אנציקלופדיה תלמודית:משכן

הגדרת הערך - הבית הקדוש ששימש עד לבנין בית המקדש*.

מהותו וזמנו

מהותו

המשכן, היה בית קדוש^[1] שבו שרתה השכינה, שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם^[2] - ומדבר במשכן^[3] - ושימש להקרבת הקרבנות ואליו היו חוגגים שלש פעמים בשנה^[4], ובו התוועד הקב"ה עם ישראל בדבור כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם^[5], וזהו שנאמר: ונעדתי שמה לבני ישראל^[6], ומן הראשונים שכתבו, שלכן נקרא מקדש^[7], שהוא לשון מועד^[8].

מצוותו

מצות עשה לעשות משכן לה', שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם^[9], שמדבר במשכן^[10], שהרי בסמוך לו נאמר: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכו'^[11], ובכלל המצוה עשיית המשכן בנוב וגבעון^[12]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים שהיא מצוה אחת עם מצות בנין בית-המקדש*^[13], ויש סוברים שהן מצוות נפרדות^[14], שלדעתם מצות בנין בית המקדש נלמדת מכתוב אחר^[15], ולדעתם מצות עשיית המשכן אינה זו נוהגת לדורות^[16]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאין עשיית המשכן בכלל המצוה, אלא בנין בית עולמים בלבד^[17].

שמותיו

המשכן, מצינו שנקרא בתורה בכמה שמות^[18], פעמים שנקרא: משכן^[19], לפי שבו שרתה שכינה^[20]. ופעמים שנקרא: מקדש^[21], לפי שמקודש בשריית השכינה^[22]. ופעמים שנקרא: משכן העדות^[23], לפי שהתורה והלוחות שהם העדות בין ישראל לאביהם שבשמים היו שם^[24]. ופעמים שנקרא אהל מועד, כמו שנאמר: בבאם אל אהל מועד^[25], שמדבר במשכן^[26], לפי ששם מתוועד הקב"ה עם ישראל^[27].

בניינו

גוף המשכן, היה בנוי משלושה קירות העומדים בדרום בצפון ובמערב^[28], הקיר המערבי היה עומד בסמוך לקירות הצפוני והדרומי מחוץ להם באופן שקרשי המקצועות שבשני קצותיו עמדו חצי אמה כנגד חלל המשכן ואמה כנגד עובי הקרשים שבצפון ובדרום^[29], ולסוברים שרוחב קרשי המקצועות היה חצי אמה^[30], לא כיסה הקיר המערבי את עובי הקרשים שבצפון ובדרום ונותר רווח בזויות המשכן^[31]. על הקרשים שמהם נעשו קירות המשכן, עי' להלן: הקרשים. על גוף המשכן נפרסו כמה מינים של יריעות שכיסו את גג המשכן, ומקצתן כיסו אף את צדי המשכן, על היריעות ואופן פריסתן על המשכן, עי' להלן: יריעות המשכן; יריעות העזים; יריעות התחשים.

גובהו

גובה חלל המשכן, היה עשר אמות^[32].

אורכו ורחבו

אורך חלל המשכן מצד פנים – בלא עובי הקרשים^[33] ועמודי הפתח^[34] - היה שלושים אמה^[35], ורוחבו עשר אמות^[36], ומצד חוץ היה אורכו – בלא עמודי הפתח - שלושים ואחת אמות ורוחבו שתים עשרה אמות^[37]. ובדעת ר' יוסי, שסובר שאורך המשכן היה שלושים ואחת אמות^[38], יש מן האחרונים שכתבו, שכן היה אורכו מצד פנים שמפני ציפוי הזהב של הקרשים נוספה אמה באורכו^[39]. על הקרשים שנחלקו בהם אם היה עוביים שווה לכל אורכם או שהולכים וצרים כלפי מעלה, עי' להלן: הקרשים^[40].

חלקי המשכן

המשכן היה חלוק לשני חלקים הקרויים קודש וקדש-הקדשים* וביניהם הבדילה פרוכת*, שנאמר: והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים^[41]. על מעשה הפרוכת ומקום תלייתה, עי' ערכה.

קדש הקדשים

קדש הקדשים הוא החלק שלפנים מן הפרוכת לצד מערב^[42], אורכו – עם עובי הפרוכת^[43] - עשר אמות^[44], ושם היו נתונים הארון*^[45], וצנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן עם שקדיו ופרחיו^[46]. על העבודה הנעשית בקדש הקדשים ועל האיסור להיכנס אליו, עי' ערכו.

הקודש

הקודש הוא החלק שמחוץ לפרוכת לצד מזרח^[47], ופעמים שנקרא בכתוב: אהל מועד^[48], והוא הנקרא במקדש "היכל"^[49], אורכו עשרים אמה^[50], ושם היו נתונים מזבח-הפנימי* והמנורה* והשולחן*^[51], השולחן בצפון^[52] ומנורה כנגדו בדרום^[53] ומזבח הזהב באמצע רוחב המשכן ובאמצע אורך הקודש מחציו ולפנים^[54]. על מקומם המדויק של הכלים בקדש ועל העבודות הנעשות בהם ושאר פרטיהם, עי' ערכיהם.

על החצר שבה נתון המשכן, עי' להלן: החצר.

הקמתו ופירוקו

בזמן שהיו נוסעים בני ישראל במדבר ממקום למקום, היו הלויים מפרקים את המשכן ממקומו ונושאים אותו עד מקום חנייתם ומקימים אותו, שנאמר: ובנסע המשכן יורידו אתו הלוים ובחנת המשכן יקימו אתו הלוים^[55]. על חלוקת משא המשכן בין משפחות הלויה, ע"ע לוי: עבודתו במשכן.

זמן ששימש

המשכן שימש בזמן שהיו בני ישראל במדבר שלושים ותשע שנה^[56], ולאחר שנכנסו לארץ העמידוהו בגלגל^[57] ארבע עשרה שנה של כיבוש וחלוקה^[58], ומשם באו לשילה ועמד שם המשכן שלוש מאות ששים ותשע שנה^[59], וכשמת עלי חרב ובאו לנוב וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון וימי נוב וגבעון שבע וחמשים שנה^[60]. על משכן שילה שהיה בנין אבנים, עי' להלן^[61]. על משכן נוב וגבעון, שיש סוברים שהיה בנין מאבנים, עי' להלן^[62].

משכן שילה

משכן שילה, היה בית של אבנים – כמידת המשכן^[63] - ויריעות המשכן פרוסות עליו^[64], ולמדים כן ממה שפעמים נקרא בכתוב "בית", שנאמר: ותבאהו בית ה' שלו^[65], ופעמים נקרא "אהל", שנאמר: ויטש משכן שלו אהל שכן באדם^[66], וכן נאמר: וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר^[67]. ובטעם שלא הקימו בשילה את קרשי המשכן, יש מן האחרונים שכתבו, שלא הוצרכו לקרשים אלא בשאר חניות שלא נתקדש מקום חנייתם אבל בשילה נתקדש מקום המשכן^[68]. ובדעת הירושלמי כתבו אחרונים, שהיה בנוי אבנים עד לגובה עשרה טפחים ומעליהם היו עומדים קרשי המשכן^[69].

משכן נוב וגבעון

משכן נוב וגבעון, היה המשכן עצמו ששימש במדבר^[70], וכן נאמר בכתוב: ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר וכו' בעת ההיא בבמה בגבעון^[71]. ויש מן הראשונים שכתבו, שהמשכן שבנוב ובגבעון היה בנין אבנים^[72], ומן האחרונים שכתבו בדעתם, שלא היה מכוסה ביריעות אלא בגג^[73]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים, שלא היו במשכן נוב וגבעון קלעים^[74]. ויש סוברים, שהיו בו קלעים^[75]. על הארון* שלא היה במשכן נוב וגבעון, ע"ע ארון^[76].

גניזתו

יריעות המשכן^[77] וקרשיו וקרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו נגנזו משנבנה בית ראשון^[78], תחת מחילות של היכל^[79].

קרשים

גוף המשכן היה עשוי מארבעים ושמונה קרשים^[80], עשרים קרשים בקירות שבצפון ובדרום, שנאמר: ועשית את הקרשים למשכן עשרים קרש לפאת נגבה תימנה וכו' ולצלע המשכן השנית לפאת צפון עשרים קרש^[81], ושמונה קרשים בקיר המערבי, שנאמר: ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים ושני קרשים תעשה למקצעת המשכן בירכתים^[82]. הקרשים אינם קרויים משכן^[83], שנאמר: ועשית את הקרשים למשכן^[84] - שמשמעו לצורך המשכן^[85] - משכן קרוי משכן ואין קרשים קרויים משכן^[86], שכן לא נועדו אלא להעמיד את יריעות המשכן^[87].

העצים

קרשי המשכן היו עשויים מעצי שטים^[88] - מין עץ ארז^[89] – שנאמר: ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עמדים^[90]. ויש מן הראשונים שכתבו, שאין לוקחים אותם מן העצים שקצוצים מימים רבים שכבר נרקבו, אלא מן המחוברים לקרקע^[91], ולדעתם זהו שאמר הכתוב: עמדים, כלומר מחוברים לקרקע דרך גדילתם^[92].

מחתיכה אחת

הקרשים, יש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' נחמיה שסובר שעובי הקרשים היה אמה לכל ארכם^[93], שעשויים חתיכה אחת^[94], ולדעתם זהו שנאמר בקרשים: יהיו תמים על ראשו^[95], היינו שיהיו שלמים ולא משתי חתיכות^[96].

חלקים

הקרשים, יש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' נחמיה שסובר שעובי הקרשים היה אמה לכל ארכם^[97], שהיו מתוקנים וחלקים שלא יצאו שום חתיכות עץ מן הנסר^[98], ולדעתם זהו שנאמר: יהיו תמים על ראשו^[99].

דרך גדילתם

הקרשים עומדים דרך גדילתם מן הקרקע^[100], שנאמר: עצי שטים עמדים^[101], שעומדים דרך גדילתם^[102], היינו העליון למעלה והתחתון למטה^[103].

זקופים

הקרשים עומדים זקופים אורכם לגובה קיר המשכן^[104], ויש מן הראשונים שכתבו, שזהו שאמר הכתוב: עמדים^[105].

אורכם ורוחבם

אורך הקרשים היה עשר אמות ורוחבם אמה וחצי - עם ציפוי הזהב שעליהם^[106] - שנאמר: עשר אמות ארך הקרש ואמה וחצי אמה רחב הקרש האחד^[107], ואף קרשי המקצועות שבקצות קיר המשכן המערבי היה רוחבם אמה וחצי^[108]. ויש מן הראשונים שכתבו, שרוחב קרשי המקצועות היה חצי אמה^[109], ולדעתם נותר רווח בשתי זויות המשכן שבמערב^[110].

עוביים

עובי הקרשים הוא אמה^[111], ונחלקו תנאים אם עוביים שוה לכל אורכם: א) ר' יהודה סובר, שמלמטה עוביים אמה ומלמעלה הולכים וכלים – מצדו האחד של הקרש^[112] - עד עובי אצבע^[113], שנאמר: יהיו תמים על ראשו^[114], שתיבת "תמים" היא לשון כליה^[115]. יש מן הראשונים שפירשו, שהקרש משפע והולך מלמטה ועד למעלה^[116], ויש שפירשו, שעד חצי גובהו עוביו שוה ומחציו ומעלה הולך ומשפע^[117]. ולדעה זו קרשי המקצועות שבזויות המשכן משופעים בין מצד עוביים ובין מצד רוחבם^[118], במה שעודף רוחב קרש המקצוע על עובי קרשי הדופן הצפונית או הדרומית^[119]. ב) ור' נחמיה סובר, שעוביים אמה בין מלמטה ובין מלמעלה, שנאמר: יחדו^[120], שכולם שווים^[121], סופם עד ראשם^[122]. וכן בדעת ר' יוסי, שסובר שאורך המשכן היה שלושים ואחת אמות^[123], יש שנראה מדבריהם, שסובר שעובי הקרשים למעלה אמה ואורך המשכן שלושים ואחת אמות מבחוץ^[124].

האמה

אמה הנזכרת במידות הקרשים, כתבו ראשונים, שהיא אמה בינונית בת ששה טפחים^[125].

נקב בריח התיכון

קרשי המשכן, היו נקובים לרוחבם - באמצע אורכו של הקרש ובאמצע עוביו^[126] - נקב מפולש מקצה לקצה^[127], שבו היה עובר בריח התיכון, לסוברים כן^[128]. נקבי כל הקרשים היו מכוונים זה כנגד זה^[129].

הידות

בתחתית הקרש היו עשויות שתי "ידות" שנכנסות בתוך חלל האדנים^[130], כעין צירי הדלת הנכנסים בחורי המפתן^[131], שנאמר: שתי ידות לקרש האחד משלבות^[132], היינו שעשויות כשליבות הנכנסות בנקבי עמודי הסולם^[133]. ונחלקו ראשונים בצורתן: יש סוברים שהיו הידות מרובעות^[134], ויש סוברים, שהיו הידות עגולות^[135]. ראשי הידות, יש מן הראשונים שכתבו, שהיו משופים כדי להיכנס באדנים^[136], ובדעתם יש שכתבו שהיו זויותיהם – לסוברים שהן מרובעות^[137] - מעוגלות^[138], ויש שכתבו, שהיו מחודדים באלכסון^[139], ולדעתם זהו שאמרו בירושלמי: כמין קולמוסים היו עשויים^[140]. ויש מן הראשונים שכתבו, שהיו ראשיהם ישרים^[141].

מדותיהן

גובה הידות, היה אמה^[142]. רוחבן – לסוברים שהן מרובעות^[143] - נחלקו בו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים, שהיה רבע אמה^[144], ויש סוברים, שהיה מעט פחות משלוש שמיניות האמה^[145]. עוביין, נחלקו בו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים, שהיה חצי אמה^[146], ויש סוברים שהיה רבע אמה^[147], ויש סוברים, שאין לו שיעור^[148].

מקומן ברוחב הקרש

שתי הידות היו מרוחקות מקצות רוחב הקרש כשיעור עובי שפת האדן כדי שיכסה הקרש את כל ראש האדן ולא ימצא רווח בין קרש לקרש^[149], וזהו שנאמר: ויהיו תֹאֲמִם מלמטה^[150]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם - לסוברים שהידות מרובעות^[151] - במקומן: יש שכתבו, שבין שתי הידות היה מרווח של חצי אמה^[152], וכל יד מרוחקת רביע אמה מקצה רוחב הקרש^[153], ויש שכתבו, שבין הידות ישנו מרווח של רביע אמה ומקצות רוחב הקרש היו מרוחקות שמינית אמה לכל צד^[154], ויש שכתבו, שבין הידות ישנו מרווח של שלושת רבעי אמה ומקצות רוחב הקרש היו מרוחקות שיעור מועט^[155]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים, שאין שיעור למרווחים שבין הידות ומצידיהן, אלא שמרחק שתי הידות מקצות רוחב הקרש שווה למרווח שבין הידות^[156]. ויש מן האחרונים שכתבו, שהידות נמשכות עד קצה רוחב הקרש וביניהן מרווח של אמה^[157], ולדעתם בכל אדן דחוקות שתי ידות של שני קרשים^[158].

מקומן בעובי הקרש

מקום הידות בעובי הקרש, נחלקו בו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים, שהידות היו מרוחקות משני קצות עובי הקרש^[159], כשיעור שפת האדן^[160], ומכוונות זו כנגד זו ולא היו משוכות זו כלפי פנים וזו כלפי חוץ^[161], שנאמר: אשה אל אחתה^[162]. מהם שכתבו, שמרוחקת היד רבע אמה משתי קצות הקרש^[163], ומהם שכתבו, שמרוחקת שלוש שמיניות אמה מכל צד^[164], ומהם שכתבו, שאין למרווח זה שיעור^[165]. ויש סוברים, שנמשכות הידות על פני כל עובי הקרש מלבד ידות קרשי המקצועות שמרוחקות מן הקצה הפנימי^[166].

הסינים

קרשי המשכן, היו בהם יתדות קצרים בעובי הקרש^[167] - מלבד קרשי המקצועות^[168] - משני צדיו^[169], הקרויים "סינים", שיוצאים מקרש אחד ונכנסים בנקבים שבקרש הסמוך לו^[170], כדי להדק את הקרשים זה לזה^[171], שנאמר: משלבֹת אשה אל אחֹתה^[172], שעושה להם שלבים כסולם המצרי^[173]. היתדות והנקבים לא היו חלק מן הקרש, אלא שליבות תחובות בתוך הקרש^[174], כדי שלא יתקלקל הנקב בשעת פירוק הקרשים^[175].

מניינם

מנין הסינים המחברים בין קרש לקרש, נחלקו בו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים, שהיו ארבעה^[176], שני יתדות ושני נקבים בעובי כל קרש באופן שמול שני היתדות שבקרש האחד היו מצויים שני הנקבים שבקרש הסמוך לו^[177]. ויש סוברים, שהיו שנים^[178], מהם שכתבו, שהיו יתד ונקב בעובי כל קרש ולמולם נקב ויתד בקרש הסמוך לו^[179], ומהם שכתבו, שבקרש האחד היו שני יתדות ולמולם בקרש הסמוך לו שני נקבים^[180].

מקומם

מקום הסינים באורך הקרש, יש מן האחרונים שכתבו – לסוברים שהיו שני סינים בין קרש לקרש^[181] - שהיו קבועים באמצע המרווח שבין הבריח התיכון לבריח העליון ולבריח התחתון^[182].

בקרשי המקצועות

קרשי המקצועות, היו קבועים הסינים שבצדם החיצוני ברוחב הקרש למול עובי קרשי הצפון והדרום^[183].

בקרשים הסמוכים לעמודי הפתח

הקרשים הסמוכים לעמודי פתח המשכן, נחלקו אחרונים אם היו בהם סינים בצד זה: יש סוברים, שלא היו בהם אלא בצד הסמוך לקרש שבצדם ולא בצד הסמוך לעמודי הפתח^[184], ויש סוברים שהיו בהם סינים אף בצד הסמוך לעמודים^[185].

החריצים בראש הקרש

בראש הקרשים היו שני חריצים שבהם נתנו את טבעות הזהב^[186]. ויש מן הראשונים שסוברים, שלא היו חריצים אלא בקרשי המקצועות, שלדעתם לא היו טבעות בראשי הקרשים אלא בהם^[187].

מקומם וצורתם

החריצים שבקרשי הדופן - לסוברים כן^[188] - היו בשני צדי רוחב הקרש^[189], במרחק אצבע מן הקצה^[190], ונמשכים על פני כל עובי הקרש^[191], מלבד קרשי פתח המשכן שלא היו חרוצים אלא בצד הסמוך לקרש שלצדם^[192]. ונחלקו ראשונים ואחרונים באופן שבו היו חרוצים קרשי המקצועות בצד הסמוך לקירות הצפוני והדרומי: יש סוברים, שהיה בהם חריץ בעובי הקרש הנמשך לרוחב הקרש מקצה רוחבו הפונה חוץ למשכן כשיעור החריץ שבקרש הסמוך לו בצד צפון או דרום^[193], ויש סוברים, שהיה בהם חריץ ברוחב הקרש לכל עוביו בריחוק אמה מקצה רוחבו החיצוני של הקרש^[194]. ויש מן האחרונים שכתב, שהחריצים היו במרחק חצי אמה מקצות הקרש ולא נמשכו אלא עד חצי עובי הקרש ובחציו פנו ונמשכו אל קצות רוחב הקרש באופן שיצרו בפינות הקרש כעין שתי ידות שבהן היו משתמשים בני לוי כדי לשאת הקרשים^[195], ולדעתו אף קרשי המקצועות היו חרוצים באותו אופן^[196].

מידותיהם

עובי החריצים כעובי הטבעת הנתונה בהם^[197], ויש מן האחרונים שכתב שהוא אצבע^[198]. ונחלקו ראשונים בעומקם: יש סוברים שמגיע החריץ עד לטבעות הבריחים, המרוחקות שתי אמות וחצי מראש הקרש – לסוברים כן^[199] - ולדעתם זהו שנאמר: אל הטבעת האחת^[200]. ויש סוברים שהחריץ קטן משיעור זה^[201], ומהם שכתבו, שעומקו אמה^[202].

ציפוי הקרשים

הקרשים היו מצופים זהב, שנאמר: ואת הקרשים תצפה זהב^[203]. ציפוי הזהב, היה לרוחב הקרשים לצד פנים המשכן ולצד חוץ^[204], ואף חלק הרוחב של קרשי המקצועות המכוסה בעובי הקירות הדרומי והצפוני^[205]. ונחלקו אחרונים אם היו הקרשים מצופים זהב לעוביים: יש שכתבו, שהיו מצופים אף בעוביים^[206], ולדעתם זהו שאמרו בברייתא: ומקום עוביין של קרשים מצופה זהב^[207], ויש שכתבו, שלא היו מצופים אלא בקצות עוביים הסמוכים לרוחב הקרש שם שולטת עין הרואה^[208], ויש שכתבו, שעוביים לא היה מצופה זהב כלל כדי שלא להוסיף על אורך המשכן, שלדעתם היה הציפוי עבה^[209]. תחתית הקרשים, יש מן האחרונים שכתבו שהיתה מצופה זהב^[210]. על הסוברים שהיה צידם העליון של האדנים מצופה זהב לצורך ציפוי הקרשים, עי' להלן: האדנים^[211].

עובי הציפוי וחיבורו

ציפוי הזהב של הקרשים היה לו עובי וממשות^[212], והיה דק מאד^[213], ויש שכתבו בדעת ראשונים, שהיה עבה כדינר זהב^[214]. וכתבו ראשונים, שהיה הציפוי מחובר לקרשים על ידי מסמרי זהב^[215], ולדעתם זהו שדרשו: עצי שטים עמדים, שמעמידים את ציפוים^[216]. ויש מן הראשונים שכתבו, שציפוי הזהב לא היה אלא למראה העין כעין צבע^[217].

אופן עמידתם

הקרשים היו עומדים מכוונים עוביו של זה בצד עוביו של זה – נוגעים זה בזה^[218] - ולא היה אחד נכנס ואחד יוצא, שנאמר: ויחדו יהיו^[219]. ואף קרשי המקצועות שבקצות קיר המשכן המערבי מכוונים עם הצד החיצון של הקרשים שבצפון ובדרום באופן שאינם בולטים לחוץ^[220].

סדרם

קרשי המשכן, אין מחליפים את מקומם^[221], שנאמר: והקמת את המשכן כמשׁפטו^[222], שקרש שזכה להינתן בצפון ינתן בצפון, בדרום ינתן בדרום^[223], שתיבת "כמשפטו" משמעה כסדרו הראשון שהיה בעת הקמת המשכן כן תעשה כל הימים^[224]. ובטעמו, יש מן האחרונים שפירשו שאין להוריד הקרשים מקדושתם^[225], שצד דרום יש בו קדושה מפני ששם המנורה*^[226], וכן צד צפון יש בו קדושה שנשחטים בו קדש-קדשים*^[227], וכן כל שקרוב לקיר המערבי של המשכן קדוש יותר^[228]. ויש שכתבו, שאף על פי שאין יתרון קדושה לאחד מן הצדדים אין לשנות סדר הקרשים^[229], מהם שכתבו, שלפי שלכל צד יש מעלה מיוחדת שבצפון השולחן*^[230] ובדרום המנורה*^[231] אין לשנות שום קרש ממעלתו שזכה לה^[232]. ויש שכתבו, שהקפידה תורה על סדר הקרשים שלא לשנותו^[233].

סימונם

קרשי המשכן, היו רושמים עליהם לידע איזה הוא בן זוגו^[234] - הקרש הסמוך לו בשורה^[235] - כדי שלאחר שיפרקו את המשכן לא יחליפו את סדר הקרשים כשיחזרו ויקימוהו^[236].

הסימן

סימון הקרשים, נעשה על ידי אותיות^[237]. ונחלקו ראשונים ואחרונים באופן כתיבתן: א) יש סוברים, שעל הקרש הראשון היו כותבים "א" ועל השני "ב" וכן הלאה^[238], ומהם שסוברים, שלכל קיר מקירות המשכן היה מנין בפני עצמו^[239], ולדעתם יש שכתבו, שהיה סימן נוסף על כל קרש לידע לאיזו רוח הוא^[240]. ב) ויש סוברים, שעל הקרש הראשון היו כותבים אות אחת ועל השני שתי אותיות^[241]. ג) ויש סוברים, שעל כל אחד משני הקרשים הראשונים כותבים אות "א", ועל כל אחד משני הקרשים הסמוכים להם כותבים אות "ב" וכן הלאה, וכדי שלא יתחלפו שני הקרשים שבכל זוג היו כותבים בקרש הראשון למעלה ובקרש השני למטה^[242]. ד) ויש סוברים, שהיו כותבים אות "א" בסוף הקרש הראשון וכן בסמוך לה בתחילת הקרש השני, ושוב כותבים אות "ב" בסוף הקרש השני וכן בסמוך לה בתחילת הקרש השלישי^[243]. ה) ויש סוברים, שבעשרת הקרשים הראשונים היו כותבים אות אחת על פני שני קרשים חצי אות בקרש זה וחצי אות בקרש זה, ומן הקרש האחד עשר ואילך היו כותבים אות בקרש זה ואות בקרש זה^[244]. ובדעת ר' יוסי^[245], שסובר שהרושם בשבת חייב^[246], יש מן הראשונים ומן האחרונים שכתבו, שרשמו על הקרשים סימן שאינו אות^[247], כגון שריטה^[248], מהם שכתבו, שבקרש הראשון שרטו שריטה אחת ובשני שתים וכן הלאה^[249], ומהם שכתבו, שרשמו על הקרשים סימן אלכסוני מקצתו על זה ומקצתו על זה^[250], ולדעתם זהו שאמר ר' אחא בירושלמי: לוכסן היה כתוב עליהן^[251].

מקומו

הסימן, יש מן האחרונים שכתבו שנרשם בעובי הקרש, כדי שלא יהיו הסימנים נראים מבחוץ בעת הקמת המשכן^[252]. ויש סוברים, שנרשם ברוחב הקרש^[253].

האדנים

תחת כל קרש מקרשי המשכן היו שני אדנים שלתוכם נכנסו ידות הקרש שנאמר: שני אדנים תחת הקרש האחד לשתי ידתיו^[254]. ויש מן האחרונים שמצדד שהיו שני האדנים מחוברים כגוף אחד^[255].

החומר ממנו נעשו

האדנים היו עשויים כסף, שנאמר: וארבעים אדני כסף^[256], ולשם כך שימשו מטבעות מחצית השקל אותן תרמו בני ישראל^[257], שנאמר: וכסף פקודי העדה מאת ככר וכו' בקע לגלגלת מחצית השקל וכו' ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרכת^[258]. משקל הכסף ממנו נעשה כל אדן היה ככר*, שנאמר: מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן^[259].

ציפוי הזהב

צידם העליון של האדנים, יש מן הראשונים ומן האחרונים שכתבו, שהיה מצופה זהב כדי שיהיו הקרשים המונחים עליו מצופים זהב בתחתיתם^[260], ולדעתם זהו שאמרו בברייתא: ומקום עוביין של קרשים מצופה זהב^[261].

מדותיהם

גובהם של האדנים היה אמה^[262]. רוחבם שלושת רבעי אמה כרוחב חצי הקרש^[263], ואורכם אמה כעובי הקרש^[264]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שהיה אורכם יתר על אמה והיו בולטים מן הקרשים כלפי פנים וכלפי חוץ^[265], שלדעתם ידות הקרשים נמשכות על פני כל עובי הקרש^[266].

חללם

חלל האדנים היה עשוי כמידת היד הנכנסת בו^[267]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם בצורת החלל: יש סוברים, שחלל האדנים היה ישר ושווה לכל ארכו^[268]. ויש סוברים, שהחלל עשוי בשיפוע, רחב למעלה והולך ומיצר עד שקצהו הסמוך לקרקע אינו אלא כלשהו^[269]. חלל האדנים, כתבו ראשונים ואחרונים שהיה מפולש מצד לצד, כך שידות הקרשים שהיו נתונים בו נגעו בקרקע^[270].

סימונם

האדנים, יש מן האחרונים שכתבו, שמסמנים אותם כדי שלא יתחלף סדרם בשעת הקמת המשכן^[271].

טבעות הקרשים

הקרשים היו מחוברים זה לזה על ידי טבעות זהב^[272] – מרובעות^[273] - הנתונות בחריצים שבראש הקרש^[274], יש מן הראשונים שכתבו, שזהו שנאמר: ויחדו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת^[275], ויש שכתבו, שאין הכלי שמחברם בו ולא החומר ממנו עשוי מעכבים, אלא שמשה עשה להם מדעתו טבעות זהב, שלדעתם מדבר הכתוב בטבעות הבריחים^[276]. ויש מן הראשונים ומן האחרונים שכתבו, שאין מחוברים בטבעת אלא קרשי המקצועות בלבד כדי לחבר את קירות המשכן זה לזה^[277].

חיבורן לקרשים

טבעות אלו, יש מן הראשונים שנסתפקו אם היו מטלטלות או מחוברות לקרש בצידן האחד^[278], ויש שכתבו שלא היה דבר זה מעכב^[279].

חלל הטבעת

חלל הטבעות של הקרשים שבקירות המשכן^[280] - לסוברים שעובי הקרשים שווה לכל אורכם^[281] - אורכו לאורך הקיר שתי אצבעות, ורוחבו לעובי הקיר אמה^[282], ויש מן האחרונים שכתב, שאורכו אמה ורוחבו חצי אמה, ולדעתו נכנסת הטבעת באמצע עובי הקרש ואינה נראית בפנים המשכן אלא מבחוץ^[283]. חלל הטבעת שבקרשי המקצועות שבזויות המשכן, יש מן הראשונים שסוברים שהוא כשאר טבעות הקרשים^[284], ויש סוברים שחללה גדול יותר, אורכו לאורך הדופן הצפוני או הדרומי אמה ואצבע, ורוחבו לעובי הדופן אמה^[285], ויש מן האחרונים שכתב, שחללה קטן יותר, אורכו חצי אמה ורוחבו חצי אמה, ולדעתם אין הטבעת שבמקצוע מחברת בין שני קרשים אלא מקיפה את היד שנוצרה לדעתם בזוית הקרש^[286].

עוביין

עובי הטבעת, יש מן האחרונים שכתב, שהיה אצבע^[287].

גובהן

גובה הטבעת, נחלקו בו אחרונים בדעת ראשונים: בדעת הסוברים שהחריץ עומקו שתי אמות וחצי^[288], יש שכתבו שכן הוא שיעור גובה הטבעת^[289], ויש שכתבו שהטבעת קטנה יותר, שלדעתם לא מילאה את החריץ^[290]. ובדעת הסוברים שהחריץ פחות משיעור זה^[291], היתה הטבעת כשיעור החריץ^[292], ומהם סוברים שהוא אמה^[293].

סדרם

טבעות הקרשים, יש מן האחרונים שכתב, שאין סדרם הראשון בעת הקמת המשכן מעכב – בשונה מן הקרשים^[294] - ואפשר להחליף את מקומן^[295], ולדעתם זה שאמר הכתוב: לשני המקצעת יהיו^[296], היינו שאפשר לתתן בשני המקצועות^[297].

בריחים וטבעותיהם

קרשי המשכן, היו מחוברים זה לזה על ידי מוטות^[298] עשויים עצי שיטים הקרויים "בריחים", שנאמר: ועשית בריחִם עצי שטים לקרשי צלע המשכן האחד^[299]. הבריחים היו נתונים - בטבעות^[300] - לרוחב קרשי המשכן^[301], מבחוץ^[302], ונועדו לחבר את הקרשים זה לזה כדי שלא ינועו וייפרדו זה מזה^[303].

צורתם

הבריחים היו עגולים^[304], ויש מן האחרונים שכתב, שהיו מרובעים רוחבם אמה ועוביים טפח^[305].

מניינם מקומם ואורכם

מנין הבריחים שבכל כותל ומקומם, נחלקו בו תנאים וראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים, שארבעה בריחים חיצוניים היו בכל אחד מכתלי המשכן^[306], שלדעתם מה שנאמר: ועשית בריחם עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחם לקרשי צלע המשכן השנית וחמשה בריחם לקרשי צלע המשכן לירכתים ימה^[307], היינו בצירוף בריח התיכון^[308]. שני בריחים נתונים זה סמוך לזה מלמעלה ושני בריחים נתונים זה סמוך לזה מלמטה^[309], בצד הצפוני ובצד הדרומי היה אורך כל בריח חמש עשרה אמות – כשיעור חצי הכותל^[310] - כך שאורכם של שני הבריחים יחד היה שלושים אמות כנגד עשרים הקרשים שבאותו כותל^[311], ובצד המערבי היה אורך כל בריח היה שש אמות - כשיעור חצי הכותל^[312] - כך שאורכם של שני הבריחים יחד היה שתים עשרה אמות כנגד שמונת הקרשים שבאותו כותל^[313], ויש מן הראשונים שכתבו, שבצד מערב היה אורך כל בריח חמש אמות^[314]. שני הבריחים העליונים נמוכים שתים וחצי אמות מראש הקרש ושני הבריחים התחתונים גבוהים שתים וחצי אמות מתחתיתו^[315], ויש מן האחרונים שכתב, שהבריחים העליונים היו נמוכים שתי אמות מראש הקרש והבריחים התחתונים היו גבוהים שתי אמות מתחתיתו^[316]. ב) ויש סוברים, שארבעת הבריחים היו נתונים זה תחת זה^[317], ואורך כל בריח היה כשיעור הכותל כולו^[318]. ג) ויש סוברים, שחמישה בריחים חיצוניים היו בכל כותל^[319], שלדעתם אין בריח התיכון בכלל חמשת הבריחים שבכתוב^[320]. הבריחים היו נתונים זה תחת זה^[321], ואורך כל בריח כשיעור הכותל כולו^[322].

טבעות הבריחים

הבריחים היו נתונים בטבעות זהב שהיו קבועות בקרשי המשכן ובולטות כלפי חוץ^[323], שנאמר: ואת טבעתיהם תעשה זהב בתים לבריחם^[324]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בצורתן: יש סוברים, שהיו עגולות^[325], ויש סוברים שהיו כמין ווים חצי עגולים פתוחים כלפי מעלה^[326]. ויש מן האחרונים שכתב, שהיו מרובעות, שלדעתו הבריחים מרובעים^[327]. הטבעות שבכל הקרשים היו מכוונות זו כנגד זו^[328].

מידותיהן

מידות הטבעות, יש מן האחרונים שכתב – לסוברים שהיו מרובעות^[329] - שאורכן לאורך הכותל אמה ושתי אצבעות, ורוחבן הבולט מן הכותל טפח ושתי אצבעות, שלדעתו עובי הטבעת היה אצבע^[330].

מניינן ומקומן

טבעות הבריחים, נחלקו תנאים וראשונים ואחרונים בדעתם במניינן ומקומן: א) יש שכתבו, שהיו שתי טבעות בכל קרש - באמצע רוחבו^[331] - אחת מלמעלה ואחת מלמטה^[332], הטבעת העליונה נמוכה שתים וחצי אמות מראש הקרש והטבעת התחתונה גבוהה שתים וחצי אמות מתחתיתו^[333], שלדעתם היו נתונים שני הבריחים העליונים זה סמוך לזה ושני הבריחים התחתונים זה סמוך לזה^[334]. ב) ויש שכתבו, שהיו ארבע טבעות בכל קרש נתונות זו תחת זו, שלדעתם היו ארבעה בריחים נתונים לרוחב הקרשים זה תחת זה^[335]. ג) ויש שכתבו, שהיו חמש טבעות בכל קרש זו תחת זו, שלדעתם היו חמישה בריחים נתונים לרוחב הקרשים זה תחת זה^[336]. ד) ויש שכתבו שהיו ארבע טבעות בכל קרש שתים סמוכות זו לזו למעלה ושתים סמוכות זו לזו למטה, שלדעתם היו נתונים שני הבריחים העליונים ושני הבריחים התחתונים זה סמוך לזה^[337]. ונחלקו אחרונים במקומן ברוחב הקרש: יש שכתבו, שהיו מרוחקות שלוש שמיניות אמה משני קצות רוחב הקרש וביניהן רווח של שלושת רבעי אמה^[338], ויש שכתבו, שהיה בין הטבעות רווח של חצי אמה^[339], ומהם שכתבו, שהיו מרוחקות רבע אמה משני קצות רוחב הקרש, שלדעתם עובי הטבעות הוא רבע אמה^[340].

הפיפיות

הבריחים היו מכוסים ב"פיפיות" של זהב^[341], שהם כעין חצאי קנים חלולים^[342], ומידת עיגולם – לסוברים כן^[343] - שווה למידת עיגול הטבעת^[344], שנאמר: וצפית את הבריחם זהב^[345]. אורך כל פיפיה היה אמה וחצי^[346], והיתה נתונה על פני שני קרשים חציה מן הטבעת שבקרש האחד ועד לקצה רוחב הקרש וחציה מקצה רוחב הקרש ועד לטבעת שבקרש השני^[347]. ויש מן האחרונים שכתב, שהיו הבריחים מצופים זהב בפני עצמם^[348].

בריח התיכון

קרשי המשכן, היה קבוע בהם - מלבד הבריחים החיצוניים^[349] - "בריח התיכון"^[350], שהיה עובר בנקב שבעובי הקרשים לרוחבם^[351], באמצע אורכו של הקרש^[352], ובאמצע עוביו^[353], שנאמר: והבריח התיכן בתוך הקרשים^[354], שלשון "בתוך" משמעו בעובי הקרשים^[355]. ויש מן הראשונים מצדדים, שהבריח התיכון היה נתון בטבעות מחוץ לקרשים, שלדעתם מה שנאמר: בתוך הקרשים^[356], פירושו באמצע אורך הקרשים^[357]. בריח התיכון, יש מן הראשונים שכתבו, נועד לחבר את שלוש דפנות המשכן זו לזו^[358].

צורתו

בריח התיכון היה עגול^[359], ויש מן האחרונים שכתב, שהיה מרובע רוחבו שתי אמות ועוביו שני טפחים^[360].

אורכו

אורכו של בריח התיכון, נחלקו בו תנאים וראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים, שהבריח עבר דרך שלושת כתלי המשכן – אחר שעמדו באדנים^[361] - בדרך נס שהיה הבריח נכפף מאליו^[362], שלדעתם מה שנאמר: מברח מן הקצה אל הקצה^[363], היינו מקצהו האחד של המשכן ועד לקצהו השני^[364]. ולדעה זו היה אורך הבריח התיכון שבעים אמה^[365], ששתי אמות מהיקף המשכן היו נבלעות בירכתיים^[366], ויש שכתבו, שהיה מתארך בכפיפתו עד שבעים ושתים אמה^[367]. ב) ויש סוברים, שלכל אחד משלושת כתלי המשכן היה בריח תיכון נפרד^[368], שלדעתם מה שנאמר: מברח מן הקצה אל הקצה, היינו מקצהו האחד של הכותל ועד לקצהו השני^[369]. לדעה זו, אורך הבריח התיכון של הקיר המערבי היה שתים עשרה אמות^[370]. ונחלקו תנאים באורך הבריחים התיכונים שבדרום ושבצפון: יש סוברים, שאורכם היה שלושים אמות^[371], ויש סוברים, שאורכם היה שלושים ושתים אמות^[372], שהיו בריחים אלו נכנסים גם בקרשי המקצועות שבקיר המערבי ובעמודי המסך שבמזרח^[373], ולדעה זו, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו, שהבריח התיכון המערבי היה מעט למעלה או למטה מהבריחים התיכונים שבצפון ובדרום באופן שלא פגעו זה בזה^[374], ויש שכתבו, שהיו נקבים בתוך הבריח התיכון המערבי, משני צדדיו, ובו עברו הבריחים הללו, שהיו דקים בסופם^[375]. ויש מן האחרונים שכתב, שאורך הבריחים תלוי במחלוקת תנאים, שלדעת ר' יהודה שסובר שעובי הקרשים הולך וכלה עד אצבע^[376], היה אורך הבריחים התיכונים שבצפון ובדרום שלושים אמה ואורך הבריח המערבי שתים עשרה אמות, ולדעת ר' נחמיה שסובר שהיה עובי הקרשים אמה לכל אורכם^[377], היה אורך הבריחים שבצפון ובדרום שלושים ואחת אמות שהיו נכנסים בקרשי המקצועות, ואורך הבריח המערבי תשע אמות כדי שלא יפגעו הבריחים זה בזה^[378].

ציפויו

בריח התיכון, היה מצופה בשפופרות זהב שאורך כל אחת מהן אמה וחצי – כאורך הקרש^[379] - שנתונות בתוך נקבי הקרשים^[380], ויש מן האחרונים שכתבו שהיה מצופה בשתי פיפיות^[381], שהם שני חצאי קנים של זהב^[382]. ויש מן האחרונים שכתב, שהיה בריח התיכון מצופה זהב בפני עצמו מלבד השפופרות שבתוך הקרשים^[383].

יריעות המשכן

המשכן היה מכוסה בעשר יריעות בד, שנאמר: ואת המשכן תעשה עשר יריעת^[384], ואותן עשר היריעות היו חלוקות לשתי יריעות גדולות שבהן חמש יריעות מחוברות זו לזו^[385], הקרויות "חוברת" או "מחברת"^[386], שנאמר: חמש היריעת תהיין חברת אשה אל אחתה וחמש יריעת חברת אשה אל אחתה^[387]. יריעות אלו הן הקרויות "משכן"^[388], משום שהארון והלוחות וכלי הקודש שהשכינה שורה בהן מונחים תחתיהן^[389]. ומן הראשונים שכתבו, שנועדו היריעות להראות צורת הכרובים שעליהן^[390] סביב כלי המשכן^[391].

החוטים

יריעות המשכן נעשו מחוטי תכלת וארגמן ותולעת שני - שהם חוטי צמר צבועים בצבעים אלו^[392] - ושש - שהוא חוט פשתן^[393] לבן^[394] - שנאמר: ואת המשכן תעשה עשר יריעת שש משזר ותכלת וארגמן ותלעת שני^[395]. החוטים היו שזורים לחוט אחד^[396], ויש מן האחרונים שכתבו, שלא היו כל החוטים שזורים לחוט אחד, אלא חוטי השש שימשו לחלק ה"שתי" שביריעה ושאר החוטים לחלק ה"ערב" שבאופן זה ניתן לצייר צורת כרובים באריגה, לסוברים כן^[397].

חוטי התכלת

חוטי התכלת, יש מן האחרונים שכתבו, שהיו עבים יותר משאר החוטים^[398].

מנין החוטים שבכל מין

מנין החוטים שבכל מין ומין, נחלקו בו תנאים: יש סוברים, שכל מין היה עשוי מששה חוטים^[399], ונמצא שהחוט שבו נארגו היריעות שזור מעשרים וארבעה חוטים^[400]. ויש סוברים, שכל מין ומין היה עשוי משמונה חוטים ונמצא שחוט האריגה שזור משלושים ושנים חוטים^[401]. ויש סוברים שכל מין ומין היה עשוי משנים עשר חוטים^[402], ונמצא שחוט האריגה היה עשוי מארבעים ושמונה חוטים. ויש סוברים שכל מין ומין היה עשוי מארבעה חוטים^[403], ונמצא שחוט האריגה היה עשוי מששה עשר חוטים^[404], ויש סוברים שעל ארבעת החוטים שבכל מין הוסיפו חוט זהב ונמצא שחוט האריגה היה עשוי מעשרים חוטים^[405], שלדעתם הכתוב: וירקעו את פחי הזהב וכו' לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש^[406], אמור גם ביריעות^[407]. על אופן עשיית חוט הזהב, ע"ע אפוד^[408] וע' חושן^[409].

שזירתם

חוטי כל מין ומין היו שזורים יחד^[410]. ויש מן הראשונים שכתבו, שאף כל חוט וחוט מחוטי אותו מין היה שזור בפני עצמו^[411].

סדר אריגתן

סדר אריגת היריעות, יש מן האחרונים שכתבו, שתחילה ארגו יריעה אחת ולאחר מכן ארגו את שאר היריעות לפי מידת הראשונה^[412], ולדעתם זהו שאמר הכתוב: ארך היריעה האחת^[413], שתחילה לא ארגו אלא אחת^[414].

הכרובים

יריעות המשכן, היו מצוירים בהן "כרובים", שנאמר: כרבים מעשה חשב תעשה אתם^[415]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם במהותם: יש סוברים, שכל צורה של בריה - שיש בה פנים^[416] – היא בכלל כרובים^[417]. ויש סוברים – לסוברים שמצוירות צורות שונות משני צדי היריעה^[418] - צורת אריה מצדה האחד של היריעה וצורת נשר מצדה השני^[419]. ויש שנראה מדבריהם, שהם כעין הכרובים שעל הכפורת* שבקודש הקדשים^[420]. על צורת הכרובים, ע"ע כפורת: הכרובים^[421].

מניינם

מנין צורות הכרובים, יש מן הראשונים שכתבו – לסוברים שהיריעה מצוירת משני צדיה^[422] – שבכל צד מצוירת צורה אחת^[423]. ויש מן האחרונים שכתבו – לסוברים שהיריעה מצוירת מצדה האחד וחלקה מצדה השני^[424] – שמציירים יותר מצורה אחת על היריעה, ולדעתם זהו שנאמר: כרובים^[425], לשון רבים^[426].

מעשה הכרובים

הכרובים שביריעות היו עשויים "מעשה חושב", שנאמר: כרבים מעשה חשב תעשה אתם^[427]. ונחלקו תנאים וראשונים בדעתם במהותו: א) ר' אלעזר סובר, שמעשה חושב היינו מעשה רוקם^[428], שבתחילה מתקן הצורה על הבגד על ידי צבע ואחר כך רוקמה במחט^[429], וכן בדעת תנא בירושלמי, שסובר שדבר הנעשה מעשה חושב נראית אותה צורה נראית משני צדי האריג, לגורסים כן^[430], יש מן הראשונים שכתבו שרוקמה במחט^[431]. וכן בדעת תנא בירושלמי, שסובר שדבר הנעשה מעשה חושב מצוירות שתי צורות שונות זו מזו משני צדי האריג^[432], יש שכתבו שרוקמה במחט, לפי שבאריגה אי אפשר לעשות כן לדעתם^[433]. ב) ר' נחמיה סובר, שמעשה חושב הוא מעשה אורג^[434], שהצורה נעשית באריגת היריעה^[435]. וכן בדעת תנא בירושלמי שסובר שדבר הנעשה מעשה חושב מצויר צורות שונות משני צדי האריג^[436], יש שכתבו שהוא מעשה אורג^[437]. וכן בדעת תנא בירושלמי שסובר שדבר הנעשה מעשה חושב אינו מצויר אלא מצדו האחד של האריג, לגורסים כן^[438], יש שכתבו שהוא מעשה אורג^[439].

משני צדי האריג

דבר הנעשה מעשה חושב, כגון הכרובים שביריעות, נחלקו תנאים וראשונים בדעתם, אם מצויר משני צדי האריג: א) בירושלמי יש סוברים שמצוירות שתי צורות שונות זו מזו על שני צדי האריג כגון ארי מכאן ונשר מכאן^[440]. וכן בדעת ר' נחמיה שסובר שמעשה חושב הוא שני פרצופות^[441], יש שכתבו שמצוירות שתי צורות שונות זו מזו על שני צדי האריג^[442]. ב) ויש סוברים, שאותה צורה מצוירת משני צדי האריג כגון ארי מכאן וארי מכאן^[443], ומהם שכתבו שכן הוא דעת תנאים לגרסתם בירושלמי^[444]. וכן בדעת ר' נחמיה שסובר שמעשה חושב הוא שני פרצופות^[445], יש שכתבו, שאותה צורה מצוירת משני צדי האריג^[446]. ג) ויש שכתבו בדעת תנאים לגרסתם בירושלמי, שאין מצויר אלא מצדו האחד של האריג^[447], מפני הקושי לארוג – לסוברים שנעשה מעשה אורג^[448] - משני צדיו^[449].

בשתי יריעות

הכרובים, יש מן האחרונים שכתבו, שאפשר שהתחילה צורתם ביריעה אחת ונסתיימה ביריעה אחרת^[450], ולדעתם זה שנאמר: כרבים מעשה חשב^[451], שהקדים הכתוב הכרובים למחשבה לפי שאינו צריך לחשוב מתחילה שתיגמר הצורה באותה היריעה^[452].

מידותיהן

כל יריעה מיריעות המשכן, היה אורכה עשרים ושמונה אמות ורוחבה ארבע אמות, שנאמר: ארך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה ורחב ארבע באמה^[453]. ויש מן האחרונים שכתבו, שהיה עוביה טפח^[454]. מידת עשר היריעות יחד - לאחר שחוברו זו לזו - היתה ארבעים אמות על עשרים ושמונה אמות^[455]. האמה שבה מודדים את היריעות, יש מן האחרונים שכתבו, שהיא אמה בת ששה טפחים^[456], ויש שכתבו, שגדולה יותר מאמה בת חמישה טפחים ולא נתפרש בכמה^[457].

חיבור היריעות במחברת

חמש היריעות שבחוברת היו מחוברות בתפירות מחט^[458], על פני כל אורכן^[459], ומכוונות זו כנגד זו באופן שאינן בולטות זו מזו^[460]. ומן האחרונים שכתבו - לסוברים שציור הכרובים יכול להימשך מיריעה ליריעה - שהיו מכוונות זו לזו באופן שייגמר ציור הכרובים כראוי^[461], ולדעתם זהו שאמר הכתוב: אשה אל אחתה^[462].

הלולאות

שתי המחברות היו מחוברות זו לזו על ידי חמשים לולאות – כעין עניבה^[463] - של חוטי תכלת העשויות לאורך שפת היריעה הקיצונית שבכל מחברת – הסמוכה למחברת השניה בעת פריסת היריעות על המשכן^[464] - באופן שיקבילו לולאות שתי היריעות זו לזו, שנאמר: ועשית ללאת תכלת על שפת היריעה האחת מקצה בחברת וכן תעשה בשפת היריעה הקיצונה במחברת השנית. חמשים ללאת תעשה ביריעה האחת וחמשים ללאת תעשה בקצה היריעה אשר במחברת השנית מקבילת הללאת אשה אל אחתה^[465]. ויש מן הראשונים שכתבו, שהיו עונבים את הלולאות המקבילות זו בזו^[466].

עוביין

עובי חמשים הלולאות יחד, יש מן הראשונים שכתבו, שהוא שלוש אמות וחצי^[467].

המרחק שבין הלולאות

המרחק שבין הלולאות לאורך המחברת, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו, שהוא חצי אמה^[468], ויש שכתבו, שהוא חצי אמה וחצי שביעית האמה^[469].

מקום חיבורן ביריעה

מקום חיבור הלולאות ביריעה, יש מן האחרונים שכתבו, שבאחת המחברות היו מחוברות מעליה מרוחקות מעט משפתה, ואילו בחברתה היו מחוברות מן הצד^[470], כדי שיראו הקרסים מלמטה ולא יתכסו ביריעות^[471], ולדעתם זהו שאמר הכתוב במחברת האחת: על שפת היריעה^[472], ובמחברת השניה: בשפת היריעה^[473].

הקרסים

שתי המחברות היו מחוברות זו לזו על ידי חמשים קרסי זהב^[474], שראשן האחד נכנס בלולאות שבמחברת זו וראשן השני נכנס בלולאות שבמחברת זו^[475], שנאמר: ועשית חמשים קרסי זהב וחברת את היריעת אשה אל אחתה בקרסים והיה המשכן אחד^[476]. הקרסים בלולאות היו נראים ככוכבים ברקיע^[477], שהקרסים היו של זהב כעין מראה כוכבים והלולאות של תכלת כמראה רקיע^[478].

צורתם

צורת הקרסים, נחלקו בה ראשונים: יש סוברים שהיו שני ראשיהם כפופים לתפוס בלולאות^[479], ומן האחרונים שכתבו ששני הראשים היו כפופים לצדדים שונים כעין S^[480]. ולדעה זו יש שכתבו, שהיו כופפים את ראשי הקרסים לצד השני כדי שלא ישמטו כלל מן היריעות^[481]. ויש סוברים, שהיו שני ראשיהם כעין כפתורים שהוכנסו בלולאות^[482].

אורכם

אורך הקרסים, יש מן הראשונים שכתבו, שהוא כחצי אצבע^[483].

חיבורם בלולאות

הקרסים, יש מן האחרונים מצדדים, שלא הפרידו אותם מן הלולאות אף בשעת המסעות^[484], ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שהפרידו בין המחברות בשעת המסעות^[485].

פריסתן לרוחב המשכן

באופן פריסת היריעות לרוחב המשכן נחלקו תנאים: א) לדעת ר' יהודה, שסובר שעובי הקרשים היה אמה מלמטה ומשפע למעלה עד לעובי אצבע^[486], היו היריעות מכסות עשר אמות לרוחב גג המשכן כשיעור חללו^[487] ונותרו תשע אמות – פחות אצבע של עובי הקרש^[488] ושיעור האורך הנוסף בשיפוע הקרש^[489] – מכל צד המכסות את גובה קירות המשכן הצפוני והדרומי מלבד אמת האדנים שבתחתית הקרשים^[490] שנותרה מגולה^[491]. ב) לדעת ר' נחמיה, שסובר שעובי קרשי המשכן היה אמה לכל גובהם^[492], היו היריעות מכסות שתים עשרה אמות לרוחב גג המשכן כשיעור חללו ושיעור עובי הקרשים, ונותרו שמונה אמות מכל צד המכסות את גובה קירות המשכן הצפוני והדרומי מלבד שתי האמות התחתונות שהן אמת האדנים ואמה מגובה הקרשים שנותרו מגולות^[493].

פריסתן לאורך המשכן

פריסת היריעות לאורך המשכן, נחלקו בה תנאים ואמוראים: א) יש סוברים, שלא כיסו היריעות את עמודי הפתח^[494], לדעת ר' נחמיה שסובר שעובי הקרשים היה אמה לכל גובהם^[495], היו היריעות מכסות שלושים ואחת אמות בגג המשכן ונותרו תשע אמות שכיסו את קיר המשכן המערבי מלבד אמת האדנים שבתחתיתו^[496], ולדעת ר' יהודה שסובר שעובי הקרשים הולך וכלה עד אצבע^[497], היו היריעות מכסות שלושים אמה בגג המשכן ונותרו עשר אמות – פחות אצבע של עובי הקרש ושיעור אורך השיפוע^[498] – שכיסו את הקיר המערבי^[499]. ב) ויש סוברים שכיסו היריעות אף את עמודי הפתח^[500], לדעת ר' נחמיה שסובר שעובי ראשי הקרשים אמה^[501], היו היריעות מכסות שלושים ושתים אמות בגג המשכן ונותרו שמונה אמות שכיסו את קיר המשכן המערבי, ולדעת ר' יהודה, שסובר שעובי ראשי הקרשים אצבע^[502], היו היריעות מכסות שלושים ואחת אמות בגג המשכן ונותרו תשע אמות – פחות אצבע של עובי הקרש ושיעור אורך השיפוע^[503] – שכיסו את קיר המשכן המערבי^[504]. וכן בדעת ר' יוסי, שסובר שאורך המשכן שלושים ואחת אמות^[505], יש מן האחרונים שכתבו, שכיסו יריעות המשכן אף את עמודי הפתח ולכן נמנה אף מקום בין העמודים כחלק מחלל המשכן^[506]. על מקום הפרוכת ועמודיה עמודי הפרוכת לדעות אלו, ע"ע פרוכת.

מותר היריעות במערב

היריעה שכיסתה את קיר המשכן המערבי – שרוחבה עשרים ושמונה אמות^[507] - היתה עודפת על רוחב הקיר לשני צדיו^[508], ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים, שהיו מקפלים את מותר היריעה לאחורי המשכן לצד המערב ומחברים בתפירה^[509]. ויש סוברים, שהיו מקפלים את המותר ומניחים אותו ברווח שבזוית המשכן, לסוברים כן^[510]. ויש סוברים, שהיו מותחים את מותר היריעות במיתרים אל יתדות המשכן שבמערב המשכן^[511].

יריעות עיזים

יריעות המשכן, היו פרוסות מעליהן אחת עשרה "יריעות עיזים"^[512], שנאמר: ועשית יריעת עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעת תעשה אתם^[513], שיריעות המשכן קרויות "משכן"^[514], ופעמים שנקראו בכתוב: אהל מועד^[515]. יריעות אלו, כתבו ראשונים, שנועדו להיות כגג על יריעות המשכן^[516], לשמור עליהן^[517] מפני הגשם^[518], ולדעתם זה הטעם שנקראו: אהל^[519], ומן האחרונים שכתבו שזהו שאמרו במדרש: מכאן אתה למד דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה^[520], שחסים על יריעות המשכן היפות ומכסים אותן ביריעות העזים^[521]. ומהם שכתבו, שנועדו אף לעבות את תקרת המשכן^[522].

הגבהתן מהיריעות

יריעות העיזים, יש מן האחרונים שכתבו, שלא היו פרוסות על גבי יריעות המשכן אלא היו מוגבהות מן היריעות טפח – כשיעור אוהל^[523] – על ידי יתדות^[524], ולדעתם זה הטעם שנקראות: אהל^[525].

החומר שעשויות ממנו

יריעות אלו, היו עשויות מצמר של עיזים^[526], שנאמר: ועשית יריעת עזים^[527]. ומן הראשונים שכתבו, שהשתמשו בחלק הדק והרך של שיער העיזים^[528]. ויש מן הראשונים שכתבו, שלא היו עשויות מצמר עיזים^[529], מהם שכתבו ש"עזים" הוא שמו של הצמר^[530], ומהם שכתבו, שהיו עשויות מנוצות של עוף הקרוי עזניה^[531].

צבען

צמר יריעות העזים לא נצבע^[532], אלא היה שחור^[533], הנוטה לכחול^[534].

עשייתן

הצמר היה נשטף בעודו על העזים^[535], וכן טווייתו לחוטים – וניפוצו וסירוקו^[536] - היתה נעשית על ידי הנשים בעודו על גוף העיזים החיות^[537], באומנות מיוחדת^[538], שנאמר: וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים^[539], שמשמע שטוו בגופן של העזים^[540]. ובטעם הדבר, יש מן הראשונים שכתבו, שעל ידי כך אין איכות הצמר מתמעטת ויש באריג הטווי זוהר יתר^[541]. ומן הראשונים שכתבו, שהיו מדקדקים בעשיית הצמר עד שהבהיק כמשי^[542].

מידותיהן

כל יריעה מיריעות העיזים, היה אורכה שלושים אמות ורוחבה ארבע אמות, שנאמר: ארך היריעה האחת שלשים באמה ורחב ארבע באמה^[543]. מידת אחת עשרה היריעות יחד – לאחר שחוברו זו לזו - היתה מידתן ארבעים וארבע אמות על שלושים אמות^[544]. על האמה שבה נמדדות מידות היריעות, עי' לעיל^[545].

המחברות

אחת עשרה יריעות העזים היו חלוקות לשתי יריעות גדולות שבאחת מהן חמש יריעות מחוברות זו לזו ובחברתה שש יריעות חוברות זו לזו^[546], הקרויות "חוברת" או "מחברת"^[547], שנאמר: וחברת את חמש היריעת לבד ואת שש היריעת לבד^[548]. ויש מן הראשונים שכתבו, שהיו אחת עשרה היריעות חלוקות לשתי מחברות של חמש וחצי יריעות, שלדעתם לא הזכיר הכתוב חצי היריעה עם החמש אלא הזכיר שני חצאי היריעה כיריעה אחת ששית^[549].

חיבורן

היריעות שבכל חוברת היו מחוברות בתפירות מחט^[550].

הלולאות

שתי המחברות היו מחוברות זו לזו על ידי חמשים לולאות – כעין עניבה^[551] - העשויות לאורך שפת היריעה הקיצונית שבכל מחברת – הסמוכה למחברת השניה בעת פריסת היריעות על המשכן^[552] - באופן שיקבילו לולאות שתי היריעות זו לזו^[553], שנאמר: ועשית חמשים ללאת על שפת היריעה האחת הקיצנה בחברת וחמשים ללאת על שפת היריעה החברת השנית^[554].

החומר מהן נעשו

הלולאות, נחלקו בהן ראשונים ממה היו עשויות: יש שכתבו, שהיו עשויות מחוטי תכלת^[555], ויש שכתבו, שנעשו מצמר העזים^[556].

עוביין

עובי חמשים הלולאות יחד, יש מן הראשונים שכתבו, שהיה חמש אמות וחצי^[557], שלדעתם היו עבות יותר מלולאות יריעות המשכן^[558].

המרחק בין הלולאות

המרחק שבין הלולאות לאורך היריעה, יש מן הראשונים שכתבו, שהיה חצי אמה^[559].

הקרסים

שתי המחברות היו מחוברות זו לזו על ידי חמשים קרסי נחושת^[560] קלל^[561] - כלומר מזוקק וזוהר^[562] - שראשן האחד נכנס בלולאות שבמחברת זו וראשן השני נכנס בלולאות שבמחברת זו^[563], ועשית קרסי נחשת חמשים והבאת את הקרסים בללאת וחברת את האהל והיה אחד^[564]. צורת הקרסים, כתבו ראשונים, שהיתה כצורתם של קרסי יריעות המשכן^[565].

פריסתן לרוחב המשכן

יריעות העיזים נפרסו לרוחב המשכן באופן שהיו עודפות על יריעות המשכן – שרוחבן קטן מיריעות העיזים בשתי אמות^[566] - אמה לצד דרום ואמה לצד צפון, שנאמר: והאמה מזה והאמה מזה בעדף בארך יריעת האהל יהיה סרוח על צדי המשכן מזה ומזה לכסתו^[567], לדעת ר' יהודה, שסובר שיריעות המשכן כיסו תשע אמות מכל צד^[568], היו יריעות העיזים מכסות את אמת האדנים עד מרחק אצבע מן הקרקע^[569], ולדעת ר' נחמיה, שסובר שיריעות המשכן כיסו שמונה אמות מכל צד^[570], היו יריעות העיזים מכסות את האמה התחתונה של הקרשים עד ראש האדנים^[571].

פריסתן למזרח המשכן

יריעות העיזים נפרסו לאורך המשכן באופן שהיו עודפות על יריעות המשכן – שאורכן קטן מיריעות העיזים בארבע אמות^[572] – לצד מזרח ותלויות כנגד פתח המשכן^[573], ככלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה^[574], שנאמר: וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל^[575]. ונחלקו תנאים וראשונים ואחרונים בדעתם באופן שבו נכפלה היריעה למזרח: א) יש סוברים שהיריעה היתה תלויה שתי אמות למזרח^[576], בין הקרשים לעמודי הפתח^[577], ומהם שסוברים, שתלויה מעבר לעמודי המסך^[578], ולדעתם זה שנאמר: וכפלת, היינו שישים חציה על המשכן וחציה למזרח^[579], שסתם כפל לשנים^[580], ויש שכתבו, שהיינו שאין היריעה מתוחה אלא תלויה^[581], ויש שכתבו – לסוברים שתלויה מעבר לעמודי המסך^[582] – שהיינו שכפולה עם המסך^[583]. ב) ויש סוברים, שהיריעה נכפלה לחציה שתי אמות על שתי אמות^[584], ונתפרו זו על זו^[585], ואותה יריעה היתה תלויה למזרח בין הקרשים לעמודי הפתח^[586], ומהם שסוברים שאותה יריעה היתה תלויה אמה למזרח ואמה על גג המשכן^[587]. ג) ויש סוברים, שהיריעה היתה תלויה שלוש אמות למזרח מעבר לעמודי המסך^[588]. ד) ויש סוברים, שהיריעה היתה תלויה אמה אחת למזרח מעבר לעמודי המסך^[589]. ה) ויש סוברים, שהיריעה היתה תלויה ארבע אמות למזרח^[590], ולדעתם זה שנאמר: וכפלת את היריעה הששית^[591], היינו שהיא משתלשלת למטה^[592].

פריסתן למערב המשכן

יריעות העיזים היו עודפות על יריעות המשכן לצד מערב, ונחלקו תנאים וראשונים בדעתם באופן פריסתן למערב: א) לסוברים שהיריעה שלצד מזרח המשכן היתה תלויה שתי אמות בין הקרשים לעמודי הפתח^[593], לדעת ר' יהודה, שסובר שעובי הקרשים למעלה היה אצבע^[594], היו יריעות העיזים פרוסות שלושים אמות לאורך גג המשכן ושתים עשרה אמות לצדו המערבי של המשכן^[595], נמצא שנסרחה היריעה המערבית שתי אמות על הקרקע^[596], ולדעתו זה שנאמר: חצי היריעה – היינו שתי אמות^[597] - העדפת תסרח על אחרי המשכן^[598], היינו חצי היריעה שנסרחה על הקרקע^[599]. ולדעת ר' נחמיה, שסובר שעובי הקרשים למעלה היה אמה^[600], היו היריעות פרוסות אחת עשרה אמות לצדו המערבי של המשכן ונמצא שנסרחה היריעה המערבית אמה אחת על הקרקע^[601], ולדעתו זה שנאמר: חצי היריעה העדפת תסרח על אחרי המשכן^[602], פירושו שחצי יריעה נסרחה מעבר ליריעות המשכן - שלדעתו כיסו תשע אמות מן הקיר המערבי של המשכן^[603] - אמה אחת המכסה את האדנים ואמה אחת על הקרקע^[604], ויש מן הראשונים שכתבו בדעתו, שפירוש הכתוב הוא שמקצת היריעה נסרח על הארץ, שאף חלק הדבר קראו הכתוב "חצי"^[605]. וכן לסוברים שהיריעה שלצד מזרח המשכן היתה תלויה אמה אחת מעבר לעמודי הפתח^[606], נסרחה היריעה במערב שתי אמות על הקרקע לדעת ר' יהודה ולדעת ר' נחמיה נסרחה אמה אחת על הקרקע^[607]. ב) לסוברים שהיריעה שלצד מזרח המשכן היתה תלויה שתי אמות מעבר לעמודי המסך^[608], היו יריעות העיזים פרוסות שלושים ושתים אמות לאורך גג המשכן - שלדעתם עובי הקרשים למעלה היה אמה^[609] - ועשר אמות לאורך הקיר המערבי של המשכן עד לקרקע^[610]. ולדעתם, זה שנאמר: חצי היריעה העדפת תסרח על אחרי המשכן^[611], פירושו שחצי יריעה נסרחה מעבר ליריעות המשכן - שלדעתם כיסו שמונה אמות מן הקיר המערבי של המשכן^[612] - לכסות אמה אחת של קרשים ואת אמת האדנים^[613]. ג) לסוברים שהיריעה נכפלה לחציה ותלויה למזרח בין הקרשים לעמודי הפתח^[614], היו היריעות פרוסות שלושים אמה לאורך גג המשכן - שלדעתם עובי הקרשים למעלה היה רק אצבע^[615] - ועשר אמות לאורך צדו המערבי של המשכן עד לקרקע^[616]. ולדעתם, היריעה שנאמר בה: חצי היריעה העדפת תסרח על אחרי המשכן^[617], היא היריעה השמינית ממזרח הנפרסת בזוית המערבית של גג המשכן חציה על גג המשכן וחציה על שתי האמות העליונות של הקיר המערבי^[618], ויש שכתבו, שהיינו חצי היריעה התלויה למזרח^[619]. ד) לסוברים שהיריעה היתה תלויה שלוש אמות למזרח מעבר לעמודי המסך^[620], היו היריעות פרוסות שלושים ושתים אמות לאורך גג המשכן - שלדעתם עובי קרשי המשכן למעלה היה אמה^[621] - ותשע אמות לאורך הקיר המערבי^[622]. ולדעתם, זה שנאמר: חצי היריעה העדפת תסרח על אחרי המשכן^[623], פירושו שהיריעה שבקצה המערבי נסרחת אמה אחת מעבר ליריעות המשכן שכיסו לדעתם שמונה אמות מן הקיר המערבי^[624], שאף חלק מן היריעה קראו הכתוב "חצי"^[625].

יריעות אילים ותחשים

מעל יריעות המשכן ויריעות העזים היו פרוסות "יריעות אילים מאודמים ותחשים", שנאמר: ועשית מכסה לאהל ערת אילם מאדמים ומכסה ערת תחשים מלמעלה^[626]. יריעות אלו משמשות להגנה על המשכן מפני הגשם^[627] ושאר לכלוך^[628], וכן מפני חום השמש ועמוד האש^[629]. על שני מיני העורות, שנחלקו אם הם שני כיסויים למשכן זה על גבי זה, או כיסוי אחד שחלקו עורות אילים וחלקו עורות תחשים, עי' להלן^[630].

עורות האילים

עורות האילים ששימשו ליריעות, נעשו מעורות כבשים זכרים^[631] גדולים^[632]. ומן האחרונים שכתבו, שנעשו מעור אחד של איל גדול^[633].

שערם

עורות האילים, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם, אם הסירו את השיער שעליהם: יש סוברים, שהסירו את שערם^[634]. ויש סוברים, שלא הסירו את שערם^[635].

צבעם

צבע עורות האילים היה אדום, שנאמר: וערת אילם מאדמים^[636], ונעשה צבעם כך על ידי פעולת אדם^[637], וזה שאמר הכתוב: מאדמים^[638], שמשמעו שנפעלים על ידי אחר ולא אדומים^[639]. ונחלקו ראשונים ואחרונים באופן עשייתה: יש סוברים, שצבעו אותם בצבע אדום^[640]. ויש סוברים, שהיו מכים את האילים בעודם חיים כדי שייצרר דמם תחת העור ונעשה אדום ולאחר שחיטתם מפשיטים אותו^[641]. ולדעתם יש מן האחרונים שכתבו, שלא הייתה היריעה כולה צבועה אדום, אלא שנעשו עליה כעין חברבורות אדומות^[642].

התחשים

התחשים ששימשו ליריעות המשכן, נחלקו תנאים ואמוראים במהותם: א) יש סוברים, שהתחש היתה בריה שיש לה קרן אחת במצחה^[643], מהם שסוברים שהיא מין חיה^[644], ומהם שסוברים, שלא הכריעו בה חכמים אם היא חיה או בהמה^[645]. ב) יש סוברים שהיא חיה הקרויה "קרש"^[646], שהוא מין צבי^[647], ומן האחרונים שכתבו, שהוא "אקו" הנזכר בכתוב^[648]. ג) ויש מן הראשונים שכתבו, שהוא בהמה כמין שור שעורו עבה^[649]. ד) ויש סוברים, שהתחש הוא שם הצבע של העורות^[650], וכן בדעת הסוברים שעורות האילים והתחשים היו כיסוי אחד^[651], יש שכתבו שהתחש הוא שם הצבע^[652], מהם שסוברים, שנעשו מעורות אילים הצבועים בצבע התחש^[653], ומהם שסוברים, שנעשו מעור בעל חי שצבע עורו הוא כצבע התחש^[654].

מין טהור או טמא

התחשים, נחלקו תנאים ואמוראים ואחרונים בדעתם אם היו מין טהור או טמא: יש סוברים, שהיו מין טהור^[655], שהרי לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד^[656]. ויש סוברים שהוא מין טמא^[657].

אם נבראו לצורך המשכן

התחש – לסוברים שהוא מין חיה או בהמה^[658] - נחלקו תנאים אם נברא לצורך המשכן: יש סוברים, שבראו הקדוש ברוך הוא למשה רבינו במדבר^[659], לצורך מלאכת המשכן^[660], ונגנז לאחר מכן^[661], ובמדרש אמר ר' נחמיה, שלפי שעורות התחשים נעשים מעור אחד – לסוברים כן^[662] - הוצרך למעשה נסים לברוא בריה שיש בה עור כשיעור היריעה^[663]. ומן האחרונים שכתבו, שמטעם זה קרוי "תחש" שהוא לשון חשיבות^[664], מפני חשיבותה שהייתה בריאה חדשה בעולם^[665]. ויש סוברים, שהתחש היה גדל במדבר ולא נברא לצורך המשכן^[666], ובטעמם יש מן האחרונים שכתבו, שעורות התחשים נעשים לדעתם מחתיכות עור המחוברות זו לזו^[667], שאפשר לעשותן מעורות של בריות קטנות^[668].

צבעם

עור התחש היו בו גוונים רבים^[669], ומראיהם נפלא ומעולה^[670] ומושך את הלב^[671], ואמרו בגמרא שזהו שתרגם אונקלוס תיבת תחשים: ססגונא^[672], היינו ששש ושמח ביופיו בגוונים הרבה^[673], ויש שפירשו שמשה רבינו שש ושמח בגווני התחש^[674], ויש שפירשו ש"סס" הוא לשון ציור ופירושו שמצויר בגוונים רבים^[675]. ובמדרש אמר ר' יהודה שהיו בו ששה גוונים^[676], ומן הראשונים שכתבו שזהו שתרגם אונקלוס לגרסתם: ששגונא^[677], שמשמעו ששה גוונים^[678].

שערם

עורות התחשים, נחלקו בהם אם הסירו את שערם: א) יש סוברים, שהסירו את שיערם^[679], וכן בדעת הסוברים שעורות האילים ועורות התחשים היו כיסוי אחד^[680], יש מן האחרונים שכתבו, שכיוון שהסירו את שיער האילים – לסוברים כן^[681] - הסירו אף את שער התחשים שאינו נוי שחלקו האחד של הכיסוי יהיה חלק וחלקו שעיר^[682]. ובאופן הסרת השיער, יש שכתבו שנעשה על ידי מיחוק וגרידה^[683], ויש שכתבו שנעשה על ידי גזיזה^[684]. ב) ויש סוברים, שלא הסירו את שיער התחשים^[685], וכן בדעת הסוברים שהתחש היא מין טמא^[686], יש מן האחרונים שכתבו, שלא הסירו את שיער התחשים^[687], שיופיים של עורות התחשים היה בצבע השיער שעליהם^[688].

מעור אחד או מחתיכות עור

יריעות התחשים, נחלקו תנאים ואחרונים בדעתם אם היו עשויות מעור אחד או נתחברו מחתיכות עור רבות: ר' נחמיה סובר שיריעות התחשים היו עשויות מעור אחד^[689]. ובדעת הסוברים שעורות האילים והתחשים היו כיסוי אחד^[690], יש מן האחרונים שכתבו שיריעות התחשים חוברו מחתיכות רבות^[691].

כיסוי אחד או שנים

יריעות האילים והתחשים, נחלקו תנאים אם היו כיסוי אחד או שני כיסויים נפרדים: ר' יהודה סובר, ששני כיסויים של עורות היו^[692], מלמטה עורות אילים מאודמים ולמעלה עורות תחשים^[693], וזה שנאמר: ומכסה ערת תחשים מלמעלה^[694], היינו שיריעות התחשים מונחות למעלה מיריעות האילים^[695]. ור' נחמיה סובר, שכיסוי אחד היה^[696], שחלקו מעורות אלים מאודמים וחלקו מעורות תחשים^[697], ולדעתו הכתוב: מלמעלה^[698], מוסב בין על עורות האילים ובין על עורות התחשים ומשמעו שמונחים שניהם מעל יריעות העיזים^[699].

חיבור העורות זה לזה

עורות האילים ועורות התחשים היו מחוברים זה לזה – לסוברים שהיו כיסוי אחד^[700] - על ידי תפירות^[701].

חלוקת העורות בכיסוי

באופן חלוקת העורות בכיסוי - לסוברים שיריעות האילים והתחשים היו כיסוי אחד^[702] - נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שאורך הכיסוי היה חלוק לשנים^[703], חציו עורות אילים וחציו עורות התחשים^[704], ויש שנראה מדבריהם שהיה חלוק לשליש ושני שלישים^[705]. ומהם שכתבו שהחלק של עורות התחשים נתון לצידו המערבי של המשכן^[706], ולדעתם זה שאמר הכתוב: ומכסה ערת תחשים מלמעלה, שעורות אלו מונחים מעל קודש הקדשים שהוא למעלה בקדושתו מן הקודש^[707]. ב) יש סוברים, שהכיסוי חלוק לארבעה משולשים ישרי זוית שאורך הניצב של כל אחד מהם שלושים אמות ואורך בסיסם חמש אמות, שנים מהם מעורות אילים ושנים מעורות תחשים. משולשי המין האחד נתונים ניצב בצד ניצב באופן שיוצרים משולש שווה שוקיים שבסיסו עשר אמות שנתון למערב המשכן, ומשולשי המין השני ניתנים בצדי המשולש שווה השוקיים יתר בצד יתר, כך שבסיסיהם נתונים זה בצד זה למזרח המשכן^[708]. ג) ויש סוברים, שהכיסוי חלוק באלכסון לשני משולשים ישרי זוית, האחד מעור תחשים שבסיסו נתון למערב המשכן וחברו מעור אילים שבסיסו נתון למזרח, אורך הניצב של כל משולש שלושים אמות ואורך בסיסם עשר אמות^[709]. ד) ויש סוברים – לסוברים שעורות האילים נעשו מעור אחד של איל גדול^[710] - שעיקר הכיסוי היה עשוי מעורות אילים מאודמים^[711], מהם שכתבו, שבעורות האילים היו חורים ארוכים וצרים הנמשכים על פני רובו של אורך הכיסוי אותם כיסו ברצועות של עורות התחשים שרוחבן יתר על רוחב החורים ואורכן שלושים אמה^[712], ולדעתם זה שאמר הכתוב על עורות התחשים: מלמעלה^[713], היינו שרצועות התחשים מכסות את עורות האילים מלמעלה^[714]. ומהם שכתבו, שעורות התחשים היו כעין טלאים שכיסו את המקומות שבהם חסר עור האיל, כגון בצדי הצואר והרגלים^[715]. ה) ויש סוברים, שעורות האילים האלים ועורות התחשים היו מחוברים זה על גבי זה כעור אחד^[716], ולדעתם זה שאמר הכתוב: מלמעלה^[717], היינו שהצד של עורות התחשים מונח מלמעלה^[718]. ו) ויש סוברים - לסוברים שהיריעות כיסו אף את צדי המשכן^[719] – שעורות התחשים כיסו את גג המשכן ועורות האילים היו מחוברים בצידם וכיסו את קירות המשכן^[720], ולדעתם זהו שאמר הכתוב על עורות התחשים: מלמעלה^[721].

פריסתן על המשכן

יריעות האילים והתחשים, נחלקו תנאים וראשונים ואחרונים אם כיסו את צדי המשכן: א) יש סוברים, שלא היו מכסות אלא את גג המשכן^[722], ולדעתם אורכן שלושים אמה^[723], ורוחבן עשר אמות^[724]. ונחלקו אחרונים בדעתם: יש סוברים, שלא כיסו היריעות את ראשי הקרשים^[725], ויש סוברים, שכיסו אף את ראשי הקרשים, ולדעתם לא נאמרו מידות אלו אלא לסוברים שעובי הקרשים למעלה אצבע^[726], אבל לסוברים שעוביים למעלה אמה^[727], מידותיהן גדולות יותר^[728]. ב) ויש סוברים, שכיסו אף את צדי המשכן^[729], ובדעתם יש שכתבו, שיורדות היריעות לאורך שלושת קירות המשכן ואין חלקים אלו מחוברים בזויות המשכן לפי שהיה העור מתקלקל בקיפולו^[730]. ג) ויש סוברים – לסוברים שעורות האילים והתחשים היו שני כיסויים נפרדים^[731] - שעורות האילים מכסים גם את הגג וגם את קירות המשכן, ואילו עורות התחשים אינם מכסים אלא את הגג^[732], ולדעתם זה שאמר הכתוב בעורות האילים: ועשית מכסה לאהל^[733], ובעורות תחשים: מלמעלה^[734], שעורות האילים כיסו את האהל כולו ועורות התחשים כיסו את הגג בלבד^[735].

מיתרים ויתדות

היריעות היו מחוברות לקרקע על ידי יתדות נחושת^[736] ומיתרים^[737], שהם כעין חבלים^[738], וזהו שנאמר: וכל יתדתיו וכו' נחשת^[739], וזהו נאמר: ואת מיתריו^[740]. היתדות היו נעוצים בקרקע^[741] והמיתרים קשורים אליהם בראשם האחד וראשם השני קשור ביריעות^[742], בשוליהן סביב^[743], מדרום וממערב ומצפון^[744], כדי שלא תגביהם הרוח^[745], ויש מן הראשונים שכתבו הטעם, כדי שלא ישקעו היריעות לתוך המשכן מתוך כבדן וימעטו את חללו^[746]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שהיו ראשי היתדות קשורים וצמודים לשולי היריעות^[747]. על מותר היריעות שבקרנות המשכן, שיש סוברים שהיו מותחים אותו במיתרים אל היתדות שבמערב המשכן, עי' לעיל^[748].

אורכן

יתדות אלו, יש מן הראשונים שכתבו שגובהן שש אמות והיריעות קשורות בראשן^[749], ולדעתם היו פרושות היריעות כמין כנפיים^[750]. ובדעת הסוברים שיריעות התחתונות כיסו שמונה אמות מצדי המשכן^[751], יש מן האחרונים שכתבו, שהיתדות גבוהים יותר משתי אמות כדי שיגיע ראשם כנגד שולי היריעות^[752].

היריעות שהוצרכו קשירה

קשירת היריעות על ידי יתדות ומיתרים, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם באלו יריעות נעשה: א) יש סוברים, שיריעות העיזים נקשרו ביתדות ומיתרים^[753], שלפי שהחיבור נועד להגן מפני הרוח – לסוברים כן^[754] – לא נצרכו לכך אלא יריעות העיזים שלא היו מכוסות ומוגנות מן הרוח, שלדעתם לא כיסו יריעות האילים והתחשים את יריעות העיזים מצדי המשכן^[755], אבל יריעות המשכן שהיו מכוסות ביריעות העיזים לא הוצרכו קשירה^[756]. ב) ובדעת הסוברים שכיסו יריעות האילים והתחשים אף את צדי המשכן^[757], יש מן האחרונים שכתבו שיריעות אלו נקשרו ביתדות ומיתרים ולא יריעות העיזים שתחתיהן המוגנות מן הרוח^[758], לסוברים שהיו כיסוי אחד^[759], היה אותו כיסוי קשור ביתדות ומיתרים, ולסוברים שהיו שני כיסויים נפרדים^[760], לא היו קשורות אלא יריעות התחשים העליונות^[761].

מסך ועמודיו

בפתח המשכן לא היו קרשים – ולא יריעות^[762] - אלא היה פרוס "מסך"^[763], שהוא כעין וילון^[764], שנאמר: ועשית מסך לפתח האהל^[765].

מידותיו

מידות אורכו ורוחבו של המסך היו עשר אמות על עשר אמות, כמידות חלל הפתח^[766]. ויש שכתבו, שרחבו של המסך היה יותר מעשר אמות, שכן הוא נעשה לצניעות^[767].

בד המסך

המסך היה עשוי חוטי תכלת וארגמן ותולעת שני - שהם חוטי צמר צבועים בצבעים אלו^[768] - ושש - שהוא חוט פשתן^[769] לבן^[770] - שנאמר: ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר^[771]. על מנין החוטים מהם היו עשויים חוטי כל מין ומין ועל חוטי התכלת שיש סוברים שהיו עבים מיתר החוטים, עי' להלן: יריעות המשכן^[772].

מעשה רוקם

המסך היה עשוי מעשה רוקם^[773], היינו מעשה מחט^[774], שבתחילה מתקן הצורה על הבגד על ידי צבע ואחר כך רוקמה במחט^[775], שנאמר: ועשית מסך וכו' מעשה רקם^[776]. ויש מן הראשונים שכתבו, שמעשה רוקם הוא באריגה^[777].

משני צדי האריג

דבר הנעשה מעשה רוקם, כגון המסך, נחלקו תנאים וראשונים בדעתם אם מצויר משני צדי האריג: א) בירושלמי יש סוברים, שמצויר מצדו האחד של האריג^[778], וכן יש מן הראשונים שכתבו כן^[779]. וכן בדעת ר' נחמיה שסובר שמעשה רוקם הוא פרצוף אחד^[780], יש שכתבו, שמצויר מצדו האחד של האריג^[781]. ולדעה זו, יש מן הראשונים שכתבו, שצדו המצויר של המסך היה פונה כלפי פנים המשכן^[782]. ב) ויש בירושלמי סוברים, שמצוירת אותה צורה משני צדי האריג, כגון ארי מכאן וארי מכאן^[783]. וכן בדעת ר' נחמיה שסובר שמעשה רוקם הוא פרצוף אחד^[784], יש שכתבו שמצוירת אותה צורה משני צדי האריג^[785].

הציורים

הציורים שעל המסך, נחלקו בהם ראשונים ואחרונים: יש סוברים – לסוברים שמצוירים מצד אחד^[786] - שהיו מציירים בו צורת שני כרובים כעין הכרובים שמעל הכפורת*^[787]. ויש סוברים, שהיו מציירים צורת אריה^[788], יש סוברים, שאינו מעכב איזו צורה מצייר^[789].

אופן תלייתו

המסך היה פרוס על גבי חמישה עמודים^[790], שנאמר: ועשית למסך חמשה עמודי שטים^[791]. ובאופן תליית המסך על העמודים, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שראש המסך היה כרוך במוט אותמו החזיקו ווי הזהב שבראש העמודים^[792], ויש סוברים שהיה המסך עצמו תלוי באותם ווים^[793], ומהם שכתבו שהיו בו טבעות אותן תולים בווים^[794].

מקום תלייתו

מקום תליית המסך, נחלקו בו תנאים וראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים שהיה המסך תלוי ממזרח לעמודים^[795], שנוי הוא למשכן שיהיו העמודים נראים בתוכו^[796]. וכן בדעת ר' יוסי, שסובר שאורך המשכן היה שלושים ואחת אמות^[797], יש שכתבו שהיה המסך תלוי ממזרח לעמודים^[798], שלדעתם אף החלל שבין העמודים קדוש בקדושת המשכן^[799]. וכן בדעת הסוברים שיריעות העזים מכסות את ראשי העמודים שבפתח המשכן^[800], יש שכתבו שהיה המסך תלוי ממזרח לעמודים^[801]. ב) בדעת הסוברים שיריעות העזים אינן מכסות את ראשי העמודים^[802], יש שכתבו שהמסך תלוי ממערב לעמודים^[803]. וכן בדעת הסוברים שאורך המשכן היה שלושים אמות^[804], יש שכתבו, שהיה המסך תלוי ממערב לעמודים, שלדעתם אין החלל שבין העמודים קדוש בקדושת משכן^[805].

עמודי המסך

העמודים עליהם היה פרוס המסך^[806], היו עשויים עצי שיטים ומצופים זהב, שנאמר: ועשית למסך חמשה עמודי שטים וצפית אתם זהב^[807].

דרך גדילתם

העמודים היו עומדים כדרך גדילתם מן הקרקע^[808], היינו העליון למעלה והתחתון למטה^[809].

רוחבם ועוביים

העמודים היו מרובעים^[810], רוחבם אמה^[811], ועוביים אמה^[812], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת תנאים, שעוביים פחות מאמה^[813].

גובהם

גובה העמודים, היה עשר אמות כגובהו של המשכן^[814].

החישוקים

בראש עמודי המסך – מעל ציפוי הזהב של העמודים^[815] - היו חישוקים מצופים זהב, שנאמר: וצפה ראשיהם וחשקיהם זהב^[816], שמשמעו שציפוי ראש העמודים נעשה על ידי החישוקים המצופים זהב^[817].

אדני העמודים

כל עמוד היה נתון בתוך אדן נחושת אחד, שנאמר: ויצקת להם חמשה אדני נחשת^[818], וכתבו ראשונים, שנעשה כל אדן מככר* נחושת^[819]. ויש מן האחרונים שכתבו, שנצרכו האדנים להיות יצוקים לשם עמודי המסך, ולדעתם זהו שנאמר: ויצקת להם^[820].

ווי העמודים

עמודי המסך היו קבועים בהם ווים ‏של זהב ששימשו לתליית המסך^[821], שנאמר: וויהם זהב^[822]. ויש מן האחרונים שכתבו, שהווים עצמם היו עשויים כסף, אלא שראשיהם היו מצופים זהב^[823].

חיבורם לעמוד

הווים, יש מן האחרונים שכתבו, שהיו יוצאים מתוך ציפוי הזהב ולא היו תחובים בחור בעמוד^[824].

כיוון הווים

הווים פונים לצד שבו תלוי המסך^[825], לסוברים שתלוי ממזרח לעמודי המסך^[826], פונים הווים למזרח, ולסוברים שתלוי ממערב לעמודי המסך^[827], פונים הווים למערב^[828], ולדעה זו כתבו אחרונים - לסוברים שהיו העמודים עומדים מחוץ לקרשים^[829] - שהווים הקבועים בעמודים הצפוני והדרומי היו פונים בזוית כלפי חלל המשכן, שאי אפשר היה לקבעם כלפי מערב, לפי שהיו העמודים צמודים לקרשים^[830].

מקום העמודים

מקום עמודי המסך ממזרח למערב, נחלקו תנאים וראשונים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים, שעמדו עמודי המסך מחוץ לקרשי המשכן^[831], העמוד הצפוני כנגד קיר המשכן הצפוני והעמוד הדרומי כנגד קיר המשכן הדרומי^[832], באופן שכיסה עובי העמוד את עובי הקיר בצמצום^[833], ובצמוד לקרשים^[834]. וכן בדעת ר' יוסי שסובר שאורך המשכן שלושים ואחת אמות^[835], יש שכתבו שעמדו מחוץ לקרשים^[836]. ולדעה זו נחלקו אחרונים במקום העמודים מצפון לדרום: יש שכתבו, שחמשת העמודים עמדו במרחק שווה של אמה ושלושת רבעי האמה זה מזה^[837] , ויש שכתבו, שהמרחקים שבין העמודים היו שונים ובמקום אחד היה חלל גדול יותר בין העמודים כדי שניתן יהיה להכניס דרכו את הארון עם בדיו שאורכו שתי אמות וחצי^[838]. ב) בדעת חכמים שסוברים שאורך המשכן שלושים אמות^[839], יש שכתבו שעמדו בין הקרשים שבקצה המזרחי של המשכן^[840]. וכן בדעת הסוברים שלא כיסו היריעות את עמודי המסך^[841], יש שמצדדים שעמדו בין הקרשים^[842]. ולדעה זו נחלקו אחרונים במקום העמודים מצפון לדרום: יש שכתבו, שהעמודים הצפוני והדרומי היו סמוכים לקירות המשכן ובין חמשת העמודים היה רווח שווה של אמה ורבע^[843], ויש שכתבו שהעמודים הצפוני והדרומי היו מרוחקים חצי אמה מקירות המשכן ובין חמשת העמודים היה רווח שווה של אמה^[844].

בין העמודים

החלל שבין עמודי הפתח – לסוברים שעומדים מחוץ לקרשי המשכן^[845] – נחלקו תנאים ואחרונים בדעתם אם קדוש בקדושת המשכן: בדעת חכמים שסוברים, שאורך המשכן שלושים אמה^[846], יש שכתבו שהחלל שבין העמודים אינו קדוש בקדושת המשכן ומפני כך אינו נמנה בכלל אורכו^[847]. ובדעת ר' יוסי, שסובר שאורך המשכן שלושים ואחת אמות^[848], יש שכתבו שאף חלל זה קדוש בקדושת המשכן^[849].

על אופן פריסת המסך על גבי העמודים, עי' לעיל^[850].

חצר

המשכן היה נתון בתוך חצר, שנאמר: ועשית את חצר המשכן וכו'^[851], ובה היו נתונים הכיור* ומזבח-החיצון*^[852]. על מקומם בחלל החצר, ע"ע כיור: מקומו בעזרה, וע' מזבח החיצון. על החלקים שכנגד החצר בבית-המקדש*, עי' ערכו^[853].

מדותיה

חלל החצר היה אורכו מאה אמה ורוחבו חמשים אמה^[854], שנאמר: לפאת נגב תימנה וכו' מאה באמה ארך לפאה האחת^[855], וכן לפאת צפון בארך קלעים מאה ארך^[856], ורחב בחצר לפאת ים קלעים חמשים אמה^[857], ורחב החצר לפאת קדמה מזרחה חמשים אמה^[858]. וכתבו ראשונים, שזויות החצר וקלעיה היו ישרים^[859], ולדעתם זהו שנאמר: ורחב חמשים בחמשים^[860], היינו שרוחב החצר שווה מתחילה ועד סוף^[861]. ויש שכתבו, שחלל החצר היה אורכו מאה ושתים אמות ורוחבו חמשים ושתים אמות^[862], ובטעם שלא חשבה התורה יתרון שתי אמות אלו, מהם שכתבו, שעובי עמודי החצר, שלדעתם היו נתונים לפנים מן הקלעים^[863], אינו בכלל מדות החצר^[864], ומהם שכתבו, שלא חשבה תורה יתרון זה לפי שמתחסר על ידי חלל המשכן שבתוך החצר^[865].

מקום המשכן בחצר

המשכן היה נתון באמצע רוחבה של החצר^[866], מרוחק עשרים אמות מן הקלעים שבדרום ועשרים אמות מן הקלעים שבצפון^[867], ובאורך החצר היה המשכן מרוחק עשרים אמה מן הקלעים שבמערב^[868], וחמשים אמה מן הקלעים שבמזרח^[869], וזהו שאמר הכתוב: ורחב חמשים בחמשים^[870], היינו שפתח המשכן עומד בשפת חמשים אמה החיצונים של אורך החצר באופן שיהיו חמשים אמה על חמשים אמה מרובעים לפני המשכן^[871]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים, שעובי הקרשים – וכן עובי עמודי הפתח, לסוברים שעמדו מחוץ למשכן^[872] – בכלל מידות אלו^[873]. ויש סוברים, שאין עובי קרשי המשכן בכלל, שלדעתם היה אורך החצר מאה ושתים אמות ורוחבה חמשים ושתים^[874].

הקלעים

חצר המשכן היתה מוקפת "קלעים"^[875], המשמשים ככותל לחצר^[876], מדרום ומצפון וממערב וכן בשני קצות מזרח החצר הנקראים "כתפים"^[877], שהוא כעין הכתף שבגוף^[878], שנאמר: ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה קלעים לחצר וכו'^[879], וכן לפאת צפון בארך קלעים וכו'^[880], ורחב החצר לפאת ים קלעים וכו'^[881], ורחב החצר לפאת קדמה מזרחה וכו' קלעים לכתף וכו'^[882], ולכתף השנית חמש עשרה קלעים וכו'^[883].

מהותם

הקלעים, פירשו ראשונים, שהם רשתות עשויות נקבים נקבים^[884], כעין וילון^[885], שנעשו בקליעה^[886], ולדעתם זה הטעם שנקראו קלעים^[887]. ולדעה זו, יש מן האחרונים שכתבו, שהיו הנקבים קטנים כדי שלא יוכלו לראות מרחוק את הנעשה בתוך החצר^[888]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שלא היו בהם נקבים^[889], ולדעתם נעשו באריגה^[890].

החוט ממנו עשויים

הקלעים היו עשויים מחוטי פשתן^[891], שנאמר: ועשית את חצר המשכן וכו' קלעים לחצר שש משזר^[892], והיינו פשתן בלבד^[893]. על מנין החוטים שמהם נשזר חוט הפשתן, עי' לעיל^[894].

צבעם

צבע הקלעים היה לבן^[895], ובדעתם יש שכתבו שזה הטעם שנקראו קלעים, מפני צבעם הדומה לקלעי הספינה^[896].

מצוירים

הקלעים, יש מן הראשונים שכתבו, שהיו מצוירים^[897], ולדעתם זה הטעם שנקראו קלעים, מלשון מקלעת^[898], שפירושו ציור^[899].

גובהם

גובה הקלעים, נחלקו בו תנאים וראשונים בדעתם: א) לדעת ר' יוסי, שסובר שמזבח החיצון גובהו עשר אמות^[900], היה גובה הקלעים – מלבד בכתפים שבמזרח^[901] – חמש עשרה אמות^[902], כדי שלא יהיה הכהן נראה כלל מעל לקלעים בשעת עבודתו^[903]. ולדעתו מה שנאמר: וקמה חמש אמות^[904], היינו משפת מזבח ולמעלה^[905]. ובגובה הקלעים בכתפים שבמזרח נחלקו ראשונים: יש סוברים, שהיה גובה הקלעים בכתפים חמש עשרה אמות^[906], ומהם שכתבו, שזהו שאמר הכתוב: קלעים חמש עשרה אמה אל הכתף^[907], היינו גובה הקלעים^[908]. ויש סוברים, שגובה הקלעים בכתפים היה גובה הקלעים עשרים אמה^[909], ולדעתם מה שנאמר: וקמה חמש אמות^[910], היינו מה שיתרים הכתפים על שאר הקלעים^[911]. ב) לדעת ר' יהודה, שסובר שמזבח-החיצון* גובהו שלוש אמות^[912], היה גובה הקלעים – מלבד בכתפים שבמזרח החצר^[913] - חמש אמות^[914], שאף שראש הכהן היה נראה מעל לקלעים בשעת העבודה לא היתה העבודה שבידו נראית^[915], ולדעתו זהו שאמר הכתוב בקלעים: וקמה חמש אמות^[916]. ובגובה הכתפים שבמזרח החצר נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם: יש סוברים, שאף גובה הכתפים היה חמש אמות^[917], ולדעתם מה שנאמר: קלעים חמש עשרה אמה אל הכתף^[918], היינו רוחב הכתפים^[919]. ויש סוברים שגובה הכתפים היה עשרים אמה^[920], ולדעתם זה שאמר הכתוב: וקמה חמש אמות^[921], היינו למטה מחמש עשרה אמה שעודפות הכתפים על שאר קלעי החצר^[922]. ג) ויש סוברים, שבצפון בדרום ובמערב החצר וכן ברוחב חמש עשרה טפחים מכל כתף במזרח היה גובה הקלעים עשר אמות, מלבד רוחב שבע אמות ומחצה שמשני צדי שער החצר שהיה גובהם חמש עשרה אמות^[923], שלדעתם היה רוחב כל כתף עשרים ושתים אמות וחצי^[924], ולדעתם מה שנאמר: קלעים חמש עשרה אמה אל הכתף וכו' ולכתף השנית^[925], היינו חמש עשרה אמה מרוחב כל כתף שגובהם עשר אמות, ומה שנאמר: מזה ומזה לשער החצר קלעים חמש עשרה אמה^[926], היינו רוחב חמש עשרה אמה מן הכתפים חציו מצדו האחד של שער החצר וחציו מצדו השני^[927]. ולדעתם מה שנאמר: וקמה חמש אמות^[928], היינו מה שיתרים צדי שער החצר על שאר הקלעים^[929].

רוחבם

הקלעים, היה רוחב כל אחד מהם חמש אמות^[930], ומחוברים קלעי החצר כולם זה לזה^[931], בתפירה^[932], ואורכם – לסוברים שרוחב מסך שער החצר עשרים אמה^[933] - מאתיים ושמונים אמות^[934]. ויש מן האחרונים שכתבו, שלפי שהקלעים נמדדו במידת חבל של אמה ואילו החצר נמדדה במידת חבל של חמשים אמה, היה אורך הקלעים יחד גדול יותר מאורך החצר ואת מותר הקלעים היו תופרים להשוותו למידת החצר^[935].

תליית הקלעים

הקלעים היו תלויים על עמודי החצר כמפרש התלוי בתורן הספינה^[936], באופן שיצא הקלע מן העמוד שתי אמות ומחצה מצד זה ושתי אמות ומחצה מצד זה^[937]. תליית הקלעים נעשתה על ידי "קונדסים", שהם כמין יתדות - עץ^[938] - שאורך כל אחד מהם ששה טפחים ורוחבו שלושה טפחים – ומונחים אורכם לרוחב הקלע^[939], באמצע שפתו העליונה^[940] - שסביבם כורכים את שפת הקלע^[941], ותולים אותם בווי העמודים^[942] על ידי טבעת - נחושת^[943] - הקבועה באמצעם^[944]. ומן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאלו היתדות שמנה הכתוב במשא בני מררי: ועמודי החצר סביב וכו' ויתדתם^[945]. ויש מן הראשונים שכתבו, שהיו תולים את הקלעים בעמודים על ידי לולאות^[946].

המיתרים

כריכת הקלעים סביב הקונדסים – לסוברים כן^[947] - נעשתה על ידי מיתרים^[948], שהם כמין חבלים קטנים^[949]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש שכתבו, שהיו המיתרים מחוברים לעמודים^[950], ולדעתם זהו שמנה הכתוב מיתרים במשא בני מררי: ועמודי החצר סביב וכו' ומיתריהם^[951], שכיוון שהיו מחוברים בעמודים שהיו במשא בני מררי^[952], נכללו אף הם במשאם^[953]. ויש שכתבו, שהיו קשורים בקצה הקלע^[954]. ויש שכתבו שהיו מיתרים מחוברים הן לעמודים והן לקלעים וקשרו אלו לאלו^[955].

היתדות ומיתריהם

הקלעים היו מחוברים לקרקע על ידי יתדות נחושת ומיתרים הקשורים בשפת הקלעים התחתונה^[956], כדי שלא תגביהם הרוח^[957], וזהו שנאמר: וכל יתדות החצר נחשת^[958]. ומן הראשונים ואחרונים בדעתם שכתבו, שמיתרים אלו הם שנמנו במשא בני גרשון: ואת קלעי החצר וכו' ואת מיתריהם^[959].

העמודים

הקלעים היו תלויים על חמשים וששה עמודים^[960] - שגובהם כגובה הקלעים^[961] - עשרים לצד דרום ועשרים לצד צפון, שנאמר: ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה וכו' ועמדיו עשרים וכו' וכן לפאת צפון וכו' ועמודיו עשרים^[962]. ועשרה לצד מערב, שנאמר: ורחב החצר לפאת ים וכו' עמדיהם עשרה^[963]. ועשרה לצד מזרח, שלושה מכל צד מצדי המסך, שנאמר: ורחב החצר לפאת קדמה מזרחה וכו' קלעים לכתף – היינו צדי המסך^[964] - עמדיהם שלשה וכו' ולכתף השנית וכו' עמדיהם שלשה^[965].

סדר עמידתם

עמודי החצר היו עומדים במרחק של חמש אמות בין עמוד לעמוד^[966]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שהחלל שבין העמודים בכל רוחות החצר היה חמש אמות עם רוחב העמוד^[967] אלא שאין העמודים נמשכים מפינת החצר עד לפינה שכנגדה^[968], שלושת עמודי הכתף הדרומית נמשכים עשר אמות – שהרי יש ביניהם שני חללים - עד למרחק חמש אמות מן הפינה הדרומית מזרחית, ואילו העמוד הנתון בפינה זו הוא הראשון ממנין עשרים עמודי הדרום, ומשם נמשכים תשעים וחמש אמה – שהרי יש ביניהם תשעה עשר חללים - עד למרחק חמש אמות מן הפינה הדרום מערבית, ואילו העמוד הנתון בפינה זו הוא הראשון ממנין עשרת עמודי המערב, משם נמשכים ארבעים וחמש אמות – שהרי יש ביניהם תשעה חללים - עד למרחק חמש אמות מן הפינה הצפון מערבית, ואילו העמוד הנתון בפינה זו הוא הראשון ממנין עשרים עמודי הצפון, ומשם נמשכים תשעים וחמש אמות עד למרחק חמש אמות מן הפינה הצפון מזרחית, ואילו העמוד הנתון בפינה זו הוא הראשון ממנין שלושת עמודי הכתף הצפונית ומשם נמשכים עשר אמות עד למרחק חמש אמות מסוף הקלע^[969]. ונחלקו אחרונים בדעתם: יש שכתבו, שהעמודים נתונים לפנים מן הקלעים^[970], ויש שכתבו שהיו נתונים מחוץ לקלעים^[971]. ומן האחרונים שכתבו בדעתם, שהיה רוחב העמודים אמה^[972] על אמה^[973]. ב) ויש סוברים, שהעמודים נמשכו מפינה לפינה בכל רוחות החצר ובין העמודים היה חלל של חמש אמות בלא רוחב העמוד^[974], ולדעתם היו העמודים שבמערב ובכתפים שבמזרח כפולים ברוחבם מעמודי הצפון והדרום כדי להשלים חמש אמות מאורך החצר^[975], שבצפון ובדרום היה רוחב העמודים טפח וחצי ובמזרח ובמערב היה רוחבם שלושה טפחים^[976]. ג) ויש סוברים, שרוחב העמודים היה אמה על אמה והחלל שבין העמודים בכל רוחות החצר חמש אמות עם רוחב העמוד, ועמודי החצר נתונים כולם בין ארבעת העמודים שבפינות החצר באופן ששימשו עמודים אלו חציים לרוח אחת וחציים לרוח הניצבת לה, ושני חצאי העמוד שמשני קצות אותה רוח לא נחשבו לדעתם אלא לעמוד אחד ממנין העמודים, בצפון ובדרום היו עשרים ואחד עמודים – שביניהם עשרים חללים - מפינה לפינה, ובמערב אחד עשר עמודים – שביניהם עשרה חללים - מפינה לפינה, ובכל אחת מן הכתפים ארבעה עמודים – שביניהם שלושה חללים - מן הפינה ועד למסך שער החצר^[977], ולדעתם בצד מזרח מלבד העמודים שבפינות החצר שימשו אף שני העמודים שבקצות המסך חציים למסך וחציים לכתף ונחשבו יחד לעמוד אחד מעמודי שער החצר^[978]. ד) ויש סוברים, שהחלל שבין העמודים בכל רוחות החצר היה חמש אמות בלא רוחב העמוד, ואין רוחב העמודים עולה לחשבון שלדעתם לא נגעו בקלעים אלא בנקודה אחת, כגון שהיו עגולים, או שהיו מרובעים ונתונה זוית העמוד כלפי היריעה^[979], עמודי הצפון והדרום נמשכו תשעים וחמש אמות ועמודי המזרח והמערב נמשכו ארבעים וחמש אמות, אך בפינות החצר נמשכו הקלעים בלא עמודים^[980], מהם שכתבו, שהעמודים שבקצות כל רוח היו מרוחקים כשלוש אמות וחצי מן הרוח הניצבת לה והקלעים נמשכים באלכסון חמש אמות מן העמוד שבקצה הרוח האחת אל העמוד שבקצה הרוח הניצבת לה^[981], ולדעתם היה אורך החצר מאה ושתיים אמות ורוחבה חמשים ושתים אמות^[982], ולדעתם היו העמודים נתונים מחוץ לקלעים שהיו הקלעים סעד מבחוץ לתומכם^[983]. ומהם שכתבו, שהעמודים שבקצות כל רוח היו מרוחקים שתי אמות וחצי מפינות החצר והקלעים שבפינות החצר עומדים נצבים זה לזה על ידי מוטות עץ הנתונים על ווי העמודים שלרוחב החצר ונמשכים עד לפינות^[984]. ולדעה זו היה רוחב העמודים אמה על אמה^[985]. ה) ויש סוברים, שעמודי הצפון והדרום נמשכו מפינה לפינה ועמודי המזרח והמערב היו נתונים בין העמודים שבפינות החצר, וכן היה רוחב הצלע הבולטת מן העמוד כלפי היריעה – שלדעתם היו העמודים בעלי שש עשרה צלעות ואחת מהן מקבילה לקלעים^[986] - טפח וחצי^[987], אלא שלדעתם החלל שבין העמודים שונה בין הרוחות, בצפון ובדרום היה החלל שבין העמודים חמש אמות ללא רוחב העמוד, ואילו במערב וכן בכתפים שבמזרח היה החלל שבין עמוד לעמוד חמש אמות עם רוחב העמוד^[988], שלדעתם שיעור חמש אמות שבין העמודים לא נאמר אלא בעמודי אורך החצר ולא בעמודי הרוחב^[989].

החומר מהם עשויים

העמודים, היו עשויים עצי שטים^[990].

צורתם

צורת העמודים, נחלקו בה ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהיו מרובעים^[991]. ויש סוברים שהיו עגולים^[992]. ויש סוברים שהיו בעלי שש עשרה צלעות בקירוב, ורוחב כל צלע טפח וחצי^[993].

תחתיתם

העמודים, יש מן האחרונים שכתבו, שהיו מחודדים בתחתיתם כדי להיכנס באדנים^[994], ויש שכתבו שהיתה עשויה בתחתיתם יד אחת ברוחב חצי אמה על חצי אמה^[995]. ויש שכתבו – לסוברים שהעמודים שבפינות החצר היו שייכים למנין העמודים שבצלע החצר הניצבת^[996] - שהיו חרוצים בתחתיתם לכסות את שפת האדנים^[997] שלצד פנים המשכן ולצד חוץ אך לא בין העמודים^[998].

ציפוים

העמודים – מלבד ראשם^[999] - היו מצופים נחושת^[1000]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שהיו מצופים כסף^[1001], ולדעתם זהו שאמר הכתוב: וחשקיהם כסף^[1002], שפירושו כיסוייהם וציפוייהם^[1003]. ויש מן הראשונים שכתבו, שלא היו מצופים כלל^[1004].

החישוקים

העמודים, כתבו ראשונים, שהיו מוקפים בחוטי כסף הקרויים "חישוקים"^[1005], ולדעתם זהו שאמר הכתוב: וחשקיהם כסף^[1006], שהוא לשון חגורה^[1007]. החישוקים, יש מן הראשונים שכתבו, ששימשו לנוי^[1008], ויש שכתבו, ששימשו לקשור בהם את הקלעים לעמודים כדי שלא תפרידם הרוח^[1009], ויש שכתבו, ששימשו לחגור את העמודים שלא יסדקו מן השרב^[1010]. ויש מן האחרונים שכתבו, שהיו שני מיני חישוקים, מין אחד שבו היו קבועים ווי העמודים, ומין שני ששימש לנוי, ולדעתם זהו שכפל הכתוב: ווי העמדים וחשוקיהם כסף וכו' והם מחשקים כסף^[1011].

מניינם

מנין החישוקים, יש מן האחרונים שכתבו, שהיה חוט אחד שסובב את העמוד כמה פעמים^[1012], ויש שנראה מדבריהם שהיו כמה חוטים^[1013].

מקומם

מקום הקפת החישוקים, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו, שהיו מקיפים את העמוד באמצעו^[1014]. ויש שכתבו, שהיו מקיפים אף את ראש העמוד, ולדעתם זהו שכפל הכתוב: ווי העמדים וחשוקיהם כסף וצפוי ראשיהם כסף והם מחשקים כסף^[1015]. ויש שכתבו, שהקיפו את העמודים בשלושה או ארבעה מקומות^[1016]. ויש שכתבו, שהיו מקיפים את העמוד לכל אורכו^[1017].

ווי העמודים

העמודים, היו יוצאים מהם - בראשם^[1018] - כמין יתדות עשויות כסף בצורת אות וי"ו^[1019], שראשם זקוף למעלה^[1020], שנאמר: ווי העמדים וכו' כסף^[1021]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו, שהווים היו תקועים בעמוד^[1022], ויש שכתבו, שהיו קבועים בחשוק כסף שהקיף את העמוד^[1023]. הווים שימשו לתליית הקלעים^[1024], ויש מן הראשונים שכתבו, שהיו עשויים להפשיט עליהם את הקרבנות^[1025].

מניינם

מנין הווים בכל עמוד, יש מן הראשונים שכתבו, שבכל עמוד היו שני ווים^[1026].

ציפוי זהב

ראשי הווים היו מצופים זהב^[1027].

ראשי העמודים

ראשי העמודים היו מצופים כסף, שנאמר: וצפוי ראשיהם כסף^[1028]. ומן החרונים שכתבו, שהיו ראשי העמודים שטוחים וישרים^[1029].

האדנים

עמודי החצר, היו תקועים לתוך אדני נחושת היושבים על הארץ^[1030], שנאמר: ואדניהם וכו' נחשת^[1031], וגובהם אמה^[1032]. ומן האחרונים שכתבו – לסוברים שהיו העמודים מרובעים^[1033] – שהיו האדנים מרובעים ובאמצעיתם חלל ברוחב חצי אמה על חצי אמה לכל גובהם ועובי דופן האדן רבע אמה^[1034].

עוביים

עובי האדנים, יש מן האחרונים שכתבו – לסוברים שהעמודים שבפינות החצר היו שייכים למנין העמודים שבצלע החצר הניצבת^[1035] - שלצד פנים המשכן ולצד חוץ היה כעובי העמודים, שלדעתם היו העמודים חרוצים בתחתיתם לצד פנים ולחוץ כדי לכסות את שפת העמודים^[1036], אך לצדדים שבין העמודים היו האדנים בולטים חוץ לעמודים^[1037]. ולדעתם האדנים שבפינות החצר לא היו בולטים אלא לצד העמודים שברוח אחת, בפינה הדרומית מערבית בלט האדן לכיוון מערב, ובפינה הצפונית מערבית בלט לכיוון צפון, ובפינה הצפונית מזרחית בלט לכיוון מזרח, ובפינה הדרומית מזרחית בלט לכיוון דרום^[1038].

מסך שער החצר

בפתח החצר היה תלוי "מסך" - כעין וילון^[1039] - על ארבעה עמודים הנתונים בשורה אחת^[1040] – שגובהם כגובה המסך^[1041] - ותקועים^[1042] באדנים, שנאמר: ולשער החצר מסך וכו' עמדיהם ארבעה ואדניהם ארבעה^[1043].

בד המסך

מסך שער החצר היה עשוי חוטי תכלת וארגמן ותולעת שני - שהם חוטי צמר צבועים בצבעים אלו^[1044] - ושש - שהוא חוט פשתן^[1045] לבן^[1046] - שנאמר: ולשער החצר מסך עשרים אמה תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רקם^[1047]. על מנין החוטים מהם היו עשויים חוטי כל מין ומין ועל חוטי התכלת שיש סוברים שהיו עבים מיתר החוטים, עי' לעיל: יריעות המשכן^[1048].

מעשה רוקם

מסך שער החצר היה עשוי מעשה רוקם, שנאמר: ולשער החצר מסך וכו' מעשה רקם^[1049]. על דבר הנעשה מעשה רוקם, שנחלקו בו אם הוא מעשה מחט או אריגה, ואם נעשה משני צדי האריג, עי' לעיל^[1050].

מדותיו

מסך שער החצר, נחלקו תנאים וראשונים בדעתם במדותיו: א) בדעת ר' יהודה, שסובר שמזבח-החיצון* גובהו שלוש אמות^[1051], נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם: יש סוברים, שגובה המסך היה חמש אמות ורוחבו עשרים אמה^[1052], ולדעתם מה שנאמר: ולשער החצר מסך עשרים אמה^[1053], היינו רוחבו^[1054]. ויש סוברים, שגובה המסך עשרים אמה ואילו רוחבו לא נתבאר בכתוב^[1055], ובדעתם יש שכתבו, שמה שנאמר: ולשער החצר מסך עשרים אמה^[1056], היינו גובהו^[1057]. ב) בדעת ר' יוסי, שסובר שמזבח החיצון גובהו עשר אמות^[1058], נחלקו ראשונים בדעת אמוראים: יש סוברים, שגובה המסך היה חמש עשרה אמות ואילו רוחבו לא נתבאר בכתוב^[1059]. ויש סוברים, שגובה המסך ורוחבו עשרים אמה^[1060], ולדעתם מה שנאמר במסך: וקומה ברחב חמש אמות לעמת קלעי החצר^[1061], היינו שגבוה חמש אמות מן הקלעים שגובהם חמש עשרה אמות לדעתם^[1062]. ג) ויש סוברים, שגובה המסך היה עשרים אמה ורוחבו חמש אמות^[1063], ולדעתם זהו שנאמר במסך: וקומה ברחב חמש אמות לעמת קלעי החצר^[1064], היינו שנעשה רוחבו של מסך להיות קומתו^[1065].

מקומו

מקום מסך שער החצר, נחלקו בו תנאים ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים, שהמסך היה מרוחק עשר אמות מפתח החצר^[1066], שנאמר: ואת קלעי החצר ואת מסך פתח שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב^[1067], שפירושו קלעי החצר שעל המשכן, היינו שמרוחקים חמשים אמה מן המשכן, והמסך שעל המזבח, היינו שמרוחק חמשים אמה מן המזבח-החיצון* שעמד בריחוק עשר אמות מן המשכן, לסוברים כן^[1068]. וכן בדעת ר' יהודה, שסובר שגובה המזבח החיצון היה שלוש אמות^[1069], יש מן האחרונים שכתבו, שהיה המסך מרוחק עשר אמות מן הקלעים כדי שייכנסו אל החצר מצדי המסך, שאם היו גוללים את המסך כדי להיכנס היה נראה הכהן – העומד בגובה שלוש אמות - ועבודה בידו^[1070]. ב) ויש סוברים, שהמסך היה עומד בשוה עם הקלעים^[1071]. וכן בדעת ר' יוסי, שסובר שגובה מזבח החיצון היה עשר אמות^[1072], יש מן האחרונים שכתבו, שהיה המסך עומד בשוה עם הקלעים^[1073], שלדעתו אין חשש שיראה הכהן ועבודה בידו על ידי גלילת המסך^[1074].

העמודים

עמודי המסך, היו להם חשוקים וווים מכסף כשאר עמודי החצר^[1075], שנאמר: כל עמודי החצר סביב מחשקים כסף וויהם כסף^[1076], שתיבת "כל" באה לכלול אף את עמודי המסך^[1077].

רוחבם וסדרם

עמודי מסך שער החצר, נחלקו ראשונים – לסוברים שרוחב המסך עשרים אמה^[1078] - במדתם וסדרם^[1079]: א) יש סוברים, שהיה המסך תלוי על ארבעת העמודים מתחילתו ועד סופו וביניהם שלושה חללים שווים^[1080]. מהם שכתבו, שהיה עובי העמודים רבע אמה והחלל שבין העמודים שש אמות ושליש אמה^[1081], ומהם שכתבו, שעובי העמודים אמה והחלל שבין העמודים חמש אמות^[1082], שלדעתם לא נגעו העמודים בקלעים אלא בנקודה אחת^[1083]. ב) ויש סוברים, שהיה המסך תלוי על חמישה עמודים^[1084]. מהם שכתבו, שעמודי המסך נתונים מצדו האחד ועד למרחק חמש אמות מצדו השני ובין עמוד לעמוד חלל של חמש אמות עם רוחב העמוד^[1085], ואילו סוף המסך תלוי על עמוד ממנין עמודי הכתף^[1086]. ומהם שכתבו, ששני העמודים שבקצות המסך חציים ממנין עמודי הכתף וחציים ממנין עמודי המסך ושני חצאים אלו חשובים עמוד אחד^[1087].

האדנים

אדני עמודי המסך, היו עשויים נחושת כשאר אדני החצר^[1088], שנאמר: כל עמודי החצר וכו' ואדניהם נחשת^[1089], שתיבת "כל" באה לכלול אף את עמודי המסך^[1090], וגובהם אמה^[1091].

כלי המשכן

לצורך הקמת המשכן, שימשו כלים שונים עשויים נחושת^[1092], כגון פטישים^[1093] לתקוע על ידם יתדות ועמודים^[1094], וכן להכות בבדים להכניסם בטבעות ולהוציא העמודים מן האדנים^[1095], וזהו שאמר הכתוב: לכל כלי המשכן בכל עבדתו וכו' נחשת^[1096]. ויש מן הראשונים שכתבו, שמכלל הכלים גם יתדות להוציא על ידם את הבדים מתוך הטבעות וכן לנעצם בקרקע כדי לסמן את שטח החצר קודם העמדת הקלעים^[1097], ולדעתם זהו שנאמר: וכל יתדתיו וכל יתדת החצר נחשת^[1098].

הערות שוליים