אנציקלופדיה תלמודית:מתנת שכיב מרע

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־18:14, 16 באפריל 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - דיני מתנת חולה העומד למות שנותן מתוך חליו.</span> == <span dir="rtl">מקורה ו...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - דיני מתנת חולה העומד למות שנותן מתוך חליו.

מקורה וגדרה

מקורה

מתנת שכיב מרע, שחלה ללא קנין, במקורה נחלקו אמוראים, וראשונים בדעתם: א) לדעת ר' זירא בשם רב ורב נחמן בשם רבה בר אבוה ורב מנשיא בר ירמיה ורמי בר יחזקאל, יש למתנת שכ"מ מקור בתורה[1], ולמדוה מהכתוב "והעברתם את נחלתו לבתו"[2], ודרשו: יש לך העברה אחרת שהיא כזו, ואיזו, זו מתנת שכיב מרע[3], או שלמדוה מהכתוב "ונתתם את נחלתו לאחיו"[4], ודרשו: יש לך נתינה אחרת שהיא כזו, ואיזו, זו מתנת שכיב מרע[5], והיינו שכשם שירושת הקרובים חלה בלא קנין, כך העברת הנכסים ונתינתם לאחר שאינו מן היורשים - ואפילו במקום שיש יורשים[6] - חלה בלא קנין[7], או שלמדוה מהכתוב "בימים ההם חלה חזקיהו למות וגו' כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה"[8], או שלמדוה מהכתוב "ואחיתֹפל ראה כי לא נעשתה עצתו וגו' ויצו אל ביתו ויחנק"[9]. וכתבו ראשונים ואחרונים בדעתם שהמקור מהכתובים הוא מקור גמור, ודין מתנת שכ"מ הינו מן התורה[10], ובדעת האמוראים שלמדו מהכתוב בחזקיהו ובאחיתופל, יש מן הראשונים שכתבו שמתנת שכ"מ היא הלכה למשה מסיני, והסמיכוה על הכתוב[11]. ויש מן הראשונים סוברים בדעתם שמתנת שכ"מ אינה אלא מדרבנן, והמקור בכתובים אינו אלא אסמכתא[12].

ב) ולדעת רבא בשם רב נחמן מתנת שכ"מ אינה אלא מדרבנן, ועשאוה כשל תורה[13], והכתובים "והעברתם את נחלתו"[14] ו"נתתם את נחלתו"[15], נדרשים בענין אחר[16], וכן הכתובים בנביא שמהם נשמע שלצוואה שלפני מיתה יש תוקף[17], אין בהם חלוק ממון אלא צוואת דברים ומוסר בלבד[18].

להלכה, מתנת שכ"מ הינה מדרבנן, ועשאוה כשל תורה[19].

טעם התקנה

הטעם לכך שתיקנו שמועילה באמירה בלבד ללא קנין, שמא תטרף דעתו עליו[20], היינו שאם אין דבריו מועילים חוששים שתטרף דעתו בחליו מתוך צער שהוא יודע שלא יקיימו בניו צואתו[21], וכגון שאין באפשרותו לעשות קנין[22], או שמא תטרף דעתו קודם שיעשה קנין ונמצאת צוואתו בטלה[23], או שמא תטרף דעתו אם יטרידהו לעשות קנין[24].

אינה לגמרי כשל תורה

מתנת שכ"מ שלהלכה היא מדרבנן ועשאוה כשל תורה[25], יש מן האחרונים שכתבו שלא לכל דבר עשאוה כשל תורה, אלא רק לענין שאם קיבל שטר חוב במתנה אין הנותן יכול למחול על השטר[26], אבל לשאר ענינים היא דרבנן, ולכן אינה עומדת בפני תקנת מזונות לאלמנה[27], וכן מתנת שכ"מ שנעשית בערכאות אינה חלה, ואף על פי ששאר שטרות שנעשו בערכאות יש להם תוקף[28].

ההקנאה

מתנת שכ"מ שחלה על ידי אמירתו, לסוברים כן, וכן הלכה[29], יש מן האחרונים שנסתפקו אם אמירתו של השכ"מ חשובה כמעשה קנין של בריא, שנתחדש שדיבורו מועיל כמו מעשה קנין, ולכן כשם שמעשה קנין אינו מועיל לדבר שאינו בעולם באותה שעה, כך אמירת השכ"מ אינה מועילה לדבר שאינו בעולם בשעת האמירה, ויגיע רק אחר המיתה, או שכל שלא חזר בו נמשכת אמירתו עד שעת מיתתו וכאילו ציוה בשעת מיתתו[30], שיש מקום לומר שבמתנת שכ"מ יש כח להקנאה בלא מעשה קנין כלל, שמשום החשש שמא תטרף דעתו הקנו חכמים את המתנה למקבל על ידי הדיבור, אך אין הדיבור נחשב כמעשה קנין, ולכן מועיל לקנות אחר מיתה - לסוברים שהמתנה חלה אחר מיתה לגמרי[31] - ואין כאן חסרון של "כלתה קנינו"[32]. ויש מן האחרונים שכתבו שבמתנת שכ"מ אין צריך קנין כלל, והדיבור אינו קנין אלא גילוי דעתו ורצונו[33].

זמן חלותה

מתנת שכ"מ, שעשאוה כירושה[34], יש מן הראשונים שכתבו שלענין זמן חלותה אינה כירושה לגמרי, שירושה חלה עם גמר מיתה, ואילו מתנת שכיב מרע חלה אחר גמר מיתה[35], וביארו אחרונים בדעתם, שבירושה רגילה יש ליורש דין "יורש" כבר מחיים של המוריש, ואינו תלוי בזכיה בפועל בנכסים, ואין הפרש בין מחיים לאחר מיתה, אלא שזכייתו בנכסים בפועל לא שייכת כל זמן שהן ברשות המוריש ולצרכו, ובמיתתו פוקע צורך המוריש בהן, מיד היורש זוכה, אבל במתנת שכיב מרע רק אחר מיתה חל עליו דין יורש[36].

זמן הקנין

מתנת שכ"מ, שאינה נקנית אלא לאחר מיתה[37], נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים שלאחר מיתתו הוברר הדבר שחל הקנין למפרע, משעה שציוה[38], ולפיכך אפילו מת המקבל בחיי השכיב מרע, ואפילו לא נולדו יורשי המקבל עד אחר מיתת השכיב מרע, שלאחר מיתתו אין בעולם לא המקבל ולא יורשיו, מכל מקום זכו יורשי המקבל כיון שהוברר שקנה המקבל למפרע בשעת הצוואה, ואז היה חי[39], ואותה שאמרו שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולכן אם אמר שכ"מ נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני כלום[40], היינו משום שיכול השכיב מרע לחזור בו, ולא נסתלקה זכותו של הנותן עדיין[41]. ויש מן האחרונים שכתבו שכן נראה בדעת הירושלמי שמתנת שכיב מרע חלה למפרע ונמצתא למפרע ברשות המקבל[42].

ויש סוברים שרק לאחר מיתה נעשו דבריו ככתובים ומסורים, ורק אז חלה המתנה, ולכן רק אם לאחר מיתה ביד הנותן להקנות, חלה המתנה, ומשעה שחלה המתנה, קונה גם למפרע[43], וזה הטעם לדעתם שאם אמר שכ"מ נכסי לך ואחריך לפלוני שאין לשני כלום[44], שכבר זכה הראשון, ואחר מיתת הנותן שוב אין הנכסים ביד הנותן להקנותם למקבל ואין הקנין חל[45], וכן לדעתם זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים שבכל מתנת שכ"מ אין המקנה בעולם בשעת הקנין[46], שחלות הקנין היא לאחר מיתה אלא שמועילה גם למפרע[47].

ויש סוברים שליפוי כח עשאוה למתנת שכ"מ כמתנה מהיום ולאחר מיתה, שהשעבוד חל מהיום והזכות לאחר מיתה[48], ויש שביארו דבריהם, שחשוב המקבל כיורש כבר מחיי הנותן, אף שזכייתו בפועל בנכסים היא רק לאחר מיתה, ולכן אף אם מת בחיי הנותן, יכול להוריש לבניו על ידי משמוש[49].

ויש סוברים שמתנת שכ"מ חלה לאחר מיתה, ודוקא לענין זכיית המקבל, אולם ההקנאה מסתיימת בשעת האמירה, והרי היא כקנין מעכשיו ולאחר ל' יום, שמסר בקנין גמור כבר כעת מחיים והקנין חל למעשה רק אחר מיתה[50].

ויש סוברים שלא קנה כלל למפרע[51], ושכיב מרע שציוה ליתן לפלוני ומת המקבל בחייו, לא זכו יורשי המקבל, ולא אמרו שזכו אלא כשמסר לשליח ואמר הולך לפלוני, שמפני שדברי שכ"מ חזקים שהם ככתובים וכמסורים לכן הם חזקים גם לזה שאנו מפרשים הולך שהוא כזכי, היינו כאילו זיכה לו בפירוש מחיים[52], או שכיון שהוציא המעות מתחת ידו, ודאי דעתו שיקנם מיד[53].

מתנת שכ"מ להקדש, שהקדיש כל נכסיו, יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו ראשונים, ולראשונים הסוברים שששכ"מ שהקדיש נכסיו, מספק דינו כמתנה ואם עמד חוזר[54], אף מתנת שכ"מ להקדש דינה כמתנה להדיוט שאינה חלה אלא אחר מיתה[55], ולסוברים שבהקדיש נכסיו, מספק אין דינו כמתנה ואם עמד אינו חוזר[56], הרי שהמתנה חלה כבר בשעת האמירה, שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט[57].

כירושה

מתנת שכיב מרע, אמר רבא שחכמים עשאוה כירושה, ולכן מי שאינו בירושה - על גדר זה עי' להלן[58] - אינו בכלל מתנת שכיב מרע[59].

בביאור "עשאוה כירושה", ובטעם שנצרכו לכך, כתב ראשונים שהוא משום שסתם מתנה, אין המתנה מועילה אם לא חל הקנין מחיים אלא לאחר מיתה, ואילו במתנת שכיב מרע תיקנו שהמתנה תחול רק לאחר מיתה, כירושה שחלה ומועלת אחר מיתה[60]. ויש שהוסיפו שאין הנותן עושה קנין לפיכך עשאוה כירושה שאף היא חלה בלא קנין[61].

גדר עשאוה כירושה

בגדר שעשו את מתנת שכ"מ כירושה, יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהיינו שחשוב המקבל כיורש, ולכן לדעתם אפילו במקבל שאינו יכול לזכות במתנה רגילה, כגון מת, יכול הוא לזכות במתנת שכ"מ, שירושה שייכת בו[62]. ויש שכתבו שגדר התקנה היא שעל ידי הנתינה, הנותן מזכה למקבל דין יורש, ולכן צריך שיהיה יכול לזכות בשעת הנתינה, שאם לא כן אינו יכול לזכות בדין יורש[63]. ויש שכתבו בדעת אחרונים שאין הכוונה שנתנו למקבל דין יורש אלא שעשו את הזכיה שלו בגדר של ירושה, ולכן כל שהמקבל אינו יכול לזכות, גם אינו לקבל מתנת שכ"מ[64].

הבדל בינה לירושה

מתנת שכ"מ שעשאוה כירושה, יש מן האחרונים שכתבו ששונה היא מירושה רגילה לענין שבירושה רגילה של הבנים את אביהם, הנכסים אינם יוצאים מרשות האב ונכנסים לרשות הבנים, אלא זו רשות אחת שנמשכת, שהבנים נכנסים תחת אביהם, וכאילו אביהם עדיין מוחזק בנכסים, אבל במתנת שכ"מ אף שהיא כירושה, הנכסים יוצאים מרשות הנותן ונכנסים לרשות המקבל[65].

ביחס ליורש רגיל

מתנת שכ"מ שעשאוה כירושה ואף לגרע כחו של המקבל[66], יש מן האחרונים שכתבו שמכל מקום לגבי ירושה רגילה חשוב כמקבל מתנה, ולדעתם זהו שכתבו ראשונים שהנותן מתנת שכ"מ והניח נכסים ליורשים ויצא עליו שטר חוב, גובה תחילה מהיורשים, ורק כשאינו מספיק גובה ממקבלי מתנה[67], שלגבי יורש אמיתי חשובה המתנה כמתנה וכמשועבדים לגבי בני חורין[68].

כירושה לגרע כחו של המקבל

מתנת שכ"מ שעשאוה כירושה, אם עשאוה כן אף באופן שמגרע כחו של המקבל, נחלקו: יש מן הראשונים סוברים שמתנת שכ"מ הינה כירושה אף כאשר מגרע כחו, ולדעתם זהו שאמר רבא - לגירסתם בתלמוד[69] - שאלמנה ניזונת ממתנת שכ"מ שנתן בעלה[70] - מקל וחומר, שאם מירושה דאורייתא ניזונית במתנת שכ"מ לא כל שכן[71] - והיינו אף על פי שמתנה מחיים אין מוציאים ממנה למזון האשה והבנות, ממתנה שכ"מ שהיא כירושה, מוציאים ממנה, ולדעתם מטעם זה מוציאים ממתנת שכ"מ אף לפרעון מלוה על פה, שהיא כירושה[72]. וכן יש מן הראשונים שכתבו שמשום שמתנת שכ"מ כירושה, בעל חוב של הנותן גובה ממטלטלים שניתנו במתנת שכ"מ[73].

ויש מן הראשונים סוברים שמתנת שכ"מ הינה כירושה רק לענין יפוי כחו, שאין לה הפסק כירושה, אבל לגרע כחו כגון לענין גביית מזונות אלמנה או מלוה על פה, אין דינה כירושה אלא כמתנה, ולדעתם זהו שאמר רבא - לגירסתם בתלמוד[74] - שאין אלמנה ניזונית ממתנת שכ"מ שנתן בעלה[75]. וכן יש מן הראשונים שכתבו להלכה שמזון הבנות וכתובת בנים דכרין אינם נגבים ממתנת שכ"מ, שלגביהם חשובה המתנה כמשועבדים[76].

שונא מתנות יחיה

מתנת שכ"מ, יש מן האחרונים שכתבו שלא נאמר עליה "שונא מתנות יחיה", שעשאוה כירושה, וכן מצינו אמוראים שקיבלו מתנת שכ"מ ולא נזהרו מזה[77].

חזרתה ביובל

מתנת שכ"מ של קרקע, אם היא חוזרת ביובל - שמתנה רגילה של קרקע חוזרת ביובל, לסוברים כן[78], וירושה אינה חוזרת ביובל[79] - יש מן הראשונים שצידדו לומר שתלוי במחלוקת הראשונים, שלסוברים שמתנת שכ"מ היא כירושה לכל דבר[80], אינה חוזרת ביובל, ולסוברים שאינה כירושה לכל דבר[81], הרי היא כמתנה לענין היובל, וחוזרת ביובל[82].

משפטי התנאים

מתנת שכ"מ, אם צריך שיתקיימו בה משפטי התנאים[83], נחלקו: יש מן הראשונים סוברים שצריך שיתקיימו בה משפטי התנאים[84], ויש מן הראשונים שכתבו שאין צריך שיתקיימו בה משפטי התנאים, שלא תטרף דעתו עליו[85]. וכתבו ראשונים שהמוחזק יכול לטעון שקים לי כדעת המצריכים משפטי התנאים[86].

גביה ממטלטלים של המקבל

מתנת שכ"מ של מטלטלים, יש מן הראשונים שכתבו שאין בעל חוב של הנותן יכול לגבות ממנה, שמתנת שכ"מ חשובה כנכסים משועבדים[87]. ויש מן הראשונים שכתבו שבעל חוב של הנותן גובה מהם[88].

בערכאות

מתנת שכ"מ, יש מן האחרונים שכתבו שאינה חלה כשנעשית בערכאות*, שהדין שכל השטרות עולים בערכאות הוא תקנה, ומתנת שכיב מרע היא עצמה חלה מכח תקנה, ותקנה לתקנה לו עשו, ולענין שתעלה בערכאות לא עשאוה כשל תורה[89].

שחרור עבד במתנת שכ"מ

שכ"מ שמשחרר עבדו במתנת שכ"מ, כגון שציוה לבניו להקנותו לעצמו, יש מן הראשונים שכתבו שמועיל[90]. ובטעם שמועילה מתנת שכ"מ שהיא מדרבנן להתיר איסור תורה התלויים בעבדות - כגון להתירו בבת חורין, לסוברים שאיסור עבד בבת חורין הוא מן התורה[91] - יש מן האחרונים שכתבו שדברי השכ"מ יפקיעו את השעבוד, ואת האיסור של העבד בבת חורין אין אדם יכול להוריש לבניו ("אסורא-לבריה-לא-מורית*") וממילא במיתתו יותר האיסור של העבד בבת חורין[92], ויש מן האחרונים שכתבו שהאיסור נגרר אחר הממון, והפקעת הממון, שאף שהיא מדרבנן, מועילה לדאוריתא מדין הפקר-בית-דין* הפקר, גוררת אחריה את הפקעת האיסור[93]. ואף לסוברים ששכ"מ שציוה דבר הכרוך בעבירה, אין שומעים לו[94], יש מן האחרונים שכתבו, שכיון שהאיסור הוא מצד האדון, אין מבטלים זכות העבד על עצמו בשל כך[95]. ויש מן האחרונים סוברים שלסוברים שבמקום איסור מתנת שכ"מ אינה מועילה, אין האדון יכול לשחרר עבדו במתנת שכ"מ[96].

מתנת שכ"מ הכרוכה בעבירה

מתנת שכ"מ הכרוכה בעבירה, כגון שכ"מ שציוה ליתן מתנה לעכו"ם, כתבו ראשונים ואחרונים שאין שומעים לו שזה כמי שצוה לעבור עבירה בנכסיו[97], וכתבו אחרונים בדעתם שלא תיקנו מתנה שכ"מ במקום איסור, ודוקא כשהוא איסור תורה, אבל במקום איסור דרבנן, תיקנו מתנת שכ"מ[98]. ויש מן הראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאפשר לתת מתנת שכ"מ לגוי[99].

ספק מתנת שכ"מ

ספק במתנת שכ"מ, כתבו אחרונים שאין אומרים שכיון שדברי שכ"מ ככתובים ומסורים, חשוב המקבל כמוחזק, שלא קנה אלא אחר מיתה, אלא היורשים הם חשובים המוחזקים והמקבל מוציא[100]. על הסוברים שבשכ"מ שהקדיש, ההקדש חשוב מוחזק, עי' להלן[101].

על החשוב שכ"מ לענין הדין שדבריו ככתובים ומסורים, ע"ע דברי שכ"מ ככתובים ומסורים; גדר שכיב מרע[102].<להזיז>

על מתנת שכ"מ במקצת הנכסים, שלא אמרו בה שדבריו ככתובים ומסורים, ואיזו מתנה חשובה "במקצת נכסים", ע"ע דברי שכ"מ וכו'[103].

על מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין או שעשו בה שטר, ע"ע דברי שכ"מ וכו'[104].

כשאין ידוע אם היה שכ"מ

מתנה שאין כתוב בה שהיה שכ"מ, וגם לא כתוב בה שהיה בריא, והנותן טוען שהיה שכ"מ ועמד מחליו - שהדין במתנת שכ"מ שאם עמד חוזר - והמקבל טוען שהיה בריא - ואינו יכול לחזור - נחלקו בה תנאים ואמוראים בדעתם: לדעת רבי יעקב בבריתא, ורב הונא בדעת חכמים במשנה, ורבה, ור' יוחנן, המקבל צריך להביא ראיה שהנותן היה בריא בשעת הנתינה, ואפילו עכשיו הוא בריא[105], והטעם משום שהנותן מוחזק בנכסים והמקבל הוא המוציא שעליו להביא ראיה[106].

לדעת רב חסדא ורבה בר רב הונא, בדעת חכמים במשנה, וכן סובר ר' שמעון בן לקיש, המקבל צריך לקיים השטר, שהמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ונאמן הנותן לערער על השטר ולומר שהיה שכ"מ, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אולם אחרי שיקיים המקבל את השטר שוב לא יהיה נאמן הנותן לערער, ויזכה המקבל במתנתו כדין מתנת בריא, שהולכים אחרי חזקה דהשתא שהוא בריא[107].

ולדעת רבי נתן בבריתא, ולדעת ר' מאיר במשנה, אם הנותן כעת הוא בריא, עליו להביא ראיה שהיה שכ"מ בשעת המתנה[108]. והטעם, לדעת ר' נתן, וכן סובר רב הונא בדעת ר' מאיר, הולכים לפי החזקה דהשתא שהוא בריא ואם כן יש לומר שהיה בריא אף בשעת המתנה[109], או שהכל בחזקת בריאים עומדים וזה שרוצה להוציא עצמו מהחזקה צריך להביא ראיה[110]. ולדעת רב חסדא ורבה בר רב הונא בדעת ר' מאיר, הטעם שהנותן צריך להביא ראיה שהיה שכ"מ, שכיון שהודה שכתב את השטר מתנה, ובשטר אין כתוב שהיה שכ"מ, ועכשיו בא וטוען שהוא היה שכ"מ, הרי זה כמו מודה בשטר שכתבו, שסובר ר' מאיר שאין צריך התובע לקיימו, ואין הנותן - שהוא הנתבע - יכול לערער על השטר ולומר שהיה שכ"מ, שהולכים לפי עכשיו שהוא בריא[111].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כר' יעקב, שעל המקבל להביא ראיה שהנותן בריא היה בשעת מתנה, ולדעת רב הונא ורבה חכמים במשנה כמותו[112], ואף על פי שיש חזקה דהשתא שהנותן בריא ואם כן יש לומר שגם בשעת המתנה היה בריא, מכל מקום חזקת ממון של הנותן עדיפה מחזקה דהשתא[113], או לפי שאין הולכים אחר חזקה דהשתא כל עיקר[114], ויש פוסקים כר' נתן, שאם הנותן הוא בריא עכשיו עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה[115], אם מפני שהולכים אחר חזקה דהשתא אף להוצאת ממון, או לפני שרוב בני אדם בריאים הם ועל המוציא עצמו מן הרוב להביא ראיה[116].

גביה ממנה

מתנת שכ"מ, כיון שאינה קונה אלא לאחר מיתה[117], גובים ממנה התחייבויות של הנותן, שנתחייב בשעת מיתתו - וכל שכן חובות שנתחייב בחייו קודם שנתן מתנת שכ"מ[118] - ככתובת-בנין-דכרין* ומזון האשה והבנות[119], שחובות אלו שהם תקנת חז"ל לגבותם אחר מותו, תיקנו שיחול שעבודם על הנכסים מיד בשעה שהוא גוסס ואינו עוד בר קיימא, מה שאין כן במתנת שכ"מ שהוא נותן בעצמו, אדם חביב לעצמו וגומר בדעתו שלא יחולו קנינים אלו עד אחר מותו, כי כל עוד הוא חי מקווה שיעמוד מחליו וישארו הנכסים בידו[120]. וכתבו ראשונים ואחרונים שהגביה מהמתנה היא דוקא כאשר אין נכסים ביד היורשים של הנותן[121], שהנכסים שנשארו ביד היורשים הרי הם כאילו הם ביד הנותן אביהם, ורואים אותם כנכסים בני חורין לגבי המקבל לענין קדימת הגביה מהם[122].

מלוה על פה

מתנת שכ"מ, כתבו ראשונים שגובים ממנה אף מלוה על פה, במקום הפסד גמור לבעל חוב שיפסיד לגמרי את חובו, שכיון שנגבית מהיורשים כל שכן שנגבית ממתנת שכ"מ[123].

ראוי או מוחזק

מתנת שכ"מ, טרם מיתת הנותן וזכיית המקבל בה, אם חשובה "ראוי" או "מוחזק" - לענין ירושות שאינן חלות בראוי, כגון ירושת הבכור פי שנים בנכסי האב[124], או ירושת הבעל בנכסי אשתו[125], או חיובים שאינם נגבים מן הראוי, כגון כתובת אשה[126] - יש מן הגאונים הראשונים והאחרונים שכתבו, שחשובה המתנה "מוחזק", ולכן אשה שקיבלה ממתנת שכ"מ ומתה קודם שגבתה המתנה, בעלה יורש המתנה, משום שחשובה מסורה בידה[127], וכן בן שקיבל מתנת שכ"מ מאביו ומת קודם חלותה, אשתו גובה ממנה כתובתה[128]. ויש מן והאחרונים שכתבו שחשובה המתנה "ראוי", ולכן אשה שקיבלה מתנת שכ"מ ומתה קודם קבלתה, אין הבעל יורשה[129], ובן שקיבל מאביו מתנת שכ"מ אין אשתו גובה ממנה כתובתה[130].

הנותן והמקבל

מי שאינו בירושה

בגדר מי שאינו בירושה שאין שייכת בו מתנת שכיב מרע[131], שאמר רבא שמטעם זה איסור גיורא לא יכול לתת מתנת שכ"מ לרב מרי בנו שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה[132], נחלקו ראשונים:

יש סוברים שתלוי במקבל המתנה, שכל שהוא גר שאין לו מורישים, אינו יכול לקבל מתנת שכ"מ[133], שכיון שמתנת שכ"מ קונה אחר מיתה, עשאוה רבנן כירושה, והחשיבו נותן המתנה כאילו הוא אחד ממורישיו של מקבל המתנה, ולכן כאשר המקבל הוא גר שאין לו מורישים, אין הוא יכול לקבל מתנת שכ"מ[134]. ולדעה זו גר שאין לו מורישים אינו יכול לקבל מתנת שכ"מ אפילו מישראל[135], אבל אם יש לגר מורישים, כגון בן או בת שבמיתתם יירשם אביהם הגר, יכול הוא לקבל מתנת שכ"מ[136]. ולדעתם רב מרי לא יכול היה לקבל מתנת שכ"מ מאיסור גיורא[137], משום שרב מרי היה גר ולא היו לו מורישים, שלא היו לו בנים כלל[138].

ויש סוברים שתלוי במקבל המתנה, שאם המקבל אינו ראוי לירש את הנותן, צריך שיהיה המקבל ראוי לרשת את אביו, וכל שראוי לרשת את אביו, יכול לקבל מתנה אפילו מגר שאינו מוריש, שלדעתם תיקנו מתנת שכ"מ כירושה היינו שעשאוה כירושת הבן את אביו, שהרי המקבל זוכה במתנה אחר מיתה, וקודם לכל היורשים האחרים, ולא מצינו כזאת אלא בירושת הבן את האב, שזוכה אחר מיתה וקודם לכל שאר היורשים, ואם המקבל ראוי לירש את הנותן, אזי אפילו אינו ראוי לירש את אביו, כיון שראוי לירש את הנותן תיקנו שייחשב שיורשו[139]. ולדעתם רב מרי לא היה יכול לקבל מתנת שכ"מ מאיסור גיורא[140], משום שלא היה ראוי ליורשו וגם לא היה ראוי לרשת את אביו[141].

ויש סוברים, וכן יש מן האחרונים שכתבו להלכה, שתלוי רק בנותן המתנה, שצריך שיהיה בר ירושה[142], שאם הוא גר שאין לו בנים שיורשים אותו, אינו יכול לתת מתנת שכ"מ, אבל אם יש לו בנים שיכולים לירש אותו - שהוליד בנים בקדושה[143] - יכול לתת מתנת שכ"מ ואפילו לגר[144], שמתנת שכ"מ היא כירושה ואינה חלה אלא אחר מיתה[145], וכל שאין לו מי שיירש אותו נעשו נכסיו הפקר במיתתו, ואז אין המקבל יכול לזכות, אבל כאשר יש מי שיירש את הנותן, אין הנכסים נפקעים ממנו במיתתו, ולכך יכול המקבל לזכות בהם[146]. ולדעה זו רב מרי לא יכול היה לקבל מתנת שכ"מ מאיסור גיורא[147], משום שאיסור גיורא אינו בר ירושה[148].

ויש סוברים שתלוי בין בנותן המתנה ובין במקבל, שצריך ששניהם יהיו ברי ירושה, ואם הנותן הוא גר אינו יכול לתת לישראל ואם המקבל הוא גר אינו יכול לקבל מישראל[149], והטעם, שלדעתם גדר מתנת שכ"מ הוא שתיקנו חכמים שמקבל המתנה הוא יורשו של הנותן, שהרי על ידי משמוש נחלה ראוים כל ישראל לירש זה את זה אילו היה כלה שבט מישראל, וחכמים הוסיפו בתקנת מתנת שכ"מ שהנותן עושה את המקבל כאילו הוא יורש ראשון, ואינו יכול לחול אלא כאשר בין הנותן ובין המקבל הם ברי ירושה[150]. ולדעה זו רב מרי לא היה יכול לקבל מתנת שכ"מ מאיסור גיורא[151], משום שבין רב מרי ובין איסור גיורא היו גרים[152].

ויש סוברים, וכן יש מן האחרונים שכתבו להלכה, שגר יכול לתת מתנת שכ"מ או לקבל מתנת שכ"מ, ורק מי שראוי היה ליורשו אלא שאינו יכול לירשו, כגון בנו של הגר שהורתו היתה שלא בקדושה, אינו יכול לקבל מן הגר[153], ולדעתם זה הטעם שאיסור גיורא לא היה יכול לתת מתנת שכ"מ לרב מרי בנו, שהיתה הורתו שלא בקדושה[154]. והטעם, יש מן הראשונים שכתבו שכיון שהוא בנו, חששו חכמים שמא כיוון האב הגר לתת לו בתורת ירושה והרי אינו יכול לירש אותו, ולכן תיקנו שאינו יכול לתת לו במתנת שכ"מ[155]. ויש מן האחרונים שכתבו שלא תיקנו חכמים מתנת שכ"מ במי שראוי לירש את הגר, שיש לחוש שיטעו ויחשבו שבתורת ירושה קיבל את המתנה, שיבואו לומר שאף בן של הגר שהורתו שלא בקדושה יורש את הגר[156]. ועל הסוברים בדעתם שמטעם אחר הוא שאין הגר יכול לתת שכ"מ לבנו שהורתו שלא בקדושה עי' להלן[157].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שכאשר יש לגר רק בן אחד, אינו יכול לתת לו מתנת שכ"מ, שאף אם נותן לו בלשון מתנה, הרי זו ירושה, אבל כשיש לגר כמה בנים ונתן נכסיו לאחד מהם ואומר שנותן במתנה ולא בירושה, מועיל, שבאופן זה אינה ירושה אלא מתנה[158].

מתנת שכ"מ בבנו

מתנת שכ"מ, יש מן הראשונים שכתבו בדעת ראשונים אחרים שלא תיקנו אותה באב שנותן לבנו, שהרי הבן יכול לירש את אביו, ולכן כתבו אותם ראשונים שגר אינו יכול ליתן מתנת שכ"מ לבנו שהורתו שלא בקדושה[159], שמטעם ירושה רגילה אינו יכול לירש אותו, ומטעם מתנת שכ"מ אינו יכול לתת, שלא תיקנו באב ובן[160]. על הסוברים בדעת ראשונים אלו שמטעם אחר אין מתנת שכמ בבן הגר שהורתו שלא בקדושה, עי' לעיל[161].

מתנת שכ"מ למי שאינו שייך במתנה

מתנת שכ"מ למי שאינו שייך בקבלת מתנה, כגון שמת המקבל בחיי הנותן, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שכיון שמתנת שכ"מ עשאוה כירושה, המקבל חשוב יורש, לכן אפשר לתת מתנת שכ"מ למת, ואפילו מת המקבל קודם שהנותן ציוה לתת לו, שדוקא מתנה רגילה אי אפשר לתת למת, אבל אפשר לעשותו יורש[162]. ויש שכתבו שדוקא אם מת המקבל אחר הנתינה, שעשאוהו יורש עוד בחייו, יש לומר שזכו יורשי המקבל במתנה כדין נחלה הממשמשת בקבר, אבל כאשר מת המקבל קודם הנתינה, אי אפשר לעשותו יורש אחר שמת[163], ואותה שאמר רב הונא שאי אפשר לתת מתנת שכ"מ לעובר[164], היינו משום שעובר אינו יכול לזכות בדין יורש שניתן לו במתנת שכ"מ, אבל אדם שהיה חי בשעת הנתינה, יכול לזכות בדין יורש שניתן לו במתנת שכ"מ[165]. ויש מן האחרונים שכתבו שכל שמת המקבל בחיי נותן, אינו יכול לקבל מתנת שכ"מ, שכל שאין המקבל יכול לזכות לא עשאוהו כיורש, ולדעתם זהו שאמר רב הונא שאי אפשר לתת מתנת שכ"מ לעובר[166], ואף על פי שעובר בר ירושה הוא[167], אלא שכיון שאינו יכול לזכות גם אינו להעשות יורש לגבי מתנת שכ"מ[168].

מתנת שכ"מ לישראל מומר

מתנת שכ"מ לישראל מומר, יש מן האחרונים שכתבו שאף לסוברים שלגוי אי אפשר לתת מתנת שכ"מ[169], שדוקא לגבי גוי לא תיקנו מתנת שכ"מ אבל בישראל לא חילקו בתקנתם[170].

ניתק מחולי לחולי

שכ"מ שנתן מתנה, ולא נתרפא לגמרי אלא ניתק מחולי לחולי, אמר רבי אלעזר שמתנתו מתנה[171], אם מת מהחולי השני, וכיון שלא התנה במתנתו שהיא דוקא כשימות מחולי הראשון, אין צריך אומד שמת מחמת החולי הראשון[172]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאפילו הלך על משענתו אחרי החולי הראשון, אין מתנתו מתבטלת[173]. ויש מן הראשונים סוברים, וכן כתבו אחרונים להלכה, שדוקא כשלא הלך על משענתו אין צריך אומד שמת מהחולי הראשון, אבל הלך על משענתו, צריך אומד שמת מהחולי הראשון, ואם אמדוהו ולא מת מהחולי הראשון מתנתו בטילה[174]. אם לא הלך בשוק על משענתו, כתבו ראשונים ואחרונים שאפילו הלך בביתו על משענתו, אינו צריך אומד שמת מחולי הראשון ומתנתו מתנה[175].

ביטולה

עמד חוזר

מתנת שכ"מ בכל הנכסים, אם עמד מחליו, יכול לחזור ממתנתו[176]. באופן ביטול המתנה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שכאשר עמד המתנה מתבטל מאליה, אפילו לא שמענו שחזר בו[177], שלא נתן אלא על מנת שימות ולא מת[178], ומהם שכתבו, וכן כתבו אחרונים להלכה, שאפילו אמר במפורש שאינו חוזר בו, המתנה בטילה[179], אלא אם כן עשה קנין[180]. ולדעה זו כתבו אחרונים שאפילו הגיעה המתנה לידי המקבל קודם שעמד השכ"מ, המתנה בטילה מאליה[181]. ויש מן הראשונים שכתבו שכיון שעמד מן הסתם חזר בו, אף על פי שלא אמר כן בפירוש[182]. ויש מן הראשונים שכתבו שצריך שיאמר שחוזר בו[183].

בטעם שיכול לחזור

בטעם שאם עמד חוזר, יש מן הראשונים סוברים שחוזר משום שנראים הדברים שמחמת מיתה נתן ועל מנת שאם לא ימות לא תתקיים המתנה[184]. ולדעה זו אותה שאמרו בתלמוד שהמתנה בטילה בעמידתו בגלל אומדנא שיש בדעתו[185], האומדנא היא שנתייאש מן החיים ולכן לא שייר, ונתן על דעת שאם ימות תתקיים המתנה ואם יעמוד תחזור לו ולא תתקיים המתנה[186]. ובטעם שמועילה האומדנא, ואין אומרים בה שכיון שלא התנה בפירוש הרי זה דברים שבלב שאינם דברים, כתבו אחרונים שהאומדנא היא ברורה והרי היא כדברים שבלבו ובלב כל אדם שאין דברים שבלב[187]

ויש מן הראשונים סוברים שאם עמד חוזר משום שהמתנה לא חלה אלא אחר מותו[188], והאומדנא שבדעתו היא שנתכוון שלא יקנו כלום אלא לאחר מותו[189]. ואף בדעת הראשונים שכתבו הטעם משום שכוונתו היתה להקנות על מנת שימות[190], יש מן האחרונים שכתבו שטעם זה נצרך דוקא כאשר אמר שהמתנה היא מעכשיו, שאז כבר חלה המתנה, ואינה בטילה אלא משום אומדנא שתלה את חלותה במיתתו, אבל כשלא אמר מעכשיו, הטעם שיכול לחזור כשעמד משום שעדיין לא חלה המתנה[191].

ויש מן הראשונים סוברים בטעם שאם עמד חוזר, שמתנת שכ"מ קונה מתקנת חכמים כדי שלא תיטרף דעתו עליו, ולכן דוקא כאשר הוא עדיין שכ"מ ויש חשש שתיטרף דעתו עליו, מתנתו קיימת לאחר שימות, אך כאשר עמד מחליו ונתרפא, שוב אין חשש שתיטרף דעתו, שהרי יכול ליתן עכשיו אם ירצה, ובטילה מתנתו לגמרי, ומטעם זה, אפילו אמר במפורש שהמתנה תחול גם אם יעמוד, מתנתו בטילה מאליה[192].

חזרה מהמתנה בעודו שכ"מ

מתנת שכ"מ, כשעדיין הוא בחליו, יכול השכ"מ לחזור בו ממתנתו ולתת לאחר[193]. והטעם, יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שכאשר עמד מחליו חוזר משום שהמתנה עדיין לא חלה עד אחר מותו[194], שהוא הדין כשעדיין הוא חולה, שכיון שהמתנה טרם חלה, יכול לחזור בו, אלא שכאשר עמד מחליו אין צריך שיאמר במפורש שחוזר בו, אלא אומדים דעתו שמסתמא חזר בו, ואילו כשעדיין חולה צריך שיאמר במפורש שחוזר בו[195], ואילו לסוברים שכאשר עמד מחליו חוזר בו משום שנתן על תנאי שלא יעמוד[196], כאשר עדיין הוא חולה יכול לחזור משום שהמתנה לא חלה, אלא שכאשר עמד המתנה בטילה מאליה, ובנשאר בחליו צריך שיחזור במפורש[197].

ויש מן הראשונים שכתבו שכאשר נתן בקנין מעכשיו, אם עמד מחליו חוזר, וכשלא עמד מחליו אינו חוזר[198].

שכ"מ שמכר כל נכסיו

שכ"מ שמכר כל נכסיו, ועמד מחליו, יכול לחזור בו[199], ונחלקו ראשונים ואחרונים באיזה אופן יכול לחזור בו: יש סוברים שאם מעות המכר אינן בעין בידו - כגון שפרען בחובו - אינו חוזר, ואם עומדות בעין ביד המוכר, חוזר[200], שלכך השאירן כדי שאם יעמוד מחליו יחזירן[201], והרי זה כמי שמכר חצירו ופירש שעל דעת לקנות חטים מכרה, שאף על פי שלא התנה ממש, אם לא נצרך לחטים, חוזר[202]. ויש סוברים להיפך, שאם מעות המכר אינן בידו, חוזר, ואם מעות המכר בידו, אינו חוזר[203], שכאשר הן בידו חשובות שיור, וכאשר הן אינן בידו לא שייר כלום ומחמת מיתה מכר[204], והתגלה למפרע שכאשר מכר נכסיו, על דעת לפרוע חובו מהמעות עשה כן ולא לשיירן לעצמו[205].

אופן החזרה וביטול המכר

שכ"מ שמכר ועמד מחליו, שיכול לחזור בו כאשר המעות בידו, לסוברים כן[206], או כאשר המעות אינן בידו, לסוברים כן[207], נחלקו ראשונים אם המכירה בטילה מאליה: יש סוברים שאין המכירה בטילה מאליה, אלא שאם ירצה יכול לחזור בו,[208], וביארו אחרונים בדעתם, שבמכירה אין כלל תקנה שדברי שכ"מ ככתובים ומסורים, וכשמוכר על דעת שימות הרי זה ככל מוכר על דעת צורך מסוים, כגון שמוכר כי צריך למעות, ולבסוף לא הוצרך להן, שרק אם חזר בו במפורש המכר בטל[209]. ויש סוברים שהמכירה בטילה מאליה[210].

חזרה מהמכירה בעודו בחליו

שכ"מ שמכר כל נכסיו, ונשאר בחליו - שאם עמד מחליו יכול לחזור בו, באופנים מסויימים[211] - יש מן הראשונים שכתבו שיכול לחזור בו, שהרי זה כמו המוכר משום שנצרך למעות ולבסוף לא הוצרך להן שיכול לחזור בו[212], וכן יש מן הראשונים שכתבו ששכ"מ שהקדיש כל נכסיו, אף כשלא עמד מחליו יכול לחזור בו[213]. ויש מן הראשונים שכתבו שרק כאשר עמד מחליו יכול לחזור בו מהמכירה, שאומדים דעתו והרי זה כאילו התנה שיוכל לחזור בו אם יעמוד מחליו, אבל אם לא עמד מחליו אינו חוזר, בין במכר ובין בהקדש[214].

הקדיש או הפקיר או חלק לעניים

שכ"מ הקדיש כל נכסיו או הפקירם, ולא שייר כלום, ועמד מחליו, נסתפקו בתלמוד אם דינו כנותן מתנה לאחר שלא גמר להקנותו אלא לאחר מיתה ואם עמד חוזר או שגמר בדעתו להקדיש להפקיר או לחלק לעניים אף אם יעמוד[215] שכיון שהם דבר מצוה יש לומר שכוונתו להקנות אף אם יעמוד[216], וכיון שלא נפשט הספק כתבו ראשונים ואחרונים שאם עמד מתבטל[217], שהמוציא מיד היורשים עליו הראיה[218], ואפילו תפסו עניים מוציאים מהם[219]. ויש מן הראשונים שכתבו הטעם, שבכל ספק מתנת שכ"מ על המקבל להביא ראיה[220]. וביארו אחרונים, שכיון שיש ספק אם יש כאן אומדנא שדעתו לבטל ההקדש אם יעמוד, הרי זה ככל מתנת שכ"מ, ואינו חשוב שיש כאן מעשה שהוא ודאי וספק אם יש תנאי המבטלו[221].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאם עמד אינו חוזר ואין מבטלים ההקדש או ההפקר או הצדקה[222]. ובטעמם, נחלקו אחרונים: יש שכתבו שלדעתם חלוק דין מתנת שכ"מ להקדש מדין מתנתו להדיוט, שבמתנה להדיוט אין המתנה חלה אלא לאחר מיתתו, ולכן כל שעמד חוזר בו, שעדיין לא חלה המתנה, אבל במתנה להקדש המתנה חלה מיד בשעת האמירה, שאמירה לגבוה כמסירה להקדש, אלא שברצונו לבטלה על ידי אומדנא לא ברורה שלא נתן על דעת שיעמוד, ומספק אין מבטלים מתנה שחלה כבר[223]. ויש שכתבו שבמתנת שכ"מ להדיוט יש אומדנא מוכחת לבטל את המתנה כאשר עומד מחליו, ואינה כדברים שבלב - שאין בכחם לבטל חלות - אלא כדברים שבלבו ובלב כל אדם, ולכן יש לה כח לבטל את מעשה המתנה, אבל כשנותן להקדש, אין אומדנא חזקה מספיק לבטל הנתינה כשעומד, והרי זה כדברים שבלב[224]. ויש שכתבו, שלדעתם היה כאן ודאי מעשה נתינה, אלא שיש ספק אם עשאו על תנאי שלא יעמוד מחליו, וספק תנאי אינו מבטל מעשה ודאי[225].

ויש מן הראשונים שכתבו ששכ"מ שהקדיש ואחר עמד מחליו, אין מוציאים מיד ההקדש, משום שהוא ספק איסור וספק איסור לחומרא[226], והיינו ספק איסור מעילה[227], או איסור "בל יחל"[228].

מתנה במקצת

מתנת שכ"מ במקצת

מתנת שכ"מ במקצת הנכסים, הרי היא כמתנת בריא ואינה כמתנת שכ"מ לענין שדי באמירה כדי לקנות, אלא צריך לעשות קנין, וכן אם עמד מחליו אינו יכול לחזור[229]. על שיעור השיור, ע"ע דברי שכ"מ ככתובים ומסורים[230].

בטעם שהיא כמתנת בריא ואינה תלויה במיתת הנותן, יש מן הראשונים שכתבו שמהשיור אין הוכחה, אלא שכיון שיש למקבל שטר מתנה שהגיעו הנכסים לידו בחיי הנותן, מעמידים שטר על חזקתו, ותולים שהיא מתנה גמורה, והבא לומר שמתנה מחמת מיתה היא, עליו להביא ראיה, אבל כשלא שייר נכסים, מכך שלא שייר כלום, יש הוכחה שנתן מחמת מיתה[231]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שכאשר שייר אין אומדנא דמוכח שנתן מחמת מיתה, ולא מבטלים קנין ברור כשאין אומדנא דמוכח וממילא מתנתו קיימת, ולא תיקנו מתנת שכ"מ בלא קנין אלא כשמוכח שנותן מחמת מיתה[232]. ויש מן הראשונים שכתבו שכאשר שייר במתנה השיור מוכיח שהוא מקווה לעמוד מחליו[233], וכן יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שכאשר שייר אנו אומדים דעתו שלא נתכוון להקנות אלא מחיים במתנת בריא[234].

דינים שבהם שווה למתנת שכ"מ

מתנת שכ"מ במקצת, שאמרו שהיא כמתנת בריא, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שדוקא לענין שצריכה קנין וכן שאינו יכול לחזור בו כשעמד, היא היא חשובה מתנת בריא, אבל לענין דינים אחרים חשובה כמתנת שכ"מ: אינה קונה אלא לאחר מיתה, משום שחשובה כירושה, והקנין בה מועיל בין במעות ובין בשטרות, אף שבמתנת בריא אין קנין מועיל במעות ובשטרות[235], וכן יש מן הראשונים שכתבו שמתנת שכ"מ במקצת אין היורש יכול למחול[236], וכתבו אחרונים בדעתם שמתנת שכ"מ במקצת שעשו בה קנין חשובה כמתנת שכ"מ[237]. וכן יש מן הראשונים שכתבו לענין דין "הולך כזכי" - היינו שבאמירת "הולך מנה לפלוני" זכה המקבל כבר מהמסירה לשליח[238], ובמתנה רגילה הדין הוא שאין הולך כזכי[239], ובמתנת שכ"מ בכולה הדין הוא שהולך כזכי[240] - שאף במתנת שכ"מ במקצת אומרים "הולך כזכי"[241].

אמר במפורש שנותן במתנת שכ"מ

מתנת שכ"מ במקצת, כאשר אמר במפורש שנותן אותה במתנת שכ"מ לאחר מיתה, יש מן הראשונים שכתבו וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאינה מתנת שכ"מ אלא מצוה מחמת מיתה[242]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שיש לה דין מתנת שכ"מ, לענין שיכול לחזור בו כשעמד מחליו[243]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שאותה שכתבו ראשונים שגר אינו יכול לתת מתנת שכ"מ בין בכל הנכסים ובין במקצתם[244], היינו כשנותן מתנה במקצת ואומר במפורש שהיא מתנת שכ"מ, וכיון שהיא מתנת שכ"מ אין הגר יכול ליתנה[245].

הלשון ונוסח השטר

הלשון המועילה

הלשונות שמועילות במתנת שכ"מ הן: יטול פלוני את נכסי, או יזכה פלוני בנכסי, או יחזיק פלוני בנכסי, או יקנה פלוני את נכסי, שכולן לשון מתנה הן[246]. וכן אם אמר יהא דבר זה פלוני, הרי זה מתנה[247], שאנו מפרשים לשונות אלו שכוונתו להקנות את גוף הנכסים ולא רק את השימוש בהם[248]

אמר יחסין או ירש פלוני - שהן לשונות של ירושה - לדעת חכמים אין זה מועיל, ולדעת ר' יוחנן בן ברוקה הרי זה מועיל בראוי ליורשו[249], והלכה שמועיל[250].

אמר יהנה פלוני בנכסי, או יראה בהן או יעמוד בהן או ישען בהן, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שנסתפקו בתלמוד אם לשונות אלו מועילות, והצד לומר שקנה, שמפרשים שכוונתו לתת מתנה גמורה - כגון לשון "יהנה" היינו יהנה בלי הגבלה, וכיון שאין אדם שיכול להנות בנכסי חברו לגמרי, על כרחך שנתכוון למתנה גמורה[251] - והצד שלא קנה, שאין לשונות אלו עצמן לשונות של מתנה, ועלה בתיקו, ולא קנה[252], שמספק מעמידים את הנכסים בחזקת היורשים שהם המוחזקים[253]. ויש מן הראשונים סוברים שכאשר אמר לשונות אלו לחוד, לא קנה כלל, שהרי זה כלשון "ידור בבית זה שאינה מועילה"[254], ולדעתם לא נסתפקו בתלמוד אם לשונות אלו מועילות אלא כאשר בנוסף על אמירת "נכסי לפלוני" הוסיף יהנה או יראה או יעמוד וכדו', שאז אנו אומרים שמספק לא קנה[255].

אמר "יהנה פלוני מנכסי" וקנה מידו, יש מן האחרונים סוברים שמועיל לענין שחייבים היורשים לתת לו ליהנות הנאה מועטת בנכסי המת, שלדעתם אף לצד הספק בתלמוד שלא התכווין להקנות לגמרי, לכל הפחות התכוין להקנות לו הנאה מועטת, אלא שכיון שההנאה היא דבר שאין בו ממש, צריך שיעשה על כך קנין[256]. ויש מן האחרונים סוברים שאף כשעשה קנין אינו מועיל[257].

אמר "ידור פלוני בבית זה" או "יאכל פלוני פירות דקל זה", אינו מועיל[258], שהדירה והאכילה הן דבר שאין בו ממש שאי אפשר להקנותו[259], עד שיאמר תנו בית זה לפלוני ויאכל פירותיו או תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו[260].

אמר "אני מניח לפלוני", כתבו ראשונים ואחרונים שמועיל[261], שעיקר לשון צואה כך הוא וכאילו אמר "פלוני יטול", כי הנטילה היא חילוף ההנחה[262].

אמר לשון "יפול לפלוני", כתבו ראשונים ואחרונים שמועיל, שהוא לשון ירושה[263].

אמר "כך וכך לפלוני בנכסיי", כתבו ראשונים ואחרונים שאינו מועיל, שאינו לשון מתנה[264]. ויש מן האחרונים סוברים שמועיל שזהו לשון מתנה ופירושו ליתן לפלוני כך וכך[265].

הודאה

שכ"מ שלא נתן מתנה, אלא הודה על נכסיו שהם של פלוני, קנה אותו פלוני, ואפילו עמד השכ"מ מחליו אינו יכול לחזור בו[266]. וכתבו אחרונים שאם נתן בפני התובע אין צריך שיאמר אתם עדיי או תנו לו, שכיון שהוא בפניו אין לחוש שהודה רק כדי שלא להשביע את בניו, אבל שלא בפני התובע צריך שיאמר אתם עדיי או תנו לו[267].

החשוב הודאה

אמר "רוצה אני שיהיו מטלטלי לשמעון" כתבו ראשונים ואחרונים שהוא לשון מתנה, שאם עמד מחליו חוזר, אבל אמר "מטלטלים אלו לשמעון" או "יש לשמעון בידי" הרי זה לשון הודאה שאף אם עמד אינו חוזר[268].

נוסח מתנת שכ"מ

נוסת מתנת שכ"מ, כפי שהובא בספר נחלת שבעה שטרות סי' לז:

זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים חתומים מטה [בכך וכך בשבת כך וכך לחודש פלוני שנת פלוני לבריאת העולם] למנין שאנו מנין בעיר פלונית. איך ששלח[269] אחרינו כמר פלוני בר פלוני ובאנו אליו ומצאנוהו שוכב ומוטל על ערש דוי ומילולו בפיו ודעתו מיושבת[270] עליו והיה יודע לדבר ולישא וליתן כשאר בני אדם ההולכים בשוק, ואמר לנו הנה שלחתי אחריכם לעשות צוואה בפניכם כמצוה מחמת מיתה. וביקש מאתנו לשמוע ולקבל צוואתו ולכתוב ולחתום[271] כמבואר בשטר זה. וכן צוה בפנינו בצוואת שכיב מרע כדקציר ורמי בערסיה, וכך אמר וצוה מחמת מיתה[272]. שאחר מיתתו אותו שהוא ראוי לירש אותו מדאורייתא יירש סך פלוני. ושאר כל הנכסים מותר על אלו הסך הנ"ל, הן כסף או שוה כסף, הן משכונות או חובות על יהודים או על ערלים בשטר[273] או בעל פה, מזומנים או אשראי, ראוי או מוחזק, טמון וגלוי, כלי בית, משוה פרוטה ומעלה, כל אותו מותר יטול כמר פלוני. ויהיו לו וליורשיו אחריו לחלוטין לעשות עם אותו מותר כמו עם שאר נכסיו בלי הפרש. וכל מי שיבא לערער על צוואה זו יהיה דברי המערער בטלין ומבוטלין. וכך אמר לנו רבי פלוני הנ"ל שטר צוואה זו כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא כי היכי דלא להוי כמלתא דטמירתא רק גלוי ומפורסם לכל. (ועוד אמר כמר פלוני הנ"ל, שטר צוואה זו כתבו וחתמו מחד עד מאה אפילו אם יהיה מוחזק בבית דין עד דיפוק חד מתחת ידיכון שיהא נכתב כראוי וכתיקון חז"ל, באופן שתהא צוואה זו המבואר בשטר זה מקויימת ומאושרת שלא יהא עליה שום פקפוק וערעור ודין ודברים בעולם. ואחריות וחומר שטר צוואת שכיב מרע קבלתי עלי ועל יורשי אחרי באחריות וחומר כל שטרי צוואת שכיב מרע דנהגין בישראל כתיקון חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי) וכך מת[274] כמר פלוני מתוך אותו חולי[275], וחיים לרבנן ולכל ישראל שבק. ומה שנעשה בפנינו ומה שצוה בפנינו בצוואת שכיב מרע היה היום פלוני כתבנו וחתמנו הכל שריר וקים:

נוסח נוסף שכותבים לזכרון בעלמא[276]:

אנחנו חתומים מטה מודים ומעידים לפני כל רואי חתימות ידינו דלמטה, איך שאנחנו חתומים מטה נכנסנו אצל כמר פלוני בר פלוני לבקרו בחליו ומצאנוהו שוכב על ערש דוי לא עלינו, ולשונו ומילולו עדיין בפיו, ודעתו צלולה ומיושבת עליו כשאר אדם ההולך בשוק, ויודע להשיב על הן הן ועל לאו לאו. וכך אמר לנו הנני מצווה את ביתי לפניכם שתהיו אתם עדים בדבר שיהיה כך וכך וכו' ומתוך אותו החולי[277] הלך לעולמו ונפטר וחיים שבק לנו ולכל ישראל. וכתבנו כל הדברים כהווייתן היום יום [פלוני שנה פלונית בעיר פלונית].

הערות שוליים

  1. ↑ גמ' ב"ב קמז א. ועי' להלן שנחלקו אם המקור בכתוב הוא מקור גמור והיא מה"ת, או שהיא מדרבנן והמקור בכתוב אינו אלא אסמכתא.
  2. ↑ במדבר כז ח.
  3. ↑ ר' זירא ב"ב שם. ועי' רשב"ם ועו"ר שם בביאור אופן הדרשה ומאיזו מילה בפס' דרשוה.
  4. ↑ במדבר שם ט.
  5. ↑ רב נחמן ב"ב שם.
  6. ↑ רגמ"ה שם ד"ה שנאמר.
  7. ↑ רגמ"ה שם; רשב"ם בכ"י, הובא בשטמ"ק שם, ד"ה והעברתם; יד רמה שם ד"ה א"ר זירא.
  8. ↑ מל"ב כ א. רב מנשיא שם.
  9. ↑ שמו"ב יז כג. רמי בר יחזקאל שם.
  10. ↑ עי' עליות דר"י ב"ב קמו ב ד"ה ולרבא, ופני שלמה שם קמז א, בדעתו; ריטב"א שם ב ד"ה ורבא, ועי"ש שאין לומר שדברי רב נחמן שם א שיש מקור בתורה, אינם אלא אסמכתא, שהרי רבא בשם רב נחמן בא לחלוק על הנאמר שם לעיל, ועי' מהרש"א שם קמז א לתוד"ה מנין שמגי' הספרים שלנו שם ב "ורבא אמר רב נחמן" מ' שהוא בא לחלוק על רב; קוב"ש שם אות תקיב.
  11. ↑ תוס' רא"ש שם א ד"ה כה, ועי"ש שמזכיר את הכתוב שבציון 8 לגבי חזקיהו, ולכאו' ה"ה לגבי הכתוב שבציון 9 לגבי אחיתופל.
  12. ↑ תוס' שם א ד"ה מנין, והוכחתם שהרי שם ב רבא בשם רב נחמן אומר שהיא מדרבנן, ועי' מהרש"א לתוד"ה הנ"ל, שצ"ל שגירסתם בגמ' שם ב היתה "אמר רבא אמר רב נחמן" וכו', והיינו שזה ענין חדש ולא כחולק על הנאמר לעיל, ועי' באר שבע תמיד כח ב ד"ה וכהאי גוונא.
  13. ↑ ב"ב קמז ב. על טעם התקנה עי' ציון 20 ואילך.
  14. ↑ עי' ציון 2.
  15. ↑ עי' ציון 4.
  16. ↑ עי' ריטב"א שם ב ד"ה ורבא.
  17. ↑ עי' ציונים 8, 9.
  18. ↑ ריטב"א שם ב ד"ה ורבא. ועי' רשב"ם שם ד"ה מתנת, שהפס' באים ללמד לאדם עצה טובה שיצווה לפני מיתתו, אולם בדברים שצריכים קנין צריך שיעשה קנין.
  19. ↑ עי' רש"י כתובות נה ב ד"ה מתנת שכ"מ; ר"א אב"ד ב"ב קמז ב, שכן מסקנת הסוגיא; ר"י קרקושא שם; רמב"ם זכיה פ"ח ה"ב ופ"י ה"ב.
  20. ↑ ב"ב קמז ב. ועי' פסקי רי"ד שגרס בגמ': גזירה שמא תיטרף דעתו, וכ"ה הגי' בכי"מ ובעוד כ"י של התלמוד, ולפנינו אינו.
  21. ↑ רשב"ם שם ד"ה מתנת שכ"מ; עליות דר"י שם ד"ה ורב נחמן אמר, בפי' הב'; ר"א אב"ד (בשיטת הקדמונים) שם ד"ה שכ"מ; ר"י קרקושא שם. ועי' רגמ"ה שם ד"ה אמר רבא בפי' הב', וצ"ב אם כוונתו שתטרף דעתו מחמת החשש שלא יקיימו צואתו או שתטרף דעתו קודם שיעשה קנין, וכציון 23.
  22. ↑ עליות דר"י שם.
  23. ↑ עליות דר"י שם, בפי' הא'; רא"ם בשטמ"ק ד"ה ורבא; יד רמה שם ד"ה ואסיקנא, בפי' הא'; מאירי שם ד"ה זה שאמרו. ועי' רשב"ם שם שדחה פי' זה, שמה בכך שלא יספיק לתת ותהיה צוואתו בטילה.
  24. ↑ עי' רגמ"ה שם ד"ה אמר רבא, בפי' הא'; עליות דר"י שם, בפי' הג'; יד רמה שם, בפי' הב'.
  25. ↑ עי' ציון 19.
  26. ↑ ב"ב קמז ב.
  27. ↑ עי' להלן.
  28. ↑ ע"ע ערכאות. מהר"ם פאדוואה סי' נד.
  29. ↑ ע"ע דברי שכ"מ וכו' ציון 1 ואילך.
  30. ↑ שו"ת רעק"א מהדו"ק סוף סי' קמו, הו"ד בפת"ש חו"מ רנג יט. וע"ע דברי שכ"מ ציון 146.
  31. ↑ עי' להלן.
  32. ↑ חלקת יוסף סי' לה, בד' רעק"א.
  33. ↑ קוב"ש ב"ב אות תקכו.
  34. ↑ עי' ציון 30.
  35. ↑ רשב"א ב"ב קמז א.
  36. ↑ קובץ שיעורים קובץ שמועות ב"מ אות יג, עי"ש, ומיישב בזה קו' קצוה"ח סי' רנב ס"ק א על הרשב"א שבציון 45, שהרי אף ירושה אינה חלה אלא לאחר מיתה.
  37. ↑ אביי ורבא ב"ב קלז א; רמב"ם זכייה ומתנה פ"ח ה"ח ופי"ב ה"י; טוש"ע רמח ד ורנב א.
  38. ↑ תוס' גיטין יד ב ד"ה הא בשכ"מ כמסורים למקבל משעת אמירתו ורא"ש גיטין שם פ"א סו"ס יט וטור חו"מ רנ, וקצוה"ח שם ס"ק א, בדעתם, ופנ"י גיטין שם בד' תוס' הנ"ל.
  39. ↑ תוס' ורא"ש גיטין שם, ע"פ הסוגיא שם; טור סי' קכה, ועי"ש בב"י ובשו"ע ט שלא כ' למפרע.
  40. ↑ ב"ב קלז א, עוי' ציון 104.
  41. ↑ קצוה"ח שם. ועי"ש שהקשה מתשו' הרא"ש כלל פד סי' שכ' שכל מתנת שכ"מ חשוב שאין המקנה בעולם בשעת קנין, ואם כדבריו בפסקים שהקנין חל למפרע, הרי בשעת חלות הקנין המקנה קיים. ועי' ציון 107.
  42. ↑ או"ש זכיה פ"ט הי"ג בד' הירו' פאה פ"ג ה"ז.
  43. ↑ אמרי משה סי' לט אות ב, בד' תוס' גיטין יד ב ורא"ש שם פ"א סי' יט, שבציון 98.
  44. ↑ ב"ב קלז א, ועי' ציון 100
  45. ↑ אמרי משה שם.
  46. ↑ תשו' הרא"ש כלל פד סי' א.
  47. ↑ אמרי משה שם, ויישב בזה קו' קצוה"ח שיש לכאו' סתירה בין תשו' הרא"ש לפסקים, עי' ציון 101.
  48. ↑ מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' עד, הו"ד בנתה"מ ביאורים סי' רנ ס"ק א.
  49. ↑ חלקת יוסף סי' לה.
  50. ↑ עי' ב"ח חו"מ רנ, בד' התוס' והרא"ש גיטין שבציון 98; עי' ערוה"ש שם א; אהא"ז זכיה פ"ט הי"ג, בד' התוס' והרא"ש הנ"ל. ועי' חזו"א אהע"ז סי' עד ס"ק א בסופו שדוקא לענין לקנות אחר מיתתו דינו ככתובים ומסורים למפרע.
  51. ↑ רשב"א ור"ן גיטין יד ב; ב"י סי' רנ, עי"ש במה שתמה על הטור. וכן דייק הקצוה"ח שם ס"ק א משו"ת הרא"ש כלל פד סי' א, ועי"ש במש"כ בסתירת ד' הרא"ש.
  52. ↑ רשב"א ור"ן שם, עי' קצוה"ח שם בדעתם, וכן הוכיח הפנ"י גיטין שם בדעת רש"י בד"ה הא והא.
  53. ↑ טור חו"מ קכה בשם רמ"ה, ועי"ש בב"י; סמ"ע שם ס"ק לד וש"ך ס"ק לו.
  54. ↑ עי' ראשונים שבציון 212.
  55. ↑ אחיעזר ח"ב סי' כב אות יא.
  56. ↑ עי' רא"ש שבציון 218.
  57. ↑ אחיעזר שם. ועי' ציון 219.
  58. ↑ ציון 56 ואילך.
  59. ↑ ב"ב קמט א.
  60. ↑ תוס' רי"ד ב"ב קמט א ד"ה פיסקא; עי' השגות הראב"ד לרי"ף שם (ע א); רמב"ן שם סוד"ה הא ובמלחמות שם; יד רמ"ה שם ד"ה וטעמא וד"ה וה"מ; רשב"א שם ד"ה והפירוש ובשו"ת ח"ג סי' קכב; ריטב"א שם ד"ה אי במתנת; ריא"ז שם.
  61. ↑ יד רמ"ה שם ד"ה וטעמא.
  62. ↑ עי' קצוה"ח סי' קכה ס"ק ה שבציון 87, ושעורי ר' שמואל להלן בדעתו. ועי' חלקת יוסף (ר"י ברקוביץ) הוצאה ב' סי' לה שבמתנת שכ"מ לא נעשה קנין בחפץ, אלא עושה את המקבל כיורש, וקונה את החפץ כירושה בעלמא.
  63. ↑ שעורי ר' שמואל גיטין יד ב אות רעח ד"ה אמנם נראה לפרש, ועי' ציון 90.
  64. ↑ שעורי ר' שמואל שם בד' האו"ש זכיה פ"ט הי"ג, ועי' ציון 93.
  65. ↑ חלקת יוסף (ברקוביץ, הוצאה ב) סי' לה ד"ה אבל מ"מ, ועי"ש שלפי"ז מבאר מדוע תפוסת הבית חייבת במעשר-בהמה, ע"ע, ואע"פ ששותפים פטורים ממעשר בהמה, שבתפוסת הבית חשוב שהאבא עדיין מחזיק בנכסים.
  66. ↑ עי' ציון 41.
  67. ↑ טור חו"מ סי' רנג בשם רבנו יונה; מ"מ זכיה פ"י הי"ד.
  68. ↑ גידולי תרומה שער סא ח"ה אות א.
  69. ↑ עי' רא"ש להלן שגורס בד' רבא כלפנינו: מיגרע גרע השתא בירושה דאו' וכו' לא כ"ש, וכ"ה הגי' בכתה"י ודפו"י.
  70. ↑ ב"ב קלג א, ועי"ש דעת רב אדא בר אהבה.
  71. ↑ גמ' שם.
  72. ↑ ס' התרומות שער סא ח"א אות ה ורשב"א ב"ב שם ד"ה אמר, בשם הר"י מיגש, ועי"ש שהיינו שכיון שאם לא יגבה יש הפסד גמור לבע"ח שלא יוכל לגבות חובו כלל; עי' רמב"ם אישות פי"ט הי"ג ומ"מ שם בדעתו; רא"ש ב"ב פ"ח סי' לה.
  73. ↑ התרומות שם; ר"י מיגש שם ד"ה א"ל; יד רמ"ה שם סי' קנה. ועי' להלן.
  74. ↑ עי' רא"ש להלן שלד' זו הגי' בד' רבא היא: מיגרע גרע, ואין מוסיפים השתא וכו', ועי' רא"ש שם לדעתו שבציון 36 שאף לגי' זו כוונת רבא לומר שאלמנה גובה מזונות ממתנת שכ"מ.
  75. ↑ ב"ב קלג א. רא"ש ב"ב פ"ח סי' לה בשם יש מן הגדולים.
  76. ↑ השג' הראב"ד אישות פי"ט הי"ג.
  77. ↑ עי' ב"ב קמט א ברב מרי, וקנא א ברמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא. שו"ת אריה דבי עילאי אהע"ז סי' טז (מהד' חדשה עמ' שי).
  78. ↑ ע"ע יובל ציון 613 ואילך מח' ר"מ וחכמים, וציון 622 שהלכה כחכמים שחוזרת ביובל, וציון 623 שי"ס שהלכה כר"מ.
  79. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 637.
  80. ↑ עי' ציון 36.
  81. ↑ עי' ציון 39.
  82. ↑ מאירי ב"ב קלט ב ד"ה אחים שחלקו.
  83. ↑ ע"ע תנאי.
  84. ↑ בעה"מ ביצה (י א). ועי' שו"ת אריה דבי עילאי יו"ד סי' יג (מהד' חדשה עמ' קפב).
  85. ↑ רמב"ן במלחמות שם.
  86. ↑ שו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' מח.
  87. ↑ התרומות שער סא ח"א אות ה, בד' הראב"ד, והו"ד בב"י חו"מ קיא, ועי' השג' הראב"ד אישות פי"ט הי"ג שלענין מזון אלמנה אינה כמשועבדים.
  88. ↑ ר"י מיגש ב"ב קלג א ד"ה א"ל; התרומות שם.
  89. ↑ שו"ת מהר"ם פאדוואה סי' נד, ועי' ציון 28.
  90. ↑ עי' רש"י גיטין לט ב ד"ה דהוה.
  91. ↑ ע"ע עבד כנעני.
  92. ↑ אהבת ציון (ר"י קליין) גיטין שם לרש"י הנ"ל, ביישוב קו' הטיב גיטין לרש"י שם, ועי"ש שהרי זה כאשתו שיוצאה במיתתו בלא גט.
  93. ↑ מוצל מאש (פרגר) גיטין שם
  94. ↑ עי' רמב"ם שבציון 192.
  95. ↑ זכרון שמואל (מודרן) גיטין שם ד"ה והנה.
  96. ↑ טיב גיטין (הלר) שם ד"ה ובאמת; משמרות כהונה שם ד"ה ולא היא.
  97. ↑ רמב"ם זכיה פ"ט ה"י. ועי' מ"מ שם שלא מצא לכך מקור בגמ' אבל הוא פשוט; שו"ע חו"מ רנו ג. ועי' צפנ"פ איסו"ב פכ"ב ה"ג שכיון שהמצווה הוא ישראל, לא שייך כאן הטעם שלא תיקנו מתנת שכ"מ בגוי.
  98. ↑ מל"מ שם; שער המלך שם. ועי' אמרי בינה שבציון 198.
  99. ↑ מאירי ב"ב קמט א ד"ה זה שאמרנו, בשם ראשונים הגאונים (ועי' הע' הר"א סופר למאירי שם שכך מכנה המאירי את רב האי גאון), וסיים: ונראין דברי הגאונים; משמרות כהונה גיטין לט בד"ה ולא היא, בד' רש"י שבציון 187. ועי' נודב"י תנינא סי' מו, הו"ד בפת"ש חו"מ רנז ג.
  100. ↑ פרישה חו"מ סי' רנ ס"ק ד.
  101. ↑ ציון 220.
  102. ↑ ציון 70 ואילך.
  103. ↑ ציון 82 ואילך.
  104. ↑ ציון 182 ואילך.
  105. ↑ ר' יעקב בריתא קידושין עט ב ורש"י שם; חכמים במשנה ב"ב קנג א, ורב הונא שם קנד א בדעתם, ורבה ור' יוחנן שם.
  106. ↑ רבה שם; רשב"ם שם. וע"ע חזקה ב (דמעיקרא) ציון 901 ואילך שאף לסוברים שהולכים אחר חזקה דהשתא, וא"כ יש לומר שכמו שעכשיו הוא בריא, כך היה בשעת המתנה, מ"מ חזקתו בממון עדיפה, עי"ש הטעם.
  107. ↑ גמ' שם ורשב"ם, והיינו שלכו"ע הולכים אחרי חזקה דהשתא שהוא בריא. ועי' ריטב"א.
  108. ↑ ר' מאיר במשנה בב"ב קנג א ור' נתן בבריתא קדושין שם.
  109. ↑ ע"ע חזקה ב ציון 906, לדעת רב שחזקה דהשתא מכריעה על למפרע, ושם ציון 907 שעדיפה על חזקת ממון. ועי' קוב"ש ב"ב אות תקסב שתמה, מדוע לולא החזקה דהשתא היה הנותן נאמן לומר שהמתנה היתה על תנאי שימות, נגד השטר שכתוב בסתם, והניח בצ"ע.
  110. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 908 לדעת שמואל שחזקה דהשתא אינה מכריעה על למפרע.
  111. ↑ ב"ב קנד א.
  112. ↑ רי"ף ב"ב קנד א (עב ב); הרמ"ה לב"ב פ"ט אות יט וקלג וקלה; ריטב"א ב"ב קנד א; מאירי ב"ב קמו ב; רמב"ם זכיה פ"ט הכ"ב; סמ"ג עשין פב; טור ורמ"א בשו"ע רנא ב.
  113. ↑ שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קכח וחו"מ סי' ח. וע"ע חזקה ב ציון 905 משו"ת הר"ן שדוקא כשחזקה דהשתא עשויה להשתנות הוא שחזקת ממון עדיפה ממנה.
  114. ↑ עי' קצוה"ח שם וש"ש ש"ג פ"יא ויב.
  115. ↑ רשב"ם ב"ב קנג ב ד"ה חולים; הגמי"י זכיה שם בשם ראב"ן וראבי"ה, ועי"ש שכ"כ ה"ר מאיר והוא במרדכי שם בשם תשו' מהר"ם; מרדכי כתובות סי' פז; או"ז ב"ב סי' קצט וכ' שכן משמע מד' ר"י ב"ר מרדכי.
  116. ↑ תשו' מהר"ם במרדכי שם ב הטעמים. עי' לעיל ציון 907.
  117. ↑ עי' לעיל.
  118. ↑ עי' סמ"ע רנב ס"ק א לענין עיקר כתובת אשה.
  119. ↑ רמב"ם זכיה פ"ח ה"ח-ט; טוש"ע חו"מ רנב א.
  120. ↑ סמ"ע שם ס"ק ב, ועי' רשב"ם ב"ב קלז א ה"ג בהלכות גדולות.
  121. ↑ נמוק"י ב"ב (סד א); רמ"א שם.
  122. ↑ סמ"ע שם ס"ק ד.
  123. ↑ ר"י מיגש ב"ב קלג א ד"ה אמר ליה.
  124. ↑ ע"ע ירושת הבכור: בראוי, ציון 275 ואילך.
  125. ↑ ע"ע ירושת הבעל: בראוי, ציון 438 ואילך.
  126. ↑ ע"ע כתובה ציון 931.
  127. ↑ עי' בה"ג סוף הל' נידוי (עמוד תקכח), ושער משפט סי' רנג ס"ק ו, בדעתו; עי' שו"ת מהר"י וייל סי' מ, וב"ש אהע"ז סי' ס"ק יג בדעתו; שו"ת ר"ב אשכנזי סי' מא, הו"ד בב"ש שם וסי' צ ס"ק יג; שער משפט שם.
  128. ↑ מהר"י וייל וב"ש שם ושם.
  129. ↑ תרוה"ד סי' שנ, ותשו' דברי ריבות סי' קכח, הו"ד בקצוה"ח סי' רנג ס"ק יב.
  130. ↑ קצוה"ח שם.
  131. ↑ עי' ציון 30.
  132. ↑ ב"ב קמט א.
  133. ↑ רשב"ם ב"ב קמט א ד"ה דליתיה וחלקת יוסף (ברקוביץ, הוצאה ב) סי' לה ד"ה ואם באנו, בדעתו; תוס' רי"ד שם ד"ה פיסקא; ראב"ד בשטמ"ק שם, אולם עי' באר הגולה חו"מ רנו אות ב שהבין בד' הראב"ד כראשונים שבציון 67; ר"י מלוניל בשטמ"ק שם בשם יש מן הרבנים. ועי' חוסן ישועות (מייזלש) ב"ב שם ד"ה כל בד' תוס' ב"מ מו א סוד"ה ונקנינהו.
  134. ↑ ראב"ד שם; ר"י מלוניל שם.
  135. ↑ ר"י מלוניל שם.
  136. ↑ ר"י מלוניל שם.
  137. ↑ ב"ב קמט א.
  138. ↑ ר"י מלוניל שם.
  139. ↑ יד רמ"ה ב"ב קמט א אות צח.
  140. ↑ ב"ב קמט א.
  141. ↑ יד רמה שם.
  142. ↑ תוס' ב"ב קמט א ד"ה כל; רא"ש שם פ"ט סי' כה וטור חו"מ רנו בדעתו; רשב"א שם ד"ה איבעיא להו (והפי' הנכון וכו'); רמ"א שם א. ועי' באר הגולה שם ב שכ"ד השג' הראב"ד על הרי"ף שם (ע א), וצ"ב.
  143. ↑ ב"ח להלן.
  144. ↑ תוס' שם.
  145. ↑ רשב"א שם.
  146. ↑ ב"ח חו"מ רנו; פני שלמה ב"ב שם לתוד"ה כל דאיתיה. ועי' קובץ הערות סי' מ אות יב במש"כ לבאר דעת הרשב"א באופ"א.
  147. ↑ ב"ב קמט א.
  148. ↑ תוס' שם; רשב"א שם.
  149. ↑ הרא"ה (התשו' הריטב"א סי' עט) בד' בעה"מ ב"ב קמט א (ע א) ועוד ראשונים; הרא"ה הו"ד בריטב"א ב"ב קמט א ד"ה אי ובשו"ת הריטב"א שם; ריטב"א שם ושם. ועי' באריכות בדעת הרשב"א ובדחייתו ד' הרא"ה, בשו"ת הריטב"א שם ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' קכב. ועי' קובץ הערות סי' מ אות יב במש"כ לבאר ד' הרא"ה ומחלוקתו עם הרשב"א.
  150. ↑ רא"ה שם.
  151. ↑ ב"ב קמט א.
  152. ↑ רא"ה שם.
  153. ↑ רי"ף ב"ב קמט א (ע א), ושכ"ד רב האי גאון; רמב"ם זכיה פ"ט ה"ז-ח; שו"ע חו"מ רנו א. ועי' להלן.
  154. ↑ רי"ף שם.
  155. ↑ תרוה"ד סי' שנב.
  156. ↑ ב"י חו"מ רנו ד"ה גר; עי' ב"ח שם.
  157. ↑ ציון 85.
  158. ↑ מהרי"ט חו"מ סי' ו וסי' עד, בד' הרמב"ם זכיה פ"ט ה"ז-ח, והו"ד בחי' רעק"א חו"מ סי' רנו.
  159. ↑ רי"ף ב"ב קמט א (ע א), ושכ"ד רב האי גאון; רמב"ם זכיה פ"ט ה"ז-ח, ועי' ציון 78.
  160. ↑ רמב"ן ב"ב קמט א ובמלחמות שם (ע א), בד' הרי"ף שם ורב האי גאון. אולם עי' בהמשך דבריו במלחמות שם שמ' קצת כד' הב"י שבציון 81.
  161. ↑ ציון 81.
  162. ↑ קצוה"ח סי' קכה ס"ק ה, בד' רש"י גיטין יד ב ד"ה הא דליתיה, שפי' בטעם שלרב זביד אם אין המקבל קיים בשעת נתינת מתנת שכ"מ, שאין יורשיו זוכים, משום שהיא זכיה בטעות, ולא משום שאין נתינה למת, ועי' שעורי ר' שמואל להלן בדעתו.
  163. ↑ שעורי ר' שמואל גיטין יד ב אות רעח, עי"ש שדברי קצוה"ח שבציון 87 הם חידוש גדול.
  164. ↑ ב"ב קמא ב.
  165. ↑ שעורי ר' שמואל שם, בפי' הב' (אמנם נראה לפרש) בחילוק שבין עובר למת.
  166. ↑ ב"ב קמא ב.
  167. ↑ ע"ע עובר.
  168. ↑ או"ז זכיה פ"ט הי"ג, ושעורי ר' שמואל שם, בדעתו, ומ' שאף כאשר היה חי בשעת הנתינה אינו יכול לזכות אם מת בחיי הנותן.
  169. ↑ עי' רמב"ם שבציון 194.
  170. ↑ אמרי בינה דיני הקנינים סי' טו ד"ה ובמ"ש, בד' הרמב"ם.
  171. ↑ גיטין עג א.
  172. ↑ עי' גמ' ורש"י שם.
  173. ↑ עי' רש"י שם עב ב ד"ה ואידך שבלא הלך על משענתו נחשב שיש בו עדיין מהחולי הראשון ואפי' אמר מחולי זה א"מ אומדנא שמת מהחולי הראשון, ועי' הגה"מ זכיה פ"ח הכ"ו בדעתו; רמב"ן שם ד"ה והא, ועי' חי' רעק"א חו"מ רנ ב.
  174. ↑ רי"ף ב"ב קנא ב (עא א), ועי' רמב"ן גיטין שם במה שהק' על דעתו; רמב"ם זכיה פ"ח הכ"ו; טוש"ע חו"מ רנ ב.
  175. ↑ מרדכי כתובות פי"א סי' רמח וב"ב פ"ט סי' תרלא; רמ"א שם.
  176. ↑ ב"ב קנא ב; רמב"ם זכיה פ"ח הי"ד; טוש"ע חו"מ רנ ב.
  177. ↑ יד רמ"ה ב"ב קנג ב אות קלג ד"ה וש"מ; רא"ש ב"ב פ"ט סי' לב וגיטין פ"ו סי' ג; ריטב"א ב"ב קנא א ד"ה וכל היכא ובשו"ת סי' עט ד"ה ומעתה; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקעה ובמיוחסות סי' ו, ועי' ציון 144; שו"ת הריב"ש סי' רז ד"ה ומעתה; טור חו"מ סי' רנ.
  178. ↑ ריטב"א שם.
  179. ↑ ריב"ש שם בשם הרשב"א; רמ"א חו"מ סי' רנ ב ועי"ש בסמ"ע ס"ק ז.
  180. ↑ רמ"א שם.
  181. ↑ ש"ך שם ס"ק א.
  182. ↑ תוס' ב"ב קנג א ד"ה ולא, ומ' שאם יאמר שאינו חוזר בו, המתנה אינה בטילה.
  183. ↑ עי' שטמ"ק שם ד"ה ולא הוה, בשם רש"י.
  184. ↑ עי' רש"י גיטין עב ב ד"ה אף גיטו וקובץ שעורים ב"ב אות תקנ בדעתו; רשב"ם ב"ב קמו ב ד"ה לא שייר.
  185. ↑ עי' ב"ב קמו ב: מאן תנא דאזיל בתר אומדנא וכו'.
  186. ↑ רשב"ם שם ד"ה מאן תנא.
  187. ↑ ע"ע דברים שבלב. קצוה"ח סי' רנ ס"ק ה, ועי' ציון 222.
  188. ↑ ר"ת בתוס' גיטין עב ב ד"ה אמר; רמב"ם זכיה פ"ח הי"ד. ועי' קוב"ש שבציון 147.
  189. ↑ רמב"ם שם.
  190. ↑ עי' רשב"ם שבציון 137.
  191. ↑ קה"י ב"ב סי' מא, בד' הרשב"ם שם.
  192. ↑ שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקעה, ובמיוחסות סי' ו, והו"ד בשו"ת הריב"ש סי' רז ובב"י חו"מ רנ וברמ"א שם ב.
  193. ↑ שמואל ב"ב קנא א; רמב"ם זכיה פ"ט הט"ו; טוש"ע חו"מ רנ יג.
  194. ↑ ר"ת שבציון 140.
  195. ↑ קובץ שעורים ב"ב אות תקנ, ועי' קה"י ב"ב סי' מא ד"ה ונתבאר.
  196. ↑ עי' רש"י ורשב"ם שבציון 137.
  197. ↑ קוב"ש שם.
  198. ↑ ריטב"א ב"ב קנא א ד"ה הכי.
  199. ↑ ב"ב קמט א ועי' להלן.
  200. ↑ ר"ח ורשב"ם ב"ב קמט א ד"ה הא וד"ה דפרעינהו, בביאור הגמ' שם הא דאיתנהו וכו' הא דפרעינהו בחובו; רמב"ם זכיה פ"ט הכ"א; טוש"ע חו"מ רנ ג.
  201. ↑ רשב"ם שם.
  202. ↑ ע"ע מכירה. מ"מ שם.
  203. ↑ ר"י מיגש שם ד"ה זימנין; יד רמ"ה שם אות צו.
  204. ↑ ר"י מיגש שם.
  205. ↑ יד רמ"ה שם.
  206. ↑ עי' ציון 152.
  207. ↑ עי' ציון 155.
  208. ↑ שו"ת הרשב"א ח"ג סי' קכב ד"ה מיהו, ושכן פירש רש"י; הרא"ה, הו"ד בשו"ת הריטב"א סי' עט.
  209. ↑ קוב"ש ב"ב אות תקלו. ועי' נמוק"י ב"ב קמט א.
  210. ↑ עי' ריטב"א ב"ב קנא א ד"ה הכי: וכל היכא וכו'
  211. ↑ עי' ציון 151 ואילך.
  212. ↑ עי' כתובות צז א. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקעה ובמיוחסות סי' ו.
  213. ↑ תוס' ב"ב קעד ב ד"ה שכיב מרע.
  214. ↑ הרא"ה, הו"ד בשו"ת הריטב"א סי' עט; ריטב"א ב"ב קמח ב ד"ה איבעיא וקנא א ד"ה הכי.
  215. ↑ ב"ב קמח ב.
  216. ↑ עי' רשב"ם שם; ב"י חו"מ רנ; סמ"ע ס"ק ט.
  217. ↑ רמב"ם זכיה פ"ט הי"ט; רבנו ברוך מארץ יון, הו"ד באו"ז פסקי ב"ב סי' קפד ובהג' אשרי ב"ב פ"ט סי' כג; רמב"ן ב"ב קעד ב ד"ה חזקה; יד רמ"ה ב"ב קמח ב סי' צג; ר"י קרקושא שם קמח ב ד"ה שכ"מ; שו"ת הרשב"א ח"א סו"ס תרנו וח"ג סי' רצה; מאירי שם ד"ה שכ"מ שהקדיש; ריב"ש סי' קס; טור חו"מ סי' רנ בשם יד רמ"ה שם סי' צג; שו"ע שם ג.
  218. ↑ מ"מ שם בד' הרמב"ם; סמ"ע שם ס"ק ט.
  219. ↑ ריב"ש סי' קס; רמ"א שם.
  220. ↑ יד רמ"ה שם.
  221. ↑ חזו"א חו"מ ליקוטים סי' כא לב"ב קמח ב, בד' הב"י שם.
  222. ↑ ר"י מיגש ב"ב קמח ב ד"ה הקדיש; רא"ש ב"ב פ"ט סי' כג, הו"ד בטור שם.
  223. ↑ פרישה חו"מ סי' רנ ס"ק ד ובסמ"ע שם ס"ק י; מחנ"א הל' צדקה סי' ד; אחיעזר ח"ב סי' כב אות יא.
  224. ↑ קצוה"ח סי' רנ ס"ק ה.
  225. ↑ קוב"ש ב"ב אות תקלב; חזו"א חו"מ ליקוטים סי' כא לב"ב קמח ב; שעורי ר' שמואל ב"ב ח"ב אות קיח וקידושין אות שסו ד"ה אמנם.
  226. ↑ ראב"ן, הו"ד במרדכי ב"ב פ"ט סי' תריח; רשב"א ב"ב קמח ב ד"ה הא דאיבעיא וריטב"א שם ד"ה איבעיא, שיש פסקו כן.
  227. ↑ חי' הר"ן שם. אולם עי"ש בד' הרמב"ם שבציון 216, שכיון שלגבי ספק הממון מעמידים הממון על חזקתו שוב אין כאן ספק איסור לחומרא.
  228. ↑ שיטה לנ"ל בשטמ"ק שם.
  229. ↑ ב"ב קנא ב; רמב"ם זכיה פ"ח הט"ו; טוש"ע חו"מ רנ ד.
  230. ↑ ציון 86 ואלך.
  231. ↑ יד רמ"ה ב"ב קמו ב אות ח.
  232. ↑ נתה"מ סי' רנ ביאורים ס"ק יא, ודחה דברי הסמ"ע שבציון 119.
  233. ↑ עליות דר"י שם ד"ה מאן.
  234. ↑ רמב"ם זכיה פ"ח הט"ז; סמ"ע חו"מ רנ ס"ק כא.
  235. ↑ העמק שאלה לשאיל' ויחי לג, בד' רש"י ורשב"ם.
  236. ↑ רשב"ם ב"ב קמז ב ד"ה מודה. ועי' גליון הש"ס שם ובהגר"א חו"מ רנו ס"ק מב ושער המשפט סי' סו ס"ק כו שתמהו מדוע אינו יכול למחול, והרי מתנה במקצת נחשבת כמתנת בריא.
  237. ↑ רש"ש שם קמו ב ד"ה ש"מ וקנא א ד"ה הני
  238. ↑ ע"ע זכין לאדם וכו' ציון 77 ואילך.
  239. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 90 שכן הלכה, ושם ציון 93 שי"ס שהוא ספק להלכה.
  240. ↑ ע"ע דברי שכ"מ וכו' ציון 52.
  241. ↑ שו"ת הריב"ש סי' שמו.
  242. ↑ השג' הראב"ד זכיה פ"ח הי"ז; מ"מ שם בד' הרמב"ם. ועי' שו"ת מהריט"ץ סי' רעא.
  243. ↑ כס"מ שם ה"ב וב"י חו"מ רנ; עי' שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' ק אות יג ויד; אהא"ז לרמב"ם הט"ז, ועי"ש שמקור דברי הרמב"ם בגמ' ב"ב קנב ב מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין, אמר רב ארכביה אתרי ריכשי, ולדעת הרמב"ם שם ה"י מדובר אף במתנת שכ"מ במקצת.
  244. ↑ רמב"ם זכיה פ"ט ה"ז. ועי' ציון 84.
  245. ↑ ערוה"ש חו"מ רנו א; אהא"ז לרמב"ם שם.
  246. ↑ רב ששת ב"ב קמח ב ורשב"ם שם; רמב"ם זכיה פ"ט ה"ג; טוש"ע חו"מ רנג ב.
  247. ↑ מבי"ט ח"א סי' קצג וש"ך שם ס"ק ב בשמו.
  248. ↑ ר"י מלוניל בשטמ"ק שם, בביאור חידושו של רב ששת שם.
  249. ↑ ב"ב קל א וקמח ב.
  250. ↑ רשב"ם שם קמח ב; רמב"ם זכיה פ"ט ה"ג; טוש"ע חו"מ רנג ב.
  251. ↑ רבנו גרשום שם.
  252. ↑ עי' רגמ"ה ב"ב קמט א ועליות דר"י שם, בביאור ספק הגמ', שמ' שאמר לשונות אלו לחוד, ועי' להלן; רמב"ן זכיה פ"ט ה"ד; טוש"ע חו"מ רנג ב.
  253. ↑ באר הגולה שם אות ו.
  254. ↑ עי' ציון 176 ואילך.
  255. ↑ רשב"א שם ד"ה הא וריטב"א שם ד"ה איבעיא ונמוק"י שם קמח ב ד"ה אמר רב ששת, בשם הראב"ד.
  256. ↑ באר הגולה חו"מ רנג אות ו.
  257. ↑ סמ"ע שם ס"ק ד.
  258. ↑ רבא בשם רב נחמן ב"ב קמז ב; רמב"ם זכיה פ"י הט"ו; טוש"ע חו"מ רנג כא.
  259. ↑ ע"ע דבר שאין בו ממש: בקנינים, ציון 38 ואילך. רשב"ם שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  260. ↑ רמב"ם וטוש"ע שם ושם.
  261. ↑ תשו' הרא"ש כלל פג סי' ב, הו"ד בטור חו"מ רנג; שו"ע שם ב.
  262. ↑ רא"ש שם.
  263. ↑ תשו' הרא"ש כלל פד סי' ב; טוש"ע חו"מ רנג ב.
  264. ↑ דרכי משה חו"מ רנג בשם מהרי"ק שורש צד, וברמ"א שם ב.
  265. ↑ ט"ז שם ב, ושכ"מ במהרי"ק שם, והובא בערוה"ש שם ד.
  266. ↑ ב"ב קמט א: ולודי וכו'; רמב"ם זכיה פ"ט ה"ט; טוש"ע חו"מ רנ ג.
  267. ↑ מ"מ וכס"מ שם בד' הרמב"ם; עי' סמ"ע שם ס"ק ח וש"ך שם ס"ק ב.
  268. ↑ תשו' הרשב"א ח"ג סי' סז וח"ד סי' נ, הו"ד בב"י חו"מ רנב; רמ"א חו"מ רנ ג.
  269. ↑ ואין צריך קנין סודר, דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו, פירוש ככתובים בקרקעות וכמסורים במטלטלים, נחלת שבעה שם אות א.
  270. ↑ ואם לא כתב "דעתו מיושבת" אין לחוש, ומה שכותבין כך אינו אלא לשופרא דשטרי. רמ"א חו"מ סי' רנ סעיף ו בשם הריטב"א. נחל"ש שם ב.
  271. ↑ ולכתוב ולחתום. עי' נחל"ש שם אות ג שאין לכתוב כנו' זה בסתם, אלא רק אם ביקש, ויכתוב לזכרון דברים.
  272. ↑ וצוה מחמת מיתה. ואין צריך לכתוב דלא בהשטאה, דאין אדם משטה בשעת מיתה. אבל דלא בהשבעה נראה לי לכותבו, כדי שלא יאמרו שלא כתב כן אלא שלא להשביע את עצמו או את בניו, דטענה שלא להשביע יכול לטעון בין בריא בין שכיב מרע כדאיתא בחו"מ (סי' פ"א סעיף י"ד). ואם המעות אינו בעין ואמר מנה לפלוני בידי, לדעת רשב"ם הוי שלא להשביע. ואם המעות בעין, לדעת התוספת כל שכן דאמר שלא להשביע כדי שלא יחזיקוהו בעשיר אם אמר בדרך הודאה ולא אמר אתם עדי, אבל אם אמר בדרך הודאה ואמר אתם עדי ליכא למימר שאמר שלא להשביע כדאיתא בחו"מ (סי' פ"א סעיף ח') אז אין צריך לכתוב גם שלא בהשבעה. נחל"ש שם ד.
  273. ↑ בשטר. וא"צ כתיבה ומסירה (ע"ע מכירת שטרות), כשאר דברים שאינם צריכים קנין. נחל"ש שם ה.
  274. ↑ וכך מת. כתב בשו"ע (חו"מ סי' רנא סעיף ב) מתנת שכיב מרע שלא כתוב בה שמתוך החולי שצוה בו מת, ואין העדים מצויין לשאול להם, אף על פי שהרי המצווה מת הרי המתנה בטילה, שאין מיתתו ראיה שמא מחולי שנתן בו נרפא ואח"כ חלה חולי אחר ומת. ועיין בטור ושו"ע (סי' ר"נ ורנ"א) ועיין בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' מ"ז) מדין שכיב מרע שנעשה צוואה ואח"כ עמד על רגליו יום או יומים וחזר לחליו אשר ימות בו, ורצו מקצתן לחזור בהן כיון שעמד. ובשו"ת מבי"ט (ח"ב סי' פ"ג). נחל"ש שם ו.
  275. ↑ מתוך אותו חולי. כתב רמ"א בחו"מ (סי' רנ"א סעיף ב') בשם נימוקי יוסף שיכולין העדים לסמוך על עצמו או על שמשיו וכו'. נחל"ש שם ז.
  276. ↑ נוסח זה הוא מתיקון שטרות דפ' קרקא, והוזכר בנחל"ש סי' לז אות ג, ושם כתב ששטר זה עדיף מהנוסח הקודם, שכיון שנכתב רק לזכרון בעלמא ולא כשטר.
  277. ↑ ומתוך אותו החולי וכו'. ואף אם אין כותבין יכולים להעיד כך בעל פה שמת מתוך אותה חולי. נחל"ש (מהד' ב"ב תשסו) אות א.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מתנת_שכיב_מרע&oldid=159817"