אנציקלופדיה תלמודית:נאמנות

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:11, 19 בדצמבר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - קבלת אחד מבעלי דין לדון בשונה מסדר הדין, או שנותן נאמנות לשכנגדו...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - קבלת אחד מבעלי דין לדון בשונה מסדר הדין, או שנותן נאמנות לשכנגדו בטענתו.

הערך שלפנינו עוסק בנתינת נאמנות לחבירו לנהוג שלא על פי עיקר הדין, כגון בעל דין המקבל עליו לדון בפני דיינים שפסולים לדון מעיקר הדין, או נתבע שחייב להישבע שבועה גמורה, שהתובע מאמינו בשבועה קלה. וכן עוסק הערך בנאמנות שנותן הלווה למלוה לטעון שלא היה פרעון, או שנותן המלוה ללווה לטעון שכן היה פרעון.

בשינוי סדרי הדין

גדר הנאמנות

בגדר הנאמנות, במקבל עליו לדון בפני דיינים פסולים או במאמין לחבירו בשבועה קלה, ובאופן שהיא מועילה, שלאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו אף שלא עשו קנין[1], נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שחשוב שבעל הדין מודה לטענת חבירו או לפסק שיפסקו הדיינים[2], והוא מודה שהוא חייב אם יחייבו אותו הדיינים הפסולים[3], וכתבו אחרונים בדעתם שכך אנו מפרשים כוונת האומר, שכוונתו להודאה ולא לקיום הדברים על פי בית דין[4], ולדעה זו מועיל מדין קנין אודיתא*[5]. ב) ויש סוברים שהוא משום שקיבל בפני בית דין וחשוב כתקנת בית דין והרי זה מועיל כקנין[6], וכתבו אחרונים בדעתם שכאשר אמר זאת מחוץ לבית דין, אף לדעה זו מועיל משום אודיתא[7]. ג) ויש סוברים שהנאמנות מועילה כיון שיש להם תביעה זה על זה וקיבלו עליהם כך את הדין[8], וכתבו אחרונים בדעתם שדוקא כאשר יש ביניהם דין ודברים, האמירה נחשבת כקבלת הדין, אבל כשאין ביניהם דין ודברים, אין האמירה נחשבת כקבלת הדין וצריך קנין[9]. ולדעה זו כתבו אחרונים שקבלת פסול לדיין – כגון ב"נאמן עלי אבא" – אינה מועילה אלא מתקנת חכמים[10]. ד) ויש סוברים שכיון שיש להם תביעה זה על זה, הרי זה כאילו מחלו זה לזה, וחייבים לעשות כפסק הדין, שכיון שהכשירום להיות דיינים חשוב כאילו היו כשרים ופסקו את הדין[11]. ה) ויש סוברים שהוא משום שיש לאדם רשות לעשות בממונו כרצונו, ויכול למחול או להתחייב, וכמו כן יכול לתת נאמנות בממונו לעד או דיין פסולים ולקבלם בתורת עד או דיין, ואינה מתנה או חיוב גמור שמקבל על עצמו אף אם הדין יהיה שקר, שאין התובע רשאי לשקר וגזלן גמור הוא אם גובה ממונו בשקר אפילו שהנתבע האמינו[12]. ו) ויש סוברים שהוא כמתנה על מה שכתוב בתורה[13].

מעמד של בית דין או עד כשר

קיבל על עצמו לדון בפני דיינים שאינם יכולים לדון, כגון שקיבל על עצמו בקנין לדון בפני שנים, יש מן הראשונים שכתבו שיש לאותו בית דין כל כח של בית דין ויכולים לכופו לבוא לדון בפניהם[14] ואף לנדות אותו אם מסרב לבוא[15], וכתבו אחרונים בדעתם שהוא משום שסוברים שקבלת הדיינים מועילה משום שחשוב שתיקנו בית דין להכשיר את אותו בית דין שקיבל עליו[16], אבל לראשונים הסוברים שקבלת הדיינים מועילה משום הודאה[17], אין כח לבית דין של שנים או קרובים או פסולים לכוף אותו לדון בפניהם, ואפילו קנו מידו, שהוא קנין דברים בעלמא[18]. וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלבית דין שקיבלוהו עליהם יש תוקף של בית הדין מן התורה[19]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שקבלת הפסולים מועילה כדי להחשיבם ככשרים[20]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שבקיבל עליו דיין פסול שייך הדין של טעה בשיקול הדעת שאינו חוזר[21], שעל ידי שקיבלו עליו יש לו כח של דיין ובפסק הדין שלו מתקיים "קם דינא", ואין הקבלה מכח התחייבות בעלמא[22]. ויש מן האחרונים שהסתפקו אם בשעת גמר דין יכולים הבית דין והבעל דין לשבת ואינם צריכים לעמוד, שאין זה בגדר דין תורה כלל[23]. ובדעת הירושלמי שעד פסול פטור משבועת-העדות* ואפילו קיבלו עליו[24], כתבו אחרונים שלא נעשה כשר על ידי הקבלה[25], שאפילו מדרבנן אינו חשוב כעד ואין שם עד עליו[26], וכן יש מן האחרונים שכתבו שאין דין הזמה בעדים פסולים שקיבלו עליהם[27].

באיסורים

נתינת נאמנות באיסורים, יש מן האחרונים סוברים שמועילה, ולדעתם זהו שכתבו ראשונים בטעם שהוצרכו ללימוד מיוחד מהכתוב למעט שגר אינו מצטרף לבית דין של חליצה*[28] - ואין אומרים שהוא אינו מצטרף משום שהוא פסול לדון את ישראל אף בדיני ממונות, לסוברים כן[29] - שהוא למקום שקיבלו אותו עליהם כדיין, שבדיני ממונות כשר, ובחליצה אילולא הלימוד, גם היה כשר[30], שהקבלה מועילה להכשיר את הפסולים, ואינה מטעם מחילה[31]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין קבלת נאמנות – כגון נאמן עלי אבא - מועילה באיסורים, שאין קבלת נאמנות מועילה אלא בדבר ששייך בו קנין, ובאיסורים לא שייך קנין[32].

בחב לאחרים

קבלת נאמנות, כגון שאמר "נאמן עלי אבא", יש מן האחרונים שכתבו שאינה מועילה במקום שפסק הדין הוא חב לאחרים, שכיון שהקבלה אינה מועילה אלא מצד הודאתו, לסוברים כן[33], והודאת-בעל-דין* אינה מועילה במקום שחב לאחרים[34]. כשיכול היה לתת במתנה, באופן שהיה חייב גם לאחרים – כגון שיש לו מטלטלים, ועל ידי "נאמן עלי אבא" נותנם לאחר באופן שאין בעל חוב שלו יכול לגבות מהמקבל, או שיש עליו מלוה על פה ונותן קרקע, כך שאין בעל המלוה על פה יכול לגבות מהמקבל[35] - נסתפקו אחרונים האם כיון שיכול היה לתת במתנה, וגם ההודאה חשובה כקנין, יכול אף לחוב לאחרים, או שמא הודאה אינה חשובה קנין אלא רק במה שנוגע למודה לחובתו, אבל לא לאחרים, וכיון שאינו נותן מתנה אלא מודה יש להחזיק שאינו חייב ולא קנה חבירו כלום ויכול הבעל חוב לגבות ממנו[36].

בדינים שאין דנים בהם בזמן הזה

דינים שאין דנים בהם בזמן הזה, כגון דיני-קנסות*[37], יש מן האחרונים שצידדו לומר שלא מועילה קבלה של פסולים לדון בדינים אלו[38].

לעכב את ביצוע הדין

נגמר הדין על פי הדיינים שהתקבלו בנאמנות, כתבו אחרונים שאין הבעל דין יכול לעכב את את הבית דין מלשאת ולתת ביד ולקיים את פסק דינם על ידי שמבקש לברר בפני בית דין כשרים שלא היתה כאן טעות בדין, שבכלל קבלתו הוא שיוציאו לפועל את פסק דינם[39].

לחייב שבועת העדות

המקבל עליו קרוב או פסול לעדות, אמרו בירושלמי וכן כתבו ראשונים שאינו חייב שבועת העדות ואינו עובר ב"לא יגיד"[40], שכאשר האמין לעד הפסול הוא רק מחייב עצמו במה שיאמר הקרוב[41]. ויש מן האחרונים שכתבו שבדבר שהפסול לעדות נאמן בו או שקיבלו להאמינו, חייב שבועת העדות[42].

כשיש ב' חסרונות

קבלת פסול כשיש בו ב' חסרונות ("תרי לריעותא"), כגון שקיבלו עליהם קרוב או פסול, וגם כאחד במקום שנים, יש מן הגאונים שכתבו שאין הקבלה מועילה ואפילו עשו קנין, שקנין בטעות הוא[43], ויש מן הראשונים סוברים שהקבלה מועילה[44].

קבלה בפני בי"ד כשר

קבלת הפסולים, יש מן האחרונים שהסתפקו האם היא צריכה להיות בפני בית דין כשר, או שנאמר שקבלה בפני הפסולים מחשיבה אותם כבית דין כעת וקבלתם ושם בית דין שלהם באים כאחד[45].

קבלת גוי

קבלת גוי לדון, באופן שאינו דן על פי דיני הגוים – שאם כן אסור הדבר משום איסור הליכה לערכאות*[46] - יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין הקבלה מועילה ואסור לדון בפניו[47]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שכל שעשו קנין לדון בפני גוי מסוים משום שגוי זה נאמן בעיניהם וסמכו עליו, ולא מצד שדן בדיני גוים, הרי זה מועיל כמו שקיבלו עליהם קרוב או פסול[48].

על אפשרות החזרה מנתינת הנאמנות לדיין פסול, באיזה אמירה של הבעל דין ובאיזה שלב של הדין, ע"ע בית דין.

קנין

קבלת נאמנות על דיין פסול שעשו עליה קנין שלא יוכל לחזור בו, אינו יכול לחזור בו[49]. במהות הקנין, יש מן הראשונים שכתבו שהקנין הוא שלא יחזור בו[50], ואין בזה משום קנין-דברים* שאינו חל[51], שמצינו קנין שמחזק הדברים[52]. וכתבו אחרונים בדעתם שכיון שאין הקנין על שעבוד הנכסים אלא הקנין הוא על ההודאה והקנין מאלם את סמיכות דעתו, לכן אין הבדל אם אחר שאמר "נאמן עלי" עשו קנין בשתיקה או שאמר אני מקבל עלי קנין להכשיר את הפסול או שאמר שמקבל קנין שלא יחזור בו[53]. ויש מן הראשונים שכתבו שהקנין מחזק הענין וכאילו מחייב עצמו ליתן מה שאמרו הדיינים[54]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין די בכך שהקנו שלא יוכל לחזור בו, שזהו קנין דברים, אלא צריך שהקנין יהיה לעשות כאשר ידון הדיין הפסול, שאינו קנין דברים אלא ממון[55], וכתבו אחרונים בדעתם שכיון שהקנין הוא על שעבוד הנכסים, לכן אינו מועיל אלא אם כן אומר שמקבל עליו קנין לעשות כמו שידון ומשעבד אני את נכסי לזה[56].

לאחר מיתת המקבל

קיבל על עצמו נאמנות של קרוב להיות עד, יש מן האחרונים שכתבו שאפילו מת המקבל נאמנות, מועילה הקבלה כנגד היורשים שלו, ולאותו קרוב יש דין של עד כלפיהם[57], ולדעתם זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים ואחרונים ששטר שיש בו נאמנות שהאמין המלוה ללווה שיהיה הלווה נאמן לומר שהשטר פרוע, שהוא נאמן אף כלפי יורשי המלוה[58], שנאמנות זו היא כקבלת קרוב לעד, שקיבל את הלווה כעד על הפרעון, והיא מועילה אף שלא בפני המלוה[59].

נאמנות למלוה

הכלל

התנה המלוה עם הלווה שיהיה המלוה נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו, הרי זה נוטל בלא שבועה[60], בין במלוה בשטר ובין במלוה על פה[61], ואפילו נתן לו נאמנות סתם ולא פירש שפוטרו משבועה[62], שכיון שנתן לו נאמנות, פסל הלווה לטענות עצמו והמלוה בלבד נאמן בדבריו[63], ויש שכתבו הטעם, שבמלוה בשטר הרי יכול היה להיפרע על ידי השטר בשבועה, ואם כן מוכרח שהנאמנות שנתן היתה לגבות בשטר ללא שבועה, שאם לא כן אין בה תועלת, ואף במלוה על פה, אין לומר שלולא הנאמנות היה הלווה נשבע היסת ונפטר, והנאמנות הועילה לכך שהמלוה ישבע ויטול, שכיון שהמלוה עשה ללווה טובה והלוה לו מעות ולא רצה להאמינו בלא נאמנות, אנו עדים ("אנן סהדי") שכונתו היתה שיהיה נאמן אפילו בלא שבועה, שמה לו לצרה הזו ליתן מעותיו ולהכניס נפשו בשבועה[64], ועוד, שאין לומר שבמלוה על פה הנאמנות הועילה להפוך את השבועה מהלווה למלוה, שהרי המלוה מעולם לא התחייב שבועה, והלווה נתן למלוה נאמנות נגד טענת הלווה בין לפרעון מקצתו ובין לפרעון כולו, וכשם שבטענת פרעון מקצתו לא היה יכול הלווה להפוך שבועה על המלוה, כך בטענת פרעון כולו אינו יכול להפוך[65], ועוד שבמלוה על פה היה הלווה נאמן לגמרי בטענת "פרעתי", ולכן כאשר האמינו שלא יהיה נאמן לטעון נגדו פרעתי, האמינו לגמרי ולא יוכל הלווה להשביעו[66].

כנגד שבועת עד אחד

כאשר יש עד-אחד* המכחיש לטענת המלוה שלא נפרע, יש מן הראשונים שכתבו, וכן יש שכתבו בדעת אחרונים, שנוטל בלא שבועה[67], ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם שאם המלוה הודה בפני אותו עד שלא פרעו, צריך להישבע[68]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שצריך להישבע[69], שיכול לומר שהנאמנות היתה שיהיה המלוה נאמן יותר מהלווה, אבל לא יותר נאמן מעד המעיד[70].

מיגו נגד הנאמנות

על נאמנות הלווה במיגו כנגד הנאמנות, ע"ע מגו (מה לי לשקר)[71].

נאמנות בגלגול שבועה

הנותן נאמנות לחבירו שלא יוכל להשביעו, יש מן הראשונים שכתבו שיכול להשביעו על ידי גלגול-שבועה* ממקום אחר[72]. והרבה ראשונים סוברים שאינו יכול להשביעו אף לא על ידי גלגול שבועה[73].

נאמנות נגד עדים

נתן לו נאמנות שיהיה נאמן כשני עדים, אף על פי שהביא הלווה עדים שפרעו, הרי זה גובה ממנו בלא שבועה[74]. ויש מן האחרונים שמחלקים, שדוקא כאשר המלוה טוען שהמעות שקיבל מהלווה היו תמורת הלואה אחרת ("סיטראי") אזי הוא נאמן נגד העדים, אך כשטוען לא היו דברים מעולם, שלא קיבל כלל מעות מהלווה, אינו נאמן, כיון שהלווה יוכל אחר כך לתבוע את המעות שנתן למלוה על פי העדים שמעידים שנתן לו מעות, שהרי הנאמנות נגד העדים היתה רק לענין הפרעון על הלואה זו ולא לענין אחר[75].

נאמנות כלפי הלקוחות

לווה שנתן למלוה נאמנות להפרע ממנו בלא שבועה, נחלקו ראשונים אם יכול לתת לו נאמנות לפוטרו משבועה אף כשבא לגבות מלקוחות: יש סוברים שאינה מועילה לגבי הלקוחות[76], ואפילו התנה בפירוש שיגבה מלקוחות בלי שבועה[77], שאין זה מתנה לאבד ממון חבירו[78], או שחוששים לקנוניא[79]. ובטעמם יש שכתבו, שהנאמנות שנותן הלווה למלוה להפרע ללא שבועה, אינה אלא מדין מחילה על הזכות שלו לתבוע שבועה, ולכן מחילה זו אינה מועילה כלפי הלקוחות, שאף להם יש זכות לתבוע שבועה[80]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שנאמנות מועילה לפוטרו משבועה מלקוחות[81], כל שקדמה הנאמנות למכירה ללקוחות[82], וכתבו אחרונים שכן דעת התוספתא[83], ואף לדעתם כתבו אחרונים שזהו דוקא בכתוב במפורש שהאמינו נגד הלקוחות שלו, אבל סתם נאמנות אינה מועילה נגד הלקוחות[84]. ובטעמם יש שכתבו, שהנאמנות שנותן הלווה למלוה להפרע בלא שבועה היא מדין הודאה, שמקבל עליו להאמין שלא נפרע החוב, ולכן אם נתן את הנאמנות קודם המכירה ללקוחות, שבאותה שעה אינו חב לאחרים, מועילה הנאמנות[85].

קנין על הנאמנות

נאמנות שניתנת בשעת ההלוואה, כתבו ראשונים ואחרונים שאינה צריכה קנין[86]. נאמנות שניתנה שלא בשעת הלוואה, יש מן הראשונים ואחרונים סוברים שצריכה קנין[87], בין נאמנות סתם ובין נאמנות מפורשת כשני עדים, שאינו משתעבד אחר ההלואה[88]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שנאמנות סתם, אינה צריכה קנין, אבל נאמנות כשני עדים, צריכה קנין[89], ואינו כמחילת ממון, שכיון שמביא עדים שפרעו ואף על פי כן צריך לפרעו מחדש, הרי מחייב עצמו ליתן לו[90]. ויש מן הראשונים סוברים שבין בנאמנות סתם ובין בנאמנות כבי תרי אין צריך קנין[91].

כתיבת הנאמנות בשטר, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שמועילה כמו קנין[92], ויש מן האחרונים סוברים שאינה מועילה ללא קנין[93].

במקום שנהגו שלא לכתוב נאמנות אלא בציווי הלווה, אזי כשמצווה הלווה מועיל אפילו בלא קנין[94], ואפילו שלא בשעת הלואה, כשכותב את הנאמנו בשטר הרי זה כקנין[95], ויש מן האחרונים שכתבו שדוקא בשעת הלואה מועיל בלא קנין אבל שלא בשעת הלואה צריך קנין[96].

כתבו ראשונים ואחרונים שמנהג טוב לכתוב בשטרות קנין על הנאמנות מפורש[97].

הודה בפני עדים

נתן למלוה נאמנות כשני עדים, ובאים העדים ומעידים שבפניהם הודה המלוה שהלוה פרעו – ואינם מעידים על הפרעון עצמו – יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו העדים נאמנים ואין הנאמנות של המלוה מועילה נגדם[98], שההודאה בפניהם היא ענין אחר מהפרעון עצמו ולא ניתנה הנאמנות אלא רק על הפרעון[99]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאינם נאמנים אף על ההודאה[100].

עדות על מחילה

נתן לו נאמנות כשני עדים, והעדים מעידים שמחל לו על החוב, נאמנים העדים[101], לדברי הכל[102].

לתבוע את מעות הפרעון

נתן הלווה למלוה נאמנות לטעון לא פרעת, ופרעו בעדים, ומשום הנאמנות חוזר הלווה ופורע שנית, יש מן הגאונים והראשונים שכתבו שיכול הלווה לתבוע את מעות הפרעון השני על ידי העדים שמעידים שפרעו כבר בפעם הראשונה[103]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין העדים מועילים ואין ללוה על המלוה אלא שבועת היסת בלבד[104]. ויש מן האחרונים שמחלקים, שאם המלוה טוען שלא פרע, אין העדים מועילים, אבל אם המלוה טוען שהמעות היו פרעון לחוב אחר ("סיטראי"), העדים מועילים[105].

שלא להחרימו

אין הנאמנות מועילה שלא להחרים חרם סתם, ואפילו אם פירשו בפירוש[106], שכיון שאינו מחרים ומקלל לנוכח אין המלוה יכול לעכב מלהחרים, ולא האמינו שיוכל לגזול אותו ואם לא גזל לא עליו חלה הקללה[107], ועוד, שהחרם הוא מתקנת הגאונים במקום שלא יוכל להישבע, ואין יכול לפוטרו נגד התקנה[108].

כתב יד המלוה

שטר שיש בו נאמנות, והלווה מוציא כתב יד המלוה שקבל ממנו סכום פלוני ביום פלוני וסכום פלוני ביום פלוני, והמלוה טוען שאותו כתב יד הוא על חוב אחר, הדין עם הלווה[109], וכתבו אחרונים שכאשר יש כתב יד של המלוה כיון שפוסל כל העדים ומבטל הנאמנות שוב לא יכול לטעון "סיטראי"[110]. טען המלוה סיטראי ותפס מנכסי הלווה, נסתפקו האחרונים אם מוציאים מידו[111].

יוצא מיד אחר

שטר שיש בו נאמנות, שיוצא מיד אחר – היינו אדם נוסף, שאינו המלוה – אם אותו אדם אינו יודע אם הלווה חייב או לא, כתבו ראשונים ואחרונים שאין הנאמנות מועילה[112], ואם הלווה תובע שבועה שלא פרע ולא יהא השטר מונח בחינם, צריך המלוה להשבע, ואם לא כן, חוזר השטר ללווה בלא שבועה, ואם המלוה תובע מהלווה שישבע שבועת-היסת* שפרע, צריך הלווה להשבע היסת, ואם לאו, יחזירו השטר למלוה, ואם כל אחד מהם תובע שחבירו ישבע יתפשרו ביניהם או שיהא מונח עד שיבוא אליהו[113]. ובטעם שהנאמנות אינה מועילה, יש שכתבו שכין שהשטר יוצא מתחת יד אחר, הורע כחו של השטר[114].

כאשר אותו אדם שיוצא השטר מתחת ידו הוא שליש ויודע מה טיבו, נאמן השליש ויכול להחזיר למלוה ומועילה הנאמנות[115].

גביה מיתומים קטנים

שטר שיש בו נאמנות, אינו גובה מיתומים קטנים, כי אולי כשיגדלו ימצאו שובר עדי פרעון[116].

כשמסר את השטר לאחר

שטר שיש בו נאמנות למלוה ולכל באי כוחו, ומסר המלוה את השטר לאדם אחר, כגון שיש לראובן שטר נאמנות על שמעון, וראובן מסר את השטר ליהודה, ובא יהודה לפרוע את השטר משמעון, ושמעון טוען שפרע ליהודה, אין הנאמנות שניתנה לראובן מועילה לפטור את יהודה משבועה, אבל ראובן פטור משבועה, אף על פי שיהודה בא מכוחו[117].

נמצא המלוה כפרן בדבר אחר

שטר שיש בו נאמנות, ונמצא המלוה כפרן בעדים בדבר אחר – היינו אפילו שבשטר זה לא הוחזק כפרן כלל, אלא רק בענין ממון אחר[118], ואפילו לא כלפי לווה זה אלא לאדם אחר[119] - בטלה הנאמנות[120], שמן הסתם מתחילה לא האמינו אלא משום שהיה מוחזק בעיניו לנאמן[121], ויש שכתבו שהוא הדין אפילו לא הוחזק כפרן על ידי עדים אל בכל ענין שאנחנו מחזיקים שהוא משקר[122]. ואם הוחזק כפרן בבית הדין קודם שנכתבה הנאמנות, הרי הוא נאמן, שבכל ענין שבבית דין יש לו קול, ואם כן יש לומר ששמע שהוחזק כפרן ואף על פי כן האמינו[123].

כאשר המלוה חשוד לעבור עבירה שלא בממון, כגון שאוכל נבלות, שמחמת כן פסול לשבועה[124], יש מן האחרונים שצידדו לומר שאין הנאמנות מועילה, שכיון שהוחזק לחז"ל שמחמת עבירה זו אין להאמינו בשבועה, יכול הלווה לטעון שלא האמינו[125].

הלווה טוען שנכתב שלא ברשותו

שטר שיש בו נאמנות, והלווה טוען שנכתבה הנאמנות שלא ברשותו, וכתוב בשטר "וקנינו ממנו על כל מה שכתוב לעיל", והעדים מעידים שלא חתמו על הנאמנות, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש שכתבו לחלק, שאם הוא מנהג פשוט באותו מקום לכתוב נאמנות בשטר, הנאמנות מועילה ואין העדים יכולים לומר שלא חתמו על הנאמנות, אבל כשאין מנהג פשוט לכתוב נאמנות בשטרות אלא שיש נהגו כך לכתוב נאמנות בלא המלכת הבעלים, ליופי השטר, אין סומכים על הנאמנות[126], ונאמנים העדים לומר שלא חתמו על הנאמנות אלא על שאר עניני השטר[127]. ויש שכתבו לחלק, שאם ידוע לנו שהלווה ידע שהמנהג לכתוב נאמנות בכל השטרות, הנאמנות תקיפה ולא יכול לטעון שלא נכתבה על דעתו, אבל אם כשאין ידוע שהלווה ידע שכן המנהג, יכול לטעון שלא נכתבה על דעתו[128]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאין העדים נאמנים לבטל הנאמנות, שלדעתם כאשר כתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו[129], ואפילו לסוברים שעדים נאמנים לומר לא חתמנו, אף כשכתב ידם יוצא ממקום אחר, אין זה אלא בדבר שמצוי שהעדים יטעו בו, אבל בנאמנות שכתוב בשטר שקנו על כל מה שכתוב, אי אפשר לומר שטעו בזה[130].

כאשר כתוב בשטר "וקנינו על כל מה שכתוב ומפורש לעיל ובענין הנאמנות מפורש" – והיינו שעל הנאמנות העדים אומרים שלא כתבנו מעצמינו אלא מפורש היה בין במלוה ללווה בשעה שבאו לפנינו, וכל שכן כשכותבים שהקנין היה גם על הנאמנות[131] - שוב אין העדים יכולים לומר שלא אמר להם לכתוב הנאמנות או שזה טעות, שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד[132].

במקום שנהגו לכתוב נאמנות

במקום שנהגו לכתוב נאמנות, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאם ידוע לנו שהלווה ידע מהמנהג, אזי אפילו לא כתבו נאמנות בשטר, חשוב שיש בו נאמנות[133].

כשלא ידוע שנכתב ברצון הלווה

שטר שיש בו נאמנות, שבא לפני בית דין, במקום שלא נהגו לכתוב נאמנות אלא בציווי הלווה, כתבו אחרונים שתולים שנכתבה הנאמנות ברצון הלווה, ואין צריך עדים על כך[134].

כשאין ידוע אם נכתבה בשעת הלואה

שטר שיש בו נאמנות, במקום שנוהגים לכתוב נאמנות רק בציווי הלווה, כתבו אחרונים שאומרים שמן הסתם נכתבה הנאמנות בשעת הלוואה, או שקנו ממנו על הנאמנות, אלא אם כן ידוע לנו בבירור שאמר לכתוב הנאמנות אחר ההלואה או שלא קנו ממנו[135].

כשעבר מועד הפרעון

שטר שיש בו נאמנות, וכתוב בו זמן קבוע לפרעון, אף על פי שעבר הזמן, עדיין הנאמנות קיימת[136], והטעם, יש שכתבו שהוא משום טענת "מה שטרך עושה בידי" ("שטרך בידי מאי בעי"), שלא כתב הנאמנות אלא כדי שיהיה זמן גם לאחר הזמן, שהרי בתוך הזמן אין צריך לנאמנות שהרי חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו[137], ויש שכתבו שמשמעות הנאמנות היא שכל זמן שהשטר בידו יהיה נאמן[138].

נאמנות כלפי יורשי הלווה: בנאמנות בסתם

שטר שיש בו נאמנות סתם לפטור את המלוה משבועה כאשר בא להיפרע, אם מת הלווה ובא לגבות מהיורשים, אין הנאמנות מועילה[139], שלא האמינו הלווה אלא כלפי עצמו ולא כלפי יורשיו, שכלפי עצמו לא יעז המלוה להכחיש שלא נפרע אבל נגד היורשים יעז להכחיש שלא נפרע, ואנו טוענים להם שאביהם פרע החוב[140].

נאמנות כלפי יורשי הלווה: בנאמנות מפורשת

נאמנות שכתב בה במפורש שפוטרו ממנו ומיורשיו, נחלקו תנאים וראשונים בדעתם: לדעת חכמים במשנה ולדעת רבי זכאי, כאשר פטר האב את הגובה משבועה אף כלפי היורשים - על הלשון המועילה, ע"ע נכסי יתומים - הרי זה מועיל לגבות מהיורשים בלא שבועה[141], וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת אבא שאול בן אמא מרים, והלכה כמותו[142]. והטעם, שכל המתנה על מה שכתוב בתורה בממון תנאו קיים, וכל שכן בתקנה מדבריהם – כתקנה של "הבא להיפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה"[143] - ואפילו לסוברים שעשו חכמים חיזוק לדבריהם, כאשר כתב תנאו מועיל לעקור התקנה[144].

ויש מן הגאונים והראשונים שכתבו בדעת אבא שאול בן אמא מרים, שהלכה כמותו, וכן בדעת אביי בדעת ר' שמעון[145], שאינו מועיל לגבות מן היורשים בלא שבועה[146], וכתבו אחרונים לדעה זו שאפילו פטר במפורש משבועת "הבא להיפרע מנכסי יתומים", אינו מועיל[147]. והטעם, שהשבועה שנשבעים ליתומים היא תקנת חכמים, ואין בכחו של האב לעוקרה[148], שהרי מעיקר הדין היה אפשר לגבות מנכסי היתומים שלא בשבועה שהרי אינם טוענים בברי שהיה פרעון, אלא שחכמים הפריזו על המדה לתקנת היתומים, וכיון שכן אף תנאו של האב לא יועיל להפקיעה[149]. ויש מן הראשונים שכתבו הטעם, שאין התנאי של האב מועיל אלא כל זמן שהנכסים ברשותו, ולכן במותו, שיוצאים הנכסים מרשותו, שוב אין מועיל התנאי שעשה[150].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים ואחרונים לחלק, שבכתובה אינה פטורה משבועה, שאנו אומרים שלא נתכוון האב לפטרה אלא משבועת האפוטרופסים, אבל בבעל חוב, אנו אומרים שנתכוון אף לשבועת הבא להיפרע מנכסי יתומים[151].

ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אבא שאול בן אמא מרים, שדוקא באמירה אינו יכול לפטור, אבל כאשר כותב את הפטור, וכל שכן כשעושה קנין על כך, יכול לפטור משבועה כלפי היורשים[152].

להלכה, יש מן האחרונים שכתבו שכאשר האב פטר משבועה כלפי היורשים, הרי מועיל, בין בכתובה[153], בין בבעל חוב[154]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת אחרונים לחלק, שבבעל חוב הנאמנות שנתן האב למלוה מועילה לפטרו משבועה בגביה מן היורשים, אבל בכתובה אין הנאמנות שנתן האב לאשה מועילה לפטרה משבועה בגביה מן היתומים[155], והטעם, או משום שבאשה חוששים יותר להתפסת נכסים ("צררי")[156], או משום שבאשה אנו אומרים שנתכוין לפטרה רק משבועת האפוטרופוסים, אבל בבעל חוב נתכוין אף לשבועת הבא להיפרע מנכסי יתומים[157].

כאשר היורשים טוענים פרענו לך

פטר האב את הגובה משבועה, שמועיל לפטרו משבועה אף כלפי היתומים, לסוברים כן[158], אם מועיל הפטור אף כאשר היתומים טוענים "אנחנו פרענו לך", נחלקו: יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שפטור אפילו משבועה כנגד טענת אנחנו פרענו לך[159]. וכתבו אחרונים שאפילו לסוברים שאין הפטור שנתן האב מועיל להיפטר משבועת היורשים, מכל מקום מועיל הוא להיפטר משבועה כנגד טענת פרענו לך[160]. ויש מן האחרונים סוברים שאינו מועיל, וחייב להישבע שלא פרעו לו, שאין הפטור שנתן האב מועיל אלא לשבועה כאשר טוענים היתומים שמא אבינו פרע לך, ומצדדים לומר שאפילו פטר האב בפירוש משבועה כנגד טענת "פרענו לך", גם כן אינו מועיל, שכיון שהיתומים טוענים שפרעו, אין כח ביד האב לגרוע כחם ולהפקיע ממונם[161].

נאמנות כלפי מקבלי מתנה

מקבלי מתנת בריא מהלווה, אין הנאמנות שניתנה למלווה מועילה כלפיהם[162], ואם קיבלו ממנו במתנת-שכיב-מרע*, מועילה הנאמנות כלפיהם[163].

גביית יורשים מיורשים

שטר שיש בו נאמנות סתם - שהאמין את המלוה כנגד יורשי הלווה, אך לא נכתב בו שמאמין ליורשי המלוה[164] - ומת הלווה בחיי המלוה ואחר כך מת המלוה, היורשים גובים בשבועת היורשים שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע[165], ואם כתוב בשטר נאמנות מפורש שפטר אותו והבאים מכוחו ממנו ומבאי כוחו, גובים בלא שבועה כלל[166].

נפרע שלא בפניו

שטר שיש בו נאמנות, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאין הנאמנות מועילה למלוה להיפרע שלא בשבועה אלא כשנפרע בפני הלווה, אבל שלא בפניו, צריך שבועה[167], שלא האמינו אלא מפני שיודע לא יעיז נגדו להכחיש שלא פרע[168], או שאם היה נפרע בפניו שמא היה ללווה שובר או ראיה אחרת שפרע[169]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שהנאמנות מועילה אף לפרוע שלא בפניו בלא שבועה[170]. כאשר הלווה כתב בפירוש בנאמנות שהיא מועילה גם נגד הבאים מכוחו, לדברי הכל אף כשנפרע שלא בפניו אין משביעים אותו[171].

בהתחייבות לשניים

שטר שכתוב בו נתחייב בו פלוני לפלוני ופלוני[172], והאמין הלווה למוציא השטר, ואחד מהם הוציא את השטר, וטוען הלווה שפרע לחבירו, וחבירו מודה לו, כתבו ראשונים ואחרונים שכיון שהאמין למוציא השטר, כל זמן שהוא מוציא את השטר אין הלווה יכול לטעון שפרע[173], וגובה ממנו אפילו בלא שבועה[174], ואפילו לא האמין למוציא השטר, והשני מודה שנפרע לו, מוציא השטר גובה חצי בשבועה[175]. כאשר ברור לנו שפרע לחבירו של מוציא השטר, יש מן האחרונים שכתבו שהיה נפטר בכך, ואף על פי שכתוב בשטר שכל מי שיוציא את השטר יגבה את כל החוב, אין הכונה שאם פרע לחבירו לא יועיל, אלא שלא יוכל הלווה לומר אפרע לך חלקך ולחברך חלקו, ועוד שהנאמנות היתה שלא יוכל הלווה לטעון שפרע, ומשמע מכך שאם ידענו לנו שפרע, מועיל[176]. ויש מן האחרונים שכתבו שאפשר שאף שברור לנו שפרע לחבירו, אינו מועיל, משום שיש לומר שהלווה שיעבד עצמו למוציא השטר[177], ומוציא השטר הוא בעל השטר, ונאמן מוציא השטר לטעון על המעות בשטר שהן שלו, ולא נכתב בו שמו של חבירו אלא לשימור בלבד[178], ואפילו יש עדים ללווה שפרע לשני, אין זה מועיל, שיכול לומר לו לא היה לך לפרוע אלא למוציא השטר[179]. וכתבו, שלדעה זו אם מוציא השטר מודה שבתחילה ההלואה המעות היו של שניהם, ורק אחר כך לקח מחבירו את שטר החוב ונעשה שלו בלבד, נאמן[180].

פרע את החוב לאותו שאינו מוציא השטר, ובא מוציא השטר לגבות את השטר מהלווה, נחלקו אחרונים באופן הגביה: יש שכתבו לחלק, שאם שהיו שותפים בחוב, אז מה שנתן הלווה לאחד משניהם היה קצת ברשות כיון שהחוב היה של שניהם, ולכן פוטרים את הלווה מלשלם למוציא השטר, ויורדים לנכסי המקבל ופורעים למוציא את השטר את חלקו, אבל אם לא היו שותפים, גובים מהלווה את חלקו בחוב של מוציא השטר, והלווה חוזר וגובה מהמקבל – שפרע לו בתחילה את כל החוב – את אותו חלק[181]. ויש מן האחרונים שכתבו לחלק באופן אחר, שאם אין למקבל נכסים, אם היו שותפים בחוב, מוציא השטר גובה מהלווה רק את חלקו, ואם לא היו שותפים בחוב, גובה את הכל[182].

נאמנות ללווה

הכלל

מלוה שנתן נאמנות ללווה שיהא נאמן על השטר לומר שהוא פרוע, מועילה נאמנות זו אף לגבי היורשים של המלוה, שאם מת המלוה ובאים יורשיו לגבות מהלווה, נאמן לומר שהוא פרוע, אלא שצריך להישבע שהוא פרוע, בין כשהמלוה תובעו ובין כשהיורשים תובעים אותו[183].

בטעם שנאמן אף כנגד היורשים, ואינם יכולים לטעון שאם כדבריו שפרע, מדוע השטר נשאר ביד אביהם המלוה, שיכול הלווה לומר שהשאיר את השטר מפני שסמך על הנאמנות שניתנה לו[184]. ובטעם שאין אומרים שהנאמנות לא ניתנה אלא שיהיה נאמן לטעון פרוע בפני המלוה, שלא יעיז הלווה פניו לפני המלוה – כשם שנאמנות סתם שנתן הלווה למלוה שאינה מועילה אלא בתובעו בפניו, לסוברים כן[185] - יש שכתבו שאם נאמר כן שהנאמנות היתה רק שיהיה נאמן בפני המלוה, יוצא שהנאמנות קלקלה לו יותר ממה שהועילה לו, שהלווה יפרע למלוה ולא יקח את השטר משום שיסמוך על הנאמנות, ואחרי מיתת המלוה יוציא היורש את השטר ויצטרך הלווה לפרוע לו[186]. ויש שכתבו שהנאמנות שנתן המלוה ללווה לטעון פרוע היא כקבלת קרוב לעד, שנאמן אפילו כנגד היורשים[187].

ובטעם שמכל מקום צריך הלווה להישבע, כתבו ראשונים ואחרונים שהנאמנות הועילה לענין שיתבטל השטר אך עדיין ייחשב כמלוה על פה[188]. ויש שכתבו – לשיטתם שנאמנות הלווה היא כמו שקיבל עליו עד פסול[189] - שכיון שיש למלוה מיגו, שהיה יכול לכבוש השטר ולתבוע את הלווה במלוה על פה ולטעון שלא היתה כלל נאמנות, מועיל מיגו זה לענין שיוכל להשביע את הלווה בשבועת היסת[190].

נאמנות הלווה: כשהלווה מודה במקצת

נתן המלוה נאמנות ללווה לטעון פרוע, והלווה טוען שפרע רק מקצת החוב, משלם המקצת שהודה בו ונשבע היסת[191]. ובטעם שאין מחויב שבועת התורה של מודה-במקצת*, כתבו ראשונים ואחרונים שהוא משום שהנאמנות הועילה לפוטרו משבועת התורה[192], וביארו, שכיון שהטעם לחייב מודה במקצת בשבועה, ואינו נפטר משום מיגו שיכול היה לכפור הכל, משום שאינו מעיז פניו לכפור הכל[193], כאן שיש לו נאמנות הרי יכול היה להעיז ולכפור הכל, ואם כך יש לו מיגו לפוטרו משבועה[194]. ויש שכתבו הטעם שפטור משבועת התורה, שהנאמנות שלו יש לו ממש דין עדים, כמו בקיבל עליו קרוב או פסול, שודאי פטור משבועת התורה[195].

נאמנות הלווה: כשפטרו משבועה

נתן המלוה ללווה נאמנות לטעון פרוע, ושיהיה פטור משבועה, אינו נשבע כלל[196].

נאמנות הלווה: כשהלווה מודה

נתו המלוה נאמנות ללווה לטעון פרוע, אפילו הלווה מודה שלא פרע כלל, אין המלוה יכול לפרוע בשטר זה מהלקוחות[197], שחוששים לקנוניא בין המלוה ללווה[198].

נאמנות הלווה: במלוה על פה

נתן המלוה ללווה נאמנות לטעון פרוע, במלוה על פה, כתבו אחרונים שנאמן אף בלא שבועת היסת, שאם לא כן, אין תועלת בנאמנות[199].

נאמנות הלווה: כשטוען שפרע תוך הזמן

נתן המלוה ללוה נאמנות לטעון פרעתי על השטר, נאמן אפילו בתוך הזמן[200], ויש שכתבו הטעם, שנאמנות שניתנת ללווה היא כקבלת עד פסול, לדעתם[201], ולכן מועילה אף תוך הזמן[202]

נאמנות הלווה: כשמת הלווה

נתן המלוה ללווה נאמנות לטעון שפרע את השטר, ומת הלווה, ובא המלוה לגבות מיורשי המלוה, יש מן הראשונים סוברים שאפילו היורשים לא טוענים מעצמם כלום, אנו טוענים להם שאביהם פרע[203], שכל מה שיכול אביהם הלווה לטעון, טוענים להם[204], בין כשמת הלווה בתוך הזמן ובין כשמת לאחר הזמן[205], אלא שכאשר מת בתוך הזמן מחרימים אותם שלא יודעים שלא פרע[206], ויש סוברים שנשבעים היסת[207]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים ואחרונים שרק אם היורשים מביאים עדים שאביהם אמר לפניהם שפרע, אז אין המלוה יכול לגבות מהם, אבל בלא ראיה, אין הנאמנות שניתנה לאביהם הלווה מועילה וחייבים לפרוע, ולא טוענים ליורשים פרוע, שיכול המלוה לומר שהאמין דוקא לאביהם ולא להם[208]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שכאשר מת הלווה בתוך זמן הפרעון, אין היורשים יכולים לטעון שהיה פרעון אלא אם כן מביאים ראיה שאביהם אמר לפניהם שהוא פרוע, שיש חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו – ואף על פי שמצד השטר אין ראיה של שטרך בידי[209] - אבל אחרי זמן הפרעון, הנאמנות שנתן המלוה ללוה מועילה ואין המלוה נפרע מן היורשים[210].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' להלן.
  2. ↑ עי' רשב"ם ב"ב קכח א ד"ה אינו ויד רמה שם יג ב ד"ה וממאי דאפילו, וחזו"א להלן בדעתם.
  3. ↑ חזו"א סנהדרין סי' יז ס"ק ד. וצ"ב איך מועילה הודאת בע"ד על תנאי, ועי' חי' הרי"מ בהשמטות לחו"מ סי' כא שלא שייך תנאי בהודאת בע"ד אא"כ ההודאה היא בתורת מחילה או קנין, ועי' קה"י נדרים סי' כ שי"ל שזו הוראה מצידו שקיום התנאי יהיה מצד ההודאה.
  4. ↑ חזו"א שם, ועי' להלן.
  5. ↑ חזו"א שם.
  6. ↑ תשו' הרשב"א ח"א סי' תשכט, הו"ד בתשו' מהרי"ק סי' קפא, ועי' חזו"א שם.
  7. ↑ חזו"א שם, שהרשב"א לא נחלק על הרשב"ם והיד רמה דלעיל, שהודאה חשובה קנין, אלא שכאשר נעשה בפני בי"ד אנו אומרים שכוונתו לקיום הדברים בפני בי"ד.
  8. ↑ תוס' ב"מ עד א ד"ה הכא.
  9. ↑ קצוה"ח סי' עא ונתה"מ שם ביאורים ס"ק ו.
  10. ↑ אמרי בינה דיינים סי' ב ד"ה ובספר וסי' כט ד"ה וראיתי; ישועות ישראל סי' ג עי"מ ס"ק ד וסי' כב עי"מ ס"ק יא.
  11. ↑ תוס' הרא"ש סנהדרין כד ב ד"ה כל.
  12. ↑ חי' הרי"מ כתובות יט א ד"ה אמנם לע"ד וגיטין סד א ד"ה שאני.
  13. ↑ ראבי"ה ח"א שו"ת סי' קנא, ועי"ש שתמה כיצד זה תקף, ועי' תשו' הרשב"א ח"ג סי' תלח שיש לחלק בין קבלת נאמנות למתנה ע"מ שכתוב בתורה שתנאו בטל, ולא פירש. ועי' אגרות ותשובות ר"ח בן עטר (מהד' ב"ב תשע"ב עמ' נה) שאין בזה חסרון של מתנה ע"מ שכתוב בתורה כיון שיכול למחול על ממונו.
  14. ↑ שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רלח.
  15. ↑ שם ח"ב סי' רלד; רמ"א חו"מ יא א.
  16. ↑ עי' ציון 6. חזו"א סנהדרין סי' יז ס"ק יד.
  17. ↑ עי' רמ"ה שבציון 2.
  18. ↑ חזו"א שם.
  19. ↑ עי' תוס' ורא"ש יבמות שבציון 30 שנצרכת גזה"כ מיוחדת למעט גר מבי"ד של חליצה, באופן שקיבלוהו עליהם.
  20. ↑ קובץ הערות סי' עב ס"ק ז, ועי' ציון 31.
  21. ↑ ע"ע טעות הדיינים ציון 14. נתה"מ סי' כב חידושים ס"ק ט.
  22. ↑ חי' ר' שמואל סנהדרין סי' ז, ועי"ש שלכן שייך לדון לחייבו מדין מזיק כשפסק הדין היה בטעות.
  23. ↑ מנ"ח מ' רלד. אולם ראה שם מ' עד "לא תשא שמע שוא" ומ' עט שלא לרחם על עני בדין, ששם נוקט המנ"ח כדבר פשוט שכאשר בעלי הדין קיבלו עליהם דיינים פסולים, נוהגים לאוים אלו.
  24. ↑ ירו' שבועות פ"ד ה"א, והובא בר"ן שבועות פ"ד (טו ב ד"ה מתני' והם יודעים).
  25. ↑ קובץ הערות שם, ועי"ש שנשאר בצ"ע על הירו', שהרי העד בכפירתו מפסיד ממון, וא"כ למה לא יתחייב.
  26. ↑ תשו' רע"א מהדו"ק סי' קעט.
  27. ↑ רע"א שם.
  28. ↑ ע"ע חליצה ציון 43 (השני).
  29. ↑ ע"ע גר ציון 251, ושם ציון 252 שי"ח.
  30. ↑ תוס' יבמות קא ב ד"ה ואנא ורא"ש שם פי"ב סי' ב.
  31. ↑ קובץ הערות סי' עב ס"ק ז.
  32. ↑ ישועות ישראל (טרונק) דיינים סי' ג עיי"מ ס"ק ד. ועי' דברי משפט חו"מ סי' ז ס"ק א ששונה פסול גר לדון משאר פסולים, שפסול גר הוא מדין נתינת שררה, ולפי"ז אפשר לומר שהקבלה שמקבלים גר לדון גורמת לכך שאין כאן שררה, אבל בשאר פסולים אינה מועילה לקבל לדון. ועי' חי' הרי"מ שבציון 12 שקבלת נאמנות מועילה מצד שאדם יכול לנהוג בממונו כרצונו, ולכאו' זה שייך רק בממון ולא באיסורים.
  33. ↑ עי' ציון 2
  34. ↑ ע"ע הודאת בע"ד ציון 190 ואילך. חזו"א סנהדרין סי' יז ס"ק יג ד"ה נראה.
  35. ↑ חזו"א להלן.
  36. ↑ חזו"א שם.
  37. ↑ ע"ע ציון 13.
  38. ↑ שער משפט סי' א ס"ק א, ועי"ש באריכות בראיותיו מהראשונים, ונשאר בצ"ע. ועי"ש שדן גם מצד שכיון שנתחייב מכח קבלתו עליהם חשוב כמרשיע את עצמו שפטור מקנס. ועי' קצוה"ח סי' ז ס"ק א שהצורך בסמוכים* הוא רק בדין שע"י כפיה, ומ' קצת שבדין שקיבלו עליהם אפשר לדון גם דינים שבד"כ צריכים סמוכים.
  39. ↑ חזו"א סנהדרין סי' יז ס"ק יג.
  40. ↑ ירו' שבועות פ"ד ה"א, והו"ד בר"ן שם סוף פ"ד בשם הרמב"ן, ועי' ציון 25.
  41. ↑ נתה"מ ביאורים סי' כח ס"ק א, ועי"ש שבעד שנאמן מדרבנן, מדין כל דתקון רבנן כעין דאו' תקון חשוב עד וחייב קרבן שבועת העדות.
  42. ↑ שו"ת מהר"י מינץ סי' ו, לגבי השבעת אשה בשבועת העדות; שבות יעקב ח"א סי' קמו. ועי' תומים סי' כח ס"ק ב שתמה שנעלם מעיני השבות יעקב הירו' וד' הר"ן שבציון 40.
  43. ↑ גאון ברי"ף סנהדרין כד ב (ד א).
  44. ↑ דעה ב' ברי"ף שם; רא"ש שם פ"ג סי' ד.
  45. ↑ חי' הרי"מ חו"מ בהשמטות לסי' כב ד"ה גם י"ל.
  46. ↑ ע"ע ערכאות של גוים.
  47. ↑ טור חו"מ סי' כו בשם בעל התרומות שער סב ח"א סי' ד; שו"ע שם כב ב.
  48. ↑ ש"ך שם ס"ק טו, בד' המרדכי סנהדרין פ"ג סי' תרפו, ועי' ש"ך שם שמיישב שלא נחלקו התרומות והטור עם המרדכי, אלא שהם דיברו באופן שקנו לדון סתם בדיני גוים.
  49. ↑ גמ' סנהדרין כד ב; רמב"ם פ"ז ה"ב; טוש"ע חו"מ כב א.
  50. ↑ רש"י שם ד"ה וקנו; נמוק"י שם (ד ב) ד"ה אין לאחר.
  51. ↑ ע"ע קנין דברים.
  52. ↑ נמוק"י שם, והו"ד בש"ך חו"מ כב ס"ק ד.
  53. ↑ חזו"א סנהדרין סי' יז ס"ק יא ד"ה ש"ך.
  54. ↑ תשו' הרשב"א ח"א סי' אלף קמב. ושמא כוונתו כציון הקודם.
  55. ↑ ראב"ן שבועות לט א, הו"ד בש"ך שם.
  56. ↑ חזו"א שם.
  57. ↑ נתה"מ ביאורים סי' עא ס"ק כב.
  58. ↑ שו"ע חו"מ עא כא, ועי' להלן ציון 183 ואילך.
  59. ↑ נתה"מ שם.
  60. ↑ עי' כתובות פו ב: כתב לה נדר או שבועה וכו' ושבועות מב א: ההוא דאמר ליה לחבריה וכו'; רמב"ם מלוה פט"ו ה"ג; שו"ע חו"מ עא א.
  61. ↑ תשו' הרמב"ן סי' לא; בעה"ת שער כו ח"א ס"ד; מ"מ שם בד' הרמב"ם, ועי' לח"מ שם שנשאר בצ"ע לגבי מלוה ע"פ; סמ"ע שם; ש"ך שם.
  62. ↑ תשו' הרמב"ן שם; בעה"ת שם; ב"י שם; מ"מ שם; סמ"ע וש"ך שם.
  63. ↑ רמב"ן שם; בעה"ת שם.
  64. ↑ סמ"ע שם, ועי' ש"ך שם שטעמו של הסמ"ע דחוק.
  65. ↑ ט"ז שם שם ס"ק א.
  66. ↑ או"ש שם. ועי"ש שאין לומר שהנאמנות הועילה במלוה ע"פ להחשיבו כמי שנוקט שטר, ויצטרך הלווה בטענת פרעתיך.
  67. ↑ רא"ש כתובות פ"ט סי' ו, בשם הר"ח, ושם סי' יח; סמ"ע סי' עא ס"ק ג, בד' השו"ע שם, ועי' ש"ך שם ס"ק ב שאינו מוכרח בד' השו"ע.
  68. ↑ ש"ך חו"מ סי' עא ס"ק ב, בד' תשו' הרא"ש כלל סח סי' יט.
  69. ↑ השג' הראב"ד על הרי"ף כתובות פז א (מו ב); רמב"ן שם; ש"ך שם בד' בעה"ת שער כא ח"ה ס"א ותשו' מהר"ם אלשיך סי' כח; ש"ך שם.
  70. ↑ ראב"ד שם.
  71. ↑ ציון 927 ואילך.
  72. ↑ רמב"ן כתובות פו ב: מצאתי בחבור וכו'.
  73. ↑ רמב"ן שם; שטמ"ק שם בשם הרשב"א; רא"ש כתובות פ"ט סי' יח בשם ר"ש מנרבונא; חי' הר"ן שם; מאירי שם בשם גדולי המפרשים בשם חכמי לוניל;
  74. ↑ גמ' שבועות מב א; שו"ע חו"מ עא א.
  75. ↑ ש"ך שם ס"ק ג, ועי' ש"ך סי' סי' ע ס"ק טז בשם הראב"ד.
  76. ↑ ר"ח, הו"ד ברא"ש כתובות פ"ט סי' כב; רי"ף כתובות פז א (מז ב); רמב"ם מלוה פט"ו ה"ז; רמב"ן ספר הזכות שם שהגאונים פסקו כן פה אחד; בעה"ת שער כא ח"ה ס"ג; טוש"ע חו"מ עא יט.
  77. ↑ מ"מ שם; שו"ע שם.
  78. ↑ רמב"ם שם.
  79. ↑ רא"ש שם.
  80. ↑ אבי עזרי אישות פט"ז הי"ט.
  81. ↑ רש"י כתובות פו ב ד"ה לבאין; ראב"ד שם; בעה"מ שם; רא"ש שם בשם הרמ"ה; ש"ך שם ס"ק מא. ועי' ש"ך שם שאף הרא"ש לא כתב לחוש לדעת הר"ח אלא משום שמצויים רמאים.
  82. ↑ בעה"מ שם.
  83. ↑ ש"ך שם בד' התוספ' כתובות פ"ט.
  84. ↑ ש"ך שם.
  85. ↑ אבי עזרי שם.
  86. ↑ רמ"ה, הו"ד בטור חו"מ סי' עא ומ"מ מלוה פט"ו ה"ג; מ"מ בד' הרמב"ם שם. ועי' בהגר"א שם שבי' הטעם שהוא כמו שערב שמשתעבד בשעת מתן מעות.
  87. ↑ רמ"ה שם; שו"ע שם ב; ט"ז שם, ועי' ציון הבא.
  88. ↑ ט"ז שם, ושכ"מ מד' התרומות שער יג ח"ב ס"ב ושער כו ח"ג ס"ב ובד' הב"י שם..
  89. ↑ ב"ח שם; ש"ך שם ס"ק ז, בד' הרי"ף סנהדרין (ד א), לגבי קבלת דיין פסול, (ועי"ש בד' המרדכי סנהדרין סי' תרפו), ושכן הלכה.
  90. ↑ ש"ך שם.
  91. ↑ רא"ש סנהדרין פ"ג סי' ה, וש"ך שם בדעתו.
  92. ↑ התרומות שער כו ח"ג ס"ב; טור חו"מ עא; שו"ע שם טו. ועי' קצוה"ח שם ס"ק ז.
  93. ↑ עי' רמ"א שם, וקצוה"ח שם בדעתו.
  94. ↑ תרומות שער כו ח"ג סי' ב; טוש"ע חו"מ עא טו.
  95. ↑ קצוה"ח שם ס"ק ז, ועי' ציון 92.
  96. ↑ רמ"א שם, ועי' ציון 93.
  97. ↑ טור חו"מ עא בשם ר"י ברצלוני; שו"ע שם טו.
  98. ↑ תשו' הרי"ף, הו"ד בספר התרומות שער כו ח"ד סי' א; תשו' ר"י מגאש סי' קעב; עי' רמב"ם מלוה פט"ו ה"ד ובעה"ת ומ"מ בדעתו; טור שם בד' הרא"ש; ביאורי ר"א שטיין לסמ"ג עשה צד (לדף קעז ע"ב), בד' הסמ"ג.
  99. ↑ תשו' הרי"ף שם.
  100. ↑ הרי"ד, הו"ד בטור שם; בעה"מ שבועות (כב א מדפי הרי"ף); רמב"ן במלחמות שם, בנאמנות לומר שלא פרעו; תשו' הרשב"א ח"א סי' תתקכב; ש"ך שם ס"ק ח. ועי' ש"ך שם שאף בד' הרמב"ם והסמ"ג אפשר לפרש כן ודבריהם אינם מוכרחים.
  101. ↑ בעה"ת שער כו ח"ד ס"ב; שו"ע חו"מ עא ג; ש"ך שם ס"ק י.
  102. ↑ ש"ך שם.
  103. ↑ רב האי גאון, הו"ד בטור חו"מ עא; ר"א אב"ד, הו"ד בר"ן שבועות (כא ב).
  104. ↑ ר"י מגאש סי' קעב, הו"ד בטור שם; טור שם בד' הרא"ש; בעה"ת שער כו ח"א ס"ג; ב"י שם; רמ"א שם ג.
  105. ↑ ש"ך שם ס"ק יב, ועי' ציון 75.
  106. ↑ תשו' הרשב"א ח"א סוף סי' אלף וקטז וח"ד סי' קלה; בעה"ת שער כו ח"ב ס"א בשם רב האי; טוש"ע חו"מ עא ו.
  107. ↑ בעה"ת שם; סמ"ע שם ס"ק יד וטו.
  108. ↑ בהגר"א שםו (ליקוט).
  109. ↑ שו"ת הרא"ש כלל עא סי' ט; טוש"ע חו"מ עא ט.
  110. ↑ ש"ך שם ס"ק כד.
  111. ↑ ש"ך שם כה.
  112. ↑ תשו' הרא"ש כלל קה סי' ח; טוש"ע חו"מ עא י. ועי' ש"ך שם ס"ק כו.
  113. ↑ ש"ך שם ס"ק כז. ועי' שער משפט סי' עא ס"ק ה.
  114. ↑ סמ"ע שם ס"ק כב.
  115. ↑ תשו' הרא"ש כלל קה סי' ח.
  116. ↑ עי' ב"ב ז ב; תשו' הרא"ש כלל עא סוף סי' ט; טוש"ע חו"מ עא יב.
  117. ↑ ש"ך חו"מ עא ס"ק כט, בד' תשו' הרא"ש כלל עא סי' ה.
  118. ↑ סמ"ע ס"ק כד וש"ך ס"ק כט, לגי' שלפנינו: דבר אחר.
  119. ↑ ש"ך שם.
  120. ↑ ס' התרומות שכ"ו ח"ב אות ב, בשם ר' משולם ב"ר קלונימוס; טוש"ע חו"מ עא יג.
  121. ↑ התרומות שם; סמ""ע שם ס"ק כד. ועי' שער משפט שם ס"ק ו, שלכן אע"פ שהנאמנות שלו היא כב' עדים, וכן הוחזק כפרן לממון אחד אין חשוב כפרן לכפרן אחר, כאן אין הנאמנות מועילה, כי היא תלויה בדעתו של הלווה.
  122. ↑ שו"ת עבודת הגרשוני סי' יט, הו"ד בגליון השו"ע לרע"א, וממנו בפת"ש שם יא.
  123. ↑ גדו"ת שם, הו"ד בש"ך שם ס"ק לא.
  124. ↑ ע"ע שבועה.
  125. ↑ נתה"מ ביאורים עא ס"ק יז.
  126. ↑ ב"י חו"מ עא ושו"ע שם יד, ביישוב ד' הטור שם בשם התרומות שער כו ח"ג ס"א, שהעדים נאמנים לומר שלא חתמו על הנאמנות, עם דעתו בסי' סא בשם תשו' הרא"ש כלל סח סי' יב, שאין העדים נאמנים, עי' ש"ך שם ס"ק לג. ועי' ב"י שם באופן הב' שחילק בין שהעדים לפנינו, לבין כשאינם לפנינו.
  127. ↑ תרומות שם; טור שם. ועי' ש"ך שם ס"ק לב, שהוא ע"פ הירו' שביעית פ"י ה"ג שנאמנים העדים לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו (וע"ע כיון שהגיד וכו' ציון 754), והתרומות לשיטתו שהירו' הוא להלכה אפי' כשכתב ידם יוצא ממקום אחר, ואין כאן משום כיון-שהגיד-שוב-אינו-חוזר-ומגיד, ע"ע.
  128. ↑ ש"ך שם ס"ק לג, ביישוב ד' הטור בשם התרומות עם דעתו בשם הרא"ש שם ושם.
  129. ↑ ש"ך שם, בד' הרמב"ן ועו"ר.
  130. ↑ ש"ך שם, ועי"ש עוד בדבריו בבי' ד' השו"ע.
  131. ↑ סמ"ע ס"ק כז.
  132. ↑ טוש"ע עא יד.
  133. ↑ ש"ך חו"מ עא ס"ק לג, בד' תשו' מהרש"ך סי' רלו, ונמוק"י ב"מ (סא ב) ומ"מ שכירות פ"ח הי"ג שכתבו בד' רב האי גאון שכל שנהגו לכתוב כאילו נכתב, והיינו דוקא כשידוע שידע מהמנהג.
  134. ↑ סמ"ע עא ס"ק כט וש"ך שם ס"ק לד.
  135. ↑ סמ"ע ע"א ס"ק כט וש"ך שם ס"ק לה.
  136. ↑ התרומות שער כו ח"ג סי' ב, בשם תשו' הרי"ף; טוש"ע חו"מ עא טז.
  137. ↑ סמ"ע שם, ועי' ש"ך שם ס"ק לו, שלטעם זה לא תועיל נאמנות כבי תרי אלא תוך הזמן, ועי' חי' הרי"מ. וצ"ע, שאם הוא מטעם שטרך בידי וכו' מה הצורך בנאמנות, ושמא י"ל שכאשר עבר זמן רב יש ריעותא בשטר למה המתין כ"כ הרבה זמן ולא פרע חובו, ולזה מועילה הנאמנות.
  138. ↑ ש"ך שם ס"ק לו.
  139. ↑ משנה כתובות פו ב: אבל יורשיו משביעין וכו'; רמב"ם אישות פט"ז הי"ט (בכתובת אשה) ומלוה פט"ו ה"ז (במלוה); טוש"ע אהע"ז צח א-ב וחו"מ עא יז.
  140. ↑ סמ"ע שם ס"ק לא. ועי' שער משפט שם ס"ק ז שדחה טעם זה, שאינו מטעם שהמלוה מעז להכחיש הפרעון כנגד היורשים, שהרי אף בשבועת אלמנה שלא עשאה אפוטרופוס, שאין שייך בזה שמעיזה, מ"מ היורשים משביעים.
  141. ↑ משנה כתובות פו ב וגמ' שם פז א.
  142. ↑ רב נחמן בגמ' שם. רי"ף שם (מז א); רמב"ם אישות פט"ז ה"כ, ובני אהובה שם בדעתו; רמב"ן שם; רשב"א שם; תומים סי' עא ס"ק י, בד' הרא"ש כתובות פ"ט סי' כ. והיינו שאבא שאול לא נחלק על הדין העקרוני שבמשנה שיכול לפטור משבועה כלפי היורשים כאשר מפרש זאת, ולא נחלק אלא על הלשון המועילה, עי' רמב"ן שם.
  143. ↑ ע"ע נכסי יתומים.
  144. ↑ רשב"א שם.
  145. ↑ עי' כתובות פח ב, ועי' רמב"ן שם פז א.
  146. ↑ ר"ח שם, הובא ברמב"ן ורשב"א ובפסקי רי"ד כתובות פז א; עי' רש"י ד"ה אבל מה: דלעולם וכו' וריטב"א שם בדעתו; עי' תוס' שם פח ב ד"ה לאפוקי; בעה"מ שבועות (לא ב מדפי הרי"ף); פסקי רי"ד כתובות פז א; רא"ש שם פ"ט סי' כ, וחי' רעק"א שם פו ב, בדעתו; ריטב"א שם בד' ר"י וחכמי נרבונא; נמוק"י כתובות (מז א מדפי הרי"ף) בשם הר"ח וכל חכמי נרבונא, ושם שבין בכתובה ובין בגביית מלוה, אין נאמנות שנתן האב מועילה לפטור משבועה.
  147. ↑ רעק"א שם, ודחה דברי התומים סי' עא ס"ק י בדעת הרא"ש.
  148. ↑ רמב"ן שם; תוס' רי"ד שם.
  149. ↑ ריטב"א שם.
  150. ↑ פסקי רי"ד שם.
  151. ↑ תומים סי' עא ס"ק י, בד' הר"ח המובא ברא"ש כתובות פ"ט סי' כט, ומיישב בזה הסתירה ברמ"א בין אהע"ז סי' צח לחו"מ סי' עא, ועי' להלן. ועי' בית יעקב כתובות פז א ד"ה ולתרץ.
  152. ↑ רשב"א כתובות פז ב בשם ר"ח, ועי' רבנו יונה בשטמ"ק ותוס' רי"ד שם. ועי' קצוה"ח עא ס"ק ח שכיון שלהלכה צריך לעשות קנין בנאמנות, עי' לעיל, א"כ תמיד מועיל לפטור מיוריו.
  153. ↑ שו"ע אהע"ז סי' צח ו, ועי' ט"ז שם ס"ק ט ובאה"ג שם.
  154. ↑ שו"ע חו"מ סי' עא יז.
  155. ↑ ש"ך חו"מ סי' עא ותומים ס"ק י, בד' הרמ"א שם שסתם כד' השו"ע שבבע"ח מועיל הנאמנות, ואילו לגבי כתובה (עי' אהע"ז סי' צח ז) פסק שאין הנאמנות מועילה.
  156. ↑ ש"ך שם.
  157. ↑ תומים שם.
  158. ↑ עי' לעיל.
  159. ↑ עי' תרומות שער יד ח"ב ס"ח ועיטור סוף מאמר ה' (יב ד), הו"ד בש"ך חו"מ סי' עא ס"ק לט; ט"ז שם לשו"ע סעיף יז; ש"ך שם; תומים שם ס"ק יא.
  160. ↑ ש"ך שם.
  161. ↑ סמ"ע שם ס"ק לב. ועי' ש"ך שם שאין ספק שלא ראה הסמ"ע דברי התרומות והעיטור, ואילו היה רואם היה חוזר בו מדבריו. ועי' רעק"א כתובות פו בד"ה בהרא"ש שבתחילה ר"ל להיפך, שאף לסוברים שאין מועיל הפטור שנתן האב לענין שבועת הבא להיפרע, מ"מ מועיל הוא לענין שבועה כאשר היתומים יטענו פרענו, אולם סיים דבריו שלא מצאנו חילוק זה בפוסקים ואדרבה משמע שהוא כ"ש, שאם לשבועת הבא להיפרע אין הפטור מועיל, כ"ש לשבועת פרענו שאינו מועיל.
  162. ↑ אורים סי' עא ס"ק מד; נתה"מ שם ס"ק לג.
  163. ↑ שם ושם, בד' השו"ע שם יז: ומקבלי מתנה ג"כ בכלל באי כחו.
  164. ↑ סמ"ע עא ס"ק לד; ש"ך שם ס"ק מא.
  165. ↑ שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף נט; טוש"ע חו"מ עא יח. ועי' באר הגולה שם י.
  166. ↑ רשב"א שם; טוש"ע שם.
  167. ↑ רמב"ן בס' הזכות כתובות פו ב (מח א), ותרומות שער כא ח"ה ס"ג, בשמו; טור חו"מ קו ב; שו"ע שם עא כ: יש אומרים וכו'.
  168. ↑ סמ"ע שם ס"ק לח.
  169. ↑ שם.
  170. ↑ רא"ש כתובות פ"ט סי' כח ובתשו' הרא"ש כלל עג סי' ג, והו"ד בטור חו"מ קו; תשו' הרשב"א ח"א סי' אלף א, הו"ד בב"י שם; ש"ך שם סי' עא ס"ק מד. ועי' תומים שם ס"ק יד.
  171. ↑ רמב"ן שם: שרצה ליזוק בנכסיו; שו"ע שם כ.
  172. ↑ עי' ש"ך חו"מ עא ס"ק נב ובהגר"א שם ס"ק נד שכן הגי'.
  173. ↑ תשו' הרא"ש כלל סח סי' ו; טוש"ע חו"מ עא כג.
  174. ↑ ש"ך שם ס"ק נג.
  175. ↑ ש"ך שם. ועי' תומים שם ס"ק יז.
  176. ↑ תשו' ראנ"ח ח"ב סי' כא, הו"ד בש"ך שם ס"ק נד. ועי' נתה"מ שם ביאורים ס"ק כד.
  177. ↑ ש"ך שם ס"ק נד (על דברי הראנ"ח: ואינו מוכרח וכו'). ועי' תומים שם.
  178. ↑ נתה"מ שם ביאורים ס"ק כד ד"ה לכן נראה וכו', בד' הש"ך.
  179. ↑ ש"ך שם ס"ק נה.
  180. ↑ נתה"מ, ששטר של שותפים נקנה במסירה בלא כתיבה.
  181. ↑ סמ"ע סי' עא ס"ק מו, בד' השו"ע שם כג. ועי"ש שנפק"מ למקרה שנכסיו של הלווה בינונית ושל המקבל זיבורית, וכן כשאחד מהם קשה להוציא מידו.
  182. ↑ ש"ך שם ס"ק נה.
  183. ↑ רי"ף כתובות פו ב (מז א); רמב"ם מלוה פט"ו ה"ו; רא"ש כתובות פ"ט סי' כא ור"ן שם בשם רב האי גאון; טוש"ע חו"מ עא כא.
  184. ↑ רי"ף כתובות פו ב (מז א); רא"ש כתובות פ"ט ה"ו; סמ"ע סי' עא ס"ק לט.
  185. ↑ עי' ציון 167.
  186. ↑ ט"ז שם. ועי' נתה"מ שם ביאורים ס"ק כב שכ' שתי' זה דחוק.
  187. ↑ נתה"מ שם, ועי' ציון 57.
  188. ↑ רי"ף כתובות פו ב (מז א); טור חו"מ סי' עא; סמ"ע שם ס"ק לט. ועי' ש"ך שם ס"ק מה, שכיון שהמלוה מוציא שטר ובשטר כתוב נאמנות, לא מועיל מה שהלווה מוחזק בממון.
  189. ↑ עי' ציון 187.
  190. ↑ נתה"מ שם ביאורים ס"ק א. ועי"ש ס"ק כב בטעם שבנאמנות כשטוען שהיה פרעון משביע היסת ואילו בנאמן עלי אבא אינו יכול להשביע.
  191. ↑ רמב"ם מלוה פט"ו; שו"ע חו"מ עא כא.
  192. ↑ מ"מ שם; סמ"ע שם ס"ק מב.
  193. ↑ ע"ע מודה במקצת.
  194. ↑ גדו"ת שער כז ח"א סעיף ד; ב"ח שם; ש"ך שם ס"ק מט.
  195. ↑ נתה"מ שם ביאורים ס"ק כב. בטעם שלדעתו מ"מ חייב שבועת היסת, עי' ציון 190, שהוא משום שיש למלוה מיגו, אבל לענין חיוב בשבועת התורה, אין המיגו מועיל.
  196. ↑ רמב"ם מלוה פט"ו ה"ו; שו"ע חו"מ עא כאץ
  197. ↑ רמב"ם מלוה פט"ו ה"ו; שו"ע חו"מ עא כא.
  198. ↑ מ"מ שם.
  199. ↑ נתה"מ סי' עא ביאורים ס"ק כב.
  200. ↑ התרומות שער כז סי' ה; טור חו"מ עא; ה"מ מלוה פט"ו ה"ו; שו"ע שם כב.
  201. ↑ עי' לעיל ציון 189.
  202. ↑ נתה"מ שם ביאורים ס"ק כב.
  203. ↑ רמב"ם מלוה פט"ו ה"ו ותרומות שער כז ס"ג וטור חו"מ עא ומ"מ שם, בדעתו; שו"ע שם כא, בסתם. ועי' ש"ך שם ס"ק מז.
  204. ↑ מ"מ שם.
  205. ↑ תרומות שם; טור שם; מ"מ שו"ע שם כב בשם יש מי שאומר הא'.
  206. ↑ תשו' הרא"ש כלל סז סי' ב; שו"ע שם כב.
  207. ↑ התרומות שער כז סי' ה; טור שם.
  208. ↑ סמ"ע ס"ק מד וש"ך ס"ק מז, בד' הרא"ש כתובות פ"ט סי' כא, והשו"ע שם כב בדעה ב', שאף לאחר זמן הפרעון אין הנאמנות מועילה ליורשים.
  209. ↑ לבוש להלן.
  210. ↑ לבוש העיר שושן סי' עא סעיף כב, בד' השו"ע שם כא וכב בשם ויש מי שאומר הב', וקצוה"ח שם ס"ק י, בד' הרא"ש שם.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:נאמנות&oldid=160678"