אנציקלופדיה תלמודית:מת

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:01, 19 בדצמבר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">הגדרת הערך - מיתת אדם, וההתנהגות עם המת.</span> <span dir="rtl">הערך עוסק במיתת האדם, ובדינ...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - מיתת אדם, וההתנהגות עם המת.

הערך עוסק במיתת האדם, ובדיני גופת המת[1]. על הוצאת המת לקבורה, סדר הולכתו והלויתו ודיני ומנהגי הקבורה, ע"ע לוית המת וע' קבורה; על דינים ומנהגים הנוהגים במת משום כבודו, ע"ע כבוד המת; על אסור הלנת-המת*, ע"ע הלנת המת; על דינים המוטלים על אדם שמת לו מת, ע"ע אבל וע' אנינות; על דיני הקבר* ובית-הקברות* עי' ערכיהם; על טמאת-כהנים* לצורך קבורה ע"ע טמאת כהנים.

גדריו וטבעו

קביעת מוות

אף על פי שהיו רופאים שסברו שאין סימן מובהק למָוֶת אלא בעיכול הבשר, שאז ניכרים על הבשר כתמים שחורים וירוקים, וזה בדרך כלל כמה שעות או ימים אחר המיתה[2], כתבו אחרונים שלענין הלכה קובעים את המות על פי סימנים מוקדמים יותר – עי' עליהם להלן - מיד לאחר המיתה[3].

הדרכים לקביעת רגע המות, כתבו אחרונים שהם נמסרו בהלכה למשה מסיני, או שהועברו במסורת מבעלי טבעיים הראשונים, או שחז"ל סמכו על הדרשה מן הכתוב: נשמת רוח חיים באפיו[4], שהחיים תלויים בנשימת האף, והעדר נשימה הוא סימן למיתה[5].

אף מי שנקבע, על פי הדרכים שנמסרו מחז"ל, שהוא מת, כתבו אחרונים שיתכן מקרה מהמקרים הרחוקים, אחד לאלף שנים, שיקום ויחיה, אלא שדבר זה אינו נחשב אפילו מיעוט שבמיעוט, ולפיכך אין חוששים לו[6]. וכתבו אחרונים שזה הטעם למה שאמרו במסכת שמחות שיוצאים לבית-הקברות* ופוקדים על המתים עד שלשה ימים ואין חוששים משום דרכי-האמורי*[7], שאין הכוונה שצריך לצאת ולפקוד על המתים, שהרי הפקידה הזו לא תועיל להצילו אם נתעלף ולא מת, שאין מעמידים שומרים שם ואין עומדים עמו ועוסקים ברפואות, אלא הכוונה שמותר לעשות כן, שאף על פי שהיה ראוי לאסור משום איסור דרכי-האמורי – שאסור לעשות דברים משונים ותמוהים, שהם כחוק שאין לו טעם[8] - מכל מקום מאחר ויתכן מקרה שיחיה, אפילו הוא דבר רחוק ומוקצה מן הדעת, שוב אינו חוק אמוריים[9].

קושי בהבחנת רגע המוות

רגע המיתה, כתבו אחרונים שאינו ניכר להמונים, לפי שלפעמים כבר כמה שעות או ימים קודם המיתה בטלים ההרגשים והחושים, והאדם מוטל כאבן דומם בעילוף הסמוך למיתה, ונראה כמת, ועדיין חי הוא, ורק המבינים והמתעסקים במתים מבחינים שיש בו עדיין הרגש כל שהוא בנשימה ודפיקה ידועה, והם לבדם יודעים להבחין בביטול ההרגש הקל ההוא, שהוא רגע יציאת הנשמה[10]. וכתבו שמטעם זה תקנו חכמים שאדם טמא, המטמא במשא*, שמת, מטמא כלים אף לאחר מותו כבחייו, עד שימוק הבשר, שמא נתעלף ולא מת[11], שאף על פי שהבקיאים יודעים להכיר בין מי שנתעלף לבין מת, בני הבית ההמוניים אינם מבדילים, ועלולים לטעות[12].

הפסקת נשימה ודופק

מי שמוטל כאבן דומם, וגם פסקו בו הנשימה והדופק, ודאי שהוא מת[13], לפיכך מי שנפלה עליו מפולת בשבת*, כשבדקו ומצאו שאין חיות בלבו ובחוטמו אין מפקחים עליו את הגל, לפי שהוא ודאי מת[14] - והרי אסור לפקח את הגל בשבת שלא לצורך פיקוח-נפש*[15] - וכן מי שפסקו בו הנשימה והדופק קוברים אותו, ואין ממתינים לסימני מיתה נוספים, משום איסור הלנת-המת[16].

הפסקת נשימה

מי שמוטל כאבן דומם, כמת, וגם אינו נושם, אבל אין ידוע אם לבו דופק או לא, בברייתא ובגמרא אמרו שודאי שהוא מת, לפי שעיקר החיות הוא בנשימה, שנאמר: כל אשר נשמת רוח חיים באפיו[17], לפיכך מי שנפלה עליו מפולת בשבת*, כשאין חיות בחוטמו, אין מפקחים עליו את הגל כדי לבדוק בלבו, לפי שהוא ודאי מת[18], והרי אסור לפקח את הגל בשבת שלא לצורך פיקוח-נפש*[19]. וכן כתבו אחרונים להלכה שסימן המיתה המובהק הוא הפסקת הנשימה[20].

מי שמוטל כמת, ונפסקה נשימתו באופן בלתי הפיך מחמת שמרכז הנשימה שבגזע המח נפגע ומת, אבל לבו עדיין דופק – ובאמצעים מלאכותיים ניתן להאריך מצב זה זמן רב – יש אחרונים שסוברים שדינו כמת[21], ויש חולקים וסוברים שדינו כחי, שלא אמרו שמי שאינו נושם ודאי הוא מת[22], אלא כשאין ידוע אם לבו דופק או לא, אבל כל שידוע שלבו דופק, ודאי שהוא נחשב חי[23].

הפסקת דופק

מי שהוא דומה למת, שאינו מזיז את איבריו, ובדקו בליבו וראו שאינו דופק, ולא בדקו באפו אם יש בו נשימה, נחלקו תנאים: יש סוברים שדי בבדיקה שבלב, והוא נחשב מת, לפיכך מי שנפלה עליו מפולת בשבת* - שאסור לפקח מעליו את הגל שלא לצורך פיקוח-נפש*[24] - לאחר שראו שאין חיות בלבו, שוב אין ממשיכים לפקח את הגל כדי לבדוק בחוטמו, ויש חולקים וסוברים שאין די בבדיקה שבלבו, וצריך לבדוק דוקא בחוטמו כדי לדעת אם הוא חי, לפיכך בשבת מפקחים את הגל עד שמגיעים לבדוק בחוטמו[25], וכן הלכה[26].

מי שנפצע גופו

אדם נחשב חי אפילו כשהוא פצוע, ואין לו סיכוי לחיות, כגון שהוא מגויד[27] או צלוב[28] או גוסס*[29], ואפילו נשחטו בו שני הסימנים[30]. וע"ע גוסס.

פעמים שאדם חשוב כמת, אף על פי שעודנו חי[31], ואפילו כשהוא מפרכס[32], והיינו כשנשברה מפרקתו ורוב בשרה עמה[33], או שנקרע כדג מגבו[34], או שהותז ראשו[35], או שנחלק לשני חלקים בבטנו[36].

על בהמה שניטל הירך והחלל שלה, שנחשבת נבלה* ע"ע נבלה.

המתנה מעט אחר סימני המות

אחר קביעת המוות על פי הסימנים, עדיין אין נוגעים במת מיד, אלא ממתינים מעט, שמא נתעלף ולא מת, ודינו כגוסס*, שהנגיעה בו מקרבת את מיתתו[37]. וכתבו אחרונים שמנהג הוא להשהותו כעשרים רגע ועד חצי שעה[38].

פקידה על המת

יוצאים לבית הקברות ופוקדים על המת שלשה ימים, שמא הוא עדיין חי, ואין חוששים משום דרכי-האמורי*[39]. וכתבו אחרונים שזה דוקא כשמניחים את המת בכוך, שאפשר לגלותו ולראותו[40].

עובר שאמו מתה

אשה מעוברת שמתה – מיתת עצמה, ולא שנהרגה[41] - לעולם עוברה מת לפניה, לפי שמאחר וחיותו קטנה, הטיפה של מלאך המות עולה בו ומחתכת את סימניו תחילה, לפני אמו, ואף על פי שהוא מפרכס אחר מות אמו, אין זה אלא כזנב הלטאה המפרכסת לאחר מותה, ואינו סימן חיות[42], לפיכך לעולם העובר* אינו יורש את אמו להוריש לאחיו מן האב, לפי שתמיד הוא מת לפני אמו[43]. ויש ראשונים שסוברים שאף על פי שבדרך כלל העובר מת לפני האם, יתכן שתמות היא לפניו, ולדעתם מטעם זה אמר רב נחמן בשם שמואל שהאשה שישבה על המשבר ומתה בשבת*, מביאים סכין אפילו דרך רשות-הרבים*, ומקרעים את כריסה ומוציאים את הולד, משום ספק פיקוח-נפש*[44], לפי שיתכן שיקרה שאחר שהאם מתה הולד עדיין חי[45]. על פרטי הדין ע"ע עובר וע' פקוח נפש.

ישבה על המשבר ומתה, יש ראשונים שכתבו שיתכן שהיא מתה לפני עוברה, ולדעתם זה הטעם למה שאמר רב נחמן בשם שמואל שהאשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאים סכין אפילו דרך רשות-הרבים, ומקרעים את כריסה ומוציאים את הולד, לפי שהוא ספק פיקוח נפש, שמא הולד עדיין חי[46], שמאחר והיא כבר ישבה על המשבר, יתכן שהולד חי אחר מותה[47]. על פרטי הדין ע"ע עובר וע' פקוח נפש.

אשה מעוברת שלא מתה מיתת עצמה, אלא נהרגה, מאחר ומיתתה אינה על ידי טיפה של מלאך המות, יתכן שהיא מתה תחילה ואחר כך מת עוברה[48], לפיכך אשה מעוברת היוצאה ליהרג, אין הורגים אותה סתם, שמא תמות היא תחילה, ושמא תבא לידי ניוול – שאם יהא חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו, וניוול הוא[49] - אלא מכים אותה כנגד בית ההריון, כדי שימות הולד תחילה[50]. על פרטי הדין ע"ע כבוד המת וע' מיתות בית דין וע' עובר.

חפשי מן המצוות

כיון שמת אדם נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות, שנאמר: במתים חפשי[51], לפיכך תכריכים* של מת אין בהם משום כלאים*[52], שהרי המצוות אינן נוהגות במת[53].

ויש ראשונים שסוברים שמחלוקת אמוראים היא במתים, אם החיים מצווים למנעם מעבירה: רב מני בשם רבי ינאי סובר שמצוות אינן בטלות לעתיד לבא, כלומר שהחיים מצווים על המתים למנעם מעבירה[54], לפיכך לדעתו אסור לקבור את המתים בתכריכים שיש בהם כלאים, ולא התירו אלא לספדם בהם[55], לפי שאז התכריכים אינם דרך לבישה והעלאה אלא דרך כבוד[56], ורבי יוחנן סובר שמצוות בטלות לעתיד לבא, כלומר שאף החיים אינם מצווים למנוע את המתים מעברה[57], לפיכך מותר אף לקבור מתים בתכריכים שיש בהם כלאים[58].

אחר תחית-המתים, יש ראשונים שכתבו שמחלוקת אמוראים היא אם המתים יהיו חייבים במצוות, שרב מני בשם רבי ינאי סובר שמצוות אינן בטלות לעתיד לבא, כלומר שאחר תחית המתים המתים יהיו חייבים במצוות[59], לפיכך לדעתו אסור לקבור מת בתכריכים שיש בהם כלאים, לפי שהוא עתיד לקום בהם לתחית המתים ולעבור על איסור, ולא התירו אלא לספדם בהם[60], ורבי יוחנן סובר שמצוות בטלות לעתיד לבא, כלומר שאחר תחית המתים המתים יהיו פטורים מן המצוות[61], לפיכך מותר אף לקבור מתים בתכריכים שיש בהם כלאים[62].

על פרטים נוספים בדין תכריכים שיש בהם כלאים ע"ע כלאי בגדים[63] וע' תכריכים.

ידיעה

המתים, נחלקו תנאים ואמוראים אם הם יודעים מהנעשה בעולם: א) רבי חייא סבר שהם יודעים, ולפיכך אמר לרבי יונתן בבית-הקברות, שיגביה את הציצית* שלו, כדי שלא תיגרר על הקברים, כדי שלא יאמרו המתים: למחר הם באים אצלנו ועכשיו הם מחרפים אותנו[64]. ב) ואחד מבני רבי חייא אמר שהמת אינו יודע מהצער של אחרים בעולם הזה, שנאמר: יכבדו בניו ולא ידע[65], אבל מהצער של גופו בקבר הוא יודע, וזהו שנאמר: אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל[66], וזהו שאמר רבי יצחק שקשה רמה למת כמחט בבשר החי[67].

ורבי יונתן בתחלה סבר שהמתים אינם יודעים כל כך מהנעשה בעולם, ואינם יודעים כשהציצית מושלכת על קברם, שנאמר: והמתים אינם יודעים מאומה[68], ולבסוף חזר בו וסבר שהמתים יודעים מהנעשה בעולם[69].

בדעת רבי יצחק, שאמר שכל המספר אחר המת בגנותו, כאילו מספר אחר האבן[70], לשון אחד בגמרא סובר שהמתים אינם יודעים מה שמספרים עליהם, ולשון אחר סובר שהם יודעים, אלא שלא אכפת להם[71]. וע"ע לשון הרע[72].

אף לסוברים שהמתים אינם יודעים מהנעשה בעולם, פעמים שהם יודעים דברים האמורים בין החיים, על ידי שאדם שמת אחריהם הלך ואמר להם[73], וכן פעמים שהם יודעים על אדם שהוא גוסס, ועתיד למות למחר, משום שהמלאך הממונה על המתים מכריז על כך קודם מותו[74], וכן פעמים שהם יודעים מי חשוב בין החיים, לפי שמכריזים לפניו: פנו מקום[75].

דברים שאומרים בפני המת, רבי אבהו אמר שכל שאומרים עד שיסתם הגולל, הוא יודע[76]. ורבי חייא ורבי שמעון ברבי נחלקו, אחד אמר שהוא יודע בדברים שנאמרו עד שיסתם הגולל, שנאמר: וישב העפר על הארץ כשהיה וגו'[77], ואחד אמר שהוא יודע בדברים שנאמרו עד שיתעכל הבשר, שנאמר: אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל[78].

גדולת צדיקים במיתתם

צדיקים, אף במיתתם הם קרויים חיים[79], והם גדולים במיתתם יותר מבחייהם[80].

כפרה למתים

על כפרה למתים על חטאיהם, על ידי קרבן* או בדרך אחרת, ע"ע אין-כפרה-למתים.

כפרה על ידי המיתה

המיתה מכפרת עם התשובה אף על עבירות חמורות, שכן שנינו במי שיש בידו עוון חילול-השם*, שאין כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורים למרק, אלא כולם תולים, ומיתה ממרקת, שנאמר: ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון[81]. וע"ע חלול-השם וע' תשובה. וכן מי שחטא ומסתפק אם חטא, שדינו שצריך להביא אשם-תלוי*, אם מת קודם שהביא, מיתתו ממרקת את עוונו[82].

מי שנהרג על ידי בית-דין* מחמת רשעו, או שמת, ולא עשה תשובה, אביי סבר שאין לו כפרה[83], שכן שנינו שמומר שמת, אין בנו הכהן נטמא לו, שנאמר בטומאת כהנים: בעמיו[84], בעושה מעשה עמיו, וזה אינו נחשב עושה מעשה עמיו, הרי שמיתתו לא כיפרה עליו[85], ולדעתו מטעם זה, הרוגי-בית-דין*, אין קוברים אותם בקברות אבותיהם, לפי שלא היתה להם כפרה במיתתם[86]. ומכל מקום הרוגי-מלכות*, מאחר ונהרגו שלא בדין, יש להם כפרה, וזהו שנאמר: באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך וגו' נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ[87], חסידיך היינו חסידים ממש, ועבדיך היינו אותם שאינם חסידים, ונהרגו על ידי המלכות, שכיון שנהרגו הם נקראים עבדיך[88].

ויש אמוראים שסברו שהנהרג יש לו כפרה במיתתו[89], וכן רבא חילק בין מת לנהרג, שכשמת כדרכו מתוך רשעו אין לו כפרה, אבל הנהרג על ידי בית-דין מתוך רשעו, מאחר ומת שלא כדרכו, יש לו כפרה[90], שנאמר: באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך וגו' נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ[91], חסידיך היינו חסידים ממש, ועבדיך היינו אותם שהיו חייבים מיתה, וכיון שנהרגו, הם נקראים עבדיך[92]. ומכל מקום אף מי שנהרג, כפרתו אינה אלא לאחר קבורה ועיכול הבשר[93] - ורב אשי אמר מעת שהיה לו צער של חיבוט הקבר קצת[94] - ומטעם זה הרוגי-בית-דין*, אין קוברים אותם בקברות אבותיהם[95], לפי שקודם הקבורה עדיין לא היתה להם כפרה[96], וכן מטעם זה על הרוגי-בית-דין* אין מתאבלים עליהם[97], אפילו לאחר הקבורה, לפי שעד עיכול הבשר, או עד חיבוט הקבר, אין להם כפרה[98].

מיתה בלא חטא

אם יש מיתה בלא חטא, נחלקו תנאים ואמוראים: א) רב אמי אמר שאין מיתה בלא חטא, שנאמר: הנפש החֹטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה וגו'[99], ולדעתו אף משה ואהרן בחטאם מתו, שכן אמר רבי שמעון בן אלעזר, שמשה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר: יען לא האמנתם בי וגו'[100]. ב) ויש תנאים שסוברים שיש מיתה בלא חטא, שכן שנינו בברייתא, שמשה ואהרן, אף על פי שקיימו את כל התורה כולה, מתו, ועל זה נאמר: מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא וגו'[101], וכן שנינו בברייתא אחרת שארבעה מתו בעטיו של נחש - כלומר שלא היו ראוים למות, אלא שמתו משום שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדות אדם הראשון בגלל עצתו של הנחש - ואלו הם: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד[102].

על מיתה שהיא עונש בידי שמים ע"ע מיתה-בידי-שמים וע' כרת; על מיתת-בית-דין* ע"ע.

תחית המתים

על תחית-המתים* ע"ע.

על הברכות שמברכים בענין תחית-המתים* ע"ע בית-הקברות וע' ברכות-השחר וע' ברכת אבלים וע' גבורות וע' תחית המתים.

החשובים כמתים

ארבעה חשובים כמתים: עני, מצורע, סומא ומי שאין לו בנים[103], לפיכך צריך לבקש עליהם רחמים[104].

סימנים במיתה

בברייתא אמרו סימנים במיתת האדם: מת מתוך השחוק סימן יפה לו, מתוך הבכי סימן רע לו, פניו למעלה סימן יפה לו, פניו למטה סימן רע לו, פניו כלפי העם סימן יפה לו, כלפי הכותל סימן רע לו, פניו ירוקים סימן רע לו, פניו צהובים ואדומים סימן יפה לו, מת בערב שבת סימן יפה לו – שיכנס למנוחה מיד[105] - במוצאי שבת סימן רע לו, מת בערב יום הכפורים סימן רע לו, במוצאי יום הכפורים סימן יפה לו – שנמחלו עוונותיו[106] - מת מחולי מעיים סימן יפה לו, מפני שרובם של צדיקים, מיתתם בחולי מעיים[107].

סימן יפה למת שנפרעים ממנו בעולם הזה לאחר מיתה[108], שיש לו כפרה בכך[109], לפיכך מת שלא נספד ולא נקבר, או שחיה גוררתו, או שגשמים מזלפים על מיטתו, זהו סימן יפה למת[110].

דרכי המיתה

תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם, שנאמר: למות תוצאות[111], תוצאות בגימטריה תשע מאות ושלש, הקשה שבמיתות היא באסכרא, והנוחה שבכולן היא בנשיקה[112]. וששה הם שלא שלט בהם מלאך המות[113], אלא מתו בנשיקה על פי שכינה[114], ואלו הם: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ומרים[115].

שלשה מתים כשהם מספרים, כלומר שאפילו שיש בהם חיות הרבה, שעדיין הם מדברים, פתאום הם מתים, ואלו הם: חולי מעיים, וחיה, והדרוקן, שהוא חולי הפה, לפיכך אפילו כשיש בהם חיות הרבה, מזמנים להם תכריכים[116].

טבעי המת

בשעת פטירתו של אדם, מלאך המות זורק טיפה של מרה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, וממנה פניו מוריקות[117], לפיכך הרוצה שלא יסריח מתו, יהפכנו על פניו[118].

לאחר שלשה ימים כריסו של המת נבקעת ונופלת לו על פניו[119].

המת ממהר להסריח מחמת חום, לפיכך שומטים מתחתיו את הכר ומטילים אותו על החול, כדי שלא יתחמם[120], וכן מביאים כלי מיקר וכלי מתכות, שהם מצננים, ומניחים על כריסו, כדי שלא תפוח[121]. אם מותר לעשות כן בשבת ע"ע מוקצה; אם מותר לעשות כן לגוסס*, ע"ע גוסס.

שבעה לא שלט בהם רמה ותולעה, ואלו הם: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים, ובנימין בן יעקב, ויש אומרים שאף דוד[122].

המת, אין יראתו מוטלת על הבריות, ולכן צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים[123]. על המשמר את המת, שהוא פטור ממצוות מדין העוסק-במצוה פטור מן המצוה, ע"ע עוסק במצוה.

על סימני גדלות של אדם, אם הם עשויים להשתנות אחר מיתה, ע"ע גדול[124].

על הרקבון של העצמות בקבר ע"ע עצמות[125]; על העצם שאינה נרקבת, ע"ע מוצאי-שבת[126].

כבודו והטיפול בו

עמידה עליו בשעת יציאת נשמה

כיון שנטה אדם למות אין רשאים להיפרד ממנו, כדי שלא תצא נפשו כשהוא יחידי[127], וימות בעגמת נפש, מפני שהנפש משתוממת בשעה שהיא יוצאה מן הגוף, ועוד שמא יקשיחו אבריו ויבא לידי גנות[128], ויש שכתבו טעם לחבב מצות עמידה על המת בשעת יציאת נשמה, מהכתוב: ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו[129], מה טעם יחי עוד לנצח ולא יראה השחת, כי יראה חכמים ימותו[130].

הלנתו

כל המלין את מתו בלא קבורה* עובר בלא תעשה[131], שנאמר בהרוגי בית דין הנתלים[132]: לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא[133], ולמדים מזה אף לשאר המלין את מתו[134]. על פרטי הדרשה, ועל גדר ההלנה, ואופנים שמותר להלין, ושאר פרטי ודיני הלנת-המת* ע"ע הלנת המת.

קבורתו וההכנה לקבורה

מצוה לקבור את המת[135], והקבורה היא בכלל גמילות-חסדים*[136] והליכה בדרכי' ה'[137], ואהבת-ישראל*[138] שאדם מצווה בהם[139]. על מקור המצוה, אם היא מן התורה או מדרבנן, ועל טעמה, ועל החייבים בה, ועל המקומות שקוברים בהם ושאין קוברים בהם, וכל דיני ומנהגי הקבורה, ע"ע קבורה; על פרטי ודיני הקבר* ע"ע קבורה וע' קבר.

מנהג ישראל שקודם הקבורה מעצמים את עיניו של המת, ואם פיו נפתח קושרים את לחייו, ומדיחים אותו, ופוקקים את נקביו, וסכים אותו במיני בשמים, וגוזזים את שערו[140]. על האיסור לעשות דברים אלו בגוסס* ע"ע; על פרטים נוספים במנהגים אלו, ועל הלכות ומנהגים נוספים בטיפול במת, בטהרתו, ובהכנתו לקבורה ע"ע קבורה.

על בית-הקברות* והלכותיו ע"ע בית הקברות.

על דיני קבורת הרוגי מלחמה ע"ע מלחמה; על דיני קבורת הנרצחים על ידי גוים ע"ע קבורה.

פטור משאר מצוות

על העוסק בקבורת המת ובהכנה אליה, שהוא פטור מכל המצוות משום שהעוסק-במצוה* פטור מן המצוה[141], ע"ע עוסק במצוה.

איסור מלאכה

על עיר שיש מת בתוכה, שכל בני העיר אסורים בעשית מלאכה עד שיקבר[142], ועל אופנים שהם מותרים במלאכה, ע"ע קבורה.

אנינות

על מי שמתו מוטל לפניו, שיש עליו דינים מיוחדים, שהוא פטור מכל המצוות[143], ואסור לאכול בשר ולשתות יין[144], ועוד, ע"ע אנינות[145].

פינויו

על איסור פינוי-מתים*, ועל האופנים שמותר לפנותם, ועל פינוי התפוסה עם המת, ע"ע פנוי מתים.

תכריכים

על הלבשת המת בתכריכים*, ועל פרטיהם ודיניהם, ע"ע תכריכים.

קבורת רשעים

על רשעים שונים, אם צריך להתעסק בקבורתם ובכבודם לאחר מותם, וכיצד מתעסקים בהם, ע"ע חרם[146] וע' מאבד-עצמו-לדעת[147] וע' מנודה וע' רשע.

כבודו ואיסור ניוולו ובזיונו

על המצוה להזהר בכבוד-המת*, ודברים שעושים לכבודו, ועל האיסור לנוול את המת ולבזותו, ודין נתיחת מתים, והדין כשהוא לצורך, ע"ע כבוד המת.

על הדין שאין משהים מיטת אשה ברחוב מפני הכבוד[148], ע"ע הספד[149].

לועג לרש

על האיסור לקיים מצוות בסמיכות למת, והחיוב לנהוג מצוות מסוימות בגופו של מת, כדי שלא ללעוג למת על כך שאינו חייב במצוות או אינו יכול לקיימן, ע"ע לועג לרש.

שמירתו

משמרים את המת[150], והמשמרו, על פי שאינו מתו, נחשב עוסק במצוה, ולפיכך הוא פטור מקריאת-שמע* ומן התפלה* ומן התפילין* ומכל מצוות האמורות בתורה, לפי שהעוסק-במצוה* פטור מן המצוה[151]. היו שנים, זה משמר וזה קורא קריאת-שמע*, ואחר כך זה משמר וזה קורא[152]. היו באים בספינה, נחלקו תנאים: בן עזאי אומר שמניחים את המת בזוית זו ומתפללים שניהם בזוית אחרת, לפי שאין חוששים לעכברים בספינה, ותנאים אחרים חולקים וסוברים שחוששים לעכברים אף בספינה, ולעולם אחד משמר ואחד קורא[153].

אמירת דברים בפניו

אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת[154], היינו הלכות הספד והוצאת המת וקבורה[155]. ונחלקו בגמרא: יש אומרים בשם רבי אבא בר כהנא שדוקא דברי תורה אין אומרים בפני המת כשאינם דבריו של מת, אבל שאר דברי העולם אומרים[156], ובדעתם כתבו ראשונים שהטעם שאין אומרים הוא משום "לועג-לרש*", שהכל חייבים לספר בדברי תורה, והמת דומם[157], וטעם זה אינו שייך אלא בדברי תורה[158]. ויש אומרים בשם רבי אבא בר כהנא שכל דבר שאינו דבריו של מת אין אומרים בפניו, בין דברי תורה ובין שאר דברי העולם[159], ובדעתם כתבו ראשונים שהטעם שאין אומרים הוא כדי שיהיו עסוקים בהספדו[160], או מפני שהמת יודע כל מה שאומרים לפניו עד שיסתם הגולל[161], ומצטער כששומע שמדברים שלא מצרכיו[162].

להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שדוקא דברי תורה אין אומרים בפני המת, אבל שאר דברי העולם אומרים[163].

יש מן הראשונים שכתבו שלדבר בדברי תורה לכבוד המת, כגון שבני ישיבה מדברים בדברי תורה לכבוד רבם, מותר אפילו בתוך ארבע אמות של המת[164].

לשון הרע

אם יש איסור לשון-הרע* בדיבור על מת ע"ע לשון הרע[165].

מת מצוה

על מת-מצוה*, שנאמרו דינים מיוחדים בטיפול בו ובקבורתו, והותרה בו טומאת כהנים ונזירים באופנים מסוימים, ע"ע מת מצוה.

אבלות, זכרון ועילוי נשמה

קריעה

על מצות קריעה* על המת ע"ע קריעה.

צדוק הדין

על אמירת צדוק-הדין* ע"ע צדוק הדין.

הספד

על המצוה להספיד את המת, ופרטי ודיני ההספד*, ע"ע הספד.

הבראה

על סעודת הבראה* שעושים לאבל, שאסור לו לאכול משלו ביום הראשון של האבלות, ע"ע הבראה.

אנינת ואבלות

על דיני אנינות ע"ע אנינות; על מצות אבלות*, פרטיה ודיניה, והדין שלא להתקשות על המת יותר מדי, ע"ע אבלות.

שריפה ועיקור

על שריפת בגדים ועיקור בהמות על המלכים והנשיאים שמתו ע"ע מלך; אם אין בכך משום בל-תשחית* ע"ע בל תשחית[166]; אם אין בכך משום דרכי-האמורי* וחקות-הגוים* ע"ע דרכי האמורי[167] וע' חקות הגוים[168].

הזכרת נשמות

על הזכרת-נשמות* המתים, ועל תפילה עליהם על ידי החיים ע"ע הזכרת נשמות.

גדידה ושריטה

על איסור גדידה-ושריטה* מתוך צער אבלות על מת ע"ע גדידה ושריטה.

קרחה

על איסור קרחה* על מת ע"ע קרחה.

אדם בהול על מתו

על דברים שהקלו או שהחמירו בהם בענין מת משום שאדם-בהול-על-מתו*, ויש חשש שיעבור על איסור מחמת בהלתו, ע"ע אדם בהול על מתו.

יום שמת בו אביו ואמו

על יום-שמת-בו-אביו-ואמו*, שנוהגים בו מנהגים מיוחדים אבלות וזכרון, ע"ע יום שמת בו אביו ואמו.

זיכוי על ידי החיים

מעשים טובים של החיים, יש שהם מזכים את המתים, וכן אמרו במדרש על הכתוב: כפר לעמך ישראל אשר פדית[169], כפר לעמך ישראל, אלו החיים, אשר פדית, אלו המתים, מכאן שהחיים פודים את המתים, לכן נוהגים להזכיר את המתים בשבת וביום הכפורים, ולפסוק עליהם צדקה[170]. ויש שלמדו מהכתוב הזה שמעשי הבנים מועילים לאבותיהם שמתו, שכשהאב נתן בנו ללמוד תורה ומעשים טובים, אף על פי שהאב בעצמו חטא, הואיל ועל ידו זכה הבן, הבן מזכה את אביו, וכן אם האבות צוו לבנים לעשות דברים לאחר מותם, הרי כשעשו הבנים, כאילו עשו האבות[171].

על מעשים מיוחדים שעושים לעילוי נשמת המתים, כגון אמירת קדיש*, תפילה כשליח-צבור*, לימוד משנה*, עליה לקריאת-התורה*, עי' בערכים המיוחדים להם.

טומאתו

טומאת מת

המת מטמא טומאה חמורה, ויש דרכי טהרה מיוחדים לנטמא בטומאת מת. על דיני טמאת-מת* ע"ע טמא-מת וע' טמאת-מת וע' טמאת-שבעה; על טומאת המת עצמו ע"ע אבי-אבות-הטומאה; על טהרה מטומאת מת ע"ע הזאה (לטהרה) וע' מי חטאת וע' פרה אדומה.

על אישים שיש עליהם דינים מיוחדים בענין טומאת מת ע"ע טמאת-כהנים וע' מת-מצוה וע' נזירות; על הדינים במקדש וקדשיו שבהם טמא מת חלוק משאר טמאים ע"ע טמא וע' טמאה-בצבור וע' טמאת-מקדש-וקדשיו וע' פסולי-עבודה וע' ציץ וע' קרבן-פסח.

הדרכים שבהם מטמא

המת מטמא במגע* ובמשא* ובאהל[172], על פרטי הדינים ודרכי הטומאה ע"ע טמאת-מת, וע"ע אהל-המת וע' טמאת-אהל וע' טמאת-אהלים וע' מגע וע' משא.

יש מן המטמאים טומאת מת שאינם מטמאים בכל הדרכים, אלא מטמאים במגע ובמשא ולא באהל, או במגע ובאהל ולא במשא, או במשא ובאהל ולא במגע, עי' על כך בע' אבי-אבות-הטמאה.

על ארבע אמותיו של מת, שגזרו בהם טומאה, ע"ע ארבע-אמות וע' טמאת-מת.

על דין "חרב הרי הוא כחלל" ע"ע אבי-אבות-הטומאה וע' טמא-מת וע' טמאת-מת.

המטמאים טומאת מת

לא מת שלם בלבד מטמא טמאת מת, אלא אף כזית מבשרו מטמא כמת שלם[173], וכן חלקים שונים מן המת, ודברים הפורשים ממנו, מטמאים אף הם, עליהם ועל שיעוריהם עי' בערכים המיוחדים להם: גולגולת; דם-המת; דם-תבוסה; נצל; עור; עצמות; צפרנים; רקב; שדרה; שיניים; שער.

על גוי*, נפל*, עבד* ועובר*, אם הם מטמאים טומאת מת, עי' ערכיהם וע' טמאה.

על הקבר* וחלקיו, שהם מטמאים טומאת מת, ע"ע ארון-המת וע' גולל-ודופק וע' עפר-קברות וע' קבר.

על מקומות שמטמאים מחשש שיש בהם מת ע"ע ארץ-העמים וע' בית-הפרס וע' מדורות-הגוים.

על אופנים שונים שבהם המת אינו מטמא, כגון מת שנתבלבלה צורתו, או שנשרף, או שקם לתחיה, או בשר המת שיבש, ע"ע טמאת-מת.

אבר מן המת

אבר מן המת שיש עליו בשר כראוי - היינו שיש בו כדי להעלות ארוכה אם היה מחובר לאדם חי[174] - מטמא באהל – ובמגע ובמשא[175] - כמת שלם[176], שנאמר: וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת וגו'[177], ודרשו: או במת, זה אבר הנחלל מן המת[178]. ורבי אליעזר חולק וסובר שאבר מן המת אינו מטמא[179]. הלכה שאבר מן המת מטמא[180].

ואבר מן המת שחסר בשרו, ואין עליו בשר כראוי, באהל אינו מטמא, אבל מטמא במגע ובמשא[181]. ויש ראשונים שכתבו שלענין מגע ומשא מחלוקת אמוראים היא אם מטמא: רבי יוחנן סובר שאינו מטמא[182], וריש לקיש סובר שמטמא, שלדעתו זהו ששנינו בברייתא על הכתוב בטומאת מגע: הנוגע בעצם או בחלל או במת וגו'[183], או במת, זה אבר הנחלל מן המת[184], שהכוונה לאבר שאין עליו בשר כראוי, שאף על פי שאינו מטמא באהל, הוא מטמא במגע ובמשא[185].

על הגדרת אבר ע"ע אברים.

אבר מן החי

אף אבר מן החי, כשיש עליו בשר כראוי – היינו שיש בו כדי להעלות ארוכה[186] - מטמא במגע ובמשא ובאהל כמת שלם[187], שנאמר: וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת וגו'[188], ודרשו: על פני השדה, זה המאהיל וגו' בחלל, זה אבר מן החי ויש לו להעלות ארוכה[189].

ואבר מן החי שחסר בשרו, ואין עליו בשר בשר כראוי אינו מטמא באהל, אבל מטמא במגע ובמשא[190], שכן דרשו מהכתוב לענין טומאת מגע: הנוגע בעצם או בחלל וגו'[191], או בחלל, זה אבר החלל מן החי ואין בו להעלות ארוכה[192].

אבר מן החי שחסר מן העצם שלו אינו מטמא[193].

כזית בשר הפורש מאבר מן החי, רבי אליעזר מטמא[194], שהרי מצינו שאבר מן החי מטמא כמת שלם, מה המת, כזית בשר הפורש ממנו טמא[195], אף אבר מן החי כזית בשר הפורש ממנו יהיה טמא[196], ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים[197], וכן הלכה[198].

עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי, רבי נחוניא מטמא[199], שהרי מצינו שאבר מן החי הוא כמת שלם, מה המת, עצם כשעורה הפורש ממנו טמא[200], אף אבר מן החי, עצם כשעורה הפורש ממנו יהיה טמא[201], ורבי אליעזר ורבי יהושע מטהרים[202], וכן הלכה[203]. וע"ע עצמות.

על הגדרת אבר ע"ע אברים.

שיעור לטומאת אבר

האברים אין להם שיעור, ומטמאים אפילו כשאין בהם כזית[204].

אבר ובשר מדולדלים

האבר והבשר המדולדלים באדם, טהורים[205], אפילו כשאינם יכולים לחזור ולחיות[206]. מת האדם, הבשר טהור[207], והאבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן המת[208], לפי שמיתה עושה ניפול - כלומר שנחשב שהאבר נפל לפני מות האדם, וע"ע נבלה - לפיכך הוא אבר מן החי[209].

המטמאים שנחלקו

אבר מן החי שנחלק לשנים, תנא קמא מטהר[210], שלדעתו אבר אינו מטמא אלא כשהוא כברייתו, וכשנחלק אינו כברייתו[211], וכן הלכה[212], ורבי יוסי מטמא[213], במשא ובאהל, ולא במגע[214].

אבר שניטל חצאים, כלומר שכבר כשניטל מן האדם לא היה שלם, לדברי הכל הוא טהור[215].

כזית מן המת שנחלק לשנים טמא[216], במשא ובאהל, ולא במגע[217].

על עצם כשעורה שנחלק ורובע עצמות שנדקדקו, אם הם מטמאים, ע"ע עצמות.

על אבר או בשר או עצם שנחלקו וחברם אדם, ע"ע חבור[218].

צירוף

חלקי אברים משני מתים או משני חיים, רבי עקיבא סובר שהם מצטרפים לטומאת אבר, וחכמים סוברים שאינם מצטרפים[219], וכן הלכה[220].

כזית בשר משני מתים, וכזית נצל משני מתים, ומלא תרווד רקב משנים מתים, מצטרפים זה עם זה[221], וכן כחצי זית בשר המת וכחצי זית נצל מצטרפים זה עם זה, לפי ששיעוריהם שוים, אבל שאר הטומאות שבמת, מאחר ואין שיעוריהם שוים – ע"ע טומאת מת – אינם מצטרפים זה עם זה[222]. וע"ע נצל וע' רקב.

על כל המצטרפים לטומאה, אם צירופם מועיל אף לטומאת מגע או רק לטומאת משא ואהל, ע"ע חבור וע' מגע.

על צירוף עצמות ממת אחד או משני מתים ע"ע עצמות.

על צירוף דם ממת אחד או משני מתים ע"ע דם-המת.

על צירוף חלקים מן המת או מכמה מתים לענין טמאת-אהל ע"ע טמאת אהל.

עור

עור האדם מטמא כבשרו[223]. במקור הדין נחלקו בגמרא בדעת עולא: לשון אחד סובר בדעתו שהוא מן התורה[224], לפי שלדעתו עור אין גזעו מחליף[225] - וכל שאין גזעו מחליף הוא מטמא [226] - וכן דעת ראשונים להלכה[227]. ולשון אחד סובר בדעת עולא שאינו אלא גזירה מדרבנן, שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחים אבל מן התורה העור טהור[228], לפי שלדעתו גזעו מחליף[229], ואינו בכלל המת[230].

עור האדם שעיבדוהו, או שהלכו בו כדי עבודה, כלומר שדרסו עליו ברגלים, שהוא קצת עיבוד, עדיין הוא טמא[231], מדרבנן[232].

שיניים שער וצפרנים

כל שבמת מטמא חוץ מן השינים והשיער והצפרנים, ובשעת חיבורם הכל טמא[233]. בטעם שאינם טמאים כשאינם מחוברים אמרו שאינם דומים לעצם, מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף, אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף, יצאו השינים שלא נבראו עמו, יצאו שער וצפורן שאף על פי שנבראו עמו, גזעם מחליף[234].

על שיער העומד ליגלח וציפורן העומדת ליגזז, ע"ע כל-העומד.

בשבת ויום טוב

צרכיו בשבת

על הזזת אבר במת, שאסורה בשבת משום איסור מוקצה*, ע"ע מוקצה[235].

על אופנים שונים שהתירו טלטול מוקצה*, או איסור אחר, בשבת, משום כבוד המת, ע"ע כבוד הבריות[236] וע' כלי שמלאכתו לאיסור[237] וע' מוקצה[238].

על הצלת גופת מת מפני הדליקה בשבת ע"ע אדם בהול על מתו.

על הוצאת המת לקוברו בשבת, שנחשבת מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה*[239], ע"ע.

על החשכה על התחום לצרכי קבורת המת ע"ע אנינות[240] וע' תחומין.

גוזז

על הגוזז* שיער ממת בשבת*, אם עובר משום איסור גוזז, ע"ע גוזז[241].

אמירה לגוי בשבת

על אמירה-לנכרי* בשבת לצורך מת, ע"ע אמירה לנכרי שבות[242].

צרכיו ביום טוב

על עשיית צרכי המת ביום-טוב* וביום-טוב-שני*, עי' ערכיהם.

צרכיו בחול המועד

על עשיית צרכי המת בחול-המועד* ע"ע[243].

דיניו

איסור הנאה

מת אסור בהנאה[244], שנאמר במיתה: ותמת שם מרים[245], ובעגלה-ערופה* נאמר: וערפו שם את העגלה בנחל[246], ולמדים גזרה-שוה* "שם שם", מה עגלה ערופה אסורה בהנאה[247], אף מת אסור בהנאה[248].

על מת גוי*, אם הוא אסור בהנאה, ע"ע גוי[249].

על תכריכי המת, שאסורים אף הם בהנאה[250], ע"ע תכריכים, וע"ע הזמנה; על קבר המת, שאסור אף הוא בהנאה, ע"ע קבר; על הסוברים שאסור לתלות על המת דברים של אוכל נפש מפני שהם נאסרים בהנאה עמו ע"ע בזוי אוכלים[251].

שְעַר המת

שְעַר המת, בברייתא אחת שנינו, וכן סובר רב, שהוא אסור בהנאה, לפי שהוא כמת עצמו[252], ובברייתא אחרת שנינו, וכן סובר רב נחמן, שהשער מותר בהנאה[253], לפי שאינו בר מיתה, שהרי אינו עשוי להשתנות אחר מיתה[254]. להלכה יש ראשונים שכתבו שהשער מותר, לפי שאינו גופו[255], ויש סוברים שהוא אסור, לפי שהוא כגופו[256].

לסוברים ששיער המת אסור בהנאה, פאה נכרית שמחוברת לאשה שמתה, בסתם, אף היא אסורה בהנאה, לפי שהיא חשובה כגופה ונאסרת יחד עמה, אבל אם לפני מותה אמרה תנו את הפאה לבתי, היא מותרת בהנאה[257], לפי שגילתה בדעתה שאינה רוצה שהפאה תהיה כגופה להאסר עמה, והרי זה כאילו הסירה אותה מחיים[258]. וכן הדין בשאר נויי המת המחוברים בו, שבסתם הם נאסרים עמו, ואם אמר שיתנוהו לאחר, אינם נאסרים[259].

פאה נכרית או שאר נויי המת שאינם מחוברים במת בשעת מיתה, אינם נאסרים עמו[260].

עור המת

עור המת, יש ראשונים שכתבו שאינו בכלל בשר המת, שנאסר בהנאה, אלא הוא מותר בהנאה[261], לפי שכל איסור הנאה במת אינו נלמד אלא מעגלה ערופה[262], ועגלה ערופה בעצמה עורה מותר[263]. ויש ראשונים שחולקים וסוברים שהעור דינו כבשר, שהוא אסור בהנאה[264] מן התורה[265].

שפיכת מים שאובים שבשכונתו

מנהג לשפוך כל המים השאובים שבשכונת המת[266], לסימן שידעו הכל שיש בו מקרה מות, ולא יצטרך להודיע בפיו ויהיה מוציא דיבה, שעליו נאמר: מוציא דבה הוא כסיל[267], ויש שכתבו בטעם, שמלאך המות מפיל במים טיפת דם המות[268].

על מים-שלנו*, אם צריך לשפכם בשכונת המת, ע"ע מים-שלנו וע"ע שומר-פתאים-השם.

הסתכלות בפניו

הסתכלות בפני המת, היא אחד מהדברים הקשים ללימוד[269].

שהיה בעיר שקרובו נצלב בה

אשה שבעלה צלוב עמה בעיר, או איש שאשתו צלובה עמו בעיר, או אדם שאביו ואמו צלובין עמו בעיר, לא ישרה באותה העיר[270], לפי שהוא גורם לבזות המת, שאומרים שאותו האיש הצלוב אחיו של פלוני זה היה[271], ומכל מקום מותר לשרות באותה העיר אם היתה עיר גדולה כאנטוכיא[272], שבה אין אלו מכירים את אלו[273], ואף בה לא ישרה אלא בצד אחר[274]. ועד מתי הוא אסור לשרות בעיר, עד שיכלה הבשר ואין הצורה ניכרת בעצמות[275], שכיון שאין הצורה קיימת לא יזכרו לרעה עוד[276].

שאלת שלום כשהמת בעיר

בכפר קטן, כשהמת בעיר, אין שואלים שלום זה לזה, אבל בעיר גדולה שואלים בשלום[277].

על מלאכה כשיש מת בעיר ע"ע קבורה.

ברכה על נר ובשמים של מת

על נר של מתים ובשמים של מתים, אם מברכים עליהם ברכת-הנר* וברכת-הריח*, ע"ע ברכת הנר וע' ברכת הריח.

דורש אל המתים אוב וידעוני

על איסורי דורש-אל-המתים* ואוב* וידעוני*, שהם אופנים שונים של שאלת דברים מן המתים, עי' ערכיהם.

טומאת נדה זב וזבה ויולדת ומצורע

על נדה*, זב* וזבה* ויולדת* ומצורע* שמתו, שמדרבנן, אף לאחר מותם, עד שימוק הבשר, הם מטמאים את הטומאה שטמאו בחייהם[278], עי' ערכיהם; על גוי, שאף מדרבנן אינו מטמא לאחר מיתה[279], ע"ע זב[280].

על אשה שיצא ממנה דם משמתה, אם הוא מטמא במשהו כדם-נדה*, ע"ע דם-נדה[281]; על היושבת על המשבר ומתה ויצא ממנה רביעית דם, אם הדם מטמא באהל כדם המת, ע"ע דם תבוסה.

על איש ואשה טהורים שמתו, שתקנו בהם חכמים שיהיו כזב וכנדה לטמא בגדים שהיו עליהם סמוך למיתתם, וכן לטמא מדרס, כדי שלא לבייש את הזבים והנדות – שבגדיהם ומדרסם טמאים - ואם יש חולקים על תקנה זו, ע"ע הלבנת פנים[282] וע' מדרס[283].

משמש מתה

על ביאה* באשה מתה, אם היא נחשבת ביאה, ע"ע ביאה.

ירושה בקבר

על מת שיורש בקבר להוריש לקרובים אחרים ע"ע ירושה.

על חלוקת ארץ-ישראל* לשבטים, שיש סוברים שהחלוקה היתה לבאי הארץ, והם הורישו לאבותיהם שבקבר, ע"ע ארץ-ישראל[284].

כבוד ומורא אב ואם שמתו

על כבוד ומורא אב ואם שמתו ע"ע כבוד-אב-ואם[285] וע' מורא-אב-ואם[286].

מותר המתים או המת

מת שלא היו לו צרכי קבורה, וגבו לצרכו מעות או שאר דברים, והותירו, אם כשגבו גבו סתם ולא יחדו לזה המת, יעשו מהם צרכי שאר מתים[287]. גבו לצרכי מת מסוים והותירו, נחלקו תנאים: תנא קמא סובר שמותר המת ליורשיו, ורבי מאיר אומר שמותר המת יהא-מונח-עד-שיבא-אליהו*, ורבי נתן אומר שממותר המת בונים לו נפש על קברו[288]. הלכה שמותר המת ליורשיו[289]. על ביאור מחלוקת התנאים לסוברים שהזמנה* אוסרת ולסוברים שהזמנה אינה אוסרת, ע"ע הזמנה[290] וע' יורש (ב)[291] וע' יהא-מונח-עד-שיבא-אליהו[292].

על טובי-העיר*, שבכחם לשנות את המעות למה שיראה בעיניהם, ע"ע טובי העיר.

אדם

אם המת נקרא אדם ע"ע אדם[293].

סיכה בשמן המשחה

הסך מתים בשמן-המשחה* פטור[294], שנאמר: על בשר אדם לא ייסך[295], והמתים אינם נקראים אדם*[296].

צרכיו ממעשר שני

על איסור שימוש במעשר-שני* לצורך ארון* ותכריכים* למת, ולצורך אונן, והאיסור לסוך את המת בשמן* של מעשר-שני*, ע"ע מעשר שני, וע"ע ודוי מעשר[297].

עדות אשה

על עדות על בעל* שמת, כדי להתיר את אשתו להינשא, שיש בה דינים מיוחדים, ע"ע עדות-אשה.

ערכין ודמים

על ערכין* ודמים* של אדם מת, ועל מי שנדר ומת, ע"ע ערכין.

שמא מת ושמא ימות

על דינים שתלוים בחיים של אדם, ואין ידוע אם הוא חי או מת, אם חוששים שמא מת, או שמא ימות, ע"ע חיישינן-למיתה.

קיום דברי המת

על המצוה לקיים את דברי המת ע"ע מצוה-לקיים-דברי-המת.

חזקת מטלטלים

על מה שנמצא על המת, אם אומרים שחזקה שהוא שלו, כדרך שאומרים בחי, ע"ע חזקת מטלטלים[298].

זכין

על המזכה דבר למת ע"ע זכין[299].

תשובה על חטא שבין אדם לחבירו

על מי שצריך לבקש מחילה מאדם שחטא לו, ומת אותו שחטא לו, שצריך להעמיד על קברו עשרה בני אדם ולומר: חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני[300], ע"ע תשובה.

דרכי האמורי

על מנהגים מסויימים שנוהגים במת, כגון להתיר שערות לכלות ולגלות פני חתנים, ולתת דיו וקולמוס בצדו, ולתלות מפתחו ופנקסו בארונו, אם יש בהם משום דרכי-האמורי*, ע"ע דרכי האמורי.

הערות שוליים

  1. השם גופה מופיע בדה"י א י יב.
  2. עי' שו"ת חת"ס ח"ב סי' שלח, שהחכם רמ"ד טען כן בשם רופאי זמנו, והוכיח כן אף ממשנה נדה סט ב: מטמאים במשא עד שימוק הבשר, וגמ' שם: שמא יתעלפה, וכו הוכיח ממס' שמחות תחי' פ"ח: פוקדים על המתים וגו' ומעשה באחד וגו' וחיה עשרים וחמש שנים, שמוכח שחוששים שמא נראה כמת ולא מת, ומחמת כן רצה לאסור לקבור את המת עד להופעת סימני עיכול הבשר, ועי' חת"ס שם שדוחה דבריו, וכן מביא מאחרונים שדחו דבריו, ועי' ציון 10 ואילך, בבאור המשנה נדה שם לדעת החת"ס, וציון 6 ואילך, בבאור מס' שמחות שם לדעתו.
  3. שו"ת חת"ס שם. וע"ש שאסור להשהות את המת קודם הקבורה עד להופעת סימני עיכול הבשר, משום איסור הלנת המת, ע"ע. ועי' ציון 37 ואילך, על הדין להמתין זמן מועט לאחר קביעת המות, שמא אינה אלא התעלפות.
  4. בראשית ז כב.
  5. עי' ציון 17. שו"ת חת"ס ח"ב סי' שלח.
  6. שו"ת חת"ס ח"ב סי' שלח.
  7. מס' שמחות תחי' פ"ח כפי שהובאה בחת"ס שם, ולפנינו הגי': עד שלשים יום, ועי' ציון 39.
  8. ע"ע דרכי האמורי.
  9. שו"ת חת"ס שם.
  10. שו"ת חת"ס ח"ב סי' שלח. ועי' להלן על קביעת המות ע"פ הפסקת הנשימה והדופק.
  11. עי' משנה נדה סט ב, וגמ' שם בבאורה, ועי' ציון 278 ואילך.
  12. חת"ס שם.
  13. עי' להלן שי"ס שאף ביטול נשימה לבד או דופק לבד הוא סימן מיתה; עי' ברייתא וגמ' יומא פה א, לענין מי שנפלה עליו מפולת, ושו"ת חת"ס ח"ב סי' שלח, שה"ה בסתם מת, בלא מפולת.
  14. עי' ברייתא יומא שם, וגמ' שם בבאורה. ועי' ציון 18, שלהלכה כן הדין אפ' כשאין ידוע שאין בו דופק, כל שידוע שאין בו נשימה.
  15. ע"ע פקוח נפש.
  16. חת"ס שם. ועי' ציון 3. ועי' ציון 37, שמ"מ ממתינים זמן מועט.
  17. בראשית ז כב. עי' ברייתא יומא פה א, וגמ' שם בבאורה, לענין מי שנפלה עליו מפולת, וחת"ס ח"ב סי' שלח שה"ה בסתם מת, בלא מפולת.
  18. ברייתא יומא שם, וגמ' שם בבאורה; רמב"ם שבת פ"ב הי"ט; טוש"ע או"ח שכט ד.
  19. ע"ע פקוח נפש.
  20. עי' חכמת אדם כלל קנא סי"ח; עי' שו"ת אג"מ יו"ד ח"ג סי' קלב.
  21. עי' החלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל בנושא השתלות, בספר אסיא ח"ו עמ' 27 ואילך, ע"פ הברייתא שבציון 17; עי' ספר אסיא חט"ז עמ' 222, שכן דעת ר"ע יוסף. ועי' ספר קביעת רגע המוות ח"א עמ' 65 ואילך, על דעת ר"מ פינשטיין.
  22. עי' לעיל.
  23. עי' שו"ת חכ"צ סי' עז, שעיקר החיות תלויה בלב, ושו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' סו פ"ב ושו"ת שבה"ל ח"ז סי' רלה וח"ח סי' סז אות ב בדעתו; עי' שו"ת חת"ס ח"ב סי' שלח ושו"ת שבה"ל שם ושם בדעתו. ועי' ציץ אליעזר ח"ט סי' מו וחכ"א סי' כח. ו עי' ספר אסיא חט"ז עמ' 221, שכן דעת רי"ש אלישיב.
  24. ע"ע פקוח נפש.
  25. ברייתא יומא פה א, ורב פפא בגמ' שם בבאורה, לפי' הגי' שלפנינו, ועי' ירושלמי יומא פ"ח ה"ה, שבמקום לבו גרס טיבורו, וכ"ה ברי"ף ור"ח ושאר ראשונים שם.
  26. עי' רמב"ם שבת פ"ב הי"ט; טוש"ע או"ח שכט ד. ועי' שו"ת חכ"צ סי' עז, שעיקר החיות היא בלב, אלא שלפעמים אין דפיקת הלב נראית מבחוץ, והנשימה היא שמוכיחה שהלב עודנו חי.
  27. עי' אהלות פ"א מ"ו, שאינו מטמא כמת; עי' ברייתא גיטין ע ב, שיכול עדיין לגרש את אשתו; רמב"ם טומ"א פ"א הט"ו, שאינו מטמא כמת; טוש"ע יו"ד שע א, שאינו מטמא כמת.
  28. עי' ברייתא גיטין שם, שיכול עדיין לגרש את אשתו.
  29. עי' משנה אהלות שם, שאינו מטמא כמת; עי' רמב"ם שם וטוש"ע שם, שאינו מטמא כמת.
  30. עי' ד' רב יהודה בשם שמואל בגיטין ע ב, שיכול עדיין לגרש את אשתו; עי' רמב"ם שם וטוש"ע שם, שאינו מטמא כמת. ועי' חולין כא ב, ורש"י שם, וכ"מ טומאת מת שם, שי"ס שכשנחתכו שני הסימנים, או אפ' רוב שניהם, דינו כמי שהותז ראשו, שנחשב מת, עי' ציון 35.
  31. עי' טור יו"ד שע, ושו"ע שם כותרת לסי' שע.
  32. עי' משנה אהלות דלהלן, לענין הותזו ראשיהם, ורמב"ם טומאת מת דלהלן.
  33. עי' ד' רב יהודה בשם שמואל בחולין כא א, שמטמא באהל כמת; רמב"ם טומאת מת פ"א הט"ו, שמטמא כמת; טוש"ע שם א, שמטמא כמת. ועי' חולין שם, שמה שמצינו בעֵלִי שנחשב מת כשנשברה מפרקתו בלבד, בלא רוב בשר, עי' שמואל א ד יח, זה מחמת שהיה זקן.
  34. עי' ד' ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יוחנן שם, שמטמא באהל כמת, ור' שמואל בר יצחק שם בבאור דבריו, שנקרע מגבו; רמב"ם שם, שמטמא כמת; טוש"ע שם א, שמטמא כמת.
  35. עי' אהלות פ"א מ"ו, ורמב"ם טומאת מת שם, ומשנה אחרונה אהלות שם בבאור דבריו, שהמשנה מדברת לענין אדם, שכשהותז ראשו הוא מטמא כמת. ועי' ציון 30 שי"ס שכן הוא אפ' כשלא הותז כל הראש אלא נחתכו הסימנים. ועי' רש"י חולין שם ד"ה הותזו, ותוס' שם ד"ה הותזו, ופי' הרא"ש אהלות שם, שפי' את המשנה שם לענין בעלי חיים ולא לענין אדם. ועי' אסיא נג-נד עמ' 13 ואילך, שי"ס שאם הוכח שמת המוח כולו, דינו כמי שהותז ראשו.
  36. עי' ד' שמואל בחולין שם, שבהמה שנעשתה גיסטרא, היינו שנחתכה, נחשבת נבלה, ע"ע נבלה, ורמב"ם טומאת מת שם שה"ה באדם, שכשנחתך לשני חלקים בבטנו הוא מטמא כמת.
  37. ע"ע גוסס. רמב"ם אבל פ"ד ה"ה. ועי' רמ"א בשו"ע או"ח של ה, שאין בקיאים כל כך בקירוב בקביעת רגע המוות, ועי' ציץ אליעזר ח"י סי' כה פרק ד ותשובות והנהגות ח"ד סי' רסח בבאור דבריו.
  38. עי' שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' מו ותשובות והנהגות שם. ועי' שו"ת אג"מ יו"ד ח"ב סי' קעד.
  39. עי' מס' שמחות תחי' פ"ח, ושם הגי' שלפנינו: שלשים יום, ובטוש"ע יו"ד שצד ג הגי' שלשה ימים. ועי' ציון 6 ואילך, על האפשרות שהוא חי לאחר שנקבע מותו ונקבר.
  40. פרישה יו"ד שם אות ג. על קבורה בכוכים ע"ע קבורה.
  41. עי' להלן, שבנהרגה הדין שונה.
  42. ערכין ז א; נדה מד א וב.
  43. נדה שם; עי' טור חו"מ רעו ורמ"א בשו"ע שם ה.
  44. ערכין ז א, וגמ' שם ב בבאור דבריו.
  45. רש"י ערכין שם א ד"ה ומקרעין. ועי' ציון 47 שי"מ את ד' רב נחמן בשם שמואל בע"א, ולדעתם כשהאם עדיין לא ישבה על המשבר, לעולם הולד מת תחילה.
  46. ערכין ז א, וגמ' שם ב בבאור דבריו.
  47. תוס' נדה מד א ד"ה איהו. ועי' ציון 45, שי"מ את ד' רב נחמן בשם שמואל בע"א.
  48. ערכין ז א.
  49. רש"י ערכין שם ד"ה לידי.
  50. רב יהודה בשם שמואל בערכין שם, וגמ' שם בבאור דבריו.
  51. תהלים פח ו. רבי יוחנן בשבת ל א וקנא ב ובנדה סא ב. ועי' ס"ח אלף קכט, וגליון הש"ס כתובות קג א, שהצדיקים, שאפילו במיתתם הם קרויים חיים, עי' ציון 79, אינם כשאר המתים שנעשו חופשיים מן המצוות, ולפיכך כשהם מתגלים בעוה"ז הם יכולים להוציא את החיים ידי חובתם במצוות.
  52. כלאים פ"א מ"ד; עי' תוספתא כלאים פ"ה, הובאה בפסחים מ ב וע"ז סה ב ונדה סא ב: בגד שאבד בו כלאים וגו' עושה ממנו תכריכין למת; רמב"ם כלאים פ"י הכ"ה; טוש"ע יו"ד שא ז. ועי' להלן, שיש סוברים שלא התירו אלא לספדו בהם, ולא לקברו בהם, לפי שהחיים מצווים למנוע מן המתים לחטוא, או משום שכשהמתים יקומו בתחית המתים, הם יהיו חייבים במצוות.
  53. רש"י פסחים שם ד"ה אבל עושה וע"ז שם ד"ה תכריכין.
  54. עי' ד' ר' מני בשם רבי ינאי בנדה סא ב, ורשב"א שם בבאור דבריו. ועי' להלן שי"מ דבריו בע"א.
  55. נדה שם.
  56. ע"ע כלאי בגדים. רשב"א שם.
  57. עי' ד' ר' יוחנן בנדה שם, ורשב"א שם בבאור דבריו.
  58. נדה שם.
  59. עי' ד' ר' מני בשם רבי ינאי בנדה סא ב, וד' רב יוסף שם, ותוס' שם ד"ה אמר וריטב"א שם ד"ה והא דאמרינן, בבאור דבריהם. ועי' לעיל שי"מ דבריהם בע"א.
  60. נדה שם.
  61. עי' ר' יוחנן בנדה שם, וד' רב יוסף שם, ותוס' שם וריטב"א שם בבאור דבריהם.
  62. נדה שם.
  63. ציון 791 ואילך.
  64. ברכות יח א. וע"ע לועג לרש.
  65. איוב יד כא. ברכות יח ב.
  66. איוב שם כב. ברכות שם.
  67. ברכות שם ושבת קנב א. ועי' שבת שם: אמר רב חסדא נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה שנאמר (שם): ונפשו עליו תאבל.
  68. קהלת ט ה. ברכות יח א.
  69. עי' ברכות יח ב: ואף רבי יונתן הדר ביה וגו'.
  70. ברכות יט א.
  71. ברכות שם.
  72. ציון 241 ואילך.
  73. ברכות יח ב, ורש"י שם ד"ה אלמא ידעי (הראשון).
  74. ברכות שם: דומא קדים ומכריז להו, ורש"י שם ד"ה אלמא ידעי (השני) וד"ה דלמא דומה.
  75. עי' ברכות שם, מעשה בשמואל, ורש"י שם ד"ה אמא ידעי (השלישי).
  76. שבת קנב ב.
  77. קהלת יב ז. שבת שם.
  78. איוב יד כב. שבת שם.
  79. ברכות יח א. ועי' ציון 51.
  80. חולין ז ב.
  81. ישעיהו כב יד. יומא פו א; רמב"ם תשובה פ"א ה"ד.
  82. כריתות כו ב, וביאור רגמ"ה שם.
  83. סנהדרין מז א.
  84. ויקרא כא ד.
  85. סנהדרין שם. וע"ע טמאת כהנים ציון 900 ואילך.
  86. ע"ע הרוגי בית דין. סנהדרין שם ב.
  87. תהלים עט ב.
  88. סנהדרין שם.
  89. עי' ד' רב יוסף בסנהדרין שם: כיון דאיקטול הויא ליה כפרה.
  90. סנהדרין שם.
  91. תהלים עט ב.
  92. סנהדרין שם.
  93. סנהדרין שם.
  94. סנהדרין שם.
  95. ע"ע הרוגי בית דין.
  96. סנהדרין שם.
  97. ע"ע הרוגי בית דין.
  98. סנהדרין שם.
  99. יחזקאל יח כ. שבת נה א.
  100. במדבר כ יב. שבת שם. וע"ש שלמסקנא ר"ש בן אלעזר בעצמו סובר שיש מיתה בלא חטא.
  101. קהלת ט ב.
  102. ברייתא בשבת שם ובב"ב יז א, ורש"י ב"ב שם.
  103. ברייתא נדרים סד ב וע"ז ה א.
  104. תוס' נדרים שם.
  105. רש"י כתובות קג ב ד"ה בערב שבת.
  106. רש"י שם ד"ה במוצאי.
  107. ברייתא כתובות קג ב.
  108. רבי נתן בברייתא סנהדרין מז א ובספרי במדבר שלח פיסקא קיב.
  109. רש"י סנהדרין שם ד"ה סימן יפה.
  110. ברייתא סנהדרין שם.
  111. תהלים סח כא.
  112. ברייתא ברכות ח א.
  113. ברייתא ב"ב יז א.
  114. רש"י שם.
  115. ברייתא ב"ב שם.
  116. עירובין מא ב.
  117. ע"ז כ ב. ועי' ציונים 42, 48, שדוקא מי שמת מיתת עצמו, מיתתו היא ע"י טיפה של מלאך המות, אבל מי שנהרג, מיתתו אינה ע"י טיפה של מלאך המות.
  118. ע"ז שם.
  119. שבת קנא ב.
  120. עי' משנה שבת קנא א, ורש"י שם ב ד"ה שימתין.
  121. שבת שם ב, ורש"י שם. ועי' דרישה יו"ד שלט אות א, וש"ך שם ס"ק ד.
  122. ברייתא ב"ב יז א.
  123. תוספתא שבת פי"ז; שבת קנא ב.
  124. ציון 127 ואילך.
  125. ועי' שבת קנב ב, שמי שיש קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים, ומי שאין קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים, וע"ש שמ"מ שעה אחת קודם תחית המתים, אף הצדיקים שבים לעפר.
  126. ציון 326.
  127. כלבו סי' קיד ד"ה אמר רב בעל הלכות; שו"ע יו"ד שלט ד.
  128. כלבו שם.
  129. תהלים מט י ויא.
  130. דרכ"מ יו"ד שלט אות ב, בשם הגהות אלפסי, ורמ"א בשו"ע שם ד.
  131. משנה סנהדרין מו א וברייתא שם ב; ספרי דברים פיסקא רכא; רמב"ם סנהדרין פט"ו ה"ח ואבל פ"ד ה"ח; עי' טוש"ע יו"ד שנז א.
  132. ע"ע מיתות בית דין, מי מהרוגי בי"ד נתלים.
  133. דברים כא כג.
  134. ברייתא סנהדרין שם; עי' ספרי שם.
  135. עי' סנהדרין מו ב; רמב"ם אבל פי"ב ה"א.
  136. עי' ב"מ ל ב; עי' רמב"ם שם פי"ד ה"א.
  137. סוטה יד א.
  138. עי' רמב"ם אבל שם.
  139. ע"ע אהבת ישראל וע' גמילות חסדים.
  140. עי' משניות שבת קנא א וב; עי' ברייתא מו"ק ח ב, לענין גזיזת שערו; רמב"ם אבל פ"ד ה"א; טוש"ע יו"ד שנב ד.
  141. עי' משנה ברכות יז א ורש"י שם; עי' ברייתא שם יד ב ורש"י שם.
  142. מו"ק כז ב.
  143. משנה ברכות יז ב.
  144. ברייתא ברכות שם.
  145. ציון 131 ואילך.
  146. ציון 197 ואילך.
  147. ציון 293 ואילך.
  148. משנה מו"ק כז א.
  149. ציון 139 ואילך.
  150. עי' ציון 123, על שמירת המת מן החולדה ומן העכברים. ועי' תרומת הדשן סי' רפג, ורמ"א בשו"ע יו"ד שעג ה, וגשר החיים ח"א פ"ה אות ד, שמשום כבוד המת צריך שמירה אפ' במקום שאין חשש להפסד גופו.
  151. ע"ע עוסק במצוה. ברייתא ברכות יח א ורש"י שם ד"ה ד"ה פטור; רמב"ם ק"ש פ"ד ה"ג; טוש"ע או"ח עא ג וד, ויו"ד שמא ו.
  152. ברייתא ברכות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ושם.
  153. ברייתא ברכות שם וגמ' שם בבאורה.
  154. רבי זריקא בשם רבי אמי בשם רבי יהושע בן לוי בברכות ג ב.
  155. תורת האדם לרמב"ן שער הסוף ענין ההספד.
  156. ברכות שם.
  157. ע"ע לועג לרש.
  158. רש"י שם ד"ה אלא וד"ה אבל.
  159. ברכות שם.
  160. שיטמ"ק ברכות שם.
  161. עי' ציון 76 ואילך.
  162. שיטמ"ק שם בשם י"א. ועי' תוס' הרא"ש ברכות שם ד"ה אלא, שכ' שאינו איסור גמור, אלא הוא מפני כבוד המת.
  163. רי"ף ברכות שם (יא א) בשם רב האי, הובא בתוס' ברכות ג ב ד"ה אין אומרין, וברא"ש שם פ"ג סי' ו; עי' רמב"ם אבל פי"ג ה"ט; טוש"ע יו"ד שמד טז. ועי' תוס' שם שמחוץ לארבע אמות של המת מותר לדבר אפ' בד"ת, ועי' רא"ש שם, וב"י יו"ד שמד וביאור הגר"א שם ס"ק ח בבאור דבריו. ועי' מרדכי מו"ק רמז תתקיח.
  164. נמוק"י ב"ק (ו ב) בשם הרמ"ה, ע"פ ב"ק טז ב: הושיבו ישיבה על קברו.
  165. ציון 241 ואילך.
  166. ציון 77 ואילך.
  167. ציונים 32, 82 ואילך.
  168. ציון 196 ואילך.
  169. דברים כא ח.
  170. מדרש תנחומא (ורשא) האזינו סי' א. ועי' שו"ע או"ח תרכא ו, וע"ע הזכרת נשמות.
  171. ספר חסידים (מרגליות) ס' אלף קעא. ועי' רמב"ן בראשית יא לב: שמא יש לו חלק לעוה"ב וגו' בזכות בנו.
  172. עי' אהלות פ"ב מ"א, ומלאכת שלמה שם; עי' משנה נזיר מט ב; רמב"ם טומאת מת פ"א ה"א ופ"ג ה"א.
  173. אהלות פ"ב מ"א; עי' משנה נזיר מט ב; רמב"ם טומאת מת פ"ב ה"א ופ"ג ה"א.
  174. תוס' נזיר מט ב ד"ה ועל אבר. ועי' ציון 186.
  175. משנה נזיר דלהלן; רמב"ם דלהלן.
  176. אהלות פ"ב מ"א; רבי יהושע ורבי נחוניא בן אלינתן איש כפר הבבלי בעדויות פ"ו מ"ב; עי' ד' רבי מאיר במשנה חולין קכט ב, וגמ' שם בבאור דבריו; משנה נזיר מט ב.
  177. במדבר יט טז.
  178. ברייתא בנזיר נג ב.
  179. עדויות פ"ו מ"ב. ועי' משנה חולין קכט ב, וגמ' שם לפי האופן הראשון, שאף רבי שמעון סובר כן.
  180. רמב"ם טומאת מת פ"ב ה"ד ופ"ג ה"א.
  181. אהלות פ"ב מ"ג; רמב"ם טומאת מת פ"ג ה"ב. ועי' רמב"ם שם פ"ב ה"ד, וכ"מ שם.
  182. עי' מחלוקת ר' יוחנן ור"ל בנזיר נג ב ונד א, ותוס' שם נג ב ד"ה אין עליהם וד"ה רבי יוחנן ומאירי שם נד א בבאור דברי ר' יוחנן, ועי' נזיר נד א, שאת הברייתא דלהלן, שמוכח ממנה שאבר הנחלל מן המת מטמא במגע, ר' יוחנן מעמיד באבר שיש בו עצם כשעורה, והטומאה היא מחמת העצם, ע"ע עצמות, ועי' שיטמ"ק נזיר שם בשם תוס' הרא"ש, שאף את המשנה באהלות שבציון הקודם ביאר כך, שמדובר שיש עצם כשעורה, והוא שמטמא במגע ובמשא. ועי' קר"א נזיר נג ב ד"ה אין עליהם, שמבאר את מחלוקת ר"י ור"ל בע"א, ולדעתו לדברי הכל מטמא במגע ובמשא, כמו שמבואר במשנה שבציון הקודם, ורק לענין נזיר נחלקו.
  183. במדבר יט יח.
  184. ברייתא נזיר נד א.
  185. עי' נזיר שם, ותוס' שם נג ב ד"ה אין עליהם.
  186. כלים פ"א מ"ה. וע"ש שרבי יהודה אמר שאם יש במקום אחד כדי להקיפו בחוט ערב יש בו כדי להעלות ארוכה.
  187. כלים פ"א מ"ה; אהלות פ"ב מ"א; עדויות פ"ו מ"ג; עי' משנה חולין קכט ב, ור' יהושע בברייתא בגמ' שם; רמב"ם טומאת מת פ"ב ה"ג ופ"ג ה"א.
  188. במדבר יט טז.
  189. ברייתא נזיר נג ב. ועי' שטמ"ק נזיר שם, במקור שהדרשה היא דוקא לענין אבר שיש בו כדי להעלות ארוכה: הכי גמירי לה.
  190. כלים פ"א מ"ה; אהלות פ"ב מ"ג; עי' משנה עדיות שם: חסר הבשר טמא; רמב"ם טומאת מת פ"ב ה"ג ופ"ג ה"ב.
  191. במדבר יט יח.
  192. ברייתא נזיר נד א. ועי' ספרי במדבר פיסקא קכז שדרש מהמשך הפסוק: או בעצם אדם, זה אבר מן החי.
  193. כלים פ"ב מ"ה; עי' עדויות פ"ו מ"ג; רמב"ם טומאת מת פ"ב ה"ג.
  194. עדויות פ"ו מ"ג. ועי' חולין קכט ב, ורש"י שם ד"ה השתא, שיתכן שאף ת"ק במשנה חולין שם סובר כן.
  195. עי' ציון 173.
  196. עדויות שם.
  197. עדויות שם. ועי' חולין קכט ב, ורש"י שם ד"ה השתא, שאף רבי שמעון במשנה שם סובר כן.
  198. רמב"ם טומאת מת פ"ב ה"ו.
  199. עדויות פ"ו מ"ג. ועי' חולין קכט ב, ורש"י שם ד"ה השתא, שיתכן שאף ת"ק במשנה שם סובר כן.
  200. ע"ע עצמות.
  201. עדויות שם.
  202. עדויות שם. ועי' חולין קכט ב, ורש"י שם ד"ה השתא, שאף רבי שמעון במשנה שם סובר כן.
  203. רמב"ם טומאת מת פ"ב ה"ו.
  204. אהלות פ"א מ"ז, הובאה בנדה מג ב, לענין אבר מן המת, ור"ש ורא"ש ורע"ב אהלות שם שה"ה אבר מן החי; רמב"ם טומאת מת פ"ב ה"ג וה"ז.
  205. משנה חולין קכט ב; רמב"ם טומאת מת פ"ב ה"ו.
  206. רמב"ם שם.
  207. משנה חולין שם; רמב"ם שם. ועי' רש"י חולין שם שדין הבשר המדולדל תלוי במחלוקת התנאים בדין בשר שנתלש מאבר מן החי, עי' ציון 194 ואילך.
  208. משנה חולין שם; רמב"ם שם.
  209. עי' רש"י על המשנה חולין שם.
  210. אהלות פ"ב מ"ז.
  211. משנה אחרונה אהלות שם. וע"ש שכן הדין אף באבר מן המת, שכשנחלק אינו מטמא משום אבר, אלא שהבשר והעצם שבו מטמאים כדינם, כשיש בהם שיעור.
  212. רמב"ם טומאת מת פ"ד ה"ב.
  213. משנה אהלות שם. ועי' ר"ש שם שמטמא רק במשא ובאהל, ולא במגע,
  214. ר"ש שם, ע"פ תוספתא שבציון 217 לענין כזית מן המת. על טעם הדבר, ואם יש חולקים, ע"ע מגע.
  215. אהלות פ"ב מ"ז, ורא"ש שם בבאורה.
  216. תוספתא אהלות פ"ד ה"א וה"ד.
  217. תוספתא שם ה"א, הובאה בר"ש אהלות פ"ב מ"ז. על טעם הדבר, ואם יש חולקים, ע"ע מגע.
  218. ציון 26 ואילך.
  219. אהלות פ"ב מ"ו. על מקור שיטת רבי עקיבא ע"ע דם המת: משני מתים.
  220. רמב"ם טומאת מת פ"ד ה"א וה"ב.
  221. תוספתא אהלות פ"ד; רמב"ם טומאת מת פ"ד ה"ג.
  222. תוספתא אהלות פ"ג; רמב"ם שם.
  223. משנה חולין קכב א; רמב"ם טומאת מת פ"ג הי"א.
  224. עי' גמ' חולין שם: איכא דמתני, וגמ' שם: אבל ארישא טומאה דאורייתא; עי' נדה נה א.
  225. עי' נדה שם.
  226. עי' רמב"ם שם.
  227. גמ' חולין שם ונדה שם.
  228. עי' נדה שם. ועי' ציון 234.
  229. רש"י חולין שם.
  230. משנה חולין קכב א ורש"י שם; רמב"ם טומאת מת פ"ג הי"א.
  231. עי' גמ' חולין שם ובנדה נה א, שאף לסוברים שטומאת עור אדם היא מן התורה, עי' לעיל, כשעבד אותו או הלכו כדי עבודה הטומאה אינה אלא מדרבנן; רמב"ם שם.
  232. אהלות פ"ג מ"ג, הובאה בנזיר נא א ובנדה נה א; רמב"ם טומאת מת פ"ג הי"ג.
  233. רב אדא בר אהבה בנדה נה א.
  234. ציון 479 ואילך.
  235. ציון 559 ואילך.
  236. ציון 914.
  237. ציונים 519, 567, 577, 611, 696, 990.
  238. שבת צד ב.
  239. ציון 151.
  240. ציון 111.
  241. ציון 71 ואילך.
  242. ציון 876 ואילך.
  243. ע"ז כט ב; רמב"ם אבל פי"ד הכ"א; טור יו"ד שמט. וע"ע אסורי הנאה ציון 31 ואילך.
  244. במדבר כ א.
  245. דברים כא ד.
  246. ע"ע עגלה ערופה.
  247. ע"ז שם.
  248. ציון 140 ואילך.
  249. ועי' ספר חסידים סי' תנד, שמנעלי המת, יש בלבישתם חשש סכנה.
  250. ציון 62 ואילך.
  251. עי' ערכין ז ב: ואמאי איסורי הנאה נינהו וגו', ושם: אמר רב וגו', ושם: תני לוי כוותיה דרב.
  252. עי' ערכין שם: א"ר נחמן זו מיתתה אוסרתה, ורש"י שם ד"ה אלא א"ר נחמן, ועי' גמ' שם: תני לוי כוותיה דר"נ בר יצחק.
  253. רש"י שם ד"ה אלא א"ר נחמן.
  254. רמב"ם אבל פי"ד הכ"א.
  255. טוש"ע יו"ד שמט ב. ועי' שו"ת רשב"א ח"א סי' של.
  256. עי' ד' רב בערכין ז ב, ושם: תני לוי כוותיה דרב; טוש"ע יו"ד שמט ב.
  257. רש"י שם ד"ה בפיאה נכרית.
  258. טוש"ע שם.
  259. עי' ערכין ז ב: תלי בסיכתא, וב"י יו"ד שמט; עי' רמ"א בשו"ע שם ב.
  260. עי' תוס' זבחים עא ב סוף ד"ה ובטריפה; תוס' נדה נה א ד"ה שמא.
  261. עי' ציון 248.
  262. ע"ע עגלה ערופה. תוס' נדה שם.
  263. ע' תוס' סנהדרין מח א ד"ה משמשין; תוס' חולין קכב א ד"ה עורות; עי' תוס' נדה שם, התי' הראשון; ערוה"ש יו"ד סי' שמט בדעת רמב"ם ושו"ע, שכתבו שהמת אסור בהנאה ולא כתבו שעורו מותר.
  264. תוס' סנהדרין שם.
  265. כלבו סי' קיד ד"ה ומבטלין; שו"ע יו"ד שלט ה. ועי' ערוה"ש שם ס"ט.
  266. משלי י יח. עי' פסחים ג ב.
  267. כלבו שם בשם י"א.
  268. הוריות יג ב. ועי' גשר החיים ח"א פ"ג, שמטעם זה נוהגים לכסות את פני המת, וע"ש בשם המקובלים, טעמים נוספים למנהג.
  269. מס' שמחות פ"ב הי"א; רמב"ם אבל פ"ו הי"א; טוש"ע יו"ד שמו א.
  270. נמוקי יוסף מו"ק (יח א).
  271. מס' שמחות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  272. נמוקי יוסף שם.
  273. מס' שמחות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  274. מס' שמחות שם; טור שם, וכעי"ז רמב"ם שם ושו"ע שם.
  275. נמוקי יוסף שם.
  276. מס' שמחות פ"א ה"ז; טוש"ע יו"ד שמג ב.
  277. משנה נדה סט ב.
  278. משנה נדה סט ב, וגמ' שם בבאורה.
  279. ציון 374.
  280. ציון 236 ואילך.
  281. ציון 117 ואילך.
  282. ציון 161 ואילך.
  283. ציון 111 ואילך.
  284. ציון 1069 ואילך.
  285. ציונים 207 ואילך, 339, 422.
  286. עי' שקלים פ"ב מ"ה ורמב"ם מתנ"ע פ"ט הי"ט: מותר המתים למתים, וברייתא סנהדרין מח א: כיצד, גבו למתים סתם זהו מותר המתים למתים, וטוש"ע יו"ד שנו א.
  287. שקלים פ"ב מ"ה.
  288. רמב"ם מתנ"ע פ"ט הי"ח; טוש"ע יו"ד שנו א.
  289. ציון 160 ואילך.
  290. ציון 279 ואילך.
  291. ציון 158 ואילך.
  292. ציון 106 ואילך.
  293. ברייתא כריתות ו ב; רמב"ם כלהמ"ק פ"א ה"ו.
  294. שמות ל לב.
  295. כריתות שם. וע"ע אדם ציון 160 ואילך.
  296. ציון 77 ואילך.
  297. ציון 27 ואילך.
  298. ציון 658 ואילך.
  299. רבי יוסי בר חנינא ביומא פז א; רמב"ם תשובה פ"ב הי"א; טוש"ע או"ח תרו ב.