אנציקלופדיה תלמודית:מתעסק

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־18:19, 16 באפריל 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - העובר איסור באופן של מתעסק, שפטור על כך מחטאת.</span> == <span dir="rtl">מקו...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - העובר איסור באופן של מתעסק, שפטור על כך מחטאת.

מקורו, מהותו וגדרו

המקור: בכל התורה

העובר על איסור באופן של מתעסק, פטור מחטאת[1]. במקור הדין מצינו מספר אופנים: א) לדעת ר' אליעזר למדים זאת מהכתוב בחטאת: או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה[2], ודרשו: פרט למתעסק[3]. ואף לדעת ר' יהושע, הדורש את הכתוב "אשר חטא בה" לענין אחר[4], יש מן הראשונים שכתבו שפטור מתעסק בכל התורה נלמד מן הכתוב "בה", ודרש ממנו ב' דרשות[5]. על הסוברים בדעת ר' יהושע שאין פטור מתעסק בכל התורה, עי' להלן[6]. וכן בדעת שמואל הלומד שפטור מתעסק בשבת הוא מטעם של מלאכת מחשבת[7], יש מן הראשונים שכתבו שלדעתו פטור מתעסק בכל התורה, כאשר נתקיימה מחשבתו, נלמד מהכתוב "אשר חטא בה", כגון נתכוין לחתוך או להגביה את התלוש ונמצא מחובר, ולא נצרך הלימוד ממלאכת מחשבת אלא למקום שלא נתקיימה מחשבתו[8]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת שמואל, שהלימוד מ"בה" נצרך לשאר איסורים שאינם נלמדים משבת, למלאכת חובל* ומבעיר* שלא נאמר בהם דין מלאכת מחשבת[9]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ר' יהושע שפטור מתעסק בכל התורה סברא הוא, שהעושה עבירה באופן שלא נתכוין כלל, אינו חשוב שעשה מעשה איסור כלל[10]. וכן בדעת שמואל הלומד פטור מתעסק בשבת ממלאכת מחשבת, יש מן האחרונים שכתבו שפטור מתעסק בכל התורה הוא מסברא, שחשוב כאנוס, ולא נצרך הלימוד ממלאכת מחשבת אלא לפוטרו אף על פי שנהנה[11]. ג) ויש מן הראשונים שכתבו שלמדים פטור מתעסק מהכתוב: נפש כי תחטא בשגגה[12], שהשוגג החייב חטאת הוא דוקא כשנתכוין לאותו מעשה המביאו לידי חטא, אלא שאינו יודע שעושה חטא, אבל המתעסק לא נתכוין למעשה זה[13].

המקור: במלאכות שבת

המתעסק שעשה מלאכה האסורה בשבת, אמר רב נחמן בשם שמואל שפטור משום שמלאכת-מחשבת* אסרה התורה[14]. בדעת ר' אליעזר, הסובר שפטור מתעסק בכל התורה נלמד מ"אשר חטא בה"[15], נחלקו ראשונים: יש סוברים שפטורו של מתעסק בשבת אף הוא נלמד מ"אשר חטא בה", ולא מטעם מלאכת מחשבת, ולא אמר רב נחמן בשם שמואל שנלמד ממלאכת מחשבת, אלא בדעת ר' יהושע שאינו דורש "אשר חטא בה" למתעסק אלא לענין אחר[16], וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שלדעת אביי ורבא - שנחלקו באופן שמתעסק פטור בשבת[17] - פטור מתעסק בשבת אינו משום מלאכת מחשבת אלא משום הכתוב "אשר חטא בה"[18]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלדעת ר' יהושע הדין של מלאכת מחשבת גילה שהלימוד מ"בה" לפטור מתעסק לא נאמר אלא באיסורי שבת[19]. ויש סוברים שאף לדעת ר' אליעזר נצרך הטעם של מלאכת מחשבת, כדי לפטור את הנהנה, אף על פי שמ"אשר חטא בה" אין לפוטרו[20]. ויש סוברים שאף לדעת ר' אליעזר נצרך הטעם של מלאכת מחשבת, שמהכתוב "אשר חטא בה" לא נתרבה אלא מתעסק באופן שנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא עצמו מחובר, לדעת רבא, או באופן שנתכוין להגביה את התלוש ונמצא שהוא מחובר וחתכו, אף לדעת אביי, שבאופנים אלו נתקיימה מחשבתו בגוף הדבר, ואין לפוטרו משום מלאכת מחשבת אלא מגזירת הכתוב של "בה", ואילו באופן שנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר, נפטר משום מלאכת מחשבת, שלא נתקיימה מחשבתו[21]. ויש מן האחרונים שכתבו, שנצרך אף הטעם של מלאכת מחשבת, שכן הלימוד מ"בה" שנאמר בחטאת אינו ממעט אלא מתעסק באופן של שוגג, אבל מתעסק באופן של מזיד, כגון שבא לעשות עבירה אחת ועלתה בידו עבירה אחרת, לא נתמעט אלא ממלאכת מחשבת, שלא נתקיימה מחשבתו[22].

החולקים

בדעת ר' יהושע, הדורש את הכתוב "אשר חטא בה" - ממנו למדו לפטור מתעסק[23] - לענין אחר[24], יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שבכל התורה אין פטור של מתעסק, ורק בשבת יש פטור משום מלאכת מחשבת[25], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים להלכה, שבכל התורה אין פטור מתעסק, ורק בשבת פטור משום מלאכת מחשבת[26]. על הסוברים שאף לדעת ר' יהושע יש פטור מתעסק בכל התורה, עי' לעיל[27].

בשאר חיובים

פטור מתעסק, בדעת הראשונים הסוברים שמתעסק במעילה חייב משום שאין בו לימוד מיוחד לפוטרו, כבחיוב חטאת[28], יש מן האחרונים שכתבו שאי אפשר לפטור מתעסק מסברא בלא שיש לימוד מיוחד באותו דין לפוטרו[29], כגון שבת שצריך שתהיה מלאכת מחשבת או חטאת שנאמר בה "אשר חטא בה"[30]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר בדעתם, שפטור מתעסק הוא בכל התורה אף במקום שלא נאמר בו לימוד מיוחד לפוטרו, ודוקא במעילה, כיון שנהנה ממנה ואין בה לימוד מיוחד לפטור מתעסק, שוב יש לחייבו ככל נהנה[31]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שפטור מתעסק הוא פטור בכל האיסורים שבתורה[32]. על טעמי המחלוקת, עי' להלן[33].

אם עשה איסור מדרבנן

המתעסק, שפטור מחטאת, יש מן האחרונים שכתבו שעשה איסור דרבנן[34].

גדר מתעסק

בגדר מתעסק, ובחילוק שבינו לבין שוגג שחייב חטאת, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת ראשונים: א) יש מן הראשונים שכתבו שהשוגג מתכוין לאותו מעשה, אלא שטועה וסובר שאין כאן איסור - כגון בשבת, שחושב שאינו שבת או שמלאכה זו מותרת[35] - וכן השוגג הוא רק כשהתכוין לאותו הדבר בו נעשה האיסור[36], אבל המתעסק לא רצה לעשות את המלאכה האסורה, או לא רצה את החפץ האסור[37], ולכן לדעתם אם התכוין להגביה תלוש וחתך מחובר אחר, שלא התכוין למעשה התלישה, הרי זה מתעסק[38], וכן אם התכוין לאכול חתיכה זו שסבר שהיא של שומן ואכל חתיכה אחרת שהיא של חלב, שלא התכוין לחתיכה זו, הוא בגדר מתעסק[39], אבל אכל חתיכה שסבר שהיא שומן ונתברר שהיא עצמה של חלב, שהתכוין לעשות המעשה באותה חתיכה ועשאו, חושב שוגג[40]. וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאם נתכוין לתלישה, אינו נפטר משום מתעסק אלא כאשר נתחלף לו תלוש במחובר אחר, אבל אם נתכוין רק להגבהה, בזה פטור אפילו כשאותה חתיכה עצמה שאותה רצה נמצא שהיא מחוברת[41], וכן מי שיש בפיו רוק ובלעו, ללא כוונת אכילה כלל, אף שנמצא שהוא עצמו חלב ולא רוק, הרי זה בגדר מתעסק[42]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שבכל אופן שטעה וחשב שעשה מעשה המותר, ואם היתה המציאות כפי שהוא סבור היה מותר, פטור מחמת מתעסק, כגון שאכל חתיכה שסבר שהיא שומן ונתגלה שהיא חלב[43]. וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שהשוחט בהמה מתוך מחשבה שהיא בהמת חולין ונתגלה שהיא בהמת קדשים, חשוב מתעסק כלפי איסור שחוטי חוץ, שלפי מחשבתו הוא בא לעשות מעשה המותר[44]. ג) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמעשה מוגדר כמתעסק רק כאשר רצה לעשות מעשה אחד ועלה בידו מעשה אחר שלא רצה בו, כגון שרצה לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, שחיתוך מצד עצמו אינו מלאכה, אלא עקירת דבר מגידולו היא המלאכה, ולא רצה לעקור דבר מגידולו, וחשוב מתעסק, וכן המתכוין לזרוק לרשות היחיד וזרק לרשות הרבים, שאין מעשה הזריקה אסור אלא ההוצאה מרשות לרשות, אבל כאשר המעשה מצד עצמו הוא אותו מעשה אלא רק הבדל בדין, אינו בגדר מתעסק, ולכן השוחט בהמה במחשבה שהיא חולין ונמצא שהיא קדשים, מעשה השחיטה הוא אותו מעשה, ורק ההבדל בדין, שזו שחיטה מותרת וזו שחיטה אסורה, ואינו פטור משום מתעסק[45], וכן בהיו לו ב' תינוקות למול, אחד זמנו בשבת והאחר זמנו לאחר השבת, וטעה ומל את של אחר השבת, שאינו פטור משום מתעסק[46], היינו משום שמעשה המילה הוא אותו מעשה מילה, ולכן אינו בגדר מתעסק[47], וכן הלובש בגד ונמצא שהוא כלאים*, כיון שמעשה הלבישה הוא אותו מעשה, אינו פטור משום מתעסק[48], ובאכל חלב וחשב שהוא שומן, שחשוב מתעסק, אף על פי שמעשה האכילה אותו מעשה, כיון שטעם השומן שונה מטעמו של החלב, ולא היתה בכוונתו לאכול חלב, חשוב מתעסק כלפי אכילת החלב[49]. ד) ויש מן האחרונים שכתבו שאינו חשוב מתעסק אלא כשהטעות היתה בדבר שיש לו שם אחר, כגון שבא לחתוך תלוש וחתך מחובר, או שבא לאכול שומן ואכל חלב, או שבא לחתוך חולין וחתך קדשים, אבל הבא למול ונתחלפו התינוקות, הרי הם מאותו שם, ואינו חשוב מתעסק[50]. ה) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאינו חשוב מתעסק אלא כשטעה בראיה ובהכרת הדבר, אבל כשהכיר את הדבר ורצה בו, אלא שטעה בדינו, אינו חשוב מתעסק, ולכן הבא למול ויש לפניו ב' תינוקות אחד זמנו בשבת ואחד זמנו לאחר השבת, אם מל את התינוק שרצה למולו, אלא שטעה וחשב שזמנו של הנימול היא בשבת, הרי שלא טעה בהכרה אלא בדין, וחשוב שוגג ולא מתעסק, אבל אם טעה בהכרת התינוק, שרצה למול תינוק אחד ונתחלף ומל את האחר, חשוב מתעסק, וכן מי שבא לאכול שומן ונתחלף לו בחלב, אם נתחלפו החתיכות ולא הכיר שזו של חלב ואכלה, הרי זה בגדר מתעסק[51].

מהות פטור מתעסק

במהות פטורו מחטאת של המתעסק, דנו בו אחרונים אם חשוב שלא עשה עבירה כלל, או שחשוב שעשה עבירה אלא שפטרתו התורה מחטאת, ועל כך עי' להלן. והדינים היוצאים מדיון זה, לענין הרואה את חבירו שעומד לעשות איסור באופן החשוב מתעסק אם מחויב להפרישו, שאם המתעסק חשוב שעושה איסור, יש חיוב להפרישו[52]; לענין חיוב שביתת עבד-כנעני* המוטל על רבו[53], שאם המתעסק חשוב שעושה איסור, אזי הרב הרואה את עבדו שבא לעשות בשבת מלאכה בתורת מתעסק - כגון שהעבד רוצה לקצור תבואה במחובר מתוך מחשבה שהיא תלושה ורבו יודע שהיא מחוברת - מחויב להפרישו משום שביתת עבדו[54]; לענין פטור של קים-ליה-בדרבה-מיניה*, היינו באופן שעם מעשה העבירה שהיה בתורת מתעסק, נגרם גם נזק ממון, שאם מתעסק חשוב מעשה עבירה, הרי שהוא כחייבי מיתות שוגגים שפטורים מתשלום ממון שנוצר עם מעשה העבירה משום קים ליה וכו'[55]; לענין פטור מתעסק מקרבן אשם, וכן אם שייך פטור מתעסק בחייבי לאוים, שאם מתעסק חשוב שלא עשה עבירה כלל, הרי שאף על פי שנאמר בחיוב חטאת, אפשר ללומדו לשאר איסורים שאין בהם חטאת, אך אם פטור מתעסק הוא רק מחטאת אך חשוב שעשה מעשה עבירה, שוב אי אפשר ללמוד ממנו לשאר איסורים[56].

אם חשוב שעשה עבירה

המתעסק, אם חשוב שלא עשה עבירה כלל, או שעשה עבירה אך נפטר מחטאת, יש מן האחרונים שכתבו לחלק, שלפטור מתעסק הנלמד מהכתוב "אשר חטא בה"[57], חשוב שעבר עבירה אלא שאין עליה חיוב קרבן כשאר שוגג, ואילו לפטור מתעסק שמשום מלאכת מחשבת[58], כיון שבמתעסק לא מתקיים מלאכת מחשבת, אינה מלאכה כלל[59], וכתבו שזהו שאמר רבה במי שהיתה לו אבן בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה שלענין נזיקין חייב ולענין שבת פטור משום מלאכת מחשבת[60], שכיון שפטור מתעסק הוא ממלאכת מחשבת, הרי שלא נחשב שעבר עבירה כלל ושוב אינו נפטר על חיוב הנזק משום קים ליה בדרבה מיניה[61], וכן כתבו שזה טעם שמי שנמצא חמץ בביתו שלא בידיעתו, עובר באיסור[62], ואינו נפטר משום שהוא מתעסק, שאף המתעסק חשוב שעובר איסור אלא שפטור מחטאת[63]. וכן יש שכתבו בביאור דברי רבא שאיברי שעיר המשתלח מותרים בהנאה מסברא שלא אמרה תורה לשלח לתקלה[64], שאף על פי שהנהנה מאיברי השעיר הוא מתעסק - שחושב שהוא חולין ונמצא הקדש - חשוב שעושה איסור, ולכן נחשב שיש כאן תקלה[65], וכן יש שכתבו באותה שאמרו שהאיסור לרכב על בהמה בשבת הוא מחשש שמא יצא חוץ לתחום[66], שאף על פי שאם יצא חוץ לתחום הרי זה מתעסק, יש בזה מעשה איסור ולכן גזרו[67]. ובדעה זו כתבו אחרונים, שאינו כשנים שעשאוה שפטורים מחטאת ואף אינו חשוב מעשה עבירה[68], שבשנים שעשאוה חסר באיכות המלאכה שנעשתה, מה שאין כן במתעסק אין חסרון באיכות המלאכה המחייבת אלא בדעת ובזדון העושה[69]. וכן בדעת הראשונים הסוברים שבמעילה אין פטור מתעסק משום שלא נאמר בה מיעוט מיוחד למתעסק כפי שנאמר בחטאת[70], כתבו אחרונים שפטור מתעסק הוא רק מקרבן, אך כן חשוב שעבר עבירה, ולכן דוקא לגבי חטאת שבה נאמר המיעוט, נתמעט, ולא מקרבן אחר[71].

ויש מן האחרונים סוברים, ומהם שכתבו כן בדעת ראשונים, שפטור מתעסק אינו רק פטור מחטאת אלא שאין כאן עבירה כלל[72], ומהם שכתבו שכן מצינו בשנים-שעשאוה* שנתמעט מחיוב חטאת ואף אינו חשוב מעשה עבירה[73]. ולדעתם זה הטעם שפטור מתעסק ישנו אף בחיבי לאוים, לסוברים כן[74], ואף שאין בהם חיוב חטאת, שפטור מתעסק הוא שלא נעשתה עבירה כלל, ולכן שייך בכל החיובים[75]. ובטעם שהמשהה בביתו חמץ בפסח ללא ידיעתו שעובר באיסור, לסוברים כן[76], אף על פי שהוא מתעסק, פירשו באופנים אחרים[77].

ויש מן האחרונים שכתבו שנחלקו בו תנאים, שלדעת ר' יהושע אין כאן מעשה איסור כלל, כיון שלא נתכוין כלל למעשה עבירה, ולכן פטור מתעסק קיים בכל האיסורים שבתורה אף כשאין לימוד מיוחד לפטרו, וכגון מתעסק במעילה[78], ואילו לדעת ר' אליעזר במתעסק יש מעשה עבירה, ואילולא הלימוד מהכתוב "בה" היינו מחייבים אותו חטאת, ולכן כשאין לימוד מיוחד לפטור, כגון במעילה, המתעסק חייב[79].

טעם הפטור של מתעסק

בטעם הפטור של מתעסק, ואינו כאומר מותר - היינו שחשב המלאכה מותרת או שאינו שבת - שחייב, בדעת הסוברים שכל שלפי מחשבתו עשה מעשה המותר, חשוב מתעסק[80], יש מן האחרונים שכתבו, שהאומר מותר טועה בטעות שאינה יכולה להיות במציאות כלל, כגון שטועה וחושב שהיום יום חול, ושבת אי אפשר לה שתהיה יום חול, מה שאין בשומן וחלב שזו טעות שיש לה מקום, ועוד, שהאומר מותר ידוע הדבר לכל והיה לו לשאול, וצידדו לומר שלכן ביום הכיפורים שיש בו חיוב חטאת, וקביעותו תלויה בקידוש החודש על ידי בית דין, הטועה וסובר שאינו יום הכיפורים, אף הוא חשוב מתעסק[81]. ויש מן האחרונים שכתבו בפטור מתעסק, שכיון שנעשה המעשה בלא דעת, חשוב כאילו נעשה מאליו ולא על ידי העושה, ואינו בכלל האיסור, ולכן פטור הוא מחטאת[82], וכתבו שזה הטעם לאותה שכתבו אחרונים שפטור מתעסק שייך רק באיסורים שהאיסור הוא על המעשה, אבל לא באיסורים שהאיסור הוא על המציאות[83], שדוקא כשהאיסור הוא על המעשה, יש לפטור את המתעסק משום שהמעשה אינו מתיחס לעושה, וכן חלבים ועריות העיקר הוא שלא תגיע הנאה לאדם, ולא עצם המעשה, ולכן אין בהם פטור מתעסק[84].

החילוק שבין מתעסק לאינו מתכוין

בחילוק שבין מתעסק לדבר-שאינו-מתכון*, ובטעם שאין לפטור מתעסק משום שאינו מתכוין, יש מן האחרונים שכתבו שדבר שאינו מתכוין הוא דבר שלא נתכוין לעשותו כלל ובא לעשות דבר אחר, וללא כוונה נעשתה עבירה, וכגון שגורר ספסל וללא כוונה כלל נעשה חריץ בקרקע, אבל המתעסק אמנם לא נתכוין לעבור על איסור, אבל כן התכוין למעשה שנעשה, שרצה לחתוך את מה שחתך או לאכול את מה שאכל, אלא שלא חשב שיש כאן איסור, ולכן אין לפטרו משום אינו מתכוין[85]. ובטעם שאין לפטור אינו מתכוין אף משום מתעסק, שפטור מתעסק הוא רק כשלפי מחשבתו לא ידע כלל שאפשר שתיעשה כאן עבירה ולדעתו הוא היתר גמור, אבל באינו מתכוין הוא יודע שיכולה להיות כאן עבירה, אלא שאינו רוצה בה, כגון כשגורר ספסל על הארץ, יודע הוא שעלול להיוצר חריץ, אלא שאינו רוצה בזה, ולכן אי אפשר להגדירו כמתעסק על עשיית החריץ[86], אולם כשאינו מודע כלל שיכולה להעשות כאן עבירה וכגון שודאי אצלו שלא יעשה חריץ, יש לפוטרו אף מטעם מתעסק[87].

מעשה שלא הותר אלא באופנים מסוימים

מעשה שבעיקרו הוא מעשה איסור, אלא שהתורה התירתו באופנים מסוימים, כגון לצורך מצוה, אף שהוא מתעסק באופן המותר אלא שעלה בידו איסור, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאינו פטור מטעם מתעסק, ולדעתם זה הטעם שמי שהיו לו ב' תינוקות למול, אחד זמנו בשבת ואחד זמנו לאחר השבת, שאף כשנתכוין למול את שזמנו בשבת ונתחלף לו ומל את שזמנו לאחר השבת, אינו פטור משום מתעסק[88], ואף על פי שהרי זה כנתחלף לו דבר המותר בדבר האסור, שכיון שמעשה המילה בעיקרו אסור משום חבורה, אלא שהותר אצל מילה, אינו חשוב מתכוין להיתר, אלא למלאכה גמורה, ואינו כמתכוין לחתוך תלוש, שאין כוונתו לעשות מלאכה[89], ומהם שביארו, שלא פטרה תורה אלא המתעסק במלאכת היתר שאין לו לחוש לאיסור, אבל כשעוסק במלאכת איסור, אלא שהותרה למצותה, היה לו להיזהר יותר, ואינו מוגדר מתעסק אלא שוגג[90].

באיסורים שחייב עליהם קרבן עולה ויורד

באיסורים שחייב עליהם קרבן-עולה-ויורד*, יש מן האחרונים שכתבו שאין בהם פטור מתעסק, שלא נאמר פטור מתעסק אלא כשיש חטאת קבועה, וזה הטעם לדעתם שאף על פי שגדר מתעסק הוא כל שלפי מחשבתו היה מותר לעשות המעשה, לסוברים כן[91], הטמא שנכנס למקדש בהעלם מקדש, אף שלפי מחשבתו מותר לו להיכנס למקדש בעודו טמא, מכל מקום כיון שעל טומאת מקדש חייבים קרבן עולה ויורד ולא חטאת קבועה, אינו פטור משום מתעסק[92].

באיסורים שאינם על מעשה

באיסורים שאינם על מעשה, אלא על מציאות מסוימת, יש מן האחרונים שכתבו שאין בהם פטור מתעסק, שפטור מתעסק הוא דוקא באיסור שיש בו מעשה, שלא אסרה התורה לעשות מעשה אלא בכוונה, ולדעתם זה הטעם לאותה שכתבו אחרונים שמי שהיה לו חמץ בביתו במשך הפסח ולא ידע ממנו, עובר באיסור חמץ כאוכל חלב בשוגג[93], ואין לפוטרו מטעם מתעסק - שהרי אף האוכל חלב וסבור שהוא רוק, חשוב מתעסק ואילולא שנהנה היה לו להיפטר[94] - שאיסור חמץ הוא על הימצאות החמץ ברשותו ולא על מעשה מסוים, ולכן בין שלא ידע שאסור שיימצא חמץ ובין שלא ידע שיש לו חמץ, הרי זה שוגג וחייב[95]. וביארו אחרונים, שכל מקום שהתורה אסרה לעשות מעשה, היינו שאסרה את העשיה של האדם כאשר גם במחשבתו לעשות את האיסור, אבל כאשר אסרה מציאות הדבר שלא יהיה כן, אף על פי שהאדם אינו עושה כלום, אף כשלא היה במחשבתו באותו דבר שנעשה הרי זה עבירה, כשם שאין צריך מעשה בגופו[96]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שמטעם זה שבאיסור שהוא על מציאות ולא מעשה אין פטור מתעסק, טמא שנכנס למקדש בהעלם מקדש, אינו חשוב מתעסק, שאף בטומאת מקדש אין האיסור על מעשה הכניסה אלא בהימצאות הטומאה במקדש[97]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף כשהאיסור הוא על המציאות ולא על המעשה, יש פטור מתעסק[98].

בחייבי לאוים

פטור מתעסק, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאינו שייך בחייבי לאוים, שהרי בשוגג אין בהם שום חיוב[99]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף בחייבי לאוים יש פטור מתעסק משום שחייבים הם לשמים[100]. על טעם הסוברים שהוא אף בחייבי לאוים, עי' להלן[101].

במזיד

המתכוין לעשות עבירה אחת ועלתה בידו עבירה אחרת, יש מן האחרונים שכתבו שבשבת חשוב מתעסק ופטור מטעם מלאכת מחשבת[102].

אופני המתעסק

טעות במעשה וטעות בחפץ

טעה הן במעשה והן בחפץ, שהתכוין לעשות מעשה מותר בחפץ מסוים, וטעה ועשה מעשה איסור בחפץ אחר, כגון שהתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר - שנפלה סכין בערוגת ירק ונתכוין להגביה את הסכין ותלש את הירק[103] - פטור משום מתעסק[104], שמהכתוב "אשר חטא בה" למדים לפטור מתעסק[105], וזה התעסק בהגבהה ולא בחיתוך[106]. וכן המתכוין לעשות מעשה מותר בחפץ מסוים, וטעה ועשה מעשה איסור באותו חפץ, שהתכוין להגביה תלוש וחתכו ונמצא שהוא עצמו מחובר, פטור משום מתעסק[107].

נתחלף לו חפץ היתר בחפץ איסור

טעה בחפץ בו נעשה המעשה, אך לא טעה במעשה, שהתכוין לעשות מעשה המותר בחפץ מסוים, וטעה ועשאו בחפץ אחר בו אותו מעשה אסור, כגון התכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, אם הוא בכלל פטור מתעסק שנתמעט מ"בה", נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים: יש מן הראשונים סוברים, וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שנחלקו רבא ואביי אם הוא בכלל מתעסק שנתמעט מהכתוב "אשר חטא בה", שלדעת רבא כיון שלא התכוין לחיתוך של איסור, חשוב מתעסק ופטור, ולדעת אביי כיון שהתכוין לעצם מעשה החיתוך, אינו חשוב מתעסק[108]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבנתחלף לו חפץ המותר בחפץ האסור, אף לדעת רבא אינו בכלל מתעסק שנתמעט מהכתוב "בה", ולדעתם זה הטעם לדעה זו שבהיו לו ב' תינוקות למול אחד שזמנו בשבת ואחד שזמנו לאחר השבת וטעה מל את של אחר השבת, שאינו פטור מטעם מתעסק מהכתוב "בה"[109], משום שהוא טעות בשני גופים[110], וכן השוחט בהמה שחשב שהיא חולין ועלתה בידו בהמת קדשים, אינו פטור משום מתעסק[111] והטעם, שדוקא כאשר טעה בחפץ עצמו שחשב שהוא היתר ונמצא שהוא איסור, לא היה לו להיזהר ופטרתו התורה מקרבן, אבל כאשר היו לפניו ב' חפצים, והיתה לו ידיעה ברורה שיש כאן דבר איסור, היה לו להיזהר שלא לטעות, ואם טעה הרי הוא שוגג ולא מתעסק[112].

ובשבת, לדעת שמואל פטור משום שלא נתקיימה מחשבתו ואין כאן מלאכת מחשבת[113]. ובדעת רבא ואביי נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שחולקים הם על שמואל ואינם פוטרים משום מלאכת מחשבת[114]. ויש סוברים שמודים שהם לדעת שמואל שפטור משום שאין כאן מלאכת מחשבת[115], כל שלא נתכוון לעשות מלאכה באותו הדבר[116].

טעות באותו החפץ

טעה באותו החפץ, שנתכוין לעשות מעשה באותו דבר ועשאו אלא שטעה וחשב שהוא חפץ שהמעשה מותר בו, כגון שהתכוין לחתוך את התלוש וחתכו ונמצא שהוא מחובר, יש מן הראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שנחלקו בו רבא ואביי, ולדעת רבא כיון שלא התכוין לחתוך את המחובר ולעשות איסור הרי הוא מתעסק ופטור ונתמעט מהכתוב "אשר חטא בה", ולדעת אביי חייב שהרי התכוין למעשה החיתוך[117], ובשבת אין לפטרו משום מלאכת מחשבת, שהרי נתקיימה מחשבתו, שחתך את מה שרצה לחתוך[118]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שטעה בגוף החפץ, הרי זה שוגג וחייב[119]. וכעין זה יש מן הראשונים שכתבו שהזורק למרחק ברשות הרבים שעל פי השערתו הוא רק ב' אמות, ונמצא שאותו מרחק הוא ד' אמות, אין זה מתעסק וחייב חטאת[120]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שכאשר החפץ בו רצה הוא אותו החפץ שתלה בידו, אלא שטעה בדינו, כגון שרצה תאנה שסבר שהיא תלושה ונתברר שהיא מחוברת, הרי שהתאנה שעלתה בידו היא התאנה שאותה רצה, ואין להגדירו כמתעסק בתאנה, אבל כשנתחלף בין מין למין אחר, כגון שרצה חתיכה של שומן ועלתה בידו של חלב, נחשב הוא כמתעסק לגבי אכילת שומן[121].

בטעם הסוברים שטעות באותו החפץ אינה חשובה מתעסק[122], נחלקו אחרונים: יש שכתבו שלדעתם שפטור מתעסק אינו נלמד מהכתוב "בה" וכדעת ר' יהושע[123], אלא שבשבת פטור משום מלאכת מחשבת, ולכן אין הפטור אלא כאשר טעה ונתחלף לו החפץ, שלא נתקיימה מחשבתו, אבל כאשר טעה בחפץ עצמו נתקיימה מחשבתו ואין כאן חסרון של מלאכת מחשבת[124].

להלכה, יש שכתבו בדעת ראשונים שהמתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר, פטור משום מתעסק, וכרבא[125]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהמתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר אינו פטור מטעם מתעסק[126].

התכוין לעשות איסור בחפץ אחד ועשאו בחפץ אחר

התכוין לעשות איסור בחפץ אחד ועשאו בחפץ אחר, כגון שהתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר, לדעת שמואל פטור משום שלא נתקיימה מחשבתו ואין כאן מלאכת מחשבת[127]. ובדעת אביי ורבא, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מן הראשונים ואחרונים שכתבו שחייב, שלדעת אביי ורבא לא פטרה התורה משום מתעסק אלא בנתכוין להיתר ועשה איסור, אבל בנתכוין לאיסור ועשה איסור אחר, אינו חשוב מתעסק[128]. ובטעמם של אביי ורבא, נחלקו אחרונים: יש שכתבו שלדעת אביי ורבא פטור מתעסק בשבת נלמד מהכתוב "אשר חטא בה", אף לדעת ר' יהושע, ולכן לא נתמעט אלא נתכוון להיתר ועשה איסור[129]. ויש שכתבו שאף לדעתם הפטור של מתעסק בשבת הוא מצד מלאכת מחשבת, אלא שנחלקו עם שמואל, שלדעת שמואל כיון שאת המחובר שרצה בו לא חתך, ואת המחובר שחתך לא רצה, אין כאן מלאכת מחשבת, ואילו לדעתם כיון שרצה מחובר ועלה בידו מחובר - כגון שרצה לחתוך תאנה אחת וחתך אחרת - אין כאן חסרון מצד מלאכת מחשבת, ואינו דומה לנתכוין לזרוק חפץ ד' אמות ברשות הרבים וזרק ח' אמות שפטרו רבינא מחטאת משום שלא נעשית מחשבתו[130], שהד' האמות הנוספות לא רצה בהן כלל, ומעבר החפץ בהן נעשה בלא מחשבתו כלל, והן מפסיקות בין הד' האמות הראשונות שהיו ברצונו להנחה, מה שאין כן בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך אחר, קיימת מחשבה לחתוך מחובר בשעת החיתוך, ואין הבדל בין מחובר זה לזה[131]. ויש שכתבו שלדעתם גדר מתעסק הוא שנתכוין למלאכת היתר ועלתה בו מלאכת איסור, אבל כל שנתכוין למלאכת איסור, אף שנתכוין לחפץ אחר, חייב, ואילו לדעת שמואל כל שנתכוין לחפץ אחר חשוב מתעסק[132]. ב) ויש מן הראשונים סוברים שבנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר, ואפילו נתכוין ללקוט תאנה אחת ולקט תאנה אחרת, לדברי הכל פטור משום מתעסק, שלא נתקיימה מחשבתו, ואין כאן מלאכת מחשבת, ולדעתם זהו שאמרו שהמתכוין לזרוק חפץ ד' אמות ברשות הרבים וזרק ח' אמות - ולא אמר בכל מקום שתרצה תנוח - פטור, משום שלא נתקיימה מחשבתו[133].

להלכה, יש מן הראשונים שכתבו שנתכוין לעשות איסור בחפץ אחד ועשה בחפץ אחר, באותו המין, כגון המתכוין להדליק או לכבות נר זה והדליק או כיבה נר אחר, וכן המתכוין ללקט תאנה זו וליקט אחרת, חייב, שהרי נעשית המלאכה שחשב לעשותה[134]. ויש מן הראשונים שכתבו המתכוין לעשות איסור בחפץ אחד ועשה בחפץ אחר, חייב[135].

טעות באיסור בשני מינים

נתכוין למעשה איסור במין אחד ועשה אותו מעשה איסור אך במין אחר, לדעת הסוברים בדעת אביי ורבא שבנתכוין לאיסור ועשה איסור אינו חשוב מתעסק[136], יש מן האחרונים שכתבו שהיינו דוקא בטעה באותו המין, כגון שהתכוין לחתוך תאנה מחוברת וחתך תאנה מחוברת אחרת, שנתקיימה מחשבתו, אבל בנתכוין למין אחד ועשה במין אחר, כגון שהתכוין לחתוך ענבים וחתך תאנים או תאנים שחורות וחתך לבנות, מודים הם שחשוב מתעסק[137].

נתכוין לאב מלאכה אחד ועשה אב מלאכה אחר

נתכוין לעשות אב מלאכה אחד ועשה אב מלאכה אחר, אף לראשונים הסוברים שבטעות באיסור מחפץ לחפץ נחלקו אמוראים[138], בטעות מאב לאב חשוב מתעסק ונתמעט מהכתוב "אשר חטא בה"[139].

כשנהנה

מתעסק בחלבים ועריות

המתעסק בחלבים ועריות, כיון שנהנה, חייב[140].

יש מן הראשונים שכתבו שהחיוב של נהנה הוא דוקא בפטור מתעסק הנלמד מן הכתוב "אשר חטא בה"[141], שמיעוט זה אינו קיים בחייבי לאוים שיש בהם הנאה, אבל מהלימוד של פטור מתעסק בשבת ממלאכת מחשבת אין חילוק, ואף הנהנה פטור[142], והיינו שאם הוא מתעסק במלאכת שבת ועל ידי כך תיווצר לו הנאה, כגון שקרע בגד בחמתו או הדליק נר, מצד הפטור של "בה" היה חייב, ומצד הפטור של מלאכת מחשבת פטור[143].

הטעם

בטעם שההנאה בחלבים ועריות היא סיבה לחייב, אף על פי שגזירת הכתוב "אשר חטא בה" לפטור מתעסק[144], יש מן האחרונים שכתבו, שפטור מתעסק נתחדש שמעשה שנעשה שלא במחשבה אינו מתייחס לעושהו, וחשוב שנעשה מאליו, אולם בחלבים ועריות עיקר האיסור הוא על ההנאה שבאה לאדם ולא על המעשה שבו, ולכן אף אם לא נייחס המעשה לאדם אלא כאילו נעשה מאליו, מכל מקום הקפידה התורה שלא תגיע לאדם הנאת המאכל האסור או הנאת הערוה, ואף המתעסק חייב[145]. ויש מן האחרונים שכתבו שגם במתעסק הפטור הוא משום שחסר בכוונת העושה, והתורה לא חייבה על מעשה בלא כוונה, וכאשר נהנה מהמעשה, אזי הרגשת ההנאה בגופו חשובה ככוונה, ולדעתם אף באיסורים שאין עיקר האיסור על הנאה אלא על מעשה, כל שנהנה בהם אין המתעסק פטור[146], ולכן בלבישת כלאים, אף אם האיסור הוא על מעשה הלבישה ולא על ההנאה, כל שנהנה חייב אף כשמתעסק[147]. ויש מן האחרונים שכתבו שכאשר נהנה, ההנאה מחשיבה את המעשה והרי זה כמו שעשאו בכוונה, ולכן חייב[148].

הגדרת "נהנה"

הנהנה, שאינו נפטר משום מתעסק, יש מן האחרונים שכתבו שהוא דוקא כאשר ההנאה שייכת לעצם העבירה, כאכילת חלב או ביאה על הערוה, שהאכילה או הביאה אסורות רק באופן שנהנה, אך כאשר ההנאה אינה חלק ממעשה העבירה, אזי אף על פי שבאה לו הנאה ממנה, אינו נחשב נהנה[149], ולכן במעילה שההנאה אינה הכרחית לאיסור ועובר על איסור מעילה אף כשלא נהנה, אין ההנאה מועילה לחייבו כשמתעסק אלא משום חומר במעילה משאר עבירות[150]. ויש שכתבו יותר מזה, שבאכילת חלב ובעריות האיסור הוא על ההנאה, והיינו שכאשר אסרה התורה אכילת חלב או ביאת עריות, אין האיסור במעשה האכילה והביאה, אלא האיסור להנות מאכילת החלב ולהנות מביאת הערוה[151], ולכן בענינים אלו אכילה או ביאה שלא כדרך הנאתן פטור[152]. וכן יש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים שאיסור לבישת שעטנז אינו מצד עצם מעשה הלבישה אלא עיקר האיסור הוא בהנאה מהשעטנז שבאה ללובש[153], אזי המתעסק בלבישת שעטנז אינו פטור כדין מתעסק משום שנהנה[154]. על מתעסק בלבישת כלאי-בגדים*, ע"ע[155]. וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבמלאכות שבת לא שייך "נהנה"[156].

ובדעת הראשונים הסוברים שפטור מתעסק הנלמד ממלאכת מחשבת הוא אף כאשר נהנה[157] - שהפטור הנלמד מ"בה" הוא אינו כאשר נהנה - יש מן האחרונים שכתבו שמתעסק שחייב כשנהנה, הוא גם כאשר אין האיסור על ההנאה ואפילו כשאין ההנאה קשורה כלל לעבירה, וכגון במלאכות שבת[158].

ויש מן האחרונים שכתבו שרק בהנאת אכילה, שההנאה נכנסת לגוף, ובהנאת עריות, שההנאה היא בכל הגוף, המתעסק חייב כשנהנה, אבל שאר הנאות המתעסק פטור, וכגון הלובש כלאים אף כשנהנה פטור כשהוא מתעסק[159], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים שלסוברים שריח אין בו ממש[160], המתעסק בהרחת איסור פטור[161], וכן לדעתם זהו שאמרו שמעילה חמורה שהמתעסק בה חייב כשנהנה[162], שבמעילה חייב אף על הנאות שאינן אכילה וביאה, כגון סיכה בשמן קודש או חימום בגיזי עולה[163].

ויש מן האחרונים שכתבו שגדר נהנה לענין מתעסק הוא שטועם טעם איסור ממש, ולדעתם זהו שאמרו שמעילה חמורה שהמתעסק בה חייב כשנהנה[164], שבמעילה חייב אף על פי שאין הבדל בהנאה שבאה מהחולין להנאה שבאה מהקודש, כגון המתחמם בגיזי צמר או סך ידו בשמן, ההנאה מגיזי צמר ושמן חולין זהה לזו שמגיזי צמר ושמן של קודש[165].

כפיה על עבירה שנהנה בה

כאשר כפאוהו לעבור עבירה שנהנה בה, כגון שכפאוהו לאכול חלבים או לבוא על הערוה, יש מן האחרונים שכתבו שאף על פי שנהנה, כיון שלא עבר העבירה אלא בכפיה, אין ההנאה מועילה לחייבו ופטור מחטאת[166].

על הנאה בקיום מצוות, אם חשובה ככוונה, לסוברים מצוות-צריכות-כוונה*, ע"ע.

הערות שוליים

  1. ↑ עי' משנה כריתות יט א; רמב"ם שגגות פ"ב ה"ז.
  2. ↑ ויקרא ד כג.
  3. ↑ משנה וגמ' כריתות שם.
  4. ↑ עי' משנה כריתות יט א וע"ע חטאת ציון 123 ואילך.
  5. ↑ רש"י כריתות שם (בפי' המשנה) ד"ה על מה, אולם עי' דבריו שם על הגמ' ד"ה מבעי, שמ' שלר' יהושע אין פטור מתעסק, ועי' תויו"ט כריתות פ"ד מ"ג וראש יוסף שבת עב ב ד"ה והנה ומגן אבות (ר"מ בנט דף לח ב) כריתות שם שעמדו על הסתירה בדבריו. ועי' מגן אבות שבציון 129, שכיון אביי ורבא דרשו פטור מתעסק בשבת מהכתוב "בה" וכיון שהלכה כר' יהושע, ע"כ צריך לומר שגם לדעתו פטור מתעסק נלמד מ"בה".
  6. ↑ ציון 25.
  7. ↑ עי' ציון 14.
  8. ↑ תוס' סנהדרין סב ב ד"ה להגביה ושבועות יט א ד"ה פרט למתעסק, ועי' ציון 21.
  9. ↑ ע"ע מלאכת מחשבת. אבנ"ז או"ח סי' רנד א.
  10. ↑ מרחשת סי' מב ס"ק ד, ומיישב בזה ד' הרמב"ם שגגות פ"ב ה"ג שפסק כר' יהושע לענין פטורו מחטאת של מי שלא נודעה חטאתו הנלמד מהכתוב "בה", ומאידך יש פטור מתעסק בכל התורה. ועי' ציון 79.
  11. ↑ פנ"י שבת עב ב ד"ה ומתוך, ועי"ש שכ"ה לתי' הא' בתוס' סנהדרין סב ב ד"ה להגביה, וצ"ב אם כוונתו כמו שכתבנו בפנים שא"צ כלל לימוד מכתוב בשאר התורה, או שנלמד מ"בה".
  12. ↑ ויקרא ד ב.
  13. ↑ ר"ח שבת עב ב ד"ה אתמר, ועי' בית יחזקאל שבת סי' י בדעתו, שזהו מקור גמור, ואף לדעת ר' יהושע.
  14. ↑ סנהדרין סב ב.
  15. ↑ עי' ציון 2.
  16. ↑ עי' ציון 4. רש"י כריתות יט א ד"ה מבעי. ועי' אבנ"ז או"ח סי' רנד א שלדעת ר"א אין מלאכת מחשבת.
  17. ↑ עי' ציונים 108, 117.
  18. ↑ צל"ח שבת עב ב לרש"י ד"ה וחתך.
  19. ↑ רש"ש שם בד' רש"י שם ד"ה על מה.
  20. ↑ תוס' סנהדרין סב ב ד"ה להגביה, בתי' הא'.
  21. ↑ תוס' שם בתי' הב'.
  22. ↑ צל"ח שבת עב ב ד"ה מעתה, ביישוב קו' התוס' סנהדרין סב ב ד"ה להגביה, מדוע שמואל נצרך לטעם של מלאכת מחשבת.
  23. ↑ עי' ציון 2.
  24. ↑ עי' משנה כריתות יט א וע"ע חטאת ציון 123 ואילך.
  25. ↑ עי' רש"י כריתות יט א ד"ה מבעי ליה, ועי' ציון 5, ועי' רש"ש בציון 19 בדעתו; תוס' הרא"ש סנהדרין סב ב ד"ה המתעסק; מהרש"א שם לתוד"ה רישא; ראש יוסף שבת עב ב ד"ה והנה, ועי' ציון 124. ועי' מגיני שלמה שבת עה א.
  26. ↑ אבי עזרי איסו"ב פ"א הי"ב, בד' הרמב"ם, שבכל המקומות הביא דוג' של מתעסק רק בשבת (עי' רמב"ם שגגות פ"ז הי"א), וכן לא הביא את פטור מתעסק משום הכתוב "בה" אלא רק משום מלאכת מחשבת (עי' שבת פ"א ה"ח וה"י), וכן במתעסק בחלבים ועריות שחייב לא נצרך לטעם של נהנה (עי' שגגות פ"ב ה"ז), והיינו שכיון שפטור מתעסק הוא רק משום מלאכת מחשבת אינו אלא בשבת בלבד, ושוב א"צ טעם לחייב בחלבים ועריות.
  27. ↑ ציון 5 ואילך.
  28. ↑ עי' רש"י פסחים לג א ד"ה תאמר.
  29. ↑ קוב"ש ח"ב סי' כג ס"ק ט.
  30. ↑ עי' רש"י שם.
  31. ↑ עי' אחיעזר ח"ג סי' נז ד"ה ואין, בד' רש"י שם.
  32. ↑ קוב"ש שם ס"ק טז, בד' הרמב"ם איסו"ב פ"א הי"ב שמ' מד' שדוקא בחייבי לאוים של עריות המתעסק חייב משום שנהנה, אך בשאר התורה, פטור. ועי"ש שנשאר בצ"ע בטעם שהמתעסק במעילה חייב, שממ"נ אם הוא משום נהנה, הרי שאינו חומר בהקדש משאר התורה.
  33. ↑ ציונים 70, 74.
  34. ↑ לח"מ שבת פ"א ה"ח וצל"ח שבת עב ב ד"ה רבא, שכן דרך הגמ' בכל מקום להשתמש בל' פטור כאשר יש איסור דרבנן, והקשו על הרמב"ם שם שכ' אינו חייב כלום מ' שאין איסור כלל.
  35. ↑ רש"י להלן.
  36. ↑ רש"י כריתות יט ב ד"ה מתעסק בחלבים.
  37. ↑ עי' רש"י שבת עב ב ד"ה וחתך וכריתות שם.
  38. ↑ רש"י שבת שם.
  39. ↑ רש"י כריתות שם.
  40. ↑ רש"י כריתות שם.
  41. ↑ צל"ח שבת עב ב ד"ה והנלע"ד, בד' הרמב"ם שבת פ"א ה"ח ושגגות פ"ב ה"ז.
  42. ↑ רמב"ם שגגות פ"ב ה"ז, ועי' צל"ח שם.
  43. ↑ מנחת ברוך סי' י ענף א ד"ה ומעתה וחלקת יואב או"ח סי' ז ד"ה הנה ואבנ"ז או"ח סי' רנ ס"ק יד, בד' תוס' כריתות יט ב ד"ה דהא.
  44. ↑ מהרש"א סנהדרין סב ב לתוד"ה רישא ושו"ת רעק"א סי' ח בד' התוס' שבת עג א ד"ה אלא.
  45. ↑ מנחת ברוך סי' י ענף ב ד"ה אמנם, בד' התוס' שבת עג א ד"ה אלא, ועי' קה"י שבת סי' לד ד"ה תו וחזו"א הוריות סי' טו ס"ק ט, בדעתו; עי' קוב"ש כתובות ו א אות יט. ועי' אבנ"ז או"ח סי' רנא ס"ק יג. ועי' חזו"א הוריות סי' טו ס"ק ט שמד' התוס' כריתות יט ב שבציון 43 מ' שכל טעות היא בגדר מתעסק.
  46. ↑ כריתות יט ב. ועי' ציונים 88, 110.
  47. ↑ מנחת ברוך שם; קוב"ש שם; כתבי קה"י ב"ק סי' כו ס"ק ד.
  48. ↑ אבנ"ז או"ח סי' רנא ס"ק יג.
  49. ↑ מנחת ברוך שם. ועי' חזו"א הוריות סי' טו ס"ק ט שהק', שהרי שומן וחלב חשובים מין במינו ואינם מינים נפרדים, ועוד שמי יאמר לנו שטעמיהם שונים זה מזה, ועי' קה"י שבת סי' לד ד"ה תו שהק', שאפילו אם נאמר שטעמיהם שונים, הרי המעשה האסור הוא מעשה אכילה, ואינו תלוי בטעם, והוא אותו מעשה.
  50. ↑ חלקת יואב או"ח סי' ז ד"ה אשר.
  51. ↑ קה"י שבת סי' לד ד"ה והנלענ"ד (עד סוף הסי'), בד' תוס' ועי"ש בסוף דבריו שסיים: ואכתי הדברים צריכין בדיקה ועיון וכתבתי רק להעיר.
  52. ↑ שו"ת רעק"א ח"א סי' ח.
  53. ↑ ע"ע עבד כנעני
  54. ↑ רעק"א שם. ועי' אמרי בינה דיני שבת סי' ז, שאפשר שמעשה העבד הוא כמעשה קוף, והמחשבה הקובעת היא מחשבת האדון, ולכן כל שלפי מחשבת האדון יש כאן מלאכה האסורה, יש חיוב שביתת עבדו.
  55. ↑ ע"ע קם ליה בדרבה מיניה. רעק"א שם.
  56. ↑ עי' רעק"א שם ואחיעזר יו"ד סי' נ וקוב"ש ח"ב סי' כג ס"ק טז.
  57. ↑ עי' ציון 2.
  58. ↑ עי' ציון 14.
  59. ↑ שו"ת רעק"א ח"א סי' ח.
  60. ↑ ב"ק כו ב.
  61. ↑ רעק"א שם.
  62. ↑ מג"א או"ח תלד ס"ק ה, ועי' ציון 93.
  63. ↑ רעק"א שם. על טעם נוסף שאינו נפטר משום מתעסק, עי' ציון 95.
  64. ↑ יומא סז ב.
  65. ↑ חלקת יואב או"ח סי' ז ד"ה הן.
  66. ↑ ביצה לו ב.
  67. ↑ חלקת יואב שם. ועי' מאירי ביצה שם לענין גזירה שלא יצא החייט במחטו ער"ש עם חשיכה שמא ישכח ויצא, שהק' שהרי אם יצא יהיה מתעסק אצל ההוצאה, ותי' שראוי להזהר שלא לבוא לידי חיוב חטאת.
  68. ↑ ע"ע שנים שעשאוה. ועי' ציון 73.
  69. ↑ אחיעזר יו"ד סי' נ ס"ק ו.
  70. ↑ רש"י פסחים לג א ד"ה תאמר, ועי' ציון 28.
  71. ↑ אחיעזר יו"ד סי' נ ס"ק ו וקוב"ש ח"ב סי' כג ס"ק טז, בד' רש"י שם.
  72. ↑ או"ש גירושין פ"א הי"ז ד"ה הנה ואחיעזר יו"ד סי' נ ס"ק ז ומרחשת ח"א סי' מב ס"ק א וקוב"ש ח"ב סי' כג ס"ק טז וכתבי קה"י ב"ק סי' כו ס"ק יג ואבי עזרי קדושה מהדו"ק איסו"ב פ"א הי"ב, בד' הרמב"ם איסו"ב שם; עי' מקו"ח בהקדמה לדיני בדיקה וביטול; אגלי טל קוצר אות כד ס"ק יב; אמרי בינה דיני שבת סי' ז, בד' תוס' סנהדרין סב ב ד"ה להגיבה, שהק' מדוע נרך שמואל לטעם של מלאכת מחשבת ולא נלמד מ"בה" ומ' שהלימוד מ"בה" הוא שאין במתעסק מעשה עבירה כלל, שאילו היה מעשה עבירה, נצרך מלאכת מחשבת לחדש שבשבת אין עבירה.
  73. ↑ אג"ט וקוב"ש שם. ועי' ציון 68.
  74. ↑ עי' רמב"ם איסו"ב שם וכס"מ בדעתו, ועי' ציון 100.
  75. ↑ אחרונים שבציון 72 בד' הרמב"ם שם.
  76. ↑ עי' מג"א שבציון 93.
  77. ↑ עי' מקו"ח שבציון 95.
  78. ↑ עי' ציון 29.
  79. ↑ מרחשת סי' מב ס"ק ד, ועי' ציון 10.
  80. ↑ עי' תוס' כריתות יט ב ד"ה דהא, ועי' ציון 43.
  81. ↑ מגן אבות (ר"מ בנעט) עמ' 82 לרש"י כריתות יט ב ד"ה מתעסק. ומ' שהמתעסק קרוב לאונס, ועי' או"ש שבת פ"א ה"ח וחזו"א הוריות סי' טו ס"ק ט שבציון 45.
  82. ↑ אתוון דאורייתא כלל כד; קוב"ש פסחים כו א אות קיז וח"ב סי' כג ס"ק ו.
  83. ↑ עי' ציון 93 ואילך.
  84. ↑ קוב"ש ח"ב שם.
  85. ↑ מגיני שלמה שבת עה א, והו"ד באחיעזר ח"ג סי' נז ס"ק ח ד"ה והנה; מגן אבות (ר"מ בנעט) עמ' 91 ד"ה ודע.
  86. ↑ מרכבת המשנה (חעלמא) שבת פ"א ה"א; מגן אבות שם; רעק"א יומא לד ב מערכה אות יח; קוב"ש ח"ב סי' כג ס"ק ג.
  87. ↑ קוב"ש שם, ועי' רעק"א שם.
  88. ↑ כריתות יט ב.
  89. ↑ שטמ"ק כריתות יט ב בהשמטות אות ט; או"ש שבת פ"א ה"ח ד"ה והנה; חזו"א הוריות סי' טו ס"ק ט. ועי' אחיעזר ח"ג סי' נז ס"ק ב שאף לד' רש"י שמתעסק הוא בעלה בידו חפץ אחר של איסור, עי' ציון 108, ק' ממילת ב' תינוקות, שנתחלפו לו התינוקות של היתר בשל איסור. ועי' מגן אבות (עמ' 92) ד"ה איתמר ועמודי אור סי' ואבנ"ז או"ח סי' רנה ס"ק ה, שהיינו דוקא לסוברים ששבת רק דחויה היא אצל מילה, ע"ע מילה ציון 1028, אבל לסוברים ששבת הותרה אצל מילה, ע"ע הנ"ל ציון 1023, הרי שאינו מוגדר כלל כמעשה עבירה, אולם עי' אחיעזר שם שאין לחלק בין דחויה להותרה, ואף אם שבת הותרה אצל מילה, כיון שהמעשה שבא לעשות הוא מעשה מלאכת איסור, שוב אינו חשוב מתעסק בהיתר.
  90. ↑ או"ש שם, ועי' חזו"א שם.
  91. ↑ עי' תוס' שבציון 43-44.
  92. ↑ שו"ת רעק"א סי' ח, בד' התוס' שם. אולם עי' חזו"א הוריות סי' טו ס"ק ט שהק', שהרי לדעת ר' אליעזר (הוריות ט ב) נשיא מביא חטאת קבועה על העלם מקדש שלו, ולפי ד' הרעק"א היה לו להיפטר משום מתעסק.
  93. ↑ מג"א או"ח תלד ס"ק ה.
  94. ↑ עי' ציון 140. מג"א שם, ונ' שהוא דוקא לדעת תוס' שבציון 43 שאף באותה חתיכה שסבור שהיא שומן ונתברר שהיא חלב חשוב מתעסק.
  95. ↑ מקו"ח סי' תלא בהקדמה לדיני ביטול. ועי' שו"ת רעק"א סי' ח שכ' שתי' זה דחוק, ועי' ציון 63 שביאר באופ"א הטעם שהמשהה חמץ עובר באיסור.
  96. ↑ כתבי קה"י ב"ק סי' כו ס"ק טז.
  97. ↑ חלקת יואב או"ח סי' ז ד"ה ולענ"ד; קוב"ש פסחים כו א אות קיז; חזו"א הוריות סי' טו ס"ק ט.
  98. ↑ עי' שו"ת רעק"א סי' ח שכ' שתי' המקו"ח דחוק, ועי' ציון 63 שביאר באופ"א בטעם שהמשהה חמץ עובר באיסור.
  99. ↑ ראב"ד איסו"ב פ"א הי"ב; מ"מ שם, בד' הרמב"ם שם, ש"חיבי לאוים" שברמב"ם שם, ט"ס היא, שהרי הם אינם חייבים כלום.
  100. ↑ כס"מ שם בד' הרמב"ם שם.
  101. ↑ ציון 75.
  102. ↑ צל"ח שבת עב ב ד"ה ומעתה, ועי' ציון 22.
  103. ↑ רש"י שבת עב ב ד"ה נתכוין.
  104. ↑ שבת שם.
  105. ↑ עי' ציון 3.
  106. ↑ רש"י שם ד"ה וחתך. ועי' צל"ח שבציון 18.
  107. ↑ תוס' ותוס' הרא"ש שם ד"ה נתכוין בשם ר"ת. ונ' שאף לרש"י פטור בכה"ג כיון שהתעסק בהגבהה ולא בחיתוך. ונ' שאף לתוס' וסיעתו הפטור כאן אינו משום מלאכת מחשבת שהרי נתקיימה מחשבתו.
  108. ↑ רש"י שבת עב ב; רש"ש כריתות יט א לרש"י ד"ה על מה ואבנ"ז או"ח סי' רנד ס"ק ד, בד' הרמב"ם שבת פ"א ה"ח; כתבי קה"י ב"ק סי' כו ס"ק ד ד"ה ולענ"ד, בד' תוס' כריתות יט א ד"ה פרט, שמ' מדבריהם שדוקא בנתכוין לחלב אחד ואכל חלב אחר אינו בגדר מתעסק, אבל נתכוין לשומן ואכל חלב, חשוב מתעסק. ועי' אבנ"ז או"ח סי' רנה ס"ק ח, בטעם לדעה זו שבנתחלפו לו ב' תינוקות אינו חשוב מתעסק לד' רבא, עי' ציונים 46, 88, משום שבשעת המעשה לא היה לפניו התינוק שאין זמנו למול, ודבריו צ"ב.
  109. ↑ כריתות יט ב. ועי"ש שאין לפוטרו מטעם מלאכת מחשבת, שמקלקל בחבורה חייב, ואין צריך בו מלאכת מחשבת, ועי' או"ש שבציון הבא. ועי' חמדת שלמה סי' כ ואחיעזר סי' נז ס"ק ד, בטעם ששייך מלאכת מחשבת בטעות ב' תינוקות.
  110. ↑ ערול"נ כריתות יט ב ד"ה והא בד' תוס' שם; תפארת ירושלים על המשניות שבת פי"ט מ"ד, בד' תוס' כריתות יט ב ד"ה דהא; או"ש שבת פ"א ה"ח ד"ה אמנם, בד' תוס' שבת עב ב ד"ה נתכוין.
  111. ↑ תפארת ירושלים ואו"ש שם ושם, ביישוב קו' המהרש"א סנהדרין סב ב לתוד"ה רישא.
  112. ↑ תפארת ירושלים ואו"ש שם ושם.
  113. ↑ עי' כריתות יט ב ורש"י שם ד"ה אפילו וראשונים שבת עב ב שבציון 133, שלשמואל אפילו בנתכוון לעשות איסור בחפץ אחד ועשה בחפץ אחר פטור, א"כ כל שכן בנתכווין לעשות היתר בחפץ אחד ועשה איסור בחפץ אחר.
  114. ↑ עי' רש"י כריתות יט ב ד"ה אפילו, ועי' אבנ"ז או"ח סי' רנד ס"ק א בדעתו; רש"ש ואבנ"ז שם ד בד' הרמב"ם שם.
  115. ↑ עי' תוס' ורמב"ן וריטב"א ור"ן שבת שם.
  116. ↑ ריטב"א ור"ן שבת שם.
  117. ↑ ר"ת בתוס' שבת עב ב ד"ה נתכוין ובתוס' הרא"ש שם ד"ה נתכוין ובריטב"א שם ד"ה איתמר בשמו, בפי' הגמ' שם, ועי' ד' רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שבציון 119; אהא"ז שבת פ"א ה"ח ד"ה ונראה פשוט, בד' רש"י סנהדרין סב ב ד"ה שבשאר, שנתן דוג' למתעסק בחלב המונח לפניו וסבור שהוא רוק ובלעו, ומ' שטעות באותה חתיכה חשובה מתעסק, אולם צ"ב מרש"י שבועות וכריתות שבציון 119. ועי' תוס' רא"ש שבת עב ב ד"ה נתכוין בסוה"ד.
  118. ↑ עי' ר"ת שם.
  119. ↑ עי' רש"י שבועות יט א ד"ה פרט למתעסק וכריתות יט ב ד"ה מתעסק בחלבים, ואבנ"ז או"ח רנד א בדעתו, ועי' ד' כריתות שם שהביא דוג' של נתכוון לבוא על אשתו נדה וסבור טהורה היא שהוא מתעסק אלא שבעריות חייב, ועי' שטמ"ק שם אות יט שתמה, שהרי זו טעות באותו החפץ, ועי' צל"ח שבת עב ב ד"ה איתמר ורש"ש כריתות שם ד"ה מתעסק וערול"נ לרש"י שם, שמכח קו' זו תיקנו הגי' ברש"י, ועי' אבנ"ז או"ח סי' רנה ס"ק א ואילך, בד' רש"י שם בטעם שנתכוון לאשתו ונמצא שהיא אחותו חשוב מתעסק אלא שבעריות חייב, ואע"פ שהוא טעות באותו הגוף, שהרי דעתו על אשה זו, שהקובע לענין חטאת הוא מחשבתו קודם המעשה, וקודם המעשה חשב על גוף אחר; מ"מ שבת פ"א ה"ח בשם יש מי שפירשו. ועי' רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שבועות שם שבנתכוין לחתוך התלוש ונמצא שהוא מחובר, חייב, ועי' זרע יצחק שם ד"ה הר"ן שהק' שהדברים סותרים לדעתם בשבת עב ב שמ' שנקטו כר"ת שבציון 118 שבנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר, פטור משום מתעסק.
  120. ↑ מאירי ב"ק כו ב ד"ה נתכוין הא', וצ"ב בדעתו שבשבת עג א ד"ה כבר ידעת כותב שאם נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' חייב, ולעיל שם בדבריו כתב שהטועה באותה חתיכה חשוב מתעסק; רבינו יהונתן בשטמ"ק שם ד"ה נתכוין.
  121. ↑ מגן אבות (ר"מ בענט) עמ' 92 ד"ה אתמר, בד' רש"י, ודבריו צ"ב, שהרי רש"י כריתות יט ב ד"ה מתעסק בחלבים כ' שאף בסבור שהיא שומן ונתברר שהיא חלב, אינו חשוב מתעסק. ועי' חמדת שלמה או"ח סי' כ.
  122. ↑ עי' רש"י שבציון 119.
  123. ↑ עי' ציון 25.
  124. ↑ ראש יוסף שבת עב ב ד"ה שוב ראיתי, אלא שדבריו צ"ב מרש"י כריתות יט ב שגם בחלב ושומן כשטעה באותה חתיכה, חשוב מתעסק (אלא שחייב מטעם נהנה), ומ' שבכל התורה יש פטור מתעסק וכדלא כר' יהושע, ושמא דבריו שם הם אליבא דר"א.
  125. ↑ מ"מ שבת פ"א ה"ח בד' הרמב"ם שם, אולם עי' לח"מ שם ה"י שאף המ"מ לא נתכוון שזו דעת הרמב"ם, אלא שאע"פ שאין דעת הרמב"ם כן, הלכה כדעה זו; צל"ח שבת עב ב ד"ה עוד נלע"ד בד' הרמב"ם שם ושגגות פ"ב ה"ז. ועי' אבי עזרי שבציון 26 בד' הרמב"ם.
  126. ↑ לח"מ שבת פ"א ה"י ואבנ"ז או"ח סי' רנד ס"ק ד, בד' הרמב"ם שם ה"ח. ועי' אבי עזרי שבציון 26 בד' הרמב"ם.
  127. ↑ עי' כריתות יט ב ורש"י שם ד"ה אפילו, ועי' ראשונים שבת עב ב שבציון 133.
  128. ↑ עי' רש"י כריתות יט ב ד"ה אפילו, ומגיני שלמה שבת עב ב לתוד"ה נתכוין וצל"ח שם ד"ה נלע"ד וחת"ס שם ד"ה נתכוין ועונג יו"ט סי' כא ואבנ"ז או"ח סי' רנב ס"ק ג, בדעתו, ומיושב בזה קו' הראשונים להלן על רש"י שבת שם מד' שמואל; לח"מ שבת פ"א ה"י ורש"ש כריתות יט א לרש"י ד"ה על מה בד' הרמב"ם שם, ועי' ציון 134.
  129. ↑ מגן אבות (ר"מ בנט דף לט א) כריתות יט א ד"ה אבל; צל"ח שבת עב ב ד"ה ונלע"ד; חת"ס שם ד"ה נתכוין; רש"ש כריתות שם ד"ה על; אחיעזר ח"ג סי' נז ס"ק ד.
  130. ↑ עי' שבת צז ב, ועי' תוס' ורמב"ן ושא"ר שם עב ב שהקשו מגמ' זו על רש"י, שמוכח שבנתכוין לאיסור ועשה איסור, פטור משום שלא נתקיימה מחשבתו.
  131. ↑ עי' אבנ"ז או"ח ס'י רנד ס"ק א וה.
  132. ↑ אבהא"ז שבת פ"א ה"ח ד"ה ולפמש"כ, ועי'"ש שאף לדעת אביי ורבא פטור מתעסק בשבת הוא משום מלאכת מחשבת.
  133. ↑ שבת צז ב. ר"ת בתוס' שם עב ב ד"ה נתכוין (ושם שנ' שגרס בגמ' צז ב: רבא); רמב"ן שם ד"ה נתכוון; ריטב"א שם ד"ה איתמר; חי' הר"ן שם ד"ה נתכוין.
  134. ↑ רמב"ם שבת פ"א ה"י, ועי' לח"מ ורש"ש שבציון 128 בדעתו.
  135. ↑ ראב"ד שם.
  136. ↑ עי' ציון 128 ואילך.
  137. ↑ רש"ש כריתות יט א לרש"י ד"ה על מה.
  138. ↑ עי' רש"י שבציון 128.
  139. ↑ רש"י כריתות כ א ד"ה אלא.
  140. ↑ רב נחמן בשם שמואל, סנהדרין סב ב, וש"נ; רמב"ם שגגות פ"ה ה"ז.
  141. ↑ עי' ציון 2.
  142. ↑ תוס' סנהדרין סב ב ד"ה להגביה, בתי' הא'.
  143. ↑ חת"ס שבת עב ב לתוד"ה נתכוין.
  144. ↑ עי' ציון 2.
  145. ↑ אתוון דאוריתא כלל כד ד"ה ואולם, ועי"ש שהביא ראיה משבועות יז ב שהפורש באבר חי חייב משום שיציאתו הנאה לו כביאתו, ואע"פ שאין כאן מעשה ביאה, ולענין אכילה, נלמדת היא מעריות שהאיסור הוא על ההנאה, עי' חולין קטו ב; קוב"ש ח"ב סי' כג ס"ק ו.
  146. ↑ קה"י שבת סי' לה ד"ה ולזאת, ושם שכוונה היא השתתפות הנפש במעשה הגוף ואף הרגשת הנאה היא בנפש החיונית ונחשבת ככוונה.
  147. ↑ כתבי קה"י ב"ק סי' כו אות כ, ועי"ש שאף במלאכות שבת כן, ועי' ציון 158.
  148. ↑ מרחשת ח"א סי' מב ס"ק ד.
  149. ↑ מנחת ברוך סי' יא ענף ב (עמ' 31) ד"ה והנה; אהא"ז שבת פ"א ה"ח; שיעורי ר' דוד ב"ק כו ב אות ריט.
  150. ↑ עי' פסחים לג א . מנחת ברוך שם.
  151. ↑ אתוון דאוריתא כלל כד ד"ה ואולם, ועי"ש שהביא ראיה משבועות יז ב שהפורש באבר חי חייב משום שיציאתו הנאה לו כביאתו, ואע"פ שאין כאן מעשה ביאה; קוב"ש ח"ב סי' כג ס"ק ו. ועי' משנה למלך יסודי התורה פ"ה ה"ח ד"ה ודע (הב'), שאף באיסור בשר-בחלב (ע"ע) איסור האכילה הוא מחמת ההנאה שיש בה, וכאילו אמרה תורה שלא להנות מבב"ח לא ע"י אכילה ולא בשאר הנאה.
  152. ↑ אתוון דאוריתא שם.
  153. ↑ ע"ע כלאי בגדים ציון 246, ועי"ש לעיל שיש חולקים.
  154. ↑ חי' ר' נחום יבמות ד ב אות מז ושעורי ר' דוד ב"ק כו ב אות ריט, ועי"ש ושם שלפי"ז אותה שכ' שו"ת רעק"א ח"א סי' ח שהמתעסק באיסור לבישת כלאים אין לו פטור של מתעסק כיון שנהנה, זהו רק לצד שעיקר האיסור הוא בהנאה.
  155. ↑ ציון 350 ואילך.
  156. ↑ פנ"י שבת עב ב ד"ה רבא בד' התוס' שם, שלא כתבו את תי' התוס' סנהדרין סב ב ד"ה להגביה שהלימוד ממלאכת מחשבת נצרך לפטור נהנה; לצל"ח שבת עב ב לתוד"ה הניחא, בד' תוס' סנהדרין סב ב ד"ה להגביה בתי' הב', בטעם שנצרך למעט מתעסק בשבת ממלאכת מחשבת.
  157. ↑ תוס' סנהדרין סב ב ד"ה להגביה בתי' הא', ועי' ציון 142.
  158. ↑ צל"ח שם לתוד"ה הניחא; מנחת ברוך סי' יא ענף ב ד"ה אמנם; אהא"ז שבת פ"א ה"ח; שעורי ר' דוד ב"ק כו ב אות ריט. ועי' חת"ס שבציון 143. ועי' כתבי קה"י ב"ק סי' כו ס"ק כ שנראה שה"ה אף לתי' הב' בתוס' שם, ודוחק לומר שהם חולקים.
  159. ↑ אמרי בינה דיני שבת סי' ז, ודחה את ד' רעק"א שבציון 154.
  160. ↑ ע"ע ריח.
  161. ↑ עי' ר"ן חולין (צג ב). אמרי בינה שם.
  162. ↑ פסחים לג א.
  163. ↑ עי' פסחים שם. אמרי בינה שם.
  164. ↑ עי' ציון 162.
  165. ↑ פנ"י פסחים לג א ד"ה מר, ועי' רעק"א שם שהק' שהרי גם בעריות אין הבדל בין ההנאה שמאשת איש להנאה שמפנויה.
  166. ↑ פנ"י ר"ה כח א לרש"י ד"ה מהו, ולכאו' בלא"ה פטור כיון שהוא אנוס, ואולי אפשר להעמיד באופן שכפאוהו לבוא על אשה כלשהי, ורצה לבוא על אשתו ונתחלפה באחותו, באופן שהוא מתעסק, שלא כפאוהו על מעשה עבירה.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מתעסק&oldid=159820"