אנציקלופדיה תלמודית:משומד

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:04, 13 בדצמבר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - מי שפרק מעליו עול מצוה או מצוות</span><ref><span dir="rtl">בלשון הגמ' בדרך כל...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - מי שפרק מעליו עול מצוה או מצוות[1].

גדרו

מהותו

משומד הוא אדם שפרק מעליו עול מצוות - או עול מצוה אחת[2] - ובכל עת אשר יתאוה הוא עובר עליהן[3], במזיד*[4].

להכעיס ולתאבון

שני סוגי משומד הם, משומד להכעיס ומשומד לתאבון, ובכמה הלכות מצינו בגמרא חילוקים ביניהם: א) המשומד לתאבון פסול לעדות*, ובמשומד להכעיס נחלקו אמוראים[5]; ב) במשומד לתאבון לא נאמר דין "מורידים-ולא-מעלים*", ובמשומד להכעיס נאמר[6]; ג) , משומד לתאבון משיבים את אבדתו, ומשומד להכעיס, נראה בגמרא שאין משיבים את אבדתו[7]. ד) משומד להכעיס אסור לפדותו מהשבי, ומשומד לתאבון מותר, או אפילו מצוה לפדותו[8]. ה) משומד להכעיס יש אמוראים שסוברים שהוא נחשב "מין*", שדיניו חמורים משל משומד לתאבון[9]. וראשונים ואחרונים חילקו בגדרים ובדינים נוספים של משומד בין משומד להכעיס למשומד לתאבון, עי' להלן על החוטא פעם אחת[10], ועל הצלה[11], צדקה*[12], הלואה בריבית*[13] ושחיטה*[14].

בגדר משומד לתאבון, אמרו בגמרא שכשיש לפניו איסור והתר, אינו מניח את ההתר ואוכל את האיסור[15], וכתבו ראשונים שזהו החילוק בין המשומד לתאבון למשומד להכעיס, שהמשומד לתאבון, מאחר ואינו חוטא אלא מחמת תאוה[16], אינו מניח את ההתר ואוכל איסור[17], והמשומד להכעיס מניח את ההתר ואוכל איסור[18]. ויש חולקים וסוברים שאפילו מי שמניח התר ואוכל איסור עדיין אינו נחשב משומד להכעיס, לפי שיש לתלות שיש לו איזו נחת רוח בנבלה* יותר מן הכשרה, ולדעתם משומד להכעיס אינו אלא כשניכר שאינו מאמין במצוה[19].

על משומד לתאבון, בדבר שיכול לעשותו בהתר ובאיסור, אם הוא נאמן לומר שעשאו בהתר משום ש"לא-שביק-היתרא-ואכיל-איסורא*, ע"ע לא שביק וגו'.

משומד האוכל נבלות להכעיס, נחלקו רב אחא ורבינא אם הוא משומד או שהוא מין*[20] - שדיניו חמורים יותר מדיני משומד[21] - וכן רבי יוחנן סבר שהוא נחשב מין[22]. להלכה יש ראשונים שכתבו שהוא נחשב מין[23], ויש שכתבו שהוא נחשב משומד[24]. על פרטי המחלוקת, ועל ההבדלים להלכה בין משומד למין ע"ע מורידים ולא מעלים[25] וע' מין.

שלא להכעיס ושלא לתאבון

יש ראשונים שכתבו שיש סוג שלישי של משומד, שלא להכעיס ושלא לתאבון[26], אלא שאינו חושש במצוה[27], ודינו לענין שחיטה שונה משניהם[28]. ויש חולקים וסוברים שכל שחוטא שלא לתאבון נחשב משומד להכעיס[29], וכן כתבו אחרונים להלכה[30].

משומד שסתמו להכעיס

איזהו משומד שסתמו להכעיס, האוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים[31], שמאחר והם דברים שהנפש קצה בהם, ודאי להכעיס הוא עושה[32], וכתבו ראשונים שמדובר בנבלה* שמתה מחמת חולי, ובטרפה* שנשברה מפרקתה, שהן מאוסות ואינן ראויות לאכילה[33].

יש ראשונים שסוברים שדוקא האוכל שקצים ורמשים הרבה בזה אחר זה, בסתם הוא נחשב משומד להכעיס, אבל האוכל שקץ או רמש אחד, בסתם הוא נחשב משומד לתאבון, לפי שתולים שלא אכלו להכעיס, אלא כדי לטעום טעם של איסור[34], ולדעתם זה הטעם למה שאמרו בגמרא שמי שאכל פרעוש אחד או יתוש אחד נחשב משומד לתאבון[35].

האוכל דברים שהנפש קצה בהם, כגון נבלות וטרפות ושקצים ורמשים, ופירש שאינו אוכלם להכעיס אלא כדי לטעום טעם של איסור, יש ראשונים שכתבו שאינו נחשב משומד להכעיס אלא לתאבון[36], ולדעתם זה הטעם למה שמצינו שמי שאכל פרעוש אחד או יתוש אחד נחשב משומד לתאבון[37], שמדובר כשפירש שאוכל לתאבון[38].

משומד לדבר אחד ומשומד לכל התורה

שני סוגי משומד הם, משומד לדבר אחד ומשומד לכל התורה[39], ובכמה הלכות מצינו בגמרא חילוקים ביניהם: א) משומד לכל התורה אין מקבלים ממנו קרבנות, ומשומד לדבר אחד מקבלים ממנו[40]; ב) משומד לכל התורה פסול לשחיטה, ומשומד לדבר אחד כשר[41]; ג) משומד לכל התורה אינו יכול לבטל רשות בשבת, ומשומד לדבר אחד יכול לבטל[42]. ובעוד הלכות רבות דנו ראשונים אם יש בהם חילוק בין משומד לדבר אחד למשומד לכל התורה כולה, עי' להלן על פדייתו והצלתו[43], על השבת-אבדה*[44] ועל גזל* ואיבוד ממונו[45].

בגמרא נראה, וכן יש ראשונים שכתבו שהחילוק בין משומד לדבר אחד למשומד לכל התורה אינו אלא לתנאים הסוברים שהחשוד* לדבר אחד אינו חשוד לעדות לכל התורה כולה[46], אבל לסוברים שהוא חשוד לכל התורה כולה, אף משומד לדבר אחד הוא משומד לכל התורה כולה[47]. ויש חולקים וסוברים שאף לסוברים שהחשוד לדבר אחד הוא חשוד לכל התורה, המשומד לדבר אחד אינו משומד לכל התורה[48].

על גדר משומד לכל התורה, ואם הוא דוקא כשעבר על כל מצוות התורה, ע"ע משומד לכל התורה.

משומד לעבודה זרה

על משומד לעבודה-זרה*, שיש סוברים שדינו כמשומד לכל התורה כולה, ע"ע משומד לכל התורה.

משומד לחלל שבת בפרהסיא

על משומד לחילול שבת* בפרהסיא*, שיש סוברים שדינו כמשומד לכל התורה כולה, ע"ע משומד לכל התורה.

מנין הפעמים שחטא

כמה פעמים יחטא האדם עד שיחשב משומד, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש שכתבו שאינו נחשב משומד אלא כשהוא רגיל לחטוא, ואינו נזהר כלל, אבל מי שבמקרה ארע לו שהיה דחוק לפי שעה וחטא, אפילו במזיד, אינו נחשב משומד[49], וכן יש שכתבו שבפעם אחת שחטא אין אדם נעשה משומד[50], ולדעתם זה הטעם שהשוחט בשבת*, והזורק בהמה לזרוק דמה לעבודת-כוכבים*, אף על פי שבשחיטתו חילל שבת ועבד עבודת כוכבים, אין שחיטתו נפסלת מדין שחיטת משומד, לפי שבפעם אחת אין אדם נעשה משומד[51], וכן יש ראשונים שכתבו שאין אדם נעשה משומד כשחטא פעם או פעמיים, אלא דוקא כשהוחזק לחטוא לפחות שלש פעמים[52]. ב) ויש סוברים שמשחטא פעם אחת כבר הוא נחשב משומד[53], מהם יש סוברים שבזמן אותו חטא עדיין אינו נחשב משומד, אלא משעת גמר המעשה ואילך, לפיכך לדעתם השוחט בשבת במזיד בפרהסיא, וכן השוחט לעבודה זרה, אף על פי שמאותו זמן ואילך הוא נחשב משומד, שחיטתו כשרה, לפי שבשעת אותה השחיטה עדיין לא היה משומד[54], ויש סוברים שאפילו בזמן אותה עשייה יש לו דין משומד, לפיכך השוחט בשבת במזיד בפרהסיא, שחיטתו פסולה מדין שחיטת משומד, משום שכבר בעת השחיטה הוא נחשב משומד[55].

לסוברים שאין אדם נעשה משומד כשחטא פעם אחת, יש אחרונים שכתבו שזה בין במשומד לתאבון ובין במשומד להכעיס[56]. ויש חולקים וסוברים שזה דוקא במשומד לתאבון, אבל משומד להכעיס יש לו דין משומד משחטא פעם אחת[57].

משומד לעבירה מדרבנן

בעובר על איסור דרבנן, אם הוא נחשב משומד, מצינו שנחלקו תנאים לענין העובר על כלאים* דרבנן – ע"ע כלאים - תנא קמא סובר שאינו נעשה משומד, ורבי יוסי ברבי יהודה סובר שמאחר והאיסור מפורסם הוא נעשה משומד[58], וכתבו אחרונים שאף דין המשומד לשאר איסורים דרבנן תלוי במחלוקתם[59]. להלכה לענין ביטול-רשות* בשבת, כתבו ראשונים ואחרונים שהמחלל שבת בפרהסיא באיסור דרבנן נחשב משומד, שאינו יכול לבטל רשות[60], ובדעתם נחלקו אחרונים לענין שאר הדינים: יש שנראה מדבריהם שאף לשאר הדינים הוא נחשב משומד[61], ויש חולקים וסוברים שדוקא לענין בטול רשות החמירו להחשיבו משומד, אבל לשאר הדברים אינו משומד עד שיעבור על איסור מהתורה[62].

בני המשומדים וקטן שנשבה

בני המשומדים, שאבותיהם הדיחו אותם, יש ראשונים שכתבו שהם כתינוקות שנשבו וגדלו בין הגוים, שהם כאנוסים[63], לפיכך אף על פי ששמעו אחר כך וראו את היהודים ודתם, אין להם דין משומדים לענין דין "מורידים-ולא-מעלים"[64], אלא ראוי להחזיקם בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה[65]. ויש שחילקו, שקטן שנשבה לבין הגוים, שלא הכיר תורת ישראל מעולם, אין לו דין משומד, אבל בן משומד שעומד בין ישראל, ויודע על התורה, ועוזב תורת ישראל ונדבק בעבודה זרה ובחוקות הגוים יש לו דין משומד גמור[66].

על פרטים נוספים בדיני בני משומדים ותינוקות שנשבו ע"ע מורידים ולא מעלים[67].

קודם תוכחה

משומד שלא הוכיחו אותו כראוי, כתבו אחרונים שהוא נחשב אנוס, ואין לו דין משומד, וכתבו שמטעם זה אנחנו, שאיננו יודעים להוכיח – לסוברים כן[68] – לעולם איננו יכולים לדון אדם כמשומד, לפי שלעולם הוא קודם תוכחה[69].

גר שחזר לסורו

על גר* שחזר לסורו, שדינו כישראל משומד, ע"ע גר[70].

דיני ישראל כלפיו

פדייתו והצלתו

משומד להכעיס, אפילו לדבר אחד, אסור לפדותו מהשבי[71], וכן אין להצילו משאר סכנות[72].

משומד לתאבון לדבר אחד, בגמרא נראה, וכן יש ראשונים שכתבו שמצוה לפדותו מהשבי[73], וכן להצילו משאר סכנות[74], וכתבו בטעם הדבר, שהרי חייבים להשיב את אבדתו[75], ומאותו כתוב שמלמד על השבת-אבדה* למדים אף על השבת הגוף[76]. ויש ראשונים שחולקים וסוברים שאף על פי שמצוה להשיב את אבדתו, אין חייבים לפדותו ולהצילו, לפי שבהצלה נאמר: וחי אחיך עמך, ולדעתם משומד יצא מכלל האחוה, שאין אחוה אלא במצוות[77], ומכל מקום מותר לפדותו ולהצילו לפנים משורת הדין[78], וכן כתבו אחרונים להלכה[79].

רועי בהמה דקה - שהם פרוצים בגזל[80] - אפילו שאינם חוטאים אלא לתאבון, אין מצילים אותם[81]. ונחלקו ראשונים בדינם: יש סוברים שאין מצוה להצילם, אבל מותר להצילם לפנים משורת הדין, ודינם שוה לשאר משומד לתאבון לדבר אחד, שלדעתם אין מצוה להצילו ומותר להצילו[82]. ויש סוברים שרועי בהמה דקה, דינם חמור משאר משומד לדבר אחד, ששאר משומד, לדעתם מצוה להצילו[83], ורועי בהמה דקה אסור להצילם[84], בטעם הדבר יש שכתבו שמאחר ורועי בהמה דקה אינם פסולים לעדות אלא מדרבנן, חכמים עשו חיזוק לדבריהם ואמרו שאין מצילים אותם, כדי שיתנו לב לשוב[85], ויש שכתבו בטעם, שמאחר והם עומדים ברשעם ושונים בו תמיד, אינם נקראים "רעך", ואינם בכלל הכתוב: לא תעמוד על דם רעך[86], ולדעתם הוא הדין בשאר בעל עברות העומד ברשעו ושונה בו תמיד, שאין מצילים אותו, ולא אמרו שצריך להציל את המשומד לתאבון – לסוברים כן[87] - אלא במי שאינו עומד ברשעו תמיד[88].

משומד לכל התורה כולה לתאבון, לסוברים שלא נאמר בו דין "מורידים ולא מעלים"[89], כתבו ראשונים ואחרונים שאף על פי שלענין כמה דברים דינו כגוי[90], מצילים אותו כשהוא נמצא בסכנה[91], כל שהוא מאמין בה'[92]. וע"ע משומד לכל התורה.

על פרטים נוספים בדין הצלת משומד ע"ע הצלת נפשות[93]; על חלול שבת להצלתו ע"ע פקוח נפש.

דין "מורידים"

דין "מורידים-ולא-מעלים*" אינו נוהג במשומד לתאבון, אבל נוהג במשומד להכעיס[94]. אם הדין תלוי במחלוקת האמוראים במשומד להכעיס, אם הוא נחשב משומד או מין[95], ועל פרטי דין מורידים, ע"ע מורידים ולא מעלים. בטעם שדין "מורידים" אינו נוהג במשומד לתאבון כתבו ראשונים שמאחר ומצוה להשיב את אבדתו[96], מצוה היא אף להשיב את גופו, ששתיהן נלמדות מאותו כתוב המלמד על השבת אבדתו[97].

על משומד לעבודה זרה, אם הוא נחשב "מין" שנאמר בו דין מורידים ולא מעלים, ע"ע מורידים ולא מעלים[98] וע' מין.

המחלל שבת בפרהסיא לתאבון – שיש סוברים שהוא נחשב משומד לכל התורה כולה[99] - וכן המשומד לכל התורה כולה לתאבון, שאינו עובד עבודה זרה, נחלקו אחרונים אם נאמר בהם דין מורידים ולא מעלים[100], על פרטי המחלוקת ע"ע מורידים ולא מעלים[101].

השבת אבידתו

משומד לתאבון, מצוה להשיב את אבדתו, שנאמר: לכל אבידת אחיך[102], לרבות את המשומד[103].

משומד להכעיס, נראה בגמרא, וכן יש ראשונים שכתבו שאין מצוה להשיב את אבדתו[104]. ויש שכתבו שלסוברים שהוא נחשב משומד, ולא מין[105], מצוה להשיב אבידתו[106].

משומד לעבודה זרה, אפילו לתאבון, וכן משומד לחילול שבת בפרהסיא, אפילו לתאבון, מאחר והם ככופרים בכל התורה כולה – לסוברים כן[107] - כתבו ראשונים ואחרונים שהם כגוים, ואסור להחזיר להם אבדה[108].

איבוד ונטילת ממונו

משומד לתאבון אסור לאבד את ממונו או ליטלו[109].

משומד לעבודה זרה, יש ראשונים שנראה מדבריהם שאסור לגזול ולאבד את ממונו[110]. ויש שכתבו שמאחר וגופו מופקר, שהרי נאמר בו דין מורידים ולא מעלים, לסוברים כן[111], אף ממונו מופקר ומותר[112]. ויש שחילקו, שכשלא נשא גויה, שיתכן שיהיה לו זרע כשר, אסור לאבד ממונו או ליטלו, אבל כשנשא גויה, שודאי לא יהיה לו זרע כשר, מותר לאבד ממונו או ליטלו[113].

צדקה והלואה

משומד לתאבון, אפילו לדבר אחד בלבד, כתבו ראשונים, וכן יש אחרונים שכתבו להלכה, שאין חייבים לתת לו צדקה, לפי שאינו נחשב אחיך - לסוברים כן[114] - ולפיכך אינו בכלל הכתוב: וחי אחיך עמך[115], וכן מטעם זה אין חייבים להלוות לו, לפי שאינו בכלל מה שנאמר בהלואה: מאחד אחיך[116]. ומדברי ראשונים הסוברים שמצוה להחיותו[117], נראה שלדעתם מצוה אף להלוותו[118], וכן יש אחרונים שפסקו להלכה[119].

משומד להכעיס אין מצוה להלוותו[120] ולתת לו צדקה[121]. ואם מותר לתת לו צדקה נחלקו ראשונים: יש שנראה מדבריהם שאף על פי שאסור להצילו ולפדותו[122], צדקה מותר לתת לו[123]. ויש סוברים שאסור לתת לו צדקה[124]. ויש שחילקו, שהעובר להכעיס פעם אחת מותר לתת לו צדקה, והעובר כמה פעמים אסור לתת לו[125].

ריבית

משומד לתאבון, כתבו ראשונים שכשם שמצוה להשיב את אבדתו ולהחיותו[126], כך אסור להלוות לו בריבית[127]. ולסוברים שמשומד לתאבון אינו בכלל אחיך[128], יש שמצדדים לומר שמותר להלוות לו בריבית[129].

משומד להכעיס, וכן משומד לעבודה זרה, כתבו ראשונים שמאחר ואין מצוה להחיותו[130], מותר להלוות לו בריבית[131]. ויש שכתבו שאסור לפי שאף על פי שחטא ישראל הוא[132].

ללוות בריבית אפילו ממשומד להכעיס כתבו ראשונים שאסור, משום איסור: לא תשיך[133], ומשום אסור: לפני-עיור-לא-תתן-מכשול*[134].

ירושה

על משומד, אם הוא יורש את אביו, ואם הוא מוריש לבנו, ע"ע ירושה[135].

כבוד אב ואם משומדים

על אב ואם משומדים, אם בנם צריך לכבדם, ע"ע כבוד אב ואם[136].

אבלות עליו

משומד, כתבו ראשונים שאין מתאבלים עליו[137]. ומי שעושה לפעמים עבירה לתאבון, או שמניח מצוה אחת מלקיים בשביל טורח שעליו, כתבו ראשונים שמתאבלים עליו[138].

חילול שבת למניעת המרת דת

על חילול שבת* כדי למנוע המרת דת שלא אדם אחר ע"ע אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך[139].

קדימות בהחזרתו בתשובה

על גר* שבא להתגייר, ומשומד שבא לחזור בו, שבאו יחד, במי מטפלים קודם, ע"ע גר[140].

משומד שהקדיש לבית הכנסת

על משומד שהקדיש לבית-הכנסת*, אם מקבלים ממנו, ע"ע בית הכנסת[141].

בכלל אחוה

על משומד, אם הוא בכלל אחוות ישראל, כלומר אם הוא נקרא "אחיך" לענין מצוות שנאמר בהן אח, ע"ע אח (ישראל).

אהבתו ושנאתו

עם יש מצוה לאהוב או לשנוא משומד ע"ע אהבת ישראל וע' רשע.

דיניו

הבאת קרבנות

משומד לדבר אחד מקבלים ממנו קרבנות נדבה וקרבנות חטאת - על עברות אחרות[142] - שנאמר: אדם כי יקריב וגו' מן הבהמה[143], ודרשו: להביא בני אדם שדומים לבהמה, מכאן אמרו מקבלים קרבנות מפושעי ישראל[144].

משומד לדבר אחד אין מקבלים ממנו קרבן על אותה עברה[145].

משומד לכל התורה, וכן משומד לחלל שבת בפרהסיא או לעבודה זרה - לסוברים שהוא נעשה משומד לכל התורה[146] - אין מקבלים ממנו שום קרבן[147].

כמה מקורות נאמרו לכך שאין מקבלים קרבן ממשומד: א) תנא קמא אמר שנאמר בקרבן חטאת*: מעם הארץ[148], ולא כל העם[149], ודרשו: פרט למשומד[150]. ב) ורבי שמעון בר יוסי אמר משום רבי שמעון שנאמר בשעיר-נשיא*: אשר לא תעשינה בשגגה ואשם[151], ובסמוך נאמר: או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא אשמו וגו'[152], ודרשו: השב בידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב בידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו[153]. ג) נאמר בקרבן עולה*: אדם כי יקריב מכם[154], ודרשו: מכם ולא כולכם, להוציא את המשומד[155]. ואמרו בגמרא שצריך את המקורות שבעולה ושבחטאת, ואי אפשר ללמוד זה מזה, לפי שחטאת היא לכפרה[156] ועולה היא דורון[157], והיה מקום לומר שדורון מקבלים יותר מכפרה, ומאידך היה שהיה מקום לומר שקרבן שהוא חיוב, מקבלים יותר[158].

על דינים נוספים בקרבן משומד ע"ע זבח רשעים.

חטאת דם ממשומד לחלב

משומד לאכול חלב, אם מקבלים ממנו קרבן על אכילת דם בשוגג, אמר רב המנונא שהדבר תלוי במחלוקת תנאים, שלסוברים בטעם שאין מקבלים קרבן ממשומד, שהמשומד אינו שב מידיעתו[159], ממשומד לחלב מקבלים קרבן על דם, לפי שהוא שב בידיעתו על דם[160], אבל לסוברים בטעם, שהוא מדרשת הכתוב: מעם הארץ, פרט למשומד[161], אין מקבלים ממשומד לאכילת חלב אף קרבן על אכילת דם[162], ואף על פי שהמשומד לדבר אחד, מקבלים ממנו קרבן על עברות אחרות[163], כתבו ראשונים שדם וחלב, מאחר ובשניהם יש כרת, ושניהם עולים לגבוה בקרבנות, ושניהם נאסרו בלאו אחד – כל חלב וכל דם לא תאכלו[164] – הם נחשבים עבירה אחת, והמשומד לזה נחשב משומד אף לזה[165].

ויש ראשונים שמפרשים את דברי רב המנונא לא במשומד לחלב לבד, אלא במשומד לכל דבר חוץ מדם, שבזה לסוברים שהטעם שאין מקבלים קרבן ממשומד הוא מדרשת הכתוב: מעם הארץ, פרט למשומד[166], אין מקבלים ממנו אף על דם, שהרי הוא משומד, ולסוברים בטעם שאין מקבלים קרבן ממשומד, שהמשומד אינו שב מידיעתו[167], מזה מקבלים, שהרי הוא שב מידיעתו על דם[168].

ובגמרא דחו דברי רב המנונא, ואמרו בשם רבא שהמשומד לאכול חלב, לדברי הכל אינו נחשב משומד לאכול דם[169], ומקבלים ממנו קרבן על דם, וכן הלכה[170].

משומד לתאבון לדבר אחד ששגג באותו דבר

משומד לאכול איסורים לתאבון, שחשב על חלב שהוא שומן ואכלו, אם הוא מביא קרבן, תלו בגמרא במחלוקת תנאים, שלסוברים במקור הדין שאין מקבלים קרבן ממשומד, שהוא מדרשת הכתוב: מעם הארץ, פרט למשומד[171], אף זה אינו מביא קרבן, שהרי הוא נחשב משומד לדבר זה, אבל לסוברים בטעם, שהמשומד אינו שב מידיעתו[172], זה, מאחר וכשהוא מוצא היתר אינו אוכל איסור, נחשב שב מידיעתו[173]. להלכה כתבו ראשונים שאין מקבלים ממנו[174].

אכילת פסח מצה ומרור

משומד אינו אוכל בקרבן-פסח*, שנאמר: כל בן נכר לא יאכל בו[175], והכוונה למי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, כלומר משומד[176]. אבל המשומד אוכל מצה* ומרור*[177]. על פרטי הדינים ע"ע אכילת פסחים וע' אכילת מצה וע' אכילת מרור.

אכילת תרומה ומעשר

משומד אוכל בתרומה ובמעשר, שנאמר באכילת-פסחים: כל בן נכר לא יאכלו בו[178], ודרשו: בו משומדות פוסלת – ע"ע אכילת פסחים - ואין משומדות פוסלת בתרומה[179], וכן דרשו: בו המרת דת פוסלת, ואין המרת דת פוסלת במעשר[180].

מאכליו ויינו

על חָלָב של משומד, אם דינו כחלב-של-גוים*, ע"ע חלב של גוים[181].

על פת של משומד, אם דינה כפת-גוים*, ע"ע פת גוים.

על יין של משומד ויין שמשומד נגע בו ע"ע יין של גוים[182].

באיסורי ביאה

משומד, כתבו ראשונים שבת ישראל אסורה להיבעל לו, והנבעלת, קנאים פוגעים בה, כדין הנבעלת לגוי – לסוברים כן[183] - וכן אסור לבעול משומדת, והבועל משומדת, דינו כבועל גויה, שקנאים פוגעים בו[184]. על פרטים נוספים בדין זה ע"ע יבמה שאינה עולה ליבום[185] וע' קנאים פוגעים בו.

קדושת כהונה

על כהן שנשתמד, אם הוא בכלל קדושת כהונה, ע"ע כהן[186].

מכר עבדו למשומד

המוכר עבדו למשומד, ספק הוא בגמרא אם העבד יצא בן חורין וכופים את המוכר לפדותו, כדין המוכר עבדו לגוי[187]. להלכה לא יצא לחירות, ואין כופים את רבו לפדותו[188], ויש ראשונים שכתבו שאם העבד תפס דמי פדיונו מרבו ראשון אין מוציאים אותם מידו[189].

משא ומתן עמו בהולך לעבודה זרה

ישראל משומד לעבודה זרה, הוא דבוק בה יותר מגוי, ולפיכך אף על פי שגוי החוזר מעבודה זרה, מותר לשאת ולתת עמו, לפי שמה שהיה היה, ואין חשש שישוב ויודה לעבודה זרה, ולא אסרו לשאת ולתת עמו אלא כשהוא בדרכו אליה, שמא ילך ויודה לה[190], ישראל משומד, שהוא דבוק בה ביותר, אסור לשאת ולתת עמו בין בהליכה ובין בחזרה, לפי שודאי ילך ויודה[191].

באמירה שיעבוד עבודה זרה

משומד האומר אלך ואעבוד עבודה זרה, אמר רב אשי שהוא חייב כעובד עבודה זרה, אף על פי שישראל שאינו משומד אינו חייב אלא עד שיעבוד ממש[192], לפי שהמשומד הופקר לכך, וכיון שקיבל עליו לעבוד שוב לא יחזור בו[193].

זיכוי גט לאשתו

על אשת משומד, אם ניתן לזכות לה גט, ע"ע זכין לאדם שלא בפניו[194] וע' אין חבין לאדם אלא בפניו[195].

טבילה וגלוח כשחוזר בתשובה

משומד שחוזר בתשובה, יש שנהגו שאין מצרפים אותו לכל דבר שבקדושה עד שיגלח ויטבול[196], עי' על כך בע' תשובה. על גילוחו בחול-המועד* ע"ע חול המועד[197].

עונש

עונשם של המשומדים הוא שהם יורדים לגיהנם, ונידונים בה לדורי דורות, והגיהנם כלה והם אינם כלים, ופניהם דומים לשולי קדירה[198].

דיני עשיותיו

עדות

משומד האוכל נבלות לתאבון פסול לעדות*[199], שמאחר והוא חוטא מחמת רווח ממון - שהנבלה זולה יותר מן הכשרה - הרי הוא כרשע של חמס, שהוא פסול לעדות[200].

משומד האוכל נבלות להכעיס, אביי אמר שהוא פסול לעדות, לפי שהוא רשע, והתורה אמרה: אל תשת ידך עם רשע להיות עד וגו'[201], ודרשו כאילו נאמר: אל תשת רשע עד, ורבא אמר שהוא כשר, לפי שלדעתו דוקא רשע של חמס פסול לעדות[202], והלכה כאביי[203]. על פרטי המחלוקת ע"ע חשוד[204] וע' פסולי עדות.

כתיבת סת"ם

ספר-תורה* תפילין* ומזוזה* שכתבום משומד פסולים, ויגנזו, שנאמר: וקשרתם וגו' וכתבתם[205], ודרשו: כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה[206], והמשומד שפרק מעליו עול, הרי אינו בכתיבה[207].

על פרטי הדין, ובאיזה משומד מדובר, ע"ע כתיבת סת"ם[208].

שחיטה

משומד לדבר אחד לתאבון, כגון משומד לערלות - שאינו נימול - כשר לשחיטה, לפי שמשומד לדבר אחד אינו משומד לכל התורה כולה[209].

משומד לאכילת נבלות לתאבון, רבא ורב אשי סוברים שהוא כשר לשחיטה – בסכין שידוע שהיא בדוקה[210] - ואף לכתחלה בודקים סכין ונותנים לו לשחוט[211], וטעם הדבר, שהמשומד לתאבון, כשיש לפניו איסור והתר, אינו עוזב את ההתר ולוקח את האיסור[212], לפיכך כשבידו להכשיר את הבהמה או לנבלה, ודאי יכשירנה ולא ינבלה[213], וכן פרשו בתלמוד אותה ששנינו ברייתא: הכל שוחטים וגו' ואפילו ישראל משומד[214], שבאוכל נבלות לתאבון הדברים אמורים[215]. ואביי חולק וסובר שמשומד לאכילת נבלות לתאבון אסור לאכול משחיטתו[216], שכיון שהוא דש באיסור אכילת נבלה, הוא חשוב לו כהיתר, ויש לחוש שלא יקפיד על שחיטתו לעשותה בהכשר[217]. הלכה כרבא שמשומד לאכילת נבלות לתאבון שחיטתו כשרה[218].

על פרטים נוספים ושיטות נוספות בדין שחיטת משומד לאכילת נבלות לתאבון ע"ע לא שביק היתרא ואכיל איסורא[219] וע' שחיטה.

משומד אוכל נבלות להכעיס, יש ראשונים שכתבו שלכתחלה אין מוסרים לו לשחוט, אבל בדיעבד שחיטתו כשרה – בסכין בדוקה[220] - כשישראל עומד על גביו[221]. ויש חולקים וסוברים שמאחר והוא אינו חושש לשחוט, דינו כגוי, שאינו בן זביחה, ושחיטתו פסולה בכל אופן[222], וכן כתבו אחרונים להלכה[223].

על משומד לכל התורה כולה, או משומד לחלל שבת בפרהסיא או לעבוד עבודה זרה, אם שחיטתו כשרה, ע"ע משומד לכל התורה.

בדיקת סכין

על בדיקת-סכין* לשחיטה על ידי משומד, ואם יש חילוק בזה בין משומד לאכילת נבלות למשומד לדבר אחד אחר, ע"ע בדיקת סכין[224] וע' לא שביק היתרא ואכיל איסורא[225].

ביטול רשות

משומד לכל התורה, וכן משומד לחלל שבת בפרהסיא ומשומד לעבודה זרה לסוברים שהם נעשים משומדים לכל התורה[226], אינם יכולים לבטל רשות בשבת[227], עי' על כך בע' משומד לכל התורה.

משומד לחלל שבת בפרהסיא, אף לסוברים שאינו נעשה משומד לכל התורה כולה[228], אמר רב נחמן בר יצחק שאינו יכול לבטל רשות[229].

משומד לדבר אחד יכול לבטל רשות[230].

על פרטי הדין ע"ע בטול רשות.

זיקה יבום וחליצה

על יבם משומד, אם הוא זוקק ליבום ולחליצה, ואם מותר לאשה להתיבם אליו, ועל יבמה משומדת, ע"ע יבם[231] וע' יבמה שאינה עולה ליבום[232].

קידושין וגיטין

משומד, בגמרא אמרו, וכן כתבו ראשונים שקידושיו קידושין[233], וכתבו ראשונים שאף גיטו גט[234], מן התורה[235], וכן הלכה[236].

על משומד לחלל שבת בפרהסיא, שיש סוברים שקידושיו אינם קידושים וגירושיו אינם גירושין ע"ע משומד לכל התורה.

על פרטי השיטות ע"ע קידושין וע' גירושין.

אם כופים את המשומד לגרש את אשתו ע"ע גירושין[237].

בכתיבת גט

על כתיבת גט* על ידי משומד ע"ע גט[238].

לשמה

על משומד, אם הוא כשר לעשות מעשה שנאמר בו דין "לשמה*" ע"ע לשמה[239].

מילה

על משומד, אם הוא כשר למול, ע"ע מילה.

שליחות

על משומד, אם הוא שייך בשליחות, ע"ע שליחות.

הערות שוליים

  1. בלשון הגמ' בדרך כלל המשומד נקרא מומר, עי' עירובין סט א וב, יבמות מז ב, גיטין מד א, מה ב, מז א, עז כו ב, ועוד, ובלשון חלק מן הראשונים הוא נקרא לפעמים משומד, עי' רמב"ם אישות פ"ד הט"ו וחובל פ"ז ה"ו, ועי' רמב"ן שמות יב מג, שמשומד הוא מלשון אשתמודע בארמית, שפירושו מנוכר.
  2. עי' ציון 39 ואילך, על משומד לדבר אחד.
  3. שע"ת לר"י ש"ג אות קמג; עי' ב"י יו"ד ב ד"ה משומד לאחת.
  4. רמב"ם תשובה פ"ג ה"ט.
  5. עי' ציון 198 ואילך, וע"ע פסולי עדות.
  6. עי' ציון 93 ואילך. וע"ע מורידים ולא מעלים.
  7. עי' ציון 102 ואילך, ושם שי"ס שאפ' משומד להכעיס, משיבים את אבדתו.
  8. עי' ציון 71 ואילך.
  9. עי' ציון 20 ואילך.
  10. עי' ציון 56.
  11. ציון 79 ואילך.
  12. עי' ציון 117 ואילך.
  13. עי' ציון 131 ואילך.
  14. עי' ציון 209 ואילך.
  15. חולין ד א.
  16. עי' שע"ת לר"י ש"ג אות קמג.
  17. רש"י ע"ז כו ב ד"ה לתיאבון והוריות יא א ד"ה להכעיס; שע"ת שם.
  18. רש"י שם ושם; שע"ת שם.
  19. כ"מ שחיטה פ"ד הי"ד בד' רמב"ם שם.
  20. ע"ז כו ב והוריות יא א.
  21. ע"ע גניזה ציון 43 ואילך, שס"ת שכתבו מין ישרף, ושם ציון 56, שכשכתבו משומד יגנז; ע"ע מורידים ולא מעלים ציון 1, שהמין, מורידים אותו, ושם ציון 205 ואילך, שהמשומד להכעיס, נחלקו ראשונים אם מורידים אותו, ומשומד לתאבון אין מורידים אותו.
  22. ע"ז שם, וע"ש שלדעתו כך סוברת ברייתא שם.
  23. ר"ן על הרי"ף ע"ז כו ב (ח א) בד' רי"ף שם; רמב"ם רוצח פ"ד ה"י ור"ן שם בדעתו, ורמב"ם גזילה פי"א ה"ב, וכ"מ שם בדעתו. ועי' רמב"ם תשובה פ"ג ה"ז, ועי' כ"מ ולח"מ שם.
  24. עי' טור יו"ד קנח וב"י שם בדעתו.
  25. ציון 149 ואילך.
  26. ר"ן על הרי"ף חולין (א א) ד"ה ולענין הלכה.
  27. עי' ב"י יו"ד ב ד"ה ומה שכתב, ורמ"א בשו"ע שם ה.
  28. עי' ציון 223.
  29. עי' ב"י שם בדעת רא"ש חולין פ"א סוס"י, שכ' שכל שאינו חושש לשחוט הוא משומד להכעיס.
  30. רמ"א בשו"ע שם.
  31. עי' ברייתא הוריות יא א, ורבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן שם בבאורה, ורש"י שם ד"ה אוכל נבלה.
  32. רש"י הוריות שם ד"ה אוכל נבילה; תוס' ע"ז כו ב ד"ה וחד אמר.
  33. תוס' ע"ז שם.
  34. תוס' ע"ז כו ב ד"ה התם, בתי' השני, ע"פ ברייתא וגמ' דלהלן.
  35. עי' ברייתא ע"ז שם והוריות יא א, וגמ' שם בבאורה, ותוס' ע"ז שם, ועי' להלן.
  36. תוס' ע"ז כו ב ד"ה דהתם, בתי' הראשון, ע"פ ברייתא וגמ' דלהלן.
  37. עי' ברייתא ע"ז שם והוריות יא א, וגמ' שם ושם בבאורה, ותוס' ע"ז שם, ועי' להלן.
  38. תוס' שם.
  39. עי' להלן. עי' רמב"ם תשובה פ"ג ה"ט.
  40. עי' ציון 143 ואילך.
  41. ע"ע משומד לכל התורה וע' שחיטה.
  42. עי' ציון 225 ואילך. וע"ע בטול רשות.
  43. ציון 90.
  44. ציון 108 ואילך.
  45. עי' ציון 110.
  46. ע"ע חשוד ציון 263 ואילך.
  47. עי' עירובין סט א וב, ורש"י שם ב ד"ה רב אשי; עי' תוס' חולין יד א ד"ה השוחט; עי' חי' רע"א חולין יד א על תוס' ד"ה השוחט, בדעת כמה ראשונים בבאור הגמ' עירובין שם.
  48. עי' שו"ת מהרי"ק סי' קס, וחי' רע"א חולין יד א בדעתו.
  49. עי' ד' ר"י בתוס' עירובין סט א סוף ד"ה הוציא, לענין משומד לחלל שבת; עי' רמב"ם תשובה פ"ג ה"ט: הוחזק תמיד. ועי' מל"מ שגגות פ"ג ה"ז, בד' תוס' שם, שלענין הדין שהמשומד לדבר אחד אינו מביא קרבן על אותה עברה, עי' ציון 145, נחשב משומד אפ' כשחטא רק פעם אחת.
  50. תוס' חולין יד א ד"ה השוחט; מ"א סי' שפה ס"ק ב.
  51. תוס' חולין שם.
  52. שו"ת רשב"א ח"ז סי' קעט, לענין משומד לחילול שבת ולע"ז.
  53. עי' רש"י עירובין סט א ד"ה במזיד, ומל"מ שגגות פ"ג ה"ז בדעתו, ועי' תוס' שם ד"ה הוציא; ראשונים דלהלן.
  54. עי' תוס' סנהדרין סא א ד"ה ריש לקיש: אי נמי; עי' רמב"ן ורשב"א וחי' הר"ן חולין יד א ור"ן על הרי"ף שם (א ב) בשם תוס'; ש"ך יו"ד סי' ב ס"ק יז. ועי' קצוה"ח סי' נב ס"ק א ד"ה ובעיקר. ועי' חי' הר"ן שם שיש מחלקים בין שוחט בשבת לשוחט לע"ז, שבע"ז העבודה אינה אלא בגמר הזביחה, לפיכך בזמן השחיטה עצמה עדיין אינו משומד, אבל בשבת, כבר מתחילת השחיטה הוא נחשב משומד משום חובל, ועי' פיהמ"ש לרמב"ם חולין פ"א מ"א שכ' כעי"ז, ועי' ר"ן שם שדחה שתחילת השחיטה אינה אלא מקלקל בחבורה, שפטור, ע"ע מקלקל, ואינו מחלל שבת עד גמר השחיטה.
  55. ר"ן על הרי"ף שם; עי' פיהמ"ש לרמב"ם שבציון הקודם, לענין שוחט בשבת.
  56. עי' פרישה יו"ד סי' רנא ס"ק ב.
  57. עי' ש"ך שם ס"ק ג וט"ז שם ס"ק א.
  58. עי' ברייתא הוריות יא א (וכעי"ז תוספתא שם פ"א) וגמ' שם בבאורה.
  59. עי' תבואות שור סי' ב אות כח.
  60. עי' תוס' עירובין סט א ד"ה כאן, ושם אף בדעת רש"י שם ד"ה במזיד; רא"ש שם פ"ו סי' יג; טוש"ע או"ח שפה ג.
  61. עי' בית הלל יו"ד סי' ב ס"ק ג, שמצדד לומר ע"פ המקורות שבציון הקודם שהמחלל שבת באיסור רבנן נחשב משומד אף לענין ששחיטתו פסולה.
  62. פר"ח קונטרס אחרון יו"ד ב; עי' תבואות שור שם.
  63. ע"ע אומר מותר וע' אונס.
  64. עי' ציון 94 ואילך וע' מורידים ולא מעלים.
  65. רמב"ם ממרים פ"ג ה"ג ובפהמ"ש חולין פ"א סוף מ"ב.
  66. רמב"ן ב"מ עא ב, ונמוק"י שם (מב ב) בדעתו.
  67. ציון 223 ואילך.
  68. ע"ע תוכחה.
  69. חזו"א יו"ד סי' ב ס"ק כח.
  70. ציון 542 ואילך.
  71. עי' גיטין מז א; רמב"ם מתנ"ע פ"ח הי"ד; טור יו"ד רנב ורמ"א בשו"ע שם ו, ושו"ע שם רנא ב.
  72. תוס' ע"ז כו ב ד"ה אני שונה, ע"פ גמ' שבציון הקודם. ועי' להלן שמשומד להכעיס, אף נאמר בו דין "מורידים ואין מעלים".
  73. עי' גיטין מז א, שרב אמי רצה לפדות משומד שנשבה, משום שחשב שהוא משומד לתאבון, ועי' ציון 78; תוס' ע"ז כו ב ד"ה אני שונה; רדב"ז מתנ"ע שם יג בדעת רמב"ם שם, ועי' ציון 77 שי"ח בד' הרמב"ם.
  74. תוס' ע"ז שם; עי' רמב"ם רוצח פ"ד הי"ב. ועי' ציון 88, שיש מהם שסוברים שבעל עבירות העומד ברשעו ושונה בו תמיד אין מצילים אותו.
  75. עי' ציון 103.
  76. ע"ע הצלת נפשות וע' השבת אבדה. תוס' ע"ז שם.
  77. יראים סי' קנו, ע"פ מכות כג א, שמשמע שרשע אינו נחשב אחיך, וע"פ ע"ז כו א, שרועי בהמה דקה אין מצילים אותם, עי' ציון 82; עי' ב"י יו"ד רנא שכ"כ אף בד' רמב"ם שבציון 73, ועי' ציון הנ"ל שי"ח בד' הרמב"ם.
  78. יראים שם, ע"פ המעשה בגיטין מו ב שרב אמי רצה לפדות משומד שנשבה משום שחשב שהוא משומד לתאבון, עי' ציון 73.
  79. שו"ע יו"ד רנא א ורמ"א שם ב.
  80. רמב"ם דלהלן.
  81. עי' ברייתא ע"ז כו א שרועי בהמה דקה אין מצילים אותם; רמב"ם רוצח פ"ד הי"א; שו"ע יו"ד קנח א וחו"מ תכה ה.
  82. עי' ציון 77. יראים סי' קנו, וע"ש שמדין רועי בהמה דקה למדים שכן הדין בשאר משומד לדבר אחד.
  83. עי' ציון 73 ואילך.
  84. רמב"ם שם ושו"ע שם ושם. וע"ע מורידים ולא מעלים ציון 101 ואילך.
  85. תוס' ע"ז שם ד"ה והרועים.
  86. ויקרא יט טז. רמב"ם שם ושם הי"ב. ועי' טעם נוסף בדרישה חו"מ תכה ס"ק יב וסמ"ע שם ס"ק כא.
  87. עי' ציון 74.
  88. רמב"ם שם. וע' ב"י יו"ד סוס"י תכה ותבואות שור סי' ב ס"ק כב.
  89. עי' ציון 100 ואילך, מחלוקת.
  90. ע"ע משומד לכל התורה, לענין הבאת קרבנות ולענין שחיטה ולענין ביטול רשות.
  91. עי' תוס' ע"ז כו ב ד"ה אני שונה, שמשומד שנטמע בין העכו"ם, כשהוא עושה להכעיס אין מצילים אותו, ומשמע שבעושה לתאבון מצילים; תבואות שור סי' ב ס"ק כב, ושם בד' רמב"ם רוצח פ"ד הי"ב ושו"ע יו"ד קנח א; עי' מ"ב סי' שכט ס"ק ט, שמ' כן.
  92. תבו"ש שם.
  93. ציון 92 ואילך.
  94. עי' ע"ז כו ב ותוס' שם ד"ה וחד אמר; עי' רמב"ם רוצח פ"ד ה"י; עי' טוש"ע יו"ד קנח ב וחו"מ תכה ה.
  95. ע' ציון 20.
  96. עי' ציון 103.
  97. תוס' ע"ז כו ב ד"ה אני שונה. ועי' ציון 76.
  98. ציון 112 ואילך.
  99. ע"ע משומד לכל התורה.
  100. עי' ציון 92, שי"ס שצריך להצילו; עי' בית יעקב כתובות לד א ושועה"ר ריבית סע"ח, שלא נאמר בהם דין מורידים, ועי' לבוש חו"מ רסו ב, לענין מחלל שבת בפרהסיא, שנאמר בו דין מורידים, ומנ"ח (מהד' מכון ירושלים) מ' לד אות יא, לענין מחלל שבת: ואפשר שנאמר בו דין מורידים, וחזו"א יו"ד סי' ב ס"ק ג שבמחלל שבת ובמומר לכל התורה לתאבון נאמר דין מורידים.
  101. ציונים 219 ואילך, 235 ואילך.
  102. דברים כב ג.
  103. ר' יוחנן בע"ז כו ב: אני שונה; רמב"ם גזילה פי"א ה"ב; טוש"ע יו"ד רסו ב.
  104. עי' ע"ז שם: ולישני ליה וגו', ורי"ף שם (ח א); סה"י לר"ת סי' תשמג; עי' תוס' ע"ז שם סוף ד"ה וחד אמר; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  105. עי' ציון 20, מחלוקת אמוראים.
  106. פסקי רי"ד ע"ז כו ב.
  107. ע"ע משומד לכל התורה.
  108. עי' רמב"ם גזלה פי"א ה"ב, וב"י יו"ד רסח בדעתו; שו"ע חו"מ רסו ב. ועי' רמב"ם איסו"ב פי"ג הי"ז, שמ' שהעובד ע"ז לתאבון מחזירים אבדתו, ועי' ב"י שם שתמה שבעובד ע"ז אין חילוק בין לתאבון ללהכעיס. ועי' תבואות שור סי' ב ס"ק כב, שמשמע שמומר לכל התורה כולה לתאבון משיבים את אבדתו.
  109. עי' לעיל שמצוה להשיב את אבדתו, ועי יראים סי' קנו שהוכיח מזה שהתורה הקפידה על ממונו; שו"ת רמב"ן סי' ב.
  110. עי' שו"ת רמב"ן שם.
  111. ע"ע מורידים ולא מעלים, מחלוקת.
  112. עי' נמוק"י ב"מ (מב א וב) בשם ר"ת, לענין משומד לע"ז; עי' שועה"ר ריבית סע"ו.
  113. השגות הראב"ד ע"ז פ"ב ה"ה.
  114. עי' ציון 77. וע"ע אח (ישראל).
  115. ויקרא כה לו. עי' יראים סי' קנו, וסמ"ק מ' רמח וטור יו"ד רנא בדעתו.
  116. דברים טו ז. יראים שם; שו"ע שם א.
  117. עי' ציון 74 ואילך.
  118. עי' תוס' ע"ז כו ב ד"ה אני שונה, שמ' שדוקא משומד להכעיס, שאין מצוה להחיותו, אין מצווה להלוותו.
  119. עי' ביאור הגר"א שם ס"ק א, שכן עיקר.
  120. עי' תוס' ע"ז כו ב ד"ה אני שונה, שכשם שאין מצוה להחיותו, כך אין מצוה להלוותו.
  121. סמ"ק סי' רמח בדעת היראים סי' קנו.
  122. עי' ציון 71 ואילך.
  123. עי' סמ"ק שם בשם יראים, וב"י יו"ד תחי' סי' רנא בדעתו. ועי' ב"י שם שתמה מה החילוק בין פדיון והצלה לצדקה.
  124. עי' ב"י שם, שמ' כן בדעת טור שם וסמ"ג ע' קסב.
  125. עי' פרישה שם אות ב, ע"פ תוס' שבציון 50, ועי' ש"ך שם ס"ק ג וט"ז שם ס"ק א.
  126. עי' ציונים 73 ואילך, 103 ואילך.
  127. עי' שו"ת רש"י סי' קעה וקעו; תוס' ע"ז כו ב ד"ה אני שונה; עי' יראים סי' קנו בשם רבותיו; מרדכי ע"ז סי' תתיד; עי' רמ"א בשו"ע יו"ד קנט ב בשם יש מחמירים.
  128. עי' ציון 77.
  129. עי' יראים שם, שכ"כ בתחלה, וע"ש שרבותיו אסרו, ושנראים לו דבריהם. ועי' שו"ע שם ב.
  130. עי' ציון 72.
  131. עי' שו"ת רש"י סי' קעו, לענין משומד להכעיס, ועי' ציון 132, שיש שכתבו בשמו להפך; סה"י לר"ת סי' תשמג, ורמב"ן ב"מ עא ב בשם ר"ת; תוס' ע"ז כו ב ד"ה אני שונה, לענין משומד להכעיס, ע"פ ירושלמי ע"ז פ"ה ה"ד, שהכותים מותר להלוותם בריבית, וע"ע כותים ציון 439 ואילך; יראים סי' קנו בשם רבותיו, לענין משומד להכעיס; רא"ש ע"ז פ"ב סי' , וטור יו"ד קנט, וב"י שם בבאור דבריהם; מרדכי ע"ז רמז תתיד בשם אבי העזרי; עי' שו"ע שם ב.
  132. עי' ס' האורה ח"ב סי' קטז, ורמב"ן ב"מ שם בשם רש"י, ומרדכי שם בשם רבי אליעזר ברבי שלמה, ועי' סמ"ג ע' קסב ורמב"ן ומרדכי שם שהטעם הוא משום איסור לפני עיור לא תתן מכשול, ע"ע, ועי' רמב"ן שם שדוחה שאין איסור למשומד ללוות מישראל, ועי' שו"ת רש"י שבציון 131 שמשמע שמותר להלוות בריבית למשומד להכעיס; עי' תוס' רי"ד ע"ז כו ב; עי' רמ"א בשו"ע יו"ד קנט ב. ועי' שועה"ר ריבית סע"ח, שמשומד להכעיס או לחלל שבת בפרהסיא או לכל התורה כולה חוץ מע"ז, אע"פ שהוא מאותם שנאמר בהם דין "מורידים", ע"ע מורידם ולא מעלים, אסור להלוות לו בריבית, שמא יצא ממנו זרע טוב וירשנו, וע"ש סע"ו שמשומד לע"ז שיצא מן הכלל ונטמע בגוים, לסוברים שנאמר בו דין מורידים, ע"ע הנ"ל, מאחר ואין לחוש שיצא ממנו זרע טוב, מותר להלוות לו בריבית.
  133. דברים כג כ וכא.
  134. תוס' ע"ז כו ב ד"ה אני שונה; רא"ש שם פ"ב סי' ז; טוש" יו"ד קנט ב.
  135. ציון 9.6 ואילך.
  136. ציון 554 ואילך.
  137. רמב"ם אבל פ"א ה"י; שו"ת הרא"ש כלל יז סי' ט; עי' מרדכי מו"ק רמז תתפו, ועי' ציון הבא; טוש"ע יו"ד שמה ה.
  138. מרדכי שם.
  139. ציון 7 ואילך.
  140. ציון 418 ואילך.
  141. ציון 541 ואילך.
  142. עי' להלן, שעל אותה עברה אין מקבלים ממנו קרבן חטאת.
  143. ויקרא א ב.
  144. ברייתא עירובין סט ב וחולין ה א, וגמ' שם ושם בבאורה; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ד. ועי' ברייתא שם ורמב"ם שם, בטעם שמקבלים מהם, כדי שיחזרו בתשובה, ועי' תוס' חולין שם ד"ה כדי, שאי"ז טעמא-דקרא, אלא הוא הטעם שמרבים דוקא משומד לדבר אחד ולא משומד לכל התורה כולה, עי' להלן, שמשומד לדבר אחד בקל יחזור בתשובה.
  145. עי' חולין ה א וב, והוריות יא א: א"ר המנונא וגו', ורשב"א וריטב"א חולין שם א, ותוס' שם ב ד"ה מעם הארץ בתי' השני; רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ד ושגגות פ"ג ה"ז. ועי' מל"מ שבציון 49. ועי' ציון 165, שי"ס שחֵלב ודם נחשבים אותה עברה לענין זה. ועי' ציון 173 על משומד לתאבון שחטא בשוגג בדבר שהוא משומד בו, מחלוקת תנאים אם שמקבלים ממנו קרבן חטאת.
  146. ע"ע משומד לכל התורה.
  147. ברייתא עירובין סט ב וחולין ה א, וגמ' שם ושם בבאורה; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ד ושגגות פ"ג ה"ז.
  148. ויקרא ד כז.
  149. רש"י חולין ה ב ד"ה מעם.
  150. עי' ברייתא חולין ה ב והוריות יא א, ועי' גמ' שם ושם: מאי בינייהו וגו', שמשמע שמדובר במשומד לדבר אחד, שאין מקבלים ממנו קרבן לאותו דבר, ועי' חולין שם: וצריכי, שמשמע שלמדים מזה אף על משומד לכל התורה, שאין מקבלים ממנו כלל, ועי' רשב"א וריטב"א חולין ה א, שמסברא דין משומד לכל התורה כולה ודין משומד לדבר אחד לענין אותו דבר שוים.
  151. ויקרא שם כב.
  152. ויקרא שם כג.
  153. ברייתא חולין שם והוריות שם; עי' ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ז סוף פ"ט אות ז. ועי' גמ' שם ושם: מאי בינייהו וגו', שמשמע שמדובר במשומד לדבר אחד, שאין מקבלים ממנו קרבן לאותו דבר, ועי' חולין שם: וצריכי, שמשמע שלמדים מזה אף על משומד לכל התורה, שאין מקבלים ממנו כלל, ועי' רשב"א וריטב"א חולין ה א, שמסברא דין משומד לכל התורה כולה ודין משומד לדבר אחד לענין אותו דבר שוים. ועי' תוס' חולין שם ד"ה אינו שב, שאפ' אחר שחזר בתשובה אין מקבלים ממנו קרבן על עברה שעשה בעודו משומד, לפי שבשעה שעבר לא היה שב בידיעתו.
  154. ויקרא א ב.
  155. ברייתא עירובין סט ב וחולין ה א, וגמ' שם ושם בבאורה, לענין משומד לכל התורה, וגמ' שם: וצריכי, שמשמע שלמדים מזה אף על משומד לדבר אחד, שאינו מביא קרבן על אותו דבר, ועי' רשב"א וריטב"א חולין ה א, שמסברא דין משומד לכל התורה כולה ודין משומד לדבר אחד לענין אותו דבר שוים. ועי' ברייתא שם ושם, שמגוים מקבלים קרבן אפ' כשהם רשעים, שדרשו: מכם, בכם חילקתי ולא באומות.
  156. ע"ע חטאת.
  157. ע"ע דורון.
  158. חולין ה ב. ועי' ר"י שם ד"ה דלכפרה וד"ה דלאו חיובא וד"ה אימא, בבאור הסברות.
  159. עי' ציון 153.
  160. חולין ה ב והוריות יא א.
  161. עי' ציון 150.
  162. חולין שם והוריות שם.
  163. עי' ציון 144.
  164. ויקרא ג יז. וע"ע דם וע' חלב.
  165. תוס' חולין שם ד"ה מעם הארץ, בתי' השני, בבאור הגמ' שם.
  166. עי' ציון 150.
  167. עי' ציון 153.
  168. ר"ת בתוס' שם.
  169. הוריות שם.
  170. רמב"ם שגגות פ"ג ה"ז.
  171. עי' ציון 150.
  172. עי' ציון 153.
  173. הוריות יא א, ורש"י שם ד"ה אלא הכא.
  174. רמב"ם שגגות פ"ג ה"ז.
  175. שמות יב מג.
  176. מכילתא דרבי ישמעאל בא מסכתא דפסחא פרשה טו; מכילתא דרשב"י שמות יב מג; יבמות ע ב, עא א, ורש"י שם ד"ה המרת דת, ורש"י שבת פז א ד"ה בן נכר ופסחים צו א ד"ה בן נכר; רמב"ם ק"פ פ"ט ה"ז.
  177. עי' פסחים כח ב.
  178. שמות יב מג.
  179. פסחים צו א.
  180. יבמות עא א.
  181. ציון 43 ואילך.
  182. ציון 693 ואילך.
  183. ע"ע גוי.
  184. ע"ע גוי. תה"ד סי' ריט; עי' מרדכי יבמות רמז קח בשם ר' אברהם מרגנשפור"ק.
  185. ציון 481 ואילך.
  186. ציון 610 ואילך.
  187. ע"ע עבד. גיטין מד א.
  188. טור יו"ד רסז ורמ"א בשו"ע שם פ.
  189. רמב"ם עבדים פ"ח ה"ה, הובא בטור שם, וברמ"א בשו"ע שם בשם י"א.
  190. ע"ע עבודה זרה. עי' משנה ע"ז כט ב, ורש"י שם, וד' שמואל בגמ' שם לב סוע"ב.
  191. עי' ברייתא שם לג א, וד' רב אשי שם בבאורה; עי' רמב"ם ע"ז פ"ט הי"ח; עי' טוש"ע יו"ד קמח יא.
  192. עי' סנהדרין סא א: רמא ליה מתניתין אהדדי, וד' רב אשי שם ב: סיפא בישראל משומד.
  193. רש"י שם ד"ה רב אשי.
  194. ציון 291 ואילך.
  195. ציון 16 ואילך.
  196. תרומת הדשן סי' פו.
  197. ציון 653 ואילך.
  198. ר"ה יז א. ועי' רמב"ם תשובה פ"ג ה"ט, שמ' שזה בין במשומד לדבר אחד להכעיס, ובין במשומד לכל התורה כולה, אפ' שלא להכעיס. ועי' תוס' ע"ז כו ב ד"ה סמי, ומ"א סי' לט סוף ס"ק ג בבאור דבריו, שנ' מהם שהעונש האמור במשומד הוא אפ' במשומד לתאבון לדבר אחד.
  199. סנהדרין כז א.
  200. ע"ע חשוד ציון 205 ואילך וע' עדות. רש"י סנהדרין שם ד"ה הכי גרסינן.
  201. שמות כג א.
  202. סנהדרין כז א.
  203. סנהדרין שם. וע"ע הלכה ציון 927 ואילך.
  204. ציון 200 ואילך.
  205. דברים ו ח.
  206. תני רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא בגיטין מה ב, ובמנחות מב ב, וגמ' גיטין שם: הא דתניא יגנז; רמב"ם תפילין פ"א הי"ג; טוש"ע או"ח לט א.
  207. רש"י גיטין שם ד"ה מומר ומסור.
  208. ציון 77 ואילך.
  209. עי' ברייתא חולין ד ב וה א (ותוספתא שם פ"א ה"א) הכל שוחטין וגו' ואפ' ערל, וגמ' שם ושם בבאורה, שמדובר במשומד לערלות; רמב"ם שחיטה פ"ד הי"ד; טוש"ע יו"ד ב ו וז. ועי' רש"י שם ד ב ד"ה מומר לערלות, שמדובר במי שמבעט במצות מילה, ועי' כ"מ שחיטה שם, שתמה.
  210. על בדיקת-סכין על ידי משומד ע"ע בדיקת סכין ציון 69 ואילך, וע' לא שביק היתרא ואכיל איסורא ציון 228 ואילך.
  211. חולין ג א וב וד א.
  212. חולין ד א. וע"ש ד ב, ראיה שהמשומד לתאבון, אין חוששים שיעשה עברה כשיכול לעשות בהתר, מברייתא לענין חמצם של עוברי עברה, שהוא מותר לאחר הפסח משום שודאי שהם החליפו אותו בחמץ שהיה אצל נכרי, עי' על כך בע' חמץ שעבר עליו הפסח וע' חשוד וע' לא שביק היתירא ואכיל איסורא.
  213. רש"י שם ד"ה כיון דאיכא.
  214. חולין ד ב וה א.
  215. חולין ה א. וע"ש ד ב, שצדדו לפרש הברייתא בע"א, וע"ש ה א, שדחו.
  216. עי' חולין ג ב, בדעת אביי שם א: לא סבירא ליה הא דרבא.
  217. עי' חולין ד ב.
  218. רמב"ם שחיטה פ"ד הי"ד; טוש"ע יו"ד ב ב.
  219. ציון 228 ואילך.
  220. על בדיקת-סכין על ידי משומד ע"ע בדיקת סכין ציון 69 ואילך, וע' לא שביק היתרא ואכיל איסורא ציון 228 ואילך.
  221. תוה"ב הארוך והקצר ב"א ש"א, הובא בטור יו"ד ב.
  222. תוס' חולין ג ב ד"ה קסבר ושם ד ב ד"ה אלא; רא"ש שם פ"א סוף סי' ז; ר"ן על הרי"ף חולין שם (א א). ועי' ב"ח יו"ד ב ורע"א שם ס"א שהפסול אלא מדרבנן, ועי' ש"ך שם ס"ק טז שהוא מן התורה, וכ"מ בתוס' שם, שדינו נלמד מהדרשה הממעטת גוי משחיטה, ע"ע גוי ציון 512 ואילך וע' שחיטה.
  223. שו"ע ורמ"א שם ה, וע"ש שמ' שמשומד להכעיס לכל דבר, אפ' לא לנבלות, פסול לשחיטה. ועי' ר"ן על הרי"ף חולין שם (א א) ד"ה ולענין הלכה, שלדעתו יש גדר נוסף, שאינו להכעיס ואינו לתאבון, עי' ציון 26 ואילך, ודינו שכשעומדים עליו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה, ועי' רמ"א בשו"ע שם ה שאין הלכה כן, אלא דינו כמשומד להכעיס.
  224. ציון 69 ואילך.
  225. ציון 228 ואילך.
  226. ע"ע משומד לכל התורה.
  227. עי' עירובין סט א וב; רמב"ם עירובין פ"ב הט"ז; טוש"ע או"ח שפה ג.
  228. ע"ע משומד לכל התורה.
  229. עירובין שם.
  230. עי' עירובין סט א:אפילו באחד מכל איסורים שבתורה נמי; עי' רמב"ם שם; עי' שו"ע שם.
  231. ציון 57 ואילך.
  232. ציון 481 ואילך.
  233. יבמות מז ב; רמב"ם אישות פ"ד הט"ו. ועי' רשב"א יבמות כב א, שמה שאמרו ביבמות יז א: לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים, אי"ז בכל משומד אלא בבני עשרת השבטים, שבהם מדובר בגמ' שם, ע"ש.
  234. העיטור אות ק קידושין (עח א); עי' רמב"ם שם.
  235. העיטור שם; עי' רמב"ם שם.
  236. רמב"ם שם; שו"ע אה"ע מד ט.
  237. ציון 912 ואילך.
  238. ציון 262 ואילך.
  239. ציון 400 ואילך.