אנציקלופדיה תלמודית:מתנות לאביונים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - המצוה לתת מתנות לאביונים בפורים*.

המצוה וגדרה

המצוה

מצוה לתת מתנות לאביונים בפורים*[1], שנאמר: ומתנות לאביונים[2].

גדר המצוה

בגדר מצות מתנות לאביונים, נחלקו גאונים וראשונים: א) יש שכתבו שמגדרי מצות צדקה* היא, שתקנו לקיימה ולהרבות בה ביום הפורים[3], ולדעתם כתבו אחרונים שאין יוצאים ידי מתנות לאביונים בנתינת מעות שחייב לתיתן לעניים ממילא, כגון מעות של מעשר-כספים*, שעיקר המצוה היא לתת מעות שלו לעניים[4]. ב) ויש שכתבו שמצוה בפני עצמה היא, ממצוות ימי הפורים[5], כדי להרבות בשמחת פורים[6], או כדי שיהיה לעניים כדי צרכם לסעודת פורים[7]. לדעה זו, כתבו אחרונים שיוצאים אף במעות שחייב לתיתן לעניים ממילא, אף שאינו נותן ומחסר משלו, שעיקר המצוה היא גוף נתינת המעות לעני[8]. ג) ויש שנראה מדבריהם ששני גדרים ישנם במצות מתנות לאביונים, הן מגדרי מצות צדקה, והן משום מצות היום של ימי הפורים[9], וכתבו שנתינה שאין מתקיימים בה גדרי מצות צדקה, כגון נתינה לאדם הפושט ידו לקבל צדקה אף שאינו עני, אין יוצאים בה ידי חובת מתנות לאביונים, אבל יש בה תוספת מצוה[10].

טעם המצוה

בטעם מצות מתנות לאביונים, כתבו ראשונים ואחרונים שהיא כדי להרבות בשמחת פורים[11], ששמחים העניים בעצם קבלת המתנות[12], או ששמחים במה שיש להם צרכי סעודת פורים[13]. מהם שכתבו שמשום שמחת הנותן היא, שאין שמחתו שלימה אלא כשמשמח אחרים עימו[14], ומהם שנראה מדבריהם שמשום שמחת העניים היא[15].

ברכת המצוות

אין מברכים על מצות מתנות לאביונים ברכת-המצוות*[16], לפי שאין מברכים על מצוה שאינה תלויה לגמרי ביד העושה אותה, לסוברים כן[17], ויש לחשוש שמא לא ירצה העני לקבלם ולא תתקיים המצוה[18].

שהחיינו

ברכת שהחיינו, אם יש לברכה על נתינת מתנות לאביונים, כדין מצוה הבאה מזמן לזמן[19], נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שנראה מדבריהם שאין לברך[20], לפי שלדעתם מצות מתנות לאביונים אינה מצוה בפני עצמה, אלא היא חלק ממצות צדקה*, שתקנו לקיימה ביום הפורים[21], ולפיכך אינה חשובה מצוה הבאה מזמן לזמן[22], או לפי שאין לברך שהחיינו על כך שישנם עניים הזקוקים לקבל מתנות לאביונים[23]. ויש שנראה מדבריהם שהסתפקו בדבר[24], וכתבו שלכתחילה יכוון בברכת שהחיינו שמברך קודם קריאת המגילה[25], אף על מצות מתנות לאביונים, אבל אם אינו מברך שהחיינו בשעת קריאת המגילה, כגון שאין לו מגילה, לא יברך על מצות מתנות לאביונים בפני עצמה[26].

כפיה

מי שאינו רוצה ליתן מתנות לאביונים - לסוברים שכופים על מצוות דרבנן[27] - נחלקו אחרונים אם בית דין כופין אותו על כך: יש שכתבו שאין כופין אותו[28], לפי שאין כופין על מצוה שמתן שכרה בצידה, לסוברים כן[29], ומצות מתנות לאביונים מצוה שמתן שכרה בצידה היא, לפי שהיא מדיני מצות צדקה*[30], והשכר שנאמר בתורה לנותן צדקה[31] נאמר אף לנותן מתנות לאביונים[32]. ויש שכתבו שכופין אותו[33], שמצות מתנות לאביונים, לדעתם, אינה מצוה שמתן שכרה בצידה, שמצוה בפני עצמה היא, ואינה מדיני מצות צדקה[34], או לפי שבמצות מתנות לאביונים, שחיובה מדרבנן, יש גם איסור לאו של לא-תסור*[35], ועל מצות עשה שהזהירה התורה עליה אף בלאו כופים אף אם מתן שכרה בצידה, לסוברים כן[36].

על ידי שליח

הנותן מתנות לאביונים על ידי שליח, יצא ידי חובתו[37], שהלשון "מתנות" אינה מתפרשת לענין מעשה נתינה מיד ליד, אלא שיגיעו המתנות מהנותן לידי המקבל[38]. ועוד, שלמדים מן הכתוב: משלוח מנות ומתנות לאביונים, שלשון "משלוח" נאמרה אף לענין מתנות לאביונים[39]. וכתבו אחרונים שאף אם לא נתקיימו בשליחות זו כל דיני שליחות - כגון ששלח על ידי גוי[40], ואף על ידי קוף[41] - יצא הנותן ידי חובתו[42], שעיקר המצוה אינה מתקיימת במעשה הנתינה, אלא בתוצאה, שיגיעו המתנות מהנותן לידי המקבל[43]. וכתבו אחרונים שאף לכתחילה אפשר ליתן מתנות לאביונים על ידי שליח, ולא נאמר במצות מתנות לאביונים הכלל של מצוה-בו-יותר-מבשלוחו*[44], לפי שעיקר המצוה נתקנה לעשותה על ידי שליח[45]. ויש שכתב שאף עדיף ליתן על ידי שליח, משום פרסומי ניסא[46].

ידיעת המקבל

מתנות לאביונים, יש מן האחרונים שכתבו שצריך שידע המקבל מי נתנם לו[47], לפי שנאמר בהם לשון מתנה, ואמרו: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו[48]. ויש שכתבו שאין צריך שידע מי הנותן[49], ואדרבה, מצוה מן המובחר לתיתם באופן שלא ידע האביון מי הנותן, שעיקר טעם מתנות לאביונים הוא כדי להרבות בשמחת פורים[50], והאביונים שמחים יותר כשאינם יודעים מי הנותן, שאינם מתביישים ממנו, וכפי שאמרו במצות צדקה*[51].

מחל המקבל

הרוצה לתת מתנות לאביונים, ולא רצה האביון לקבלם, או שמחל לו, לא יצא הנותן ידי חובתו[52], שלשון מתנה משמע שצריך שיגיעו המתנות לידי האביון[53]. ואף אם אמר האביון הריני כאילו התקבלתי - שלענין קיום נדרים* חשוב כאילו קיבל[54] - לא יצא ידי חובתו[55], לפי שעיקר המצוה היא שיגיעו המתנות לידי האביון בפועל[56], שכן משמע הלשון מתנה[57], ועוד, שהמצוה אינה לתת דוקא לאביון זה, ויכול לקיים המצוה על ידי נתינה לאביון אחר[58].

זכו העניים במתנות בפורים ולא הגיעו לידיהם

זכו העניים במתנות בפורים, ולא הגיעו לידיהם עד לאחר הפורים - כגון שזיכה להם המתנות על ידי אחר[59] - נחלקו אחרונים: יש שכתבו שיוצאים בו ידי חובה[60]. ויש שכתבו שלא יצא בו ידי חובה, שלדעתם עיקר מצות מתנות לאביונים היא שישמח העני בפורים[61], ואם אינו מקבל המעות בפועל אין לו שמחה בהם[62].

במתנה על מנת להחזיר

הנותן מתנות לאביונים במתנה-על-מנת-להחזיר*, כתבו אחרונים שלא יצא ידי חובתו[63], כפי שהנותן צדקה* במתנה על מנת להחזיר לא יצא, לסוברים כן[64], ועוד, שטעם מצות מתנות לאביונים הוא כדי להרבות בשמחת פורים[65], ובמתנה על מנת להחזיר אין שמחה[66]. ויש שנסתפק בזה[67].

נתינה אחת לשני אביונים

נתינת מטבע אחד לשני אביונים על מנת שיחלקוה ביניהם, כתבו אחרונים שיוצאים בה ידי חובת מתנות לאביונים, אלא שלכתחילה אין לעשות כן מפני שאין-עושין-מצוות-חבילות-חבילות*[68].

להחליף זה עם זה

עני שנתן לחבירו מתנות לאביונים - לסוברים שעני חייב במתנות לאביונים[69] - וחזר חבירו ונתנם לו בתורת מתנות לאביונים, כתבו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים שיצא ידי חובתו[70].

זמנה

קודם פורים

נתינת מתנות לאביונים קודם פורים, נחלקו בה אחרונים בדעת ראשונים: א) יש שכתבו שאין יוצאים בה ידי חובת מתנות לאביונים, לפי שמעשה נתינת המתנות צריך להיעשות ביום הפורים[71]. ב) ויש מחלקים, שאם אכלם העני קודם פורים לא יצא הנותן ידי חובתו, ואם לא אכלם קודם פורים יצא[72], ואף שעדיין לא הגיע זמן החיוב, מכל מקום כיון שעיקר טעם מתנות לאביונים הוא כדי שיהא לעניים כדי צרכם לסעודת פורים[73], אפשר ליתן להם קודם הזמן, כדי שיוכלו להכין את הסעודה[74], ומכל מקום כתבו שלכתחילה אין ליתן להם קודם פורים, שמא יאכלום העניים קודם[75]. ובאופן שאין לחוש לכך, כגון ששולח להם קודם פורים על מנת שיגיע לידם בפורים, יכול לכתחילה לתת קודם פורים[76]. מהם שכתבו שמיום תענית-אסתר* אפשר לתת לכתחילה מתנות לאביונים, שלפי שהוא סמוך לפורים אין לחוש שמא יאכלום קודם פורים, ויש להם זמן להכינו לפורים[77]. ג) ויש שכתבו שהנותן מיום י"א אדר ואילך, שמאז מקדימים בני הכפרים לקרוא את המגילה אם חל בו יום הכניסה[78], יצא ידי חובתו[79]. ד) ויש מצדדים לומר שאף אם הוציא העני את המעות קודם פורים יצא הנותן ידי חובתו, שכיון שהעני רוצה שתתקיים המצוה על ידו, מן הסתם אינו מוציאם אלא בתורת הלואה מאותם מעות, וכשמייחד מאכלים לצורך שמחת פורים הרי הוא כפורע ההלואה[80].

נתן לעניים קודם פורים על מנת שיזכו בהם בפורים

נתן מתנות לאביונים קודם פורים על מנת שיהיו בידם בתורת פקדון, ולא יזכו בהם עד יום הפורים, נחלקו אחרונים: יש שכתבו שיצא ידי חובתו לדברי הכל, שאף לסוברים שמעשה הנתינה צריך להיעשות בפורים[81], כיון שעיקר המצוה מתקיימת בזכיית האביונים במעות הרי אז נעשה מעשה המצוה[82]. ויש שכתבו שלסוברים שמעשה הנתינה עצמו צריך להיעשות בפורים אין יוצאים בכך ידי חובה[83], שזכיית האביונים במעות אינה חשובה כמעשה נתינה[84], או לפי שטעם מצות מתנות לאביונים הוא כדי להרבות שמחת פורים[85], וכיון שהעני יודע קודם פורים שיזכה במתנות בפורים אין מתחדשת אצלו שמחה ביום הפורים[86].

השולח קודם פורים והגיע בפורים

שלח מתנות לאביונים קודם פורים והגיעו לידם בפורים - לסוברים שהנותן מתנות לאביונים קודם פורים לא יצא ידי חובתו[87] - כתבו אחרונים שיצא ידי חובה, שעיקר מצות מתנות לאביונים הוא שיגיעו המתנות מידיו ליד האביונים בפורים[88].

בלילה

זמן מתנות לאביונים לכתחילה הוא ביום הפורים[89], שנתינה בליל פורים חשובה כנתינה קודם פורים, שאין לעשות כן, לסוברים כן[90], או לפי שנאמר: ימי משתה ושמחה וכו' ומתנות לאביונים[91], או לפי שכן הדין בכל מצוות דאורייתא הנוהגות ביום מסוים, שאינן נוהגות אלא ביום, וכל-דתקון-רבנן-כעין דאורייתא-תקון*[92]. ובדיעבד, אם נתן מתנות לאביונים בליל פורים, נחלקו אחרונים: יש שכתבו שיצא ידי חובתו[93], שלדעתם הלימוד מהכתוב: ימי משתה ושמחה שמצוות הפורים אינן נוהגות בלילה אינו מעכב[94], יש שכתבו שלא יצא ידי חובתו[95], שלדעתם הלימוד מהכתוב ימי משתה ושמחה מעכב[96], ויש שחילקו, שאם אכלם העני בלילה לא יצא הנותן ידי חובתו, ואם לא אכלם והיו בידו ביום יצא, שלדעתם דינו כמי שנתן קודם ימי הפורים, שאם לא אכלם העני יצא, לדעתם[97].

על מנהג נתינת מחצית השקל בערב פורים ובפורים עצמו, ועל כך שיש שנהגו לצאת בזה ידי מתנות לאביונים, ע"ע פורים. על מנהג מעות פורים, שיש הגובים מעות קודם פורים על מנת שיהיה לעניים כדי צרכם לסעודת פורים, וכן על המנהג לגבות ממון עבור צרכי הציבור בפורים, ע"ע פורים.

בפורים קטן

פורים-קטן*, אין חייבים בו במתנות לאביונים[98] - ואם נתנו בו חייבים לחזור וליתן בפורים שבאדר השני[99] - לפי שאין חייבים בו בקריאת המגילה[100], ותלו את זמן מתנות לאביונים בזמן מקרא-מגילה*[101], לפי שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה[102].

בפורים משולש

חל פורים בשבת, מקדימים ליתן מתנות לאביונים בערב שבת[103], שבשבת אי אפשר ליתן[104], לפי שעיקר מצות מתנות לאביונים היא ליתן מעות, לסוברים כן[105], ואסור לטלטל מעות בשבת משום מוקצה*[106], או משום איסור מוציא* מרשות לרשות[107], שאסור להכניס המתנות מרשות הרבים לרשות העני[108], או שחששו שמא יוציאם העני מרשותו לרשות הרבים[109], או מפני שאסור ליתן מתנה בשבת[110], ולפיכך הקדימום לערב שבת, שקוראים בו את המגילה[111], ועיניהם של עניים נשואות למקרא-מגילה*, שיודעים שרגילים לתת מתנות לאביונים בזמן קריאת המגילה, ואם כן כשיקראו ולא יתנו להם מתנות יצטערו[112]. וכתבו אחרונים שאין מצות מתנות לאביונים מתקיימת בשעת הנתינה בערב שבת, שהרי זמן מתנות לאביונים תלוי בזמן סעודת פורים, וזמן סעודת פורים אינו בערב שבת[113], והנתינה בערב שבת אינה אלא כנתינה בערב פורים, אלא שכשחל בשבת, לפי שאסור ליתן בשבת, התירו ליתן קודם פורים[114]. וכתבו אחרונים שלסוברים שאין יוצאים ידי חובה בנתינה בערב פורים אלא אם נשארו המתנות בידי העני בפורים[115], אף בפורים שחל בשבת אין יוצאים אלא אם נשארו המתנות ביד העניים ביום החיוב בסעודת פורים[116]. בדיעבד, אם לא נתן בערב שבת, יש מהאחרונים שכתבו שיתן ביום ראשון[117], ויש שכתבו שיתן בשבת מאכלים או שאר דברים, לסוברים שיוצא בהם ידי מתנות לאביונים[118].

ערים המסופקות

עיר שספק אם היתה מוקפת חומה בימות יהושע בן נון, ונוהג בה פורים ביום ט"ו באדר, או שלא היתה מוקפת חומה, ונוהג בה פורים ביום י"ד באדר - לסוברים ששאר מצוות הפורים נוהגות בה בשני הימים[119] - נחלקו אימתי נוהגת בה מצות מתנות לאביונים: א) יש שכתבו שמצות מתנות לאביונים נוהגת בה בשני הימים, וצריך ליתן בשניהם[120], מהם שכתבו שצריך ליתן בשניהם מחמת הספק[121], ואף שאם נתן מתנות לאביונים ביום י"ד ונשארו בידם ביום ט"ו יצא ידי חובתו בכל אופן, שהרי אף אם נתן מתנות לאביונים קודם פורים והיו בידם בפורים יצא ידי חובתו, לסוברים כן[122], מכל מקום לכתחילה אין לתת להם המתנות ביום י"ד, שיש לחשוש שמא יאכלום קודם יום ט"ו[123]. ומהם שכתבו שיש לתת בשני הימים בתורת ודאי, לפי שטעם חיוב מתנות לאביונים הוא כדי לספק לעניים את צרכי סעודת פורים[124], וכיון שבערים המסופקות חייבים העניים בסעודת פורים בשני הימים, חייבים לספק צרכי שתי סעודות אלו[125]. ב) ויש שכתבו שאין צריך לתת אלא ביום י"ד[126], שלדעתו הטעם שאין ליתן מתנות לאביונים קודם פורים הוא שמא יאכלום העניים קודם פורים[127], וכשנותנים ביום י"ד אין לחוש שמא יאכלום קודם יום ט"ו, לסוברים כן[128], או שאף אם חוששים שמא יאכלם מכל מקום אין זה אלא ספק, והרי זה ספק-ספיקא*, שאף אם אכלם ביום י"ד יתכן שזהו יום הפורים ויצא ידי חובתו[129], או שספק חיוב מתנות לאביונים חשוב כספק ממון, והמוציא-מחבירו-עליו-הראיה*[130].

המתנות

מעות

מעות, יוצאים בהם ידי מתנות לאביונים[131]. ונחלקו אחרונים: יש שכתבו שזו עיקר מצות מתנות לאביונים, ליתן מעות[132], ויש שכתבו שעיקר המצוה היא ליתן דברי מאכל[133], אלא שיוצאים ידי חובה אף במעות, לפי שאפשר לקנות בהם דברי מאכל[134].

דברי מאכל

דברי מאכל ומשקה, אם יוצאים בהם ידי מתנות לאביונים, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים: יש שכתבו שיוצאים בהם ידי חובת מתנות לאביונים[135], מהם שכתבו שכך היא עיקר מצות מתנות לאביונים, ליתן דברי מאכל[136], שטעם מצות מתנות לאביונים היא כדי להרבות שמחת פורים[137], ועיקר השמחה היא בדברי מאכל ומשקה[138], ועוד, שעיקר המצוה היא ליתן לאביונים צרכי סעודת פורים[139]. ויש שכתבו שאין יוצאים ידי מתנות לאביונים בדברי מאכל, אלא במעות[140].

שוה כסף

חפצים שאינם דברי מאכל, נחלקו אחרונים אם יוצאים בהם ידי מתנות לאביונים: יש שכתבו שיוצאים בהם[141], ששוה-כסף* ככסף[142], ויש שנראה מדבריהם שאין יוצאים בהם[143], לפי שעיקר מצות מתנות לאביונים, לדעתם, היא ליתן דברי מאכל, אלא שיוצאים אף במעות, לפי שאפשר לקנות בהם דברי מאכל, אבל שאר חפצים, שאי אפשר לקנות בהם דברי מאכל, אין יוצאים בהם[144].

הנאה

המהנה את העני הנאה השוה ממון - כגון אדם-חשוב* שקיבל מתנה מחבירו עני, שלכל דיני התורה חשוב כאילו קיבל הנותן ממון מהמקבל, שנהנה שקיבל ממנו מתנה[145] - נחלקו אחרונים: יש שכתבו שיוצא בכך ידי מתנות לאביונים[146], ויש שכתבו שאינו יוצא ידי מתנות לאביונים, שאף שחשוב כאילו קיבל ממנו ממון מכל מקום אין בכך ריבוי שמחה[147].

מחילת מלוה

המוחל לאביון חוב שהיה חייב לו, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאינו יוצא בכך ידי חובת מתנות לאביונים[148], לפי שמלוה להוצאה ניתנה, לסוברים כן[149], ומחילתו אינה חשובה כנתינת מעות[150].

כמות המתנות

צריך ליתן שתי מתנות[151], שנאמר: מתנות לאביונים[152], והיינו שלפי שנאמר מתנות לשון רבים, ואביונים לשון רבים, צריך ליתן מתנה אחת לכל אביון, ויחד יהיו שתי מתנות[153]. וכתבו אחרונים שאין לפרש הכתוב שלכל אחד מהאביונים יש לתת שתי מתנות, לפי שקודם נאמר לשון מתנות, ומשמע שיש לתת בסך הכל שתי מתנות, ורק אחר כך נאמר לאביונים, דהיינו שאת אותם שתי מתנות צריך לתת לשני אביונים[154], ועוד, שאי אפשר לתת שתי מתנות לכל אביון, שכל מה שיתן לאביון אחד חשוב, לדעתם, כמתנה אחת[155], לפי שעיקר המצוה היא ליתן מעות, וכמה מעות שיתן אין זה חשוב כשתי מתנות אלא כמתנה אחת גדולה[156]. בטעם שדי במתנה אחת לכל אביון, ולא הצריכו ליתן שתי מתנות לכל אחד, כמו במצות משלוח מנות[157], כתבו ראשונים שלפי שאביונים אינם רגילים לאכול כל כך, די להם במתנה אחת, והיא נחשבת בעיניהם כדבר גדול[158]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת תנאים שצריך ליתן שתי מתנות לכל אביון, שמפרשים הכתוב שיש לתת שתי מתנות לכל אביון[159].

נתינת יותר משתי מתנות

הנותן יותר משתי מתנות, קיים מצוה אף בתוספת המתנות[160], לפי שיש בזה ריבוי שמחה[161], ולפי שלא אמר הכתוב לתת שתים בדוקא, אלא שנקט לשון רבים, ומיעוט רבים שתים, אבל יכול להוסיף על כך[162], וכל המרבה בנתינת מתנות לאביונים הרי זה משובח[163].

שיעור מתנה

שיעור המתנה לצאת בו ידי מתנות לאביונים, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו ששיעורה שוה פרוטה*[164], שהוא שיעור מתנה[165]. ויש שכתבו ששיעורה כדי שיהא אפשר לקנות בה שלש ביצים פת[166], שזהו שיעור סעודה[167]. ויש שצידדו ששיעורו כגרוגרת*[168], שזהו שיעור חשיבות בכל מקום[169]. ובזמן הזה, שנתייקרו השערים, ואי אפשר לקנות בשוה פרוטה אלא מעט, יש מהאחרונים שכתבו שלדברי הכל צריך לתת מתנה חשובה, שישמחו בה העניים[170], לפי שטעם מתנות לאביונים הוא כדי לשמח את העניים, ובמתנה פחותה אינם שמחים כל כך[171]. ויש שלא חילקו בכך, וכתבו שאף בזמן הזה שיעור מתנה חשובה הוא בשוה פרוטה, לסוברים כן[172].

חלוקת השיעור לשני אביונים

המחלק שיעור מתנה אחד לשני אביונים, נחלקו אחרונים בדינו: יש שכתבו שאינו יוצא בו אף ידי חובת מתנה אחת[173], ויש שכתב שיוצא בנתינה זו ידי חובתו[174].

ממעות שחייב בהם

הנותן מתנות לאביונים ממעות שחייב בהם - כגון מעות מעשר-כספים*, שחייב ליתנם לעניים[175] - כתבו אחרונים שאינו יוצא בכך ידי עיקר חובת מתנות לאביונים[176], לפי שדבר-שבחובה-אינו-בא-אלא-מן-החולין*[177], ואין ממון זה שלו, שאין לו בו אלא טובת-הנאה*[178], וטובת הנאה אינה ממון, לסוברים כן[179], ועוד, שאף לסוברים טובת הנאה ממון[180], כיון שאף לולא מצות מתנות לאביונים היה חייב לתת להם מעות אלו, נמצא שאין העניים מרויחים ממון מכח המצוה, ולפי שגדר מצות מתנות לאביונים הוא מדיני מצות צדקה*[181], צריך שירויחו העניים ממון מחמתה[182]. ומכל מקום, אחר שיצא ידי עיקר החיוב של מתנות לאביונים - שנתן שיעור מתנה לשני אביונים[183] - יכול להוסיף עליהם ממעות מעשר, ומקיים בכך מצות מתנות לאביונים[184].

ליתן לכל הפושט ידו

אף אחר שיצא ידי עיקר החיוב של מתנות לאביונים, יש מהאחרונים שכתבו בדעת תנאים שחובה ליתן מתנות לכל הפושט ידו[185], ופירשו כן בדברי הברייתא שכל הפושט יד נותנים לו[186]. ויש שכתבו שאין זה חובה גמורה, אלא שמצוה היא להרבות במתנות לאביונים[187].

החייבים

נשים

נשים, נחלקו אחרונים אם חייבות במתנות לאביונים: א) יש שכתבו שחייבות[188], ואף שנשים פטורות אף ממצוות עשה שהזמן גרמא שחיובן מדרבנן, לסוברים כן[189], לפי שאף הן היו באותו הנס של פורים[190], וכפי שאמרו לענין מצות מקרא מגילה, שנשים חייבות בה לפי שאף הן היו באותו הנס[191]. ועוד, שמצות מתנות לאביונים הוקשה למצות מקרא-מגילה*, שנאמר: והימים האלו נזכרים ונעשים[192], ודרשו: הוקשה זכירה לעשיה[193], וכיון שנשים חייבות במצות מקרא-מגילה*[194], חייבות הן אף במתנות לאביונים[195]. ועוד, שנאמר במתנות לאביונים: קימו וקבלו היהודים[196], ואף נשים בכלל קבלה זו[197]. ב) ויש שכתבו שנשים פטורות ממצות מתנות לאביונים[198], שלדעתם פטורות הן אף ממצות משלוח-מנות*, ולמדו מכך אף למצות מתנות לאביונים[199].

שנים הסמוכים על שולחן אחד

שני אנשים הסמוכים על שולחן אחד, כגון אב ובנו, כתבו אחרונים שחייב כל אחד מהם במתנות לאביונים בפני עצמו[200].

עני

עני המתפרנס מן הצדקה, נחלקו אחרונים בדינו: יש שכתבו שפטור ממתנות לאביונים[201], שמצות מתנות לאביונים, לדעתם, היא מדיני מצות צדקה*[202], שעני נפטר ממנה בנתינת דבר מועט פעם אחת בשנה[203], ועוד, שכן משמע מהלשון: מתנות לאביונים, שהמקבל הוא אביון, ולא הנותן[204]. ויש שכתבו שחייב במתנות לאביונים[205], שאף במצות צדקה עני חייב[206], או שגדר חיוב מתנות לאביונים, לדעתם, אינו מדיני מצות צדקה*, אלא מצוה בפני עצמה[207], ועוד, שכל מצוות הפורים, ובהם מתנות לאביונים, הוקשו למקרא מגילה, שנאמר: והימים האלה נזכרים ונעשים[208], ודרשו: הוקשה זכירה לעשיה[209], וכפי שעני חייב במקרא-מגילה*, כך חייב במתנות לאביונים[210], ועוד, שאף העניים היו באותו הנס של פורים, וכפי שאמרו לענין נשים, שחייבות במתנות לאביונים לפי שאף הן היו באותו הנס[211].

במקום שאין עניים

הנמצא במקום שאין בו עניים, יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחייב במתנות לאביונים[212], שלשון מתנה משמע שעל הנותן להביאם לידי העניים[213], ויפריש המעות בפורים, ויתנם כשיזדמנו לו אביונים לאחר פורים[214], שלדעתם מצות מתנות לאביונים מתקיימת בהפרשת המעות לצורך העניים[215], לפי שהעניים זוכים במתנות באמירה, כפי שלענין מצות צדקה* זוכים העניים במעות באמירה, לסוברים כן[216], ומצות מתנות לאביונים מתקיימת, לדעתם, משעה שזוכים העניים במעות, אף אם לא הגיעו לידיהם בפועל[217]. ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם שפטור ממתנות לאביונים[218].

האביונים

האביון

בגדר "אביון" לענין קבלת מתנות לאביונים, כתבו אחרונים שהוא כגדר עני לענין מצות צדקה*, דהיינו שאין לו כל צרכו[219]. ולענין לכתחילה, נחלקו אחרונים: מהם שכתבו שיש לדקדק ליתן לעני מרוד מופלג[220] - דהיינו שאין לו אפילו לצרכיו ההכרחיים[221] - לפי שהוא הנקרא בכתוב: "אביון", לפי שתאב לכל דבר[222]. וכתבו עוד, שיש לדקדק ליתן למי שהיה לו ממון וירד מנכסיו, שהוא תאב יותר, לפי שהורגל לחיי עושר[223]. ויש שכתבו שאין לדקדק בכך[224], שלדעתם הטעם שנקט הכתוב לשון "אביונים" ולא לשון "עניים" אינו כדי ללמד שיש לתת לעני מרוד ביותר, אלא אדרבה, ללמדנו שיוצאים ידי מתנות לאביונים אף בעני מרוד, אף שלפי שנזקק לצדקה עבור צרכיו ההכרחיים דרכו לבקש צדקה, ואינו בוש בכך, ואין נמנעת ממנו על ידי נתינת מתנות לאביונים הבושה שבבקשת צדקה[225].

אין מדקדקים

מתנות לאביונים, כתבו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים שיש ליתנם לכל הפושט ידו - היינו שביקש בחזקת עני[226] - ואין מדקדקים אחריו אם עני הוא[227]. ונחלקו אחרונים בדעתם: יש שכתבו שהדברים אמורים אף לענין קיום גוף המצוה של מתנות לאביונים, שאף אם נתן למי שאינו אביון יצא ידי חובתו[228], ויש שכתבו שלענין עיקר מצות מתנות לאביונים אין יוצאים ידי חובה אלא בנתינה לעני, ומדקדקים אחר המבקש אם עני הוא, ולא אמרו שאין מדקדקים אחריו אלא לענין המצוה הנוספת ליתן מעות לכל הפושט ידו[229].

מספר האביונים

יש לתת את המתנות לשני אביונים[230], שנאמר: לאביונים, לשון רבים[231], ותקנו כן, לפי שעדיף לחלק את המעות ליותר אביונים מאשר לתת סכום גדול יותר לכל אביון[232]. ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שלכתחילה יש לתת את המתנות ליותר משני אביונים[233], שלא למדו מהכתוב אלא שאין לפחות משני אביונים[234]. ויש שכתבו שאף לכתחילה אין מצוה לתת ליותר אביונים[235], אלא שמכל מקום כל הנותן ליותר אביונים הרי זה משובח, משום ריבוי שמחה[236]. בדיעבד, נחלקו אחרונים: יש שכתבו שאם נתן לאביון אחד לא יצא ידי חובתו[237], ויש שכתבו שיצא ידי חובתו, שלא למדו מהכתוב אלא שלכתחילה יש לתת לשני אביונים[238].

לקטן

הנותן מתנות לאביונים לאביון קטן*, יצא ידי חובתו, שאף הוא עני, וצריך לפרנסו[239]. וכתבו אחרונים שאין יוצאים בו אלא אם הוא בר דעת[240], דהיינו שנותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו[241], או שמבין שהמעות שנותנים לו מעות פורים הם[242], לפי שמשמעות הלשון אביון היא שיהיה תאב לכל דבר[243], ומי שאין בו דעת אינו תאב[244].

לגוי

נתינת מתנות לאביונים לגוי, אין מקיימים בה מצות מתנות לאביונים[245], שלפי שעיקר מצות מתנות לאביונים היא כדי שיהיה להם כדי צרכם לסעודת פורים[246], אין ליתנם אלא למי שמחוייב בסעודת פורים[247]. ומכל מקום, יש מהראשונים שכתבו שיש ליתן אף להם מתנות[248], ואף לעשירים שבהם[249], מפני דרכי-שלום*, שלפי שנותנים לכל הפושט יד ואין מדקדקים אחריו, אם לא יתנו להם יבואו לידי איבה*[250]. ויש מהראשונים שכתבו שאסור ליתן להם[251], לפי שגוזל לעניי ישראל[252], ועוד, שמראה כאילו מקיים בכך מצוות מתנות לאביונים[253], ועוד, שמראה שאף המתנות שנתן לעניי ישראל לא נתנם לשם שמים, אלא כשוטה שדרכו בכך[254]. וכתבו שאף במקום שנהגו כן אין זה חשוב מנהג*, שלא נהגו כן אלא מפני שהעניים נהגו לשלוח התינוקות שלהם על ידי שפחותיהם הגויות לחזור על הפתחים, ושוב לקחו השפחות אף לעצמן[255]. ויש שחילקו, שבמקום שנהגו ליתן להם - שאם יפסיקו ליתן להם יש לחוש שיבואו לידי איבה[256] - אין לשנות המנהג, אבל במקום שלא נהגו בכך אסור ליתן להם[257]. הלכה כדעה זו[258].

שני אביונים הסמוכים על שולחן אחד

הנותן מתנות לאביונים לשני אביונים הסמוכים על שולחן אחד - כגון לאיש ולבנו[259] - נחלקו אחרונים בדינו: יש שכתבו שלא יצא ידי חובתו, שאינם חשובים אלא כאביון אחד, שאין יוצאים בו ידי חובת מתנות לאביונים, לסוברים כן[260]. ויש שכתבו שיצא ידי חובתו[261], שכיון שיכול היה לתת לכל אחד על מנת שלא יהנה מהם חבירו, אף שבפועל נתן לשניהם יחד, הרי הם חשובים כשנים[262].

לאשה

מותר לאיש ליתן מתנות לאביונים לאשה, וכן להיפך[263]. ואף שלענין מצות משלוח-מנות* אמרו שלא ישלחו איש ואשה זה לזו, כדי שלא יבא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קדושין[264] - היינו שמא מקדשה במתנות עצמן[265], או שמא נותן לה מעות הללו כסבלונות*[266], וקידשה מקודם לכן[267] - וכן משום שיש בזה קירוב דעת[268], שמחמת החשש שמא מקדשה במתנות עצמן לא חששו אלא במשלוח מנות, שניתנות בדרך אהבה וחיבה, אבל במתנות לאביונים, הניתנות דרך צדקה, אין לחוש לכך[269], או לפי שחייב ליתן לה מעות אלו, משום שחייב ליתן מתנות לכל הפושט יד, לסוברים כן[270], אף אם יתן לה לשם קדושין אינה מקודשת[271]. ומחמת החשש שמא קידשה קודם לכן לא חששו, לפי שעיקר מצות מתנות לאביונים היא בנתינת מעות, לסוברים כן[272], ובמעות אין חשש סבלונות*[273], או שכיון שנותנם לה בדרך צדקה אין לחוש לכך[274], ואף מחמת שיש בכך קירוב דעת לא אמרו אלא במשלוח מנות, אבל במתנות לאביונים שהם דרך צדקה אין קירוב דעת[275]. או לפי שבמתנות לאביונים לא חששו לחששות אלו, משום כדי חייהם של עניים, שאף נשים זקוקות למתנות לאביונים[276]. ויש שכתבו שדוקא מתנות של מעות מותר לאיש לשלוח לאשה, אבל מאכלים או שאר דברים - לסוברים שיוצאים בהם ידי מתנות לאביונים[277] - אין לאיש ליתנם לאשה, שיש לחשוש בהם שמא קדשה קודם ונותנם לה בתורת סבלונות, שלדעתם לא אמרו שמותר ליתן מתנות לאביונים לאשה אלא במעות, שאין חוששים בהם לסבלונות[278].

לאשה נשואה

הנותן מתנות לאביונים לאשה נשואה, כתבו אחרונים שיצא ידי חובת מתנות לאביונים[279]. ואף שאין האשה זוכה מה שקנתה אשה קנה בעלה[280], לפי שטעם מצות מתנות לאביונים הוא כדי להרבות בשמחת פורים[281], והאשה שמחה במה שבעלה קיבל מתנות מחמתה[282].

עניי עירך קודמים

עניי אותה העיר שבה גר הנותן, כתבו ראשונים שקודמים לעניי עיר אחרת[283].

בן עיר ובן כרך

על בני עיר ליתן מתנות לאביונים בני עיר, שפורים אצלם חל באותו יום שהוא אצל הנותנים, וכן על בני כרך ליתן מתנות לבני כרך[284].

על מעות שנגבו לצורך סעודת פורים, אם רשאים הגבאים, או בני העיר, או העני עצמו, לשנותן לצורך מצוה אחרת, ועל הסוברים שאין רשאים לשנותן לפי שהנותן נתנן על מנת לצאת בהם ידי מתנות לאביונים ואם ישנו אותן לצורך אחר לא יצא בהם, ע"ע פורים.

הערות שוליים

  1. עי' משנה מגילה ו ב, וברייתא שם ז א; רמב"ם מגילה פ"ב הט"ז; טוש"ע או"ח תרצד א.
  2. אסתר ט כ - כב. רמב"ם שם.
  3. עי' סדר"ע גאון השלם ענין פורים עמ' 190; עי' שו"ת גאוני מזרח ומערב סי' מ; שו"ת רש"י סי' רצג, וסידור רש"י סי' שכה; ר"י אלמדארי מגילה ז א; שבה"ל סי' רב; ספר השלחן סדר ד' פרשיות ד"ה ובפורים; ראש יוסף פתיחה למס' מגילה ופמ"ג או"ח סי' תרפז א"א ס"ק ב, ועי"ש שאף הנותן מתנות לאביונים ה"ה בכלל השכר של "בגלל הדבר הזה יברכך" (דברים טו י), האמור בתורה במצות צדקה, ולפיכך צידד שאין בי"ד כופים לתת מתל"א (עי' ציון 28 ואילך); שו"ת כת"ס או"ח סי' קלט, בד' שו"ת מהרי"ל סי' נו, שכ' שאין ליתן מתל"א ממעות שהיה חייב לתיתן לעניים אף לולא המצוה (עי' ציון 176); שו"ת שבט סופר או"ח סי' כז, בד' הפר"ח או"ח סי' תרצד ס"ק א, הסובר שעני פטור ממתנות לאביונים; עי' יפה ללב ח"ג או"ח סי' תרצד ס"ק ב, שבמתנות לאביונים מקיים מצוה בשעת הפרשת המעות אף קודם שנותן לעניים (עי' ציון 216), לפי שכן הדין במצות צדקה, לסוברים כן (ע"ע צדקה); עי' שו"ת בית שערים או"ח סי' שעט; אחרונים שבציון 21, בד' הסוברים שאין מברכים ברכת שהחיינו על מתנות לאביונים (עי' ציון 20); הררי קדם ח"א סי' רז, בשם ר"ח סולוביצ'יק. ועי' הררי קדם שם, שכ"מ בת"י אסתר ט כב שתרגם מתנות לאביונים מעהא דצדקתא. וכ"מ במקור חיים (בכרך) או"ח סי' תרצה ס"ד, שכ' שכפי שאין יוצאים ידי צדקה במתנה על מנת להחזיר כך אין יוצאים ידי מתנות לאביונים (עי' ציון 64). וכ"מ קצת באחרונים שבציון 283, שכתבו שאף במתנות לאביונים נאמר הדין שעניי עירך קודמים, כמו במצות צדקה (ע"ע), אבל עי"ש שיש שבי' בטעם הדבר לפי שסוף סוף בנתינת המתנות לעניים מתקיימת אף מצות צדקה, ומחמתה יש לו להקדימן. וכ"מ קצת באור חדש אסתר ט כב, עי"ש.
  4. ע"ע. שו"ת כת"ס שם, בד' מהרי"ל שם.
  5. עי' רמב"ן ב"מ עח ב וריטב"א ב"מ שם ומגילה ז א, לבי' האחרונים שבציונים בציונים 227, 228, בטעם שיוצאים, לדעתם, ידי חובת מתנות לאביונים בנתינה לכל מי שפושט ידו, אף אם באמת אינו אביון (עי' ציון 228), שאין יום זה מדין צדקה גרידתא אלא מדין שמחה, וכעין דין משלוח מנות; ב"ח או"ח סי' תרצד ס"ק א; שו"ת פני מבין או"ח סי' רלו. ועי' ב"ח וט"ז שם, שלפיכך עני המתפרנס מהצדקה חייב במתנות לאביונים, אף שיצא ידי חובת צדקה בנתינת שליש שקל פעם אחת בשנה (ע"ע צדקה, ועי' ציון 205 ואילך). ועי' אחרונים שבציון 229, שפי' בד' הרמב"ן שם והריטב"א שם ושם בע"א. ועי' קרית חנה (נד' בילקו"מ מכת"י בשו"ע פריעדמאן), שלדעה זו הנותן מתנות לאביונים בשיעור של שליש שקל אינו יוצא ידי חובת נתינת צדקה, וצריך ליתן עוד שליש שקל.
  6. רמב"ן שם וריטב"א שם ושם, לבי' האחרונים שבציונים 227, 228. ועי' ציון 11.
  7. עי' ב"ח שם.
  8. שו"ת כת"ס שם, לצד זה.
  9. אחרונים דלהלן.
  10. עי' אחרונים שבציון 229 בד' הרמב"ן שם והריטב"א שם ושם, שעיקר החיוב של מתל"א אינו מתקיים אלא באביון גמור, ואחר שיצא ידי עיקר המצוה ישנו חיוב נוסף, מדין "כל הפושט יד נותנים לו", לתת לכל מי שפושט ידו, אף אם אינו אביון.
  11. עי' רמב"ם מגילה פ"ב הי"ז; עי' רמב"ן ור"ן ותוס' הרא"ש ונמוק"י ב"מ עח ב, וריטב"א ב"מ שם ומגילה ז א, בדין "מעות פורים", ועי' אחרונים שבציון 227, שהיינו מתנות לאביונים (ועי' ציון הנ"ל, שי"ח); עי' שבה"ל ענין פורים סי' רב; עי' סדר היום סדר פורים; מנורת המאור נר ג כלל ד ח"ג פ"ג; עי' שו"ת הלק"ט ח"ב סי' לט; עי' ב"ח או"ח סי' תרצה ס"ק ה; לבוש או"ח סי' תרצה ס"ד; שו"ת בנין עולם או"ח סי' לו בהגה מבהמ"ח, ועי' ציון 282; עי' שו"ת נחלת בנימין סי' קלו; קדושת לוי לפורים סוף קדושה שניה ציון 51; מועדי ה' (נג'אר) לסמ"ג הל' מגילה עמ' קט ב, ועי' ציון 147; עי' או"ש מגילה פ"ב הט"ז; ילקוט הגרשוני לשו"ע או"ח סי' תרצה אות יב, ועי' ציון 66; עי' אחרונים שבציון 171. וכ"מ בברכ"י שבציון 161. ועי' פמ"ג או"ח מש"ז סי' תרצד ס"ק א, שנסתפק אם יוצאים יד"ח מתל"א במתנה ע"מ להחזיר (עי' ציון 67), וכתב שבמשלוח מנות פשוט שאין יוצאים, לפי שטעמם משום שישמחו העניים בפורים, במתנה ע"מ להחזיר אין שמחה, ומ' שטעם מתל"א אינו משום שמחה, וצ"ב, ועי' שו"ת לבושי מרדכי או"ח מהדו"ת סי' ט.
  12. עי' אחרונים שבציון 60, הסוברים שיוצאים ידי מתל"א אם זכו העניים במתנות אף שלא הגיעו לידם בפורים.
  13. נמוק"י ב"מ עח ב, ועי' שם שלפיכך אין ליתן מתל"א לאביונים שאינם מחויבים בסעודת פורים, כגון גוי (ועי' ציון 247); עי' ב"ח סי' תרצד ס"ק א; פמ"ג או"ח סי' תרצד א"א ס"ק א בד' המג"א שם, ועי' שם שלפיכך תקנו שאפשר ליתן לעניים מתנות קודם פורים, לסוברים כן, כדי שיוכלו להכין צרכי הסעודה (עי' ציון 74); שו"ת בית שערים או"ח סי' שפא, בד' המג"א או"ח סי' תרפח ס"ק ה, ועי' שם שלפיכך בעיירות המסופקות חייבים במתנות לאביונים בשני הימים, לפי שחייבים בהםבסעודת פורים בב' הימים (עי' ציון 125); עי' שמחת יהודה (נג'אר) למס' סופרים פכ"א ה"ד, ועי' שם שלפיכך יוצאים ידי חובת מתנות לאביונים במיני מאכל ומשקה, לסוברים כן (עי' ציון 139).
  14. עי' רמב"ם שם, ושו"ת כת"ס יו"ד סי' קלו והררי קדם ח"א סי' רו בדעתו; מנורת המאור שם; עי' אחרונים שבציון 228, שמקיימים מצות מתנות לאביונים בנתינה לכל מי שפושט ידו, אף אם אינו עני; עי' ב"ח שם. ועי' כעי"ז ברמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ח, לענין המצוה לשמח את אשתו ובניו ביו"ט (ע"ע שמחת יום טוב).
  15. עי' ראשונים שבציון 245, הסוברים שאסור ליתן מתנות לאביונים לגוי.
  16. שלחן גבוה (מולכו) או"ח סי' תרצד ס"ק א, ופמ"ג או"ח סי' תרצב א"א ס"ק א, בד' שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח. ועי' תומים סי' צז ס"ק א, אבל אפשר שכוונתו למצות צדקה (ע"ע).
  17. ע"ע ברכת המצוות ציון 63.
  18. עי' ציון 52. פמ"ג שם, בד' הרשב"א שם. ועי' תומים שם. ועי' תומים שם, שאין לברך על מצוה שכל חיובה נובע מחמת שישנם אביונים, לפי שכל קיום האביונים הוא קללה ופורענות, ואין מברכים על הפורענות (ע"ע הנ"ל ציון 99). וע"ע הנ"ל ציון 58 ואילך, שי"ס שאין מברכים ברכת המצוות על מצוות שבין אדם לחבירו, ולדעתם אפשר שאף מטעם זה אין מברכים על נתינת מתנות לאביונים.
  19. ע"ע ברכת הזמן ציון 37 ואילך.
  20. עי' שו"ת מן השמים סי' טו, שהטעם שמברכים ברכת שהחיינו קודם קריאת המגילה של יום, לסוברים כן (ע"ע פורים), הוא על שהגיע זמן משתה ומלוח מנות, ולא הזכיר מתנות לאביונים; עי' מג"א או"ח סי' תרצב ס"ק א ומקור חיים (בכרך) שם וא"ר שם ס"ק ב, בשם השל"ה מגילה פרק נר מצוה אות ו, וכ"ה בסידור יעב"ץ דיני קריאת המגילה דיני ברכותיה אות ד, וסידור דרך החיים דיני ברכת מגילה אות ב, וערוה"ש שם ס"ק ב, ומ"ב שם ס"ק א, שיש לכוון בברכת שהחיינו שקודם קריאת המגילה על מצות משלוח מנות, ולא הזכירו מתנות לאביונים. ועי' של"ה שם, שכ' שיכוון בברכת שהחיינו שמברך על המגילה גם על סעודת פורים שיאכל ועל משלוח מנות וכו', ואפשר שכוונתו אף למתנות לאביונים. ועי' קריינא דאיגרתא מהדורה חדשה (ב"ב תשע"א) ח"ב אות שפו, שצידד להוכיח כן מהראשונים שדנו אם אפשר לשלוח מתנות לאביונים קודם פורים, ולא כתבו שאין לעשות כן לפי שמבטל ברכת שהחיינו.
  21. עי' ציון 3. אחרונים דלהלן.
  22. שו"ת צי"א חי"ט סי' כז; תשובות והנהגות ח"א סי' תד.
  23. רש"א יודלביץ בקובץ מוריה אייר תשכ"ט.
  24. עי' אחרונים דלהלן.
  25. ע"ע מגילת אסתר וע' פורים.
  26. עי' פמ"ג או"ח שם א"א ס"ק א; עי' מנהגי חת"ס החדש (ב"ב תשל"ו) מילואים פ"ט ס"ה; עי' שלחן שלמה או"ח שם ס"א; חיי"א כלל קנה סכ"ז; מועד לכל חי (פאלאג'י) סי' ל"א אות נ; עי' קצשו"ע סי' קמ"א סעיף י"ב. ועי' ציון 20, שאפשר שזו כוונת השל"ה שם.
  27. ע"ע כפיה: במצוות שמדרבנן.
  28. ראש יוסף פתיחה למס' מגילה (ועי' פמ"ג או"ח סי' תרפז א"א ס"ק א, שמ' שנסתפק); שו"ת בית שערים או"ח סי' שעט.
  29. ע"ע הנ"ל:במצוות שמתן שכרן בצידן.
  30. עי' ציון 3. עי' פמ"ג דלהלן.
  31. עי' דברים טו י, וע"ע צדקה.
  32. ע"ע הנ"ל. עי' ראש יוסף שם; בית שערים שם. ועי"ש שאף לסוברים שכופים על מצות צדקה (ע"ע צדקה), היינו משום שיש בה אף לאו, אבל במתנות לאביונים, שאין בה אלא עשה, אין כופים.
  33. עי' שו"ת חסד לאברהם מהדו"ת או"ח תשובה פג; שו"ת פני מבין או"ח סי' רלו.
  34. עי' ציון 5. פני מבין דלהלן.
  35. ע"ע.
  36. ע"ע כפיה ציון 372 ואילך. עי' פמ"ג שם, לצד זה.
  37. עי' גמ' מגילה ז א, לגי' השאילתות פר' ויקהל שאילתא סז, ור"ח וריטב"א ותוס' רי"ד מהדו"ת מגילה שם: ר' יהודה נשיאה שדר ליה וכו' א"ל קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים. ועי' רש"י שם וריטב"א בדעתו של"ג מתנות לאביונים, אבל עי' ריטב"א שם שמטעם אחר שינה הגירסה.
  38. שו"ת שואל ונשאל ח"א או"ח סי' כד; שו"ת להורות נתן ח"א סי' לב.
  39. שו"ת יהודה יעלה או"ח סי' רז.
  40. יהודה יעלה ולהורות נתן דלהלן.
  41. להורות נתן דלהלן.
  42. יהודה יעלה שם; להורות נתן שם.
  43. להורות נתן שם.
  44. עי' מקור חיים דלהלן; שואל ונשאל שם.
  45. שואל ונשאל שם.
  46. מקור חיים (בכרך) או"ח סי' תרצד.
  47. גליוני הש"ס שבת י ב; שו"ת דבר אליהו (קלצקין) סי' סט.
  48. ע"ע מתנה. גליוני הש"ס שם; דבר אליהו שם. ועי"ש שאף שבצדקה לא אמרו כן, לפי שהעני מתבייש יותר כשיודע מי נתנו לו, מ"מ במתל"א אין המקבל מתבייש כ"כ לפי שהנותן חייב ליתן לו.
  49. שו"ת נחלת בנימין סי' קלו; קדושת לוי לפורים סוף קדושה שניה; שו"ת משנה הלכות ח"א סי' תקסב.
  50. עי' ציון 11.
  51. ע"ע. נחלת בנימין שם; קדושת לוי שם; משנה הלכות שם. וכ"מ ביוסף אומץ (האן) סי' תתרפז, שכתב שיוצאים ידי מתנות לאביונים בנתינת מעות לגבאים כדי שיתנו לעניים, ומ' שאין המקבל יודע מי נתנם לו.
  52. עי' פמ"ג או"ח סי' תרצב א"א ס"ק א, לענין אם לא רצה האביון לקבלם; שו"ת בנין ציון סי' מד; מועדי ה' לסמ"ג הל' מגילה עמ' קט ב בשם ר' שמריה קטאריווס; השואל בשו"ת תורה לשמה סי' קצא. ועי' בנין ציון שם ומועדי ה' שם, שדקדקו כן מד' הרמ"א בשו"ע או"ח תרצה ד, שכ' לענין משלוח מנות שאם מחל המקבל יצא הנותן ידי חובתו (ע"ע משלוח מנות), ולענין מתנות לאביונים לא כתב כן. ועי' בנין ציון שם, שכ' שלד' הסוברים שבמשלוח מנות אם אמר המקבל כאילו התקבלתי יצא הנותן משום שחשוב כאילו קיבל את המנות בפועל (ע"ע הנ"ל), אף במתנות לאביונים היה צ"ל שיצא, ותמה.
  53. שו"ת בנין ציון שם.
  54. ע"ע נדרים.
  55. בנין ציון שם; מועדי ה' שם; השואל בשו"ת תורה לשמה שם.
  56. בנין ציון שם.
  57. בנין ציון שם.
  58. בנין ציון שם; עי' תורה לשמה שם.
  59. יהודה יעלה, ודברי פנחס ושיח יצחק בשם יריעות שלמה דלהלן.
  60. ע"ע זכין לאדם שלא בפניו. עי' אחרונים שבציון 216 בד' השו"ע או"ח תרצד ד, לענין זיכוי על ידי אמירה; עי' שו"ת דברי פנחס סי' לח, בד' השו"ע שם, לענין דין זכין לאדם שלא בפניו (ע"ע); שו"ת יהודה יעלה או"ח סי' רז; דברי פנחס שם, ושו"ת שיח יצחק (וייס) סי' שעט, בשם בעל יריעות שלמה (אולמן).
  61. עי' ציון 15. התעוררות תשובה דלהלן.
  62. שו"ת התעוררות תשובה ח"ג סי' מז.
  63. מקור חיים (בכרך) או"ח סי' תרצה ס"ד; שו"ת יוסף אומץ סי' פב אות ה; ילקוט הגרשוני לשו"ע או"ח סי' תרצה אות יב.
  64. ע"ע צדקה וע' מתנה על מנת להחזיר. עי' מקו"ח שם.
  65. עי' ציון 11.
  66. ילקוט הגרשוני שם, בד' הראשונים שבציון הנ"ל.
  67. פמ"ג או"ח סי' תרצד מש"ז ס"ק א, הובא בבאוה"ל שם. ועי' שו"ת לבושי מרדכי או"ח מהדו"ת סי' ט, שבי' טעם ספיקו.
  68. ע"ע. שו"ת תורה לשמה סי' קצ.
  69. עי' ציון 205.
  70. עי' ס' המנהיג הל' מגילה סי' כה וקיצור פסקי הרא"ש מגילה פ"א סי' ז, שפי' המעשה המובא בגמרא באמוראים שהחליפו סעודתם זה עם זה (מגילה ז ב), שיצאו בכך ידי מתנות לאביונים; פמ"ג או"ח שם מש"ז ס"ק א; שו"ת תורה לשמה סי' קצא, ובא"ח שנה א פר' תצוה הל' פורים אות טו; משרת משה (עטייה) לרמב"ם מגילה פ"ב הי"ז; מ"ב סי' תרצד ס"ק ב. ועי' משרת משה שם, ושעה"צ למ"ב שם אות א, שהוכיחו כן מדעת הסוברים לענין משלוח מנות שאם חזר המקבל ונתן את המנות שקיבל לנותן יצא ידי חובתו (ע"ע משלוח מנות), אבל אפשר שלסוברים שטעם משלוח מנות הוא כדי להרבות אהבה ורעות ולא כדי לספק צרכי סעודת פורים (ע"ע הנ"ל) אין להוכיח משם למצות מתל"א, שטעמה כדי שיהיה לעניים כדי צרכם.
  71. ערוה"ש או"ח סי' תרצד ס"ב; שו"ת בית שערים או"ח סי' שפא; ערך ש"י או"ח סי' תרצד; שו"ת בית אב או"ח סי' קג; שו"ת דבר אליהו (קלצקין) סי' סט; חי' הר צבי לש"ס מגילה ב א. ועי' רבינו יהונתן מגילה יז א (ד ב) שהנותן מתנות לאביונים בי"ג אדר לא יצא ידי חובתו, אבל אפשר שכוונתו באופן שאכלם העני קודם פורים, וכדעת האחרונים שבציון 72.
  72. עי' מג"א או"ח סי' תרצד ס"ק א, בד' בעה"מ מגילה ב א (א ב) בשם רבינו אפרים (וכ"ה בר"ן שם בשמו, וכן ברא"ש שם פ"א סי' א ובמאירי שם בשם י"מ), שכ' שהטעם שבזה"ז אין בני הכפרים מקדימים לקרוא מגילה ביום הכניסה (ע"ע יום הכניסה: בזמן הזה), הוא לפי שיצטרכו לתת להם מתנות לאביונים אז, ובזה"ז שהעניות מרובה יש לחוש שמא יאכלום קודם פורים (ע"ע הנ"ל ציון 152). ועי' שו"ת בית אב שם וחי' הר צבי לש"ס שם בד' בעה"מ שם, שלא הוצרך לטעם זה אלא לענין בני הכפרים, שמקדימים וקוראים מגילה ביום הכניסה (ע"ע), שכיון שעשו את יום הכניסה כפורים לענין מקרא מגילה אפשר לתת בו מתנות לאביונים מעיקר הדין, אלא אם אכלום האביונים קודם פורים, אבל הקורא מגילה ביום הפורים חייב ליתן אף מתנות לאביונים ביום הפורים וקודם לכן לא יצא כלל.
  73. עי' ציון 13.
  74. פמ"ג או"ח סי' תרצד א"א ס"ק א, בד' המג"א שם.
  75. מג"א שם, בד' בעה"מ שם.
  76. יד אהרן שם; שו"ת נחלת בנימין סי' קלו. ועי' שו"ת בית שערים או"ח סי' שפא שתמה, שאין כוונת בעה"מ שם אלא לבאר את טעם עיקר התקנה שתקנו ליתן מתל"א דוקא בפורים ולא קודם, אבל אחר שתקנו כן שוב אף במקום שלא שייך טעם זה אין יוצאים ידי חובה קודם פורים.
  77. פמ"ג א"א שם. ועי' מג"א או"ח סי' תרצה ס"ק יג שהביא מהרא"ש מגילה (פ"א סי' ו), שאף בליל פורים אין ליתן מתל"א, ועי' פמ"ג שם שבי' שאף אז יש לחשוש שמא יאכלום אז ולא ישאר להם כדי צרכם לסעודת פורים, וצ"ע, ועי' חמדת משה (פרלמוטר) עמ' קכז שכ' שט"ס נפלה בד' הפמ"ג שם, וצ"ל שבליל י"ד יתן ולא חיישינן, ועי' עוד פמ"ג או"ח סי' תרצד מש"ז ס"ק ה, לענין ערים המסופקות, שיכול ליתן ביום י"ד ואין לחשוש שמא יאכלום העניים קודם יום ט"ו (עי' ציון 126), ומ' שביום י"ד אין לחשוש לכך, אבל עי' שו"ת בנין שלמה סי' נח שנקט בדעתו שאף ביום י"ד יש לחשוש, ובי' דבריו בע"א (עי' ציון 129 ואילך). ועי' שו"ת כנף רננה סי' פז, שתמה מד' בעה"מ שם, שבי' שאין מקדימים בזה"ז לקרוא מגילה ביום הכניסה לפי שאז יצטרכו לתת להם מתל"ט ביום הקריאה ויש לחוש שמא יאכלום קודם פורים, והרי יום הכניסה הוא קודם י"ד אדר, ומכל מקום אין מקדימים לקרוא אז מגילה, ועי"ש שיישב.
  78. ע"ע יום הכניסה.
  79. דע"ת או"ח סי' תרצד ס"א, וגנזי המלך (ווייל) לרמב"ם מגילה פ"ב הי"ד, בד' פיהמ"ש לרמב"ם ותוי"ט מגילה פ"א מ"ג. ועי' א"א בוטשאטש סי' תרצג ושו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סי' סה שתמהו, שהרמב"ם והתוי"ט מיירו רק בבני הכפרים המקדימים ליום הכניסה, ועי' תשובת מהרש"ם שנד' בס' אבן שהם (פרלמוטר) סי' ל, שבי' דבריו.
  80. א"א (בוטשאטש) או"ח סי' תרצג.
  81. עי' ציון 71.
  82. בני יוסף לרמב"ם מגילה פ"ב הי"ד; שו"ת כנף רננה או"ח סי' פז.
  83. שו"ת דבר אליהו (קלצקין) סי' סט; שו"ת כנף רננה שם, בד' הבאה"ט או"ח סי' תרצה ס"ק ז וא"א (אופנהיים) או"ח סי' תרצד.
  84. דבר אליהו שם.
  85. עי' ציון 11
  86. שו"ת כנף רננה שם.
  87. עי' ציון 71 ואילך.
  88. עי' ברכ"י או"ח סי' תרצד שיורי ברכה אות א; שו"ת בית שערים סי' שפא. ועי' יד אהרן או"ח סי' תרצה, הובא בבאה"ט שם ס"ק א, שנסתפק. ועי' שו"ת דבר אליהו (קלצקין) סי' סט, שאף לסוברים שהנותן מתנות לאביונים קודם פורים על מנת שיזכו בהם האביונים בפורים, ועד אז יהיו בידם בתורת פקדון, לא יצא ידי חובתו (עי' לעיל), היינו לפי שמעשה הנתינה מצד הנותן נגמר בשעת הנתינה, אבל הגעת המתנות לידי המקבלים חשובה חלק ממעשה הנתינה.
  89. עי' רא"ש מגילה פ"א סי' ו; עי' ערכי תנאים ואמוראים ע' רב יהושע בריה דרב אידי ד"ה ועצרת; אבודרהם הל' פורים ד"ה וכתב הרמב"ם; מג"א סי' תרצה ס"ק יג; ראש יוסף מגילה ז ב; חיי"א סי' קנה ס"ק לב; ערוה"ש סי' תרצה אות טז; קצוש"ע סי' קמב ס"ה; העמק שאלה לשאילתות ויקהל שאילתא סז.
  90. עי' ציון 71 ואילך. לבושי שרד או"ח סי' תרצה ס"ד, בד' המג"א שם.
  91. אסתר ט כב . עי' ביהגר"א לשו"ע או"ח שם, ומקראי קודש (פרנק) סי' מה אות ג בדעתו; מקראי קודש שם, בד' הטו"א מגילה ז ב. להדגיש איך לומדים. לבדוק אם משמע כן במקורות של עיקר הדין, ובפרט בערכי תנאים ואמוראים.
  92. העמק שאלה שם.
  93. הע' ר"י כהן למקראי קודש שם, בד' התניא שהובא במג"א או"ח סי' תרצה ס"ק ד לענין סעודת פורים, שביום הוא רק מצוה מן המובחר (ע"ע פורים).
  94. ר"י כהן שם, בד' התניא הנ"ל. וע"ע סעודת פורים, וע' משלוח מנות.
  95. ר"י כהן שם, בד' הסוברים שהאוכל סעודת פורים בלילה לא ייד"ח (ע"ע סעודת פורים).
  96. ר"י כהן שם.
  97. עי' ציון 72 ואילך. שם בד' הלבושי שרד שם.
  98. משנה מגילה ו ב.
  99. עי' רש"י מגילה שם ד"ה אלא.
  100. ע"ע מקרא מגילה, וע' פורים קטן.
  101. מגילה שם.
  102. ר"ח ויעב"ץ ומהר"ץ חיות מגילה שם.
  103. עי' ר"ן לרי"ף מגילה ו ב (ג ב), ודרכ"מ או"ח סי' תרפח ס"ק ג בדעתו; שו"ת מהרלב"ח סי' לב; שו"ת רדב"ז ח"א סי' תקח; ב"י או"ח סי' תרפח בשם מנהג ירושלים, ושו"ע שם ס"ו.
  104. שו"ת מהרלב"ח שם, ודרכ"מ שם, ורדב"ז שם, ע"פ הגמ' מגילה ד ב ורש"י שם.
  105. עי' ציון 132.
  106. ע"ע מוקצה. טו"א מגילה ז א, ועי' ערול"נ סוכה מג א, טעם א, ועי' מחצה"ש או"ח סי' תרפח ס"ק י, ושו"ת יהודה יעלה או"ח סי' רו ד"ה נ"ל, וערוה"ש או"ח סי' תרפח סי"ז, ושו"ת בית שערים או"ח סי' שעא, בבי' הגמ' מגילה שם. ועי' חזו"א דלהלן, שתמה שהרי אפשר לקיים מצות מתנות לאביונים בדברי מאכל ומשקה, לסוברים כן (עי' ציון 135 ואילך).
  107. ערול"נ וחזו"א דלהלן.
  108. חזו"א או"ח סי' קנה אות א, בבי' הגמ' מגילה שם.
  109. ערול"נ סוכה שם, טעם ב, בבי' הגמ' מגילה שם.
  110. ע"ע מתנה, וע' שבות. שו"ת יהודה יעלה שם ד"ה ואעתיק, ונתיב מאיר לרמב"ם אישות פ"ג, בבי' הגמ' מגילה שם. ועי' נתיב מאיר שם שהוכיח כטעם זה משום שלשאר הטעמים יכול ליתן המעות קודם שבת על מנת שיזכו בהם העניים בפורים, לסוברים שיוצאים בכך ידי חובת מתל"א (עי' ציון 82).
  111. ע"ע מקרא מגילה.
  112. שו"ת מהרלב"ח שם, ופר"ח וביהגר"א לשו"ע או"ח שם, עפ"ד רב יוסף מגילה שם. ועי' שו"ת מהרלב"ח שם, וכעי"ז בלח"מ מגילה פ"ב הי"ד, שאף לסוברים לענין בני הכפרים המקדימים לקרוא מגילה ביום הכניסה (ע"ע) שאין חיוב ליתן מתנות לאביונים ביום קריאת המגילה, ולא אמרו אלא שהנותן ביום זה יצא ידי חובתו, שהיינו דוקא שם מפני שיכול ליתן ביום הפורים עצמו, אבל כשחל בשבת שאי אפשר ליתן ביום הפורים עצמו ודאי שחייב ליתן ביום קריאת המגילה. ועי' ס' פורים משולש (דבליצקי, ב"ב תשס"ה) פ"ב הע' נו, שאף רבה במגילה שם, החולק על סברת עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, אינו חולק אלא שאין להקדים את קריאת המגילה משום כך, אבל אחר שמקדימים לקרוא מטעם אחר מודה שיש ליתן מתנות לאביונים בזמן קריאת המגילה.
  113. ע"ע פורים.
  114. עי' שו"ת כנף רננה סי' פז; מועדים וזמנים (שטרנבוך) ח"ב סי' קפט; פורים משולש (דבליצקי) פ"ב אות כא.
  115. עי' ציון 72 ואילך.
  116. ע"ע הנ"ל. כנף רננה שם; פורים משולש שם.
  117. שו"ת תורת חיים (זוננפלד) סי' נה אות ו. ועי' ס' פורים משולש (דבליצקי, ב"ב תשס"ה) פ"ב הע' נו, שבי' טעמו.
  118. עי' ציונים 135, ואילך, 141 ואילך. קיצור דיני פורים המשולש (קארפ) הע' כא, בשם רש"ז אוירבך.
  119. ע"ע פורים.
  120. ריא"ז מגילה פ"א ה"א אות ג, הובא בשלטי גבורים מגילה ב ב; שכנה"ג הגהות הטור סי' תרפח; מג"א או"ח סי' תרפח ס"ק ה, הובא במ"ב שם ס"ק י; א"ר או"ח שם ס"ק ו; אורחות יושר (מולכו) פי"ט; בא"ח שנה א פר' תצוה הל' פורים סי"ז. ועי' כנה"ג שם, שהמנהג כדעה זו.
  121. השואל בשו"ת בית שערים או"ח סי' שפא, בד' המג"א שם.
  122. עי' ציון 72.
  123. השואל בבית שערים שם.
  124. עי' ציון 13.
  125. עי' שו"ת בית שערים שם, בד' המג"א שם. וצ"ב, שהרי הסעודה שאוכלים ביום שלפי האמת אינו פורים אינה סעודת פורים כלל, ומדוע חייבים לספק לאביונים צרכי אותה סעודה.
  126. פמ"ג או"ח סי' תרצד מש"ז ס"ק ה; מטה יהודה (עייאש) או"ח סי' תרפח ס"ק ד. ועי' מטה יהודה שם, שבי' בטעם הדבר דאתי בק"ו מבני הכפרים, שמקדימים לקרוא מגילה ביום הכניסה וגובים ומחלקים מתנות לאביונים בו ביום מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, וצ"ב מדוע אין חייבים אף ביום ט"ו מחמת הספק.
  127. עי' ציון 72 ואילך.
  128. עי' ציון 77. עי' פמ"ג שם, לד' האחרונים שבציון הנ"ל שנקטו בדעתו שמיום תענית אסתר אין לחוש שמא יאכלום קודם פורים.
  129. שו"ת בנין שלמה סי' נח, בד' הפמ"ג שם. לב' הטעמים הנ"ל מ' שאם אכלם העני קודם יום ט"ו לא יצא הנותן ידי חובתו, ועי' פמ"ג שם שכ' שצ"ע בדין זה, וצ"ב.
  130. בנין שלמה שם. ולטעם זה מ' שאף אם אכלם הנותן קודם פורים יצא ידי חובתו.
  131. רמב"ם מגילה פ"ב הט"ז; שו"ע או"ח תרצד בריש הסימן. ועי' מעשה רקח לרמב"ם שם, שברמב"ם בדפוס מגדל עוז ל"ג מעות.
  132. טו"א מגילה ז א ד"ה ומתנות; שו"ת חתן סופר סי' עב אות ה.
  133. עי' ציון 136.
  134. או"ש מגילה פ"ב הט"ז; עי' שמחת יהודה (נג'אר) למס' סופרים פכ"א ה"ד. ועי' פמ"ג או"ח סי' תרצד מש"ז ס"ק א, שמ' שנסתפק בזה.
  135. עי' גמ' מגילה ז א, לגי' שלפנינו, וכן גי' ר"ח מגילה שם, וריטב"א שם בשם כולהו נוסחי, ותורי"ד מהדו"ת שם, וכעי"ז בירושלמי מגילה פ"א ה"ד, ובילקו"ש אסתר רמז תתקנט, ובשאלתות ויקהל שאלתא סז, ובמאמר על דרשות חז"ל לר"א בן הרמב"ם (נד' בקובץ תשובות הרמב"ם ליפציג תרי"ט עמ' 40), ובמנורת המאור (אבוהב) נר ג כלל ד ח"ג פ"ג: שלח ליה רבי יהודה נשיאה שדר ליה לר' אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה קיימת בנו רבינו מתנות לאביונים; המנהיג הל' מגילה סי' כה, ועי' פסקי הרא"ש מגילה פ"א סי' ז, בביאור הגמ' מגילה ז ב שאביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי, שהיו יוצאים בכך ידי מתנות לאביונים; רמב"ם מגילה פ"ב הט"ז; מרה"פ לירושלמי מגילה שם, ויד דוד (זינצהיים) מגילה שם, ומהר"ץ חיות מגילה שם, בד' רש"י מגילה שם ד"ה ה"ג, שלא גרס במעשה ברבי יהודה נשיאה הנ"ל מתנות לאביונים, שמטעם אחר לא גרס כן (ועי' יהודה יעלה דלהלן, שלדעתו לא גרס כן לפי שאין יוצאים במיני אוכלים ידי מתנות לאביונים); שמחת יהודה (נג'אר) למס' סופרים פכ"א ה"ד, וכסא רחמים (לחיד"א) שם, בד' מס' סופרים שם; שבה"ל סי' רב. ועי' מקרא סופרים (לנדא) שם, שדחה שאף לסוברים שאין יוצאים אלא במעות, כיון שנתן לגבאי מעות יצא, אף שהגבאי קנה בהם דברי מאכל ונתנם לעניים.
  136. או"ש מגילה שם, בד' הרמב"ם שם; שמחת יהודה (נג'אר) שם.
  137. עי' ציון 11.
  138. או"ש שם.
  139. עי' ציון 13. עי' שמחת יהודה שם.
  140. שו"ת יהודה יעלה או"ח סי' רו, בד' רש"י מגילה שם של"ג בגמ' שם ומתנות לאביונים; מקרא סופרים (לנדא) למס' סופרים פכ"א ה"ד, בד' המג"א או"ח סי' תרצה ס"ק טו; שו"ת דברי יציב או"ח סי' רצח, בד' השו"ע או"ח תרצד, שכ' בראש הסימן דיני מעות פורים לעניים. ועי' יהודה יעלה שם ושו"ת דברי יציב שם, שהוכיחו כדבריהם מכך שאסור לתת מתנות לאביונים בשבת (עי' ציון 104), שטעם דין זה, לדעתם, הוא לפי שמצוותו במעות, והם מוקצה בשבת (ע"ע מוקצה), אבל עי' אחרונים שבציון 107 ואילך, טעמים נוספים לדין זה.
  141. טו"א מגילה ז א.
  142. ע"ע שוה כסף. טו"א שם.
  143. עי' מטה משה סי' תתרטו. ועי' פמ"ג א"א או"ח סי' תרצד מש"ז ס"ק א, שנסתפק, וכתב שלכתחילה אין ליתנם.
  144. פמ"ג שם, לצד זה. ועי' שו"ת הלק"ט ח"ב סי' קסג, לענין מצות משלוח מנות, שיוצאים בה אף בשאר חפצים, אף שצריך ליתן צרכי סעודה, לפי שהמקבל יכול למכרם ולקנות מהם צרכי סעודה (ע"ע משלוח מנות).
  145. ע"ע אדם חשוב ציון 30. מועדי ה' דלהלן.
  146. חוג הארץ (אלגזי) סי' יז.
  147. מועדי ה' (נג'אר) לסמ"ג הל' מגילה עמ' קט ב.
  148. אהלים למהרי"ל דיסקין (עמ' לז), בד' הסוברים שהטעם שאין ליתן מתנות לאביונים קודם פורים הוא מפני שחששו שמא יאכלם העני קודם פורים, ואין אומרים שאף אם יאכלם יוכל למחול לו בפורים לשם מתנות לאביונים; חוג הארץ (אלגזי) סי' יז; שו"ת תשורת שי סי' ט; הליכות שלמה פורים פי"ט אות כד. ועי' מועדי ה' (נג'אר) לסמ"ג הל' מגילה עמ' קט ב בשם ר' שמריה קטאריווס, שנסתפק. ועי' חוג הארץ שם, שאם אמר הריני מקיים המצוה בהנאת מחילת המלוה יוצא ידי חובתו מחמת ההנאה, לשיטתו שבציון 146, שהמהנה את חבירו בהנאה השוה ממון יוצא בכך ידי חובת מתל"א.
  149. ע"ע הלואה ציון 203.
  150. חוג הארץ שם.
  151. עי' מסכת סופרים פכ"א ה"ד; רב יוסף מגילה ז א; רמב"ם מגילה פ"ב הט"ז; טוש"ע או"ח תרצד א; טו"א מגילה שם, בד' ר' יוסי בר בון בירושלמי חגיגה פ"א ה"א, בד' ר' יוסי בברייתא שם, הסובר שבכל מקום שנאמר לשון רבים על כמה אנשים היינו שבצירוף כל האנשים יהיו שנים.
  152. אסתר ט כב. רב יוסף מגילה שם; רמב"ם שם; טו"א שם, בד' ר' יוסי בר בון שם.
  153. רש"י מגילה שם ד"ה שתי, ור"א מן ההר שם, ומאירי שם, ושבה"ל ענין פורים סי' רב, בד' רב יוסף שם. ועי' אחרונים שבציון 238, שלדעתם בדיעבד יוצאים יד"ח גם בנתינת שתי מתנות לאביון אחד, ולשיטתו צ"ל שאף שהכתוב דיבר באופן שנותן לשני אביונים, ולפיכך כתב שיש ליתן לכל אחד מתנה אחת, מ"מ אף באופן שנותן לאביון אחד יש ליתן שתי מתנות.
  154. פר"ח או"ח תרצד א. וכ"מ בפסיקתא זוטרתא אסתר ט יט. ועי' ס' מטה אפרים (ארדיט) מגילה פ"ב הט"ז, בד' הפר"ח בליקוטים שם, שתמה ע"ז מרש"י שמות כה יט, ועי' ברכ"י שם, שתי'.
  155. יד דוד (זינצהיים) מגילה ז א, בשם ס' מלך שלם; שו"ת חתן סופר סי' עב אות ה; אהלי יצחק (בונאן) מגילה שם, בשם ר' שמריהו קאטאריואס; שו"ת בית שערים או"ח סי' שעח. ועי' יד דוד שם שתמה, שאפשר ליתן לאותו אביון ב' מתנות בזה אחר זה, ועי' בית שערים שם, שיישב. ועי' אחרונים שבציון 238, הסוברים שיוצאים ידי חובת מתל"א בנתינת שיעור שתי מתנות לאביון אחד, ומ' שלדעתם נתינת שתי מתנות לאביון אחד חשובה כנתינת שתי מתנות חלוקות.
  156. שו"ת חתן סופר שם. ועי' בית שערים שם, שלדעתו אף אם נותן שאר חפצים אין זה חשוב אלא כמתנה אחת, לפי שגדר המצוה אינו נתינת החפצים עצמם, אלא נתינת שווים וערכם.
  157. ע"ע.
  158. חי' הר"ן ור"ן לרי"ף מגילה שם, בד' רב יוסף שם.
  159. עי' בני חיי או"ח תרצד, וטו"א מגילה ז א וחגיגה ג א, ומלבי"ם ויקרא טז ח, בד' ר' יוסי בר בון בירושלמי חגיגה פ"א ה"א, בד' רבנן בברייתא שם, שלדעתם בכל מקום שנאמר לשון רבים על כמה אנשים היינו שיהא שתים לכל אחד מהם. ועי' פר"ח שבציון 154, שדחה הראיה משם לענין מתנות לאביונים. ועי' מלבי"ם שם, שבכמה מקומות בש"ס נחלקו תנאים ואמוראים במחלוקת זו, כשנאמרה לשון רבים על כמה אנשים, אם צריך שתים לכל אחד מהם או לשניהם יחד.
  160. עי' מסכת סופרים פכ"א ה"ד, ושמחת יהודה (נג'אר) שם בביאורה; רמב"ם מגילה פ"ב הי"ז. ועי' ארחות חיים הל' מגילה ופורים אות לה
  161. ברכ"י תרצד ג, בד' הרמב"ם שם.
  162. שמחת יהודה שם.
  163. רמב"ם שם.
  164. ריטב"א מגילה ז א; עי' מהרי"ל סי' נו; סידור בית עובד דיני מעות פורים לאביונים, בד' ב"י או"ח תרצד בשם הגמ"י (וכ"ה בסידור רש"י סי' שמו ושבה"ל ענין פורים סי' רב); מקור חיים (בכרך) או"ח סי' תרצד וסי' תרצה; כבוד יו"ט לרמב"ם מגילה פ"ב הט"ז; א"א (בוטשאטש) או"ח סי' תרצה.
  165. ריטב"א שם. ועי' סדר"ע גאון השלם ענין פורים עמ' 190, ושו"ת גאוני מזרח ומערב סי' מ, ושו"ת רש"י סי' רצג, וסידור רש"י סי' שכה, ור"י אלמדארי מגילה ז א, ושבה"ל ענין פורים סי' רב, וספר השולחן הל' תפילה שער ו ד"ה ובפורים, שחילקו בין מחצית השקל למתל"א, שבמתנות לאביונים אין קצבה, אלא כל מה שירצה ליתן יתן, מפני שהיא צדקה, וצדקה כל אחד לפי עין שלו נותן, ואפשר שכוונתם שאין צריך במתל"א שיעור חשוב, אבל שיעור של שוה פרוטה ודאי צריך, שבלאו הכי אין זה חשוב נתינה כלל.
  166. מועדים וזמנים (שטרנבוך) ח"ו סי' קז, בד' השאלתות פר' ויקהל שאילתא סז; שו"ת זרע יעקב סי' יא, הובא בשע"ת ובמחזיק ברכה או"ח סי' תרצד ס"ק א; בא"ח פר' תצוה הלכות פורים סט"ו.
  167. שו"ת זרע יעקב שם.
  168. ע"ע. פתחי תשובה סי' תרצד ס"א.
  169. פתחי תשובה שם. ועי' מהרש"א ח"א מגילה ז א, שכתב שמתנות לאביונים צריך ליתן דבר חשוב, שבכל מקום שאמרו לשון נתינה צריך נתינה חשובה, אבל לא פי' מהו השיעור. ועי' פמ"ג סי' תרצד מש"ז ס"ק א וראש יוסף מגילה ז א, שנסתפק מהו שיעור מתל"א.
  170. עי' מועד לכל חי (פאלאג'י) סי' לא אות כז, וכה"ח או"ח סי' תרצד ס"ק י בדעתו; שבות יצחק פורים פ"ח אות ט בשם רי"ש אלישיב; תשובות והנהגות ח"ג סי' רלא.
  171. עי' ציון 15. שבות יצחק שם; תשובות והנהגות שם.
  172. עי' לעיל. חוט שני (קרליץ) שבת ח"ב עמ' שיג.
  173. כבוד יו"ט מגילה פ"ב הט"ז.
  174. מקור חיים (בכרך) או"ח סי' תרצד. ומ' מדבריו שחשוב כשתי מתנות. וצ"ב טעמו, ועי"ש שציין לב"מ מז ב ותוס' שם ד"ה קונים, ושם מבו' שכל נתינה שאינה באה כתשלום חשובה נתינה אף בפחות משוה פרוטה, וצ"ב שהרי אף לדעתו שיעור מתל"א הוא שוה פרוטה (עי' ציון 164), ומה הראיה משם שיוצא ידי חובה אם נותן לכל אביון חצי פרוטה.
  175. ע"ע מעשר כספים. מהרי"ל דלהלן.
  176. שו"ת מהרי"ל סי' נו, הובא במטה משה סי' תתרטו ובמג"א או"ח סי' תרצד ס"ק א; יוסף אומץ (האן) סי' תתרפח.
  177. ע"ע דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין: במעשר כספים. מהרי"ל שם.
  178. ע"ע.
  179. ע"ע הנ"ל, ציון 42 ואילך. מהרי"ל שם.
  180. ע"ע הנ"ל ציון 39 ואילך.
  181. עי' ציון 3.
  182. מהרי"ל שם, ושו"ת כת"ס או"ח סי' קלט בדעתו.
  183. עי' ציונים 164 ואילך, 230.
  184. עי' מהרי"ל שם ויוסף אומץ שם.
  185. עי' ברכ"י סי' תרצה ס"ק יח בשם שו"ת ר"י מולכו כ"י סי' לה.
  186. בירושלמי מגילה פ"א ה"ד. ועי' ראשונים שבציון 227, שפי' דברי הברייתא שם בע"א.
  187. עי' ברכ"י סי' תרצד ס"ק ג.
  188. דרכי משה או"ח סי' תרצה ס"ק ז בשם מהר"י ברין, וכ"פ הרמ"א בשו"ע או"ח תרצה ד; לבוש או"ח שם ס"ד; עי' פמ"ג או"ח שם א"א ס"ק יד; בא"ח שנה א פר' תצוה הל' פורים אות יז; ערוה"ש או"ח סי' תרצד ס"ב וסי' תרצה סי"ח; חיי אדם כלל קנה סל"ג; קצש"ע סי' קמב ס"ד; מ"ב או"ח סי' תרצד ס"ק א וסי' תרצה ס"ק כה. ועי' שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' קכ וח"ב סי' סח אות ב, לענין חיוב אשה במשלוח מנות (ע"ע), וטעמיו שייכים גם במתנות לאביונים.
  189. ע"ע אשה ציון 191 ואילך.
  190. ע"ע אשה ציון 199 ואילך. אחרונים דלהלן. וע"ע הנ"ל שם, מחלוקת ראשונים במה היו נשים בנס פורים.
  191. ע"ע מקרא מגילה. לבוש שם; פמ"ג שם; עי' ביהגר"א לשו"ע שם ס"ק טז, ושו"ת שבות יעקב ח"א סי' מא, וקרבן נתנאל מגילה פ"א אות ט, בד' הרמ"א שם. ועי' לבוש שם, שהוסיף שלפי שטעם מצות מתנות לאביונים הוא משום שמחה (עי' ציון 11) אין לחלק בין איש לאשה שאף הן היו באותו הנס, וצ"ב.
  192. אסתר ט כח.
  193. מגילה ד א.
  194. ע"ע.
  195. נהר שלום או"ח סי' תרצד ס"ק א, בד' הרמ"א שם. ועי' שאילת יעב"ץ ח"א שם, שכ"כ לענין משלוח מנות.
  196. אסתר שם כז.
  197. שבות יעקב שם. ועי' ברכ"י או"ח שם ס"ק ח, שתמה לטעם זה מדוע הוצרכו לומר שנשים חייבות במקרא מגילה משום שאף הן היו באותו הנס, תיפו"ל שאף במקרא מגילה נאמר: קבלו עליהם היהודים (אסתר שם). ועי' שאילת יעב"ץ ח"א שם, שכ' ג"כ טעם זה לענין משלוח מנות, אלא שכתב שעדיין היה מקום לפטרם משום מצות עשה שהזמן גרמא, אלא שכיון שאף הם היו באותו הנס פטורות.
  198. עי' פר"ח או"ח שם ס"ד, ומקו"ח (בכרך) או"ח שם, וס' יוקח נא או"ח שם ס"ק י בדעתם, שה"ה לענין מתנות לאביונים. ועי' ערך לחם או"ח סי' תרצה וביהגר"א שם והוספות למעשה רב אות רמ, שכ"כ לענין משלוח מנות, וצ"ב אם סוברים כן אף לענין מתנות לאביונים.
  199. עי' פר"ח שם; עי' מקו"ח שם; עי' ברכ"י שם.
  200. ערוה"ש או"ח סי' תרצד ס"ב. ולענין בעל ואשתו, אם יוצאים באותם מתנות, עי' ערוה"ש שם שכ' שיוצאים, שכגוף אחד הם, אבל בסי' תרצה סי"ח כ' שאין יוצאים, לפי שזו מצוה המוטלת על גוף האשה, וצ"ב.
  201. פר"ח או"ח סי' תרצד ס"ק א. וכ"מ קצת ביוסף אומץ (האן) סי' תתרפז, שכ' שמי שיש לו מעט משלו מחויב במתל"א, ומ' שאם אין לו כלל משלו פטור. וכ"מ בטו"א מגילה ה א, אבל עי' הגהות ברוך טעם לטו"א שם, שדחה.
  202. עי' ציון 3.
  203. ע"ע. עי' ב"ח וט"ז או"ח שם ס"ק א, ופמ"ג שם מש"ז ס"ק א, לצד זה; שו"ת שבט סופר או"ח סי' כז, בד' הפר"ח שם. ועי' מטה יהודה דלהלן, ומשרת משה (עטייה) לרמב"ם מגילה פ"ב הי"ז, ושמחת יהודה (נג'אר) למס'ס' סופרים פכ"א ה"ד, שתמהו שהרי עני חייב בצדקה.
  204. מטה יהודה (עייאש) או"ח סי' תרצד ס"ק א, בד' הפר"ח שם.
  205. ב"ח שם; ט"ז שם; שו"ת חו"י סי' ט, ומקור חיים או"ח סי' תרצד; פמ"ג שם; שיירי כנה"ג לטור או"ח שם ס"ק א; ברכ"י או"ח שם ס"ק א; נהר שלום או"ח שם ס"ק א; מטה יהודה שם; שמחת יהודה (נג'אר) למס' סופרים פכ"א ה"ד; מעשה רקח לרמב"ם מגילה פ"ב הט"ז; עי' שו"ת תורה לשמה סי' קצא; חיי"א כלל קנה סכ"ח; הגהות ברוך טעם לטו"א מגילה ה א.
  206. ע"ע הנ"ל. מטה יהודה שם; ברכ"י שם; שמחת יהודה שם.
  207. עי' ציון 5. ב"ח שם; שמחת יהודה שם.
  208. אסתר ט כח.
  209. עי' מגילה ב ב.
  210. נהר שלום שם.
  211. עי' ציון 190. פמ"ג שם. וע"ע אשה ציון 199 ואילך, מחלוקת ראשונים בטעם חיוב נשים מפני שאף הן היו באותו הנס, אם היינו מפני שאף הן ניצלו מכח הנס, או לפי שהן גרמו לנס, ובעניים לא שייך טעם זה אלא לדעה הראשונה.
  212. עי' מרדכי מגילה רמז תשעז, הובא בב"י סי' תרצד ס"ק ד, ושו"ע שם ס"ד, ולבוש שם ס"ד, וברכ"י או"ח סי' תרצד שיורי ברכה אות א בד' תשב"ץ קטן סי' קעג וארחות חיים סי' לד וכלבו סי' מה ומהרי"ל (מנהגים) הל' פורים אות ד, שמי שאין עניים בעירו יכול לעכב מעות פורים שלו אצלו ויתנם במקום שירצה, ועי' ברכ"י שם, ובי' הגר"א לשו"ע שם ודמשק אליעזר שם בדעתו, ושו"ת הרד"ד או"ח סי' מה, ש'מעות פורים' היינו מתנות לאביונים, וברכ"י שם ובי' הגר"א שם ושו"ת הרד"ד שם ויפה ללב ח"ג או"ח שם ס"ק ב, שהיינו שחייב להפריש. ועי' א"ר או"ח שם ס"ק ה, שגרס בד' המהרי"ל והתשב"ץ והכלבו שם בע"א, וכ' שאפשר שצ"ל כן גם בד' המרדכי שם. ועי' שו"ת דברי פנחס סי' לח, שבי' כוונת הראשונים שם שלא מיירי במתנות לאביונים אלא לענין חרם הקדמונים שהובא בכלבו סי' קטז שכל העובר בעיר מתחילת חודש אדר עד פורים יתן מעות פורים לאנשי העיר (ע"ע פורים), והסכים עמו בשו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קכט ד"ה ומ"ש. ועי' עוד מ"ב שם ס"ק יג, שהעמיד ד' השו"ע שם דוקא במעות שגבו ממנו כבר, או במעות שרגיל ליתנם לצורך עניים בכל שנה, ומ' שטעם חיובו אינו מדין מתל"א אלא מטעם אחר.
  213. חולין קלד ב. עי' בי' הגר"א שם ודמשק אליעזר שם בדעתו; ברכ"י שם. וע"ע מתנות כהונה.
  214. אחרונים שבציון 212, בד' הראשונים שם.
  215. עי' ברכ"י שם. וכ"מ בבי' הגר"א שם; שו"ת הרד"ד שם.
  216. ע"ע צדקה. שו"ת הרד"ד שם. וצ"ב אם היינו מפני שגדר מתנות לאביונים הוא מדיני וחיובי מצות צדקה (עי' ציון 3), או שכיון שמכל מקום מתקיימת בנתינה זו אף מצות צדקה, זוכים בו העניים מחמתה, ושוב מתקיימת בכך אף מצות מתנות לאביונים.
  217. שו"ת הרד"ד שם. וכ"מ ביפה ללב שם. ועי' דברי פנחס שם, שפי' בע"א בטעם שזוכים העניים במעות. ועי' ברכ"י שם, שאף שהשולח מעות לעניים קודם פורים והגיעו לידם בפורים יצא ידי חובתו (עי' ציון 88), מ"מ לא חייבוהו לעשות כן.
  218. עי' מ"ב שם ס"ק יג, שהעמיד ד' השו"ע שם דוקא במעות שגבו ממנו כבר, או במעות שהיה רגיל ליתנם בכל שנה לעניים, ומ' שאינו חייב מדין מתל"א אלא מטעמים אחרים. ועי' א"ר שם, ושו"ת דברי פנחס שם, שפי' ד' הראשונים שם בע"א.
  219. ע"ע צדקה. קה"י סוכה סי' מט; ועי' הליכות שלמה מועדים פי"ט אות כ.
  220. מקור חיים (בכרך) סי' תרצד.
  221. תשובות והנהגות ח"א סי' רלא, בד' המקור חיים שם.
  222. מקור חיים שם, ע"פ המדרש ויקרא רבה פרשה לד אות ו, וע"פ הגמ' ב"מ קיא ב. ועי' רש"י שמות כג ו.
  223. מקור חיים שם, ע"פ הגמ' פסחים קיד א.
  224. ערוה"ש או"ח סי' תרצד ס"ג.
  225. ערוה"ש שם, ע"פ הגמ' ב"מ שם.
  226. ר' ברוך הספרדי בשיטת הקדמונים דלהלן, בבי' הברייתא דלהלן.
  227. עי' ברייתא בירושלמי מגילה פ"א ה"ד: אין מדקדקין במעות פורים אלא כל מי שהוא פושט את ידו ליטול נותנין לו, וכעי"ז ברמב"ן, ריטב"א, מאירי, תוס' רא"ש, ר"ן, ור' ברוך הספרדי בשיטת הקדמונים ב"מ עח ב, וריטב"א ומאירי מגילה ז א, בבי' הברייתא בב"מ שם, ועי' רמב"ם מגילה פ"ב הט"ז, ושמחת יהודה (נג'אר) למס' סופרים פכ"א ה"ד ושו"ת פני מבין או"ח סי' רלח לשו"ע סי' תרצו ואילת השחר ב"מ שם ולהורות נתן (גשטטנר) ח"ג סי' לז, בד' הריטב"א ב"מ שם, ודרשות חת"ס (קלוז' תרפ"ט) דרוש לז' אדר תקצ"ד עמ' קסח, ש'מעות פורים' היינו מתנות לאביונים. וכ"מ קצת בריטב"א ומאירי מגילה ז א, וסמ"ק מצוה קמח, וסמ"ג עשין דרבנן ד, ואו"ז הל' מגילה שעב. ועי' כלבו סי' מה וארחות חיים הל' מגילה ופורים סי' לד, ורי"ו תא"ו נ"י ח"א, שהביאו דין זה לענין מעות פורים שמחלקים העם אחרי צאתם מבית הכנסת כדי להרבות שמחה, ואח"כ הביאו דין מתנות לאביונים, ומ' שדין זה אינו אמור כלל לענין מתנות לאביונים, אלא לענין המנהג שנהגו ליתן מעות פורים כדי להרבות שמחה (ע"ע פורים).
  228. דרשות חת"ס שם; אילת השחר ב"מ שם.
  229. עי' ציון 185 ואילך. שבות יצחק פורים פ"ח, בשם רי"ש אלישיב. וכ"מ באחרונים שבציון 186, שפי' תחילת דברי הברייתא 'כל הפושט יד נותנים לו' לענין המצוה הנוספת ליתן מתנות לכל הפושט ידו, ומ' שאף המשך דברי הברייתא 'ואין מדקדקין בדבר' מדבר בענין זה.
  230. מגילה ז א; רמב"ם מגילה פ"ב הט"ז; טוש"ע או"ח תרצד א.
  231. עי' גמ' מגילה שם, ורש"י שם ד"ה שתי; רמב"ם שם.
  232. ע"ע צדקה. ב"ח או"ח סי' תרצה ס"ק ו; מג"א שם ס"ק יב.
  233. עי' ארחות חיים הל' מגילה ופורים אות לד וכלבו סי' מה ד"ה ואחר, בד' הרמב"ם שם: אין פחות משני עניים; יד אהרן או"ח סי' תרצד, בד' הטור שם שכ': לפחות שתי מתנות לשני עניים (וכ"ה בשו"ע שם). ועי' ברכ"י או"ח סי' תרצד ס"ק ג שתמה ע"ד היד אהרן שם, שהרי ודאי שבכל מתנה שנותן יש תוספת מצוה, אבל ביד אהרן שם מבו' שאין כוונתו שיש בזה תוספת מצוה בעלמא אלא שכך היא עיקר המצוה לתת ליותר משני אביונים, ולא אמרו אלא שעל כל פנים לא יפחות משתים.
  234. כלבו שם, בד' הרמב"ם שם.
  235. עי' כלבו שם בד' הרא"ש מגילה פ"א סי' ז שכ': מתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם; עי' ברכ"י או"ח שם ס"ק ג.
  236. ברכ"י שם.
  237. עי' מהרש"א ח"א מגילה ז א; שע"ת או"ח סי' תרצד ס"ק א; עי' שו"ת בנין עולם סי' לו, ועי"ש בהע' מבן המחבר; שד"ח מערכת פורים סי' ח; עי' ערוה"ש או"ח סי' תרצד ס"ב. וכ"מ ברמב"ם שם ובטוש"ע שם.
  238. שו"ת הלק"ט ח"ב סי' לט; עי' מרה"פ לירו' מגילה פ"א ה"ד, ושד"ח שם בדעתו; ערך השלחן (טייב) או"ח סי' תרצד ס"ק ב: אפשר שבדיעבד יצא. ועי' ערך השלחן שם, שכן משמע קצת מהר"ן, ולכאו' כוונתו לד' הר"ן מגילה ז א שבי' בטעם שבמתנות לאביונים נותן מתנה אחת לשני אביונים ובמשלוח מנות שתי מנות לשני בנ"א, לפי שלאביונים די במתנה אחת, שנחשבת בעיניהם כדבר גדול, ואין זה טעם אלא לכך שיוצאים בנתינת מתנה אחת לכל אביון, ולא לכך שחייבים לתת לשני אביונים. ועי' שע"ת שם שתמה על הסוברים כן מלשון הש"ס והפוסקים.
  239. ערוה"ש או"ח סי' תרצד ס"ב; שמחת יהודה (נג'אר) למס' סופרים פכ"א ה"ד; שו"ת אגורה באהלך או"ח עמ' כ; בא"ח שנה א פר' תצוה הל' פורים סט"ז; מועד לכל חי (פאלאג'י) סי' לא אות פו.
  240. אגורה באהלך שם; כה"ח או"ח סי' תרצד ס"ק יב, בד' האחרונים הנ"ל.
  241. אגורה באהלך שם. ועי' עקרי הד"ט או"ח סי' לו אות לו שהביא בשם אגורה באהלך שם שיוצאים ידי מתנות לאביונים בכל קטן, אף שאין בו דעת, וצ"ב. וע"ע קטן.
  242. כה"ח שם.
  243. עי' ספרי דברים פרשת ראה פיס' קטז.
  244. אגורה באהלך שם.
  245. עי' ספר הפרדס לרש"י סי' קה ושבה"ל סי' רב בשם רבינו קלונימוס; עי' שו"ת רש"י סי' קלא, וסידור רש"י סי' שמו, ומחז"ו סי' רמה, והגמ"י הל' מגילה סוף פ"ב בשם תלמיד א' לפני רש"י; רמב"ן וריטב"א ור"ן ונמוק"י ב"מ עח ב; ריטב"א מגילה ז ב; עי' מנהגים (חילדיק) מנהגי פורים ד"ה וצריך; הגהות המנהגים (טירנא) פורים אות ו; עי' ספר המנהיג הל' מגילה סי' כו; עי' נמוק"י מגילה ב א; עי' ארחות חיים הל' מגילה ופורים סי' לד.
  246. עי' ציון 13.
  247. נמוק"י שם.
  248. עי' רמב"ן ור"ן ונמוק"י שם; ריטב"א שם ושם; ראב"ן, הובא בהגהות המנהגים (טירנא) פורים אות ו. ועי' טור או"ח תרצד שכ' בסתם שנותנים לכל הפושט יד אחד ישראל ואחד גוי, אבל עי' ב"י שם שכ' שאפשר שכוונתו דוקא במקום שנהגו (עי' ציון 257).
  249. ריטב"א מגילה שם.
  250. רמב"ן ור"ן שם; ריטב"א שם ושם; נמוק"י שם; ראב"ן שם.
  251. ספר הפרדס שם ושבה"ל שם בשם רבינו קלונימוס; שו"ת רש"י שם, וסידור רש"י שם, ומחז"ו שם, והגמ"י שם; מנהגים (חילדיק) שם; ספר המנהיג שם; נמוק"י שם; ארחות חיים שם. ועי' א"ר או"ח סי' תרצד ס"ק ד, שלדעה זו הנותן להם עובר אף משום למען ספות הרוה את הצמאה (ע"ע צדקה).
  252. ס' הפרדס שם ושבה"ל שם בשם רבינו קלונימוס; סידור רש"י שם ושו"ת רש"י שם ומחז"ו שם והגמ"י שם.
  253. ס' הפרדס שם ושבה"ל שם בשם רבינו קלונימוס; סידור רש"י שם ושו"ת רש"י שם ומחז"ו שם והגמ"י שם.
  254. ס' הפרדס שם ושבה"ל שם בשם רבינו קלונימוס; סידור רש"י שם ושו"ת רש"י שם ומחז"ו שם והגמ"י שם. וכ"מ בארחות חיים שם.
  255. ארחות חיים שם. ועי' עוד בספר הפרדס שם, ושבה"ל שם, ושו"ת רש"י שם, וסידור רש"י שם, ומחז"ו שם, והגמ"י שם, וספר המנהיג שם, שכ' ג"כ שזהו שורש המנהג.
  256. תשב"ץ קטן והגהות מנהגים והגמ"י דלהלן.
  257. תשב"ץ קטן סי' קעט; הגהות המנהגים (טירנא) שם; הגמ"י שם בשם רבינו אפרים; שו"ע או"ח תרצד ג.
  258. שו"ע שם.
  259. מהרש"א וערוה"ש דלהלן.
  260. עי' ציון 233. ערוה"ש או"ח סי' תרצד ס"ב.
  261. מהרש"א ח"א מגילה ז א; עי' שו"ת בנין עולם או"ח סי' כו; דרשות חת"ס ח"א עמ' קצז א; ספר ניר לירו' מגילה פ"א ה"ד; עי' טהרת השלחן או"ח סי' תרצד ס"א: ואולי.
  262. עי' שו"ת בנין עולם שם.
  263. רמ"א בדרכי משה או"ח סי' תרצה ס"ק ז בשם מהר"י ברי"ן, ובשו"ע שם ד.
  264. ע"ע משלוח מנות.
  265. ע"ע משלוח מנות. ועי' מג"א שם ס"ק טו, שלדעתו אין לחוש מטעם זה, שהרי צריך לומר לה בפני עדים הרי את מקודשת.
  266. ע"ע.
  267. ע"ע משלוח מנות.
  268. ע"ע הנ"ל.
  269. פר"ח או"ח שם, ועי' ערוה"ש או"ח שם ס"ק יח, ושו"ת בית שערים או"ח סי' שפ ד"ה ועוד, בד' הרמ"א שם.
  270. עי' ציון 185.
  271. ברכ"י סי' תרצה ס"ק יח, בשם שו"ת ר"י מולכו כ"י סי' לה.
  272. עי' ציון 132.
  273. ע"ע. עי' מג"א שם ס"ק טו.
  274. מ"ב שם.
  275. שו"ת שבות יעקב ח"א סי' מא; ערוה"ש או"ח שם ס"ק יח.
  276. עי' עו"ש או"ח שם ס"ק ג; שו"ת שבות יעקב שם; עי' א"ר או"ח שם ס"ק ד.
  277. עי' ציונים 135, 141.
  278. ע"ע. עי' ציון 273. עי' א"ר או"ח סי' תרצה ס"ק יד, ופמ"ג או"ח שם א"א ס"ק טו, בד' המג"א שם.
  279. עי' לעיל. שו"ת בנין עולם או"ח סי' לו; ערוה"ש או"ח סי' תרצד ס"ב. ועי' שו"ת התעוררות תשובה ח"ג סי' מז, שנסתפק בנותן לאב ולבנו הסמוך על שולחנו, שזוכה האב ממנו, אם יוצא ידי חובתו.
  280. ע"ע נכסי מלוג.
  281. עי' ציון 11.
  282. שו"ת בנין עולם שם, בהגהה מבהמ"ח. ועי"ש שמצדד לומר עוד, שכיון שמצוה שישתמש האביון במתנות לאביונים לצורך סעודת פורים (עי' ציון 13), הרי זה כנותן לה בפירוש על מנת שתשתמש בה לדבר מסוים ולא יהיה לבעלה רשות בה, שלא קנה הבעל (ע"ע נכסי מלוג).
  283. מנהגים דבי מהר"ם סדר פורים ד"ה נחזור; עי' ערוה"ש סי' תרצד ס"ז. ובטעם הדבר, כ' ר"ש וואזנר בקובץ מבית לוי חי"ז עמ' קט שהוא לפי שבנתינת מתנות לאביונים מקיים אף מצות צדקה, ומדיני מצות צדקה יש להקדים את עניי עירך.
  284. דינים והנהגות חזו"א סי' כג אות יא; הליכות שלמה מועדים פי"ט אות כא; פורים משולש (דבליצקי, ב"ב תשס"ה). ועי' ציץ הקודש סי' נו, שנסתפק.