אנציקלופדיה תלמודית:נגעי אדם

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - דיני נגע צרעת שנראה באדם.

פתיחה

ערך זה עוסק בדינים הכלליים של צרעת אדם, ובכלל זה באופנים שבהם מסגירים ומחליטים לטומאת נגעים אדם שנראה בו נגע בעור הבשר. על הפרטים המיוחדים לסוגים אחרים של נגעי אדם שאינם קרויים נגעי עור בשר, ע"ע גבחת; קרחת: טומאתן וע' נתק וע' שחין; מכוה. על פרטי הצבעים השונים המטמאים במראות הנגעים, ובכלל זה על צירופם זה לזה, ע"ע בהרת וע' מראות נגעים וע' שאת. על דיני ראייתם של הנגעים השונים, ובכלל זה מי רואה אותם וזמן ראייתם ואופן ראייתם, ע"ע ראית נגעים. על דיני האדם שיש בו נגע בזמן שהוא מוסגר או לאחר שהוחלט לטומאה, ובכלל זה אופן הנהגתו וטומאתו, ע"ע מצורע וע' שלוח מחנות. על האיסור שיש למצורע לקצוץ את נגעו ודיני נגע שנקצץ, ע"ע קוצץ בהרת. על סדר טהרתו של המצורע לאחר שנתרפא מנגעו, ע"ע אשם מצרע וע' הזאה (לטהרה): בטהרת מצורע וע' חטאת מצרע וע' טהרת מצרע וע' לוג שמן של מצורע וע' עולת מצורע וע' צפורי מצורע וע' תגלחת מצורע.

המצוה וגדריה

המצוה

מצות-עשה* להורות בצרעת אדם ככל דיניה הכתובים בתורה[1], ובכלל זה להורות איזה נגע טמא ואיזה טהור, ואיזה צריך הסגר ואיזה אינו צריך הסגר, ואיזה הסגר צריך עמו גילוח[2], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא וגו'[3]. מצוות נגעי אדם, יש מן הגאונים והראשונים שנראה מדבריהם שהיא מוטלת על האדם עצמו שנולד בו נגע, שילך אל הכהן כדי שיראה את נגעו[4], וכשהוא נמנע מללכת אל הכהן שיראה את הנגע, יש מהם סוברים שהוא עובר על הלאו של: הִשמר בנגע הצרעת[5], ויש מהם סוברים שהוא מבטל את המצות עשה של נגעי אדם[6]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת גאונים וראשונים שהמצוה מוטלת על הכהן להורות את דינו של הנגע, דהיינו לומר עליו טמא או טהור[7]. ויש מן האחרונים סוברים שמלבד המצוה המוטלת על האדם שנולד בו נגע ללכת לכהן, אף על הכהן מוטלת מצוה לראות את הנגע, שנאמר: וראה הכהן[8]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין מצות נגעי אדם מוטלת על האדם עצמו שנולד בו נגע ללכת לכהן, אלא היא מצוה כללית להיזהר בדיני נגע הצרעת[9].

במניין המצוות

דיני נגעי אדם, יש ממוני המצוות שמונים אותם במנין-המצוות* כמצות עשה[10]. ויש ממוני המצוות שנראה מדבריהם שהם אינם מונים את דיני נגעי אדם כמצות עשה בפני עצמה אלא כחלק ממצות עשה כללית של דיני נגעים[11]. ויש ממוני המצוות שנראה מדבריהם שהם אינם מונים את דיני נגעי אדם כמצות עשה בפני עצמה אלא כחלק ממצות עשה כללית של טומאה[12]. ויש ממוני המצוות שאינם מונים את דיני נגעי אדם כמצות עשה[13], לשיטתם שאין למנות את משפטי הטומאות למצות עשה[14]. ומכל מקום, אף למונים את דיני נגעי אדם כמצות עשה בפני עצמה, אין הם מונים את כלל סוגי הנגעים הבאים על האדם – נגעי עור בשר ונגעי גבחת ונגעי קרחת ונתקים ונגעי שחין ונגעי מכוה[15] – אלא כמצות עשה אחת[16]. ויש ממוני המצוות שמנה - לשיטתו שיש למנות כל מצוה שבאה בפרשה בפני עצמה כמצות עשה בפני עצמה[17] - את דיני נגעי עור בשר כשתי מצוות עשה, בהרת* בפני עצמה ושאת* בפני עצמה[18], ואת דיני פריחת הנגע – שנגע שפורח בכל הגוף לאחר טומאת הסגר או החלט, טהור[19] – כמצות עשה בפני עצמה[20], ואת דיני הבוהק – שהוא טהור[21] – כמצות עשה בפני עצמה[22], ואת דיני נגעי שחין ומכוה כמצות עשה בפני עצמה[23], ואת דיני נגעי קרחת וגבחת כמצות עשה בפני עצמה[24], ואת דיני נתקים כמצות עשה בפני עצמה[25]. על טהרת המצורע, אם היא נמנית כמצות עשה בפני עצמה, ע"ע טהרת מצורע[26].

כפיה על המצוה

הבאת המצורע אל הכהן, יש מן הראשונים סוברים שכופים עליה, שנאמר: והובא אל הכהן[27]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין מביאים את המצורע אל הכהן בכפיה אלא עליו לבוא מעצמו, שיש לדרוש את הכתוב "והובא" שהוא מביא את עצמו[28].

טעמה והנהגתה

נגעי אדם, אף על פי שהם יכולים להיראות בטבע ואינם בגדר נס[29] – שלא כמו נגעי בגדים ונגעי בתים שאינם בדרך הטבע אלא הם בדרך נס[30] - מכל מקום באים הם בהשגחה על האדם[31], שכאשר האדם חוטא ופוגעת הצרעת בביתו ובבגדיו, ואף על פי כן אינו חוזר בתשובה, תפגע הצרעת בגופו[32], ועל ידי כך יקבע בנפשו שהשגחת ה' היא פרטית על כל אדם ואדם ויחזור בתשובה[33]. על החטאים המסוימים שעליהם באים נגעי אדם, ע"ע נגעים.

מקומה

מצות נגעי אדם נוהגת בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ[34], שנאמר: לטהרו או לטמאו[35], ולא ייחד לו הכתוב מקום[36], או שהוא מיותר, שכבר פירש הכתוב קודם לכן את כל דיני טומאת המצורע, ובא לרבות שיטמא אפילו בחוץ לארץ[37].

זמנה

מצות נגעי אדם, יש מן הראשונים סוברים שנוהגת בכל זמן, ואפילו כשאין בית המקדש קיים, ובלבד שיהיה כהן בקיא לראיית נגעים, ואף על פי שאי אפשר להביא קרבן עכשיו – והבאת הקרבן היא חלק מדיני טהרת-מצורע*[38] - לכשיבנה בית המקדש ויהיה אפשר להביא קרבן בטהרתו מצרעתו יביא קרבן[39].

קודם מתן תורה

אין מצות נגעי אדם נוהגת אלא ממתן תורה ואילך[40], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו[41], מן הדיבור ואילך[42], שהרי כתוב זה נאמר לאחר הכתוב: לאמור[43], והיינו שצריך שיהיה אחרי האמירה[44], ועוד נאמר: נגע צרעת כי תהיה[45], מן הדיבור ואילך[46].

על הכהן הכשר לראות נגעי אדם, ע"ע כהן[47] וע' ראית נגעים.

על הקוצץ את הנגע, שעובר בלא-תעשה* של: הִשמר בנגע הצרעת[48], ע"ע קוצץ בהרת.

הנגע

הפרק שלפנינו דן בגדרי הנגע עצמו, אימתי הוא חשוב נגע שיש צורך להראותו לכהן על מנת שיסגירו או שיחליטו לטומאה. עקב אורכו חולק הפרק לפרקי משנה. בתחילה ידונו נושאים כללים בעניין הנגע: סוגי הנגעים וצירופם זה לזה[49], סיבת הגעת הנגע[50], מראיתו[51], ריחו[52], הרגשתו[53], צורתו[54] ודין כמה נגעים[55]. לאחר מכן יוקדשו פרקי משנה לשיעור הנגע[56] ולמקום הנגע[57].

סוגי הנגעים

כמה סוגים של נגעי אדם מנה הכתוב: א) סתם נגע בעור האדם קרוי נגע עור בשר[58], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת וגו'[59], ועל פרטי דיניו, עי' להלן[60]. ב) מי שהיה בעור בשרו שחין - על גדרו, ע"ע שחין; מכוה – והתחיל להתרפא, ונראה בו נגע, הרי הוא קרוי שחין[61], שנאמר: ובשר כי יהיה בו בעֹרו שחין ונרפא והיה במקום השחין שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת וגו' נגע צרעת הִוא בשחין פרחה[62], ודיניו שונים מדיני נגע בעור הבשר בכמה פרטים[63], ועל פרטי דיניו, ע"ע שחין; מכוה. ג) מי שהיתה בעור בשרו מכות אש – על גדרה, ע"ע הנ"ל – והתחילה להתרפא, ונראה בה נגע, הרי הוא קרוי מכוה[64], שנאמר: או בשר כי יהיה בו בעֹרו מִכוַת אש והיתה מחית המכוה בהרת לבנה אדמדמת או לבנה וגו' צרעת הִוא במכוה פרחה[65], ואף נגע זה דיניו שונים מדיני נגע בעור הבשר בכמה פרטים[66], ועל פרטי דיניו, ע"ע הנ"ל. ד) מי שהיה בו נגע בראש או בזקן, הרי הוא קרוי נתק*[67], שנאמר: ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן וגו' נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא[68], ודיניו שונים מדיני נגע בעור הבשר בפרטים רבים[69], ועל פרטי דיניו, ע"ע נתק. ה) מי שנשר כל שער ראשו מלפנים או מאחור – על גדר נשירה זו, ע"ע גבחת; קרחת: מהותן ומקומן – ונולד באותו מקום נגע, הרי הוא קרוי נגע בגבחת או בקרחת[70], שנאמר: וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם צרעת פֹרחת הִוא בקרחתו או בגבחתו[71], ודיניו דומים לדיני נגע בעור הבשר כמעט בכל הפרטים[72], ועל דינים אלו ובמה שונה נגע בגבחת או בקרחת מנגע עור בשר, ע"ע גבחת; קרחת: טומאתן.

צירוף סוגי הנגעים

הנגעים השונים אינם מצטרפים זה לזה[73], שחצי גריס מנגע מסוג אחד, כגון נגע עור בשר, אינו מצטרף לחצי גריס מנגע מסוג אחר, כגון נתק[74], להחשב כנגע אחד בשיעור גריס[75]. ויש מן האחרונים סוברים שדוקא נתקים אינם מצטרפים לנגעי עור בשר, שאין מראית הנגע שוה בהם – שהנתקים אינם נידונים בארבע מראות נגעים ששאר נגעי אדם מטמאים בהם[76] – אבל נגעי גבחת וקרחת מצטרפים לנגעי עור בשר, כיון שמראיתם שוה[77]. על נגע בגבחת ונגע בקרחת, שנחלקו תנאים האם הם מצטרפים זה לזה, ע"ע גבחת; קרחת[78]. על נגע בשחין ונגע במכוה, שאף על פי שדיניהם שוים זה לזה, מכל מקום הם אינם מצטרפים זה לזה, ע"ע שחין; מכוה. על פשיון מנגע מסוג אחד לנגע מסוג אחר, שאינו חשוב פשיון, עי' להלן[79].

כשהשתנה סוג הנגע

נגע מסוג אחד שהשתנה לנגע מסוג שני, כגון שהיה הנגע בשחין וחזר מקומו ונעשה עור בשר – והיינו שבתחילה היה מקומו צרבת ונעשה צלקת[80] – אמרו בתוספתא שדינו כנגע חדש שיראה כבתחילה[81], וכן יש מן הראשונים סוברים כן[82]. ובדעת ר' אליעזר בן יעקב, שמטמא נגע שהיה בעור בשר ונעשה מקומו שחין או מכוה[83], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהוא מטמא אף נגע שהיה בשחין או במכוה, וחזר מקומו ונעשה עור בשר[84], ויש מן האחרונים סוברים שאף חכמים – שמטהרים נגע שהיה במקום שראוי להיטמא בנגעים ונעשה מקומו אינו ראוי להיטמא בנגעים וחזר להיות מקום שראוי להיטמא בנגעים[85] – מטמאים נגע כזה, שכיון שלא הפסיקה בו טהרה באמצע, אין שינוי סוג הנגע גורם לו להיות טהור[86].

על נגע שהיה בעור הבשר, שחזר מקומו ונעשה שחין או מכוה, שנחלקו בדינו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים, ע"ע שחין; מכוה.

סיבת הגעתו

נגע שמטמא בנגעי אדם, מטמא בין כשבא מאליו ובין כשבא מחמת אונס שקרה לאדם[87], שנאמר: כי יהיה בעור בשרו[88], בסתם, ומשמע באיזה אופן שיהיה[89]. במה דברים אמורים? כשבא מחמת אונס טבעי - כגון של נפילה או של כויה או של מכה[90], או כגון שהגיע מחמת מאכל ומשקה[91] - אבל נגע שבא מחמת אונס שאינו טבעי – כגון על ידי שד או על ידי כשפים[92] - נחלקו בו גאונים וראשונים: יש שנראה מדבריהם בדעת רבא ורב פפא שנגע שבא מחמת אונס שאינו טבעי - לרבא כשבא על ידי שד, ולרב פפא אף כשבא על ידי אדם, וכשהגיע על ידי כשפים[93] – אינו מטמא בנגעי אדם[94], שכמו שנגעים כאלו אינם מטמאים בנגעי בתים, לסוברים כן[95], הם אינם מטמאים אף בנגעי אדם[96], שהוקשו כל הנגעים זה לזה[97], או שכיון שיש כתוב למעט נגעי בתים שבאו באונס – ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם[98], פרט לנגעי אונסים[99] - ועל כרחך כתוב זה אינו אמור בנגעי בתים – שהם מגיעים תמיד על ידי נס, ואינם יכולים להיות בדרך הטבע[100] – תנהו ענין לנגעי אדם[101]. ויש סוברים שכל נגע מטמא בנגעי אדם, ואפילו הגיע על ידי כל סוג של אונס[102], שהרי כבר נאמר בהם: כי יהיה[103], בכל אופן שיהיה[104], או שאין בהם לימוד מיוחד שלא לטמא באונס[105].

מראיתו

מראות הנגעים המטמאים בנגעי אדם – נגעי עור בשר ונגעי שחין ומכוה ונגעי גבחת וקרחת[106] - הם ארבעת מראות הלובן: בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה[107], שמראיתם כשלג וכסיד ההיכל וכצמר לבן וכקרום ביצה[108], וכן מראות פתוכים[109], והיינו שמעורב מראה אדום במראה הלבן[110], ועל פרטי הדינים של כלל המראות הללו, ובכלל זה מה מראיתו של כל אחד מהמראות, ואם המראות השונים מצטרפים זה לזה להחשב כנגע אחד, ע"ע בהרת וע' מראות נגעים וע' שאת. על מראות הנגעים שהנתקים מטמאים בהם, שהם שונים ממראות הנגעים ששאר נגעי אדם מטמאים בהם, ע"ע נתק.

ריחו

ריחו של הנגע המטמא, יש מן הראשונים מצדדים לומר בפירוש דברי התורת כהנים שהוא ריח שמצטערים ממנו, ולא רק המצורע עצמו, אלא אף אחרים מתרחקים ממנו מחמת הריח, שנאמר: והיה בעור בשרו לנגע צרעת[111], ונלמד מכך שנאמר "נגע" ולא רק "צרעת"[112].

הרגשתו

נגע שיש בו שינוי מראה בלבד ואינו כואב, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים שאינו קרוי נגע עד שיהיה לו כאב שיצטער ממנו, שנאמר: והיה בעור בשר לנגע צרעת[113], ואין קרוי נגע אלא כשיש בו כאב, וצריך שייראה לכל שהוא מצטער, שתוספת הלמ"ד במילה "לנגע" משמעותה שהוא נראה לכל[114].

צורתו

הנגע מטמא בכל צורה שיהיה, ולבד שיהיה בו כדי להכניס מרובע כשיעור[115].

כמה נגעים

כמה נגעים שנולדו באדם אחד, כל אחד מהם חשוב כנגע בפני עצמו[116]. ואפילו נגע שנמצא בתוך נגע אחר, כגון שהיה נגע בשיעור המטמא – גריס[117] - והקיף אותו בשר חי, ואת הבשר החי הקיף נגע נוסף שיש בו כשיעור המטמא, הרי אלו חשובים שני נגעים בפני עצמם[118], ועל סימני הטומאה של אותם נגעים, שיש שנחלקו בהם אם חשובים סימן טומאה לטמא באופן כזה, עי' להלן[119]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' עקיבא, שבאופן כזה אין הנגע החיצוני חשוב כנגע כלל, שנאמר: ומחית בשר חי בשאת[120], נגע שיש בתוכו מחיה חשוב נגע, ולא נגע שיש בתוכו מחיה ובתוך המחיה יש נגע נוסף[121]. על סדר ראייתם של כמה נגעים, שפעמים נזקק הכהן לראות את כולם, ופעמים אין נזקק הכהן לראות אלא את הנגע הראשון, עי' להלן[122].

שיעורו

שיעורו של נגע שמְטמא בנגעי אדם הוא גריס*[123], שנאמר בנגעי עור בשר: והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת[124], שאין השאת טמאה עד שיהיה בה כדי לקבל שער לבן ומחיה[125], ששניהם חשובים סימן טומאה רק כשהם בשיעור שתי שערות[126], שלכך חיברם הכתוב בוא"ו החיבור ולא אמר: "או מחית"[127], ושתהיה המחיה מבוצרת – על פירוש "מבוצרת", עי' להלן[128] – בשאת[129], והיינו שתהיה מחיה באמצע, ובכל אחד מצדדיה מקום לקבל שתי שערות, וביחד יש בנגע שיעור שש שערות על שש שערות – ביחד עם הרווח שביניהם[130] - שזהו שיעורו של הגריס[131]. ואף שאר נגעי אדם אינם מטמאים אלא כשיש בהם לפחות כגריס, שלאחר הכתוב שממנו נלמד שיעור גריס נאמר: צרעת[132] - וכתוב זה מיותר, שכבר נאמר קודם לכן על הנגע שהוא צרעת[133] - זה בנין-אב* לכל שאר הצרעות – הנגעים שקראם הכתוב צרעת[134] - ששיעורן כגריס[135], ובנתק אמר ר' יהודה שנלמד ממה שנאמר בו: נגע הנתק[136], להקיש נגע לנתק, מה נגע אין בו פחות מגריס, אף נתק אין בו פחות מגריס[137]. ויש מן הראשונים סוברים ששיעור גריס שבו מטמא הנגע הוא הלכה-למשה-מסיני*[138], ואין הלימוד מן הכתובים אלא אסמכתא ורמז[139].

כשיש בו לרבע שלושים ושש שערות

נגע שהוא ארוך וצר, באופן שאין בו שש שערות על שש שערות, אבל יש בשטחו שלושים ושש שערות – שזהו שיעור גריס[140], שהוא השיעור המיטמא בנגעי אדם[141] - כגון שהיה אורכו אמה ורוחבו חמש שערות, יש מן הראשונים סוברים שאינו מטמא עד שיהיה בו שש שערות על שש שערות[142], שבפחות מכך אי אפשר להכניס בנגע מחיה שיהיו מסביבה שתי שערות מכל צד[143]. ויש מן האחרונים סוברים שכל נגע שיש בשטחו כדי להכניס שלושים ושש שערות, מטמא, ואפילו היה ארוך וצר, שאף באופן כזה אפשר להכניס בו את השיעור הנדרש[144].

חוט שמחובר לנגע

נגע שיש בו כשיעור המטמא - גריס[145] - ויצא ממנו חוט צר יותר, אף חוט זה חשוב הוא כחלק מהנגע, ובלבד שיהיה בו רוחב שתי שערות, ואז הוא חשוב כחלק מהנגע בין לעניין סימן טומאה שצמח בו[146], כגון שצמח בתוכו שער לבן[147], או שפשה הנגע כל שהוא סמוך לו[148], בין לעניין ששני נגעים בשיעור גריס שמחוברים דרך אותו חוט חשובים הם כנגע אחד[149], שכיון שנאמר במקום אחד: והנה אין בה שער לבן[150], ומשמע שהשער הלבן צריך להיות בנגע עצמו ולא בחוט היוצא ממנו, ונאמר במקום אחר: והנה אין בבהרת שער לבן[151], ומשמע שהשער הלבן יכול להיות בכל מקום בגוף שיש בו בהרת ואפילו בחוט שיוצא מהנגע, נלמד מכאן שפעמים החוט חשוב כחלק מהנגע ופעמים אינו חשוב כחלק מהנגע, והיינו שכשהחוט רחב שתי שערות הוא חשוב כחלק מהנגע, וכשאינו רחב שתי שערות הוא אינו חשוב כחלק מהנגע[152]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שחוט ברוחב שתי שערות מצרף שני נגעים לנגע אחד דוקא כשהיה כך קודם הסגר והחלט, אבל כשבתחילה היו הנגעים נפרדים, ורק לאחר שהוסגרו או הוחלטו הם התחברו, אין החוט מצרפם לנגע אחד עד שיהיה בו רוחב כגריס[153]. ור' אלעזר בר' שמעון אומר שאין חוט שיוצא מהנגע חשוב כחלק מהנגע עד שיהיה בו רוחב גריס, שכיון שאינו מטמא במחיה עד שיהיה בו רוחב כגריס – שהרי אין במחיה שיש בחוט כזה שיעור של שתי שערות מכל צד, שהוא תנאי לטמא במחיה[154] – אין הוא מטמא אף בשאר סימני הטומאה עד שיהיה בו רוחב כגריס[155].

צירוף שני נגעים לגריס

שני נגעים נפרדים, שכל אחד מהם בשיעור חצי גריס, אינם מצטרפים לשיעור אחד של גריס להחשב כנגע אחד בשיעור המטמא בנגעים[156]. במה דברים אמורים? כשהיו שני חצאי הגריסים נפרדים לחלוטין, אבל היו שני חצאי הגריסים פעמים מחוברים ופעמים נפרדים, כגון שהיה חצי גריס בשפתו העליונה וחצי גריס בשפתו התחתונה – באופן שכשסוגר את שפתיו נראה נגע אחד בשיעור גריס[157] - או בשתי אצבעותיו או בשני ריסי עיניו – באופן שכשהם מדובקים נראה נגע אחד בשיעור גריס[158] - יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שחשובים הם כנגע אחד בשיעור גריס שמטמא בנגעים[159], מאחר שעל ידי דיבוקם הם נראים כגריס[160]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שאף באופן כזה חשובים הם כשני נגעים נפרדים שבכל אחד חצי גריס, ואינם מטמאים בנגעים[161], כיון שכשפותח את הדיבוק אין חצי גריס אחד מחובר לאחר[162], או כיון שאפילו כשהם דבוקים, מכל מקום סדק מפריד ביניהם[163]. היו שני חצאי הגריסים מחוברים בחוט דק, יש מן האחרונים סוברים שאף באופן כזה אינם מצטרפים, כיון שלדעתם צריך גריס שלם במקום אחד[164], ועוד שבאופן כזה אי אפשר לראות את הנגע כולו כאחד, ונגע שאי אפשר לראות את כולו כאחד אינו מטמא[165]. ויש מן האחרונים סוברים שכשהיה ברוחב החוט שיעור שתי שערות – שהוא שיעורו של חוט שמצרף שני נגעים לנגע אחד, לסוברים כן[166] – הרי הוא מצרף את שני חצאי הגריסים להיות נגע אחד שלם בשיעור גריס[167].

צירוף מחיה לשיעור נגע

מחית בשר חי שנמצאת בתוך הנגע – שהיא אחד מסימני הטומאה שבהם מחליטים את הנגע[168] - מצטרפת להשלים את שיעור הנגע[169], שהרי הלימוד לשיעור נגע - שצריך להיות כגריס[170] - נלמד מנגע שיש בתוכו מחיה[171]. במה דברים אמורים? במחית בשר חי שיש בה שיעור כדי להחשב סימן טומאה בצמצום – כעדשה[172] – אבל מחית בשר חי בשיעור גדול יותר, החלק שמעבר לשיעור הנצרך כדי להחשב סימן טומאה אינו מצטרף לשיעור נגע[173], שהרי המחיה צריכה להיות מוקפת נגע בשיעור של שתי שערות מכל צד[174], ולכן נגע בשיעור גריס מצומצם שהיתה בו מחיה בשיעור עדשה ופשתה המחיה, הנגע טהור[175], וכן נגע ששיעורו יותר מכגריס ובו מחיה בשיעור יותר מכעדשה, שכשרבו או נתמעטו הנגע והמחיה הנגע נשאר בטומאתו כל עוד לא נתמעטו מהשיעור המטמא[176], אין זה אלא כשהמחיה מוקפת עדיין בנגע בשיעור של שתי שערות מכל צד[177]. מחיה פחותה מכעדשה – שאינה חשובה סימן טומאה[178], והוא הדין כשיש בשיעורה שטח של עדשה אלא שהיא עגולה או ארוכה, באופן שאין בה כדי לרבע שתי שערות, שאף היא חשובה כמחיה שאין בה שיעור ואינה חשובה סימן טומאה[179] – נחלקו בדינה תנאים: ר' מאיר אומר שהיא מצטרפת להשלים את שיעור הנגע, וחכמים אומרים שאינה מצטרפת להשלים את שיעור הנגע[180], שהואיל ואינה סימן טומאה, אף אינה מצטרפת להשלים את הנגע לשיעור[181], והיא חשובה כשאר עור הבשר[182]. מחיה שיש בה כשיעור המטמא, אלא שאינה באמצע הנגע – שאינה חשובה סימן טומאה[183] – יש מן האחרונים סוברים שאף ר' מאיר מודה שאינה מצטרפת להשלים את שיעור הנגע, כיון שמחיה כזו אינה שייכת לנגע כלל[184]. ויש מן הראשונים סוברים שכל מחיה אינה מצטרפת להשלים את שיעור הנגע, אפילו כשהיא חשובה סימן טומאה, ולכן נגע שיש בתוכו מחיה, צריך שיהיה בשיעורו גריס מלבד המחיה שבתוכו[185].

צירוף מקום שיער לשיעור נגע

נגע שיש בתוכו שערות, בין שערות שחורות – שאינן סימן טומאה[186] – ובין שערות לבנות – שהן אחד מסימני הטומאה שבהם הנגע מוחלט לטומאה[187] – אין מקום השער ממעט את שיעור הנגע[188], ואפילו הנגע בשיעור של גריס מצומצם[189], לפי שאין במקום השער ממש[190], ששיעור הנקבובית שהשער יוצא ממנה מועט מאד, ואין לו שיעור מורגש שימעט את שיעור הנגע[191], או ששער לבן אינו ממעט מהשיעור, כיון שהוא סימן טומאה[192], והרי אמר הכתוב: ושער בנגע הפך לבן[193], ונגע הוא אפילו כששיעורו גריס מצומצם[194], ואפילו שער לבן שאין בו צורך לסימן טומאה, כגון שיש בנגע יותר משתי שערות לבנות – שזהו מספר השערות הנצרך כדי להחשב לסימן טומאה[195] - אינו ממעט את הנגע מהשיעור, לפי שהוא מין טומאה, ואפילו שער שחור – שאינו חשוב סימן טומאה[196] - אמר ר' יוסי שאינו ממעט את הנגע מהשיעור, לפי שכשהוא הופך לשער לבן הרי הוא מטמא[197], או לפי שנאמר: ושערה לא הפך לבן והסגיר[198], שאף על פי שיש בנגע שער שחור, מסגירים אותו, ואין השער ממעטו מכשיעור[199], שהרי נגע הוא אפילו כששיעורו כגריס מצומצם[200], ואפילו כל מקום הנגע מלא בשערות, הן אינן ממעטות את הנגע מהשיעור[201]. שערות שלעולם לא יחשבו סימן טומאה – כגון שערות לבנות שקדמו לנגע, שאינן חשובות סימן טומאה[202], ולסוברים שבאופן כזה אפילו כשיהפכו לשחורות ושוב ילבינו, לא יחשבו סימן טומאה[203] – יש מן האחרונים מצדדים לומר שמקומן ממעט את הנגע מהשיעור, לפי שאינן ראויות להחשב סימן טומאה[204].

מקומו

בעור הבשר

נגעי אדם אינם מטמאים במראות הנגעים הרגילים אלא כשהם בעור הבשר[205], שנאמר: בעור בשרו[206], ולכן הציפורניים אינן מיטמאות בנגעים[207], לפי שאינן עור בשר[208]. וכן תוך העין ותוך האוזן ותוך החוטם ותוך הפה, שאינם מיטמאים בנגעים[209], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם שאינם עור בשר[210]. וכן כף הרגל שאינה מיטמאת בנגעים[211], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם שאינה חשובה עור בשר, שעורה קשה[212].

על ראש וזקן שיש בהם שיער, שאינם מיטמאים במראות הנגעים הרגילים, אבל מיטמאים בנתקים, ע"ע נתק. על ראש שנקרח, שמיטמא בנגעי גבחת וקרחת, ע"ע גבחת; קרחת: מהותן ומקומן. על זקן שנקרח, שנחלקו בו אם הוא מיטמא בנגעי גבחת וקרחת, ע"ע הנ"ל[213]. על ראש וזקן קודם שהצמיחו שער מעולם, שמיטמאים בנגעי עור בשר, ע"ע הנ"ל[214]. על שחין ומכוה שבעור הבשר, מתי נגע שבהם אינו מטמא כלל, ומתי הוא מטמא בנגעי שחין ומכוה, ומתי הוא מטמא בנגעי עור בשר, ע"ע שחין; מכוה.

בית הסתרים

נגעי אדם אינם מטמאים אלא כשהם במקום גלוי[215], שנאמר: עור בשרו[216], והיינו במקום שהוא גלוי בבשר[217], או שנאמר: לכל מראה עיני הכהן[218], פרט לבית-הסתרים*[219], שאין הכהן יכול לראותו[220], ולכן הקמטים שבצואר ותחת הדד - של אישה[221] - ובית השחי אינם מיטמאים בנגעים[222], לפי שאינם גלויים לעין[223], וחשובים הם בית הסתרים[224]. וכן כף הרגל – במקום שדורך עליה[225] - שאינה מטמאת בנגעים[226], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם שהיא חשובה כבית הסתרים[227], שצריך המנוגע להרים את רגליו כדי שיראם הכהן[228]. וכן תוך העין ותוך האוזן ותוך החוטם ותוך הפה – ובכלל זה הלשון[229] - שאינם מיטמאים בנגעים[230], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם שהם חשובים כבית הסתרים[231]. וכן עור הבשר שתחת השיער והזקן, שאינו מיטמא בנגעים[232], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם שהוא חשוב כבית הסתרים[233]. ואף מקומות שפעמים נגלים ופעמים נכסים, כל שאינם גלויים תדיר חשובים הם כבית הסתרים ואינם מטמאים בנגעים[234], שהקפיד הכתוב כמה פעמים על ראיה: וראהו[235], וכן: לכל מראה[236], או שכתוב כמה פעמים: בעור בשרו[237], ולכן אף שאר קמטים שבגוף שאינם בצוואר, חשובים הם כבית הסתרים ואינם מיטמאים בנגעים[238], אף על פי שפעמים הם מתפשטים ונראים[239], ואף על פי שדוקא באדם שמן הם מכוסים ובאדם כחוש הם נראים[240]. וכן האודם שבשפה, חשוב אף הוא כבית הסתרים[241], ואינו מיטמא בנגעים[242], אף על פי שפעמים הוא גלוי – ולגבי טבילה והזאה אינו חשוב כבית הסתרים[243] – כיון שכשאדם סוגר את פיו ואינו מדבר אותו אודם אינו נראה[244], וכן בין אצבעות הרגלים, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שחשוב אף הוא כבית הסתרים ואינו מיטמא בנגעים[245], שהרי הוא אינו נראה יותר מכף הרגל[246]. ובתורת כהנים אמרו שבין אצבעות הידים והרגלים מיטמאים בנגעים, שנאמר: את כל בשרו[247], להביא את בין אצבעות הידים והרגלים[248], שאינם חשובים בית הסתרים[249]. וכן יש מן האחרונים גורסים בתוספתא שאודם שבשפה אינו נידון כבית הסתרים[250], ומיטמא בנגעים[251]. על אופן עמידת האדם כשרואים את נגעיו, שמה שנראה באופן כזה חשוב הוא כגלוי ומטמא, ומה שאינו נראה באופן כזה חשוב הוא כבית הסתרים ואינו מטמא, ע"ע ראית נגעים.

בית הסתרים שנתגלה

בית הסתרים שחזר ונתגלה, כגון קמט שבגוף – שחשוב בית הסתרים[252] - שנפשט, הרי הוא מיטמא בנגעים מכאן ואילך[253]. על דינו של נגע שנולד בבית הסתרים, ולאחר מכן נתגלה מקומו, עי' להלן[254]. על דינו של נגע שנולד במקום שאינו בית הסתרים, ולאחר מכן נתכסה מקומו והפך לבית הסתרים, עי' להלן[255].

מקום שאינו ראוי לחלק מסימני הטומאה

מקום שאינו ראוי לחלק מסימני הטומאה שבהם הנגע מוחלט לטומאה – שער לבן, פשיון ומחיה[256] - מכל מקום הוא מיטמא בנגעים, כיון שאפשר להחליט נגע שיהיה בו בסימני הטומאה האחרים[257], ולכן מקום בעור הבשר שאינו ראוי לגדל שער – כגון כף היד ופרסת הרגל[258] - אף על פי שלעולם לא יצמח בו שער לבן – שהוא אחד מסימני הטומאה בנגעי עור בשר ובנגעי שחין ומכוה[259] - מכל מקום הוא מיטמא בנגעים[260], וכשימצאו בנגע שבאותו מקום סימני טומאה אחרים הרי הוא טמא מוחלט[261], שנאמר: בעור בשרו[262], ריבה[263], שכיון שיכל הכתוב לומר: בו, וריבה לומר "עור בשרו", הרי זה בא ללמד שכל מקום ב"עור הבשר" מטמא בנגע, ואפילו אינו ראוי לגדל שער[264]. וכן ראשי אברים שיש במקומם כגריס – שבפחות מכאן אינם מיטמאים בנגעים[265] - אף על פי שמחיה – שהיא אחד מסימני הטומאה בנגעי עור בשר[266] – שנמצאת בנגע שבהם אינה חשובה סימן טומאה, לסוברים כן[267], מכל מקום הם מיטמאים בנגעים[268]. וכן חוט ברוחב שתי שערות שסמוך לנגע בשיעור גריס, אף על פי שמחיה שבו אינה חשובה סימן טומאה[269], מכל מקום הוא מטמא בנגעים, ושער לבן שבו או פשיון ממנו מחליטים את הנגע לטומאה[270]. וכן נגע שאינו ראוי לפשיון – שהוא אחד מסימני הטומאה בכל סוגי הנגעים[271] - מכיון שהיה מתחילתו בכל גופו של המנוגע ואין לו לאן לפשות, מכל מקום הוא מטמא בנגעים, ושער לבן או מחיה שבו מחליטים את הנגע לטומאה[272]. על נגע שאינו ראוי לפשיון מכיון שהוא סמוך למקום בגוף שאין הנגע פושה לתוכו, שנחלקו בו אם הוא מטמא בנגעים, עי' להלן[273].

צרוף במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים

נגע שנמצא במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים – כגון שאינו בעור הבשר[274], או שהוא בבית הסתרים[275] – אינו מצטרף לנגע שנמצא במקום שראוי להיטמא בנגעים הסמוך לו להחשב כנגע אחד[276], כיון שאינו ראוי לנגע[277], ולכן כשאין בנגע שנמצא במקום הראוי להיטמא בנגעים שיעור של נגע - גריס[278] - בפני עצמו, הוא אינו מטמא בנגעים[279]. ואפילו עיקר הנגע נמצא במקום הראוי להיטמא בנגעים, ורק מיעוטו נמצא במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים, אין הנגע שנמצא במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים מצטרף לנגע שנמצא במקום הראוי להיטמא בנגעים[280]. על פשיון מנגע שנמצא במקום הראוי להיטמא בנגעים לתוך מקום שאינו ראוי להיטמא לנגעים, שאינו חשוב פשיון, עי' להלן[281]. על נגע שנמצא במקום שראוי להיטמא בנגעים שיש בתוכו מחיה שנמצאת במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים, שאינה חשובה סימן טומאה, עי' להלן[282]. על נגע שפרח בכל הגוף מלבד במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים, שחשוב הוא כנגע שפרח בכל הגוף, עי' להלן[283].

נגע סמוך למקום שאינו מיטמא בנגעים

נגע בעור הבשר שסמוך באחד מצדדיו למקום שאינו מיטמא בנגעים - כגון שהוא סמוך לעין או לאוזן או לחוטם או לפה[284] - או שהוא סמוך באחד מצדדיו למקום שאינו מיטמא בנגעי עור בשר, אף על פי שהוא מיטמא בנגעים אחרים - כגון שהוא סמוך לראש או לזקן או לשחין או למכוה[285] – נחלקו בדינו תנאים, וראשונים בדעתם: א) ר' יוסי בן ר' יהודה אומר שנגע כזה אינו מטמא בנגעים[286], שנאמר: וראה הכהן את הנגע בעור הבשר[287], שיהא כל שחוצה לו בעור הבשר, ויהיה הנגע ראוי לפשיון[288], שכיון שנאמר "בעור הבשר" בבי"ת, הרי זה מורה על המקום, והיינו שעל הנגע להיות מוקף בעור בשר[289], וכן בדעת סתם תוספתא שאומרת שאין הכהן רשאי לטמא את הנגע עד שיהיו עיניו בעור הבשר שחוצה לו[290], יש מן האחרונים סוברים שצריך שיהיה סביבות הנגע מקום הראוי להיטמא בנגעי עור בשר[291]. במה דברים אמורים? בנגעי עור בשר, אבל שחין או מכוה שהיה נגע בכולו, אף על פי שאותו נגע אינו ראוי לפשיון – שאין הנגע פושה משחין או מכוה לעור הבשר[292] - יש מן האחרונים סוברים שאף ר' יוסי בן ר' יהודה מודה שהוא מיטמא בנגעים, לפי שגזירת הכתוב לטהר נגע שאינו ראוי לפשיון היא דוקא בנגעי עור בשר[293]. ואף בנגעי עור בשר, יש מן האחרונים מצדדים לומר בדעת ר' יוסי בן ר' יהודה שדוקא נגע שנולד כשהוא סמוך למקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים ואין בו סימני טומאה אחרים אינו מטמא בנגעים, אבל כשנולד רחוק ממנו, ולאחר מכן נסמך למקום שאינו מיטמא בנגעים, הרי הוא מטמא בנגעים, כיון שבשעה שנולד היה רחוק, וכן כשנולד מלכתחילה עם סימני טומאה אחרים – שער לבן או מחיה[294] - הרי הוא מטמא בנגעים, כיון שנגע כזה מתחילתו מוחלט לטומאה ואין צורך להסגירו[295]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף על פי שנולד הנגע במקום רחוק ממקום שאינו מיטמא בנגעים, כשלאחר מכן נסמך הנגע למקום שאינו מיטמא בנגעים, הנגע טהור, שדין הוא בנגעי עור בשר שצריך שיהיו כל סביבותיהם עור בשר[296]. היה המקום שאינו ראוי להיטמא לנגעים סמוך לנגע מתוכו ולא מחוצה לו, יש מן האחרונים סוברים שאף לדעת ר' יוסי בן ר' יהודה אותו נגע מיטמא בנגעים, לפי שממילא פשיון לתוך נגע אינו חשוב פשיון, לסוברים כן[297]. ב) ובדעת חכמים ששאלו את ר' אליעזר בנגע בשחין – שאין המחיה סימן טומאה בו, אלא רק שער לבן ופשיון[298] – במקום שאינו ראוי לגדל שער ואינו ראוי לפשיון, מפני מה יסגיר[299], יש מן הראשונים סוברים שהם חולקים, לפי שדי לו לנגע שיהיה ראוי לסימן טומאה אחד על מנת להיטמא בנגעים[300], ולכן אף נגע שאינו ראוי לפשיון, מכל מקום הוא מטמא כיון שראוי לסימני טומאה אחרים, שער לבן ומחיה[301]. וכן בדעת חכמים שאמרו שתוך העין אינו מיטמא בנגעים[302], יש מן הראשונים סוברים שהם חולקים, שדוקא תוך העין אינו מיטמא בנגעים, אבל חוץ לעין, אפילו סמוך לה, מיטמא בנגעים[303]. וכן בדעת חכמים שדורשים את הכתוב "בעור הבשר" בענין אחר[304], יש מן האחרונים סוברים שהם חולקים וסוברים שאין סביבות הנגע צריכים להיות ראויים להיטמא בנגעים[305]. הלכה, יש מן הראשונים פוסקים כר' יוסי בן ר' יהודה, שנגע הסמוך למקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים אינו מטמא[306], כיון שמצינו סתם תוספתא שסוברת כר' יוסי בן ר' יהודה[307], או כיון שלא מצינו מי שחולק בפירוש על דברי ר' יוסי בן ר' יהודה[308], או שכיון שמצינו סתם תורת כהנים ותוספתא שלמדו מכתוב אחר את אותו עניין אחר שיש שלמדוהו מהכתוב "בעור הבשר"[309], ממילא יש ללמוד את הכתוב "בעור הבשר", שצריך שיהיה הנגע מוקף בעור הבשר[310]. ויש מן הראשונים פוסקים להלכה שנגע הסמוך למקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים מיטמא בנגעים[311], כיון שלדעתם חכמים חולקים על ר' יוסי בן ר' יהודה, ויש לפסוק כמותם[312], ועוד שנגע כזה ראוי לפשיון מהצד השני[313], ועוד שלשיטתם פשיון הרחוק מהנגע חשוב אף הוא כפשיון ונמצא הנגע ראוי לפשיון[314].

כשאינו ראוי להיראות כולו כאחד

אין הנגע טמא עד שיהיה במקום שהוא ראוי להיראות כולו כאחד[315], שנאמר בנגעי עור בשר: וראה הכהן את הנגע בעור הבשר[316], שיהא רואה כל הבשר – שבו הנגע[317] - כולו כאחד[318], וכן נאמר: צרעת הוא וראהו[319], כולו כאחד[320], שהוא כאילו נאמר: וראה הוא, והיינו שיראה את הנגע כולו שהוא הוא[321], ונאמר בשחין: ואם יראנה[322], כולה כאחת[323], שלכך אמר הכתוב "יראנה" ולא אמר "היא", למעט במקום שאינו רואה כאחד[324], או שנאמר: לכל מראה עיני הכהן[325], שתהא כולה נראית כאחד[326], והיינו שיוכל הכהן לראות את הנגע כולו בהבטה אחת, ולא יצטרך להשפיל ולהרים את עיניו הנה והנה[327], ולכן נגע שנמצא בראש חוטמו או בראש אצבעו, ושופע מכאן ומכאן, אינו טמא[328], כיון שצריך שתי ראיות כדי לראותו[329]. וכן הוא בשאר ראשי אברים – ראשי אצבעות הרגלים וראשי האוזנים וראש הגויה[330], והיינו הגיד[331], וראשי הדדים באישה[332], ולדעת ר' יהודה אף ראשי הדדים באיש[333], ואין הלכה כמותו[334], לפי שאינם בולטים כל כך ואין זה שיפוע[335] - שרק כשיש במקומן שיעור נגע – גריס[336], וכגון אצל אדם שמן[337] - הרי אלו מטמאים בנגעים – שאז אפשר לראותם בבת אחת[338] - אבל כשהם עגולים כדרך בריית רוב בני האדם, הרי אלו טהורים[339]. במה דברים אמורים? כשאין נגע כשיעור מחוץ לראשי האברים, אבל יש מחוץ לראשי אברים נגע כשיעור שאפשר לראותו בראיה אחת, יש מן האחרונים סוברים שאף נגע בראשי אברים הסמוכים לו מצטרף עם אותו נגע שמחוץ לראשי האברים להחשב כנגע אחד, ולכן כשפשה ממקום הנגע שבראשי האברים הרי זה חשוב פשיון, שכיון שאפשר לראות את אותו גריס מן הנגע שמחוץ לראשי האברים במקום אחד, דיו[340]. מקום בולט בעור הבשר שאינו אבר בגוף בפני עצמו, כגון מסמרת – יבלת קשה[341], או חתיכת בשר גבוהה באדם[342] – ויבלות ודלדולין[343] - בשר מדולדל כמו נפיחות רכה[344], או תלתולים היוצאים מהבשר ותלויים כלפי מטה[345], או בשר גבוה כמו תל[346] - ר' אליעזר סובר שאף הוא דינו כראשי אברים ואינו מטמא[347], אלא אם כן היה במקומו כגריס[348]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים שהם חולקים וסוברים שאינו חשוב כראשי אברים, ומטמא אף כשאין במקומו כגריס[349], לפי שדוקא נגע שנמצא בעור הבשר הרגיל צריך לראותו כולו כאחד, ולא נגע שנמצא בעור משונה[350]. הלכה שמקומות הבולטים שבבשר אינם חשובים כראשי אברים[351]. ויש מן האחרונים סוברים שכל ראשי אברים מיטמאים אפילו אין במקומם כגריס, שלדעתם אפשר לראות את הנגע כולו כאחד אף באופן כזה, ולא אמרו שאין ראשי אברים מיטמאים כשאין במקומם כגריס, אלא כשיש בהם מחיה, שכיון שהיא חולקת את הנגע, אי אפשר לראות את הנגע כולו כאחד[352]. על מחיה בראשי אברים שיש במקומם כגריס, שנחלקו בה אם היא חשובה סימן טומאה, עי' להלן[353]. על נגע שנמצא סמוך לראשי אברים שפשה לתוך ראשי אברים שאין במקומם כגריס, שנחלקו בו באיזה אופנים חשוב אותו פשיון סימן טומאה, עי' להלן[354].

מקום טהור שהפך לטמא

מקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים, שהפך להיות ראוי להיטמא בנגעים, נגע שנולד בו קודם שהשתנה דינו של המקום נשאר בטהרתו[355], ואפילו נולד בנגע סימן טומאה לאחר שהשתנה דינו של המקום, אינו מטמא[356], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו'[357], והמילה "יהיה" מיותרת, שהיה לכתוב לומר: אדם אשר בעור בשרו[358], ולמדים מכאן שצריך הנגע להיוולד בו בזמן שהוא מיטמא בנגעים[359], וכן נאמר: ואיש או אִשה כי יהיה בעור בשרם בהרֹת בהרֹת וגו' טהור הוא[360], ולא הוצרך הכתוב לטהר מראות שאינם בכלל מראות הנגעים או שהגיעו באופן שאינו מטמא, שהרי מראות אלו מפורשים במקומם שהם טהורים, אלא ללמד על נגע שנולד במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים והפך המקום להיות ראוי להיטמא בנגעים, שבכל אופן הוא טהור[361], ולכן נגע שהיה בקמט – שאינו מיטמא בנגעים משום שהוא בית הסתרים[362] – ונגלה הקמט, או נגע שהיה בראש ובזקן – שאינם מיטמאים במראות נגעים אלא בנתקים[363] – וחזרו ונקרחו – שאז הם מיטמאים במראות נגעים בנגעי גבחת וקרחת[364] – או נגע שהיה בשחין ובמכוה קודם שהתחילו להתרפא – שאז אינם מיטמאים כלל בנגעים[365] – וחזרו השחין והמכוה ונעשו צרבת – שאז הם מיטמאים בנגעי שחין ומכוה[366] – הרי כל הנגעים הללו טהורים[367]. במה דברים אמורים? בנגע שהיה במקום שאינו ראוי מצד עצמו ליטמא בנגעים, אבל נגע שהיה במקום הראוי ליטמא בנגעים, אלא שאין באותו מקום שיעור ליטמא בנגעים, ולאחר מכן נהיה באותו מקום שיעור הראוי ליטמא בנגעים, כגון שישב הנגע בראשי אברים שאין במקומם כגריס – שאינם מיטמאים בנגעים[368] – והתעבו ונהיה מקומם כגריס – שאז הם מיטמאים בנגעים[369] – יש מן האחרונים סוברים שיראה בתחילה, לפי שעצם המקום היה ראוי ליטמא בנגעים, ורק לא היה בו כשיעור המתאים[370]. ובדעת חכמים שבתוספתא, שאמרו שנגע שהיה מקומו טמא וחזר והפך למקום טהור וחזר והפך לטמא, יראה בתחילה[371], יש מן האחרונים סוברים שהוא הדין כשנולד הנגע במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים ולאחר מכן הפך מקומו להיות ראוי להיטמא בנגעים, שדינו כנגע חדש שיראה בתחילה[372].

מקום טמא שהפך לטהור

מקום שראוי להיטמא בנגעים, שהפך להיות אינו ראוי להיטמא בנגעים, כגון ראש וזקן קודם שהעלו שער – שהם מיטמאים בנגעי עור בשר[373] – וחזרו והעלו שער – שאינם מיטמאים במראות נגעים אלא בנתקים[374] – או נגע שהיה בעור הבשר, ולאחר מכן נעשה מקומו שחין ומכוה – שקודם שהתחילו להתרפא אינם מיטמאים בנגעים כלל[375] – נגע שבו, אפילו נולד בשעה שהיה אותו מקום ראוי להיטמא בנגעים, טהור[376], ואף בדעת ר' אליעזר בן יעקב שמטמא את הנגע כשמקומו הפך להיות אינו ראוי להיטמא בנגעים ולאחר מכן הפך שנית להיות ראוי להיטמא בנגעים[377], יש מן האחרונים סוברים שהוא מודה שכל עוד מקום הנגע אינו ראוי להיטמא בנגעים, אין הנגע מטמא אף על פי שכשנולד היה מקומו ראוי להיטמא בנגעים[378], ומכל מקום אין הנגע טהור למפרע, וכשהחליטו הכהן בשעה שהיה מקומו ראוי להיטמא בנגעים, דינו כמו נגע שהוחלט לטומאה ולאחר מכן נרפא, שצריך לטהר את המצורע בציפורים ובקרבנות[379]. במה דברים אמורים? כשמקומו של הנגע הפך להיות אינו ראוי להיטמא בנגעים מכיון שאינו בעור הבשר[380], אבל כשמקומו של הנגע הפך להיות אינו ראוי להיטמא בנגעים מכיון שנהיה בית הסתרים[381], כגון שהיה הנגע במקום גלוי ונקמט אותו מקום – שנגע שבקמטים אינו מיטמא מכיון שהוא בבית הסתרים[382] – בדעת הסוברים שטהרת נגע שנמצא בבית הסתרים נלמדת מהכתוב: לכל מראה עיני הכהן[383], יש מן האחרונים סוברים שהנגע טמא, כיון שהנגע עומד בעיניו ורק נתכסה, וכבר נראה קודם לכן לכהן, והרי אין הכהן צריך לראותו לעולם, ודינו כמי שכיסה נגע טמא במטפחת, שודאי נשאר בטומאתו[384]. ובדעת הסוברים שטהרת נגע שנמצא בבית הסתרים נלמדת מכך שהוא אינו חשוב "בעור בשרו"[385], יש מן האחרונים סוברים שאף נגע שנולד במקום גלוי שהפך לאחר מכן לבית הסתרים, טהור, שכשנתכסה הנגע שוב אינו חשוב כנגע בעור הבשר[386].

מקום טמא שהפך לטהור וחזר לטמא

נגע שהיה במקום שראוי להיטמא בנגעים, ולאחר מכן נעשה מקומו אינו ראוי להיטמא בנגעים, וחזר ונעשה ראוי להיטמא בנגעים, כגון ראש וזקן קודם שהעלו שער – שהם מיטמאים בנגעי עור בשר[387] – וחזרו והעלו שער – שאינם מיטמאים במראות נגעים אלא בנתקים[388] – וחזרו ונקרחו – שהם מיטמאים בנגעי גבחת וקרחת[389] – או נגע שהיה בעור הבשר, ולאחר מכן נעשה מקומו שחין ומכוה – שקודם שהתחילו להתרפא אינם מיטמאים בנגעים כלל[390] – ולאחר מכן התרפאו לגמרי – שאז הם חוזרים ומיטמאים בנגעי עור בשר[391] – נחלקו בדינו תנאים: ר' אליעזר בן יעקב מטמא – שכשיש בו סימן טומאה הוא טמא מוחלט, וכשאין בו סימן טומאה צריך להסגירו[392] - כיון שתחילתו וסופו טמא[393], ואין חוששים להפסק שבינתיים[394]. וחכמים במשנה ותנא קמא בתוספתא מטהרים[395], הואיל והפסיקה טהרה בינתיים[396], ואין הנגע בכלל: כי יהיה[397], שכיון שנדחה נדחה, ואין הנגע מטמא אלא כשלא נולד לו דבר שדוחהו ומוציאו מכלל נגע מאז שנראה בגוף ועד עתה[398]. וחכמים בתוספתא סוברים שדינו של נגע כזה כנגע חדש שיראה בתחילה[399], שהוא חשוב כאילו נתרפא הנגע הראשון בשעה שהפך מקומו לאינו ראוי להיטמא בנגעים, ולאחר מכן כשחזר ונהיה מקומו ראוי להיטמא בנגעים, נולד בו נגע חדש[400]. הלכה כחכמים שבמשנה, שהנגע טהור לגמרי[401]. במה דברים אמורים? כשמקומו של הנגע הפך להיות אינו ראוי להיטמא בנגעים מכיון שאינו בעור הבשר[402], אבל כשמקומו של הנגע הפך להיות אינו ראוי להיטמא בנגעים מכיון שנהיה בית הסתרים[403], כגון שהיה הנגע במקום גלוי ונקמט אותו מקום – שנגע שבקמטים אינו מטמא מכיון שהוא בבית הסתרים[404] – ולאחר מכן חזר ונתגלה, אף לסוברים שקודם שחזר ונתגלה מקומו הנגע טהור[405], יש מן האחרונים סוברים שכשחזר ונתגלה מקומו אף חכמים מודים שהוא טמא, שהרי הוא דומה לעור הבשר ממש, מה שאין כן בנגעים שהיו במקום שער וזקן שהעלו שער וחזרו ונקרחו או בעור הבשר שהעלה שחין או מכוה וחזר ונרפא, שאינם כעור הבשר ממש, שהרי אף באופן כזה הם אינם מצטרפים לנגעי עור בשר, לסוברים כן[406].

השתנה מראה הנגע לאחר שינוי הדין

נגע שהוא טהור כיון שנולד במקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים[407], או כיון שנולד באדם שאינו מקבל טומאת נגעים[408], ולאחר שהפך מקומו להיות מקום הראוי להיטמא בנגעים או שהפך האדם להיות אדם שמקבל טומאת נגעים – שהנגע נשאר בטהרתו, כיון שבשעה שנולד הוא היה במקום או באדם טהור[409] - השתנה מראהו של הנגע לאחד ממראות הנגעים האחרים – כגון שהיה מראהו כשלג ונשתנה לסיד ההיכל ולהפך, או שהיה מראהו כצמר לבן ונשתנה לקרום ביצה ולהפך[410], ויש מן האחרונים סוברים שהוא הדין כשהשתנתה מראיתו מעט, אף על פי שלא היה השינוי גדול באופן שהפך מראה הנגע למראה אחר לגמרי[411] - נחלקו בדינו תנאים: ר' אלעזר בן עזריה מטהר[412], הואיל ועיקר הנגע טהור[413], וכיון שהשינוי הוא ממראה טמא אחד למראה טמא אחר, הרי זה חשוב אותו נגע[414]. ור' אלעזר חסמא אומר שכשנשתנה מראהו להקל – שפחת הלובן שלו[415] – טהור, וכשנשתנה מראהו להחמיר – שנהיה הלובן חזק יותר[416] – יראה כבתחילה[417], שלבנונית כהה היא בכלל עזה, ולכן חשוב הנגע כאילו לא השתנה, אבל לבנונית עזה אינה בכלל הכהה שהיתה קודם לכן, ולכן נחשבת כנגע חדש[418]. ור' עקיבא אומר שבין כך ובין כך יראה כבתחילה[419], שנאמר: אדם כי יהיה[420], או שכיון שנשתנה הנגע חשוב הוא כנגע חדש[421], שלדעתו אף הלבנונית הכהה אינה חשובה בכלל עזה[422], ואף על פי שסתם נגע שנשתנה מראהו למראה אחר ממראות הנגעים חשוב הוא כאותו נגע[423], אין זה אלא בנגע שהיה טמא קודם שהשתנה מראהו, אבל בנגע שהיה טהור מחמת מקומו או זמנו או האדם שבו, ולאחר מכן השתנה שמכאן ואילך הוא מקבל טומאת נגעים, השינוי הוא כדבר חדש, כיון שהנגע שהיה קודם לכן אינו חשוב נגע כלל[424]. במה דברים אמורים? כשהשתנה הנגע לאחד ממראות הנגעים המטמאים בנגעים, אבל כשהשתנה למראה שאיננו מטמא בנגעים כלל – שהוא פחות מקרום ביצה[425] – וחזר אחר כך להיות מראה מטמא, לא נחלקו בדינו שיראה כבתחילה[426]. הלכה כר' עקיבא, שבין נשתנה מראהו להקל ובין להחמיר, יראה הנגע כבתחילה[427].

סדר ראיית נגעי עור בשר

סימני טומאה

שלושה סימני טומאה – שבהם מי שיש בו נגע הופך להיות מצורע מוחלט[428] – יש בנגעי עור בשר: שער לבן, מחיה ופשיון[429], ושלושתם מפורשים בתורה[430], שנאמר: ושער בנגע הפך לבן וגו' וטִמא אֹתו[431], ונאמר: והנה פשתה המספחת בעור וטִמאו הכהן[432], ונאמר: ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת הִוא וגו' וטִמאו הכהן[433], וסימן לדבר: ועל שפם יעטה[434], שפם הוא שער לבן, פשיון ומחיה[435]. על שער לבן, ועל האופנים שבהם הוא מטמא, עי' להלן: שער לבן[436]. על פשיון ועל האופנים שבהם הוא מטמא, עי' להלן: פשיון[437]. על מחיה ועל האופנים שבהם היא מטמאת, עי' להלן: מחיה[438]. על סימני הטומאה שמטמאים בשאר נגעי אדם ועל סדר טומאתם, ע"ע גבחת; קרחת[439] וע' נתק וע' שחין; מכוה, ועי' להלן[440].

בתחילתו

אדם שנראה בו נגע בעור הבשר באחד מארבעת מראות הנגעים – שאת ותולדתה או בהרת ותולדתה[441], והוא הדין באחד המראות הפתוכים[442] – עליו ללכת לכהן כדי שיראה את הנגע[443], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים וראה הכהן את הנגע בעור הבשר וגו'[444]. היה בנגע שער לבן או שהיתה בו מחית בשר חי – בשר חי בתוך המקום הצרוע[445] – מחליטו הכהן לטומאה[446], שנאמר: ושער בנגע הפך לבן וגו' וטִמא אֹתו[447], ונאמר: ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת הִוא בעור בשרו וטִמאו הכהן[448]. לא היה בנגע שער לבן או מחיה, מסגירו הכהן שבעה ימים[449], שנאמר בשער לבן: ואם בהרת לבנה הִוא בעור בשרו וגו' ושערה לא הפך לבן והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים[450], וכן נאמר במחיה: לא יסגִרנו[451], וממילא כשאין מחיה יסגירנו[452], ולא רק כשיש בנגע מקצת סימן טומאה – כגון שערה אחת לבנה[453], או חצי עדשה מחיה[454] – יסגירנו, שרגלים לדבר שייוולד בנגע סימן טומאה לאחר הסגרו, אלא אפילו כשאין בנגע סימן טומאה כלל יסיגרנו, ואף על פי שאין רגלים לדבר שייוולד בו סימן טומאה לאחר הסגרו[455]. על אופן ראית הנגע, ובכלל זה על הכשר לראות את הנגע ועל זמן ראית הנגע, ע"ע ראית נגעים. על מהותו של ההסגר, עי' להלן: ההסגר. על דיני המצורע וטומאתו בזמן שהוא מוסגר או מוחלט, ובכלל זה על ההבדלים שבין מצורע מוסגר ומצורע מוחלט, ע"ע מצורע וע' שלוח מחנות.

בסוף השבוע הראשון

בסוף השבוע הראשון להסגר – היינו ביום השביעי[456], שמקצת היום ככולו[457] – רואה הכהן את הנגע פעם נוספת[458], שנאמר: וראהו הכהן ביום בשביעי[459]. נולדו בו שער לבן או מחית בשר חי או שפשה הנגע – על פשיון, עי' להלן: פשיון – מחליטו הכהן לטומאה[460], שנאמר: והנה הנגע עמד בעיניו לא פשה הנגע בעור והסגירו הכהן שבעת ימים שנית[461], וממילא כשפשה או כשלא עמד בעיניו, והיינו שנולד בו שער לבן או שנולדה בו מחיה, אינו מסגירו שנית אלא מחליטו[462]. לא היה בנגע אחד משלושת סימני הטומאה, מסגירו הכהן למשך שבוע נוסף[463], שנאמר: והנה הנגע עמד בעיניו לא פשה הנגע בעור והסגירו הכהן שבעת ימים שנית[464]. הלך הנגע לגמרי או נתמעט משיעורו, פוטרו הכהן[465].

התמעט הנגע בסוף השבוע הראשון

נגע שהתמעט בסוף השבוע הראשון להסגר, באופן שעדיין יש בו כשיעור - שבתחילתו היה שיעורו יותר מכגריס, והתמעט, אך עדיין יש בו שיעור כגריס או יותר[466] - יש מן הראשונים סוברים שפוטרים אותו[467], שנאמר: וראהו הכהן ביום בשביעי והנה הנגע עמד בעיניו וגו' והסגירו הכהן שבעת ימים שנית[468], וכשנתמעט לא עמד הנגע בעיניו[469]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדינו כנגע שעמד בעיניו, שמסגירים אותו שבוע נוסף[470].

השתנה מראה הנגע בסוף השבוע הראשון

נגע שהשתנה מראהו בסוף השבוע הראשון להסגר, בין שנהיה כהה יותר – כגון שהיה עז כשלג ונהיה כקרום ביצה[471] – ובין שנהיה עז יותר – כגון שהיה כקרום ביצה ונהיה עז כשלג[472] – דינו כנגע שלא השתנה[473], ומסגירים אותו שבוע נוסף[474], שאין עזות המראה סימן טומאה, ולא כהייתו סימן טהרה[475], שנאמר: והנה עמד הנגע בעיניו[476], שכיון שנאמר "בעיניו" בלשון רבים, ולא "בעינו" בלשון יחיד, יש ללמוד שכל שהוא עדיין מראה נגע, חשוב הוא כאילו לא השתנה[477], או שלמדים מייתור המילה "הנגע", שהיה יכול הכתוב לומר: והנה עמד בעיניו, ובא ללמד שכל שהוא קרוי "נגע", חשוב הוא כעמד בעיניו[478]. במה דברים אמורים? כשאף לאחר שינוי המראה נשאר מראה הנגע אחד מארבעת מראות הנגעים – שלג, סיד ההיכל, צמר לבן וקרום ביצה[479] – אבל כהה מראה הנגע למטה מארבעת מראות הנגעים, נעשה בוהק* והוא טהור[480], ואפילו פשה[481], שנאמר: והנה כהה הנגע וגו' וטִהרו הכהן[482]. נשתנה הנגע ממראה אחד למראה אחר ממראות הנגעים שאינו מצטרף למראה הראשון, לסוברים שיש ממראות הנגעים שאינם מצטרפים זה לזה[483], יש מן האחרונים סוברים שכיוון שהמראה החדש אינו מצטרף למראה הקודם, דינו כנגע חדש שיראה כבתחילה[484]. ויש מן האחרונים שכתבו שאפילו לסוברים שיש ממראות הנגעים שאינם מצטרפים זה לזה, דוקא לעניין צירוף חשובים הם כנגעים שונים, אבל כשאותו נגע השתנה ממראה אחד למראה אחר, אין זה חשוב שינוי[485]. ויש מן הראשונים חולקים בכל זה וסוברים שנגע שכהה בסוף השבוע הראשון טהור, ואפילו מראהו עדיין אחד מארבעת מראות הנגעים, ונגע שהתחזק בסוף השבוע הראשון, דינו כנגע חדש ויראה מתחילה[486], ולדעתם דוקא כשכהה הנגע או התחזק תוך כדי הסגרו, ובסוף השבוע כשראהו הכהן חזר לכמות שהיה, דינו כאילו לא השתנה[487], שכיון שבשעה שבא הכהן לראותו חזר לתחילתו, אין לכהן אלא מה שעיניו רואות[488].

בסוף השבוע השני

בסוף השבוע השני להסגר – היינו ביום השלושה עשר מתחילת הסגרו הראשון[489], שהיום השביעי עולה לו לכאן ולכאן[490], שנאמר: שבעת ימים שנית[491], והיינו שהיום השביעי נחשב פעם שניה להסגר השני מלבד ההסגר הראשון[492] – רואה הכהן את הנגע פעם נוספת[493], שנאמר: וראה הכהן אֹתו ביום השביעי שנית[494]. נולדו בו שער לבן או מחית בשר חי או שפשה הנגע, מחליטו הכהן לטומאה[495], ואפילו כהה מראהו, כל שהוא עדיין ממראות הנגעים[496], שנאמר: והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן[497], וממילא כשפשה מטמאו אף על פי שכהה[498], והוא הדין בשאר סימני הטומאה[499]. עמד הנגע בעיניו, אין מסגירים אותו פעם נוספת, שאין בנגעי עור בשר הסגר יותר משני שבועות[500], ונחלקו בדינו: א) במשנה ובתורת כהנים ובתוספתא אמרו שהעומד בעיניו בסוף השבוע השני פוטרים אותו[501], וכן יש מן הראשונים סוברים שהוא טהור[502], שנאמר: וראה הכהן אֹתו ביום השביעי שנית וגו' ולא פשה הנגע בעור וטִהרו הכהן[503], או שנלמד מהמשך הכתוב: מספחת הִוא[504], והוא מיותר[505], ואפילו התחזק הנגע או כהה פוטרים אותו, ואין זה נגע חדש שיש להסגירו כבתחילה, שנאמר: והנה כהה הנגע וגו' וטִהרו[506], שאף על פי שהשתנה מראהו ויש עליו עדיין שם נגע, יש לטהרו[507]. ויש מן הראשונים סוברים שכשהתחזק הנגע דינו כנגע חדש שיש להסגירו כבתחילה[508]. ב) ויש מן הראשונים סוברים שכשעמד הנגע בעיניו במשך שני שבועות מחליטים אותו לטומאה[509], אלא אם כן כהה הנגע ממראיתו, שאז הוא טהור אפילו כשהוא עדיין אחד ממראות הנגעים[510], שנאמר: והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטִהרו הכהן[511], שדוקא כשכהה ולא פשה טהור, הא אם עמד בעיניו, הרי הוא טמא[512], שכיון שהיה מוסגר כבר במשך שני שבועות ועדיין לא כהה, סימן טומאה הוא[513]. ויש מן האחרונים מוסיפים לדעה זו שהוא הדין כשהתחזק הנגע שהוא טהור[514], שדוקא כשעמד בעיניו ממש טמא, שזהו סימן חולי כשאינו משתנה כלל, ואילו כשהוא משתנה, אפילו נהיה גרוע יותר, הרי הוא אות לבריאות ותקוה, שהוא סימן שהטבע נלחם ועומד חזק כנגד החולי ומשנה אותו, פעם מתחזק ופעם נחלש, ולכן הוא טהור[515]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלדעה זו אף כשלא השתנה מראה הנגע, אם חסר הנגע משיעורו הראשון, אף על פי שיש בו עדיין שיעור נגע – כגריס[516] - הרי הוא טהור[517].

כשהלך סימן הטומאה לאחר ההחלט

נגע שהחליטו לטומאה באחד מסימני הטומאה, ולאחר מכן הלך לו סימן הטומאה, הרי הוא טהור[518], ואין צריך להמתין לסוף שבוע, אלא מיד כשהלכו הסימנים רואהו הכהן ומטהרו, שלא הוזכרו שבועות במוחלט אלא במוסגר[519]. במה דברים אמורים? כשהחליטו לטומאה בשער לבן או במחיה, אבל החליטו לטומאה בפשיון ולאחר מכן חזר הנגע להיות כמו שהיה, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן יש מן האחרונים סוברים, שנחלקו בדבר תנאים, שר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרים[520].

שני סימני טומאה שהלך אחד

נגע שהיו בו שני סימני טומאה והלך אחד מהם, כגון שהיו בו מחיה ופשיון והלך אחד מהם, או שהיו בו שער לבן ופשיון והלך אחד מהם – על נגע שהיו בו מחיה ושער לבן והלכה המחיה, עי' להלן[521] - עדיין הוא מוחלט לטומאה משום הסימן השני[522]. במה דברים אמורים? כשנולדו בו שני סימני הטומאה קודם שהוחלט, אבל נגע שהוחלט בסימן טומאה אחד, ולאחר מכן נולד בו סימן טומאה שני, והלך סימן הטומאה הראשון, נחלקו בדינו ראשונים: יש סוברים שמטהרים את הנגע מסימן הטומאה שהלך בו, ורק לאחר מכן מחליטים אותו שוב מחמת סימן הטומאה השני, לפי שאין מחליטים את המוחלט[523]. ויש סוברים שהנגע נשאר בטומאתו, כיון שמדובר באותו נגע[524], ולדעתם מה שאמרו שאין מחליטים את המוחלט, הוא דוקא בשני נגעים שונים, ולא בשני סימני טומאה באותו נגע[525], ואפילו סימן הטומאה השני הוא פשיון – שאינו מטמא מתחילתו[526] – והלך לו סימן הטומאה הראשון, הרי הוא נשאר בטומאתו משום הפשיון, שחשוב הוא כאותו נגע ולא כנגע חדש[527].

כשהלך סימן טומאה וחזר קודם הפטור

נגע שהחליטו באחד מסימני הטומאה – שער לבן, מחיה ופשיון[528] – והלך סימן הטומאה, ולאחר מכן חזר סימן טומאה זה או שנולד בו אחד מסימני הטומאה האחרים, בין כשהחליטו בתחילת ראיתו, בין שהחליטו בסוף שבוע ראשון להסגר, בין שהחליטו בסוף שבוע שני להסגר, ובין שהחליטו לאחר הפטור – שבכל אותם זמנים מחליטים את הנגע לטומאה כשנולד בו סימן טומאה[529] - הרי הוא כמו שהיה[530], וכשלא הספיק הכהן לטהר את האדם שבו הנגע קודם שחזר סימן הטומאה, אין הוא צריך לטמאו מחדש[531], הואיל ונשאר בו סימן טומאה[532], שנאמר: ואם פשה תפשה[533], כפל הכתוב את הפשיון לרבות כל אלו[534], או שנאמר: נרפא נגע הצרעת מן הצרוע[535], "נרפא", שהלך לו נגעו, "נגע", שהלך לו שער לבן, "הצרעת", שהלכה לה המחיה, והיינו שאינו נטהר עד שילכו ממנו כל סימני הטומאה[536].

כשחזר סימן טומאה לאחר הפטור

נגע שפטרו הכהן, בין לאחר הסגר – שעמד בעיניו שתי שבועות, לסוברים כן[537] - ובין לאחר החלט – שהלכו ממנו סימני הטומאה[538] - שוב אין מסגירים אותו לעולם[539], וכשנולד בו סימן טומאה לאחר הפטור – שער לבן, מחיה או פשיון[540], בין סימן טומאה שהיה בו קודם לכן ובין סימן טומאה אחר[541] - מחליטים אותו לטומאה[542], ואפילו הוא פשיון, שאינו מטמא בתחילתו[543], שנאמר: ואם פשה תפשה המספחת בעור אחרי הראֹתו אל הכֹהן לטהֳרתו ונראה שנית אל הכֹהן וראה הכֹהן והנה פשתה המספחת בעור וטִמאו הכֹהן צרעת הִוא[544], והוא הדין בכל סימן טומאה שאירע אחרי טהרתו[545]. ומכל מקום, אין הנגע מטמא למפרע בין הזמן שנפטר לבין הזמן שהוחלט מחדש[546].

השתנה מראה הנגע לאחר הפטור

נגע שהשתנה מראהו לאחר הפטור למראה אחר ממראות הנגעים, הרי הוא כמו שהיה[547], וכשנראה בו סימן טומאה - אפילו הוא פשיון שאינו מטמא בתחילתו[548] - מחליטים אותו לטומאה מיד, שנאמר: ואם פשה תפשה[549], לרבות אפילו במראה אחר[550], או שנאמר: והנה כהה הנגע וגו' ואם פשה תפשה וגו' וטִמאו הכהן[551], שאף על פי שהשתנה מראה הנגע, כל עוד הוא עדיין חשוב נגע, הרי הוא מטמא מיד כשפשה[552].

הלך הנגע לאחר הפטור וחזר

נגע שהלך לגמרי לאחר הפטור, וחזר לאחר מכן – והוא הדין כשכהה הנגע למטה מארבע מראות נגעים ולאחר מכן התחזק שוב[553] - דינו כנגע חדש שיראה כבתחילה[554], בין כשהלך בסוף השבוע הראשון להסגרו ופטרו הכהן[555], ובין כשעמד בעיניו בסוף השבוע השני להסגרו, ופטרו הכהן -לסוברים שנגע העומד בעיניו במשך שני שבועות טהור[556] - ולאחר מכן הלך הנגע[557], ואפילו נראה באותו מקום ממש שהיה בו הנגע הראשון דינו כנגע חדש[558], שנאמר: מספחת הִוא[559], ובא הכתוב למעט שבאופן כזה דינו כנגע חדש[560], או שנאמר: והנה כהה הנגע וגו', ואם פשה תפשה וגו' וטמאו הכהן וגו'[561], שדוקא כשהיה עדיין נגע הרי הוא טמא מיד, אבל כשהלך וחזר הרי הוא נגע חדש ויראה כבתחילה[562]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים בתורת כהנים, וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים בפירוש דברי עקביא בן מהללאל – שמטמא שער פקודה[563] - שכאשר חזר הנגע לאותו מקום שהיה בו הנגע הראשון, דינו כנגע שלא השתנה לאחר הפטור, והוא טהור[564].

התמעט הנגע לאחר הפטור וחזר

נגע שהלך מקצתו לאחר הפטור, באופן שלא נשאר בו שיעור נגע – גריס[565] – וחזר והתפשט לאחר מכן לשיעור נגע, יש מן האחרונים סוברים שדינו כנגע חדש ויראה כבתחילה – כפי שנגע שהלך לחלוטין לאחר הפטור ולאחר מכן חזר דינו כנגע חדש, לסוברים כן[566] - שנגע פחות מכשיעור אינו כלום[567]. ויש מן האחרונים סוברים שדינו כנגע שלא השתנה לאחר הפטור והוא טהור, כיוון שלא חזר אלא לכמות שהיה ובאותו מקום עצמו[568]. ויש מן הראשונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים: ר' יהודה ור' עקיבא סוברים שדינו כנגע חדש שיראה כבתחילה, וחכמים סוברים שכיון שמקצת הנגע נשאר במקומו, דינו כנגע שלא השתנה לאחר הפטור, והוא טהור[569], ועל הסוברים שאף על פי שחזר הנגע לכמות שהיה, הרי זה חשוב כאילו פשה הנגע, עי' להלן[570]. על דינו של נגע כזה שהלך מקצתו ולאחר מכן חזר להיות יותר ממה שהיה קודם לכן, עי' להלן[571]. על דינו של נגע שהיה בו יותר משיעור נגע ולאחר הפטור הלך מקצתו, באופן שנשאר בו שיעור נגע, ולאחר מכן פשה שוב לכמות שהיה, עי' להלן[572].

זז הנגע לאחר הפטור

נגע שזז לאחר הפטור, באופן שבנגע המקורי אין שיעור נגע - שהוא כגריס[573] – אלא רק בצירוף החלק החדש, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים: ר' עקיבא אומר שדינו כנגע חדש שיראה כבתחילה, שאף על פי שנטהר הנגע הראשון, לא נתבטל לגמרי – שהרי כשפשה לאחר הפטור מחליטים אותו לטומאה[574] - והוא מצטרף למה שנולד לאחר מכן להיות נגע חדש, וחכמים סוברים שאין מצרפים את מה שנשאר מהנגע הראשון לחלק שנולד מחדש, שאותו חלק ראשון כבר נטהר ונתבטל קודם לכן[575].

בין ראיה לפסיקת הדין

נגע שראהו הכהן, וטרם שהספיק לפסוק את דינו נולד בנגע דבר שמשנה את דינו, יש לפסוק את הדין כפי מצבו האחרון, ולא כפי שהיה קודם לכן[576], ולכן נגע שאין בו סימן טומאה, וראהו הכהן ועמד להסגירו – בתחילה[577], או בסוף שבוע ראשון[578] – או לפוטרו – בסוף שבוע שני, לסוברים כן[579], או לאחר שהחליטו והלך ממנו סימן הטומאה[580] – וקודם שעשה כן נולד בו סימן טומאה, מחליטו, וכן נגע שהיו בו סימני טומאה, וראהו הכהן ועמד להחליטו, וקודם שעשה כן הלכו להם סימני הטומאה, בתחילתו ובסוף השבוע הראשון מסגירו, ובסוף השבוע השני ולאחר הפטור, פוטרו[581].

בתוך ימי ההסגר

אין מחליטים נגע ואין פוטרים אותו אלא ביום שיראה בו בתחילה או ביום השביעי או ביום השלושה עשר[582], ולכן נגע שאירע בו תוך ימי ההסגר דבר שמשנה את דינו, וקודם שנגמרו ימי ההסגר חזר למה שהיה קודם לכן, כגון שנולד בו סימן טומאה והלך לו, או שנתמעט מכשיעור וחזר להיות כשיעור, או שהפך מקומו להיות מקום שאינו מטמא בנגעים וחזר להיות מקום המטמא בנגעים, דינו כאילו לא השתנה[583], ואפילו הלך הנגע לגמרי בתוך ימי הסגרו ובסוף השבוע חזר שוב, הרי הוא כמו שהיה[584], אלא אם כן חזר הנגע במקום אחר, שודאי נגע חדש הוא ויראה כבתחילה[585]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' יהודה בתורת כהנים, שכיון שהלך הנגע לגמרי, אף על פי שחזר בסוף השבוע לאותו מקום שהיה בו, הרי הוא כנגע חדש ויראה כבתחילה, שנאמר: מספחת הִוא[586], ובא הכתוב למעט שדוקא כשעמד הנגע בעיניו במשך כל ההסגר יש לטהרו בסוף השבוע השני, לסוברים כן[587], אבל כשהלך לגמרי, דינו כנגע חדש[588]. ומכל מקום, כשראה הכהן את הנגע בתוך ימי ההסגר, אף על פי שאינו חייב לעשות כן, ומצאו שנולדו בו סימני טומאה של שער לבן או מחית בשר חי – שהם מטמאים אף בתחילת ראיית הנגע[589] – יש מן האחרונים שמצדדים לומר שמחליטו לטומאה מיד ואינו ממתין לסוף ימי הסגרו, לפי שדין ראיית הנגע ביום השביעי לא נאמר בכתוב לגבי סימני טומאה אלו[590]. ויש מן האחרונים שמצדדים לומר בדעת ראשונים לחלק בין סימן טומאה שנולד בתוך ימי ההסגר הראשון, שאין מחליטו לטומאה עד שיראהו בסוף השבוע, לבין סימן טומאה שנולד בתוך ימי ההסגר השני, שכשרואהו הכהן באיזה יום שיהיה, מחליטו מיד לטומאה[591]. על פשיון שארע בתוך ימי ההסגר, שיש מן הראשונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים, עי' להלן[592].

נגע שני

אדם שהיה בו נגע, והוסגר או הוחלט לטומאה, ונולד בו נגע שני, אין הכהן נזקק לנגע השני לא להסגירו ולא להחליטו כל זמן שאותו אדם מוסגר או מוחלט על הנגע הראשון[593], שנאמר: וטִמאו הכהן לא יסגִרנו כי טמא הוא[594], והיינו כשהוא טמא שלא יסגירנו כלל אפילו על נגע אחר[595], וחזר הכתוב לומר שנית "כי טמא הוא", לומר שכשנקרא שם טומאה על נגע אחד, שוב אינו מזדקק לו לשום דבר על נגע אחר[596]. דין זה אמור בין להקל, שלאחר שנטהר מהנגע הראשון הוא טהור לגמרי עד שיראה הכהן את הנגע השני לאחר מכן[597], ובין להחמיר, שאין הימים שעברו על הנגע השני בזמן שהיה מוסגר או מוחלט מהנגע הראשון עולים לו למניין ימי ההסגר[598]. במה דברים אמורים? שלאחר שכבר נזקק הכהן לנגע אחד נולד באותו אדם נגע שני, אבל כשנולדו באותו אדם שני נגעים יחד, נזקק הכהן לשניהם, בין להסגיר את שניהם[599], בין להחליט את שניהם[600], בין להסגיר אחד ולהחליט אחד[601], בין להסגיר אחד ולפטור אחד, בין להחליט אחד ולפטור אחד[602], שנאמר: נגע צרעת הוא וראהו[603], שאף כשיש עם הנגע עוד צרעת אחרת, רואה הכהן הן את הנגע והן את הצרעת[604], או שבין כשהוא מסגיר נגע יראה נגע אחר, ובין כשהוא מחליט נגע יראה נגע אחר[605], והוא הדין שכשנולד באדם נגע אחד וראהו הכהן, וקודם שהספיק להחליט את הנגע או להסגירו נולד באותו אדם נגע נוסף, נזקק הכהן לראות אף את הנגע השני[606], שנאמר: וראה הכהן והנה שאת[607], והיינו שבזמן שראה צמח בו נגע נוסף, שכבר נאמר קודם לכן: נגע צרעת כי תהיה[608], ועל כרחך זהו נגע אחר[609], ואפילו כשראה הכהן את הנגע הראשון והסגירו ורק לאחר מכן נודע לו שהיה באותו אדם נגע נוסף, יש מן האחרונים סוברים שרואה אף את הנגע השני, כיון שאותו נגע היה כבר קודם ההסגר[610]. ויש מן הראשונים סוברים שאף כשנולד באותו אדם נגע אחר קודם שהספיק הכהן לפסוק את דינו אינו יכול לפסוק את הדין בשני הנגעים אלא רק באחד מהם, אלא שבאופן כזה הוא רשאי לפסוק את הדין באיזה מהנגעים שירצה[611]. וכן בסוף ימי ההסגר, כשבא הכהן לפסוק את דינו של הנגע הראשון, אמרו בתוספתא שרואה הוא אף את הנגע השני שנולד בו בימי ההסגר ופוסק את דינו[612], וכן יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים[613], וכן יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי המשנה[614]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שכשנולד בו נגע שני לאחר שהסגיר את הנגע הראשון, אין רואים אותו כלל, אפילו לאחר ימי הסגרו של הנגע הראשון, עד שיפטור את הנגע הראשון, ולא אמרו שבסוף שבוע רואה הכהן את שני הנגעים, אלא כשהוסגרו שניהם מתחילה[615]. על אופן ראית שני נגעים, שאין רואים אותם כאחד, ע"ע ראית נגעים.

===
סדר ראיית נגעי עור בשר – – תרשים זרימה
[616] file:///C:/Users/%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94%20%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%A7%D7%99/Dropbox/%D7%A0%20%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%9A/%D7%A0%D7%92%D7%A2%D7%99%20%D7%90%D7%93%D7%9D/%D7%AA%D7%A8%D7%A9%D7%99%D7%9D.%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%9E%D7%94.%D7%A0%D7%92%D7%A2%D7%99.%D7%90%D7%93%D7%9D.png

ההסגר

מהותו

מהותו של ההסגר, שמסגירים בו את הנגע - בתחילת ראיתו, כשאין בו סימן טומאה[617], או בסוף השבוע הראשון, כשעמד הנגע בעיניו[618], בנגעים בהם יש הסגר שני[619] - נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שההסגר הוא על האדם שבו הנגע[620], והיינו שסוגרים את המצורע בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע[621], ועל הטעמים לכך, עי' להלן[622]. ומכל מקום, אף לדעה זו יש מן האחרונים סוברים שאין צריך לנעול את דלת הבית, אלא די לו בסגירת הדלת שישב המצורע בדד ולא יהיו דלתות ביתו פתוחות לכל עובר ושב כדרך כל פתחי הבתים[623]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שיש לנעול את דלתות הבית[624]. ב) ויש סוברים שההסגר הוא על הנגע[625], שנאמר: והסגיר הכהן את הנגע[626], ולא את הנגוע[627], והיינו שהכהן מציין סביב הנגע בצבע, כדי שיוכל לראות בסוף השבוע אם פשה[628], או שהוא מכסה את הנגע בבגדים, כדי שלא יסיר המצורע את הנגע על ידי חיכוך[629]. ג) ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין ההסגר מעשה מסוים, אלא אמירת הכהן על המצורע שהוא מוסגר[630], והיינו שהוא בספק עד סוף השבוע כדי לברר אם יראו בנגע סימני טומאה, וכמו דבר סגור שאי אפשר לברר את טיבו עד שייפתח[631], וממילא יש למצורע בזמן ההסגר דינים של מצורע מוסגר[632].

טעמו

בטעם ההסגר למשך שבוע, לסוברים שמהותו של ההסגר הוא סגירת האדם שבו הנגע בתוך בית[633], יש מן הראשונים סוברים שהוא לפי שרוב החוליים משתנים לאחר שבוע[634], ויש להסגירו במשך שבוע זה כדי שלא ילך בחוץ ברחובות להשתעשע עם בני אדם, ואז יהיה טרוד הטבע בזה ולא יפעל בגוף על פי טבעו[635]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא כדי שיבחינו בפשיון הנגע, שהרואה כל הזמן דבר שגדל מעט, אינו שם לב לגדילתו, כפי ששם לב מי שרואהו לאחר זמן[636]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא כדי שלא ידבר המצורע עם בני אדם וידביק אותם[637], או שהוא כדי שלא ידבר עם בני אדם ויטמא אותם[638]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא כדי שלא יוכלו קרוביו ואוהביו לתת לו תרופא שתסיר ממנו את סימני הנגע[639]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא כדי שישאר המצורע במקום אחד ולא ינוע, ואז יתגבר החום שלו על החום החיצוני שבסיבתו בא הנגע ויוציאהו החוצה, ואם בכל זאת יתחזק החולי לאחר ההסגר, הרי זו הוכחה שהחולי הגיע עקב עיפוש הגוף ולא מסיבה חיצונית[640]. על טעמו של ההסגר לסוברים שהוא פעולה בנגע עצמו ולא באדם[641], עי' לעיל[642].

שבועות ההסגר

הסגר בנגעי אדם, יש שאינו יותר מפעם אחת, במשך שבוע אחד, ויש שהוא עד פעמיים, במשך שתי שבועות, כדלהלן: נגעי שחין ומכוה אין בהם יותר מהסגר אחד למשך שבוע אחד[643], שנאמר בהם: והסגירו הכהן שבעת ימים[644], ולא מצינו בכתוב בהם יותר מהסגר אחד[645]. נגעי עור בשר, יש בהם הסגר עד שני שבועות[646], שנאמר בהם: והסגירו הכהן שבעת ימים שנית[647]. וכן נגעים בגבחת ובקרחת יש בהם הסגר עד שני שבועות[648], שנאמר בהם: כמראה צרעת עור בשר[649]. וכן נתקים יש בהם הסגר עד שני שבועות[650], שנאמר בהם: והסגיר הכהן את הנתק שבעת ימים שנית[651].

שער לבן

טעמו

שער לבן הוא סימן טומאה מכח גזירת הכתוב[652]. ומכל מקום, יש מן הראשונים שנתנו בו טעם, שהוא מלמד על החולי שבאותו נגע[653], שהפיכת השער ללבן מלמדת שהנגע ממית את הבשר[654], ואף על פי שפעמים מנהג הגוף הוא ששער שחור מתהפך לשער לבן, כגון כשהוא מגיע לימי הזקנה, אנו תולים שמכח ליקוי הנגע נתלבן[655].

סוגי הנגעים שבהם הוא סימן טומאה

שער לבן הוא סימן טומאה בין בנגעי עור בשר[656], שנאמר בהם: ושער בנגע הפך לבן וגו' וטִמא אֹתו[657], בין בשחין[658], שנאמר בו: ושערה הפך לבן וטִמאו הכהן[659], ובין במכוה[660], שנאמר בה: והנה נהפך שער לבן בבהרת וגו' וטִמא אֹתו הכהן[661]. אבל בגבחת וקרחת אין שער לבן מטמא[662], שנאמר: הִוא[663], היא אינה מטמאת בשער לבן[664], ומיעט הכתוב דוקא שער לבן, לפי שסתם גבחת וקרחת אין בהן שער[665], ואף אם ייוולד בהן שער במקרה, לעולם לא יהיה שחור אלא לבן ולקוי[666], או לפי שריבה הכתוב בפירוש את שאר סימני הטומאה לגבחת וקרחת[667], או שאין צורך בכתוב למעט בהן שער לבן, לפי שאין בהן שער[668]. וכן בנתקים אין שער לבן מטמא[669], שנאמר בהם: שער צהֹב[670], ולא לבן[671], ואין למדים לטמא בהם בשער לבן מנגעי עור בשר, לפי שדבר-שהיה-בכלל-ויצא-מן-הכלל-לטעון-טען-אחר-שלא-כענינו* יצא להקל ולהחמיר, שכיון שראש וזקן – שנגע שבהם קרוי נתק[672] - בכלל עור ובשר היו - ואילו לא כתב אלא הכלל שכולל נגעי עור ובשר היו אף נגעי ראש וזקן בכלל[673] - וכשיצאו מן הכלל יצאו לטעון טוען אחר שלא כענינו – ששאר נגעים מטמאים בבשר, ואילו נתקים מטמאים בשער[674], ועוד שנתקים מטמאים במראות אחרים ממראות הנגעים שמטמאים בהם נגעי עור בשר[675] - יצאו להקל ולהחמיר, ולהקל היינו שאינם מטמאים בשער לבן[676], ועל שער צהוב שמטמא בנתקים, ע"ע נתק.

מראות הנגעים שבהם הוא סימן טומאה

שער לבן הוא סימן טומאה בכל סוגי מראות הנגעים[677] – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה[678], וכן במראות הפתוכים[679] - שזכר הכתוב שער לבן לאחר שזכר את כל סוגי מראות הנגעים[680].

בפני עצמו

שער לבן הוא סימן טומאה בפני עצמו, ואינו זקוק לסימן אחר כדי להחליט את הנגע לטומאה[681], בין במראה בהרת ובין במראה שאת[682], שהרי טימא הכתוב בשער לבן לבדו, שנאמר: ושער בנגע הפך לבן[683]. ואף על פי שנאמר לאחר מכן: והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת[684], לא בא הכתוב לומר שצריך שני סימני טומאה כדי לטמא, אלא נדרש הוא בענין אחר[685].

מראיתו

אין השער סימן טומאה בנגע, אלא כשהוא בצבע לבן[686], אבל שער בצבעים אחרים, כגון אדום, ירוק ושחור, אינו מטמא, שנאמר: לבן[687], ולא אדום ולא ירוק ולא שחור[688], ואפילו שער צהוב, שהוא סימן טומאה בנתקים[689], אינו סימן טומאה בשאר נגעים, שנאמר: שער לבן[690], ולא צהוב[691], שכיון שחזר הכתוב ושנה "לבן" הרבה פעמים[692], יש למעט ממנו את כל הצבעים האחרים[693]. ומכל מקום, שער לבן מטמא בכל מראה לבן שיהיה[694], ואפילו הוא כהה יותר מהלובן של ארבעת מראות הנגעים[695], כגון מראה סיבות[696], שהוא מראה השער של איש זקן, שאינו לבן ממש[697], שנאמר: ומראה הנגע עמוק[698], ולא מראה שער לבן עמוק[699], שכיון שקודם לכן נאמר: ושער בנגע הפך לבן[700], הרי זה לבן כל שהוא, שדוקא מראה הנגע צריך להיות עמוק[701], ועוד שדוקא בנגע עצמו פרט הכתוב את אופן הלבנונית שבו: שאת או ספחת או בהרת[702], אבל בשער לבן נאמר "לבן" בסתם[703]. בטעם לכך ששער לבן מטמא אפילו כשמראיתו כהה יותר ממראיתם של ארבעת מראות הנגעים, יש מן האחרונים סוברים שהוא לפי שדוקא מראה הנגע שהוא בעור הבשר צריכה לבנוניתו להיות חזקה, שכן רוב בני האדם הם לבנים מעצם טבעם, וצריך מראה הנגע להיות חזק יותר ממראה עור הבשר הרגיל, אבל שער שמעצם טבעו אינו לבן, די לו בכל מראה לבן כדי לטמא[704]. ויש מהמתרגמים שנראה מדבריהם שאף מראיתו של השער הלבן צריכה להיות במראהו של אחד מארבעת מראות הנגעים[705].

כשיש גם שער שחור

שער לבן הוא סימן טומאה אף על פי שיש בנגע גם שערות שחורות[706], ואף על פי ששער שחור בנתקים חשוב סימן טהרה, ומציל מידי שער צהוב שהוא סימן טומאה בהם[707], בנגעים שבהם שער לבן הוא סימן טומאה, אין שער שחור מציל את הנגע מלהיטמא בשער לבן[708], ואפילו היו בו כמה שערות שחורות[709].

מספר השערות

שער לבן אינו סימן טומאה בכל שהוא[710], אלא דוקא כשיהיו בנגע שתי שערות לבנות[711], שנאמר: שער[712], ושערה אחת אינה קרויה "שער", ש"שער" הוא שם המין המורה על כמה שערות, ומיעוט רבים שנים[713], ויש ללכת אחרי השיעור הקטן האפשרי, שתפסת מרובה לא תפסת[714], ועוד שאחרת אין שיעור מסוים שאפשר לתת[715]. הייתה מלמטה שערה לבנה אחת, ונחלקה לשתי שערות מלמעלה, אף על פי שהיא נראית כשתי שערות לבנות, אינה חשובה אלא כשערה אחת[716], שנאמר: ושער בנגע[717], שבנגע עצמו שהוא למטה, צריך שיהיו שתי שערות[718], ואפילו כשרק בתוך הבשר היתה שערה אחת, וכל מה שמבחוץ על הבשר מפוצל ונראה כשתי שערות, יש מן האחרונים מצדדים לומר שאינו חשוב אלא כשערה אחת, כיון שבשורשה אינה אלא שערה אחת[719]. ומכל מקום, אין שתי השערות הלבנות צריכות להיות סמוכות אחת לשניה, אלא אף על פי שהן מפוזרות אחת כאן ואחת כאן הרי הן סימן טומאה[720], ואפילו יש ביניהן שער שחור[721], שלא הקפידה תורה אלא שיהיו שתי שערות לבנות, יהיו היכן שיהיו[722], ועל דינן של שתי שערות שיש ביניהן שחין ומכוה ובוהק, עי' להלן[723]. וכן אין שתי השערות הלבנות צריכות להפוך ללבן באותו זמן, אלא אפילו הפכה שערה אחת ללבן ולאחר זמן הפכה שערה אחרת ללבן, הרי הן סימן טומאה[724], שכיון שמצינו שאמר הכתוב: ושערה לא הפך לבן והסגיר[725], ללא מפיק בה"א, הכונה לשערה אחת, שיש לומר שכששערה אחת לא הפכה ללבן ורק אחת הפכה, יש להסגיר את הנגע, שאם תתלבן שערה נוספת יחליטנו לטומאה[726]. על מי שכל שערו הפך ללבן, ששער זה חשוב אף הוא כסימן טומאה, ואינו כפריחת הנגע בכל הגוף שחשובה סימן טהרה, עי' להלן[727].

אורך השערות

שיעור ארכן של השערות הלבנות, שרק ממנו ואילך חשובות הן כסימן טומאה – ואפילו כשאחת מהן כשיעור ורק השניה פחותה משיעור זה, אינן חשובות סימן טומאה[728] - נחלקו בו תנאים, וראשונים ואחרונים בדעתם: א) ר' ישמעאל אומר שהוא כדי לכוף ראשן לעיקרן[729]. ושיעור זה, יש מן הראשונים סבורים שהוא השיעור הגדול שבכולם[730]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא אמצעי[731]. ב) ר' אליעזר אומר שהוא כדי לקרוץ – לאחוז מעט[732] - בציפורן[733]. ושיעור זה, יש מן הראשונים סוברים שהוא השיעור המועט מכולם[734], שלדעתם שיעור זה הוא של קריצה בציפורן אחת[735]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא אמצעי[736], שלדעתם שיעור זה הוא של קריצה בשתי ציפורניים[737]. ג) ר' עקיבא אומר שהוא כדי שיהיו ניטלות בזוג[738] – מספרים[739] - ואף בדעת ר' שמעון – שאמר ששיעור הלובן שבשער הוא כדי לקרוץ בזוג[740] - יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שהוא כדי שיהיו ניטלות בזוג[741]. ושיעור זה, יש מן הראשונים סוברים שהוא השיעור הגדול מכולם[742]. ויש סוברים שהוא השיעור הקטן מכולם[743], שיותר יכול לאמן את ידיו בשיעור פחות על ידי כלי ממה שיכול לאמן את ידיו בלא כלי[744]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא אמצעי[745]. ד) ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שר' אליעזר ור' עקיבא נחלקו בדעת ר' ישמעאל, אם שיעור לכוף ראשן לעיקרן הוא משעה שיהיו ניטלות בזוג, שהוא השיעור הקטן, או שהוא כדי לקרוץ בציפורן, שהוא השיעור הגדול[746]. הלכה, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא שיש ללכת אחרי המחמיר[747], וכתבו ראשונים שחשובות הם סימן טומאה כבר משיעור שיהיו ניטלות בזוג[748], שזהו השיעור המועט לדעתם[749], ומכל מקום יש מהם מוסיפים שאין שורפים על טומאה זו תרומה וקדשים עד שיהיה בשערות כדי לכוף ראשן לעיקרן, שזהו השיעור הגדול לדעתם[750]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף שורפים על טומאה זו תרומה וקדשים כבר משיעור שיהיו ניטלות בזוג[751], שהלכה נפסקה להחמיר באופן ודאי ולא מספק[752], או שהלכה כר' עקיבא מחברו[753].

מקום ושיעור הלובן בשערות

שערות לבנות שבנגע אינן צריכות להיות לבנות לכל אורכן על מנת שיהיו חשובות סימן טומאה[754], אלא כשעיקר השערות הוא לבן, אף על פי שראשן שחור, הרי הן חשובות סימן טומאה, אבל כשעיקר השערות שחור – אפילו כל שהוא[755] - אף על פי שראשן לבן, אינן חשובות סימן טומאה[756], שנאמר: ושער בנגע הפך לבן[757], שבסמוך לנגע שהוא עיקר השער צריך להיות לבן[758], לפי שאז עיקרו מהגוף הלקוי[759]. שיעור הלבן שצריך להיות בעיקר השערות על מנת שיהיו חשובות סימן טומאה, נחלקו בו תנאים: לדעת ר' מאיר שיעורו בכל שהוא[760], שכיון שהלבנונית היא סמוכה לנגע, אינה צריכה שיעור[761], והרי זו כאילו השערות לבנות לכל אורכן[762], ומן הראשונים יש סוברים בדעתו שדי לו ללובן שיהיה באחד מצדדי העיקר ואין צורך בכל היקפו[763]. ולדעת חכמים ור' שמעון שיעור הלובן הוא כדי לקרוץ בזוג[764], והיינו מספרים[765], שזהו שיעור אורכן של השערות הלבנות, לסוברים כן[766]. ויש מן הראשונים סוברים שכל זה הוא מן התורה, אבל מדרבנן אמר ר' מאיר שאין השערות הלבנות חשובות סימן טומאה עד שיהיה אף קציהן העליון לבן, שיש חשש שכשיחליטו הכהן לטומאה בשערות לבנות שעיקרן לבן וראשן שחור, יאמרו אנשים שהכהן המטמא הוא בור, כיון שלא יראו את עיקרן הלבן, ואף על פי שמדין תורה היה צריך להחליטו לטומאה, כיון שהכהן שותק ואינו מחליטו לטומאה, אינו מוחלט, שאין המצורע מוחלט לטומאה עד שיאמר הכהן שהוא מוחלט[767]. הלכה, יש מן הראשונים סוברים שדי בכל שהוא לבן בעיקר השערות על מנת שיהיה חשובות סימן טומאה[768], שכיון שבמחלוקת ר' מאיר ור' שמעון ספק כמי הלכה, לסוברים כן[769], יש ללכת אחרי המחמיר[770], או שכיון שלהלכה שיעור אורך השערות הלבנות הוא כדי לקרוץ בזוג[771], ממילא פשוט ששיעור הלובן שבהן הוא פחות מכך, שהרי אין צריך שכל השערה תהיה לבנה[772]. ויש מן הראשונים סוברים להלכה ששיעור הלובן שבשערות צריך להיות כדי לקרוץ בזוג, כיון שלדעתם בכל מקום שנחלקו ר' מאיר ור' שמעון, הלכה כר' שמעון[773].

שיעורו בנגע

אין מקומו של השיער הלבן צריך שיעור בתוך הנגע[774].

מקומו

שער לבן אינו חשוב סימן טומאה אלא כשהוא בתוך הנגע[775], בין כשהיה השער בתוך הנגע והנגע מקיפו, ובין שהיה בקצה הנגע[776], ואפילו חוט יוצא מן הנגע ויש בו שתי שערות לבנות הרי זה סימן טומאה[777], שלא הקפידה תורה אלא שיהיו שתי שערות בנגע, יהיו היכן שיהיו[778], אבל שער לבן מחוץ לנגע אינו חשוב סימן טומאה[779], שנאמר: ושער בנגע[780], ומילת "בנגע" אינה במקומה, שהיה לה להיות אחרי המשך הכתוב: הפך לבן, ולכן נלמד שהשער צריך להיות בתוך הנגע[781], ואפילו היה השער מבפנים לנגע, אבל לא במקום נגע עצמו, כגון שבאמצע הנגע היה שחין או מכוה - ובאופן שאין השחין והמכוה עצמם מטמאים בנגעים[782], כגון בזמן שהם מרדים[783], או שאין במקומם כגריס[784], או שקדם הנגע לשחין ולמכוה[785], או שמדובר בשחין ומכוה שאין בהם נגע[786], או שהשער הלבן קדם לשחין ולמכוה[787] - או בוהק, והיו שתי שערות במקומם, או שהיו השחין והמכוה והבוהק מקיפים את השערות הלבנות, או שחלקו השחין והמכוה והבוהק בין השערות הלבנות, אינן חשובות סימן טומאה[788], שבכל האופנים הללו אין השער הלבן נמצא בתוך הנגע עצמו[789]. שחין ומכוה שאינם מקיפים את כל השער הלבן אלא רק את חלקו, אפילו רק מצד אחד או מעט ממנו, יש מן הראשונים סוברים שאף באופן כזה אין השער הלבן חשוב סימן טומאה[790], שצריך שיהיו שתי השערות הלבנות בגוף הנגע עצמו מכל הצדדים[791], וכשיש שם שחין או מכוה, אף באופן כזה אין כאן "שער בנגע"[792]. ויש מן האחרונים סוברים שכשיש פרצה בהיקף השחין והמכוה למקום השער הלבן, אותו שער חשוב סימן טומאה, שבאופן כזה מה שבפנים חשוב הוא כחלק מהנגע[793]. וכן שער לבן שהיה במקום מחיה שבתוך הנגע, באופן שאותה מחיה אינה חשובה סימן טומאה – כגון שאין במחיה שיעור כעדשה[794], או שאין המחיה מבוצרת בנגע[795] – יש מן האחרונים סוברים שאינו חשוב סימן טומאה, לפי שמקום המחיה אינו חשוב נגע[796]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר ששער לבן שהיה במקום מחיה שבתוך הנגע חשוב סימן טומאה אפילו כשאותה מחיה אינה חשובה סימן טומאה, הואיל והיא מין טומאה[797]. והולכים אחרי עיקר מקום השערות[798], שאין קרוי "שער" אלא עיקרו ולא ראשו[799], ולכן כשהיו השערות בתוך הנגע ושוכבות מחוץ לנגע, הן חשובות סימן טומאה, אבל כשהיו מחוץ לנגע, אף על פי ששוכבות בתוך הנגע, אינן חשובות סימן טומאה[800], ומכל מקום, לסוברים שצריך שיעור בחלק הלבן שבשער כדי להחשב כסימן טומאה[801], יש מן האחרונים סוברים שכל אותו שיעור צריך להיות בתוך הנגע[802].

זמן טומאתו

שער לבן חשוב סימן טומאה בכל זמן שיגיע בנגע[803], בין בתחילת ראייתו[804], כשהובא אל הכהן בפעם הראשונה[805], או לאחר שהובא אל כהן וקודם שהספיק להסגירו[806], בין לאחר הסגר ראשון[807], בין לאחר הסגר שני[808] – בנגעי עור בשר שבהם יש הסגר שני[809] - ובין לאחר הפטור[810], והיינו כשנולד בנגע לאחר שאמר לו הכהן שהוא טהור[811], ואף על פי שפשיון אינו סימן טומאה בתחילתו אלא לאחר הסגר[812], שונה הוא דינו של השער הלבן, שנאמר בו בתחילת ראיית הנגע: וראה הכהן את הנגע וגו' ושער בנגע הפך לבן וגו' וטִמא אֹתו[813].

זמנו ביחס לנגע

אין שער לבן חשוב סימן טומאה – בין בנגעי עור בשר[814], ובין בשחין ובמכוה[815] - אלא כשקדם הנגע לשער הלבן[816], ואז הוא חשוב סימן טומאה אפילו כשהפך ללבן קודם שראה הכהן את הנגע[817], אבל שער לבן שקדם לנגע אינו חשוב סימן טומאה[818], שנאמר: ושער בנגע הפך לבן[819], ולא הקודם לו[820], שרק אחרי שהיה נגע הפך השער ללבן[821], או שנאמר: והיא הפכה שער לבן[822], שהנגע הפך את השער[823], או שנאמר: והנה נהפך שער לבן בבהרת[824], משמע שהבהרת קדמה[825], שדוקא כשהנגע קדם לשער הלבן, הרי זה סימן שנחלש הבשר ומת – שמטעם זה שער לבן חשוב סימן טומאה, לסוברים כן[826] - אבל כשהשער הלבן קדם לנגע, הרי שלא נתלבן השער מחמת הנגע ואין כאן סימן לחומרת הנגע[827]. ואפילו הפך השער ללבן לאחר שנולד הנגע, אלא שהיה השער מחוץ לנגע – שאינו חשוב סימן טומאה[828] – ולאחר מכן התפשט הנגע למקום השער הלבן, יש מן האחרונים סוברים שהוא כשער לבן שקדם לנגע ואינו חשוב סימן טומאה, שאף על פי שקדם הנגע לשער הלבן, לא קדם הנגע במקום השער הלבן[829]. ומכל מקום, אדם שהיו כל שערותיו לבנות מלכתחילה, כגון שהוא זקן או גרמני, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שנגע שנולד במקום בו יש שער, אותו שער חשוב סימן טומאה, שמן הסתם אף אם היה השער שחור, היה הנגע הופך אותו ללבן[830]. ויש מן הראשונים סוברים שאף באופן כזה אין השער הלבן חשוב סימן טומאה, ואפילו הוא לבן יותר משאר השערות[831], שגזירת הכתוב היא שאין שער לבן חשוב סימן טומאה אלא כשקדם לו הנגע[832]. שער שהפך ללבן באותו זמן שנולד הנגע, יש מן הראשונים סוברים שאינו חשוב סימן טומאה, עד שיקדם הנגע לשער הלבן[833]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף באופן כזה השער הלבן חשוב סימן טומאה[834], שמסתבר שהנגע הוא הגורם לכך שהלבינו השערות[835]. על ספק אם השער הלבן קדם לנגע או שהנגע קדם לשער הלבן, שנחלקו חכמים ור' יהושע בדינו, ע"ע נגעים.

שער שצמח כשהוא לבן

שער לבן שחשוב סימן טומאה כשקדם לו הנגע[836], הוא בין שהיה בנגע מקודם שער שחור ונהפך ללבן, ובין כשצמח בנגע שער לבן מתחילתו[837], שהרי בין כך ובין כך קדם הנגע לשער הלבן[838], או שאף על פי שיש מקום להסתפק בדבר, מכל מקום יש לומר שהשער התחיל לצמוח כשהוא שחור ומיד הפכו הנגע ללבן[839]. במה דברים אמורים? באדם רגיל, אבל מי שכל שערותיו לבנות מעצם טבעו, כגון שהוא זקן או שהוא אדם לבן ביותר, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שכשצמח בהם שער לבן בתוך נגע, אין הוא חשוב סימן טומאה[840], שלא הנגע הפכו ללבן אלא הרי הוא לבן מחמת טבעו[841]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן יש מן האחרונים סוברים, שאף שער לבן שצמח בנגע באדם כזה חשוב סימן טומאה[842], שלא חילקו בין אנשים שונים ששער לבן לא יהיה בהם סימן טומאה[843].

כשהפך לשחור ושוב הלבין

שער לבן שקדם לנגע – שאינו חשוב סימן טומאה[844] - ולאחר שנולד הנגע הפך לשחור ושוב הלבין, יש מן האחרונים מסתפקים אם חשוב הוא עדיין כשער לבן שקדם לנגע, שהרי ראינו שלא הנגע הפכו ללבן, ומה שהשחיר ושוב הלבין אינו מעלה ואינו מוריד, או שחשוב הוא כשער שהפך ללבן לאחר שנולד הנגע, כיון שהושחר בינתיים ולאחר מכן הפך ללבן[845].

כשהפך חלקו ללבן קודם שהיה שיעור נגע

אין שער לבן חשוב סימן טומאה, אלא כשהפך ללבן לאחר שנולד נגע כשיעור – גריס[846] - אבל כשהפכו השערות ללבנות, שתיהן או אפילו רק אחת מהן, קודם שהיה בנגע כשיעור, ורק לאחר מכן נשלם שיעור הנגע, אין השערות הלבנות שהיו בו קודם לכן מצטרפות להחשב סימן טומאה[847], ולכן נגע בשיעור של חצי גריס שנולדה בו שערה לבנה אחת או שתי שערות לבנות, ולאחר מכן גדל הנגע בעוד חצי גריס ובאותו חלק שגדל נולדה עוד שערה לבנה אחת – והוא הדין כשלא נולדה בו אפילו שערה לבנה אחת[848] - יש להסגיר את הנגע[849], ואין להחליטו בשער הלבן שבו, כיון שלא קדם נגע כגריס לשתי השערות הלבנות[850], שנאמר: והיא הפכה שער לבן[851], שהפכתו כולה את כולו – וכגון שהיה נגע בשיעור חצי גריס ולאחר מכן נולד עוד חצי נגע בשיעור חצי גריס, ונולדו בו שתי שערות לבנות[852], ואז הוא מטמא אפילו באופן שעבר זמן רב בין לידת חצי הגריס הראשון ללידת חצי הגריס השני, ואין אומרים שרק החצי השני הפך את השער ללבן[853] - ולא שהפכתו מקצתה ולא שהפכה כולו את מקצתה[854].

כשהפך ללבן במקום שאינו מטמא שהשתנה

שער שהפך ללבן בתוך הנגע במקום שאין שער לבן שבו חשוב סימן טומאה, כגון בתוך שחין ומכוה או בוהק שבתוך הנגע[855], ולאחר מכן הפך להיות מקומם עור בשר, הרי הוא הוא כשער שהנגע קדם לו וחשוב סימן טומאה[856], שעל כל פנים שם נגע יש בהם – ששחין ומכוה מיני נגע הם[857], ובוהק אף על פי שהוא טהור[858], מכל מקום שם נגע יש עליו אלא שטיהרו הכתוב[859] - ויש לקרוא בהם לענין הקדימה: ושער בנגע הפך לבן[860], או שמכל מקום עיקר הנגע קדם לשער הלבן[861]. במה דברים אמורים? כשהפך השער ללבן במקום שיש בו נגע, אלא שאינו חשוב כחלק מהנגע לענין ששער לבן שבו חשוב סימן טומאה, אבל כשהפך השער ללבן במקום שהוא בתוך הנגע שאינו חשוב נגע כלל – כגון שנולד בתוך מחיה שהיא פחותה מכעדשה, לסוברים שאינה מצטרפת לשיעור נגע[862], או שנולד בתוך מחיה שאינה נמצאת באמצע הנגע, שאינה חשובה סימן טומאה[863], ולסוברים ששער לבן במחיה כזו אינו חשוב סימן טומאה[864], או שנולד בשחין ומכוה שאין בהם נגע[865] – והשתנה אותו מקום להיות נגע, יש מן האחרונים סוברים שחשוב הוא כשער לבן שקדם לנגע, ואינו חשוב סימן טומאה, שהרי הוא כמו שער לבן שהיה מחוץ לנגע ואחר כך התפשט הנגע לשם, שאינו חשוב סימן טומאה, לפי שבמקומו קדם השער הלבן לנגע[866]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שכל שהפך השער ללבן במקום שהוא בתוך הנגע, אף על פי שבאותו מקום לא היה כלל שם נגע, ולאחר מכן הפך אותו מקום לנגע, הרי הוא חשוב סימן טומאה כשער לבן שקדם לו הנגע[867].

כשנולד בנגע טהור מחמת פריחה

שער לבן שנולד בנגע לאחר שנטהר הנגע מחמת פריחתו בכל הגוף[868], שאינו חשוב סימן טומאה, לסוברים כן[869], ולאחר מכן הלכה הפריחה וחזר הנגע לכמות שהיה קודם פריחתו – שבאופן כזה יש סוברים שאין הנגע מטמא מחמת חזרת הפריחה[870] – יש מן האחרונים מסתפקים אם הוא כשער לבן שקדם לנגע - ואינו חשוב סימן טומאה[871] - כיון שבשעה שנולד השער הלבן היה הנגע טהור, או שהוא כשער לבן שנולד בנגע – שחשוב סימן טומאה[872] - שמכל מקום כל הנגע קדם לשער הלבן[873].

שער לבן שנולד במחיה

שער לבן שנולד בתוך מחית בשר חי שבנגע, באופן שהנגע מוחלט לטומאה משום המחיה[874], והלכה המחיה ונשאר השער הלבן, נחלקו בדינו תנאים: חכמים אומרים שהנגע נשאר מוחלט לטומאה, מפני השער הלבן שבו[875], שנאמר: ושער בנגע הפך לבן[876], נגע זה בכל מקום[877], והרי השער הפך לבן כשהוא בתוך הנגע[878], ולאחר שהיה כבר נגע[879], והמחיה חשובה היא כגוף הנגע לעניין זה[880], או שכיון שנאמר "בנגע" ולא "הנגע", העיקר שהשער הלבן יהיה מבפנים לנגע ולא חוצה לו[881]. ור' שמעון מטהר, שבמקום השער הלבן הגיע הנגע לאחר שנולד השער[882], ולדעתו אין המחיה חשובה כגוף הנגע לעניין זה[883], שנאמר: ושערה[884], ולא שער מחיתה[885], או שנאמר: והיא הפכה שער לבן[886], עד שהנגע עצמו יהפוך את השער ללבן[887], ואף על פי שיש כתוב אחד שמרבה שער לבן באופן כזה שיחשב סימן טומאה, וכתוב אחד שממעט שער לבן באופן כזה מלהחשב סימן טומאה, ר' שמעון לשיטתו, שהוא דורש בכל מקום טעמא-דקרא*[888], שדרך השער להתלבן מחמת הנגע והוא סימן לחוזק הנגע – שזה הטעם לכך ששער לבן חשוב סימן טומאה[889] - וכשהשער הלבן נולד במקום המחיה ולא בנגע עצמו, אינו ראיה לחוזק הנגע[890]. במה דברים אמורים? כשהיה בנגע שיעור לטמא – גריס[891] - מלבד המחיה, אבל כשהנגע מצומצם, ואין בו שיעור לטמא אלא בצירוף המחיה שבתוכו – שנגע כזה אף הוא מטמא משום מחיה, שהמחיה מצטרפת לשיעור נגע, לסוברים כן[892] – יש מן האחרונים סוברים שאף חכמים מודים ששער לבן שנולד בתוך המחיה אינו חשוב סימן טומאה[893]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת חכמים שאף כשהנגע מצומצם, ואין בו שיעור לטמא אלא בצירוף המחיה שבתוכו, שער לבן שנולד בתוך המחיה חשוב סימן טומאה, שהרי המחיה היא חלק מהנגע ומצטרפת להשלים את שיעורו[894]. הלכה כחכמים[895]. על דינו של שער לבן שנולד במחיה שאינה חשובה סימן טומאה, עי' לעיל[896]. על דינו של שער לבן שנולד במחיה כזו והלכה המחיה, עי' לעיל[897].

כשנולד פחות מכשיעור קודם שנולד הנגע

שער לבן באורך פחות מכשיעור – כדי שיהיו השערות ניטלות בזוג, לסוברים כן[898] - שקדם לנגע, ולאחר שנולד הנגע התארך השער ונהיה כשיעור, יש מן האחרונים סוברים שדינו כנגע שקדם לשער הלבן, והשער הלבן חשוב סימן טומאה[899].

שער לבן בנגע שהלך וחזר

נגע שנולד בתוכו שער לבן – שחשוב הוא סימן טומאה, כיון שקדם הנגע לשער הלבן[900] - והלך הנגע – לאחר שהוחלט לטומאה[901], או בסוף השבוע של הסגרו[902], שאילו הלך הנגע באמצע השבוע וחזר לפני סוף השבוע, חשוב הוא כאילו לא הלך[903] - ולאחר מכן חזר הנגע שוב, השער לבן שבו קרוי שער פקודה[904], שהוא כאילו הנגע הפקיד את השער הלבן במקומו והלך לו[905], עד שיחזור וימצא אותו[906], או שהוא מלשון פקיד ממונה[907], שהנגע הראשון מינה את הנגע השני על השער הלבן שהיה בו[908], ונחלקו בדינו תנאים: עקביא בן מהללאל אומר שהשער הלבן חשוב סימן טומאה בנגע החוזר[909], שהעיקר הוא שהשער יהפוך ללבן על ידי נגע, והרי היה כאן בתחילה נגע שהפך את השער ללבן[910], או שכיון שהנגע השני בא באותו מקום של הנגע הראשון, הרי זה חשוב כנגע הראשון, שקדם לשער הלבן[911], או שכיון שכשהלך הנגע הראשון עדיין נשאר השער הלבן במקומו, ולאחר מכן חזר הנגע, הדבר מוכיח שלא נתרפא הנגע יפה, ומה שחזר הוא הנגע הראשון[912], או שכיון שהשער הלבן נולד בתוך נגע, הוא מזיק אף על פי שנשאר בלא נגע, וכשיחזור ויפגוש נגע הוא חוזר ומתלוה אליו להפסיד את האדם[913]. וחכמים ור' עקיבא אומרים שאין השער הלבן חשוב באופן כזה סימן טומאה[914], ודינו של הנגע כנגע חדש שאין בו שער לבן שיראה כבתחילה[915], שכדי שהשער הלבן יחשב סימן טומאה, צריך שאותו נגע עצמו שיש בו עכשיו יהפוך את השער ללבן ולא נגע אחר[916], שנאמר: והיא הפכה[917], שהפכתו היא ולא הפכתו חברתה[918], שכשהשער הלבן נשאר ללא נגע בטל כוחו, או שאין שער לבן יכול להתלוות עם נגע אחר[919]. במה דברים אמורים? כשהלך הנגע הראשון לגמרי, אבל כשנשאר הנגע הראשון, אלא שנתמעט ועמד על פחות מכשיעור המטמא – גריס[920], שבאופן כזה נטהר הנגע[921] – והשער הלבן נמצא במקום שבו הנגע עדיין קיים, ולאחר מכן חזר הנגע וגדל לשיעור המטמא, אמר ר' עקיבא שבאופן כזה השער הלבן חשוב סימן טומאה[922], שכיון שנשאר חלק מהנגע הראשון, הרי הוא אותו נגע וקדם לשער הלבן[923], או שמוכח שהנגע הראשון לא התרפא[924], או שבאופן כזה השער הלבן יכול להתלוות לנגע כשחזר וגדל[925]. וחכמים אומרים שאף באופן כזה אין השער לבן חשוב סימן טומאה[926], שכיון שכשנתמעט הנגע ונשאר בו פחות מכשיעור, הרי זה חשוב שהלך הנגע לגמרי, ולאחר שגדל בחזרה, חשוב הוא נגע חדש שהשער הלבן קדם לו[927], או שכדי שהשער הלבן יחשב סימן טומאה, צריך שנגע שלם יקדם לשער הלבן ואין די בחלק מהנגע[928]. הלכה כחכמים[929].

כשיש בנגע אף מחיה

שער לבן שנולד בנגע שיש בתוכו מחיה – והרי הנגע מוחלט לטומאה משום המחיה[930] – ואין בנגע עצמו שיעור לטמא – גריס[931] - אלא רק בצירוף המחיה – שאף באופן כזה הנגע מטמא, לסוברים כן[932] - והלכה המחיה - באופן שמקומה נעשה אף הוא נגע[933] - ונשאר השער הלבן, נחלקו בדינו תנאים: חכמים אומרים שהנגע נשאר מוחלט לטומאה מחמת השער הלבן שבו[934], שנאמר: ושער בנגע הפך לבן[935], שהיה נגע לפני שהפך השער ללבן[936], והרי היה כאן נגע טמא קודם שהפך השער ללבן[937]. ור' שמעון מטהר את הנגע, ואין השער הלבן שבו חשוב סימן טומאה, לפי שלא נהפך השער ללבן על ידי נגע בשיעור המטמא[938], שמקום המחיה החסירו מהשיעור[939], ונאמר: שערה[940], ולא שער מקצתה[941], והוא מוסב על הנגע האמור קודם לכן בכתוב שיש בו שיעור לטמא אף ללא מחיה[942], והיינו שצריך שנגע שיש בו שיעור לטמא בפני עצמו יהפוך את השער ללבן[943], ולא שהשער הלבן יקדם לנגע שהוא בשיעור המטמא בפני עצמו[944], ואף על פי שיש כתוב אחד שמרבה שער לבן באופן כזה וכתוב אחד שממעט שער לבן באופן כזה, ר' שמעון לשיטתו, שהוא דורש בכל מקום טעמא דקרא[945], שדרך השער להתלבן מחמת הנגע והוא סימן לחוזק הנגע – שזה הטעם לכך ששער לבן חשוב סימן טומאה[946] - וכשאין בנגע שיעור לטמא מלבד המחיה, אף המחיה סייעה לגידול השער, ואין כאן סימן גמור לחוזק הנגע[947]. ומכל מקום, כשהיה בנגע עצמו שיעור לטמא מלבד המחיה, אף ר' שמעון מודה שהשער הלבן חשוב סימן טומאה[948], כיון שבאופן כזה יש לנגע כח לגדל שער לבן אף ללא סיוע המחיה[949]. הלכה כחכמים[950]. על שער לבן שצמח בתוך המחיה והלכה המחיה, שאף בו נחלקו חכמים ור' שמעון, עי' לעיל[951].

פשיון

מהותו

פשיון הוא שתפשה הצרעת ותוסיף להתפשט בגוף[952], והרי הוא סימן טומאה[953].

סוגי הנגעים שבהם הוא סימן טומאה

פשיון חשוב סימן טומאה בכל הסוגים של נגעי אדם[954], בין בנגעי עור בשר[955], שנאמר בהם: והנה פשתה המספחת בעור וטִמאו הכהן[956], בין בנגעים בשחין[957], שנאמר בהם: ואם פשה תפשה בעור וטִמא הכהן אֹתו[958], בין בנגעים במכוה[959], שנאמר בהם: אם פשה תפשה בעור וטִמא הכהן אֹתו[960], בין בנתקים[961], שנאמר בהם: והנה לא פשה הנתק וגו' וטִהר אֹתו הכהן[962], הא אם פשה מטמאו[963], וכן נאמר: והנה פשה הנתק בעור וגו' טמא הוא[964], בין בנגעי גבחת וקרחת[965], שנאמר בהם: פֹּרחת[966], מלמד שהיא מטמאה בפשיון[967], שהמילה "פורחת" משמעותה שהיא פושה והולכת[968], או שנאמר בהם: כמראה צרעת עור בשר[969], כשם שעור בשר מטמא בפשיון, כך נגעים בגבחת ובקרחת מטמאים בפשיון[970].

פשיון בין סוגי נגעים

פשיון, אף על פי שהוא סימן טומאה בכל סוגי הנגעים[971], מכל מקום נגע מסוג אחד שפשה למקום שטומאת הנגעים שבו היא מסוג אחר - כגון שפשה מעור הבשר לנתק או לשחין או למכוה ולהפך[972] - אין אותו פשיון חשוב סימן טומאה[973], שנאמר בנגעי עור בשר: לא פשה הנגע בעור[974], בעור פושה ולא בשחין ובמכוה[975], ונאמר בשחין: בשחין פרחה[976] – פשתה[977] – ולא בעור הבשר[978], ועוד נאמר: ואם תחתיה תעמֹד הבהרת לא פשתה[979], מקום שתחתיה הוא פושה ולא בעור הבשר ולא במכוה[980], ונאמר במכוה כמה פעמים "צרעת"[981], ואחד מהם נדרש לתת את האמור בשחין אף במכוה[982], שכמו שאין פשיון משחין לעור הבשר חשוב סימן טומאה, כך אין פשיון ממכוה לעור הבשר חשוב סימן טומאה[983], וכן נאמר בגבחת ובקרחת: וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם[984], משמע שכל הנגע צריך להיות בקרחת או בגבחת[985], ונתקים אינם שוים במראיתם לשאר נגעי אדם[986]. על נגעי גבחת וקרחת שאף הם אינם פושים מזו לזו, ע"ע גבחת; קרחת[987].

מראות הנגעים שבהם הוא סימן טומאה

פשיון חשוב סימן טומאה בכל סוגי מראות הנגעים[988] – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה[989], וכן במראות הפתוכים[990] - שזכר הכתוב פשיון לאחר שזכר את כל מראות הנגעים[991].

בפני עצמו

פשיון הוא סימן טומאה בפני עצמו, ואינו זקוק לסימן טומאה אחר כדי להחליט את הנגע לטומאה[992].

ספק פשיון

ספק פשיון, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שכשהנגע עומד במראיתו יש להחליט את הנגע לטומאה, שמן הסתם פשה הנגע מעט, וכשהנגע כהה ממראיתו אין להחליטו לטומאה, שמן הסתם לא פשה הנגע[993], כיוון שנראה שהוא מתחיל להתרפא[994], או כיון שכשכהה הנגע ניכר הוא אם פשה או לא[995].

מראיתו

אין פשיון חשוב סימן טומאה אלא כשהוא באחד מהמראות שהנגע עצמו מטמא בהם – ובכלל זה אף המראות הפתוכים[996] - אבל היה הפשיון במראה שאין הנגע מטמא בו – כגון שהיתה לבנוניתו חלשה למטה מקרום ביצה[997] - אינו חשוב סימן טומאה[998], שנאמר: והנה פשתה המספחת בעור וטִמאו הכהן צרעת הִוא[999], שלא יטמאנו אלא אם כן המספחת היא צרעת, והיינו אחת ממראות הנגעים[1000], או שנאמר: בֹּהק הוא פרח בעור טהור הוא[1001], שכפי שבוהק – שהוא מראה שלבנוניתו חלשה מהלבנונית של מראות הנגעים המטמאים[1002] – אינו חשוב נגע והוא טהור, אף נגע שמראהו טמא ופשה במראה בוהק, אינו חשוב פשיון[1003], ועוד שכאשר הפשיון הוא למטה ממראות הנגעים, אין זה פשיון של הנגע[1004]. ומכל מקום, כשהיה המראה אחד ממראות הנגעים ופשה במראה אחר שהוא ממראות הנגעים המטמאים, חשוב הוא סימן טומאה[1005], ואפילו מראה הפשיון כהה יותר מלבנוניתו של מראה הנגע עצמו[1006], שנאמר: והנה פשתה המספחת בעור[1007], שאף על פי שהמראה הוא בהרת, והפשיון הוא מספחת – שהיא מראה אחר כהה יותר[1008] – מכל מקום חשוב הוא סימן טומאה[1009], או שנאמר: ואם פשה תפשה[1010], כמראה ושלא כמראה[1011], שכיון שהיה לו לומר "ואם תפשה" וכפל "פשה תפשה", בא הכתוב לרבות פשיון במראות הנגעים אף כשאינו מהמראה של הנגע שחשוב הוא סימן טומאה[1012]. היה מראה הפשיון מאותם המראות שאינם מצטרפים למראה הנגע להחשב כמראה אחד, לסוברים שאין כל מראות הנגעים מצטרפים זה עם זה[1013], יש מן האחרונים סוברים שמכל מקום חשוב הוא סימן טומאה[1014].

שיעורו

פשיון חשוב סימן טומאה בכל שהוא[1015], שלא הזכיר הכתוב שיעור בפשיון, ועוד נאמר: עמד בעיניו לא פשה[1016], אפילו כל שהוא[1017]. במה דברים אמורים? כשהיה הפשיון סמוך לנגע, אבל היה הפשיון רחוק מהנגע, לסוברים שאף פשיון כזה חשוב סימן טומאה[1018], שיעורו כגריס[1019], כפי שבנגעי בתים ובנגעי בגדים שיעורו של פשיון הסמוך הוא כל שהוא ושיעורו של פשיון הרחוק הוא כגריס[1020], שנאמר: אם פשה תפשה המספחת בעור[1021], שכשהיא בעור, היינו כשהיא רחוקה מהנגע, היא צריכה להיות בשיעור מספחת, והיינו שיעורו של נגע שהוא כגריס[1022]. על פשיון בנתק, שיש סוברים שצריך שיעור על מנת להיות חשוב סימן טומאה, ועל אותו שיעור, ע"ע נתק.

על פשיון בכל הגוף, שקרוי פריחה, ופעמים שהוא סימן טהרה, עי' להלן: פריחה.

מקומו

פשיון חשוב סימן טומאה כשהוא פושה חוץ לנגע[1023], אבל נגע שהיה באמצעו מקום נקי בלא נגע, באופן שאינו מטמא משום מחיה – כגון שהוא פחות מכעדשה[1024] - ופשה הנגע לתוכו, נחלקו בדינו תנאים: ר' מאיר אומר שחשוב הוא סימן טומאה[1025], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' אלעזר בן עזריה[1026], שלדעתם פשיון לתוך הנגע חשוב פשיון[1027]. וחכמים ורבן גמליאל ור' עקיבא אומרים שפשיון כזה אינו חשוב סימן טומאה[1028], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' ישמעאל[1029], שלדעתם פשיון לתוך הנגע אינו חשוב פשיון[1030], שנאמר: נגע הנתק[1031], הקיש נגע לנתק, שאין פשיון לתוכו חשוב סימן טומאה[1032], או שנאמר: לא פשה הנגע בעור[1033], ומשמעו מחוץ לנגע[1034], שפשיון לתוכו אינו פשיון לעור אלא למחיה[1035]. ואפילו היה הנגע בכל הגוף למעט מקום נקי באמצעו, אין פשיון לתוכו חשוב סימן טומאה, ואף על פי שכולו לבן חוץ ממקום זה, אין זה חשוב חוץ לנגע[1036]. פשה הנגע לתוך מחיה המטמאת ומיעטה, יש מן האחרונים סוברים שאף ר' מאיר מודה שאין פשיון זה חשוב סימן טומאה[1037], לפי שהתמעטות המחיה הרי היא חלק מריפוי הנגע[1038], או לפי שמחיה המטמאת היא חלק מהנגע – שהרי היא מצטרפת לשיעור נגע[1039] – וממילא אין כאן תוספת לנגע ואין זה פשיון[1040]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שר' מאיר מודה שפשיון כזה אינו חשוב סימן טומאה דוקא כשאין בנגע לבדו שיעור לטמא – גריס[1041] - ללא המחיה[1042], לפי שאז כשפשה הנגע לתוכו ומיעט את המחיה משיעורה, שוב אין המחיה מצטרפת לנגע – שאין מחיה פחות מכשיעור מצטרפת לשיעור נגע, לסוברים כן[1043] – וממילא אין בנגע שיעור לטמא, אבל כשהיה בנגע שיעור לטמא אף ללא המחיה, ופשה הנגע לתוך המחיה, פשיון זה חשוב לדעתו סימן טומאה[1044]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שר' מאיר סובר שכל פשיון לתוך הנגע חשוב סימן טומאה, ואפילו כשפשה לתוך מחיה המטמאת[1045]. פשה הנגע לתוך כל אותו מקום שאין בו נגע והעלימו לחלוטין, יש מן האחרונים סוברים שאף באופן כזה מודה ר' מאיר שאין אותו פשיון חשוב סימן טומאה, שדוקא כשאף לאחר שפשה הנגע נשאר עור הבשר בתוך הנגע יש כאן סימן טומאה, שאז הוא דומה לפשיון כלפי חוץ[1046]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת ר' מאיר שאף כשפשה הנגע לתוך כל אותו מקום שאין בו נגע והעלימו לחלוטין, הרי זה חשוב סימן טומאה[1047]. הלכה כחכמים, שאין פשיון לתוך הנגע חשוב סימן טומאה[1048]. ומכל מקום, שני נגעים נפרדים שביניהם בשר חי – שאין אותו בשר חי חשוב סימן טומאה משום מחיה, לפי שאין מקיף אותו הנגע מכל צדדיו[1049] – ופשה הנגע מאחד לשני באופן שהתחברו הנגעים אחד לשני, הרי זה חשוב פשיון מחוץ לנגע שהוא סימן טומאה[1050], שבשעה שהתחיל הנגע לפשות עדיין כל נגע היה בפני עצמו ונמצא שפשה חוצה לו, ואף על פי שהתחברו ביניהם הנגעים לנגע אחד, חל עליו שם פשיון מההתחלה, ועוד שאפילו לאחר שהתחברו, מכל מקום הפשיון היה כלפי חוץ[1051].

פשיון בנגע בתוך נגע

נגע פנימי שנמצא בתוך נגע חיצוני, וביניהם מבדילה מחית בשר חי – שחשובים הם כשני נגעים שונים[1052] - ונתמעטה המחיה מתוך הנגע הפנימי כלפי חוץ – שאילו נתמעטה מבחוץ כלפי פנים, הרי זה חשוב כלפי הנגע החיצוני כפשיון לתוכו, שאינו חשוב סימן טומאה לסוברים כן[1053] – נחלקו בדינו ראשונים בדעת תנאים: א) רבן גמליאל אומר שחשוב הוא כפשיון ביחס לנגע הפנימי ויש להחליטו לטומאה[1054], ככל פשיון כלפי חוץ שחשוב סימן טומאה[1055], ואף על פי שכלפי הנגע החיצוני חשובה אותה מחיה כחלק מהנגע – שהרי היא מצטרפת לשיעורו[1056] – מכל מקום כלפי הנגע הפנימי חשובה היא כעור בשר רגיל שהנגע הפנימי פשה אליו[1057]. ואף בדעת ר' עקיבא שבמשנה שחולק על דברי רבן גמליאל[1058], יש מן הראשונים סוברים שהוא מודה שפשיון כזה חשוב סימן טומאה, ולא נחלק על רבן גמליאל אלא בענין אחר[1059]. וכן בדעת ר' שמעון שהוסיף על דברי רבן גמליאל[1060], יש מן הראשונים סוברים שלא נחלק על דבריו, אלא בא להוסיף דין אחר[1061]. ב) ור' עקיבא בתוספתא אומר שאף כשהפשיון מבפנים כלפי חוץ אינו חשוב סימן טומאה, ויש להסגיר את הנגע הפנימי[1062], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' עקיבא במשנה שהוא חולק וסובר שאף כלפי הנגע הפנימי אין הפשיון חשוב סימן טומאה[1063], בין כשנתמעטה המחיה ובין שהלכה לה לגמרי[1064], שכיון שפשיון באותו מקום אינו חשוב סימן טומאה ביחס לנגע החיצון – שהרי הוא פשיון לתוכו, שאינו חשוב סימן טומאה לסוברים כן[1065] – כך אינו חשוב סימן טומאה ביחס לנגע הפנימי[1066], כיון שאין כאן פשיון לעור הבשר הרגיל, אלא פשיון לתוך מחית בשר חי שנמצאת בתוך נגע[1067], ודינה של מחיה כזו כדין הנגע עצמו – שהרי היא מצטרפת לשיעור נגע[1068] - ואין נגע פושה לתוך נגע[1069], או שכיון שנתמעטה המחיה המפרידה בין הנגעים, הרי זה חשוב כנגע אחד, והפשיון הוא לתוכו[1070], או שכיון שפשיון זה ממעט את המחיה שבתוך הנגע החיצוני, יש לתלות שהוא חלק מריפוי הנגע החיצוני[1071]. ג) ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם בדעת ר' עקיבא, שדוקא כשהלכה המחיה לגמרי אין הפשיון חשוב סימן טומאה אפילו כשהוא מבפנים כלפי חוץ, שכיון שנעשה הכל נגע אחד, אף שפשה מבפנים כלפי חוץ חשוב הוא כפושה לתוך הנגע[1072]. ד) ובדעת ר' שמעון, שאמר שכשהמחיה יתירה מכעדשה, המותר סימן פשיון לפנימית[1073], יש מן הראשונים סוברים שהוא מודה לדברי ר' עקיבא שאף פשיון מהנגע הפנימי כלפי חוץ אינו חשוב סימן טומאה, אבל דוקא כשהמחיה שביניהם נצרכת כולה לטומאת הנגע החיצוני, היינו שהיא בשיעור כעדשה – שהוא השיעור שבו המחיה חשובה סימן טומאה[1074] – אבל כשהיא יתירה משיעור זה, פשיון מבפנים כלפי חוץ חשוב סימן טומאה[1075], שכיון שמקום זה של המחיה אינו נצרך לטומאת הנגע החיצוני, ממילא חשוב הוא כפשיון לעור הבשר ולא כפשיון לנגע[1076]. לסוברים שמחלוקת היא, הלכה כר' עקיבא[1077], שהלכה כר' עקיבא מחבירו[1078], או שכיון שמצינו סתם משנה בהמשך כר' עקיבא, הרי זה מחלוקת ואחר כך סתם, והלכה כסתם[1079].

במקום רחוק

פשיון שאינו סמוך לנגע אלא רחוק ממנו, אמרו בתוספתא שאינו חשוב סימן טומאה בנגעי אדם[1080], שבאופן כזה אין הנגע ראוי להיראות כולו כאחד[1081]. ואף כשהפשיון סמוך לנגע, אלא שהתחיל קודם כל רחוק מהנגע ורק לאחר מכן הגיע סמוך לנגע, יש מן האחרונים סוברים שאינו חשוב סימן טומאה, לפי שלא התחיל סמוך לנגע[1082]. ויש מן הראשונים סוברים שאף פשיון הרחוק חשוב סימן טומאה בנגעי אדם[1083], כשם שהוא חשוב סימן טומאה בנגעי בגדים ובנגעי בתים[1084], ובלבד שלא יפסיק בינו לנגע דבר שאינו מטמא בנגעי עור בשר, כגון שחין ומכוה ובוהק[1085], אלא שיש הבדל בינו לבין פשיון הסמוך לנגע בשיעורו, ועל הבדל זה עי' לעיל[1086]. ומכל מקום, אף לסוברים שפשיון הרחוק חשוב סימן טומאה, יש מן האחרונים סוברים שאין זה אלא כשהוא באותו אבר שבו נמצא הנגע עצמו, אבל כשהוא באבר אחר בגוף אינו מטמא, שכיון שהוא מחולק לגמרי מהנגע, לא שייך לקרותו פשיון אלא נגע אחר[1087].

פשיון באופן שזז הנגע

נגע שפשה מצד אחד והתמעט מצד אחר, באופן שאילו לא פשה הנגע לא היה במה שנשאר שיעור נגע, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים: א) ר' עקיבא סובר שחשוב הוא סימן טומאה, שכל תוספת באיזה אופן שתהיה חשובה פשיון[1088], ולכן נגע בשיעור גריס, שפשה כחצי גריס ועוד, ונמתעט האום – היינו הנגע המקורי[1089] - כחצי גריס, או שפשה הנגע כגריס ועוד, ונעלם האום לגמרי, הרי הנגע מוחלט לטומאה[1090]. ואפילו זז הנגע באופן שאינו גדול יותר ממה שהיה קודם לכן, כגון שפשה כחצי גריס ונמתעט האום כחצי גריס, או פשה כגריס שלם ונעלם האום לגמרי, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים בפירוש דברי ר' עקיבא שחשוב פשיון והנגע מוחלט לטומאה[1091]. ויש מן האחרונים סוברים שבאופן שזז הנגע ואינו גדול יותר ממה שהיה, מודה ר' עקיבא שאין כאן פשיון, אלא שיש כאן נגע חדש שיראה כבתחילה[1092]. ב) וחכמים סוברים שאינו חשוב סימן טומאה, שפשיון חשוב סימן טומאה דוקא באופן שהוא מהווה תוספת על הנגע הראשון[1093], ולכן כשפשה הנגע כחצי גריס ועוד ונתמעט האום כחצי גריס, הרי הנגע טהור[1094], כיון שלא נשאר נגע שלם מלבד הפשיון[1095], וכשפשה הנגע כגריס ועוד ונעלם האום לגמרי, יראה כבתחילה[1096], שיסגירנו כאילו הוא נגע חדש[1097]. הלכה כחכמים[1098].

במקום שאינו ראוי לנגע

פשיון לתוך מקום שאינו ראוי לנגע – כגון שאינו בעור הבשר[1099], או שהוא בבית הסתרים[1100] – אינו חשוב סימן טומאה[1101], שכיון שאותו מקום אינו מטמא בעיקר הנגע, אין הוא מטמא אף בפשיון לתוכו[1102]. במה דברים אמורים? כשלא היה ראוי המקום לנגע מצד עצמו, אבל כשהוא ראוי לנגע מצד עצמו, אלא שאינו מטמא מכיון שאי אפשר לראותו כולו כאחד – כגון בראש חוטמו או בראש אצבעו[1103] – יש מן הראשונים סוברים שפשיון לאותו מקום חשוב סימן טומאה[1104], כיון שבאופן כזה אפשר לראות את הנגע כולו כאחד, שהרי הפשיון הוא בכל שהוא[1105], או שדוקא את גוף הנגע צריך לראות כאחד, והפשיון אינו חלק מגוף הנגע[1106]. היה הפשיון במקום שאי אפשר לראותו בראיה אחת ביחד עם הנגע, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאינו חשוב סימן טומאה[1107]. ויש מן האחרונים סוברים שאפילו כשאי אפשר לראות את הפשיון בראיה אחת ביחד עם הנגע, מכל מקום חשוב הוא סימן טומאה, שדוקא על תחילת הנגע הקפיד הכתוב שיהיה רואהו כולו כאחד[1108]. על נגע הסמוך למקום שאינו ראוי לנגע, שיש סוברים שאינו מטמא, כיון שאינו ראוי לפשיון, עי' לעיל[1109].

על פשיון לתוך בוהק, שנחלקו ראשונים אם הוא חשוב סימן טומאה, ע"ע בוהק[1110].

זמן טומאתו

הפשיון אינו חשוב סימן טומאה בתחילת ראייתו[1111], אלא דוקא לאחר הסגר[1112], שנאמר: אחרי הראֹתו אל הכֹהן לטהרתו[1113], שאין חשוב סימן טומאה אלא מה שיפשה אחרי שראהו הכהן[1114], לפי שאין התוספת ניכרת אלא על ידי ההשואה בין מה שהיה שיעור הנגע בתחילת עומדו לפני הכהן לבין מה שהיה לאחר ההסגר[1115], ואפילו ראהו הכהן וקודם שהספיק להסגירו פשה הנגע, אין הפשיון חשוב סימן טומאה[1116], שנאמר: לטהרתו[1117], אינו נזקק לו הכהן להחליטו בפשיון, אלא משעה שהוא רואהו, אם לטומאה – שנקרא עליו שם טומאה, והיינו בסוף שבוע ראשון[1118] - אם לטהרה[1119] – בסוף שבוע שני[1120], שכשאינו משתנה מטהרו הכהן, לסוברים כן[1121] - או שאינו נזקק לו הכהן להחליטו בפשיון אלא משעה שהוא רואהו מטומאה לטהרה[1122], ואינו נזקק לו בשעה שהוא רואהו מטהרה לטומאה[1123], והיינו שמחליטו הכהן בפשיון דוקא כשרואהו בתוך ימי טומאתו כדי לבדוק אם הוא יכול לטהרו, והיינו לאחר הסגר[1124], או שאין הכהן פוסק את דינו של הנגע בשעה שהוא פושה, אלא ממתין לו שיסיים לפשות ואז מסגירו[1125], ועוד שלא הוזכר בכתוב פשיון אלא לאחר ההסגר[1126]. פשיון לאחר ההסגר חשוב סימן טומאה בין לאחר הסגר ראשון[1127], ובין לאחר הסגר שני[1128] – בנגעים שבהם יש הסגר שני[1129] - וכן הוא חשוב סימן טומאה לאחר הפטור[1130], והיינו כשפשה הנגע לאחר שעמד בעיניו שני שבועות ונפטר, לסוברים כן[1131], או שפשה הנגע לאחר שהוחלט והלכו להם סימני הטומאה ונפטר[1132], שנאמר: אם פשה תפשה[1133], מכל מקום[1134].

פשיון בתוך ימי ההסגר

פשיון בתוך ימי ההסגר, שאינו נראה בסוף ימי ההסגר, נחלקו בדינו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים: א) בדעת חכמים, שמטהרים כנסה ופשתה ופשתה וכנסה[1135], ובפירוש דברי התורת כהנים, שנגע שכנס ופשה או פשה וכנס כאילו לא פשה[1136], יש סוברים שאינו חשוב סימן טומאה[1137], ולכן נגע שפשה בתוך ימי הסגרו ולאחר מכן כנס, או שכנס בתוך ימי הסגרו ולאחר מכן פשה, באופן שבסוף ההסגר הרי הוא כמו שהיה בתחילתו, הרי הוא כפי שהיה בתחילתו[1138], בין בהסגר ראשון[1139], שמסגירו שנית[1140], ובין בהסגר שני[1141], שפוטרו לסוברים כן[1142], שנאמר: וראהו הכהן וגו' לא פשה[1143], שאף על פי שפשה קודם לכן, מכל מקום כשראהו הכהן לא פשה[1144], או שנאמר: והנה הנגע עמד בעיניו[1145], שאף על פי שקודם לכן השתנה הנגע, בזמן הראיה עמד מתנועתו[1146]. ואף בדעת ר' עקיבא, שמטמא נגע שכנס ופשה או פשה וכנס[1147], יש סוברים שהוא מודה שנגע שפשה וכנס ולהפך תוך כדי אותו הסגר, הרי הוא כמו שהיה, ולא נחלק על חכמים אלא בענין אחר[1148]. ואפילו ראהו הכהן תוך כדי ימי ההסגר ומצאו שפשה, אין אותו פשיון חשוב סימן טומאה עד שיראה הכהן את הפשיון בסוף ימי ההסגר, שנאמר: אחרי הראֹתו אל הכֹהן לטהרתו[1149], אינו נזקק לו אלא משעה שהוא רואה אותו מטומאה לטהרה, והיינו לאחר ימי ההסגר[1150]. ב) ויש סוברים בדעת ר' עקיבא, שאף פשיון באמצע ימי ההסגר חשוב סימן טומאה, כיון שמכל מקום הנגע כבר נמשך בגוף[1151], ולא הקפידה תורה אלא שיהיה פשיון כל שהוא[1152]. ג) ויש סוברים בדעת ר' עקיבא שדוקא כשפשה הנגע וכנס או כנס ופשה ביום האחרון להסגר חשוב הוא סימן טומאה, כיון שהשתנה ביום שבו הוא ראוי להיראות לכהן[1153]. ד) ויש סוברים בפירוש דברי התורת כהנים, שהולכים אחרי האחרון, ולכן כשהנגע כנס ולאחר מכן פשה, חשוב הוא סימן טומאה, בין בסוף השבוע הראשון ובין בסוף השבוע השני[1154]. הלכה, לסוברים שמחלוקת היא, נגע שכנס ופשה או פשה וכנס בתוך ימי הסגרו, הרי הוא כמו שהיה[1155].

כנס בסוף הסגר ופשה לאחר מכן

נגע שכנס בסוף הסגרו באופן שעדיין הוא חשוב לנגע – שמתחילתו היה יותר מגריס, ואף לאחר שכנס יש בו גריס[1156] - ולאחר מכן פשה, וכגון שכנס בסוף השבוע הראשון, והסגירו שנית – כדין נגע שלא השתנה[1157], ולסוברים שאין פוטרים נגע שכנס בסוף השבוע[1158] - ובסוף השבוע השני פשה שוב אך אינו גדול יותר ממה שהיה מתחילתו, או שכנס בסוף השבוע השני, ופטרו הכהן – כדין נגע שלא השתנה, לסוברים כן[1159] – ולאחר הפטור פשה שוב אך אינו גדול יותר ממה שהיה מתחילתו, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים, שר' עקיבא אומר שחשוב הוא סימן טומאה, והנגע מוחלט לטומאה, שהרי פשה, וחכמים אומרים שאין זה חשוב סימן טומאה, והנגע טהור, לפי שאינו גדול יותר ממה שהיה בתחילתו[1160]. ויש מן האחרונים סוברים שאף ר' עקיבא מודה שאין זה חשוב סימן טומאה, שאין פשיון אלא כשהנגע גדול יותר ממה שהיה מתחילתו[1161].

נגע שכנס ופשה ולהפך לאחר הפטור

נגע שכנס לאחר הפטור וחזר ופשה או שפשה לאחר הפטור וחזר וכנס, באופן שחזר להיות כמו שהיה קודם לכן, אמרו בתוספתא שאין אותו פשיון חשוב סימן טומאה[1162], וכן יש מן הראשונים סוברים כן[1163], ואף בדעת ר' עקיבא, שמטמא באופנים מסוימים נגע שכנס ופשה או שפשה וכנס[1164], יש מן הראשונים סוברים שהוא מודה שנגע כזה לאחר הפטור נשאר בטהרתו[1165], שכיון שפטרו הכהן ואינו זקוק לו, לא מחויב להראותו, הואיל וחזר הנגע לכמות שהיה[1166], ועל דינו של נגע כזה, אם חשוב הוא כנגע חדש שיראה כבתחילה או שהוא חשוב כאותו נגע קודם, וטהור, עי' לעיל[1167]. ובדעת הראשונים הסוברים בדעת ר' עקיבא שנגע שפשה בתוך ימי ההסגר, אף על פי שחזר בסוף ימי ההסגר לכמות שהיה, אותו פשיון חשוב סימן טומאה[1168], יש מן האחרונים סוברים שאף כשפשה וכנס או כנס ופשה לאחר הפטור, הרי זה חשוב סימן טומאה, לפי שכבר פשה הנגע בגוף[1169]. במה דברים אמורים? כשהיה הנגע בשיעור מצומצם לטמא בנגעים – כגריס[1170] – אבל היה הנגע בשיעור גדול יותר, וכנס אותו מותר ולאחר מכן פשה, יש מן הראשונים סוברים שבין חכמים ובין ר' עקיבא מודים שאותו פשיון חשוב סימן טומאה[1171].

נגע שכנס ופשה יותר ממה שהיה

נגע שכנס לאחר הפטור וחזר ופשה יותר ממה שהיה קודם לכן, ובאופן שאילו היה חוזר לכמות שהיה לא היתה אותה חזרה חשובה פשיון[1172], יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים: ר' עקיבא ור' יהודה סוברים שהוא טמא מוחלט, וחכמים סוברים שהוא טהור, שאין הפשיון לדעתם מטמא אחר הפטור, אלא אם כן עמד כל הנגע במקומו[1173].

פשיון בנגע שדרכו להשתנות

נגע שידוע שדרכו להשתנות, כגון שבסוף השבוע הראשון להסגרו רואהו הכהן שפשה ומיד כנס לעיניו ושוב פשה ושוב כנס – שבאופן כזה הרי הוא כמו שהיה ומסגירים אותו שנית, לסוברים כן[1174] – יש מן האחרונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים: ר' עקיבא אומר שדינו כנגע רגיל, ופשיון שבו בסוף השבוע השני חשוב סימן טומאה[1175], וכפי שפריחה שעשויה להשתנות עדיין חשובה פריחה[1176]. וחכמים אומרים שאין פשיון שבו חשוב סימן טומאה כיון שהוא עשוי להשתנות כל שעה[1177], ואין ללמוד מפריחה שהיא חידוש, שכן הפורח מן הטמא טהור ומן הטהור טמא[1178].

מחיה

מהותה וטעמה

המחיה היא בשר חי בתוך המקום הצרוע[1179], והיא סימן טומאה[1180], לפי שהימצאותה באמצע הנגע מלמדת שהחולי ממנו צמח הנגע הוא פנימי, ולכן הוא מגיע מבחוץ כלפי פנים, ואילו היה החולי חיצוני בלבד, היה ראוי לו להתחיל מהמרכז ולהתפשט לצדדים[1181], או שהימצאות מחיה באמצע הנגע מלמדת על לחותו, וצרעת היא נגע שיש בו לחות ואינה יבשה, והדבר מלמד על חוזק הנגע[1182].

סוגי הנגעים שבהם היא סימן טומאה

המחיה חשובה סימן טומאה בין בנגעי עור בשר[1183], שנאמר בהם: ומחית בשר חי בשאת וגו' וטִמאו הכהן[1184], ובין בנגעי גבחת וקרחת[1185], שנאמר בהם: צרעת[1186], לרבות מחיה[1187], שנקראת "צרעת"[1188], שנאמר בה: צרעת נושנת הִוא[1189], או שנאמר בהם: כמראה צרעת עור בשר[1190], כשם שנגעי עור בשר מטמאים במחיה, כך נגעים בגבחת ובקרחת מטמאים במחיה[1191]. אבל בנגעי שחין ומכוה אין המחיה חשובה סימן טומאה[1192], שלא הוזכרה בהם מחיה[1193], ועוד שמחיה היא של בשר חי[1194], ושחין ומכוה אינם בשר חי[1195], שבשרם לקוי[1196], או שלאחר שהזכיר הכתוב את סימני הטומאה של מכוה, נאמר: הִוא[1197], לומר לך שמכוה מוחלטת לטומאה דוקא בסימנים אלו ולא במחיה, ולמדים בגזרה-שוה* "צרעת" "צרעת" ממכוה לשחין[1198]. וכן אין המחיה חשובה סימן טומאה בנתקים[1199], שאף בהם לא הוזכרה מחיה[1200].

מראות הנגעים שבהם היא סימן טומאה

המחיה היא סימן טומאה בכל מראות הנגעים[1201] – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה[1202], וכן במראות הפתוכים[1203] – ואף על פי שזכר הכתוב מחיה רק במראה השאת: ומחית בשר חי בשאת[1204], נאמר: נגע צרעת[1205], לרבות שאר המראות[1206], ונלמד מכך שנאמר הן "נגע" והן "צרעת"[1207], או ששם זה כולל את כל המראות[1208], או שלמדים מכך שנאמר בבהרת: נגע צרעת הוא[1209], ונאמר בשאת: צרעת הוא[1210], להקישם זה לזה וליתן את האמור בזה בזה, ואף תולדותיהם כיוצא בהם[1211].

בפני עצמה

מחיה היא סימן טומאה בפני עצמה, ואינה זקוקה לסימן אחר כדי להחליט את הנגע לטומאה[1212], בין במראה בהרת ובין במראה שאת[1213], שנאמר: צרעת נושנת הִוא[1214], היא טמאה ואינה צריכה דבר אחר לסעדה[1215], שאילו היה צורך בסימן נוסף, היה הכתוב אומר "הם"[1216], או שנלמד מהמילה "נושנת", והוא הולך דוקא על המחיה בפני עצמה, שמטמאת אפילו הייתה ישנה – היינו שקדמה לנגע[1217] - ולא על השער הלבן - שנאמר עמה[1218] - שאינו מטמא כשהוא ישן, דהיינו כשקדם לנגע[1219], ועוד שנאמר: וביום הראות בו בשר חי יטמא[1220], הרי המחיה לבדה[1221]. ואף על פי שנאמר: והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת[1222], לא בא הכתוב לומר שצריך שני סימנים כדי לטמא, אלא נדרש הוא בענין אחר[1223].

מראיתה

המחיה, אמרו בה שהיא חשובה סימן טומאה בכל מראה[1224], והיינו שאינה צריכה להיות מראה לבן דוקא[1225] - בניגוד לשאר סימני הטומאה שמראיתם לבנה[1226] - אלא שבמראיתה המסוימת, וכן במראיתה ביחס לאדם, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהמחיה חשובה סימן טומאה בכל מראה שתהיה, בין שחור, בין לבן ובין אדום[1227], אף על פי שאינה במראה עור הבשר של אותו אדם[1228], ובלבד שלא תהיה מראיתה מארבעת מראות הלובן שהנגע מטמא בהם[1229], שהרי אז היא נגע ולא מחיה[1230]. ויש מן האחרונים סוברים שהמחיה אינה חשובה סימן טומאה בכל מראה לבן, ואפילו הוא למטה מארבעת מראות הלובן, שמראה כזה חשוב בוהק שאינו מטמא משום מחיה, לסוברים כן[1231]. ויש מן הראשונים סוברים שהמחיה אמנם חשובה סימן טומאה בכל מראה שתהיה, אבל דוקא כשהיא במראה עור הבשר של אותו אדם שבו הנגע[1232], והיינו שבכושי היא חשובה סימן טומאה במראה שחור, ובגיחר במראה אדום, ובלבקן במראה לבן, ובגרמני במראה אודם עם מעט לובן[1233], שדוקא באופן כזה המחיה מלמדת שהנגע בא מבחוץ, ולכן הוא הגיע להיקף הנגע קודם שהגיע למרכזו, אבל מחיה שהיא במראית אחרת ממראית עור הבשר של אותו אדם, אינה חשובה סימן טומאה[1234].

צורתה

המחיה חשובה סימן טומאה בכל צורה שתהיה, ובלבד שיהיה בה להכניס מרובע כשיעור[1235].

שיעורה

המחיה אינה חשובה סימן טומאה בכל שהוא אלא היא צריכה שיעור[1236], ושיעורה כעדשה[1237], מרובעת[1238], שהוא מקום ארבע שערות[1239], שתי שערות לאורך על שתי שערות לרוחב[1240], בתוספת הרווח שביניהן כשהן גדלות בעור האדם[1241], שנאמר: שער לבן ומחית בשר חי[1242], מה שער לבן מקום שתי שערות – שאין שער לבן חשוב סימן טומאה עד שיהיו בנגע שתי שערות לבנות[1243] – אף מחיה מקום שתי שערות[1244], שכיון שחיברם הכתוב בוא"ו, בא לומר שהם שוים בשיעור מקומם[1245], ואף על פי שלפי זה די בשיעור אורך שתי שערות על רוחב שערה אחת, יש לנו לקיים את פשט הכתוב ככל שנוכל, וכיון שפשט הכתוב הוא שיש צורך בשער לבן ובמחיה יחד כדי להחליט את הנגע לטומאה, אלא שלמעשה די בסימן טומאה אחד – שהן שער לבן והן מחיה חשובים סימן טומאה בפני עצמם[1246] – לכל הפחות נצריך שיעור של שניהם יחד במחיה כדי שתחשב סימן טומאה, והיינו שתי שערות על שתי שערות[1247]. ויש מן הראשונים סוברים ששיעור המחיה הוא הלכה-למשה-מסיני*, ואין הלימוד מן הכתוב אלא אסמכתא ורמז[1248]. שיעור זה של המחיה צריך להיות רצוף, אבל מחיה בשיעור חצי עדשה אינה מצטרפת למחיה נוספת בשיעור חצי עדשה כדי להחשב סימן טומאה[1249], ואפילו ששתיהן נמצאות בתוך הנגע[1250], שנאמר: מחית[1251], בלשון יחיד, ולא מחיות[1252].

שערות במחיה

מחיה שהיו בתוכה שערות, בין שערות שחורות ובין שערות לבנות, יש מן האחרונים סוברים שאין השערות ממעטות את המחיה משיעורה, כפי ששערות שבתוך נגע אינן ממעטות אותו משיעורו[1253].

מקומה

המחיה אינה חשובה סימן טומאה כשהיא מחוץ לנגע[1254], ואף כשהיא בתוך הנגע אינה חשובה סימן טומאה בכל מקום אלא דוקא כשהיא באמצע הנגע[1255], שנאמר: ומחית בשר חי בשאת[1256], שתהיה המחיה מבוצרת – באמצע, כמו מבצר שבאמצע העיר[1257], או כמו עיר בצורה שחומה מסובבת אותה[1258] – בשאת[1259], ואילו היה הבשר החי בצדדי הנגע, הרי זה סימן שהנגע מתחיל להתרפא, שהוא הולך ומתקטן מהצדדים עד שיכלה[1260]. על שיעור הנגע שמסביב למחיה, שצריך להיות ברוחב של שתי שערות מכל צד, עי' לעיל[1261]. נגע ששיעורו יותר מגריס – שאז נגע שמסביב למחיה בשיעור עדשה יכול להיות באופנים מסוימים ברוחב של לפחות שתי שערות מכל צד אפילו כשאין המחיה נמצאת בדיוק באמצע הנגע[1262] - יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף בו צריכה המחיה להיות באמצע הנגע ממש, וכשאינה באמצע הנגע ממש אינה חשובה סימן טומאה, אף על פי שיש מכל צדדיה נגע ברוחב של לפחות שתי שערות, לפי שהיא אינה מבוצרת ממש בנגע[1263]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שמחיה שנמצאת בתוך נגע ששיעורו יותר מגריס אינה צריכה להיות באמצע הנגע ממש, אלא די לה שיהיה לה רוחב של לפחות שתי שערות מכל צד, ואפילו שבחלק מהצדדים יש מרחק גדול יותר מצדדים אחרים[1264].

מחיה באמצע ובצדדים

מחיה שנולדה באמצע הנגע לאחר או תוך כדי שהתחיל הנגע להתמעט מן הצדדים, יש מן האחרונים סוברים שאף במקום שעדיין יש שיעור של נגע מסביב למחיה –שהיה הנגע מתחילתו יותר מגריס, ואף לאחר שהתמעט יש בו שיעור של גריס[1265] - אין המחיה חשובה סימן טומאה, לפי שדוקא כשנולדה מחיה לבד באמצע הנגע יש לומר שהיא סימן טומאה ולא התחלת רפואה, אבל כשביחד עם המחיה נתמעט הנגע אף מן הצדדים, וכל שכן כשהתחיל הנגע להתמעט מן הצדדים ואחר כך נולדה המחיה, הרי זה סימן שהנגע מתחיל להתרפא, ואף הבשר החי שנולד בתוך הנגע הוא חלק מהריפוי[1266]. ומדברי התורת כהנים נראה, וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאף כשהתחיל הנגע להתמעט מן הצדדים, מחיה שנולדה בתוכו חשובה סימן טומאה[1267].

מחיה שבתוכה נגע

מחיה שנמצאת באמצע נגע, ובתוך המחיה יש נגע נוסף – שחשובים הם כשני נגעים שונים[1268] - באופן שיש במחיה בפני עצמה כשיעור – שיש בה שיעור שתי שערות על שתי שערות בכל צד[1269] - נחלקו תנאים בדינה: תנא קמא ור' שמעון אומרים שהיא חשובה סימן טומאה לנגע החיצוני[1270], שהרי היא נמצאת באמצעו[1271], ואף על פי שיש בתוכה נגע נוסף אין היא בטלה מחמת הנגע שבתוכה, כיון שהתורה עשאתה כנגע לכל דבר, שהרי היא משלימה לשיעור נגע[1272]. ור' יוסי אומר, וכן יש מן הראשונים סוברים אף בדעת ר' עקיבא, שאינה חשובה סימן טומאה[1273], לפי שאנו רואים את הנגע שבתוך המחיה כאילו הוא שחין במקום המחיה[1274], ושחין שחלק את המחיה, אינה חשובה סימן טומאה[1275], שאין המחיה חשובה סימן טומאה עד שתהיה כולה בשר חי ולא יהיה בתוכה כלום[1276], שכיון שהמחיה חידוש היא, שכשהכל נגע אין כאן סימן טומאה, וכשיש בתוך הנגע בשר אדם כדרכו יש כאן סימן טומאה, אין לך בו אלא חידושו, שדוקא כשיש מחיה שלמה היא חשובה סימן טומאה, ולא כשיש בתוכה נגע[1277]. הלכה שמחיה שיש בתוכה נגע נוסף חשובה סימן טומאה[1278].

מחיה שאינה עור בשר

המחיה אינה חשובה סימן טומאה אלא כשהיא עור בשר, אבל מקום שאינו לא נגע ולא עור בשר, כגון כל אותם המקומות שאינם ראויים לנגעי עור בשר – כגון שאינם בעור הבשר[1279], או שהם בבית הסתרים[1280] – אינו חשוב מחיה אף כשיש נגע עור בשר מסביבו[1281], לפי שאינו חשוב בשר, או שאף כשהוא חשוב בשר אין הוא חשוב בשר חי[1282], ולכן תוך העין ותוך האוזן ותוך החטם ותוך הפה והקמטין והקמטין שבצואר ותחת הדד ובית השחי וכף הרגל והצפורן, כל אלו אינם מטמאים משום מחיה[1283], וכן הראש והזקן, בין שיש בהם שער – שאז הם מטמאים בנתקים ולא בנגעי עור בשר[1284] – ובין שנקרחו – שאז הם מטמאים בנגעי גבחת וקרחת ולא בנגעי עור בשר[1285] - והשחין והמכוה, בין קודם שנתרפאו כלל – שאז הם אינם מטמאים בנגעים כלל[1286] – ובין שנעשו צרבת – שאז הם מטמאים בשחין ובמכוה ולא בנגעי עור בשר[1287] – כל אלו אינם מטמאים משום מחיה[1288], שהם אינם חשובים מחית בשר חי[1289]. ואפילו היתה רוב המחיה בשר חי, ובאו שחין ומכוה ונכנסו בתוכה – ומיעטוה מהשיעור[1290] – או שחלקוה – ואין בכל אחד מהחלקים בפני עצמו כשיעור[1291] - או שהקיפוה והפסיקו בינה לבין הבהרת, אינה חשובה סימן טומאה[1292].

בראשי אברים

ראשי אברים[1293], יש מן הראשונים סוברים שאף כשאפשר לראות את כל הנגע שבהם כאחד – שרק באופן כזה נגע שבהם מטמא[1294] – אין המחיה סימן טומאה בהם[1295], לפי שהיא חולקת את הנגע ונמצא מקצתו יורד מכאן ומקצתו מכאן[1296], ומתוך שהמחיה בתוכו נמצא שאין העין שולטת בכולו כאחד[1297], לפי ששינוי המראות מבלבל את העין בהיות המקום משופע[1298], או שמכל מקום אין המחיה נראית בראיה אחת כשהיא מבוצרת בתוך הנגע[1299], או לפי שהם סוברים ששיעור המחיה לטמא הוא מלבד שיעורו של הנגע[1300], וממילא כשמתווספת המחיה לנגע אי אפשר לראותו כולו כאחד[1301], או שכיון שפעמים המחיה נמצאת בנגע בנוסף לשיעור הנגע, ואז אי אפשר לראותו כאחד, לא חילקו חכמים בין מחיה למחיה[1302]. ויש מן הראשונים סוברים שאותה שאמרו שראשי אברים אינם מיטמאים משום מחיה[1303], אין זה אלא בסתם ראשי אברים שאי אפשר לראות את כולם כאחד, אבל כשאפשר לראות את כולם כאחד, אף המחיה שבהם חשובה סימן טומאה[1304]. ויש מן האחרונים סוברים שבסתם נגע שבראשי אברים, אף שכשהוא בלי מחיה אפשר לראותו כולו כאחד, המחיה מפסקת בין החלקים ואי אפשר לראותו כולו כאחד, אבל באדם שראשי אצבעותיו עבים וגסים, אף כשיש בנגע מחיה אפשר לראותו כולו כאחד, וממילא מחיה בנגע שבהם חשובה סימן טומאה[1305].

זמן טומאתה

המחיה חשובה סימן טומאה בכל זמן שתגיע בנגע[1306], בין בתחילת ראייתו[1307], כשהובא אל הכהן בפעם הראשונה[1308], או לאחר שהובא אל הכהן וקודם שהספיק להסגירו[1309], בין לאחר הסגר ראשון[1310], בין לאחר הסגר שני[1311], ובין לאחר הפטור[1312], שנולדה מחיה בנגע לאחר שאמר לו הכהן שהוא טהור[1313], ואף על פי שפשיון אינו חשוב סימן טומאה בתחילתו אלא רק לאחר הסגר[1314], שונה הוא דינה של המחיה, שנאמר בה בתחילת ראיית הנגע: נגע צרעת וגו' והובא אל הכהן וראה הכהן וגו' ומחית בשר חי וגו' וטִמאו הכהן[1315].

זמנה ביחס לנגע

המחיה חשובה סימן טומאה בין כשקדם הנגע למחיה ובין כשקדמה המחיה לנגע[1316], שנאמר בה: נושנת[1317], מלמד שהיא מטמאה שלא הפוכה[1318], והיינו שקדמה לנגע, שכל דבר הקודם לחברו נקרא ישן[1319], ונאמר: הִוא[1320], מלמד שהיא מטמאה הפוכה[1321], שהכתוב "צרעת הִוא" בא ללמדנו שבכל אופן שתהיה חשובה סימן טומאה[1322], או שהכתוב "הִוא בעור בשרו" בא ללמדנו שאפילו כשנולדה המחיה לאחר שכבר היה הנגע בעור בשרו היא חשובה סימן טומאה[1323], או שכיון שלא נאמר בה: והיא הפכה – כפי שנאמר בשער לבן[1324] – ממילא היא חשובה סימן טומאה אפילו כשקדמה לנגע[1325].

על דינה של מחיה שנולדה בנגע לאחר שפרח הנגע בכל הגוף, עי' להלן[1326].

פריחה

מהותה

פריחה היא שהצרעת פורחת בכל גופו של המנוגע[1327], כמו פרח שמתפשט בגידולו[1328], וגופו של המנוגע הופך ללבן[1329].

מראות הנגעים שבהם שייכת הפריחה

הפריחה, אף על פי שנאמרה בכתוב על נגע במראה שאת[1330], שייכת בכל מראות הנגעים[1331] – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה[1332], וכן המראות הפתוכים[1333] - שנאמר: ואם פרוח תפרח הצרעת[1334], לרבות שאר המראות[1335], שצרעת הוא שם כולל לכל מראות הנגעים[1336], או שנאמר: והנה כסתה הצרעת[1337], לרבות שאר המראות[1338].

מראיתה

מראיתה של הפריחה היא המראה של כל אחד ממראות הנגעים שמראות הנגעים מטמאים בהם[1339], בין המראות הלבנים – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה[1340] - בין המראות הפתוכים[1341], שנאמר: אם פרוח תפרח הצרעת[1342], לרבות שאר המראות[1343], שכל מראות הנגעים נקראים בשם צרעת[1344], או שנאמר: והנה כסתה הצרעת[1345], לרבות שאר המראות[1346], שצרעת היא שם כולל לכל סוגי המראות[1347], ואפילו היה הנגע במראה אחד ממראות הנגעים והפריחה במראה אחר ממראות הנגעים, בכל אופן היא חשובה פריחה[1348]. על פריחה במראה בוהק, שאינה חשובה פריחה, ועל שיעורו של הבוהק שמעכב את הפריחה, ע"ע בוהק[1349].

שיעור הפריחה

שיעור הפריחה הוא פריחת הנגע בכל הגוף ממש – למעט אותם מקומות שאינם מעכבים את הפריחה[1350] - ואין די בפריחת הנגע ברוב הגוף[1351], שאין אומרים בפריחה רובו-ככולו*[1352], ואפילו כסה הנגע כמעט את כל גופו של האדם המנוגע, ונשאר פחות מכגריס שלא פרח, הרי זה מעכב את הפריחה[1353], אף על פי שמה שנשאר אינו ראוי לקבל נגע – שאין נגע מטמא בפחות מכגריס[1354] – שנאמר: כֻּלו הפך לבן[1355], שכשנשאר אפילו משהו שלא פרח אינו כלום[1356]. כיסה הנגע את כל גופו של האדם המנוגע למעט פחות מכעדשה שלא פרח, יש מן הראשונים סוברים שאף הוא מעכב את הפריחה, שאינה בגדר כולו[1357]. ויש מן הראשונים סוברים שכשנשאר בגוף פחות מכעדשה שלא פרח, חשוב הוא כפרח כולו, כפי שמחית בשר חי אינה חשובה סימן טומאה בפחות מכעדשה[1358], ואפילו נשאר יותר מכעדשה שלא פרח, אלא שהוא בכמה מקומות, ואין בכל מקום בפני עצמו כעדשה, יש מן האחרונים סוברים שאין זה מעכב את הפריחה - כפי שאין זה חשוב מחיה[1359] - ובלבד שתהיה הפריחה ברובו[1360].

חלקי הגוף שכלולים בפריחה

מקומות בגוף שאינם ראויים להיטמא בנגעים, אינם חשובים כחלק מהגוף לעכב את הפריחה[1361], שנאמר: את כל עור הנגע[1362], עור הראוי לקבל נגע[1363], ולכן מקומות שאינם בעור הבשר אין מעכבים את ההופך כולו לבן[1364], לפי שאינם מיטמאים בנגעים[1365], וכן מקומות שהם בבית הסתרים אין מעכבים את ההופך כולו לבן[1366], לפי שאינם מיטמאים בנגעים[1367], ועוד נאמר בפריחה: לכל מראה עיני הכהן[1368], שצריך הכהן לראות את הנגע מבלי שיעשה המנוגע תנועה להראותו[1369], או שצריך שיוכל לראותו בראיה אחת עם שאר הגוף, ובית הסתרים אינו נראה עם שאר הגוף[1370], וכן שחין ומכוה המורדים – שעדיין לא התחילו להתרפא[1371], והעור שלהם עדיין לא נקרם[1372] - אין מעכבים את ההופך כולו לבן[1373], לפי שאינם מטמאים בנגעים[1374] - לא בנגעי עור בשר ולא בנגעי שחין ומכוה[1375] - וכן הראש והזקן אינם מעכבים את ההופך כולו לבן[1376], שאף על פי שהם ראויים להיטמא בטומאת נתקים כשינתקו מהם שערות, מכל מקום אינם ראויים לטמא במראות הנגעים הרגילים[1377], או שסימני הטומאה שלהם אחרים לחלוטין[1378], שעור הבשר נידון בשער לבן ונתק נידון בשער צהוב[1379], או שחשובים הם כבית הסתרים, לפי שאין יכולים לראות את מה שתחת השיער[1380], או שאין יכולים לראותם בראיה אחת עם שאר הגוף[1381]. ומכל מקום, מקום שראוי להיטמא בנגעים, אף על פי שאינו ראוי להיטמא בנגעי עור בשר, חשוב הוא כחלק מהגוף לעכב את הפריחה[1382], ולכן ראש שנקרח מעכב את ההופך כולו לבן[1383], שאף על פי שאינו מטמא בנגעי עור בשר, הרי הוא מטמא בנגעי גבחת וקרחת[1384], וכן שחין ומכוה שהעלו צרבת מעכבים את ההופך כולו לבן[1385], שאף על פי שאינם מטמאים בנגעי עור בשר, הרי הם מטמאים בנגעי שחין ומכוה[1386]. וכן ראשי אברים, אף על פי שכשאין במקומם כגריס אינם מטמאים כלל בנגעים, לסוברים כן[1387], מכל מקום הם מעכבים את ההופך כולו לבן[1388], לפי שהנגע ראוי לפשות לתוכם[1389]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' יעקב שבתוספתא שהוא חולק וסובר שמקום שמלכתחילה אינו מעכב את הפריחה שהשתנה, כגון ראש וזקן שנקרחו או שחין ומכוה שהעלו צרבת, עדיין אינו מעכב פריחה שתבוא לאחר מכן[1390]. ראש וזקן שנשרו מהם שערות, שהם מטמאים בנתקים[1391], יש מן הראשונים סוברים שאותו מקום שבו נשרו השערות מעכב את ההופך כולו לבן[1392], שלדעתם אף באופן כזה ראוי הוא לטמא במראות הנגעים הרגילים[1393]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שמקום השערות שנשרו אינו מעכב את ההופך כולו לבן, לפי שלדעתם ראש וזקן שניתקו אינם מטמאים במראות הנגעים הרגילים[1394].

מקום שאינו מעכב את הפריחה שהשתנה ולהפך

נגע שפרח בכל הגוף מלבד באותם מקומות שאינם מעכבים את הפריחה, ולאחר מכן הפכו אותם מקומות להיות כאלו שמעכבים את הפריחה – לאחר שכבר נפסק דינו של האדם המנוגע בעקבות הפריחה[1395] - כגון שפרח הנגע בכל הגוף מלבד הראש והזקן – שאינם מעכבים את הפריחה[1396] - וחזרו הראש והזקן ונקרחו – שאז הם מעכבים את הפריחה, לסוברים כן[1397] - או שפרח הנגע בכל הגוף מלבד בשחין ובמכוה המורדים – שאינם מעכבים את הפריחה[1398] - וחזרו השחין והמכוה והעלו צרבת – שאז הם מעכבים את הפריחה, לסוברים כן[1399] - אותם מקומות עדיין אינם מעכבים את הפריחה[1400], בין שאותם מקומות מעולם לא פרחו, ובין שפרחו וחזרו ונתגלו[1401], כיון שבשעת פריחת הנגע בגוף לא היו מקומות אלו ראויים להיטמא בנגעים ולא עיכבו את הפריחה[1402], ונאמר: וביום הראות בו בשר חי יטמא[1403], "בו" בהופך, ולא בחזר לזקן ולראש ולשחין ולמכוה[1404], שכיון שהמילה "בו" מיותרת[1405], נלמד מכאן שדוקא מה שעיכב בתחילה את הפריחה חוזר ומעכב כשנראה בו בשר חי, אבל לא מה שמתחילה, בזמן שפרח הנגע בגוף, לא עיכב את הפריחה[1406]. וכן להפך, כשפרח הנגע שלא בכל הגוף – שאינו חשוב פריחה[1407] - ולאחר מכן נעשה אותו מקום שבו לא פרח הנגע מקום שאינו מעכב את הפריחה, יש מן האחרונים מצדדים לומר שאין זה חשוב פריחה בכל הגוף, לפי שהכל הולך אחר שעת הפריחה, ובשעת הפריחה היה אותו מקום מעכב את הפריחה[1408]. במה דברים אמורים? במקומות שאף כשנעשו ראויים להיטמא בנגעים, אינם מצטרפים זה לזה להחשב כנגע אחד, כגון בראש שנקרח, שמטמא בנגעי גבחת וקרחת, ואינו מצטרף לעור הבשר להחשב כנגע אחד[1409], וכן בשחין ובמכוה שהעלו צרבת, שמטמאים בנגעי שחין ומכוה ואינם מצטרפים לעור הבשר להחשב כנגע אחד[1410], אבל פרח הנגע בכל הגוף מלבד במקומות שאינם ראויים להיטמא בנגעים, וחזרו אותם מקומות והפכו ראויים להיטמא בנגעי עור בשר, כגון שפרח הנגע בכל הגוף מלבד בבית הסתרים – שאינו מעכב את הפריחה, כיון שאינו מיטמא בנגעים[1411] - וחזר בית הסתרים ונתגלה – שהוא ראוי מכאן ואילך להיטמא בנגעי עור בשר[1412] – יש מן האחרונים סוברים שהוא מעכב את הפריחה, אף על פי שבשעת הפריחה היה אותו מקום בית הסתרים ולא עיכב[1413], כיון שעכשיו הוא ראוי להיטמא באותו סוג נגע[1414], או כיון שכשנתגלה בין הסתרים, נעשה שינוי בנגע, שגילוי זה של בית הסתרים גרם לנגע שסביבו להתרחק זה מזה, והרי הוא כבשר חי שנתגלה בנגע[1415]. ויש מן הראשונים סוברים שאף כשפרח הנגע בכל הגוף מלבד הראש והזקן, וחזרו ונקרחו, או שפרח הנגע בכל הגוף מלבד בשחין או במכוה, והעלו צרבת, הרי זה מעכב את הפריחה בהם, כיון שחזרו ונעשו ראויים להיטמא בנגעים[1416]. ובדעתם, יש מן האחרונים מצדדים לומר שהוא הדין להפך, כשפרח הנגע במקצתו, ולאחר מכן נעשה אותו מקום שבו לא פרח הנגע מקום שאינו מעכב את הפריחה, הרי זה חשוב כפרח בכולו, כיון שלדעה זו הולכים אחרי המצב עכשיו ולא אחרי שעת הפריחה[1417]. ומכל מקום, אף לסוברים שכשפרח הנגע בכל הגוף מלבד אותם מקומות שאינם מעכבים את הפריחה וחזרו להיות מעכבים את הפריחה, שאין זה מעכב את הפריחה, כשפרח הנגע שלא בכל הגוף, והיינו שמלבד אותם מקומות שאינם מעכבים את הפריחה שלא פרח בהם הנגע, היו עוד מקומות בגוף שלא פרח בהם הנגע, וממילא אין זה חשוב פריחה[1418], ולאחר שהפכו אותם מקומות שאינם מעכבים את הפריחה להיות כאלו שמעכבים את הפריחה, חזר הנגע ופרח באותם מקומות בגוף שעכבו את הפריחה קודם לכן שלא פרח בהם הנגע קודם לכן, ולא חזר ופרח באותם מקומות שמתחילה לא עכבו את הפריחה, אותם מקומות שמתחילה לא עכבו את הפריחה מעכבים את הפריחה[1419], כיון שנעשו מעכבים את הפריחה קודם שפרח הנגע בכל הגוף[1420], ונאמר: את כל בשרו[1421], והוא מיותר, שכבר אמר הכתוב קודם לכן שכסתה הצרעת את כל גופו, ובא ללמד שאף באופן כזה צריך שתכסה הצרעת את כל גופו כדי שתהיה פריחה[1422]. וכן לסוברים שמקומות שהם פחות מכעדשה אינם מעכבים את הפריחה[1423], מכל מקום מודים הם שכשהיה אותו מקום פחות מכעדשה סמוך למקום שאינו מעכב את הפריחה מצד שאינו חשוב מקום המטמא בנגעים, וחזר אותו מקום להיות מקום המטמא בנגעים, הרי הוא מעכב את הפריחה, שבאופן כזה הוא מצטרף לאותו מקום שפחות מכעדשה שקודם לכן לא פרח[1424].

נגע שנולד קודם הזמן שראוי לטמא

נגע שנולד באדם שאינו ראוי להיטמא בנגעים, ולאחר מכן נעשה אותו אדם ראוי להיטמא בנגעים, כגון גוי – שאינו מיטמא בנגעים[1425] – שנולד בו נגע, ולאחר מכן התגייר, אותו נגע אינו מעכב את הפריחה[1426], שאף על פי שנגע זה אינו מטמא בנגעים אפילו לאחר הגיור[1427], לעניין הפריחה חשוב הוא כנגע[1428], שהרי אינו עור בשר[1429].

רווח שבין אברים סמוכים שלא פרח

נגע שפרח בכל הגוף מלבד ברווח שבין שני אברים סמוכים, כגון בין שפה העליונה לתחתונה או בין שתי אצבעות או בין ריסי העיניים, וכשהאדם המנוגע מדביק שני אברים אלו אחד לשני, הוא נראה כולו לבן, יש מן הראשונים סוברים שחשוב הוא כפריחה בכל הגוף, כיון שבשעה שאותם אברים מדובקים נראה כולו לבן[1430]. ויש מן האחרונים סוברים שאין זה חשוב כפריחה בכל הגוף, שדוקא מקומות שאינם מטמאים בנגעים אינם מעכבים את הפריחה[1431].

אופן הפריחה

פריחת הנגע בכל הגוף חשובה פריחה – בין לעניין טהרה כשהנגע פורח מתוך החלט או הסגר[1432], בין לעניין טומאה כשהנגע פורח מתוך הפטור[1433], בין לעניין הסגר כשבא האדם מתחילתו כשהוא כולו מנוגע[1434] - בין כשפרח הנגע בכל הגוף בבת אחת, ובין שפרח מעט מעט[1435], ואף על פי שכשפורח מעט הרי זה פסיון שהוא סימן טומאה[1436], שנאמר: פרוח תפרח[1437], ונלמד מכפילות הכתוב[1438], או ש"פרוח" משמעותו בבת אחת, ו"תפרח" משמעותו בהפסקות[1439]. וכן פריחת הנגע חשובה פריחה בין כשפרח הנגע מלמטה למעלה – מרגליו לכיוון ראשו[1440], או מהנגע כלפי חוץ[1441] – ובין כשפרח הנגע מלמעלה למטה – מראשו לכיוון רגליו[1442], או מחוץ לנגע כלפי הנגע[1443] – שנאמר: ואם פרוח תפרח[1444], ונלמד מכפילות הכתוב[1445].

עניינה

הפריחה, פעמים שהיא חשובה כנגע רגיל[1446], ופעמים שהיא חשובה סימן טהרה[1447], ופעמים שהיא חשובה סימן טומאה[1448].

אדם שכולו מנוגע מתחילתו

אדם שבא מתחילתו לכהן כשהוא כולו מנוגע, דינו ככל אדם שיש בו נגע[1449], שכשיש בו שער לבן או מחית בשר חי, מחליטו לטומאה[1450], וכשאין בו אחד מאלו מסגירו[1451], וכשלאחר מכן נולדו בו שער לבן או מחית בשר חי – בין לאחר הסגר ראשון ובין לאחר הסגר שני[1452] - מחליטו לטומאה[1453], שאין הפריחה מטהרת בתחילה[1454], שלא דן הכתוב לטהר פריחה אלא כשקדמתה טומאה[1455], ונאמר: טהור הוא[1456], הוא טהור ואין הבא בכולו לבן בתחילה טהור אלא טמא[1457], ועוד נאמר לגבי מחיה: נגע צרעת כי יהיה באדם[1458] – והוא מיותר, שהיה יכול הכתוב לומר "בו"[1459] – להביא אף את הבא בכולו לבן שהמחיה מטמאתו[1460]. וכן כשהלכו ממנו סימני הטומאה, יש לטהרו – כמו בנגע רגיל שהלכו ממנו סימני הטומאה[1461] – וכשחזרו סימני הטומאה שנית יש להחליטו לטומאה[1462] – כמו בנגע רגיל שחזרו בו סימני הטומאה לאחר שהלכו[1463] – שדינו של נגע כזה כנגע רגיל לכל דבר[1464]. וכן כשנתגלו ראשי אברים שבו, דינו של אותו נגע נשאר כפי שהיה קודם שנתגלו, שאין ראשי האברים שבו מטמאים במחיה – כמו בנגע רגיל שאין ראשי אברים שבו מטמאים במחיה[1465] – ואין דינו כנגע שפרח ולאחר מכן נתגלו ראשי אברים שבו, שהוא טמא[1466], שנאמר בגילוי ראשי אברים: טמא הוא[1467], ובא למעט שדוקא מי שחזרו בו ראשי אברים מתוך פריחה אחרי החלט או הסגר מטמא, ולא מי שפרח כולו מתחילה[1468], ולא רק במי שחזרו בו ראשי אברים לאחר הפטור – כגון שעמד בעיניו שתי שבועות ופטרו הכהן, לסוברים כן[1469] – אלא אפילו מי שחזרו בו ראשי אברים לאחר טומאת החלט – כגון שנולד בו שער לבן והחליטו לטומאה[1470], ונתגלו בו ראשי אברים ולאחר מכן השחיר השער הלבן, שהוא סיבה לפטור[1471], או שלאחר שהשחיר השער הלבן נתגלו בו ראשי אברים[1472] – או אחרי הסגר – שלאחר שהסגירו הכהן נתגלו בו ראשי אברים[1473], בין בסוף שבוע ראשון להסגרו[1474], ובין בסוף השבוע השני להסגרו[1475] – אין גילוים מטמא, שנאמר: טמא הוא צרעת הוא[1476], שכיון שנאמר פעם שניה "הוא", הרי זה מיעוט נוסף שכל שאין הפריחה מוציאה מידי טומאה, ממילא אין גילוי ראשי אברים מטמא[1477]. ומכל מקום, כשחזרו בו ראשי אברים בסוף שבוע ראשון – שכיון שדינו של הנגע נשאר כפי שהיה, יש להסגירו שבוע נוסף[1478] – ובסוף שבוע שני חזרו ונתכסו, יש מן הראשונים סוברים שכיון שפריחה חדשה זו של סוף השבוע השני הרי היא מתוך טומאת הסגר, ממילא דינו כפורח מן הטמא, שהוא טהור[1479]. ויש מן הראשונים שחולקים בכל זה, וסוברים שגילוי ראשי אברים מטמא אפילו במי שמתחילתו היה כולו לבן ולאחר מכן נפטר, בין כשנפטר מתוך הסגר ובין כשנפטר מתוך החלט[1480]. נגע שנולד שלא בכל גופו, וקודם שהראהו לכהן - או אפילו לאחר שהראהו וקודם שהספיק הכהן להסגירו[1481] - פרח הנגע בכולו, דינו אף הוא כדין מי שבא מתחילתו לכהן כשכולו מנוגע[1482]. במה דברים אמורים? שבזמן שנולד בו הנגע לא היה בו סימן טומאה, אבל נגע שבתחילתו היה בו סימן טומאה, שאילו היה מראה אותו לכהן היה מוחלט לטומאה, וקודם שהראהו לכהן פרח הנגע בכולו, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בו תנאים: ר' ישמעאל סובר שאף כאן דינו כמי שבא לכהן כשהוא כולו מנוגע, ולכן כשנראו בו ראשי אברים לאחר מכן אינם מטמאים[1483]. ור' אלעזר בן עזריה סובר שכיון שאילו היה בא לכהן קודם שהספיק הנגע לפרוח בכולו היה מחליטו, דינו כנגע רגיל שפרח בכולו, שראשי אברים שנראו בו לאחר מכן מטמאים[1484].

פריחה לאחר טומאה

מי שהיה בו נגע, ולאחר שנטמא פרח הנגע בכולו, הפריחה מטהרתו[1485], בין כשפרח מתוך הסגר[1486], בין כשפרח לאחר שהוחלט[1487], בכל אחד מסימני הטומאה[1488], בין שהוחלט מיד ובין שהוחלט לאחר הסגר[1489], ראשון או שני[1490], בין שהוחלט לאחר הפטור[1491], שנאמר: ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו וגו' וטִהר את הנגע כֻּלו הפך לבן טהור הוא[1492], לרבות את כולן[1493], שכיון שכבר נאמר "וטִהר את הנגע", וחזר הכתוב ואמר "טהור הוא", בא לרבות את כל מיני הפריחות שלאחר טומאה[1494], ואף המוסגר טמא הוא[1495], ואפילו הוחלט לטומאה בסימני טומאה והלכו להם הסימנים – והוא הדין כשהלך הנגע לגמרי[1496] - וקודם שהספיק להראותו לכהן כדי שיפטור אותו פרח הנגע בכולו, חשוב הוא כנגע שפרח לאחר החלט וטהור[1497]. וכן כשהיה טמא משום מחיה בתוך הנגע – שהיא אחד מסימני הטומאה[1498] – ופרח הנגע בכולו, הרי הפריחה מטהרת בין כשקודם הלכה המחיה ואחר כך פרח הנגע בכולו – ובאופן שלא הספיק להראותו לכהן לאחר שהלכה המחיה וקודם הפריחה, שאילו הספיק להראותו לכהן, הרי היה מטהרו[1499], ופריחה שלאחר הטהרה מטמאת[1500], או אפילו כשכבר ראה הכהן את הנגע לאחר שהלכה המחיה, אלא שהיה בו סימן טומאה נוסף[1501] - ובין כשקודם פרח הנגע בכולו מלבד המחיה, ולאחר מכן הלכה המחיה[1502], אבל כשנשארה המחיה בתוך הנגע, אף על פי שמחוץ למקום הנגע פרחה המחיה בכל הגוף, אין זה חשוב פריחה, וטמא[1503]. על דינו של נגע שמתחילתו היה בכל הגוף והיתה בו מחיה, ולאחר מכן פרח אף על המחיה, עי' להלן[1504].

טעמה

בטעם שפריחת כל הגוף מטהרת לאחר הטומאה, יש מן הראשונים סוברים שדוקא נגע קטן סופו להתקיים, אבל כשהנגע התפשט לכל הגוף אז סופו להתרפא[1505], שכיון שיצא הנגע כולו לחוץ, הרי הוא כבר סר ממנו[1506]. ויש מן האחרונים סוברים שכיון שהנגעים באים על האדם כדי שייתן את ליבו לשוב בתשובה ותהיה טומאתו כפרה עליו[1507], כשפרח הנגע בכולו הרי חטאו ידוע לכל ושוב אינו בר מוסר, וממילא אין לטמא את הנגע[1508].

פריחה לאחר טהרה

מי שהיה בו נגע, ונטהר, כגון שהיה בו סימן טומאה והוחלט לטומאה ולאחר מכן הלך סימן הטומאה[1509], ולאחר מכן פרח הנגע בכולו, הרי הוא טמא מוחלט[1510], שנאמר: טהור הוא[1511], הוא טהור, ואין הפורח מן הטהור טהור, אלא טמא[1512], שהוא ככל מי שהיה בו נגע ונפטר, ולאחר מכן פשה הנגע, שטמא[1513], ולא מצינו שדיבר הכתוב בפריחה שמטהרת אלא בפריחה שלאחר טומאה[1514]. פטרו הכהן לאחר שהוסגר למשך שתי שבועות ועמד בעיניו, לסוברים שבאופן כזה פטור[1515], ולאחר מכן פרח הנגע בכולו, יש מן הראשונים סוברים שאף הוא בכלל פריחה שלאחר טהרה וטמא[1516]. ויש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים, שכשפרח הנגע אחרי פטור שלאחר הסגר, הרי הוא טהור, שאין פריחה שלאחר טהרה מטמאת לדעתם, אלא כשנטהר לאחר החלט[1517]. נולד באדם נגע שדינו טהור מתחילתו - כגון שנולד במקום שאינו מטמא בנגעים[1518], או שנולד באדם שאינו מטמא בנגעים ולאחר מכן נעשה דינו של אותו אדם כדין אדם המטמא בנגעים, שבכל אופן אין הנגע שנולד בו קודם לכן מטמא[1519] - ולאחר מכן פרח הנגע בכולו, יש מן הראשונים סוברים שאף באופן כזה חשוב הוא כפריחה שלאחר טהרה, והרי הוא טמא מוחלט[1520].

פריחה מתוך נגע טמא ונגע טהור

אדם שהיו בו שני נגעים, אחד מהם טמא, והשני טהור – כגון שהלובן שבו כהה ממראיתם של ארבעת מראות הנגעים[1521], או כגון שהוסגר שתי שבועות ולא נולדו בו סימן טומאה ופטרו הכהן, לסוברים כן[1522], או כגון שהוא עומד במקום שאינו מטמא בנגעים[1523] - ופרח הנגע מאחד לשני ולאחר מכן לכל הגוף, דין הפריחה כדין פריחה שלאחר טומאה, וטהור[1524]. במה דברים אמורים? כשהתחילה הפריחה מהנגע הטמא, אבל כשהתחילה הפריחה מהנגע הטהור, נחלקו בדינה תנאים: ר' נחמיה אומר שהוא עדיין טמא[1525], שנאמר: ואם פרוח תפרח הצרעת[1526], ולא שפרח נגע טהור שאינו חשוב צרעת[1527], והרי הנגע הטמא במקומו עמד[1528]. וחכמים אומרים שאף על פי שהתחיל הנגע לפרוח מתוך הנגע הטהור תחילה הרי הוא חשוב כפורח מן הטמא וטהור[1529], שנאמר: ואם פרוח תפרח[1530], לרבות שתי מיני פריחות, בין מטומאה לטהרה ובין מטהרה לטומאה[1531], שאף על פי שהפריחה הייתה מנגע טהור, יש כאן פריחה מן הטמא, שהרי האדם עצמו היה מוחלט לטומאה[1532], או לפי שכשפרח הנגע מהטהור לטמא הרי הוא כנגע שפשה לאחר הפטור שטמא[1533], ונמצא הנגע פורח מן הטמא[1534], או לפי שכשפרח הנגע מאחד לשני, נתחברו שני הנגעים ונעשו כנגע אחד והתבטל הטהור לטמא[1535]. הלכה כחכמים[1536]. התחיל הנגע הטהור לפרוח כלפי חוץ, ורק לאחר מכן פרח כלפי הטמא, או שפרחו שני הנגעים בבת אחת, יש מן הראשונים סוברים שאף באופן כזה חשוב הוא כפריחה מן הטמא, וטהור[1537], שמכל מקום האדם עצמו היה מוחלט לטומאה[1538], או שאף באופן כזה הרי הנגע הטהור פשה לאחר הפטור, שדינו כנגע טמא[1539]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שכשהתחיל הנגע הטהור לפרוח כלפי חוץ, או שהתחילו שני הנגעים לפרוח בבת אחת זה כלפי זה – והוא הדין כשהיה הנגע הטהור במקום שאינו מצטרף לנגע הטמא, כגון שאחד היה בעור הבשר והשני בקרחת או בשחין[1540] - חשוב הוא כפורח מן הטהור, וטמא[1541], שבאופן כזה לא נתבטל הנגע הטהור בטמא[1542], ומכל מקום, כשהתחילה הפריחה מנגע אחד לשני, אף על פי שפעמים אינה נראית, כגון שהיה אחד הנגעים בשפתו העליונה ואחד בשפתו התחתונה, או שהיו בשתי אצבעותיו או בשני ריסי עיניו, שכדמדבקם יחד אינו נראה, אף לדעה זו יש מן הראשונים סוברים שחשוב הוא כפריחה מאחד לשני, ודינו כפורח מן הטמא שהוא טהור[1543], ויש מן האחרונים סוברים שכשהנגע הטהור והטמא סמוכים אחד לשני באופן כזה, הרי מתבטל הטהור בטמא, ולכן אפילו התחילה הפריחה מהטהור כלפי חוץ, חשוב הוא כפרח מן הטמא וטהור[1544].

נגע שבכל הגוף מלבד מחיה

מי שמתחילתו היה בו נגע בכל גופו למעט מחיה כעדשה – שהוא טמא משום המחיה[1545] – נחלקו ראשונים בדעת תנאים אם חשוב הוא כבא מתחילתו כשהוא כולו פורח או שחשוב הוא כמי שבא מתחילתו בנגע רגיל ובו מחיה: א) בדעת ר' ישמעאל, שאמר שדינם של ראשי אברים שחזרו באדם כזה כחזרת ראשי אברים בבהרת גדולה[1546], יש מן הראשונים סוברים שחשוב הוא כמי שהיה בו נגע רגיל ונטמא, ולכן כשפרח הנגע אף במחיה הוא נטהר מדין פריחה בכל הגוף לאחר הטומאה[1547], וכשחזרו בו ראשי אברים חזרתם מטמאת, כדין חזרת ראשי אברים שלאחר המחיה שמטמאת[1548]. ויש מן הראשונים סוברים שזו דעת ר' אלעזר בן עזריה, שאמר שדינם של ראשי אברים שחזרו באדם כזה כחזרת ראשי אברים בבהתר קטנה[1549]. ויש מן הראשונים סוברים שלא נחלקו תנאים שבאופן כזה דינו כנגע רגיל שלאחר שנטמא פרח בכולו ונטהר, וממילא חזרת ראשי אברים שבו מטמאת, ומחלוקתם היא בעניין אחר[1550]. ויש מן האחרונים סוברים אף הם שלא נחלקו תנאים שחשוב הוא כנגע שמתחילתו היה נגע רגיל ובו מחיה, אלא שבכל אופן לדעתם אין חזרת ראשי האברים מטמאת לאחר פריחה כזו, לפי שכיסוים מלכתחילה לא היה הגורם לטהרה – שכן כל נגע רגיל ובו מחיה נטהר כשהלכה המחיה, אף על פי שאינו פורח בראשי האברים[1551] – ובאופן כזה חזרתם אינה מטמאת, לסוברים כן[1552]. ב) ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' אלעזר בן עזריה שנגע כזה חשוב כבא מתחילתו כשהוא כולו פורח, ולכן כשפרחה אף המחיה הוא נטהר משום שהלך ממנו סימן הטומאה[1553], וכשחזרו בו ראשי אברים, אין חזרתם מטמאת, כדין מחיה שאינה מטמאת בראשי אברים[1554]. ויש מן הראשונים סוברים שזו דעת ר' ישמעאל[1555]. הלכה, לסוברים שמחלוקת היא, יש מן הראשונים סוברים שדינו כנגע רגיל שנטמא במחיה, וכשהלכה ממנו המחיה ולאחר מכן נתגלו בו ראשי אברים, הרי הוא טמא[1556].

שער לבן בכל הגוף

שער לבן שצמח בכל הגוף, אינו חשוב כפריחה של הנגע שמטהרתו, שדוקא פשיון של הנגע בכל הגוף מטהר[1557].

פריחה למקום שאינו מעכב שהשתנה

מי שפרח הנגע בכל גופו מלבד במקומות שאינם מעכבים את הפריחה, ולאחר מכן חזרו אותם מקומות והפכו למעכבים את הפריחה, כגון ראש וזקן שנקרחו או שחין ומכוה המורדים שהתחילו להתרפא[1558], שכיון שהשתנו רק לאחר הפריחה הם אינם מעכבים אותה, לסוברים כן[1559], ולאחר מכן נולד נגע באותם מקומות שהשתנו, יש מן האחרונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים: ר' יעקב מטהר את הנגע החדש, הואיל ונסמך אותו נגע לנגע שבשאר הגוף שהוא טהור, וחכמים אומרים שחשוב הוא כנגע בפני עצמו, ויראה כבתחילה[1560].

בשר חי שנראה אחר הפריחה

נגע שפרח בכל הגוף אחר הטומאה, שהוא טהור[1561], ולאחר מכן נראה בו בשר חי, הרי הוא טמא[1562], שנאמר בדין המחיה: נגע צרעת כי יהיה באדם[1563] – והוא מיותר, שהיה יכול הכתוב לומר "בו"[1564] – לומר שאף מי שפרח הנגע בכל גופו ולאחר מכן נראתה בו מחיה, שהמחיה מטמאתו[1565], וכן נאמר: וביום הראות בו בשר חי יטמא[1566]. ואפילו נראו בו ראשי אברים – שאינם מטמאים במחיה[1567] – הרי הוא טמא[1568], עד שיתמעט הנגע כולו משיעור נגע, שהוא גריס[1569], שנאמר: וביום הראות בו בשר חי יטמא[1570], בכל מקום שיראה[1571], וגזירת הכתוב היא שלאחר פריחה יטמאו אף ראשי אברים משום מחיה[1572], שלא הוצרך הכתוב לטמא בחזרת בשר חי בשאר מקומות שבגוף, שבהם בלאו הכי כשנתגלו טמא משום מחיה[1573].

הפריחה שחזרה ממנה מטמאת

חזרת ראשי אברים מטמאת בכל פריחה שטיהרה[1574], בין שטיהרה מתוך החלט אחר כל אחד מסימני הטומאה[1575], בין שהיה ההחלט בתחילה או בסוף השבוע הראשון או בסוף השבוע השני או לאחר הפטור[1576], ובין שטיהרה מתוך הסגר[1577], שנאמר: וראה הכהן את הבשר החי וטִמאו[1578], לרבות את כולו[1579], שכל בשר חי שבא אחרי פריחה שטיהרה בכל זמן שיהיה, מטמא[1580], או שהוא נלמד מהמשך הכתוב: הבשר החי טמא הוא[1581], לרבות את כולם[1582], או שהוא נלמד מהמשך הכתוב: צרעת הוא[1583], שבא לרבות את כולם[1584].

שיעור החזרה המטמאת

שיעור חזרת הבשר החי המטמא[1585], נחלקו בו תנאים: ר' יוסי אומר שאינו מטמא עד שיהיה בו שיעור כעדשה[1586], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים שפחות מכעדשה אינו סימן טומאה בסוף[1587], שלמדים "בשר חי" שנאמר בפריחה[1588], מ"בשר חי" שנאמר במחיה[1589] - שהיא סימן טומאה[1590] - מה בשר חי האמור במחיה כעדשה – שמחיה הפחותה משיעור זה אינה חשובה סימן טומאה[1591] – אף בשר חי האמור בפריחה כעדשה[1592]. ואפילו נתגלה בו בשר חי בכמה מקומות, ואין באף אחד מהם שיעור כעדשה, יש מן האחרונים סוברים שלדעה זו אינו חשוב כבשר שנתגלה, ואפילו כששיעור הבשר החי הכולל הוא ברוב גופו, וכמו שכמה מחיות פחותות מכעדשה אינן מצטרפות לשיעור מחיה[1593]. ור' מאיר אומר שאפילו כל שהוא שנתגלה מטמא[1594], שגזירת הכתוב היא שבשר שנתגלה אחרי הפריחה מטמא, ואינו משום סימן טומאה של מחיה, שהרי הוא מטמא אפילו כשנתגלו ראשי אברים, אף על פי שגילוים אינו מטמא משום מחיה[1595], אלא שיש מן הראשונים סוברים בדעתו, שדוקא כשנתגלו בו ראשי איברים מטמא בכל שהוא, אבל נתגלה בו בשר חי במקום אחר, שיעורו בכעדשה, שגזירת הכתוב נאמרה רק לגבי ראשי איברים[1596]. הלכה שאין חזרת בשר חי מטמאת אלא בכעדשה[1597].

כשפריחת ראשי האברים אינה הגורמת לטהרה

חזרת ראשי אברים שמטמאת לאחר פריחה המטהרת[1598], היא כשפריחתם מלכתחילה היתה הגורם לטהרה, כגון שמתחילתו היה הנגע שלא בכל הגוף, ולאחר מכן פרח בכל הגוף ובכלל זה בראשי האברים, שאילו לא היה פורח בראשי האברים, היה הנגע טמא משום פשיון[1599], או שמתחילתו היה הנגע בכל הגוף מלבד בראשי האברים, ולאחר ההסגר הראשון פרח בראשי האברים ונטהר, שאילו לא היה הנגע פורח בראשי האברים היה דינו להסגר שבוע נוסף כדין נגע שעמד בעיניו בסוף השבוע הראשון[1600], אבל כשמלכתחילה טהרת הנגע לא נגרמה עקב פריחת ראשי האברים שבו, כגון שמתחילתו היה הנגע בכל הגוף מלבד בראשי האברים, ולאחר ההסגר השני פרח בראשי האברים, שהיה נטהר אפילו לא פרח, כדין נגע שלא השתנה במשך שתי שבועות, לסוברים כן[1601], יש מן האחרונים סוברים שאין גילוי ראשי האברים מטמא אותו, שכיון שכיסוים לא גרם לטהרתו, אין גילוים גורם לטומאתו[1602]. היה הנגע טמא מוחלט ונטהר משני טעמים שאחד מהם הוא פריחה, כגון שמתחילתו היה הנגע בכל הגוף מלבד בראשי האברים, והיה בו סימן טומאה של שער לבן או מחיה, שהוחלט מיד לטומאה[1603], ולאחר מכן הלך סימן הטומאה ונתכסו ראשי האברים, שהיה נטהר אפילו לא נתכסו ראשי האברים, מחמת שהלכו ממנו סימני הטומאה[1604], יש מן האחרונים סוברים שאף באופן כזה אין גילוי ראשי האברים לאחר מכן מטמאו, כיון שהיה נטהר קודם לכן אף ללא כיסוי ראשי האברים[1605]. ויש מן האחרונים סוברים שזו דעת ר' ישמעאל, אבל ר' אלעזר בן עזריה חולק וסובר שגילוי ראשי האברים מטמא באופן כזה, שכיון שהנגע נטהר קודם לכן אף משום הפריחה, חשוב הוא כראשי אברים שבפריחתם טיהרו טמא[1606]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהם חולקים בכל זה, וסוברים שכל גילוי ראשי אברים שלאחר הפריחה מטמא, אפילו כשכיסוים אינו גורם כלל לטהרה[1607].

בשר חי שנראה אחר פריחה המטמאת

נגע שפרח בכל הגוף אחר הטהרה, שהוא טמא[1608], ולאחר מכן חזר ונתגלה, הרי הוא נשאר בטומאתו, עד שיחזור להיות כפי שהיה קודם שפרח[1609], שכיון שהפריחה טימאתו משום פשיון[1610], הוא נטהר כשהולך הפשיון[1611], ובמקום שבו הפריחה טימאה נגע שהיה טהור מחמת שהיה במקום או באדם שאינו מטמא בנגעים[1612], הרי הוא נטהר כשלא נשאר בפריחה עצמה שיעור נגע[1613].

שחין ומכוה שנראו אחרי הפריחה

נגע שפרח בכל הגוף אחר הטומאה, שהוא טהור[1614], ולאחר מכן נתגלה חלק ממנו, אך לא נראה בו בשר חי אלא שחין ומכוה שהעלו צרבת, יש מן האחרונים מצדדים לומר שחשוב הוא כחזרת בשר חי אחרי הפריחה שמטמאת[1615], שאף על פי שלא נראתה בו מחית בשר חי, מכל מקום נראה בו דבר המעכב את הפריחה בתחילה[1616].

על בוהק, שאף על פי שהוא מעכב את הפריחה, אינו חשוב כבשר חי, ולכן כשחזר מקצת הנגע לאחר הפריחה להיות מראה בוהק, אינו מטמא, ע"ע בוהק[1617].

פריחה שהתמעטה באופן שאינה מטמאת

פריחה שהתמעטה באופן שלמרות התמעטותה אינה מטמאת, כגון שנתגלו ראשי אברים שכיסוים קודם לכן לא גרם את הטהרה, שאין גילוים מטמא, לסוברים כן[1618], יש מן האחרונים סוברים שנחלקו תנאים אם דינה כפריחה לשאר דברים: ר' ישמעאל אומר שדינה עדיין כנגע שבכל הגוף, ולכן שער לבן שבה אינו מטמא[1619]. ור' אלעזר בן עזריה אומר שדינה כנגע רגיל, ולכן שער לבן שבה מטמא[1620].

שער לבן שנראה אחרי הפריחה

נגע שפרח בכל הגוף אחר הטומאה, שהוא טהור[1621], ולאחר מכן נולד בו שער לבן, נחלקו בדינו תנאים: ר' יהושע מטמא[1622], שמחיה היא סימן טומאה, ושער לבן הוא סימן טומאה[1623], כשם שמחיה שנולדה לאחר הפריחה מטמאת[1624], כך שער לבן שנולד לאחר הפריחה מטמא[1625]. וחכמים ור' עקיבא מטהרים[1626], שהרי אפילו כשהיה הנגע מוחלט לפני הפריחה בשער לבן אין השער הלבן מעכב את הפריחה מלטהרו[1627], קל וחומר שאינו מטמא כשנולד לאחר הפריחה ומעולם עוד לא גרם להחלט[1628], ועוד שאי אפשר ללמוד להחמיר בשער לבן ממחיה, שהמחיה מטמאת הפוכה ושאינה הפוכה – היינו אפילו כשקדמה לנגע[1629] – ואין שער לבן מטמא אלא הפוך[1630], ועוד שנאמר: וביום הראות בו בשר חי יטמא[1631], בשר חי מטמא את ההופך כולו לבן, ואין שער לבן מטמא את ההופך כולו לבן[1632]. ומכל מקום, כשהיה השער הלבן בנגע קודם הפריחה, אף על פי שעדיין במקומו הוא עומד לאחר הפריחה, אף ר' יהושע מודה שהפריחה מטהרתו[1633]. הלכה כחכמים[1634].

חזר ונתכסה

בשר חי שנראה אחרי פריחה המטהרת, שהוא מטמא[1635], וחזר ונתכסה שוב, חוזר הנגע ונטהר[1636], שנאמר: או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן וגו' וטִהר הכהן את הנגע[1637], ואפילו חזר ונתגלה וחזר ונתכסה מאה פעמים, כל פעם שמתגלה טמא וכשמתכסה טהור[1638], שנאמר: או כי ישוב[1639], שכיון שמילת "או" מיותרת, הרי זה בא ללמדנו שאפילו ישוב כמה פעמים דינו כך[1640], ואף על פי שאנו רואים שדרכו של נגע זה להתגלות ולחזור ולהתכסות, אין ממתינים שיחזור לכמות שהיה, אלא כל פעם משנים את דינו לפי מצבו עכשיו[1641]. ודין זה אמור בין בבשר חי שנתכסה אחרי גילוי של פריחה מתוך החלט של כל אחד מסימני הטומאה ובכל זמן, ובין בבשר חי שנתכסה אחרי גילוי של פריחה מתוך הסגר, שנאמר: והנה נהפך וגו' טהור הוא[1642], לרבות את כולם[1643], ש"טהור הוא" מיותר, שהרי כבר נאמר: וטִהר הכהן את הנגע[1644]. ואפילו כשבפעם השניה הכיסוי לא גרם לטהרה, כגון שנתגלה בשר חי במקום אחר ונטמא ולאחר מכן חזרה המחיה ונתכסתה – שאז הוא טהור מדין סימן טומאה של המחיה שהלך לו[1645] - ואז נתגלו ראשי האברים, יש מן האחרונים סוברים שמכל מקום הגילוי הנוסף של ראשי האברים מטמא, כיון שבפעם הראשונה כיסוים גרם לטהר את הנגע[1646]. על בשר חי שנראה אחרי הפריחה, וחזר והפך למראה בוהק, שחשוב הוא כחזר ונתכסה אף על פי שבתחילתו הבוהק מעכב את הפריחה, ע"ע בוהק[1647].

האדם

אישה

אישה מיטמאת בנגעי אדם כאיש[1648], שנאמר בנתק: איש או אשה[1649], ונאמר בגבחת וקרחת: צרוע[1650], בין איש בין אישה[1651], ועוד נאמר בנגעי עור הבשר עצמם: אדם כי יהיה בעור בשרו[1652], בין איש בין אישה[1653].

קטן

קטן* מיטמא בנגעי אדם[1654], ואפילו הוא תינוק בן יומו[1655], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו[1656], אדם כל שהוא[1657], או שנאמר: צרוע[1658], לרבות קטן[1659], שכל מי שיש בו צרעת נופל עליו שם צרוע[1660]. אבל עובר שנולד בו נגע אינו מיטמא בנגעים[1661], שעובר אינו קרוי אדם[1662], או שנאמר בנתק: איש או אשה[1663], ועובר אינו איש[1664], או שכיון שהוא במעי אמו, אין הכהן יכול לראות את הנגע ולטמאו[1665].

גר

גר* מיטמא בנגעי אדם[1666], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו[1667], ולא נאמר: איש איש מבית ישראל, ובא הכתוב לרבות את הגרים[1668].

עבד

עבד-כנעני* מיטמא בנגעי אדם[1669], שדינו כמו אישה – שמיטמאה בנגעים[1670] - שהרי הוא חייב במצוות שאישה חייבת בהן[1671], ועוד שיש לרבות עבד כפי שמרבים קטן[1672], ועוד שדוקא גוי אינו מיטמא מנגעים[1673], לפני שהגויים אינם קרויים אדם, לסוברים כן[1674], אבל עבד קרוי אדם[1675].

גוי

גוי* אינו מיטמא בנגעי אדם[1676], שנאמר בנגעי-בתים*: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם[1677], אחוזתכם מיטמאה בנגעים ואין אחוזת גוי מיטמאה בנגעים[1678], וכשם שאין אחוזת הגויים מיטמאה בנגעים, כך אין גופם מיטמא בנגעים[1679], שהוקשו כל הנגעים זה לזה[1680], או שנלמד משאר טומאות שאין גוי מיטמא בהם[1681], או שנאמר בנגעי אדם: אדם כי יהיה בעור בשרו[1682], ודוקא ישראל קרויים אדם ואין הגויים קרויים אדם[1683].

גר תושב

גר-תושב* אינו מיטמא בנגעים[1684], שדינו כגוי שאינו מיטמא בנגעים[1685], ואף לסוברים שגזרו על בגדיו שייטמאו בנגעים[1686], לא גזרו בגופו, כיוון שטהרת נגעי גופו תלויה בקרבן[1687], וגר תושב אינו בקרבן[1688], של חובה[1689], או שהטעם שגזרו שבגדי גר תושב ייטמאו בנגעים – שאין ידוע כל כך שהם שלו, לסוברים כן[1690] – אינו שייך בגופו[1691].

על אדם שצבע עורו אינו בינוני, אלא הוא בהיר מאוד או כהה מאוד, שיש סוברים שאינו מיטמא בנגעים, לפי שלדעתם אי אפשר לעמוד בו על מראה הנגע, ע"ע ראית נגעים.

על זקן או מי שכל שערותיו לבנות מטבע ברייתו, שיש סוברים שאינו מטמא בשער לבן, עי' לעיל[1692].

כשנשתנה דינו

מי שאינו מיטמא בנגעים, שנולד בו נגע, ולאחר מכן נשתנה דינו להיות מיטמא בנגעים, אין הנגע שהיה בו קודם שנשתנה דינו מטמא[1693], ואפילו נולד באותו נגע סימן טומאה לאחר שהשתנה דינו של אותו אדם, אינו מטמא[1694], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו'[1695], והמילה "יהיה" מיותרת, שהיה יכול הכתוב לומר: אדם אשר בעור בשרו[1696], ולמדים מכאן שצריך הנגע להיוולד בו בזמן שהוא מיטמא בנגעים[1697], או שכיון שהיה לו לומר "איש או אישה" ושינה לשונו לכתוב "אדם", לומר לך שצריך הנגע להיוולד בו בשעה שהוא "אדם"[1698], או שנאמר: ואיש או אִשה כי יהיה בעור בשרם בהרֹת בהרֹת וגו' טהור הוא[1699], ולא בא הכתוב לטהר מראות שאינם בכלל מראות הנגעים או שהגיעו באופן שאינו מטמא, שהרי מראות אלו מפורשים במקומם שהם טהורים, אלא ללמד על מראה שהגיע בזמן שהוא טהור ואחר כך הפך לטמא, שבכל אופן הוא טהור[1700], ולכן גוי – שאינו מיטמא בנגעים[1701] –שהיה בו נגע, ולאחר מכן התגייר, אין הנגע מטמא[1702], וכן עובר – שאינו מיטמא בנגעים[1703] – שהיה בו נגע, ולאחר מכן נולד, אין הנגע מטמא[1704], וכן נגעים שהיו קודם מתן תורה - שאינם מטמאים בנגעים[1705] - אינם מטמאים לאחר מתן תורה[1706]. ואפילו נסמך נגע אחר לאותו הנגע לאחר שנשתנה דינו של אותו אדם להיטמא בנגעים, אין אותו נגע שהיה קודם לכן מצטרף לנגע החדש, ולכן סימן טומאה שיצמח בנגע הראשון אינו מטמא את הנגע החדש, וכן כשאין בנגע החדש שיעור לטמא – כגריס[1707] – אין הנגע הראשון מצטרף אליו להשלים לו את השיעור[1708]. על דינו של נגע שנולד באדם שאינו מיטמא בנגעים, ולאחר שנשתנה דינו של אותו אדם להיטמא בנגעים נשתנה מראהו של הנגע, עי' לעיל[1709].

הערות שוליים

  1. רמב"ם טו"צ בהקדמה, וכעי"ז בסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קא; סמ"ג עשין רלד; החינוך מ' קסט; עי' רא"ש נגעים פ"ג מ"ב.
  2. ע"ע נתק. סהמ"צ להרמב"ם שם; החינוך שם.
  3. ויקרא יג ב. סמ"ג שם; החינוך שם; רא"ש שם.
  4. עי' שאילתות ריש שאילתא פח; עי' החינוך שם, והג' מל"מ לחינוך שם (נד' בספר ההשלמה על מנ"ח) ומעין החכמה דף מא ב ומנ"ח שם אות א ודברי מלכיאל ח"ב סי' עו אות ו, בדעתו; עי' רא"ש שם. ועי' הג' מל"מ שם ודברי מלכיאל שם, שהקשו שאם זוהי המצוה, דברי הרמב"ן שבציון 14, שאין למנותה כמ"ע, שאין למנות את הטומאות כמצוות, תמוהים, וכעי"ז בר"י פערלא שבציון 7.
  5. דברים כד ח. רמב"ן עה"ת שם; ר"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג ל"ת קלו, בד' רס"ג שם: לא תתעשת בנגע למראה עינים, ובד' אזהרות ר"י ברצלוני: דין כהנים לשמור בנגע הצרעת פן יקוץ בהרץ כקרץ, והיינו שעיקר האזהרה היא שיימנע מלהראות את הנגע לכהן, ובד' יראה"ש סי' שצד ובד' רשב"א שבת קלג א.
  6. החינוך שם.
  7. ר"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג עשין קפו, בד' רס"ג שם: להורות מראה עור בשר, ובד' הרמב"ם טו"צ שם: להורות בצרעת אדם, ובסהמ"צ סוף שורש ז: המצוה היא אמנם שיאמר טמא או טהור, ועי' ציון 9.
  8. ויקרא שם ג. הג' צב"א רב לחינוך שם.
  9. הג' מל"מ שם ודברי מלכיאל שם ור"י פערלא שם, בד' הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע קא, ועי' ר"י פערלא שם, שהקשה שסותר לדבריו שציון 7; דברי מלכיאל שם אות ז, בד' ראב"ע שבציון 27, שמביאים את המצורע בעל כרחו, והיינו שאין עליו מצוה לבוא מעצמו, ועי' רא"ש שבציון הנ"ל, וצ"ב.
  10. סהמ"צ לרס"ג מ"ע קפו ואילך; סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קא; סמ"ג עשין רלד; החינוך מ' קסט.
  11. עי' בה"ג פרשיות חוקים ומשפטים המסורים לציבור יג ואזהרות לר"א הזקן ד"ה פרשת גר, שמנו רק מ"ע אחת של פרשת נגעים; עי' אזהרות לר"י ברצלוני ד"ה יסודות משמרת, שמנה רק מ"ע אחת של מראות נגעים.
  12. עי' אזהרות ן' גבירול מ"ע רג, וזוהר הרקיע אות סח, בדעתו.
  13. השגות הרמב"ן לסהמ"צ מ"ע צו. וכ"ה ביראים שלא מנה מצוה בטומאתם של נגעי אדם. ועי' ר"י פערלא שם, שהקשה מתו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות יג ותוספתא נגעים רפ"ח: כשם שמצוה וגו' כך מצוה וגו', ובמדב"ר פ"ט סי' יז, שאין מסגירים ומחליטים שני מצורעים כאחד, והיינו משום שאין-עושין-מצוות-חבילות-חבילות (ע"ע ציון 1).
  14. ע"ע מנין המצוות. השגות הרמב"ן לסהמ"צ שם.
  15. עי' ציון 58 ואילך.
  16. סהמ"צ להרמב"ם שם; סמ"ג שם; החינוך שם.
  17. ע"ע הנ"ל. ר"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג מ"ע קפו.
  18. עי' סהמ"צ לרס"ג מ"ע קפו וקפז, ור"י פערלא שם. וע"ע מראות נגעים.
  19. עי' ציון 1485 ואילך.
  20. סהמ"צ לרס"ג מ"ע קפח.
  21. ע"ע בוהק ציון 4.
  22. סהמ"ת לרס"ג מ"ע קצב.
  23. ר"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג מ"ע קפט, בד' רס"ג שם. ועי' ר"י פערלא שם, שאע"פ ששחין ומכוה נכתבו בשתי פרשיות שונות, יש למנותן כמ"ע אחת, מכיון שדיניהם שוים, ע"ע שחין; מכוה.
  24. סהמ"צ לרס"ג מ"ע קצ.
  25. סהמ"צ לרס"ג מ"ע קצא.
  26. ציונים 27, 35.
  27. ויקרא יג ב. ראב"ע ויקרא שם; חזקוני ויקרא שם; רא"ש נגעים פ"ג מ"ב; אברבנאל ויקרא שם א.
  28. חזון נחום נגעים שם, בד' הרמב"ם טו"צ בהקדמה, שהמצוה היא להורות בנגע הצרעת כדינה הכתוב בתורה, ולא להביא את המצורע לכהן. ועי' תנחומא מצורע סי' ג: והובא, והוא בא (אלא ששם הוא במצורע שנתרפא מצרעתו, והטעם שאין אחרים מביאים אותו הוא לפי שקודם טהרתו עליו להיות מובדל מבני אדם, עי' תנחומא שם, וטעם זה אינו שייך במצורע קודם שטימא אותו הכהן).
  29. עי' רמב"ם טו"צ פט"ז ה"י, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פי"ב מ"ה, ורמב"ן עה"ת ויקרא יג מז ויד לד והחינוך מ' קסט ומ' קעב ומ' קעז ומדרש הגדול ויקרא יד שם וספורנו ויקרא יג שם, שזכרו בנגעי בגדים ובתים שאינם בדרך הטבע אלא בדרך נס, ולא זכרו כן בנגעי אדם. ועי' רבנו בחיי ויקרא שם נח, שמ' מדבריו שכל נגעים אינם בטבע אלא בדרך נס.
  30. ע"ע נגעי בגדים וע' נגעי בתים.
  31. עי' להלן.
  32. תוספתא נגעים פ"ו; תנחומא מצורע סי' ד; ויקר"ר פי"ז סי' ד ורות רבה פ"ב סי' י; דעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא יד שם; רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; החינוך מ' קעז, בפי' ראשון; אברנאל ויקרא יד לג.
  33. החינוך מ' קסט.
  34. תוספתא נגעים סופ"ז, לגי' ר"ש נגעים פי"ג מי"ב והג' הגר"א לתוספתא שם ואור הגנוז לתוספתא שם, וכ"ה גי' צוקרמנדל וכת"י וינה (ולפנינו אינו), ועי' תוספתא שם רפ"ח, וחס"ד וזר זהב ומנ"ב שם (ועי' כס"מ טו"צ פי"א ה"ו, בד' הרמב"ם טו"צ שם, ובהגר"א לתוספתא שם, שמפרשים את התוספתא שברפ"ח רק לענין טהרת המצורע); קר"ס טו"צ פי"א, בפי' דברי התו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות יג, ועי' ק"א לתו"כ שם (ופשט דברי התו"כ שם הוא בנגעי בגדים, ע"ע נגעי בגדים).
  35. ויקרא יג נט. תוספתא שם רפ"ח; קר"ס שם וק"א שם, בפי' דברי התו"כ שם.
  36. ק"א שם; זר זהב ומנ"ב שם.
  37. קר"ס שם. וע"ע חוץ לארץ ציון 338 ואילך.
  38. ע"ע: הבאת קרבנותיו. וע"ע הנ"ל ציון 67 ואילך, טעמים נוספים לכך שאין מטהרים מצורע בזמן הזה.
  39. החינוך מ' קסט, ובד' הרמב"ם.
  40. נגעים פ"ז מ"א; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות ב ופרשתא ג אות ב וברייתא בהוריות י א: מן הדיבור ואילך, ועי' ר"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם, שהדיבור הוא מתן תורה, ועי' תורה תמימה ויקרא יג ב אות ב, שהקשה שבמתן תורה נתרפאו כל המצורעים וזו משנה שאינה צריכה, ואע"פ שחזרו למומם בחטא העגל, נגע חדש הוא, ות' ש"מן הדיבור" היינו ציווי על פרשת צרעת, וצ"ב, שבמשנה מפורש מתן תורה.
  41. ויקרא יג ב.
  42. תו"כ פ"א שם; ברייתא שם. ועי' תו"כ שם ואות ג וברייתא שם, בטעם שהוצרך כתוב לדין זה, ולא נלמד מזב שלא טימא קודם מתן תורה, ע"ע זב ציון 84.
  43. ויקרא שם א.
  44. א"ר נגעים שם.
  45. ויקרא שם ט.
  46. תו"כ פרשתא ג שם.
  47. ציונים 67 ואילך, 302 ואילך.
  48. דברים כד ח.
  49. עי' ציון 58 ואילך.
  50. עי' ציון 87 ואילך.
  51. עי' ציון 107 ואילך.
  52. עי' ציון 112.
  53. עי' ציון 114.
  54. עי' ציון 115.
  55. עי' ציון 116 ואילך.
  56. עי' ציון 123 ואילך.
  57. עי' ציון 205 ואילך.
  58. עי' נגעים פ"ג מ"ג; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות ז ופי"א אות ד ואות ו, ועוד; רמב"ם טו"צ פ"א ה"א.
  59. ויקרא יג ב.
  60. ציון 429 ואילך.
  61. עי' משנה שם פ"ט מ"ב; עי' תו"כ שם פ"ו אות ה; רמב"ם שם פ"ה ה"א וה"ד.
  62. ויקרא שם יח-כ.
  63. עי' משנה שם פ"ג מ"ד; רמב"ם שם ה"ג וה"ד.
  64. עי' משנה פ"ט שם; עי' תו"כ שם פ"ז אות ג; רמב"ם שם ה"א וה"ד.
  65. ויקרא שם כד-כה.
  66. עי' משנה פ"ג שם; רמב"ם שם ה"ג וה"ד.
  67. רמב"ם שם פ"ח ה"א.
  68. ויקרא שם כט-ל.
  69. עי' משנה שם מ"ה; רמב"ם שם ה"ב.
  70. עי' משנה שם פ"י מ"י; רמב"ם שם פ"ה ה"ח וה"ט.
  71. ויקרא שם מב.
  72. עי' משנה שם מ"ו; רמב"ם שם ה"ט והי"א.
  73. עי' נגעים פ"ו מ"ח, ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, בצירוף עור הבשר לנתק, ורא"ש שם, בצירוף עור הבשר לשחין ולמכוה, ותפא"י שם יכין אות סד ואות סז ומרומי שדה שם, בצירוף עור הבשר לקרחת (וכ"מ בתוי"ט נגעים שם), ועי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, שפי' שאינם מצטרפים על הראש והזקן ועל השחין והמכוה, ומ"מ מסתבר שכ"ש הוא בשני נגעים שונים לחלוטין, ועי' חזו"א נגעים סי' ז אות ב, שתמה מדוע לא נאמר במשנה במפורש על כל הנגעים שאינם מצטרפים זה לזה, ועי' ציון 77; תוספתא נגעים סופ"ג, לגי' שלפנינו: אין זה עם זה (והמילה מצטרפין נשמטה, וגי' אור הגנוז והג' הגר"א וצוקרמנדל, וכ"ה גי' כת"י וינה: מצטרפים זה עם זה, ונ' שטס"ה, וכ"ה בחס"ד לתוספתא שם), בצירוף כל סוגי נגעי אדם זה לזה, וסופ"ד, בצירוף גבחת וקרחת ונתקים ושחין ומכוה.
  74. ר"ש שם; רע"ב שם.
  75. עי' ציון 123. רע"ב שם.
  76. ע"ע נתק.
  77. ע"ע מראות נגעים. עי' קר"ס טו"צ פ"ו: אין מצטרפין בנגעין, ראש וזקן כשלא נקרחו לעור הבשר, מ' שכשנקרחו מצטרפים; משנ"א נגעים שם. ועי"ש, שאע"פ שגבחת וקרחת אין הנגעים שבהם מצטרפים זה עם זה, ע"ע גבחת; קרחת ציון 71, מ"מ הם מצטרפים עם עור הבשר, וצ"ב שלכאורה כל שכן הוא שלא יצטרפו. וצ"ב לדעה זו, אם שחין ומכוה מצטרפים לנגעי עור בשר, שמראיהם כנגעי עור בשר, עי' ציון 106, אך אין הם מטמאים באותם סימני טומאה שנגעי עור בשר מטמאים בהם, שאינם מטמאים במחיה, עי' ציון 1192, ואין מסגירים אותם לאותו משך זמן שמסגירים נגעי עור בשר, ע"ע שחין; מכוה (ואע"פ שנגעי קרחת וגבחת, אף הם אינם מטמאים בכל סימני הטומאה של נגעי עור בשר, שאינם מטמאים בשער לבן, עי' ציון 662, אין זה אלא לפי שאינם ראויים לגדל שער, עי' ציון 665, ואין כאן חילוק מהותי בדין).
  78. ציון 69 ואילך.
  79. ציון 973 ואילך.
  80. ע"ע שחין; מכוה.
  81. תוספתא נגעים סופ"ג.
  82. רמב"ם טו"צ פ"ה ה"ז.
  83. ע"ע שחין; מכוה.
  84. עי' ר"ש נגעים פ"ט מ"ב. ועי"ש, נפ"מ כשפשה הנגע, שאילו הוא כנגע חדש, אין זה חשוב פשיון ויש להסגירו, ואילו כשהוא המשך של אותו הנגע, הרי זה מטמא, עי' ציון 1111 ואילך.
  85. עי' ציון 395.
  86. הון עשיר נגעים פ"ז מ"א.
  87. תו"כ מצורע פ' זבים פרשתא א אות ב; ברייתא בהוריות י א.
  88. ויקרא יג ב.
  89. רבנו הלל לתו"כ שם; תוס' רא"ש הוריות שם, בשם רמ"ה; ק"א לתו"כ שם. ועי' ציון 104.
  90. רש"י דלהלן. וע"ע שחין; מכוה.
  91. שאלתות דלהלן.
  92. עי' להלן מחלוקת רבא ורב פפא.
  93. הוריות שם.
  94. עי' שאלתות שאילתא פח, והעמק שאלה שם ס"ק כג, ובמרומי שדה הוריות שם, בדעתו, ועי' ציון 102, שי"מ את דברי השאלתות בע"א; עי' רש"י הוריות שם ד"ה תאמר, ושער יוסף (לחיד"א) הוריות שם והעמק שאלה שם, בדעתו; עי' מאירי הוריות שם.
  95. ע"ע נגעי בתים.
  96. רש"י שם.
  97. שער יוסף שם והעמק שאלה שם, ע"פ הלימוד שבציון 1678 ואילך.
  98. ויקרא יד לד.
  99. ר' שמעון בתו"כ מצורע פרשתא ה אות ד ובברייתא הוריות שם.
  100. ע"ע הנ"ל. העמק שאלה שם.
  101. עי' שאלתות שם, והעמק שאלה שם, ובמרומי שדה שם, בדעתו.
  102. תוס' רא"ש שם, בשם רמ"ה. ועי' שאילת שלום לשאלתות שם, שי"ל שאף השאלתות סובר כך, ודבריו שבציון 101, הם רק בהו"א של הגמ', לפני דברי רבא ורב פפא שבציון 93, שמהם נלמד ששייך אונס אף בנגעי בתים.
  103. ויקרא יג ב.
  104. עי' ציון 89. עי' תוס' רא"ש שם, בשם רמ"ה.
  105. שאילת שלום שם.
  106. עי' תו"כ שבציון 109; תוספתא נגעים פ"א.
  107. נגעים פ"א מ"א; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות ד ופרשתא ב אות ד; שבועות ו א; רמב"ם טו"צ פ"א ה"ב.
  108. משנה שם; תו"כ פרשתא ב שם; רמב"ם שם.
  109. משנה שם מ"ב; תו"כ שם אות ה ופרשתא ד אות ג ופ"ז אות ה ופי"א אות א ואות ג; תוספתא שם סופ"ז; רמב"ם שם ה"ד.
  110. עי' משנה שם, ורה"ג ופיהמ"ש להרמב"ם ורא"ש ורע"ב שם; עי' תו"כ שם ושם ושם ושם, וק"א פרשתא ב שם ופרשתא ד שם ופי"א שם ושם; רמב"ם שם.
  111. ויקרא יג ב.
  112. עי' ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות ו: אפשר, בפי' דברי התו"כ שם. ועי"ש, שסיים שפי' זה עיקר. ועי"ש, בפי' ראשון, ורבנו הלל לתו"כ שם ומיוחס לר"ש משנץ לתו"כ שם וק"א לתו"כ שם, בפי' דברי התו"כ שם, שמ' מדבריהם שהכונה לתיאור מצב ולא לגדר נגע המטמא, ועי' ציון 114, שי"מ את הצער שבתו"כ בע"א.
  113. ויקרא יג ב.
  114. תורה תמימה ויקרא שם אות יד-טו, בפי' דברי התו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות ו. ועי' ציון 112, שי"מ את הצער שבתו"כ בע"א, ושי"מ שהכונה לתיאור מצב ולא לגדר נגע המטמא.
  115. עי' ציון 142 ואילך, שנחלקו ראשונים ואחרונים בפי' מרובע כשיעור. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ו מ"א; רע"ב נגעים שם. ועי' ציון 146.
  116. עי' משנה ותו"כ ורמב"ם שבציון 602. ועי' להלן.
  117. עי' ציון 123.
  118. ת"ק בנגעים פ"ו מ"ה. ועי"ש, שאף ר' יוסי שבציון 1273, שנחלק עליו בעניין המחיה אם חשובה כסימן טומאה לגבי הנגע החיצוני, לא נחלק שחשובים הם כשני נגעים; רמב"ם טו"צ פ"ג ה"ז.
  119. ציונים 1054 ואילך, 1270 ואילך.
  120. ויקרא יג י.
  121. מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם, בד' ר"ש שבציון 1273, בד' ר"ע במשנה שם, שסובר כר' יוסי שאין המחיה סימן טומאה, ושזו הנפ"מ ביניהם, שלר' יוסי מכל מקום הנגע החיצוני חשוב נגע ומסגירים אותו, ולר"ע אינו חשוב נגע כלל, ועי' ציון 1063, שי"מ את דברי ר"ע במשנה שם בע"א. ועי' רש"ש נגעים שם, שהקשה שמהכתוב יש מקום ללמוד שאין המחיה סימן טומאה בנגע כזה, אך אין ללמוד ממנו שאינו קרוי נגע כלל.
  122. ציון 593 ואילך.
  123. נגעים פ"ו מ"א; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות ו ופרשתא ג אות יא ופ"ג אות א; עי' תוספתא נגעים פ"ב ופ"ג, כמה פעמים; רמב"ם טו"צ פ"א ה"ז. וע"ע גריס ציון 9 ואילך איזהו גריס של נגעים.
  124. ויקרא יג י.
  125. תו"כ שם פרשתא ג אות ט.
  126. עי' ציונים 711, 1240. תו"כ שם אות ז.
  127. ק"א לתו"כ שם ואות ט.
  128. ציון 1257 ואילך.
  129. עי' ציון 1255 ואילך. תו"כ שם אות י.
  130. משנ"א נגעים שם, ע"פ רמ"א יו"ד קצ ה; מק"ד טהרות סי' נ סוף אות ט; חזו"א נגעים סי' ה אות א. ועי' מק"ד שם וחזו"א שם, ראיה מציון 190, שמקום השער עצמו אין בו ממש. ועי' חזו"א שם, שלמעשה מדובר בשבע שערות וביניהן ששה רווחים, אלא שהשערה השביעית חשובה כשייכת לאויר שמחוץ לנגע. וע"ע הנ"ל ציון 38. וכעי"ז בציון 1241.
  131. ע"ע הנ"ל ציון 36 ואילך. תו"כ שם אות יא. ועי' רא"ש נגעים שם, שהקשה מדוע יש צורך בגריס מרובע כולל בקרנות, ואין די שאף בקרנות יהיה האלכסון שתי שערות, שהרי אף באופן כזה מקיפות את המחיה שתי שערות מכל צד, ותרץ שמשמעות הכתוב היא שיהיה נגע בשיעור מחיה מקיף את המחיה מכל צד כולל בקרנות.
  132. ויקרא שם יא.
  133. שם ט. ק"א שם פ"ג אות א.
  134. ק"א שם. וכעי"ז ברבנו הלל לתו"כ שם.
  135. תו"כ פ"ג שם. ועי"ש פ"ז אות ט, שנדרש כן בפירוש לאחד מהפעמים שכתוב "צרעת" במכוה, עי' ויקרא שם כה, ועי"ש פי"א אות ו, שנדרש כן בפירוש לכתוב "צרעת" בגבחת ובקרחת, עי' ויקרא שם מג, ועי' ראב"ד לתו"כ פ"ז שם, שאף בשחין נאמר "צרעת, עי' ויקרא שם כ, ועי' ק"א שבציון 137, שאף בנתק נאמר "צרעת", עי' ויקרא שם ל, ועי' ציון הנ"ל.
  136. ויקרא שם לא.
  137. תו"כ שם פ"ח אות ד. ועי' ק"א לתו"כ שם, שר"ש שחולק ודורש את הכתוב בע"א (עי' תו"כ שם אות א), לומד לשיעור נתק כגריס מהכתוב "צרעת", עי' ציון 135, וצ"ב בטעם שר"י צריך כתוב אחר ללמוד לשיעור נתק כגריס.
  138. רמב"ם שם ה"ח, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; סמ"ג עשין רלד.
  139. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  140. עי' ציון 131.
  141. עי' ציון 123.
  142. עי' ציון 131. רמב"ם טו"צ פ"א ה"ח, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ו מ"א; החינוך מ' קסט. וכ"מ ברע"ב נגעים שם, ועי' ציון 144. ועי' ציון 164.
  143. עי' ציון 131. עי' קר"ס טו"צ שם. וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם שם.
  144. שושנים לדוד נגעים שם, ע"פ סוף דברי המשנה שם: שהם ל"ו שערות, והרי לא באה המשנה ללמדנו חשבון, אלא לומר שכל נגע שיש בשטחו שיעור זה, מטמא. וכ"מ בתפא"י שבציון 167. ועי' שושנים לדוד שם, שמפרש כן את דברי רע"ב שבציון 115, והיינו שאין הכונה שאפשר להכניס מרובע כשיעור שיהיו בו שש שערות לכל כיוון, אלא שסך הכל יהיה בשטחו כמו השטח של גריס מרובע, וצ"ב, שדברי רע"ב הם כדברי פיהמ"ש להרמב"ם שבציון הנ"ל, ושיטת הרמב"ם מפורשת שצריך שיהיה בכל צד שש שערות, עי' ציון 142.
  145. עי' ציון 123.
  146. עי' משנה נגעים פ"ד מ"ה; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ד אות ה, בשחין, ושם פ"ז אות ו, במכוה; עי' דברי ת"ק בתוספתא נגעים פ"ב; עי' רמב"ם טו"צ פ"ד ה"ז.
  147. עי' ציון 775 ואילך. משנה שם; עי' תו"כ שם ושם; ת"ק בתוספתא שם; רמב"ם שם.
  148. עי' ציון 1023 ואילך. משנה שם; ת"ק בתוספתא שם; רמב"ם שם. ועי"ש ושם ושם, שמ"מ מקום זה אינו מטמא במחיה, שהרי אין המחיה מטמאת עד שתהיה באמצע הנגע באופן שיקיף אותה הנגע בשיעור של שתי שערות מכל צד, עי' ציון 131.
  149. משנה שם; עי' ת"ק בתוספתא שם; רמב"ם שם. ועי' ר"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, שנפ"מ שכשנטהר צריך להביא קרבן אחד ולא שנים, ע"ע טהרת מצורע: הבאת קרבנותיו, ועי' כס"מ טו"צ שם, שנפ"מ שכשנולדה שערה לבנה אחת בנגע אחד ושערה לבנה אחת בנגע השני, חשובות הן כשתי שערות שנולדו בנגע אחד והרי זה סימן טומאה, עי' ציון 720. על שני נגעים בשיעור חצי גריס, אם חוט כזה מצרפם, עי' ציון 164 ואילך.
  150. ויקרא יג כא.
  151. ויקרא שם כו.
  152. עי' תו"כ שם ושם, ור"ש שם וק"א לתו"כ שם ושם, בפירושה. ועי' רבנו הלל לתו"כ פרשתא ד שם, שאע"פ שכתוב אחד נאמר בשחין ואחד במכוה, יש ללמוד מהאמור במכוה אף לאמור בשחין.
  153. חזו"א נגעים סי' ה אות כה, בד' הרא"ש נגעים פ"י מ"ו.
  154. עי' ציון 131.
  155. ראב"ש בתוספתא שם. ועי' ר"ש שם, שהסתפק אם ראב"ש חולק אף בנגע אחד או דוקא בשני נגעים, שכיון שיש ספק לאיזה מהנגעים לשייך את החוט, אינו שייך לאף אחד מהם, והכריע שודאי שראב"ש חולק בין בנגע אחד ובין בשני נגעים (וכ"מ מטעמו שהובא כאן). ועי' חס"ד לתוספתא שם, שראב"ש דורש את הכתובים שבציון 152 בע"א, ואולי י"ל שאינו חולק על הכתובים שבציון הנ"ל, שהוא חולק דוקא בחוט שבנגעי עור בשר, לפי שאינו ראוי למחיה, אבל בחוט שבשחין ובמכוה (שהכתובים שבציון הנ"ל הם בנגעי שחין ומכוה), שאין המחיה סימן טומאה בהם, ע"ע שחין; מכוה, ועי' להלן ציון 1192, אף ראב"ש מודה שחוט ברוחב שתי שערות הסמוך לנגע בגודל גריס מצטרף אליו.
  156. עי' להלן. וכ"מ בתנאים שבציון 149, 155, שנחלקו בחוט שיוצא בין נגע לנגע, אימתי הוא מצרף את שני הנגעים להיות נגע אחד, ומ' שכשאינם מחוברים כלל, לכו"ע אינם חשובים כנגע אחד, וממילא אף אינם מצטרפים לשיעור.
  157. ר"ש דלהלן; רע"ב דלהלן.
  158. ר"ש דלהלן; רע"ב דלהלן.
  159. תוי"ט נגעים פ"ח מ"ו, בד' ר"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם (וכ"ה ברא"ש נגעים שם, בפי' ראשון), בפי' דברי המשנה שם: אע"פ שהם מדובקים זה בזה והם נראים כאחד, טהור, וכיון שהמשנה דנה בנגע שפרח בכל הגוף, באה לומר שחשוב הוא כפורח מן הטמא, שדינו שהוא טהור, עי' ציון 1485, ועי' ציון 161, ועי' הון עשיר נגעים שם, שלפי"ז לא ברורה הלשון: אע"פ, שהיה למשנה לומר: כיון, ועי' תוי"ט שם, שדחק בלשון. וכ"מ בכס"מ טו"צ פ"ז ה"ו, בד' הרמב"ם שבציון 1430.
  160. תוי"ט שם.
  161. קר"ס טו"צ שם, בד' הרא"ש שם, והון עשיר שם ותפא"י נגעים שם בועז אות י, בד' ר"ש ורע"ב שם, בפי' דברי המשנה שם, שהיא כפשוטה, שאע"פ שהם מדובקים זה בזה והם נראים כאחד, טהור, היינו הנגעים עצמם, ועי' ציון 159, ועי' הון עשיר שם, שאע"פ שדין זה הובא בדיני פריחה, י"ל שהובא אגב הדיון במשנה שם בשני נגעים, ואף כאן חשובים הם כשני נגעים, ועי' תפא"י שם, שי"ל שבאה המשנה ללמדנו שכיון שאינם מצטרפים, כשפרח הרי זה חשוב כפורח מן הטהור, וטמא, עי' ציון 1510 ואילך. ועי' ציונים 1430, 1523, 1537, 1543 ואילך, שי"מ את דברי המשנה בע"א; רש"ש נגעים שם, בד' מהר"ם מרוטנבורג שבציון 1543.
  162. קר"ס שם.
  163. רש"ש שם.
  164. משנ"א נגעים פ"ד מ"ה, ע"פ הדעה שבציון 142 ואילך.
  165. עי' ציון 315. משנ"א שם.
  166. עי' ציון 149.
  167. תפא"י שם פ"ד יכין אות לג. ונ' שהוא סובר כדעה שבציון 144, שכל שיש בשיעור הנגע ל"ו שערות הרי זה מטמא, ואפילו אין בו כגריס מרובע במקום אחד.
  168. עי' ציון 429 ואילך, ועי' להלן: מחיה.
  169. נגעים פ"ד מ"ו: בהרת היא ומחיתה כגריס, ועי' משנה שם פ"ו מ"ב, ור"ש שם ורא"ש שם; עי' תו"כ שבציון 125 ואילך, וכס"מ טו"צ פ"ג ה"א; רמב"ם טו"צ שם ה"ה.
  170. עי' ציון 123.
  171. עי' ציון הנ"ל ואילך. עי' כס"מ שם.
  172. עי' ציון 1237.
  173. עי' להלן.
  174. עי' ציון 131. רמב"ם שם.
  175. עי' משנה פ"ו שם, לגי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, ור"ש שם בפי' ראשון, ורא"ש שם, ורע"ב נגעים שם, ותוי"ט נגעים שם בשם נ"א (וכ"ה גי' כת"י פארמה 2596): רבתה המחיה טהורה, וגי' ר"ש שם בשם י"ג, וכ"ה הגי' לפנינו (וכ"ה גי' כתי"מ וכת"י קאופמן וכת"י פארמה 3173): רבתה המחיה טמאה, ועי' ר"ש שם שלגי' זו יש להעמיד את המשנה בנגע שהוא כגריס מלבד המחיה, ועי' רא"ש שם, שהג' תלמיד ושיבוש הוא, שבמשנה נאמר שכשנתמעט הנגע עצמו טהור, וכשיש בנגע שיעור גריס מלבד המחיה, אף שיתמעט הוא עדיין טהור, שהרי אף המחיה עצמה מצטרפת לשיעור גריס, עי' ציון 169; רמב"ם שם.
  176. משנה שם מ"ד; רמב"ם שם ה"ו.
  177. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  178. עי' ציון 1237.
  179. עי' ציון 1235. מק"ד טהרות סי' נ אות ו.
  180. עי' תוספתא נגעים פ"ב, ור"ש שם מ"ג ורא"ש שם מ"ג וחס"ד לתוספתא שם ובהגר"א לתוספתא שם ותפא"י נגעים פ"ד מ"ו בועז אות ז וזר זהב ומנ"ב לתוספתא שם. ועי' רא"ש שם, שאע"פ שמהמשנה שם מ' שמחיה פחות מכעדשה מצטרפת לשיעור נגע ואף חכמים מודים בכך, יש להעמיד את המשנה באופן שיש בנגע גריס מלבד המחיה. ועי' משנ"א נגעים שם, שתמה על הרמב"ם שהשמיט דין זה, ועי' חזו"א נגעים סי' ה אות כ, בתחילת דבריו, בד' הרמב"ם פ"ג ה"ה, שפסק כר"מ, אך בסוף דבריו כ' שאפשר לפרש את דברי הרמב"ם כפי' הרא"ש את דברי המשנה, ועי' ערה"ש העתיד טהרות סי' פד סי"ד-סט"ו, שפי' את דברי הרמב"ם בע"א באופן שהלכה כחכמים, וכן מצדד לומר בחס"ד שם. ועי' משנ"א שם, שאף ר"מ שסובר שמחיה שאין בה כשיעור להחשב סימן טומאה מצטרפת לשיעור נגע, אין זה אלא מספק ולהחמיר, ולא בתורת ודאי, עי' ציון 1040.
  181. עי' רא"ש שם; בהגר"א שם; זר זהב ומנ"ב שם.
  182. רא"ש שם.
  183. עי' ציון 1255.
  184. מק"ד שם. ועי"ש, ראיה ממחיה שבתוך נגע ובתוכה נגע אחר, שאין המחיה מצטרפת לנגע הפנימי, ולכן שני הנגעים חשובים כנגעים שונים עי' ציון 118.
  185. רמב"ן קידושין כה א, בשם תוס' חכמי הצרפתים; ר"ן קידושין שם (ט א). ועי' רש"ש קידושין שם, שהקשה מהמשנה שבציון 169, ועי' הג' הרא"ז מלצר לרמב"ן שם (מהד' הרשלר אות צו), שהקשה עוד מהתו"כ שבציון הנ"ל.
  186. עי' ציון 688.
  187. עי' ציון 429 ואילך, ועי' להלן: שער לבן.
  188. נגעים פ"ד מ"ד; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ב אות ט; תוספתא נגעים פ"ב; רמב"ם טו"צ פ"ב ה"ב.
  189. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  190. משנה שם.
  191. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  192. תו"כ שם; תוספתא שם.
  193. ויקרא יג ג.
  194. עי' ק"א לתו"כ שם; חס"ד לתוספתא שם. וכעי"ז בציון 200.
  195. עי' ציון 711.
  196. עי' ציון 688.
  197. תו"כ שם; תוספתא שם.
  198. ויקרא שם ד.
  199. תו"כ שם; תוספתא שם, לגי' ר"ש נגעים שם, ועי' חס"ד שם, שהוא מוכרח, ולפנינו אינו. ועי' ק"א שם, שנ' מדבריו שאין הלימודים שבתו"כ טעמים נוספים, אלא הם באים ללמד שאין במקום השער ממש, וצ"ב.
  200. עי' רבנו הלל לתו"כ שם; עי' ק"א שם. וכעי"ז בציון 194.
  201. ר"ש שם; רע"ב נגעים שם; תפא"י נגעים שם יכין אות כט, בד' פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  202. עי' ציון 818.
  203. עי' ציון 845, שיש מסתפקים בדבר.
  204. מק"ד טהרות סי' נ אות ט, ע"פ הטעם שבציון 197.
  205. עי' נגעים פ"ו מ"ח, ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם ותפא"י שם יכין אות מה, וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רמב"ם טו"צ פ"ו ה"א.
  206. ויקרא יג ב. רמב"ם שם, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם.
  207. משנה שם; רמב"ם שם.
  208. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם; קר"ס טו"צ שם.
  209. משנה שם; רמב"ם שם.
  210. רע"ב שם; תפא"י שם אות מו. ועי"ש, טעם נוסף בתוך העין שאינו מטמא. ועי' ציון 231.
  211. משנה שם; רמב"ם שם.
  212. רא"ש שם. ועי' ציון 227.
  213. ציון 34 ואילך.
  214. ציון 31 ואילך.
  215. עי' נגעים פ"ו מ"ח, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם ותפא"י שם יכין אות מה; עי' תו"כ דלהלן; עי' תוספתא נגעים פ"א וסופ"ב; רמב"ם טו"צ פ"ו ה"א.
  216. ויקרא יג ב.
  217. עי' רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם.
  218. ויקרא יג יב.
  219. רבנו הלל לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ד אות ג ורא"ש שם, בפי' דברי התו"כ שם; קר"ס טו"צ שם. ועי' ציון 1368, שי"ס שהכתוב בתו"כ נדרש לענין שבית הסתרים אינו מעכב את הפריחה, וכן הוא בכתוב בעניין פריחה ולא בעניין טומאה, אך עי' ציון 1361, שכל מקום שאינו מיטמא בנגעים אינו מעכב את הפריחה, ומסתבר שיש ללמוד אף להפך, שכל מקום שאינו מעכב את הפריחה אינו מיטמא בנגעים, וכ"מ מהראב"ד לתו"כ שם אות ב וג ומהק"א לתו"כ שם אות ב וג, שפי' את הכתוב לענין פריחה, ואעפ"כ פי' את המשך דברי התו"כ שם: האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים וכו', לענין שמיטמא בנגעים, ולא לענין פריחה.
  220. רבנו הלל שם; עי' רא"ש שם.
  221. ערה"ש העתיד טהרות סי' פח ס"ב. ועי"ש, שתחת הדד של איש אינו חשוב בית הסתרים, וכ"מ בתו"כ שם.
  222. משנה שם; עי' תו"כ שם פ"א אות א, בקמטים; רמב"ם שם.
  223. פיהמ"ש להרמב"ם שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  224. ר"ש שם; רא"ש שם; קר"ס שם.
  225. תפא"י שם אות נב, בפי' ראשון. ועי"ש, שמקום שאין דורך עליו בחוזקה אינו חשוב כבית הסתרים. ועי' ציון 258.
  226. משנה שם; רמב"ם שם; ק"א לתו"כ שם פ"ד אות ה, בפי' דברי התו"כ שם אות ב: להוציא תוך רגליו.
  227. עי' רבנו הלל שם; ר"ש שם; רע"ב שם; קר"ס שם; עי' ק"א שם. ועי' ציון 212.
  228. ק"א שם.
  229. משנ"א נגעים שם.
  230. משנה שם; רמב"ם שם.
  231. ר"ש שם; רא"ש שם; קר"ס שם. ועי' ציון 210.
  232. ע"ע נתק.
  233. עי' רש"י ערכין יח ב ד"ה לכל ותוס' ערכין שם ד"ה ואי וק"א שם אות ב, בפי' דברי הגמ' שם: לכל מראה עיני הכהן, וע"פ הלימוד שבציון 219. ועי' ציון 1381, שי"מ את דברי הגמ' שם בע"א.
  234. עי' להלן.
  235. ויקרא שם ג.
  236. ויקרא שם יב. כס"מ טו"צ שם, בשם ר"י קורקוס, בפי' ראשון. ונ' שהוא לפי הלימוד שבציון 219.
  237. ויקרא שם ב וג וד ויא. כס"מ שם, בשם ר"י קורקוס, בפי' שני. ונ' שהוא לפי הלימוד שבציון 217.
  238. ר"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, בפי' דברי המשנה שם: הקמטין והקמטין שבצואר, שסתם קמטים הם הקמטים שבשאר הגוף, ולכן שנה התנא בפירוש "הקמטין שבצואר", לומר שסתם קמטים הם כל שאר הקמטים; עי' רמב"ם שם: והקמטים שבבטן (אך עי' ערה"ש העתיד שם ס"א, שחידושו של הרמב"ם הוא דוקא בקמטים שבצואר, שאינם מיטמאים אע"פ שהם גלויים שאין שם לבוש, וצ"ב מה ההו"א שמקום שאין עליו לבוש יטמא יותר), וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם שם, וכ"מ שם פ"ז מ"א, שהקמט שנגלה הוא באדם שמן שרזה בשרו ונתגלו קמטיו, שקודם לכן היו חשובים כבית הסתרים; עי' סמ"ג עשין רלד, שי"ג במשנה שם: והקמטין שבבטן; עי' מהר"ם מרוטנבורג דלהלן. ועי' ציון 251.
  239. רא"ש שם. וכעי"ז בר"ש שם וברע"ב שם.
  240. מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם.
  241. תוספתא שם סופ"ב, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' כס"מ טו"צ שם, וגי' כת"י וינה וגי' תוספתא צוקרמנדל, ועי' ציון 250; רמב"ם שם.
  242. רמב"ם שם.
  243. ע"ע בית הסתרים ציון 75 וע' הזאה (ב) ציון 357 ואילך, בהזאה, וע' חציצה: הדוקה ורפויה ציון 124 ואילך, בטבילה. כס"מ שם, בשם ר"י קורקוס.
  244. כס"מ שם, בשם ר"י קורקוס.
  245. עי' רש"י שם, ומל"מ טו"צ שם, בדעתו; עי' תוס' שם, ומער"ק טו"צ שם, בדעתו. ועי' מל"מ שם, שהקשה מהתו"כ שבציון 248, ועי' מער"ק שם, שת' שמדרשים חלוקים הם והגמ' חולקת על התו"כ, או שיש לפרש את דברי התו"כ שם: להביא את בין אצבעות הידים, וכן להביא את הרגלים (ולא בין האצבעות של הרגלים, שהן דבוקות יותא מאצבעות הידים), ועי' אור הישר ערכין שם, שתרץ שבתו"כ שם יש דעה שלומדת את הכתוב בע"א, ורש"י שם פי' את הגמ' בערכין שם ע"פ הדעה החולקת.
  246. מער"ק שם.
  247. ויקרא יג יג.
  248. תו"כ שם אות ה, ועי' ציון 245. ועי' ציון 219, שי"מ את דברי התו"כ לענין פריחה (וכ"ה בפירוש בראב"ד שם אות ה וברבנו הלל שם אות ה ובק"א שם אות ה בענין אצבעות הידים והרגלים), אך עי' ציון הנ"ל, שאין בזה נפ"מ, שמה שאינו מעכב את הפריחה לפי שהוא בית הסתרים אינו מיטמא בנגעים. ועי' מל"מ טו"צ שם, ראיה אף מהמשנה שם שמיעטה כף הרגל ולא מיעטה בין אצבעות הרגלים.
  249. ראב"ד שם; עי' ק"א שם.
  250. תוספתא שם, לגי' בהגר"א שם, ועי' ציון 241.
  251. בהגר"א שם. ועי' רבנו הלל לתו"כ פ"א שם ופ"ד אות ב, שגרס רק: הקמטין שבצוואר (וכ"ה גי' כת"י קאופמן למשנה שם), וצ"ב בדעתו אם קמטים שבשאר הגוף, שפעמים נגלים, מטמאים בנגעים, עי' ציון 238.
  252. עי' ציון 238.
  253. עי' נגעים פ"ז מ"א, ור"ש נגעים פ"ו מ"ח ( וכעי"ז ברע"ב נגעים שם), בפירושה, ועי' הון עשיר נגעים שם, שדין זה לא הוזכר בפירוש במשנה פ"ו שם, שדנה במקומות שאינם מיטמאים שנשתנו להיות מיטמאים, כיון שאינו שכיח שיתפשט הקמט, או כיון שבמקרים שדנה בהם המשנה, השינוי גורם שיטמאו בנגעים, אבל אינם מיטמאים בנגעי עור בשר ואינם מצטרפים להם, ואילו קמט שנפשט הרי הוא כעור הבשר לכל דבר; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות א; תוספתא נגעים סופ"ב, ועי"ש פ"ו: כבית הסתרים שנתגלה; עי' רמב"ם טו"צ פ"ו ה"ד.
  254. ציון 367 ואילך.
  255. ציון 384 ואילך.
  256. עי' ציון 429.
  257. עי' להלן.
  258. רבנו הלל לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"א ה"ד. וכעי"ז במיוחס לר"ש משאנץ לתו"כ שם. ועי' ציונים 211, 226, שכף הרגל אינה מיטמאת בנגעים, וצ"ב, ואולי כונתו למקום בכף הרגל שאינו דורך עליו, שי"ס שמיטמא בנגעים, עי' ציון 225.
  259. עי' ציונים 429, 656 ואילך.
  260. עי' נגעים פ"ט מ"ג; תו"כ שם, ועי"ש פ"ו אות ז; עי' רמב"ם טו"צ פ"ה ה"ה.
  261. עי' משנה שם; עי' תו"כ פ"ו שם; עי' רמב"ם שם.
  262. ויקרא יג ב.
  263. תו"כ פ"א שם.
  264. ק"א לתו"כ שם.
  265. עי' ציון 339.
  266. עי' ציונים 429, 1183. ועי' ציון 1185, שמחיה היא סימן טומאה אף בנגעי גבחת וקרחת, אלא שאין במקומות אלו ראשי אברים.
  267. עי' ציון 1295.
  268. עי' ציון 339. עי' ראשונים שבציון 1295.
  269. עי' ציון 154.
  270. עי' משנה ות"ק בתוספתא ותו"כ ורמב"ם שבציון 146 ואילך. ועי' דברי ראב"ש שבתוספתא שבציון 155, שאמר שאין חוט כזה מטמא בנגעים כיון שאינו ראוי למחיה, וצ"ב אם הוא סובר שכל הנגעים צריכים להיות ראויים לכל סימני הטומאה, או דוקא בחוט שאינו חלק מהנגע עצמו אלא רק נטפל אליו.
  271. עי' ציונים 429, 954 ואילך.
  272. עי' ציון 1449 ואילך.
  273. ציון 286 ואילך.
  274. עי' ציון 205 ואילך.
  275. עי' ציון 215 ואילך.
  276. נגעים פ"ו מ"ח; רמב"ם טו"צ פ"ו ה"א.
  277. קר"ס טו"צ שם.
  278. עי' ציון 123.
  279. ראשונים דלהלן; רע"ב נגעים שם.
  280. ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; כס"מ טו"צ שם.
  281. ציון 1101 ואילך.
  282. ציון 1281 ואילך.
  283. ציון 1361 ואילך.
  284. עי' ציונים 209, 230. תוספתא דלהלן; רמב"ם דלהלן, בעין ובאוזן.
  285. ע"ע גבחת; קרחת; טומאתן וע' נתק וע' שחין; מכוה. תו"כ דלהלן, ועי"ש: המורדין, ועי' או"ש לרמב"ם דלהלן, שטס"ה, שהרי פשיון מעור הבשר למקומות אלו (שרק כשחשוב פשיון הנגע טמא לדעה זו, עי' ציון 288), אינו חשוב פשיון אף כשאינם מורדים, ע"ע הנ"ל, ועי' להלן ציון 973 ואילך, וכ"מ בראב"ד לתו"כ דלהלן; תוספתא דלהלן, בראש; רמב"ם דלהלן, בראש.
  286. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות א; תוספתא נגעים פ"ב.
  287. ויקרא יג ג.
  288. עי' ציונים 973 ואילך, 1101, שמקומות אלו אינם ראויים לפשיון. תו"כ שם; תוספתא שם; רמב"ם טו"צ פ"ו ה"ג.
  289. ק"א לתו"כ שם.
  290. תוספתא שם סופ"א. וע"ע ראית נגעים.
  291. כס"מ טו"צ שם.
  292. ע"ע הנ"ל, ועי' להלן ציון 973 ואילך.
  293. חזו"א נגעים סי' ג אות יד; קה"י טהרות סי' לב. ועי"ש ושם, שדחו בכך את דברי הראב"ד בד' חכמים שבציון 301, שדברי חכמים נאמרו דוקא בשחין.
  294. עי' ציון 429.
  295. עי' ציון 446 ואילך. חזו"א שם.
  296. חזו"א שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"א מ"ה.
  297. עי' ציון 1028 ואילך. חזו"א שם.
  298. ע"ע שחין; מכוה, ועי' להלן ציונים 658 ואילך, 957 ואילך, 1192.
  299. נגעים פ"ט מ"ג; תו"כ שם פ"ו אות ז.
  300. עי' ציון 257 ואילך.
  301. עי' ציון 429. ראב"ד טו"צ שם. ועי' כס"מ שם, שדחה, שדוקא בפשיון יש גזה"כ מיוחדת שצריך להיות ראוי לו, ועי' או"ש שם, בטעם לכך, שדוקא לפשיון הוא צריך להיות ראוי, לפי שהוא סימן טומאה בכל סוגי הנגעים, עי' ציון 954 ואילך, ולכן דוקא עליו הקפיד הכתוב, ועי' אחרונים שבציון 293, דחיה נוספת.
  302. עי' ציונים 209, 230.
  303. ר"ש נגעים פ"ו מ"ח, ועי' ציון 306. ועי' חס"ד לתוספתא שם פ"ב, שדחה ע"פ דברי פיהמ"ש להרמב"ם פ"ו שם: לפיכך אם היה הנגע בצד אחד המקומות הללו הרי זה טהור.
  304. עי' ציון 318.
  305. ערה"ש העתיד טהרות סי' פח ס"ט. ועי' כס"מ שם, בשם ר"י קורקוס, שכ"כ בהו"א, ודחה שאפשר ללמוד שני דינים מכתוב זה.
  306. רמב"ם טו"צ פ"ו ה"ג, ובפיהמ"ש להרמב"ם פ"א שם; כס"מ שם, בשם ר"י קורקוס, בד' ר"ש שם, שהביא את דברי ר"י בן ר' יהודה שבתוספתא שם, ולא כ' שי"ח, ועי' ציון 303, וצ"ב. ועי' חזו"א שם וקהלות יעקב שם, שהקשו מהדין שבציון 272, שנגע שהוא בכל הגוף, אע"פ שהוא סמוך למקומות שאינם מטמאים בנגעים, מ"מ מטמא, ותי' שהוא גזה"כ מיוחדת בבא כולו לבן.
  307. עי' ציון 291. כס"מ שם, בפי' ראשון.
  308. כס"מ שם, בפי' שני, ובשם ר"י קורקוס, וע"פ הדחיות שבציונים 301, 305, ועי' ציון 303.
  309. עי' ציון 320.
  310. ערה"ש העתיד שם.
  311. ראב"ד שם; עי' ר"ש שבציון 303.
  312. ע"ע הלכה ציון 222 ואילך. עי' ראב"ד שם; עי' ר"ש שם.
  313. ראב"ד שם.
  314. עי' ציון 1083. אבן ישראל טו"צ פי"ב ה"ד.
  315. עי' נגעים פ"ו מ"ז, ורש"י קידושין כה א ד"ה אין ופיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם ור"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות א ואות ח, בנגעי עור בשר, ופרשתא ד אות ה, בשחין; תוספתא נגעים פ"ב; רמב"ם טו"צ פ"ג ה"ט, ועי"ש ה"ח. ועי' ציון 340, שי"ס שאין צורך לראות ממש את כל הנגע כאחד, אלא די בשיעור גריס מן הנגע שיראהו כאחד.
  316. ויקרא יג ג.
  317. ק"א לתו"כ דלהלן. וכעי"ז ברבנו הלל לתו"כ דלהלן.
  318. תו"כ שם פ"ב אות א. ועי' ציון 286 ואילך, שי"מ את הכתוב בע"א.
  319. ויקרא שם.
  320. תו"כ שם אות ח; תוספתא שם; רמב"ם שם ושם.
  321. ק"א לתו"כ שם.
  322. ויקרא שם כא.
  323. תו"כ פרשתא ד שם.
  324. ק"א לתו"כ שם.
  325. ויקרא יג יב. רש"י שם; ר"י מלוניל קידושין שם (ט א); רמב"ן קידושין שם, בשם תוס' חכמי הצרפתים; ריטב"א קידושין שם; תוס' הרא"ש קידושין שם; ר"ן קידושין שם (שם). ועי' תוס' הרא"ש שם, שנ' מדבריו שגורס את הלימוד מכתוב זה במשנה שם. ועי' מהרי"ט קידושין שם, שהקשה שכתוב זה נדרש ללימוד שבציון 219.
  326. רש"י שם.
  327. ר"י מלוניל שם.
  328. עי' משנה שם; תו"כ פ"ב שם; תוספתא שם; רמב"ם שם ה"ט.
  329. ק"א לתו"כ שם.
  330. משנה שם; תו"כ שם אות ט; רמב"ם שם ה"ח.
  331. רה"ג נגעים שם; רש"י שם ד"ה ראש; פיהמ"ש להרמב"ם שם; רבנו הלל לתו"כ שם; ר"ח בן שמואל קידושין שם; ר"ש שם; עי' סמ"ג עשין רלד; רע"ב שם; ק"א שם.
  332. משנה שם; תו"כ שם; רמב"ם שם.
  333. משנה שם; תו"כ שם. ועי' חזו"א נגעים סי' ו אות יז, שאף ר' יהודה סובר כחכמים שמקום משונה אינו צריך להיראות כאחד, עי' ציון 350, אלא שלדעתו אף באיש שהדד שלו גדול אין זה משונה, שהוא מצוי לפעמים, או שנחלק על חכמים בשיעור הנראה כאחד.
  334. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ח בן שמואל שם; מאירי קידושין שם; רע"ב שם.
  335. רש"י שם ד"ה וראשי; מאירי שם.
  336. עי' ציון 123. תוספתא שם; רמב"ם דלהלן.
  337. בהגר"א לתוספתא שם; זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם.
  338. זר זהב ומנ"ב שם.
  339. עי' תוספתא שם, ובהגר"א וזר זהב ומנ"ב שם; רמב"ם שם ה"ט.
  340. מק"ד טהרות סי' נ אות ה. ועי"ש ראיה מדין הבא כולו לבן שמסגירים אותו, עי' ציון 1451, אע"פ שודאי א"א לראות את כל הגוף כאחד.
  341. חס"ד לתוספתא שם.
  342. בהגר"א לתוספתא שם. ועי' זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, בשם ר"ש, שגרס מסתורות, והיינו מקום שאינו נראה, וצ"ב שלכאורה הוא בית הסתרים שאינו מטמא כלל, אפילו יש במקומו כגריס, עי' ציון 215 ואילך, ובר"ש שלפנינו הגי' כפי שהיא בתוספתא שלפנינו: מסמרות.
  343. כ"ה הגי' במשנה שם. וגי' התוספתא שם: תלתלין.
  344. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  345. רה"ג שם; ר"ש שם. וכעי"ז ברע"ב שם, בפי' ראשון.
  346. רע"ב שם, בפי' שני.
  347. עי' דברי ר' אליעזר במשנה שם (ושם לא נזכר: מסמרת) ובתוספתא שם.
  348. ר"א בתוספתא שם.
  349. עי' ראשונים שבציון 351.
  350. תפא"י נגעים שם יכין אות מד. וכעי"ז בחזו"א שם.
  351. רמב"ם שם ה"ח, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם: ואין הלכה כר' אליעזר; עי' רע"ב שם: ואין הלכה כר' אליעזר.
  352. עי' ציון 1295 ואילך. תפא"י שם אות לז. ועי"ש, שמטעם זה אמרו במשנה שם שאינם מטמאים משום מחיה, ולא שאינם מטמאים בנגעים, ועי' ציונים 1295, 1304, טעמים אחרים לחלק בין מחיה לשאר סימני הטומאה, ולטעמים אלו אין ראיה שראשי אברים מטמאים בנגעים כשאין במקומם כגריס.
  353. ציון 1295 ואילך.
  354. ציון 1105. ועי' ראב"ד לתו"כ שם, בפי' שני, שאין לדון על שער לבן במקומות אלו, לפי שממילא אינם ראויים לגדל שיער, ועי' חס"ד לתוספתא שם, שכשיש במקומו כגריס מטמא בשער לבן, וכשאין במקומו כגריס אינו מטמא בשער לבן.
  355. עי' להלן. וכעי"ז בציון 1692 ואילך.
  356. תפא"י נגעים פ"ז מ"א יכין אות א.
  357. ויקרא יג ב. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות א.
  358. רבנו הלל לתו"כ שם; עי' מיוחס לר"ש משאנץ לתו"כ שם.
  359. עי' רבנו הלל שם; ר"ש נגעים שם, ובמיוחס לר"ש משאנץ שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; קר"ס טו"צ פ"ו; ק"א לתו"כ שם.
  360. ויקרא שם לח-לט. תו"כ שם.
  361. עי' תו"כ שם, וראב"ד שם. וכ"מ ברבנו הלל שם ובר"ש משאנץ שם ובק"א שם, ועי' הג' הגר"א לתו"כ שם, שגרס בע"א, ועי' הערת המהדיר לגר"א שם (מהד' רבנו הלל), שהגר"א לא גרס את הלימוד מהכתוב כאן, לפי שקשה מה טעם יש בשני כתובים ללמוד מהם.
  362. עי' ציון 222 ואילך.
  363. ע"ע נתק.
  364. ע"ע גבחת; קרחת ציון 41 ואילך.
  365. ע"ע שחין; מכוה.
  366. ע"ע הנ"ל.
  367. נגעים שם; תו"כ שם, בקמט שנגלה, ועי"ש, לגי' שלפנינו (וכ"ה גי' כל כתה"י לתו"כ), שהוזכרו ראש וזקן אך מבלי שנקרחו, וכן הוזכרו שחין ומכוה אך מבלי שהתחילו להתרפא, ועי' ק"א לתו"כ שם, שמ"מ כונת התו"כ היא כשחזרו ונהיו מקום הראוי לנגע, שמ"מ אינם מטמאים, ועי' ראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל לתו"כ שם ומיוחס לר"ש משאנץ לתו"כ שם, שגרסו כן בתו"כ בפירוש; רמב"ם טו"צ פ"ו ה"ד.
  368. עי' ציון 339.
  369. עי' ציון הנ"ל.
  370. עזרת כהנים לתו"כ שם פ"ב אות ח בתוספת העזרה; עי' חזו"א נגעים סי' ו אות יז.
  371. עי' ציון 399.
  372. בהגר"א לתוספתא נגעים סופ"ב. ועי"ש, שדוחק לחלק בין נגע שנולד במקום טמא ולאחר מכן הפך לטהור לנגע שנולד מלכתחילה במקום טהור, היות וחשוב הוא לדעתם כנגע חדש.
  373. ע"ע גבחת; קרחת ציון 31.
  374. ע"ע נתק.
  375. ע"ע שחין; מכוה.
  376. עי' ציון 395 ואילך, שלדעת חכמים שהלכה כמותם, אפילו כשחזר הנגע להיות לאחר מכן שוב במקום טמא, הרי הוא נשאר בטהרתו, וכ"ש כשנשאר במקום טהור.
  377. עי' ציון 393.
  378. תפא"י נגעים פ"ז מ"א בועז אות ב. ועי' ציון 393, שכ"מ בפירוש במשנה שם, שלא טימא ראב"י, אלא משום שתחילתו וסופו טמא, הרי שכשסופו טהור, אף הוא מודה שהנגע טהור.
  379. ע"ע טהרת מצורע ציון 20. תפא"י שם.
  380. עי' ציון 205 ואילך.
  381. עי' ציון 215 ואילך.
  382. עי' ציון 222 ואילך.
  383. עי' ציון 219.
  384. תפא"י שם. וכעי"ז במק"ד טהרות סי' נ אות ה.
  385. עי' ציון 217.
  386. תפא"י שם. וכ"מ בהון עשיר שבציון 406.
  387. ע"ע גבחת; קרחת ציון 31.
  388. ע"ע נתק.
  389. ע"ע גבחת; קרחת ציון 41.
  390. ע"ע שחין; מכוה.
  391. ע"ע הנ"ל.
  392. תפא"י למשנה דלהלן יכין אות יד. ועי"ש בועז אות ב, שהיינו כשעוד לא פטרו הכהן קודם לכן, שאם פטרו הרי שוב אין מסגירים אותו, אלא כשנולד בו סימן טומאה הרי הוא טמא מוחלט, עי' ציון 542.
  393. ראב"י בנגעים פ"ז מ"א ובתוספתא נגעים סופ"ב.
  394. ר"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  395. חכמים במשנה שם, ועי' ציון 399; ת"ק בתוספתא שם, ועי' תפא"י בועז שם, בד' הרמב"ם דלהלן, שאף חכמים שבתוספתא שבציון הנ"ל מודים, שיש לגרוס שם: תראה כתחילה, והיינו כפי שהיה קודם שחזר למקום מטמא, שהוא טהור, וצ"ב, שכ"כ כדי לא לעשות מחלוקת בין חכמים שבמשנה לחכמים שבתוספתא, והרי בתוספתא שלפנינו יש שלוש דעות, וכ"כ בחס"ד לתוספתא שם. ועי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, שפי' את מחלוקת ראב"י וחכמים כשהפך העור חזרה לעור בשר, ומטמא משום נגע עור בשר, ועי' ר"ש שם ורע"ב שם, ותוי"ט נגעים שם, בפירושם, שמפרשים שמדובר שעכשיו הם מטמאים בשחין ובמכוה ולא בנגעי עור בשר, ומ"מ מוכח מדבריהם שמחלוקתם שייכת אף באופן שעכשיו הם מטמאים בנגעי עור בשר, וכ"ה בפירוש בהון עשיר נגעים שם, בד' ר"ש ורע"ב. ועי' תפא"י שם אות טו, ובבועז שם, שנחלקו בין באופן שהגיע הנגע לפני הכהן כבר אחרי שנהיה מקום פטור וחזר ונהיה מקום חיוב, ובין כשנהיה כל זה בתוך ימי הסגרו, ובין כשנהיה לאחר מכן.
  396. רמב"ם דלהלן; רע"ב שם.
  397. ויקרא יג ב. קר"ס טו"צ פ"ו.
  398. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  399. חכמים בתוספתא שם. ועי' ר"ש שם, שנפ"מ כשפשה הנגע, שלראב"י מטמא, כדין פשיון לאחר הפטור, עי' ציון 1130, ולחכמים אינו מטמא, כגין פשיון בתחילה, עי' ציון 1111. ועי' תפא"י בועז שם, שי"ל שאף חכמים שבמשנה סוברים כן, ומטהרים היינו שאינו המשך של הנגע הקודם, וצ"ב שבתוספתא שלפנינו יש שלוש דעות, ועוד צ"ב מהאמור בציון 412 ואילך, שנחלקו תנאים בדינו כשנשתנה מראהו לאחר שחזר להיות מקום טמא, אם הוא טהור או יראה כבתחילה, ומוכח שכשלא נשתנה מראהו יש סוברים שהוא טהור לגמרי (ואע"פ שהנדון בציון הנ"ל הוא במקום טהור מתחילתו שהפך לטמא, לדעה שיראה כבתחילה אין מקום לחלק בין מקום טמא שהפך לטהור ושוב לטמא למקום שהיה טהור מתחילתו והפך לטמא, עי' ציון 372) ועי' ציון 395.
  400. בהגר"א לתוספתא שם.
  401. רמב"ם טו"צ פ"ו ה"ד, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם.
  402. עי' ציון 205 ואילך.
  403. עי' ציון 215 ואילך.
  404. עי' ציון 222 ואילך.
  405. עי' ציון 386.
  406. עי' ציון 73 ואילך. הון עשיר נגעים שם. ועי"ש, שאע"פ ששחין ומכוה שנעשו צלקת דינם כעור הבשר ממש, ע"ע שחין; מכוה, וממילא הם מצטרפים לשאר נגעים בעור הבשר, מ"מ אין מראיתם כמראית שאר עור בשר.
  407. עי' ציון 205 ואילך.
  408. עי' ציונים 1661, 1675, 1683.
  409. עי' ציונים 355, 1692.
  410. ע"ע מראות נגעים. עי' נגעים פ"ז מ"ב, ור"ש שם ורע"ב שם. ועי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, שמפרש את הדוגמאות שבמשנה באופן מעט שונה, ושבכל אלו אין מחלוקת אם השתנה מאב לתולדה או מאב לאב או מתולדה אחת לאחרת, ועי' תוי"ט נגעים שם, שהרמב"ם לשיטתו שכל מראות נגעים מצטרפים זה לזה והם חשובים כנגע אחד, ע"ע הנ"ל, אבל לסוברים שיש ממראות הנגעים שאינם מצטרפים זה לזה, ע"ע הנ"ל ציון, לא נחלקו התנאים דלהלן אלא באותם מראות שמצטרפים זה לזה, אבל במראות שאינם מצטרפים זה לזה, לכו"ע כשהשתנה מראה הנגע יראה כבתחילה, שהרי לדעתם במראות אלו, אפילו כשהיה הנגע מתחילה במקום טמא והשתנתה מראיתו, חשוב הוא כנגע חדש ויראה כבתחילה, עי' להלן ציון 484.
  411. א"ר נגעים שם ותפא"י נגעים שם יכין אות כב, בפי' דברי המשנה שם: נעשית מספחת שאת או מספחת עזה, ושבא להוסיף על האמור בציון 410.
  412. משנה שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות א.
  413. פיהמ"ש להרמב"ם שם; רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם. וכעי"ז במיוחס לר"ש משאנץ לתו"כ שם.
  414. תפא"י שם אות כה.
  415. פיהמ"ש להרמב"ם שם. וכעי"ז ברא"ש נגעים שם.
  416. פיהמ"ש להרמב"ם שם. וכעי"ז ברא"ש שם.
  417. משנה שם; תו"כ שם.
  418. עי' ק"א שם; תפא"י שם יכין אות כח. וכ"מ במיוחס לר"ש משאנץ שם.
  419. משנה שם; תו"כ שם.
  420. ויקרא יג ב. ראב"ד לתו"כ שם, בפי' דברי התו"כ שם, שהכתוב הוא טעם לטמא כשנשתנה מראהו, ולא מבואר בפירושו כיצד נלמד דין זה מן הכתוב. ועי' רבנו הלל שם ומיוחס לר"ש משאנץ שם וק"א שם, שהכתוב שהובא בתו"כ אינו עניין לטמא כשנשתנה מראהו, אלא לטהר כשלא נשתנה, ועי' ציונים 357 ואילך, 1694 ואילך.
  421. רבנו הלל שם; קר"ס טו"צ שם.
  422. תפא"י שם יכין אות כט.
  423. עי' ציונים 473, 507.
  424. ערה"ש העתיד טהרות סי' פח סט"ו. וכעי"ז במק"ד טהרות סי' נ אות ד.
  425. ע"ע בוהק ציון 2 ואילך וע' מראות נגעים.
  426. תפא"י שם אות כה.
  427. רמב"ם טו"צ פ"ו ה"ד, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם. ועי' משנ"א נגעים שם, בטעם שאין הלכה כר"א בן חסמא אע"פ שהוא מכריע בין ראב"ע לר"ע, ע"ע הלכה כדברי המכריע.
  428. עי' ציונים 446, 460, 495, 542, 530.
  429. נגעים פ"ג מ"ג; רמב"ם טו"צ פ"א ה"י. ועי' הון עשיר נגעים שם, שאע"פ שפשיון נכתב בכתוב קודם למחיה, עי' להלן, מ"מ נשנה אחרון במשנה, כיון שאינו מטמא בתחילתו אלא לאחר הסגר, עי' ציון 1111 ואילך, ואילו שער לבן ומחיה מטמאים מיד, עי' ציונים 803 ואילך, 1306 ואילך.
  430. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; סמ"ג עשין רלד.
  431. ויקרא יג ג.
  432. שם ח.
  433. שם י-יא. פיהמ"ש להרמב"ם שם; קר"ס טו"צ שם.
  434. ויקרא שם מה.
  435. רא"ש נגעים פ"א מ"ג, בהגהה.
  436. ועי' ציונים 446 ואילך, 460 ואילך, 495.
  437. ועי' ציונים 460 ואילך, 495.
  438. ועי' ציונים 446 ואילך, 460 ואילך, 495.
  439. ציון 49 ואילך.
  440. ציונים 658 ואילך, 957 ואילך, 1185 ואילך.
  441. ע"ע מראות נגעים.
  442. ע"ע הנ"ל.
  443. עי' רמב"ם טו"צ פ"א ה"י.
  444. ויקרא יג ב-ג. עי' קר"ס טו"צ שם.
  445. עי' ציון 1179.
  446. עי' נגעים פ"א מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב שם, ומשנה שם פ"ג מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורע"ב שם; רמב"ם שם. ועי' ציונים 804, 1307.
  447. ויקרא יג ג.
  448. שם י-יא. עי' ר"ש פ"א שם; קר"ס שם.
  449. עי' משנה שם ושם ושם פ"ז מ"ג; רמב"ם שם.
  450. ויקרא שם ד.
  451. שם יא.
  452. קר"ס שם.
  453. עי' ציון 710 ואילך.
  454. עי' ציון 1236 ואילך.
  455. תפא"י נגעים פ"ז שם יכין אות לא. ועי' ציון 726.
  456. רמב"ם דלהלן.
  457. חזקוני ויקרא יג ה.
  458. רמב"ם טו"צ פ"א ה"י.
  459. ויקרא שם. עי' רע"ב נגעים פ"א מ"ג.
  460. עי' נגעים שם, ופיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב שם, ומשנה שם פ"ג מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם שם; רמב"ם שם. ועי' ציונים 807, 1127, 1310.
  461. ויקרא שם.
  462. קר"ס טו"צ שם.
  463. משנה שם פ"ז מ"ג; רמב"ם שם.
  464. ויקרא שם. עי' קר"ס שם.
  465. עי' משנה שם פ"א מ"ה, ועי"ש פ"ו מ"ב בנתמעט הנגע מכשיעור, ועי"ש פ"ד מ"ז, ופיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב שם, בהלך הנגע; עי' רמב"ם טו"צ פ"ג ה"ה, בנתמעט הנגע מכשיעור.
  466. עי' ציון 123.
  467. עי' תוס' חולין י ב ד"ה אלא; ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות י ופ"ב השני אות ט.
  468. ויקרא יג ה.
  469. ראב"ד פ"ב שם. וכעי"ז בציון 517.
  470. עי' ציון 463. עי' ר"ש נגעים פ"ד מ"ז (ושא"ר שבציון 1160), ופ"ח מ"ט במי שהיה כולו לבן וחזרו בו ראשי אברים; עי' תוי"ט נגעים פ"ח מ"ז, בשם מהר"ם מרוטנבורג (ולפנינו אינו), במי שהיה כולו לבן וחזרו בו ראשי אברים.
  471. ע"ע מראות נגעים. רמב"ם דלהלן.
  472. ע"ע הנ"ל שם. רמב"ם דלהלן.
  473. נגעים פ"ד מ"ז; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות ד, ור"ש נגעים פ"א מ"ג ופ"ד שם ורא"ש נגעים פ"א שם וקר"ס טו"צ סופ"א וק"א לתו"כ שם, בפירושה, וכעי"ז בציון 507, ועי' ציונים 487, 514, שי"מ את דברי התו"כ בע"א; רמב"ם טו"צ פ"א הי"א. ועי' בית דוד (קורינאלדי) נגעים פ"א שם, שאף לדעה שבסוף השבוע השני נגע שהעז דינו כנגע חדש, עי' ציון 508, בסוף השבוע הראשון חשוב הוא כנגע שלא השתנה.
  474. עי' ציון 463. ר"ש פ"ד שם; רע"ב נגעים שם.
  475. רמב"ם שם.
  476. ויקרא יג ה. תו"כ שם.
  477. ק"א שם. ועי' רא"ם ויקרא שם, שפי' אף הוא ש"בעיניו" מלמד על כל ארבעת המראות, אך לא פי' מאיזה טעם, ועי' ציון 510.
  478. תוי"ט נגעים פ"א שם.
  479. ע"ע הנ"ל.
  480. ע"ע בוהק ציון 2 ואילך. עי' משנה שם. רמב"ם שם.
  481. מעשה רב טו"צ שם.
  482. ויקרא שם ו. עי' רמב"ם שם. ועי"ש, וכס"מ טו"צ שם ורא"ם ויקרא שם ה ומעשה רב שם, בפירושו, שאע"פ שהמשיך הכתוב שם: ולא פשה הנגע בעור, אין זה תנאי נוסף כדי שיהיה הנגע טהור, אלא הרי זה דין נוסף, והוא"ו מחלקת וכאילו נאמר בכתוב "או" (וכעי"ז בקר"ס שם, בפי' ראשון), ועי' ציון 503, ועי' ציונים 507, 512, שי"מ את הכתוב בע"א, אך עי' מעשה רב שם, שמ"מ מודים הם שכשכהה הנגע למטה מארבעת מראות הנגעים, הרי הוא טהור.
  483. ע"ע מראות נגעים.
  484. תוי"ט שם ופ"ז מ"ב.
  485. עי' תוס' אנשי שם נגעים שם, שמצדד לומר כן; ערה"ש העתיד טהרות סי' פא סי"ג, ועי' ציון 507.
  486. ראב"ד לתו"כ שם, ע"פ פירושו לתו"כ דלהלן, וכעי"ז בציון 508, אלא ששם הוא רק בהתחזק הנגע.
  487. ראב"ד שם ורבנו הלל לתו"כ שם, ורא"ם שם בשם רי"ד, בפי' דברי התו"כ שם: העז והכהה, הכהה והעז, כאילו לא השתנה. ועי' ק"א שם, שהקשה שמדברי המשנה שבציון 473, שלשונה כלשון התו"כ, וסופה: ובלבד שלא תפחת מד' מראות (עי' ציון 480), מוכח שאין הכונה שחזר למראיתו בסוף השבוע, שכשמדובר בהעז וכהה למה שהיה קודם לכן, פשוט שאינו למטה מד' מראות, שאז לא היו מסגירים אותו מלכתחילה, וכשמדובר שכהה והעז, אין טעם לטהרו במה שכהה למטה מד' מראות באמצע השבוע, שאין אנו הולכים אלא אחר שעת הראיה בסוף השבוע, עי' ציון 582 ואילך.
  488. ראב"ד שם.
  489. עי' נגעים פ"ג מ"ג; עי' תו"כ דלהלן; עי' רמב"ם טו"צ פ"ט ה"ט.
  490. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות ד; רמב"ם שם.
  491. ויקרא יג ה. תו"כ שם. ועי' משנ"א נגעים שם, בפי' ראשון, שאפשר שאין הכתוב אלא אסמכתא, שאין בו צורך אלא הוא סברא.
  492. ק"א לתו"כ שם. וכ"מ ברבנו הלל לתו"כ שם.
  493. עי' משנה שם; עי' תו"כ שם; עי' רמב"ם שם.
  494. ויקרא שם ו. עי' תו"כ שם.
  495. עי' משנה שם פ"א מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם ורע"ב שם, ומשנה פ"ג שם, ופיהמ"ש להרמב"ם שם; רבנו הלל לתו"כ שם פ"ג אות ג, בפי' דברי התו"כ שם: מלמד שאין מסגירים את המוחלט, והיינו שאין ממתינים לו עוד שבוע אלא מטמאים אותו מיד, ועי' ציון 593, שפשטות דברי התו"כ היא לאמור שם, ואף רבנו הלל שם פי' את שאר דברי התו"כ שם לאמור בציון הנ"ל, וצ"ב; רמב"ם שם פ"א ה"י. ועי' ציונים 808, 1128, 1311.
  496. עי' רמב"ם שם הי"א; רמב"ן ויקרא שם; רא"ם ויקרא שם ה.
  497. ויקרא שם.
  498. רמב"ן שם; רא"ם שם.
  499. עי' רמב"ם שם, אלא שפי' את הכתוב בע"א, עי' ציון 503.
  500. עי' משנה פ"ג שם; רמב"ם שם ה"י.
  501. משנה פ"א שם ופ"ז מ"ג, ור"ש נגעים פ"א שם, בד' המשנה שם פ"ד מ"ז: היתה עזה ונעשית כהה הרי היא כמו שהייתה; תו"כ שם פ"ב השני אות ח וט; תוספתא נגעים סופ"ז. ועי' ר"ח ורש"י והדר זקנים ורמב"ן ופרי"ד וריטב"א שבציון 502, שכ"מ במגילה ח ב. ועי' רא"ם שבציון 510, שמפרש "עמד בעיניו" בע"א.
  502. עי' ר"ח מגילה שם; רש"י מגילה שם ד"ה יצא, ועי' ציון 509; דעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא שם ו; הדר זקנים ויקרא שם בשם השר מקוצי; רמב"ם שם והי"א, ועי' ציון הנ"ל; רבנו הלל לתו"כ שם פ"ד אות ז, ועי' ציון הנ"ל; ראב"ד לתו"כ פ"ב שם אות ה, ועי' ציון הנ"ל; ר"ש שם ופ"ג שם ופ"ד מ"ז ופ"ז שם ופי"ג מי"ב; סמ"ג עשין רלד; רמב"ן עה"ת שם; פרי"ד מגילה שם; עי' ריטב"א מגילה שם; רא"ש נגעים פ"א שם ופ"ג שם ופ"ד שם ופ"ז שם; החינוך מ' קסט; רע"ב נגעים פ"א שם ופ"ג שם ופ"ז שם. ועי' דברי דוד ויקרא שם, שי"ל שאף רש"י שבציון הנ"ל סובר כן, אלא שיש ט"ס בדבריו, ועי' אחרונים שבציון 993, שאף לפירושם י"ל שכשודאי עמד הנגע בעיניו הרי הוא טהור.
  503. ויקרא שם. רמב"ם שם הי"א. ועי"ש, וכס"מ טו"צ שם ורא"ם ויקרא שם ה ומעשה רב טו"צ שם, בפירושו, שאע"פ שנאמר קודם לכן: והנה כהה הנגע, אין זה תנאי נוסף כדי שיהיה הנגע טהור, אלא הרי זה דין נוסף, והוא"ו מחלקת וכאילו נאמר בכתוב "או" (וכעי"ז בקר"ס טו"צ שם), ועי' ציון 482, ועי' משנ"א נגעים פ"א שם, ש"כהה" פירושו שאינו חזק, והיינו שלא נולדו בו סימני טומאה, ואף שעמד בעיניו הוא קרוי "כהה" (וכעי"ז בבאר היטב עה"ת ויקרא שם ו), וכ"מ בסמ"ג שם, ועי' ציונים 507, 512, שי"מ את הכתוב בע"א.
  504. ויקרא שם. תו"כ שם אות ט.
  505. גו"א ויקרא שם; ק"א לתו"כ שם; תוי"ט נגעים שם.
  506. ויקרא שם.
  507. עי' תו"כ שם אות ה-ו, וראב"ד שם, בפי' ראשון, ור"ש פ"א שם ופ"ד שם ורא"ש פ"א שם ורא"ם שם וקר"ס טו"צ שם בפי' שני וק"א לתו"כ שם, בפירושה וכעי"ז בציון 473, ועי' ציונים 508, 514, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א; דעת זקנים מבעלי התוספות שם; עי' חזקוני ויקרא שם, בשם י"מ; רמב"ן שם; רע"ב שם. ועי' ערה"ש העתיד טהרות סי' פא סי"ג, שפי' זה מתיישב במיוחד לשיטת הסוברים שחלק ממראות הנגעים אינם מצטרפים זה לזה, ע"ע מראות נגעים, והיינו שאע"פ שכהה הנגע לסוג נגע אחר שאינו מצטרף לנגע הראשון, מ"מ אין זה חשוב לנגע חדש, לסוברים כן, עי' ציון 485, ועי' תוי"ט שבציון 484, שי"ס שלא בכל שינוי במראות נגעים הדברים אמורים, שיש ממראות הנגעים שאינם מצטרפים זה לזה, וכשהיה שינוי ממראה אחד למראה אחר שאינו מצטרף לו, דינו כנגע חדש שיראה כבתחילה. ועי' תוי"ט שבציון 484, שי"ס שלא בכל שינוי במראות נגעים הדברים אמורים, שיש ממראות הנגעים שאינם מצטרפים זה לזה, וכשהיה שינוי ממראה אחד למראה אחר שאינו מצטרף לו, דינו כנגע חדש שיראה כבתחילה. ועי' רמב"ן שם ורא"ם שם, שאע"פ שהדין נכון אף להתחזק הנגע, נקט הכתוב דוקא "כהה" ללימוד שבציון 498, ועי' גו"א שם, שנקט הכתוב "כהה" ללימוד שבציון 552, ועי' ק"א שם ותוי"ט שם שהקשו, שמ"מ אפשר ללמוד משם רק לכהה הנגע ולא להתחזק הנגע, ועי' ק"א שם, שתרץ שמהמילה "הנגע" לומדים לנתחזק הנגע, ועי' תוי"ט שם, שתרץ שלמדים מהריבוי שבציון 505, שכל שלא פשה קרוי עומד בעיניו, וכפי שבסוף השבוע הראשון אף כשהתחזק הנגע קרוי עומד בעיניו, עי' ציון 473 ואילך, ועי' מים טהורים נגעים פ"א מ"ג חרד"נ אות ד, שתרץ שפשוטו של הכתוב הוא ללימוד שבציון 482, שהוא דוקא ב"כהה", אלא שנדרש אף ללימוד שכאן, ועי' הכתב והקבלה ויקרא שם, שתרץ שמשמעות "כהה" שבכתוב אינה ההפך מהתחזק, אלא משמעותו דמיון, שכל שהשתנה מראה הנגע אבל עדיין הוא דומה במראהו לנגע הראשון, והיינו שהוא אחד מארבעת מראות הנגעים, קרוי כהה, ועי' העמק דבר ויקרא שם, שתרץ שהכתוב דיבר בבהרת, שהיא המראה החזק ביותר (ע"ע בהרת ציון 2 ואילך וע' מראות נגעים), ולא שייך לומר שהתחזק הנגע. ועי' ציונים 482, 503, 512, שי"מ את הכתוב בע"א.
  508. ראב"ד שם, בפי' שני, ע"פ פירושו לתו"כ שם אות ו, שדברי התו"כ שאם העז וכהה כאילו לא העז, היינו שבאמצע שבוע התחזק ובסוף השבוע חזר לקדמותו, שדוקא אז חשוב הוא כאילו לא השתנה, וכעי"ז בציון 486 ואילך (אלא ששם הוא אף בכהה, ואילו כאן כתוב מפורש בכהה שהוא טהור). ועי' בית דוד (קורינאלדי) נגעים פ"א שם, ראיה מדברי התו"כ שם: כאילו לא העז, מ' שיש משמעות להעזה של הנגע, ועי' שושנים לדוד נגעים שם שדחה, שכונת התו"כ היא כאילו לא היתה עזה מעולם, והיינו שאין זה נגע אחר שיש להסגירו מתחילה.
  509. רש"י עה"ת ויקרא שם (ועי' ציון 502, שי"ס שטס"ה, ושי"מ את דבריו בע"א), ועי' ר"ש פ"א שם וחזקוני שם ורמב"ן שם, ורא"ם שם בשם הרי"ד, שהקשה שסותר לדבריו שבציון 502, ועי' ציון 510; עי' רבנו הלל שם פ"ב השני אות ה-ו, ועי' ציון 502 שסותר, וצ"ב; חזקוני שם, בפי' ראשון; מי נפתוח פרפר סי' כט ס"ק ג, בד' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"א מ"ג, שלפטור את העומד בסוף שבוע שני, היינו כשהיה מראה שבו שנים ממראות הנגעים, ואחד מהם חסר והשני עמד בעיניו, ומ' שכשכולו עמד בעיניו טמא, ועי"ש, שהקשה מהרמב"ם שבציון 502. וכ"מ בראב"ע ויקרא שם ובראב"ד לתו"כ שם פ"ד אות ו, ועי' ציון הנ"ל שסותר, וצ"ב. ועי' דעת זקנים מבעלי התוספות שם ור"ש פ"א שם ורמב"ן שם, ורא"ם שם בשם הרי"ד, שהקשו מהמשנה שבציון 501, ועי' ר"ש שם ורמב"ן שם, ורא"ם שם בשם הרי"ד, שהקשו מהתו"כ שבציון הנ"ל, ועי' ציון 510, ועי' רא"ם שם, שהקשה שלדעה זו יש סימן טומאה רביעי, והוא עמד במראהו בסוף השבוע השני, ושנינו בנגעי עור בשר רק שלושה סימני טומאה, עי' ציון 429.
  510. עי' ראב"ד שם; עי' רבנו הלל שם, בפי' דברי התו"כ שם אות ה; רא"ם שם; ק"א שם אות ו; אוה"ח ויקרא שם; מעשה רב שם; מי נפתוח שם. ועי' רא"ם שם, שתרץ בכך את הקושיות על רש"י שבציון הקודם, שבכל המקומות שבהם נאמר ש"עמד בעיניו" טהור (עי' ציון 501), היינו שהוא עדיין אחד ממראות הנגעים אבל השתנה מראהו מחזק לכהה יותר (עי' ציון 477), ודוקא "עמד במראהו" טמא, שנשאר באותו מראה ממש (וכעי"ז בק"א שם), ועי' גו"א שם, שדחה, ועי' צידה לדרך ויקרא שם, שאע"פ שבתו"כ שם אות ט נאמר שטהור אע"פ שלא נשתנו מראיה, י"ל ש"מראיה" ברבים הוא כל אחד מארבעת מראות הנגעים, והיינו שטהור אע"פ שהוא עדיין באחד מהמראות, אבל מ"מ נשתנה ממראה אחד לאחר. ועי' אוה"ח שם, שהסתפק אם "כהה" היינו דוקא שירד בדרגה למראה אחר מארבעת מראות הנגעים, או אפילו כהה מעט באופן שלא נשתנה שמו.
  511. ויקרא שם.
  512. רא"ם שם; שפתי חכמים ויקרא שם; מעשה רב שם. ועי"ש ושם ושם, שלדעה זו הוא"ו היא מחברת, שיש צורך בשני התנאים כדי שיהיה טהור, וכ"מ ברמב"ן שם (ועי"ש שזהו פשט הכתובים), ועי' ציונים 482, 503, 507, שי"מ את הכתוב בע"א.
  513. רא"ם שם.
  514. לבוש האורה ויקרא שם ה; ק"א שם. ועי"ש ושם, שכן יש לפרש את דברי התו"כ שם אות ה-ו, שדוקא כשהעז וחזר וכהה או כשכהה וחזר והעז חשוב הוא כאילו לא השתנה, וטמא, אבל כשרק העז או כהה, טהור, ועי' ציונים 473, 507, שי"מ את דברי התו"כ בע"א.
  515. ק"א שם.
  516. עי' ציון 123.
  517. עי' ראב"ד שם. וכעי"ז בציון 467 ואילך.
  518. עי' נגעים פ"א מ"ה, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם, ועי' משנה שם פ"ח מ"ז; עי' תנאים וראשונים שבציון 530. ועי' תוספתא נגעים פ"ב, בנגע בתוך נגע וביניהם מחיה כשיעור, ונתמעטה המחיה מבפנים: והחיצונה להסגיר, אך עי' הג' הגר"א לתוספתא שם וזר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, שטס"ה, וצ"ל: החיצונה טהורה, שהרי היה בה סימן טומאה שהלך, ועי' חס"ד לתוספתא שם, שתרץ ע"פ הגי' שלפנינו, שהכונה שהתמעטה המחיה עוד קודם שהספיק הכהן להחליטו ע"פ המחיה, שדינו כאילו לא היתה בו מחיה לעולם ויש להסגירו, עי' ציון 581.
  519. עי' ציונים 458 ואילך, 493 ואילך. משנ"א נגעים פ"ז מ"ג.
  520. תפא"י נגעים פ"ד מ"ז יכין אות נח, בפי' מחלוקת חכמים ור"ע במשנה שם, בפשה ולאחר מכן כנס, ועי' ר"ש נגעים שם, בפי' ראשון, ורא"ש נגעים שם, בפי' המחלוקת הנ"ל. ועי' ר"ש שם, שאע"פ שבתוספתא נגעים פ"ב נאמר שבהרת שפשתה וכנסה לאחר הפטור הרי היא כמו שהיתה, ור"ע אינו חולק, עי' ציון 1162 ואילך, הכונה שפשתה וקודם שטמאה הכהן כנסה שוב, ור"ע מודה בכך, ועי' תפא"י שם בועז אות יא. ועי' ציון 1151 ואילך, 1175 ואילך, שי"מ את מחלוקת חכמים ור"ע בע"א.
  521. ציונים 875 ואילך, 934 ואילך.
  522. נגעים פ"ד מ"ז; רמב"ם טו"צ פ"ד הי"א.
  523. עי' ציון 593. מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם מ"י.
  524. ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים אות ז; רא"ש נגעים פ"ו מ"ב; תוי"ט נגעים פ"ד שם, בשם מהר"ם מרוטנבורג, בפי' שני (ולפנינו אינו). ועי' ציון 530 ואילך, ולכאורה הדין שכאן נלמד בק"ו מהדין ששם.
  525. עי' ציון 593. ראב"ד שם; תוי"ט שם, בשם מהר"ם מרוטנבורג, בפי' שני.
  526. עי' ציון 1111 ואילך.
  527. רא"ש שם.
  528. עי' ציון 429. משנה ותו"כ דלהלן. ועי' ציון 530, שה"ה לסימני הטומאה שבשאר נגעי אדם.
  529. עי' ציונים 446, 460, 495, 542. ועי' ציון 1111, שפשיון אינו חשוב סימן טומאה בתחילתו.
  530. נגעים פ"ה מ"ב, בנגעי עור בשר, ופ"י מ"ה, בנתק; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות יב, בנגעי עור בשר, ופרשתא ד אות ז, בשחין, ופ"ז אות ט, במכוה, ופ"ט אות י, בנתק (וע"ע נתק, שי"ח בו כשהלך סימן הטומאה וחזר); רמב"ם טו"צ פ"ד הי"א, בנגעי עור בשר, ופ"ח ה"ט, בנתק. ועי' משנה פ"ה שם, שלא נזכר שינוי מפשיון למחיה (וכ"ה בתו"כ פ"ב שם, לגי' הק"א לתו"כ שם, וכ"ה גי' כת"י ניו יורק וכת"י לונדון וכת"י אוקספורד וכת"י פרמה וכת"י רומי 31, ועי' להלן), ועי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם ורע"ב נגעים שם, שפעמים שבאופן כזה אינה מטמאת המחיה, כגון שהמחיה מיעטה את הנגע עצמו משיעור גריס, עי' ציון 173 ואילך, ועי' תפא"י נגעים שם בועז אות א, שהקשה שבמשנה שם נזכר שינוי משער לבן למחיה, אע"פ שכשמיעטה המחיה את הנגע משיעור גריס אינה מטמאת אף באופן כזה, ועי' ר"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם וק"א לתו"כ שם, שבמשנה הכונה למחיה שצמחה במקום הפשיון, שאינה מטמאת, שאין הפשיון מטמא אלא כשהוא פושה מחוץ לנגע, לסוברים כן, עי' ציון 1030, ואילו המחיה אינה מטמאת אלא כשהיא באמצע הנגע, עי' ציון 1255, ועי' מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם, שהקשה שאף שער לבן אינו מטמא אלא כשהוא בתוך הנגע, עי' ציון 775, ובכל זאת נזכר שהלך הפשיון וצמח שער לבן, ות' שמדובר כשעיקרו של השער בתוך הנגע והוא שוכב על המקום שבו היה הפשיון מחוץ לנגע, שבאופן כזה חשוב הוא סימן טומאה, עי' ציון 800, ועי' רא"ש שם ותוי"ט נגעים שם, שהקשו שנזכר במשנה שהלכה מחיה ופשה הנגע, אע"פ שכשהנגע פושה לתוך מקום המחיה אינו מטמא, לסוברים כן, עי' לעיל, ועל כרחך אף במשנה אין הכונה שסימן הטומאה החדש נולד באותו מקום שבו היה סימן הטומאה הישן, ועי' רש"ש נגעים שם, לשיטתו שבציון 1266, שאין המחיה סימן טומאה כשביחד עם המחיה נתמעט הנגע אף מן הצדדים, שמטעם זה לא נזכר שינוי מפשיון למחיה, לפי שכשהלך הפשיון הרי נתמעט הנגע אף מן הצדדים, ושוב אין המחיה סימן טומאה, ועי' תפא"י שם יכין אות יב, טעם נוסף שלא זכרה המשנה מחיה לאחר פשיון. ועי' תו"כ שם, לגי' שלפנינו, שלא הוזכר כלל החליטו בפשיון שהלך וחזר, אך עי' ר"ש שם ורא"ש שם, שגרסו כן בתו"כ, ושאף מחיה אחרי שער לבן מטמאת, וכ"ה גי' כת"י רומי 66 לתו"כ (ועי' לעיל, שברוב כתה"י לתו"כ הגי' כבמשנה, שפשיון שהלך וחזר או חזר שער לבן מטמא, ולא הוזכר שחזר מחיה, ועי' ראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל לתו"כ שם, שגרסו אף הם בתו"כ בפשיון שהלך וחזר, אך לא ברור אם גרסו אף שחזר במחיה או לא).
  531. תפא"י שם יכין אות ט. וכעי"ז במשנ"א נגעים שם.
  532. פיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם.
  533. ויקרא יג ז, בנגעי עור בשר, ושם כב, בשחין, ושם כז, במכוה, ושם לה: אם פשה יפשה, בנתק. תו"כ שם ושם ושם ושם.
  534. עי' ראב"ד שם; עי' ק"א שם.
  535. ויקרא יד ג.
  536. פיהמ"ש להרמב"ם שם, ע"פ תו"כ מצורע פרשתא א אות ו. ועי' תוי"ט נגעים שם, שהקשה על פיהמ"ש להרמב"ם מדוע לא הביא את הלימוד שבציון 533.
  537. עי' ציון 501 ואילך. ר"ש נגעים פ"ד מ"י; כס"מ טו"צ פ"ד ה"ח.
  538. עי' ציון 518. תוספתא נגעים רפ"א; רמב"ם דלהלן; עי' ר"ש שם.
  539. תוספתא שם פ"ב; רמב"ם טו"צ שם. ועי' להלן.
  540. עי' ציון 429. משנה דלהלן, תו"כ דלהלן, בפשיון (ועי' ציון 543, בטעם שהוצרכו להזכיר דוקא פשיון), ועי' ק"א דלהלן, שה"ה בשאר סימני טומאה; תוספתא שם, ועי"ש שלא זכרה מחיה, ועי' ר"ש שם, שתמה, ועי' חס"ד לתוספתא שם, שתרץ שהוצרך להזכיר בפירוש דוקא שיער לבן ופשיון, שהיה מקום לומר שלא יטמאו כשחזרו, ששיער לבן שקדם לבהרת טהור, עי' ציון 816 ואילך, והיה מקום לומר שכיון שפטרו מהנגע חשוב הוא כשיער לבן שקדם לבהרת, ובפשיון היה מקום לומר שחשוב הוא כפשיון מתחילתו שאינו מטמא אלא טעון הסגר, עי' ציון 1111 ואילך (וכעי"ז בתוספתא שבציון 543), ועי' בהגר"א לתוספתא שם פ"ב, שגרס בפירוש אף מחיה; רמב"ם דלהלן.
  541. עי' תוספתא שם פ"ב.
  542. נגעים פ"א מ"ג ופ"ג מ"ג; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות י, ורבנו הלל שם וק"א שם, בפירושה; תוספתא שם ושם; רמב"ם שם פ"א ה"י. ועי' ציונים 810, 1130, 1312. ועי' אוה"ח ויקרא יג ו, שמסתפק בד' הסוברים שאין פוטרים את הנגע בסוף השבוע השני אא"כ כהה, עי' ציון 510, מה הדין כשכהה ופטרו ואח"כ חזר למראיתו הראשונה מבלי שנולד בו סימן טומאה.
  543. עי' ציון 1111 ואילך. תוספתא שם רפ"א. ועי' תו"כ שבציון 540.
  544. ויקרא שם ז-ח. עי' תו"כ שם; פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"א שם.
  545. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; עי' ק"א שם. ועי' ציון 540.
  546. תפא"י נגעים פ"ה אות ט.
  547. תוספתא נגעים פ"ב; עי' רבנו הלל דלהלן.
  548. עי' ציון 1111.
  549. ויקרא יג ז. רבנו הלל לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות יא, בפי' דברי התו"כ שם, ועי' ציון 1005 ואילך, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א, ומ"מ נ' שאינם חולקים בדין שכאן.
  550. רבנו הלל שם.
  551. ויקרא שם ו-ח.
  552. גו"א ויקרא שם ו, בפי' דברי התו"כ שם אות ה. ועי' ציון 507.
  553. גו"א ויקרא יג ו.
  554. נגעים פ"ד מ"ז, ותפא"י נגעים פ"ה מ"ג בועז אות ב, בד' מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם, בד' חכמים במשנה שם (וכ"ה בעדיות פ"ה מ"ו ובתו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ג אות ד); ר"ש נגעים פ"ד שם, בד' ר' יהודה בתו"כ שם פ"ב השני אות ט, ועי' ק"א לתו"כ שם, שאף חכמים בתו"כ שם מודים בדין זה, ונחלקו בע"א, עי' ציון 584 ואילך.
  555. עי' ציון 465. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; ר"ש שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  556. עי' ציון 501 ואילך.
  557. ר"ש שם; עי' רא"ש שם. ונ' שה"ה כשהוחלט לטומאה והלכו להם סימני הטומאה, ופטרו הכהן, עי' ציון 518, ולאחר מכן הלך הנגע וחזר שוב.
  558. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  559. ויקרא שם ו.
  560. ר"ש שם, בד' ר' יהודה בתו"כ שם; ק"א שם, בד' חכמים בתו"כ שם.
  561. ויקרא שם ו-ח.
  562. עי' גו"א שם, בפי' דברי התו"כ שם אות ה.
  563. עי' ציון 909.
  564. ר"ש שם, בד' חכמים שם, ועי' ציונים 569, 584 ואילך, שי"מ את מחלוקת חכמים ור' יהודה בע"א; תפא"י שם, בד' מהר"ם מרוטנבורג שם, בד' עקביא בן מהללאל במשנה שם (וכ"ה בעדיות שם ובתו"כ פרשתא ג שם), ע"פ טעמו שבציון 911, ששער לבן שהיה בנגע והלך הנגע וחזר שחשוב הוא כנגע שקדם לשער לבן ומטמא, כיון שנגע שהלך וחזר למקומו חשוב הוא כנגע הראשון, ועי' ציונים 910, 912 ואילך, שי"מ את טעמו של עקביא בן מהללאל בע"א.
  565. עי' ציון 123.
  566. עי' ציון 554.
  567. ערה"ש העתיד טהרות סי' פא ס"ז; חזו"א נגעים סי' ג אות א ואות ל.
  568. חס"ד לתוספתא נגעים פ"ב, בפי' דברי התוספתא שם: בהרת אחר הפטור כנסה ופשתה הרי היא כמות שהיתה.
  569. ראב"ד לתו"כ תזריע פ"ב השני אות ט, בפי' מחלוקת חכמים ור"ע במשנה נגעים פ"ד מ"ז בכנס ולאחר מכן פשה, והיינו לאחר הפטור, ושכנס לפחות משיעור נגע, ואע"פ שר"ע מטמא ולא אמר שיראה כבתחילה, היינו כשפשה יותר ממה שהיה קודם לכן, עי' ציון 1173, ובפי' מחלוקת חכמים ור' יהודה בתו"כ שם, שנחלקו בנגע שהלך מקצתו לאחר הפטור וחזר, ועי' ראב"ד טו"צ פ"ד ה"ט; עי' כס"מ טו"צ שם וה"ה, בד' הרמב"ם שם ושם, ושדברי ר"ע: מטמא, היינו יראה כבתחילה, ועי' תוי"ט נגעים שם, שהקשה שבהמשך המשניות מופיע שר"ע מטמא וחכמים אומרים שיראה כבתחילה, ועל כורחך טמא היינו מוחלט, ולא יתכן שכל פעם יאמר טמא וכונתו אחרת. ועי' ציונים 1151 ואילך, 1160, 1175 ואילך, שי"מ את מחלוקת חכמים ור"ע בכנס ולאחר מכן פשה בע"א, ועי' ציונים 554 ואילך, 584 ואילך, שי"מ את מחלוקת חכמים ור' יהודה בנגע שהלך וחזר בע"א.
  570. ציון 1169.
  571. ציון 1173.
  572. ציון 1171.
  573. עי' ציון 123.
  574. עי' ציונים 542 ואילך, 1130.
  575. מהר"ם מרוטנבורג נגעים פ"ד מ"ח, בפי' מחלוקת חכמים ור"ע בנגעים שם (וכ"ה בתוספתא נגעים פ"ב), ושלד' חכמים אע"פ שפשיון לאחר הפטור מטמא, עי' ציונים הנ"ל, דוקא לענין זה מצטרף הנגע הראשון לפשיון, אבל לא להיות נגע חדש. ועי' ציון 1088, שיש שאינם גורסים את מחלוקת חכמים ור"ע במשנה זו.
  576. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ז מ"ג, ע"פ המשנה דלהלן, ועי' רמב"ם דלהלן.
  577. עי' ציון 449. ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  578. עי' ציון 463. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  579. עי' ציון 501 ואילך. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  580. עי' ציון 518. עי' ר"ש שם; עי' רא"ש שם; עי' רע"ב שם.
  581. נגעים פ"ז שם; רמב"ם טו"צ פ"ו ה"ז. ועי' ציון 518.
  582. עי' להלן; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"ט.
  583. נגעים פ"א מ"ה ומ"ו, ור"ש נגעים פ"ג מ"א ורא"ש נגעים שם, בפי' דברי המשנה שם: אין מחליטין את המוסגר, ועי' ציון 594, שדין זה מתפרש עוד בע"א; ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות ז וק"א לתו"כ שם אות ח, בפי' דברי התו"כ שם אות ז: אין מחליטין את המוסגר, ועי' ציון הנ"ל, שדין זה מתפרש עוד בע"א. ועי' משנה פ"א שם, שדין זה אמור בין להקל ובין להחמיר.
  584. עי' משנה שם פ"ד מ"ז, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם; ק"א לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות ט, בד' חכמים בתו"כ שם: וחכמים מטהרים, והיינו כשהיה תוך כדי ההסגר השני, עי' ציון 501, וכשהיה תוך כדי ההסגר הראשון, מסגירו שבוע שני, עי' ציון 463, ועי' ק"א שם, שחכמים דורשים את הלימוד של ר' יהודה שבציון 588 בע"א, עי' ציון 560.
  585. ק"א שם.
  586. ויקרא יג ו.
  587. עי' ציון 501 ואילך.
  588. ק"א שם, בד' ר' יהודה בתו"כ שם. ועי' ציון 554 ואילך, שי"מ את מחלוקת חכמים ור' יהודה בע"א, ומ' שלדעתם לא נחלק ר' יהודה על חכמים בדין שכאן, ועי' ציון 569, שי"מ את מחלוקת חכמים ור' יהודה בע"א, ואינו עניין לנידון כאן כלל.
  589. עי' ציונים 804, 1307.
  590. עי' ויקרא יג ה. ערה"ש העתיד טהרות סי' פה ס"ט-ס"י.
  591. מי נפתח פרפר ל ס"ק ה, בד' הרמב"ם טו"צ פ"א ה"י, שבסוף הסגר ראשון כ' שרואהו הכהן ביום השביעי, ואילו בהסגר שני לא כ' שרואהו ביום הי"ג, אלא רק שכשנולד בו סימן טומאה מחליטו, ומ' באיזה יום שיהיה, ועי' ציון 582, וצ"ב. ועי"ש, שכ"כ אף בד' תוס' מו"ק, וצ"ב בכונתו.
  592. ציון 1137 ואילך.
  593. נגעים פ"ג מ"א; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות ו-ז ופ"ג אות ג; תוספתא נגעים סופ"א, בנגע מוסגר; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"י. ועי' ציון 1083.
  594. ויקרא יג יא. תו"כ שם ושם.
  595. עי' רבנו הלל לתו"כ שם פ"ב אות ו; ק"א לתו"כ שם ופ"ג שם; קר"ס טו"צ שם.
  596. ק"א פ"ב שם אות ז; קר"ס שם.
  597. ראב"ד לתו"כ שם; ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם. ועי' רא"ש שם, נפ"מ שאם היה בנגע השני סימן טומאה והלך לו קודם שנרפא הנגע הראשון, אין צריך להביא קרבן כדין מצורע מוחלט שנתרפא, ע"ע טהרת מצורע ציון 20, ועי' ראב"ד שם נפ"מ נוספת שבינתיים אין נוהגים בו דיני מצורע, ואע"פ שכשנטהר מהנגע הראשון צריך הכהן לראות מיד את הנגע השני, עי' תפא"י נגעים שם יכין אות יב, שנפ"מ כשנטהר ברגל, שאין הכהן רואה את הנגע השני עד שיעבור הרגל, ע"ע ראית נגעים, ובינתיים טהור, ועי"ש אות יא, נפ"מ נוספת להקל, שכשבסוף השבוע של ההסגר נתרפאו שני הנגעים, הרי הוא טהור מיד, ואילו היה מסגיר את הנגע השני בזמן ההסגר של הנגע הראשון, היה צריך להמתין לסוף ימי ההסגר של הנגע השני, ועי' חס"ד לתוספתא שם, נפ"מ נוספת, כשנולד בו נגע עם סימני טומאה תוך כדי הסגרו של הנגע הראשון, והלך לו בתוך ימי ההסגר, שדינו כמצורע שנתרפא מתוך הסגר ולא כמצורע שנתרפא מתוך החלט, ואינו טעון תגלחת וציפורים, ע"ע טהרת מצורע ציון 81 ואילך.
  598. ראב"ד שם.
  599. משנה שם; עי' תו"כ שם אות ח, לגי' רבנו הלל שם אות ח והג' הגר"א לתו"כ שם, וכ"ה גי' כל כתה"י, ולפנינו אינו.
  600. משנה שם; עי' תו"כ שם, וראב"ד שם אות ח ורבנו הלל שם אות ח וק"א שם אות ח, בפירושה.
  601. עי' תו"כ שם, וראשונים שם, בפירושה; רמב"ם שם; ר"ש שם. ועי' חזו"א נגעים סי' ד אות יג, שבאופן שהוא מחליט נגע אחד ומסגיר נגע אחר, הרי הוא אף רואה את הנגע המוסגר בסוף השבוע, אע"פ שאותו אדם כבר מוחלט מחמת הנגע האחר.
  602. משנה שם.
  603. ויקרא שם ג. תו"כ שם.
  604. ק"א שם; תוי"ט נגעים שם.
  605. קר"ס שם.
  606. תוספתא שם, במסגיר; עי' תו"כ שם פרשתא ג אות ג, וראב"ד פ"ב שם וק"א פרשתא ג שם, ועי' ציון 611, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א. וכ"מ בר"ש שם וברא"ש שם וברע"ב שם.
  607. ויקרא יג י.
  608. שם ט.
  609. ק"א שם.
  610. משנ"א נגעים שם. וכ"מ בשושנים לדוד נגעים שם.
  611. רבנו הלל לתו"כ שם, בפי' דברי התו"כ שם, ועי' ציון 606, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א.
  612. תוספתא שם. ועי' ציון 615.
  613. רבנו הלל שם פ"ב אות ז, בפי' דברי התו"כ שם פ"ב אות ז. ועי"ש שכ' באופן שבסוף ימי ההסגר הראשון רואה את הנגע הראשון שוב ומסגירו הסגר שני ובאותו זמן רואה את הנגע השני ומסגירו הסגר ראשון, אך לכאורה נ' שה"ה כשצריך להחליט את הנגע הראשון או השני, וכדברי המשנה דלהלן.
  614. משנ"א שם ותפא"י שם יכין אות טו, בפי' דברי המשנה שם: בסוף שבוע המסגיר מסגיר וכו'. ועי' משנ"א שם, שכ"מ ברמב"ם שם ובר"ש שם וברע"ב שם, ועי' ציון 615. ועי' ציון 615, שי"מ את דברי המשנה בע"א.
  615. משנ"א שם ותפא"י שם בועז אות ד, בד' הרא"ש שם, ותפא"י שם, בד' הר"ש שם והרע"ב שם (ועי' ציון 614), בפי' דברי המשנה שם, ועי' משנ"א שם ותפא"י שם, שדוחק הוא בלשון המשנה, ועי' ציון 614, שי"מ את דברי המשנה בע"א. ועי' תפא"י שם, שהקשה מהתוספתא שבציון 612, ות' שלדעתם יש לדחוק שדברי התוספתא הם כשפטרו בסוף ההסגר מהנגע הראשון, שרק אז רואה את הנגע השני.
  616. === התרשים ערוך ע"פ הדעות המרכזיות שהובאו לעיל, ועי"ש דעות נוספות ומקרים נוספים.
  617. עי' ציון 449.
  618. עי' ציון 463.
  619. עי' ציון 646 ואילך.
  620. ראב"ע ויקרא יג ד; ראשונים דלהלן. ועי' רא"ם ויקרא שם ושפתי חכמים ויקרא שם, שאע"פ שנאמר: והסגיר הכהן את הנגע (ויקרא שם), מ"מ כשמסגירים את האדם עצמו, נמצא הנגע מוסגר ביחד איתו, ועי' גו"א ויקרא שם, שבנגע עצמו לא שייך סגירה, ועי' הכתב והקבלה ויקרא שם, שכמו שמכנים את האדם ע"פ מעשיו, כך האדם נקרא בשם "נגע" ע"ש הנגע שיש בו. ועי"ש, ראיה מנגעי שחין ומכוה, שנאמר בהם "והסגירו" (ויקרא שם כא וכו) בלשון זכר, ובודאי הוא על האדם, שכן הנגעים עצמם של השחין והמכוה מכונים בכתוב בלשון נקבה.
  621. רש"י עה"ת שם, ועי' רש"י (מהד' קופפר) מו"ק ז א ורש"י לרי"ף מו"ק שם (ג א), ותוס' מו"ק שם ד"ה בהסגר ותוס' רא"ש מו"ק שם, בשם רש"י: בבית הכלא היה עומד; עי' דעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא שם; עי' הדר זקנים ויקרא שם; עי' ר"י בכור שור ויקרא שם; מאירי מגילה ח ב, בפי' ראשון; עי' רלב"ג שבציון 640; עי' אברבנאל שבציון 634 ואילך; שירי טהרה (לר"מ אריק) נגעים פ"א מ"ג ושם עולם ויקרא שם, בד' הרמב"ם טו"צ פ"ט ה"ב, שלגבי אמירת טמא וטהור כ' שצריך הכהן לומר טמא וטהור, ואילו לגבי הסגר כ': מסגירו, ולא אומר מוסגר, והיינו שמסגיר את המצורע במעשה, וכ"ה בהג' חלקת יואב על המנ"ח מ' קסט, בד' הרמב"ם שם, ועי' ציון 630. וכ"מ בויקר"ר פי"ח סי' ה: הקב"ה חובש בבית האסורים, שנאמר והסגיר הכהן את הנגע, וכ"מ בחינוך מ' קסט. ועי' משנ"א נגעים שם, שהקשה שלפי"ז מצורע מוסגר חמור ממצורע מוחלט, שבמצורע מוחלט נאמר: לא יסגירנו (ויקרא שם יא).
  622. ציון 634 ואילך.
  623. הכתב והקבלה שם.
  624. עי' רש"י שבציון 621: בבית הכלא היה עומד. וכ"מ בויקר"ר שבציון הנ"ל.
  625. ראשונים דלהלן. ועי' דעת זקנים מבעלי התוספות שם והדר זקנים שם ור"י בכור שור שם, שאין לומר שההסגר הוא על הנגע, לפי שבעל הנגע יכול למחוק את הסימן שסביב הנגע ולצייר סימן אחר רחוק ממנו כדי שלא ידעו שפשה הנגע.
  626. ויקרא שם.
  627. תוס' רא"ש שם, ובבעה"ט עה"ת (הארוך) ויקרא שם ה, בשם הרא"ש.
  628. מושב זקנים ויקרא שם ד בשם תוספתא נגעים (ולפנינו אינו): כיצד מסגירו? בדיו ובסיקרא; מאירי שם, בשם קצת גאונים; תוס' רא"ש שם, בפי' ראשון, ובבעה"ט שם, בשם הרא"ש. ועי' הכתב והקבלה שם שהקשה מנגעים פ"ה מ"ד, שמצינו ספק בשני נגעים שבאו לכהן בסוף השבוע ואינו יודע איזה פשה, ואם מסמן את הנגע אין כאן ספק, ועוד הקשה מהרמב"ם שבציון 630, ותרץ בדוחק שנמחק הצבע שסימן סביב הנגע, ועי' שואל ומשיב תליתאה ח"ג סי' לח, שהקשה אף הוא מהרמב"ם שבציון הנ"ל, אלא שהוסיף שמהתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות ד (וכ"ה בתוספתא נגעים סופ"א), לכאורה ראיה לרא"ש, ששם נאמר שכשמת רואהו כהן אחר, ולא נאמר שאינו יכול לטמא בפשיון, וכ"ה בהג' מנ"ח על הרמב"ם שבציון הנ"ל (הובא בספר המפתח מהד' פרנקל). ועי' אמרי דעת נגעים שם, שההסגר השני בסוף השבוע הראשון הוא חידוש הצבע שסביב הנגע.
  629. תוס' הרא"ש שם, בפי' שני.
  630. מל"מ טו"צ פי"ד ה"ה ומשנ"א שם, בד' הרמב"ם פ"ט שם, שהשוה הסגר להחלט ולפטור, והיינו בדיבורו של הכהן, ואין מעשה מעבר לכך, ועי' ציון 621; מראה כהן (לבעל התפא"י) סי' יד; מנ"ח מ' קסט אות יב (מהד' מ"י), ובד' הרמב"ם טו"צ פ"ט ה"ד, שכשמת הכהן שראהו לאחר ההסגר, אין כהן אחר יכול לטמא בפשיון, לפי שאינו יודע אם פשה, ומוכח מכאן שאין ההסגר כבציון 628, ועי' ציון הנ"ל. ועי' מל"מ שם, שמ' מדבריו שהאמירה מוסגר היא על הנגע, ועי' מראה כהן שם ומנ"ח שם, שמ' מדבריהם שהאמירה היא על האדם, ומ"מ אין נפ"מ למעשה. ועי' מל"מ שם, שאף לסוברים שהסגר בית המנוגע הוא סגירת דלת הבית, ע"ע נגעי בתים, מ"מ מודים הם בנגעי אדם שההסגר אינו סגירת האדם בבית.
  631. משנ"א שם. ועי"ש, ראיה מדברי ר"א בנגעים פ"ט מ"ג, שמטרת ההסגר היא כדי לברר אם ייראו בנגע סימני טומאה בסוף השבוע.
  632. ע"ע מצורע. מנ"ח שם.
  633. עי' ציון 620 ואילך.
  634. ראב"ע ויקרא יג ד; אברבנאל ויקרא שם א, בפי' ראשון.
  635. אברבנאל שם.
  636. דעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא שם ד; הדר זקנים ויקרא שם; ר"י בכור שור ויקרא שם; חזקוני ויקרא שם. ועי' דעת זקנים מבעלי התוספות שם והדר זקנים שם, ראיה מיונה שהמתין שבעה ימים בשליחות היונה כדי להבחין בחסרון המים, עי' בראשית ח י ויב.
  637. רלב"ג ויקרא שם ה, בפי' ראשון. ועי"ש שדי לו בהסגרה, ואינו צריך לצאת מחוץ למחנה, לסוברים כן (ע"ע שלוח מחנות), לפי שחוליו פחות חמור מחוליו של מצורע מוחלט.
  638. אברבנאל שם, בפי' שני. וע"ע מצורע, שאף מצורע מוחלט מטמא אחרים, ובכל אופן אין מסגירים אותו, וי"ל שבמצורע מוחלט יכולים אחרים להיזהר ממנו, שרואים שהוא נוהג בדיני הנהגת המצורע, ע"ע הנ"ל, אבל מצורע מוסגר שחלק מדיני הנהגת המצורע אינם נוהגים בו, ע"ע הנ"ל, יש לחשוש שיטמאו בו מחמת חוסר ידיעה שהוא מצורע, ולכן יש להסגירו. ועי' אברבנאל שם, שמ' מדבריו שטומאתו של מצורע מוסגר היא על הספק שמא יוחלט לטומאה, אבל כשמתברר שהוא טהור אינו מטמא למפרע בזמן שהיה מוסגר, וע"ע הנ"ל, שאין הבדל בין טומאתו של מצורע מוסגר לטומאתו של מצורע מוחלט, וצ"ב.
  639. אברבנאל שם, בשם י"מ. ועי"ש, שהקשה מאיזה טעם אסור לנסות ולרפא את הנגע.
  640. רלב"ג שם, בפי' שני.
  641. עי' ציון 625 ואילך.
  642. ציון 628 ואילך.
  643. נגעים פ"ג מ"ד ופ"ט מ"א; תו"כ ברייתא דר' ישמעאל פ"א אות ב ותזריע פ' נגעים פי"א אות ה; ברייתא בחולין ח א; רמב"ם טו"צ פ"ה ה"ד.
  644. ויקרא יג כא, בשחין, ושם כו, במכוה. רגמ"ה חולין שם.
  645. רש"י חולין שם ד"ה מטמאים; פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ג שם; קר"ס טו"צ שם. וע"ע שחין; מכוה, ושם בטעם שאין למדים בהם הסגר שני שבועות מנגעי עור בשר, עי' להלן ציון 646.
  646. משנה שם פ"ג מ"ג; תו"כ שם אות ד; רמב"ם שם פ"א ה"י.
  647. ויקרא שם ה. פיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ג. ועי' ציון 463 ואילך.
  648. משנה שם מ"ו ופ"י מ"י; תו"כ שם אות ג; רמב"ם שם פ"ה ה"ט.
  649. ויקרא שם מג. תו"כ שם ואות ו; רמב"ם שם. וע"ע גבחת; קרחת ציון 59 ואילך.
  650. משנה שם פ"ג מ"ה ופ"י מ"א; תוספתא נגעים פ"ד; רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ב.
  651. ויקרא שם לג. פיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ה; עי' קר"ס שם פ"ח. וע"ע נתק.
  652. עי' ציון 429 ואילך. רש"י ויקרא יג ג.
  653. עי' רמב"ן ויקרא שם; רבנו בחיי ויקרא שם י.
  654. דעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא שם ג; ר"י בכור שור ויקרא שם; עי' מיוחס לר"ש משאנץ דלהלן, וכ"מ במיוחס לר"ש משאנץ שבציון 759; חזקוני ויקרא שם. ועי' ציון 827. וכעי"ז ברבנו בחיי שם וברלב"ג ויקרא שם ג.
  655. מיוחס לר"ש משאנץ לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות ג, בפי' דברי ר"מ בתו"כ שם (וכ"ה בתוספתא נגעים רפ"ב): שלא יהיו בני אדם מדומים שבגולם הם נידונים אלא תורת שער לבן טמא, ועי' ציון 831, בהמשך פי' הדברים לדעתו, ועי' ציונים 756, 760, 767, שי"ג בע"א, ומפרשים את דברי ר"מ הנ"ל בע"א.
  656. נגעים פ"ג מ"ג; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות ד ופ"ב השני אות טז; רמב"ם טו"צ פ"א ה"י.
  657. ויקרא יג ג. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; קר"ס טו"צ שם. ועי' ציון 429 ואילך.
  658. משנה שם מ"ד ופ"ט מ"א; עי' תו"כ שם פ"ו אות ז ופרשתא ד אות ז; ברייתא בחולין ח א; רמב"ם שם פ"ה ה"ד.
  659. ויקרא שם כ. רגמ"ה חולין שם; פיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ד.
  660. משנה שם ושם; עי' תו"כ שם פ"ז אות ו וט; ברייתא שם; רמב"ם שם.
  661. ויקרא שם כה. רגמ"ה שם; פיהמ"ש להרמב"ם שם. וע"ע שחין; מכוה.
  662. משנה שם פ"ד מ"ג, ועי"ש פ"ג מ"ו, ופיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורע"ב שם, ופ"י מ"י, ור"ש ורא"ש ורע"ב שם; תו"כ שם פי"א ה"ב; רמב"ם שם ה"ט. ועי' רש"י ויקרא יג מ, ששער לבן מטמא בגבחת וקרחת, ועי' מנ"ח מ' קסט אות ט (מהד' מ"י), שתמה, אך עי' העמק דבר ויקרא שם מג, שטס"ה ברש"י, וכן אינו ברש"י שם מהד' מה"ק.
  663. ויקרא שם מב.
  664. תו"כ שם.
  665. ר"ש נגעים פ"י שם; רמב"ן ויקרא שם כט; רא"ש נגעים שם; ק"א לתו"כ שם, בפי' שני. ועי' ר"ש שם וק"א שם, שאע"פ שסתם גבחת וקרחת אינן מגדלות שער, לסוברים כן (ע"ע גבחת; קרחת ציון 26), מ"מ פעמים שצומחות בהן מעט שערות.
  666. רמב"ן שם.
  667. עי' ציונים 967 ואילך, 1187 ואילך. עי' ראב"ד לתו"כ שם; ק"א שם, בפי' ראשון.
  668. עי' רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם. ועי' ציונים 969 ואילך, 1190 ואילך, שלד' הרמב"ם אין כתוב מיוחד לרבות כל אחד משאר סימני טומאה לגבחת וקרחת, אלא היקש כללי לנגעי עור בשר, וממילא אף אין כתוב מיוחד למיעוט של שער לבן, אלא שבמציאות לא ייתכן בהן שער לבן. וע"ע הנ"ל ציון 52 ואילך.
  669. עי' משנה שם פ"ג מ"ה, ור"ש שם, ופ"י מ"א; תו"כ ברייתא דר' ישמעאל פ"א אות ג ותזריע שם פרשתא ה אות ה; עי' רמב"ם שם פ"ח ה"ב, וקר"ס שם.
  670. ויקרא שם ל.
  671. תו"כ נגעים שם.
  672. ע"ע נתק.
  673. עי' רבנו הלל לברייתא דר' ישמעאל שם; ק"א לברייתא דר' ישמעאל שם.
  674. ע"ע הנ"ל. הכריתות בתי מדות בית י אות ה; ק"א שם.
  675. ע"ע מראות נגעים וע' נתק. עי' רבנו הלל שם; הכריתות שם; ק"א שם.
  676. ברייתא דר' ישמעאל שם. וע"ע דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כענינו ציון 5 ואילך, וע' נתק.
  677. עי' נגעים פ"א מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ג מ"ג; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ג אות א.
  678. ע"ע מראות נגעים.
  679. ע"ע הנ"ל. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  680. עי' ויקרא יג ב-ג. ק"א לתו"כ שם.
  681. נגעים פ"ד מ"ו ומ"ז; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ג אות ח; רמב"ם טו"צ פ"ג ה"ד ופ"ד ה"י והי"א.
  682. ק"א לתו"כ שם.
  683. ויקרא יג ג. רמב"ן ויקרא שם י; רבנו בחיי ויקרא שם; רלב"ג ויקרא שם. ועי' ק"א שם, שכתוב זה אינו אלא בבהרת, אבל במראה השאת שהוא חלש מבהרת (ע"ע מראות נגעים) לא די בכתוב זה כדי לטמא שער לבן לבדו, אלא שכיון שמחיה היא סימן טומאה לבדו בכל המראות מהכתוב שבציון 1215, ה"ה שער לבן, ועי' העמק דבר ויקרא שם, שיש ללמוד משחין ומכוה שנאמר בהם: שאת (ויקרא שם יט וכח), ובהם ודאי שער לבן מטמא בפנ"ע, שאין המחיה סימן טומאה בהם, עי' ציון 1192.
  684. ויקרא שם י.
  685. עי' ציון 125 ואילך. תו"כ שם אות ז; רמב"ם פ"ג שם.
  686. עי' להלן.
  687. ויקרא יג ג ועוד.
  688. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות ד.
  689. ע"ע נתק.
  690. ויקרא שם י. ועי' ק"א לתו"כ שם, שלדעתו הוא מהכתוב שם ד: ושערה לא הפך לבן.
  691. תו"כ שם.
  692. ויקרא שם ג וד וי.
  693. מיוחס לר"ש משאנץ לתו"כ שם. וכעי"ז בק"א שם.
  694. נגעים פ"ד מ"א; עי' תו"כ דלהלן; תוספתא נגעים פ"א; רמב"ם טו"צ פ"ב ה"ג.
  695. ע"ע מראות נגעים. עי' רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; ר"ש נגעים שם; עי' סמ"ג עשין רלד: אפילו במראה בוהק; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; משנ"א נגעים שם מ"ד, בפי' דברי המשנה שם: עיקרן מלבין, והיינו נוטה ללבן, אע"פ שאינו לבן ממש כארבעת מראות הנגעים.
  696. תוספתא שם.
  697. עי' חס"ד לתוספתא שם; זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם.
  698. ויקרא יג ג.
  699. תו"כ שם אות ה.
  700. ויקרא שם.
  701. ק"א לתו"כ שם. וכעי"ז בקר"ס טו"צ שם.
  702. ויקרא שם ב.
  703. ערה"ש העתיד טהרות סי' פב ס"ד.
  704. ערה"ש העתיד שם ס"ה. ועי"ש, שאפילו בזקנים ששערם מתהפך ללבן, זה דוקא בראש ובזקן ולא בשאר הגוף.
  705. עי' תיב"ע ויקרא יג ד: ושערא לא איתהפיך לחיוור כסידא, ושם י: שערא למחור כקרום ביעתא (קרום ביצה), וע"ע מראות נגעים, שאלו שנים מארבעת מראות הנגעים.
  706. עי' נגעים פ"ד מ"ד, וא"ר שם, בפירושה, ועי' ר"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, שמפרשים את דברי המשנה בע"א, ומ"מ אף לפירושם כשיש בנגע שער לבן ושער שחור, הרי הוא טמא; עי' תוספתא דלהלן; עי' רמב"ם שבציון 721.
  707. ע"ע נתק.
  708. עי' תוספתא נגעים רפ"ב, וחס"ד שם ובהגר"א שם וזר זהב ומנ"ב שם, בפירושה.
  709. חס"ד שם; בהגר"א שם.
  710. נגעים פ"ד מ"א.
  711. עי' משנה שם מ"ד; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות ב; רמב"ם טו"צ פ"ב ה"א.
  712. ויקרא יג ג. תו"כ שם.
  713. ק"א לתו"כ שם. וכעי"ז ברש"י ויקרא שם ובראב"ד לתו"כ שם וברבנו הלל לתו"כ שם, ובמיוחס לר"ש משאנץ לתו"כ שם בשם ר"ד ב"ר קלונימוס, וברע"ב נגעים שם מ"א ונדה פ"ו מי"ב ובקר"ס טו"צ שם. ועי' רא"ם ויקרא שם, שהקשה מנין ששער הוא דוקא רבים ואינו מורה אף על היחיד, ועי' תוי"ט נגעים שם, פירושים רבים כיצד נלמד ששער משמעותו דוקא כמה שערות, ועי' משנ"א נגעים שם, שאין צורך בכך, שבכל התורה כולה על כל השער נאמר "שער" בלשון יחיד, ולא מצינו שום מקום בתורה (אע"פ שמצינו בכתובים) שנאמר בו בריבוי: "שערות", ועי' רץ למשנה נגעים שם, ראיה ממל"ב א ח: איש בעל שער, ואם שער היה אף שערה יחידה, מה הרבותא במילים "בעל שער".
  714. עי' ק"א שם; ערה"ש העתיד טהרות סי' פב ס"א.
  715. ערה"ש העתיד שם.
  716. משנה שם; רמב"ם שם.
  717. ויקרא שם.
  718. תפא"י נגעים שם יכין אות כו. וכעי"ז במשנ"א שם מ"ד.
  719. תפא"י שם בועז אות ב. ועי"ש, כיצד אפשר לדעת שששורש שתי השערות הללו הוא משערה אחת.
  720. משנה שם מ"ג; רמב"ם שם ה"ב.
  721. רמב"ם שם; סמ"ג עשין רלד. ועי' ציון 706.
  722. קר"ס טו"צ שם.
  723. ציון 788.
  724. תפא"י שם מ"י יכין אות עח, ושכ"מ במשנה שם מ"י.
  725. ויקרא שם ד.
  726. תפא"י שם בועז אות יח.
  727. ציון 1557.
  728. עי' נגעים פ"א מ"ו, ופיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב שם מ"ה; רמב"ם טו"צ פ"ב ה"א.
  729. משנה נדה נב ב.
  730. עי' רמב"ם אישות פ"ב הט"ז, ופיהמ"ש להרמב"ם נדה פ"ו מי"ב, ותוי"ט נדה שם ומל"מ אישות שם, בדעתו, ועי' ציון 746; עי' סמ"ג עשין נ, ומל"מ שם, בדעתו; עי' פרי"ד נדה שם; מאירי נדה שם א; עי' רא"ש נדה פ"ו סי' ד; עי' נימוק"י נדה שם (יבמות מא א), בשם הרי"ף (ואינו לפנינו); עי' טוש"ע אה"ע קנה יח; מהרש"ל נדה שם, ושכן י"ל בד' רש"י, ע"פ הגי' שבציון 745, ועי' מל"מ שם, ראיה מדברי הסמ"ג והמ"מ שבציון 734, שרק שם בשיעור הקטן כתבו שחולק, ולא בשיעור הגדול, ועי' ציון 731.
  731. עי' רש"י שבציונים 734, 742, ומל"מ שם, בדעתו, ועי' ציון 730.
  732. רש"י נדה שם ב ד"ה לקרוץ; פרי"ד שם; נימוק"י שם; רע"ב נדה שם.
  733. משנה שם.
  734. עי' רש"י שם ד"ה להחמיר, וסמ"ג שם והגמ"י אישות שם ומ"מ אישות שם, בשם רש"י, ועי' ציון 742; פרי"ד שם; עי' רא"ש שם; עי' טור שם; עי' נימוק"י שם, בשם הרי"ף (ואינו לפנינו); רע"ב שם.
  735. שו"ת חת"ס או"ח סי' קנד.
  736. עי' רמב"ם שבציונים 730, 743, ומל"מ שם, בדעתו; עי' סמ"ג שבציונים 730, 743, ומל"מ שם, בדעתו; עי' מאירי שם.
  737. שו"ת חת"ס שם.
  738. משנה שם.
  739. פרי"ד שם; נימוק"י שם; רע"ב שם; מעדני יו"ט נדה שם אות ל, בשם הר"ן (ואינו לפנינו, ואולי כונתו לנימוק"י הנ"ל). וכ"ה בציון 765.
  740. עי' ציון 764.
  741. עי' ראשונים ואחרונים שבציון 766.
  742. רש"י שם ד"ה שיהו, לגי' שלפנינו: שיעורא רבה דכולהו, וכ"ה באו"ז ח"א סי' תרע"ב בשם רש"י, ועי' ציון 745.
  743. פיהמ"ש להרמב"ם שם, ועי' רמב"ם שם, ומ"מ שם וטור שם, בדעתו; עי' סמ"ג שם, ומל"מ שם, בדעתו; מאירי שם; עי' ראשונים שבציון 748.
  744. תוי"ט שם.
  745. מהרש"ל נדה שם, בד' רש"י שם, וע"פ גירסתו ברש"י שם: שיעורא רבה, והיינו שהוא גדול יותר מלקרוץ בציפורן, ומוחק: כולהו (וכ"ה ברע"ב שם), ועי' ציון 742; עי' פרי"ד שם; עי' רא"ש שבציונים 730, 734; עי' טור שבציונים 730, 734; עי' נימוק"י שבציונים 730, 734.
  746. מעדני יו"ט שם אות נ, בד' הרמב"ם שם, וחזר בו ממש"כ בתוי"ט שבציון 730. ועי' מל"מ שם, שהשיג עליו.
  747. גמ' נדה שם.
  748. רמב"ם טו"צ שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ד מ"ד; ר"ש נגעים פ"א מ"ה; מאירי שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים פ"א שם ופ"ד שם.
  749. עי' ציון 743. מאירי שם; כס"מ טו"צ שם. ועי' תוי"ט שם, שלפי"ז רע"ב שבציון 734 סותר לרע"ב שבציון 748. ועי' מל"מ טו"צ שם, שהקשה שהיה צריך לפסוק כשיעור הגדול, שהרי ספק נגעים טהור, ע"ע נגעים, ותרץ שדוקא ספק במציאות טהור, אבל ספק שהוא מחסרון ידיעה כמי ההלכה, יש להחמיר בו, ע"ע הנ"ל, ועי' מער"ק טו"צ שם, שתרץ שכיון שנולדה בו בהרת ושתי שערות לבנות, הורעה חזקתו, ולא אומרים בו ספק נגעים טהור.
  750. עי' ציון 730. מאירי שם. ועי' מל"מ שם, שהקשה על הרמב"ם שם שלא כ"כ, ועי' לח"מ אישות שם וערול"נ נדה שם, שי"ל שאף הרמב"ם שם מודה בדבר, ולא הוצרך לכותבו, לפי שסמך על מש"כ באישות שם, שבכל מקום יש ללכת להחמיר, ועי' ציון 751.
  751. אחרונים דלהלן בד' הרמב"ם טו"צ שם, ועי' ציון 750.
  752. מרכה"מ טו"צ שם; עי' שו"ת חת"ס שם; ר"ח הלוי אישות שם.
  753. ע"ע הלכה ציון 596. ערה"ש העתיד טהרות סי' פב ס"ז.
  754. עי' להלן.
  755. מנ"ח מ' שצז ס"ק ח (מהד' מ"י).
  756. נגעים פ"ד מ"ד; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות ג, ועי' רבנו הלל לתו"כ שם וק"א לתו"כ שם, וחס"ד שם בד' הרמב"ם (ושא"ר) שבציון 768 ובד' ר"ש שבציון 763 (ועי' ציון הנ"ל), שכן יש לפרש אף את דברי ר' מאיר שבהמשך התו"כ שם (וכ"ה בתוספתא נגעים רפ"ב): שלא יהיו בני אדם מדומים שבגולם הם נידונים אלא חוד שער לבן טמא ושאינו שער לבן טהור, והיינו שהכל תלוי בחוד השער שהוא עיקרו ולא בגולם שהוא שאר השער, ועי' חס"ד שם, שהקשה מה טעם לחזור שוב על דין זה, ועי' ציונים 760, 763, 767, שי"מ את דברי ר"מ הנ"ל בע"א, ועי' ציונים 655, 831, שי"ג בדברי ר"מ בע"א, ומפרשים בע"א; רמב"ם טו"צ פ"ב ה"א.
  757. ויקרא יג ג. תו"כ שם.
  758. ר"ש נגעים שם; רבנו הלל שם; עי' רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; קר"ס טו"צ שם; ק"א לתו"כ שם.
  759. מיוחס לר"ש משאנץ לתו"כ שם. ועי' ציון 654.
  760. משנה שם; תו"כ שם; מיוחס לר"ש משאנץ שם, בשם ר"ש ב"ר קלונימוס, בפי' המשך דברי ר"מ שבתו"כ שם, וא"ר נגעים שם וזר זהב ומנ"ב לתוספתא נגעים רפ"ב, בפי' דברי ר"מ שבתוספתא שם: שלא יהיו בני אדם מדומים שבגולם הם נידונים אלא חוד שער לבן טמא (ובמיוחס לר"ש שם בשם ר"ש ב"ר קלונימוס: הוד שער לבן טמא), והיינו שאין צריך הלובן להיות בשיעור אורך כל השערה ודי לו בחודו, שהוא עיקרו, או בהודו, שהוא יופיו של שער, והיינו עיקרו, ועי' ציונים 756, 763, 767, שי"מ את דברי ר"מ הנ"ל בע"א, ועי' ציונים 655, 831, שי"ג בדברי ר"מ בע"א, ומפרשים בע"א.
  761. ק"א שם.
  762. ראב"ד לתו"כ שם.
  763. מיוחס לר"ש משאנץ שם בשם חכמי פרובינציא, בפי' המשך דברי ר"מ בתו"כ שם (וכ"ה בתוספתא שם): שלא יהיו בני אדם אומרים שבגולם הם נידונים אלא חוד שער לבן טמא, והיינו אפילו צד אחד, וכ"מ בר"ש שם (ועי' ציון 756), ועי' ציונים 756, 760, 767, שי"מ את דברי ר"מ הנ"ל בע"א, ועי' ציונים 655, 831, שי"ג בדברי ר"מ בע"א, ומפרשים בע"א.
  764. ר' שמעון במשנה שם; עי' דברי חכמים בתו"כ שם, וראב"ד שם ור"ש שם ורבנו הלל שם וק"א שם, בדעתם.
  765. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רע"ב שם. וכ"ה בציון 739.
  766. עי' ציון 738, ועי' ציון 748, שכן הלכה. עי' ראב"ד שם; חס"ד לתוספתא שם; א"ר שם. וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם שם ובר"ש שם וברא"ש נגעים שם וברע"ב שם. ועי' ראב"ד שם ומיוחס לר"ש משאנץ שם וק"א שם וחס"ד שם, שלדעות ששיעור השערה הלבנה אחר, עי' ציונים 729, 733, אף השיעור של הלובן אחר, וכ"מ בר"ש שם וברא"ש שם ובא"ר שם, ועי' ציון 772.
  767. ע"ע ראית נגעים. ראב"ד שם, בפי' המשך דברי ר"מ בתו"כ שם (וכ"ה בתוספתא שם): שלא יהיו בני אדם מדמים שבגולם הם נידונים, אלא חוד שער לבן טמא, ושאינו שער לבן טהור, ועי' ציונים 756, 760, 763, שי"מ את דברי ר"מ הנ"ל בע"א, ועי' ציונים 655, 831, שי"ג בדברי ר"מ בע"א, ומפרשים בע"א.
  768. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם.
  769. ע"ע הלכה ציון 778.
  770. כס"מ טו"צ שם. וע"ע הנ"ל ציון 780. ועי' כס"מ שם, שאע"פ שחכמים בתו"כ חולקים, אין ללכת אלא אחרי שמות התנאים שבמשנה.
  771. עי' ציון 748.
  772. עי' ציון 754. חזו"נ נגעים שם; משנ"א נגעים שם; ערה"ש העתיד טהרות סי' פב סי"ב. ועי' חזו"נ שם, שאע"פ שלכאורה יש לדחות, שבמקום שבו אורך השערה הוא כשיעור הפחות יש צורך שכולה תהיה לבנה, ומה שאמרו שאין צורך שכל השערה תהיה לבנה, הוא כשהיא ארוכה יותר מהשיעור הפחות, ושכ"מ בר"ש (וכ"ה בשא"ר) שבציון 766, אין זה מסתבר.
  773. ע"ע הנ"ל ציונים 779, 782. סמ"ג עשין רלד. ועי"ש, שכ"ה בעירובין מו ב, וצ"ב, שלפנינו בגמ' שם הוא ספק.
  774. עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות ז, ורבנו הלל וק"א שם.
  775. עי' משנה שבציון 779, ופיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות ב; עי' תוספתא שבציון 800; רמב"ם טו"צ פ"ב ה"ב.
  776. עי' נגעים פ"ד מ"ג: במבוצר ושלא במבוצר, ופיהמ"ש להרמב"ם שם, ועי' ראשונים שבציון 777; רמב"ם שם.
  777. ר"ש שם מ"ג ורא"ש שם מ"ג ורע"ב שם מ"ג, ע"פ האמור בציון 147. ועי' ציון 155, שי"ח וסוברים שחוט כזה אינו חלק מהנגע.
  778. קר"ס טו"צ שם.
  779. משנה שם מ"א; תו"כ שם; עי' תוספתא שבציון 800; רמב"ם שם.
  780. ויקרא יג ג. תו"כ שם.
  781. ק"א לתו"כ שם. וכעי"ז בקר"ס שם.
  782. אחרונים דלהלן. ועי' אחרונים דלהלן שהוא מוכרח, שהרי שער לבן סימן טומאה הוא אף בשחין ובמכוה, עי' ציון 658 ואילך.
  783. ע"ע שחין; מכוה. כס"מ לרמב"ם דלהלן.
  784. עי' ציון 135. קר"ס לרמב"ם דלהלן; מרכה"מ לרמב"ם דלהלן; מק"ד טהרות סי' נ אות ט, בפי' ראשון; חזו"א נגעים סי' ג אות יז, בפי' ראשון.
  785. ע"ע הנ"ל, שנחלקו בדבר תנאים, וראשונים בדעתם. משנת חכמים נגעים פ"א מ"ה; מי נפתוח פרפר סי' ל ס"ק ב; חזו"א שם, בפי' שני.
  786. ע"ע הנ"ל. בית דוד (קורינאלדי) נגעים שם; ערה"ש העתיד טהרות סי' פג ס"ה.
  787. עי' ציון 816 ואילך. תוי"ט נגעים שם, בשם מהר"ם מרוטנבורג (ולפנינו אינו); מק"ד שם, בפי' שני.
  788. עי' משנה שם פ"א מ"ה, ופיהמ"ש להרמב"ם שם, ועי' משנה שם פ"ח מ"ז, ופיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב שם; רמב"ם שם ה"ד.
  789. חזו"א שם אות יג. ועי"ש, שאף כשהשחין והמכוה מקיפים את הנגע, אין זה חשוב כשער לבן בתוך הנגע, לפי שהמקום בו נמצא השער הלבן הוא מובדל וחשוב כנגע בפני עצמו, ואין בו שיעור נגע. ועי' להלן, בטעם הסוברים שאף כשהשחין והמכוה מקיפים את השער הלבן מצד אחד, אין הוא סימן טומאה, וכ"ש כאן.
  790. רא"ש פ"א שם.
  791. קר"ס שם.
  792. עי' ציון 780 ואילך. ערה"ש העתיד שם ס"ב.
  793. חזו"א שם, ע"פ הדין שבציון 146 ואילך.
  794. עי' ציון 1237. תפא"י נגעים פ"ד מ"ו בועז אות ז; מק"ד שם אות ו; חזו"א שם סי' ה אות ה, ולדעת חכמים שאין המחיה מצטרפת לשיעור הנגע באופן כזה, עי' ציון 180, ועי"ש אות ו, שמצדד לומר כן אף בד' ר"מ שבציון הנ"ל שחולק וסובר שהמחיה מצטרפת לשיעור נגע, שמ"מ אין זה ממש כגוף הנגע, שהרי סובר הוא שפשיון לתוך מחיה כזו חשוב פשיון, עי' ציון 1025.
  795. עי' ציון 1255 ואילך. תפא"י שם; חזו"א שם סי' ג אות יח.
  796. תפא"י שם; חזו"א שם ושם. ועי' תפא"י שם יכין אות מד, שלדעתו אף שער לבן שבתוך מחיה המטמאת אינו מטמא משום שער לבן, ומה שחכמים מטמאים בשער לבן כשהלכה המחיה, עי' ציון 875, הוא רק מכאן ולהבא (וחלקו על ר"ש שבציון 882, בכך שלדעתם לענין קדימות חשוב הוא כשער שצמח לאחר הנגע, וכמו בשער לבן שצמח בשחין ובמכוה ובבוהק שבתוך הנגע, עי' ציון 856), ועי"ש בועז אות ט, בד' רבותינו (כ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם שם פ"ד מ"ו וברא"ש שם פ"ד מ"ו, וכ"ה במשנ"א נגעים שם), ששער לבן בתוך מחיה המטמאת, מטמא אף משום שער לבן, אלא שלמעשה אין נפ"מ ביניהם, שהרי מ"מ הנגע מטמא אף משום המחיה, וכשהלכה המחיה מטמא משום שער לבן.
  797. רש"ש נגעים שם. ועי' מק"ד שם, שהסתפק בדבר.
  798. עי' להלן.
  799. ק"א שם.
  800. תו"כ שם; תוספתא נגעים רפ"ב; רמב"ם שם.
  801. עי' ציון 764.
  802. חס"ד לתוספתא שם.
  803. עי' להלן.
  804. נגעים פ"א מ"ג ופ"ג מ"ג ומ"ד ופ"ד מ"א, ועי"ש פ"ה מ"ב; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות יב; עי' רמב"ם טו"צ פ"א ה"י, בנגעי עור בשר, ופ"ה ה"ד, בשחין ובמכוה. ועי' ציון 446.
  805. רמב"ם פ"א שם; ר"ש נגעים פ"ג מ"ג; רע"ב נגעים פ"ג שם ופ"ד שם.
  806. ר"ש פ"א שם.
  807. עי' ציון 460. משנה פ"א שם ופ"ג שם ושם, ועי' פ"ה שם; עי' תו"כ שם; רמב"ם שם ושם.
  808. עי' ציון 495. משנה פ"א שם ופ"ג מ"ג, ועי' פ"ה שם; עי' תו"כ שם; רמב"ם פ"א שם.
  809. עי' ציון 463. משנה פ"ג שם; רמב"ם שם.
  810. עי' ציון 542. משנה פ"א שם ופ"ג שם ושם, ועי' פ"ה שם; עי' תו"כ שם; רמב"ם שם ושם.
  811. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"א שם.
  812. עי' ציון 1111 ואילך.
  813. ויקרא יג ג. ערה"ש העתיד טהרות סי' פה ס"ז.
  814. עי' להלן, שהלימוד הוא מכתובים האמורים בנגעי עור בשר, ושהדין נאמר במשנה ובתו"כ וברמב"ם בהתייחס לנגעי עור בשר.
  815. ערה"ש העתיד טהרות סי' פג ס"ד. ועי"ש, שאע"פ שהדין להלן נאמר במשנה וברמב"ם (וכ"ה בתו"כ) בפירוש רק בנגעי עור בשר, מ"מ סמכו בשחין ובמכוה על מה שנאמר בנגעי עור בשר, שהרי אף בשחין ובמכוה נאמר: ושערה הפך לבן, עי' ויקרא יג כ, בשחין (וכעי"ז שם כה, במכוה, ועי' ציון 824).
  816. נגעים פ"ד מי"א, ועי"ש מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות ב; רמב"ם טו"צ פ"ב ה"ו.
  817. חזו"א נגעים סי' ג אות ב, ע"פ ר"ש נגעים שם מי"א. וכ"מ בראשונים שבציון 805.
  818. משנה שם מי"א, ועי"ש מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב שם; תו"כ שם; רמב"ם שם.
  819. ויקרא יג ג.
  820. תו"כ שם. וכ"ה בשטמ"ק כתובות עה ב, בשם רש"י מהדו"ק, ועי' ציון 824.
  821. ק"א לתו"כ שם. וכעי"ז בשטמ"ק שם.
  822. ויקרא שם י.
  823. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם מי"א; רע"ב שם מי"א. ועי' שם עולם ויקרא שם ג ורש"ש כתובות שם, שהקשו מדוע לא כ' את הלימוד שבציון 820.
  824. ויקרא שם כה. רש"י כתובות שם ד"ה טמא ונדה יט א ד"ה אם, ועי' ציון הנ"ל; תוס' כתובות שם ד"ה שער; בכור שור ויקרא שם ג. ועי' ברכת הזבח בסופו ושם עולם שם ורש"ש שם, שהקשו מדוע לא כ' את הדרשה שבציון הנ"ל והעדיפו להביא כתוב שאינו בנגעי עור בשר אלא במכוה, ועי' תוס' אנשי שם נגעים שם, שיישב בדוחק.
  825. תוס' שם.
  826. עי' ציון 654.
  827. דעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא שם; בכור שור שם; חזקוני ויקרא שם. וכעי"ז ברלב"ג ויקרא שם.
  828. עי' ציון 779.
  829. תפא"י נגעים שם מ"ו בועז אות ז. וכ"מ במשנה שם פ"א מ"ו, שהובאו מקרים של שער לבן שהיה במקומות בתוך הנגע שאינם חלק מהנגע שאינו מטמא, שכשהשתנו לנגע מטמא, עי' ציון 856, ומ' שכשהיה השער הלבן מחוץ לנגע ונהיה נגע, אינו מטמא. ועי' ציון 861.
  830. משנ"א נגעים שם מי"א, בד' ר"ש שם מי"א. ועי' ציון 842, שי"מ את דברי ר"ש שם בע"א. ועי' ערה"ש העתיד שבציון 704, שלדעתו אף בזקנים שער שבעור הבשר הוא שחור.
  831. מיוחס לר"ש משאנץ לתו"כ שם אות ג, בפי' דברי ר"מ שבתו"כ שם (וכ"ה בתוספתא רפ"ב): שלא יהיו בני אדם מדומים שבגולם הם נידונים אלא תורה שער לבן טמא ושאינו שער לבן טהור, והיינו שהכל תלוי מתי נהפך השער ללבן, ועי' ציון 655, ועי' ציונים 756, 760, 767, שי"ג בע"א, ומפרשים את דברי ר"מ הנ"ל בע"א.
  832. משנ"א שם.
  833. ר"ש שם; רא"ש שם מ"י; רע"ב שם. ועי' מק"ד טהרות סי' נ אות ט, ראיה מהדין שבציון 1316 ואילך, שמחיה שונה משער לבן שהיא מטמאת אף כשקדמה לנגע, ועל כרחך אין הכונה שקדמה לנגע ממש, שהרי קודם שהגיע הנגע היא אינה קרויה מחיה, שהרי כל הגוף הוא עור בשר בריא, אלא הכונה שבזמן שנולד הנגע הוא נולד עם מחיה בתוכו, וממילא שער לבן באופן כזה אינו חשוב סימן טומאה.
  834. שטמ"ק שם, בד' רש"י מהדו"ק שם; תפא"י נגעים שם מ"י בועז אות יט, בד' הרמב"ם שם פ"ז ה"ב, וכ"ה בתפא"י שם מ"ו יכין אות מד. ועי' תפא"י בועז שם, שכ"כ אף בד' הרא"ש, ועי' ציון 833, וצ"ב. ועי' תפא"י יכין שם, שכ"מ במשנה שם מ"א: שער לבן מטמא בתחילה, והיינו כשהפך לבן ביחד עם הנגע.
  835. עי' שטמ"ק שם; תפא"י שם מ"ו בועז אות ט, ע"פ תוס' נדה יט א ד"ה ר' יהושע.
  836. עי' ציון 816.
  837. אוה"ח ויקרא יג ב; מראה כהן (לבעל התפא"י) סי' י; ערה"ש העתיד טהרות סי' פב ס"ב וס"ג. ועי' ציון 842, שי"ס שאפילו באדם שמטבע ברייתו צומח בו שער כשהוא לבן, הרי הוא מטמא. ועי' מראה כהן שם, ראיה מנגעים פ"א מ"ו: נולד בו שער לבן, מ' שהשער נולד כשהוא לבן. ועי' ערה"ש העתיד שם, שאע"פ שברש"י ויקרא יג ג מ' שצריך שהשער יצמח קודם כשהוא שחור ואח"כ יהפוך ללבן, כונתו לומר שהשער הפך את טבעו, אבל לאו דוקא צמח כשהוא שחור. ועי' משנ"א נגעים פ"ד מי"א, שאין מציאות של שער שצומח לאחר שנולד הנגע כשהוא לבן, שבמקום שאינו ראוי לשער, לא יתכן שיצמח שער, ובמקום המגדל שער הרי היה בו כבר שער לפני שנולד הנגע, ועי' ציון 842 שסותר, וצ"ב, ועוד צ"ב, שהרי במציאות אין האדם נולד עם כל השער שבגופו אלא במשך הזמן צומח בו שער במקומות שונים.
  838. עי' מראה כהן שם.
  839. אוה"ח שם.
  840. עי' רבנו הלל לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות ב, בד' הערוך ע' כה, וענף הלל לרבנו הלל שם אות כא, בדעתו. וכ"מ באוה"ח שבציון 839, שהרי באדם כזה אין מקום להסתפק שמא צמח בו השער כשהוא שחור והלבין מיד.
  841. ענף הלל שם.
  842. עי' רבנו הלל שם, וענף הלל שם, בדעתו; עי' ר"ש נגעים פ"ד מ"ג ומי"א, ומראה כהן סי' כ, בדעתו, ועי' ציון 830, שי"מ את דברי ר"ש שם בע"א, ע"פ שיטתם שבציון 837, שאין מציאות שיצמח שער מחדש במקום שבו נולד נגע; משנ"א נגעים פ"א מ"ג, ועי' ציון הנ"ל, וצ"ב.
  843. ר"ש שם מי"א. וכעי"ז ברבנו הלל שם.
  844. עי' ציון 818.
  845. מק"ד טהרות סי' נ אות ט.
  846. עי' ציון 123.
  847. עי' להלן.
  848. ק"א לתו"כ דלהלן.
  849. נגעים פ"ד מ"י; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ג אות ה-ו; רמב"ם טו"צ פ"ב ה"ט.
  850. ראב"ד לתו"כ שם; רבנו הלל לתו"כ שם; ר"ש נגעים שם; עי' רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  851. ויקרא יג י.
  852. משנה שם מי"א; תו"כ שם אות ו; תוספתא נגעים פ"ב; רמב"ם שם.
  853. משנ"א נגעים שם.
  854. תו"כ שם אות ה-ו.
  855. עי' ציון 788.
  856. עי' נגעים פ"א מ"ו (אך עי' מק"ד טהרות סי' נ אות ט, שאין ראיה מהמשנה שם, לפי שהיא עוסקת בשער שהפך ללבן בימי ההסגר במקום שאינו מטמא, ועד לסוף ימי ההסגר השתנה אותו מקום, וחשוב הוא כאילו הפך לבן במקום מטמא, שמה שהיה בתוך ימי ההסגר, חשוב כלא היה); רמב"ם טו"צ פ"ב ה"ה. ועי' מק"ד שם, שהקשה ממחלוקת חכמים ור"ש שבציון 875 ואילך, בשער לבן שנולד במחיה והלכה המחיה, שאף חכמים שמטמאים הרי זה לפי שהמחיה חשובה כגוף הנגע והשער חשוב כסימן טומאה מתחילתו, אבל במקום שמתחילתו אינו מטמא והשתנה, אף חכמים צריכים להודות שאין השער לבן מטמא, לפי שנולד קודם שנעשה מקומו מקום מטמא, ועי' תפא"י שבציון 796, שלדבריו אין כאן קושי כלל.
  857. ע"ע שחין; מכוה, ועי' לעיל ציונים 61, 64.
  858. ע"ע בוהק ציון 4.
  859. תפא"י דלהלן.
  860. ויקרא יג ג. תפא"י נגעים פ"ד מ"ו בועז אות ז.
  861. ערה"ש העתיד טהרות סי' פג ס"ח. וצ"ב בדעתו במקום שבו צמח השער הלבן מחוץ לנגע, ולאחר מכן התפשט הנגע למקום השער הלבן, ועי' ציון 829.
  862. עי' ציון 180. תפא"י שם; עי' חזו"א שבציון 880.
  863. עי' ציון 1255. תפא"י שם.
  864. עי' ציון 796.
  865. חזו"א דלהלן. וכ"מ בתפא"י שבציון 860.
  866. עי' ציון 829. תפא"י שם; חזו"א נגעים סי' ג אות יז, ועי' חזו"א שבציון הנ"ל.
  867. עי' אחרונים שבציון 786; עי' ערה"ש העתיד שבציון 861.
  868. עי' ציון 1485.
  869. עי' ציון 1626, ועי' ציון 1634, שכן הלכה.
  870. עי' מהר"ם מרוטנבורג שבציון 1569. ועי"ש, שהוא צ"ב.
  871. עי' ציון 818.
  872. עי' ציון 816.
  873. מק"ד טהרות סי' נ אות ט.
  874. עי' ציון 1183 ואילך.
  875. נגעים פ"ד מ"ו; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ב אות ז. ועי' ציון 796, שנחלקו ראשונים ואחרונים בד' חכמים אם קודם שהלכה המחיה היה טמא הנגע אף משום השער הלבן, או שאף חכמים מודים שקודם לכן אינו מטמא משום השער הלבן, אלא שאין זה חשוב כשער לבן שצמח לפני הנגע, אלא שאין למחלוקת זו נפ"מ למעשה.
  876. ויקרא יג ג.
  877. תו"כ שם.
  878. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  879. ר"ש נגעים שם.
  880. רבנו הלל לתו"כ שם; תפא"י נגעים שם יכין אות לז. ועי' חזו"א נגעים סי' ה אות ה, שדין זה אמור דוקא כשהלכה המחיה בבת אחת, ולא כשנתמעטה ולבסוף הלכה, לפי שכשנתמעטה המחיה, אף חכמים מודים שאין השער הלבן מטמא, לסוברים כן, עי' ציון 796, שאז המחיה אינה חשובה כחלק מהנגע, ולכן אף כשלאחר מכן נעלמה המחיה לגמרי, אין השער הלבן מטמא, לפי שחשוב הוא כשער לבן שקדם לנגע, לסוברים כן, עי' ציון 866.
  881. משנ"א נגעים שם.
  882. משנה שם; תו"כ שם.
  883. תפא"י שם אות מא.
  884. ויקרא שם ד.
  885. תו"כ שם.
  886. ויקרא שם י.
  887. פיהמ"ש להרמב"ם שם. וכעי"ז ברא"ש נגעים שם.
  888. ע"ע ציון 28.
  889. עי' ציון 653 ואילך.
  890. משנ"א שם. וכעי"ז בציון 947.
  891. עי' ציון 123.
  892. עי' ציון 169 ואילך.
  893. תפא"י שם בועז אות ה, ע"פ ר"ש שם ורע"ב נגעים שם (וכ"ה בפיהמ"ש להרמב"ם שם וברא"ש שם), שפי' את הרישא של המשנה בנגע שיש בו גריס מלבד המחיה. וצ"ב מה הטעם לחלק בכך, שאע"פ שר' שמעון מחלק בכך כשהשער בתוך הנגע ולא בתוך המחיה, עי' ציון 938, הרי חכמים חולקים עליו בדרשת הכתובים הן בנגע מצומצם והן בנגע שבתוך המחיה, ומאיזה טעם יודו לו כששני הדברים קיימים, ועי' תפא"י שם אות ח, שאע"פ שהיה מקום לומר שחכמים חולקים אף בנגע בשיעור גריס ביחד עם המחיה, ולא אמרה המשנה שמדובר בנגע שיש בו גריס מלבד המחיה, אלא להודיעך כוחו של ר' שמעון, שאע"פ שבשער לבן שהיה בתוך הנגע הוא מודה לחכמים באופן כזה שכשהלכה המחיה הנגע טמא משום השער הלבן, עי' ציון 948, כשהיה השער בתוך המחיה הוא חולק אף בנגע בגודל כזה, עדיף לנקוט רבותא לחכמים שהלכה כמותם, וממילא י"ל שהדברים נשנו בדוקא לדעת חכמים.
  894. רש"ש נגעים שם. וכ"מ ברמב"ם דלהלן, שלא חילק בגודל הנגע בין שער לבן שבנגע לשער לבן שבמחיה, וכשהשער הלבן היה בנגע שהוא כגריס רק בצירוף המחיה, והלכה המחיה ונהיה נגע, מפורש במשנה שלדעת חכמים שהלכה כמותם, הרי הוא סימן טומאה, עי' ציון 934.
  895. רמב"ם טו"צ פ"ד ה"י, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב נגעים שם.
  896. ציון 796 ואילך.
  897. ציון 866 ואילך.
  898. עי' ציון 738. ועי' ציון 748, שכן הלכה
  899. עי' ציון 816. ר"ח הלוי אישות פ"ב הט"ז.
  900. עי' ציון 816.
  901. רמב"ם דלהלן.
  902. עי' ציונים 449, 463.
  903. משנ"א למשנה דלהלן, ע"פ האמור בציון 584. ולכאורה ה"ה כשהלך הנגע אחרי שהוחלט לטומאה באותו שער לבן.
  904. נגעים פ"ה מ"ג; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ג אות ג-ד; רמב"ם טו"צ פ"ב ה"ז.
  905. פיהמ"ש להרמב"ם עדיות פ"ה מ"ו ונגעים שם; רבנו הלל לתו"כ שם אות ד; ר"ש נגעים שם, בפי' ראשון; רא"ש נגעים שם, בפי' ראשון; רע"ב עדיות שם ונגעים שם; ק"א לתו"כ שם אות ד.
  906. פיהמ"ש להרמב"ם שם ושם; עי' רבנו הלל שם.
  907. עי' ר"ש שם, בפי' שני; רא"ש שם, בפי' שני.
  908. רא"ש שם, בפי' שני.
  909. משנה שם, ועי' עדיות שם; תו"כ שם אות ד.
  910. פיהמ"ש להרמב"ם שם ושם; ראב"ד עדיות שם, בפי' ראשון; עי' תוס' שאנץ עדיות שם; מאירי עדיות שם; עי' רא"ש שם; רע"ב עדיות שם; ק"א שם. ועי"ש, שאף עקביא בן מהללאל דורש את הכתוב שבציון 918, אלא שלדעתו הוא נדרש לנגע בכלל ולאו דוקא לאותו נגע הפרטי שהיה בו קודם לכן.
  911. מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם. ועי' ציון 564.
  912. ראב"ד שם, בפי' שני. ועי"ש, שפי' זה עיקר. ועי' מק"ד טהרות סי' נ אות ט, נפ"מ להלכה, במקום שלאחר שהלך הנגע הראשון צמח הנגע השני במקום אחר, ופשה לתוך מקום השיער הלבן (ובאופן שאינו מטמא משום פשיון, כגון שפשה במקום אחד וכנס במקום אחר, שאינו חשוב פשיון, לסוברים כן, עי' ציון 1093 ואילך), שלטעם שכאן (וכן לטעם שבציון 911) אף עקביא בן מההלאל מודה שאינו מטמא, שהרי הוא נגע אחר, ואילו לטעם שבציון 910 (וכן לטעם שבציון 913) מטמא, שהשער הפך ללבן ע"י נגע.
  913. חזו"א נגעים סי' ה אות כא. ואולי אינו טעם בפנ"ע, אלא הסבר הטעם שבציון 910.
  914. חכמים במשנה שם ושם ובתו"כ שם; ר"ע בנגעים שם ובתו"כ שם.
  915. תפא"י נגעים שם אות יז.
  916. פיהמ"ש להרמב"ם שם ושם; ראב"ד שם, בפי' ראשון; עי' תוס' שאנץ שם; מאירי שם.
  917. ויקרא יג י.
  918. תו"כ שם אות ג; רמב"ם שם. ועי' משנ"א שם, שמ"מ אין חכמים מטהרים בתורת ודאי אלא בתורת ספק, שמא נגע אחר הוא ולא הראשון.
  919. חזו"א שם.
  920. עי' ציון 123.
  921. עי' ציון 465.
  922. משנה שם; תו"כ שם.
  923. עי' רבנו הלל שם; מהר"ם מרוטנבורג שם; ק"א שם.
  924. משנ"א שם, ע"פ הראב"ד שבציון 912; חזו"א שם, בפי' ראשון.
  925. חזו"א שם, בפי' שני.
  926. משנה שם; תו"כ שם.
  927. מהר"ם מרוטנבורג שם; עי' רא"ש שם.
  928. עי' ציון 847. עי' רבנו הלל שם; ק"א שם.
  929. רמב"ם שם וה"ח, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם.
  930. עי' ציון 1183 ואילך.
  931. עי' ציון 123.
  932. עי' ציון 169.
  933. פיהמ"ש להרמב"ם למשנה דלהלן.
  934. נגעים פ"ד מ"ו; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ב אות ח.
  935. ויקרא יג ג.
  936. ר"ש נגעים שם, בפי' דברי התו"כ שם אות ז, שדברי חכמים שם נאמרו אף על הדין שכאן.
  937. תוי"ט נגעים שם.
  938. משנה שם; תו"כ שם אות ח.
  939. ר"ש שם.
  940. ויקרא יג ד.
  941. תו"כ שם.
  942. ק"א לתו"כ שם. ונ' שכונתו לומר שלא נאמרה מחיה בכתובים אלו אלא לאחר מכן.
  943. עי' רבנו הלל לתו"כ שם; עי' ר"ש שם; עי' רא"ש נגעים שם.
  944. רע"ב נגעים שם; ק"א שם.
  945. ע"ע טעמא דקרא ציון 28.
  946. עי' ציון 653 ואילך.
  947. משנ"א נגעים שם. וכעי"ז בציון 890.
  948. משנה שם; תו"כ שם.
  949. משנ"א שם.
  950. רמב"ם טו"צ פ"ד ה"י, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם.
  951. ציון 875 ואילך.
  952. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"א מ"ג, וכעי"ז ברמב"ם טו"צ פ"א ה"י.
  953. עי' ציון 429 ואילך.
  954. נגעים פ"ד מ"א ומ"ב. ועי' להלן.
  955. משנה שם פ"ג מ"ג; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות י ואילך; רמב"ם טו"צ פ"א ה"י.
  956. ויקרא יג ח. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; קר"ס טו"צ שם. ועי' ציון 429 ואילך.
  957. משנה שם מ"ד ופ"ט מ"א; עי' תו"כ שם פ"ו אות ז ופרשתא ד אות ז; ברייתא בחולין ח א; רמב"ם שם פ"ה ה"ד.
  958. ויקרא שם כב. רגמ"ה חולין שם; פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"ד. וע"ע שחין; מכוה.
  959. משנה שם ושם; עי' תו"כ שם פ"ז אות ח וט; ברייתא שם; רמב"ם שם.
  960. ויקרא שם כז. רגמ"ה שם; פיהמ"ש להרמב"ם שם. וע"ע הנ"ל.
  961. משנה שם פ"ג מ"ה ופ"י מ"א; עי' תו"כ שם פ"ט אות ט וי ויב; רמב"ם שם פ"ח ה"ב.
  962. ויקרא שם לד.
  963. קר"ס שם פ"ח.
  964. ויקרא שם לו. פיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ה. וע"ע נתק.
  965. משנה שם פ"ג מ"ו ופ"י מ"י; תו"כ שם פי"א אות ב; רמב"ם שם פ"ה ה"ט.
  966. ויקרא שם מב.
  967. תו"כ שם, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' ר"ש נגעים פ"י שם ורע"ב נגעים שם וקר"ס טו"צ שם וק"א לתו"כ שם, ועי' ראב"ד לתו"כ שם, שנ' מדבריו שהיתה לו גי' אחרת בתו"כ שם. וע"ע גבחת; קרחת ציון 51.
  968. ק"א שם.
  969. ויקרא יג מג. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ו.
  970. פיהמ"ש להרמב"ם שם. וצ"ב בטעם שלא למד מהכתוב שבתו"כ שם. ועי' ציון 668.
  971. עי' ציון 954 ואילך.
  972. ר"ש למשנה דלהלן; רע"ב למשנה דלהלן.
  973. נגעים פ"ו מ"ח, ושם פ"ט מ"ב בפשיון של עור הבשר לשחין ולמכוה ולהפך, ובפשיון של שחין למכוה ולהפך; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ד אות ד ואות ט, בפשיון משחין לעור הבשר ולמכוה; תוספתא נגעים סופ"ג וסופ"ד; רמב"ם טו"צ פ"ד ה"ג, בפשיון של עור הבשר לשאר סוגי הנגעים, ופ"ה ה"ה, בפשיון של עור הבשר לשחין ולמכוה ולהפך ובפשיון של שחין למכוה ולהפך, ושם ה"י, בפשיון של עור הבשר לגבחת ולקרחת ולהפך ובפשיון של גבחת וקרחת ולהפך, ופ"ו ה"ב, בפשיון של עור הבשר לגבחת ולקרחת ולשחין ולמכוה.
  974. ויקרא יג ה.
  975. קר"ס טו"צ פ"ה. ולכאורה ה"ה שבעור פושה ולא בשאר נגעי אדם.
  976. ויקרא שם כ.
  977. ק"א לתו"כ שם אות ד.
  978. תו"כ שם אות ד.
  979. ויקרא שם כג.
  980. תו"כ שם ושם.
  981. ויקרא שם כה (פעמיים) וכז.
  982. תו"כ שם פ"ז אות ט. וצ"ב בטעם שלא למדוהו ישירות ממכוה, עי' ויקרא שם כה: במכוה פרחה, ושם כח: ואם תחתיה תעמֹד הבהרת לא פשתה, ולכאורה יש לדורשו באותו אופן כבשחין.
  983. רבנו הלל לתו"כ שם; קר"ס שם; ק"א לתו"כ שם. ועי' ראב"ד לתו"כ שם, שפי' את דברי התו"כ בע"א.
  984. ויקרא שם מב.
  985. קר"ס שם.
  986. ע"ע נתק. קר"ס שם פ"ו.
  987. ציון 72 ואילך.
  988. עי' נגעים פ"א מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ג מ"ג.
  989. ע"ע מראות נגעים.
  990. ע"ע הנ"ל. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  991. עי' ויקרא יג ב. עי' ק"א שבציון 680, בשער לבן, וטעמו נכון אף בפשיון.
  992. נגעים פ"ד מ"ז; רמב"ם טו"צ פ"ד הי"א.
  993. פנים יפות ויקרא יג ו ומהרי"ל דיסקין ויקרא שם, בד' רש"י שבציון 509.
  994. פנים יפות שם.
  995. מהרי"ל דיסקין שם.
  996. ע"ע מראות נגעים. ק"א לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות יד, בפי' דברי התו"כ שם: ובהם המראות, והיינו אף מראות פתוכים.
  997. ע"ע בוהק ציון 2 ואילך וע' מראות נגעים. פיהמ"ש להרמב"ם דלהלן.
  998. עי' נגעים פ"ד מ"א, ופיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב שם; תו"כ שם אות יד-יז; תוספתא נגעים פ"א; רמב"ם טו"צ פ"ד ה"א.
  999. ויקרא יג ח. תו"כ שם אות יד ואות יז.
  1000. עי' ראב"ד לתו"כ שם אות יד; רבנו הלל לתו"כ שם; קר"ס טו"צ שם; ק"א שם.
  1001. ויקרא שם לט.
  1002. ע"ע בוהק.
  1003. ק"א לתו"כ שם פ"י אות א, בפי' דברי התו"כ שם, ועי' ראב"ד פ"י שם ורבנו הלל פ"י שם, שפי' את דברי התו"כ שם בע"א; פיהמ"ש להרמב"ם שם. וע"ע הנ"ל ציון 11 ואילך.
  1004. ערה"ש העתיד טהרות סי' פה ס"ב.
  1005. תו"כ שם פ"ב השני אות יד, לגי' רבנו הלל לתו"כ שם, וכ"ה גי' כת"י רומי 31 וכת"י רומי 66 וכת"י ניו יורק וכת"י לונדון בגליון וכת"י אוקספורד וכת"י פרמה (ולפנינו אינו, וכן אינו בגי' הק"א לתו"כ שם ובכת"י לונדון בפנים), וק"א לתו"כ שם אות יא, בפי' דברי התו"כ שם, ועי' רבנו הלל שבציון 549 ואילך, שפי' את דברי התו"כ שם בע"א (ונ' שהוא לשיטתו, שיש לימוד מפורש בתו"כ לדין שכאן, וממילא את הלימוד האחר יש לפרש בע"א); תוספתא שם.
  1006. רבנו הלל שם; עי' קר"ס שם.
  1007. ויקרא שם ח. תו"כ שם אות יד, לגי' רבנו הלל שם וכתה"י הנ"ל.
  1008. ע"ע בהרת ציון 13 ואילך, וע' מראות נגעים.
  1009. רבנו הלל שם; קר"ס שם.
  1010. ויקרא שם ז.
  1011. תו"כ שם אות יא.
  1012. ק"א שם.
  1013. ע"ע מראות נגעים.
  1014. חס"ד לתוספתא שם.
  1015. נגעים פ"ד מ"א ומ"ב; רמב"ם טו"צ פ"ד ה"א.
  1016. ויקרא יג ה.
  1017. קר"ס טו"צ שם.
  1018. עי' ציון 1083.
  1019. ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות יד, ועי' ראב"ד טו"צ פי"ב ה"ד; ר"ש נגעים פ"ד מ"ה; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; תוי"ט נגעים שם, בשם מהר"ם מרוטנבורג נגעים פ"א מ"ה (ולפנינו אינו). ועי' ראב"ד שם, ראיה מנגעים פ"ד מ"ה, שצריך פשיון הסמוך דוקא, ושם פ"א מ"ה, שמ' שפשיון הרחוק מטמא, ועל כרחך שהוא מטמא אלא ששיעורו אחר מפשיון הסמוך.
  1020. ע"ע נגעי בגדים וע' נגעי בתים. ראב"ד טו"צ שם ולתו"כ שם.
  1021. ויקרא שם ז.
  1022. עי' ציון 123. ראב"ד שם.
  1023. נגעים פ"ד מ"א ומ"ב; רמב"ם טו"צ פ"ד ה"א.
  1024. עי' ציון 1237.
  1025. ר"מ במשנה שם פ"ו מ"ג ובתוספתא נגעים פ"ב. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שלדעתו אף ר' שמעון, שאמר שנגע שיש בו מחיה יותר מכעדשה ופשה המותר כלפי פנים הרי זה מוחלט, סובר שפשיון לתוכו חשוב פשיון, ולכאורה צ"ב, שכן שם הנגע מוחלט לפי שעדיין נשארה בו מחיה כעדשה, וטמא משום המחיה (וכ"ה בר"ש נגעים שם מ"ו וברע"ב נגעים שם, בפי' דברי ר' שמעון שבמשנה שם, שאותו נגע טמא משום מחיה ולא משום פשיון).
  1026. מהר"ם מרוטנבורג נגעים פ"ח מ"ט, בד' ר' אלעזר בן עזריה במשנה פ"ח שם. ועי"ש, שפי' כן בד' ר"ש פ"ח שם, בשני פירושיו. ועי' תפא"י נגעים שם בועז אות יז, שהקשה לפי' זה, שאין זו משמעות דברי המשנה, ועוד ששם מדובר על מחיה כעדשה שנעלמה לגמרי, והרי זה סותר את האמור בציונים 1037, 1046, ועי' ציונים 1484, 1549, 1554, 1606, 1620, שי"מ את דברי ראב"ע במשנה שם בע"א.
  1027. תוספתא שם; פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ו מ"ג; ר"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם. ועי' משנ"א נגעים שם, שר"מ דורש את הלימוד שבציון 1032 לנגע שיש בתוכו מחיה המטמאת, עי' ציון 1037 ואילך.
  1028. חכמים במשנה פ"ו שם ובתוספתא שם; עי' דברי רבן גמליאל ור"ע במשנה שם מ"ה ובתוספתא שם, ופיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ה ור"ש שם מ"ה ורא"ש נגעים שם ורע"ב שם מ"ה; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ח אות ד.
  1029. מהר"ם מרוטנבורג שם, בד' ר' ישמעאל במשנה פ"ח שם. ועי"ש, שפי' כן בד' ר"ש פ"ח שם, בשני פירושיו. ועי' ציונים 1483, 1548, 1555, 1606, 1619, שי"מ את דברי ר' ישמעאל במשנה שם בע"א.
  1030. משנה שם פ"ו מ"ג; תו"כ שם; חכמים ור"ע בתוספתא שם.
  1031. ויקרא יג לא.
  1032. ע"ע נתק. תו"כ שם. ועי' ציון 1027.
  1033. ויקרא שם ה.
  1034. קר"ס טו"צ פ"ג ופ"ד ופי"ב; ערה"ש העתיד טהרות סי' פה ס"ב.
  1035. ערה"ש העתיד שם.
  1036. מק"ד טהרות סי' נ אות ז, בד' ר"ש (ושא"ר) שבציון 1555. וכ"מ במהר"ם מרוטנבורג שם.
  1037. עי' משנה שם פ"ו מ"ב, במחיה כעדשה שנתמעטה שהיא טהורה, ושם הובא בסתם ללא חולק, וא"ר נגעים שם מ"ג ומשנ"א נגעים שם, בפי' שני, ותפא"י נגעים שם יכין אות טז וחזו"א נגעים סי' ה אות ו. ועי' א"ר שם, שמוכרחים לומר כן, שאל"כ אין לר"מ מציאות שמחיה שהלכה טהורה, שכל מחיה שהלכה הרי היא פשיון.
  1038. א"ר שם; חזו"א שם.
  1039. עי' ציון 169.
  1040. משנ"א שם; תפא"י שם; חזו"א שם. ועי' משנ"א שם, שהקשה שלר"מ אף מחיה שאינה מטמאת מצטרפת לשיעור נגע, עי' ציון 180, ולטעם זה היה לו להקל אף בפשיון לתוך מחיה שאינה מטמאת, ות' שר"מ מסופק אם מחיה שאינה מטמאת מצטרפת לשיעור נגע, ומספק הוא מחמיר לכאן ולכאן.
  1041. עי' ציון 123.
  1042. משנ"א שם, בד' ר"ש שם מ"ג ובד' רא"ש שם מ"ג.
  1043. עי' ציון 180.
  1044. משנ"א שם, בפי' ראשון. ועי' במשנ"א שבציון 1040, וקושייתו ותירוצו שייכים אף כאן.
  1045. חזו"א שם, בד' ר"ש שם, וחזו"א שם וסי' ו אות ח, בד' מהר"ם מרוטנבורג שבציון 1026, ששם מדובר על מחיה המטמאת.
  1046. תפא"י שם פ"ח מ"ט בועז אות יז.
  1047. עי' מהר"ם מרוטנבורג שם, ותפא"י שם, בדעתו.
  1048. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם.
  1049. עי' ציון 1255 ואילך.
  1050. עי' תוספתא נגעים פ"ב, וחס"ד שם, בפירושה.
  1051. חס"ד שם.
  1052. עי' ציון 118.
  1053. עי' ציון 1028 ואילך.
  1054. רבן גמליאל במשנה נגעים פ"ו מ"ה ובתוספתא נגעים פ"ב.
  1055. עי' ציון 1023. עי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  1056. עי' ציון 169.
  1057. משנ"א נגעים שם.
  1058. משנה שם.
  1059. עי' ציונים 121, 1273. ר"ש נגעים שם, בד' ר"ע במשנה שם. ועי' רא"ש נגעים שם, שהקשה שאין זה משמעות דברי המשנה, ועוד הקשה מהתוספתא שבציון 1062.
  1060. עי' ציון 1073.
  1061. עי' ר"ש שם מ"ו, בדעת ר' שמעון במשנה שם מ"ו.
  1062. ר"ע בתוספתא שם. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שאף לפירוש שבציון 1273, שר"ע נחלק בע"א, יש לומר שנחלק בשני העניינים.
  1063. פיהמ"ש להרמב"ם שם ורא"ש שם ורע"ב שם, ותוי"ט נגעים שם מ"ה בשם מהר"ם מרוטנבורג (ולפנינו אינו), בד' ר"ע במשנה שם: בין כך ובין כך טהורה, והיינו הנגע הפנימי. ועי' תפא"י נגעים שם יכין אות כו ורש"ש נגעים שם, שאין הכונה טהורה לגמרי, אלא הכונה שאין הפשיון חשוב סימן טומאה, וכשקרה הדבר בסוף השבוע הראשון להסגר, צריך להסגירו שבוע נוסף, כדין נגע שעמד בעיניו בסוף השבוע הראשון, עי' ציון 463, וכדבריו בתוספתא שבציון 1062.
  1064. רמב"ם שבציון 1077, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; רא"ש שם ורע"ב שם, בפי' דברי המשנה שם מ"ה: נתמעטה המחיה והלכה לא, שהכונה נתמעטה או הלכה.
  1065. עי' ציון 1028 ואילך.
  1066. פיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם. וכ"מ בתוספתא שם.
  1067. תוי"ט שם; עי' א"ר נגעים שם; תפא"י שם. וכ"מ ברא"ש שם: שאין נגע פושה לתוך נגע.
  1068. עי' ציון 169.
  1069. משנ"א שם.
  1070. מק"ד טהרות סי' נ אות ח, בד' הרמב"ם שם: הרי הן כבהרת אחת שאין בה סימן טומאה. ולכאורה לפי' זה, כשהיתה המחיה יותר מכעדשה ונתמעטה מבפנים באופן שעדיין יש בה כעדשה, הרי זה חשוב עדיין כשני נגעים שונים והפשיון מטמא, וצ"ב שהוא ד' ר"ש שבציון 1075, ונ' שיש לחלק ביניהם באופן שמתחילה היתה המחיה יותר מכעדשה ונתמעטה לפחות מכעדשה או שהלכה לגמרי, שלטעם שכאן חשובים הם כנגע אחד והפשיון אינו מטמא, ולד' ר"ש אף באופן כזה מטמא.
  1071. רש"ש שם.
  1072. עי' קר"ס טו"צ פ"ג.
  1073. משנה שם מ"ו. וכעי"ז בתוספתא שם.
  1074. עי' ציון 1237.
  1075. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ו; עי' רע"ב שם מ"ו, ומשנ"א שם מ"ו, בדעתו (וכ"כ המשנ"א שם בד' ר"ש שם, אך עי' ציון 1059, שלד' ר"ש ר"ע נחלק בע"א, ואף כשהמחיה כעדשה מצומצמת פשיון של הנגע הפנימי מטמאו, וצ"ב). וכ"מ ברא"ש שם מ"ו, אלא שנ' שיש ט"ס בדבריו.
  1076. רא"ש שם.
  1077. רמב"ם טו"צ שם ה"ז, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם ושם; רע"ב שם ושם.
  1078. ע"ע הלכה ציון 596. כס"מ טו"צ שם. ועי' רש"ש שם מ"ו, שהקשה שאין זה "מחברו" אלא "מחבריו", שר"ג ור"ש, שניהם חולקים על ר"ע, ואין הלכה כר"ע מחבריו, לסוברים כן, ע"ע הנ"ל ציון 606.
  1079. ע"ע הלכה כסתם משנה ציון 35. רש"ש שם.
  1080. תוספתא נגעים סופ"ז, והובאה בר"ש נגעים פי"ג מי"ב, ועי' תוי"ט נגעים פ"ד מ"ה, שאולי אף הר"ש והרע"ב שבציון 1083 (וכ"ה ברא"ש שבציון הנ"ל) מודים בדבר, ומה שאמרו שפשיון הרחוק צריך גריס, הכונה היא לנגע חדש (אך בסיום דבריו הסכים שקרוב הדבר ששיטת הר"ש והרע"ב אינה כן); עי' רמב"ם טו"צ פ"ד ה"ד, ומרכה"מ טו"צ פי"ב ה"ד וחס"ד לתוספתא שם, בדעתו, וכ"ה בתוי"ט שם, בד' הרמב"ם שם פי"ב ה"ד.
  1081. עי' ציון 315. משנ"א נגעים שם, ופ"ו מ"ז. ועי' ציון 1107 ואילך, שנחלקו אם צריך לראות את הפשיון כאחד ביחד עם הנגע, ועי' משנ"א שם פ"י מ"ו, ראיה נוספת לדין התוספתא.
  1082. מק"ד טהרות סי' נ אות ח, ע"פ ר"ש נגעים פ"ד מ"י, בפי' דברי התוספתא נגעים פ"ב, בבהרת כגריס ונולדה סמוך לה עוד בהרת כגריס, שמסגיר את הבהרת השניה, ואינו מטמא את הראשונה משום פשיון, ועי' ציון 1083. ועי' מק"ד שם, ראיה מנגעים פ"ו מ"ה, שמחית בשר חי שבתוכה יש נגע, ונתמעטה המחיה מבחוץ כלפי פנים, אין זה חשוב פשיון כלפי הפנימי, ואפילו הלכה אותה מחיה לגמרי.
  1083. ראב"ד טו"צ שם, ובראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות יד; ר"ש נגעים פ"ד שם, ועי' ציונים 1080, 1082, שסותר את עצמו, ועי' אבן ישראל טו"צ שם, שי"ל שהתוספתא היא בשיטת ר' יוסי ב"ר יהודה שבציון 286, שנגע הסמוך למקום שאינו ראוי להיטמא בנגעים אינו מטמא, שאינו ראוי לפשיון, שלדעתו פשיון הרחוק אינו חשוב פשיון, ור"ש עצמו סובר שחכמים חולקים על ר"י בן ר' יהודה, עי' ציון 303, ולכאורה צ"ב, שטעמו של ר' יוסי בן ר' יהודה אינו רק מצד שאין הנגע ראוי לפשיון, שבאופנים מסוימים אף נגע שאינו ראוי לפשיון מטמא בנגעים, עי' ציון 272, אלא שגזה"כ היא שלא לטמא נגע שאינו מוקף בעור הבשר, עי' ציון 286 ואילך; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; תוי"ט שם, בשם מהר"ם מרוטנבורג נגעים פ"א מ"ה (ולפנינו אינו). ועי' כס"מ טו"צ שם, שמ' ממנו שדין זה מוסכם, ואף הרמב"ם מודה בו, ועי' חס"ד שם, שהקשה מהרמב"ם שבציון 1080. ועי' ראב"ד לתו"כ שם, ראיה מנגעים פ"א מ"ה, ששחין ומכוה ועוד דברים שחולקים בין הנגע לפשיון, הרי זה להקל, עי' ציון 1085, ומ' שכשעור הבשר חולק ביניהם, חשוב הוא פשיון, ועי' תוי"ט שם וחס"ד לתוספתא שם, שדחו, שי"ל שכ"ש שכשעור הבשר חולק אינו חשוב פשיון, ולא הוצרכו למעט אלא דוקא שינויים בעור הבשר שיש בהם דמיון לנגע. ועי' חזו"א נגעים סי' ד אות טז, שהקשה מהאמור בציון 593 ואילך, בדינו של נגע שני שנראה באדם, ואם פשיון הרחוק חשוב פשיון, לכאורה אין מציאות של נגע שני, שהרי הוא פשיון של הנגע הראשון (וכעי"ז הקשה במרומי שדה נגעים שם), ותי' שלדעה זו נגע שני הוא דוקא בנגע מסוג אחר, שאין פשיון של נגע מסוג אחד לנגע מסוג אחר חשוב פשיון, עי' ציון 973, או שמדובר שיש דברים החולקים בין הנגע לפשיון, שבהם אף הראב"ד מודה שחשובים כשני נגעים שונים, עי' , עי' ציון 1085, או שדינו של פשיון הרחוק הוא כפול, והיינו שהוא חשוב כפשיון לנגע הראשון ועוד הוא חשוב כנגע חדש בפנ"ע (ונפ"מ כשהלך הנגע הראשון), ועי' ציון 1087, תירוץ נוסף.
  1084. ע"ע נגעי בגדים וע' נגעי בתים. ראב"ד שם. ועי' מק"ד שם, שהקשה שבכל מקרה אין להשוות נגעי אדם לנגעי בגדים, שבנגעי בגדים פשיון הרחוק מטמא אף אם מפסיק בינו לנגע מקום שאינו מטמא בנגעים כלל, כגון מקום הצבוע בבגד, ע"ע נגעי בגדים, ואילו בנגעי אדם, אף לדעה שפשיון הרחוק מטמא, אין הוא מטמא אלא כשמפסיק עור בשר בינו לנגע, ולא כשמפסיק מקום שאינו מטמא בנגעים, עי' ציון 1085.
  1085. ע"ע בוהק ציון 2 ואילך, וע' שחין; מכוה. ראב"ד שם, ע"פ משנה פ"א שם.
  1086. ציון 1019.
  1087. ערה"ש העתיד נגעים סי' פה ס"ו, ועי"ש שמתרץ בכך את הקושיה מראיית שני נגעים כאחד, עי' ציון 1083.
  1088. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ד מ"ח, בפי' דברי ר"ע במשנה דלהלן. ועי' כס"מ טו"צ פ"ד ה"ה ותוי"ט נגעים שם ומ"ז ומלאכ"ש נגעים שם מ"ח, שאע"פ שדברי הרמב"ם מופיעים לפנינו על מ"ח, הרמב"ם לא גרס את מ"ח.
  1089. עי' רה"ג נגעים שם מ"ט; עי' ערוך ע' אום; פיהמ"ש להרמב"ם שם פ"א מ"ה; עי' ר"ש נגעים שם; עי' רא"ש נגעים שם; עי' רע"ב נגעים שם.
  1090. ר"ע בנגעים שם מ"ט ובתוספתא נגעים פ"ב.
  1091. תוי"ט שם ושם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם פ"ד שם, וע"פ דבריו שבציון 1151, וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם שם מ"י, בד' ר"ע במשנה שם.
  1092. כס"מ שם. וכ"מ בר"ש שם פ"ד מ"ח וברא"ש שם פ"ד מ"ח וברע"ב שם פ"ד מ"ח (אלא שהם מפרשים את המשניות לאחר הפטור, עי' ציון 1094, ולא כ' בפי' את דינו של הנגע קודם לכן).
  1093. פיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ח, בד' חכמים במשנה שם.
  1094. חכמים במשנה שם ובתוספתא שם. ועי' ר"ש שם מ"ט ורא"ש שם מ"ט ורע"ב שם מ"ט, שפי' את מחלוקת חכמים ור"ע שבמשנה דוקא לאחר הפטור, שאז אין החצי גריס ועוד החדש מצטרף לחצי גריס הישן, שכיון שפטרו חשוב הוא כהלך הנגע, עי' ציון 1173, ועי' תו"ח נגעים שם, שלדעה זו כשאירע הדבר קודם הפטור, החצי גריס הישן מצטרף לחצי ועוד החדש להחשב כנגע חדש שיראה כבתחילה, וכ"מ במהר"ם מרוטנבורג נגעים שם (ועי' ציון 575), וכ"מ בתוי"ט שם מ"ט, בד' ר"ש ורע"ב.
  1095. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  1096. חכמים במשנה שם ובתוספתא שם. ועי' תוי"ט שם, שאף הראשונים שפירשו את מחלוקת חכמים ור"ע שבמשנה דוקא לאחר הפטור, מודים שכשפשה הנגע כגריס ועוד והלך כל עיקר הנגע, לחכמים דינו כנגע חדש שיראה כבתחילה בכל זמן שיהיה.
  1097. עי' ציון 449. פיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ט, וכ"ה ברמב"ם דלהלן.
  1098. רמב"ם טו"צ שם ה"ה, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ח-מ"ט.
  1099. עי' ציון 205 ואילך.
  1100. עי' ציון 215 ואילך.
  1101. נגעים פ"ו מ"ח; רמב"ם טו"צ פ"ו ה"א.
  1102. קר"ס טו"צ שם.
  1103. עי' ציון 328.
  1104. ר"ש נגעים פ"ח מ"ז ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, בפי' דברי המשנה פ"ח שם: פרחה במקצתו טמא, והיינו בראשי אברים שהוזכרו קודם לכן, וטמא משום פשיון, ועי' ציונים 1435, 1479, שי"מ את דברי המשנה שם בע"א; וראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות ח ופ"ה אות ד; ר"ש שם מ"ט וחס"ד לתוספתא נגעים פ"ג ובהגר"א לתוספתא שם וזר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, בפי' דברי התוספתא שם: פרחה במקצתו טמא, והיינו בראשי אברים שהוזכרו קודם לכן, וטמא משום פשיון; רע"ב נגעים פ"ח מ"ה; מהרי"ט קידושין כה א. ועי' ראב"ד שם ושם, שמטעם זה חילקה אותם המשנה ולא נשנו כולם בבת אחת.
  1105. עי' ציון 1015. ראב"ד פ"ב שם.
  1106. עי' ציון 1023. ראב"ד פ"ה שם.
  1107. חס"ד לתוספתא נגעים פ"ב, בד' הראב"ד פ"ב שם. ועי' משנ"א שבציון 1081. ונ' שהוא דוקא לטעם שבציון 1105, אבל לטעם שבציון 1106, מסתבר שאף באופן כזה מטמא.
  1108. חס"ד שם.
  1109. ציון 286 ואילך.
  1110. ציון 16 ואילך.
  1111. נגעים פ"ד מ"א ומ"ב, ועי' משניות שבציון 1127 ואילך; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות יג; תוספתא נגעים רפ"א; רמב"ם טו"צ פ"ד ה"ב. ועי' רבנו הלל לתו"כ שם, שאע"פ שהכהן עוד לא ראהו, היה מקום לומר שיהיה טמא כשראוהו אחרים ואמרו לכהן שהנגע כבר פשה מתחילתו.
  1112. עי' להלן; רמב"ם שם. ועי' ציון 1132 ואילך, שפשיון חשוב סימן טומאה אף בנגע שהוחלט ולאחר מכן הלכו סימני טומאה ונפטר, ואפשר שנגע יוחלט לטומאה אף ללא הסגר, כגון שהוחלט הנגע מתחילתו בשער לבן או במחיה, עי' ציון 446, וי"ל שאין הכונה דוקא לאחר הסגר, אלא להוציא פשיון מתחילתו שאינו מטמא.
  1113. ויקרא יג ז. תו"כ שם.
  1114. ק"א לתו"כ שם.
  1115. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"א מ"ג.
  1116. עי' תו"כ שם, ורבנו הלל וראב"ד וק"א שם; רמב"ם שם; ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  1117. ויקרא שם.
  1118. עי' ציון 1127. ר"ש שם; רא"ש שם; קר"ס טו"צ שם; ק"א שם.
  1119. תו"כ שם, לגי' ר"ש שם ורא"ש שם וקר"ס שם, וק"א שם, בפי' ראשון.
  1120. עי' ציון 1128. ר"ש שם; רא"ש שם; קר"ס שם; ק"א שם.
  1121. עי' ציון 501 ואילך. עי' קר"ס שם.
  1122. תו"כ שם, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' הראב"ד לתו"כ שם, והק"א שם, בפי' שני. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהכריע כגי' זו. ועי' ציון 1150, שיש ללמוד מכתוב זה לא רק לפשיון קודם ימי ההסגר שאינו חשוב סימן טומאה, אלא אף לפשיון בתוך ימי ההסגר.
  1123. ראב"ד שם; ק"א שם, בפי' שני.
  1124. ראב"ד שם.
  1125. רבנו הלל שם; ק"א שם. ועי"ש, שנ' קצת מדבריו נפ"מ בין הגירסאות השונות, שלגי' הראשונה אם בסוף שבוע הראשון נשאר כפי שפשה, הרי הוא טמא, כיון שפשה מתחילתו, אבל לגי' השניה אינו טמא אא"כ פשה יותר ממה שהיה בשעת ההסגר עצמו.
  1126. עי' ויקרא שם ה. קר"ס שם.
  1127. עי' ציון 460. משנה שם פ"א מ"ג ופ"ג מ"ג-מ"ו; תו"כ שם פ"ט אות ט, בנתק, ועי"ש פ"ב השני שם, וק"א שם בפי' ראשון, ועי"ש אות יב, לגי' ר"ש נגעים פ"ה מ"ב, וראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל לתו"כ שם וק"א לתו"כ שם.
  1128. משנה פ"א שם ופ"ג שם מ"ג ומ"ה-מ"ו; תו"כ פ"ט שם, בנתק, ועי"ש פ"ב השני אות יג, וק"א שם, בפי' ראשון, ועי"ש אות יב, לגי' ר"ש שם וראב"ד שם ורבנו הלל שם וק"א שם, בנגעי עור בשר.
  1129. עי' ציון 495, וע"ע גבחת; קרחת ציון 63 וע' נתק.
  1130. עי' ציון 542. משנה פ"א שם ופ"ג מ"ג-מ"ו; תו"כ שם פ"ז אות ח, במכוה, ופ"ט אות ח-ט, בנתק, ועי"ש פ"ב השני אות יב, לגי' ר"ש שם וראב"ד שם ורבנו הלל שם וק"א שם, בנגעי עור בשר, ועי"ש פרשתא ד אות ו, וראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל לתו"כ שם, בשחין; תוספתא שם.
  1131. עי' ציון 501 ואילך. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם ופ"ג מ"ג; ק"א פ"ב השני שם ופ"ז שם.
  1132. עי' ציון 518. תוספתא שם; ר"ש שם; רא"ש שם.
  1133. ויקרא שם ז, בנגעי עור בשר, ושם כב, בשחין, ושם כז, במכוה, ושם לה, בנתק.
  1134. תו"כ פרשתא ד שם ופ"ז שם, וכעי"ז בתו"כ פ"ב השני שם ופ"ט שם.
  1135. נגעים פ"ד מ"ז.
  1136. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות ד, לגי' שלפנינו (ועי' ציונים 1138, 1154), בסוף שבוע ראשון, וכעי"ז שם אות ז, בסוף שבוע שני.
  1137. עי' להלן.
  1138. עי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, בפי' דברי חכמים במשנה שם, ותוי"ט בדעתו, ועי' ציונים 520, 569, 1160, שי"מ את דברי חכמים בע"א, אלא שלדעתם הדין שכאן הוא מוסכם ולא נחלקו בו; ר"ש נגעים פ"א מ"ג ופ"ד שם, בפי' דברי התו"כ שם אות ז (ועי"ש פ"א, שבכל מקום "כבס" במקום "כנס", אך עי' מסורת הש"ס נגעים שם, שטס"ה), וק"א לתו"כ שם אות ד ואות ז, בפי' דברי התו"כ שם ושם, ועי' תו"כ שם אות ד, לגי' שלפנינו, שבין פשה וכנס ובין כנס ופשה, כאילו לא פשה, והיינו שנשאר כפי שהיה בתחילתו, ועי' ציון 1154, ועי"ש אות ז, שאם כנס ופשה כאילו לא כנס, אך עי' ר"ש פ"א שם וק"א שם אות ז, שהיינו הך, שהכונה שמה שכנס באמצע השבוע כאילו לא כנס, וממילא אין הפשיון שבסופו חשוב פשיון, ופוטרים אותו, ועי' ציון הנ"ל; עי' זר זהב ומנ"ב לתוספתא נגעים פ"ב, בפי' דברי התוספתא שם לגי' הג' הגר"א (וכ"מ בר"ש פ"ד שם, בפי' דברי התוספתא, אע"פ שמהמשך דבריו מוכח שגרס כגי' שלפנינו), ולפנינו הגי' בתוספתא: אחר הפטור, ועי' חס"ד לתוספתא שם, שמפרש בע"א, ע"פ הגי' שלפנינו.
  1139. ר"ש שם ושם וק"א שם אות ד, בפי' דברי התו"כ שם אות ד, ועי' תו"כ שם אות ח.
  1140. עי' ציון 463. ר"ש שם ושם, ע"פ תו"כ שם אות ח.
  1141. ר"ש שם ושם וק"א שם אות ז, בפי' דברי התו"כ שם אות ז, ועי' תו"כ שם אות ח.
  1142. עי' ציון 501 ואילך. ר"ש שם ושם, ע"פ תו"כ שם אות ח.
  1143. ויקרא יג ה, בסוף הסגר ראשון. ועי"ש ו, בסוף הסגר שני.
  1144. ק"א שם אות ד, בפי' דברי התו"כ שם, בפי' ראשון, בסוף הסגר ראשון. ועי"ש אות ז, כעי"ז בסוף הסגר שני. ועי' תו"כ שם אות ח, בטעם שיש צורך בלימוד מיוחד לסוף השבוע השני.
  1145. ויקרא שם ה.
  1146. ק"א שם, בפי' דברי התו"כ שם, בפי' שני.
  1147. משנה שם.
  1148. עי' ציונים 520, 569, 1160, 1175 ואילך. ראב"ד טו"צ פ"ד ה"ה, וכ"מ בראב"ד לתו"כ שם אות ט; ר"ש פ"ד שם, בפי' ראשון; עי' מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם, שמפרש את מחלוקת חכמים ור"ע ככלל לפרטים שנחלקו בהם בציונים 575, 1094, ואינה מחלוקת בפנ"ע; רא"ש נגעים שם.
  1149. ויקרא יג ז.
  1150. ערה"ש העתיד טהרות סי' פה ס"ח, בפי' דברי התו"כ שבציון 1122, ומ"מ פשוט שאינו חולק על הדין שבציון 1116 ואילך, אלא שני הדינים נלמדים משם. וכ"מ בדברי התנאים דלעיל, שמדובר אף כשראהו הכהן באמצע השבוע ומצאו שהשתנה, שאילו לא ראהו, מנין הוא יודע שפשה הנגע, והרי בסוף השבוע חזר הנגע לכמות שהיה. ועי' ציון 591, שיש מחלקים בדין זה בין הסגר ראשון להסגר שני.
  1151. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם, בד' ר"ע, ותוי"ט שם, בדעתו, וכ"ה בראב"ד שם, בד' הרמב"ם טו"צ שם (אלא שהקשה עליו, וסיים שאולי אף הרמב"ם מודה שאין זו מחלוקת חכמים ור"ע).
  1152. תוי"ט שם. וצ"ב אם דעה זו חולקת על הדין שבציון 1150, והיינו שר"ע סובר שאפשר לטמא את הנגע בפשיון אף באמצע ימי ההסגר, או שאף הוא מודה שהטומאה תהיה רק בסוף ימי ההסגר, ומחלוקתו היא רק בכך שיטמא אע"פ שחזר הנגע לכמות שהיה.
  1153. ר"ש שם, בפי' שני.
  1154. רבנו הלל שם ושם, בפי' דברי התו"כ שם שם, וע"פ גירסתו בתו"כ שם אות ד (וכ"ה הגי' שם אות ז לפנינו): כנס ופשה כאילו לא כנס, והיינו שהולכים אחרי אחרון ועי' ציון 1138.
  1155. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם.
  1156. עי' ציון 123. ראשונים ואחרונים דלהלן.
  1157. עי' ציון 449.
  1158. עי' ציון 470.
  1159. עי' ציון 501 ואילך.
  1160. עי' ר"ש נגעים פ"ד מ"ז, ותוי"ט שם בדעתו, ורא"ש נגעים שם ותפא"י נגעים שם יכין אות נח-ס, בפי' מחלוקת חכמים ור"ע במשנה שם. ועי' רא"ש שם, שנקט כציור השני (שכנס בסוף שבוע שני ופשה אחרי הפטור), ועי' תוי"ט שם, שנקט כציור הראשון (שכנס בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני), ועי' תפא"י שם, שנקט כשני הציורים. ועי' ציונים 569, 1151 ואילך, שי"מ את מחלוקת חכמים ור"ע בע"א.
  1161. משנ"א נגעים שם, ע"פ פירושו שבציון 1175 ואילך במחלוקת ר"ע וחכמים במשנה שם.
  1162. עי' תוספתא נגעים פ"ב, ור"ש נגעים פ"ד מ"ז, בפירושה.
  1163. רמב"ם טו"צ פ"ד ה"ט.
  1164. נגעים פ"ד מ"ז.
  1165. ר"ש שם, ושכן מוכח בתוספתא עצמה, שבהמשך התוספתא הובאו מקרים שבהם ר"ע חולק, וכאן לא נחלק; תוי"ט נגעים שם, בפי' ראשון, ושאף פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, שסובר בד' ר"ע שנגע שכנס ופשה ולהפך בתוך ימי הסגר, אותו פשיון חשוב סימן טומאה, עי' ציון 1151, מ"מ בנגע שכנס ופשה ולהפך לאחר הפטור, מודה הוא שאף לד' ר"ע טהור, ומש"כ שם שחכמים מטהרים בין בימי הסגר ובין לאחר הפטור, אין הכונה שר"ע חולק לאחר הפטור, ושכ"מ ברמב"ם שם, שהביא את שתי ההלכות (על ימי הסגר ועל לאחר הפטור) במקומות נפרדים.
  1166. ר"ש שם.
  1167. ציון 567 ואילך.
  1168. עי' ציון 1151.
  1169. תוי"ט שם, בפי' שני, בד' פיהמ"ש להרמב"ם שם, וקר"ס טו"צ שם, בד' ר"ע.
  1170. עי' ציון 123.
  1171. ראב"ד טו"צ שם, ע"פ נגעים פ"ט מ"ג, על נגע יותר מגריס שאין לו להיכן לפשות, שיכול להיות טמא שמא יכנוס ויפשה בחזרה, ועי' ראב"ד לתו"כ טו"צ פ"ב השני אות ט, בשם י"מ, שכ"מ מדבריו. ועי' כס"מ טו"צ שם, שיתכן שאף הרמב"ם שם מודה בכך. ועי' או"ש טו"צ שם, שדחה את הראיה מהמשנה שם, ששם הוצרכו להסגיר את הנגע, שמא יכנוס בסוף ההסגר ויפטרנו, ולאחר מכן יפשה, אבל לאחר הפטור אף באופן כזה כשכונס ופושה טהור.
  1172. עי' ציון 1162 ואילך, שנחלקו ראשונים בדעת תנאים מהו האופן שבו אינו חשוב פשיון.
  1173. ראב"ד לתו"כ טו"צ פ"ב השני אות ט, בפי' מחלוקת חכמים ור"ע במשנה נגעים פ"ד מ"ז בכנס ולאחר מכן פשה, והיינו לאחר הפטור, ושכנס לפחות מגריס, ולאחר מכן שפשה יותר ממה שהיה קודם לכן, ובפי' מחלוקת חכמים ור' יהודה בתו"כ שם, שנחלקו בנגע שהלך מקצתו לאחר הפטור וחזר, ואע"פ שר' יהודה אומר שיראה כבתחילה, היינו כשחזר לכמות שהיה, עי' ציון 569, אבל כשחזר יותר ממה שהיה, דינו שהוא טמא מוחלט. ועי' ציונים 1151 ואילך, 1160, 1175 ואילך, שי"מ את מחלוקת חכמים ור"ע בכנס ולאחר מכן פשה בע"א, ועי' ציונים 554 ואילך, 584 ואילך, שי"מ את מחלוקת חכמים ור' יהודה בנגע שהלך וחזר בע"א; ר"ש נגעים שם מ"ט ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, בפי' מחלוקת חכמים ור"ע במשנה שם, ועי' ציון 1088 ואילך, שי"מ את מחלוקת חכמים ור"ע במשנה שם בע"א.
  1174. עי' ציון 1160 ואילך.
  1175. משנ"א נגעים פ"ד מ"ז, בד' ר"ע במשנה שם: כנסה ופשתה פשתה וכנסה ר"ע מטמא.
  1176. עי' ציון 1638. משנ"א שם.
  1177. משנ"א שם, בד' חכמים במשנה שם. ועי' ציונים 569, 1151 ואילך, 1160, שי"מ את מחלוקת חכמים ור"ע בע"א.
  1178. עי' ציונים 1485, 1510. משנ"א שם.
  1179. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"א מ"ג. וכעי"ז בר"ש נגעים שם וברע"ב נגעים שם.
  1180. עי' ציון 429 ואילך.
  1181. רלב"ג ויקרא יג י.
  1182. אברבנאל ויקרא שם א.
  1183. נגעים פ"ג מ"ג; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ג אות א ופי"א אות ו, ועי"ש פ"א אות ו-ז ופרשתא ב אות ז-ח ופ"ב השני אות יב ופרשתא ג אות ז-ח ופ"ג אות א-ב ופ"ד אות ו ופ"ה אות ד ואות ו ופ"ו אות ג; רמב"ם טו"צ פ"א ה"י.
  1184. ויקרא יג י. תו"כ שם פרשתא ג אות ז; עי' רמב"ם שם, וקר"ס טו"צ שם.
  1185. משנה שם מ"ו ופ"י מ"י; תו"כ שם פי"א אות א ואות ו; רמב"ם שם פ"ה ה"ט.
  1186. ויקרא שם מב.
  1187. תו"כ שם. ועי"ש בטעם שיש צורך בכתוב מיוחד ללמוד ואין למדים מנגעי עור בשר.
  1188. ראב"ד לתו"כ שם; רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם.
  1189. ויקרא שם יא. ק"א שם.
  1190. ויקרא יג מג. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ג שם.
  1191. פיהמ"ש להרמב"ם שם. וצ"ב בטעם שלא למד מהכתוב שבתו"כ שם. ועי' ציון 668. ועי' משנה שם פ"ו מ"ח: חזר הראש והזקן ונקרחו וגו' אין מטמאים משום מחיה, ולכאורה קשה, ועי' ראשונים שבציון 1199, שפי' ראש וזקן שנקרחו לענין נתקים ולא לענין גבחת וקרחת, ועי' תפא"י נגעים שם יכין אות סט ורש"ש נגעים שם וחזו"א נגעים סי' ו אות יח, שתרצו ע"פ הפי' שבציון 1288, שהמשנה שם אינה עוסקת במחיה שבנגעים אלו, אלא במקומות כאלו שהם מחיה בתוך נגע עור בשר, ועי' מרומי שדה נגעים שם, שתרץ שדברי המשנה: אינם מטמאים משום מחיה, אינם הולכים על הראש והזקן שנקרחו אלא רק על שחין ומכוה שהעלו צרבת, עי' ציון 1192.
  1192. משנה שם פ"ט מ"ג, בשחין, ועי' משנה שם פ"ג מ"ד, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם, ועי' משנה שם פ"ד מ"ב, ופיהמ"ש להרמב"ם שם, ועי' משנה שם פ"ו מ"ח, ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, ועי' ציון 1288, שי"מ את דברי המשנה שם בע"א; ברייתא דר' ישמעאל פ"א אות ב ותזריע שם פרשתא ג אות א, ופ"ו אות ז בשחין, ופ"ז אות ט במכוה, ופי"א אות ו; עי' רמב"ם שם ה"ד, וקר"ס שם, ועי' רמב"ם שם פ"ו ה"ב: ואין מטמאים משום מחיה, וקר"ס שם, שהיינו שאין המחיה סימן טומאה בהם, אך לכאורה לפי"ז קשה, שבהלכה זו צירף אף ראש וזקן שנשר כל שערן, והיינו גבחת וקרחת, והמחיה סימן טומאה בהם, ע"ע גבחת; קרחת ציון 49, ועי' לעיל ציון 1185, ונ' שאין הכונה בהלכה זו לעניין סימני טומאה שבהם, אלא לפירושו שבציון 1288.
  1193. פיהמ"ש להרמב"ם פ"ג שם. וכ"מ בר"ש פ"ו שם וברא"ש שם וברע"ב שם. וע"ע שחין; מכוה, בטעם שאין למדים מנגעי עור בשר לשחין ומכוה לטמא במחיה.
  1194. עי' ציון 1179.
  1195. ע"ע שחין; מכוה. ר"ש שם פ"ט מ"א; רא"ש פ"ט שם; רע"ב פ"ט שם; קר"ס שם פ"ה.
  1196. ע"ע הנ"ל. רא"ש שם. וע"ע הנ"ל, שכאשר הבריא הבשר שוב אינו מטמא משום שחין ומכוה.
  1197. ויקרא שם כה, בשער לבן, ושם כז, בפשיון.
  1198. עי' תו"כ פ"ז שם, ורבנו הלל וק"א לתו"כ שם.
  1199. עי' משנה שם פ"ג מ"ה, ועי"ש פ"ד מ"ב, ופיהמ"ש להרמב"ם שם, ועי' משנה פ"ו שם, ור"ש שם ורא"ש ורע"ב שם, ועי' ציון 1288, שי"מ את דברי המשנה בע"א, ועי' משנה שם פ"י מ"א; עי' רמב"ם טו"צ פ"ח ה"ב..
  1200. עי' ר"ש שם; עי' רא"ש שם; עי' רע"ב שם.
  1201. עי' נגעים פ"א מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ג מ"ג; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ג אות א.
  1202. ע"ע מראות נגעים.
  1203. ע"ע הנ"ל. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  1204. ויקרא יג י.
  1205. ויקרא שם ט.
  1206. תו"כ שם.
  1207. רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם, בפי' שני.
  1208. ק"א שם, בפי' ראשון. ועי' רבנו הלל שם, בפי' שני, וק"א שם, בפי' דברי התו"כ שם, שהכתוב נצרך לרבות את התולדות, אבל לרבות בהרת אין צורך בכתוב מיוחד, שהבהרת נלמדת מהשאת, ועי' תו"כ שם, בטעם שאין למדים את כל המראות משאת.
  1209. ויקרא יג ג.
  1210. שם טו.
  1211. קר"ס טו"צ פ"א, ע"פ תו"כ שם פ"ז אות ט.
  1212. נגעים פ"ד מ"ו ומ"ז; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ג אות ח; רמב"ם טו"צ פ"ג ה"ד ופ"ד ה"י והי"א.
  1213. ק"א לתו"כ שם.
  1214. ויקרא שם יא.
  1215. תו"כ שם.
  1216. ק"א שם.
  1217. עי' ציון 1316.
  1218. עי' להלן.
  1219. עי' ציון 816. תורה תמימה ויקרא שם י אות נו.
  1220. ויקרא שם יד.
  1221. רא"ם ויקרא שם י; שפתי חכמים ויקרא שם. ועי' ק"א שם, שאין די בלימוד מהכתוב הזה, כיון שי"ל שהוא רק בבהרת, ואילו במראה השאת שהוא חלש מבהרת (ע"ע מראות נגעים) לא יטמא עד שיהיו בו שני סימני טומאה.
  1222. ויקרא שם י.
  1223. עי' ציון 125 ואילך. תו"כ שם אות ז; רמב"ם שם.
  1224. נגעים פ"ד מ"ב ומ"ג; תוספתא נגעים פ"א; רמב"ם טו"צ פ"ג ה"ב.
  1225. עי' תוספתא שם: שחורה; קר"ס טו"צ שם. ועי' להלן.
  1226. עי' ציון 686, בשער לבן, ועי' ציון 998, בפשיון.
  1227. תוספתא שם, בשחור ובלבן; רמב"ם שם; סמ"ג עשין רלד.
  1228. חס"ד לתוספתא שם, בפי' דברי התוספתא שם: אפילו לבנה בשחור ושחורה בלבן, והיינו שמראית עור הבשר שונה ממראית המחיה, ובפי' דברי התו"כ תזריע פ' נגעים פ"ג אות א-ב: מטמאת הפוכה ושלא הפוכה, והיינו בין שמראיתה כמראית עור הבשר ובין שהיא הפוכה ממראית עור הבשר, ועי' זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, שפי' את דברי התוספתא בע"א, והיינו שחורה בנגע לבן (ומתוך כך מחק לבנה בשחור, שאין הנגע שחור), ועי' ציון 1316, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א; אבן ישראל טו"צ שם.
  1229. ע"ע מראות נגעים. רמב"ם שם; סמ"ג שם.
  1230. ערה"ש העתיד טהרות סי' פד ס"ז. ועי"ש, שאע"פ שמראה לבן שהוא למטה מארבעת מראות הנגעים קרוי בוהק, ואינו מטמא משום מחיה, לסוברים כן, ע"ע בוהק ציון 37, מ"מ מחיה בצבע של בוהק מטמא, וההבדל בין בוהק למחיה אינו בצבע, אלא שמחיה היא בשר חי כמו ריקבון ואילו בוהק הוא מראה של נגע, ועי' ציון 1231.
  1231. ע"ע הנ"ל שם. תפא"י נגעים שם מ"ב יכין אות ח וחזו"א נגעים סי' ה אות א, ע"פ תוי"ט נגעים פ"ו מ"ו. ועי' ציון 1230.
  1232. עי' ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; עי' רע"ב נגעים שם; תוי"ט נגעים פ"ו מ"ו, בד' הרלב"ג ויקרא יג י.
  1233. תפא"י שם. וכעי"ז ברא"ש שם.
  1234. תוי"ט שם, ע"פ רלב"ג שם.
  1235. עי' ציון 1237 ואילך. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ו מ"א. ועי' תפא"י נגעים פ"א מ"ה יכין אות נא, שאע"פ שבמשנה נגעים שם נאמר שמחיה עגולה או ארוכה אינה מטמאת (וכ"ה בתוספתא נגעים פ"ג), היינו באופן שאין בה מרובע כשיעור, וכ"מ בר"ש נגעים פ"ח מ"ט.
  1236. נגעים פ"ד מ"ב. ועי' להלן.
  1237. משנה שם פ"ו מ"ב, ועי' מקומות רבים בנגעים שהוזכרה מחיה כעדשה; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות ז ופ"ה אות א ופי"א אות ז; רמב"ם טו"צ פ"ג ה"א.
  1238. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"א. ועי' להלן.
  1239. משנה שם מ"א; עי' תו"כ שם פרשתא ג אות ז; רמב"ם שם.
  1240. עי' תו"כ שם; רמב"ם שם.
  1241. תו"ח נגעים שם, ע"פ רמ"א יו"ד קצ ה; תפא"י נגעים שם יכין אות ד; חזו"א נגעים סי' ה אות א. ועי"ש, ראיה מהאמור בציון 190, שמקום השיער עצמו אין בו ממש. ועי"ש, שלמעשה הכונה לשלוש שערות ובניהין שני רווחים, אלא שהשערה השלישית הולכת אחרי האויר שמחוץ למחיה. וכעי"ז בציון 130. ועי' תו"ח שם, שהשיעור נמדד ע"פ שערות כשהם בעור, ולא ע"פ שערות הראש, שהרווח ביניהם מצומצם יותר, וע"ע גריס ציון 40 ואילך, שנחלקו אחרונים בדבר בשיעור גריס, ומסתבר שה"ה בשיעור עדשה.
  1242. ויקרא יג י.
  1243. עי' ציון 711.
  1244. תו"כ שם.
  1245. ק"א לתו"כ שם.
  1246. עי' ציונים 681, 1212.
  1247. רא"ש נגעים שם.
  1248. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  1249. עי' נגעים פ"א מ"ה, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ומהר"ם מרוטנבורג שם, ועי' משנה שם פ"ד מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם שם; רמב"ם שם.
  1250. עי' ציון 1254. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם ושם.
  1251. ויקרא יג י.
  1252. ערה"ש העתיד טהרות סי' פד ס"ו.
  1253. עי' ציון 188. ערה"ש העתיד טהרות סי' פד ס"ח. ועי"ש, ראיה ששערות לבנות אינן ממעטות מכשיעור מהדין שבציון 875, ושם מפורש שהמחיה בשיעור עדשה מצומצמת, ועי"ש ראיה נוספת מהדין שבציון 1292, שדוקא שחין ומכוה ממעטים את המחיה מכשיעור ולא שערות.
  1254. נגעים פ"ד מ"ב; עי' תוספתא נגעים פ"ב. ועי' להלן.
  1255. עי' משנה שם פ"א מ"ה, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, ועי' משנה שם פ"ד מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם ורע"ב שם; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ג אות י; עי' תוספתא שם; רמב"ם טו"צ פ"ג ה"א.
  1256. ויקרא יג י.
  1257. ראב"ד לתו"כ שם אות ז; ר"ש שם ושם, ועי' ציון 1258; רא"ש שם; רע"ב שם ושם, ועי' ציון הנ"ל; ק"א לתו"כ שם אות י.
  1258. רבנו הלל לתו"כ שם; עי' קר"ס טו"צ פ"א. וכ"מ ברה"ג נגעים פ"א שם ובסמ"ג עשין רלד. ועי' תפא"י נגעים פ"ד שם בועז אות א, שאף ר"ש ורע"ב שבציון 1257 כונתם לכך, אלא שטס"ה בדבריהם, וי"ל: כמבצר שבאמצעה העיר, והיינו שהמבצר מקיף את העיר.
  1259. תו"כ שם; תוספתא שם. ועי' רמב"ן קידושין כה א, בשם תוס' חכמי הצרפתים: וכעדשה מחיה סמוך לו, ועי' רש"ש קידושין שם, שהקשה מהאמור לעיל שהמחיה צריכה להיות באמצע הנגע ולא בסמוך לו, ואולי י"ל שאף הרמב"ן מודה בדבר ואין כונתו סמוך מבחוץ, וצ"ב.
  1260. רש"ש נגעים פ"ה מ"ב; תורה תמימה ויקרא יג י אות נג.
  1261. ציון 131. ועי' תוספתא שם, לגי' שלפנינו, שבשנים מהצדדים די לה למחיה שתהיה מוקפת בנגע ברוחב שערה אחת, אך עי' חס"ד לתוספתא שם ובהגר"א לתוספתא שם וזר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, שטס"ה ואינו מטמא משום מחיה עד שתהיה מוקפת בנגע ברוחב שתי שערות מכל הצדדים, וכ"ה גי' ר"ש נגעים פ"ד מ"י בתוספתא.
  1262. עי' ציון 123 ואילך.
  1263. תפא"י נגעים פ"ד מ"ה בועז אות ד, בד' ר"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, שמ' מהם שאין מציאות של שתי מחיות בנגע אחד, ועל כרחך שהמחיה צריכה להיות תמיד באמצע הנגע ממש, ותפא"י שם פ"ו מ"ב בועז אות ב, בד' ר"ש נגעים שם מ"ג ומ"ה (וכ"ה בר"ש שם פ"ד מ"ג), שכ' שהמחיה צריכה להיות באמצע, ומ' באמצע ממש, ותפא"י שם פ"ד מ"ה יכין אות לא, בד' רע"ב שם (וכ"ה ברע"ב שם מ"ג ופ"ו שם ושם), ועי' ציון 1264, וצ"ב, ואולי אף כאן אין כוונתו שהר"ש סובר כן, אלא שכך מ' מדבריו.
  1264. משנ"א נגעים פ"ד מ"ג; תפא"י פ"ד בועז שם, ובמראה כהן אות יג, בד' הרמב"ם טו"צ פ"ג ה"ה, ותפא"י פ"ד יכין שם ופ"ו שם. ועי' מראה כהן שם, שי"ל שאף הר"ש והרע"ב שבציון 1263 מודים בכך, ולא נתכוונו שצריך להיות באמצע הנגע ממש, אלא בנגע ששיעורו כגריס מצומצם, וכעי"ז במשנ"א שם בד' הרע"ב שבציון הנ"ל.
  1265. עי' ציון 123.
  1266. רש"ש נגעים פ"ה מ"ב, ע"פ טעמו שבציון 1260. ועי"ש, ראיה מנגעים שם, שזכרה נגע שהיה טמא באחד מסימני הטומאה והלך הסימן וחזר סימן זה או סימן אחר, בכל אחד מהאופנים של סימני הטומאה, מלבד כשהלך פשיון וחזרה מחיה, לפי שבאופן כזה אין חזרת המחיה סימן טומאה, שהיא נראית לאחר שהלך הפשיון שהוא בצדדי הנגע, עי' ציון 1023, והיינו לאחר שנתמעט הנגע מן הצדדים, ועי' ציון 530.
  1267. עי' תו"כ שבציון 530, לגי' שלפנינו, שזכרה מחיה שמטמאת לאחר שהלך פשיון; עי' פיהמ"ש להרמב"ם ורע"ב שבציון הנ"ל, שנתנו טעם אחר לכך שהמשנה שם לא זכרה מחיה שמטמאת לאחר שהלך פשיון.
  1268. עי' ציון 118.
  1269. ערה"ש העתיד טהרות סי' פד סי"ז. ועי"ש, שאל"כ הרי זה כשתי מחיות מפוזרות שאינן מצטרפות לשיעור אחד, עי' ציון 1249. ועי' חזו"א נגעים סי' ה אות כב, שמ' מדבריו שאפילו אין בכל אחד מהצדדים שיעור מחיה הרי הם מצטרפים, שהסתפק שם בדין מחיה שבתוכה נגע פחות משיעור המטמא, אם חשובה כמחיה או שאותו נגע פחות מכשיעור חשוב כשחין ומכוה שחילקו את המחיה שאינה מטמאת, עי' ציון 1292, והרי באופן כזה המחיה אינה מטמאת דוקא כשאין בה כשיעור באחד הצדדים, עי' ציון 1291, ומ' שכשיש בפנים נגע כשיעור אין הוא מחלק את המחיה.
  1270. ת"ק בנגעים פ"ו מ"ה; ר' שמעון בתוספתא נגעים פ"ב, ועי' דברי ת"ק בתוספתא שם.
  1271. ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  1272. עי' ציון 169. משנ"א נגעים שם.
  1273. ר' יוסי במשנה שם ובתוספתא שם; ר"ש שם, בדעת ר' עקיבא במשנה שם: בין כך ובין כך טהורה, והכונה שהנגע החיצון טהור אפילו כשהמחיה נשארה ולא נתמעטה, ועי"ש מ"ו, ובחס"ד לתוספתא שם, שהוא לגי' בתוספתא שם: אם משום מחיה אין חוששין לחיצונה שהבהרת בתוכה (ולפנינו הגי': משום פשיון) ועי' ציון 121, בנפ"מ שבין ר"י לר"ע לדעה זו, ועי' ר"ש שם, שהקשה על ר"ע לפירושו, מדבריו בתוספתא נגעים פ"ב: בין כך ובין כך הפנימית להסגיר והחיצונה טהורה, והיינו טהורה לגמרי, ולכאורה יש צורך להסגירה אפילו נתמעטה המחיה, שכיון שאין המחיה באופן כזה סימן טומאה לדעתו, ממילא כשנתמעטה אין זה סימן טומאה שהלך, שאז הנגע טהור, עי' ציון 518, אלא נגע שלא השתנה, שצריך להסגירו שנית, עי' ציון 463 (ומדברי המשנה לא קשה, שבה יש לפרש: טהורה, היינו שאינה מוחלטת ויש להסגירה, שלא נאמר ביחד עם זה הסגר על משהו אחר, עי' ציון 1063, שממילא צריך לפרש כן במשנה), ועי' חס"ד שם, שלדברי המהר"ם מרוטנבורג שבציון 121 אין קושי, שלדבריו הנגע החיצוני טהור לגמרי, ועי' רא"ש שם, שהקשה שאין זו משמעות דברי ר"ע: בין כך ובין כך, ועי' ציון 1063, שי"מ את דברי ר"ע במשנה שם בע"א.
  1274. ר' יוסי בתוספתא שם.
  1275. עי' ציון 1292. ר"ש שם. ולכאורה צ"ב, ששם טהור כשהשחין מיעט משיעור נגע או חילק את המחיה לגמרי, ולא כשיש שיעור עדשה בלעדיו.
  1276. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"ה. וכעי"ז בר"ש שם מ"ה וברא"ש שם וברע"ב שם.
  1277. משנ"א שם.
  1278. רמב"ם טו"צ פ"ג ה"ז, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם.
  1279. עי' ציון 205 ואילך.
  1280. עי' ציון 215 ואילך.
  1281. רע"ב נגעים פ"ו מ"ח, בפי' שני, ותוי"ט נגעים שם בד' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, בפי' דברי המשנה בנגעים שם. ועי' ציון 1292, שי"מ את דברי המשנה שם בע"א.
  1282. תפא"י נגעים שם יכין אות סב.
  1283. משנה שם; רמב"ם טו"צ פ"ו ה"א.
  1284. ע"ע נתק.
  1285. ע"ע גבחת; קרחת: טומאתן.
  1286. ע"ע שחין; מכוה.
  1287. ע"ע הנ"ל.
  1288. עי' משנה שם, ופיהמ"ש להרמב"ם שם, ועי' ציונים 1192, 1199, שי"מ את דברי המשנה בראש וזקן שנקרחו ובשחין ומכוה שהעלו צרבת בע"א; רמב"ם טו"צ פ"ג ה"ג ופ"ו ה"א וה"ב.
  1289. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  1290. ר"ש למשנה דלהלן; רע"ב למשנה דלהלן.
  1291. עי' פיהמ"ש להרמב"ם למשנה דלהלן; מהר"ם מרוטנבורג למשנה דלהלן.
  1292. משנה שם פ"א מ"ה; רמב"ם פ"ג שם. וכ"מ בר"ש פ"ו שם וברע"ב פ"ו שם, בפי' ראשון, שפי' שכל אלו שאינם מטמאים משום מחיה, היינו שאפילו היה בתוכם בשר חי ממש, אין מחיה זו מטמאת, לפי שהיא מוקפת במקומות שאינם מטמאים בנגעי עור בשר, ועי' תוי"ט שם, שהקשה לפירושם.
  1293. עי' ציון 330 ואילך.
  1294. עי' ציון 339.
  1295. עי' רמב"ם טו"צ פ"ג ה"ח, ובפיהמ"ש נגעים פ"ו מ"ז, בפי' המשנה שם, וחס"ד לתוספתא נגעים פ"ב ועזרת כהנים לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות ט בתוספת העזרה וערה"ש העתיד טהרות סי' פד סכ"ג, בפי' ראשון, בדעתו, וכ"מ בכס"מ טו"צ שם, בד' הרמב"ם שם; עי' סמ"ג עשין רלד ד"ה שנינו בפ"ו, שנקט את לשון הרמב"ם, ועי' ציון 1304; רמב"ן קידושין כה א, בשם תוס' חכמי הצרפתים; ריטב"א קידושין שם; עי' מאירי קידושין שם; ר"ן קידושין שם (ט א); עי' ק"א לתו"כ שם, בפי' דברי התו"כ שם; מהרי"ט קידושין שם. ועי"ש, שמטעם זה הוזכרה דוקא המחיה מבין סימני הטומאה, לפי ששאר הסימנים אפשר שיטמאו בראשי אברים, כשאפשר לראות את הנגע כולו כאחד, ועי' ציון 1304.
  1296. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; סמ"ג שם; מאירי שם.
  1297. כס"מ שם. וכעי"ז בריטב"א שם ובק"א שם ובמהרי"ט שם. ועי' בית דוד נגעים שם, שהקשה שדבר מוחש הוא שכמו שנגע בלא מחיה אפשר לראותו כולו כאחד אף כשיש בתוכו מחיה אפשר לראותו כולו כאחד, ועי' ציון 1298.
  1298. שושנים לדוד נגעים שם. ועי"ש, שתרץ בכך את קושיית הבית דוד שבציון 1297.
  1299. עי' ציון 1255 ואילך. עזרת כהנים שם.
  1300. עי' ציון 185.
  1301. רמב"ן שם, בשם תוס' חכמי הצרפתים; ר"ן שם.
  1302. חס"ד לתוספתא שם.
  1303. משנה שם; תו"כ שם; תוספתא נגעים פ"ב.
  1304. רש"י ויקרא יג יד, וכ"מ ברש"י קידושין כה א ד"ה אין, שפי' את המחיה האמורה במשנה שם כשם נגע ולא כסימן טומאה, ועי' מהרי"ט שם ורש"ש קידושין שם, שהקשו שמחיה אינה שם נגע אלא סימן טומאה; ראב"ד טו"צ שם, וכ"מ בראב"ד לתו"כ שם; עי' תוס' רבנו שמואל קידושין שם; עי' ר"ח בן שמואל קידושין שם; עי' סמ"ג שם ד"ה וביום, שנקט את לשון רש"י, ועי' ציון 1295, וצ"ב; עי' תוס' הרא"ש קידושין שם; עי' ערה"ש העתיד שם סכ"ד, בפי' שני, בד' הרמב"ם שם בלשון: אפשר (וכ"מ במק"ד טהרות סי' נ אות ה ובחזו"א נגעים סי' ו אות יז, בד' הרמב"ם), ועי' ציון הנ"ל. ועי' ראב"ד טו"צ שם, בפי' ראשון, ובראב"ד לתו"כ שם, בפי' שני, ור"ח בן שמואל שם, שהוזכרה דוקא המחיה מבין סימני הטומאה ולא שער לבן, לפי שראשי אברים אינם ראויים לגדל שער, ועי' ראב"ד טו"צ שם, שפשיון לא הוזכר לפי שאף כשיש בהם מקום שיראה כל הנגע כאחד, אין זה אלא בקושי, ולא שייכת מציאות שמעבר לכך עוד יפשה הנגע בראש האבר עצמו, ועי' ראב"ד שם, בפי' שני, ותוס' הרא"ש שם, בפי' שני, שהוזכרה דוקא מחיה, שכיון שהיא מעכבת את הפריחה מלטהר אף בראשי אברים, עי' ציון 1388, יש לכתוב בפירוש שאינה חשובה סימן טומאה, ועי' תוס' רבנו שמואל שם, ותוס' הרא"ש שם בפי' ראשון, שהוזכרה דוקא מחיה לפי שבה דיבר הכתוב שממנו למדים שראשי אברים אינם מטמאים, לסוברים כן, עי' ציון 325, ועי' ראב"ד לתו"כ שם, בפי' ראשון, שהוזכרה דוקא מחיה לרבותא שאע"פ שהיא ממילא מחלקת את הנגע, מ"מ אינה מטמאת בראשי אברים, ועי' חזו"א שם, שהוזכרה דוקא מחיה לפי ששאר סימני טומאה יכולים לטמא אפילו כשאין כגריס בראשי האברים, וכגון שנגע שבהם מחובר בחוט ברוחב שתי שערות לנגע שיש במקומו כגריס, עי' ציון 149, ואילו במחיה אינו מטמא, שהרי אינה מבוצרת באמצע הנגע, עי' ציון 1255 ואילך, ועי' ציון 1295.
  1305. תפא"י נגעים שם יכין אות לז. ועי"ש, שהוא לשיטתו שבציון 352, שאף ראשי אברים רגילים מטמאים בשאר סימני טומאה, ודוקא משום מחיה אינם מטמאים.
  1306. עי' להלן.
  1307. נגעים פ"א מ"ג ופ"ג מ"ג ומ"ו ופ"ד מ"ב, ועי"ש פ"ה מ"ב; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות יב; עי' רמב"ם דלהלן. ועי' ציון 446.
  1308. רמב"ם טו"צ פ"א ה"י; ר"ש נגעים פ"א שם, בפי' ראשון, ופ"ג מ"ג; רע"ב נגעים פ"ג שם.
  1309. ר"ש פ"א שם, בפי' שני.
  1310. עי' ציון 460. משנה פ"א שם ופ"ג שם ושם, ועי' משנה פ"ה שם; עי' תו"כ שם; רמב"ם שם.
  1311. עי' ציון 495, וע"ע גבחת; קרחת ציון 63. משנה פ"א שם ופ"ג שם ושם, ועי' משנה פ"ה שם; עי' תו"כ שם; רמב"ם שם.
  1312. עי' ציון 542. משנה פ"א שם ופ"ג שם ושם, ועי' משנה פ"ה שם; עי' תו"כ שם; רמב"ם שם.
  1313. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"א שם.
  1314. עי' ציון 1111 ואילך.
  1315. ויקרא יג ט-יא. ערה"ש העתיד טהרות סי' פה ס"ז.
  1316. עי' נגעים פ"ד מ"ג: הפוכה ושלא הפוכה, ופיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם ור"ש נגעים שם וסמ"ג עשין רלד ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם וקר"ס טו"צ פ"ג; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ג אות א-ב: מטמא שלא הפוכה, מטמאה הפוכה, וראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל לתו"כ שם ור"ש שם וקר"ס שם וק"א לתו"כ שם, ועי' ציון 1228, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א; עי' תוספתא נגעים פ"ג: מטמאה הפוכה ושלא הפוכה, ובהגר"א שם וזר זהב ומנ"ב שם; רמב"ם טו"צ שם ה"ד. ועי' מק"ד שבציון 833, שמחיה שקדמה לנגע הכונה היא שבשעה שנולד הנגע, הוא נולד עם מחיה בתוכו.
  1317. ויקרא יג יא.
  1318. תו"כ שם אות א. ועי"ש, שלולא הכתוב היינו למדים משער לבן שמטמא רק כשהפך ללבן אחרי שהופיע הנגע, עי' ציון 816.
  1319. ראב"ד שם; עי' ק"א שם. וכעי"ז ברבנו הלל שם.
  1320. ויקרא שם.
  1321. תו"כ שם אות ב. ועי"ש, שמ' שאפשר ללמוד דין זה בק"ו משער לבן שמטמא כשבא לאחר הנגע, אע"פ שאינו מטמא כשבא קודם הנגע, עי' ציון הנ"ל, ועי' ראב"ד שם ורבנו הלל שם ור"ש שם, שהקשו לפי"ז מה צורך יש בכתוב, ועי' ראב"ד שם, בפי' ראשון, ושהוא עיקר, שת' שלולא הכתוב היה מקום ללמוד הפוך ממחיה לשער לבן שיטמא כשקדם לנגע, ואז בטל הק"ו משער לבן למחיה, ואע"פ שאין הדברים כתובים בתו"כ, אין זה מדרך התו"כ, ולכן לא האריך לפרוך את הק"ו, ועי' ראב"ד שם, בפי' שני, ורבנו הלל שם ור"ש שם וקר"ס שם, שתרצו שאפשר לפרוך את הק"ו, שכן שער לבן חמור ממחיה בכמה דברים, עי' משנה שם, ועי' ראב"ד שם, שלתרוץ זה קשה מדוע לא נכתבה הפירכא בפי' בתו"כ.
  1322. רבנו הלל שם. ועי' ק"א שם אות ב, שהקשה שבכל מקום "היא" בא למעט, ועוד שהמילה "היא" נדרשת בע"א, עי' ציון 1215.
  1323. ק"א שם.
  1324. עי' ציון 819 ואילך.
  1325. רמב"ם שם; סמ"ג שם. ועי' שם עולם ויקרא שם, שהקשה מדוע לא כ' את הטעם שבתו"כ דלעיל.
  1326. ציון 1562 ואילך.
  1327. נגעים פ"ח מ"ג; רמב"ם טו"צ פ"ז ה"א. ועי' ציון 1351 ואילך.
  1328. ערה"ש העתיד טהרות סי' פט ס"א.
  1329. רמב"ם שם.
  1330. עי' ויקרא יג י ויב.
  1331. עי' רמב"ם טו"צ פ"ז ה"ב; רבנו הלל לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ד אות ה, בפי' דברי התו"כ שם, ועי' ציון 1343, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א; ק"א לתו"כ שם אות א, בפי' דברי התו"כ שם, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א.
  1332. ע"ע מראות נגעים.
  1333. ע"ע הנ"ל. עי' רמב"ם שם.
  1334. ויקרא שם יב.
  1335. תו"כ שם אות א, לפי' הק"א שם.
  1336. ק"א שם.
  1337. ויקרא שם יג
  1338. תו"כ שם אות ה, לפי' רבנו הלל שם.
  1339. רמב"ם טו"צ פ"ז ה"ב; רבנו הלל לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ד אות א, בפי' דברי התו"כ שם, ועי' ציון 1331, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א; ק"א לתו"כ שם אות ה, בפי' דברי התו"כ שם, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א.
  1340. ע"ע מראות נגעים.
  1341. ע"ע הנ"ל. רמב"ם שם.
  1342. ויקרא יג יב.
  1343. תו"כ שם אות א, לפי' רבנו הלל שם.
  1344. רבנו הלל שם. וכעי"ז בציון 1347.
  1345. ויקרא שם יג.
  1346. תו"כ שם אות ה, לפי' הק"א שם.
  1347. ק"א שם. וכעי"ז בציון 1344.
  1348. עי' נגעים פ"א מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם שם; רמב"ם שם; ראב"ד לתו"כ שם; רבנו הלל שם. וע"ע הנ"ל, שנחלקו האם כל מראות הנגעים מצטרפים זה לזה או שיש מראות שאינם מצטרפים זה לזה, ובמראות כאלו אף הפריחה אינה מצטרפת.
  1349. ציון 31 ואילך.
  1350. עי' ציון 1361 ואילך.
  1351. ר"ש נגעים פ"ח מ"ג, בפי' ראשון, ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, בפי' ראשון, בפי' דברי המשנה נגעים שם: פרחה במקצתו טמא. ועי' ר"ש שם ורע"ב שם, פי' נוסף, ועי' ציון 1435, שי"מ את דברי המשנה שם בע"א, ומ"מ אינם חולקים על הדין שכאן.
  1352. רא"ש שם; רע"ב שם.
  1353. עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ד אות ב, ורבנו הלל שם וק"א שם.
  1354. עי' ציון 123.
  1355. ויקרא יג יג. תו"כ שם.
  1356. ק"א שם. וכעי"ז ברבנו הלל שם.
  1357. ראב"ד טו"צ פ"ז ה"ד ומהר"ם מרוטנבורג נגעים שם מ"ו, בגי' בדברי חכמים במשנה שם: ופחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה (ואף ר"מ במשנה שם שנחלק עליהם, מודה שפחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה, ונחלק בסוף, עי' ציון 1594), ועי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם ור"ש שם מ"ו ורא"ש שם מ"ו ורע"ב שם מ"ו, שפי' את דברי חכמים במשנה שם בע"א; ר"ש שם מ"ה ורא"ש שם מ"ה ורע"ב שם מ"ה, בפי' דברי המשנה שם מ"ה, ועי' ציון 1358; ראב"ד לתו"כ שם אות ה וק"א שם אות ה, בפי' דברי התו"כ שם אות ה, ועי' ציון הנ"ל; עי' זר זהב ומנ"ב לתוספתא נגעים פ"ג, בד' ר' יעקב בתוספתא שם. ועי' מהר"ם מרוטנבורג שם וק"א לתו"כ שם פ"ה אות א, שלדעה זו, אף הסוברים שחזרת בשר חי מבטלת את הפריחה רק בכעדשה, עי' ציון 1592, מודים שבתחילה אף פחות מכעדשה מעכב את הפריחה, וכ"מ בראב"ד טו"צ שם, ועי' ציון 1358.
  1358. עי' ציון 1237. עי' רמב"ם טו"צ שם וה"ו, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שם, בד' הסוברים שאין חזרת בשר חי מטמאה בפחות מכעדשה, עי' ציון 1592, ועי' ציון 1357; רבנו הלל שם אות ה, בפי' דברי המשנה שם מ"ה והתו"כ שם, ועי' ציון הנ"ל; זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, בד' חכמים שם, וע"פ פירושו שבציון 1560, ועי' ציונים 1390, 1560, שי"מ את מחלוקת ר' יעקב וחכמים שבתוספתא שם בע"א. ועי' תוספתא שם: בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה, פרחה בכולו והניחה המחיה במקומה טמא, ועי' בהגר"א לתוספתא שם, שפי' כפשוטו, שהכונה למחיה באמצע הנגע שמעכבת את הפריחה, ואולי י"ל שכעדשה דוקא, אבל פרח והשאיר פחות מכעדשה אינו מעכב את הפריחה, ועי' ציון 1388, שי"מ את דברי התוספתא שם בע"א (ומ"מ, אף לפירושם מ' שדוקא כעדשה מעכבת את הפריחה). ועי' משנ"א נגעים שם מ"ד, ראיה מהמשנה שם: שבפריחתם טיהרו טמא, כשיחזרו טמאים, ואם בתחילת הראיה פחות מכעדשה מעכב את הפריחה, מצינו יוצא מכלל זה, בנגע שבתחילתו היה כולו לבן למעט פחות מכעדשה, שמעכב את הפריחה, וממילא כשאח"כ פרח באותו פחות מכעדשה חשוב הוא כפריחה המטהרת, וכשחזר פחות מכעדשה אינו מטמא, שאין חזרת פריחה פחות מכעדשה חשובה חזרה, לסוברים כן, עי' ציון 1586. ועי' ציון 1416.
  1359. עי' ציון 1249.
  1360. חזו"א נגעים סי' ו אות יט. ועי' ציון 1593, שאע"פ שחזרת הפריחה באופן כזה אינה חשובה חזרה לדעתו אפילו ברוב הגוף, מ"מ אין זה מסתבר שבתחילתו נקרא לפריחה במיעוט גופו פרח בכולו, אע"פ שאין בכל מקום שלא פרח שיעור כעדשה.
  1361. נגעים פ"ח מ"ה, ועי' משנה דלהלן; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ד אות ב; רמב"ם טו"צ פ"ז ה"ו.
  1362. ויקרא יג יב.
  1363. תו"כ שם. ועי' ק"א לתו"כ שם, שאין לומר עור שיש בו נגע, שהרי העור עצמו קודם שכיסתו הצרעת אינו נגע.
  1364. משנה שם פ"ו מ"ח.
  1365. עי' ציון 205 ואילך. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  1366. משנה שם; תו"כ שם אות ג.
  1367. עי' ציון 215 ואילך. פיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  1368. ויקרא שם. עי' תו"כ שם, וראב"ד לתו"כ שם אות ב וק"א לתו"כ שם אות ב, וכ"מ בערכין יח ב, שהלימוד שכאן הוא שאינו ממעט את הפריחה. ועי' ציון 219, שיש שלמדו מכאן שבית הסתרים אינו מטמא בנגעים, וממילא אין כאן שני טעמים שונים לכך שבית הסתרים אינו מעכב את הפריחה.
  1369. ק"א שם אות ג, בפי' ראשון.
  1370. עי' רגמ"ה ערכין שם; אחד מגדולי הראשונים ערכין שם; ק"א שם, בפי' שני. ועי' תו"כ שם אות ב, שמיעטו את תוך רגליו, שהוא בית הסתרים (עי' ציון 226 ואילך), מהכתוב: ועד רגליו (ויקרא שם), להוציא תוך רגליו, אך עי' ראב"ד שם, וק"א שם אות ב ע"פ גמ' שם, שעיקר הלימוד הוא מהכתוב דלעיל, וכונת התו"כ היא להכריח שעד ולא עד בכלל.
  1371. פיהמ"ש להרמב"ם שם, ועי' רמב"ם שם פ"ה ה"ג; ראב"ד שם; רבנו הלל שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  1372. פיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם. וע"ע שחין; מכוה, על משמעות מורדים.
  1373. משנה שם; תו"כ שם אות ב ופ"ה אות ג; רמב"ם פ"ז שם.
  1374. עי' תו"כ פ"ד שם, וראב"ד שם ורבנו הלל שם וק"א שם; פיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  1375. ע"ע הנ"ל.
  1376. משנה שם; תו"כ פ"ד שם, בראש, ופ"ה שם; רמב"ם שם.
  1377. ע"ע נתק. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; עי' ר"ש שם; עי' רא"ש שם; עי' רע"ב שם; תפא"י נגעים פ"ח שם יכין אות לו.
  1378. גמ' שם, בפי' ראשון. ועי' רש"ש ערכין שם, שהקשה, מדוע לא חילקה הגמ' שם מהטעם שבציון 1377, שהוא חילוק בעיקר הנגע.
  1379. ע"ע הנ"ל. רגמ"ה שם; רש"י ערכין שם ד"ה שאני; אחד מגדולי הראשונים שם. ועי"ש ושם ושם, שהוסיפו שנגע רגיל מטמא בפשיון, ועי' רש"ש שם, שהקשה, שאף נתק מטמא בפשיון, ע"ע הנ"ל, ועי' לעיל ציון 961.
  1380. עי' ראשונים שבציון 233.
  1381. רבנו גרשום שם ואחד מגדולי הראשונים שם, בפי' דברי הגמ' שם, ועי' ציון 1370. ועי' ציון 233, שי"מ את דברי הגמ' שם בע"א.
  1382. עי' להלן.
  1383. עי' משנה שם, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ורע"ב שם, ועי' ר"ש ורא"ש שבציון 1392, שפי' את המשנה שם בע"א, ומ"מ פשוט שאף הם מודים בדין שכאן, ונלמד בק"ו מהדין שבציון הנ"ל; עי' ראשונים שבציון 1419, בפי' דברי המשנה והתו"כ והתוספתא שבציון הנ"ל.
  1384. ע"ע גבחת; קרחת ציון 41 ואילך. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם. ועי' משנה שם, שנקטה אף זקן שנקרח, וע"ע הנ"ל ציון 34 ואילך, שנחלקו בזקן שנקרח אם דינו כקרחת או שדינו כעור הבשר הרגיל.
  1385. משנה שם; עי' ראשונים שבציון 1419, בפי' דברי המשנה והתו"כ והתוספתא שבציון הנ"ל.
  1386. ע"ע שחין; מכוה. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  1387. עי' ציון 328 ואילך.
  1388. עי' נגעים פ"ח מ"ד: כל ראשי אברים שבפריחתן טיהרו טמא, ועי' משניות ותו"כ שבציון 1568, שחזרת ראשי אברים לאחר הפריחה מטמאת, ולכאורה ה"ה שמעכבים את הפריחה בתחילתה, וכ"ה ברע"ב דלהלן; רמב"ם שם ה"ד; חס"ד לתוספתא נגעים פ"ג, בפי' דברי התוספתא שם: בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה, פרחה בכולו והניחה המחיה במקומה טמא, והיינו בראשי אברים שעליהם דברה התוספתא בהמשך, שאילו הכונה למחיה בעור הבשר, הרי זה פשוט שאין כאן פריחה, ועי' ציון 1358, שי"מ את דברי התוספתא בע"א.
  1389. עי' ציון 1104. רע"ב שם פ"ח מ"ה. ועי' תפא"י שם אות ל, שלשיטתו שבציון 352, שראשי אברים מטמאים בנגעים מלבד במחיה, פשוט הוא שפריחה בהם מעכבת.
  1390. עי' ר"ש פ"ח שם, וחס"ד שם, בפירושו, בפי' דברי ר' יעקב שבתוספתא שם: פרחה בכולו אבל לא בכחצי עדשה סמוך לראש ולזקן וכו' וחזר הראשו הזקן ונקרחו וכו' ונתמלא מקומן בהרת, ר' יעקב אומר הואיל ונסמכה טהרה לטהרה טהור, והיינו שאע"פ שבתחילה אותה חצי עדשה עכבה את הפריחה, לסוברים כן, עי' ציון 1357, מ"מ כשחזר ופרח בה הרי הוא חשוב כפרח בכולו וטהור, ואע"פ שקודם לכן השתנו אותם מקומות לראויים לקבל נגע. ועי' ציונים 1357 ואילך, 1560, שי"מ את מחלוקת ר' יעקב וחכמים שבתוספתא שם בע"א, ועי' זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, שדברי הר"ש צ"ב.
  1391. ע"ע נתק.
  1392. ר"ש פ"ו שם ורא"ש שם, בפי' דברי המשנה פ"ו שם: חזר הראש והזקן ונקרחו.
  1393. ע"ע נתק. עי' ר"ש שם, ותוי"ט נגעים שם, בדעתו. ועי' תוי"ט שם ומרומי שדה נגעים שם, שתמהו.
  1394. ע"ע הנ"ל. עי' תוי"ט שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם שם ובד' רע"ב פ"ו שם.
  1395. משנ"א למשנה דלהלן. ועי"ש, שאילו לא נפסק דינו והשתנו אותם מקומות, הרי זה חשוב כאילו מתחילתו לא פרח הנגע בכולו.
  1396. עי' ציון 1376.
  1397. עי' ציון 1383.
  1398. עי' ציון 1373.
  1399. עי' ציון 1385.
  1400. נגעים פ"ח מ"ה, לגי' שלפנינו (וכ"ה גי' כל כתה"י הידועים), וכ"ה גי' ר"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, ועי' ציון 1416; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ה אות ג, ועי"ש פ"ד אות ה, וראב"ד שם וק"א שם.
  1401. ק"א לתו"כ פ"ה שם. ועי' רבנו הלל לתו"כ פ"ה שם, שמ' שפי' את דברי התו"כ שם רק על האופן שבו פרח הנגע באותם מקומות ולאחר שהשתנו חזר ונתגלה, ואולי לדעתו כשמעולם לא פרח באותם מקומות וחזרו והשתנו, אותם מקומות מעכבים את הפריחה, ועי' ציון 1416.
  1402. עי' רבנו הלל שם, בחלופי נוסחאות; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  1403. ויקרא יג יד.
  1404. תו"כ פ"ה שם.
  1405. ק"א שם.
  1406. ראב"ד פ"ה שם; ק"א שם.
  1407. עי' ציון 1351 ואילך.
  1408. מק"ד טהרות סי' נ אות ז.
  1409. ע"ע גבחת; קרחת ציון 74, ועי' לעיל ציונים 73 ואילך, 973 ואילך.
  1410. ע"ע שחין; מכוה, ועי' לעיל ציונים הנ"ל.
  1411. עי' ציון 1366 ואילך.
  1412. עי' ציון 253.
  1413. הון עשיר נגעים שם; תפא"י נגעים שם בועז אות ו.
  1414. הון עשיר שם.
  1415. עי' ציון 1562. תפא"י שם.
  1416. רמב"ם טו"צ פ"ז ה"ו, ועי' כס"מ טו"צ שם, שנ' שכ"ה גי' הרמב"ם במשנה שבציון 1400. וכ"מ ברבנו הלל פ"ד שם, בפי' ראשון, בפי' דברי התו"כ פ"ד שם, ועי' ציון 1401, ועי' ציון 1419, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א. ועי' מרכה"מ טו"צ שם ה"ד ומים טהורים נגעים שם בחרד"נ, שהרמב"ם לשיטתו שבציון 1358, שפחות מכעדשה אינו מעכב את הפריחה, עי' באחרונים הנ"ל בקשר שבין שתי ההלכות.
  1417. מק"ד שם.
  1418. עי' ציון 1351.
  1419. ר"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, בפי' דברי המשנה שם; ראב"ד פ"ד שם וק"א פ"ד שם, בפי' דברי התו"כ פ"ד שם, ועי' ציון 1416, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א; עי' ר"ש שם, וחס"ד לתוספתא נגעים פ"ג, בפירושו, בפי' דברי חכמים בתוספתא שם, ועי' ר"ש שם, שמ"מ דברי חכמים בתוספתא אינם מובנים, שמ' מדבריהם שיש להסגיר את הנגע ולא להחליטו, ועי' ציונים 1358, 1560, שי"מ את התוספתא בע"א, ולפירושם לא נחלקו תנאים שאותה חזרה מעכבת את הפריחה.
  1420. עי' ציון 1383 ואילך, ועי' ציון 1390, שי"ח. ראב"ד שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  1421. ויקרא יג יג. תו"כ שם.
  1422. ק"א שם.
  1423. עי' ציון 1358.
  1424. רבנו הלל שם, בפי' שני, בפי' דברי המשנה שם והתו"כ שם.
  1425. עי' ציון 1675.
  1426. תוספתא נגעים סופ"ב.
  1427. עי' ציון 1701.
  1428. בהגר"א לתוספתא שם.
  1429. ר"ש נגעים פ"ז מ"א.
  1430. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ח מ"ו, בפי' דברי המשנה נגעים שם. ועי' ציונים 159 ואילך, 1523, 1537, 1543 ואילך, שי"מ את דברי המשנה בע"א.
  1431. תפא"י נגעים שם בועז אות י; חזו"א נגעים סי' ו אות ו. ועי"ש, שאף הרמב"ם טו"צ פ"ז ה"ו חזר בו ממש"כ בפיהמ"ש.
  1432. עי' ציון 1485 ואילך.
  1433. עי' ציון 1510.
  1434. עי' ציון 1449 ואילך. רמב"ם דלהלן.
  1435. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ג אות ה; רמב"ם טו"צ פ"ז ה"ב, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ח מ"ג, בפי' דברי המשנה שם: פרחה במקצתו טמא, פרחה בכולו טהור, והיינו אפילו שקודם פרח במקצתו ואח"כ בכולו, ועי' ציון 1351, שי"מ את דברי המשנה שם בע"א, ופיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"ז, בפי' דברי המשנה שם מ"ז, שחזרה על דין זה, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שם, בטעם הצורך בחזרת הדין, ועי' ציונים 1104, 1479, שי"מ את דברי המשנה שם בע"א; משנ"א שם מ"ב, ע"פ דברי המשנה שם: פרחה בכולו ואח"כ הלכה המחיה או שהלכה ואח"כ פרחה, והיינו שבתחילה פרחה בשאר הגוף ואח"כ על מקום המחיה ולהפך.
  1436. עי' ציון 952. ראב"ד לתו"כ שם.
  1437. ויקרא יג יב. תו"כ שם.
  1438. רבנו הלל לתו"כ שם. ועי' ק"א לתו"כ שם, שהקשה שהכפילות נדרשת לדין שבציון 1444, עי' ציון 1445.
  1439. ק"א שם.
  1440. עי' ראב"ד שם אות ו, בפי' ראשון; רבנו הלל שם אות ו; ק"א שם אות ו.
  1441. ראב"ד שם, בפי שני.
  1442. רבנו הלל שם; ק"א שם.
  1443. ראב"ד שם, בפי' שני.
  1444. ויקרא שם. תו"כ שם אות ו.
  1445. ק"א שם. ועי' ציון 1531.
  1446. עי' ציון 1449 ואילך.
  1447. עי' ציון 1485 ואילך.
  1448. עי' ציון 1510 ואילך.
  1449. עי' להלן.
  1450. עי' ציון 446. עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ג אות ב, וראב"ד לתו"כ שם ור"ש נגעים פ"ח מ"ז, בפירושה, במחיה, ועי' ראב"ד שם, שה"ה לשער לבן, ועי' ציון 1562, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א; רמב"ם טו"צ פ"ז ה"ב. ועי' ציון 1548 ואילך, שי"ח בבא מתחילתו כולו לבן ובו מחיה אם חשוב הוא כבא מתחילתו כולו לבן או לא, ואע"פ שאין בכך נפ"מ כשהמחיה בתוכו, שהרי בין כך ובין כך הוא טמא, יש נפ"מ כשפרח הנגע אף במחיה אם חשוב כאינו לבן מתחילתו, וממילא נטהר מדין פריחה, עי' ציון 1485, ואז ראשי אברים שחזרו בו מטמאים, עי' ציון 1568, או שחשוב כלבן מתחילתו, וממילא נטהר מדין נגע רגיל שהלך ממנו סימן הטומאה, עי' ציון 1462, ואז ראשי אברים שחזרו בו אינם מטמאים, לסוברים כן, עי' ציון 1466.
  1451. עי' ציון 449.
  1452. רמב"ם שם; ר"ש שם; רע"ב נגעים שם.
  1453. עי' ציונים 460, 495. נגעים פ"ח מ"ז, בשער לבן, ועי' כס"מ טו"צ שם, שה"ה למחיה; רמב"ם שם.
  1454. ר"ש שם; רע"ב שם.
  1455. עי' ציון 1485 ואילך. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"א.
  1456. ויקרא יג יג.
  1457. תו"כ שם פ"ו אות ד, ועי"ש פ"ד אות ז, וק"א שם. ועי' ק"א לתו"כ פ"ו שם, שאין הכונה טמא מוחלט, שאף המוסגר קרוי טמא, ע"ע מצורע.
  1458. ויקרא יג ט.
  1459. ק"א פרשתא ג שם (אך עי' ציון 1562, שהוא מפרש את דברי התו"כ שם בע"א).
  1460. תו"כ פרשתא ג שם. ונ' בכונתם ש"נגע באדם" היינו שהנגע בכל גופו של האדם.
  1461. עי' ציון 518.
  1462. משנה שם; רמב"ם שם.
  1463. עי' ציון 542.
  1464. מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם. וכ"מ ברמב"ם שם: מפני שבא כולו לבן בתחילה.
  1465. עי' ציון 1295 ואילך.
  1466. עי' ציון 1568. עי' תו"כ נגעים שם פ"ה אות ז, וראב"ד פ"ה שם ור"ש שם וק"א פ"ה שם, בפירושה (וכ"ה ברא"ש נגעים שם וברע"ב שם, בשם התו"כ), ועי' רבנו הלל פ"ה שם, שפי' בע"א, ועי"ש שהקשה בעצמו על פירושו; ר"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, בפי' דברי המשנה שם: וכולן שחזרו בהן ראשי אברים, הרי אלו כמות שהיו, והיינו שאין החזרה משנה, ועי' מהר"ם מרוטנבורג שם, ועי' ציונים 1480, 1568, שי"מ את דברי המשנה שם בע"א; א"ר נגעים שם מ"ד ותפא"י נגעים שם יכין אות כו ומשנ"א נגעים שם, בפי' דברי המשנה שם מ"ד: כל פריחת ראשי אברים שבפריחתן טיהרו טמא כשיחזרו טמאים, וע"פ טעמם שבציון 1602. ועי' ציון 1452.
  1467. ויקרא שם טו. תו"כ שם.
  1468. ק"א שם.
  1469. עי' ציון 501 ואילך. ראב"ד שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  1470. עי' ציון 803 ואילך.
  1471. עי' ציון 518. ראב"ד שם.
  1472. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  1473. ראב"ד שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  1474. ר"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  1475. ר"ש שם; רע"ב שם.
  1476. ויקרא שם. תו"כ שם.
  1477. ק"א שם.
  1478. עי' ציון 463.
  1479. עי' ציון 1485 ואילך. מהר"ם מרוטנבורג שם, בפי' דברי המשנה שם מ"ז: פרחה במקצתו טמא בכולו טהור, והיינו באותו אחד שהגיע כשהוא כולו פורח ולאחר מכן נתגלו בו ראשי אברים. ועי' ציונים 1104, 1435, שי"מ את דברי המשנה שם בע"א.
  1480. פיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ז, בפי' דברי המשנה שם: וכולן שחזרו בהן ראשי אברים הרי הן כמו שהיו, ועי' ציון 1466, שי"מ את דברי המשנה שם בע"א. ועי' תוי"ט נגעים שם, שי"ל שהרמב"ם סובר שהמשנה שם חולקת על התו"כ שבציון הנ"ל.
  1481. חזו"א נגעים סי' ג אות ג. ועי"ש, שהסתפק כשכבר פסק הכהן את דינו להסגיר וקודם שהוסגר בפועל (לסוברים שההסגר הוא מעשה בפועל ואינו רק אמירת הכהן שהוא מוסגר, עי' ציון 620 ואילך) פרח הנגע בכולו, אם חשוב הוא כפרח מתחילתו או כפרח לאחר ההסגר.
  1482. עי' משנה שם מ"י: טמא, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שם מ"י ור"ש שם מ"י ורא"ש שם מ"י ורע"ב שם מ"י, שאין הכונה לטמא מוחלט, אלא למוסגר; רמב"ם שם ה"ז.
  1483. ר"ש שם מ"ט, בפי' ראשון, ורא"ש שם מ"ט, בפי' ראשון, ורע"ב שם מ"ט, בפי' ראשון, בד' ר' ישמעאל במשנה שם: כחזירת ראשי אברים בבהרת גדולה, והיינו כשמלכתחילה היה כולו מנוגע. ואף מהר"ם מרוטנבורג שבציון 1029 בד' ר"ש, שפי' את מחלוקת ר' ישמעאל וראב"ע במשנה שם בע"א, מודה שזוהי דעתו של ר' ישמעאל, אלא שהוא סובר שראב"ע נחלק עליו בע"א.
  1484. ר"ש שם, בפי' ראשון, ורא"ש שם, בפי' ראשון, ורע"ב שם, בפי' ראשון, בד' ראב"ע במשנה שם: כחזירת ראשי אברים בבהרת קטנה, והיינו כשמתחילה היה נגע רגיל ולאחר מכן פרח בכולו. ועי' מהר"ם מרוטנבורג שבציון 1026, בד' ר"ש שם, שפי' את טעם מחלוקתו של ראב"ע בע"א, ועי' ציונים 1548 ואילך, 1606, 1619 ואילך, שי"מ את מחלוקת ר"י וראב"ע בע"א, ועי' תפא"י נגעים שם בועז אות יז, שהקשה כמה קושיות על פי' זה.
  1485. נגעים פ"ח מ"א ומ"ח, ועי"ש פ"א מ"ג, ועי' משניות דלהלן; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ד אות ו; רמב"ם טו"צ פ"ז ה"א.
  1486. משנה פ"א שם, ועי"ש פ"ח מ"א, ומהר"ם מרוטנבורג שם; תו"כ שם; רמב"ם שם וה"ג.
  1487. משנה פ"א שם, ועי' משניות דלהלן; תו"כ שם; רמב"ם שם ושם.
  1488. משנה שם פ"ח מ"ב, במחיה, ושם מ"ג, בשער לבן (ועי' ציון 1633) ובפשיון; תו"כ שם; רמב"ם שם ה"א.
  1489. תו"כ שם; רמב"ם שם.
  1490. תו"כ שם. ועי"ש לגי' שלפנינו: לאחר הפסיון וכו' בסוף שבוע שלישי, וטס"ה, שאין בנגעי אדם הסגר יותר משני שבועות, עי' ציון 500, וכן אינו בתו"כ עם פי' רבנו הלל, ובגי' הר"ש נגעים שם מ"א בתו"כ שם, ובכל כתה"י לתו"כ, וכן הגיה בהגהות מהרי"ד לתו"כ שם.
  1491. ראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל לתו"כ שם וק"א לתו"כ שם, בפי' דברי התו"כ שם: לאחר הפטור. ועי' ציון 1517, שי"מ לאחר הפטור בע"א, ומ"מ אינם חולקים על האמור כאן אלא מוסיפים עוד אופן של פריחה המטהרת.
  1492. ויקרא יג יג.
  1493. תו"כ שם.
  1494. ק"א שם.
  1495. ע"ע מצורע. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ח מ"א; קר"ס טו"צ שם.
  1496. מק"ד טהרות סי' נ אות ז. ועי"ש, ראיה מנגעים פ"ז מ"ה, שהקוצץ בהרתו במתכון נטהר רק כשפרח הנגע בכולו, הרי שפורח מן הטמא טהור הכונה לפורח מן האדם הטמא ולא מנגע, ועי"ש שהקשה מהר"ש (וכ"ה בשא"ר) שבציון 1534, שיש צורך שיפרח מנגע טמא (ולפי"ז, הרי זו הוכחה לרמב"ם שבציון 1532).
  1497. משנה שם פ"ח מ"י; רמב"ם שם ה"ז.
  1498. עי' ציון 429.
  1499. עי' ציון 518.
  1500. עי' ציון 1510. כס"מ טו"צ שם ה"ג; ועי' תפא"י נגעים שם מ"ב יכין אות יב, שאפשר להעמיד אפילו באופן שהראהו לכהן, ופרח הנגע בכולו קודם שהספיק לטהרו, שהזמן הקובע הוא אמירת הכהן ולא ראייתו, עי' ציון 576 ואילך, ועי' רש"ש נגעים שם, שכעי"ז בר"ש וברע"ב נגעים שם מ"א (וכ"ה ברא"ש נגעים שם מ"א).
  1501. ערה"ש העתיד טהרות סי' פט ס"ח. וכ"מ ברמב"ם דלהלן שהוסיף: ואפילו נולד לו שער לבן. ועי' ערה"ש העתיד שם, אופן נוסף שהיה הנגע בשיעור גריס לבד המחיה, ובאופן כזה אף שהלכה המחיה הרי הוא טהור בפריחה, לפי שאין הנגע נטהר לגמרי, שדינו להסגיר, וכמ"ש הראב"ד טו"צ פ"ג ה"ה והכס"מ בד' הרמב"ם פ"ג שם, וצ"ב, ששם אין הכונה שהנגע היה כבר מוחלט משום המחיה, שאין מסגירים נגע שהיה מוחלט, אלא כשהלך לו סימן הטומאה הרי הוא טהור לגמרי, עי' ציון 518, ואולי כונתו באופן שלא הוחלט משום המחיה, כגון שלא היה בה כשיעור.
  1502. נגעים שם מ"ב; רמב"ם שם פ"ז ה"ג.
  1503. עי' משנה שם, ור"ש שם ורא"ש ורע"ב שם; תוספתא נגעים פ"ג. וכ"מ ברמב"ם שם.
  1504. ציון 1548 ואילך.
  1505. ר"ח פלטיאל ויקרא יג יב. וכעי"ז ברלב"ג ויקרא שם יג.
  1506. ראב"ע ויקרא שם; אברבנאל ויקרא שם א.
  1507. עי' ציון 32 ואילך.
  1508. העמק דבר ויקרא שם יב. ועי"ש יג, שמטעם זה כשחזר ונתגלה בשר חי טמא (עי' ציון 1562), שאות הוא שהתחיל להתעורר בתשובה והוא צריך חיזוק שלא יתקלקל שוב, ועי"ש טז, שמטעם זה כשחזר ונתכסה שוב טהור (עי' ציון 1636), שאות הוא שנתקלקל שוב ואינו ראוי לכפרה.
  1509. עי' ציון 518. עי' נגעים פ"ח מ"י; ר"ש נגעים פ"ח מ"א; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  1510. משנה שם פ"א מ"ג ופ"ח מ"א ומ"ח ומ"י; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ד אות ז; רמב"ם טו"צ פ"ז ה"א.
  1511. ויקרא יג יג.
  1512. תו"כ שם.
  1513. עי' ציון 1130. עי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"א; ראב"ד לתו"כ שם; עי' ר"ש שם; עי' רא"ש שם; עי' רע"ב שם; תוי"ט נגעים פ"א שם, בשם מהר"ם מרוטנבורג (ולפנינו אינו).
  1514. עי' קר"ס טו"צ שם.
  1515. עי' ציון 501 ואילך.
  1516. רמב"ם שם, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; עי' ראב"ד לתו"כ שם (אלא שהוא לשיטתו שאין פוטרים את הנגע כשעמד בעיניו במשך שתי שבועות, אא"כ כהה או נתמעט משיעורו, עי' ציונים 510, 517); ר"ש שם פ"א מ"ג, וכ"ה בפ"ח שם, בתחילת דבריו, וכ"מ בר"ש שם מ"ו, ועי' ציון 1517; רע"ב שם.
  1517. ר"ש שם פ"ח מ"א, במסקנתו, בפי' דברי התו"כ שם אות ו: לאחר הפטור, ועי' ציון 1516. ועי' ציון 1491, שי"מ לאחר הפטור בע"א. ועי' מרומי שדה נגעים שם, שלמד בדעת הר"ש, שהוא חולק במסקנתו אף על האמור בציון 1509, והקשה מהמשנה שבציון 1497, שמפורש בה שכשהוחלט בסימני טומאה והלכו להם ונפטר, ולאחר מכן פרח הנגע בכולו, טמא.
  1518. עי' ציונים 205 ואילך, 215 ואילך.
  1519. עי' ציון 1692 ואילך.
  1520. ר"ש שם, בפי' המשנה שם: מן הטהור טמא.
  1521. ע"ע מראות נגעים, ועי' לעיל ציון 107 ואילך. ראב"ד לתו"כ דלהלן.
  1522. עי' ציון 501 ואילך. עי' פיהמ"ש להרמב"ם למשנה דלהלן; עי' ר"ש למשנה דלהלן; עי' רא"ש למשנה דלהלן; רע"ב למשנה דלהלן; ק"א לתו"כ דלהלן. ועי' רבנו הלל לתו"כ דלהלן, שפי' נגע טהור כנגע מוסגר, וצ"ב שאף נגע מוסגר חשוב הוא כנגע טמא שפריחה ממנו מטהרת את האדם המנוגע, עי' ציון 1486, ואולי כונתו כשא"ר שבציון כאן, היינו לנגע שהוסגר ונפטר לאחר מכן כיון שלא נולדו בו סימני טומאה.
  1523. רש"ש למשנה דלהלן, בפי' דברי המשנה: בשפתו העליונה בשפתו התחתונה, והיינו באחת מהן, שחלק ממקום הנגע טמא וחלק טהור, עי' ציון 241, ועי' ציונים 159 ואילך, 1430, 1537, 1543 ואילך, שי"מ את דברי המשנה בע"א.
  1524. עי' ציון 1485. נגעים פ"ח מ"ו; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ג אות ז; תוספתא נגעים פ"ג, לגי' ר"ש שם וחס"ד לתוספתא שם והג' הגר"א לתוספתא שם ואור הגנוז לתוספתא שם, וכ"ה גי' צוקרמנדל וכת"י וינה (ולפנינו הגי' משובשת); רמב"ם טו"צ פ"ז ה"ו.
  1525. ר' נחמיה בתו"כ שם, ובתוספתא שם לגי' ר"ש שם וחס"ד שם ובהגר"א שם וזר זהב ומנ"ב לתוספתא שם (והגי' לפנינו, וכ"ה גי' צוקרמנדל וכת"י וינה: מטמאה לטמאה טמא, וטס"ה).
  1526. ויקרא יג יב.
  1527. ראב"ד שם.
  1528. רבנו הלל שם.
  1529. ת"ק בתו"כ שם ובתוספתא שם; עי' משנה שם, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם.
  1530. ויקרא שם. תו"כ שם.
  1531. ק"א שם. וכעי"ז בראב"ד שם. ועי' ק"א שם, שאע"פ שהכתוב נדרש לדין שבציון 1445, מ"מ יש ללמוד מכפילות הכתוב שפריחה מטהרת בכל אופן שהיא פורחת, וכולל את הכל.
  1532. רמב"ם שם. ועי' ציון 1496.
  1533. עי' ציון 542.
  1534. ר"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם. ועי' תוי"ט נגעים שם, בשם מהר"ם מרוטנבורג (ולפנינו אינו), שהקשה שכל עוד לא ראה הכהן את הפשיון וטמאו אין זה חשוב פורח מן הטמא, עי' ציון 1482, ועי' רא"ש שם, שהקשה שאם העיקר הוא משום פשיון הנגע הטהור, מדוע הוצרכה המשנה להעמיד בשני נגעים טמא וטהור, ועי' ציון 1496, קושיא נוספת.
  1535. תוי"ט שם, בשם מהר"ם מרוטנבורג (ולפנינו אינו). ועי"ש, שאין לומר שהתבטל הטמא לטהור, לפי שאם היה הכהן רואהו באותה שעה שהתחיל לפרוח, היה מחליט את הטהור משום פשיון, ועוד שאף אם הדבר ספק, יש ללכת בו להקל שיחשב כפורח מן הטמא שטהור, לפי שספק נגעים להקל, ע"ע נגעים, ועי' תפא"י נגעים שם יכין אות מו, שהטהור מתבטל לטמא כיון שכוחו חלש יותר מכח הטמא, שנגע טהור אין בכוחו לטהר אדם טמא, ואילו נגע טמא מטמא אדם טהור.
  1536. רמב"ם שם.
  1537. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם: ופרחה הצרעת בכולו מן הטהורה, וכ"ה בתפא"י שם בועז אות ט, בד' הרמב"ם שם, שהטעם שבציון 1532, נכון אף לאופן הפריחה שכאן, וכדלהלן, ועי' קר"ס טו"צ שם, בד' הרמב"ם שם, שהמשיך: ולא עוד אלא אפילו היו אחת בשפתו העליונה ואחת בשפתו התחתונה או בשתי אצבעותיו או בשני ריסי עיניו וכשהן נדבקין זה לזה נראין שתי הבהרות כבהרת אחת הואיל ופרחה בכולו טהור, והיינו שבמקום אחד הנגע הטהור ובשני הטמא, וכיון שהם מדובקים התחילה הפריחה מהטהור כלפי חוץ ורק בסוף הגיעה לטמא, ובכל אופן טמא, ושכ"ה פי' המשנה שם, ועי' ציונים 159 ואילך, 1430, 1523, 1543 ואילך, שי"מ את דברי המשנה בע"א; עי' ר"ש שם (וכ"ה ברע"ב שם), ותוי"ט שם בשם מהר"ם מרוטנבורג, בדעתו, בפרח כלפי חוץ.
  1538. תפא"י שם וחזו"א נגעים סי' ו אות ד, ע"פ הרמב"ם שבציון 1532, ועי' מים טהורים נגעים שם בנופ"ש, שהסתפק בד' הרמב"ם. ועי' חזו"א שם אות ג, שפי' כן אף בד' ר"ש שם, ועי' ציון 1539.
  1539. תוי"ט בשם מהר"ם מרוטנבורג, בד' ר"ש שם (וכ"ה ברע"ב שם), וע"פ טעמו שבציון 1534, ועי' ציון 1538.
  1540. עי' ציון 73 ואילך. חזו"א שם אות ה.
  1541. עי' רא"ש שם, וחזו"א שם אות א-ג, בדעתו; תוי"ט שם, בשם מהר"ם מרוטנבורג (ולפנינו אינו), כשפרח כלפי חוץ; תפא"י שם, כשפרחו בבת אחת. ועי' תוי"ט שם בשם מהר"ם מרוטנבורג, ראיה מלשון המשנה: פרחה מזו לזו ואח"כ פרחה בכולו טהור, וממילא כשהפריחה לא התחילה מזו לזו, טמא, ועי' תפא"י שם, שדחה.
  1542. עי' רא"ש שם; תפא"י שם.
  1543. מהר"ם מרוטנבורג שם, ורא"ש שם בפי' שני, בפי' המשך דברי המשנה שם. ועי' ציונים 159 ואילך, 1430, 1523, 1537, 1544, שי"מ את דברי המשנה שם בע"א.
  1544. תפא"י שם יכין אות נא, בד' הסוברים שפרח מן הטהור טמא, בפי' דברי המשנה שם.
  1545. עי' ציון 1237, שזהו שיעורה לטמא, ועי' ציון 1307, שמחיה מטמאת אף בתחילת הנגע, ועי' ציון 1450, שדין המחיה לטמא אמור אפילו כשהנגע בכולו.
  1546. נגעים פ"ח מ"ט.
  1547. עי' ציון 1485.
  1548. עי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, ותפא"י נגעים שם בועז אות יז, בדעתו, בד' ר' ישמעאל, שדינו כראשי אברים שנתגלו לאחר שהפך כולו לבן, שהם מטמאים, עי' ציון 1568. ועי' תפא"י שם, שהקשה על פי' זה משיטתו שבציון 1602, שכיון שכשנתכסתה המחיה היה טהור אף ללא דין פריחה, אין חזרת ראשי אברים צריכה לטמא, ונ' שהרמב"ם לשיטתו שבציון 1607, שחזרת ראשי אברים מטמאת בכל פריחה, אף במקום שהפריחה אינה הגורם לטהרה.
  1549. משנה שם. עי' ראב"ד לתו"כ סופ"ה, ור"ש נגעים שם, בפי' שני, ורא"ש נגעים שם, בפי' שני, ורע"ב נגעים שם, בפי' שני, בד' ראב"ע, שדינו כנגע שבא בחלקו לבן והוחלט משום מחיה, ולאחר מכן פרח הנגע בכולו ונטהר, ולאחר מכן נתגלו בו ראשי אברים. ועי' מהר"ם מרוטנבורג שבציון 1026, בד' ר"ש שם, שפי' את טעם מחלוקתו של ראב"ע בע"א, ועי' ציונים 1483 ואילך, 1606, 1619 ואילך, שי"מ את מחלוקת ר"י וראב"ע במשנה שם בע"א. ועי' תפא"י שם, שהקשה את קושייתו שבציון 1548, ועוד שהלשון בהרת גדולה ובהרת קטנה יותר מתאימה לפיהמ"ש דלעיל.
  1550. עי' ציון 1483 ואילך. ר"ש נגעים שם, בפי' ראשון, ורא"ש נגעים שם, בפי' ראשון, שבאופן כזה לא נחלקו שטמא. וכ"מ ברע"ב שם, בפי' ראשון.
  1551. עי' ציון 518.
  1552. עי' ציון 1602. תפא"י שם יכין אות פה, ע"פ פירושו במחלוקת ר"י וראב"ע שבציון 1619 ואילך.
  1553. עי' ציון 1462.
  1554. פיהמ"ש להרמב"ם שם, בד' ראב"ע במשנה שם: כחזירת ראשי אברים בבהרת קטנה, והיינו שדינו כראשי אברים שנתגלו בנגע רגיל, שאינם מטמאים, עי' ציון 1466.
  1555. ראב"ד שם, ור"ש שם, בפי' שני, ורע"ב שם, בפי' שני, בד' ר' ישמעאל במשנה שם: כחזירת ראשי אברים בבהרת גדולה, והיינו שדינו כנגע שבא בכולו לבן, שכשהלכה ממנו המחיה אינו טהור משום פריחה אלא משום שהלך ממנו סימן הטומאה, וממילא חזרת ראשי אברים שבו אינה מטמאת, כדין נגע רגיל (ואף מהר"ם מרוטנבורג שבציון 1029 בד' ר"ש, שפי' את מחלוקת ר' ישמעאל וראב"ע במשנה שם בע"א, מודה שזוהי דעתו של ר' ישמעאל, אלא שהוא סובר שראב"ע נחלק עליו בע"א). ועי' ר"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, שהכריחו שטהרתו קודם ראית ראשי אברים היא משום שהלך ממנו סימן הטומאה ולא משום הפריחה, שהרי אפילו לא הלכה המחיה לגמרי אלא נתמעטה משיעורה הרי הוא טהור, ונמצא שהמטהר אינו הפריחה, אלא סימן הטומאה שהלך, ונ' שהם לשיטתם שבציון 1357, שפריחה למעט פחות מכעדשה אינה חשובה פריחה, אבל לסוברים שפריחה כזו אף היא חשובה פריחה, עי' ציון 1358, אין מכאן ראיה. ועי' מק"ד טהרות סי' נ אות ז, שדוקא בנגע כזה אנו מטהרים מחמת שהלך סימן הטומאה ולא מחמת הפריחה, אבל בנגע קטן שהיתה בו מחיה ולאחר מכן הלכה המחיה ופרח בכולו, דוקא הפריחה בכולו מטהרתו, שהרי אע"פ שהלכה המחיה, מ"מ קודם שפרח הנגע בכולו הרי הוא פשה (ואילו כשהיה מתחילתו הנגע בכולו מלבד מחיה, אין הפריחה על המחיה חשובה פשיון, שאין הנגע פושה לתוכו, לסוברים כן, עי' ציון 1028 ואילך), ועי' ציון 1036.
  1556. פיהמ"ש להרמב"ם שם, ועי' חזו"א נגעים סי' ו אות יא, בד' הרמב"ם טו"צ פ"ז ה"ה, ועי' מלאכ"ש נגעים שם, שהקשה מדוע לא פסק הרמב"ם את המשנה בפירוש בחיבורו.
  1557. רא"ש נגעים פ"ד מ"א, בפי' דברי המשנה שם: יש בשער לבן מה שאין בפשיון וגו' ואין בו סימן טהרה. ועי' תפא"י נגעים שם יכין אות ד, שפי' את דברי המשנה שם בע"א.
  1558. עי' ציון 1373 ואילך.
  1559. עי' ציון 1400 ואילך.
  1560. בהגר"א לתוספתא נגעים פ"ג, בפי' מחלוקת ר' יעקב וחכמים בתוספתא שם, וע"פ גי' בהג' הגר"א לתוספתא שם אות כ, שלא גרס: כחצי עדשה, כגי' שלפנינו (והגי' שלפנינו היא גי' הר"ש נגעים פ"ח מ"ה וחס"ד לתוספתא שם וזר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, וכ"ה גי' צוקרמנדל וכת"י וינה), ועי' ציונים 1357 ואילך, 1390, שי"מ את מחלוקת ר' יעקב וחכמים שבתוספתא שם בע"א, ע"פ הגי' שלפנינו, ועי' זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, שמ' מדבריו שלא נחלקו חכמים ור' יעקב שכשנעשה נגע באותם מקומות שאינם מעכבים את הפריחה שהשתנו, שחשוב הוא כנגע חדש ויראה כבתחילה.
  1561. עי' ציון 1485.
  1562. נגעים פ"ח מ"ב; רמב"ם טו"צ פ"ז ה"ג; רבנו הלל לתו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ג אות ב וק"א לתו"כ שם, בפי' דברי התו"כ שם: להביא את הבא בכולו לבן שתהא המחיה מטמאתו, והיינו שמי שפרח הנגע בכולו ולאחר מכן נולדה בו מחית בשר חי, טמא (ועי' ק"א שם, שנ' מדבריו שגרס בתו"כ שם: להביא את כולו לבן, וגי' זו מתיישבת יותר עם פירושו, שאין הכונה למי שמתחילתו היה כולו לבן, אלא שלאחר מכן פרח הנגע בכולו), ועי' ציון 1450, שי"מ את דברי התו"כ שם בע"א. ועי' תוי"ט נגעים שם, שנלמד בק"ו מהדין שבציון 1568, ולא הוצרך לכותבו אלא משום המחלוקת שבציון 1622 ואילך.
  1563. ויקרא יג ט.
  1564. ק"א שם.
  1565. רבנו הלל שם וק"א שם, בפי' דברי התו"כ שם. ונ' שכונתם לומר ש"נגע באדם" היינו שהנגע בכל גופו של האדם.
  1566. ויקרא שם יד. רמב"ם שם. ועי' ציון 1570, ועי' ציון 1573, שי"ס שכתוב זה אינו נצרך כדי לטמא מחיה שלאחר פריחה.
  1567. עי' ציון 1295. ועי' ציון 1304, שי"ס שבאופנים מסוימים ראשי אברים מטמאים משום מחיה, ומ"מ אף הם מודים שסתם ראשי אברים אינם מטמאים משום מחיה.
  1568. משנה שם מ"א ומ"ג ומ"ד, ופיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"ז, בפי' המשנה שם מ"ז: וכולן שחזרו בהן ראשי אברים הרי אלו כמות שהיו, ועי' ציון 1466, שי"מ את המשנה שם בע"א; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ה אות א, וראב"ד לתו"כ שם, ורבנו הלל לתו"כ שם, ורא"ם ויקרא שם בשם רי"ד, וק"א לתו"כ שם, בפירושה, ועי' רא"ם שם, בד' רש"י עה"ת שם, שפי' את דברי התו"כ בע"א, ועי' ק"א שם, שפירוש זה אינו אפשרי (ואף הרא"ם שם הוכיח שאין לפרש את דברי התו"כ כפירושו בד' רש"י); תוספתא נגעים פ"ג; רמב"ם שם ה"ד.
  1569. עי' ציון 123. משנה שם מ"א; תוספתא שם; רמב"ם שם ה"ה. ועי' מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם מ"ג, שהטומאה אינה מצד חזרת הפריחה, אלא שכיון שאינו פורח בכל גופו, ממילא יש לחזור ולטמאו משום סימני טומאה, ולכן כשנראו בו ראשי אברים, שאינם מטמאים במחיה, עי' ציון 1295, הטומאה היא משום פשיון (או משום שער לבן כשבתחילה נטמא בו), ולפי"ז כשחזר הנגע להיות כפי שהיה בתחילה (כגון שהיה בתחילה בכל גופו מלבד בראשי אברים), הרי הוא צריך להיות טהור, וכ"ה במק"ד שבציון 873, וצ"ב, ועי' חזו"א נגעים סי' ג אות ג, שהוכיח מהדין שכאן שחזרת הפריחה היא סימן טומאה בפנ"ע, ואינו משום פשיון.
  1570. ויקרא שם. תו"כ שם. וכ"ה בפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"א, ועי' ציון 1566.
  1571. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  1572. ראב"ד שם; תפא"י נגעים שם יכין אות ב. ועי' ציון 1594 ואילך.
  1573. עי' ציון 1312, ועי' ציון 1565, שי"ס שיש כתוב מפורש לטמא במחיה שנראתה לאחר פריחה. ראב"ד שם; עי' רבנו הלל שם; ק"א שם.
  1574. עי' להלן.
  1575. עי' ציון 1487 ואילך. נגעים פ"ח מ"ג; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ה אות ו; עי' רמב"ם טו"צ פ"ז ה"ד.
  1576. עי' ציון 1489 ואילך. תו"כ שם.
  1577. עי' ציון 1486. תו"כ שם; עי' רמב"ם שם; מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם מ"א, בפי' דברי המשנה שם מ"א, וע"פ פירושו שבציון הנ"ל.
  1578. ויקרא יג טו.
  1579. תו"כ שם, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' הראב"ד לתו"כ שם והק"א לתו"כ שם (וכ"ה גי' כת"י פרמה), ועי' ציונים 1582, 1584.
  1580. ק"א שם.
  1581. ויקרא שם.
  1582. עי' תו"כ שם, לגי' ר"ש נגעים שם מ"ג (וברוב כתה"י: רומי 66 וניו יורק ולונדון ואוקספורד הגי' כפי שהיא לפנינו בתוספת וגו', ונ' שכונתם להמשך הכתוב שכאן), ועי' ציונים 1579, 1584.
  1583. ויקרא שם.
  1584. רבנו הלל לתו"כ שם, ע"פ גי' בתו"כ שם (וכ"ה הגי' בכת"י רומי 31), ועי' ציונים 1579, 1582.
  1585. עי' ציון 1562 ואילך.
  1586. ר' יוסי בתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ו אות א ובתוספתא נגעים פ"ג.
  1587. ראב"ד טו"צ פ"ז ה"ד ומהר"ם מרוטנבורג נגעים פ"ח מ"ו, בגי' בדברי חכמים במשנה שם: בוהק ופחות מכעדשה, והם שני עניינים שונים. ועי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם ור"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, שמפרשים את דברי חכמים במשנה שם בע"א.
  1588. ויקרא יג יד.
  1589. ויקרא שם י.
  1590. עי' ציון 429.
  1591. עי' ציון 1237. ק"א לתו"כ שם; זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם.
  1592. תו"כ שם; תוספתא שם.
  1593. עי' ציון 1249. חזו"א נגעים סי' ו אות יט.
  1594. ר"מ בתו"כ שם ובתוספתא שם; מהר"ם מרוטנבורג שם, בד' ר"מ במשנה שם: חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה ר"מ מטמא, וכ"מ בראב"ד שם. ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, שפי' את דברי ר"מ בע"א, ומ"מ אף הם מודים שר"מ מטמא חזרת בשר חי אף בפחות מכעדשה.
  1595. עי' ציונים 1295, 1568. תו"כ שם; תוספתא שם.
  1596. ראב"ד לתו"כ שם. ומסתימת שאר המפרשים, נ' שחולקים.
  1597. רמב"ם טו"צ פ"ז ה"ג וה"ד וה"ה, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב נגעים שם.
  1598. עי' ציון 1568.
  1599. עי' ציון 952.
  1600. עי' ציון 463.
  1601. עי' ציון 501 ואילך.
  1602. תפא"י נגעים פ"ח מ"ד יכין אות כו, בפי' דברי המשנה שם: שבפריחתן טיהרו טמא, והיינו שדוקא כשלולי פריחת ראשי האברים לא היה נטהר. וכ"מ בא"ר נגעים שם ובמשנ"א נגעים שם. ועי' ציון 1466, אופן נוסף שבו אין כיסוי ראשי אברים גורם לטהרה, וממילא אין גילוים גורם לטומאה, ועי' משנ"א שם, שהדין שכאן נלמד מהדין שבציון הנ"ל.
  1603. עי' ציון 446.
  1604. עי' ציון 518.
  1605. תפא"י שם. וכ"מ במשנ"א שם.
  1606. א"ר שם מ"ט, בפי' מחלוקת ר"י וראב"ע במשנה שם. ועי' תפא"י שם מ"ט בועז אות יז, שהקשה שאין זו משמעות לשון המחלוקת. ועי' ציונים 1026 ואילך, 1483 ואילך, 1548 ואילך, 1619 ואילך, שי"מ את מחלוקת ר"י וראב"ע במשנה שם בע"א.
  1607. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שבציון 1480. ועי' ציון 1548.
  1608. עי' ציון 1510.
  1609. נגעים פ"ח מ"א.
  1610. עי' ציון 1513.
  1611. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; עי' ר"ש נגעים שם; עי' רא"ש נגעים שם; עי' רע"ב נגעים שם.
  1612. עי' ציון 1520.
  1613. ר"ש שם.
  1614. עי' ציון 1485.
  1615. עי' ציון 1562.
  1616. עי' ציון 1385. מק"ד טהרות סי' נ אות ז. ועי"ש, שאע"פ שהבוהק מעכב את הפריחה בתחילה ואינו מעכב את הפריחה בסוף, ע"ע בוהק ציונים 31, 43, י"ל שדוקא בבוהק מצינו חילוק כזה ולא בשחין ומכוה שהעלו צרבת.
  1617. ציון 43 ואילך.
  1618. עי' ציון 1602.
  1619. עי' ציון 1488, שפריחה טהורה אע"פ שיש בנגע שער לבן, ועי' ציון 1622, שנחלקו תנאים באופן שהשער הלבן צמח לאחר הפריחה. תפא"י נגעים פ"ח מ"ט יכין אות פה, בד' ר' ישמעאל במשנה שם: כחזירת ראשי אברים בבהרת גדולה, והיינו שעדיין דינה כנגע שפרח בכל הגוף לכל דבר, וממילא שער לבן שבה אינו מטמא
  1620. תפא"י שם ואות פו, בד' ראב"ע במשנה שם: כחזירת ראשי אברים בבהרת קטנה, והיינו שדינה כנגע רגיל ששער לבן שבו מטמא. ועי' ציונים 1026 ואילך, 1483 ואילך, 1548 ואילך, 1606, שי"מ את מחלוקת ר"י וראב"ע במשנה שם בע"א.
  1621. עי' ציון 1485.
  1622. ר' יהושע בנגעים פ"ח מ"ב ובתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ה אות ד ובתוספתא נגעים פ"ג.
  1623. עי' ציון 429.
  1624. עי' ציון 1562.
  1625. תו"כ שם; תוספתא שם
  1626. חכמים במשנה שם; ת"ק ור"ע בתו"כ שם ובתוספתא שם.
  1627. עי' ציון 1488.
  1628. ר"ע בתו"כ שם, בפי' ראשון.
  1629. עי' ציון 1316 ואילך. בהגר"א לתוספתא שם; זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם.
  1630. עי' ציון 816 ואילך. ר"ע בתוספתא שם, בפי' ראשון.
  1631. ויקרא יג יד.
  1632. ר"ע בתו"כ שם, בפי' שני, ובתוספתא שם, בפי' שני; רמב"ם דלהלן. ועי' ראב"ד לתו"כ שם, שהטעם שבציון 1628 אינו מספיק, שהרי ראשי אברים אינם מעכבים את הפריחה בתחילה (באופן שכשהגיע מתחילה כולו לבן למעט ראשי אברים, אין זה חשוב סימן טומאה של מחית בשר חי, עי' ציון 1295 ואילך), ובכל אופן בחזרתם אחרי פריחה מטמאים, עי' ציון 1568 ואילך, ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהטעם שבציון 1630 אינו מספיק, שכן יש דברים שבהם שער חי חמור ממחיה, כגון שאינו צריך להיות רצוף, עי' ציון 720, ואילו המחיה צריכה להיות רצופה, עי' ציון 1249, וכן שער חי מטמא בכל מקום שיהיה בנגע, עי' ציון 776 ואילך, ואילו המחיה אינה מטמאת אלא כשהיא באמצע הנגע, עי' ציון 1255. ועי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, שהביא את הכתוב בויקרא שם טז: או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן, ועי' שושנים לדוד נגעים שם ומשנ"א נגעים שם, שטס"ה, שכתוב זה מדבר בטהרה.
  1633. עי' משנה שם מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ורא"ש שם, ותוי"ט שם בשם מהר"ם מרוטנבורג (ולפנינו אינו). וכ"מ בתו"כ שם.
  1634. רמב"ם טו"צ פ"ז ה"ג, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ב.
  1635. עי' ציון 1562 ואילך.
  1636. נגעים פ"ח מ"ד; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ו אות א; רמב"ם טו"צ פ"ז ה"ה.
  1637. ויקרא יג טז-יז. עי' תו"כ שם; פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  1638. משנה שם; תו"כ שם; רמב"ם שם.
  1639. ויקרא שם טז. תו"כ שם.
  1640. רבנו הלל לתו"כ שם; קר"ס טו"צ שם; ק"א לתו"כ שם.
  1641. משנ"א נגעים שם.
  1642. ויקרא שם טז-יז.
  1643. תו"כ שם אות ג.
  1644. ויקרא שם יז. עי' רבנו הלל לתו"כ שם; עי' ק"א לתו"כ שם.
  1645. עי' ציון 518.
  1646. תפא"י נגעים שם יכין אות כח.
  1647. ציון 49 ואילך.
  1648. עי' נגעים פ"ב מ"ד; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ה אות א ופ"י אות ד ופי"ב אות א, ועי"ש פ"ד אות ג; עי' רמב"ם טו"צ פ"ט הי"ב; החינוך מ' קסט.
  1649. ויקרא יג כט. תו"כ פרשתא ה שם.
  1650. ויקרא יג מד.
  1651. תו"כ פ"י שם, וכעי"ז בפי"ב שם, ע"פ הכתוב בויקרא שם מה: והצרוע.
  1652. ויקרא שם ב.
  1653. חזקוני ויקרא שם.
  1654. עי' נגעים פ"ג מ"א: הכל מיטמאין בנגעים, וערכין ג א: לרבות קטן, ועי' משנה דלהלן; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"י אות ד ופי"ב אות א; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"א.
  1655. משנה נדה מג ב; רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  1656. ויקרא יג ב.
  1657. נדה מד א, וכעי"ז בערכין שם. ועי' רש"י נדה שם ד"ה אדם ופרי"ד נדה שם, ראיה מבמדבר לא לה: ונפש אדם מן הנשים, ושם מדובר היה בנשים קטנות, ועי' שושנים לדוד נגעים שם, שהקשה אולי דוקא "נפש אדם" כולל קטן ולא "אדם" סתם, והביא ראיה מבראשית ה ב: ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, וכ' שיש לגמגם אף על ראיה זו, ונ' בכונתו שאין ראיה מבריאת האדם שנבאר כשהוא גדול לתניוק בן יומו.
  1658. ויקרא שם מד.
  1659. תו"כ פ"י שם, וכעי"ז בפי"ב שם, ע"פ הכתוב בויקרא שם מה: והצרוע.
  1660. ק"א לתו"כ פי"ב שם.
  1661. עי' נגעים פ"ז מ"א; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות א, וק"א שם; רמב"ם שם פ"ו ה"ד.
  1662. עי' מיוחס לר"ש משאנץ שבציון 1697.
  1663. ויקרא שם לח.
  1664. עי' א"ר נגעים שם. וצ"ב, שהרי אף קטן אינו קרוי איש, ע"ע איש: קטן, אא"כ יש ריבוי מיוחד לקטן, ואולי הכונה היא שקטן לא נתמעט מ"איש" כיון שיש לו ריבוי, אולם לעובר אין ריבוי.
  1665. ק"א פ"א שם.
  1666. ראב"ע ויקרא יג ב. וכ"מ בציון 1683, שהוצרכו לומר שגר תושב אינו מטמא בנגעים, ומוכח שגר צדק מטמא בנגעים, ועוד ק"ו הוא מעבד שמטמא בנגעים, עי' ציון 1669.
  1667. ויקרא שם.
  1668. ראב"ע שם.
  1669. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ג מ"א וסמ"ג עשין רלד, בפי' דברי המשנה שם: הכל מיטמאים בנגעים, ואפילו עבדים, ועי' משנה שם פי"ד מי"ב: ע"י עבדו ושפחתו (וכ"ה בתו"כ מצורע פרשתא ד אות טז); רמב"ם טו"צ פ"ט ה"א.
  1670. עי' ציון 1648.
  1671. ע"ע עבד כנעני. כס"מ טו"צ שם.
  1672. עי' ציון 1654 ואילך. קר"ס טו"צ שם.
  1673. עי' ציון 1675.
  1674. עי' ציון 1682.
  1675. חזון נחום נגעים שם; עי' פמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות יח.
  1676. נגעים פ"ג מ"א; תו"כ דלהלן, ועי"ש תזריע פ' נגעים פ"א אות א; עי' תוספתא נגעים סופ"ב; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"א.
  1677. ויקרא יד לד.
  1678. ע"ע נגעי בתים.
  1679. תו"כ מצורע פרשתא ה אות ו, לגי' ר"ש נגעים פי"ב מ"א ורא"ש נגעים פי"א מ"א, וכ"ה גי' כת"י רומי 31 וכת"י רומי 66 וכת"י ניו יורק וכת"י אוקספורד וכת"י פרמה (וכ"ה גי' כת"י לונדון, אלא שיש שם חיסרון), ולפנינו אינו; פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פי"ב שם, לגי' ר"י קפאח, ועי' תוי"ט נגעים שם, שכ"ה במקצת דפוסים, ולפנינו אינו; רע"ב נגעים שם.
  1680. רא"ש שם. וע"ע גוי ציון 597.
  1681. ע"ע גוי ציון 572 ואילך וע' טמאה ציון 578 ואילך. תוי"ט שם פ"ג מ"א, בשם מהר"ם מרוטנבורג (ולפנינו אינו), ע"פ נזיר סא ב. ועי' תוי"ט שם, שהקשה שהגמ' שם דנה בטומאת מת, ואין ממנה ראיה לשאר טומאות, ועי' משנ"א נגעים שם, ראיות רבות לכך שאין גויים מטמאים כלל בשום טומאה מה"ת.
  1682. ויקרא יג ב.
  1683. עי' מיוחס לר"ש משאנץ שבציון 1697; תוי"ט פי"ב שם ומל"מ טו"צ שם ומער"ק טו"צ שם, ע"פ יבמות סא א, בטמאת אהל; עי' א"ר שבציון הנ"ל. וע"ע אדם ציון 126 וע' גוי ציון 637 וע' ישראל ציון 54. וע"ע גוי ציון 599.
  1684. נגעים פ"ג מ"א; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"א.
  1685. עי' ציון 1675. מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם. וע"ע גר תושב: דברים שהושווה לגוי.
  1686. ע"ע הנ"ל ציון 97 ואילך וע' נגעי בגדים.
  1687. ע"ע טהרת מצורע: הבאת קרבנותיו.
  1688. מהר"ם מרוטנבורג שם.
  1689. ע"ע גוי: בקרבנות. שושנים לדוד נגעים שם.
  1690. ע"ע נגעי בגדים.
  1691. חזו"א נגעים סי' א אות יד.
  1692. ציון 840.
  1693. עי' להלן. וכעי"ז בציון 355 ואילך.
  1694. עי' תוספתא נגעים סופ"ב; תפא"י נגעים פ"ז מ"א יכין אות א.
  1695. ויקרא יג ב. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות א.
  1696. רבנו הלל לתו"כ שם; מיוחס לר"ש משאנץ לתו"כ שם, בלימוד לדין שבציון 1705.
  1697. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, בלימוד לדין שבציון 1705; עי' רבנו הלל שם; ר"ש נגעים שם, ועי' מיוחס לר"ש משאנץ שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; קר"ס טו"צ פ"ו; עי' ק"א לתו"כ שם.
  1698. מיוחס לר"ש משאנץ שם, בלימוד לדינים שבציונים 1701, 1703, ועי"ש שגוי אינו קרוי אדם (עי' ציון 1682), וכן עובר אינו קרוי אדם. וכע"ז בא"ר נגעים שם, בלימוד לדין שבציון 1701, אלא שלמד מהכתוב בויקרא שם ט: נגע צרעת כי תהיה באדם, ועי"ש, שלמד למעט לקטן שנולד ובו נגע מהכתוב שבציון 1663, שהמשכו הוא: כי יהיה, והיינו שיהיה לאחר שהוא כבר איש.
  1699. ויקרא שם לח-לט.
  1700. עי' תו"כ שם, וראב"ד שם. וכ"מ ברבנו הלל שם ובר"ש משאנץ שם ובק"א שם, ועי' הג' הגר"א לתו"כ שם, שגרס בע"א, ועי' הערת המהדיר לגר"א שם (מהד' רבנו הלל), שהגר"א לא גרס את הלימוד שכאן, לפי שקשה מה טעם יש בשני לימודים.
  1701. עי' ציון 1675.
  1702. נגעים שם; תו"כ שם; תוספתא שם, ועי"ש סופ"ז: הלוקח בגד מן הנוכרי יראה כתחילה, משא"כ באדם וגו', הלוקח בית מן הנוכרי יראה כתחילה, משא"כ באדם, ועי' ר"ש נגעים פי"ג מי"ב, שהכונה לנוכרי שהתגייר שאינו מטמא בנגעי אדם שהיו בו קודם שהתגייר; רמב"ם טו"צ פ"ו ה"ד. ועי' תוספתא פ"ב שם, שנ' לכאורה שראב"י חולק, אך עי' חס"ד לתוספתא שם ובהגר"א לתוספתא שם, שראב"י אינו חולק על דין זה, אלא על הדינים האחרים שמובאים בתוספתא שם.
  1703. עי' ציון 1661.
  1704. משנה שם; תו"כ שם; רמב"ם שם.
  1705. עי' ציון 40 ואילך.
  1706. משנה שם.
  1707. עי' ציון 123.
  1708. עי' תוספתא שם.
  1709. ציון 412 ואילך.