אנציקלופדיה תלמודית:מרה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:16, 13 באפריל 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - כיס המרה בבעלי חיים.</span> == <span dir="rtl">מהותה</span> == <span dir="rtl">המרה הי...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - כיס המרה בבעלי חיים.

מהותה

המרה היא כיס[1], שבתוכה נמצאים נוזלים מרים[2], קרומה דק ורך[3], ומחוברת לכבד[4], מהכבד יש סימפון שפתוח למרה[5]. מראה המרה ירוק[6]. פעולתה היא להשקיט חום הכבד וכעסו[7], כמו שאמרו: כבד כועס מרה זורקת בו טיפה ומניחתו[8], ועיקר פעולתה הוא לשלוח טיפה מרה לבני המעיים לעיכול המאכל[9].

בטריפות

נקובה

מרה שניקבה, נחלקו בה תנאים: לדעת חכמים בברייתא, כשרה[10], וראייתם ממה שנאמר באיוב: ישפוך לארץ מררתי[11], ועדיין איוב קיים[12], שחי אחר כך שנים רבות[13], ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה, ניקבה המרה טריפה[14], ומאיוב אין ראיה משום שמעשה נסים היה[15], שכן נאמר בו: אך את נפשו שמור[16]. הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה[17], ומרה שניקבה במשהו לחללה, טריפה[18].

טעם טרפות נקובת המרה, כתבו אחרונים שאינה מפני שניקב קרום הכיס, שאין הכיס איבר שהחיות תלויה בו, אלא מפני שהליחה המרירה נשפכת דרך הנקב[19], ואין מי שישקיט חמימות הכבד מכעסו, ובלי זה אי אפשר לבעל חיים לחיות מגודל חמימות הכבד[20], או משום שהמרה נשפכת לשאר האברים ומפסידה אותם[21], ויש שכתבו טעם אחר, שעיקר הטריפות תלוי בכיס, והליחה אינה מעלה ומורידה[22].

ניקבה המרה ואפשר לתלות בסכין או ביד הטבח, כשרה[23]. ניקבה המרה, אין טעימת הכבד מועילה להכשיר, ואפילו הכבד נמצא מר, טרפה[24].

כבד סותמה

מרה שניקבה וכבד סותם הנקב, כשרה[25], היינו כשניקבה במקום דיבוקה בכבד וחיבור הכבד סותם את הנקב[26], משום שהוא דרך גידולה והיא סתימה טובה[27]. אבל אם נסתמה בכבד למטה ממקום חיבורה בו, טרפה[28]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף באופן זה, כשרה[29]. ורק כשהכבד סותם מועיל אבל אם דבר אחר הוא הסותם, אינו מועיל, וטרפה[30], ויש אומרים שאף אם חצר הכבד סותם את הנקב, כשרה[31]. ויש אומרים שאף מרה שניקבה ודופן סותמה, כשרה[32].

לא נסתם הנקב, אף על פי שהוא סמוך לכבד, טריפה[33], ניקבה המרה וכבד סותמה וניקב הכבד כנגדה, טרפה[34].

סרוכה

נסרכה המרה למקום אחר, כשרה[35], שאין סירכא* פוסלת אלא בריאה ולא באברים אחרים[36], שרק בריאה אין סירכא* בלי נקב[37], או שאפשר שבשאר האברים אין זו סירכא כלל אלא הפשטת הליחה[38], וכן מרה שנדבקה לצלעות ומצד הכבד היא כטבעה, כשרה[39]. ויש חולקים וסוברים שסירכא אוסרת אף בשאר האברים שנקובתם במשהו[40], ואפילו נסרכה המרה לדופן טרפה, ואין תולים בדופן[41].

נמצא בה גרעין

גרעין שנמצא במרה, אם הוא כמו גרעין של תמרה שאין ראשו חד, כשרה[42], לפי שאינו יכול לנקוב[43], ואנו תולים שנכנס דרך הסימפון[44] דרך הקנה, שאם נכנס דרך הושט, אינו ראוי לנקוב ולצאת משם ולחזור ולהכנס כאן דרך נקב[45], ואף שאין הגרעין יכול לצאת דרך הסימפון כשרוצים להוציאו, לפי שהסימפון דחוק, אנו אומרים שעל ידי נענוע שנענעה הבהמה בהליכתה ימים רבים, נכנס הגרעין מעט מעט במקום דחוק שאינו יכול עכשיו לצאת ממנו[46].

היה ראש הגרעין חד כגרעין זית, הרי הוא ניקב[47] את עור המרה ואסורה[48]. יש מפרשים שדינו כמחט שנכנסה לריאה שנחלקו בה, ומי שמטריף במחט בריאה, מטריף גם כאן[49], ולפי זה, כיון שלהלכה מחט בריאה כשרה, אף כאן בגרעין במרה, כשרה[50]. ויש אומרים שדוקא כשאין המרה לפנינו לבודקה, היא טרפה, אבל אם היא לפנינו והיא שלמה, כשרה[51], ויש אומרים שאי אפשר לבודקה משום שיש בה ליחה[52]. ויש מפרשים שאפילו לדעת המכשירים במחט הנמצאת בריאה, מודים בגרעין זית שנמצא במרה שטרפה[53], משום שבמחט תולים שבאה דרך הסימפונות לריאה, אבל בגרעין כשל זית שהוא גס ואינו יכול לעבור בריוח דרך הסימפונות, חוששים שמא ניקב את הושט ונכנס בכבד[54]. ויש מפרשים שאינה טרפה במרה משום שחוששים שמא דרך הושט נכנסה, אלא שאפילו אם נכנסה דרך הקנה, טרפה, משום שעור המרה רך ודק, חוששים שמא לאחר שהגרעין נכנס למרה, ניקב אותה[55]. ויש מפרשים שטרפה משום שגרעין של זית שני ראשיו חצים, ונכנס בסימפונות במקום דחוק ביותר, חוששים שמא ניקב דרך כניסתו[56].

נמצא בה מחט או קוץ

מחט או קוץ שנמצאו במרה, טרפה[57]. ויש חולקים וסוברים שדוקא בזית טרפה משום שהוא גס וחד, ולכן כשנכנס על ידי הדחק מנקב, אבל מחט שנכנס בריוח, אין חוששים, שאפשר שנכנס דרך הסימפונות[58]. ויש סוברים שמחט שנמצאה במרה דינו כמחט שנמצאה בריאה, וכיון שאנו פוסקים להלכה במחט שנמצאה בריאה כדעת המכשירים, אף במרה כשרה[59]. ויש מחלקים בין אם ראש המחט הוא לצד חוץ או לצד פנים, שאם ראש המחט לצד חוץ, חוששים שמא ניקבה, ואם ראש המחט לצד פנים, כשרה[60], ולהלכה כתבו אחרונים שבין אם ראש המחט לצד חוץ ובין אם הוא לצד פנים, טרפה[61].

ליקוי

מרה שהיא משונה ממראה הרגיל שלה, כגון שהיא לבנה וכיוצא, יש אומרים שצריך לבודקה[62] ואם הליחה שבתוכה אינה מרה, טרפה[63]. היתה המרה קשה כאבן או נפוחה, יש מטריפים[64] ויש מכשירים[65]. נתייבשה המרה – הכיס והליחה שבה – עד שנפרכת בצפורן, טרפה[66].

ניטלה המרה

מרה שניטלה ביד או שחסרה, טרפה[67], ואף שיש מינים בעופות שאין להם מרה[68], אין להתיר בשביל זה שאר בהמה חיה ועוף שלא נמצאה להם מרה, משום שהעופות חלוקים במיניהם זה מזה ואין למדים ממין על שאינו מינו[69], ואף לדעת הסוברים שיש בהמות שאין להם מרה[70], אין למדים מהמינים שאין להם מרה למינים שיש להם מרה[71]. ויש מכשירים מטעם זה עוף שאין בו מרה[72]. ויש חולקים וסוברים שמרה שחסרה כשרה[73] וכן אם ניטלה כשרה[74] משום שאינה איבר, ואינה מעלה ואינה מורידה, ורק בניקבה טרפה[75].

חסרה המרה

חסרה המרה, יש שכתבו לבדוק בדקין[76], ואצל עוף יש לחפש אצל הטחול ובסמוך לו, ועל פי רוב ימצא מרה קטנה[77].

יש אומרים שאם חסרה המרה קורע הכבד – שתי וערב[78] - וטועמו בלשונו, אם מריר, כשרה[79] שבידוע שהמרה נבלעה בכבד[80] - ועתידה לחזור[81] - מפני שאמרו חכמים כבד כועס מרה זורקת בו טיפה[82], ואם אינו מריר, טרפה[83]. ויש אומרים שאם לא טעמו בכבד טעם מר, יצלנו ויטעום אם יש בו טעם מר, כשרה, ואם לאו, טרפה[84].

טעימת הכבד

טעימת הכבד, נחלקו אחרונים אם מועילה רק כשקורע הכבד וטועם מרירות מבפנים או שאפילו כשטועם מרירות על גבי הכבד מבחוץ בלי קריעה, וגם אז כשרה[85]. טעמו ומצא בו טעם מר ואחר כך טעמו ולא מצא בו טעם מר, כשרה[86].

יש סוברים שאם לא מצא טעם מר בכבד, טועמים הקורקבן[87], וכן אם טעמו בני המעיים ונמצאו מרים, כשרה[88].

טעימת הכבד אינה אלא אם חסרה המרה, אבל אם ניטלה ביד או על ידי חולי, אין הטעימה מועילה, וטרפה[89], שאינו יותר טוב מניקבה המרה שאינו מועיל מה שטועם הכבד ונמצא מר[90], ויש מכשירים[91].

טעימת הכבד מועילה אף בבהמה[92].

נאבד הכבד לפני שטעמו אותו, יש מכשירים[93] ויש אוסרים[94]. יש אומרים שאם הפרידו את הכבד מבני המעיים ולא שמו לב אם היתה שם מרה והשליכו את בני המעיים ואחר כך ראו שאין מרה ליד הכבד, תולים שהמרה נקרעה מהכבד עם בני המעיים, וכשרה[95].

אף שאסור לטעום דבר מאכל לידע אם יש בו דבר איסור[96], כאן מותר לטעום הכבד, יש אומרים משום שלא שכיח שתהא המרה נטולה לגמרי, והרגילות היא שנבלע במקומה, וקרוב הדבר שיטעום טעם מרה[97], ויש שחילקו בין טעימה ללחיכה, שטעימת איסור אסורה, אבל כאן שמספיקה לחיכה בלשון לראות אם הכבד מר, מותר[98]. ויש סוברים שמותר לטעום משום שלרוב הפוסקים ניטלה או חסרה המרה כשרה[99], או משום שאיסור טעימה הוא רק מדרבנן[100] וספק דרבנן להקל[101].

יש שכתבו שאין לסמוך על טעימה אלא באומן שיודע להבחין[102], ולהלכה כתבו שאף אנו עכשיו נוכל לסמוך על טעימת הכבד[103], שכל אדם בקי בזה[104], וגם הנשים נאמנות על טעימה זו[105].

מרה שנתרוקנה

מרה שנתרוקנה והכיס תלוי במקומה, יש אומרים שכשרה, שתולים שדרך הסימפון נשפכה ולא דרך הנקב[106].

שתי מרות

נמצאו שתי מרות, לסוברים שניטלה המרה טרפה, בשתי מרות טרפה משום שכל יתר כנטול הוא חשוב[107], והרי זה כאילו אין שם מרה כלל[108], בין אם היו סמוכות זו לזו או רחוקות זו מזו[109]. ויש אומרים שדוקא אם המרות דבוקות זו לזו טרפה, שאם תנטל האחת תנקב האחרת[110], אבל אם אינן דבוקות אלא זו לעצמה וזו לעצמה, כשרה, משום שלדעתם רק היתר כנטול והשני אינו נחשב כנטול[111]. ויש חולקים וסוברים שאם יש לה שתי מרות, כשרה[112], ואין להטריפה מטעם כל יתר כנטול, שהרי אפילו אין לה מרה כשרה[113]. יש אומרים שאם נמצאו שתי מרות כשרה אפילו למזבח[114], ולהלכה פסקו אחרונים שאם נמצאו שתי מרות, אפילו רחוקות זו מזו טרפה[115].

היתה בה מרה כדינה וטעמו הכבד ומצאו בו טעם מר, כשרה, ואין זו כשתי מרות, אלא תולים שמהמרה נזרקה טיפה לכבד[116]. יש שסובר שאם נמצאו שתי מרות וטעמו טעם מר בכבד, כשרה[117].

בועה

היתה בועה על יד המרה עם מים שאינם מרים, אינה מרה וכשרה, שאין טרפות בועה אלא בריאה[118].

אחת שנראית כשתים

היתה מרה אחת ונראית כשתים, נוקבים אותה, ואם שופכות זו לזו, אחת היא וכשרה, ואם לאו, שתים הן וטרפה[119]. וכן בשתי מרות, אם כשנוקבים אותן שופכות זו לזו, אחת היא וכשרה[120]. ויש חולקים וסוברים שרק בנקובות זו לזו ואחת נשפכת לחברתה, כשרה[121]. ויש אוסרים אפילו בשופכות זו לזו[122].

ניקבוה, ולא היו שופכות זו לזו, ואחר כך ניפחו אחת ועלתה גם חברתה בנפיחה זו, או שהטילו מים באחת מהן, ועל ידי כך נתמלאה גם חברתה, כשרה[123], ומה שלא נשפכה בתחילה דרך חברתה היה מחמת עובי הליחה[124].

נמצאו שתי מרות גמורות ורק במקום דיבוקן לכבד היו כאחת כרוחב אצבע, כשרה אפילו לא שפכו זו לזו, והוא הדין אם מתחילתן הן שתים ובסוף הן מתערבות ונעשות אחת, כשרה[125]. יש מפרשים שלא הכשירו אלא אם במקום שהן אחת, הו שופכות זו לזו[126], אף שאחר כך אינן שופכות זו לזו[127], ויש מפרשים שהתירו אפילו במקום שהן כאחת אינן שופכות זו לזו[128].

היו שתי מרות בכבד, אחת הנה ואחת הנה, וסימפון אחד שופך מרה לשתיהן, וכשאדם זוקף האחת חוזרת ליחה למקום שהסימפון מחלק מרה ושופך לשתיהן, אבל כשהן שוכבות כדרך שהן עומדות בחיי הבהמה, אינן שופכות זו לזו, אפשר שאינו בכלל שופכות זו לזו שכשרה[129], ולכן אין להכשיר לכתחילה[130]. ויש סוברים שיש להכשיר בבהמת ישראל[131], ויש מתירים אפילו בבהמה שאינה של ישראל[132].

מרה הניכרת מעבר לעבר של הכבד, כשרה[133]. במה דברים אמורים, אם הן שופכות זו לזו, אבל אם אינן שופכות זו לזו, הרי הן כשתים וטרפה[134].

מינים שאין להם מרה

עופות, יש מיני עופות שאין להם מרה כגון תורים ובני יונה ואין לאוסרם כיון שכל המין הוא כך[135]. ויש שאמרו שיש להם מרה במעיים[136]. נמצאה בהם מרה בכבד כשאר המינים, כשרה[137]. נמצא בהם מרה והיא נקובה, יש מכשירים ויש שמצדדים להטריף[138].

עוף שהוא ספק אם הוא ממין תורים, הולכים בו אחר רוב עופות ואם אין לו מרה, אסור[139].

כתבו אחרונים שבתרנגולת, לפעמים המרה קטנה עד מאד[140].

חיות, הצבי אין לו מרה בכבד, אבל יש לו סמוך לזנבו[141], וכן האילים[142], ויש שכתבו שהאילים אין להם מרה[143] וכן הצבי[144].

הערות שוליים

  1. פיהמ"ש לרמב"ם חולין פ"ג מ"א.
  2. עי' איוב טז יג: ישפוך לארץ מררתי, ולהלן ציון 6. ועי' בספר היצירה בפי' הר"מ בוטריל עמ' 114 שהמרה נוצרת בכבד.
  3. ר"ן חולין מט א; יבין שמועה דף ח ב; פליתי יו"ד מב ס"ק א.
  4. רש"י חולין מג א ד"ה וכבד סותמתה, וע' ציון 141.
  5. כלבו סי' קא דף ע ב, עי' ציון 44.
  6. פמ"ג מש"ז יו"ד מב ס"ק ב. ועי' זוהר פנחס רלד ב הובא בנפש החיים ש"א: ד' מרות הן, מרה לבנה, מרה אדומה, מרה ירוקה, מרה שחורה.
  7. ערוה"ש יו"ד מב א.
  8. ברכות סא ב. ועי' זוהר פנחס רלד ב שאין שריפה וחמימות בכל הגוף אלא מהמרה.
  9. יד יהודה יו"ד מב בפי' הקצר א, ועי' זוהר שם. ומעין זה ביבין שמועה דף ח א: לנקות דם הכבד ולנקות מעיים ולרחוץ אותם ולעורר תאות יציאת הרעי. ועי' בספר הברית סוף עמ' 158: וחלק הרע שבדם נפרש ע"י הכבד והוא מקבצם ונותנם לתוך כיס המרה ואח"כ נדחה למעיים.
  10. עי' חולין מג א: מאי אהדרו ליה חבריה וכו', וכן לתנא דבי רי"ש מב ב אפיק מרה, וכ"ה למסקנה לפי' רש"י, אבל הרגמ"ה שם לרי"ש טרפה. ועי' כנה"ג יו"ד מב הגהות הטור ב שגם התוספתא כחכמים שהשמיטו דין מרה, ועי' במחזיק ברכה מב ס"ק א שדחה, ועי' דמשק אליעזר ריש פרק א"ט בשם אגודה והמרדכי שכתבו בשם ראבי"ה שניקבה המרה כשרה וסיים וכ"כ הרוקח והשערים, ועי' כנה"ג שם דט"ס היא שהם כתבו כן רק בניטל המרה ולא בניקבה, ועי' דע"ת מב ס"ק א.
  11. איוב טז יג.
  12. חולין מג א.
  13. ערוה"ש יו"ד מב א.
  14. תו"כ שמיני פרשתא ב פ"ג ו; חולין מג א, וכן סתם משנה מב א ניקבה המרה טרפה.
  15. חולין מג א ורש"י.
  16. איוב ב ו.
  17. חולין מג א, רבי יצחק ב"ר יוסף בשם רבי יוחנן הלכה כר' יוסי ב"ר יהודה, ועי' כנה"ג יו"ד מב הגהות הטור ב ומחזיק ברכה א מדוע הלכה כרבי יוסי ב"ר יהודה, ועי' בפר"ת יו"ד מב א ובמנחת יוסף מב ענפים אות א שאף שלדעת רבי חייא בר רב הלכה כחכמים שכשרה, נקטינן כר' יוחנן והיא טרפה ודאי.
  18. רמב"ם שחיטה פ"ו ה"א ותוס' חולין מב א ד"ה ניקב ור"ן שם; טוש"ע יו"ד מב א: ניקב טרפה.
  19. רדב"ז ח"א קמה; פלתי יו"ד מב ס"ק א; תבו"ש מב ס"ק ג; חכ"א כלל יז כג; טוטו"ד בקיצור דינים קלג, ועי' בהג' זר זהב לאו"ה כלל נב אות ד שהביא מב"מ קז ב והסיר ד' ממך כל חולי, רבי אלעזר אומר זו מרה, ובפירש"י שם נראה שזה מחמת ריבוי המרה ולא מחמת הכיס; מעין זה בשו"ת בית הלוי ח"ג סי' כה בטעם ב.
  20. ערוה"ש יו"ד מב א ובמינים שאין להם מרה אין לכבד חמימות כ"כ.
  21. רדב"ז ח"א קמה ומשום זה חמור ניקב מניטל.
  22. שו"ת בית הלוי ח"ג סי' כה בטעם ראשון כמו שנראה באוה"מ שהובא בציון 106.
  23. תוה"ק בית ב ש"ג עמ' 71, והובא בש"ך ס"ק א; רי"ו תואו"ח נט"ו ח"ה אות ח; מאירי חולין מג א בשם יש מי שאומר; מ"מ שחיטה פ"ו ה"ו. וע"ע נקובה.
  24. תבו"ש מב ס"ק ג; פר"ת ס"ק ג. ועי' פליתי ס"ק א בתי' ב.
  25. רבי יוחנן חולין מג א; רמב"ם שחיטה פ"ו ה"ו; טוש"ע יו"ד מב א. ועי' שפ"ד וכרתי ס"ק ב שדוקא סביך ואדיק בה כשרה ושכ"מ ברמב"ם.
  26. רש"י חולין מג א ד"ה וכבד סותמתה, הובא בב"י ובתבו"ש מב ס"ק א, וכ"כ בשבלי הלקט טרפות ס"ז.
  27. או"ח טרפות אות ד.
  28. שפ"ד מב ס"ק ב. ועי' מנחת יוסף שם שרשים אות ג ובענפים מש"כ בזה.
  29. שפ"ד ס"ק ב בדעת הרמב"ם שחיטה פ"ו ה"ו, והובא להלן ציון 33, וכ"נ מהמאירי בביאור המשנה חולין רפ"ג ושם מג א שפירש ניקבה בצד שאינו סמוך לכבד, טרפה, ובצד הסמוך לכבד, כשרה, ועי' בה"ג עמ' 254: כבד סותמתה ולא משתפכה כשרה.
  30. העיטור ש"ב אות מ; יש"ש פ"ג נ"ו.
  31. שבלי הלקט טרפות ס"ז, וע"ע חצר הכבד.
  32. ראבי"ה ס' אלף פט עמ' סח (ויתכן שכוונתו לדופן הכבד, עי' מאירי חולין מג א שדופן הכבד סותמתה).
  33. רמב"ם שחיטה פ"ו ה"ו; כלבו סי' קא דף ע ב.
  34. חולין מח א; סמ"ג עשין סג דף קמב ב; התרומה ס' טז; תוה"א בית ב ש"ג עמ' 74; או"ה כלל נב ה; ש"ך מב ס"ק ב. ועי' טוטו"ד ח"ב בקיצור הדינים סי' קלג שהכשיר בהפסד מרובה (וכן בדע"ת מב אות ב) אם לא עבר מעבר לעבר והכבד סותם כל הנקב שבמרה. ועי' תבו"ש ס"ק א שאם נסתם הכבד אח"כ אינו מועיל ששוב אין לה היתר, ועי' דע"ת ס"ק א שלדעת הרדב"ז שניקב המרה אינה טרפה מחמת עצמה, מועילה סתימת סירכא או קרום שעלה מחמת מכה, ועי' בעיטור שער ב וושט, שקרום שעלה מחמת מכה אינו סותם רק בוושט ובריאה, אבל בשאר איברים סותם (וע"ע נקובה), וע'י בית הלוי ח"ג סי' כה אות ה שלטעם טרפות ניקב המרה הוא משום שהמרה ישפך, מועילה סתימה.
  35. רמ"א יו"ד מב א בשם המרדכי ואו"ה, וכוונתו למרדכי שהובא בציון 39, ועי' משפטי שמואל סי' קל, הובא בכנה"ג הגהות ב"י אות ד שמחלק בין דבוקה לסרוכה, שבדבוקה יש להתיר ולא בסרוכה.
  36. ש"ך יו"ד מב ס"ק ג. וע"ע סירכא.
  37. ט"ז יו"ד מב ס"ק א, ועי' במשב"ז ס"ק א.
  38. ש"ך שם ס"ק ג.
  39. מרדכי חולין תריז, ועי' יש"ש חולין פ"ג סי' נו שנסתפק בביאור, ועי' כנה"ג בהגהות ב"י מ"ש לבאר; או"ה כלל נב אות י בשם ראבי"ה מרה שנדבקה וכו' ובצד אחד לכבד כשר.
  40. יש"ש פ"ג סי' מח ונו; פר"ח סוס"י לז ומב ס"ק ג; משפטי שמואל סי' קל, הובא בכנה"ג בהגהות ב"י אות ד.
  41. תרוה"ד קסג, ועי' בהגהות מרדכי סי' תרלט בשם אבי העזרי שנסתפק אם נסרכה המרה למקום אחר אם היא טרפה והובא בתרוה"ד שם ובתו"ח פ"ח ג, ועי' כנה"ג שם.
  42. חולין מט א; רמב"ם שחיטה פ"ו ה"ז; טוש"ע יו"ד מב ט, וע' שפ"ד ס"ק יד שה"ה אם נמצא אבן כגרעין של תמר שכשרה. ועי' בתבו"ש סוס"י מב שאין להתיר במרה אלא בתרתי לטיבותא, שגדול כתמרה או יותר ועגולה שאין לה עוקצים כלל, אבל קטן ממנו אפילו עגול טרפה.
  43. טור יו"ד מב.
  44. חולין מט א.
  45. רש"י שם ד"ה סימפונא.
  46. חולין שם ורש"י, הובא בט"ז ס"ק ג. ועי' יש"ש חולין פ"ג מט שלפי"ז אם יש היכר בגרעין שנבלע לפני זמן קצר, ראוי להטריף.
  47. חולין מט א: דזיתא מיבזע בזע; רמב"ם שחיטה פ"ו ה"ז; טוש"ע יו"ד מב ט.
  48. רמב"ם וכס"מ וטוש"ע שם.
  49. רש"י חולין שם ד"ה מיבזע בזע; העיטור שער ב אות מ. וע"ע ריאה וע' נקובה.
  50. תוס' חולין מט א ד"ה אבל ורא"ש ור"ן שם ומרדכי חולין תרכ ורי"ו נט"ו ח"ה אות ח לפרש"י.
  51. העיטור ש"ב אות מ הובא באו"ח ובכלבו סי' קא דף ע ב ובמאירי מט א ובב"י; מהרשד"ם ח"א סי' מב, ועי' בר"י מלוניל שם.
  52. חי' הרא"ה חולין מט א, ועי' באוה"מ דרך ה נתיב ד שג"כ דחה את העיטור ואמר שרק בריאה התירו לבדוק מפני ששם מיד שנכנס מגיע לריאה.
  53. תוס' רא"ש ר"ן ומרדכי ורי"ו שם; אגודה חולין פ"ג סי' מח.
  54. תוס' רא"ש ומרדכי שם.
  55. ר"ן שם, ועי' ביבין שמועה דף ח ב במחט אנו חוששים שמא תנקוב עור המרה.
  56. רשב"א חולין מח ב ד"ה אלא, בדעת הרמב"ם, ולשון הרמב"ם שחיטה פ"ז ה"ז הוא שהרי ניקבה אותה כשנכנסה וזה שלא יראה הנקב הוא מפני שהוגלד פי המכה. וע"ע כבד.
  57. או"ה כלל נב אות ו, הובא ברמ"א יו"ד מב ט; יבין שמועה דף ח ב. ועי' ציון 49.
  58. חי' הרא"ה חולין מט א ובחלק הדינים ס"נ; אוה"מ דרך ה נתיב ד בשם י"א.
  59. עי' ציונים 49-50 ופר"ת יו"ד מב ס"ק ט.
  60. תוה"א בית ב ש"ג עמ' 73. וע"ע כבד.
  61. ש"ך יו"ד מב ס"ק יד, ועי' בדר"מ ס"ק ד מ"ש בזה על הב"י. אבל הפר"ח סוס"י מב מכשיר במחט, ובתבו"ש סוס"י מב דחה ואוסר, ועי' דע"ת ס"ק ט מאחרונים שמקלים ע"י נפיחה והעלה להתיר בשעת הדחק ע"י נפיחה.
  62. משב"ז ס"ק ב, ועי' בכה"ח יו"ד מב אות לט בשם אחרונים, שבעוף שמן דרכה להיות לבנה וכשר בלי טעימה.
  63. משב"ז שם טריפה מספק; פת"ש יו"ד מב ס"ק ב בשם חמודי דניאל, וע"ש שנסתפק אם מועיל בזה טעימת הכבד; מחזיק ברכה שם אות כב, וע"ש אות כג שסובר שמועילה טעימת הכבד, ועי' בזה באריכות במנחת יוסף ענפים כג ובבית דוד ביסוד הבית ו, וע"ש בפת"ש שנסתפק אם כל הליחה מתוקה ורק מקצת הליחה מר, אם היא כשרה, ועי' בזה במנחת יוסף ובבית דוד שם.
  64. חכ"א כלל יז ל, ועי' מאירי חולין נה כל אבר שהנקב פוסל בו, הלקות פוסל בו; ערוה"ש יו"ד מב אות כד: ובפרט בעת מגפה וכו' ואולי יש גם סכנה.
  65. מנחת יוסף מב בענפים אות י בשם נחלת דוד ע"ש פרטי דינים.
  66. שלחן גבוה מב א. וע"ע נקובה.
  67. טוש"ע יו"ד מב א; רמב"ם שחיטה פ"ו ה"כ בין שניטל בחולי או ביד בין שנברא חסר; רמב"ן חולין נו א ד"ה הא דתנן, וע"ש שהביא (וכן הביאו העיטור אות מ והמאירי חולין מג א ובמדה"ג ויקרא פי"א ד) שבתו"כ שמיני ב פ"ג שרב"י אומר אם ניטלה המרה, פסולה, ולדעתו היא ט"ס וצ"ל ניקבה וכ"ה לפנינ; תוה"א בית ב ש"ג עמ' 74 ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ג ושכן הסכימו כמעט כל המחברים וח"ז קסג וע' תוה"א שם עמ' 89 ובקצר עמ' 82 שלדעתו טעם טריפות ניטל הכבד הוא משום שחסרה המרה, וע"ע כבד; המכריע סי' י; תרוה"ד ח"ב סי' ל ורטו וכ"ד התוס' חולין מב א ד"ה ניקב ור"ן ורא"ש שם ועי' ר"ן שם שכ"ד הבה"ג וע"פ זה דחו הפר"ת יו"ד מב ס"ק ג והמחזיק ברכה ז את הפר"ח (והפלתי ס"ק א) שכתבו בדעת הבה"ג שנסתפק אם ניטל טריפה, ולכן עשה פשרה שיטעמו.
  68. עי' להלן ציון 135.
  69. ר"ן ורא"ש פ"ג ס"א; תוה"א בית ב ש"ג עמ' 74; טור יו"ד מב. ועי' בהג' יד אברהם לשו"ע מה שהקשה על הרא"ש.
  70. עי' להלן ציון 143.
  71. רמב"ן חולין נו א ד"ה הא דתנן.
  72. או"ח טרפות ס' ה ואוה"מ דרך ו נתיב ג ומאירי חולין מג א בשם י"מ; תוה"א שם בשם יש מי שאומר; המאורות חולין מט ב: שמעתי; רמב"ן שם: ומצאתי כתוב.
  73. שע"ד ס' פח בשם רש"י והרי"ף; ראבי"ה אלף ופט עמ' סז; מרדכי תרכ בשם הרי"ף; הגה"מ שחיטה פ"ו ס' כ בשם רש"י והרי"ף וכל גדולי הדור שבצרפת וראבי"ה, אלא שלמעשה הצריך טעימה.
  74. רוקח שפ"ד והפרדס עמ' קמד וראבי"ה אלף ופט (הובא בהג"א פ"ג ס"א ובמרדכי תרכא) אלא שלמעשה הצריכו טעימה כלהלן; רמב"ן חולין נו א: ומצאתי כתוב וראייתם מיונים שאין להם מרה, ודחה כלעיל. ועי' באיסור והיתר לרי"ו (נד' בסוף שע"ד). ועי' בבכור שור יו"ד מב. ועי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' קמה שאף לשאר הראשונים המכשירים, הוא רק אם יש טעם מר בכבד. ועי' במחזיק ברכה מב ד שדחה.
  75. רי"ף שם; ראב"ן רנד בשם מקלים; שע"ד שם בשם רש"י דלאו איבר הוא; ראבי"ה שם ואף שניקב טרפה ניטל כשרה כבטחול. ועי' בספר בית הלוי ח"ג ס' כה שכתב שמחלוקת בניטלה המרה תלוי בטעם טרפות ניקב המרה, שלטעם שטרפות ניקב הוא משום הכיס אין הכרח בניטל שטרפה אבל לטעם שניקב טרפה משום הליחה א"כ כ"ש ניטל לגמרי שטרפה (וצ"ב שהרי נחלקו גם בחסר המרה מתחלת ברייתה), ועי' פר"ת מב ס"ק ב שהכריע שחסרה בידי שמים טרפה מספק וניטלה טרפה ודאי, ועי' מש"כ בזה בדע"ת אות ד ובמנחת יוסף ענפים אות י ובבית דוד ביסוד הבית אות ד.
  76. שו"ת שבות יעקב ח"ב ס' סו, ועי' בהגהות יד אברהם לשו"ע יו"ד מב ס"ג.
  77. כרתי מב ס"ק ו, הובא בהגהות יד אברהם שם.
  78. ראבי"ה אלף ופט, הובא במרדכי חולין תרכא ובהג"א חולין פ"ג ס"א ובהג' שע"ד ס' פח; שו"ע יו"ד מב ג.
  79. בה"ג טרפות עמ' 254 וטוש"ע יו"ד מב בשמו והובא בר"ן וברא"ש וברשב"א חולין מב א ובעוד ראשונים וע' כהנ"ג הג' ב"י שהעיר שהראשונים הנ"ל לא הזכירו קריעה אלא טועם במקומה וע' ציון 85; פס"ז פרשת שמיני; והזהיר שמיני מ ב; העיטור שער ב אות מ בשם השאילתות; תמים דעים קנה: מוצץ, וכ"ה במאורות חולין עמ' קנז א בשם הגאונים; מאירי חולין מג א בשם מדרש וגאונים. ועי' רמב"ן חולין נו א ד"ה הא דתנן שדחה הבה"ג שאלו דברי נביאות שסבור לומר שכשרה משום שהוא כמרה שניקבה וכבד סותמתה ואינו כן. ועי' אוה"מ פ"ו נתיב ג שתמה שהדבר מוכיח שהיתה לה מרה וניטלה ומדוע כשרה, וכן תמה הפר"ח ס"ק ד, ועי' כרתי ס"ק א ובערוה"ש י מ"ש ליישב. ועי' בשו"ת הלכות קטנות סי' ש שסובר שטועמים בכבד דוקא אם הכיס קיים ולא ניקב אלא שנתרוקן, אבל אם הכיס חסר, אין טעימת הכבד מועילה וטרפה ופי' כן ע"פ הפסיקתא שהובא לעיל שכתב שם אם יש התלי (כלומר הכיס) בידוע שהמרה בלועה בכבד, אבל אם אין שם התלי, הרי היא חסרה וטרפה, ועי' שו"ת שבות יעקב ח"א סי' כג שדחה שהוא נגד משמעות גדולי פוסקים ראשונים ואחרונים ועי' במחזיק ברכה מב ז מ"ש לבאר באופ"א את הפסיקתא והבה"ג.
  80. בה"ג וראבי"ה שם בשמו; ראב"ן רלד; תמים דעים קנה.
  81. האשכול (רצב"א) טרפות עמ' 52; ראב"ן רלד.
  82. ברכות סא ב הובא בראבי"ה וראב"ן שם.
  83. פס"ז שמיני ובה"ג שם, הובא בר"ן וברשב"א חולין מב א משום שלא היתה בה מרה מעולם, ובראב"ן רלד הטעם בידוע שניקבה ונשפכה המרה.
  84. ראבי"ה אלף ופט הובא במרדכי תרכא ובהג"א פ"ג ס"א; שע"ד ס' פח בשם יש מחמירים ומסיים ואין אנו נוהגים כן, ועי' בכנה"ג הג' ב"י אות יג בשם דמש"א שהבין שאנו נוהגים לטעום בלי צליה ואם טעמו טעם מר כשרה ואם לאו טרפה וייחס את זה לרשב"א, ודחה שהשע"ד מתיר בלי טעימה; טור מב בשם ראב"ן, ועי' במחזיק ברכה אות לג שלא נזכר כך בראב"ן; ש"ע סי' ג, ועי' שבו"י ח"א סי' כג שגם ביו"ט מותר לצלות הכבד ולטעום שסומכים על הרוב שיהיה בו טעם מר.
  85. עי' כנה"ג הג' ב"י אות יג שדן בזה שיש ראשונים שנזכר בהם לשון קריעה ויש שלא נזכר, ודעת המשב"ז ס"ק ב ותבו"ש ופר"ת ס"ק ג שדוקא בקריעה כשרה. ועי' במחזיק ברכה אות ה וי שבדיעבד גם כשטעמו מבחוץ כשרה, ובחכ"א כלל יז כג שמועיל בלי קריעה, ועי' בערוה"ש ט שכן הוא המנהג, עי' במאירי חולין מג א שטועמים הכבד במקום שהיתה המרה ראויה לעמוד, ועי' בטוטו"ד ח"ב בקיצור דינים קכח שדעתו שבכל מקום בכבד שטועם טעם מרה, כשרה. ועי' בהג' זר זהב לאו"ה כלל נב אות ד מ"ש בזה. ועי' בבית הלוי ח"ג סי' כה א.
  86. פר"ח מב ס"ק ז בשם הריק"ש. ועי' במחזיק ברכה אות טז מה שנראה מהשפ"ד ועי' בהגהות יד אפרים לשו"ע.
  87. ברכי יוסף מב ג בשם קיצור שבלי הלקט בכ"י ומחזיק ברכה אות כא ופר"ת ס"ק ג בשם אחרונים.
  88. מחזיק ברכה מב אות יט בשם אחרונים, ועי' בטוטו"ד ח"ב בקיצור דינים שאוסר, וכן הביאו בהגהות יד אפרים לשו"ע ובערוה"ש יב שיש אוסרים ושהמנהג להכשיר, ועי' דע"ת אות ז שרק בעוף מצוי שנמצא המרה ליד אברים אחרים אבל לא בבהמה, ועי' ביד דוד ביסה"ב אות י. ואם לא היה מר בכבד ובבני המעים וצלו את בני המעיים ונמצא מר, כתב במחזיק ברכה מב כ ויד אפרים שלא מועילה הטעימה וטרפה, אבל בספר דברי שאול יוסף דעת ס' מב משמע שמועילה טעימה ועי' דרכ"ת אות לד ובית דוד ביסה"ב אות ז.
  89. תבו"ש מב ס"ק ג; שפ"ד ס"ק ה.
  90. תבו"ש שם, ועי' אוה"מ שבציון 79.
  91. מחזיק ברכה מב אות יא; תבו"ש שם בדעת הפר"ח. ועי' פלתי ס"ק א בתירוץ ב.
  92. מאירי מג א ושכ"נ בבה"ג; משב"ז ס"ק ב שלא נאמר שרק בעוף מועיל משום שיש מיני עופות שאין להם מרה. ועי' במחזיק ברכה אות ו שאף שנזכר בכלבו ובאורה עוף, ה"ה לבהמה.
  93. כנה"ג הג' ב"י אות כו; שו"ת שבו"י ח"ב סי' סו; בית דוד סי' ו.
  94. שו"ת עבודת הגרשונית סי' יז; שפ"ד ס"ק ד; כרתי ס"ק ה; תבו"ש ס"ק ד וע' במחזיק ברכה סוף אות כד שתלוי בכל מקום ומקום, שאם רגיל שנמצא במקום ההוא טעם מר, כשרה, ואם לא טרפה.
  95. אוה"מ דרך ו נתיב ג ושבו"י סי' סו ומחזיק ברכה מב יח בשם אחרונים.
  96. ש"ך מב ס"ק ד.
  97. ש"ך שם שכ"מ מלשון הפוסקים, ועי' כו"פ ס"ק ב שדחה שהעיד בשמו ובשם עבודת הגרשוני שאדרבה לא שכיח שיטעום טעם מר, ועי' פר"ח ס"ק ה שדחה שמ"מ צריך לאסור משום הדם שטועם, ועי' במנח"י כלל סח אות ג ובדמש"א שם שצריך להדיח תחלה מן הדם בעין שעליו, ועי' בשו"ת זכרון יוסף ס"ס ד הובא בפת"ש ס"ק ד שאין זה אלא איבוד ממונם של ישראל שיש לחוש שמא יעבור טעם מר עי"ז ועי' ציון 86 מהריק"ש.
  98. פר"ח ס"ק ה ושלא כמהרש"ל שאוסר ללחוך בשר לדעת אם נמלח או ששם צריך לטעום יפה לראות אם נמלח ויבוא לאכול איסור אבל כאן לא התירו אלא טעימה פורתא, ועי' ט"ז צח ס"ק ב ובמש"ז ובמשמרת שלום שם בביאור הט"ז.
  99. שפ"ד ס"ק ד ושכן מיישב בכנה"ג בהג' הטור אות ד וכו"פ ס"ק ב.
  100. שו"ת הריב"ש ס' רפח הובא בשפ"ד ס"ק ד.
  101. שפ"ד מב ס"ק ד.
  102. הג' שע"ד פח בשם מהרא"י.
  103. רמ"א מב ג בשם תרוה"ד (ח"ב) סי' ל.
  104. תו"ח כלל פח די ד שכדאי הם המכשירים בניטלה המרה לסמוך עליהם בכגון זה הובא בט"ז ס"ק ב.
  105. מחזיק ברכה אות ל לא; יד יהודה ס"ק ח, ועי' בשו"ת זכרון יוסף ס' ד הובא בפת"ש שסובר שאין סומכים על נשים.
  106. אוה"מ דרך ד נתיב ו, הובא בפר"ח ס"ק יב, ומ"מ זהו ריעותא וצריך לנפחה לראות אם אין בה נקב. ועי' בפליתי ס"ק א שהקשה איך מביאים חכמים ראיה מאיוב שניקב כשרה, והרי יתכן שלא ניקב אלא נתרוקן, ולכן ר"ל שנתרוקן לא לגמרי, וכעי"ז כתב הבית הלוי ח"ג כה לטעם ניקב המרה טרפה משום ליחה, וע"ש עוד תירוץ שמדובר כשטועם טעם מר בכבד, ועי' בפר"ת שם ג שטעימה לא מועילה, וע"ש שר"ל שלבה"ג טרפה וסיים שאפשר שהבה"ג מדבר באופן שא"א לבדוק בנפיחה כגון שנקרעה או נאבדה.
  107. רמב"ם שחיטה פ"ו ה"כ; שבלי הלקט סי' לז בשם בה"ג ורבנו ישעיה וס' השכם; כלבו ס' קא דף עא א; רי"ו נט"ו ח"ה אות ח; טוש"ע מב ד; מבי"ט ח"ג קנט; רדב"ז ח"א קמד. וע"ע יתר כנטול.
  108. מהר"ם מרוטנבורג התשו' הקצרות קסח (ד' קרימונה), וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"א תתכט בשם מהר"מ.
  109. מבי"ט ח"ג קנט.
  110. המאורות מט ב ואו"ח טרפות ס"ה ומאירי חולין מג א בשם י"א.
  111. תוה"א בית ב ש"ע עמ' 80 (ועי' שו"ת הרשב"א ח"ג ס"ג שלא פסק כך למעשה, ועי' בחלק ז קסג יש לה ב' מרות טרפה, ולא חילק) וכ"ה לדעת הרמב"ן הובא ברי"ו נט"ו ח"ה אות ח, וע"ע יתר כנטול על ההבדל שביניהם; המאורות ואו"ח שם ומאירי שם בשם י"א.
  112. שע"ד ס' פח וראבי"ה אלף ופט והגה"מ פ"ו בשם רש"י והרי"ף; הפרדס עמ' קמד; רוקח שפד; שבלי הלקט סי' ז בשם ר"ח ור"י לוי, ועי' העיטור אות מ שר"ל שכשרה אלא שבתו"כ אמרו שטרפה, ועי' ב"ח מב שיש מכשירים בשתי מרות שלא גרע מניטל ויש טעם מר בכבד, ומסיק שאין לסמוך ע"ז משום שכל יתר כנטול לגמרי ולא נשארה שום מרירות וטרפה, ועי' דע"ת מב אות יב מש"כ בזה.
  113. הראשונים שבציון 112 חוץ משבלי הלקט שמשמע שם שכשר אף לסוברים ניטל המרה טרפה מ"מ יש סוברים בשתי מרות כשרה, ועי' ב"ח ריש סי' מב שמשמע שפי' בדעת הראשונים דמכשרי בשתי מרות אף לסוברים שניטל טרפה, ועי' בית הלוי ח"ג סי' כה אות ג מ"ש ליישב.
  114. רוקח שפד (ועי' רמב"ם איסו"מ פ"ב הי"א שאם אחד מאבריה הפנימיים חסר, אע"פ שאינה טרפה אסורה למזבח וכו' וכל היתר כחסר, ולטעם שמרה אינה איבר, עי' ציון 75, ניחא).
  115. שפ"ד מב ס"ק ד.
  116. פר"ח ס"ק ד הובא בשפ"ד ס"ק ופשוט.
  117. פר"ח מב ס"ק ח והאחרונים דחו דבריו, עי' תבו"ש ס"ק ה ומחזיק ברכה אות לט ופר"ת ס"ק ד ובאר היטב ס"ק ה ועי' שפ"ד ס"ק ה מ"ש ליישב דבריו.
  118. באר היטב מב ס"ק ה בשם הריק"ש; ערוה"ש מב כה ועי' בטוטו"ד ח"ב בקיצור דינים קכז בכבד של עוף שהיה לו שתי מרות מרוחקים זה מזה וקלפו המרה מהכבד ולא היה שום פה יוצא מהכבד ומהסיפונות, כשרה, שאינה מרה אלא רק מכה אף שהיא ירוקה ומרה.
  119. תוה"ק בית ב ש"ג עמ' 72; רא"ש פ"ג ס"א; טוש"ע מב ד.
  120. בה"ג טרפות עמ' 255; האשכול (רצב"א) עמ' 52; קיצור פסקי הרא"ש פ"ג ס"א ועי' בכנה"ג בהג' הטור אות ו שלדעתו הראשונים שבציון 119 מטריפים בכגון זה ועי' במחזיק ברכה אות מ שדחה.
  121. מאירי חולין מג א, ועי' בספר המאורות שם שכתב ושתי מרות הדבוקות שאינן יכולות להתפרד בלא נקב ושפכי ההדדי יש שנוטים להכשיר ואומרים דכאחת נחשב וכ"כ בסוף דבריו שם בשם ר' דוד קמחי וכתב שנראים דבריו וכעי"ז באו"ח שם ויש שכתב שאם שתי המרות נשפכות זו לזו שמותרות ואפשר שכוונתם כמאירי כאן.
  122. המאורות מט ב בשם יש אוסרים, ועי' בתבו"ש ס"ק ו שג"כ אוסר אם אינן כאחד ברוחב אצבע.
  123. ב"י מעשה שהיה ושו"ע מב ה, ועי' יש"ש פ"ג ס"א אם קבלה היא נקבל.
  124. ב"י הובא בש"ך ס"ק ח.
  125. תרוה"ד רט"ו וב"י מב; שו"ע סו.
  126. שו"ת רדב"ז שני אלפים שכג, ועי' תבו"ש ס"ק ו.
  127. תבו"ש ס"ק ו ומפ' כאן בדעת השו"ע וע' במחזיק ברכה מב אות מא דחה שפרוש המחבר היא בשאינן שופכות.
  128. פר"ח שם וע' במחזיק ברכה לעיל.
  129. שו"ת הרשב"א ח"ג סי' ג, הובא בב"י מב.
  130. רשב"א שם וב"ח בדעתו וש"ך ס""ק י ושכ"ד המחבר כרשב"א.
  131. שו"ע מב ז וע"ש בש"ך בטעמו, ועי' בהג' יד אפרים שיש מוסיפים אף לצורך שבת וכו' אפי' אינה של ישראל, יש להתיר.
  132. רשב"א שם בשם יש מתירים; יש"ש פ"ג ס' ק; שו"ת מהרשד"ם ח"א טרפות ס' מב.
  133. או"ה כלל נא ט בשם המרדכי, הובא ברמ"א מב ז. ועי' ערוה"ש כג מ"ש ע"ז וע' בבית דוד ביסוד הבית אות י מ"ש ליישב.
  134. תו"ח כלל פח ו ורמ"א שם.
  135. ר"ן ורא"ש רפ"ג; שו"ת הרשב"א ח"ג סי' ג ואוה"מ טרפות דרך ו נתיב ג ורי"ו נט"ו ח"ה אות ח ואו"ח טרפות סי' ה ומ"מ שחיטה פ"ו ה"ו; טוש"ע מב ח.
  136. פר"ח מב ס"ק יג ובאר היטב ס"ק ח בשם שערי שמים שכתב שקצת בע"ח אין להם מרה כלל ויש שיש להם במעיים כגון יונה ומין שליו וצפור דרור, ויש שיש להם מרה בבטן וקצת מהם באזנים.
  137. מחזיק ברכה מב אות מה, ועי' במנחת יוסף שם בענפים אות מט שיש שנסתפקו בזה.
  138. עי' במחזיק ברכה שם מו ובהג' יד אפרים לשו"ע ובמנחת יוסף שם, שבפרט לדעת הרדב"ז שניקב טרפה הוא משום שהמרירות מפסידה את שאר האברים, ועי' בפר"ת ס"ק ח.
  139. שו"ת הרשב"א ח"א סי' קח ואוה"מ דרך ו נתיב ג ורמ"א מב ח.
  140. כרתי מב ס"ק ו הובא בהגהות יד אפרים שם.
  141. כלבו ס' קא דף עא א; או"ח טרפות סי' ה; המאורות מט ב; מ"מ שחיטה פ"ו ה"ו ויבין שמועה דף ח ב בשם ספר בעלי חיים; טוש"ע מב ח ועי' במנחת יוסף כלל פח ו שדן אם לא נמצאה מרה אם מועילה טעימה במקום הדבוק. ועי' במחזיק ברכה מב מט שכל דיני מרה שייך בו, ניקב, חסר וכו'.
  142. מ"מ שם בשם ספר בעלי חיים.
  143. רמב"ן חולין נו א ד"ה הא דתנן; העיטור שער ב אות מ; פסקי התוס' פ"ג סי' קטו; אוה"מ טרפות דרך ו נתיב ג; אגודה פ"ג סי' מט; אוה" כלל נב ט; הג' שע"ד ס' פח; ש"ך ס"ק יב בשם פוסקים, ועי' בשפ"ד ומחזיק ברכה מח שבאחרונים חלקו בין צבי זכר שיש לו מרה ובין אילה נקבה שאין לה מרה, וכתב עוד: ואני מסופק אפשר שאילים מין אחר הוא, ועי' בכנה"ג בהג' ב"י אות ז שדחה ההבדל ור"ל שהכוונה שאין להם מרה, היינו שאין להם מרה במקום הכבד, אבל יש להם מרה במקום אחר, ומעין זה כתב בפר"ת ס"ק ח. ועי' ביבין שמועה דף ח ב בשם ספר בעלי חיים שאין מרה לסוס, פרד, חמור, פיל וגמל.
  144. אוה"מ טרפות דרך ו נתיב ג.