינו נחשב טעם[55], וטעם שנותן טעם לפגם מותר, ביארו בתלמוד לפי ששנינו בברייתא שנבלה שאינה ראויה למאכל אינה אסורה[56], ולדעה זו המתירה בנותן טעם לפגם היינו אף אם הייתה ראויה ונפגמה לאחר מכן[57], ומהיתר נבלה שאינה ראויה למאכל למדים להתיר נותן טעם לפגם[58]. ונאמרו בראשונים ובאחרונים אופנים שונים לביאור הלימוד[59]: א) יש שכתבו, שכשם שמצינו בנבילה שלא אסרה אותה התורה אלא כשהיא ראויה לאכילת אדם, מפני שהאוכלה נהנה מן האיסור אף על פי שהיא פגומה קצת, אבל כל שאינה ראויה לאכילת אדם, לפי שאינו נהנה מן האיסור, התורה התירתה, ואף על פי שחל עליה איסור מתחילה, כך גם באיסור שנתן טעם בהיתר לפי שההיתר נפגם קצת מן האיסור נמצא שזה שאוכלו אינו נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו ולכך מותר אף על פי שאותו איסור או טעמו שנתערבו בהיתר הם מדבר שאסור בעצמו[60]. ולכך ניתן ללמוד דין נותן טעם לפגם מנבלה, אף על פי שלא הותרה נבלה אלא כשנפגמה לגמרי עד שאינה ראויה לאכילת אדם, לפי שהיתר נבלה הוא לענין אכילתה בפני עצמה, ולכך אינה מותרת אלא כשנפגמה לגמרי מאכילת אדם, אבל בתערובת של איסור שהולכים בו אחר נתינת טעם, כל שטעמו של האיסור פגם את התבשיל קצת מותר – לדעת הסוברים כן[61] – לפי שאינו נותן טעם, אלא אדרבה פוגם הוא ומחסר מהטעם שהיה בו[62]. ב) ויש הסוברים שמכך שהתירה התורה נבלה שאינה ראויה למאכל, למדים שכל אכילת איסור שלא כדרך הנאתו אינה אסורה מהתורה[63] – לסוברים כן[64] – ולפי שאיסור שלא כדרך הנאה אינו אסור מהתורה, כך איסור הנותן טעם לפגם אינו אוסר[65]. ואף שמכל מקום יש איסור דרבנן באכילת איסור שלא כדרך הנאתו – לסוברים כן[66] – בנותן טעם לפגם, שאינו האיסור עצמו אלא רק טעמו, לא גזרו רבנן[67]. ג) ויש שכתבו, שלפי שמצינו שחילקה התורה בנבלה בין טעם לשבח לבין טעם לפגם, לכך אין למדים מדין טעם כעיקר* אלא רק כשהוא טעם לשבח, אבל טעם לפגם מותר[68]. יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהיתר נותן טעם לפגם הוא לפי שאינו כדרך אכילה והנאה ומותר הוא מהתורה, לסוברים כן[69]. לדעה זו שנותן טעם לפגם מותר, לא אסרו בזה חכמים כדרך שגזרו על איסורי אכילה* שאכלם שלא כדרך הנאתם – לסוברים כן[70] – לפי שלא אסרו חכמים אלא בגוף האיסור, שהוא כבר אסור ועומד, אבל בטעמו של איסור לא אסרו חכמים את ההיתר מחמתו כשאינו דרך הנאתו[71], או לפי שלא אסרו חכמים אלא משום שמחשיב את האיסור בכך שאוכלו בדרך זו, אבל בנותן טעם לפגם אינו מחשיב את האיסור שאינו אלא רוצה לאכול את ההיתר[72].

הטעם שנותן טעם לפגם אסור

בטעם שנותן טעם לפגם אסור – לסוברים כן[73] – כתבו בתלמוד שהוא לפי שמצינו שאסרה תורה טעם הנפלט מכלי-גויים[74], ואע"פ שהוא טעם לפגם, לדעה זו[75].

טעם המחלקים בין הפוגם בעינו לפוגם כשהוא בבליעות

בטעם המחלקים בין איסור שנותן טעם לשבח במאכל דוקא כשהוא בעינו אך כשנבלע בכלי הבליעות נותנות טעם לפגם כשהכלי אינו בן יומו, שבזה נותן טעם לפגם אסור, לבין איסור שאף כשהוא בעינו נותן הוא טעם לפגם במאכל, שבזה נותן טעם לפגם מותר[76], כתבו ראשונים שאת דין איסור שטעמו עצמו נותן טעם לשבח ופוגם רק כשהוא בבליעות שבכלי, שאסור, לומדים מכך שמצינו שאסרה תורה טעם הנפלט מכלי גויים אע"פ שהוא לפגם[77], ואע"פ שהוא טעם לפגם, לדעה זו[78], ואת דין איסור שטעמו עצמו נותן טעם לפגם, שמותר, לומדים מכך ששנינו בברייתא שנבלה שאינה ראויה למאכל אינה אסורה, ולדעה זו המתירה בנותן טעם לפגם היינו אף אם הייתה ראויה ונפגמה לאחר מכן, ומהיתר נבלה שאינה ראויה למאכל למדים להתיר נותן טעם לפגם[79].

הלכה

להלכה כתבו אמוראים שהלכה שנותן טעם לפגם מותר, וכן פסקו ראשונים ואחרונים[80].

לכתחילה

כתבו ראשונים שהיתר נותן טעם לפגם – לסוברים כן[81] – הוא רק בדיעבד, אבל לכתחילה אסור לערב ולבטל איסור בהיתר, אף על פי שהוא נותן בו טעם לפגם[82], שמא יבטל גם בדבר הנותן טעם לשבח[83].

כשהאיסור עצמו מעורב בהיתר

נותן טעם לפגם אמור בין בדבר איסור שרק נתן טעם באוכל או במשקה שבו נתערב ללא שנתערב האיסור עצמו – כגון שלא נמוח האיסור והכירו וזרקו[84] – שבזה מותר – לדעת הסוברים שנותן טעם לפגם מותר[85] – אף אם האיסור היה יותר מכמות ההיתר[86], ובין אם נתערב האיסור עצמו באוכל או במשקה שבו נתערב[87], אם הוא באופן שאינו אוסר מחמת עצמו בתערובתו[88].

כשאיסור כזית בכדי אכילת פרס

היתר שנתערב בו איסור בשיעור של כזית בכדי אכילת פרס*, אך נתן בו טעם לפגם, נחלקו בו ראשונים: א) יש אומרים שנאסר ההיתר, משום שבשיעור זה הרי הוא כגופו של איסור שאינו מותר אלא אם כן נפגם עד שאינו ראוי לאכילת אדם, לפי שכל שיש באיסור כזית בכדי אכילת פרס אינו בטל ברוב[89]. ב) ויש אומרים שלא נאסר ההיתר, משום שהאיסור עצמו בטל ברוב, וטעמו של האיסור אינו אוסר את ההיתר, משום שהוא נותן טעם לפגם[90], ואף אם אין האיסור דבר שפגום בעצמו[91]. ג) ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק בין סתם דבר איסור הפוגם, שאוסר את ההיתר, לבין דבר איסור שהוא פגום מעצמו – כגון עכבר וכיוצא בו[92] – שאינו אוסר את ההיתר[93].

בשאין ההיתר רבה על האיסור

היו האיסור וההיתר שווים, מחצה על מחצה, וכל שכן אם היה האיסור מרובה מההיתר, אף שנתן האיסור טעם לפגם בהיתר, הרי זה כגופו של איסור שאינו מותר[94].

בספק

דבר שספק אם הוא נותן טעם לפגם או לשבח, כתבו ראשונים שהולכים בו להחמיר[95] וכתבו אחרונים שהוא דוקא באופן שהאיסור הוא מן התורה, אבל אם הוא מותר מן התורה ואסור רק מדרבנן, כגון בתערובת מין במינו שרובה היתר[96], הולכים בספקו להקל[97].

בשרצים

שרצים* – כגון עכבר העיר[98], וכן נמלים וזבובים ויתושים וכיוצא בהם, שמצד עצמם הם פגומים ומאוסים ונפשו של אדם קצה בהם[99] – שנתנו בהיתר טעם לפגם, נחלקו בדינם אמוראים, לדעת המתירים נותן טעם לפגם[100]: בדעת רב שאסר שיכר שנפל ונתערב בו עכבר[101], אמר רב ששת ששרצים שנתנו בהיתר טעם לפגם אוסרים את ההיתר[102], לפי שמצינו שחידשה התורה בהם לאסור את גוף השרצים אף על פי שהוא מאוס ואינו ראוי לאכילת אדם[103]. ורבא אמר בדעת רב שמותר[104], לפי שלא אסרה התורה אלא טעם שאינו פוגם[105], או לפי שלא אסרו רבנן נתינת טעם כשהוא לפגם ולא חילקו בזה בין שרצים לבין שאר איסורים[106], ואותה שאסר רב בעכבר שנפל ונתערב בשיכר, ביארה בענין אחר[107]. להלכה פסקו ראשונים כדעת המתירים[108]. ויש מהראשונים הסוברים ששרצים שמצד עצמם הם פגומים ומאוסים מותרים הם אף לדעת האוסרים נותן טעם לפגם[109].

פגום בעצמו שנתערב בו דבר חריף

דבר שהוא פגום בעצמו מתחילת ברייתו שנתערב בו דבר חריף*, אף על פי שיש בכח דבר חריף לשנות את טעם הבלוע כשהוא פגום ולשנותו לשבח[110], כתבו אחרונים שאין זה אלא בבליעות שבכלי שמתחילה היה האיסור מושבח, אבל בדבר שהוא פגום בעצמו מתחילת ברייתו אין בכח דבר חריף לשנותו לשבח[111].

בדבר האוסר במשהו

איסור שאוסר במשהו – על איסור זה ע"ע תערובת – שנתן טעם לפגם, נחלקו ראשונים בדינו, לסוברים שנותן טעם לפגם מותר[112]: א) יש סוברים שאיסור שאוסר במשהו אוסר הם כשנותן טעם לפגם, לפי שמשהו טעם בטל הוא – לדעתם – ואף על פי כן אוסר בהם[113]. ב) ויש סוברים שאף אסורים שאוסרים במשהו אינם אוסרים כשנותנים טעם לפגם[114], לפי שטעם לפגם בטל הוא, ואילו משהו טעם אינו בטל[115] או לפי שהפגימה עושה כאילו נתבטל ונסתלק איסורו ממנו והרי הוא כעפר[116].

בכלאי הכרם

בכלאי הכרם שנתנו טעם לפגם – שאסורים באכילה אף בשלא כדרך הנאתם[117] – נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם, לדעת הסוברים שנותן טעם לפגם מותר[118]: יש סוברים בדעת ראשונים לאסור, לפי שלדעתם כל טעם היתר נותן טעם לפגם הוא משום שאכילת איסור שלא כדרך הנאתו מותרת מהתורה[119], ואם כן בכלאי הכרם שאסורים באכילה אף בשלא כדרך הנאתם, אסורים הם גם בשנתנו טעם לפגם[120]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שמותר[121], לפי שלא נאסרו כלאי הכרם שלא כדרך הנאתם אלא באכילתם בעינם, אבל אם רק נתנו טעם בהיתר אינם נאסרים בשלא כדרך הנאתם[122], או לפי שיש טעם אחר להיתר נותן טעם לפגם[123].

בבשר בחלב

בבשר בחלב* – אף שאסור באכילה אף בשלא כדרך הנאתו[124] – כתבו אחרונים שאם נתן הבשר בחלב או החלב בבשר טעם לפגם מותר – לסוברים שנותן טעם לפגם מותר בשאר איסורים[125] – לפי שנתינת טעם לפגם אינה דרך בישול, ולא נאסר בשר בחלב אלא בדרך בישול[126]. ואם הוא דבר שכבר נאסר מחמת תערובת של בשר בחלב ונתערב בהיתר באופן שהוא נותן בהיתר טעם לפגם, אסור, שלפי שבשר בחלב אסור אף שלא כדרך הנאתו לכך אסור אף בשנתן טעם לפגם, לסוברים כן בכלאי הכרם[127].

הפגימה

דרגת הפגימה

נותן טעם לפגם שאמרו הוא אף בענין שלא נפגם המאכל מאכילה, ואדם אוכלו בפה מלא, אלא כל שאותו טעם איסור פוגם במאכל[128], ואפילו קצת[129], ואפילו אם אין הפגם נרגש בה כלל, אלא כל שידענו שאין נאות לו ואילו היה מרובה היה פוגמו לחיך, נידון בנותן טעם לפגם[130]. ויש מן הראשונים מי שכתב שהוא דוקא עד שהמאכל נפגם לגמרי ואינו ראוי לאכילה מחמת טעם האיסור שנתערב בו[131].

בריח ובגוון

נותן טעם לפגם, כתבו ראשונים ואחרונים שהוא בין בטעם ובין בריח ובין בגוון[132].

משביח עיסה לענין חימוץ

איסור שנתערב בהיתר באופן שלענין דבר אחד פוגמו אך לענין דבר אחר משביחו, כגון שאור של תרומה* שנתערב בעיסה מוחמצת של חולין עד שמוחמצת יותר מדי, שלענין אכילת אותה העיסה הרי נתן בה האיסור טעם לפגם, אך לענין החמצת עיסות אחרות על ידה הרי נתן בה האיסור טעם לשבח – לסוברים שנותן טעם לפגם מותר[133] – נחלקו בדינו תנאים, ואמוראים בדעתם: א) בדעת ת"ק ששאור של תרומה שנפל לעיסה מוחמצת אסור[134], אמר ר' זירא בבבלי שאוסר משום שנחשב כנותן טעם לשבח בכך שהושבחה העיסה לענין החמצת עיסות אחרות[135], שלדעתו אין דין נותן טעם לפגם אלא כשאין לו שבח כלל מכל ענין[136]. ב) בדעת ר' שמעון ששאור של תרומה שלנפל לעיסה מוחמצת מותר[137], אמר ר' זירא בבבלי שמתיר לפי שנחשב כנותן טעם לפגם בכך שנפגמה העיסה לענין אכילתה[138], ואף בדעת ת"ק ששאור של תרומה שנפל לעיסה מוחמצת אסור[139], נראה מדברי הירושלמי שמודה הוא שנחשב כנותן טעם לפגם[140]. להלכה, יש מהראשונים שפסקו שאסור[141], ויש שפסקו שמותר[142].

משביח יין לענין חימוץ

חומץ שנתערב ביין והחמיצו, אף על פי שהיין חשוב מהחומץ, כתבו ראשונים שאינו נחשב לנותן טעם לפגם – אף לדעת ר' שמעון שמתיר בשאור של תרומה שנתערב בעיסה מוחמצת של חולין עד שנהייתה מוחמצת יותר מדי, שלדעתו הוא נותן טעם לפגם[143] – לפי שחומץ ויין הם שני מינים שונים שלכל אחד יש חשיבות שונה מלאחר, שלפעמים יש צורך דוקא בחומץ ולפעמים יש צורך דוקא ביין, ואם כן מה שפגם החומץ את היין והחמיצו מהיותו יין הרי זה השביח אותו להיותו חומץ[144].

משביח לענין כמות

איסור שנתערב בהיתר ופגם את טעמו, אך הגדיל האיסור את כמות ההיתר עד כדי שההיתר מושבח בגודל מדתו על ידי תערובת האיסור יותר ממה שהוא נפגם בהפסד טעמו על ידי תערובת האיסור, נחלקו בו ראשונים: א) יש אומרים שמותר הוא, לפי שהאיסור בטל ברוב, ואין טעמו אוסר לפי שהוא לפגם[145]. ב) ויש אומרים שאסור הוא, לפי שתוספת מדתו נחשבת כשבח[146].

פוגם בריח ומשביח בטעם

איסור שנתערב בהיתר ופגם את ריחו[147], אך השביחו לענין טעם, כתבו אחרונים שנחשב לנותן טעם לשבח ואסור, לפי שטעם עדיף מריח[148].

פוגם בטעם ומשביח בריח

איסור שנתערב בהיתר ופגם את טעמו, אך השביחו לענין ריח, כתבו אחרונים שנחשב נותן טעם לפגם ומותר – לסוברים כן[149] – לפי שהצורך בהיתר הוא אכילתו[150].

פוגם מחמת דבר אחר

איסור שאין טעמו כשלעצמו פוגם את ההיתר – או שאף משביח את ההיתר[151] – ורק בצירוף דבר אחר שהוא של היתר הרי הוא פוגם את ההיתר – כגון תבשיל שחסר בו מלח או תבלין, או שעודף בו מלח או תבלין, ומחמת חסר או עודף זה פגם האיסור בתבשיל[152], או כגון עיסה שנתערב בה שאור של איסור ושאור של היתר שכל אחד כשלעצמו משביח בהחמצתו אותה אך שניהם יחד פוגמים בכך שמחמיצים אותה יותר מדי[153] – נחלקו בתלמוד אם נחשב כנותן טעם לפגם: יש סוברים שאינו נחשב כנותן טעם לפגם, לפי שלא נפגם ההיתר מחמתו בלבד[154], ויש סוברים שנחשב כנותן טעם לפגם, לפי שמכל מקום פגם האיסור את ההיתר[155], ואפילו אם נתערב תחילה האיסור ועדיין לא פגם אלא רק בצירוף אותו דבר היתר שנתערב בו לאחר מכן[156], וכן אמר ר' יוחנן שכך הלכה[157], וכן פסקו ראשונים[158].

הוסיף לפגום מחמת דבר אחר

איסור שנתערב בהיתר שהיה פגום מחמת דבר אחר שהוא של היתר, והאיסור הוסיף ופגם עוד בהיתר מחמת הדבר האחר, כתבו ראשונים שנחשב כנותן טעם לפגם[159], לסוברים כן באיסור שנתערב בהיתר ופגם בו מחמת דבר אחר[160].

נתערב בהיתר פגום ולא הוסיף בפגם

איסור שנתערב בהיתר פגום, אך לא הוסיף האיסור לפגום בהיתר יותר ממה שהיה קודם, אוסר את ההיתר, לפי שהאיסור נותן טעם בהיתר ואין טעם זה לפגם[161].

השביח ולבסוף פגם

השביח ולאחר מכן פגם

איסור שנתערב בהיתר ונתן בו טעם לשבח, ולאחר מכן נהיה אותו איסור נותן טעם לפגם – כגון חומץ של איסור שנתערב בגריסים צוננים והשביחם[162], ולאחר מכן הורתחו ונפגמו מחמתו[163] – לסוברים שנותן טעם לפגם מותר[164], נחלקו בו אמוראים בדעת תנאים: א) יש סוברים שאסור[165] – מדרבנן[166], או מן התורה[167] – לפי שבעת שנתערב בהיתר נתן בו טעם לשבח חל עליו איסור לכך נשאר איסורו עליו אף כאשר הטעם נהיה פוגם בו[168], וכפי שמצינו בדין חתיכה-נעשית-נבלה* שאסור, לסוברים כן[169], וכן מצינו שאף אם אפשר-לסחטו* אסור, לסוברים כן[170], ובדעת הסוברים שהוא מדרבנן[171] יש מן האחרונים שכתב שהוא גזירה שמא יבוא לאוכלו בעודו נותן טעם לשבח[172], ויש שכתב שהוא איסור דרבנן בעלמא שמאחר שחל עליו איסור אינו נפקע ממנו[173], ויש מן האחרונים שכתבו שהוא לפי שאחר שנאסר אף ההיתר נהפך לאיסור, לסוברים כן[174], והפיכת טעמו לפגם – שעודנו ראוי לאכילת אדם ואינו אלא קלקול קצת – אינה כסחיטת האיסור[175]. וכן במה שאמר ר' מאיר שנותן טעם לפגם אסור[176], אמרו עולא וריש לקיש שאין כוונתו לפגם מתחילה ועד סוף אלא להשביח ולבסוף פגם[177]. וכן בדעת ר' שמעון שאמר שנותן טעם לפגם מותר, אמרו שמודה בהשביח ולבסוף פגם שאסור[178], ולדעתם אותה ששנינו בשאור של תרומה שנתערב בעיסה של חולין והחמיצה ואחר כך נתערב בה שאור של חולין והחמיצה עוד עד שנחמצה לפגם מחמת שניהם, שאסורה העיסה לדברי הכל[179], היינו אף לר' שמעון[180]. וכן סוברים רב יהודה בשם שמואל, ורבין בשם רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן, ורב דימי בשם ר' יוחנן[181]. ב) יש סוברים שהשביח ולבסוף פגם מותר[182], לפי שמתייחסים לטעם שקיים כעת במאכל, והוא לפגם[183], ואף שמקודם היה אסור חוזר להיתרו, ואינו דומה לחתיכה-נעשית-נבלה*[184], או לפי שלמדים מנבילה שהתירתה התורה כשאינה ראויה לאכילה[185], שהוא אף בענין שהיתה ראויה לאכילה בעת שנתנבלה, ורק לאחר מכן נפסלה מאכילה, לסוברים כן[186]. וכן בדעת ר' שמעון שאמר שנותן טעם לפגם מותר[187] אמרו שהוא אף כאשר הטעם השביח ולבסוף פגם, מותר[188].

ההלכה

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שהשביח ולבסוף פגם אסור[189]. ויש מהאחרונים מי שפסק שהשביח ולבסוף פגם מותר[190].

עומד לפגום

השביח ולבסוף פגם שאסור – לסוברים כן[191] – כתבו ראשונים ואחרונים שהוא אף באיסור שעומד מתחילה לפגום לבסוף, שכל שהוא משביח אוסר הוא את ההיתר בשעה שהוא משביח בה[192].

השביח ולבסוף פגם ולענין אחר השביח

השביח ולבסוף פגם שמותר – לסוברים כן[193] – יש סוברים שהוא דוקא בפגם שאין בו ענין אחר של שבח, אבל אם הוא באופן שלענין דבר אחד פוגמו אך לענין דבר אחר משביחו – כגון שאור של תרומה* שנתערב בעיסה מוחמצת של חולין עד שמוחמצת יותר מדי, שלענין אכילת אותה העיסה הרי נתן בה האיסור טעם לפגם, אך לענין החמצת עיסות אחרות על ידה הרי נתן בה האיסור טעם לשבח – אסור[194].

לא היה ראוי לאכילה עד שפגם

השביח ולבסוף פגם שאסור – לסוברים כן[195] – כתבו אחרונים שהוא אפילו אם בשעה שהושבח לא היה ראוי לאכילה, ורק אחר שנפגם נהיה ראוי לאכילה, כגון חומץ שנפל לתוך גריסים צוננים חיים שהוא משביחם אך אינם ראויים לאכילה עד לאחר שיתבשלו שאז טעם החומץ נהפך לפגם[196].

יין שנתערב בחיטים, שבעת התערובת הרי הוא משביח אותם אך כאשר החיטים שוהים כך הם מתעפשים מחמתו[197], נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שדינו כדבר המשביח שלבסוף פוגם[198], ויש סוברים שנחשב הוא כמשביח בלבד ולא כהשביח ולבסוף פגם, לפי שאין הפגם בא מחמת היין אלא מחמת הלחות[199].

פגם ולבסוף השביח

פגם ולבסוף השביח

איסור שנתערב בהיתר ונתן בו טעם לפגם, ולאחר מכן חזר אותו הטעם ונהיה נותן בו טעם לשבח, כגון חומץ שנתערב בגריסים – פולים טחונים[200] – רותחים שנפגמו הגריסים מחמת טעם זה[201] ולאחר מכן הצטננו ונהיה טעם זה משביח בהם, לסוברים כן[202], או כגון דבש שנתערב ביין, שהרי הוא מתיש כחו ומפסיד טעמו מיד, ואם אורך הזמן, מתגבר עליו הכח הייני, והדבש מוסיף לו ריח טוב וצלילות הגוון וחריפות, וזה כולו שבח ליין[203], נחלקו בירושלמי בדינו, לדעת הסוברים שנותן טעם לפגם מותר[204]: א) יש סוברים שפגם ולבסוף השביח מותר[205], וכן בדעת רבי שמעון שנותן טעם לשבח מותר[206], אמרו שהוא אף בפגם ולבסוף השביח[207], ואף בדעת רבי מאיר שנותן טעם לפגם אסור[208] אמר ריש לקיש שהוא בהשביח ולבסוף פגם[209], אבל מודה הוא להתיר בפגם ואחר כך השביח[210], וכן בדעת רבי מאיר שסובר נותן טעם לפגם אסור[211] ואמר עולא שהיינו דוקא בדבר הנותן טעם לשבח ואחר כך משתנה לפגם[212] אבל מודה הוא להתיר ב"פגם מעיקרא"[213], ביארו אחרונים בדעת ראשונים שהיינו בדבר הנותן טעם לפגם אף שאחר כך משתנה לשבח[214], וכן ביארו אחרונים בדעת הירושלמי[215]. בטעם שמותר לדעה זו, כתבו אחרונים שהוא לפי שהולכים אחר תחילתו[216], שכבר בטל האיסור בתוך ההיתר[217]. ב) יש סוברים שפגם ולבסוף השביח אסור[218] – מדרבנן[219] – וכן בדעת רבי מאיר שנותן טעם לפגם אסור[220] אמר ר' יוחנן שהוא אף בפגם ואחר כך השביח[221], וכן בדעת ת"ק ששאור של תרומה שנפל לעיסה מוחמצת אסור ואמר ר' זירא בבבלי שהוא משום שנחשב כנותן טעם לשבח בכך שהושבחה העיסה לענין החמצת עיסות אחרות[222] כתבו אחרונים שהוא לפי שאחר שנפגמה העיסה בחימוצה יבוא השבח לאחר זמן בהחמצת עיסות אחרות[223],. בטעם שאסור לדעה זו, כתבו אחרונים שהוא לפי שפגם זה אינו נחשב לפגם ממש, לפי שהוא על מנת להשביח[224], ויש שכתבו שהוא לפי שכל שלא נפגם לגמרי עד שאינו ראוי לאכילת אדם אלא רק קיבל טעם לפגם אינו נהפך להיתר, ולא הותרה התערובת אלא משום שאינו נהנה מן האיסור[225] – שאין טעם האיסור מתבטל בתערובת, משום שהוא ניכר ומורגש בה[226] – ולכך כיון שלאחר שהשביח שוב נהנה מהאיסור, נאסר[227], ויש שכתבו שהוא נלמד מכל שכן מדין השביח ולבסוף פגם שאסור – לסוברים כן[228] – שמאחר שהשביח ולבסוף פגם דינו שאסור, אף על פי שאותו השבח אינו אלא על מנת לפגום – ואינו עומד להתקיים[229] – כל שכן בפגם ולבסוף השביח שהפגם הוא על מנת להשביח – ומתקיים[230] – שדינו ליאסר[231], ויש שכתבו שהוא דוקא בענין שדרכו כן לשוב ולהשביח – כגון חומץ בגריסים, שהדרך לחמם אותם ולצננם – שבזה הוא נאסר לפי שאין טעם האיסור בטל בהיתר בעודו פגום כיון שעומד לשוב ולהשביח בהיתר[232], ויש שכתבו שאחר שחזר והשביח אוסר, לפי שאין דחוי* באיסורים [233].

הלכה

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שפגם ולבסוף השביח אסור[234].

כשאין דרכו להשביח

איסור שנתערב בהיתר ונתן בו טעם לפגם בענין שאין דרכו להשתנות ולתת בו טעם לשבח – לסוברים פגם ולבסוף השביח אסור[235] – יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמותר, לפי שכבר חל עליו שם ביטול[236].

ביטולו לפני שישביח

איסור שנתערב בהיתר ונתן בו טעם לפגם ועתיד לתת בו טעם לשבח – שאין ההיתר נאסר, לסוברים כן[237] – נחלקו אחרונים אם מותר לבטל את האיסור – כגון על ידי שיוסיף עוד היתר עד שיתבטל[238] – על מנת שלא ישוב לאסור כאשר ישביח: יש סוברים שאסור לבטל את האיסור, לפי שיש לחשוש שמא יבואו לבטל אותו בפחות משיעור ביטול[239], ויש שמצדדים להקל לבטל את האיסור, לפי שאין כוונתו בהוספת ההיתר לבטל את האיסור, אלא רק למנוע את האיסור מלתת טעם כשישביח[240].

נתערב באחרת שבה הוא משביח

איסור שנתערב בהיתר ונתן בו טעם לפגם, ונתערבה תערובת זו בתערובת אחרת שבה האיסור נותן טעם לשבח, כתבו ראשונים שנאסר ההיתר[241], לדעת האוסרים פגמו ולבסוף השביחו[242], ואף בתערובת של לח בלח[243], לפי שלא נתבטל האיסור בתערובת הראשונה[244], וכן איסור שנתערב בתבשיל שבקדירה ונתן בו טעם לפגם ואחר כך התבשלה באותה הקדירה תבשיל אחר שהאיסור נותן בו טעם לשבח, כתבו ראשונים שנאסר התבשיל האחר[245], לדעת האוסרים פגמו ולבסוף השביחו[246]. ואם אין באיסור בכדי נתינת טעם בתערובת השניה, אף שבתערובת הראשונה כולה יש בכדי נתינת טעם בתערובת השניה, מותר, שלפי שהתערובת הראשונה לא נאסרה, לא נעשתה נבילה, ואין צריך לשער נגדה[247]. ויש מהאחרונים שתמה על איסור זה, לפי שכיון שנתערב בתערובת השניה בעודו מעורב בתערובת הראשונה נמצא שעודנו נותן טעם לפגם בתערובת הראשונה וכל טעם תערובת זו מותר[248], ולדעתו אינו אסור אלא באופן שהאיסור מתערב בתערובת השניה – שבה הוא משביח – אחר שנפרד מהתערובת הראשונה – שבה הוא פוגם – בלא שהתערובת הראשונה מתערבת אף היא בתערובת השניה, ואופן זה הוא נמנע ואינו שייך במציאות[249].

בנודע בינתיים

איסור שנתערב בהיתר ונתן בו טעם לפגם, ונודע לו מכך בעוד טעמו לפגם, כתבו ראשונים שאף אם לאחר מכן חזר אותו הטעם ונהיה נותן בו טעם לשבח, מותר[250].

פגם ועתיד להשביח

איסור שנתערב בהיתר ונתן בו טעם לפגם, ועתיד טעם זה לתת בו טעם לשבח – לדעת האוסרים פגם ולבסוף השביח[251] – נחלקו בדינו ראשונים, ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים שאם עתיד אותו הטעם לתת טעם לשבח, אף שעודנו נותן טעם לפגם, נאסר ההיתר[252], וכתבו אחרונים שהוא דוקא אם מה שעתיד הטעם לתת טעם לשבח הוא מאליו ללא מעשה בידיים[253], ויש מי שכתב שאף אם הוא על ידי מעשה בידיים, כל שהשבח הוא שלא מחמת מין אחר שגורם לאיסור להשביח אלא האיסור עצמו משביח את התערובת שבה הוא מתערב, נחשב כנותן טעם לשבח מאליו ואסור[254]. ויש שכתבו בדעתם שהוא דוקא בדבר שדרכו בכך, בין אם הוא בדבר שמאליו ובין אם הוא על ידי מעשה בידיים[255]. ב) ויש סוברים שכל זמן שעדיין הטעם פוגם בו אינו נאסר[256], ואף אם מה שעתיד הטעם לתת טעם לשבח הוא מאליו ללא מעשה בידיים[257].

פגם ולבסוף השביח ולבסוף שוב פגם

איסור שנתערב בהיתר ונתן בו טעם לפגם, ולאחר מכן חזר אותו הטעם ונהיה נותן בו טעם לשבח, ושוב חזר אותו הטעם ונהיה נותן בו טעם לפגם, כתבו אחרונים – אף לדעת האוסרים פגם ולבסוף השביח[258] – שלא נאסר ההיתר, שאף שהשביח באמצע, כיון שחזר ונפגם לא נדחה הפגם הראשון, לפי שאין דחוי* באיסורים[259].

דברים הנותנים טעם לפגם

מצינו במשנה ובתלמוד ובראשונים ובאחרונים מאכלים או משקים המשביחים זה את זה על ידי תערובתם זה בזה. וכתבו ראשונים שבעניינים אלו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, שאין הדבר שווה בכל, והדבר צריך לשומת בית דין יפה[260].

דברים הנותנים טעם לשבח

מאכלים או משקים שנאמר עליהם בתלמוד שמשביחים זה את זה על ידי תערובתם זה בזה: יין בענבים[261], וכן יין בתאנים או בתמרים[262], וכן עכבר שבשדות[263], וכן יין בתבשיל בשר או בתבשיל דגים[264], וכן בליעות יין שבכלי ביין המונח בכלי[265], וכן בשר בדבש, לסוברים כן[266], וכן דבש בשמנונית של בשר, לסוברים כן[267], וכן חֵלב בבשר[268].

דברים הנותנים טעם לפגם

מאכלים או משקים שנאמר עליהם בתלמוד ובראשונים שפוגמים זה את זה על ידי תערובתם זה בזה:, וכן גריסים במים[269], וכן יין בתמרים[270], וכן שמן בגרוגרות[271], וכן יין בדבש[272], וכן בשר בדבש, לסוברים כן[273], וכן שומן של בשר בדבש[274], וכן שומן של דגים בדבש[275], וכן כל פליטה בדבש[276], וכן בשר במשקה דבש[277], וכן יין בשמן[278], וכן בשר בשמן[279], וכן כל פליטה בשמן[280], וכן חלב ביין[281], וכן בשר ביין[282], וכן חָלב ביין, לסוברים כן[283], וכן דבש בבשר[284] או בשמנונית של בשר, לסוברים כן[285].

עכבר

עכבר – והיינו עכבר העיר[286], שהוא עכבר סתם[287] – בשיכר, נחלקו בו אמוראים בבבלי בדעת רב: לרבנן ורב ששת נותן הוא טעם לפגם[288], ואפילו לא שהה אחר מיתתו עד שיסריח[289], לפי שהעכבר מאוס ובני אדם בדלים ממנו[290]. ורבא מסתפק בדעתו[291], לפי ששמא מחמת חוזק השיכר אין העכבר פוגם בו[292], שיש דברים שהם עצמם מאוסים ואף על פי כן טבעם להשביח את תערובתם[293]. עכבר בחומץ – שהוא חריף וטעמו חזק[294] – נסתפקו בתלמוד אם הוא נותן בו טעם לפגם[295], ונחלקו ראשונים אם הספק הוא לפי הצד שעכבר בשיכר הוא נותן בו טעם לשבח[296], או שהוא לפי הצד שעכבר בשיכר נותן בו טעם לפגם[297].

הלכה

להלכה כתבו בבבלי להחמיר בין בשיכר ובין בחומץ, שדין העכבר בהם כנותן טעם לשבח[298], מספק[299], וכן פסקו ראשונים[300], מספק[301]. ויש מהראשונים שביארו בדברי הגמרא שאם שהה העכבר זמן רב בחומץ עד שהוסרו שערותיו, מחמת חריפות החומץ טעם העכבר הוא ודאי לשבח[302], ויש מהראשונים שביארו בדברי הגמרא שאם העכבר הוא ללא שערו ודאי נותן טעם לשבח הוא בחומץ[303], שהצד שהוא נותן טעם לפגם הוא רק משום לכלוך שערו[304].

עכבר בשאר משקין

עכבר בשמן וביין ובדבש ובשאר משקים, נחלקו בו גאונים וראשונים ואחרונים: א) יש מהראשונים שסוברים שנותן טעם לפגם הוא[305], לפי שצריכים להיות מבושמים והעכבר מסריחם ומפסיד טעמם[306]. ומהם שכתבו כן בדעת הבבלי[307]. ב) ויש מהגאונים ומהראשונים שפירשו בדעת הירושלמי שעכבר נותן טעם לשבח אף בשאר משקים, ואין טעמו בטל[308], ויש מהגאונים ומהראשונים שפסקו כן[309], ומהם שכתבו לאסור לפי שהוא מלתא דעבידא לטעמא*[310]. ג) ויש מי שכתב שבשאר משקים נותן הוא טעם לשבח, מלבד יין שבו נותן הוא טעם לפגם[311].

שאר דברים המאוסים

שאר דברים המאוסים כעכבר שנתנו טעם בשיכר או בחומץ או בשאר משקים, נחלקו ראשונים ואחרונים בדינם: א) יש סוברים שדינם שווה לעכבר שמחמירים בהם מספק שמא נותנים הם טעם לשבח, ושבשאר משקים נותנים הם טעם לפגם, לסוברים כן בעכבר[312], או שאף בהם מחמירים מספק שמא נותנים הם טעם לשבח, לסוברים כן בעכבר[313]. ב) ויש מהראשונים שכתבו שלא הסתפקו בתלמוד לענין נתינת טעם לשבח בשיכר וחומץ אלא כגון בעכבר שעולה על שולחן מלכים, אבל זבוב ודאי אינו נותן טעם לשבח אף בשיכר וחומץ[314].

חומץ בגריסים

חומץ בגריסים – פולים טחונים[315] – הרי הם נותנים טעם לפגם[316], אם הגריסים הם רותחים – שהיד סולדת* בהם[317] – בשעת התערובת[318]. ואם הגריסים הם צוננים בשעת התערובת, הרי זה נותן טעם לשבח[319]. הורתחו הגריסים וחזרו ונצטננו ובשעה שהיו צוננים נתערב בהם החומץ ונתן את טעמו בהם, נחלקו אמוראים, וראשונים ואחרונים בדעתם: יש אומרים שאדרבה באופן זה הוא עיקר נתינת הטעם לשבח[320], ויש אומרים שבאופן זה אינו נותן טעם לשבח[321]. היו הגריסים צוננים בשעת התערובת והורתחו לאחר מכן, בשעה שהם רותחים החומץ נותן בהן טעם לפגם[322]. היו הגריסים רותחים בשעת התערובת ונצטננו לאחר מכן, נחלקו אחרונים בדינם בעת שהם צוננים: יש אומרים שחוזר החומץ ונותן בהם טעם לשבח[323]. ויש אומרים שאחר שנתן החומץ טעם לפגם בשעה שהיו רותחים שוב אינו נותן בהם טעם לשבח[324], לפי שהוקלש כח החומץ[325].

יין בעדשים

יין בעדשים, אם העדשים הן צוננות בשעת התערובת הרי הוא נותן בהן טעם לשבח, ואם העדשים הן רותחות בשעת התערובת הרי הוא נותן בהן טעם לפגם[326]. היו העדשים צוננות בשעת התערובת והורתחו לאחר מכן, בשעה שהן רותחות החומץ נותן בהן טעם לפגם[327].

שעורים במים

שעורים – וכן חיטים ושיפון[328] – במים, אמרו בירושלמי שהרי הן נותנות טעם לפגם בעת התערבותם[329], בין אם הן מעט שעורים ובין אם הן הרבה שעורים[330], ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעת הירושלמי אם לבסוף משביחות בהם: יש אומרים שפוגמות הן מתחילה ועד סוף[331], ויש אומרים שהן פוגמות ולבסוף משביחות[332]. היו המים באושים ועכורים, יש מהראשונים שביארו בדעת הירושלמי שאין השעורים פוגמין אותם אלא משביחים, שחוזק לחות היוצא מהשעורים משיבות את המים למעט חיות[333], וכתבו ראשונים אלו שאין השעורים משביחים אלא מים באושים המכונסים בבור, שלפעמים מתקלקלות מצד רפיונם ומגיעות לידי מיאוס, אבל באר של מים חיים ונובעים, המים בחיותן ובחזקם ואין השעורים משביחים בהם כלל[334].

בבליעות שבכלי

כלי בן יומו

איסור שנתן טעם לפגם בהיתר, אף שלא נאסר ההיתר – לדעת האוסרים פגם ולבסוף השביח[335] – כתבו ראשונים שאותו הכלי שבו נתערב האיסור נאסר להשתמש בו אף בדבר שבו האיסור נותן טעם לפגם[336], שחוששים שמא יבואו להתיר גם בדבר שבו האיסור נותן טעם לשבח[337], או שמא יבשל באותו הכלי דבר שבו האיסור נותן טעם לשבח[338].

כלי שאינו בן יומו

כלי שאינו בן יומו – דהיינו שעבר עליו לילה או מעת לעת משעה שנבלע בו האיסור[339] – הבליעות שבו אף על פי שנתנו בכלי טעם לשבח בשעה שנבלעו בו, משעה שאינו בן יומו הרי טעם זה פוגם בו[340] – ואף בכלי חרס[341] – שהטעם הבלוע בכלי נפגם ונתקלקל בינתיים, וכאשר נפלט טעם זה הרי הוא פוגם[342], ומכאן ואילך אותן הבליעות נותנות טעם לפגם במה שיתבשל בכלי[343], ונחלקו תנאים ואמוראים בדינו[344]: א) יש סוברים שבליעות של כלי שאינו בן יומו הרי הן נותנות טעם לפגם ואינן אוסרות היתר שנתנו בו טעם[345], וכן בדעת ר' שמעון ור' עקיבא והברייתא שסוברים שנותן טעם לפגם מותר[346], אמרו בתלמוד שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה בלבד, שהבליעות שבה – לדעתם – אינן נותנות טעם לפגם[347] – כלל[348], או שפוגמות רק מעט ואי אפשר ללמוד מכך לפגם רב[349] – אבל אינה בת יומה מותר להשתמש בה, מפני שנותן טעם לפגם מותר[350]. ב) יש סוברים שבליעות של כלי שאינו בן יומו אף על פי שהן נותנות טעם לפגם, אוסרות הן מה שנתנו בו טעם[351]. וכן בדעת ר' יוחנן בשיטת ר' מאיר, ובדעת הברייתא, שסוברים שנותן טעם לפגם אסור[352], אמרו בתלמוד שבליעות שבכלי שאינו בן יומו אוסרות את המתבשל בו[353], וכן לדעת חכמים שסוברים שנותן טעם לפגם בכל מקום מותר[354], אף על פי כן בליעות שבכלי שאינו בן יומו אוסרות את המתבשל בו, משום שהוא חדוש* שחידשה התורה בדין געולי גוים*[355], ואין למדים מכאן למקום אחר[356]. לדעתם אין חילוק בין כלי בן יומו לבין כלי שאינו בן יומו, שאף בכלי בן יומו הבליעות נותנות טעם לפגם לדעתם[357] – מעט[358], מחמת טעם הכלי שפוגם את הנבלע בו[359] – ומכל מקום אסרתו תורה[360], ולמדים פגם רב של כל שאינו בן יומו מפגם מועט של כלי בן יומו[361].

על סתם כלים, שאין ידוע אם הם בני יומם או לא, שכתבו ראשונים שהם בחזקת שאינם בני יומם, ע"ע געולי-גוים[362].

הלכה

להלכה, בליעות של כלי שאינו בן יומו אינן אוסרות היתר שנתנו בו טעם[363].

לכתחילה

לכתחילה – אף לסוברים שבליעות של כלי שאינו בן יומו אינן אוסרות את ההיתר שנתנו בו טעם[364] – אסרו חכמים שלא להשתמש בכלי[365], ואפילו כלי חרס שלא מועילה בו הגעלה*[366] נאסר להשתמש בו אף כשאין הבליעות שבו בני יומן[367], ואפילו אם הבליעות אינן ראויות למאכל אדם, לפי שאין הפגם ניכר ונראה לכך החמירו בו יותר מאיסור בעין שמותר באינו ראוי למאכל אדם[368]. בטעם האיסור להשתמש לכתחילה בכלי שאינו בן יומו, אמרו בתלמוד שהוא גזירה משום כלים בני יומם[369], שיש לחשוש שאם היו מתירים חכמים להשהות את הכלי עד שלא יהיה בן יומו, יטעו ויבואו להשתמש גם בכלי בן יומו[370], שהוא דבר מצוי ושכיח לטעות בו[371]. טעם נוסף לאסור כתבו בראשונים לפי שאסור לבטל איסור לכתחילה, אפילו טעם פגום[372]. בטעם שהחמירו בדין שלא להשתמש לכתחילה בכלי אפילו שאינו בן יומו ולא החמירו כן לאסור תבשיל שנתבשל בכלי זה, כתבו ראשונים שהוא לפי שהכלי היה בו איסור גמור בתחילה, קודם שנפגם הטעם, אבל התבשיל לא נבלע בו איסור מעולם[373], או לפי שבתבשיל אין מקום לגזור שמא יבואו לאכול גם מה שנתבשל בבן יומו, שלא שכיח לבשל בכלי בן יומו מאחר שלכתחילה אסור לבשל אפילו בשאינו בן יומו[374], אבל לענין השימוש בכלי, אם נתיר לבשל באינו בן יומו יבואו לבשל גם בכלי בן יומו[375], שהוא דבר שכיח שייאסר הכלי[376].

בבליעות של היתר

היתה הבליעה של היתר – "היתירא בלע" – כגון כלי שנבלע בו חלב ובא לבשל בכלי זה בשר, או כלי שנבלע בו חמץ קודם הפסח, והגיע הפסח – לסוברים שחשוב "היתירא בלע"[377] – יש מהראשונים שכתב שבאופן שלא נבלע בכלי אלא משהו* מותר לבשל בו לכתחילה אחר שכבר אינו בן יומו[378], לסוברים שבליעות של כלי שאינו בן יומו אינן אוסרות היתר שנתנו בו טעם[379]. אבל לדעת רוב הראשונים אף בתנאים אלו אסור לבשל בו לכתחילה[380].

באיסור דרבנן

כלי שבלע איסור דרבנן – כגון סתם יין-של-גויים*, שאיסורו מדרבנן[381] – נחלקו אחרונים בדינו כשהוא אינו בן יומו, לסוברים שבליעות של כלי שאינו בן יומו אינן אוסרות היתר שנתנו בו טעם[382]: יש סוברים שמותר להשתמש בכלי לכתחילה[383], לפי שהוא גזרה-לגזרה*[384], ויש סוברים שאסור להשתמש בכלי לכתחילה[385], לפי שהאיסור תלוי בספק דאורייתא[386].

הזמן

בשיעור הזמן שבו נחשבת הקדירה שאינה בת יומה[387], נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שבלינת לילה נפגם הטעם הבלוע בה[388], בדומה למה שמצינו בקדשים שעבור-צורה* הוא בלינת לילה[389], ומהם שכתבו שיש להסתפק אם תחילת הלילה גורמת פגימת הטעם או סופו או כולו, ולכך כתבו שאין להתיר אלא אחר לינת לילה שלם[390]. ב) ויש סוברים שהטעם נפגם רק לאחר משך מעת לעת מזמן הבליעה[391], וכן פסקו אחרונים[392].

בדבר חריף

על היתר שקיבל טעם מכלי שאינו בן יומו, ובתחילת קבלת הטעם מהכלי לא היה ההיתר חריף, ואחר כך –אחר שכבר הועבר מאותו הכלי – הוחמץ ונעשה חריף, שכתבו אחרונים שמותר לפי שאין אומרים שחריפותו משביחתו, ע"ע דבר-חריף[393].

על פליטת בליעות של איסור על ידי הגעלה, שאין הכלי המוגעל נאסר שוב מחמתן לפי שהן נותנות טעם לפגם, ע"ע הגעלה[394].

הערות שוליים

  1. ↑ ע"ע טעם-כעיקר.
  2. ↑ עי' תנאים ואמוראים להלן; ע"ז עה ב בד' ברייתא ב' שהתירה מאכל שניתן בכלי גויים; רב ששת בד' רב ע"ז סח ב, ועי"ש שרבא נסתפק בדעת רב, ועי' תוס' ר"י מפאריש סח ב ד"ה ולא שספק זה הוא רק לענין שרצים, עי' ציון 104, אבל בעלמא ודאי שגם לרב נותן טעם לפגם מותר, ועי' ציון 30 לד' רב; בר פדא בבכורות כג ב ובשו"ת נוב"י מהדו"ק יו"ד סי' כו ד"ה והנה פלוגתא.
  3. ↑ תוה"ק ב"ד ש"א (טז א).
  4. ↑ משמרת הבית ב"ד ש"א (יט א); מאירי ע"ז סח ב ד"ה כל; טוש"ע יו"ד קג א; ב"י יו"ד סי' קג א, ממשנה ע"ז סה ב. ועי' מעשה רוקח מאכ"א פט"ו הכ"ח בד' הרמב"ם, וצ"ב.
  5. ↑ תוס' ע"ז סז ב ד"ה מכלל; תוס' ר"י מפאריש ע"ז סז ב ד"ה מכלל, בשם ר"י. ועי' ב"י קג א בשם רא"ש ופוסקים, ועי' מנח"י כלל פה דין סט, ועי' ציון 190. ועי' ציון 340.
  6. ↑ משנה ערלה ב ט ובגמ' ע"ז סח א; תוספתא תרומות פ"ח וברייתא בע"ז סז ב ובירושלמי תרומות פ"י ה"א וערלה פ"ב ה"ד וע"ז פ"ה ה"ג (ועי' פני משה לע"ז שם ד"ה דתני שכ"ה הגירסא).
  7. ↑ ע"ע טעם-כעיקר ציון 31 ואילך. פסחים מד ב ונזיר לז ב ובתוס' פסחים שם ד"ה ורבנן קדירה ובתוס' ע"ז סז ב ד"ה ואידך ובתוס' ר"י מפאריש ע"ז סז ב ד"ה מכלל, בשם ר"י.
  8. ↑ ע"ע טעם-כעיקר ציון 18 ואילך. פסחים מד ב ונזיר לז ב, ובתי' ב' בתוס' ע"ז סז ב ד"ה ואידך ובאו"ז ח"ד הל' ע"ז סי' רנז. ועי' תי' א' בתוס' שם שלדעת רבנן יש חילוק בין נותן טעם לפגם אף כשהוא בעין, שמותר, לבין נותן טעם לפגם רק על ידי בליעות, שאסור, עי' ציון 46.
  9. ↑ ברייתא ב' בע"ז עה ב.
  10. ↑ ע"ז שם.
  11. ↑ ברייתא ב' בע"ז לח ב.
  12. ↑ ע"ז שם.
  13. ↑ משנה תרומות פ"י מ"ב.
  14. ↑ ירושלמי תרומות פ"י ה"א וע"ז פ"ה ה"ג. ועי' ציון 329 שי"ס בד' הירושלמי שהוא פוגם ולבסוף משביח.
  15. ↑ משנה ע"ז לה ב. ע"ע שמן-של-גוים.
  16. ↑ ע"ז לו א, ועי"ש לה ב לרב בד' ר' יהודה נשיאה, ועי' ציון 30 לשמואל בד' התנא של המשנה.
  17. ↑ ע"ז סז ב; תוספתא תרומות פ"ח.
  18. ↑ עי' ציון 163 ואילך.
  19. ↑ ע"ז סח א. ועי' דברי ר' יוחנן בד' ר' מאיר שבציון 39, שחולק. ועי' ציון 214.
  20. ↑ עי' ירושלמי ערלה פ"ב ה"ד ותרומות פ"י ה"א לענין פגם ואחר כך השביח וכ"ש לעניננו, עי' ביאור הר"ח קניבסקי לירושלמי ערלה שם ותרומות שם.
  21. ↑ לח"מ מאכ"א פט"ו הכ"ח ובהגר"א יו"ד סי' צח ס"ק ד, בד' הרמב"ם בפהמ"ש ע"ז פ"ה מ"ב. ועי' ציון 39 שי"ח, ועי' כרוב ממשח מאכ"א שם (ד"ה עוד כתב וד"ה איברא), ועי' ציון 214.
  22. ↑ ר"י מלוניל במשנה שם.
  23. ↑ ע"ז סח א וסח ב.
  24. ↑ עי' ציון 163.
  25. ↑ ע"ז סח א. ועי"ש בד' רב חגא, ועי' ע"ז סח ב שאין משמע בברייתא כדברי עולא, אלא כר' חגא, ועי' תוה"ב ב"ד ש"א (יט ב) שדברי עולא נשארו בתיובתא, ועי' בנין שלמה (מאז) שם בביאור הברייתא לפי עולא, ועי' חת"ס ע"ז סז א סוד"ה זה בד' רב חגא.
  26. ↑ משנה ערלה פ"ב מ"ט. ועי' ציון 138.
  27. ↑ ע"ז סח א. ועי' ציון 41 לדעת רב עמרם בשיטת ת"ק ובציון 41 שמהברייתא משמע כדברי רב עמרם.
  28. ↑ משנה ע"ז סה ב, ובגמ' שם.
  29. ↑ עי' ציון 53 ואילך.
  30. ↑ עי' תנאים ואמוראים להלן; שמואל בד' התנא של המשנה; שו"ת נוב"י מהדו"ק יו"ד סי' כו ד"ה והנה פלוגתא בד' ר' יוחנן בבכורות כג ב, ועי' חת"ס ע"ז סח א ד"ה ואמנם, שחולק, ועי' מהר"ם שיק יבמות קיד ב ד"ה ועוד, וצ"ב, ועי' הערת המהדיר שם, ועי' דעת ר' יוחנן בע"ז סז א שמתיר בפגום מעיקרא, ובתוס' סח א ד"ה או שמ' קצת שהוא בדעת עצמו, ושמא הוא רק להו"א. ועי' ע"ז סח ב שנסתפק רבא בדעת רב שאסר עכבר שפלט מטעמו בשיכר של היתר, עי' ציון 101, ועי' ציון 291, ועי' רש"י פסחים ל א ד"ה אמר רב שכ' בדעת רב שסובר שאסור, ועי' תוס' שבציון 46 שאף לצד שרב מתיר נותן טעם לפגם, בנותן טעם לפגם שבכלי שאינו בן יומו אוסר, ועי' ציון 2 וציון 351.
  31. ↑ תוס' ע"ז סז ב ד"ה מכלל; תוס' ר"י מפאריש ע"ז סז ב ד"ה מכלל, בשם ר"י. על בליעות שבכלי שאינו בן יומו, שנותנות טעם לפגם בדבר שמתבשל בכלי, עי' ציון 343 ואילך.
  32. ↑ ברייתא א' בע"ז עה ב. ועי' ציון 351 ואילך, לסוברים כן.
  33. ↑ ע"ז שם.
  34. ↑ ברייתא א' בע"ז לח ב.
  35. ↑ ע"ז שם, ועי' רש"י שם ד"ה נותן.
  36. ↑ משנה ע"ז לה ב. ע"ע שמן-של-גוים.
  37. ↑ ע"ז לו א ובתי' ב' בתוס' ע"ז סז ב ד"ה מכלל ובפי' הראב"ד ע"ז שם ד"ה בשלמא וברמב"ן שם לה ב ד"ה ולי נראה, ועי' תורת חיים (שור) שם לו א ד"ה קסבר שכ"מ בגמ', אמנם עי' תוס' לו א ד"ה בשלמא ולח ב ד"ה אי שבעלמא אף למשנה ראשונה נותן טעם לפגם מותר, ולא אסר אלא בצירוף טעם שלא יבואו לידי חתנות, ועי' תוס' לח ב ד"ה אי, וברמב"ן שם ובריטב"א לו א ד"ה ושמואל, בדעתם, שאף למשנה ראשונה נותן טעם לפגם מותר, אלא שדברי המשנה הם כדעת רבנן שבציון 355 שכלי שאינו בן יומו אסור, ועי' תי' א' תוס' ע"ז סז ב ד"ה ואידך שמשנה ראשונה סוברת כדעת רבנן כפי שביארו בדבריהם בציון 46 לחלק בין נותן טעם לפגם בעין לבין נותן טעם לפגם רק על ידי בליעות, וע"ע שמן-של-גוים.
  38. ↑ ברייתא ע"ז סז ב; תוספתא תרומות פ"ח.
  39. ↑ ע"ז סח א, ועי' ציון 21 לאחרונים בדעת ראשונים שביארו דברי התלמוד בענין אחר; ר"א פולדא ופני משה בד' הירושלמי תרומות פ"י ה"א; ר"א פולדא ופני משה ובהגר"א בד' הירושלמי ערלה פ"ב ה"ד. ועי' דברי עולא בד' ר' מאיר שבציון 19, ודברי ריש לקיש בד' ר' מאיר שבציון 20, שחולקים.
  40. ↑ משנה ערלה ב ט. ועי' ציון 138.
  41. ↑ ע"ז סח ב שכ"מ בברייתא, ועי' כרוב מִמְשַח מאכ"א פט"ז הט"ז שכ' שמהברייתא לא מוכח אלא על דברי הברייתא, אבל לא על המשנה; ר' עמרם בגמ' ע"ז סח א. ועי' ציון 25,27 לדעת עולא ור' זירא בשיטת ת"ק, וצ"ב אם אחר אוקימתת ר' זירא מודה רב עמרם לדבריו, ועי' שו"ת זית רענן ח"א או"ח הל' ד סי' א אות א, בד' ר' יוחנן, שנ' שחולקים. ועי' בנין שלמה (מאז) ביאור אחר בברייתא באופן שמתאים עם דברי עולא בדעת ת"ק שבציון 25.
  42. ↑ ר"י מלוניל במשנה שם.
  43. ↑ ע"ז סח א וסח ב.
  44. ↑ ע"ז סח ב שכ"מ בברייתא. ועי' שם בבנין שלמה (מאז) ביאור אחר בברייתא באופן שמתאים עם דברי עולא בדעת ר' שמעון שבציון 25.
  45. ↑ עי' ציון 75.
  46. ↑ עי' ראשונים בד' תנאים ואמוראים להלן; תי' א' בתוס' ע"ז סז ב ד"ה ואידך; תוס' פסחים ל א ד"ה אמר רב ותי' ב' בסמ"ג לאוין סוס"י קלז (ד"ה ומי), בד' רב לפי צד אחד בגמ' ע"ז סח ב, עי' ציון 30; תי' א' בבכור שור חולין ח ב בתוד"ה השוחט, בד' רבה בר בר חנה, עי' ציון 80. על בליעות שבכלי שאינו בן יומו, שנותנות טעם לפגם בדבר שמתבשל בכלי, עי' ציון 343 ואילך.
  47. ↑ תי' א' בתוס' ע"ז סז ב ד"ה ואידך ותוס' ר"י מפאריש ע"ז סז ב ד"ה מכלל בשם ר"י, בד' רבנן בפסחים מד ב ובנזיר לז ב, ע"ע טעם-כעיקר ציון 118 ואילך. ועי' ציון 8.
  48. ↑ תי' א' בתוס' שם ותוס' ר"י מפאריש שם, בד' משנה ראשונה שבציון 36. ועי' ציון 37.
  49. ↑ משנה ע"ז לט ב.
  50. ↑ ע"ז לט ב.
  51. ↑ תוס' ע"ז לח ב ד"ה אי; עי' רא"ש ע"ז פ"ב סי' לד וסי' לה, הובא בב"י יו"ד סי' קג א, ועי' תורת האשם כלל פה דין כב ומנח"י כלל פה דין סט בד' הב"י. ועי' שם בתוס' וברא"ש שכ"כ בד' רבא שבציון 80.
  52. ↑
  53. ↑ עי' ציון 2 ואילך.
  54. ↑ חי' הרי"ם ע"ז סה ב ד"ה עוד. ועי' נוב"י מהדו"ק יו"ד סי' כו ד"ה והנה לעולא, בד' ר' מאיר, שאפשר לומר שהוא מסברא, שכל שאין האיסור משביח אינו אוסר.
  55. ↑ צפנת פענח מאכ"א פט"ז הט"ז, בד' הרמב"ם שם. ועי' ציון 141 שיש שביארו ד' הרמב"ם בענין אחר.
  56. ↑ ע"ע אסורי-אכילה פ"ד. ועי"ש ציון 135 ואילך לענין דינם מדרבנן, ועי' תוס' רי"ד ע"ז סט א (ד"ה האי).
  57. ↑ ע"ז סח א. וע"ע אסורי-אכילה ציון 129.
  58. ↑ ע"ז סז ב. ועי' ר"ן ע"ז סז ב (ד"ה אמר עולא) שטעם זה הוא אף לעולא בשיטת ר' מאיר שבציון 19, ועי' תוס' ע"ז סז א ד"ה אמר עולא. ולדעה זו שנותן טעם לפגם מותר, מה שאסרה תורה טעם הנפלט מכלי גויים, ע"ע געולי-גוים, שהוא דוקא בכלי בן יומו, עי' ציון 350, שאינו נותן טעם לפגם (אלא טעמו לשבח, עי' ראשונים שלהלן ציון 348, או שהוא נותן טעם לפגם רק מעט ואי אפשר ללמוד ממנו לדבר שנותן יותר טעם לפגם, עי' ראשונים שלהלן ציון 349), עי' פסחים מד ב וע"ז סז ב ועה ב. ועי' ציון 75 לשיטה שנותן טעם לפגם אסור.
  59. ↑ ועי' ציון 131 לביאור הלימוד בענין אחר.
  60. ↑ חי' הר"ן ע"ז סו ב (ד"ה כל) וסז ב (ד"ה אמר עולא), ועל הרי"ף סז א ד"ה ודאמרינן (לב ב בדפי הרי"ף).
  61. ↑ עי' ציון 128.
  62. ↑ עי' רמב"ן ורשב"א ע"ז סז א ובתוה"ב ב"ד ש"א (יט א); חי' הר"ן שם סו ב וסז ב, ועל הרי"ף שם; נ"י (נד' בשיטת הקדמונים) ע"ז סז א; מאירי ע"ז סז א (ד"ה יש), בשם חכמי ההר. ועי' חי' הרי"ם שם ד"ה במשנה שלפי שאותו טעם איסור עצמו פוגם את המאכל נחשב כמי שאינו ראוי לאכילת אדם, שרק מחמת ההיתר נותר המאכל ראוי לאכילה, וצ"ב. ועי"ש שגם באופן שהאיסור עצמו נבלע בהיתר, עי' ציון 87, גם שייך טעם זה, משום שהאיסור בטל בהיתר ברוב, לפי שאף אם יבשל את האיסור ייתן בו טעם לפגם, ע"ע יבש-ביבש; לח-בלח ציון 15, וכן לפי שהאיסור נבלע בהיתר ואינו ניכר, ע"ע יבש-ביבש; לח-בלח ציון 16.
  63. ↑ חי' הרי"ם שם ד"ה אמנם, ושכ"מ ברמב"ם מאכ"א פי"ד הי"א ששנה דין שעירב דברים מרים יחד עם דין אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש.
  64. ↑ ע"ע אסורי-אכילה ציון 120 וע' אסורי-הנאה ציון 81.
  65. ↑ פי' א' בחי' הרי"ם שם ד"ה כל, ושכ"מ ממשנה ע"ז סה ב: כל שאין בהנאתו. ומה שהיתר נבלה שאינה ראויה לאכילת אדם שווה לאכילת מאכל שניתן בו טעם לפגם אך עדיין הוא ראוי לאכילת אדם, עי' חי' הרי"ם שם ד"ה במשנה ובציון 62.
  66. ↑ ע"ע אסורי-אכילה ציון 120.
  67. ↑ חי' הרי"ם שם ד"ה כל. ועי' ציון 71. ועי' בדה"ב ב"ד ש"א (יט ב).
  68. ↑ פי' ב' בחי' הרי"ם שם ד"ה עוד.
  69. ↑ ע"ע אסורי-אכילה ציון 120 וע' אסורי הנאה ציון 81. פלתי סי' פז ס"ק טו (ד"ה ובזה אמרתי), בד' הרמב"ם מאכ"א פי"ד הי"א; חת"ס ע"ז סז א ד"ה ואולי, בד' הרמב"ם והרשב"א (ועי"ש שסיים שמ"מ הרמב"ם ג"כ לומד מנבלה, ועי' לעיל ציון 63). ועי"ש בפלתי וחת"ס שם שלדעת אותם ראשונים מה שאמרו שהיתר דין נותן טעם לפגם נלמד הוא מנבלה, עי' לעיל ציון 58, הוא רק לסוברים שאיסורי אכילה אסורים אף שלא כדרך אכילה, עי' פלתי שם בד' הסוברים כן בפסחים כד ב (עי"ש א"ד בר' אבהו בשם ר' יוחנן, ועי' רבנו דוד פסחים שם ד"ה א"ד, בשם הרמב"ן. ונראה שצ"ל בפלתי: דלוקין אפילו שלא כדרך אכילתן. וצ"ב שבהמשך דבריו כ' שלר' יוחנן מוכרח שלא לומד מנבלה וסובר שמותר משום שהוא שלא כדרך אכילה, ועי' הגהות ברוך טעם לפלתי שם שהעיר שהם ב' לשונות בר' יוחנן, ושמא נתכוין להקשות כן) ופלתי שם וחת"ס שם בד' ר' שמעון שסובר שאין שעור לאיסורי אכילה (ועי' לעיל ציון 6 שר' שמעון סובר שנותן טעם לפגם מותר), ע"ע אכילה: שיעורה, ועפ"ז סובר שחייבים בכל איסורי אכילה אף אם אכלם שלא כדרך אכילתם, ע"ע אסורי-אכילה ציון 124, ולכך לדעתם נצרך ללמוד זאת מנבלה.
  70. ↑ ע"ע אסורי-אכילה ציון 120.
  71. ↑ חי' הרי"ם ע"ז סז א ד"ה עוד י"ל דהא. ועי' ציון 67.
  72. ↑ חי' הרי"ם שם ד"ה אך.
  73. ↑ עי' ציון 30 ואילך.
  74. ↑ ע"ע געולי-גוים.
  75. ↑ ע"ז סז ב. ועי' רש"י שם ד"ה לאו ותוס' ע"ז סז ב ד"ה ואידך ופי' הראב"ד ע"ז סז ב ד"ה ואידך ועו א ד"ה ואידך שהכלי אינו בן יומו, עי' ציון 343 ואילך וציון 353. ועי"ש בפי' הראב"ד שאף שאמרו בגמרא שלדעה זו גם בכלי בן יומו הוא נותן טעם לפגם, מ"מ למדים זאת מכלי שאינו בן יומו שהוא נטל"פ לגמרי, ובתוס' שם כ' שלדעה זו אכן למדים זאת מכלי בן יומו, שאף הוא נותן מעט טעם לפגם, עי' ציון 357, ולד' אפשר ללמוד פוגם הרבה מפוגם מעט, וכ"מ בתוס' ר"י מפאריש ע"ז סז ב ד"ה מכלל. ולדעה זו מה שהתירה תורה נבילה שאינה ראויה למאכל אדם, הוא דוקא ב"סרוחה מעיקרא", שנסרחה קודם שבאה לכלל איסור, ע"ע אסורי-אכילה ציון 129.
  76. ↑ עי' ציון 46 ואילך.
  77. ↑ ע"ע געולי-גוים.
  78. ↑ עי' ציון 75. תוס' שם.
  79. ↑ עי' ציון 58. תוס' שם.
  80. ↑ רב יהודה בשם שמואל ע"ז סז א וברש"י ד"ה הכי; רבין בשם רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן שבציון 181; ר' אבהו בשם ר' יוחנן ע"ז סז ב; רב כהנא ע"ז סז ב וברש"י ד"ה מדברי בד' רבה בר בר חנה (ועי' ציון 46) ורב דימי שבציון 181 ור"ל שבציונים 154, 155, ועי' תוס' סז ב ד"ה אלא ובתוס' ר"י מפאריש סז א (ד"ה אמר ר"י) בביאור הראיה בד' רבה בר בר חנה ורב דימי, ועי' תוס' סז א ד"ה אמר ר"י, ולאביי ע"ז סז ב אינו מוכרח בד' ר"ל, ועי' ריטב"א סז א (ד"ה אמר שמואל) שפסקו כן אף על פי שטעמו של ר' מאיר מסתבר יותר, ועי' ריטב"א סז סוף ב שהעמדת מה שאסרה תורה איסור הנפלט מכלי גוים באופן שהוא רק בכלי בן יומו, עי' ציון 347, הוא דחוק, ועי' תוס' ערכין כה ב ד"ה ור"ש: מה טעם כו' אלמא כו' מסתבר טפי, ועי' גי' הש"ס לרעק"א ע"ז סז ב על דברי התלמוד: מ"ט דר"מ כו' ור"ש מאי טעמא, שציין לתוס' הנ"ל; רבא ע"ז סח ב, ועי' תוס' ע"ז לח ב ד"ה אי ורא"ש ע"ז פ"ב סי' לד, שיתכן שסובר כרבנן שבציון 46 שהוא רק לענין כשהמאכל עצמו נותן טעם לפגם במאכל שבו הוא נתערב, אבל לא כשנתינת הפגם באה מחמת שהוא בלוע בכלי; עי' רמב"ם מאכ"א פט"ז הל"ג; שו"ע יו"ד קג א.
  81. ↑ עי' ציון 2 ואילך.
  82. ↑ ריטב"א עז סז א (ד"ה ומיהו); פמ"ג יו"ד סי' צט מ"ז ס"ק טו (ד"ה ע"כ) וסי' קג שפ"ד סק"ו (ד"ה השני). ועי' להלן ציון 365 ואילך לענין כלי שאינו בן יומו. וע"ע אין-מבטלין-אסור-לכתחלה.
  83. ↑ פמ"ג יו"ד סי' צט שם.
  84. ↑ תוה"ב ב"ד ש"א (כ ב); מאירי ע"ז סח ב (ד"ה כל); עי' ט"ז יו"ד סי' קג סק"ג; חגורת שמואל יו"ד סי' קג ס"ק ג. ועי' להלן: בבליעות שבכלי.
  85. ↑ עי' ציון 2 ואילך.
  86. ↑ תוה"ב שם; מאירי שם; שו"ע יו"ד קג ב.
  87. ↑ עי' משנה ע"ז סה ב; תוה"ב ב"ד ש"א (כ א); מאירי ע"ז סח ב (ד"ה כל); ר"ן על הרי"ף ע"ז סח ב (לב ב בדפי הרי"ף); עי' חי' הרי"ם ע"ז סה ב ד"ה במשנה. ועי' ציון 145.
  88. ↑ ע"ע יבש ביבש; לח בלח. עי' חי' הרי"ם שם, ועי' להלן.
  89. ↑ ע"ע אסורי-אכילה: אוכל שאינו ראוי. חי' הר"ן ע"ז סו ב (ד"ה כל) ועי' ר"ן על הרי"ף סז א ד"ה ודאמרינן (לב ב בדפי הרי"ף) שאין דעתו נוחה להתיר, ועי' ב"י יו"ד סי' קד ג, ועי' ציון 93 לב"י בדעתו שלא יסתור לדבריו שבציון 90; מאירי ע"ז סח ב (ד"ה כל). ועי' מאירי ע"ז סז א (ד"ה פי'), שמפקפק.
  90. ↑ תוה"ב ב"ד ש"א (יט א וכ ב); עי' ר"ן על הרי"ף סח ב ד"ה ההוא עכברא (לב ב בדפי הרי"ף): אף בשנמחה גופן לגמרי ונתערב בהיתר מרובה מהן יש להתיר, ועי' ציון 93 לב"י בדעתו שלא יסתור לדבריו שבציון 89; אהל מועד או"ה דרך ח ני"ג, בשם גאונים; פמ"ג יו"ד סי' קד שפ"ד סק"ט.
  91. ↑ פמ"ג שם.
  92. ↑ עי' ציון 97 ואילך.
  93. ↑ ב"י יו"ד סי' קד ג בד' הר"ן שבציונים 89, 90; ב"ח יו"ד סי' קג ד"ה כתב הרשב"א וסי' קד ד"ה כתב הרשב"א, בד' הרשב"א שבציון 90. ועי"ש בב"י שטעם גדול יש לחלק ביניהם.
  94. ↑ תוה"ב ב"ד ש"א (יט א וכ ב) ותוה"ק ב"ד ש"א (טו א), והובא ברי"ו תא"ו ני"ז ח"ח וטוש"ע יו"ד קג ב; מאירי ע"ז סז א (ד"ה פי'); עי' מאירי ע"ז סח (ד"ה כל); עי' ר"ן על הרי"ף ע"ז סח ב (לב ב בדפי הרי"ף); אהל מועד שם, בשם גאונים.
  95. ↑ רי"ו תא"ו ני"ז ח"ח.
  96. ↑ ע"ע תערובת.
  97. ↑ פר"ח יו"ד סי' קג סק"ח.
  98. ↑ עז סח ב, ועי"ש שעכבר השדה אינו מאוס ונותן טעם לשבח, ועי' ציון 263.
  99. ↑ עי' תוה"ב ב"ד ש"א (יט ב) ותוה"ק ב"ד ש"א (טז ב); מאירי ע"ז סח ב (ד"ה כל); עי' ר"ן על הרי"ף ע"ז סח א (לב ב בדפי הרי"ף); ארחות חיים איסורי מאכלות אות מא, בשם רבנו פרץ; עי' שו"ת הריב"ש סי' תמט. ועי' ב"י יו"ד סוס"י קד.
  100. ↑ עי' ציון 2 ואילך.
  101. ↑ ע"ז סח ב.
  102. ↑ ע"ז סח ב. ועי' ציון 291.
  103. ↑ ע"ז סח ב, וע"ע שקצים, וע' אסורי-אכילה: אוכל שאינו ראוי. ועי' פסקי רי"ד ע"ז סח ב (ד"ה ההוא) ותוס' רי"ד ע"ז סח ב (ד"ה חידוש) ובחי' הרא"ה (נד' בשיטת הקדמונים) ע"ז סז א (ד"ה א"ר אבהו) ובר"ן על הרי"ף ע"ז סח א (לב ב בדפי הרי"ף), שמ' שהוא משום שאי אפשר ללמוד את דינו מנבילה, עי' ציון 58, שכן נבילה לכו"ע מותרת ב"סרוחה מעיקרא" ובשרצים אף על פי כן אסור. ועי' ציון 109.
  104. ↑ ע"ז סח ב, ובתוס' שם ד"ה ורבא ורשב"א בתוה"ב ב"ד ש"א (כ א) וריטב"א שם ד"ה ומיהו.
  105. ↑ רשב"א תוה"ב שם, ולשיטתו שטעם כעיקר מדאורייתא, ע"ע טעם-כעיקר ציון 113, ועי' בדה"ש סי' קג ס"א ביאורים ד"ה כל דבר לביאור דבריו עפ"ד שבציון 62, ועי"ש לביאור ד' הר"ן שבציון 60, ועי' פמ"ג יו"ד סי' קג מ"ז סק"א סוד"ה אמנם: ויש ליישב.
  106. ↑ ריטב"א שם, ולשיטתו שטעם כעיקר מדרבנן, ע"ע טעם-כעיקר ציון 109.
  107. ↑ ע"ז שם. עי' ציונים 30, 291.
  108. ↑ ר"י מלוניל ע"ז סח ב (לב ב); תוה"ב ב"ד ש"א (כ א) ותוה"ק ב"ד ש"א (טז ב); עי' ר"ן על הרי"ף ע"ז סח ב (לב ב בדפי הרי"ף); ארחות חיים איסורי מאכלות אות מא, בשם רבנו פרץ; טור סוס"י קד, ועי' כנה"ג יו"ד סי' קג הגה"ט אות א, בד' הטור סי' קג: כל דבר, ועי' בדה"ש סי' קג ציונים אות ג שכן יש לפרש גם בלשון השו"ע סי' קג; שו"ת הריב"ש סי' תמט. ועי' ב"י יו"ד קד ג שהלכה כרבא לפי שהוא בתרא, ע"ע הלכה: בשאר אמוראים. ועי' ב"י יו"ד סוס"י קד.
  109. ↑ סמ"ג לאוין סוס"י קלב (סוד"ה תניא); עי' מרדכי ביצה סוס"י תרעד. ועי' סמ"ג ומרדכי הטעם שהוא לפי שהם כנבילה ה"סרוחה מעיקרא" שמותרת גם לסוברים שנותן טעם לפגם אסור, עי' ציון 75. ועי' סמ"ג ומרדכי שם שכ"כ לענין דבורים, ונ' שה"ה לשאר שרצים המאוסים מצד עצמם. וצ"ב בדעתם, שא"כ מפני מה אסר רב שיכר שנפל ונתערב בו עכבר, עי' ציון 101, ושמא מחלקים בין עכבר לשאר שרצים, ויל"ע מה טעם החילוק.
  110. ↑ ע"ע דבר-חריף ציון 3.
  111. ↑ מנח"י כלל נא ס"ק כז, שכ"מ בע"ז סח ב וסט א בעכברא שנפל לגו חלא, ושכ"מ הפוסקים.
  112. ↑ עי' ציון 2 ואילך.
  113. ↑ יראים סי' נב (דפו"י סי' קו); סמ"ג לאוין סוס"י עז (ד"ה אומר הרב); יש מפרשים בתוס' ע"ז סו ד"ה מכלל.
  114. ↑ תוס' שם; תוס' ר"י מפאריש ע"ז סו א ד"ה והא; ריטב"א ע"ז סז א (ד"ה והוי), בשם מ"ר. ועי"ש בתוס' ובתוס' ר"י מפאריש לדעת הסוברים שחמץ אוסר אף בתערובת של מין בשאינו מינו, ע"ע בטול-איסורים: בחמץ בפסח.
  115. ↑ תוס' שם; תוס' ר"י מפאריש שם.
  116. ↑ ריטב"א שם, בשם מ"ר.
  117. ↑ ע"ע כלאי-כרם (ב) ציון 60, וע' אסורי-אכילה ציון 122 וע' אסור-הנאה ציון 90.
  118. ↑ עי' ציון 2 ואילך.
  119. ↑ עי' ציון 65.
  120. ↑ עי' פלתי סי' פז ס"ק טו (ד"ה ובזה וד"ה יהיה) ופמ"ג יו"ד סי' קג שפ"ד סוס"ק ד ובשער התערובות ח"ג פ"ו (ד"ה ולפי זה), בד' הרמב"ם מאכ"א פי"ד הי"א; פי' א' בחי' הרי"ם ע"ז סה ב ד"ה אמנם, בד' הראשונים הסוברים שהמקור שממנו לומדים את דין טעם כעיקר (ע"ע טעם-כעיקר ציון 20 ואילך וציון 36 ואילך) מלמד שכל טעם של איסור דינו כאותו איסור עצמו, ולא כאותו איסור שממנו לומדים את דין טעם כעיקר, משום שבלימוד זה החזירו הכתוב לאיסור הראשון, ע"ע טעם-כעיקר ציון 142; צפנת פענח מאכ"א פט"ז הט"ז, בד' הרמב"ם שם, ועי' ציון 141 שיש שביארו ד' הרמב"ם בענין אחר. ועי' פמ"ג יו"ד סי' קג שם שלמעשה נשאר בצ"ע. ועי' פמ"ג יו"ד סי' צד מ"ז סק"ד.
  121. ↑ חת"ס ע"ז סז א ד"ה ואולי; חו"ד סי' קג ביאורים סק"א, שכ"מ מסתימת השו"ע ופוסקים; פי' ב' בחי' הרי"ם שם ד"ה עוד, ופי' א' בחי' הרי"ם שם (ד"ה אמנם) בד' ראשונים הסוברים שטעמו של איסור ולא ממשו אין לוקים על אכילתו (ועי"ש בחי' הרי"ם שם שכצ"ל בד' הרמב"ם שם), לפי שהוא נלמד (לדעת ר' יוחנן) מגעולי גוים שהוא עשה, ע"ע טעם-כעיקר ציון 141, אף כלאי הכרם אינו נאסר, משום שמקור הדין של טעם כעיקר הוא באיסורים שאינם אסורים מהתורה באכילה (לסוברים כן, ע"ע אסורי-אכילה ציון 120 וע' אסורי-הנאה ציון 81), ולכך כל שנתן רק טעם לפגם אינו נאסר, ואף בכלאי הכרם, ועי' ציון 65.
  122. ↑ עי' לעיל ציון 69. חת"ס שם.
  123. ↑ חו"ד שם; פי' ב' בחי' הרי"ם שם, ועי' ציון 68.
  124. ↑ ע"ע בשר-בחלב פ"ב.
  125. ↑ עי' ציון 2 ואילך.
  126. ↑ ע"ע בשר-בחלב ציון 117 ואילך. פלתי סי' פז ס"ק טו (ד"ה יהיה); חי' הרי"ם שם ד"ה אך.
  127. ↑ עי' ציון 120 (ועי' ציון 121 שי"ח). פלתי שם, ובד' מהרי"ל (מנהגים) הל' או"ה אות ג (הובא ברמ"א פז ו); עי' פמ"ג יו"ד סי' קג שם ובשער התערובות שם, ועי' פתיחה להל' בב"ח ד"ה ובשר בחלב.
  128. ↑ רש"י ע"ז סז א ד"ה לא; תוס' ע"ז סז א ד"ה אמר ר"ל; רמב"ן ורשב"א ע"ז סז א ור"ן ע"ז סו ב ור"ן על הרי"ף סז א (סוף לב א בדפי הרי"ף) ד"ה ודאמרינן ונ"י (נד' בשיטת הקדמונים) ע"ז סז א, ע"פ ע"ז סז ב ועה ב, לענין כלי שאינו בן יומו, עי' להלן: בבליעות שבכלי, וע"פ משנה ע"ז לה ב ולט ב, לענין שמן ודבש וקורט של חלתית וכו', עי' ציונים 15, 49; תוה"ב ב"ד ש"א (יט א), ע"פ ע"ז שם, ומשמרת הבית שם; ריטב"א ע"ז סז א (ד"ה ואינה); מאירי ע"ז סז א (ד"ה נותן); טוש"ע יו"ד קג ב. וכ"מ במשנה ע"ז סה ב, ועי' ערוה"ש סי' קג ס"ח. ועי' ציון 62 ואילך לאופני ביאור הלימוד שבגמ' להיתר נותן טעם לפגם לפי דעות אלו שהוא אף בשאינו פגום לגמרי.
  129. ↑ תוה"ב שם ומשמרת הבית שם, הובא בב"י יו"ד סי' קג ב; טוש"ע שם.
  130. ↑ ריטב"א שם, ועי"ש שביאר כן גם לד' רש"י. ועי' מאירי שם: שאדם מכיר באכילתו שדבר זה פגם בטעם התבשיל מעט.
  131. ↑ בדה"ב ב"ד ש"א (יט א). ועי' חי' הראב"ד ע"ז סז ב (ד"ה אע"ג, ועי' תי' ב' בד"ה ואידך) שנסתפק בזה, הובא במאירי ע"ז סז א (ד"ה נותן). ולדעתם אופן הלימוד של היתר נותן טעם לפגם (לסוברים כן, עי' ציון 2) מנבלה שאינה ראויה לאדם, הוא לפי שגם בנותן טעם לפגם לא הותר אלא בנפגם ממאכל אדם, ועי' ציון 59. ועי' ציון 343.
  132. ↑ פהמ"ש לרמב"ם ע"ז פ"ה מ"ב; רע"ב ע"ז פ"ה מ"ב; ערוה"ש יו"ד סי' קג ס"י.
  133. ↑ עי' ציון 2.
  134. ↑ משנה ערלה פ"ב מ"ט.
  135. ↑ ע"ז סח א, ועי' רש"י ד"ה וראויה (ועי' רש"ש של"ג "של תרומה", ועי' חת"ס ע"ז סח א ד"ה וקצת בביאורו לגירסא שלפנינו). ועי"ש בגמ' בד' ר' עמרם לביאור אחר במחלוקת ת"ק ור"ש וטעם ת"ק שאסר הוא לפי שסובר שנותן טעם לפגם אסור, עי' ציון 41. וכ"כ בפי' א' בר"ש ערלה שם בד' ת"ק, ועי' ציון 41 הנ"ל לבירור במחלוקת של ר' עמרם ור' זירא, ועי' להלן ציון 140 לדעת הירושלמי.
  136. ↑ כרוב ממשח מאכ"א פט"ו הכ"ח.
  137. ↑ משנה ערלה שם.
  138. ↑ ע"ז שם. ועי' להלן ציון 144.
  139. ↑ משנה ערלה שם.
  140. ↑ עי' ירושלמי ערלה פ"ב ה"ד, וברידב"ז שם (סוד"ה וקשיא) ונועם ירושלמי שם (סוד"ה אמר) ויפה עינים ע"ז סח א ד"ה והא, בדעתו. ועי' פני אריה (לעוו) לירושלמי שם סוד"ה צורכה שביאר בדעת הירושלמי שמסכים עם הבבלי, ועי' חזו"א ערלה סי' ו ס"ק ח סוד"ה אמר וסי' ח ס"ק ח ד"ה ירו'.
  141. ↑ עי' רמב"ם מאכ"א פט"ז הט"ז, ועי' רדב"ז ולח"מ שם ופט"ו הכ"ח שביארו בדעת הרמב"ם שהוא משום שמשביח לענין חימוץ (ועי"ש בלח"מ פט"ו הכ"ח שהוא אף על פי שהוא משביח לענין חימוץ רק לאחר זמן, לפי שפוגם ולבסוף משביח אסור, לסוברים כן, עי' ציון 218, וכך הלכה, עי' ציון 234), ועי' צפנת פענח שבציון 120 שביאר ד' הרמב"ם בענין אחר; מאירי ע"ז סח א, שרוב פוסקים נוטים בה לאיסור.
  142. ↑ מאירי שם, שכן פסקו רבים.
  143. ↑ עי' ציון 138, ועי' ציון 144.
  144. ↑ רשב"א וריטב"א ומאירי ע"ז סח א; עי' מאירי ע"ז סז א (ד"ה חומץ). ועיי"ש שאף שר' שמעון שמתיר בשאור שבעיסה, עי' ציון 138, כאן מודה לאסור, לפי ששאור אין לו שימוש בעצמו אלא כדי לחמץ עיסה, ולכך העיסה עיקר, ואין השאור בה אלא פוגם.
  145. ↑ תוה"ב ב"ד ש"ד (יט א וכ ב), ור"ן בחי' ע"ז סו ב ד"ה כל ועל הרי"ף סז ב (לב ב בדפי הרי"ף), בדעתו; חת"ס ע"ז סז א ד"ה זה, בד' הראשונים שגרסו במשנה סה ב נפל ע"ג תאנים, עי' תוס' על המשנה שם ד"ה ה"ג.
  146. ↑ חי' הר"ן ע"ז שם (ועי"ש שסיים בצ"ע) ועל הרי"ף שם; חת"ס ע"ז סז א ד"ה זה, בד' תוס' ע"ז סו ב ד"ה וכן; שו"ע יו"ד קג ב: יש מי שחוכך; לבוש יו"ד סי' קג ס"ב.
  147. ↑ עי' ציון 132 שנחשב לפגם.
  148. ↑ ערוה"ש יו"ד סי' קג ס"י.
  149. ↑ עי' ציון 2.
  150. ↑ ערוה"ש שם.
  151. ↑ מאירי ע"ז סז א (ד"ה נותן).
  152. ↑ ע"ז סז א. והיינו שחסר או עודף מלח או תבלין מכפי שדרכו בכך, עי' או"ה כלל לב דין ה, ועי' ציון 255 וציון 257.
  153. ↑ חת"ס ע"ז סח א ד"ה נפל ע"פ ברייתא שם.
  154. ↑ לשון ראשון בד' ר"ל ע"ז שם. ועי' חת"ס שם שביאר כן בדעת עולא שבציון 19 ובציון 188, ועי' ציון 180.
  155. ↑ לשון שני בד' ר"ל ע"ז שם; ר' אבהו בשם ר' יוחנן ע"ז סז ב.
  156. ↑ חת"ס שם ע"פ ברייתא שם. אמנם משום שמתחילה היה האיסור לבדו ונתן טעם לשבח הרי הוא דבר המשביח ולבסוף פוגם, עי' ציון 177 ואילך.
  157. ↑ עז סז ב.
  158. ↑ רי"ף ע"ז סז ב (לב ב בדפי הרי"ף); ראב"ן ע"ז סי' שיג; פסקי ריא"ז ע"ז פ"ה ה"ב אות לג; תוה"ב ב"ד ש"א (יט א) ותוה"ק שם (טז א); מאירי שם; רא"ש ע"ז פ"ה סי' י; ריטב"א ע"ז סז א (ד"ה ואינה); קיצור פסקי הרא"ש ע"ז פ"ה סי' ט; רי"ו תא"ו ני"ז ח"א (קנא ג) וח"ח (קסא ג); נ"י (נד' בשיטת הקדמונים) ע"ז סז ב; או"ה כלל לב דין ד; סימני תו"ח כלל פה סכ"ב; ב"י יו"ד סי' קג ג, בשם הפוסקים; שו"ע יו"ד קג ג, ועי' ש"ך ס"ק יב. ועי' רמב"ם שהשמיט דין זה, וצ"ב.
  159. ↑ פסקי רי"ד ע"ז סז א וסז ב ותוס' רי"ד ע"ז סז א; פסקי ריא"ז שם; מאירי שם; עי' ר"ן על הרי"ף סז ב (בדפי הרי"ף לב ב).
  160. ↑ עי' ציון 154 ואילך.
  161. ↑ מנחת פתים יו"ד סי' קג ס"ג. ועי' זר זהב לאו"ה כלל לב ס"ק א, והובא בדרכ"ת סי' קג ס"ק נא, שתלה ד"ז במח' ראשונים, ועי' בדה"ש סי' קג ס"ג ביאורים ד"ה אפילו.
  162. ↑ עי' ציון 319.
  163. ↑ עי' ציונים 318, 322. ע"ז סח א; ירושלמי ע"ז פ"ה ה"ג. עי' ציון 322, ועי' ציון 319 שחומץ שנתערב בגריסים צוננים משביחם, וציון 318 שחומץ שנתערב בגריסים רותחים פוגמם. ועי' ע"ז שם שה"ה ביין של איסור שנתערב בעדשים צוננים והשביחם, ולאחר מכן הורתחו ונפגמו מחמתו, ועי' ציון 327.
  164. ↑ עי' ציון 2 ואילך. ולסוברים שפגם מתחילה ועד סוף אסור, עי' ציון 30 ואילך, פשוט שאסור בהשביח ולבסוף פגם.
  165. ↑ עי' להלן.
  166. ↑ עי' שו"ת קול אליהו ח"א יו"ד סי' יב ד"ה אלא דצריך; פמ"ג יו"ד סי' קג שפ"ד סק"ז; מהר"ם שיק ע"ז סז א ד"ה נעשה; יבין דעת סי' קג פיה"א ס"ק ד ד"ה פגום; עי' שו"ת זית רענן כרך א בדין נטל"פ סי' א אות ד: השוו מדותיהן; ערוגות הבושם (בולחובר) יו"ד סי' קג ס"ק ד ד"ה אבל, לענין שאר איסורים, ועי' ציון 167 לענין בשר בחלב.
  167. ↑ עי' נוב"י מהדו"ק יו"ד סי' כו ד"ה והנה לעולא, ועי' בדה"ש סי' קג ציונים אות נח, שכ"נ בדעתו; יד יהודה סי' קג פיה"ק ס"ק יד, והניחו בצ"ע; שו"ת דברי יואל סי' מז אותיות א וב; שו"ת מטה ראובן סי' רלה אות ב; ערוגות הבושם (בולחובר) שם, לענין בשר בחלב, שיש להחמיר משום הטעם של חתיכה-נעשית-נבילה, עי' ציון 169, שבבשר בחלב הוא מהתורה, לסוברים כן, ע"ע חתיכה-נעשית-נבלה ציון 53. ועי' נוב"י שם ודברי יואל שם ומטה ראובן שם ובדה"ש שם, שכ"נ בתוס' ע"ז סח א ד"ה אבל.
  168. ↑ תוס' ע"ז סח א ד"ה אמר עולא; ר"י מלוניל ע"ז סז ב (לב א בדפי הרי"ף); ר"ן ע"ז סז ב (ד"ה אמר עולא); בדה"ב ב"ד ש"א (יט א); עי' נ"י וחי' הרא"ה (נד' בשיטת הקדמונים) ע"ז סז א; לבוש יו"ד סי' קלד סי"ב; פמ"ג יו"ד סי' קג שפ"ד סק"ז. וכ"מ באו"ה כלל לב דין ה: מאחר שלא נתבטל בו האיסור וגם עתה. ועי' אחרונים שבציון 231 שנראה שלא סברו טעם זה, שכ' שפגום ולבסוף השביח הוא כל שכן מהשביח ולבסוף פגם, ולפי טעם זה לא שייך אותו כל שכן, ועי' פר"ח ובלבב דוד שבציון הנ"ל שהעירו כן.
  169. ↑ ע"ע חתיכה-נעשית-נבלה ציון 3 ואילך וציון 112 ואילך. ר"ן שם; חת"ס ע"ז סז א ד"ה והא וסח א ד"ה מח'; חזו"א או"ח סי' קטז ס"ק ב ויו"ד סי' טו ס"ק ז ד"ה שם ד"ה אבל. ונראה שכוונתם לאפשר-לסחטו.
  170. ↑ ע"ע אפשר-לסחטו ציון 1 ואילך. תי' א' בבדה"ב שם; חי' הרי"ם ע"ז סז א ד"ה לא שנו וד"ה אמנם. ולפ"ז להסוברים שאפשר לסוחטו מותר, ע"ע אפשר-לסוחטו ציונים 1, 2, או באופנים שלכו"ע אפשר לסוחטו מותר, ע"ע הנ"ל, אף השביח ולבסוף פגם מותר, לטעם זה, עי' מהר"ם שיק ע"ז סז א ד"ה נעשה וערוגות הבושם (בולחובר) יו"ד סי' קג ס"ק ד ד"ה אבל, ועי' מהר"ם שיק סח א בתוד"ה או דלמא. ועי' חי' הרי"ם ע"ז סז א (ד"ה והיה נראה וד"ה עוד י"ל כיון וד"ה עוד י"ל דהא) כמה ביאורים לכך שמ"מ הוא חמור מדין אפשר לסחטו, ולפ"ז אסור אף להסוברים שאפשר לסוחטו מותר, עי' ציון 175. ועי' מהר"ם שיק שבציון 173 שכ' שאינו משום חנ"נ, וכ"כ בשו"ת זית רענן כרך א בדין נטל"פ סי' א אות ב.
  171. ↑ עי' ציון 166.
  172. ↑ שו"ת קול אליהו שם.
  173. ↑ מהר"ם שיק ע"ז סז א ד"ה נעשה, וכ"מ בפמ"ג יו"ד סי' קג שפ"ד סק"ז, ועי' ערוגות הבושם (בולחובר) שם, שהביא את דברי התוס' שבציון 168 ושהאיסור הוא מדרבנן ולא משום חתיכה-נעשית-נבילה. ועי' מהר"ם שיק סח א בתוד"ה או דלמא.
  174. ↑ ע"ע טעם-כעיקר ציון 9 וציון 93. יד יהודה שם.
  175. ↑ חי' הרי"ם שם; דברי חיים יו"ד ח"א סי' כז (ד"ה אולם); יד יהודה שם (ועי"ש שצידד על פי זה לומר שהוא מן התורה, עי' ציון 167); עי' ר"ד רפפורט בקובץ עניינים (בני ברק תשמ"ג) סי' ח אות ו. וכ"מ קצת בבדה"ב ב"ד ש"א (יט ב): אבל השביח מתחלה ונאסר הכל לא שרינן בפגם מועט, ובחזו"א או"ח סי' קטז ס"ק ב ויו"ד סי' טו ס"ק ז ד"ה ע"ז.
  176. ↑ ברייתא ע"ז סז ב; תוספתא תרומות פ"ח; ירושלמי ערלה פ"ב ה"ד ותרומות פ"י ה"א וע"ז פ"ה ה"ג.
  177. ↑ עולא בע"ז סח א; ריש לקיש בירושלמי ערלה שם ותרומות שם. ועי' ציון 39 מר' יוחנן בד' ר' מאיר, שאסור בפגום מעיקרא וכל שכן בהשביח ולבסוף פגם.
  178. ↑ ע"ז סח ב, שכ"מ בברייתא; עי' דברי ר' יוחנן בע"ז סח א, וגמ' שם סח ב בדעתו. ועי' יפה עיניים סז א ד"ה נעשה שמ' בתוס' סח א ד"ה א"ד שר' יוחנן בבבלי אוסר בדעת עצמו, כר' מאיר, ובירושלמי הוא בד' ר' מאיר ור' שמעון שסובר שמתירים. ועי' ציון 188 לדעת ר' יוחנן לפי הירושלמי.
  179. ↑ ברייתא ע"ז סח א. ועי' לעיל ציון 6 וציון 26, וע"ע זה-וזה-גורם: במחמץ, מעמיד ומטעים.
  180. ↑ עי' ע"ז סח ב. ועי' בנין שלמה (מאז) ע"ז שם לביאור אחר בברייתא באופן שמתאים עם דברי עולא בדעת ר' שמעון שבציון 188, עי' ציון 194, ועי' חת"ס ע"ז סח א ד"ה נפל ביאור נוסף בבריתא באופן שמתאים עם דברי עולא הנ"ל, שעולא סובר כדעה שדבר הפוגם מחמת דבר אחר אינו נחשב לנותן טעם לפגם, עי' ציון 154, ולדעתו דוקא בזה אסר ר' שמעון, וצ"ב איך יבאר את הדין של שאור של תרומה ושאור של חולין שנפלו יחד לתוך העיסה, שר' שמעון מתיר בזה, ושמא י"ל שיבאר כבנין שלמה שהוא רק בהצטרפות ב' התנאים שהשביח מתחילה וגם כשפגם לבסוף לא פגם לבדו.
  181. ↑ ע"ז סז א.
  182. ↑ עי' להלן.
  183. ↑ תוס' ע"ז שם. ועי' חזו"א יו"ד סי' טו ס"ק ז ד"ה ע"ז.
  184. ↑ חת"ס שם.
  185. ↑ עי' ציון 56 וציון 58, ועי' ציון 62.
  186. ↑ ע"ע אסורי-אכילה: אוכל שאינו ראוי, ושם ציון 129. ר"ן ע"ז סז ב (ד"ה אמר עולא). ועי' באר שמואל (רוזנברג) ח"ב סי' נה (על דף סח א) ד"ה בגמ', שכתב שהטעם הוא לפי שר' שמעון לשיטתו שאפשר-לסחטו מותר, ע"ע אפשר-לסחטו ציון 2.
  187. ↑ עי' ציון 6.
  188. ↑ עולא בע"ז סח א, ועי' ציון 25; ר"ל ור' יוחנן בירושלמי תרומות פ"י ה"א וערלה פ"ב ה"ד (ועי' גי' רש"ס ובהגר"א שם ושם, ועי' גי' ראבי"ה ח"ב פסחים סי' תיח שהיא כגי' הרש"ס והגר"א), וכן ביארו בד' הירושלמי באו"ז ח"ד פסקי ע"ז סי' רסט ושדה יהושע לירושלמי ערלה שם ופר"ח יו"ד סי' קג ס"ק ח (ד"ה אמנם) ופרי תואר יו"ד סי' קג סוס"ק ה ויפה עינים ע"ז סז א ד"ה נעשה, ועי"ש באו"ז ובפרי תואר וביפה עיניים להשוואתו לבבלי בד' ר' יוחנן לר"ש, ועי' רש"ס לירושלמי ערלה שם לביאור אחר (כדעת הבבלי שבסמוך), ועי' רש"ס לירושלמי תרומות שם, ועי' חזו"א ערלה סי' ו ס"ק ח ויו"ד סי' כט ס"ק ח (ד"ה ה"ד וד"ה אמר בסוגריים) שר' יונה ור' יוסי בי רבי בון סוברים בד' ר' יוחנן שאף ר"ש מודה לאסור, ועי' ציון 188 לד' ר' יונה, ועי' ציון 178 לדעת ר' יוחנן לפי הבבלי; רש"ס לירושלמי ערלה פ"ב ה"ד ד"ה אבל אם נפל וחזו"א ערלה סי' ו ס"ק ח ויו"ד סי' כט ס"ק ח (ד"ה ה"ד וד"ה אמר) בד' רבי יונה בירושלמי ערלה שם (ובחזו"א שם ד"ה אמר, בסוגריים, כ' שהוא אף לרבי יונה בד' ר' יוחנן, עי' ציון 188), ועי' בהגר"א שם, ועי' ר"א פולדא ופנ"מ שם שפי' בע"א בד' רבי יונה.
  189. ↑ או"ז ח"ד פסקי ע"ז סי' רנח ורסג, בשם רבנו שמואל; רמב"ם מאכ"א פט"ו הכ"ח, וב"י יו"ד קג (אות ב ד"ה בד"א) בדעתו, ועי' בפהמ"ש לרמב"ם ע"ז פ"ה מ"ב שהוא לפי שלא התבאר דינו בתלמוד; פסקי ריא"ז ע"ז פ"ה ה"ב אותיות לד ולז; תוה"ב ב"ד ש"א (יט א) וב"ה ש"ה (סב א) ותוה"ק ב"ד ש"א (טז א); מאירי פסחים מב א ד"ה בנימוקים; ארחות חיים איסורי מאכלות אות יח; קיצור פסקי הרא"ש ע"ז פ"ה סי' ט; כלבו סי' ק (ד"ה מין); רי"ו תא"ו ני"ז ח"א ד"ה החלק הא' (קנא ג) וח"ח (קסא ג); או"ה כלל לב דין ד; טור יו"ד קג וסוס"י קלד; שו"ע יו"ד קג ב. ועי' בהגר"א יו"ד סי' צח ס"ק ד, שכן להלכה בירושלמי. ועי' רע"ב ע"ז פ"ה מ"ב שמחמיר מספק.
  190. ↑ תו"ח כלל פה דין כב, בשם ב"י בשם רא"ש ופוסקים, ובסימנים שם, ועי' מנח"י ס"ק סט שתמה שאין כן בדבריהם, שלא כתבו להתיר אלא בדבר הנותן טעם לשבח שנתן טעם לפגם בתערובת עם התערבותו וכגון בבליעות שבכלי שאינו בן יומו, עי' ציון 5.
  191. ↑ עי' ציון 165.
  192. ↑ עי' ר"ן על הרי"ף ע"ז סז א (לב א בדפי הרי"ף) ד"ה נעשה: שסוף חומץ זה לפגום, הובא בב"י יו"ד סי' קג ב; שו"ת זית רענן כרך א בדין נטל"פ סי' א אות ב, ועי"ש שהוא מכל שכן מקדירה שחסרה מלח, שאין דנים אותה על פי מה שעומדת לכך, אף לקולא, ועי' ציון 256.
  193. ↑ עי' ציון 182 ואילך.
  194. ↑ בנין שלמה (מאז) ע"ז סח ב לעולא בד' ר' שמעון שבציון 188.
  195. ↑ עי' ציון 165.
  196. ↑ עי' ציון 322. חת"ס ע"ז סז א ד"ה זה.
  197. ↑ תוה"ב ב"ה ש"ה (סא ב); מאירי ע"ז סה ב (ד"ה יין נסך).
  198. ↑ תוה"ב שם.
  199. ↑ מאירי שם.
  200. ↑ ר"י מלוניל במשנה שם.
  201. ↑ עי' ציון 318.
  202. ↑ עי' רש"ס לירושלמי ערלה פ"ב ה"ד ד"ה כשהשביח וד"ה אבל אם פגם; ט"ז יו"ד סי' קג ס"ק ה; שדה יהושע לירושלמי שם; תפארת ישראל ע"ז פ"ה מ"ב. ועי' ציון 324 שי"ס שאינו חוזר ומשביח בהם באופן זה.
  203. ↑ פהמ"ש לרמב"ם ע"ז פ"ה מ"ב.
  204. ↑ עי' ציון 2 ואילך. ולסוברים שפגם מתחילה ועד סוף אסור, עי' ציון 30 ואילך, פשוט שאסור בפגם ולבסוף השביח.
  205. ↑ עי' תנאים ואמוראים להלן.
  206. ↑ עי' ציון 6.
  207. ↑ ר"ל ור' יוחנן בירושלמי ערלה פ"ב ה"ד ובתרומות פ"י ה"א.
  208. ↑ עי' ציון 177.
  209. ↑ עי' ציון 177.
  210. ↑ ירושלמי שם ושם.
  211. ↑ עי' ציון 177.
  212. ↑ עי' ציון 163 ואילך.
  213. ↑ ע"ז סח א. עי' ציון 19.
  214. ↑ לח"מ מאכ"א פט"ו הכ"ח ובהגר"א יו"ד סי' צח ס"ק ד ושו"ת זית רענן כרך א בדין נטל"פ סי' א אות ג, בד' הרמב"ם בפהמ"ש ע"ז פ"ה מ"ב. ועי' ציון 19, ועי' כרוב ממשח מאכ"א שם (ד"ה עוד כתב וד"ה איברא), שאין משמע כן בתלמוד ושאפשר לפרש לשון הרמב"ם בענין אחר, ועי' בהגר"א שם, שאין משמע כן בתלמוד, ועי' לבב דוד מאכ"א שם (ד"ה ומה ואילך), שביאר לשון הרמב"ם בענין אחר.
  215. ↑ בהגר"א יו"ד סי' צח ס"ק ד, שכן פשטות הירושלמי: היו רותחין וציננן וכו'. ועי' ציון 321 לביאור אחר בדברי הירושלמי.
  216. ↑ פני משה לירושלמי ערלה שם ולע"ז פ"ה ה"ג ד"ה כגון חומץ; גר"א לירושלמי ערלה שם.
  217. ↑ ביאור הר"ח קניבסקי לירושלמי ערלה שם.
  218. ↑ עי' להלן.
  219. ↑ עי' שו"ת זית רענן כרך א בדין נטל"פ סי' א אות ד: השוו מדותיהן; ערוגות הבושם (בולחובר) סי' קג סק"ג (ד"ה אמנם) שהוא מדרבנן, ועי' פמ"ג יו"ד סי' קג שפ"ד סק"ז שכתב כן לגבי פגמו ועתיד להשביח, ולכאו' ה"ה פגם ולבסוף השביח.
  220. ↑ עי' ציון 177.
  221. ↑ ירושלמי ערלה שם ושם (ועי' גי' רש"ס ובהגר"א שם ושם, ועי' גי' ראבי"ה ח"ב פסחים סי' תיח); לח"מ מאכ"א פט"ו הכ"ח ובהגר"א יו"ד סי' צח ס"ק ד, בד' הרמב"ם בפהמ"ש ע"ז פ"ה מ"ב, ועי"ש שלד' הרמב"ם עיקר דברי ר' יוחנן הם בפגום ולבסוף השביח, שבפגום מתחילה ועד סוף אף ר' מאיר מודה שמותר, עי' ציון 21. ועי' ציון 214.
  222. ↑ עי' ציון 135.
  223. ↑ לח"מ מאכ"א פט"ו הכ"ח. ועי' כרוב ממשח על הרמב"ם שם (ד"ה עוד כתב) ולבב דוד על הרמב"ם שם (ד"ה וראיתי), שחולקים.
  224. ↑ ב"י יו"ד קג (אות ב סוד"ה בד"א) .
  225. ↑ עי' ציון 58 ואילך.
  226. ↑ מקור חיים לחו"י סי' תמז ביאורים אות יב.
  227. ↑ עי' מקור חיים שם; מהר"ם שיק ע"ז סז א ד"ה נעשה.
  228. ↑ עי' ציון 165.
  229. ↑ חכ"א שם.
  230. ↑ חכ"א שם.
  231. ↑ ב"י יו"ד קג ב (ד"ה בד"א); כס"מ מאכ"א פט"ו הכ"ח; מנח"י כלל פה ס"ק סט, בשם פוסקים. ועי' פר"ח יו"ד סי' קג סק"ח ובהגר"א יו"ד סי' צח ס"ק ד, שאין משמע כן בירושלמי, ועי' בהגר"א שם ושו"ת זית רענן כרך א בדין נטל"פ סי' א אות ג שמהרמב"ם בפהמ"ש שבציון 214 משמע שיש סברא לומר שהשביח ולבסוף פגם חמור יותר, ועי' פר"ח שם ולבב דוד מאכ"א שם, שאינו כל שכן, לפי שאפשר לומר שהשביח ולבסוף פגם חמור יותר, שאחר שנאסר תחילה שוב אין לו היתר, מה שאין כן בפגם ולבסוף השביח שאדרבה הותר בתחילתו ויש סברא לומר ששוב לא ייאסר.
  232. ↑ אמרי בינה דיני פסח סי' יח ד"ה ובספר. ועי"ש שהוא אף לסוברים שיבש ביבש שנתערב בשאינו מינו שאינו בטל, ע"ע יבש-ביבש: גדרי ביטולם, שבנותן טעם לפגם כיון שטעם האיסור מבולבל ומעורב ואי אפשר להבדילו, שאינו עומד בפני עצמו, ולכאו' אם האיסור עצמו מעורב בהיתר לדעה הנ"ל אסור, ורק לאו"ה כלל כג דין ח שיבש ביבש שנתערב בשאינו מינו בטל מותר. ועי' ציון 236.
  233. ↑ ע"ע דחוי: באיסורים. צפנת פענח מאכ"א פט"ו הכ"ח, ועי' שם למ"ד יש דיחוי באיסורים, עי' מנחות נד ב וע"ע דחוי ציון 298.
  234. ↑ הרוקח הל' או"ה סי' תפז; רמב"ם מאכ"א פט"ו הכ"ח, ועי' בפהמ"ש לרמב"ם ע"ז פ"ה מ"ב שהוא לפי שלא התבאר דינו בתלמוד; תוה"ב ב"ה ש"ה (סב א); מאירי פסחים מב א ד"ה בנימוקים; ארחות חיים איסורי מאכלות אות יח; כלבו סי' ק (ד"ה מין); או"ה כלל לב דין ד; טוש"ע יו"ד קג ב ושו"ע יו"ד צח א. ועי' בהגר"א יו"ד סי' צח ס"ק ד, שכן הלכה בירושלמי.
  235. ↑ עי' ציון 218 ואילך.
  236. ↑ אמרי בינה דיני פסח סי' יח ד"ה ובספר. ועי"ש שהוא אף לסוברים שיבש ביבש שנתערב בשאינו מינו שאינו בטל, ע"ע יבש-ביבש: גדרי ביטולם, שבנותן טעם לפגם כיון שטעם האיסור מבולבל ומעורב ואי אפשר להבדילו, שאינו עומד בפני עצמו, ולכאו' אם האיסור עצמו מעורב בהיתר לדעה הנ"ל אסור, ורק לאו"ה כלל כג דין ח שיבש ביבש שנתערב בשאינו מינו בטל מותר. ועי' ציון 255.
  237. ↑ עי' ציון 251 ואילך.
  238. ↑ ע"ע אין-מבטלין-אסור-לכתחלה: גדרי האיסור.
  239. ↑ פמ"ג יו"ד סי' קג שפ"ד סק"ו (בדין השלישי). וע"ע אין-מבטלין-אסור-לכתחלה ציון 8, ועי' זכרון אברהם שהקשה על הפמ"ג שאין זה הטעם שאסור לבטל איסור לכתחילה.
  240. ↑ עי' הגהות רעק"א על הש"ך יו"ד סי' קג ס"ק יב; עי' זכרון אברהם שם.
  241. ↑ או"ה כלל לב דין טו; עי' רמ"א יו"ד קג ב, בשם י"א, לענין בליעות שבכלי, עי' ציון 245, ונ' שה"ה בתערובת בעין; ערך לחם יו"ד קג ב; פמ"ג יו"ד קג שפ"ד סק"ו בדין השלישי; עי' שו"ת זית רענן שבציון 254, בד' הלח"מ שבציון 141. ועי' ציון 338 שאף אסור להשתמש בכלי לכתחילה אף בדבר שאין האיסור נותן בו טעם לשבח.
  242. ↑ עי' ציון 221 ואילך. עי' ש"ך יו"ד סי' קג סק"ח; עי' בהגר"א יו"ד סי' קג סק"ט; עי' חגורת שמואל יו"ד סי' קג סק"ו.
  243. ↑ ע"ע יבש-ביבש; לח-בלח. עי' או"ה שם.
  244. ↑ או"ה שם.
  245. ↑ או"ה כלל לב דין יב, הובא בד"מ יו"ד סי' קג אות א; רמ"א יו"ד קג ב, בשם י"א.
  246. ↑ עי' ציון 221 ואילך. ועי' ציון 242.
  247. ↑ או"ה כלל לב דין טו, הובא בד"מ יו"ד סי' קג א; רמ"א שם, בשם י"א, וש"ך סק"ט ופר"ח סק"ח ובהגר"א סק"י וחו"ד חי' סק"ט. וע"ע חתיכה-נעשית-נבלה. על שיעור כדי נתינת טעם, ע"ע טעם-כעיקר.
  248. ↑ בית מאיר יו"ד לשו"ע סי' קג ס"ב, בסו"ד.
  249. ↑ בית מאיר שם.
  250. ↑ או"ה כלל לב דין ה.
  251. ↑ עי' ציון 221 ואילך.
  252. ↑ עי' רמב"ם מאכ"א פט"ו הכ"ח: פגם בתחילה וסופו להשביח (וכן שם ה"ל: והוא שלא יהיה סופו להשביח), וכנה"ג יו"ד סי' צח הגב"י אות ט ופר"ח יו"ד סי' קג סק"ח ומעשה רקח לרמב"ם שם ושו"ת פעולת צדיק ח"ב סי' רמז, בדעתו, ועי' פר"ח ומעשה רקח שם, שהסכימו (ועי' פמ"ג יו"ד סי' קג שפ"ד סק"ז שכ' שכן הסכים גם הכנה"ג); תפארת למשה יו"ד סי' קג ד"ה בב"י, ושכ"מ בב"י (שכ' "שהוא על מנת להשביח"), ועי' פר"ח שם שכ"מ מב"י שבציון 231; פר"ח שם וכנפי יונה יו"ד סי' קג ס"ב ופני משה לירושלמי ע"ז פ"ה ה"ג ד"ה מעתה וחת"ס ע"ז סח א ד"ה ובפגום, בד' הירושלמי שם: מאחר שדרכן לצון; שו"ת זית רענן כרך א בדין נטל"פ סי' א אות ג, בד' הלח"מ שבציון 141.
  253. ↑ תפארת למשה יו"ד סי' קג ד"ה בב"י; כנפי יונה יו"ד סי' קג ס"ב; חת"ס ע"ז סח א ד"ה ובפגום. ועי' ציון 256.
  254. ↑ שו"ת זית רענן כרך א בדין נטל"פ סי' א אות ג, בד' הלח"מ שבציון 141.
  255. ↑ פלתי סי' קג ס"ק סק"ד, שכ"מ בל' הירושלמי: שדרכן, ועי' ערוה"ש סי' קג ס"ח, ועי"ש בפלתי שכ"כ בד' האו"ה והש"ך שבציון 256, וצ"ב, שבאו"ה כ' שאף בקדירה שחסרה מלח, שדרכה להוסיף בה מלח, מותר. ועי' ציון 236.
  256. ↑ או"ה כלל לב דין ה, ועי' ש"ך יו"ד סי' קג סק"ז, ועי"ש בש"ך שהסכים; תורת חיים ע"ז סז א ד"ה לא שנו; פמ"ג שם; חוו"ד סי' קג חי' סק"ח; שו"ת האלף לך שלמה יו"ד סי' שלג; מעשי למלך מעה"ק פ"ח הי"ח ד"ה במשנה. ועי' או"ה שם וש"ך שם שכ"מ מדין קדירה שחסרה מלח ונפל בה איסור ופגם אותה מחמת חוסר המלח שלהלכה התערובת מותרת, עי' ציון 152 וציון 157, ואף על פי שעתיד להוסיף בה מלח, ועיין בציון 257.
  257. ↑ עי' או"ה שם וש"ך שם שהשוו בין עתיד להשביח ממילא לעתיד להשביח בידיים (שלמדו להיתר מקדירה שחסרה מלח ונפל בה איסור ופגם אותה מחמת חוסר המלח שלהלכה התערובת מותרת, עי' ציון 152 וציון 157, ואף על פי שעתיד להוסיף בה מלח, ואף ששם הוא ע"י מעשה בידיים), וכ"כ בתפארת למשה שם בדעת האו"ה.
  258. ↑ עי' ציון 221 ואילך.
  259. ↑ ע"ע דחוי: באיסורים. רדב"ז מאכ"א פט"ו הכ"ח. ועי' ציון 233 לענין פגם ולבסוף השביח.
  260. ↑ מאירי ע"ז סה ב סוד"ה יין.
  261. ↑ משנה ע"ז סה ב, ובגמ' שם.
  262. ↑ משנה שם.
  263. ↑ רב שימי מנהרדעא בגמ' ע"ז סח ב, ועי' רשב"א בתוה"ב ובמשמרת הבית ב"ד ש"א (כ א) ובב"ח יו"ד קד א שהביאו בסתמא, וכ"ה בכת"י מינכן; ב"י יו"ד קד ב. ועי' רש"י בגמ' שם ד"ה עכבר דדברא: אשקור"ל, ועי' לעזי רש"י, ועי' בדה"ש סי' קד ציונים אות א, שנראה שהוא סנאי. ועי' ציון 286 ואילך לענין עכבר העיר.
  264. ↑ פהמ"ש לרמב"ם ע"ז פ"ה מ"ב; רע"ב ע"ז פ"ה מ"ב.
  265. ↑ מאירי ע"ז לג ב ד"ה נשתמש.
  266. ↑ עי' ד"מ יו"ד סי' קג אות א משו"ת מהרי"ל החדשות סי' פא, ועי"ש בשו"ת מהרי"ל החדשות שיש לסמוך על דברי הרמב"ם שבציון 273 שהוא נותן טעם לפגם. ועי' ציון הנ"ל לחולקים.
  267. ↑ עי' ד"מ שם משו"ת מהרי"ל החדשות שם; סימני תו"ח כלל פה סכ"ב. ועי' ציון 285 לחולקים.
  268. ↑ שו"ת צ"צ סי' פ (ד"ה ועוד הא).
  269. ↑ תוספתא שם.
  270. ↑ תוספתא שם.
  271. ↑ תוספתא שם.
  272. ↑ עי' רש"י ע"ז לט ב ד"ה איערובי ומאירי שם ד"ה והדבש, בביאור ד' הגמ' שם.
  273. ↑ עי' רמב"ם מאכ"א פי"ז הכ"ג, ועי' ב"י יו"ד סי' קג ד שהוא ע"פ ביאורו בד' הגמ' ע"ז לט ב; מחה"ש יו"ד סי' קג סק"ח. וכעי"ז במאירי שם ובר"ן שם (טז ב בדפי הרי"ף). ועי' ציון 266 לחולקים.
  274. ↑ פהמ"ש לרמב"ם ע"ז פ"ה מ"ב; מרדכי פסחים סי' תקסב וע"ז סי' תתלו, בשם ר"י, הובא בב"י יו"ד סי' קג ד; רע"ב ע"ז פ"ה מ"ב.
  275. ↑ פהמ"ש לרמב"ם שם; רע"ב שם.
  276. ↑ מרומי שדה חולין ח ב בתוד"ה השוחט.
  277. ↑ שו"ת מהרי"ל החדשות סימן פא, הובא בד"מ יו"ד סי' קג אות א; סימני תו"ח שם. ועי' ציון 266 לענין בשר בדבש עצמו, ועי' ציון 273.
  278. ↑ עי' רש"י ע"ז לח ב ד"ה איערובי ומאירי שם ד"ה שמן, בביאור ד' הגמ' שם.
  279. ↑ עי' רמב"ם מאכ"א פי"ז הכ"ב, ועי' ב"י שם שהוא ע"פ ביאורו בד' הגמ' ע"ז לח ב. וכעי"ז במאירי שם.
  280. ↑ מרומי שדה שם.
  281. ↑ הג"א ע"ז פ"ה סי' יא; או"ה כלל לב דין יב ודין יד; סימני תו"ח כלל פה סכ"ב.
  282. ↑ הג"א ע"ז פ"ה סי' יא; סימני תו"ח שם.
  283. ↑ ערוה"ש סי' קג סכ"ב.
  284. ↑ ב"י יו"ד סי' קג ד, בד' המרדכי בשם ר"י שבציון 274.
  285. ↑ עי' ב"י שם, בד' המרדכי בשם ר"י שבציון 273. ועי' ציון 267 לחולקים.
  286. ↑ רב שימי מנהרדעא בגמ' ע"ז סח ב, ועי' ציון 263 שי"ג בסתמא. ועי' ציון 263 לענין עכבר שבשדות.
  287. ↑ רמב"ן שם ד"ה והא. ועי' ערוך השולחן יו"ד סי' קד ס"ו.
  288. ↑ ע"ז סח ב. ועי' ציון 102 וציון 103 שלרב ששת בד' רב אף על פי שהוא נותן טעם לפגם ונותן טעם לפגם מותר, עכבר שנתן טעם אוסר, לפי שחידשה התורה לאסור בשרצים.
  289. ↑ עי' ר"י מלוניל ע"ז סח ב (לב ב).
  290. ↑ עי' פסקי ריא"ז ע"ז פ"ה ה"ב אות מא.
  291. ↑ שם. ועי' ציון 30. ועי' תוס' פסחים ל א ד"ה אמר רב וחולין ח ב ד"ה השוחט ורמב"ן פסחים ל א ד"ה ומפרקינן, שהביאו דבריו בסתם.
  292. ↑ עי' פסקי ריא"ז שם.
  293. ↑ תוה"ב ב"ד ש"א (כ א).
  294. ↑ עי' רש"י ע"ז סט א ד"ה ד"ה נפל; תוס' שם ד"ה איבעיא.
  295. ↑ ע"ז סט א.
  296. ↑ עי' ציון 291. רש"י ד"ה נפל, ובמהרש"א ד"ה איבעיא ובנין שלמה (מאז) ד"ה נפל, בדעתו; רמב"ם מאכ"א פט"ו הל"א, ובבנין שלמה שם בדעתו; ר"י מלוניל ע"ז סט א (לב ב).
  297. ↑ תוס' שם, ובמהרש"א שם, בדעתם.
  298. ↑ ע"ז סט א, ובשם רבינא ורב אחאי ורב שמואל בריה דרב איקא.
  299. ↑ רי"ף סט א (לב ב); שו"ת הרשב"א ח"א סי' שצד, לענין שכר, ועי' תוה"ק ב"ד ש"א (טז ב) לענין חומץ; רא"ש ע"ז פ"ה סוס"י יא; עי' טור יו"ד סי' קד.
  300. ↑ רמב"ם מאכ"א פט"ו הל"א; תוס' ע"ז סט א ד"ה אידי; סמ"ג לאוין קלח (ד"ה פסק); פסקי ריא"ז ע"ז פ"ה ה"ב אות מא; שו"ת הרשב"א שם ובתוה"ב ב"ד ש"א (כ א); ר"ן על הרי"ף ע"ז סח ב (לב ב בדפי הרי"ף); טור שם. ועי' ראשונים שבציון 299.
  301. ↑ רמב"ם שם; פסקי ריא"ז שם; עי' תוה"ב שם.
  302. ↑ רמב"ן ע"ז סט א (ד"ה הא דאמרינן); עי' ר"ן על הרי"ף ע"ז סט א (לב ב בדפי הרי"ף). ועי' תוס' ע"ז סח ב ד"ה ההוא, מרדכי ע"ז סוס"י תתנד, רא"ש וקיצור פסקי הרא"ש ע"ז פ"ה סי יא, וע"ע כבוש ציון 104 ואילך, לענין שיעור הזמן שבו הוא נעשה כבוש ונחשב כמבושל שבולע ופולט.
  303. ↑ חי' הראב"ד ע"ז סט א (ד"ה אמרטוטי); ריטב"א ע"ז סט א (ד"ה ההוא), בשם תוספות; חי' הרא"ה (נד' בשיטת הקדמונים) ע"ז סז א (ד"ה א"ר אבהו). ועי' ר"ן על הרי"ף סט א (לב ב בדפי הרי"ף) שאין נראה כן כלל.
  304. ↑ ריטב"א שם, ועי' תוה"ב ב"ד ש"א (כ א) שתמה על כך.
  305. ↑ רמב"ם שם, לענין יין, שמן ודבש; או"ז ח"ד הל' עבודה זרה סי' רסג ואגודה ע"ז סח ב, בשם רבינו שמואל, לענין יין, ועי' ציון 311 להג"א בדעתו לענין שאר משקין; רמב"ן ורשב"א ע"ז סט א ותוה"ב ב"ד ש"א (כ ב) וריטב"א ע"ז שם ור"ן על הרי"ף ע"ז שם (לב ב בדפי הרי"ף) ונימוקי יוסף (נד' בשיטת הקדמונים) ע"ז שם, בשם חכמי הצרפתים, לענין שמן ויין ושאר משקים; פסקי ריא"ז שם אות מב; שו"ת הרשב"א ח"א סי' שצד; מאירי ע"ז סט א; ב"י יו"ד סי' קד ב וג, בשם הפוסקים, לענין שאר משקים; ראשונים שבציון 312 הסוברים כן אף לענין שאר דברים המאוסים.
  306. ↑ רמב"ם שם, לענין יין שמן ודבש.
  307. ↑ פסקי ריא"ז שם, עי' ע"ז סט א: אידי ואידי בשיתין. ועי' ס' המכריע סי' לו ותוס' רי"ד ע"ז סז א ד"ה פיסקא שלד' בה"ג שבציון 309 אין דברי הבבלי על שאר משקין, אלא רק על חומץ ושיכר.
  308. ↑ שו"ת הרשב"א ח"א סי' שצד ואגודה ע"ז סח ב בשם רב נסים גאון במגילת סתרים, בד' הירושלמי תרומות פ"י מ"ה. ועי' פני משה לירושלמי שם. ועי' בבלי ע"ז סט א בד' רב תחליפא בר גיזא לרבינא בענין עכבר בחומץ: כתבלין וכו' דלא בטיל טעמייהו, ועי' רשב"א שם.
  309. ↑ בה"ג סי' נה הל' יין נסך (ד"ה ההוא עכברא) עמ' תקצח. ועי' ספר הישר לר"ת תשובות סי' קא אות ג: יש בהלכות גדולות הרבה מתלמוד ירושלמי ומברייתות במקום שאינו סותר תלמוד שלנו כי ההיא לפיכך שיעורו באלף (ועי' הערת המהדיר שם), ועי' ציון 313 לב"ח בד' ר"ת; ב"י שם בד' שו"ת הרא"ש כלל כ סי' א שאסר שומן אווז שנפל בו עכבר; ראשונים שבציון 313 הסוברים כן אף לענין שאר דברים המאוסים.
  310. ↑ שו"ת הרשב"א שם. ועי' בבלי שם. וע"ע מלתא-דעבידא-לטעמא, לשיעור ביטולו.
  311. ↑ הג"א ע"ז פ"ה סי' יא, בשם או"ז. ועי' ציון 305.
  312. ↑ עי' ציון 298 ואילך וציון 305. תוה"ב ב"ד ש"א (כ א), לענין שאר שרצים המאוסים, ותוה"ק ב"ד ש"א (ט"ז ב) וב"י יו"ד סי' קד ג, לענין נמלים וזבובים ויתושים וכיו"ב; ארחות חיים איסורי מאכלות אות מא, בשם רבנו פרץ, לענין תולעת וזבוב ונמלה וצרעה וכיו"ב שנמצאו בתבשיל, שאינם אוסרים; ר"ן על הרי"ף ע"ז סח ב (לב ב בדפי הרי"ף); שו"ת הריב"ש סי' קמט, לענין זבובים ויתושים. ועי' ציון 98 ואילך שנחלקו אמוראים בדין שרצים שנתנו טעם, אף שנותנים טעם לפגם, ועי' ציון 108 שהלכה שמותר.
  313. ↑ עי' ציונים 308, 309. או"ה כלל כז דין א; ב"ח יו"ד קד ד בד' הר"מ והרא"ש שברי"ו תא"ו נט"ו חכ"ט ובד' ליקוטים שבש"ד השייכים לאו"ה (אחר סימן צו) ד"ה דין זבוב, ובב"י יו"ד סי' קד ג נ' שלא הבין כן בדעתם, ועי"ש שתמה עליהם. ועי' ב"ח שם שכ"נ מר"ת שבליקוטים שבש"ד שבציון 313, ונ' שאלו דברי ר"ת שבר"ן על הרי"ף סט א ד"ה ההוא אימרטוטי (לב ב בדפי הרי"ף) וא"כ לכאו' אין להוכיח מד' ר"ת שבליקוטים, לפי שמדבר שם על איסור בעין.
  314. ↑ מרדכי ע"ז סוס"י תתנה (הובא בב"י יו"ד סוס"י קד) ואגודה שם, בשם הרוקח.
  315. ↑ ר"י מלוניל במשנה ע"ז סה ב.
  316. ↑ משנה שם וברש"י ע"ז סה ב ד"ה כגון; תוספתא תרומות פ"ח ובירושלמי ע"ז פ"ה ה"ג. ועי' טור יו"ד סי' קג שהביא כן לגבי יין בגריסים, ועי' ציון 319.
  317. ↑ פר"ח יו"ד סי' קג סק"ח; עי' פלתי סי' קג סק"ד: כי מי יאכל רותחין.
  318. ↑ ע"ז סז א; ר' יוחנן בירושלמי ע"ז פ"ה ה"ג.
  319. ↑ אמוראים שבציונים 181; ר' יוחנן בירושלמי ע"ז פ"ה ה"ג. ועי' טור יו"ד סי' קג שהביא כן לגבי יין בגריסים, ועי' ב"י שם (אות ב ד"ה בד"א) שכ' שהחליף חומץ ביין, ועי' ב"י שם (ד"ה ומ"ש ואפילו) שע"פ מקור הדברים בתוה"ק ב"ד ש"א (יד ב) יש לגרוס 'חומץ יין', שהיינו חומץ של יין, וכ"ה בט"ז סי' קג סק"ה, ועי' טור יו"ד סי' קלד שהביא כן לגבי חומץ בגריסים.
  320. ↑ תוס' ע"ז סז א ד"ה נעשה: לפי שעיקר השבח לא הוי עד לאחר שירתיחו ויצננו, ומהר"ם מלובלין שם בכוונתם, בד' הגמ' שם: נפל לתוך גריסין צוננין וכו' כמי שהשביח. ועי' תורת חיים ע"ז סז א ד"ה לא שנו שנ' שביאר דברי התוס' בענין אחר, ועי"ש מה שהקשה ע"ז. ועי' מרה"פ לירושלמי ע"ז פ"ה ה"ג ד"ה הדא שביאר ד' התוס' בענין אחר, ועי' פני משה שבציון 321. ועי' כרוב ממשח מאכ"א פט"ו הכ"ח (ד"ה אמנם) שביאר ד' תוס' בענין שנתערב בהם ברתיחתם, שהוא פוגמו ולבסוף משביחו, ועי' ציון 323. ועי' ריטב"א ע"ז סז א ותוס' ר"י מפאריש ע"ז סז א, ועי' חי' הרי"ם ע"ז סז א ד"ה והיה נראה.
  321. ↑ פני משה לירושלמי ע"ז פ"ה ה"ג ד"ה מעתה ובהגר"א יו"ד סי' צח ס"ק ד בד' הרמב"ם, בד' הירושלמי שם: היו רותחין וציננן וכו'. ועי' ציון 215 לביאור הירושלמי בענין אחר. ועי' פרישה יו"ד סי' קג ס"ק ג.
  322. ↑ ע"ז סז א. ועי' טור יו"ד סי' קג שהביא כן לגבי יין בגריסים, ועי' ציון 319.
  323. ↑ עי' רש"ס לירושלמי ערלה פ"ב ה"ד ד"ה כשהשביח וד"ה אבל אם פגם; לבוש יו"ד סי' קג ס"ב; ט"ז יו"ד סי' קג ס"ק ה; שדה יהושע לירושלמי שם; כרוב ממשח מאכ"א פט"ו הכ"ח (ד"ה אמנם); תפארת ישראל ע"ז פ"ה מ"ב.
  324. ↑ פרישה יו"ד סי' קג ס"ק ג; מהר"ם מלובלין ע"ז סז א; פר"ח יו"ד סי' קג ס"ק ח; פני משה לירושלמי ע"ז פ"ה ה"ג ד"ה מעתה וחת"ס ע"ז סח א ד"ה ובפגום, בד' הירושלמי שם: היו רותחין וציננן וכו', ועי' ציון 321; חת"ס ע"ז סח א ד"ה ובפגום.
  325. ↑ פר"ח שם.
  326. ↑ או"ז ח"ד פסקי ע"ז סי' רסג ובהגר"א יו"ד סי' קלד ס"ק כג ע"פ ע"ז סח א, שדינו שווה לחומץ בגריסים, עי' תוה"ק ב"ה ש"ה (ס ב) וטשו"ע יו"ד קלד י.
  327. ↑ עי' ע"ז סח א.
  328. ↑ ראבי"ה סי' תיח.
  329. ↑ ירושלמי ערלה פ"ב ה"ד ותרומות פ"י ה"א.
  330. ↑ ראבי"ה שם.
  331. ↑ עי' לעיל: הדין, טעמו וגדרו. ראבי"ה ח"ב פסחים סי' תיח ומאירי פסחים מב א ורש"ס ופני משה לירושלמי שם ושם ובהגר"א יו"ד סי' צח ס"ק ד, בביאור ד' הירושלמי שם. ועי' דרך אמונה תרומות פט"ו הט"ו ביאור ההלכה סוד"ה שעורין שכ"נ בד' הרמב"ם.
  332. ↑ עי' לעיל: פגם ולבסוף השביח. ר"א פולדא לירושלמי שם ושם; תפארת ישראל תרומות פ"י מ"ב ובהלכתא גבירתא שם. ועי' תפארת יעקב למשנה שם.
  333. ↑ מאירי פסחים שם בד' הירושלמי שם.
  334. ↑ מאירי פסחים שם.
  335. ↑ עי' ציון 218. עי' אחרונים שבציון 242.
  336. ↑ או"ה כלל לב דין יב, הובא בד"מ יו"ד סי' קג אות א; רמ"א יו"ד קג ב.
  337. ↑ או"ה שם. ועי' בהגר"א שבציון 338 בהשוואת טעם איסור זה לגזירת כלי בן יומו משום כל שאינו בן יומו.
  338. ↑ או"ה שם; פר"ח יו"ד סי' קג סק"ט; בהגר"א יו"ד סי' קג סק"ח, ועי"ש שהוא כל שכן מגזירת כלי בן יומו משום כל שאינו בן יומו, עי' ציון 369; חכ"א כלל נד סי"ב. ועי' ציון 241 לענין דיעבד.
  339. ↑ עי' ראשונים שלהלן ציון 388, ובריטב"א ע"ז סז ב ד"ה לא בשם כל רבותיו ובשם הגאונים. ועי"ש בריטב"א שלרמ"ה "כלי בן יומו" היינו כל שנתבשל בו פעם אחד בלבד, אבל כשנתבשל בו יותר מכך הרי הוא "כלי שאינו בן יומו" ואפילו בו ביום שנבלע בו האיסור, לפי שכח התבשיל מגעיל את שלפניו וגיעול התבשילים שנבלעו בו פוגמים זה לזה, ועי"ש שסיים שדבריו הם דין חדש שלא נאמר מעולם.
  340. ↑ עי' רע"ב ע"ז פ"ה מ"ב, ועי' ציון 177 ואילך לענין השביח ולבסוף פגם, ועי' רש"ש ע"ז סז א בביאור דבריו ע"פ תוס' (ושאר ראשונים) שבציון 373. ועי' תוי"ט שם שהקשה עליו שבליעות אלו פוגמות מתחילה ועד סוף, ונ' שהבין את דברי הרע"ב לענין טעם שנתנו הבליעות בדבר המתבשל באותו הכלי (שלא כפי שביאר הרש"ש).
  341. ↑ או"ז ח"ד הל' ע"ז סי' רסב, שלא כדעת הסוברים שהן נותנות טעם לשבח.
  342. ↑ רש"י ע"ז עו א ד"ה בת יומא ופסחים מד ב ד"ה והכא וע"ז לח ב ד"ה נותן. ועי רש"י ע"ז סז ב ד"ה לאו: כל תבשיל שלן לילה אחד נפגם טעמו ועובר צורתו, ועי' כת"ס שם שמ' מרש"י שאינו משום שנבלע בכלי, אלא רק משום שעבר עליו לילה, ועי"ש שתמה על כך והשאירו בצ"ע. ועי' רש"י ע"ז לח ב ד"ה נותן: נפסל בלינה. ועי' לעיל ציון 389.
  343. ↑ ע"ז סז ב; עי' ע"ז עה ב. ואף אם הוא נבלע בו איסור שהוא משקה, או"ז ח"ד הל' ע"ז סי' רסב. ועי"ש שהסתפק לגבי בליעות שעל ידי כבישה שמא אין הכלי פוגם אותם. ועי' רא"ה שבציון 131 (שלד' לא הותר נותן טעם לפגם אא"כ הוא פוגם עד שאין ראוי למאכל אדם) שבליעות שבקדירה פוגמות עד שאין ראוי למאכל אדם, או אף יותר, אלא שמתוך ריבוי ההיתר שבקדירה אין טעם הבליעות מורגש כן.
  344. ↑ וע"ע געולי-גוים ציון 17 ואילך.
  345. ↑ עי' תנאים ואמוראים להלן; רמב"ן פסחים ל א ד"ה ומפרקינן בתי' א' לד' רב.
  346. ↑ עי' ציון 6 לר' שמעון; ציון 7 לר' עקיבא; ציון 9 לברייתא ב'.
  347. ↑ ע"ז סז לר' שמעון; פסחים מד ב ונזיר לז ב לד' ר"ע.
  348. ↑ תוס' פסחים מד ב ד"ה אלא; תי' א' בתוס' ע"ז סז ב ד"ה ואידך; פי' הראב"ד ע"ז סז ב ד"ה ואידך.
  349. ↑ תי' ב' בתוס' ע"ז שם ובפי' הראב"ד שם; תוס' ר"י מפאריש ע"ז סז ב ד"ה מאי, בשם ר"י; רשב"א במשמרת הבית ב"ד ש"א (יט א). ועי' חזו"א יו"ד סי' טו ס"ק ז ד"ה שם ס"ז.
  350. ↑ רב הונא בריה דרב חייא בפסחים מד ב ובנזיר לז ב, לר' עקיבא; ע"ז סז ב, לר' שמעון, ועה ב, לברייתא ב'.
  351. ↑ עי' תנאים ואמוראים להלן; רמב"ן פסחים ל א ד"ה ומפרקינן בתי' ב' לד' רב וסמ"ג לאוין סוס"י קלז (ד"ה ומי ששחט) בתי' ב' לד' רב, והוא לצד שמתיר בעלמא לענין נותן טעם לפגם, עי' ציון 2.
  352. ↑ עי' ציון 39 לר' יוחנן בשיטת ר' מאיר, ועי' ציון 19 שעולא סובר בשיטת ר' מאיר שנותן טעם לפגם מעיקרא מותר, ועי' ראשונים שבציון 168 שלד' עולא ר' מאיר אינו לומד זאת מגעולי גוים; ציון 32 לברייתא א'.
  353. ↑ ע"ז סז ב לר' מאיר, ובסח א ביאור ר' יוחנן בד' ר' מאיר; ע"ז עו א לברייתא א'.
  354. ↑ עי' ציון 8.
  355. ↑ פסחים מד ב ונזיר לז ב, וע"ע געולי-גוים ציון 20. ועי' ציון 30 שי"ס כן לשמואל בד' התנא של המשנה.
  356. ↑ עי' פסחים שם ונזיר שם. וע"ע חדוש ציון 40 ואילך.
  357. ↑ פסחים שם ונזיר שם לרבנן; ע"ז סז ב לר' מאיר, וסח א ביאור ר' יוחנן בד' ר' מאיר; ע"ז עו א לברייתא א'.
  358. ↑ פסחים מד ב; ע"ז סז ב; נזיר לז ב.
  359. ↑ רש"י פסחים מד: ד"ה דלא.
  360. ↑ ע"ז סז ב וברש"י ד"ה ואידך.
  361. ↑ תוס' ע"ז סז ב ד"ה ואידך.
  362. ↑ ציון 31 ואילך.
  363. ↑ רב בפסחים וע"ז שם; רמב"ם מאכלות אסורות פי"ז ה"ב; טוש"ע יו"ד קג ה וקכב ב.
  364. ↑ עי' ציון 345.
  365. ↑ ע"ז עו א מכאן ואילך לישתרי כו'; עי' ע"ז עה ב בברייתא הלוקח כלי כו' מגעילן כו', והמשך הברייתא וכולן שנשתמש כו' היינו דוקא בדיעבד, ועי' פסקי רי"ד ע"ז סח ב (ד"ה אי) ובתוס' רי"ד ע"ז עה ב ד"ה לא (מהדורה תליתאה) וסח ב (מהדורה תליתאה, ד"ה בעלמא) ובשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סוס"י קנא ובתוה"א ב"ד ש"ד (לו א), ובחי' הר"ן ע"ז סז ב ד"ה לא בשם הרמב"ן, שדייקו כן, ועי' חי' הר"ן שם בשם הרמב"ן שהוא אף בכלי שודאי אינו בן יומו; עי' חולין קיא ב דההיא פינכא כו' ותבריה, וברמב"ן בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סוס"י קנא, וכן בתוה"א שם; עי' פסחים ל א קדירות בפסח ישברו, ובפסקי רי"ד ע"ז סח ב (ד"ה אי) ותוס' רי"ד סח ב (מהדורה תליתאה, ד"ה בעלמא) ובתוה"א שם; תשובה לרב שרירא גאון בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן שם; רמב"ם מאכ"א פי"ז ה"ב; טוש"ע קכב ב. ועי' ס' הישר לר"ת תשובות סי' כ אות ו וחידושים סוס"י תשצ שיש שאינם גורסים בגמ' אי הכי לכתחילה נמי כו' וסוברים שמותר לכתחילה, וכ"מ ברשב"א ח"א סי' תצ"ח ובשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן שם בשם הרמב"ן ובר"ן שם ובמאירי שלהלן ציון 372 של"ג כן, ועי' ציון הנ"ל בד' תוס' רי"ד, ועי' הרוקח הל' או"ה סי' תפז שמ' של"ג, וכ"כ בעמודי אש סי' יג (סוד"ה ועי') בד' רע"ב שבציון 340, ובכת"י פירקוביץ' (לניגרד) ל"ג מכאן ואילך וכו', אבל בכל הד' ולפני רוב הראשונים יש גי' זו. ועי' בהגר"א יו"ד סי' קכב ס"ק ד בהגה. ועי' אגרות משה או"ח ח"ה סוף סי' לא שאין האיסור על הבליעות עצמן אלא על האדם שאסור לו להשתמש בכלי.
  366. ↑ ע"ע הגעלה: בכלי חרס.
  367. ↑ עי' הג"א ע"ז פ"ה סי' לו, בשם ר"י בשם מהרי"ח; אהל מועד או"ה דרך ח ני"ג.
  368. ↑ ע"ע אסורי-אכילה: אוכל שאינו ראוי, ועי' לעיל ציון 56. אהל מועד או"ה דרך ח ני"ג.
  369. ↑ ע"ז שם עו א, ועי' ציון 365 שיש של"ג זאת; טוש"ע שם.
  370. ↑ עי' תורת האשם שם; חכמת אדם כלל נה ס"ו.
  371. ↑ פמ"ג יו"ד סי' קג שפ"ד דיני נותן טעם לפגם בקדירה דין א.
  372. ↑ ע"ע-אין-מבטלין-אסור-לכתחלה. תוס' רי"ד שבציון 365, ועי' מאירי ע"ז עו א ד"ה הגעלה שהביא טעם זה ובעו ב סוד"ה כל כלי הביא שני הטעמים, ועי' מאירי ע"ז לח ב ד"ה כוספן שהביא רק את הטעם שאין מבטלין איסור לכתחילה. ועי' ציון 365 שיש של"ג בגמ' הגזירה משום בן יומו. ועי' רע"ב שבציון 340 שנ' שהבליעות שבכלי הן משביחות ולבסוף פוגמות את הכלי, והוא חמור מנותן טעם לפגם מתחילה ועד סוף, עי' ציון 177 ואילך (וע"ע הגעלה ציון 83). ועי' תוי"ט על דברי הרע"ב שם שטעם האיסור לכתחילה הוא רק משום הגזירה, עי' ציון 369, ולא משום הבליעות עצמן.
  373. ↑ תוס' ע"ז עו א ד"ה מכאן; רא"ש ע"ז פ"ה סי' לו בתי' א'. ועי' מעשי למלך הלכות מעשה הקרבנות פ"ח הי"ד ד"ה ואמנם.
  374. ↑ רא"ש שם בתי' ב. ועי' תורת האשם כלל פה דין כא.
  375. ↑ הג"א שם לתי' זה, בשם ר"י בשם מהרי"ח.
  376. ↑ או"ה כלל כז דין יא; ועי' תורת האשם כלל פה דין כא ד"ה אטו: דבר דשכיח בכל יום.
  377. ↑ ע"ע הגעלה ציון 407 מחלוקת ראשונים.
  378. ↑ ריטב"א ע"ז סז א (ד"ה ומיהו), בשם הרא"ה.
  379. ↑ עי' ציון 345.
  380. ↑ ריטב"א שם, בשם שאר הפוסקים והרשב"א, ועי"ש לענין קדרות שבלעו חמץ שמותר משום שהוא קנס בדרבנן.
  381. ↑ ע"ע יין-של-גויים ציון 5. ט"ז שבציון 383.
  382. ↑ עי' ציון 345.
  383. ↑ ט"ז יו"ד סי' קלז סק"ז.
  384. ↑ ע"ע גזרה-לגזרה. ט"ז שם.
  385. ↑ פמ"ג יו"ד סי' קג שפ"ד דיני נותן טעם לפגם בקדירה דין א וסי' צט מ"ז סוס"ק טו (ד"ה ועיין). ועי' פמ"ג סי' צט שם שנסתפק לענין איסור דרבנן בכלי שתשמישו בשפע, עי' שו"ע יו"ד צט ז וקכב ה, ועי' פתיחה לאו"ח הנהגת השואל עם הנשאל ח"ג אות כו, שנסתפק להתיר בחָלב של גוי (ע"ע) בכלי חרס חשוב (ועי' ציון 367).
  386. ↑ פמ"ג שם, וע"ע ספק-דרבנן, מחלוקת בדין ספק דרבנן שמתגלגל מתוך ספק דאורייתא.
  387. ↑ ועי' ציון 339 לד' הרמ"ה שאינו תלוי בזמן אלא אם בישלו בו קודם בכלל.
  388. ↑ רש"י ע"ז לח ב ד"ה נותן ועו א ד"ה בת יומא (ועי' סז ב ד"ה לאו), ותוס' ע"ז עו א ד"ה בת יומא ורא"ש שם פ"ה סי' לו בדעתו; תוס' ורא"ש שם בשם ר"ת, ועי"ש שר"ת סיים שהמחמיר תע"ב ושיש לחוש מפני החסרון, ועי' פלפולא חריפתא על הרא"ש שם אות ה שכוונתו שבמקום הפסד אין להחמיר; ריטב"א שם סז ב ד"ה לא אסרה; ר"ן על הרי"ף שם (מ א בדפי הרי"ף) ד"ה לא אסרה, הובא בב"י יו"ד סי' קג ה; ר"ש ורש"ס שביעית פ"ח מ"ב; לח"מ מאכ"א פי"ז ה"ב בד' הרמב"ם שם, ועי' כס"מ שם שאין הכרח כן בד' הרמב"ם.
  389. ↑ ע"ע עבור-צורה. תוס' ע"ז עו א ד"ה בת יומא ורא"ש ע"ז פ"ה סי' לו, בשם ר"ת, ועי"ש שאינו ראיה גמורה, אלא רק זכר לדבר. ועי' רש"י ע"ז סז ב ד"ה לאו: כל תבשיל שלן לילה אחד נפגם טעמו ועובר צורתו. ועי' או"ז ח"ד הל' ע"ז סי' רסב שהוכיח שבליעות שבכלי נפגמות לאחר לינת לילה מכך שאפילו דבר שהוא בעין נפגם לאחר לינת לילה, ועי' רמב"ן ע"ז עה ב (ד"ה והא וד"ה אם).
  390. ↑ תוס' ורא"ש שם, בשם ר"ת; ש"ך יו"ד קג יט. ועי' ציון 342 שיש שס"ל שהבליעה עצמה שבכלי אינה נפגמת, וטעם שהכלים צריכים שבירה הוא משום ביעור נותר.
  391. ↑ ס' התרומה סי' עה, הובא בב"י שם; רא"ש שם ובב"י יו"ד סי' קג ה; קיצור פסקי הרא"ש ע"ז פ"ה סי' ט, בשם ר"י; הג"א ע"ז פ"ה סי ט, בשם רשב"ם, הובא בב"י שם; חי' הר"ן ע"ז סז ב ד"ה לא; טור יו"ד סי' קג וסי' קכא; מהרי"ל הל' הגעלה אות ט; הגהות מהרא"י לש"ד סי' ג אות א, בשם מהר"ם בשם ריצב"א; אהל מועד או"ה דרך ח ני"ג, שטוב להחמיר; ב"י יו"ד קג ה; יש"ש שם; מבוא שערים שעל ש"ד סי' פה אות יא בשם מזרחי; לבוש יו"ד קג ה. ועי' צל"ח חולין יז א (ד"ה ובמחילה) שאף לד' הסוברים בדעת ראשונים שלינת לילה שפוגמת היינו הלילה עצמו, עי' לעיל ציון 390, לסוברים שמעת לעת פוגם היינו משך הזמן של כ"ד שעות, ואינו תלוי ביום או בלילה עצמם, ונפק"מ בארצות הסמוכות לקוטב שבהן היום והלילה נמשכים כל אחד כמה חודשים, ושלא כד' אור חדש (קאליר) פסחים מד ב. וע"ע כלי ראשון; כלי שני.
  392. ↑ שו"ע יו"ד קג ה וז; יש"ש חולין פ"ח סי' מו (ד"ה הדין הששי). ועי' שו"ע ורמ"א קג ז שבצירוף טעם נוסף אפשר להקל בלינת לילה, עי' ציון 388 ואילך, ועי' מנח"י כלל נט דין ט לענין ספק, הובא ברעק"א שם, ועי' פמ"ג יו"ד סי' קג מ"ז ס"ק יא.
  393. ↑ ציון 115 ואילך. ועי"ש ציון 117 שי"ח.
  394. ↑ ציון 50, ציון 82 ואילך, ועי' שם ציון 465 ואילך על הדין והטעמים שלאחר ההגעלה יש לערות את המים הרותחים החוצה.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:נותן_טעם_לפגם&oldid=159852"