אנציקלופדיה תלמודית:מתוך שאינו יכול להשבע משלם

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:26, 16 באפריל 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - הנתבע ממון מחברו, ומתחייב עליו שבועה ואינו יכול להשבע, חייב לשלם....")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - הנתבע ממון מחברו, ומתחייב עליו שבועה ואינו יכול להשבע, חייב לשלם.

הדין, מקורו וגדרו

הדין

הנתבע ממון מחברו, ונתחייב להשבע שבועה כדי להפטר, והוא אינו יכול להשבע שבועה זו - על השבועות השונות, והאופנים השונים שאינו יכול להשבע אותן, עי' להלן[1] ובפרקים הבאים[2] - מצינו בכמה אופנים שאמרו אמוראים, שמתוך שאינו יכול להשבע חייב בתשלומים[3], וכן בשבועת עד-אחד*, שמי שהעיד עליו עד אחד שחטף ממון חברו, והוא מודה שחטף, וטוען שהממון שחטף שלו הוא, אמר ר' אבא, שמתוך שאינו יכול להשבע - שבועת עד אחד להכחיש את העד[4], שהרי העד מחייבו להשבע שלא חטף, והוא מודה שחטף[5] - חייב לשלם[6], על הטעם שאין העד חשוב כמי שקם לממון - ואין עד אחד קם לממון[7] - אף על פי שנתחייב הנתבע ממון בעדותו, עי' להלן[8]. וכן בשבועת מודה-במקצת*, שמי שתבע את חברו ואמר מנה לי בידך, והנתבע אומר אין לך בידי אלא חמישים והשאר איני יודע, אמר רבא, שמתוך שאינו יכול להשבע - שבועת מודה במקצת שאין בידו אלא חמישים[9], שהרי אינו יודע אם כן הוא[10] - חייב לשלם[11]. וכן אמר רב פפא לדעת רבותינו שבארץ ישראל, והוא ר' אבא, שאותה ששנינו לדעת ר' מאיר, שאם היה המודה במקצת חשוד-על-השבועה* - שאין משביעים אותו[12] - ואף התובע שכנגדו היה חשוד על השבועה - ואינו יכול להשבע וליטול תחת הנתבע, כתקנת חכמים[13] - חזרה שבועה למקומה[14], היינו שחזרה שבועה למחויב בה, שהוא הנתבע, ומתוך שאינו יכול להשבע, משלם[15], על הטעמים שהנתבע משלם אף על פי שגם התובע חשוד ואינו יכול להשבע, עי' להלן: בשבועה דרבנן[16], וע"ע חשוד על השבועה[17], על הסוברים שאין חיובו של הנתבע מתוך שהוא עצמו אינו יכול להשבע אלא מתוך שהתובע אינו יכול להשבע, עי' להלן: בשבועה דרבנן[18], וע"ע הנ"ל[19], על הסוברים שכאשר היו שניהם חשודים על השבועה יחלוקו, ועל טעמיהם, ואם הלכה כדבריהם, עי' להלן: בשבועה דרבנן[20], וע"ע הנ"ל[21], על אופן שהתובע מן החשוד אינו יכול להשבע וליטול מפני שטוען טענת שמא, ע"ע הנ"ל[22], על גדר דין "מתוך" שנאמר בחשוד על השבועה, אם שוה הוא לגדר דין "מתוך" בשאר מחויבי שבועה שאינם יכולים להשבע, ע"ע הנ"ל[23]. וכן כתבו ראשונים בדעת ר' אלעזר הסובר שבני מלוה הבאים לגבות חוב אביהם מבני לוה, באופן שמת לוה בחיי המלוה, ונתחייב המלוה לבני הלוה שבועה - שלא פרע הלוה חוב זה, שאין נפרעים מנכסי-יתומים* אלא בשבועה[24] - ואחר כך מת המלוה, נשבעים בני המלוה שבועת-היורשים* - שלא אמר לנו אבינו שפרוע הוא[25] - וגובים החוב[26], שהטעם שחייבים בני הלוה לשלם אף על פי שבני המלוה לא נשבעו שבועה שנתחייב בה אביהם, הוא משום "מתוך"[27], שמתוך שאין בני המלוה יכולים להשבע שבועת אביהם, חייבים בני הלוה לשלם[28], על הטעמים שחייב הנתבע לשלם במקום שאין התובע יכול להשבע, ועל החולקים על כך, ועל הטעם שלדעתם חייבים בני הלוה לשלם, עי' להלן: בשבועה דרבנן[29]. על החולקים על דינו של ר' אלעזר, ואם חולקים על עיקר דין "מתוך", עי' להלן[30].

וכן בשבועת-השומרים* כתבו ראשונים שנאמר דין "מתוך"[31], וכן כתבו ראשונים בשואל* בהמה ומתה בדרך, ולא הרגיש בה עייפות טורח הדרך, ואין ידוע אם מתה מחמת הדרך, וחשובה מתה מחמת מלאכה - שהשואל פטור על כך[32] - או שמא מתה כדרכה - שהשואל חייב על כך[33] - שמתוך שאין השואל יכול להשבע שמתה מחמת מלאכה, חייב לשלם[34], וכן כתבו ראשונים בשומר שמסר לשומר, ואין המפקיד רגיל להפקיד אצל השומר השני, שהטעם שהשומר הראשון חייב[35] - לסוברים שאין הראשון פושע במסירתו לשני, אלא שהבעלים אומרים, אין השני נאמן לי בשבועה[36] - מפני שאינו יכול להשבע שבועת השומרים שלא פשע בה השני, ומתוך שאינו יכול להשבע משלם[37], על הסוברים שטעם דין "מתוך" בשבועת השומרים שונה מטעמו בשאר שבועות, עי' להלן[38], על הסוברים ששומר שאינו יכול להשבע מתחייב אף מטעמים אחרים מלבד דין "מתוך", ע"ע שומרים. ויש סוברים בדעת ראשונים שאין דין "מתוך" שייך בשבועת השומרים כשהטעם שאין השומר יכול להשבע מפני שאינו יודע אם פשע בו[39], שלדעת אותם ראשונים עיקר שבועת השומרים אינו אלא שאינו ברשותו, והשבועה שלא פשע בו אינה חלה עליו אלא מתורת גלגול-שבועה*[40], ואין דין "מתוך" בשבועת גלגול, לסוברים כן[41], על מחלוקת הראשונים אם דין "מתוך" נאמר אף בשבועת גלגול, ועל הסוברים שהדבר תלוי אם יכול להשבע על השבועה הראשונה או שנתחייב עליה בתשלומים משום "מתוך", ועל הסוברים שהדבר תלוי אם התובע בא בטענת ברי או בטענת שמא, ע"ע גלגול שבועה: בספק של הנתבע[42].

החולקים

הדין שהמחויב שבועה ואינו יכול להשבע משלם[43], יש הסוברים בדעת תנאים ואמוראים שחולקים עליו[44], וכן כתבו ראשונים, שלדעת רב ושמואל - על דבריהם עי' להלן[45] - אין אומרים שהמחויב שבועה שאינו יכול להשבע משלם[46], ומהם שכתבו שמטעם זה אמר רב פפא לדעת רבותינו שבבל, והם רב ושמואל[47], שאותה ששנינו לדעת ר' מאיר שאם היה המודה-במקצת* חשוד-על-השבועה*, ואף התובע שכנגדו חשוד על השבועה ואינו יכול להשבע וליטול תחת הנתבע[48], חזרה שבועה למקומה[49], היינו שחזרה שבועה להר סיני[50] - שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל על "ולא תגזול"[51], והוא יפרע מן הכופר ממון לחבירו, אבל בית דין אין נזקקים לא לשבועה ולא לפרעון[52] - שלדעת רב ושמואל אין אומרים מתוך שאינו יכול להשבע משלם[53], על הסוברים שאף לדעת רב ושמואל אומרים "מתוך" לענין זה שהתובע שאינו יכול להשבע מפסיד, עי' להלן: בשבועה דרבנן[54], וע"ע חשוד על השבועה[55], על הסוברים שמודים רב ושמואל לדין "מתוך שאינו יכול להשבע משלם", מלבד מקום שאף התובע אינו יכול להשבע שבועת-הנוטלין*, עי' להלן: בשבועה דרבנן[56], על החולקים על רב ושמואל בפירוש דברי ר' מאיר, עי' לעיל[57]. וכן בדעת ר' יוסי החולק על ר' מאיר וסובר שאם היו הנתבע המודה במקצת והתובע שניהם חשודים על השבועה, יחלוקו[58], יש מן הראשונים שכתבו, שחולק על דין "מתוך", ולפיכך אין הנתבע לבד משלם מתוך שאינו יכול להשבע[59], על הטעם שמכל מקום משלם החצי עי' להלן: בשבועה דרבנן[60]. ויש שכתבו שלדעת ר' יוסי הדבר ספק בכל מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע אם משלם או לא, ולכן בשניהם חשודים חולקים מספק[61]. על הסוברים בדעת ר' יוסי שאינו חולק על דין "מתוך", ועל הטעם שלדעתם אין הנתבע משלם הכל, עי' להלן: בשבועה דרבנן[62].

וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת רב ושמואל שאמרו לענין יתומים הבאים לגבות חוב אביהם מיתומי הלוה, שאם מת לוה בחיי המלוה, ונתחייב המלוה לבני הלוה שבועה - שלא פרע הלוה חוב זה, שאין נפרעים מנכסי-יתומים* אלא בשבועה[63] - ואחר כך מת המלוה, אין אדם מוריש לבניו ממון שהוא מחויב עליו שבועה, ופטורים בני הלוה[64], שחולקים רב ושמואל על דין "מתוך שאינו יכול להשבע משלם", ולפיכך פטורים בני הלוה[65], אף על פי שאינם יכולים להשבע שפרעו אביהם[66], או אף על פי שאין בני המלוה יכולים להשבע שבועת היתומים שלא נפרע אביהם, לסוברים שאף כאשר אין התובע יכול להשבע חייב הנתבע משום "מתוך"[67], על הסוברים שאף לדעת רב ושמואל אומרים "מתוך" לענין זה שהתובע שאינו יכול להשבע מפסיד, ומטעם זה מפסידים בני המלוה, עי' להלן: בשבועה דרבנן[68], על הסוברים בדעת אמוראים החולקים על דין זה, שטעמם משום "מתוך", עי' לעיל[69].

להלכה

להלכה, כתבו גאונים וראשונים ואחרונים שהמחויב שבועה ואינו יכול להשבע משלם[70], ויש מן הגאונים מי שפסק שאינו משלם[71].

מקורו

במקור הדין שהמחויב שבועה שאינו יכול להשבע משלם, לסוברים כן[72], יש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים, שדרשוהו מן הדרשה ששנה ר' אמי: שבועת ה' תהיה בין שניהם[73], ולא בין היורשים[74], ואמר רבא שהדברים אמורים בשבועת מודה-במקצת*, שאמר התובע מנה לאבי ביד אביך, והודה הנתבע בחמישים ועל השאר אומר איני יודע, שאף על פי שהוא מודה במקצת ואינו יכול להשבע על השאר, פטור - שפטרה תורה את היורשים הבאים בטענת שמא[75] - ומכך שהוצרכה תורה לפטור את היורש שמענו שאילו היה אביו טוען כך היה חייב לשלם, כיון שנתחייב שבועת מודה במקצת, ואינו יכול להשבע[76], ומכאן למדו שכל המחויב שבועה ואינו יכול להשבע משלם[77], על הדרשה שדרשו מן הכתוב לדעת החולקים על דין "מתוך", ע"ע שבועה. ויש מן הראשונים שכתבו, שהדין שהמחויב שבועה שאינו יכול להשבע משלם, סברא היא[78] - על ביאור הסברא, עי' להלן[79] - ועיקר דרשת ר' אמי לא באה להשמיענו חיובו של האב אלא פטורם של היורשים[80], על הסוברים שהואיל ודין "מתוך" סברא הוא אינו מן התורה אלא מדרבנן, עי' להלן[81].

מן התורה או מדרבנן

הדין שהמחויב שבועה ואינו יכול להשבע משלם[82], כתבו ראשונים ואחרונים שהוא מן התורה[83], שהרי דרשוהו מן הכתוב, לסוברים כן[84]. ויש שכתבו, שדין "מתוך" אינו אלא מדברי סופרים, ומן התורה כל שאינו יכול להשבע פטור[85], שלדעתם לא דרשו דין "מתוך" מן הכתוב[86], וכן יש שכתבו בדעת הסוברים שהטעם שאין דין "מתוך" נוהג בשבועה דרבנן - לסוברים כן[87] - מפני שאין עושים תקנה לתקנה[88], שהיינו מפני שדין "מתוך" אינו אלא תקנת חכמים, ולפיכך אינו נוהג בשבועה מדבריהם[89], על הסוברים טעם אחר בדעת אותם ראשונים, אף אם דין "מתוך" מן התורה הוא, עי' להלן[90].

גדרי חיוב הממון

בגדרו של חיוב הממון שחל על המחויב שבועה שאינו יכול להשבע, לסוברים שחייב לשלם[91], נחלקו אחרונים, ומהם שנחלקו בדעת ראשונים: יש שכתבו, שחיוב הממון חיוב חדש הוא שחל על האדם מאחר שאינו יכול להשבע, אף על פי שמתחילה לא נתחייב אלא שבועה בלבד[92], ויש שכתבו, שכל המחויב שבועה הרי הוא מחויב אף בתשלומים - על טעמי הדבר עי' להלן[93] - אלא שהקילה עליו תורה שיפטור עצמו בשבועה, וכל שאינו יכול להשבע ממילא חייב הוא בתשלומים[94], ומהם שכתבו בדעת הראשונים הסוברים שדין "מתוך" סברא הוא[95], שהיינו מפני שכל המחויב שבועה מחויב אף בתשלומים, ומאחר שאינו יכול לפטור עצמו בשבועה הסברא נותנת שחייב בתשלומים[96], ולדעתם מטעם זה אף מי שאינו רוצה להשבע חייב לשלם[97], שכבר נתחייב בתשלומים[98], על הטעם שמי שאינו רוצה להשבע משלם, לסוברים שאינו חייב מתחילה בתשלומים, ע"ע שבועת הדיינים. וכתבו אחרונים נפקא מינה, לענין עד-אחד* המסייע למחויב שבועה שאינו יכול להשבע, שנחלקו ראשונים אם הוא פוטרו מן התשלומים[99] - לסוברים שעד המסייע פוטר מן השבועה[100] - שלסוברים שעד המסייע אינו פוטר אותו מן התשלומים, לפי שאין עד אחד קם לממון אלא לשבועה[101], חיובו בתשלומים הרי הוא חיוב ממון חדש החל על מי שאינו יכול להשבע, ואין עד אחד יכול לפטור מחיוב ממון[102], ואף על פי שעד אחד מחייב ממון את המחויב שבועת עד אחד שאינו יכול להשבע[103], הרי זה מפני שמתחילה הוא מחייבו שבועה, וחיוב הממון בתולדה מן השבועה הוא בא[104], ולסוברים שעד המסייע פוטר אותו מתשלומים[105], כבר מתחילה מחויב הוא להשבע או לשלם, וכשם שעד אחד מחייבו שבועה או תשלומים - לפי שאין זה חיוב ממון מוחלט, אלא חיוב שיש עמו שבועה[106] - כך הוא פוטרו מן הדבר[107]. וכן יש מן האחרונים שכתבו נפקא מינה, לענין שבועה הבאה מתורת גלגול-שבועה*, שנחלקו ראשונים אם נאמר בה דין "מתוך" - על מחלוקתם ע"ע גלגול שבועה: בספק של הנתבע - שהסוברים שדין "מתוך" אינו אמור בשבועת גלגול[108], טעמם מפני שחיוב התשלומים משום "מתוך" הרי הוא חיוב ממון חדש החל על מי שאינו יכול להשבע, ולא נתחדש חיוב זה בשבועת גלגול, ששבועת גלגול מסוטה* נלמדה[109], ואין בסוטה אלא שבועה ולא ממון[110], והסוברים שדין "מתוך" אמור אף בשבועת גלגול[111], טעמם מפני שחיוב התשלומים חל על האדם כבר משעת חיוב שבועה ראשונה, וכל שאינו פוטר עצמו בשבועה, בין בשבועה ראשונה ובין בשבועת גלגול, לא פקע ממנו חיוב תשלומיו[112], על נפקא מינה נוספת ממחלוקת האחרונים בגדר חיוב "מתוך", עי' להלן: כשלא היה לו לידע[113]. ואף לסוברים שכל המחויב שבועה הרי הוא מחויב מתחילה אף בתשלומים[114], יש מן האחרונים שכתבו, שהאמוראים הסוברים שהמחויב שבועה שאינו יכול להשבע פטור מלשלם[115], חולקים על כך וסוברים שאין האדם מחויב מתחילה אלא שבועה ולא תשלומים, ולפיכך אין חיוב תשלומים חל עליו כשאינו נשבע[116], ואינו דומה למי שאינו רוצה להשבע, שהוא חייב בתשלומים מכל מקום[117], שלדעתם מי שאינו יכול להשבע אין חיוב שבועה חל עליו כלל, אבל מי שיכול להשבע חל עליו חיוב שבועה, ומאחר שאינו רוצה להשבע משלם[118], או שאף אם חל עליו חיוב שבועה, הרי הוא אנוס על כך שאינו יכול להשבע, ולפיכך אינו מתחייב בתשלומים[119].

בשבועת-השומרים* - על האופנים שנאמר בה דין "מתוך" עי' לעיל[120] - יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שחיוב הממון חל כבר משעת ההיזק או האבידה של חפץ השמירה, ואין השבועה אלא פטור מחיוב הממון - אפילו לסוברים בשאר שבועות שחיוב הממון חיוב חדש הוא שחל על האדם מאחר שאינו יכול להשבע[121] - לפי שטענת אונס וגניבה ואבדה שטוען השומר אינה חשובה טענה כלל בלא שיברר דבריו בשבועה, ומאחר שאינו נשבע ממילא חייב לשלם[122] - על הנפקא מינה לענין שומר שלא היה לו לדעת מה ארע לחפץ השמירה, עי' להלן: כשלא היה לו לידע[123] - וכן יש מן האחרונים שכתבו כעין זה, מטעם אחר, שכל שומר משעבד נפשו שיהיה החפץ באחריותו לשלם דמיו, כל זמן שאינו נשבע עליו שנאנס או שלא פשע בו, ומאחר שאינו נשבע ממילא חייב לשלם[124]. ויש מן האחרונים שאינם מחלקים בדבר וסוברים שאף בשבועת השומרים חיוב הממון חיוב חדש הוא שחל על האדם מאחר שאינו יכול להשבע[125].

טעמיהם

בטעם שחל חיוב ממון על מי שאינו יכול להשבע, אף על פי שאינו מחויב מתחילה בתשלומים, לסוברים כן[126], יש שכתבו, שגזרת-הכתוב* היא[127], וכדעת הסוברים שדין "מתוך" מן הדרשה הוא נלמד[128]. ויש מבארים, שהנתבע המחויב שבועה, הרי הוא מחויב לברר טענתו, מפני שטענת התובע טענה חשובה היא, הואיל ומסייע לה הדבר המחייב שבועה - כגון העדאת עד-אחד* או הודאת מודה-במקצת*[129] - וכל שאינו יכול לברר טענתו, מפסיד[130]. ויש שכתבו, שכשם שהמחויב שבועה שאינו רוצה להשבע כופים אותו לשלם[131], כך מי שאינו יכול להשבע משלם, שלא חילקה תורה בדבר[132].

בטעם הסוברים שכל המחויב שבועה הרי הוא מחויב מתחילה אף בתשלומים[133], יש מן האחרונים שצידדו לומר, שהאמינה תורה לנתבע כל זמן שאין התובע נשבע, מפני שהדבר המחייב שבועה - כגון העדאת עד אחד או הודאה במקצת[134] - מחייב אף בתשלומים, אלא שהקלה תורה בחיוב זה לפוטרו על ידי שבועה[135], וכן יש שכתבו, ומהם שכתבו בדעת ראשונים, שהטעם שמצינו שעד אחד יכול לחייב בתשלומים את מי שאינו יכול להשבע[136], מפני שהאמינתו תורה כשנים כל זמן שלא נשבע שכנגדו להכחישו[137], וכן לענין שבועת מודה במקצת, יש שכתבו, שהטעם שראוי המודה במקצת להתחייב בתשלומים, מפני שרגלים לדבר שחייב[138]. ויש מוסיפים בטעם שהאמינה תורה לנתבע לחייב תשלומים, שחזקה אין-אדם-תובע-אלא-אם-כן-יש-לו-עליו*[139], על שבועת-השומרים*, לענין גדר דין "מתוך" שנאמר בה, עי' לעיל[140]. ויש מן האחרונים שכתבו טעם אחר, שבכלל חיוב השבועה שהטילה תורה על הנתבע הטילה עליו אף חיוב תשלומים, כדי לכפותו להשבע, שאין השבועה מצוה שיכפוהו עליה, ואם לא ירצה להשבע מה יעשו לו[141], ומהם שכתבו שמטעם זה אין חיוב ממון בדברים שאין נשבעים עליהם - כגון קרקעות[142] - אף על פי שיש בהם עדות עד אחד או הודאה במקצת, שאין חיוב הממון ראוי לחול במקום שאין השבועה חלה[143].

חיוב התובע בשבועת הנוטלין

מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע, יש מן הראשונים שכתבו שאף על פי שמן הדין הוא חייב לשלם[144], תיקנו חכמים שישבע התובע שבועת-הנוטלין* קודם שיטול[145], כשם שאמרו בחשוד-על-השבועה* שאינו יכול להשבע, שהתובע שכנגדו נשבע ונוטל[146], על הסוברים שאף לדעה זו, אם נתחייב שבועת עד-אחד* ואינו יכול להשבע נוטל התובע בלא שבועה, מפני שהעד מסייעו, ע"ע עד אחד. ורבים מן הראשונים והאחרונים חולקים וסוברים שבכל ענין שמחוייב שבועה ואינו יכול להשבע - מלבד החשוד על השבועה[147] - נוטל התובע בלא שבועה[148], שלא הטילו חכמים שבועה על שכנגדו אלא בחשוד על השבועה, כדי שלא יהיו קופצים עליו בני אדם לתובעו ולהוציא ממנו ממון מפני שאינו נאמן בשבועה[149], אבל מי שאינו יכול להשבע מחמת טענותיו, לא הטילו שבועה על שכנגדו שמא יגבה שלא כדין, שדבר שאינו שכיח הוא, שהרי כל אדם נזהר בטענותיו[150], על הסוברים טעם אחר שבחשוד על השבועה הטילו שבועה על התובע, לדעה זו, ע"ע חשוד על השבועה[151], על הסוברים שאף מעיקר הדין אין החשוד על השבועה מחויב לשלם משום "מתוך", ועל הטעמים שתיקנו לתובע שיטול בשבועה, לדעתם, ע"ע הנ"ל[152], על מקום שהיו שניהם - התובע והנתבע -חשודים על השבועה, שנוטל התובע בלא שבועה, ע"ע הנ"ל[153]. על הרשות שיש לנתבע המפסיד בדין בטענת "שמא" - ובכלל זה מי שחיובו משום "מתוך" - לומר שכל מי שטוען נגדו טענת שקר או נוטל ממונו שלא כדין יהא בחרם, ע"ע חרם (א)[154] וע' תקנת הגאונים.

נשבע שאינו יודע

מחויב שבועה שאינו יכול להשבע מפני שהוא טוען טענת שמא, והוא נשבע שבועה שאינו יודע בדבר, כגון שאמר התובע מנה לי בידך, והנתבע אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע - שהוא מחויב שבועת מודה במקצת[155] - ונשבע על כך שאינו יודע בשאר, כתבו אחרונים שהוא חייב לשלם, מתוך שאינו יכול להשבע את עיקר השבועה שנתחייב בה[156], מהם שכתבו בטעם הדבר, שהואיל ומן התורה אין נשבעים על טענת "איני יודע" - לסוברים כן[157] - נמצא שלענין שבועה של תורה דינו כמחויב שבועה שאינו יכול להשבע[158], ומהם שכתבו, שאפילו לסוברים שמן התורה נשבעים על טענת "איני יודע"[159], חייב הנתבע לשלם, שכל שאינו נשבע שבועה המכחישה את טענת התובע, החזיקה תורה את טענת התובע כאמיתית[160], על הסוברים שלענין שבועה דרבנן המחויב שבועה ואינו יכול להשבע ונשבע שאינו יודע, פטור מלשלם, עי' להלן: בשבועה דרבנן[161].

כשהתובע מודה שהנתבע אינו יודע

היה התובע מודה שהנתבע המחויב שבועה אינו יודע בדבר שנתחייב עליו שבועה, כגון שהפקיד אצלו שק צרור וחתום ומודה שהנפקד לא ראה מה שבתוכו, ואבד השק, והנפקד מודה שהיה בו לכל הפחות מקצת - ונתחייב שבועת מודה במקצת[162] - אבל אינו יודע כמה היה בו[163], יש מן האחרונים שכתבו שאין הנתבע חייב לשלם מתוך שאינו יכול להשבע - ואף לסוברים שדין "מתוך" אמור אפילו במקום שלא היה לו לדעת[164] - שאין התובע יכול לחייב הנתבע לברר זכותו בשבועה במקום שידוע לו שאין הנתבע יודע כלל[165], ולדעתם מטעם זה אמרו בתלמוד ששור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה, והודה מזיק בנזק הפרה, ואמר איני יודע אם נגח את הולד, פטור מלשלם על הולד[166], אף על פי שאינו יכול להשבע שבועת מודה במקצת[167], לפי שהניזק מודה שאין המזיק יודע אימתי ילדה[168]. לדעה זו, הוא הדין במחויב שבועה על פי עד-אחד* ואינו יכול להשבע - על חיובו משום "מתוך" עי' לעיל[169] - שאם מודה העד שאין הנתבע יודע בדבר, אין הנתבע חייב משום "מתוך"[170], וכן כתבו אחרונים, שמטעם זה לא חששו שיחייב עד-אחד* את חברו כמה וכמה דברים שאינו יכול לידע בהם, כגון שיאמר בהמותיך הזיקו בשדה[171], הואיל ומודה התובע שאין הנתבע יודע בהם[172]. אף לדעה זו, כתבו אחרונים, שאם היה חיובו של הנתבע מתוך שאינו יכול להשבע שבועת-השומרים* - על האופנים שנאמר בה דין "מתוך" עי' לעיל[173] - אפילו מודה המפקיד שאין השומר יודע, חייב לשלם, מפני שהשומר משעבד נפשו לשלם אם לא ידע[174]. ויש מן האחרונים שכתבו, שבמקום שהתובע טוען טענת ברי, אף על פי שמודה התובע שאין הנתבע יודע בדבר, יכול התובע להשבע וליטול, מפני שברי-ושמא* ברי עדיף[175], שלענין זה מועיל הדין של "מתוך", שאין דינו של הנתבע כדין האומר "איני יודע אם הלויתני" - שנחלקו אמוראים אם טענת ברי מחייבתו[176] - אלא כדין האומר "איני יודע אם פרעתיך", שטענת ברי מחייבתו[177]. ויש חולקים על כל זה וסוברים שאף על פי שהתובע מודה שהנתבע המחויב שבועה אינו יודע בדבר, חייב הנתבע לשלם מתוך שאינו יכול להשבע, שהרי אף כאשר נשבע הנתבע שאינו יודע, נאמן, ואף על פי כן חייב לשלם משום "מתוך"[178], שכיון שחייבה תורה את הנתבע שבועה, הרי שהכירה בצדקת התובע כל זמן שלא בירר הנתבע שהוא פטור, ולפיכך אין לפוטרו ממון כל זמן שלא נשבע[179].

כשלא היה לו לידע

הדין

מחויב שבועה שאינו יכול להשבע מפני שהוא טוען טענת שמא, והוא בענין שלא היה לו לידע בדבר - כגון יורשים שנתחייבו שבועה על עסקי אביהם, ואינם יכולים להשבע מפני שאינם יודעים בעסקי אביהם[180] - יש מן הראשונים שכתבו שאף על פי שאינו יכול להשבע פטור מלשלם[181] - על טעמיהם, ועל דעות החולקים, עי' להלן[182] - ולא אמרו "מתוך" אלא בכגון שתבע את חברו ואמר מנה לי בידך, והנתבע אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע[183], שהיה לנתבע לידע אם חייב לו מנה[184], ולדעתם מטעם זה פטרה תורה את יורשי הלוה שתבעום יורשי מלוה מנה שהיה לאביהם ביד הלוה, ואמרו יורשי הלוה חמישים אנו יודעים וחמישים אין אנו יודעים, אף על פי שאינם יכולים להשבע שבועת מודה-במקצת* הואיל ואינם יודעים[185], שיורשים אין להם לידע בעסקי אביהם[186]. ומהם שכתבו, שכן מסתבר, שאם לא כן יכול עד-אחד* לחייב את חברו כמה וכמה דברים שאינו יכול לידע בהם, כגון שיאמר בהמותיך הזיקו בשדה, ומתוך שלא ידע ישלם[187]. וכן יש מהם שכתבו, שמטעם זה אמרו בתלמוד ששור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה, והודה מזיק בנזק הפרה, ואמר איני יודע אם נגח את הולד, פטור מלשלם על הולד[188], אף על פי שאינו יכול להשבע שבועת מודה במקצת, הואיל ולא היה לו לידע אימתי ילדה[189], שהרי לא היה שם, ואפילו היה שם, שמא לא השגיח בדבר[190], על הסוברים שמטעם אחר פטור המזיק, עי' להלן[191]. וכן יש מן הראשונים שכתבו, שמטעם זה שנינו: שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים, זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי - והנפקד אינו יודע מי הפקידו מנה ומי מאתים[192] - נותן לזה מנה ולזה מנה[193], שאף על פי שהוא מודה לכל אחד שהפקידו לכל הפחות מנה, אינו חשוב מודה במקצת שאינו יכול להשבע[194], כיון שהפקידו אצלו שניהם בזמן אחד, ולא היה לו לדעת כמה הפקיד כל אחד[195].

לדעה זו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאפילו במקום שהיה לנתבע לידע בדבר, אינו חייב לשלם עד שיטען התובע מתורת ודאי שהנתבע יודע שהוא חייב[196], שאפילו במקום שהיה לנתבע לידע אין התובע יכול לחייבו לברר טענתו בשבועה עד שיהא ברי לו שיודע הנתבע בדבר[197], והוא הדין אם יאמר התובע יודע אני שבשעת החיוב היית יודע בחיובך, ומה שאתה אומר שאינך יודע, אי אפשר אלא אם כן שכחת, והשכחה טענה שאינה מצויה, ולפיכך אין הנתבע יכול להפטר בה מן השבועה[198]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שכל שהיה לנתבע לידע בדבר, אף על פי שאין התובע טוען שהנתבע יודע בודאי, חייב לשלם[199].

מקום שהנתבע פטור מפני שלא היה לו לידע בדבר, לדעה זו[200], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמכל מקום אינו פטור לגמרי, שהואיל ואינו יכול להשבע, תיקנו לתובע שיהא נשבע ונוטל[201] - על הסוברים שאף במקום שנאמר דין "מתוך" אין התובע נוטל אלא בשבועה, עי' לעיל[202] - ולדעתם מטעם זה אמרו בירושלמי שהמפקיד אצל חברו שק צרור ואבד, וטען המפקיד שהיה השק מלא בדברי ערך, והודה הנפקד שהיה השק מלא אבל אינו יודע אם היו בו דברי ערך או שאר דברים, נשבע התובע ונוטל[203], שאף על פי שלא היה לנפקד לידע מה יש בשק, הואיל ונתחייב שבועת מודה-במקצת* ואינו יכול להשבע, אינו נפטר לגמרי[204], ויש חולקים וסוברים שכל שאינו יכול להשבע מפני שלא היה לו לדעת אינו ראוי להתחייב בתשלומים כלל[205], ולא אמרו בירושלמי שנשבע התובע ונוטל אלא מטעם אחר[206], ועל טעם זה, והאופנים שאמרו כן, ע"ע תקנת נגזל.

ויש מן הראשונים החולקים על כל זה וסוברים שהמחויב שבועה שאינו יכול להשבע מפני שאינו יודע בדבר, משלם, אפילו בענין שלא היה לו לידע[207], על הטעם שלדעתם אין היורשים שנתחייבו שבועה על עסקי אביהם חייבים לשלם[208], ע"ע טוענים ליורש וללוקח[209]. וכן יש מן האחרונים הסוברים, שמטעם זה כתבו ראשונים, שכל שומר שאבד ממנו חפץ השמירה ונתחייב בתשלומים, ואמר המפקיד כך וכך היה שוה, והשומר אומר איני יודע כמה היה שוה, חשוב השומר מודה-במקצת*, ומתוך שאינו יכול להשבע משלם[210], שהטעם שחייב השומר אף על פי שלא היה לו לידע כמה היה הפקדון שוה, מפני שדין "מתוך" נאמר אף במי שלא היה לו לדעת[211]. וכן יש מן הראשונים שכתבו, שמטעם זה אמרו בתלמוד, שהבית והעליה שנפלו, הבית של אחד והעליה של אחר, ונתערבו אבני הבית והעליה, והיה אחד מכיר את אבניו, והאחר מודה לו במקצת ועל השאר אומר איני יודע, מתוך שאינו יכול להשבע על השאר, חייב לשלם[212], אף על פי שלא היה לו לידע באבניו[213], ולדעת החולקים וסוברים שאין אומרים "מתוך" כשלא היה לו לדעת[214], כתבו ראשונים, שרגילות היא להכיר אבניו אפילו אין בהם סימן[215].

טעמו

בטעם שאין אומרים "מתוך" במחויב שבועה שלא היה לו לידע בדבר, לסוברים כן[216], יש מן האחרונים שכתבו, ומהם שכתבו בדעת ראשונים, שכל שלא היה לו לדעת אינו מתחייב שבועה כלל[217], שאין עניינה של השבועה אלא לברר זכותו, והוא אינו יכול לברר[218], אבל מי שהיה לו לדעת ואינו יודע, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שחוששים שמא יודע הוא שהוא חייב, אלא שמערים לומר שאינו יודע כדי להפטר משבועה, ולפיכך חייב שבועה, ומתוך שאינו נשבע משלם[219], ויש שנראה מדבריהם, שכל שהיה לו לדעת פושע הוא בכך שאינו יודע, ולפיכך מתחייב לשלם אף על פי שאינו יכול להשבע, אבל מי שלא היה לו לדעת, אנוס הוא[220], על הנפקא מינה בין הטעמים הנ"ל, עי' להלן[221]. ובטעמם של החולקים וסוברים שדין "מתוך" נאמר אף במחויב שבועה שלא היה לו לידע בדבר[222], כתבו אחרונים, שלדעתם כל המחויב שבועה הרי הוא מחויב אף בתשלומים, אלא שבידו לפטור עצמו בשבועה - על הסוברים כן וטעמיהם, עי' לעיל: הדין, מקורו וגדרו[223] - ולפיכך כל שאינו נשבע, אפילו אנוס הוא מפני שלא היה לו לדעת, סוף סוף אינו נפטר מן התשלומים[224], ולדעת הסוברים שדין "מתוך" אינו אמור במי שלא היה לו לידע[225], חיוב הממון חיוב חדש הוא שחל על המחויב שבועה מאחר שאינו נשבע - על הסוברים כן וטעמיהם, עי' לעיל: שם[226] - וכל שלא היה לו לידע פטור מן השבועה[227]. ויש שנראה מדבריהם, שלדעת הסוברים שדין "מתוך" נאמר אף במחויב שבועה שלא היה לו לידע בדבר, לעולם חוששים שמא יודע הוא שהוא חייב אלא שמערים לומר שאינו יודע[228], על הדין לדעתם במקום שברור הדבר שהוא אינו יודע, עי' לעיל[229].

כשגרם בפשיעתו שאינו יכול לדעת

מי שפשע והביא עצמו לידי כך שאינו יכול לדעת ולפיכך אינו יכול להשבע - על אופני הדבר עי' להלן[230] - יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שדינו כמי שהיה לו לדעת, והרי הוא חייב משום "מתוך" אפילו לסוברים שאין אומרים כן כשלא היה לו לדעת[231], ולדעתם מטעם זה כתבו ראשונים, ששומר שקיבל פירות לשמור ולא מנה את הפירות לידע כמה הם, והלך ועירבם עם פירותיו, והודה לבעל הפירות שחייב לו פירות אבל אינו יודע כמה הם, מתוך שאינו יכול להשבע שבועת מודה-במקצת* על הפירות, חייב לשלם[232], אף על פי שלדעתם אין אומרים כן כשלא היה לו לדעת[233], לפי שפשע בכך שעירבם בלא למנותם[234], והרי הוא כמי שהיה לו לדעת[235], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים שחיובו של שומר שמסר לאדם שאין המפקיד רגיל להפקיד אצלו הוא משום "מתוך"[236] - שמתוך שאינו יכול להשבע שלא פשע השומר השני, משלם[237] - שהטעם שאין אומרים שלא היה לשומר הראשון לידע בחיובו של השני, מפני שפשע קצת בכך שמסר למי שאין המפקיד רגיל להפקיד אצלו, ולפיכך אין לפוטרו כדין מי שלא היה לו לדעת[238]. ויש חולקים בדעת אותם ראשונים, וסוברים שאף על פי שפשע והביא עצמו לידי כך שאינו יכול לדעת בחיובו, עדיין הוא בכלל מי שלא היה לו לדעת[239], ולדעתם מטעם זה כתבו ראשונים, שמי שלקח כיס של חבירו והשליכו לים, ואין ידוע כמה זהובים היו בו, והמזיק מודה במקצת ואומר ידעתי שהיו בו זהובים ואיני יודע כמה, אין המזיק חייב לשלם משום "מתוך", לפי שלא היה לו לדעת כמה זהובים יש בכיס[240], אף על פי שהוא גרם לכך בפשיעתו[241], על חיובו של זורק הכיס מטעם מזיק, ואפילו לא הודה במקצת, ועל זכותו של הניזק להשבע וליטול, ע"ע נזקי ממון וע' תקנת נגזל. וביארו אחרונים, שדין מי שפשע והביא עצמו לידי כך שאינו יכול להשבע, תלוי בטעם הסוברים שכל שלא היה לו לדעת אינו בכלל "מתוך"[242], שלסוברים שהטעם הוא מפני שכל שאינו יכול לברר פטור מן השבועה, ואין החיוב במקום שהיה לו לדעת אלא מפני שחוששים שמערים ובאמת יודע הוא בדבר[243], אף אותו שפשע פטור מן השבועה, כל שידוע לנו שאין הוא יודע בדבר[244], ולסוברים שהטעם מפני שאנוס הוא ופטור מן התשלומים[245], כל שפשע וגרם לעצמו שאינו יודע, אינו אנוס, ולפיכך בכלל דין "מתוך" הוא[246].

במשכון

המלוה על המשכון* ואבד, ומודה המלוה במקצת שוויו ועל השאר אומר איני יודע, והרי הוא מתחייב שבועת מודה-במקצת*, ואינו יכול להשבע[247], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאינו חשוב כמי שלא היה לו לידע בדבר, לסוברים שאינו בכלל "מתוך"[248], לפי שסתם מלוה מדקדק לדעת כמה שוה המשכון כדי לראות אם הוא שוה כדי הלואתו[249], ועוד, שהוא חושש שמא יאבד המשכון וישתלם הלוה מהחוב שבידו[250]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שאף המלוה על המשכון חשוב כמי שלא היה לו לידע בדבר, ואינו בכלל "מתוך", לסוברים כן[251].

בפקדון

המקבל פקדון מחברו, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים אם חשוב כמי שהיה לו לידע בעניינו של הפקדון - היינו בשוויו ובמה שהיה בו[252] - לסוברים שכל שלא היה לו לידע אינו בדין "מתוך"[253]: א) יש שכתבו בדעת ראשונים, שחשוב הנפקד כמי שלא היה לו לידע בעניינו של הפקדון[254], ולדעתם מטעם זה כתבו ראשונים שמי שהפקידו אצלו שק צרור ואבד, ומודה הנפקד במקצת הדברים שהיו בו, ועל השאר אומר איני יודע - והרי הוא מתחייב שבועת מודה-במקצת*, ואינו יכול להשבע[255] - חשוב כמי שלא היה לו לידע מה היה בפקדון, ואינו בכלל "מתוך", לסוברים כן[256], שאין הנפקד מדקדק לידע מה הפקידו אצלו[257], לפי שאינו חושש שמא יאבד הפקדון ויתחייב לשלם[258], והוא הדין אם אין הנפקד יודע כמה היה הפקדון שוה, ומודה במקצת שוויו ואינו יודע בשאר, שחשוב כמי שלא היה לו לידע את שוויו[259], ואפילו שואל* שמשתמש בחפץ המושאל, אינו חושש שמא יפסד הכלי מחמת תשמישו, וחשוב כמי שלא היה לו לידע בשוויו[260], על הסוברים שאף אם יש לנפקד לדעת מה יש בפקדון, אין לו לדעת בשוויו, עי' להלן[261]. ב) ויש חולקים בדעת אותם ראשונים, וסוברים שהנפקד חשוב כמי שהיה לו לידע בעניינו של הפקדון, והרי הוא בכלל "מתוך"[262], והדברים אמורים באופן שהפקידו אצלו הפקדונות גלויים, אבל אם הפקיד אצלו הפקדונות בשקים צרורים, אין הנפקד מדקדק לידע מה יש בתוכם[263], שהרי המפקיד עצמו כשנתנו צרור וחתום אין רצונו שידע הנפקד מה יש בתוכו[264]. ויש שצידדו לומר, שאף על פי שיש לנפקד לדעת מהם החפצים שהפקידו אצלו, אין לו לדקדק לדעת את שווים, ולפיכך אם אבד הפקדון ואין ידוע כמה שוה, והודה הנפקד במקצת שוויו, אינו חייב לשלם משום "מתוך", לפי שלא היה לו לדעת את שוויו[265]. ג) ויש שכתבו לחלק בין מיני השומרים, שאם היה הנפקד שומר-חנם* שאינו חייב אלא אם כן פשע[266], סומך הוא על שמירתו, הואיל וחיובו אינו בא אלא מחמת מעשיו, ולפיכך אינו מדקדק לדעת בעניינו של הפקדון[267], ואם היה הנפקד שומר-שכר* שחייב בגניבה ואבידה[268], וכל שכן שואל* שחייב באונסים[269], הואיל ואין חיובו בא מחמת מעשיו, אינו סומך על שמירתו, ולפיכך מדקדק לדעת בעניינו של הפקדון[270].

בשבועת השומרים

שבועת-השומרים*, יש מן האחרונים שכתבו שנוהג בה דין "מתוך" אפילו במקום שלא היה לשומר לידע בדבר[271] - אף לסוברים שכל שלא היה לו לידע אינו בכלל "מתוך"[272] - וכן יש מהם שכתבו, שמטעם זה כתבו ראשונים ששומר שמסר למי שהבעלים רגיל להפקיד אצלו, ואבד, והשומר השני לא נשבע - כגון שהלך למדינת הים - חייב הראשון לשלם[273], שמתוך שאין יכול להשבע שבועת השומרים, משלם, אף על פי שלא היה לו לדעת[274] - ואף לא פשע במסירתו לשני[275] - והוא הדין באופן שמסר לשומר אחר ברשותו של הבעלים[276], שלדעתם משעה שאבד חפץ השמירה או ניזוק חייב השומר בתשלומיו עד שישבע שבועת השומרים ויברר בשבועתו שהוא פטור[277], על הטעמים ששונה גדר חיוב תשלומי השומר שאינו נשבע מחיוב תשלומי שאר מחויבי שבועות, עי' לעיל: הדין, מקורו וגדרו[278]. ויש חולקים וסוברים שכל שאין השומר יכול להשבע שבועת השומרים מפני שלא היה לו לידע בדבר, אינו חייב לשלם משום "מתוך"[279] - לסוברים שאף בשאר שבועות כל שלא היה לו לדעת פטור[280] - ומהם שכתבו כן בדעת ראשונים הסוברים ששומר שמסר למי שהבעלים רגיל להפקיד אצלו, ואבד, והשומר השני לא נשבע, פטור הראשון[281], שכיון שלא היה לו לדעת אינו בדין "מתוך"[282].

בשבועה דרבנן

הדין

שבועה דרבנן, יש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים, שלא נאמר בה דין "מתוך שאינו יכול להשבע משלם"[283] - על הטעמים השונים לדבריהם עי' להלן[284] - וכן כתבו ראשונים, שמטעם זה אמרו שמי שהיה חשוד-על-השבועה* ותבעו חברו ממון והוא כופר הכל - ומתחייב שבועת-הסת*[285], שבשבועה זו לא תיקנו שיהא התובע מן החשוד נשבע ונוטל[286] - פטור מלשלם[287], ואין אומרים שמתוך שאינו יכול להשבע שבועת היסת חייב לשלם, לפי שאין אומרים כן בשבועה דרבנן[288], וכן בכל השבועות שהטילו חכמים על הנתבע כשהוא נפטר - מטעמים שונים - משבועת התורה, כגון בעבדים וקרקעות ושטרות, שאין נשבעים עליהם מן התורה[289], לא נאמר דין "מתוך" כשאינו יכול להשבע[290]. וכן בשבועת-הנוטלין* - שבועה שתיקנו חכמים לתובע באופנים מסוימים, שיהא נשבע ונוטל[291] - יש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים, שבאופן שאין התובע יכול להשבע שבועה זו, אין אומרים שמתוך שאינו יכול להשבע מפסיד, לפי שאין שבועה זו אלא מדרבנן[292] - על הסוברים שאין שייך דין "מתוך" כלל לענין זה שיהא התובע מפסיד, אלא דוקא לענין זה שיהא הנתבע משלם, עי' להלן[293] - וכן כתבו, שלדעת ר' אלעזר הסובר שאם מת לוה בחיי המלוה, ונתחייב המלוה לבני הלוה שבועה - שלא פרע הלוה חוב זה, שאין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה[294] - ואחר כך מת המלוה, גובים בני המלוה מבני הלוה[295], שאף על פי שאינם יכולים להשבע שבועת היתומים שלא נפרע אביהם, אין אומרים שמתוך שאינם יכולים להשבע מפסידים, הואיל ושבועה זו מדרבנן היא[296]. וכן כתבו בדעת האמוראים הסוברים שהפוגם שטרו - היינו שטר חוב שהודה המלוה שנפרע מקצתו, שתיקנו חכמים שאינו גובה את השאר אלא בשבועה[297] - ומת המלוה, יורשיו גובים השאר מן הלוה[298], שאף על פי שאינם יכולים להשבע שבועת הפוגם שטרו, אין אומרים שמתוך שאינם יכולים להשבע מפסידים, הואיל ושבועה זו מדרבנן היא[299]. וכן מטעם זה יש מן הראשונים שכתבו, שהמוציא שטר-חוב* על חבירו, ואמר לו הלוה פרעתיך, ואמר לו המלוה, אמת שפרעתני אבל יש לי עליך מלוה אחר בעל פה וקבלתי הפרעון על אותו החוב, והיה ללוה עד-אחד* שפרעו, ונתחייב המלוה שבועה דרבנן להכחיש את העד[300] - שמן התורה אין עד אחד נאמן נגד השטר[301] - ואין המלוה יכול להכחישו לפי שהוא מודה שפרע, אין אומרים שמתוך שאין המלוה יכול להשבע מפסיד, אלא נוטל המלוה בלא שבועה, שבשבועה דרבנן אין אומרים "מתוך"[302]. ויש סוברים בדעת אמוראים החולקים על כך, וכן כתבו שלדעת רב ושמואל הסוברים שהתובע המחויב שבועת הנוטלין ואינו יכול להשבע מפסיד[303], נאמר דין "מתוך" בכל שבועה דרבנן, ואף הנתבע שאינו יכול להשבע שבועה דרבנן משלם[304], על הסוברים בדעת רב ושמואל שמחלקים בין שבועת הנוטלין לשבועת הנתבע - בין בשבועת הנתבע דרבנן ובין בשבועת התורה - עי' להלן[305].

ויש מן האחרונים החולקים וסוברים שאף בשבועה דרבנן נאמר דין "מתוך"[306], ואף על פי שמצינו באופנים מסויימים שאין אומרים "מתוך" בשבועה דרבנן[307], היינו מפני שאין דין "מתוך" שייך בהם[308], וכן זו שאמרו שהחשוד על השבועה שנתחייב שבועת היסת פטור מלשלם[309], לא אמרו אלא מפני שאין דין "מתוך" שייך בחשוד על השבועה כלל, ואפילו בשבועת התורה - אם מפני שהוא רוצה להשבע ואין אנו מניחים לו, אם מטעמים נוספים, ועל הסוברים כן וטעמיהם, ע"ע חשוד על השבועה[310] - וכיון שלא תיקנו בשבועת היסת שיהא התובע נשבע ונוטל[311], פטור הנתבע[312], וכן באופנים שהנתבע נתחייב שבועה היסת והוא אינו יודע בדבר, הרי שהוא יכול להשבע שאינו יודע ולהפטר, לדעתם[313], אבל במקום שאינו נפטר בשבועה שאינו יודע, כגון שנתחייב התובע שבועת-הנוטלין*, ואינו יודע בדבר[314], אמרו שמתוך שאינו יכול להשבע מפסיד, אף על פי שאינה אלא שבועה דרבנן[315], ולדעתם מטעם זה כתבו ראשונים ואחרונים שמלוה שהוציא שטר חוב מקויים, וטוען הלוה שהוא פרוע, והמלוה אומר איני יודע, אינו גובה בו[316], שכיון שהמלוה מתחייב להשבע שלא נפרע - כדין מלוה שהוציא שטר וטען הלוה השבע לי שלא פרעתי[317] - והוא אינו יודע, מתוך שאינו יכול להשבע מפסיד[318], על הסוברים שלא נאמר בשבועת הנוטלין דין "מתוך" כלל לענין זה שיהא התובע מפסיד, עי' להלן[319].

טעמו

בטעם הסוברים שבשבועה דרבנן לא נאמר דין "מתוך שאינו יכול להשבע משלם"[320], יש מן האחרונים שכתבו, שהואיל ושבועה קלה היא, לא החמירו בה לחייב בתשלומים את מי שאינו יכול להשבע[321], ויש שכתבו, שהואיל וטעם דין "מתוך" - לדעתם - מפני שכל המחויב שבועה הרי הוא מחויב אף בתשלומים[322], אינו שייך אלא בשבועת התורה, שכל שאינו רוצה להשבע יורדים בית דין לנכסיו[323], אבל שבועה דרבנן, שאף מי שאינו רוצה להשבע אין בית דין יורדים לנכסיו[324], לא האלימוה חכמים כל כך שיהיה בה חיוב תשלומים, ולפיכך לא נאמר בה דין "מתוך"[325]. ויש מפרשים בדעת הסוברים שבשבועה דרבנן לא נאמר דין "מתוך", שלדעתם אף דין "מתוך" אינו אלא מדרבנן[326], ולפיכך לא תיקנוהו חכמים בשבועה דרבנן, שאין עושים תקנה לתקנה[327], והסוברים שדין "מתוך" נאמר בשבועה דרבנן[328], טעמם מפני שדין "מתוך" מן התורה הוא, לדעתם[329], ולפיכך נוהג אף בשבועה דרבנן, ואין הדבר בכלל "תקנה לתקנה"[330], ויש שכתבו, שאף לסוברים שדין "מתוך" מן התורה הוא, אפשר שבשבועה דרבנן הרי הוא בכלל "תקנה לתקנה", שלדעתם טעם דין "מתוך" מפני שכל המחויב שבועה הטילה עליו תורה חיוב נוסף של תשלומים אם אינו נשבע[331], ובשבועה דרבנן לא תיקנו חכמים אלא את עיקר החיוב, דהיינו שבועה, ולא החיוב הנוסף של תשלומים, משום "תקנה לתקנה"[332].

בשבועת הנוטלין

שבועת-הנוטלין* - שתיקנו חכמים לתובע באופנים מסוימים, שיהא נשבע ונוטל[333] - דנו ראשונים במהות דין "מתוך" שנאמר בה, באופן שאין התובע יכול להשבע: יש סוברים בדעת אמוראים, שנאמר בה דין "מתוך" לענין זה שיהא המחויב שבועה מפסיד מתוך שאינו יכול להשבע[334], וכן כתבו בדעת רב ושמואל הסוברים שאם מת לוה בחיי מלוה, אין יתומי המלוה נפרעים מיתומי הלוה מפני שאינם יכולים להשבע שבועת הנפרעים מנכסי-יתומים[335], שבשבועת הנוטלין אמרו שמתוך שאין התובע יכול להשבע, מפסיד[336], ואף על פי שרב ושמואל חולקים על דין "מתוך" אפילו בשבועת התורה - לסוברים כן[337] - לא חלקו אלא באופן שהנתבע אינו יכול להשבע, אבל כאשר התובע אינו יכול להשבע מפסיד[338], על הסוברים בדעת אמוראים נוספים שכאשר אין התובע יכול להשבע מפסיד, מלבד מקום שהנתבע מחויב משום "מתוך" בשבועת התורה, עי' להלן[339], על הסוברים בדעת אמוראים אחרים שחולקים על רב ושמואל מטעם אחר, שהואיל ושבועת הנוטלין שבועה דרבנן היא, דינה כשבועה דרבנן המוטלת על הנתבע, שאין אומרים בה "מתוך", לסוברים כן[340], עי' לעיל[341], על אופן שאף האמוראים הללו מודים שאמרו "מתוך שאינו יכול להשבע מפסיד", עי' להלן[342]. ויש שכתבו בדעת האמוראים הסוברים שאם היו שניהם - התובע והנתבע - חשודים על השבועה, יחלוקו[343], שעל כרחך חולקים על רב ושמואל הסוברים שמתוך שאין התובע יכול להשבע מפסיד, שאם לא כן לא היה לנתבע לשלם אפילו החצי[344], אלא לדעת אותם אמוראים כל שאין התובע יכול להשבע שבועת הנוטלין העמידו התובע והנתבע על עיקר דינם, ומטעם זה אמרו שאם היו שניהם חשודים על השבועה חולקים, ששניהם שוים בכך שאינם יכולים להשבע[345], וכן לדעה זו, אם מת לוה בחיי מלוה, יתומי המלוה נפרעים מיתומי הלוה[346] - לאחר שנשבעו שבועת-היורשים*[347] - שכיון שאינם יכולים להשבע שבועת הנפרעים מנכסי יתומים, העמידום על עיקר דינם[348].

ויש מן הראשונים החולקים וסוברים שלא נאמר דין "מתוך" כלל לענין זה שיהא התובע מחויב השבועה מפסיד, שבכלל דין "מתוך" נאמר שבין כאשר הנתבע אינו יכול להשבע ובין כאשר התובע אינו יכול להשבע, חייב הנתבע לשלם[349], ולא אמרו רב ושמואל שאם מת לוה בחיי מלוה יתומי הלוה פטורים אלא מפני שחולקים על עיקר דין "מתוך"[350], ולדעתם מטעם זה אמרו שלדעת ר' אבא הסובר דין "מתוך"[351], אם היו שניהם חשודים על השבועה חזרה שבועה למחויב לה וחייב הנתבע[352], וכן מטעם זה סוברים אמוראים שאם מת לוה בחיי מלוה, נפרעים יתומי המלוה מיתומי הלוה[353], שמתוך שאין יתומי המלוה יכולים להשבע שבועת הנפרעים מנכסי-יתומים*[354], משלמים יתומי הלוה[355], וכן מטעם זה סוברים אמוראים שהפוגם שטרו ואינו יכול להשבע גובה בלא שבועה[356]. ובטעם שהנתבע חייב לשלם אף על פי שהשבועה לא היתה מוטלת אלא על התובע, כתבו אחרונים, שלדעת אותם ראשונים אין דין "מתוך" סברא - שכל המחויב שבועה הרי הוא מחויב תשלומים עד שיפטור עצמו בשבועה[357] - אלא גזרת-הכתוב* היא, שבמקום שאין נשבעים את השבועה המחויבת חל על הנתבע חיוב ממון חדש[358], ובכלל זה כשאין התובע נשבע[359], ויש שכתבו טעם לדבר, שלדעתם טעמו של ר' אבא הסובר שמתוך שאין הנתבע יכול להשבע משלם, שבמקום שנתחייב הנתבע שבועת התורה ראוי היה להתחייב בתשלומים, אלא שהטילה עליו תורה שבועה כדי להקל עליו, ולפיכך כל שאינו נשבע משלם[360], ומטעם זה כשתקנו חכמים שבועת הנוטלין על התובע, תקנוה בגדרה של שבועת התורה - שכל-דתקון-רבנן-כעין-דאורייתא-תקון* - ועשאוה כשבועה הבאה להקל על הנתבע, שכל שאין התובע נשבע משלם הנתבע[361]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים הסוברים שאם היו שניהם חשודים על השבועה יחלוקו[362], שלדעתם אין אומרים שמתוך שאין התובע יכול להשבע משלם הנתבע אלא במקום שהתובע מברר טענתו, כגון במת לוה בחיי מלוה, שיש לבני מלוה שטר על היתומים וראויים מן הדין לגבות שטרם[363], אלא שחכמים הטילו שבועה על הבא להפרע מן היתומים[364], אבל במקום שהיו שניהם חשודים על שבועה, שאין טענת התובע מבוררת כל כך, שהרי אין חיובו של הנתבע אלא מכח שבועת מודה-במקצת* שהוא חשוד עליה[365], אין אומרים שמתוך שאין התובע יכול להשבע משלם הנתבע[366].

כנגד דין "מתוך" מהתורה

מקום שהנתבע ראוי להתחייב בתשלומים מפני שנתחייב שבועת התורה ואינו יכול להשבע[367], והתובע ראוי להפסיד תביעתו מפני שנתחייב שבועה דרבנן ואינו יכול להשבע - לסוברים שבכלל דין "מתוך" שכשהתובע אינו יכול להשבע מפסיד[368] - כגון שהיה הנתבע מודה-במקצת* והוא חשוד-על-השבועה*, שתיקנו לתובע שישבע ויטול[369], ואף התובע חשוד על השבועה ואינו יכול להשבע, יש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים, שנחלקו בדעת תנאים איזה מן הדינים עדיף, שלדעת ר' אבא הסובר בדעת ר' מאיר שאם היו שניהם חשודים על השבועה חזרה שבועה לנתבע המחויב בה[370], חיוב "מתוך" האמור בשבועת התורה עדיף על חיוב "מתוך" שתיקנו בשבועה דרבנן[371], ולדעת רב ושמואל הסוברים בדעת ר' מאיר שחזרה שבועה לסיני ופטור הנתבע[372], עדיף חיוב "מתוך" שתיקנו בשבועה דרבנן על פני חיוב "מתוך" שמכח שבועת התורה[373], מהם שכתבו הטעם, מפני שהוא מצטרף עם חזקת-ממון* של הנתבע[374], ומהם שכתבו הטעם, שלדעת רב ושמואל דין "מתוך" שמכח שבועת התורה סברא הוא ולא מן הכתוב נדרש[375], ולפיכך דחוהו מפני דין "מתוך" שמכח שבועה דרבנן, לקיים תקנת חכמים[376], ולדעת ר' אבא דין "מתוך" שמכח שבועת התורה מן המקרא הוא נדרש[377], ולפיכך אינו נדחה מפני תקנת חכמים[378]. ולדעת ר' יוסי הסובר שיחלוקו התובע והנתבע[379], אין חיוב האחד עדיף על חברו, ומתוך שכל אחד מהם אינו יכול להשבע, מפסיד החצי[380]. ויש מן הראשונים החולקים וסוברים, שכיון שהנתבע מחויב לשלם מן התורה, משום "מתוך"[381], אין בית דין מתנים לעקור דין התורה, מאחר שהנתבע שוה לתובע בחשד, ולא אמרו אותם אמוראים שהתובע מפסיד - הכל, או החצי - אלא מפני שהם חולקים על עיקר הדין שמתוך שאינו יכול להשבע משלם[382], על ביאור טעם הסוברים שמשלם הנתבע החצי, לדעתם, עי' לעיל[383].

שבועת הנוטלין שבמקום שבועת התורה

שבועת הנוטלין שנתקנה במקום שבועת התורה של הנתבע, כגון שהיה הנתבע מודה-במקצת* והוא חשוד-על-השבועה*, שתיקנו לתובע שישבע ויטול[384], יש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים, שהואיל ונתקנה תחת שבועת התורה, חשובה כשבועה של תורה - לסוברים ששבועה דרבנן אינה בכלל "מתוך"[385] - לענין זה שיהא התובע שאינו יכול להשבע מפסיד, לסוברים כן[386], ולדעתם מטעם זה פסק רב נחמן הלכה כר' יוסי, שאם היה גם התובע חשוד על השבועה ואינו יכול להשבע, מפסיד התובע החצי, ויחלוקו[387], אף על פי שלדעת ר' נחמן אין דין "מתוך" בשבועה דרבנן - לסוברים כן[388] - שהואיל ושניהם חשובים מחויבי שבועה מהתורה ואינם יכולים להשבע, משלם הנתבע החצי ומפסיד התובע החצי[389], ולדעת ר' אבא הסובר בדעת תנאים שבמקום ששניהם חשודים על השבועה חזרה שבועה למחויב לה וחייב הנתבע[390], אין שבועת התובע חשובה כשבועת התורה, אף על פי שבאה מכחה[391]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף לדעת רב נחמן אין דנים השבועה שתחת הנתבע כשבועת התורה[392], על הטעמים שלדעתם מפסיד התובע החצי לדעת רב נחמן, עי' לעיל[393], וע"ע חשוד על השבועה[394].

הערות שוליים

  1. ↑ ציונים 4 ואילך, 9 ואילך, 12 ואילך.
  2. ↑ ציונים 271 ואילך, 333 ואילך.
  3. ↑ עי' ציונים הבאים.
  4. ↑ ע"ע עד אחד.
  5. ↑ רש"י שבועות מז א ד"ה לישתבע. ועי"ש שאינו יכול להשבע ששלו הוא חוטף, שאין זו השבועה שהעד מחייבו, ועי' רשב"ם ב"ב לד א ד"ה לישתבע, בביאורו, וע"ע הנ"ל. ועי' גמ' שם ושם: הוה ליה כגזלן, ומ' שמטעם זה א"י להשבע, ועי' רבינו יונה ב"ב שם שא"א לפרש ל' הגמ' כפשוטו, שהרי אין אדם נפסל כגזלן ע"פ עצמו, ועי' ריטב"א שם שמטעם זה ל"ג כן, ועי' רמב"ן שם בשם ר"ח וקצוה"ח סי' עה ס"ק יב וקקיון דיונה ותורת חיים שם, שפי' ל' הגמ' בכמה אופנים.
  6. ↑ גמ' שבועות שם וב"ב שם.
  7. ↑ ע"ע עד אחד.
  8. ↑ ציונים 104, 106.
  9. ↑ ע"ע מודה במקצת ציון 2. רש"י ב"מ צח א ד"ה אלא.
  10. ↑ רש"י שם.
  11. ↑ ב"מ שם. ועי"ש שכן פירשו המשנה שם: המשאיל אומר שאולה מתה וכו' והלה אומר איני יודע, חייב, שהיינו באופן שהודה במקצת.
  12. ↑ ע"ע חשוד על השבועה ציון 4.
  13. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 413 ואילך.
  14. ↑ משנה שבועות מה א, ע"פ גי' הגמ' שם מז א: ר' יוסי אומר יחלוקו, וע"ע חשוד על השבועה ציון 641.
  15. ↑ רב אמי שם לד' ר' אבא שבציון 6, ורש"י ד"ה למחויב.
  16. ↑ ציונים 352, 371,
  17. ↑ ציון 653 ואילך.
  18. ↑ ציון 349 ואילך.
  19. ↑ ציון 665.
  20. ↑ ציונים 343 ואילך, 362 ואילך, 379 ואילך, 387 ואילך.
  21. ↑ ציונים 641, 676 ואילך, 690 ואילך, 696 ואילך.
  22. ↑ ציון 705 ואילך.
  23. ↑ ציונים 430 ואילך, 443 ואילך, 724 ואילך. ועי"ש ציון 413, שתיקנו בחשוד המחויב משום "מתוך" שיהא התובע שכנגדו נשבע ונוטל, ועי' ציון 145 ואילך, אם תקנו כן אף בשאר מחויבי שבועה שאינם יכולים להשבע.
  24. ↑ ע"ע נכסי יתומים. רש"י שבועות מז א ד"ה כבר וד"ה ואין.
  25. ↑ ע"ע שבועת היורשים.
  26. ↑ שבועות מח א. וע"ע נכסי יתומים.
  27. ↑ תוס' ב"מ צז ב ד"ה ה"נ ושבועות מז א ד"ה מתוך בשם ר"י וב"ב לד ב ד"ה וכל (המתחיל בע"א) בשמו, ע"פ הגמ' שבציון 65 התולה דין היתומים בדין חזרה שבועה לסיני שבציון 50, ועי' ציון 336, שי"מ בע"א.
  28. ↑ תוס' שם ושם.
  29. ↑ ציונים 334 ואילך, 349 ואילך.
  30. ↑ ציון 65 ואילך.
  31. ↑ עי' ראשונים דלהלן.
  32. ↑ ע"ע שואל.
  33. ↑ ע"ע הנ"ל.
  34. ↑ תרה"ד סי' שלג, בד' הרא"ש ב"מ פ"ח סי' ד, שכ' שאין פטור מתה מחמת מלאכה באופן שאין השואל יודע בכך.
  35. ↑ ד' ר' יוחנן ב"מ לו א, וע"ע שומרים.
  36. ↑ רבא שם ב, בד' ר' יוחנן דלעיל, וע"ע הנ"ל, שי"ח בטעמו של ר' יוחנן, וי"ח וסוברים שפטור.
  37. ↑ שאילתות שא' כ, הובא במלחמות ב"מ א א בדפיו ובנמוק"י ב"ק ה ב בשם הרמ"ה; חי' הר"ן ב"מ ב ב: שחיוב זה של ממון מפני חיוב שבועה באה לו, וש"ך חו"מ סי' עב ס"ק סא בד' הרא"ש ב"מ פ"א סי' ג, בטעם שהשומר השני אינו פוטר את הראשון משבועה מדין עד המסייע פוטר משבועה, שהואיל וחייב הראשון משום "מתוך", חשוב העד כמי שקם לממון, ועי' ציון 102.
  38. ↑ ציון 122 ואילך.
  39. ↑ עי' אחרונים דלהלן, בד' הנמוק"י ב"ק לט א בדפיו, בשם הרא"ה, שהשואל חמור והתנה שירכב עליו שלוחו, ומת החמור, ואין ידוע אם מת מחמת מלאכה, פטור השואל, ואין אומרים שיתחייב מתוך שאינו יכול להשבע שבועת השומרים, ועי' ציונים הבאים.
  40. ↑ ע"ע שבועת השומרים, ראשונים הסוברים כן, ושם שי"ח, וע"ע גלגול שבועה: בשומרים. עי' אחרונים דלהלן.
  41. ↑ ע"ע גלגול שבועה ציון 117, הסוברים כן, ושם ציון 126, החולקים. קצוה"ח סי' שמ ס"ק ד ורעק"א ב"מ לו ב במערכה בענין שומר שמסר לשומר אות יב, בד' הנמוק"י שם, ועי' ציון 279, שי"מ דעתו בע"א. ולד' זו צ"ב אם שייך דין "מתוך" בשבועת השומרים כשאינו יכול להשבע שאין החפץ ברשותו, כגון בחשוד על השבועה, לסוברים שנאמר בו "מתוך", עי' לעיל. ועי' קצוה"ח שם, שלד' הרא"ש שבציון 34 השבועה שלא פשע בה היא מעיקר שבועת השומרים ולא מתורת גלגול.
  42. ↑ ושם ציון 135 ואילך, מח' ראשונים במי שאינו חייב על הגלגול משום "מתוך", אם מגלגלים עליו שבועה שאינו יודע. ועי' ציון 108 ואילך.
  43. ↑ עי' ציון 3 ואילך.
  44. ↑ עי' ציונים הבאים, וציון 64 ואילך.
  45. ↑ ציונים 47 ואילך, 64 ואילך.
  46. ↑ תוס' שבועות מז ב סוד"ה מתוך (המתחיל בע"א) וב"מ צז ב ד"ה רב הונא ורמב"ן שבועות שם א ורשב"א שם ב ור"ן שם א, ע"פ הגמ' שם ב: ורב ושמואל האי שבועת ה' מאי דרשי ביה, שמוכח שחולקים רב ושמואל דלהלן על עיקר דין "מתוך", ועי' ציון 378, שי"מ בע"א; תוס' ב"ק מו א ד"ה דאפילו; רא"ש שבועות פ"ז סי' ז, ע"פ הגמ' דלהלן. וכן מוכח ברי"ף שבועות כט ב.
  47. ↑ גמ' שבועות מז א, ועי' ראשונים דלהלן. ועי' גמ' שם שמ' שידע ר' פפא שהם רב ושמואל מדינם דלהלן ציון 64 לענין גביית יתומים, ועי' ציון 65 ואילך, האופנים שלמדו משם, ועי' ציון 336, שי"ס שלא משם למדו, וכוונת ר' פפא לד' הגמ' סנהדרין יז ב שבכל מקום רבותינו שבבל רב ושמואל.
  48. ↑ עי' ציון 13.
  49. ↑ עי' ציון 14.
  50. ↑ גמ' שם, לד' רב ושמואל, ועי' ציון 15, שר' אבא חולק.
  51. ↑ ויקרא יט יג.
  52. ↑ רש"י שם ד"ה לסיני. וע"ע חשוד על השבועה ציון 643 ואילך.
  53. ↑ ר"י בתוס' ב"מ צז ב ד"ה ה"נ; רמב"ן שבועות שם ומלחמות שם (לא א); רשב"א שם ב; רא"ש שבועות פ"ז סי' ז.
  54. ↑ ציון 301 ואילך.
  55. ↑ ציון 675.
  56. ↑ ציון 373.
  57. ↑ ציון 14 ואילך.
  58. ↑ משנה שבועות מה א, ע"פ גי' הגמ' שם מז א: ר' יוסי אומר יחלוקו, וע"ע חשוד על השבועה ציון 641.
  59. ↑ עי תוס' שבועות שם ד"ה מתוך לתי' הא' ור"י בתוס' ב"מ צז ב ד"ה ה"נ ורמב"ן שבועות מח א ד"ה אם ובמלחמות שם (לא א) בד' הרי"ף שם כט ב, שר' נחמן שבציון 343 הפוסק כר' יוסי חולק על ר' אבא שבציון 6 הסובר "מתוך", וכ"כ הרמב"ן שם מד ב בד' ר' יוסי עצמו; ר"ן על הרי"ף שם כה ב בדפיו, לתי' א', ובחי' הר"ן שם מח א.
  60. ↑ ציון 345.
  61. ↑ ע"ע ספק ממון. ריטב"א שם מז א, ושם בשם הרשב"א בתשובה; שו"ת רדב"ז ח"ד סי' אלף רפג בשם הרשב"א בתשובה.
  62. ↑ ציונים 379 ואילך, 387 ואילך. וכ"ד תוס' הרא"ש שבציון 362 ואילך.
  63. ↑ ע"ע נכסי יתומים. עי' ציון 24.
  64. ↑ גמ' שם ושם מח א, ורש"י שם מז א ד"ה ואין.
  65. ↑ תוס' ב"מ שם ד"ה ה"נ וכעי"ז שבועות מז א ד"ה מתוך בסוף הדיבור לד' ר"ת ורשב"א שם ורא"ש שם, ע"פ הגמ' שבועות שם: רבותינו שבבבל רב ושמואל דתנן וכו', התולה דין היתומים בדין חזרה שבועה לסיני שבציון 50.
  66. ↑ עי' תוס' שם בסוף הדיבור לד' ר"ת, שמטעם זה אין יתומי הלוה משלמים החצי, ועי' ציון 336.
  67. ↑ עי' ציון 349. תוס' ב"מ שם בשם ר"י, ועי' ציון 350, שכ"כ עוד ראשונים. ועי' חת"ס ומרומי שדה שבועות שם, שפי' בע"א כיצד משם למדו שרב ושמואל חולקים על "מתוך".
  68. ↑ ציון 336.
  69. ↑ ציון 27.
  70. ↑ תשובות הגאונים הרכבי סימן צז; רי"ף שבועות מז א (כט ב) וב"מ צח א (נו א); ר"י מיגאש שבועות מז א; ס' הישר סי' תרפה, ותוס' שבועות מז א ד"ה מתוך, בשמו, וכתובות פח א ד"ה מייתי; רמב"ם שאלה ופקדון פ"ג ה"ד וטו"נ פ"ב ה"ד; עיטור הל' מלוה ע"פ; רא"ש שבועות פ"ז סי' ז; ריטב"א ב"מ צח א; טוש"ע חו"מ עה יב ושמה א.
  71. ↑ עי' משפטי שבועות לרה"ג ח"ב שער יא, ור"ן על הרי"ף שבועות מז א (כט ב), בדעתו, וע"ע חשוד על השבועה ציון 696 ואילך, בטעמו.
  72. ↑ עי' ציון 3 ואילך.
  73. ↑ שמות כב י.
  74. ↑ שבועות מז א, והוא מן המכילתא משפטים פרשה טז וברייתא בירושלמי שבועות פ"ו ה"ה.
  75. ↑ ע"ע יורש (א) ציון 489 ואילך.
  76. ↑ גמ' שם, ורש"י ד"ה אביו.
  77. ↑ רא"ש ב"מ פ"ח סי' י; עי' ריטב"א שבציון 378, לד' ר' אבא שבציון 15, ועי' ציון 78.
  78. ↑ ר"י בתוס' ב"ב לד א ד"ה הוי, לד' ריב"ם שם, עי' ציונים הבאים. ועי' ריטב"א שבציון 376, שכ"כ לד' רב ושמואל שבציון 50, לשיטת הריטב"א שבציון הנ"ל שרב ושמואל מודים לדין "מתוך".
  79. ↑ ציון 95 ואילך, וציון 115 ואילך, בביאור סברת החולקים.
  80. ↑ ר"י בתוס' שם.
  81. ↑ ציון 85 ואילך.
  82. ↑ עי' ציון 3 ואילך, ועי' ציון 44 ואילך, החולקים.
  83. ↑ רמב"ן שבועות מז א: ורחמנא אמר וכו'; ר"ן על הרי"ף שם (כט א); תרה"ד סי' שלד; חק"ל חו"מ ח"א סי' נז; קהלת יעקב (אלגאזי) תוספת דרבנן אות קפ; קצוה"ח סי' עה ס"ק יא וסי' צב ס"ק י; שו"ת אחי וראש אהע"ז סי' י (נח א); רש"ש ב"מ ה ב.
  84. ↑ עי' ציון 74 ואילך, ועי' ציון 78, שי"ס שעיקר הכתוב לא לכך בא. תרה"ד שם; חק"ל שם; קהלת יעקב שם; קצוה"ח שם ושם. ועי' קצוה"ח סי' עה שם, שכן מוכח מכך שאמרו בגמ' שהחולקים על דין "מתוך" פירשו הכתוב בע"א, ע"ע שבועת הדיינים.
  85. ↑ עי' אחרונים דלהלן בד' ראשונים; שו"ת הלק"ט ח"א סי' יב.
  86. ↑ עי' ציון 78, הסוברים כן. שער אשר ח"ב ליקוטים סי' ג. ועי' ציון 80, שלסוברים שסברא הוא לא בא הכתוב אלא להשמיענו פטור היורשים, וצ"ל שהיינו פטור היורשים משבועה, שהרי מתשלומים בלא"ה פטורים מהתורה.
  87. ↑ עי' ציון 283.
  88. ↑ ע"ע תקנות חכמים. עי' ראשונים דלהלן.
  89. ↑ קהלת יעקב שם, בד' תוס' גיטין נא ב ד"ה והאי בכוליה, שכ' שדין "מתוך" בשבועה דרבנן הוא תקנה לתקנה, ובד' תוס' ב"מ ג ב, שכ' שאין דין "מתוך" בשבועה דרבנן ולא כ' להדיא טעם הנ"ל, ועי' קצוה"ח סי' צב שם, שכ"ד שו"ת מהרש"ך ח"א ד' קסח, שכ"כ בד' תוס' שם, ועי' קהלת יעקב שם, שכ"ד תוס' שם ה ב ד"ה תקנתא, שמ' מדבריו שמטעם זה אין דין "מתוך" בחשוד לענין שבועה דרבנן, ועי' קצוה"ח שם, שכ"ד שו"ת מהר"ש הלוי חו"מ סי' כא, שכ"כ בד' תוס' שם, ועי' מהר"ם ורש"ש שם שפי' בע"א, וע"ע חשוד על השבועה ציון 443 ואילך, ועי' קהלת יעקב שם שהסיק שאין ראיה מכל דברי התוס'.
  90. ↑ ציון 331 ואילך.
  91. ↑ עי' ציון 3 ואילך, ועי' ציון 46 ואילך, שי"ח.
  92. ↑ שו"ת רעק"א תניינא סי' נו (ד"ה ויש ראיה), בד' תוס' ב"מ מו א ד"ה דאפילו, לתי' א', שאם נתחייב שבועת מוב"מ על קנס, ואינו יכול להשבע, פטור, שאפי' אם יודה במפורש פטור משום מודה בקנס, ומ' שעדיין לא נתחייב בתשלומים בשעת חיוב השבועה, שאל"כ אין זו הודאה, ועי' ציון 94; חתן סופר מקנה וקניינים ח"א בפתיחה לשיטת מוב"מ ח"ד, בד' הראשונים שבציון 74 ואילך, הסוברים שדין "מתוך" לא מן הסברא הוא; עי' קובץ שמועות ב"מ אות לד, וכעי"ז בקוב"ש ח"ב סי' ז, וחי' הגרנ"ט ב"מ סי' קלו ואהא"ז טו"נ פ"א ה"א וחי' ר' ראובן ב"מ סי' ב אות א, בד' ראשונים דלהלן ציון 101; עי' לבוש מרדכי ב"ק סי' סד אות ד ואהא"ז שכירות פ"ב ה"ג וחי' ר' ראובן שם, בד' הראשונים שבציון 181, הסוברים שאין דין "מתוך" כשלא היה לו לדעת, ומ' שלא היה חיוב ממון מתחילה, ועי' ציון 227; לבוש מרדכי שם בד' הסוברים שהטעם שחשוד על השבועה אינו משלם, מפני שהוא רוצה להשבע ואין אנו מניחים לו, ע"ע חשוד על השבועה ציון 443, ומ' שאין חיוב ממון מתחילה; שיעורי ר' פסח מקוברין ב"ב סי' טו בד' ראשונים.
  93. ↑ ציון 133 ואילך.
  94. ↑ עי' תומים סי' צד ס"ק ב; עי' תרה"כ סי' עה סי"ג; עי' נתיה"מ ביאורים סי' פב כללי מגו סכ"ח, ועי' ציון 139; עי' שו"ת בית אפרים חו"מ סי' ח; עי' שו"ת רעק"א שם, בד' תוס' שבציון 92, לתי' א', שאם נתחייב שבועת מוב"מ על קנס, ואינו יכול להשבע, חייב, ואין אומרים שלא יהא גדול ממודה בקנס כבציון 92, ומ' שאם יודה אינו חשוב מודה בקנס לפי שכבר נתחייב בתשלומים בשעת חיוב השבועה; לבוש מרדכי שם ואהא"ז שם וחי' ר' ראובן שם, בד' הראשונים שבציון 207, הסוברים שדין "מתוך" אמור אף כשלא היה לו לדעת, וע"כ היינו מפני שיש לו חיוב ממון מתחילה; עי' קוב"ש ב"ב אות קנ, ועי' ציונים הבאים; עי' חי' הגרש"ש ב"ב סי' כא; עי' חי' הגרנ"ט שם בד' ראשונים; עי' אהא"ז טו"נ שם וחי' ר' ראובן שם, בד' ראשונים דלהלן ציון 105. ועי' חי' ר' ראובן שם, שכן מוכח בתוס' שאנץ בשטמ"ק ב"מ צז ב, שכ' בטעם חיוב מי שאינו רוצה להשבע, שתכלית השבועה לפטור עצמו מן התשלומים. וכ"מ בשטמ"ק כתובות פה א בשם הרי"ד. וכ"מ בקצוה"ח שבציון 107.
  95. ↑ עי' ציון 78.
  96. ↑ חתן סופר שם; קובץ שמועות שם, וכעי"ז בקוב"ש ב"ב שם אות קמו ואות קנ. ועי' ציון 132.
  97. ↑ ע"ע שבועת הדיינים.
  98. ↑ קוב"ש ב"ב שם וב"מ אות לד; חי' ר' ראובן שם, ועי"ש שכן מוכח בתוס' שאנץ בשטמ"ק שם, שמדמה טעם חיוב מי שאינו רוצה להשבע לחיוב מי שאינו יכול להשבע, שחיובו לדעתו מפני שכבר נתחייב תשלומים, עי' ציון 94.
  99. ↑ ע"ע עד אחד.
  100. ↑ ע"ע עד אחד וע' שבועה. עי' ציונים הבאים.
  101. ↑ ע"ע עד אחד, בד' הרא"ש שבציון 37.
  102. ↑ עי' קוב"ש שם; עי' חי' הגרנ"ט שם; אהא"ז טו"נ שם; עי' חי' ר' ראובן שם. ועי' חתן סופר שם, שפי' להיפך בד' הרא"ש, שהטעם שחשוב העד שקם לממון, מפני שכבר נתחייב ממון קודם לכן, ולפי"ז צ"ב איך מועיל ע"א לחייב ממון מתחילה, עי' ציונים הבאים. ועי' קצוה"ח סי' פז ס"ק ט, שפי' ד' הרא"ש בע"א, שהרא"ש מדבר דוקא בשומר שחיובו משום "איני יודע אם פרעתיך", וע"ע שומרים, ועי' ציון 107 בטעם שלא פי' כאחרונים הנ"ל.
  103. ↑ עי' ציון 6, ד' ר' אבא.
  104. ↑ קוב"ש שם. וכעי"ז באהא"ז שם.
  105. ↑ ע"ע עד אחד, אחרונים בד' הרמב"ן שבציון הנ"ל.
  106. ↑ חי' ר' ראובן שם. ועי' קצה"ח שבציון הבא. ועי' קה"י שבציון 141, שפי' בע"א לד' זו.
  107. ↑ חי' ר' ראובן שם ואהא"ז שם, וכעי"ז בקוב"ש שם. וכ"מ בקצוה"ח סי' פז ס"ק ט, שכ' שכשם שע"א מחייב שבועה או ממון כך הוא פוטר מהם, ואינו חשוב כמעיד על הממון, ועי' ציון 102, שפי' ד' הרא"ש שם בע"א.
  108. ↑ ע"ע גלגול שבועה ציון 117.
  109. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 7 ואילך.
  110. ↑ אחרונים דלהלן.
  111. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 126.
  112. ↑ קובץ שמועות ב"מ אות לד, וכעי"ז בקוב"ש ח"ב סי' ז, ועי"ש ושם שביאר עפי"ז גם מח' הראשונים אם מגלגלים שבועה ע"י שבועה שחל בה דין "מתוך" (ע"ע הנ"ל ציון 135 ואילך), שאם חל חיוב ממון חדש תחת חיוב השבועה אין שייך לגלגל על ידו. וכעי"ז צידד מתחילה בחי' ר' ראובן ב"מ סי' ב, ועי"ש שדחה, שלפי"ז יש סתירה בד' התוס', שלדעתם יש דין "מתוך" בגלגול שבועה, ע"ע הנ"ל ציון 131, ולפי"ז חיוב הממון מתחילה הוא חל, ומאידך משיטתם שבציון 181 ע"פ ביאור האחרונים שבציון 227 מוכח שחיוב הממון חיוב חדש הוא, ועי' חי' ר' ראובן שם וחתן סופר מקנה וקניינים ח"א בפתיחה לשיטת מוב"מ ח"ד, שפי' המח' בע"א, ועי' שו"ת בית יצחק חו"מ סי' יד אות ד.
  113. ↑ ציון 224 ואילך.
  114. ↑ עי' לעיל.
  115. ↑ עי' ציון 46 ואילך.
  116. ↑ תרה"כ סי' עה סי"ג; שו"ת רעק"א תניינא סי' נו (ד"ה ויש ראיה); קוב"ש ב"ב אות קנ.
  117. ↑ ע"ע שבועת הדיינים.
  118. ↑ קוב"ש שם. ועי' ציון 217, שי"ס כן לענין מחויב שבועה שלא היה לו לדעת.
  119. ↑ קוב"ש שם. ועי' ציון 220, שי"ס כן לענין מחויב שבועה שלא היה לו לדעת.
  120. ↑ ציון 31 ואילך.
  121. ↑ עי' ציון 92.
  122. ↑ אבן האזל שכירות פ"ב ה"ג, בד' הראב"ד שם שבעבדים וקרקעות שאין השומר נשבע עליהם (ע"ע שומרים) אפי' אם פשע פטור, שלדעתו כל שומר חייב תשלומים עד שיברר פטורו בשבועה, וע"כ שפטור עבדים וקרקעות משבועה חשוב פטור מעיקר התשלומים, ועי' רמב"ם שם שחולק, וע"ע שומרים.
  123. ↑ ציון 277.
  124. ↑ חזו"א חו"מ סי' ה סוס"ק ז, ועי"ש שחלק מטעם זה על הנתיה"מ שבציון 279, ששומר שאינו יכול להשבע שבועת השומרים באופן שלא היה לו לדעת, פטור.
  125. ↑ עי' אחרונים שבציון 92, שלמדו מד' הרא"ש שבציון 37, שחיוב הממון מדין "מתוך" הוא חיוב חדש שחל משאינו נשבע, ועי' ציון הנ"ל שהרא"ש מדבר לענין שבועת השומרים. וכ"מ ד' האחרונים שבציון 279, הסוברים שאף בשבועת השומרים אין דין "מתוך" כשלא היה לו לדעת, לסוברים כן בשאר שבועות (עי' ציון 181), ועי' ציון 277, שלסוברים שחל חיוב התשלומים מתחילה לא נאמר הפטור הנ"ל.
  126. ↑ עי' ציון 92.
  127. ↑ חתן סופר מקנה וקניינים ח"א בפתיחה לשיטת מוב"מ ח"ד; קוב"ש ח"ב סי' ז אות ג וז וקובץ שמועות ב"מ אות לד; חי' ר' ראובן ב"מ סי' ב: חידוש הוא שחידשה תורה.
  128. ↑ עי' ציון 74 ואילך. חתן סופר שם; קוב"ש שם אות ג. וכ"מ בחי' ר' ראובן שם.
  129. ↑ ע"ע עד אחד וע' מודה במקצת ציון 2. עי' אחרונים דלהלן.
  130. ↑ עי' שיעורי ר' פסח מקוברין ב"ב סי' טו, וכעי"ז בחי' הגרנ"ט ב"מ סי' קלו וחי' ר' ראובן ב"מ סי' ב. וכ"מ באהא"ז שכירות פ"ב ה"ג. ועי' חי' העלוי ממייצ'יט סי' נו, בד' הראשונים שבציון 181 הסוברים שאין דין "מתוך" כשלא היה לו לדעת, שכשהיה לו לדעת אנו חוששים שמערים וטוען שאינו יודע כדי להפטר, ולפיכך חייב, ועי' בעה"מ ב"ב לז א בדפיו בשם ה"ר אברהם, שאין אומרים "מתוך" אלא במקום שהורעה טענתו, כגון חשוד על השבועה ומוב"מ שאינו יודע בשאר אע"פ שהיה לו לידע, ועי' אחרונים שבציון 219 בד' ראשונים. ועי' אבי עזרי טו"נ פ"ב ה"ד, שביאר בע"א.
  131. ↑ ע"ע שבועת הדיינים.
  132. ↑ עי' אהא"ז טו"נ שם, ועי"ש שהוסיף: דלא הרויח בזה שאינו יכול לישבע. וצ"ב אם היינו אף לסוברים שדין "מתוך" סברא הוא, עי' ציון 78.
  133. ↑ עי' ציון 94.
  134. ↑ ע"ע עד אחד וע' מודה במקצת ציון 2.
  135. ↑ עי' שו"ת רעק"א ותומים ותרה"כ וחי' הגרנ"ט דלהלן ציון 137; עי' נתיה"מ דלהלן ציון 139; עי' מהר"ם שיק שבציון 314; חתן סופר שם; עי' אהא"ז טו"נ פ"א ה"א, ועי' ציונים הבאים, שכ"כ בד' ראשונים; עי' חי' ר' ראובן שם אות ב. וכ"מ בחזו"א שבציונים 160, 179, ועי' דבריו שבציון 224.
  136. ↑ עי' ציון 6.
  137. ↑ תומים סי' צד ס"ק ב; תרה"כ סי' עה סי"ג; שו"ת רעק"א תניינא סי' נו (ד"ה ויש ראיה); חי' הגרנ"ט ב"מ סי' קלו; אהא"ז שם בד' הרמב"ן ב"ב לד א (וכעי"ז ברשב"א שם), לענין נסכא דר' אבא שבציון 6, שבעדות ע"א שחטף חשוב כאילו חטף בפנינו מפני שהאמינתו תורה, ועי"ש שמטעם זה אין הנתבע נאמן במגו, וע"ע עד אחד, ועי' אהא"ז שם, שלפי"ז הרמב"ן לשיטתו שבציון 105, שעד המסייע פוטר מחיוב תשלומים מדין "מתוך", מפני שאי"ז חיוב ממון חדש אלא חיוב להשבע או לשלם. ועי' חי' הגרנ"ט שם בהמשך דבריו שכ' בד' אחרונים לחלק בין ע"א להודאה במקצת, שהיא אינה מחייבת ממון אלא לכל היותר בירור, ועי' ציון 130.
  138. ↑ חתן סופר שם וחי' העלוי ממייצ'יט סי' עד וכעי"ז בחי' הגרנ"ט שם, ע"פ הסוברים שהודאה במקצת דומה להעדאת ע"א מפני שיש רגלים לדבר, ע"ע מודה במקצת ציון 19.
  139. ↑ ע"ע, ושם ציון 1 ואילך, שמועילה חזקה זו לחייב את הנתבע שבועת הסת. עי' נתיה"מ ביאורים סי' פב כללי מגו סכ"ח, ועי' חי' ר' ראובן שם בדעתו, שמ' שהיינו בצירוף העדות או ההודאה.
  140. ↑ ציונים 31 ואילך, 122 ואילך.
  141. ↑ חי' העלוי ממייצ'יט שם, וכעי"ז בחי' ר' ראובן שם ובקה"י ב"מ סי' ד אות ה, ועי"ש שביארו עפי"ז ד' הסוברים שיש דין "מתוך" בשבועת גלגול, ע"ע גלגול שבועה ציון 126, אע"פ שאין שם רגלים לדבר לחייב ממון, וע"כ שחיוב הממון מכלל השבועה עצמה הוא, ועי' ציון 94, שי"מ בע"א. וכ"מ בחי' הגר"ש שקופ שבציון 143. ועי' קה"י שם, שמטעם זה ע"א נאמן לחייב תשלומים את מי שאינו יכול להשבע, שהתשלומים מדיני השבועה הם, וע"א קם לשבועה.
  142. ↑ ע"ע קרקע וע' שבועה. קה"י שם.
  143. ↑ חי' העלוי ממייצ'יט שם, וכעי"ז בקה"י שם. ועי' חי' הגר"ש שקופ ב"ב סי' כד, שהק' כן ותי' שאין ע"א יכול לחייב ממון שאין יכולים לפוטרו בשבועה, וצ"ב אם כוונתו כנ"ל, או שהוא פטור שפטרתו תורה מן התשלומים מאחר שאין לו אפשרות בירור. ועי' קוב"ש ב"ב אות קנ, שהק' כן ולא תי' כלום, ואפשר שסובר כאחרונים שבציון 135.
  144. ↑ עי' ציון 3 ואילך. ועי' ציון 44 ואילך, החולקים.
  145. ↑ ראב"ן סי' כז בשם חתנו ר' שמואל; העיטור הל' מלוה ע"פ (דף יח ע"ב) בשם רבינו ברוך; תשומי"י למשפטים סי' סא, ועי"ש שכ"ד ר"ת בתוס' ב"ק סב א ד"ה עשו, שכאשר המוסר אינו יודע בשווי הדבר הנמסר ישבע הנמסר ויטול, ועי' ש"ך חו"מ סי' שפח ס"ק לו, שפי' ד' ר"ת בע"א, ועי' ציון 181; רשב"א שבועות לב ב בשם אחד מגדולי המחברים, ובשו"ת ח"ב סי' ג בשם יש מגדולי הראשונים.
  146. ↑ ע"ע חשוד על השבועה ציון 413. העיטור שם; שו"ת הרשב"א שם.
  147. ↑ עי' ציונים הבאים.
  148. ↑ ראב"ן שם; תוס' ב"מ צח א ד"ה מתוך, ושם ה א ד"ה שכנגדו לתי' הא' (וע"ע הנ"ל ציון 443 ואילך, אם התי' הב' חולק); רשב"א שבועות לב ב ומז ב ותי' ב' בב"ב לד א ובשו"ת ח"ב סי' קי וקס; רא"ש שבועות פ"ו סי' כז; מאירי שבועות מד ב ומח ב; מרדכי ב"ב סי' תקכח בשם ר' שמואל בן נטרונאי וס' החכמה ורמ"ה בשם ריב"ם והר"מ; רי"ו מישרים נ"ג ח"ב: ושכנגדו נוטל בלא שבועה; הגהות אשר"י ב"מ פ"א סי' ח; אגודה ב"מ צז ב; טוש"ע חו"מ עה יג; עי' לבוש חו"מ סי' צב ס"ז; ש"ך חו"מ סי' שפח ס"ק לו, ושם: והוא מוסכם מכל הפוסקים וכו'. ועי' מרדכי שם שכ"מ ברמב"ם מלוה פי"ג ה"ד, שהמחויב שבועה ואינו יכול להשבע משלם בלא שבועה אלא יחרים את הנוטל ממנו בשקר, ומ' שכוונתו שמשלם בלא שבועת התובע, וכן פי' הגידולי תרומה שמ"ט ח"א אות ב בל' ס' התרומה שם, ועי' מרדכי שם שכ"מ במשפטי שבועות לרה"ג ח"א שער שבועת היסת, שכ' שהמחויב משום "מתוך" רשאי להחרים את התובע שלא ישקר. ועי' ראב"ן שם ורשב"א שם לב ב, שהביאו ראיה מחילוק הגמ' שם שעדות ע"א על חשוד על השבועה אינה חשובה עדות ממון לפי שיכול התובע שלא להשבע, משא"כ עדות ע"א בדין נסכא דר' אבא שבציון 6 חשובה עדות ממון, ומוכח שבענין זה אין התובע נשבע, ועי' שו"ת הרשב"א ח"ב סי' ג ותשומי"י שם, שדחו. ועי' שמחת יאודה סי' קיח (קמח ב), שאע"פ שהלכה כד' זו, מ"מ יכול הנתבע לומר קים לי כסוברים שצריך התובע להשבע, ועי' ימי שלמה שאלה ופקדון פ"ד ה"א.
  149. ↑ ראב"ן שם, וכן שא"ר שבע' חשוד על השבועה ציון 438.
  150. ↑ עי' ראב"ן שם. וכעי"ז במאירי שם מד ב, ועי"ש שמטעם זה במקום שהיו שניהם חשודים על השבועה נוטל התובע בלא שבועה, ע"ע הנ"ל ציון 654, לפי שאי"ז שכיח שיהיו שניהם חשודים, ועי"ש ציון 664.
  151. ↑ ציון 448 ואילך.
  152. ↑ ציונים 443 ואילך, 450 ואילך.
  153. ↑ ציון 654 ואילך.
  154. ↑ ציון 153 ואילך.
  155. ↑ עי' ציון 9.
  156. ↑ קצוה"ח סי' צב ס"ק י; שו"ת רעק"א תניינא סי' קטז; חזו"א חו"מ סי' ט ס"ק ג.
  157. ↑ ע"ע שבועה.
  158. ↑ עי' קצוה"ח שם; עי' שו"ת רעק"א שם.
  159. ↑ ע"ע הנ"ל.
  160. ↑ חזו"א שם.
  161. ↑ עי' ציון 313.
  162. ↑ ש"ך דלהלן.
  163. ↑ ש"ך דלהלן. ועי' ירושלמי שבציון 181.
  164. ↑ עי' ציון 207.
  165. ↑ ש"ך חו"מ סי עב ס"ק נא וסי' צ ס"ק יח וסי' שפח ס"ק לו, וכעי"ז בשלט"ג ב"ק כו ב בדפיו ובבהגר"א שם סי' ת ס"ק א וסי' צ ס"ק כה, ביישוב ד' הרמב"ם שבציון הנ"ל מדברי הגמ' דלהלן שהניזק פטור במקום ספק, ועי' שלט"ג שם שהיינו לשיטתו שבציון 228, שטעם הרמב"ם שנאמר דין "מתוך" אף במקום שלא היה לו לדעת, מפני שחוששים שהוא יודע ומערים לומר שאינו יודע. וכעי"ז כ' בשרשי הי"ם מלו"ל פי"ג ה"ד, בד' העיטור שבציון 196, שלדעתו ד' העיטור כרמב"ם דלעיל ולא כראשונים שבציון 181, ועי' ציון 196, שי"מ ד' העיטור בע"א.
  166. ↑ עי' ב"ק מו א: דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא, ומאירי שם.
  167. ↑ עי' ציון 189.
  168. ↑ ש"ך שם, וכעי"ז בשלט"ג שם. ועי' ציון הנ"ל, שיש מביאים ראיה משם שאין אומרים "מתוך" במקום שלא היה לו לדעת.
  169. ↑ ציון 6.
  170. ↑ ש"ך שם.
  171. ↑ עי' ציון 187, ושם שיש מביאים ראיה משם שאין אומרים "מתוך" במקום שלא היה לו לדעת.
  172. ↑ ש"ך שם.
  173. ↑ ציון 31 ואילך.
  174. ↑ חזו"א חו"מ סי' ה ס"ק יח, לשיטתו שבציון 124.
  175. ↑ ע"ע ברי ושמא: בספק פרעון. שרשי הי"ם מלו"ל פי"ג ה"ד, ע"פ ביאורו שם בד' העיטור אות פ פקדון ד' עד, ועי' ציונים הבאים, ועי' שרשי הי"ם שם שבש"ך שם מ' שפטור לגמרי, ולכאו' היינו מכך שביאר עפי"ז הגמ' שבציון 166, שדינה הממע"ה. ועי' שרשי הי"ם שם שדחה מטעם זה את ד' הש"ך שבציון 172, שכיון שע"א מעיד עליו והוא אינו יודע, נוטל התובע בשבועה, או אף בלא שבועה, לסוברים שעד המסייע פוטר משבועה, ע"ע עד אחד.
  176. ↑ ע"ע ברי ושמא: בספק חיוב.
  177. ↑ ע"ע הנ"ל: בספק פרעון, ושם ציון 51 ואילך, מח' ראשונים לענין מקום שלא היה לנתבע לידע.
  178. ↑ עי' ציון 156. חזו"א דלהלן.
  179. ↑ חזו"א חו"מ סי' ה ס"ק יח. ועי' ציון 224.
  180. ↑ עי' ראשונים דלהלן.
  181. ↑ שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' קסח ותוס' ב"ק מו א ד"ה דאפילו וב"מ צז ב ד"ה רב הונא ורשב"א ב"ק שם ושם סב א ורא"ש ב"ק פ"ו סי' טז (הובא בטור חו"מ סי' צ וסי' רצח) וסמ"ג עשין צה ומאירי שם מו א ד"ה ומ"מ משנה ומרדכי ב"ק רמז נא והגהות אשר"י שם פ"ה סי' א ונמו"י ב"ק כ א בדפיו ואו"ז ח"ג פסקי ב"ק סי' רטו, ע"פ גמ' דלהלן, וכ"כ הרשב"א שבועות מג א ובשו"ת ח"א סי' תקעא, ועי' ציון 145; הג' הראב"ד על הרי"ף ב"ק כו א בדפיו, ועי' ראב"ד שאלה ופקדון פ"ה ה"ו, שהשיג מטעם זה על הרמב"ם שבציון 210, ומ"מ שם ה"ז וש"ך חו"מ סי' עב ס"ק נא, בדעתו, ועי' ש"ך שם שכ"ד הראב"ד מלו"ל פי"ג ה"ד שהשיג כעי"ז על הרמב"ם שם, ועי' שרשי הי"ם שם שפי' ד' הראב"ד בע"א. ועי' ש"ך שם שכ"ד העיטור שבציון 196, ועי' ציון 165 שי"מ דעתו בע"א. ועי' ש"ך שם סי' שפח ס"ק לו ובהגר"א שם סי' צ ס"ק כה, שכ"ד ר"ת בתוס' ב"ק סב א ד"ה עשו, שמ' שהמוסר שאינו יודע כמה הזיק במסירתו אינו מתחייב מדין מוב"מ. וכ"כ שער המשפט סי' רצא ס"ק ה, בד' "רבינו" המוזכר בתשו' תלמידי הרשב"א המובאת בב"י שם, הסובר ששומר שמסר למי שהבעלים רגיל להפקיד אצלו, והשני אינו נשבע, פטור הראשון כדין האומר איני יודע אם נתחייבתי, ע"ע שומרים, שהטעם שאינו חייב משום "מתוך" (עי' ציון 279, הסוברים כן בכל שומר שמסר לשומר) מפני שלא היה לו לידע, ועי' ציון 238. וכ"כ להלכה בטור שם ושם וביש"ש ב"ק סי' לב ולג וברמ"א חו"מ שפח א, ועי' אורים שם סי' צ ס"ק כז, שאפשר שכ"ד הי"א בשו"ע שם י. ועי' הג' הראב"ד שם ורשב"א שם ושם ושם ורא"ש שם, שכן מוכח בירושלמי ב"ק פ"ו ה"ז, שהמפקיד אצל חברו שק צרור ואבד, וטוען המפקיד שהיה מלא דברי ערך, והנפקד אומר שמא היה מלא סיגים, אין הנפקד חייב משום "מתוך", אע"פ שהודה במקצת ואינו יכול להשבע, הואיל ולא היה לו לדעת, שהרי הפקידו צרור, ועי' ש"ך חו"מ סי' עב ס"ק נא, שתי' באופנים אחרים לד' החולקים שבציון 207 ואילך.
  182. ↑ ציונים 207 ואילך, 216 ואילך.
  183. ↑ עי' ציון 9 ואילך.
  184. ↑ תוס' ב"ק שם ועוד ראשונים.
  185. ↑ עי' ציון 74 ואילך, ושם שדרשוהו מן הכתוב. ראשונים דלהלן.
  186. ↑ שו"ת מהר"ם שם; תוס' שם ושם; רשב"א שם ושם; רא"ש שם; מאירי שם; מרדכי שם; הגהות אשר"י שם.
  187. ↑ שו"ת מהר"ם שם. ועי' ציון 172, שיש דוחים.
  188. ↑ עי' ב"ק מו א: דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא, ומאירי שם.
  189. ↑ שו"ת מהר"ם שם; תוס' ב"ק שם וב"מ שם; רשב"א ב"ק מו א; מאירי שם; מרדכי שם; הגהות אשר"י שם; נמו"י שם. ועי' תוס' ב"ק שם, שתי' באופנים נוספים, ועי' ציון 92.
  190. ↑ רשב"א שם; מאירי שם.
  191. ↑ ציון 168.
  192. ↑ ר"י מלוניל על הרי"ף ב"מ כ ב בדפיו.
  193. ↑ משנה שם לז א.
  194. ↑ רשב"א דלהלן.
  195. ↑ עי' גמ' שם, שדוקא באופן זה פטור מלשלם. רשב"א שם. ועי' רמב"ן שם, שתי' בע"א, ועי' רמב"ן שבציון 207.
  196. ↑ גידו"ת של"ח ח"ג ושו"ת שמחת יאודה סי' קיח ושרשי הי"ם מלו"ל פי"ג ה"ד ואהא"ז שאלה ופקדון פ"ה ה"ו, בד' הראב"ד שם: ותובע נמי טוען עליה ואמר מידע ידעת, ועי' אהא"ז שם שכן מוכח מהראב"ד מלו"ל פי"ג ה"ד: שאינו אומר אתה יודע ששנים היה שוה וכו', ועי"ש שהראיה מהל' שאלה שם היה מקום לדחות, שטוען אני חושד בך שאתה יודע, ולא שיודע בודאי, ועי' מ"מ שאלה ופקדון שם ה"ז, שמ' שפי' בד' הראב"ד שאי"ז תנאי נוסף, אלא שאף במקום שלא היה לנתבע לדעת, אם טוען התובע שידוע לו שהנתבע יודע, חייב הנתבע, ועי' גידו"ת שם, שתמה. וכ"כ שמחת יאודה שם, בד' העיטור אות פ פקדון (עד ב), שמ' דעתו כראשונים שבציון 181, ומ"מ כ' שצריך שיטען התובע שהנתבע יודע בדבר, ועי' שרש"י הים שבציון 165, שפי' ד' העיטור בע"א.
  197. ↑ אהא"ז שם.
  198. ↑ עי' אהא"ז שם, שכן מוכח מהגמ' שבציון 11, שהנתבע שטען שיודע בחמישים וחמישים אינו יודע, חייב משום "מתוך", אע"פ שאין התובע יכול לטעון בבירור שהנתבע יודע, שהרי אפשר ששכח, וע"כ שדי בכך שטוען שידע הנתבע בשעת ההלואה, מפני שטענת שכחתי אינה מצויה.
  199. ↑ שרשי הי"ם שם, בד' הרא"ש והטור חו"מ סי' עב, שהמלוה על המשכון ואבד המשכון, ומודה המלוה שהיה שוה יותר מהחוב ואינו יודע כמה, חייב משום "מתוך", אע"פ שלדעתם במקום שלא היה לו לדעת פטור, עי' ציון 181, וע"כ שבאופן זה היה לו לדעת (עי' ציון 249, בטעם הדבר), ולא כ' שהיינו דוקא כשהתובע טוען שהמלוה ידע שוויו; אהא"ז שם, בד' ר' אברהם המובא בבעה"מ ב"ב לז א בדפיו, שמוב"מ שטוען איני יודע הורעה טענתו מפני שהיה לו לידע, ומ' שאי"ז תלוי בטענת התובע. וכן צידד בשמחת יאודה שם, ועי"ש ראייתו, ועי' אחי וראש אה"ע סי' י (סא א) שדחה.
  200. ↑ עי' ציון 181.
  201. ↑ עי' שו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' מז, בד' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תקעא בשם מקצת הרבנים, שמ' שאע"פ שפטור כשלא היה לו לדעת, מ"מ נשבע התובע ונוטל (ועי' ציון 205 שהרשב"א חלק עליהם), וכ"כ אחי וראש אה"ע סי' י (סא ב), בד' שו"ת הרשב"א ח"ב סי' ג בשם גדולי הראשונים, שכ' ע"פ הירושלמי דלהלן, שאף כשלא היה לו לדעת חייב לשלם משום "מתוך", אלא שהתובע אינו נוטל בלא שבועה, אע"פ שבכ"מ ד' הרשב"א שא"א "מתוך" כשלא היה לו לדעת, עי' ציון 181, וע"כ שלענין זה שיהא נשבע ונוטל אמרו "מתוך" אף כשלא היה לו לדעת. וכ"מ בשו"ת מהר"י לבית לוי כלל י סי' פ.
  202. ↑ ציון 145. ועי' שו"ת הרשב"א ח"א שם, שחלק על דעה זו, ועי' רשב"א שבציון הקודם.
  203. ↑ עי' ירושלמי ב"ק פ"ו ה"ז. אחי וראש שם. ועי' ציון 181, שהרשב"א ושא"ר למדו מן הירושלמי הנ"ל שא"א "מתוך" כשלא היה לו לדעת, ועי' ציון הנ"ל שי"מ בע"א.
  204. ↑ אחי וראש שם, בד' הרשב"א שם.
  205. ↑ עי' מהרי"ט שם, בד' שו"ת הרשב"א ח"א שם, החולק על מקצת הרבנים שבציון 201 הסוברים שהתובע נשבע ונוטל, ועי' מהרי"ט שם שלפי"ז לא אמרו בירושלמי שם שנשבע ונוטל אלא לענין פקדון, מפני שעשו תקנת נגזל בפקדון (ע"ע תקנת נגזל, הסוברים כן), ולא הביא הרשב"א שם ראיה מהירושלמי אלא לענין זה שכשלא היה לו לדעת אינו חייב לשלם כשאר המחויבים מדין "מתוך", ועי' אחי וראש שם שפי' כוונת הרשב"א בע"א, ליישב הסתירה מדברי הרשב"א שבציון 201; דרישה חו"מ סי' רצח ס"ק ד, לפי' הב' בדברי השו"ע שם צ י בענין המפקיד שק צרור והודה הנפקד במקצת ואמר איני יודע בשאר, שי"א שישבע הנפקד שאינו יודע ויפטר, שהיא ד' הראב"ד, שמאחר שלא היה לו לדעת פטור לגמרי, ועי' דרישה שם שתמה, שלענין מפקיד לא מצינו שום דעה הסוברת שפטור לגמרי. וכן מוכח בשו"ת המבי"ט ח"ג סי' קלג: ואינו נאמן בשבועתו על כמה היה שוה. ועי' שו"ת קול שחל סי' כ שנסתפק בדבר.
  206. ↑ עי' אחרונים דלעיל.
  207. ↑ ספר התרומות שער לט ח"ב בשם תשו' הרמב"ן: ואל תטעה וכו' ושייך בה נמי מחוייב שבועה; עי' ראשונים דלהלן ציון 213; עי' אחרונים דלהלן ציון 211 בד' הר"י מיגאש והרמב"ם שבציון 210, ועי' ציון הנ"ל, הפוסקים כדבריהם, ושם שי"ח בדעתם. וכ"ד הש"ך חו"מ סי' עב ס"ק נא להלכה, עי"ש ראיותיו.
  208. ↑ עי' ציון 76, וציון 185 ואילך, שיש מביאים ראיה משם שכל שלא היה לו לדעת א"א "מתוך".
  209. ↑ ציון 30. ועי' ש"ך חו"מ סי' עב ס"ק נא, שאדרבה מדין היורשים שבציון 185 מ' שאף כשלא היה לו לדעת חייב, שאמרו שהיורשים פטורים במקום שאביהם חייב, ומ' שהיינו באופן שלא היה לו לדעת בדומה ליורשים.
  210. ↑ עי' חי' הר"י מיגאש שבועות מג א ורמב"ם שאלה ופקדון פ"ה ה"ו בשמו, וכעי"ז ברמב"ם מלו"ל פי"ג ה"ד: אבל אם אמר, ושם חומ"ז פ"ז הי"ט, והובאו להלכה בשו"ע חו"מ צ י ורצח א ושפח א, ועי' אחרונים שבציון הבא, בדעתם. ועי' מ"מ מלו"ל שם, שכ"ד הרמב"ן, ולכאו' כוונתו לד' הרמב"ן בחידושיו שבועות מג א, שדן בדברי הר"י מיגאש והרמב"ם לענין שומר ולא חלק עליהם מטעם שלא היה לו לדעת, או לדברי ס' התרומות שבציון 207 בשם תשו' הרמב"ן. ועי' ש"ך שם סי' שפח ס"ק י, שכ"ד רי"ו מישרים נל"א ח"ב וסמ"ג עשין סי' ע שפסקו כרמב"ם חומ"ז שם, ועי' סמ"ג שבציון 181 שלא כ"כ.
  211. ↑ ש"ך חו"מ סי' עב ס"ק נא ואורים שם סי' צ ס"ק כו וקצוה"ח סי' סט ס"ק ז וסי' עה ס"ק טז ומלאכת שלמה שאלה ופקדון שם ולבוש מרדכי ב"ק סי' סד וחזו"א חו"מ סי' יב אות טו ואהא"ז שאלה ופקדון שם, בד' הר"י מיגאש והרמב"ם שם. ועי' שו"ת רדב"ז ח"ד סי' רכח (אלף רצט) ואהא"ז נזק"מ פ"ט ה"י, וכעי"ז במהרי"ט ח"ב חו"מ סי' מז, שצידדו לפרש טעם הרמב"ם שם בע"א, שכשעירבם עם פירותיו פשע השומר בכך שעירבם קודם שמנאם, ולפיכך חשוב כמי שהיה לו לידע (ועי' ציון 232 ואילך, שיש מחלקים כן בד' החולקים על הרמב"ם), ועי' אחי וראש אה"ע סי' י (ס א) שדחה חילוק זה בד' הרמב"ם ע"פ משמעות דברי הרמב"ם שם ה"ז שדין "מתוך" שייך אף בדין הירושלמי שבציון 181 לענין המפקיד שק צרור, אע"פ שלא פשע הנפקד במה שלא ידע, ועי' אחי וראש שם שדחה מטעמים נוספים.
  212. ↑ ב"מ קטז ב.
  213. ↑ חי' הר"ן שם, הובא בנמו"י שם עא א בדפיו, ועי' תוי"ט שם פ"י מ"א, שתמה מד' הנמו"י שבציון 181 שלא כ"כ. ועי' ציון 215, שי"מ בע"א.
  214. ↑ עי' לעיל.
  215. ↑ תוס' ב"מ צז ב ד"ה רב הונא, לשיטתם ציון 181.
  216. ↑ עי' ציון 181.
  217. ↑ מ"מ שאלה ופקדון פ"ה ה"ז, בד' הראב"ד שבציון 181; חי' הרי"מ שבועות מז ב; חי' העלוי ממייצ'יט סי' עד; חזו"א חו"מ סי' ה ס"ק יז; אהא"ז שכירות פ"ב ה"ג, בד' ראשונים דלהלן.
  218. ↑ חי' העלוי ממייצ'יט שם; עי' חזו"א שם; עי' אהא"ז שם.
  219. ↑ אהא"ז שם, בד' הראב"ד בהג' על הרי"ף ב"ק כו א בדפיו ועל הרמב"ם שאלה ופקדון פ"ה ה"ו, שכ' שחששו שמא מערים לומר איני יודע, וכעי"ז בחי' ר' ראובן ב"מ סי' ב, בד' הרא"ש ב"ק פ"ו סי' טז: דנראה טענה שלו ברמאות הא דטעין לא ידענא, וכ"כ בחי' העלוי ממייצ'יט שם. ועי' אהא"ז שאלה ופקדון שם, שד' הראב"ד כד' רבינו אברהם המובא בבעה"מ ב"ב לז א בדפיו, שמוב"מ שטוען איני יודע הורעה טענתו מפני שהיה לו לידע, ולפיכך נאמר בו "מתוך".
  220. ↑ אהא"ז שאלה ופקדון שם, בד' המ"מ שבציון 234, שכ' להכריע כד' הראשונים שבציון 181 דוקא לענין מי שנאנס על כך שאינו יודע ולא במי שגרם לעצמו בפשיעה לכך שאינו יודע, ועי' ציון הנ"ל שכ"כ אחרונים נוספים. וכן מוכח ברשב"א ב"ק סב א: ואי נמי אמת קאמר איהו אפסיד אנפשיה כשאינו זוכר, ומ' שאפילו אין חוששים שיודע חייב מפני שפשע. וכן מוכח מדברי התומים סי' צב ס"ק י, שכ' בטעם הסוברים שאין דין "מתוך" בחשוד-על-השבועה, ע"ע ציון 443, שהיינו מפני שהוא רוצה להשבע אלא שאינו יכול, בדומה למי שלא היה לו לדעת, ומ' שהפטור מטעם אונס הוא, ועי' חי' הרי"מ שם, שלד' הסוברים שיש דין "מתוך" בחשוד על השבועה, ע"ע הנ"ל ציון 434 ואילך, מוכח שהדין שכל שלא היה לו לדעת פטור אינו מטעם אונס אלא מפני שאינו ראוי לדעת, ולפיכך חשוד שראוי לדעת יש בו חיוב שבועה.
  221. ↑ ציון 242 ואילך.
  222. ↑ עי' ציון 207.
  223. ↑ ציונים 94 ואילך, 133 ואילך.
  224. ↑ לבוש מרדכי ב"ק סי' סד אות ד; חי' העלוי ממייצ'יט סי' עד; חי' ר' ראובן ב"מ סי' ב; אהא"ז שכירות פ"ב ה"ג. וכעי"ז בחזו"א חו"מ סי' ה ס"ק יח. ועי' חי' העלוי ממייצ'יט שם, שכ"מ ל' הרמב"ם שאלה ופקדון פ"ה ה"ו, לענין חיוב שומר שלא היה לו לדעת: שהרי חייב עצמו בתשלומין, ומ' שטעם חיובו מכח חיוב התשלומים שחל עליו מתחילה. ועי' ש"ך שבציון 165, שבמקום שברור שהנתבע אינו יודע אין אומרים "מתוך" אף לסוברים שאומרים כן כשלא היה לו לדעת, מפני שאינו מחויב שבועה, וצ"ב לד' האחרונים דלעיל שמתחילה חייב ממון, ושמא סובר הש"ך כד' האחרונים שבציון 141, שאע"פ שחיוב הממון חל מתחילה, אינו חל אלא עם השבועה.
  225. ↑ עי' ציון 181.
  226. ↑ ציונים 92 ואילך, 126 ואילך.
  227. ↑ עי' ציון 217. חי' העלוי ממייצ'יט שם; חי' ר' ראובן שם; אהא"ז שם. וכעי"ז בלבוש מרדכי שם.
  228. ↑ עי' שלט"ג ב"ק כו ב בדפיו, שפי' ד' הרמב"ם שבציון 211 שהנפקד חייב כשעירבם עם פירותיו, שהיינו אפי' במקום שהמנהג שאין הנפקד מעיין כמה מפקידים אצלו, שמ"מ יש לחוש לרמאות, ועי"ש שמ' קצת שהיינו דוקא בנפקד וכיו"ב שמוטל עליו לדעת, ועי' ציון 262.
  229. ↑ ציון 165.
  230. ↑ ציונים 232, 240.
  231. ↑ עי' ציון 181. עי' אחרונים דלהלן בד' ראשונים. וכעי"ז בנתיה"מ ביאורים סי' רצא ס"ק כח.
  232. ↑ עי' רא"ש שבועות פ"ו סי' כז וטור חו"מ רצב, וכד' הרמב"ם שאלה ופקדון פ"ה ה"ו. עי' אחרונים דלהלן.
  233. ↑ עי' ציון 181, שכ"ד הרא"ש והטור בכ"מ. עי' אחרונים דלהלן.
  234. ↑ עי' סמ"ע חו"מ סי' רצב ס"ק לו, הובא בש"ך שם ס"ק לא, בד' הראשונים דלעיל. וכ"כ מ"מ שאלה ופקדון פ"ה ה"ז, שבענין זה יש להכריע כראב"ד שבציון 181, ועי' להלן שהראב"ד עצמו לא כ"כ. ועי' ש"ך שבציון 262 ואילך, שתי' בע"א.
  235. ↑ עי' ש"ך שם סי' עב ס"ק נא וסי' שמד ס"ק א, בד' הראשונים דלעיל.
  236. ↑ עי' ציון 37, לד' הסוברים ששומר שמסר לשומר חייב, ע"ע שומרים, ושם שי"ס שחייב מטעם אחר.
  237. ↑ עי' ציון הנ"ל.
  238. ↑ שער משפט סי' רצא ס"ק ה, לשיטתו שבציון 181, שטעם פטור השומר כשמסר למי שרגיל הבעלים למסור לו, לפי שלא היה לו לדעת. ועי"ש שציין לד' האחרונים שבציון 234.
  239. ↑ שרשי הי"ם מלוה פי"ג ה"ז, בד' ראשונים דלהלן; אהא"ז שאלה ופקדון פ"ה ה"ו, בד' הראב"ד שם החולק על הרמב"ם שם בענין מי שעירבם עם פירותיו, ולא חילק כמ"מ שם, ועי' ציונים הבאים שי"ס כן בד' הראב"ד במקו"א.
  240. ↑ עי' ראב"ד חומ"ז פ"ז הי"ט, הובא בטור שם סי' צ, ועי' טור שם שכ"כ אף בשם הרא"ש. ועי' אחרונים דלהלן.
  241. ↑ שרשי הי"ם שם, ועי"ש שמטעם זה א"א לפרש בד' הרא"ש והטור שבציון 232 כאחרונים שבציון 234 ואילך. ועי' שרשי הי"ם שם, שלפי"ז הטעם שפסקו הרא"ש והטור שבציון 232 שעירבם עם פירותיו בכלל "מתוך", היינו מפני שהמערבם יודע שעתיד המפקיד לתובעו, ובודאי מנאם כבר, וע"כ דינו כמי שיודע בדבר וחייב להשבע.
  242. ↑ עי' ציון 181.
  243. ↑ עי' ציון 217 ואילך.
  244. ↑ אהא"ז שם, בד' הראב"ד שבציון 239, שלא חילק כמ"מ שם בין עירב פירותיו בפשיעה לנתערבו לו באונס, ועי"ש שלענין מי שעירבם עם פירותיו היינו באופן שראו עדים שעירבם קודם שמנאם; עי' קה"י ב"מ סי' לז, שמטעם זה יש לדחות ד' השער משפט שבציון 238, שאע"פ שפשע במסירתו למי שאין הבעלים רגיל בו, מ"מ הרי ידוע לנו שאינו יודע מה ארע אצל השומר.
  245. ↑ עי' ציון 220.
  246. ↑ אהא"ז שם, בד' המ"מ שם המחלק בין עירב פירותיו בפשיעה לנתערבו לו באונס.
  247. ↑ עי' ראשונים דלהלן.
  248. ↑ עי' ציון 181. שו"ת המבי"ט ח"ג סי' קלג ושו"ת התשב"ץ ח"ד טור ב סי' טז וש"ך חו"מ סי' עב ס"ק נא לתי' הא', בד' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' פח, שהמלוה על המשכון ואבד והוא מוב"מ, חייב משום "מתוך", ועי' ש"ך שם שלפי"ז אין ד' הרשב"א סותרים לדעתו שבציון 181 שאין דין "מתוך" במקום שלא היה לו לדעת, ועי' ש"ך שבציון 263, שתי' בע"א; ש"ך שם ושרשי הי"ם מלו"ל פי"ג ה"ד, בד' הרא"ש ב"ק פ"ו סי' טז ושבועות פ"ו סי' כז והטור שם, שהמלוה על המשכון ואבד והוא מוב"מ, חייב משום "מתוך", אע"פ שלדעתם שבציון 181 א"א "מתוך" במקום שלא היה לו לדעת, ועי' ש"ך שבציון 263, שתי' בע"א.
  249. ↑ עי' תשב"ץ שם; עי' ש"ך שם; שרשי הי"ם שם.
  250. ↑ שרשי הי"ם שם. ועי' ציון 258, שי"ס שבפקדון אינו חושש, וצ"ל שדוקא במשכון חושש לפי שהממון ביד הלוה, שיכול לנכות לו מהלוואתו.
  251. ↑ ש"ך שם, בד' הראב"ד מלו"ל פי"ג ה"ד, החולק על הרמב"ם שם הסובר שמלוה שאינו יכול להשבע על המשכון חייב משום "מתוך", ועי' אחרונים שבציון 181 ותשב"ץ שם, שפי' הראב"ד שם בע"א.
  252. ↑ עי' אחרונים דלהלן.
  253. ↑ עי' ציון 181.
  254. ↑ עי' אחרונים דלהלן בד' ראשונים.
  255. ↑ עי' ראשונים דלהלן.
  256. ↑ עי' ציון 181. עי' רא"ש ב"ק פ"ו סי' טז וטור חו"מ צ ורצח, בד' הירושלמי ב"ק פ"ו ה"ז, שהמפקיד אצל חברו שק צרור ואבד, והנפקד מודה במקצת שהיה בשק ואינו יודע בשאר, אינו חייב משום "מתוך", מפני שלא היה לו לדעת. ב"ח חו"מ סי' שמד וש"ך שם סי' עב ס"ק נא לתי' הא' ושרשי הי"ם מלו"ל שם, ועי' ש"ך שבציון 262 ואילך, שתי' בע"א. ועי' ש"ך שם שכ"ד הרשב"א ב"ק סב א שפי' כנ"ל בד' הירושלמי שם, ועי' שרשי הי"ם שם שתמה מד' שו"ת הרשב"א שבציון 270, שהשואל חייב משום "מתוך".
  257. ↑ עי' שרשי הי"ם שם, בד' הרא"ש שבציון הקודם: כי מעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק לידע מה שיש בשקין ובמרצופין שמפקידין אצלו, ועי' רא"ש וטור שם שכ"כ בד' הירושלמי שם, ועי' ציון 263, שי"מ לשונם בע"א.
  258. ↑ שרשי הי"ם שם. ועי"ש שבכך חלוק פקדון ממשכון, שהוא חושש שמא יאבד, לשיטתו שבציון 250, ועי' ציון הנ"ל בביאור החילוק ביניהם.
  259. ↑ שו"ת התשב"ץ ח"ד טור ב סי' טז וב"ח שם, בד' שו"ת הרא"ש כלל ח סי' יב, הובא בטור שם, שהשואל חפץ ונפסד, ולא ידעו כמה היה שוה, אין השואל חייב משום "מתוך", שהיינו מפני שלא היה לו לידע בשוויו, ועי' ב"ח שם שהרא"ש לשיטתו שבציון 256.
  260. ↑ עי' שרשי הי"ם שם, ע"פ הב"ח שם בד' שו"ת הרא"ש שבציון הקודם.
  261. ↑ ציון 265.
  262. ↑ ש"ך חו"מ סי' עב ס"ק נא לתי' הב' (הזכירו גם סי' רצב ס"ק לא וסי' שמד ס"ק א), בד' הרא"ש שבועות פ"ו סי' כז שפסק לענין המפקיד פירות ועירבם הנפקד עם פירותיו שחייב משום "מתוך", וע"כ שלענין פקדון היה לו לדעת, ועי' ש"ך שבציון 256, שתי' בע"א, ועי' ציון 234, על פי' ד' הרא"ש לתי' הנ"ל; שרשי הי"ם שם, בד' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' כג, שכל השומרים שאינם יודעים שווי הפקדון בכלל "מתוך", ועי' ש"ך ושרשי הי"ם דלהלן בד' הרשב"א, ועי' ציון 270, שי"ח בד' הרשב"א.
  263. ↑ ש"ך סי' עב שם לתי' הב', בד' הרא"ש והטור שבציון 256, ע"פ לשונם שבציון 257, ועי' ציון הנ"ל שי"ח בלשונם; ש"ך שם לתי' הב' ושרשי הי"ם שם, בד' הרשב"א שבציון 256, שמי שהפקידו אצלו שק צרור ואבד אינו חייב משום "מתוך" מפני שלא היה לו לדעת, אע"פ שלענין משכון כ' שחייב משום "מתוך", עי' ציון 248, ועי' שרשי הי"ם שם שכ"מ ברשב"א ב"ק סב א: שלא היה לו לדעת כזה שהפקיד אצלו שק צרור שאין לו לדעת מה בתוכו, ועי' ש"ך ושאר אחרונים שבציון הנ"ל, שתי' בע"א. ועי' שו"ת מהרי"ט שבציון 270: כי מה חפצו לחקור על צרורות בני האדם לידע מה שיש בתוכן כיון שצרורים וחתומים הם, ועי' ציון הנ"ל שהיינו דוקא בשומר חנם.
  264. ↑ שרשי הי"ם שם.
  265. ↑ עי' ש"ך סי' שמד שם וערוה"ש שם ס"ה, בד' הרא"ש שבציון 259, שהשואל חפץ ונפסד, ולא ידעו כמה היה שוה, אין השואל חייב משום "מתוך". ועי' ש"ך שם שמ' שכ"כ אף בד' הב"ח שבציון 259, וצ"ב, שהב"ח כ"כ אף לענין מפקיד שק צרור, עי' ציון 256.
  266. ↑ ע"ע שומר חנם.
  267. ↑ עי' אחרונים דלהלן בד' ראשונים.
  268. ↑ ע"ע שומר שכר.
  269. ↑ ע"ע שואל.
  270. ↑ מל"מ שאלה ופקדון פ"ה ה"ו, בד' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' כג, המובא בקיצור בב"י חו"מ סי' עב, שיש דין "מתוך" בשואל, ובד' שו"ת הרשב"א שם סי' פח, שיש דין "מתוך" במלוה על המשכון, אע"פ שלד' הרשב"א שבציון 181 אין דין "מתוך" כשלא היה לו לדעת, וע"כ שבשואל היה לו לדעת, וכן במלוה על המשכון שדינו כשומר שכר (ע"ע, מח' תנאים), ועי' שרשי הי"ם שם, שהמל"מ לא ראה את תשו' הרשב"א שם סי' כג במלואה, ושם מפורש שכל השומרים בכלל "מתוך" כשאינם יודעים, ועי' ציון 262. וכעי"ז בשו"ת מהרי"ט חו"מ ח"ב סי' מז, בד' הרא"ש שבציון 248, שהמלוה על המשכון חייב משום "מתוך", אע"פ שלד' הרא"ש שבציון 181 אין דין "מתוך" כשלא היה לו לדעת.
  271. ↑ חזו"א חו"מ סי' ה סוס"ק ו, בד' ראשונים דלהלן; אהא"ז שכירות פ"ב ה"ג, בד' הראב"ד שבציון 122. ועי' ש"ך שבציון 281.
  272. ↑ עי' ציון 181.
  273. ↑ עי' תשו' תלמידי הרשב"א המובאת בב"י חו"מ סי' רצא בשם הרמב"ן, ועי' להלן שי"ח. חזו"א דלהלן.
  274. ↑ חזו"א שם. ועי' ציון הבא.
  275. ↑ חזו"א שם. ועי' ציון 231, שי"ס שאם פשע וגרם לכך שאינו יודע, חייב.
  276. ↑ חזו"א שם, ועי"ש שחלק מטעם זה על הסוברים שהשואל חמור לרכוב עליו שלוחו ומת, אינו חייב משום "מתוך", עי' ציון 279.
  277. ↑ עי' חזו"א שם; עי' אהא"ז שם.
  278. ↑ ציון 120 ואילך.
  279. ↑ עי' נתיה"מ ביאורים סי' רצא ס"ק כח, בד' הנמוק"י ב"ק לט א בדפיו, שהשואל חמור והתנה שירכב עליו שלוחו ומת, ואין ידוע אם מת מחמת מלאכה, פטור השואל, שהטעם שאינו חייב מפני שאינו יכול להשבע שבועת השומרים, לפי שלא היה לו לדעת, ועי' ציון 39, שי"מ בע"א; עי' שער משפט סי' רצא ס"ק ה, בד' ראשונים דלהלן.
  280. ↑ עי' ציון 181. אחרונים דלעיל.
  281. ↑ ד' "רבינו" שבתשו' תלמידי הרשב"א שם, ועי' ציון 273 שהרמב"ן חולק. שער משפט שם, ביישוב תמיהת הש"ך על כך שאין הראשון חייב משום "מתוך", ואפשר שד' הש"ך כאחרונים שבציון 271.
  282. ↑ שער משפט שם.
  283. ↑ תוס' כתובות יח ב ד"ה ובכולי וב"מ ג ב ד"ה בכוליה וצז ב ד"ה ה"נ ומרדכי שבועות סי' תשפ, לד' ר"ת בס' הישר סי' תרפה, ע"פ הגמ' דלהלן ציון 288; תוס' שבועות מז א ד"ה מתוך וב"מ צז שם, לד' ר"ת שם, בד' האמוראים שבציונים 295, 298, הסוברים שא"א "מתוך" בשבועת הנוטלין, וכעי"ז כתובות פח א ד"ה מייתי וסמ"ג עשין סי' צה, ועי' ציון 338, שאף החולקים שבציון 335 לא נח' אלא בשבועת הנוטלין; טור חו"מ סי' עה בשם הרמ"ה; שו"ע שם יד. ועי' ראשונים שבציון 292 ואילך, שכ"כ לענין שבועת הנוטלין.
  284. ↑ ציון ציון 320 ואילך.
  285. ↑ ע"ע.
  286. ↑ ע"ע חשוד על השבועה ציון 413. עי"ש ציון 529 ואילך.
  287. ↑ עי' ב"מ ה א: ההוא רעיא וכו' נחייביה מדרב נחמן וכו', ועי' ראשונים דלהלן.
  288. ↑ תוס' כתובות יח שם וב"מ צז שם ומרדכי שם, ע"פ הגמ' שם שהרועה החשוד על השבועה שאינו יכול להשבע שבועת היסת פטור. ועי' מהר"ם ב"מ ה ב לתוד"ה ותקנתא, לפי' הב', שכן כוונת תוס' שם, ועי' מהר"ם שם שפי' עוד בע"א.
  289. ↑ ע"ע שבועה.
  290. ↑ עי' טור שם בשם הרמ"ה, וערוה"ש שם ס"כ, ועי"ש שמנו כל השבועות.
  291. ↑ ע"ע שבועת הנוטלין.
  292. ↑ עי' ראשונים דלהלן בד' אמוראים.
  293. ↑ ציון 349 ואילך.
  294. ↑ ע"ע נכסי יתומים. עי' ציון 24.
  295. ↑ עי' ציון 26.
  296. ↑ עי' תוס' שבועות מז א ד"ה מתוך, לד' ר"ת בס' הישר סי' תרפה.
  297. ↑ ע"ע הנ"ל.
  298. ↑ שבועות מח ב, ד' ר' פפא, והסכים עמו ר' נחמן שם.
  299. ↑ עי' תוס' שם וב"מ צז ב ד"ה ה"נ, לד' ר"ת בס' הישר שם.
  300. ↑ ע"ע עד אחד וע' שבועת הנוטלין.
  301. ↑ ע"ע הנ"ל.
  302. ↑ בעה"ת שי"ט ח"א אות ג בשם הרמב"ן וריטב"א כתובות פה א בשם התוספות, בביאור הגמ' שם: יכולין נמי למימר סיטראי נינהו, אע"פ שיש עד א' המעיד שפרעו.
  303. ↑ עי' ציון 336.
  304. ↑ הג' הגר"א שבועות מז ב: וכן בנתבע, ועי' בהגר"א חו"מ צב ס"ק יח בליקוט.
  305. ↑ ציון 334 ואילך.
  306. ↑ קצוה"ח סי' צב סק"י; שו"ת רעק"א תניינא סוס"י קטז.
  307. ↑ עי' לעיל.
  308. ↑ עי' אחרונים דלהלן.
  309. ↑ עי' ציון 287.
  310. ↑ ציון 349 ואילך.
  311. ↑ ע"ע חשוד על השבועה ציון 413.
  312. ↑ קצוה"ח שם ורעק"א שם, ביישוב ראיית הראשונים שבציון 288 שא"א "מתוך" בשבועה דרבנן.
  313. ↑ קצוה"ח שם; רעק"א שם, בביאור הטעם שהאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור (ע"ע ברי ושמא: בספק חיוב), ואינו מתחייב לשלם מתוך שאינו יכול להשבע שבועת היסת (ע"ע הנ"ל ציון 9 ואילך), לפי שיכול להשבע שאינו יודע. ועי' חזו"א חו"מ סי' ט ס"ק ג, החולק וסובר שאף אם נשבע שאינו יודע אינו נפטר מתשלומים, ולשיטתו שבציון 160 לענין שבועת התורה, וע"ע שבועת היסת.
  314. ↑ ע"ע שבועת הנוטלין.
  315. ↑ קצוה"ח שם, בד' ראשונים ואחרונים דלהלן.
  316. ↑ בעה"ת שנ"ג ח"א אות א, הובא להלכה בטוש"ע חו"מ סי' נט.
  317. ↑ ע"ע הנ"ל וע' שטר חוב.
  318. ↑ קצוה"ח שם.
  319. ↑ עי' ציון 349 ואילך.
  320. ↑ עי' ציון 283.
  321. ↑ תוס' רעק"א על המשניות ב"ק פ"י מ"ז; ערוה"ש סי' עה ס"כ.
  322. ↑ עי' ציון 94, הסוברים כן.
  323. ↑ ע"ע שבועה.
  324. ↑ ע"ע הנ"ל וע' שבועת המשנה.
  325. ↑ שו"ת בית אפרים חו"מ סי' ח; עי' דברי חיים (אויערבך) טו"נ סי' לה.
  326. ↑ עי' ציון 85 ואילך, הסוברים כן.
  327. ↑ ע"ע תקנת חכמים. עי' אחרונים שבציון 89, בד' ראשונים ואחרונים.
  328. ↑ עי' ציון 306.
  329. ↑ עי' ציון 83, ד' הרבה ראשונים ואחרונים.
  330. ↑ קצוה"ח סי' צב ס"ק י.
  331. ↑ עי' ציון 141, הסוברים כן.
  332. ↑ טבעת החושן סי' צב סק"י. ועי"ש שלד' הקצוה"ח שבציון 330 חיוב השבועה וחיוב הממון חשובים חיוב אחד, הואיל ועיקר תכלית השבועה כדי שיודה וישלם, עי' קצוה"ח סי' עג ס"ק ב. ועי' טבעות החושן שם ויד דוד ב"מ ה ב וקונטרסי שיעורים ב"מ סי' ד שהאריכו בטעמים נוספים לחילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן לענין דין "מתוך".
  333. ↑ ע"ע שבועת הנוטלין.
  334. ↑ עי' ראשונים דלהלן בד' אמוראים.
  335. ↑ עי' ציון 64.
  336. ↑ עי' תוס' שבועות מז א ד"ה מתוך, לד' ר"ת בס' הישר סי' תרפה, ותומים סי' פב ס"ק ו, בדעתם; בעה"מ שבועות מה א (לא ב) בשם ר' משה בר' יוסי; רמב"ן שבועות מז א ומלחמות שם (לא א); ר"ן על הרי"ף שם (כט ב). ועי' תוס' שם בסוף הדיבור שאעפ"כ למדו בגמ' שבועות שם מד' רב ושמואל שחולקים על "מתוך" לגבי הנתבע, שאל"כ היו בני הלוה משלמים לכה"פ החצי, עי' ציון 66, ועי' רמב"ן שם שלא מדין היתומים למדו שחולקים על "מתוך", אלא שאמרו כן להדיא לענין שניהם חשודים, ועי' ציון 47, ועי' ר"ן שם שפי' בע"א.
  337. ↑ עי' ציון 46.
  338. ↑ עי' ציון הנ"ל. תוס' שם סוף הדיבור, לד' ר"ת שם; עי' רמב"ן שם.
  339. ↑ ציונים 371, 380.
  340. ↑ עי' ציון 288.
  341. ↑ ציון 292 ואילך, ראשונים בד' אמוראים.
  342. ↑ ציון 384 ואילך.
  343. ↑ ד' רב נחמן שבועות מז א, שפסק כד' ר' יוסי שבציון 58.
  344. ↑ רמב"ן שבועות מח א ובמלחמות שם לא א.
  345. ↑ רמב"ן שם ושם.
  346. ↑ מלחמות שם. ועי' ציון 26, הסוברים כן.
  347. ↑ עי' ציון 26.
  348. ↑ מלחמות שם.
  349. ↑ עי' תוס' שבועות מז א ריש ד"ה מתוך וב"מ צח א סוד"ה ה"נ (המתחיל צז ב) לד' ר"י ורא"ש שבועות פ"ז סי' ז ותוס' רא"ש שם, בביאור הגמ' דלהלן ציון 355.
  350. ↑ עי' רא"ש ותוס' רא"ש שם, בביאור הגמ' דלהלן ציון 355, שלד' רב ושמואל אין יתומי המלוה גובים בלא שבועה, ועי' רא"ש ותוס' רא"ש שם, שא"א לומר בטעמם שמתוך שאין יתומי המלוה יכולים להשבע מפסידים, שהרי מעיקר הדין היו ראויים לגבות בשטר שבידם, ולא נתקנה השבועה אלא משום תקנת בני הלוה, וא"א שיפסידו מחמתה.
  351. ↑ עי' ציון 6.
  352. ↑ עי' ציון 15. עי' תוס' שם ושם.
  353. ↑ עי' ציון 26 ואילך.
  354. ↑ עי' ציון 67.
  355. ↑ תוס' שבועות שם וב"מ שם, בביאור ראיית הגמ' שבציון 15 שר' אבא שבציון 6 הסובר "מתוך" חולק על ד' רב ושמואל שבציון 50 שאין יתומי המלוה גובים בלא שבועה.
  356. ↑ עי' ציון 298. מהרש"א ב"מ צז ב.
  357. ↑ עי' ציון 94 ואילך, הסוברים כן.
  358. ↑ עי' ציון 92 וציון 127, הסוברים כן. אחרונים דלהלן.
  359. ↑ קובץ שמועות ב"מ אות לד.
  360. ↑ עי' ציון 135, הסוברים כן. מהר"ם שיק דלהלן.
  361. ↑ מהר"ם שיק שבועות מז א. ועי"ש שלד' רב ושמואל החולקים על דין "מתוך", עי' ציונים 47 ואילך, 65 ואילך, עיקר שבועת התורה להחמיר על הנתבע באה, ולפיכך תיקנו לתובע כעין שבועת הנתבע, שכל שאינו יכול להשבע פטור הנתבע.
  362. ↑ ד' רב נחמן שבציון 343, הפוסק כר' יוסי שבציון 58.
  363. ↑ ע"ע נכסי יתומים.
  364. ↑ ע"ע הנ"ל.
  365. ↑ עי' ציון 12.
  366. ↑ תוס' רא"ש שם. ועי"ש בסו"ד שהטעם שחולקים הוא משום קנס לתובע שהוא חשוד, וצ"ב, וע"ע חשוד על השבועה ציון 681, הסוברים כן.
  367. ↑ עי' ציון 3.
  368. ↑ עי' ציון 334.
  369. ↑ ע"ע חשוד על השבועה ציון 413 ואילך.
  370. ↑ עי' ציון 14.
  371. ↑ בעה"מ שבועות מה א (לב ב), לד' ר' משה ב"ר יוסף שם, וריטב"א שבועות מז א, לשיטתם שם שר' נחמן ורב ושמואל שבציונים הבאים אינם חולקים על ר' אבא, ולכו"ע אומרים אצל הנתבע משאי"ל משלם ואצל התובע משאי"ל מפסיד.
  372. ↑ עי' ציון 50 ואילך.
  373. ↑ בעה"מ שם, לד' ר' משה ב"ר יוסף שם; ריטב"א שם.
  374. ↑ בעה"מ שם, לד' ר' משה ב"ר יוסף שם.
  375. ↑ עי' ציון 78, הסוברים כן.
  376. ↑ ריטב"א שם.
  377. ↑ עי' ציון 73 ואילך.
  378. ↑ ריטב"א שם. ועי"ש שלפי"ז הטעם ששאלו בגמ' שבועות מז ב: ורב ושמואל האי שבועת ה' מאי דרשי ביה, אינו מפני שחולקים על דין "מתוך", אלא מפני שידעו זאת מסברא, ועי' ציון 46, שי"ח.
  379. ↑ עי' ציון 58, ועי' ציון 343, שכן פסק רב נחמן.
  380. ↑ בעה"מ שם, בשם ר' משה ב"ר יוסף שם.
  381. ↑ עי' ציון 83.
  382. ↑ רמב"ן שבועות מז א ובמלחמות שם לא א. ועי' ציונים 47 ואילך, 58 ואילך, הסוברים כן.
  383. ↑ ציון 345.
  384. ↑ ע"ע חשוד על השבועה ציון 413 ואילך.
  385. ↑ עי' ציון 283.
  386. ↑ עי' ציון 336 ואילך. תוס' ב"מ צז ב ד"ה ה"נ ומרדכי שבועות סי' תשפ, בד' אמוראים דלהלן. וכעי"ז בסמ"ג עשין סי' צה: ודווקא בשבועה שעיקרה מן התורה על אחד מהם לכל הפחות.
  387. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 642.
  388. ↑ עי' ציון 298 וציון 299.
  389. ↑ תוס' שם; מרדכי שם.
  390. ↑ עי' ציון 15, בד' ר' מאיר שבציון 14.
  391. ↑ עי' מרדכי שם: דלא מיקרי וכו' אלא הנתבע שמוטלת עליו שבועה דאורייתא. ועי' תוס' ב"ב לד ב ד"ה וכל (המתחיל בע"א): ורבי אבא סבר וכו'.
  392. ↑ עי' רמב"ן שבציון 382, שאם נאמר דין משאי"ל משלם, א"א שיפסיד התובע החצי, שאין ב"ד מתנים לעקור חיוב התורה, ומ' שאין שבועת התובע חשובה כשל תורה; ע"ע חשוד על השבועה בראשונים שבציונים 681, 683, שתי' ד' רב נחמן בע"א לסוברים שאין דין "מתוך" בשבועה דרבנן לענין זה שיהא התובע שאינו יכול להשבע מפסיד.
  393. ↑ ציון 345, לד' הרמב"ן שם.
  394. ↑ ציון 681 ואילך.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מתוך_שאינו_יכול_להשבע_משלם&oldid=159779"