אנציקלופדיה תלמודית:מקלל: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
שורה 4: שורה 4:


<span dir="rtl">ערך זה עוסק באיסורים לקלל דיין, או נשיא, או אדם מישראל. על האיסור לקלל את השם ברוך הוא, ע&quot;ע מגדף, ועל האיסור לקלל אביו ואמו, ע&quot;ע מקלל אביו ואמו.</span>
<span dir="rtl">ערך זה עוסק באיסורים לקלל דיין, או נשיא, או אדם מישראל. על האיסור לקלל את השם ברוך הוא, ע&quot;ע מגדף, ועל האיסור לקלל אביו ואמו, ע&quot;ע מקלל אביו ואמו.</span>
===  ===


== <span dir="rtl">האיסור וגדרו</span> ==
== <span dir="rtl">האיסור וגדרו</span> ==

גרסה אחרונה מ־12:53, 2 באפריל 2023

הגדרת הערך - האיסור לקלל

הקללה היא דברי הבאת רעה[1]. על קללה של דברי גנאי[2], ע"ע אונאת דברים[3].

ערך זה עוסק באיסורים לקלל דיין, או נשיא, או אדם מישראל. על האיסור לקלל את השם ברוך הוא, ע"ע מגדף, ועל האיסור לקלל אביו ואמו, ע"ע מקלל אביו ואמו.

האיסור וגדרו

האיסור ומקורו

אסור לקלל אדם מישראל, שנאמר: לא תקלל חרש[4]. ודרשו: אין לי אלא חרש*, מנין לרבות כל אדם - שאם כתוב חרש, אפשר לומר שדוקא חרש אסור לקלל, שאינו שומע את הקללה[5], שחרשותו גרמה לו[6], שמתוך שהוא שפל, הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו ולא תצערהו, שנותן צרתו על לבו ומיצר על שפלותו, וכל אדם אין איסור לקללו [7], או שאף על פי, שאם כתוב חרש, אפשר ללמוד קל וחומר לכל אדם, שאם חרש שלא נצטער מהקללה שלא שמע, אסור, כל שכן השומע ומצטער, מכל מקום מפני שאין עושים קל וחומר מהדין[8], הוצרכו לרבות מן הכתוב[9] - תלמוד לומר: ונשיא בעמך לא תאר[10], כל שבעמך לא תאור[11], שהיה צריך להיות כתוב ונשיא לא תאר, והכתוב "בעמך" מיותר, ודורשים כאילו כתוב אלהים לא תקלל ונשיא, ובעמך לא תאור, שכל מי שבעמך, לא תקלל אותו[12]. וכעין זה דרשו את הכתוב: אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר[13], שנאמר בו איסור לקלל דיין ונשיא[14], אין לי אלא דיין ונשיא, שאר כל אדם מנין, תלמוד לומר בעמך לא תאור, מכל מקום[15]. וכתבו אחרונים, שכיון שלמדנו שהאיסור אינו דוקא לקלל חרש, אלא אסור לקלל כל אדם, ממילא הכתוב לא תקלל חרש, כולל כל אדם[16], ומה שנזכר חרש הוא מטעם מיוחד[17]. בתלמוד אמרו שהאיסור לקלל כל אדם, נלמד מבנין-אב*[18]. על הלימוד מבנין אב יש מן הראשונים שכתבו, שהוא מדיין ונשיא וחרש[19], שהזהיר הכתוב בנכבדים בעם הדיין והנשיא[20], וחזר והזהיר באומללים שבעם את החרש, ומהם ילמדו בנין אב על כל שאר העם, כי מן הראש ועד הסוף, הכל בכלל האזהרה[21], וביארו בדעתם, שמאיסור על נשיא ועל חרש, למדים שאסור לקלל בין החשוב ובין השפל, ומכל מקום מהם אי אפשר ללמוד על כל אדם, מפני שיש לדחות מה לחרש ולנשיא שהם משונים, ולכן נאמר איסור שלא לקלל דיין - שהוא מיותר שאפשר ללמדו מנשיא וחרש במה מצינו[22] - ללמדנו שיש איסור על כולם, ולא אמרו דיין נשיא וחרש אלא לדוגמאות[23], ויש שכתבו, שהוא ממקלל אביו ואמו וחרש[24], ויש שכתבו שהוא ממקלל אביו ואמו ונשיא[25].

לאו נוסף

המקלל חבירו בשם, יש מן הראשונים שכתבו, שמלבד שעובר על הלאו שלא לקלל חרש, עובר אף על מוציא שם שמים לבטלה[26].

מנין המצוות

האיסור לקלל נמנה במנין-המצוות*[27]. על האיסורים לקלל דיין, נשיא, את עצמו, לעניין מנין המצוות, עי' להלן[28].

למה נאמר חרש

בטעם הדבר, שהאיסור לקלל נאמר בתורה לא תקלל חרש[29] - שמשמעותו מי שאינו שומע את הקללה[30], ולא נאמר לא תקלל אדם[31] - אף על פי שהאיסור הוא לא לקלל כל אדם, ולאו דוקא חרש[32], כתבו ראשונים, ללמדנו שאפילו זה שאינו שומע, ולא נצטער בקללה זו, אסור לקללו[33], וכל שכן שאסור לקלל מי ששומע שמצטער בקללתו[34], וגורם למריבות[35]. וכן ללמדנו שהאיסור הוא, לא לקלל מי שלא עשה מעשה שחייב עליו קללה, אלא הוא חרש באותו הדבר[36]. ויש מן האחרונים שכתבו, ללמדנו שאף על פי שהחרש כאילו הוא מת, שהרי חירשו שהכהו על אזנו או אחזו ותקע באזנו, נותן לו דמי כולו, שאינו ראוי לכלום[37], והמקלל מת פטור[38], מכל מקום אסור לקללו, שדוקא מת ממש אין איסור לקללו, אבל חרש שאינו מת ממש, אלא חשוב כמת, אסור לקללו[39]. ויש מן הראשונים שכתב, שהטעם שנאמר חרש באיסור קללה, שראוי לאדם לא לקלל בעבור הקב"ה, שהרי אותם האנשים שפוחדים מלענות למי שמקלל אותם - דהיינו החרשים - הם יבקשו מהקב"ה שינקום במי שמקלל אותם, ועל זה נאמר: כי יעמד לימין אביון להושיע משפטי נפשו[40].

גדר האיסור

בגדר איסור קללה, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שהאיסור מצד המקולל[41], מהם שכתבו, מפני שאדם בקללתו יכול הוא להזיק לחבירו, לסוברים כן[42], וכמו שאסור להזיק לחבירו במעשה[43], כך אסור להזיק לחבירו בדיבורו[44], ועוד כדי למנוע מריבות אצל בני אדם, ולהיות שלום ביניהם, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקולל[45]. ומהם שכתבו, שהאיסור מצד הבזיון, שהמקולל מתבייש בקללה[46], ואינו משום חשש נזק, שלדעתם הקללה אינה יכולה להזיק[47]. ב) ויש סוברים, שאין האיסור מצד המקולל - שאין הקללה יכולה להזיק למקולל, לסוברים כן[48] - אלא מצד המקלל [49], שיהיה אדם גדור בדבורו, ולא ירגיל את עצמו למידות רעות, לנקום, לכעוס, ולשנא את חבירו[50]. ג) ויש סוברים, שהאיסור מצד שניהם, מצד המקולל שמצער את חבירו ומביישו, ומצד המקלל שלא יתרגל לכעוס[51].

אם קללה מזיקה

אם קללה יכולה להזיק, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שאדם בקללתו יכול הוא להזיק לחבירו[52], שהקללות לפעמים מתקיימות, אפילו ממי שאינו חכם, וכמו שאמרו: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קילל את שרה, ונתקיים בזרעה, שנאמר: הנה הוא לך כסות עינים[53], שאבימלך אמר לה, הואיל וכסית ממני ולא גילית שהוא אישך, וגרמת אלי הצער הזה, יהי רצון שיהו לך בני כסויי עינים, ונתקיים בזרעה, שנאמר: ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת[54]. וכן אמרו מעשה באלמנה שתבעה מזונות מנכסי בעלה, וכיון שהיא תבעה גם כתובתה לא נתנו לה מזונות, ולכן היא אמרה: הפכו את כסאו - כלומר קללה את מי שפסק כן שימות - ואף על פי שהיא אמרה הפכו את כסאו וחזרו והעמידו אותו - כדי שתתקיים הקללה בכך - אף על פי כן הוא לא ניצל ממחלה[55]. ויש שכתבו שיתכן שיהיה בקללה חשש סכנה[56]. ב) ויש סוברים, שקללה אינה יכולה להזיק[57], שנאמר: קללת חנם לא תבא[58], ואין חשש שתקויים קללתו, שודאי בשמים לא יחששו לקללתו, שהרי עובר איסור במה שמקלל[59]. ומכל מקום אם הקללה אינה בחינם, דהיינו באופן שמותר לקללו, הקללה יכולה להזיק, וזהו שאמרו, שהמלוה לחבירו מעות בלא עדים, גורם קללה לעצמו, שנאמר: תאלמנה שפתי שקר הדברות על צדיק עתק[60], והיינו כשהמלוה תובע את הלוה, והלה כופר הכל, אנשים מקללים את המלוה, ואומרים שהוא תובע את הצדיק, דבר שקר[61], וביארו אחרונים, שבזמנם לא היה הדבר מצוי כלל, שאחד ילוה לחבירו שלא בעדים, ולכן אם אדם תובע את חבירו שהלוהו מעות בלא עדים, וחבירו משיבו לא היו דברים מעולם, הדעת נוטה מאד שהאמת והצדק הוא עם הנתבע, והתובע את המעות, מוציא עליו לעז בחינם, ולכן הכל מקללים את התובע[62]. ג) ויש סוברים, שיש חילוק, שאם מקלל אחרים, הקללה אינה יכולה להזיק, ואם מקלל את עצמו, יתכן שתקויים קללתו ויוזק, שהרי האיסור משום שמזיק לנפשו, שעל עצמו יש לחוש שתתקיים הקללה מאחר שחטא בזה, יענשוהו מן השמים בעונש שאמר בעצמו עליו[63].

קללת צדיק

אף לסוברים שקללה אינה יכולה להזיק, כתבו כמה ראשונים ואחרונים, שאם הקללה יוצאה מפי צדיק, הקללה מזיקה, ואפילו בלי שום כוונה - וכמו שאמרו: קללת חכם אפילו בחינם היא באה[64] - והטעם הוא, שהדיבור של פה קדוש פועל בטבע, אפילו בלי שום כוונה, כמו שכתוב: ואשים דברי בפיך וכו' לנטע שמים וליסד ארץ[65], שדיבור הצדיק הוא כמו הגרזן החוצב, שהגרזן חותך אף בלא כוונה משום שטבעו לחתוך, כך גם דיבור האדם הצדיק[66]. ויש מן האחרונים שכתבו, שקללת חכם אפילו בחינם היא באה, אינה אלא אם החכם מקלל הדיוט, ולא כשמקלל חכם[67]. וכמה ראשונים כתבו שאף קללה שיוצאה מפי צדיק, אם היא חינם אינה מזיקה, שנאמר: קללת חנם לא תבא[68], ומה שאמרו קללת חכם אפילו בחינם היא באה, הכוונה באופן שלא היתה סיבה מוחלטת לקללו, אלא שהיתה הצדקה לקללה מדבר אחר כגון שהיה לצדיק צער מאותו שקללו[69].

עשיית תשובה

המקלל את חבירו, כתבו ראשונים, שכאשר חוזר בתשובה*, עליו לפייס את חבירו, ולבקש ממנו שימחול לו, כדין עבירה שבין אדם לחבירו[70]. ואם מקלל את הרבים, כתבו ראשונים, שכיון שלא קילל אדם ידוע כדי שישאל ממנו כפרה, אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שאינו יודע חבירו שחטא לו כדי ישאל ממנו למחול לו[71].

אנשים ונשים

איסור מקלל נוהג בזכרים ובנקבות[72].

קטן המקלל

קטן אינו בכל איסור קללה, ואם קילל פטור[73]. ומכל מקום אם אדם שומע לבנו ובתו הקטנים שמקללים, כתבו אחרונים שמצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה[74].

הנותן רשות לקלל

הנותן רשות לחבירו לקללו, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שכיון שמקללו לרצונו, אין איסור בדבר[75], וכן נראה מדברי ראשונים שכתבו, שאם המקולל מחל, אף על פי כן מלקים את המקלל, שכבר חטא ונתחייב[76], משמע שדוקא אם מחל אחרי שעבר את העבירה, אין המחילה מועילה, אבל בתחילה שנותן רשות לקלל, מותר לקלל[77]. ב) ויש סוברים, שיש איסור לקלל אף אם המקולל נותן רשות לקללו[78], שהרי אף מקלל עצמו חייב[79], ואדם לעצמו הרי מוחל, ואף על פי כן אסור[80]. וטעם הדבר שנתינת רשות אינה מועילה, כתבו אחרונים, מפני שאיסור מקלל הוא מצד המקלל[81]. ומה שכתבו ראשונים, אף על פי שמחל המקולל, מלקים את המקלל שכבר חטא ונתחייב, אין כוונתם שדוקא אם כבר קילל אין מועילה מחילה, אלא כוונתם שלא שייך שתועיל מחילה, מפני שיש כאן איסור מצד המקלל, ומה שאמרו שכבר חטא ונתחייב, היינו לאיסור שמצד המקלל[82], או שכוונתם, שאף על פי שאינה מועילה מחילה מהתחלה להתיר לקללו, מכל מקום אם נתן לו רשות וקיללו, אולי תועיל המחילה לפטרו מעונש, והשמיענו שאין המחילה מועילה, מפני שכבר חטא ונתחייב[83].

חזרה תוך כדי דיבור

אם מקלל יכול לחזור בו תוך-כדי-דיבור* - כגון שאמר על פלוני "יבא עליו מקרה רע", ואומר בתוך כדי דיבור "לא יבא עליו מקרה רע" - נחלקו ראשונים אחרונים: א) יש סוברים, שאינו יכול לחזור בו[84], כמו מגדף* שאינו יכול לחזור בו[85], שכל דבר התלוי בדיבור, אי אפשר לחזור[86], שחזרה אינה שייכת אלא כשיש חלות, שאם חוזר בו הדבר אינו חל, אבל במקום שעצם הדיבור הוא העבירה, לא שייך בזה חזרה[87]. ב) ויש סוברים שיכול לחזור בו[88], שהרי אמרו שתוך כדי דיבור כדיבור חוץ ממגדף וכו'[89], ואינו דומה למגדף[90], שדוקא מגדף מפני שהוא חמור אינו יכול לחזור בו, וחזרה תוך כדי דיבור אינה מועילה, אלא משום שדעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דיבור, אבל מגדף שהוא חמור אינו מגדף אלא כשגומר בדעתו, ועוד שמגדף חשוב כמעשה, ולכך אינו יכול לחזור בו, ולא מועילה חזרה תוך כדי דיבור אלא מדיבור, ולא ממעשה[91].

שלא בפניו

האיסור לקלל, כתבו ראשונים שהוא אף אם המקולל אינו שומע את הקללה[92] - ואינו מצטער מהקללה[93] - שנאמר: לא תקלל חרש[94], וחרש הוא מי שאינו שומע[95]. וכן אם המקולל אינו שומע את הקללה, הרי זה אסור כמו שנאסר לקלל אף אם המקולל אינו שומע את הקללה[96].

בלא הזכרת שם המקולל

אם מקלל בלא הזכרת שם של המקולל, כגון ששומע אחד שמזכיר את השם של פלוני, והוא קילל אותו שאמר יכהו ה' וכדומה, כתבו אחרונים, שאף הוא עובר על איסור מקלל[97]. ומכל מקום כתבו אחרונים, וכן נראה מדברי ראשונים, שהאיסור לקלל אף אם אינו מזכיר את שמו של המקולל, אינו אלא כשכוונתו לפלוני, אבל אם אין כוונתו כלל לאדם מסויים, אלא מקלל מי שעושה דבר מסויים אין בזה איסור קללה[98], ולכן מה שמצינו שקללו בגמרא על דברים מסויימים כגון: תבא מארה למי שאשתו נאמנת והוא אינו נאמן[99], וכן תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו[100], וכן תבא מארה למי שמאכיל את אביו מעשר עני[101], וכן אבל שאסור בעשיית מלאכה, אם הוא עני ואין לו מה יאכל, אחר שלשה ימים עושה בצנעא בתוך ביתו, אבל אמרו חכמים: תבוא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך[102], בכל אלו אין בזה איסור קללה, לפי שאינו מזכיר אדם מסויים[103].

התראה

המקלל, כתבו ראשונים ואחרונים, שאינו לוקה עד שיתרו בו בפני עדים כשאר כל חייבי לאוין[104], ויש מן הראשונים שסוברים, שכיון שהדבר ידוע שאסור לקלל, ואיסור מפורסם הוא, אינו צריך התראה[105].

גרמא בנזקין

לסוברים שאדם בקללתו יכול הוא להזיק לחבירו[106], כתבו אחרונים, שהיזק זה אינו חשוב מעשה של המקלל, אלא גרמא* שגורם שבית דין של מעלה יעשו את מה שקילל[107]. ומכל מקום אף על פי שגרמא בנזקין, אינו פטור אלא בדיני אדם, אבל חייב בדיני שמים[108], המקלל אינו חייב אף לצאת ידי שמים[109].

בלא כוונה

האומר לחבירו לשון שנראה שהוא לשון קללה, אם אין כוונתו לקללה, כתבו אחרונים שאינה קללה[110]. וזהו שאמרו על רבי שמעון בן יוחאי ששלח את בנו לר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים שיברכו אותו, והם אמרו לו: יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, יחרב ביתך ותתיישב אכסניתך, יתבלבל שלחנך, ולא תראה שנה חדשה, והוא טען שציערו אותו - כלומר חשב שהם מקללים אותו[111] - וכשבא אצל אביו, פירש שכל אלו כולן ברכות הן, שהכוונה היתה לברכו שיוליד בנים ולא ימותו, ויכניס כלות לביתו, ולא ימותו בניו ויצאו נשותיהם מביתך לחזור לבית אביהן, ושיוליד בנות ויצאו לבית בעליהם, ולא ימותו בעליהן ויחזרו הבנות אליך, יחרב ביתך, הכוונה שהקבר יחרב, כלומר שיזכה לחיים ארוכים, ומה שאמר שיתבלבל השלחן, הכוונה שיהו הרבה בנים ובנות שיבלבלו את השלחן, ושלא תמות אשתו ולא יצטרך לשאת אשה אחרת ולנהוג עמה דיני השנה הראשונה של הנישואין[112], שאף האומר לשון קללה, אם אין כוונתו לקללו, אין בזה איסור קללה[113]. לקלל את חבירו, אף על פי שאינו רוצה בקיום הקללה, כתבו ראשונים ואחרונים, שאסורה[114].

זהירות

האומר לחבירו לשון קללה, כתבו ראשונים, שאף אם אינו מתכוון לקלל את חבירו, עליו להזהר שלא ישמע מדבריו כאילו מקללו, ולכן אם לומד עם חבירו את הכתוב: יככה ה'[115], עליו לקרא כאילו כתוב יכהו ה', שלא ישמע מדבריו כאילו מקללו שה' יכה אותו[116], וזהו שאמרו בתלמוד, שאם לומד עם חבירו את המשנה: יככה ה' אלוקים, וכן יככה אלוקים, זו היא אלה הכתובה בתורה[117], שלא יאמר יככה - שנשמע מזה כאילו מקללו[118] - אלא כינוי[119], כלומר שיהפוך דבריו כנגד אחרים, שיאמר להם "יכהו" או "יכהם"[120]. וכתבו ראשונים, שאין הדברים אמורים אלא כשלמדים את הכתוב לדרשה, אבל כשקוראים את הכתוב לחובת קריאת-התורה* בציבור, אין מכנים[121], וכן אם הרב מלמד את התלמיד את המקרא, ואפילו לתינוקות, אין מכנים[122], כדי שלא יטעו לחשוב שכך נאמר בכתוב, וטעות מכיון שנכנסה נכנסה, ושוב אינה יוצאה מלב האדם[123]. ויש מן הראשונים שסוברים, שאף התנא במשנה כינה שלא להוציא לשון קללה, ולדעתם, אין גורסים במשנה: יככה ה' אלוקים[124], אלא יכהו ה', וכן אין גורסים במשנה יככה אלוקים, אלא גורסים אל יכך, שהוסיף "אל" כדי שלא להוציא לשון קללה[125]. ושנינו: אין מורידים לפני התיבה, לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין[126], ופירשו ראשונים, שאם היו מברכים ברכת כהנים, היו אומרים במקום יאר, יער ה' פניו, ולשון קללה הוא[127]. וכן אם אדם מספר לחבירו איך שגוי קילל, כתבו ראשונים, שלא יאמר לחבירו את אותו לשון עצמו שאומר לגוי, כגון אמרתי לו ארור אתה, אלא צריך לכנות ולומר, אמרתי לו ארור הוא[128]. וכן דרשו את הכתוב: ועלה מן הארץ[129], ולא כתוב ועלינו מן הארץ, שהוא כאדם שמקלל את עצמו, ותולה קללתו בחבירו[130].

קריאת התוכחה

שליח ציבור שקורא בתורה, כתבו ראשונים, שצריך להיות אהוב לציבור, שאם לא כן כשקורא בתוכחה, יש חשש סכנה למי שאינו אוהבו, שמא יכוון השליח ציבור לאותו אחד שאינו אוהבו - ואף על פי שאינו מזכיר את שמו[131] - ונמצא שמקלל אותו[132].

הקללה יכולה לחזור על המקלל

המקלל את חבירו קללת חינם, מתהפכת עליו הקללה[133], שכן מצינו שכל הקללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו[134], וזהו שאמרו: היה מקולל ואל תהיה מקלל[135], שנוח לך להיות מן המקוללים ולא מן המקללים, לפי שסוף קללת חינם לשוב אל המקלל[136]. וכתבו ראשונים שזה מה שנאמר: כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לו תבא[137], מהרה קללת חינם לו לכסיל המקלל תבא, והכתיב הוא "לא תבא", להודיע שלאשר יקולל לא תבא, אלא למקלל תבא[138].

התרת קללה

המקלל את חבירו, כתבו אחרונים וכן נראה מדברי ראשונים, שעליו להתיר את הקללה כדי שהיא לא תזיק - והיא כמו התרת נידוי*[139] - ואחרי שהתיר אותה, שוב אין לקללה כח להשפיע[140]. המקלל את חבירו שאמר לו ארור, אם הלה חושש מהקללה, המקלל חייב להתיר את הקללה, ואם אינו רוצה כופים אותו עד שיאמר רוצה אני, שמצוה לשמוע דברי חכמים[141]. כתבו אחרונים שהמקלל אדם שעבר עבירה במזיד שמותר לקללו[142], הקללה לא תזיק לו אלא אם לא שב ונכנע, אבל אם שב, מתירים לו כמו נידוי עצמו, ולכן אחרי שרבא קילל את בר הדיא על שפתר את חלומותיו לרעה[143], בר הדיא אמר שהוא ילך לגלות כיון שגלות מכפרת, משמע שאם מתכפר החטא נפקעת הקללה[144]. ויש מן האחרונים שכתב, שכיון שהמקלל את חבירו, הקללה יכולה לחזור עליו[145], לכן יש למקלל מצוה להתיר את הקללה, כדי שלא תחזור עליו[146].

להנצל מקללה

מי שקללו אותו, יעשה דבר קל הדומה לקללה שנתקלל בה, ויחשב לו שכבר חלה עליו הקללה, ובזה ימנע מהקללה לחול על דברים אחרים גדולים וקשים יותר[147], וזהו שאמרו על האשה שקללה את רבה בר רב הונא: "אפכוה לכורסיה" - שקללה אותו שירד מגדולתו - הפכו את הכסא ושוב זקפוהו[148], כדי שלא תתקיים הקללה[149], וכן אמרו באשה שקללה את רבא שתטבע ספינתו, כדי שתתקיים קללתה בדבר קל, התלמידים שמו את בגדיו של רבא במים[150]. כתבו אחרונים שאם אדם שומע שמקללים אותו, יאמר: לא כן יהא אלא גם ברוך יהיה[151]. ויש מן האחרונים שכתבו שאותה שאמרו על רבי שמעון בן יוחאי ששלח את בנו לר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים שיברכו אותו, והם אמרו לו: יהי רצון שתזרע ולא תקצור וכו', וכשבא אצל אביו, פירש שהכוונה היתה לברכו שיוליד בנים ולא ימותו וכו'[152], שהם ראו שנגזר עליו במערכות השמים לרעה, לכן אמרו בלשון קללה, אבל כוונתם היתה לברכה, ואם כן מקויים מה שנגזר במערכות השמים, אבל נתהפכו לטובה על ידי כוונתם[153].

מודעא

מסירת מודעא* בפני עשרה, שכל מין קללה היוצא מפיו יהיה חשוב כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש ובטיל ומבוטל, יש מן האחרונים שכתבו שמועילה, ואם יקלל אחרי שמסר את המודעא אינה חשובה קללה[154].

הקללה

מהי קללה

הקללה היא אמירה לחבירו - או לעצמו - שיקרה לו דבר רע - ואף אם אינו מזכיר לשון קללה - כגון שה' יכה אותו, כמו ששנינו: יככה ה' אלוקים, זו היא אלה הכתובה בתורה[155], היינו שזוהי קללה האסורה[156]. ואף אם אומר שמחכה שתבא רעה לפלוני, הוא לשון קללה, וזהו שאמרו, על רב נחמן שאמר שמצפה שיביאו את מיטת רב אדא שמת, ואז נשמע הקול שרב אדא מת, שרב נחמן הענישו[157], היינו שרב נחמן קילל אותו[158]. הקללה היא, בין אם היא להזיק את הגוף, ובין אם היא להזיק את הממון[159], ואין שיעור לגודל הקללה, ואף אם היא להפסיד פרוטה בלבד[160]. על הסוברים שבקללה נכלל אף ביזוי דיין, עי' להלן[161].

לקלל בשם או בכינויים

האיסור לקלל את חבירו, או את עצמו, או נשיא, או דיין, הוא באחד מהשמות של הקב"ה[162], כגון יה ואלוקים ושדי וכיוצא בהן[163], או באחד מהכינויים[164]. ובטעם הדבר, כתבו ראשונים, מפני שאז נראה שיש לו רצון חזק להזיקו, ולכן מזכיר את השם או את הכינויים, שמקללו בשם מי שבידו להשחיתו ולהמיתו[165]. המקלל חבירו בשם אלוקים, וטוען שלא נתכוון לשם ה' אלא לשם דיינים, ואפשר לפרש כך את דבריו, כתבו אחרונים, שאינו חייב מלקות[166]. על הסוברים בדעת תנאים שהם חולקים, וסוברים שאיסור מקלל הוא דוקא במקלל בשם, ולא בכינויים, ע"ע כנויי ה'[167].

מה הם כינויים

הכינויים הם שמות תואר הנגזרים ממידותיו של הקב"ה, כגון: חנון, רחום, ארך אפים, רב חסד, הגדול, הגבור, הנורא, וכן כל כיוצא בהם[168]. אף האומר בקללתו "יהי רצון", הוא קללה בכינוי[169], שיהי רצון היינו מן השמים[170]. וכן המקלל במי שהוא חנון, או במי שהוא רחום, שחייב משום מקלל[171], אינו משום שחנון שם הוא, אלא משום קללה בכינוי, שמקלל בשם מי שהוא חנון[172]. וכן אם קילל במעשיו ופעולותיו, כגון שקילל בעושה שמים וארץ או במי שהשמים והארץ שלו חייב[173], ולכן האומר בקללתו, מי שלא נמנע מלהפרע מאונאתו של מלך אדום, לא ימנע מלהפרע מאונאתך, הוא קללה בכינוי[174]. וכן הקללה של מי שחוזר בו מקנין כסף שעשה: מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה, וממצריים שטבעו בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו[175], זו קללה בכינוי, שמאחר שאומר מי שפרע, הרי הוא כאומר במי שברא שמים וארץ ית'[176]. ויש מן האחרונים שכתב, שאף אריה הוא כינוי, וזהו שאמרו: שאבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו, יוצאת שלא בכתובה, מפני שהיא עוברת על דת יהודית[177], כגון שאמרה שאריה יאכל את הסבא בפני הבן[178], שאריה הוא כינוי להקב"ה[179]. וכן יש שכתב, שאף האומר יקולל פלוני באלות הכתובות בתורה, היא קללה בכינוי, מפני שהאלות הכתובות בתורה הם אלות בשם[180].

נוסח הכינוי

לסוברים שהנשבע בשבועת-העדות* בכינויים, אינה חשובה שבועה, אלא כשמפרש בשבועתו שנשבע במי ששמו חנון ומי ששמו רחום[181], מצדדים אחרונים, שהוא הדין מקלל, אינה חשובה קללה בכינויים, אלא כשמפרש שמקלל במי ששמו חנון ומי ששמו רחום[182].

גדר איסור מקלל בשם

בגדר איסור מקלל חבירו בשם, יש מן האחרונים שכתבו, שעיקר האיסור הוא משום מוציא שם שמים לבטלה[183], ואף על פי שהמוציא שם שמים לבטלה, אינו חייב מלקות[184], מכל מקום מפני שמשתמש עם שם ה' יתברך לצורך קללה, הוא בזיון יותר גדול, ועל זה יש חיוב מלקות[185].

בלא שם וכינוי

המקלל בלא שם וכינוי, אינו לוקה[186], וכך דרשו: אלוקים לא תקלל[187], יכול אם אמר לו ארור אתה - שהוא לשון קללה[188] - יהא חייב, תלמוד לומר אלוקים לא תקלל, מגיד שאינו חייב עד שיפרש בשם או בכנוי[189], ואף על פי שמובן מאליו שסתם קללה היא לה', כי קללה לדבר שאינו ה' אינה קללה כלל, מכל מקום כתבו אחרונים, שלמדנו מהכתוב שצריכים קללה לה' מפורשת, ולא די שמשמעותה תהיה ודאי קללה לה'[190]. נחלקו גאונים ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שאף על פי שאינו לוקה, מכל מקום אסור מן התורה, באיסור לא לקלל[191]. ויש מן האחרונים שכתב, שאיסורו משום שמבטל מצות אהבת-ישראל*[192]. ויש שכתבו, שעונשו גדול בידי שמים, ואף עליו נאמר אם לא תשמר ליראה והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך וגו'[193]. יש מן הראשונים שמצדד, שהמקלל חברו בשמתא דהיינו בנידוי, מפני שהוא חמור, לוקה אף על פי שהוא בלא שם וכינוי[194]. ב) ויש סוברים, שאינו אסור[195], מהם שסוברים שאינו אסור מן התורה ואסור מדרבנן[196], ולוקה מכת-מרדות*, ככל עובר על איסור דרבנן[197]. ג) ומהם שסוברים, שאף מדרבנן אין איסור לקלל בלא שם וכינוי[198]. ומכל מקום נראה מדברי אחרונים, שאינו ראוי לאדם לקלל כלל, אפילו בלא שם וכינוי, ואף יש סכנה בדבר למקלל [199].

בכל לשון

המקלל בכל לשון - היינו באחד מהשמות שקורים הגויים להקב"ה[200], כגון שמכנה את ה' באידיש גאט[201], או בערבית אללה[202] - דינו כמקלל בכינויים[203], שהשמות שקוראים בהם הגויים להקב"ה, הרי הם ככל הכינויים[204].

מכלל לאו אתה שומע הן

אם היתה הקללה באה מכלל הדברים, כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה', או אל יברכהו אל - שנשמע מדבריו שפלוני יהיה מקולל, משום שאם ה' יתברך מסתיר פניו ממנו מלברכו, ממילא הוא מקולל[205] - יש בדבר איסור קללה[206], מן התורה[207], וזהו ששנינו במשנה: אל יכך, ויברכך, וייטיב לך, שסובר ר' מאיר שחייב[208], היינו שעובר על איסור קללה[209]. וכן כתבו ראשונים, שאסור לאדם שיאמר כן יושיעהו השם, כאשר הדבר הזה דבר אמת, והנה הוא כזב, כי הנה קילל את עצמו בשם, שמכלל הן אתה שומע לאו[210]. וכתבו אחרונים, שדין זה תלוי במחלוקת תנאים, שלסוברים שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, אין בזה איסור קללה, ולסוברים שמכלל-לאו-אתה-שומע-הן*, יש בזה איסור קללה[211], ומכל מקום כתבו ראשונים, שאינו לוקה[212], משום שבקללה צריך שיאמר בלשון מפורשת ולא בלשון עקיפה[213], ואין עוונו שלם עד שיאמר קללה במפורש[214]. ויש שכתבו שאינו לוקה, משום שאין זה ברור מתוך דבריו שכוונתו לקללה, שהרי אפשר לפרש את דבריו, שלפלוני לא תהיה טובה ולא קללה[215]. יש מן האחרונים שמצדדים, שלא אמרו, שאם הקללה היא מכלל לאו אתה שומע הן, שאינו לוקה, אלא המקלל אדם מישראל, אבל המקלל דיין או נשיא, שהאיסור לקללם הוא יותר חמור, שהרי המקללם לוקה שתים או שלש מלקיות, לסוברים כן[216], אף אם הקללה היא מכלל לאו אתה שומע הן, לוקה[217].

ארור

ארור הוא לשון קללה[218] - אף על פי שאינו מזכיר שתבא רעה מסויימת על אדם, אלא אמירה שאדם יהיה מקולל - שנאמר: ואלה יעמדו על הקללה[219], ונאמר: ארור האיש אשר יעשה פסל[220]. ומפני שארור יש בו אף משמעות של שבועה* או נידוי*, אין ארור לשון קללה, אלא כשאומרו בלשון קללה[221]. וכתבו ראשונים ואחרונים, שארור הוא לשון קללה, דוקא כשמזכיר את שם ה' או אחד מהכינויים[222]. ויש מן האחרונים שכתב בדעת ראשונים, שארור הוא לשון קללה, אף אם אינו מזכיר את שם ה' וכינויים[223].

חרם

חרם, כתבו ראשונים שהוא לשון קללה[224]. ורבנו גרשום שהתקין תקנות וגזר עליהן בחרם[225], כתבו אחרונים שלא היה בדבר משום איסור קללה, שהאיסור אינו אלא קללה בעלמא, ולא כשבא יחד עם תקנה לטובה[226]. ויש שכתבו שכיון שהחרם הוא לפני שעבר הלה על האיסור, ובא רק להזהירו ולהתריעו מלעבור על האיסור, ונמצא שלא באו לקללו, ואחר כך כשעובר על האיסור הרי הוא כמקלל את עצמו[227].

נידוי

אם נידוי* כולל בתוכו קללה, נחלקו ראשונים: א) יש אומרים שהנידוי כולל בתוכו אף קללה[228]. ב) ויש אומרים שהנידוי אינו כולל בתוכו קללה[229].

בתפילה

המתפלל שיקרה לחבירו או לעצמו דבר רע, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שהתפילה לדבר רע חשובה קללה[230], ב) ויש סוברים שאינה חשובה קללה[231], שדוקא אם מקלל את חבירו שיקרה לו רע, שהרע יהיה לחבירו על ידי מעשה שלו שקילל אותו, יש בזה איסור קללה, אבל כשמתפלל שיקרה לחבירו רע, שהרע שיגיע לשני אינו מגיע ממנו אלא מן השמים, ואינו חשוב מעשה של המקלל, אלא רק גורם שמן השמים יעשו לו רע, אין בזה איסור קללה[232].

השומע קללה

השומע קללה, כתבו ראשונים, שאם עונה אמן אחר המקלל - או כל דיבור שענינו כענין אמן, כגון שאמר הן[233] - אף הוא חייב על איסור קללה[234]. אלא עליו להפוך את הקללה לברכה, ולומר: לא כן יהא, אלא גם ברוך יהיה, אולי יש תקוה שלא תאונה רעה[235]. כל מי ששומע קללתו ושותק, נקרא חסיד[236]. ואם רוצה אדם לקלל חבירו, והתחיל בשם, מצוה להפסיקו, שלא יגמור דבריו ולא יחטא[237], אף על פי שגורם לו להוציא שם שמים לבטלה[238].

בתנאי

המקלל בתנאי, כגון שמקלל את חבירו, אם לא תתן לי מאתיים זוז תהיה מקולל, מצדדים אחרונים, שאף על פי שיתכן ולא תהיה קללה, מכל מקום, מפני שהוציא קללה מפיו, עובר על איסור קללה[239]. ואמרו בתוספתא: אף על פי שלא קילל עלי את שמואל אלא על תנאי, ראה היאך דבקה בו[240], וזהו שאמרו בגמרא: קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, מעלי, שאמר לשמואל: כה יעשה לך אלוקים וכה יוסיף - כלומר עלי קיללו "כה יעשה לך" היינו שה' יעשה לך כמו שעשה לי שאין בני מהוגנים[241] - אם תכחד ממני דבר מכל הדבר אשר דבר אליך[242], ואף על פי שהקללה לא היתה אלא אם שמואל לא יספר לעלי, ושמואל סיפר לו כמו שכתוב: ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו[243], אף על פי כן הקללה התקיימה, שנאמר: ולא הלכו בניו בדרכיו[244]. וכתבו ראשונים כיון שקללת חכם אפילו על תנאי היא באה, לכן בקללת הצבור הבאה על תנאי, יש לכפול שאם לא יעבור על תנאם, שתהא הקללה נהפכת לו ברכה[245].

בהרהור

איסור קללה אינו אלא בדיבור ולא בהרהור[246]. ויש מן האחרונים שסוברים, שבמלך יש לא תעשה מדברי קבלה, שאסור לקללו אפילו במחשבה, שנאמר: גם במדעך מלך אל תקלל[247].

מקלל בכתב

מקלל בכתב, נחלקו אחרונים, יש שכתבו, שלסוברים שכתיבה כדיבור, אף המקלל בכתב חייב, ויש שכתבו שמקלל בכתב פטור לדברי הכל, ועל כך, ע"ע כתב, כתיבה[248]. לסוברים שמקלל בכתב חייב, כתבו אחרונים, שאף אם לא כתב את הקללות, אלא חתם על שטר שכתבו אחר, אם כתוב בו קללות, חשוב כמו שהוא כתב את הקללות, ועובר על איסור קללה[249].

בגוף שלישי

המקלל את חבירו בלשון נסתר דהיינו בגוף שלישי, כתבו אחרונים שאם התכוין לקללו, חשוב קללה, שהרי דרך בני אדם לדבר בלשון נסתר[250].

העונש

חיוב מלקות

המקלל את חבירו - אף על פי שאין בו מעשה, ולאו-שאין-בו-מעשה*, אין לוקים עליו[251] - לוקה[252], שנאמר: אם לא תשמר וכו' ליראה את השם הנכבד והנורא הזה[253] - שעל האדם להתיירא שלא להוציא מפיו את שם ה' לבטלה, וכשמקלל את חבירו בשם ה', הוא מוציאו לבטלה[254], או שתירא אותו שלא תקלל בו את החבר[255] - וסמוך לו: והפלא ה' את מכתך[256], והפלאה זו מלקות היא, שנאמר: והפילו השופט והכהו לפניו[257], ואמרו, שאין לומר שהכתוב שלמדנו ממנו חיוב מלקות, הוא דוקא על מי שאינו אלא מוציא שם שמים לבטלה, אבל מקלל חבירו בשם, שמלבד שמוציא שם שמים לבטלה, הוא אף מצער את חבירו, עונשו יותר גדול, ולא ילקה, לכך נאמר לא תקלל חרש, ללמדינו שאף המקלל בשם לוקה[258], והיינו שחיוב מלקות הוא על כל מה שדומה ללאו של לא תחסם שור בדישו[259], ולכן אף על פי שהלאו של קללה חמור מלאו של חסימה, מכל מקום מפני שלמדים מלאו של חסימה, שכל לאו לוקים עליו, אין משיבים שלאו פלוני חמור, שהרי הלימוד הוא בין לקלים בין לחמורים[260]. בירושלמי נחלקו: חבריא סוברים שאינו לוקה, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, ור' יוסי סובר שלוקה כמו שלוקים על ממיר והנשבע לשקר אף על פי שאין בהם מעשה[261]. יש מן האחרונים שכתב, שהטעם שלוקים על מקלל, אף על פי שאין בו כל כך מעשה, ולאו שאין מעשה אין לוקין עליו, משום שעקימת שפתיו מעשה הוא ולוקים עליו[262]. כתבו ראשונים שהמקלל את חבירו, אף אם חבירו מחל למקלל על קללתו, המקלל חייב מלקות, שכבר חטא ונתחייב[263]. על חיוב מלקות במקלל עצמו, עי' להלן[264].

גדר חיוב מלקות

חיוב מלקות שאמרו במקלל[265], כתבו אחרונים, שאינו חיוב על הלאו של לא תקלל[266], אלא הוא חיוב מלקות מיוחד שנלמד מהכתוב אם לא תשמר[267], והוא חלוק בעצם דינו מהלאו, וחיובו מכח של יראת ה', שמזכיר שם שמים על העבירה, ומשתמש בשם שמים לעבירת הקללה[268].

איזו קללה

אם אין לוקים אלא על מקלל בשם המיוחד ולא על מקלל בכינויים, או שלוקים אף על המקלל בכינויים[269], נחלקו תנאים: א) רבי חנניא בר אידי סובר שאינו לוקה, וטעמו: הואיל ואמרה תורה השבע ואל תשבע, קלל ואל תקלל, מה השבע בשם אף אל תשבע בשם[270], כלומר שנאמר בפרשת סוטה: יתן ה' אותך לאלה[271], דהיינו קלל, ונאמר באיסור קללה: לא תקלל חרש[272], דהיינו אל תקלל[273], ודורשים שכל קללות האמורות בתורה, ובכלל זה לא תקלל חרש, הן בשם המיוחד, ולא בכינויים[274]. ב) וחכמים אינם דורשים כן, וסוברים שהאיסור לא תקלל הוא אף למקלל בכינויים[275]. וכן נחלקו ראשונים: יש סוברים, שחיוב מלקות בין אם הוא מקלל בשם מן השמות, כגון יה ואלוקים ושדי וכיוצא בהן, או שמקלל בכינוי מן הכינויים, כגון חנון וקנא וכיוצא בהן[276], שנאמר: אלהים לא תקלל[277], יכול אם אמר לו ארור אתה - בלבד[278] - יהא חייב, תלמוד לומר אלוקים לא תקלל, מגיד שאינו חייב עד שיפרש בשם או בכינוי[279], והיינו כאילו נכתב באלוקים לא תקלל, שלא תקלל את חברך ודיין ונשיא, בכל השמות של אלוקים, ובכלל זה אף הכינויים, ולפי הדרשה הזאת, "אלוקים" הכתוב בכתוב, קודש הוא[280]. וכן שנינו במסכת סופרים: אבל חנון, ורחום, ארך אפים, ורב חסד, מלך מלכי המלכים, מרומם, גדול, ונורא, עליון, צדיק, וישר, חסיד, תמים, גיבור, הרי אלו נמחקים, והמקלל בהן, עצמו וחבירו, חייב אחת[281]. ואף על פי ששנינו במשנה: המקלל עצמו וחבירו בכולן - בין במקלל בשם ובין במקלל בכינויים - עובר בלא תעשה[282], ולא שנו שחייב, כמו שכתוב בתחילת המשנה על עניין שבועה שחייבים, ומשמע שעובר בלאו בלבד[283], מכל מקום יש לפרש, מכיון שבתחילת המשנה מדובר בחיוב מיתה, לכן כתוב בסיפא לעניין קללה שעובר בלא תעשה שאינו חיוב מיתה, וכבר ידענו שהעובר בלא תעשה חייב מלקות[284]. בטעם הדין, כתבו ראשונים ואחרונים, כמו שהלאו הוא אף על המקלל בכינוי[285], כך חיוב מלקות הוא אף על המקלל בכינוי[286]. ואף על פי שמקלל את חבירו בשם שחייב מלקות, למדים מהכתוב: אם לא תשמר וכו' ליראה את השם הנכבד והנורא[287], ובתלמוד הקשו, שאולי הכתוב הוא על חיוב מלקות למוציא שם שמים לבטלה, ותירצו שלמדים מלא תקלל[288], ולמדנו מכאן שהכתוב אם לא תשמר וכו' מדבר בהזכרת שם שמים, ומשמע שדוקא שם המפורש ולא כינויים[289], מכל מקום כתבו אחרונים, כיון שהאזהרה לאיסור קללה למדים מהכתוב לא תקלל חרש[290], והאיסור הוא אף על המקלל בכינוי[291], לכן מסתבר שהעונש הוא אף על המקלל בכינוי, שמסתמא האזהרה והעונש שוים[292]. ויש שכתבו, מפני שהחיוב מלקות שנלמד מהכתוב אם לא תשמר וכו' ליראה את השם הנכבד והנורא, כיון שהוא על המקלל, מתפרש הכתוב ליראה את ה', שלא להזכיר מציאות ה' על דבר של גנות, ואין הבדל אם מזכיר בשמות או בכינויים, שאף אם מזכיר רחום, היינו מי שהוא רחום, מזכיר מציאות ה' על קללת חבירו, והמקלל חבירו אף בכינויים, אינו ירא ממציאות ה', שהרי מזכירו על גנות[293]. ויש שכתבו, שמה שאמרו שמקלל את חבירו בשם שחייב מלקות, למדים מהכתוב אם לא תשמר וכו', אינו להלכה, ולהלכה המלקות במקלל, משום שנאמרה הלכה-למשה-מסיני* שלוקים על זה, וכמו שכתבו ראשונים: מפי השמועה למדו, שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה, חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם[294], ולכן חיוב מלקות הוא אף למקלל בכינוי, שהלכה למשה מסיני שלוקים נאמר על כל מקלל, ולאו דוקא למקלל בשם, אלא אף על המקלל בכינוי[295]. ויש שכתבו, שהאיסור להוציא שם שמים לבטלה, כולל אף כינויים, ולכן המקלל בכינוי לוקה משום שמוציא שם שמים לבטלה, ומה שאמרו שאין איסור הוצאת שם שמים לבטלה כשמזכיר כינויים, אינו אלא כשמזכיר כינויים בפני עצמם, שכיון שיש בזה שבחו של מקום, כגון כשאומר חנון, כוונתו שהקב"ה חנון, אין בזה משום הוצאת שם שמים לבטלה, אבל כשמקלל את חבירו בכינויים, הרי כוונתו לקלל בשם הזה של הכינויים, ולא לשבח את ה', ולכן חייב משום הזכרת שם שמים לבטלה[296]. ויש סוברים, שאין חיוב מלקות אלא על המקלל בשם המיוחד, ולא על המקלל בכינויים[297]. וזהו ששנינו במשנה: המקלל עצמו וחבירו בכולן - בין במקלל בשם ובין במקלל בכינויים - עובר בלא תעשה, ולא אמרו שחייב[298]. ואף על פי שהמקלל בכינויים אף הוא עובר בלאו של לא תקלל[299], מכל מקום כתבו ראשונים ואחרונים, שחיוב מלקות אינו אלא על המקלל בשם המיוחד, מפני שחיוב מלקות למדים מהכתוב אם לא תשמר וכו' ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלוקיך[300], וכיון שנזכר בו את ה' אלוקיך, משמע שחיוב מלקות אינו אלא למקלל בשם המיוחד, ולא למקלל בכינויים[301]. ואף על פי שאזהרת הלאו הוא לא תקלל[302], ואינו אזהרה למוציא שם שמים לבטלה, מכל מקום כיון שהלאו כולל בין קללה סתם, ובין קללה בשם[303], והגדר הוא שבלאו של לא תקלל, ישנה אף אזהרה על מקלל בשם שמחזיק בקללתו ביותר, ומזכיר שם ה' על גנות, ועל עוון זה לוקה[304]. וכן משמע בתלמוד, שאמרו מקלל חבירו בשם שלוקה[305], וסתם שם אינו כולל שמות הנמחקים[306], וכן משמע ממה שאמרו, שהכתוב אם לא תשמר כו' ליראה את ה' כו' והפלא כו', שלמדים חיוב מלקות למקלל את חבירו, אין לומר שהוא בא ללמדנו לחיוב מלקות על מוציא שם שמים לבטלה, משום שאף מקלל מוציא שם שמים לבטלה[307], וכיון שמוציא שם שמים לבטלה, אינו אלא בשם המיוחד[308], מוכח שחיוב מקלל אינו אלא בשם המיוחד[309]. יש מן האחרונים שסוברים, שאף בירושלמי נחלקו אם לוקים על מקלל בכינויים[310], וזהו שאמרו בירושלמי: חבריא סוברים שאינו לוקה, ור' יוסי סובר שלוקה[311], ומחלוקתם כשמקלל בכינויים, שהמקלל בשם הכל מודים שלוקה, משום שהמלקות על מקלל נלמד, כמו שאמרו בבבלי מהכתוב אם לא תשמר וכו' ליראה את השם הנכבד והנורא[312], והכתוב אינו אלא למקלל בשם המפורש, כמו שכתוב ליראה את השם הנכבד[313], ונחלקו על מקלל בכינויים, שיש סוברים שאין לוקים על זה, משום שהוא לאו-שאין-בו-מעשה* שאין לוקים עליו, ויש סוברים שלוקים, שכיון שהמקלל מעקם את פיו, הרי הוא כעושה מעשה[314].

עונש בידי שמים

המקלל, מלבד שלוקה, כתבו ראשונים שענשו בידי שמים רב מאד, שנאמר: אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתבים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלוקיך, והפלא ה' את מכתך וכו'[315].

מקלל כמה בני אדם

אם מקלל כמה בני אדם ביחד, שאומר יכה ה' פלוני ופלוני, אם חייב כמה מלקיות, דהיינו על כל אחד ואחד, או שחייב מלקות אחד, כתבו אחרונים, שלסוברים בדין שבועת-הפקדון*, שאם נשבע לתובעים אותו, שבועה שאין לכם בידי, אינו חייב אלא קרבן אחד, ואם נשבע שאין לך בידי, לא לך, ולא לך, ולא לך, חייב על כל אחד ואחד[316], הוא הדין לעניין קללה, שאם מקלל בלשון שכוללת את כולם, אינו חייב אלא מלקות אחד, ואם מקלל בלשון שמפרטת כל אחד ואחד, חייב על כל אחד ואחד, ומכל מקום אף אם מקלל בלשון שמפרטת כל אחד ואחד, אינו חייב על כל אחד ואחד, אלא דוקא כשלפניו הרבה אנשים, ומקלל את כולם, וכיון שלא קיללם בלשון שכוללת את כולם, נראה שאינו רוצה לכוללם בקללה אחת, ולכן חייב על כל אחד ואחד, אבל אם אינו מקלל את כל האנשים שלפניו, אלא חלק מהם, שאינו יכול לכוללם בקללה אחת, אינו חייב על כל אחד ואחד, מפני שלא מוכח שאינו רוצה לכוללם בקללה אחת[317].

ענשו של מקלל שאינו לוקה

המקלל באופן שאינו חייב מלקות, כגון שלא היתה שם התראה - לסוברים שמקלל אינו חייב מלקות אלא כשישנה התראה[318], או שקילל בלא שם ובלא כינוי - שאינו חייב מלקות[319] - או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים - שאינו חייב מלקות[320] - כתבו ראשונים שאם קילל תלמיד חכם, מנדים אותו, ואם רצו הדיינים להכותו מכת מרדות, מכים ועונשים אותו כפי מה שיראו, שהרי ביזה את הזקן, ואם קילל עם הארץ עונשים הדיינים בדבר כפי מה שהשעה צריכה לו, לפי המקלל ולפי זה שנתקלל[321]. אם המקולל מחל למקלל נחלקו אחרונים: א) יש אומרים שמועילה מחילתו[322]. ב) ויש אומרים שכמו שמקלל שחייב מלקות אינה מועילה המחילה לפטרו ממלקות, כך מקלל שחייב ענשים על קללתו, אינה מועילה מחילה לפטרו מהענשים הללו[323].

לקלל אנשים שונים

בין איש ובין אשה

אסור לקלל כל אדם מישראל, בין איש בין אשה[324]. יש מן האחרונים שכתבו, שהאיסור לקלל אשה, נלמד מזה שלא נאמר לא תקלל איש, שמשמעותו ולא אשה, אלא נאמר לא תקלל חרש[325], שהוא כולל כל אחד, אפילו אשה[326].

לקלל גוי

אין איסור לקלל גוי[327], שנאמר: ונשיא בעמך לא תאר[328], בזמן שהוא עושה מעשה עמך[329], וגוי אינו עושה מעשה עמך[330]. כמה אחרונים סוברים - וכך נראה מדברי ראשונים[331] - שאף על פי שמותר לקלל גוי, מכל מקום אינו ראוי לקללו[332]. ויש מן האחרונים שסובר, שמצוה לקלל את הגוי, שנאמר: ושם רשעים ירקב[333], ודוקא אם הוא גוי רשע רע מעללים מצוה לקללו, אבל אם אינו רשע לא[334]. ומכל מקום אף גוי רשע רע מעללים, אין לקללו קללה כזאת שודאי תחול ותהרוג אותו, ודוקא קללה שאינה הורגתו, מותר לקללו[335]. אם מקלל את הגוי בשם, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שאסור, משום שמוציא שם שמים לבטלה[336]. ב) ויש סוברים שמותר, שדוקא אם מקלל אדם שאסור לקללו, הרי הוא מזכיר שם שמים לבטלה, אבל אם מקלל מי שמותר לקללו, אינו מזכיר שם שמים לבטלה, אלא לצורך הקללה[337].

לקלל עבד

אם יש איסור לקלל עבד-כנעני*, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שיש איסור[338], מפני שדינו כאשה לכל דבר[339], שחייב הוא במצוות כמו אשה[340], והוא בכלל ישראל[341]. ב) ויש סוברים, שאין איסור[342] - ויש מן האחרונים, שהביאו ראיה מהכתוב שנח קילל את חם: ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו[343] - ואף על פי שהוא חייב במצוות כאשה, מכל מקום לעניין איסור מקלל שנאמר בתורה: ונשיא "בעמך" לא תאר[344], עבד אינו בכלל זה, מפני שאינו עושה מעשה עמך[345], שסתם עבדים פרוצים הם[346], או מפני שעבד כנעני אינו ראוי לבא בקהל[347], אינו בכלל בעמך[348]. ויש מן האחרונים שכתבו, שיש חילוק בעבדים, שעבדים שיש להם מידות רעות ופחותים ופוחזים, אינם עושים מעשה עמך, ואין איסור לקללם, ועבד שהוא מוחזק בו שהוא עושה מעשה עמך, יש איסור לקללו[349].

לקלל כותי

אין איסור לקלל כותי, כיון שאינו עושה מעשה עמך[350], וכתבו ראשונים, שדין זה אף לסוברים שכותים גרי אמת הם וגרותם גרות היא[351], כיון שכבר קלקלו מעשיהם כמו שאמרו בגמרא[352], וביארו אחרונים, שכל ימיהם היו מקולקלים ואינם עושים מעשה עמך, ואפילו לפני שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים[353], שהרי אינם מקיימים אלא מקצת מצוות שהחזיקו בהם[354], לא היו עולים לירושלים אלא להר גריזים[355], וכן לא היו מודים לתורה שבעל פה[356].

גר עמוני ומואבי ומצרי ואדומי וממזר

אף לסוברים שאין איסור לקלל עבד כנעני, מפני שאינו ראוי לבא בקהל[357], כתבו אחרונים, שגר עמוני, ומואבי, ומצרי, ואדומי, וממזר, אף על פי שאסורים לבא בקהל, אסור לקללם[358], מהם שכתבו, שדוקא עבד כנעני, שמלבד שאסור לבא בקהל, אינו בכלל עמך, מפני שסתם עבדים פרוצים הם, מותר לקלל, אבל גר עמוני, ומואבי, ומצרי, ואדומי, וממזר, שאינם פרוצים, אף על פי שאסורים לבא בקהל, הם ככל ישראל, שיש איסור לקללם[359], ומהם שכתבו, שדוקא עבד שאיסורו לבא בקהל הוא מחמת שאינו ישראל גמור[360], לכן אינו בכלל עמך, ומה שאין כן ממזר וגר עמוני וכדומה, שאין איסורם לבא בקהל מחמת שאינם ישראלים גמורים, אלא פסולם מחמת דבר אחר, אינם יוצאים מכלל עמך[361].

לקלל חרש או שוטה

אף המקלל חרש שאינו שומע ואינו מדבר - או שוטה[362] - כתבו ראשונים ואחרונים, שחייב - שנאמר: לא תקלל חרש[363], וחרש - שדיברו בו חכמים בכל מקום[364] - הוא מי שאינו שומע ואינו מדבר[365], ואף על פי שהוא כשוטה ופטור מכל המצוות[366], והמקלל מי שאינו עושה מעשה עמך, דהיינו שאינו מקיים את המצוות פטור[367], מכל מקום, הוא אינו חשוב שאינו עושה מעשה עמך, כיון שהוא פטור מהמצוות ואנוס הוא[368].

לקלל קטן

אסור מן התורה לקלל קטן[369]. יש מן האחרונים שכתבו, משום שלא נאמר לא תקלל איש, שמשמעותו ולא קטן, אלא נאמר לא תקלל חרש[370], שהוא כולל כל אחד, ואפילו קטן[371]. ויש שכתבו, מפני שאסור לקלל חרש שאינו שומע ואינו מדבר[372], קל-וחומר* שאסור לקלל קטן[373]. יש מן האחרונים שסובר, שאינו אסור אלא קטן הנכלם[374], מפני שקטן אם מכלימים אותו והוא נכלם ומצטער, יש לו בושת[375], הוא הדין לעניין קללה, שהאיסור לקללו דוקא אם הוא נכלם[376]. והרבה סוברים, שאסור לקלל כל קטן, אפילו אם אינו נכלם[377], והרי אסור לקלל חרש, אף על פי שאינו נכלם[378], וכן אסור לאדם לקלל עצמו[379], אף על פי שאינו נכלם[380]. ומכל מקום המקלל קטן לפני שמלאו לו שלשים יום, מצדדים אחרונים, שאם יש ספק אם כלו לו חדשיו, אין חייבים על קללתו, משום שאינו חשוב מקויים שבעמך[381].

לקלל עובר

על מקלל עובר, ע"ע עבר[382].

לקלל ישן

המקלל ישן, כתבו ראשונים, שחייב, כמו מקלל חרש שחייב[383].

על המקלל כהן, שסוברים ראשונים, שראוי להענישו יותר מן המקלל שאר אדם מישראל, ע"ע כהן[384].

על המקלל יתום או אלמנה, שעובר באיסור נוסף, של כל אלמנה ויתום לא תענון, ע"ע יתום[385].

לקלל רבים

האיסור לקלל, אינו על איש פרטי בלבד, אלא אף לקלל עיר מישראל[386].

לקלל רשע

האיסור לקלל, אינו אלא לקלל אדם כשר מישראל[387] - ולא רשע - שנאמר: ונשיא בעמך לא תאר[388], מה תלמוד לומר בעמך - כלומר שנסמכה האזהרה לא לקלל נשיא, לאזהרה שלא לקלל את האחרים, ולא נאמר ולא תאור בעמך[389], ללמדנו - בזמן שעושה מעשה עמך[390], ורשע הרי אינו עושה מעשה עמך[391]. וכן כתבו גאונים, שזהו שאמרו, שבית דין מקללים את המסרבים לציווי בית הדין, שנאמר: ואריב עמם ואקללם[392], שעזרא קילל את אלו שנשאו נשים נכריות[393], הרי זה לפי שמותר לקלל את הרשעים[394]. וכן כתבו ראשונים, שהמקלל חבירו, מותר לשני לקללו, משום שהלה אינו עושה מעשה עמך שקללו[395]. ויש מן הראשונים שכתבו, שאם אנשים מקללים אבות של אנשים, מותר לאותם אנשים לקלל את אבותיהם של המקללים, שכיון שהם קיללו הרי הם רשעים, ולא לקלל אותם בלבד מותר שהם רשעים, אלא אף את אבותיהם מותר לקלל[396].

לקלל רשע לכתחילה

אף על פי שאין איסור לקלל רשע[397], יש מן האחרונים שסוברים, שמכל מקום אסור מדרבנן[398]. וגאונים והרבה ראשונים ואחרונים סוברים, שאף מדרבנן אין איסור לקלל אדם רשע[399]. ומכל מקום אף על פי שאין איסור לקלל רשע, אין ראוי לקללו[400]. על האופנים שיש לקלל רשע, עי' להלן[401].

מלך רשע

מלך רשע, כתבו ראשונים ואחרונים שלא לקללו משום חשש סכנה, וזהו שנאמר: גם במדעך מלך אל תקלל וכו' כי עוף השמים יוליך את הקול[402], והרי אין דרכו של שלמה המלך לחזור בקהלת על מה שכתוב בתורה: ונשיא בעמך לא תאר[403], ועוד למה הוצרך לטעם שעוף השמים יוליך את הקול, והרי הוא איסור מן התורה, אלא שמדובר במלך רשע שאין איסור לקללו, ומכל מקום אין לקללו משום חשש סכנה, שעוף השמים יוליך את הקול[404].

המקלל רשע בשמות המיוחדים

המקלל רשע בשם מן השמות - כגון יה ואלוקים ושדי וכיוצא בה[405] - נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שלא אמרו שאין איסור לקלל רשע, אלא כשמקלל בכינויים - כגון רחום וחנון[406] - אבל אם מקלל בשמות המיוחדים, שיש איסור נוסף של מוציא שם שמים לבטלה[407], אסור לקלל אף רשע[408]. ב) ויש סוברים, שאין איסור לקלל רשע, אף אם מקלל בשמות המיוחדים[409], שדוקא אם מקלל בשם, מי שאסור לקללו, הרי הוא מזכיר שם שמים לבטלה, אבל רשע שמותר לקללו, אין בהזכרת השם משום מוציא שם שמים לבטלה, שהזכרת השם נעשית לצורך הקללה[410]. ולכן היה מותר לאלישע לקלל את הילדים בשם ה', שנאמר: ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח, ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'[411], שכיון שביזו אותו שאמרו עלה קרח, והמבזה תלמיד חכם הוא אפיקורס*[412], הרי הם רשעים, ומותר לקללם אפילו בשם[413]. וכן דוד המלך קילל את הרשעים בשם ה', שנאמר: יבשו ויכלמו מבקשי נפשי וכו', ומלאך ה' דוחה וכו', ומלאך ה' רדפם[414].

מי חשוב רשע

העובר עבירה שחשוב שאינו עושה מעשה עמך, ואין איסור לקללו[415], כתבו ראשונים ואחרונים, שהוא אפילו אם לא הוחזק לעבור עבירה, אלא עבר פעם אחת בלבד[416]. ואפילו שאינו רשע מפורסם, חשוב שאינו מעשה מעשה עמך[417]. ובאיזו עבירה אמרו, בעבירה שחייב מיתה[418], או בעבירה, של חייבי-כריתות* שבעריות[419], או שעובר על איסור גזל*, או שעובר על איסור רבית*[420], וכן הפורשים מדרכי ציבור כירבעם בן נבט[421]. וכן העובר על לא-תעשה* שיש בו חיוב מלקות, כגון שנושא אשה נכרית[422], או המקלל את חבירו, שעובר על איסור לא תקלל[423]. המבטל מצות-עשה*, שאין חייבים על ביטולה מלקות, או העובר על לא-תעשה* שאינו מחייבי-מלקיות*, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שאף בעבירות האלו, חשוב שאינו עושה מעשה עמך, אף על פי שאין בהם חיוב מלקות[424]. ויש מן האחרונים שמצדד, שדוקא אם בקביעות הוא מבטל מצות עשה, שאז הוא בגדר מומר, חשוב שאינו עושה מעשה עמך[425]. ב) ויש סוברים, כמו שלעניין פסולי-עדות*, שרשע פסול לעדות, דוקא מי שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות, הוא רשע, אבל המבטל מצות עשה, או העובר על לא תעשה שאינו מחייבי מלקיות, אינו חשוב רשע[426], כך לעניין מי שאינו עושה מעשה עמך, דוקא מי שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות, חשוב שאינו עושה מעשה עמך, אבל המבטל מצות עשה, או העובר על לא תעשה שאינו מחייבי מלקיות, אינו חשוב שאינו עושה מעשה עמך, והמבטל עשה או לאו שאין בו מעשה אין בהם חיוב מלקות[427]. המלין שכר עבודתו של פועל, אף על פי שביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה[428], כתבו ראשונים, שאסור לקללו[429]. העובר על איסור דרבנן, יש סוברים שאינו בכלל אינו עושה מעשה עמך[430], ויש מן האחרונים שמצדדים, שאף העובר על איסור דרבנן, הוא בכלל אין עושה מעשה עמך, ומותר לקללו[431]. ויש שמצדדים שאף העובר על דבר שמותר מן הדין, ואינו אלא מנהג של איסור שנוהגים במקומו, הוא בכלל אינו עושה מעשה עמך[432]. מצינו בגמרא שקללו את מי שהוא בן לאבות גדולים ולא בן תורה, שתאכלנו אש[433], וכתבו אחרונים שקיללו משום שלא למד תורה[434]. וכן אמרו: מי שהיה עבד או אשה או קטן קוראים את ההלל עבורו - כדי שהוא ישמע את הקריאה ויצא בכך ידי חובתו - עונה אחריהן כל מה שהן אומרין, ותבא לו מאירה[435], וכתבו ראשונים שלכך קיללו אותו, על שלא למד לקרא בעצמו וצריך את אלו להקרותו[436].

אב שמצוה לבנו לעבור

אב שציוה את בנו לעבור על אחת מכל המצוות, כגון שאומר לו, אל תחזיר אבידה, אם בדיבור הזה חשוב האב, כאינו עושה מעשה עמך, ע"ע כבוד אב ואם[437].

בשוגג

העובר עבירה בשוגג*, כתבו ראשונים ואחרונים - שאסור לקללו - שאינו חשוב שאינו עושה מעשה עמך[438]. ומכל מקום אם נודע לו שעבר את העבירה, ולא עשה תשובה* - ולא הביא כפרתו[439] - יש מן האחרונים שסוברים, שכיון שאף המבטל מצות עשה, חשוב שאינו עושה מעשה עמך, לסוברים כן[440], הוא הדין המבטל מצות תשובה, חשוב שאינו עושה מעשה עמך[441]. ומדברי ראשונים נראה, שאף אם נודע שעבר עבירה בשוגג, ולא עשה תשובה, אינו חשוב שאינו עושה מעשה עמך[442].

רשע שמקלל רשע

אם לרשע מותר לקלל רשע, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, כמו שלכל אדם מותר לקלל רשע, הוא הדין שלרשע מותר לקלל רשע[443]. ב) ויש סוברים, שדוקא מי שאינו רשע יכול לקלל רשע, אבל לרשע אסור לקלל רשע[444].

רשע שעשה תשובה

רשע שעשה תשובה על חטאו, הרי הוא בכלל עושה מעשה עמך, והמקללו חייב[445], ואף אם הוא בא על הערוה והוליד ממנה ממזר, ומאחר שהביא פסולים לעולם אין עוונו נמחק על ידי תשובה, מכל מקום הואיל ועשה תשובה הרי הוא בכלל עושה מעשה עמך[446]. וכתבו אחרונים שאף העובר על דברים שמעכבים את התשובה[447], וישנם חטאים שמלבד התשובה צריכים לכפרה את יום הכיפורים או יסורים או מיתה[448], מכל מקום מיד שמתחרט וגמר בלבו לתקן מה שאפשר עוד לתקן, ומקבל על עצמו שלא יחזור לחטוא, חשוב הוא בעל תשובה ועושה מעשה עמך ואסור לקללו[449].

לקלל מת

המקלל את המת, פטור[450] - ואינו כמו מקלל אביו-ואמו* שחייב אף כשמתו[451] - שנאמר: לא תקלל חרש[452], והרי האיסור הוא לקלל כל אדם, ולאו דוקא חרש[453], אם כן למה נאמר חרש, אלא שבא ללמד, מה חרש מיוחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים[454], בביאור הדרשה כתבו אחרונים, שחרש הוא בחיים, שאינו חסר לו כי אם חוש השמיעה בלבד[455], ואחרי מיתה אינו קרוי חרש אלא מת[456], או שאין קוראים חרש אלא למי שחי, מפני שאחרי מיתה כולם חרשים, ולא שייך לומר על מת שהוא חרש[457], או שכל מי שנסתר ממך שהוזהרת שלא לקללו, יהיה דומה לחרש שאינו שומע אותך, אבל הוא חי, כך אינך עובר אלא אם תקלל את החי, ולא אם תקלל את המת[458]. ויש שביארו, שהחרש כאילו מת הוא, שהרי חירשו שהכהו על אזנו או אחזו ותקע באזנו, נותן לו דמי כולו, שאינו ראוי לכלום[459], ונאמר בכתוב לא לקלל עד חרש, אף על פי שהחרש אף הוא כאילו אינו, מכל מקום אינו מת, אבל אם מת לגמרי, אינו עובר עליו[460]. כתבו אחרונים, שלסוברים שהיוצא-ליהרג* פטורים על קללתו[461], משום שאינו מקויים בעמך[462], אף מקלל מת פטור מטעם זה שאינו מקויים שבעמך[463].

לקלל מת בשם

אם מקלל את המת בשם, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שאסור מהתורה משום שמוציא שם שמים לבטלה[464]. ב) ויש סוברים, שאינו אסור מן התורה, שאין בזה משום הוצאת שם שמים לבטלה, שמזכיר שם שמים לצורך הקללה[465].

איסור לקלל מת

אם יש איסור לקלל מת, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שמותר אף לכתחילה[466]. ב) ויש סוברים, שאף על פי שמקלל מת פטור[467], מכל מקום לכתחילה אסור לקלל[468], והוא איסור גדול[469].

לקלל יוצא ליהרג

המקלל את היוצא-ליהרג* - אדם שנגמר דינו למיתה, אף על פי שעשה תשובה[470] - פטור[471], שנאמר: ונשיא בעמך לא תאר[472], ודורשים במקויים שבעמך[473], היינו הראוי להתקיים, ולא זה שנגמר דינו למיתה[474]. יש מן הראשונים שסוברים, שדין זה של יוצא ליהרג שפטורים על קללתו, תלוי הוא במחלוקת אמוראים[475], מהם שכתבו, שיש שאינם דורשים את הדרשה של מקויים שבעמך, וסוברים שאף היוצא ליהרג חייבים על קללתו[476], ומהם שכתבו, שלסוברים שהמקלל את המת פטור, מהכתוב לא תקלל חרש[477] - ולא למדו מנשיא בעמך לא תאר במקויים שבעמך - היוצא ליהרג, חייבים על קללתו, מפני שאינו מת[478].

יוצא ליהרג בבי"ד של גויים

היוצא ליהרג שנגמר דינו למיתה בבית דין של גויים, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שדינו כמו היוצא ליהרג שנגמר דינו למיתה בבית דין של ישראל, שפטורים על קללתו, לסוברים כן[479]. ב) ויש סוברים, שדוקא היוצא ליהרג שנפסק דינו בבית דין של ישראל, שאין מחללים עליו את השבת לחיי שעה, ואם כן אינו מתקיים, ולכן פטורים על קללתו, אבל אם נפסק דינו בבית דין של גויים, שמצווים להחיותו אפילו לחיי שעה, ואם כן חשוב שמתקיים, ואסור לקללו[480].

לקלל טריפה

המקלל טריפה*, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, כמו שיוצא ליהרג פטורים על קללתו, שאינו מקויים שבעמך[481], כך המקלל טריפה שאינו ראוי להתקיים וסופו למות[482], פטורים על קללתו[483]. ב) ויש סוברים שחייבים על קללתו[484], שאינו כמו יוצא ליהרג, שהיוצא ליהרג עומד הוא להיחבל[485], מה שאין כן טריפה[486]. ועוד שהטריפה יכול לחיות עד שנים עשר חודש[487]. ויש שכתבו, שכיון שמהכתוב ונשיא בעמך שדרשו במקויים שבעמך, דרשו אף בעושה מעשה עמך, שמקלל רשע פטור[488], ומפני שאי אפשר ללמוד שתי דרשות מכתוב אחד, צריך לומר שאינם שתי דרשות, אלא דרשה אחת, שאין חיוב מקלל, אלא בעושה מעשה מקויים שבעמך, ודוקא מי שמעשיו גרמו לו שאינו מקויים שבעמך, אין חייבים על הכאתו, ולכן המקלל מי שנגמר דינו להריגה פטור, כיון שמעשיו גרמו לו שאינו מקויים שבעמך, אבל מקויים שבעמך לבד לא דורשים, ולכן מקלל טריפה שאין בו מעשה, אינו פטור[489].

לקלל מי שחשוב כמת

המקלל עני, או מצורע*, או סומא*, או מי שאין לו בנים, כתבו אחרונים, שאף על פי שהם חשובים כמו מתים[490], והמקלל מת פטור[491], מכל מקום כמו חרש, שאף על פי שכאילו מת הוא, ואף על פי כן אסור לקללו[492], שלעניין איסור קללה, לא נאמר שמותר לקלל אלא מת ממש, ולא מי שחשוב כמת, כך עני או מצורע או סומא או מי שאין לו בנים, שאף על פי שחשובים כמתים, מכל מקום אסור לקללם כיון שאינם ממש מתים[493].

על קללת סוטה, ע"ע סוטה.

לקלל עצמו

המקלל עצמו, עובר בלא תעשה[494], שנאמר: השמר לך ושמר נפשך מאד[495] - והמקלל עצמו הרי הוא מזיק לעצמו ואינו שומר נפשו - וכל מקום שנאמר השמר, אינו אלא לא תעשה[496]. לסוברים שהאיסור לקלל עצמו, הוא איסור נפרד מהאיסור לקלל את חבירו[497], יש מן האחרונים שכתבו, שהלאו - שהוא משום שמירת הנפש - נכפל בתורה, שמלבד הכתוב: השמר לך ושמר נפשך מאד, נאמר: ונשמרתם מאד לנפשתיכם[498], שעובר בשני לאוין[499]. יש מן האחרונים שמצדד, שהמקלל את חבירו קללת חינם, מלבד שעובר על הלאו של לא תקלל שמקלל את חבירו[500], עובר אף על השמר לך ושמר נפשך מאד, שהרי סופה ששבה היא אל המקלל[501], ונמצא שהוא מזיק לעצמו ואינו שומר נפשו[502].

מנין המצוות

אם מקלל עצמו נמנה במנין המצוות, נחלקו גאונים וראשונים: יש סוברים שנמנה ללאו מיוחד[503]. בטעם הדבר שהוא נמנה ללאו בפני עצמו, ולא נכלל בלאו של לא לקלל, כתבו אחרונים, מפני שהאיסור לקלל עצמו נלמד מכתוב אחר[504], ואף גדרי האיסור, יש סוברים שהם שונים, ועל כך עי' להלן[505]. ויש סוברים, שאינו נמנה ללאו מיוחד[506], ובטעם הדבר: א) יש שכתבו, שהוא נכלל בלאו שלא לקלל כל אדם[507], מפני שמעשה האיסור הוא אחד קללה בשם[508], ואף על פי שהוא נלמד מפסוק אחר, מכל מקום הלימוד מהכתוב שאסור לקלל עצמו, אינו אלא גילוי שהאיסור שלא לקלל כל אדם, כולל אף מקלל עצמו, ולכן לא נמנה ללאו נפרד[509]. וזהו שכתבו ראשונים, המקלל עצמו לוקה כמו שקילל אחרים[510], שהאיסור לקלל עצמו, נכלל בלאו שלא לקלל אחרים[511]. ב) ויש שכתבו, שהאיסור לקלל עצמו אינו לאו, אלא איסור בלבד, ולכן אינו נמנה במנין המצוות, ומה שאמרו על מקלל עצמו שכל מקום שנאמר השמר, אינו אלא לא תעשה[512], הכוונה שמקלל עצמו מוזהר בלאו של יראת ה', שלא להזכיר שם שמים לבטלה, לסוברים כן[513], ולכך הוא לוקה[514]. ג) ויש שכתבו, שכיון שהמקלל את חבירו ואת עצמו, אינו חייב אלא מלקות אחד, לסוברים כן[515], לכן האיסור לקלל עצמו אינו נמנה ללאו מיוחד, מפני שמנין הלאוין תלוי במנין המלקיות, ואפילו יש כמה לאוין, כל שאינו לוקה עליהם אלא אחת, אינן נמנים אלא למצוה אחת[516]. ד) ויש שכתבו, שכיון שהאיסור לקלל עצמו נלמד מדרשה, כל שנלמד מדרשה, אינו נמנה במנין המצוות, לסוברים כן[517].

לסוברים שמותר לאדם לחבול בעצמו

אם יש איסור לקלל עצמו לסוברים שאדם רשאי לחבול בעצמו[518], נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש שכתבו, שלא אמרו שאסור לאדם קלל עצמו, אלא לסוברים שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, אבל לסוברים שאדם רשאי לחבול בעצמו, מותר לו לקלל עצמו, מפני שאיסור מקלל עצמו, נלמד מהכתוב: השמר לך ושמר נפשך מאד[519], ומהכתוב הזה למדים איסור לחבול בעצמו, לסוברים כן[520], ולכן לסוברים שאדם רשאי לחבול בעצמו, כמו שאינם דורשים את הכתוב לאיסור לחבול בעצמו, כך אינם דורשים את הכתוב לאיסור מקלל עצמו[521]. ב) ויש שכתבו, שאף לסוברים שאדם רשאי לחבול בעצמו, אסור לו לקלל עצמו[522], מפני שמהכתוב הזה השמר לך ושמור נפשך מאד, למדו שכל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו[523], משום שגורם קללה לעצמו שנאמר: ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם[524], נמצא שבדרשה הזאת עצמה למדים שאסור לאדם לקלל עצמו, אבל חובל בעצמו אין לנו מקור לאיסור, ולכן אף על פי שאדם רשאי לחבול בעצמו, מכל מקום לקלל עצמו אסור[525]. או משום שבקללה שיש חשש סכנה - לדעתם[526] - לדעת כולם אסור לאדם לקלל עצמו, ומה שאין כן חבלה שאין בה סכנה יש סוברים שאדם רשאי לחבול בעצמו[527].

גדר האיסור

בגדר האיסור של מקלל עצמו, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שאף על פי שהאיסור נלמד מהכתוב, השמר לך ושמר נפשך מאד[528], ואיסור לקלל חבירו, נלמד מהכתוב לא תקלל חרש[529], מכל מקום, הכתוב במקלל עצמו אינו אלא גילוי, שבאיסור לקלל חבירו נכלל אף מקלל עצמו - ולא למדים מהכתוב אלא שאין אדם בעלים על עצמו לעניין קללה[530] - והמקלל עצמו איסורו מחמת הלאו של לא תקלל[531]. ולכן לעניין התראה*, יש להתרות דוקא על איסור לא תקלל חרש, ולא על איסור של השמר לך[532]. ב) ויש סוברים, שאיסור קללת חבירו, ואיסור קללת עצמו הם שני איסורים נפרדים, שכל אחד נלמד מכתוב אחר[533], שאיסור קללת חבירו הוא במה שמקלל את חבירו שיהיה לו רע, ואיסור קללת עצמו הוא, מחמת שמכניס את עצמו לסכנה, ואסור לאדם להסתכן[534], ומה שכתבו ראשונים, שהמקלל עצמו לוקה כמו שקילל אחרים, אין כוונתם על האיסור, אלא על חיוב מלקות[535]. ויש שסוברים, שאף יש נפקא מינה בין האיסורים, שמקלל אחרים אין איסור לקלל רשע[536], ומקלל עצמו, אסור לקלל אף אם הוא רשע, לסוברים כן[537]. וכן המקלל אחרים, אין איסור לקלל מי שיוצא ליהרג[538], ומקלל עצמו, אסור לקלל אף אם הוא יוצא ליהרג, שאף היוצא ליהרג חייב בשמירת הנפש[539]. וכן לעניין התראה*, יש להתרות דוקא על איסור של השמר לך, ולא על לא תקלל חרש[540]. ג) ויש סוברים, שיש חילוק בין שני האיסורים, שמקלל עצמו, שנלמד מן הכתוב השמר לך ושמור נפשך, הוא איסור מחמת שיענש בנפשו על קללתו, שאפשר שתקויים קללתו ויוזק, אבל במקלל חבירו אינו מצד החשש שמא תקויים קללתו, שאין לחוש לזה, שלא יבא מזה שום רעה לחבירו, לסוברים כן[541], אלא שהאיסור הוא מצד הבזיון שמבזה את חבירו בשם[542].

מלקות

המקלל עצמו לוקה[543]. בגדר המלקות על איזה לאו לוקה, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים, שלוקה על החיוב של שמירת הנפש, שהוא איסור של מקלל עצמו, שנלמד מהכתוב השמר לך ושמור נפשך מאד, שישמור אדם את עצמו[544], ואינו חשוב לאו-שבכללות*, שכולל אזהרות נוספות, שלא יעמוד במקום סכנה*, ושלא יאכל דברים רעים, לסוברים כן[545], מפני ששם איסורים אלו וטעמם אחד, שישמור אדם את עצמו, לכן אינו חשוב לאו שבכללות[546]. ב) ויש סוברים, שלוקה על האיסור של לא תקלל, שהאיסור לקלל עצמו, נכלל באיסור לקלל את חבירו, לסוברים כן[547], וזהו שכתבו ראשונים, שהמקלל עצמו לוקה כמו שקילל אחרים[548], כמו שמקלל חבירו לוקה[549], כך מקלל עצמו לוקה[550]. ג) ויש סוברים, שחיוב מלקות במקלל עצמו, הוא כמו חיוב מלקות במקלל כל אדם, שאינו חיוב מלקות על הלאו של לא תקלל, אלא הוא חיוב מלקות מיוחד שנלמד מהכתוב אם לא תשמר, וחיובו מכח של יראת ה', שמזכיר שם שמים על העבירה, ומשתמש בשם שמים לעבירת הקללה, לסוברים כן[551], וזהו שכתבו ראשונים, שהמקלל עצמו לוקה כמו שקילל אחרים, ומה שלמדים מהכתוב השמר לך על מקלל עצמו, אינו לאו אלא איסור בלבד[552].

הטעם שאינו נעשה רשע

בטעם הדבר, שהמקלל עצמו חייב מלקות, אף על פי שהמקלל עובר איסור, ונעשה רשע, והמקלל רשע פטור[553] - ואף רשע המקלל רשע פטור, לסוברים כן[554] - כתבו אחרונים בכמה דרכים: א) יש סוברים, שדוקא לקלל אדם אחר שהוא רשע אין איסור, אבל לקלל את עצמו אפילו אם הוא רשע, אסור, לסוברים כן[555]. ב) ויש סוברים, מפני שהמקלל יכול לחזור בו תוך כדי דיבור, לסוברים כן[556], לכן אינו נעשה רשע, אלא אחר שעבר הזמן של תוך כדי דיבור, שלא חזר בו, וכיון שבזמן שקילל לא היה רשע, לכך חייב[557]. ג) ויש סוברים, מפני שבזמן שמקלל הוא עדיין אינו רשע, הוא מוזהר מלקלל עצמו, ומה שבקללה עובר איסור, אינו חשוב שכבר אז הוא רשע[558].

לקלל עצמו וחבירו

אם מקלל את עצמו ואת חבירו, כתבו אחרונים, שאינו לוקה אלא מלקות אחד, מפני שחיוב מלקות במקלל, הוא חיוב מלקות מיוחד שנלמד מהכתוב אם לא תשמר, וחיובו מכח של יראת ה', לסוברים כן[559], לכן מקלל עצמו וחבירו הם אותו שם של איסור שאין בהם אלא מלקות אחד[560].

לקלל עצמו והוא רשע

המקלל את עצמו, והוא רשע, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאינו אסור מן התורה, כמו שהמקלל אחרים, אין איסור לקלל רשע[561], הוא הדין מקלל את עצמו, אין איסור לקלל, אם הוא רשע[562], והרי הלאו של מקלל עצמו, נכלל בלאו שלא לקלל כל אדם, לסוברים כן[563], ולכן מקלל עצמו ומקלל אחרים דינם שוה, וכמו שהמקלל אחרים, אין איסור לקלל רשע, הוא הדין מקלל עצמו והוא רשע, שאין איסור לקלל[564]. ב) ויש מן האחרונים שסוברים, שאף על פי שמקלל אחר והוא רשע, אין חייב על קללתו, מכל מקום מקלל עצמו, חייב אף אם הוא רשע, מפני שהאיסור לקלל עצמו, הוא חיוב של שמירת הנפש[565], ואף רשע חייב בשמירת הנפש[566].

לקלל דיין או נשיא

האיסור לקלל דיין

כל המקלל דיין מדייני ישראל, עובר בלא תעשה, שנאמר: אלהים לא תקלל[567], בדיינים הכתוב מדבר, שנאמר: עד האלהים יבא דבר שניהם[568], שאלהים האמור בכתוב הכוונה לדיינים[569]. הלאו המיוחד שיש בדיינים, כתבו ראשונים, שהוא לפי שדרך האנשים לקללם, כאשר ירשיעו אותם בדין[570], ולא היה ישר בעיניהם[571], והוזהרנו שלא לקללם, כדי שיפסקו את הדין לאמיתו, ולא יפחדו שמא מי שיפסיד בדין יקלל אותם[572], ועוד, שאם מקללים אותם, עלול לגרום שאנשים יפגעו בהם, ותהיה בזה רעה רבה, שנאמר: במשפט יעמיד ארץ[573], ואם ניתן רשות לכל אחד לבזות ולקלל את השופטים הנה יהרס הדת ומשפט לארץ יפול כי לא ישמעו לדיין[574]. האיסור נמנה במנין המצוות[575]. ויש ממוני המצוות שלא מנו אותו[576], וכתבו אחרונים לפי שלדעתם אין מונים אלא מצוות שנוהגות בזמן הזה[577], וקללת דיין אינו נוהג בזמן הזה, לסוברים כן[578], לא מנו את האיסור[579].

דיניו

דיני מקלל דיין, כתבו אחרונים, שהם כמו מקלל כל אדם, וכל מי שפטורים על קללתו, כגון מקלל מת[580], או מקלל יוצא ליהרג[581], או מקלל רשע[582], הוא הדין שפטורים על קללת דיין[583]. ולכן דיין שמעוות את הדין, כתבו ראשונים, שמותר לקללו, שנאמר: אמר לרשע צדיק אתה, יקבהו עמים, יזעמוהו לאמים[584], וכן כתבו ראשונים, אלהים לא תקלל[585], שלא תקלל השופט את המשפטים האלה, אבל השופט אשר לא כדת אותו תקלל[586].

חומרתו

המקלל את הדיין היא עבירה גדולה מאד, כי התורה הקישה כבודם לכבוד המקום, שכמו שהקב"ה נקרא אלוקים כמו כן הדיינים נקראים אלוקים[587], וכל המקלל את הדיין כאילו בירך את השם[588]. ואמרו חכמים: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית[589], ואין זה כבודו של מלך שיקללו את שותפו[590], ואמרו חכמים: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר: אלוקים נצב בעדת אל[591], ונמצא שהדיין קרוב לשכינה[592].

דיין שאינו קבוע

דיין שאינו אלא לפי שעה על ידי קבלת הדיינים שנתרצו לדון[593], כתבו אחרונים שהמקללו אינו עובר באיסור קללת דיין[594]. ויש מן האחרונים שכתבו, שכל דיין שקבלו עליהם לדון, אסור בקללת דיין[595].

דיין בזמן הזה

המקלל דיין בזמן הזה, שאין לנו סמוכים[596], נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שכיון שהאיסור לקלל דיין נאמר בכתוב אלהים לא תקלל[597], אין קרוי אלהים אלא בית דין שנסמך בארץ ישראל בלבד[598], לכן אין האיסור נוהג אלא כשיש סמוכים ולא בזמן הזה[599]. ומכל מקום אף בזמן שהיו דיינים סמוכים, מי שהיה דיין סמוך, ונפסל מלהיות דיין, כגון שנסמא או שכח תלמודו, אין לו דין של דיין[600]. ב) ויש סוברים, שהאיסור נוהג אף בזמן הזה[601], ומה שנאמר באיסור אלהים לא תקלל, אינו אלא משום שהלאו כולל מגדף*[602], אבל האיסור לקלל דיין אינו דוקא מי שקרוי אלהים[603]. ויש שכתבו שהאיסור נוהג בזמן הזה, משום שאף בזמן הזה יתכן לעשות סמוכים, לסוברים כן[604], או משום שאף בזמן שאין סמוכים, הדיינים הם שלוחים של בית דין הראשונים הסמוכים שהיו בארץ ישראל[605], לכן הם חשובים כמותם[606].

ממונה מהקהל

הממונה מהקהל לפקח בכל עסקי הקהל, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שדינו כדין הדיין, שיש בקללתו לאו נוסף[607]. ב) ויש סוברים, שהלאו המיוחד שנאמר בדיין, הוא דוקא בדיין, ולא במי שהוא ממונה מהקהל למינוי אחר[608].

מלקות במקלל דיין

המקלל דיין, נחלקו ראשונים כמה לוקה: א) יש סוברים שלוקה שתים[609], אחת לפי שהוא ככל אחד מישראל, שהם בכלל איסור זה, שהרי מקלל כל אדם מישראל חייב מלקות[610], ואחת מפני שהוא דיין[611], שהרי לא ייחד לאו זה למקלל דיין אלא לחייבו שתים[612]. בטעם הדבר שמקלל דיין לוקה שתים, אף על פי שאין-איסור-חל-על-איסור*, כתבו אחרונים, לפי שהאיסור לקלל אינו מצד המקולל, אלא מצד המקלל, שיהיה אדם גדור בדבורו, ולא ירגיל את עצמו למידות רעות, לנקום, לכעוס, ולשנא את חבירו[613], לכן כל שמקלל אדם גדול וחשוב יותר, הרי זה רוע לב יותר[614], או מפני שהאיסור לקלל כל אדם, והאיסור לקלל דיין, הם אותו שם איסור, ואיסורים שהם מאותו שם, איסור חל על איסור[615]. ב) ויש סוברים שאינו לוקה אלא אחת[616], משום שחיוב מלקות נלמד מבנין אב, מהלאוין של נשיא ודיין וחרש, לסוברים כן[617], ואין לאוים מיוחדים לכל אדם ולדיין[618]. ומן האחרונים יש שכתבו, לפי שהאיסור לקלל כל אדם, למדים במה מצינו מחרש ואביו, לסוברים כן[619], והאזהרה לא לקלל אביו, היא מן הכתובים האוסרים לקלל אדם מישראל, אלהים לא תקלל וכו'[620], נמצא שאין בדיין שתי אזהרות, שהרי אף במי שאינו דיין, האזהרה היא מכח אלהים לא תקלל, שהיא אזהרה לא לקלל דיין[621].

דיין שמקלל דיין אחר

אף דיין, מצדדים אחרונים, שמוזהר מלקלל דיין חבירו, שהאיסור לקלל דיין, משום שהדיינים בסיכון שיפגעו בהם, לסוברים כן[622], ומטעם זה אף לדיין אסור לקלל דיין חבירו[623].

איסור לבזות דיין

האיסור לא לקלל דיין, יש מן הגאונים ומן הראשונים שסוברים, שכולל אף שלא לבזותו, ואפילו אם אינו מקללו[624], שהכתוב אלהים לא תקלל[625], משמעותו אף בזיון, כמו שנאמר: כי קללת אלוקים תלוי[626], שפירושו לשון זלזול ובזיון[627]. ויש סוברים שהמבזה דיין אינו עובר על איסור זה[628]. ולא נחלקו אלא במבזה דיין, אבל המבזה כל אדם לדעת כולם אינו עובר על איסור זה[629].

על דיין שמקלל עצמו, עי' להלן[630].

האיסור לקלל נשיא

המקלל נשיא, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: ונשיא בעמך לא תאור[631]. נשיא האמור, כתבו ראשונים שהוא המלך[632], שנישא על העם[633], וכמו שדרשו בעניין שעיר-נשיא*, איזהו נשיא, זה מלך[634]. וכן הוא אומר: גם במדעך מלך אל תקלל[635], שיש איסור לקלל מלך[636]. בטעם האיסור שלא לקלל את המלך כתבו ראשונים, כאשר הוא מחייב אותו במשפטו[637]. ואחרונים כתבו, משום שדרך בני אדם לקלל את המנהיג, משום שאינו מספק את רצונם, ואף על פי שאסור לקלל כל אדם מישראל, מכל מקום ישנה אזהרה מיוחדת על הנשיא, שמורגלים בזה, ומקלקלים בזה הליכות עולם[638]. האיסור נמנה במנין המצוות[639]. ויש ממוני המצוות שלא מנו אותו[640], וכתבו אחרונים לפי שלדעתם אין מונים אלא מצוות שנוהגות בזמן הזה[641], וקללת נשיא אינו נוהג בזמן הזה, לפי שהאיסור אינו אלא אם מקלל מלך או ראש הסנהדרין[642], וכיון שבזמן הזה תפקידים אלו אינם קיימים[643], לא מנו את האיסור[644].

הנכלל בנשיא

האיסור לקלל נשיא שהוא המלך, כתבו ראשונים, שכולל אף את ראש הסנהדרין הגדולה[645] - והוא מופלא-שבבית-דין*[646], והוא "ראש ישיבה"[647] - שאף הוא נקרא נשיא[648], שמי שהוא ראש שררה על כל ישראל, הוא נשיא, והמלך וראש הסנהדרין נשיאותן על כל ישראל, המלך הוא העליון בשררת השלטון, וראש הסנהדרין הוא העליון בשררת התורה[649]. ריש-גלותא* כתבו אחרונים, שהמקללו חייב משום מקלל נשיא[650], כיון שנקרא נשיא, ויש לו שררה על ישראל[651], והוא עומד במקום מלך[652], ויש שמצדדים שהמקללו אינו חייב משום מקלל נשיא, משום שאין נקראים נשיא אלא המלך וראש הסנהדרין הגדול בלבד[653].

נשיא שבט

המקלל נשיא שבט, כתבו כמה אחרונים, שנראה מדברי ראשונים, שאינו חייב על קללתו[654], ואף על פי שאף נשיא שבט נקרא בתורה נשיא[655], מכל מקום לעניין איסור קללה, מפני שנאמר "ונשיא בעמך"[656], משמע דוקא מי שהוא גדול לכלל העם, דהיינו המלך או ראש הסנהדרין, שהם ראשים לכל ישראל, ולא נשיא שבט[657]. ומכל מקום יש מן האחרונים שכתבו, שנחשון בן עמינדב אף על פי שלא היה אלא נשיא שבט, מכל מקום המקללו חייב, משום מקלל נשיא, מפני שבזמן שקפץ לים זכה לממשלה ומלכות[658], חשוב הוא כראש הסנהדרין[659]. ויש מן האחרונים שמצדדים, שאף נשיא שבט בכלל האיסור לקלל נשיא, משום שנקרא בתורה נשיא[660], ומה שלא הזכירו הראשונים שאסור לקלל נשיא שבט, כיון שנשיאי השבטים לא היו אלא במדבר[661].

מלכי ישראל ומלכי יהודה

המקלל מלך בזמן שעם ישראל נחלקו לשתי ממלכות, מלך אחד שלט על שבט יהודה ובנימין ומלך אחד שלט על יתר השבטים, מצדדים האחרונים שאין בדבר איסור קללת נשיא, שהאיסור אינו אלא למי שמושל על כל ישראל, ולא למי שמושל על חלק מהעם[662]. ויש סוברים שהאיסור לקלל מלך הוא אף על המולך על חלק מעם ישראל[663], ולכן היה אסור לקלל את הורדוס לולא שהיה רשע[664], אף על פי שלא מלך על כל ישראל[665], ולכן אסור לקלל מלך ממלכי יהודה או ממלכי ישראל[666], ולדעתם אף אם מלך ממלכי יהודה או ממלכי ישראל, שקילל את המלך השני, אסור הוא באיסור מקלל מלך, שהאיסור לקלל מלך אינו מפני שהוא מולך עליו, אלא הוא איסור בעצם הדבר שהוא מלך, ואע"פ שאינו מולך עליו[667].

מלך שנתמנה שלא כדין

מי שאינו ראוי להיות מלך, כגון שהוא ממשפחת גרים[668], ואף על פי כן נתמנה למלך, כתבו אחרונים, שהמקללו אינו עובר בלאו של מקלל נשיא, מפני שלא נתמנה על פי התורה, אין לו דין מלך כלל[669]. וכן מי שמולך בחזקה, דהיינו שלא ברצון עם ישראל, שאין חייבים לשמוע לו, והממרה את פיו אינו קרוי מורדת במלכות[670], כתבו אחרונים שהמקללו אינו עובר בלאו של מקלל נשיא, שאינו עושה מעשה עמך[671].

דיניו

דיני מקלל נשיא, כתבו אחרונים, שהם כמו מקלל כל אדם, וכל מי שפטורים על קללתו, כגון מקלל מת[672], או מקלל יוצא ליהרג[673], או מקלל רשע[674], שפטורים על קללת כל אדם, הוא הדין שפטורים על קללת נשיא[675]. על הסוברים שאף על פי שאיסור קללת מלך אינו נוהג במלך רשע, מכל מקום חובה לנהוג בו כבוד, ולכן אף על פי שאין הדבר אסור משום קללת נשיא, מכל מקום אסור לקללו משום שצריך לנהוג בו כבוד, ע"ע מלך.

נשיא שמקלל עצמו

נשיא שמקלל עצמו, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים, שאינו עובר אלא על איסור של מקלל עצמו, אבל על איסור של מקלל נשיא אינו עובר, שאיסור זה אינו אלא על אדם אחר, ולא על הנשיא עצמו[676]. ב) ויש סוברים, שעובר על שני איסורים, מקלל עצמו, ומקלל נשיא[677].

איסור לקלל נשיא יותר חמור

אף על פי שהאיסור לקלל הוא בין כל אדם, ובין נשיא, מכל מקום יש מן האחרונים שסוברים, שיש חילוק ביניהם, שהאיסור לקלל נשיא יותר חמור מהאיסור לקלל שאר אנשים, שהאיסור על הנשיא הוא מפורש בתורה, וכל איסור שמפורש בתורה הוא יותר חמור, ולדעתם זהו הטעם, שאב בית דין שסרח, אין מנדים אותו[678], משום שנידוי הוא מעין קללה[679], ואף על פי שהדיוט מנדים, מכל מקום נשיא שהאיסור לקללו יותר חמור, אין מנדים אותו[680].

מלקות במקלל נשיא

המקלל נשיא - והוא המלך[681] - לוקה[682], ואף על פי שהמקלל מלך הוא מורד-במלכות*, וחייב מיתה[683], ומי שחייב מיתה נפטר ממלקות[684], כתבו אחרונים, מפני שחיוב מיתה של מורד במלכות, תלוי ברצונו של המלך ואינו אלא רשות, ואין ספק חיוב מיתה פוטר ממלקות[685]. ויש סוברים שמקלל מלך אינו לוקה, מפני שהוא חייב מיתה, ולא אמרו שהמקלל נשיא לוקה אלא המקלל ראש הסנהדרין שאינו חייב מיתה[686].

כמה מלקות

המקלל מלך, נחלקו כמה לוקה: א) יש אומרים שלוקה שלש[687], משום לא תקלל חרש - שהוא לאו שכולל כל אחד מישראל[688] - ומשום דיין, ומשום נשיא[689]. בטעם הדבר שמקלל נשיא לוקה אף על איסור של מקלל דיין, כתבו אחרונים, לפי שאף המלך הוא דיין, שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ[690], ויש לו רשות לשפוט ולהרוג, כפי מה שהשעה צריכה[691], ואף יושב בסנהדרין ודן את העם[692]. ב) יש סוברים שלוקה שתים[693], שאינו לוקה משום דיין, מפני שאינו יכול לדון בסנהדרין, לסוברים כן[694], ומה שכתבו ראשונים שלוקה שלש, אינו אלא אם מקלל את ראש סנהדרין גדולה שאף הוא נשיא[695].

את מי יש לקלל

רשע

כל מי שהוא מזכיר את הרשע, ואינו מקללו, עובר בעשה, שנאמר: ושם רשעים ירקב[696], וכתבו ראשונים ואחרונים, שחובה על כל בריה לקלל את הרשע[697]. ויש מן האחרונים שכתבו שהוא מצות עשה מדברי קבלה[698]. וכן שנינו שצריך לומר ארור המן וארורים בניו[699], ורב כששמע בקריאת המגילה שמזכירים את המן, אמר: ארור המן וארורים בניו, לקיים מה שנאמר ושם רשעים ירקב[700], ולכן יש שאומרים ארור המן בזמן קריאת המגילה, כשמזכירים את המן[701]. וכן מצינו בדוד וירמיה שקללו את הרשעים בחייהם[702]. וזה הטעם שיש"ו נקרא כך, מפני שכל פעם כשמזכירים את שמו, שהוא ראשי תיבות של "ימח שמו וזכרו", מקיימים את המצוה לקלל את הרשע[703]. וכמה אחרונים סוברים, שדוקא רשע שמת, יש לקללו, אבל אם הוא חי, אין לקללו, שהרי יכול הוא לחזור בתשובה, אלא יש להתפלל עליו שיחזור בתשובה[704].

לקלל רשע בחינם

אם מותר לקלל בחינם אדם רשע, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים, שאף בחינם מותר לקללו, שכל שאינו עושה מעשה עמך, אינו בכלל איסור קללה[705]. ב) ויש סוברים, שיש חילוק, בין מי שהוא רשע גמור ועובר עבירות, שמותר לקללו אף בחינם, לבין מי שאינו רשע גמור, אלא שעשה שלא כהוגן, כגון מקח שהקונה נתן את דמי המקח ולא משך, והמוכר או הקונה חוזר בו מהמקח, שחייב החוזר בו לקבל עליו קללת מי-שפרע*[706], שמפני שאינו עושה מעשה עמך, מותר לקללו[707], ולא הותר לקללו בחינם, אלא על המקח הזה בלבד[708].

המחוייב נידוי

העובר עבירה במזיד שמותר לנדותו[709], מותר לקללו - ואפילו בשם[710] - שנאמר: בימים ההם ראיתי את היהודים השיבו נשים אשדודיות - שנשאו נשים נכריות - ואריב עמם ואקללם וכו'[711].

כשיש זלזול בכבוד התורה

אם יש זלזול בכבוד התורה, שאין הפחד מהחכם כדין גדול הדור ורב מובהק, ויש חשש שיתרגלו בזלזול כבוד החכמים, יש לחכמים לקלל להיות כבוד התורה קבועה בלבבות, ושלא יתרגלו בזלזול כבוד החכמים[712]. ולכן כאשר קרנא שאל את רב, מנין למילה שהיא באותו מקום[713], הבין רב שקרנא לא שאלו אלא כדי לבחון אותו, וכיון שזה זלזול בכבוד התורה, קילל אותו שתצא לו קרן בעינו[714]. וכן רבא קילל את מי שזרע כותנה בפורים[715] - שעבר על איסור מלאכה בפורים[716] - וכן רבא קילל את בר הדיא על שפתר את חלומותיו לרעה[717], וזה הטעם שאלישע קילל את הילדים[718], שנתחייבו נידוי* שביזו את הנביא, וכל שחייב נידוי מותר לקללו, ובכל אלו שקיללו, היה הדבר חובה, להיות כבוד התורה קבועה בלבבות, ושלא יתרגלו בזלזול כבוד החכמים[719]. וכן רב אדא בר אבא ששאל את רב דימי שהיה תלמיד חכם, שאלה קשה שאין לה תשובה, רב יוסף קילל אותו[720], מפני שציער תלמיד חכם וזלזל בכבודו[721]. וכן אם החכם רואה אצל התלמיד חסרון הכנעה, ויש בה פגיעה בכבוד הרב, ראוי לקללו, כדי לעוררו לתוספת אמונה לדברי חכמים, ולכן רב חמא בר גוריא שהקשה על דברי שמואל, קילל אותו שמואל[722], כדי להכניעו ולהעמידו באמונת חכמים[723].

לצורך תוכחה

האיסור לקלל, כתבו אחרונים, שאינו אלא דרך קלקול והשחתה שלא לצורך, אבל קללה לצורך, ויש בה תועלת, מותרת[724]. ולכן מותר לקלל לצורך תוכחה*, וכך שנינו: לא תשנא את אחיך בלבבך[725], יכול לא יכנו, לא יסטרנו, ולא יקללנו, תלמוד לומר: בלבבך, שנאה שבלב הכתוב מדבר[726], מהכתוב בלבבך למדים שהאיסור הוא שנאה בלב, ודרך תוכחה אין בה שנאה שבלב, כמו שכתוב: הוכח לחכם ויאהבך[727], או שלא אמרתי אלא שנאת הלב, אבל מה שתעשה לו מכל זה בלא שנאה לבית, יש לך רשות לזה, וכך כוונת הכתוב לא תשנא את אחיך בלבבך, ואחר שלא תשנא בלבבך, הוכח תוכיח בכל דבר שיהיה או בהכאה או בקללה[728], שמותר לקללו אם יש צורך בכך כדי למנעו מלחטוא, אך בעשותך כן, צריך לבך להיות פנוי משנאה, וכל כוונתך לקיים מצות תוכחה[729]. ולכן כתבו ראשונים: המוכיח את חבירו וכו' בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר, מכלימים אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזים ומקללים אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל[730], שקללו את ישראל משום שהיה צורך בדבר, כדי להוכיחם ולהחזירם למוטב[731]. וכן מי שנתחייב נידוי מותר לקללו[732], משום שנעשה לצורך, כדי שהמנודה יחזור בתשובה[733].

לצורך כילוי הרשעים

וכן אם הרשעים מצירים לציבור, כתבו אחרונים, שראוי לקללם, ולכן תיקנו ברכת-המינים* - תפילה מלפני השם לאבד את המינים[734], והיא קללה למינים[735] - מפני שהיו מצירים לישראל ומסיתים אותם לשוב מאחרי השם[736], וכל מי שהוא רע לבריות ענשו מידה כנגד מידה, שמותר לקללו שיהיה לו רע, ולדעתם זהו הטעם שאלישע קילל את הנערים[737], מפני שהם זלזלו במה שריפא את המים שהועיל לבריות, והם רצו לקלקל להם, לכן היה רשאי לקללם, וכן דוד המלך קילל את הרשעים[738], מפני שהיו מצירים לו, וכן השם יתברך אמר ומקללך אאר[739]. ולכן כתבו ראשונים, שיש לדיין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו ולקללו וכו' שנאמר ואריב עמם ואקללם[740]. וכן הראשונים קיללו את הצדוקים ואמרו: בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקים מהרה יאבדו שאינן מאמינים בתורה שבעל פה[741].

לצורך קידוש השם

וכן כתבו אחרונים, שאף על פי שאסור לקלל בשם את הרשעים, לסוברים כן[742], אם צריך לקלל את הרשעים, כדי לעשות קידוש השם, שיראו שהרשעים נענשים על מעשיהם הרעים, והוא איש היודע שקללתו תתקיים ויתקדש השם על ידי זה, אין בזה איסור להוציא את השם לבטלה, אלא אדרבא מקדש שמו של הקב"ה על ידי זה, כאילו אמרו לדבר שבקדושה, ולכן היה אלישע יכול לקלל בשם[743], כדי לקדש שמו של הקב"ה[744]. ויש שכתבו שאלישע קילל, לפי שהיה צורך השעה לקלל[745].

לצורך כפרה

וכן מותר לאדם לקלל עצמו כדי שתהיה לו כפרה לחטאים שעשה, שהאיסור לקלל עצמו אינו אלא משום שמירת הנפש[746], אבל אם עושה לטובתו לכפרה, מותר, ולכן היה מותר לנחום איש גם זו לקלל עצמו, שפעם אחת שהיה מהלך בדרך, בא עני אחד וביקש צדקה, ואמר לו שימתין עד שיפרוק מן החמור, ולא הספיק לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו, ואז הלך נחום איש גם זו ונפל על פניו ואמר: עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך יתקטעו וכו'[747].

צורך שעה ולגדור

בדבר שאין איסורו מבורר, וההתר בו מצוי, כתבו ראשונים שחכמים מקללים אותו, כדי שלא תהיה פרצה ועזות מצח, וזהו שאמרו, שרב קילל את מי שפותח את הדלת כשיש מאחוריה נר, מפני החשש שיכבה הנר[748], שמאחר שהוא קרוב לפסיק רישיה שהרוח תכבה אותו, יש בדבר פירצה וראוי לקללה ואף על פי שאין בה איסור, ראוי לחוש בה לקללת חכם כל שהוא נראה שיש חשש שיכבה הנר[749]. וכן כתבו אחרונים שאם החכמים רואים שיש צורך שעה ולגדור דברים, יש בידם כח לקלל ולמחות[750]. וזהו שאמרו על קרנא שאמר שמעמידים אגרדומין אף לשערים, כיון שזה היה בניגוד לדברי שמואל, אמר לו שמואל: מה שמך, השיב לו: קרנא, ואמר לו שמואל שתצמח לו קרן בעינו, והקללה התקיימה וצמחה לו קרן בעין[751]. וכן מה שאמר רבא, שמי שאינו מקדש על יין אלא על שכר תמרים, יהיה המשקה הקבוע שלו שכר תמרים, כלומר שיהיה עני[752], וכן עולא אמר שמי שדופק על הדלת בשבת ומשמיע קול, יתחלל גופו - כלומר שיהיה חולה - משום שהוא מחלל את השבת שחכמים אסרו השמעת קול[753], כל אלו משום שחכמים ראו שיש צורך שעה לגדור דברים, לכן קיללו[754].

לקלל מי שמורה ומלמד שלא כדין

אם מורים ומלמדים הלכה שאינה כדין, כתבו אחרונים שמותר לקללו, וזהו שאמרו שאת ההוראה שערלה אינה נוהגת בחוץ לארץ, דחה רבי יוחנן ואמר שכל האומר אין ערלה בחוץ לארץ לא יהא לו נין ונכד משליך חבל בגורל בקהל ה'[755], היינו שקיללם שלא יהיה לבניהם משליך חבל בגורל ה'[756], והיה מותר לקללם לפי שהורו הלכה שלא כדין[757]. וכן בדין נר שאחורי הדלת, רב קילל את מי שמורה שמותר לפתוח ולנעול כדרכו, וכן אביי קילל את מי שמורה שמותר לפתוח דלת כנגד מדורה בשבת[758], וכן רבה אמר שמי שאומר שהשוחט לחולה בשבת חייב לכסות דמו, ראוי שתינטל ממנו לשונו[759], שכל אלו היה מותר לקללם לפי שהורו הלכה שלא כדין[760].

הערות שוליים

  1. עי' ציון 155 ואילך.
  2. עי' ציון 627, שלשון קללה משמעותו אף בזיון.
  3. ציון 21 ואילך. ועי' להלן ציון 624, שיש סוברים שבאיסור לא לקלל דיין או נשיא, נכלל שלא לבזותו, ואפי' אם אינו מקללו.
  4. ויקרא יט יד. עי' שבועות לו א, וחבירו, דכתיב לא תקלל חרש; עי' תמורה ד א, לקלל את חבירו וכו' דכתיב לא תקלל חרש; עי' פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פ' קדושים (מובא בכס"מ דלהלן), לא תקלל חרש, מרבה אפי' בר ישראל שאינו שומעך, ק"ו לפניו; שאילתות שאילתא קלד; רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"א, ורדב"ז שם; פיהמ"ש לרמב"ם שבועות פ"ד מי"ג; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שיז; עי' שע"ת שער ג אות מו; סמ"ג לאוין סי' רט-ריב; קרי"ס סנהדרין שם; עי' טוש"ע חו"מ סי' כז סעיף א.
  5. ע"ע חרש ציון 11. אונקלוס ויקרא שם, שלא לקלל מי שאינו שומע; החינוך מ' רלא. ועי' ציון 365.
  6. סנהדרין סו א.
  7. עי' רש"י שם ד"ה חרשותו; עי' כס"מ שם. וצ"ב, הרי החרש אינו שומע את הקללה, ואינו יודע עליה, עי' ציונים 96 - 92, ונ' שאם לא היה כתוב אלא חרש בלבד, היה מקום לפרש שהאיסור לקלל אינו אלא בחרש, ומדובר בחרש שמבין שמקללים אותו, ודוקא אחרי שלמדנו שהאיסור לקלל חרש הוא לאו דוקא חרש, א"כ מה שנאמר חרש, בע"כ שאינו שומע.
  8. ע"ע אין מזהירין מן הדין, וע' אין עונשין מן הדין.
  9. זוהר הרקיע ל"ת יז. ועי' דינא דחיי לאוין רט ריא ריב, שתמה שבגמ' מבואר שא"א ללמוד מחרש, עי' ציון 7.
  10. שמות כב כז.
  11. תו"כ פ' קדושים פרשה ב אות יג, מובא ברש"י ויקרא יט יד, ובחינוך מ' רלא. ועי' מהר"ם שיק מ' רלב, שא"צ ללמוד מנשיא בעמך, אלא לומדים מבנין אב ומק"ו, עי' ציון 18, ולכן דורשים מבעמך לדרשה אחרת, עי' ציון 390.
  12. רא"ם ויקרא יט יד; פי' הח"ח לתו"כ שם.
  13. שמות כב כז.
  14. עי' ציונים 567, 631.
  15. מכילתא פ' משפטים כב כז אות קפח, וכעי"ז בתו"כ קדושים פרשה ב פרק ג, לא תקלל חרש אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, ת"ל ונשיא בעמך לא תאור, אם כן למה נאמר חרש וכו' (עי' ציון 454). וצ"ב הרי הלאו נשיא בעמך לא תאר הוא לאו מיוחד על נשיא, עי' ציון 631, ואינו על כל אדם, ולכן המקלל נשיא לוקה שתים, עי' ציון 693.
  16. כנה"ג כללים ללשונות הרמב"ם סנהדרין פכ"ו, ודינא דחיי לאוין רט ריא ריב; כרם שלמה (האס) חו"מ סי' כז (ע"פ תוס' פסחים מא א ד"ה איכא, שהק"ו אינו אלא מגלה, שהבישול שנאמר בכתוב הוא אף בשאר משקין).
  17. עי' ציון 29 ואילך.
  18. עי' סנהדרין סו א, אינו לא דיין ולא נשיא מנין, אמרת הרי אתה דן בנין אב; עי' רש"י מכות ח ב ד"ה לוקה (ונ' שזו כוונת רש"י שבועות לו א ד"ה לא תקלל חרש, ומרבינן מיניה בסנהדרין כל שהוא בעמך); תוס' סנהדרין סו ב ד"ה מאי, ושבועות לו א ד"ה מקלל; סמ"ק מ' קכג; רמב"ן ויקרא יט יד; סמ"ק מ' קכג; רא"ש ב"מ פ"ד סי' י; תוס' רא"ש ב"מ מח ב; פי' הטור על התורה ויקרא שם; שטמ"ק תמורה ג ב אות יא. ועי' מהר"ם שיק מ' רלב, שמלבד שלומדים מבנין אב לומדים אף מק"ו, שמהבנין אב לומדים את האיסור, ואת המלקות מק"ו, שבמקום שיש איסור, אפשר ללמוד את העונש מק"ו. ועי' חק"ל חו"מ סי' י.
  19. רש"י שם; רמב"ן שם; רא"ש שם; תוס' רא"ש שם; שטמ"ק שם.
  20. אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור, עי' ציון 14.
  21. רמב"ן שם; פי' הטור עה"ת ויקרא שם. וע"ש שמלת "בעמך" נדרש בעושה מעשה עמך, להוציא הרשעים, עי' ציון 387 ואילך. ועי' רא"ם שם, שהק' על הרמב"ן, שבסנהדרין סו א, אמרו שא"א ללמוד מדיין ונשיא וחרש על אחרים, משום שיש לדחות מה להצד השוה ביניהם שכן משונים.
  22. רא"ם ויקרא שם.
  23. חי' הר"ן סנהדרין סו א; פי' המלבי"ם לתו"כ פ' קדושים יט יד. ונ' שזה הביאור בד' הסמ"ק שם, שלא לקלל חבירו בשם דכתיב לא תקלל חרש, וכתיב ונשיא בעמך לא תאור, וילפינן מבנין אב מחרש ונשיא, אזהרה שלא לקלל אחד מישראל, דהיינו שהאיסור לקלל דיין מיותר, ובא ללמד על כל אחד מישראל. ועי' רא"ם שם, שהק' על הרמב"ן, שבסנהדרין סו א, אמרו שא"א ללמוד מדיין ונשיא וחרש, משום שיש לפרוך מה להצד השוה ביניהם שכן משונים, ולכך פי' שלומדים באם אינו ענין, שהכתוב אלהים לא תקלל, שאסור לקלל דיין מיותר, כיון שאת האיסור לקלל דיין אפשר ללמוד מבנין אב, מהאיסור לקלל נשיא וחרש, ולכן דורשים אם אינו ענין לאיסור לקלל דיין, תנהו לכל אדם מישראל שאינו לא נשיא ולא דיין ולא חרש, אבל לפי מ"ש בחי' הר"ן ובמלבי"ם, אף הרמב"ן נתכוון לזה.
  24. תוס' שבועות שם ד"ה מקלל, וסנהדרין שם ד"ה מאי. ועי' שטמ"ק תמורה שם, ומקלל את חבירו קאתי מאיש כי יקלל את אביו ולא תקלל חרש. ועי' ציון 19.
  25. תוס' סנהדרין שם.
  26. ע"ע אזכרות ציון 138 ואילך. ספר היראה לר' יונה אות ריח. ועי' מקור היראה שם, שכן משמע בתמורה ג ב, שמקלל חבירו בשם, שעובר על שתים שמוציא שם שמים לבטלה, ומצער את חבירו. וכך נ' בד' הסוברים שחיוב מלקות בקללה, הוא חיוב מלקות מיוחד שנלמד מהכתוב אם לא תשמור, עי' ציון 268. ועי' אגרת התשובה יום ב' אות ט, ויזהר אדם שלא יקלל וכו' לא בשם ולא בכינוי וכו' וזאת אחת מן העבירות החמורות שנא' אם לא תשמור וכו' שלא תזכרנו על מה שהוזהרת שלא להזכיר שכבר הזהירה התורה שלא יקלל וכו'.
  27. בה"ג לאוין שבמלקות קיא; רס"ג ל"ת נז; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שיז; יראה"ש סי' קפט; שע"ת ש"ג אות מו; סמ"ג לאוין ריא; סמ"ק מ' קכג; החינוך מ' רלא; זוהר הרקיע אות יז; חרדים ל"ת פרק כד אות יד.
  28. לקלל עצמו, ציון 503 ואילך, לקלל דיין ציון 575, לקלל נשיא 639.
  29. ויקרא יט יד.
  30. עי' ציון 5.
  31. דינא דחיי לאוין רט ריא ריב. וצ"ב, הרי דרשו שלכך נכתב חרש ללמד שמקלל מת פטור, עי' ציון 453 (ואולי כוונתו שיהיה כתוב לא תקלל אדם חי, ודוחק), ונ' לפי מ"ש להלן, שלסוברים שהיוצא ליהרג פטורים על קללתו, מהכתוב ונשיא בעמך לא תאר, ודורשים במקויים שבעמך, עי' ציון 472 ואילך, אף מקלל מת פטור, מטעם זה שאינו מקויים שבעמך, עי' ציון 463, וא"כ הרמב"ם שסובר שהיוצא ליהרג פטורים על קללתו (עי' ציון 471), מבואר שסובר את הדרשה במקויים שבעמך, וממילא א"צ את הדרשה של חרש ללמדנו שמקלל מת פטור (ואדרבא י"ס שאם דורשים מחרש שמקלל מת פטור, יוצא ליהרג חייבים על קללתו, עי' ציון 478).
  32. עי' ציון 4 ואילך.
  33. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"א; שע"ת לר' יונה ש"ג אות מו; טור חו"מ סי' כז; מצודת דוד לרדב"ז מ' תקנו. ועי' רלב"ג ויקרא יט יד.
  34. טור שם. ועי' כס"מ שם, שלא יהיה קשה מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו וכו', לכך כתב הרמב"ם ולמה נאמר חרש וכו', והוא ממה ששנינו בפסיקתא ולא תקלל חרש מרבה אני אפי' בר ישראל שאינו שומעך ק"ו לפניו, וצ"ב כיון שיש סברא שדוקא חרש אסור מפני שחרישותו גרמה לו, א"כ אינו ק"ו, וצ"ל שכוונתו שאם אין לנו מקור לאיסור בכל אדם, י"ל שהאיסור הוא דוקא בחרש, אבל אחרי שלמדנו שהאיסור הוא לאו דוקא בחרש, א"כ אין האיסור מפני שחרישותו גרמה לו, וא"כ למה נאמר בתורה חרש, לכך כ' הרמב"ם, שאדרבא הוא רבותא, שאפי' אם אינו שומע ולא נצטער בקללה זו, לוקה על קללתו, וכ"ש שראוי להזהר מלקלל מי שאינו חרש, שגורם למריבות.
  35. רלב"ג שם.
  36. פיהמ"ש לרמב"ם שבועות פ"ד מי"ג. ועי' ציון 708, שד' הרמב"ם שדוקא רשע גמור ועובר עבירות, מותר לקללו אף בחינם, אבל מי שאינו רשע גמור, אלא שעשה שלא כהוגן, כגון מי שנתן דמים לקנות מטלטלים, ולא משכם, שחייב החוזר בו, לקבל עליו קללת מי-שפרע*, שלא הותר לקללו בחינם, אלא על המקח הזה בלבד, ואולי זוהי כוונת הפיהמ"ש לא לקלל מי שלא עשה מעשה שחייב עליו קללה, אלא הוא חרש באותו הדבר, היינו שלא מגיע לו קללה, אף על המעשה הזה שעשה.
  37. ע"ע חרש ציון 615 ואילך.
  38. עי' ציון 450.
  39. כלי יקר ויקרא יט יד. ועי' ציונים 460, 492.
  40. תהלים קט לא. ספר חסידים (מרגליות) סי' תקמה.
  41. החינוך מ' רלא, ומנ"ח מ' רס אות יח, לסוברים להלן שקללה יכולה להזיק; עי' רלב"ג ויקרא יט יד, יקרו מזה קטטות והפסדים בקבוצים המדיניים; עי' אג"מ דלהלן. וכ"מ ממה שאמרו שס"ד לאסור רק חרש שחרשותו גרמה לו, שמתוך שהוא שפל, הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו ולא תצערהו, שנותן צרתו על לבו ומיצר על שפלותו, עי' ציון 7, משמע שהאיסור מצד המקולל, וכ"מ ממ"ש בתמורה ג ב שמקלל חבירו בשם, שמלבד שמוציא שם שמים לבטלה, הוא אף מצער את חבירו, ס"ד שעונשו יותר גדול, עי' ציון 258, משמע שהאיסור מצד המקולל. וכ"נ בריב"ש סי' צד, שהמקלל כהן ראוי להענישו יותר מן המבזה או מקלל שאר אדם מישראל, שהרי מצוה מן התורה לכבד כהן יותר משאר ישראל (ע"ע כהן ציון 499), משמע שהאיסור הוא מצד המקולל. ועי' משפט יהונתן על התומים סי' כז ס"ק ד, שכ' שכיון שיש לאו מיוחד למקלל דיין עי' ציון 567 ואילך, ויש לאו מיוחד למקלל נשיא עי' ציון 631 ואילך, משמע שהאיסור מצד המקולל, ולכן יש איסור מיוחד בדיין ונשיא, אבל אם האיסור מצד המקלל, אין הבדל בין כל אדם לדיין ונשיא.
  42. עי' ציון 52.
  43. ע"ע חובל.
  44. החינוך שם.
  45. החינוך שם. עי' רלב"ג שם. ועי' מהר"ם סנהדרין סו א שמהכתוב 'איש' ממעטים קטן שקילל, וצ"ב הרי קטן אינו חייב בכל האיסורים, ולמה צריך מיעוט מיוחד שאינו חייב על קללה, וצ"ל שכיון שלד' החינוך האיסור קללה למנוע מחלוקת, ומצינו שעל מחלוקת נענשים אפי' קטנים, עי' תנחומא קרח סי' ג, כמה קשה המחלוקת וכו' במחלוקתו של קרח תינוקות בן יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית, לכן היתה ה"א שקטן שקילל חייב. ועי' ציון 450 ואילך שלומדים מהכתוב שמקלל מת פטור, וצ"ב אם האיסור מפני שמזיק למקולל, והרי א"א להזיק למת, ואולי זה הטעם שמקלל מת פטור כיון שא"א להזיק למת, ודוחק, וצ"ל שכמ"ש הס"ח סי' תקעו, בעניין מקלל אביו ואמו לאחר מותם כי מועלת הקללה שיש היזק לאב לנשמתו, ה"ה למקלל כל אדם שיש איסור מטעם זה שיש היזק לנשמת המת. ועי' ציון הבא.
  46. עי' רמב"ן שבציון 51; עי' רש"י סנהדרין סו א ד"ה חרשותו (שבציון 7); תוס' שם ד"ה גמר, מה לבשר ודם שכן דואגים ומתביישים בכך; עי' אג"מ או"ח ח"ג סי' עח, ע"פ הסוברים בד' הרמב"ם שבציון 374, שמקלל קטן אינו אסור אלא קטן הנכלם, מפני שקטן אם מכלימים אותו והוא נכלם ומצטער, יש לו בושת, הוא הדין לעניין קללה, שהאיסור לקללו דוקא אם הוא נכלם, וכמו איסור מגדף (ע"ע), שודאי לא עשו דבריו כלום, וחייב סקילה שהוא על מה שמבזה השם בשם, שפשט ידו בעיקר, וכן הוא איסור מקלל לנשיא ולדיין ולהדיוט, שאף שאין קללתו עושה כלום, חייב על מה שביזה אותם בשם. ועי' רש"י סנהדרין סו א שבציון 7, שאם כתוב חרש, אפשר לומר שדוקא חרש אסור לקלל, שאינו שומע את הקללה, שחרשותו גרמה לו, שמתוך שהוא שפל, הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו ולא תצערהו, שנותן צרתו על לבו ומיצר על שפלותו, וכל אדם אין איסור לקללו, משמע שהאיסור מצד הבושה של המקולל (ועי' זוהר ח"ג דף פה א, שהמקלל חבירו בפניו מביישו וכאילו שפך דמו, ומשמע שם שעיקר האיסור שלא בפניו, שאם בפניו אסור מצד שמביישו). וצ"ב שהאיסור לקלל הוא, אף אם המקולל אינו שומע את הקללה, עי' ציון 96, וכן אסור לקלל ישן, עי' ציון 383, אע"פ שאינם מתביישים, ועי' או"ש סנהדרין פכ"ו ה"א, שפי' את הגמ' בתמורה ג ב - ד א, שהגמ' הוכיחה ממקלל חרש שאין האיסור משום שמצערים את המקולל, שהרי אינו מצטער כלל, וע"כ האיסור אינו מצד המקולל, אלא מצד המקלל, שגורם פחיתות ותכונה מושחתת בנפשו, א"כ אין זה מצד שנוגע לחבירו, ועי' ברכת כהן (פרשת קדושים) שהק' ממקלל עצמו, עי' ציון 494, ולא שייך בזה שמתבייש בעצמו, וי"ל לסוברים בציון 542, שאף לדיעות שהאיסור לקלל משום שמבייש את חבירו, אינו אלא כשמקלל את חבירו, אבל כשמקלל עצמו שנלמד מן הכתוב השמר לך ושמור נפשך, האיסור מחמת שאפשר שתקויים קללתו ויוזק. ועי' מושב זקנים ויקרא יט יד, שהאיסור לקלל משום שהמקולל מתבייש, וביאר שלכך המקלל מת פטור שהחמירה תורה בכבוד החיים יותר מכבוד המתים.
  47. אג"מ שם. ועי' ציון 57. ועי' ציון 7 שהיה ס"ד שאיסור קללה אינו אלא בחרש שמתוך שהוא שפל, הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו ולא תצערהו, שנותן צרתו על לבו ומיצר על שפלותו, וכל אדם אין איסור לקללו, משמע שאיסור קללה אינו משום נזק אלא משום צער למקולל שבזה יש מקום לחלק בין חרש לכל אדם, אבל אם האיסור משום נזק, הרי אין נ"מ בין חרש לכל אדם.
  48. עי' ציון 58. מנ"ח שם.
  49. רבינו בחיי ויקרא יט יד; החינוך שם, ומנ"ח שם, בד' הסוברים שקללה אינה יכולה להזיק.
  50. ע"ע אהבת ישראל. עי' סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שיז, והחינוך שם בדעתו; רבינו בחיי ויקרא יט יד; עי' הקדמה לבית הבחירה למאירי, וכן אם יחלה חולי הכעס ובקשת הנקמה וכו' בראותו אזהרת וכו' הקללת האדם אפי' שלא בפניו, כמו שנרמז בענין לא תקלל חרש, מבואר שאיסור קללה הוא מטעם כעס (וכן מבואר במאירי אבות פ"ד מט"ו, על המשנה רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים); תומים סי' כז ס"ק ד; מהר"ם שיק סנהדרין סו ב.
  51. עי' סהמ"צ שם, כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד, אבל הקפידה בענין המקלל גם כן, שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס, משמע שישנם ב' הדברים, ועי' בס' המספיק לעובדי ה' (תרגום דורי) עמ' 46 בד' הרמב"ם, שבאו למנוע תכונת הכעס, מלבד ההיזק והעול הנגרמים למקולל; ועי' רמב"ן ויקרא יט יד, הזכיר החרש בקללה, שאע"פ שלא ישמע ולא יתקצף בקללתו, הזהירה התורה עליו, ואין צריך לומר בשומעים שיתביישו ויחר להם מאד; ספר הבתים ספר מצוה מ' שיז; דרשות הר"ן דרוש יב; ועי' זהר הרקיע לאוין יז עמ' 11, שהחרש אע"פ שלא נצטער מהקללה, כ"ש השומע ומצטער, נ' מלשונו שהאיסור הן מצד המקלל והן מצד המקולל שמצטער. ועי' תוס' סנהדרין סו א ד"ה גמר, שאיסור קללה שכן דואגים, ומתביישים בכך, נ' שכלל את שניהם מצד המקלל שיכול להזיקם, וע"ז הם דואגים, וכן מצד המקולל שמתביישים בכך.
  52. ריקאנטי על לא תקלל חרש (ויקרא יט יד), כמה גדול כח הדבור לפעול הן לטוב הן להפך, כי האותיות ביוצאם מהפה עושות רושם באויר ופועלות למטה, ואף כי לפי האמת אין הבדל בין חרש לאדם אחר, יש ליתן טעם לפי הפשט, כי החרש חסר ממנו כח הדבור והשמיעה, והחסר מן הדבר מוכן לקבל היזק מן החוש החסר בו יותר ממקום אחר, וע"ש שהביא כן מהזוהר ח"ג פה ע"א; עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תח; שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפו (וז"ל, והוא שאמרו ברית כרותה לשפתים, ואמרו הואי כשגגה היוצאה מלפני השליט ונח נפשיה דיהודה, ורבים כאלה, וזו היא המניעה בקללה וההפך בברכה, ואמרו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, ואם נמשך בזה אחר הטבע מה תזיק הקללה ומה תועיל הברכה יקללו המה וה' יברך, ואמרו אל יפתח אדם פיו לשטן. והביאו ראיה מהכתוב כסדום היינו וגו' עכ"ל); ס' המאורות ברכות נו א; החינוך מ' רלא; עי' ס' הבתים ספר מצוה מ' שיז. ועי' תוס' סנהדרין סו א ד"ה גמר, ותוס' הרא"ש שם, מה לבשר ודם שכן דואגים ומתביישים בכך, משמע שלשומע הקללה יש פחד שהקללה ח"ו תתקיים; פלא יועץ ע' קללה. ועי' מושב זקנים (במדבר ו כג), הק' החסיד למה ברכת כהנים וכו', ותי' כי יש הרבה רשעים שיש להם מזל בקללות שלהם אף על הצדיקים, ולכך באה ברכת כהנים להצילם מהקללות, מבואר בדבריו שקללה יכולה להזיק, אלא שברכת כהנים מצילם מהקללות (ועי' ציון 57 שבקב הישר מבואר שמי שמקללים אותו חינם הקב"ה מצילו מהקללה). ועי' אוה"ח במדבר כג ח, שהקללה יכולה להזיק, כיון שאדם כשהוא חוטא, הקב"ה אינו מענישו מיד אלא מידת ארך אפים נותנת שאינו נענש מיד רק לאחר זמן, כאשר מקלל אדם את חבירו מתעוררת מידת הדין להעניש את החוטא על חטאיו, ואז הוא מקבל את ענשו מיד, נמצא שהקללה אינה גורמת למקולל לקבל עונש שלא הגיע לו אלא גורמת לזרז ולהביא על האדם עונש שבלא"ה היה מחוייב. ועי' ציון 132, שש"ץ שקורא בתורה, יש חשש סכנה שמא יכוון השליח ציבור לאותו אחד שאינו אוהבו, ונמצא שמקלל אותו, משמע שקללה יכולה להזיק. ועי' ציון 496 שמקלל עצמו אסור מפני שמזיק לעצמו, משמע שקללה מזיקה, ועי' להלן שי"ס שיש חילוק בין מקלל עצמו למקלל אחרים.
  53. בראשית כ טז.
  54. בראשית כז א. ב"ק צג א. פלא יועץ שם. ועי' פלא יועץ שם, שהכל לפי השעה ולפי הרגע, יוכל להתקיים הברכה והקללה, יש עת רצון ורגע באפו. ועי' החינוך שם, שאע"פ שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל, ואי זה כח בדיבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששים לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל, ותדביק בו המארה והצער, ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה, ועי' יפה ללב ח"ד חו"מ סי' כח אות ה, שתמה למה החינוך כ' שהקללה יכולה להזיק, הוא מפי הבריות, והרי זו סוגיא ערוכה אצל אבימלך, ועי' ברית יעקב סי' לו. ובעיקר הדבר שקללה יכולה להזיק, צ"ב ממכות יא א, שקללת חכם אפי' בחינם היא באה (עי' ציון 64), משמע שדוקא חכם יכול לקלל בחינם וכל אדם לא, ונ' ליישב לפי מ"ש באוה"ח שבציון 52, שאדם שחוטא הקב"ה מאריך אפו ולא מענישו, אבל בזמן שאדם מקלל את חבירו, הקללה גורמת שהקב"ה יעניש את המקולל על חטאו, אבל אדם שלא חטא, הקללה אינה יכולה להזיק לו, וא"כ מ"ש קללת חכם אפי' בחינם היא באה, הכוונה כשאדם לא חטא, אז קללת חכם באה, אבל אדם שחטא, אז גם קללת כל אדם באה (ועי' ציון 69, שי"ס שמ"ש קללת חינם אין הכוונה לגמרי חינם). ועי' ב"ב קנג א, שהיתה קללה שהאניה תיטבע ורבא שרה במים את בגדיו כדי שהקללה תתקיים בבגד ולא באניה, ולבסוף האניה טבעה, וכ' הרשב"ם שם שאל תהי קללת הדיוט בעיניך, משמע שקללה יכולה להזיק, ויש לדחות לפי מ"ש בהגהות מהריעב"ץ שם שאינה קללת חינם, כיון שעשה כשמעתיה ולא כהלכתא.
  55. גיטין לה א. ועי' עין אליהו על עין יעקב שם, שהטעם שנתקיימה הקללה, שהיה צריך לבקש רחמים עליהם שלא יהיו נשותיהם אלמנות, כמו שאמרו מכות יא א, שאמותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו, ואמרו בגמ' שם שאינה קללת חינם כיון שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו. ויש מפרשים שהוא בעצמו היה צריך לפרנס אותה, וכיון שלא פירנסה התקיימה הקללה (עי' פי' הבונה על העין יעקב שם).
  56. עי' ציון 527.
  57. עי' סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שיז, והחינוך שם בדעתו; תומים סי' כז ס"ק ד; ח"ח לה"ר במ"ח כלל ג ס"ק י. ועי' קב הישר פ"ז, כל מי שמקלל חבירו על חינם, ועל לא חמס בכפיו, אז הבורא יתברך פורש כנפיו על זה האיש הזכאי, שלא ישלוט עליו שום קללה, ותדע שיש לך אדם שמזגו הוא רע רחמנא ליצלן וכו', וקללתו מסוכנת וכו' ואלמלא הקב"ה חופף עליו מה שהבטיח לאברהם והיה ברכה אז ח"ו היו חלין הקללות על אותו האדם, וצריך עוד לידע לא די שלא חל הקללות חינם אדרבה יש שכר טוב לאותו שנתקלל בחינם כדאיתא בירושלמי דמס' פאה (ועי' ציון 52, שהברכת כהנים מצילה מקללת חינם). ועי' ציון 57, שקללת חכם אפי' בחינם היא באה.
  58. משלי כו ב. תומים שם; אג"מ שם.
  59. אג"מ או"ח ח"ג סי' עח.
  60. תהלים לא יט. ב"מ עה ב.
  61. עי' רש"י שם ד"ה קללה.
  62. ח"ח לה"ר במ"ח כלל ג ס"ק י (וע"ש שמ"ש שהכל מקללים את התובע, שהיה מותר לקלל). ועי' עיון יעקב (ריישר) ב"מ שם, שאין הקללה בחינם, לפי שאמרו שם בגמ' שעובר על לפני עור, ועי' מגן גבורים ב"מ שם, שרשאים בני אדם לקלל הדובר שקר על חבירו, ועי' פלפ"ח ב"מ פ"ה סי' פ אות ק, שאם אותו אדם לא אכפת לו מהקללה, אינו חשוב שעובר על דברי חכמים, ועי' מהר"ם שיף שם, שתמה (ונ' שתמיהתו, אם אינו עובר על דברי חכמים, למה מותר לקללו), ויתכן שזה הטעם למ"ש שאבימלך קילל את שרה, ונתקיים בזרעה, עי' ציון 54, שכיון ששרה גרמה לו צער, אינה קללה בחינם. ועי' שבת קח א, שציערו את רב, והוא קילל שמי שציערו לא יהיו לו ילדים וכך היה, ונ' שכיון שהוא חשב שהתכוונו לצערו, לכך הקללה מזיקה (ועי' חזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק י, שזה כשגגה היוצאה מידי השליט).
  63. אג"מ שם.
  64. עי' מכות יא א, שלמדו מאחיתופל, שבשעה שכרה דוד שיתין צף התהום ורצה לשטוף את העולם, ושאל דוד האם מותר לכתוב את שם ה' על חרס ולזרקו לתהום שלא ישטוף את העולם, ולא אמרו לו, ואז אמר דוד, כל היודע דבר זה ואינו אומרו יחנק בגרונו, נשא אחיתופל ק"ו בעצמו, אמר ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה התורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לכל העולם כולו לא כל שכן, ולכן אמר אחיתופל שמותר, וכך עשה דוד כתב שם על חרס וזרק לתהום ולא שטף את העולם, ואעפ"כ כתוב (שמ"ב ב יז כג) ואחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו ואל עירו ויצו אל ביתו ויחנק וגו', וע"ש במאירי שהגמ' כפשוטה, שקללת חכם אפי' בחינם היא באה, וכן סובר המהר"ל בנתיבות עולם נתיב התורה פרק יב. ועי' סמ"ג לאוין רח, גרסינן במכות קללת חכם אפילו בחינם היא באה.
  65. ישעיהו נא טז.
  66. עי' קוב"ש כתובות סי' רח.
  67. עי' מהר"ל בנתיבות עולם נתיב התורה פרק יב, קללת ת"ח אפילו בחינם באה, כי שאר בני אדם נחשבים חסרים בערך מעלת תלמידי חכמים, ולפיכך אל החסר יבא החסרון וקללה ומוכן ההדיוט שהוא בעל החסרון בערך תלמיד חכם לקבל קללה וחסרון מן אשר הוא יותר במעלה שנחשב אצלו חסר.
  68. משלי כו ב.
  69. עי' רמב"ן וריטב"א מכות יא א; עי' באר שבע סנהדרין צ ב, שלא מסתבר שקללת חכם באה בחינם; עי' מכתב מאליהו ח"ד עמ' 222, שמה שדוד קילל את אחיתופל, משום שדוד הצטער בכך שאחיתופל לא שם לבו לדרוש את הק"ו מיד, לכן התקיימה בו הקללה.
  70. ע"ע תשובה. רמב"ם תשובה פ"ב ה"ט. ונ' שהרמב"ם לשיטתו, עי' ציון 51, שמשמע ברמב"ם שיש באיסור קללה שני ענינים, מצד המקלל שלא יתרגל לכעוס, ומצד המקולל, שמצער את חבירו ומביישו, ולכך זוהי עבירה שבין אדם לחבירו. ועי' שו"ת תורה לשמה סי' תקח, על ראובן שקילל את שמעון, ומת שמעון, שיש לראובן לחוש לזה, פן הוא היה סיבת מיתתו של שמעון, ומה גם שבודאי בלא"ה חטא ראובן במסירת דינו לשמים וקללתו, ולכן צריך לבקש מחילה על קברו, וצ"ב הרי מה שצריך לבקש מחילה משום שקיללו, ולמה תלה את זה שהוא אשם במיתתו. ועי' ספר הזכרון פחד יצחק עמ' שלו, שביאר בטעם שצריך לפייס את חבירו, לסוברים בד' הרמב"ם, שאין האיסור מצד המקולל, אלא מצד המקלל, עי' ציון 50.
  71. רמב"ם שם פ"ד ה"ג.
  72. החינוך מ' רלא. ועי' רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"א, כל המקלל דיין וכו' כל המקלל אחד מישראל וכו'. וע"ע אשה ציון 4 ואילך, שאשה חייבת בכל מצוות ל"ת שבתורה, שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה, ולאוין יש בהם עונשי מלקות.
  73. הקללה לברכה סי' ג סעיף ז. ע"ש כשם שבכל התורה קטן אינו בר עונשים ה"ה באיסור קללה, ועוד שדרשו במכילתא שמות כא יז שקטן שקילל אביו ואמו פטור שנאמר איש להוציא את הקטן, משם ילפינן לפטור קטן שמקלל את חבירו.
  74. מ"ב סי' שמג ס"ק ג. ועי' אגרת הגר"א, באתי לבקש שתדריכי את בנותיך מאד שלא יצא מפיהם קללה וכו' ועל קללה ושבועה וכזב תכי אותם ולא תרחמי עליהם כלל.
  75. סמ"ע סי' כז ס"ק י; עי' בהגר"א שם סעיף ב (שציין למכות יג ב, שדבר שתלוי בבי"ד אין מחילה, ומשמע שדוקא על חיוב מלקות אינה מועילה המחילה); מנ"ח מ' מח אות ב; אג"מ או"ח ח"ג סי' עח. ועי' מנ"ח שם, שמ"מ יש קצת עבירה שמוציא ש"ש לבטלה, עי' ציונים 336, 408, 464.
  76. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ו. עי' ציון 263.
  77. מנ"ח שם. ועי' ישועות ישראל חו"מ סי' כז עין משפט ס"ק א, שדייק כן ותמה, עי' ציון 80. וצ"ב לסוברים שאיסור קללה הוא מצד המקלל, שיהיה אדם גדור בדבורו, ולא ירגיל את עצמו למידות רעות, לנקום, לכעוס, ולשנא את חבירו, עי' ציון 49 ואילך, איך תועיל מחילה, ואולי הכעס הוא בגלל שמזיק לחבירו, אבל אם חבירו מוחל לו שיקלל אותו, שוב אין לו כעס.
  78. ישועות ישראל שם; עי' או"ש סנהדרין פכ"ו ה"ו; תשובה מיראה סנהדרין פכ"ו ה"א; ר"י פרלא על הרס"ג ל"ת מז מח (מה א); שבט הלוי ח"ה קונטרס המצוות מצוה סט (ע"ש שכ"מ בפוסקים בחו"מ סי' כז).
  79. על איסור מקלל עצמו, עי' ציון 494, ועל חיוב מלקות, עי' ציון 543.
  80. ישועות ישראל שם; או"ש שם; תשובה מיראה שם; ר"י פרלא על הרס"ג שם; שבט הלוי שם.
  81. עי' ציון 50. או"ש שם.
  82. שבט הלוי שם.
  83. ר"י פרלא על הרס"ג שם. ועי' אג"מ שם שתי' לשיטתו בציון 542, שיש חילוק בין האיסורים, שמקלל עצמו, האיסור מחמת שאפשר שתקויים קללתו ויוזק, אבל במקלל חבירו אינו מצד החשש שמא תקויים קללתו, אלא שהאיסור הוא מצד הבזיון שמבזה את חבירו בשם, ולכן אע"פ שאסור לאדם לקלל עצמו, יכול הוא לתת רשות לחבירו לקללו.
  84. ערכי תנאים ואמוראים ע' ר' יהודה נשיאה (מהד' בלוי ח"א עמ' סד); צ"פ ע"ז פ"ב ה"ט; כלי חמדה תרומה אות ד.
  85. ע"ע מגדף ציון 249 ואילך.
  86. ערכי תנאים ואמוראים שם.
  87. צ"פ שם; כלי חמדה שם.
  88. שו"ת חת"ס אהע"ז ח"א סי' צז, לעניין מקלל אביו ואמו שיכול לחזור בו; מנ"ח מ' סט אות ח; מנחת סולת מ' עא.
  89. נדרים פז א וע"ע תוך כדי דיבור. מנ"ח שם.
  90. מנחת סולת שם.
  91. ע"ע מגדף ציון 257 ואילך. עי' חת"ס שם.
  92. סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שיז, עי' רמב"ם תשובה פ"ד ה"ג, המקלל את הרבים ולא קלל אדם ידוע, ויפה ללב ח"ד חו"מ סי' כז ס"ק ו, בדעתו; עי' ראב"ע שמות כב כז, ונשיא בעמך לא תאר בסתר או בגלוי; רלב"ג שמות כא יז; החינוך מ' עא ומ' רלא; סמ"ג לאוין סי' רט-ריב; טור חו"מ סי' כז; כס"מ סנהדרין פכ"ו ה"א, שנינו בפסיקתא ולא תקלל חרש מרבה אני אפי' בר ישראל שאינו שומעך, ק"ו לפניו; פלא יועץ כלילות יופי אות יד (השני); מעון אריות על מ"ס פ"ד ה"ט; תשובה מיראה סנהדרין פכ"ו ה"א.
  93. סהמ"צ לרמב"ם שם; סמ"ג שם; טור שם
  94. ויקרא יט יד.
  95. עי' ציונים 5, 365. סהמ"צ לרמב"ם שם; החינוך שם.
  96. כס"מ שם. ועי' ראש יוסף (אישקאפה) חו"מ סי' כז ס"ק ד, שנסתפק על המקלל שלא בפניו, ולדעתו אין להביא ראיה ממקלל חרש, שאע"פ שאינו שומע, מ"מ רואה הוא בעינו מכח הדמיונות שעושה המקלל, יודע שהוא מקללו, ויש לו קצת צער, וצ"ב שהרי מפורש שאף אם אינו מצטער אסור, עי' ציון 93, ועוד הרי אסור אפי' שלא בפניו. ועי' ציון 46. ועי' תשובה מיראה סנהדרין פכ"ו ה"א.
  97. מנ"ח סוף מ' סט-ע. ויש להוכיח כדבריו מדין שליח ציבור שקורא בתורה, שצריך להיות אהוב לציבור, שאם לא כן כשקורא בתוכחה, יש חשש סכנה למי שאינו אוהבו, שמא יכוון השליח ציבור לאותו אחד שאינו אוהבו, עי' ציון 132, ומכח שאע"פ שאינו מזכיר את שמו, יש איסור קללה.
  98. עי' להלן.
  99. ירושלמי דמאי פ"ב ה"ב.
  100. ברכות כ ב.
  101. קידושין לב א.
  102. ע"ע אבלות ציון 191.
  103. דרך אמונה מעשר פ"י ה"ה בביאור ההלכה ד"ה ותבא, ע"ע מי שפרע ציון 103, שי"ס שבקללת מי שפרע מזכירים את שמו של החוזר בו מן המקח, משמע שבלא הזכרת שמו אינה קללה. משמע מדבריו שאמירת "תבא מארה" היא קללה, אך כיון שאינו מזכיר אדם מסויים אין בדבר איסור קללה, ועי' באר ישראל ח"ג (כת"י) שהק' שמדברי ראשונים ואחרונים בכמה מקומות משמע שסוברים שהאיסור לקלל הוא אף כשאין מקללים אדם מסויים, א) ברמב"ם תשובה פ"ד ה"ג, ומהם חמשה דברים העושה אותן א"א לו שישוב בתשובה גמורה וכו', המקלל את הרבים ולא קילל אדם ידוע כדי שישאל ממנו כפרה, ומבואר שהאיסור אף באינו מקלל אדם מסויים. ב) עי' מאירי שבציון 749, בטעם שרב קילל את מי שפותח את הדלת כשיש מאחוריה נר, מפני החשש שיכבה הנר, שיש בדבר פירצה וראוי לקללה, והרי רב לא קילל אדם מסויים, ומשמע שאף אם אינו מקלל אדם מסויים חשובה קללה. ג) עי' מנ"ח מ' רלא שבציון 386, שדלאו דוקא מקלל איש פרטי, אלא אפי' מקלל עיר מישראל, ומכ"ש אם מקלל כל ישראל, חייב מלקות, ומבואר שהאיסור אף באינו מקלל אדם מסויים. ד) עי' ציון 414, מהמנחת יצחק שמה שדוד המלך קילל את הרשעים בשם ה', משום שמותר לקלל רשעים, והרי דוד המלך לא הזכיר אדם מסויים, ומשמע שסובר שהאיסור אף שאינו מזכיר אדם מסויים. ה) עי' ציון 754 מהארח מישרים, על רבא שקילל את מי שאינו מקדש על יין אלא על שכר תמרים, וכן עולא שקילל את מי שדופק על הדלת בשבת ומשמיע קול, כל אלו משום שחכמים ראו שיש צורך שעה לגדור דברים, לכן קיללו, ומשמע שסובר שהאיסור אף שאינו מזכיר אדם מסויים. ויתכן לבאר בדרך קצת שונה, ש"תבא מארה" אינה קללה אלא הודעה, וכמו שבאמירת מי שפרע סובר אביי שאינה קללה אלא הודעה שמודיעים לחוזר בו שמי שפרע מאנשי דור המבול וכו' יפרע ממנו, שהוא נפרע מן השקרנים, ע"ע הנ"ל ציון 123 ואילך, כך בכל המקרים שאמרו "תבא מארה", אין הכוונה לקללה, אלא הכוונה להודיע שתבא מארה, ואף לדעת רבא וכן הוא להלכה שאמירת מי שפרע היא קללה ולא הודעה, אינו אלא שם שאמירת מי שפרע אומרים אותו לאדם מסויים שחוזר בו מדיבורו, ע"ע הנ"ל ציון 96 ואילך, לכן היא קללה, אבל בכל אלו שאמרו "תבא מארה" הרי אין אומרים אותו כלל, אלא שחז"ל אמרו שיקרה כך שתבא מארה, בזה לדעת כולם היא הודעה ואינה קללה. ועי' ברכות יג ב שריב"ל קילל את מי ששוכב פרקדן, ושם טו א רב חסדא קילל את מי שמהדר אחרי מים כשהגיע זמן תפילה, ושם כט א אביי קילל את מי שמתפלל הביננו, ושם כט ב קיללו במערבא מי שמתפלל עם דמדומי חמה, ושם נט א קיללו את מי שנופל על פניו כשרואה את הקשת בענן, ויתכן שבכל אלו לא היה בדבר משום איסור קללה כיון שלא הזכירו אדם מסויים.
  104. ע"ע התראה ציון 2א. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ד; סמ"ג לאוין רט-ריב; טוש"ע חו"מ סי' כז סעיף א. בטעם הדבר שהוצרך הרמב"ם לומר שמתרים אע"פ שבכל מקום צריך התראה נאמרו כמה דרכים, א) עי' כס"מ שם, שהיה ס"ד כיון שמקלל חבירו חידוש הוא, שאע"פ שהוא לאו שאין בו מעשה, לוקים עליו, לא יצטרכו התראה, קמ"ל, ב) ס"ד כיון שהדרך של קללה הוא בכעס, לא יצטרכו התראה, קמ"ל, ג) כיון שי"ס שא"צ התראה עי' ציון הבא, לכך כ' הרמב"ם שאע"פ שהוא איסור מפורסם צריך התראה. ד) החידוש שאע"פ שמגדף ועדים זוממים א"צ התראה לפי שהם בדיבור, וס"ד שה"ה מקלל קמ"ל (ועי' מנ"ח מ' סט אות ח שתמה למה צריך התראה הרי זה איסור בדיבור ולא יצטרכו התראה כמו במגדף).
  105. שו"ת רשב"ש סי' תרי.
  106. עי' ציון 52
  107. קה"י ב"ק סי' מה.
  108. ע"ע גרמא בזקין ציון 414.
  109. מורשה ויקרא עה"פ לא תקלל חרש (ויקרא יט יד) בשם הרי"ש אלישיב זצ"ל. ונ' שחיוב לצאת יד"ש, אינו אלא כשהמעשה נעשה על ידו, ואף גרמא חשוב שנעשה על ידו אלא שנעשה בגרמא, אבל המקלל אין הנזק נעשה על ידו כלל, שאינו אלא מקלל, והנזק נעשה ע"י הקב"ה, א"צ לצאת ידי שמים, אך לד' החזו"א שבציון 230 שדבר שנעשה משמים ע"י תפילת נברא מתיחס הדבר כמו שהנברא עשה אותו, ונמצא שהמתפלל שה' יעניש אותו הרי הנזק חשוב מעשה שלו וא"כ יהיה חייב לצאת יד"ש כמו כל גרמא בנזקין.
  110. מהרש"א מו"ק ט ב; אוה"ח בראשית יב ג; קה"י ב"ק סי' מה; משאת המלך סי' נט; לרעך כמוך לא תקלל פ"ד סעיף ז. ועי' הקללה לברכה ח"ב ס"א אות טו, שהמזהיר את חבירו ובתוך דבריו מזכיר קללה או איחול לדבר רע, כגון שאומר לו במאפית מצות אל תכניס את היד, תיחתך, אין זה לשון קללה לפי שכיוון לטובת חבירו.
  111. בן יהוידע לגמ' דלהלן.
  112. מו"ק ט א.
  113. מהרש"א שם; אוה"ח שם; קה"י שם; משאת המלך סי' נט; לרעך כמוך שם. ועי' לרעך כמוך שם, שכן מוכח מדין מי שפרע, ששנינו ב"מ מד א במשנה, נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות, יכול לחזור בו. אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו, ונחלקו בגמ' שם מד ב, שרבא סובר שמי שפרע היא קללה המוטלת על החוזר בו, ואביי סובר, שאמירת מי שפרע אינה קללה אלא הודעה, ע"ע מי שפרע (ועי' ציונים 706, 175), ומשמע שם שאמירת מי שפרע וכו' הוא אותו לשון בין לאביי ובין לרבא, ואע"פ שלד' רבא זוהי קללה, אביי סובר שאינה קללה, והטעם צ"ל כיון שאין כוונת האומר לקלל.
  114. ס"ח (מרגליות) סי' תפ (ס"ח עם פי' משנת אברהם הוא בסי' תתתרלח); פלא יועץ ע' קללה. ועי' פלא יועץ שם, שהיה מצוי אצל נשים רגזניות, שמחמת כעסם היו מקללים את ילדיהן, אבל אינם רוצות בתקלת ילדיה, אפי' באצבע קטנה, ואם הקללה תתקיים בהם, אוי להם שהם שוחטי הילדים, ועתידים ליתן את הדין, ואם לא יתקיים בהם, בודאי שמנכים להם מזכיותיהם, או מהמקלל או מהמקולל, שמידת הדין מקטרגת ומבקשת שתתקיים הקללה אלא שיש זכות תולה ונמצא אוכל זכיותיו תמיד.
  115. דברים כח כב.
  116. פסקי ריא"ז מסכת שבועות פ"ד ה"ג, וקונטרס הראיות שם לו א, מובא בשלטי גבורים שם (דפי הרי"ף טז א), ובכנה"ג חו"מ הגה"ט סי' כז אות ג. ונ' שאף למבואר בציון 113 שאם אין כוונתו לקללו, אין בזה איסור קללה, היינו כשאינו לשון קללה רק נראה לשון קללה, שאז אם אין כוונתו לקלל מותר, אבל כאן מדובר שזה לשון קללה שאסורה אף אם אין כוונתו לקלל.
  117. שבועות לה א.
  118. רש"י לגמ' דלהלן ד"ה אמר ליה.
  119. שבועות לו א.
  120. רש"י שם. ועי' ריא"ז שם שדבריו על הגמ' הנ"ל.
  121. ריא"ז שם; ריטב"א שבועות לו א.
  122. ריא"ז שם; ריטב"א שם.
  123. ריא"ז שם.
  124. עי' ציון 117.
  125. עי' פיהמ"ש לרמב"ם שבועות פ"ד מי"ג, וחזו"א שבועות ליקוטים סי' כד לדף לה א בדעתו.
  126. מגילה כד ב
  127. רש"י שם ד"ה מפני.
  128. ס"ח אות תרלח, מובא בס' שמירת הנפש אות רל, ובכה"ח יו"ד סי' קטז אות קצא.
  129. שמות א י.
  130. סוטה יא א. וכן פי' רש"י את הכתוב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה (במדבר טז יד), כאדם התולה קללתו בחבירו.
  131. עי' ציון 97, שהאיסור לקלל הוא אף אם אינו מזכיר את השם של המקולל.
  132. עי' ציון 52 שקללה יכולה להזיק. ס"ח (מרגליות) סי' תשסו, מובא באו"ז ח"א סי' קיד, ובשו"ת מהרי"ל סי' צז, ובכנה"ג או"ח סי' נג הגב"י סי' נג, ובשערי אפרים שער ג אות ב, ובמ"ב סי' נג ס"ק נח. ואע"פ שהדיבור שלו הוא מעשה של קריאת התורה ולא קללה, מ"מ ע"י כוונה לקלל, חשובה קריאת התורה כקללה.
  133. פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים כי תצא (כג ו); ס"ח (מרגליות) סי' עו (ועי' בפי' ברית עולם לחיד"א שם).
  134. עי' סנהדרין מח ב. ס"ח שם.
  135. סנהדרין שם, דאמרי אינשי.
  136. רש"י שם ד"ה תהא. וצ"ב שנוח לא להיות מן המקללים, שיש איסור מה"ת, ולמה הוצרך לפי שסוף קללת חינם לשוב אל המקלל, ונ' שמדובר באופן שמותר לקלל כגון שהוא רשע, עי' ציון 387 ואילך, ולכך הוצרך לומר שאע"פ שמותר, מ"מ נוח לך להיות מן המקוללים, ולא מן המקללים. ועי' ציון 400. ועי' ארח מישרים פרק י בביאור אות יז, שזהו כוונת הכתוב בתהלים (קט יז), ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו, כוונתו שהוא אוהב לקלל לאחר, על כן ותבאהו כמ"ש ומקללך אאר, ולא חפץ בברכה לברך אחר, על כן ותרחק ממנו, שאילו היה מברך לאחרים באה גם עליו ברכה דכתיב ואברך מברכך וכתוב ואני אברכם.
  137. משלי כו ב.
  138. אבן עזרא משלי שם. וכ"כ האלשיך שם, אל תחוש לקללתו וכו', כי אם יקללך לא תבא לך, ואדרבה אליו תשוב או מיד או אחר זמן לפי מה שהוא חומר הענין. וכ"כ שם המלבי"ם.
  139. עי' טוש"ע יו"ד סי' שלד. הקללה לברכה פ"ז אות ה.
  140. הקללה לברכה שער התרת קללות אות ז; עי' רמב"ן מכות יא א שעלי שקילל את שמואל בתנאי, עי' ציון 244, היה צריך להתיר לו את הקללה אחרי שאמר לו אותה, עי' רשב"א דלהלן.
  141. שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רפה.
  142. עי' ציון 711.
  143. עי' ציון 717.
  144. חזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק י.
  145. עי' ציון 133.
  146. הקללה לברכה שער התרת קללות אות כו. ע"ש שיש מ"ע ונשמרתם לנפשותיכם מאד.
  147. ארח מישרים פ"י סעיף ט.
  148. גיטין לה א.
  149. עי' ארח מישרים שם במראה מקום.
  150. ב"ב קנג א. עי' ארח מישרים שם.
  151. פלא יועץ קללה. וע"ש, אולי יש תקוה שלא תאונה רעה.
  152. עי' ציון 112.
  153. יד דוד מו"ק ט ב.
  154. תוכחת חיים פ' תצוה. ועי' הקללה לברכה פ"ז אות ג, שכ' שי"ל כן לסוברים שבנדרים מועילה מסירת מודעא משום דאתי דיבור ומבטל דיבור (ע"ע נדרים), וא"כ ה"ה בקללה, וכן לסוברים שמועילה מודעא בנדרים משום שזה כחזרה בתוך כדי דיבור (ע"ע נדרים), ה"ה בקללה שמועילה חזרה תוך כדי דיבור לסוברים כן, עי' ציון 88, מועילה מודעא. וצ"ב שקללה אינה דומה לנדר, שהרי קללה זה מעשה איסור, ולא מצאנו שאפשר לעשות מודעא אלא לבטל דיבור, אבל לא מצאנו שאפשר לבטל מעשה עבירה ע"י מודעא.
  155. משנה שבועות לה א. וכן מצינו בהרבה מקומות כגון במכות יא א, קללת חכם אפי' בחנם היא באה, שדוד אמר כל היודע דבר זה ואינו אומרו יחנק בגרונו, עי' ציון 64, מבואר שאף שלא אמר לשון קללה, כל שאומר שיקרה לחבירו רע, חשוב קללה.
  156. עי' פיהמ"ש לרמב"ם שם פ"ד מי"ג.
  157. ב"ב כב א, ורש"י שם ד"ה נטרנא.
  158. חזו"א סנהדרין סו"ס כ; לרעך כמוך לא תקלל פרק ד סעיף י.
  159. כף החיים (לר"ח פלאג'י) סי' א אות ט; עי' חזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק י.
  160. הגר"ח קנייבסקי בס' לרעך כמוך תשובה ה.
  161. ציון 624 ואילך.
  162. משנה שבועות לה א, המקלל בכולן; מ"ס פ"ד הכ"ה שבציון 281; רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ג; טוש"ע חו"מ סי' כז סעיף א.
  163. רמב"ם שם.
  164. משנה שם; שאילתות שאילתא קלד; רמב"ם שם; סמ"ק מ' קכג; טוש"ע שם. וכן מבואר בראשונים שבציון 301. בטעם הדבר שאין לומדים ממקלל אביו ואמו שהמקלל בכינוי פטור, ע"ע כנויי ה' ציון 347.
  165. ספר הבתים ספר מצוה מ' שיז.
  166. חושן האפד סי' כז ס"ק ב. וע"ש שמ"ש הרמב"ם שמקלל בשם אלוקים חייב, אינו אלא כשא"א לפרש את דבריו שכוונתו לדיינים. וע"ע מגדף ציון 158, שי"ס שהטעם שאין חייבים מיתה במגדף אלא על השם המיוחד, הוא לפי שהמברך כינוי אין אנו יודעים מה בלבו, ושמא כוונתו לדיין או למלאכים.
  167. ציון 348 ואילך.
  168. ע"ע כנויי ה' ציון 8 ואילך.
  169. עי' חזו"א דלהלן, והקללה לברכה סי' ב סעיף ח. ע"ש שהוכיחו כן מהמעשה עם בר הדיא, עי' ציון 717, שרבא קילל את בר הדיא ואמר, יהא רעוא דלמסר ההוא גברא לידי דמלכותא דלא מרחמו עליה, משמע שהלשון יהא רעוא הוא לשון קללה.
  170. חזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק י ד"ה ואם.
  171. שבועות לה א.
  172. עי' רש"י שם ב ד"ה במי.
  173. אורח מישרים סי' י סעיף ב בביאור אות ה, ועי' להלן. וע"ש שדוקא אם קילל בשמים וארץ פטור.
  174. חזו"א שם ד"ה ובגמ', בד' הגמ' ב"ב כב א, מאן דלא שהייה לאוניתא דמלכא דאדום, לא נשהייה לאוניתיך.
  175. משנה ב"מ מח א. וע"ע מי שפרע. ועי' ציון 706.
  176. עי' מאירי שם.
  177. כתובות עב א במשנה.
  178. שם גמ' ב.
  179. עי' חולין נט ב, שהקב"ה נמשל לאריה שנאמר, אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג ח). פת"ש סי' קטו ס"ק י*. ועי' תשובה מיראה סנהדרין פכ"ו ה"א, שדחה, שאריה אינו כינוי, והגמ' לא נקטה בלשון קללה גמורה, אלא את עניין הקללה, והכוונה שאומר שיתן ה' שיאכלנו אריה, ואריה הוא בידי שמים, כמ"ש כתובות ל א, וע"ש שתמה שאם היא מקללת בשם הרי עוברת על איסור מה"ת, ואינה רק עוברת על דת יהודית.
  180. לרעך כמוך לא תקלל פ"א סעיף י, ע"פ אבקת רוכל סי' קעט, לעניין שבועה, שאם קיבל עליו כל האלות הכתובות בתורה, חשוב שנשבע בשם, מפני שהאלות הכתובות בתורה בשם הם כתובות יככה ה' כו' וכן כולם.
  181. ע"ע כנויי ה' ציון 374.
  182. מרכה"מ ע"ז פ"ב ה"ז.
  183. ע"ע אזכרות ציון 138 ואילך.
  184. ע"ע הנ"ל ציון 139 שהיא אזהרת עשה, ועל עשה אין מלקות ע"ע אזהרה ציון 40.
  185. שו"ת חת"ס יו"ד סי' רכז ד"ה והנראה לענ"ד. וע"ש שכ"ה בשבועה לשוא, שעיקר החיוב משום שמוציא שם שמים לבטלה, וכ"מ מלשון הכתוב, לא תשא שם ה' אלוקיך לשוא. ועי' מנ"ח מ' סט, שבציון 309, שביאר כן בד' הראב"ד שבציון 297, שחיוב מלקות הוא דוקא על שם ה', שמקלל הוי מוציא שם שמים לבטלה (ועי' ציונים 336, 408, 464). וצ"ב בד' החת"ס, שהיה לו לבאר שדבריו הם דוקא לד' הראב"ד (וכמ"ש המנ"ח), אבל לד' הרמב"ם שבציון 276, שחייב אף על כינויים, אינו משום מוציא שם שמים לבטלה.
  186. מכילתא דרשב"י דלהלן; עי' משנה שבועות לה א המקלל בכולן חייב, וכ' בבהגר"א חו"מ סי' כז ס"ק ח, שמשמע דוקא בשם או בכינוי, וכמ"ש לה ב ורמינהו וכו' ל"ק הא ר"ח כו', ווכ"מ שם ל"ח ב' כמאן כר"ח כו' אפי' תימא רבנן דאמרי בכינוי מ' דוקא בכינוי; עי' רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ג, ואחד המקלל וכו' אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות, וכו' או בכינוי, משמע שהמקלל בלי שם וכינוי אינו לוקה; טוש"ע חו"מ סי' כז סעיף ב.
  187. שמות כב כז.
  188. עי' ציון 218. ועי' ציון 223 שי"ס שארור הוא לשון קללה, אף אם אינו מזכיר את שם ה' וכינויים, וצ"ע שכאן מפורש שאינו חייב בלשון ארור.
  189. מכילתא דרשב"י שמות כב כז, ונ' שמפרש מילת אלוקים קודש ודורש אלוקים לא תקלל, שלא תקלל לחברך ולנשיא בשם אלוקים, ובלי שם או כינוי פטור.
  190. רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) שבועות לו א. ע"ש שכ"מ ברמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ד, אם קילל בלא שם ובלא כינוי, כגון שאמר ארור פלוני, או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים, כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה' או אל יברכהו אל וכיוצא בדברים אלו, אינו לוקה, וצ"ב מה הקשר בין מקלל בלא שם וכינוי, לקללה מכלל הדברים, ובע"כ שסתם קללה היא לה', וא"כ כשמקלל בלי הזכרת השם בפירוש פטור, משום שצריכים קללה לה' מפורשת, ולא די שמשמעותה תהיה ודאי קללה לה', ה"ה המקלל באופן של שלילת ברכה פטור, הואיל ולא השתמש בלשון קללה מפורשת, משום כך כללם הרמב"ם יחד בהלכה אחת.
  191. עי' רש"י תמורה ד א ד"ה לא תקלל חרש, שמשמע בין קללה סתם, בין קללה שבשם, והמלקות על מקלל בשם, והר"י פרלא על הרס"ג עשה א (דף לד ב) בדעתו; עי' רש"י סנהדרין פה א מהו שיעשה שליח, בי"ד לאביו אם נתחייב אביו נידוי, ובד"ה ואחר לקללו, וחזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק ז, בדעתו שבנידוי אין שם ואין כינוי, ואעפ"כ מפרש רש"י שהספק אם הוא יכול לנדותו מטעם איסור קללה; עי' רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ד, אם קילל בלא שם ובלא כינוי וכו' אינו לוקה, משמע שאסור מה"ת (עי' פני יצחק ח"ד אות מ סעיף עו מקלל); עי' תוס' מו"ק יד ב ד"ה מהו, וחק"ל יו"ד סי' פג, והר"י פרלא על הרס"ג ל"ת מז-מח (דף מג א), בדעתם שכ' שנידוי דוחה לאו של מקלל, ובנידוי אין שם או כינוי, משמע שהוא איסור מה"ת; החינוך מ' סט ומ' רלא; חרדים ל"ת פ"ד אות טו; מהר"ם מינץ סי' צט; שו"ת מים עמוקים ח"ב סי' סט; עי' טור חו"מ סי' כז (שאם לא היתה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כינוי וכו' אינו לוקה אבל מיהא איסורא איכא אע"פ שאינו לוקה); עי' ב"י שם; עי' שו"ע שם סעיף ב, אם לא היתה שם התראה, או שקלל בלא שם ובלא כינוי וכו', אינו לוקה, אבל איסורא מיהא איכא; ב"ח שם, וש"ך שם בשמו; קצוש"ע סי' ו סעיף ג; תוכחת חיים פ' תצוה; חזו"א שם. וכ"מ בב"ר פ' צג, שיהודה אמר שרחל מתה מקללתו של יעקב, שאמר, עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (בראשית לא לב), והרי יעקב לא הזכיר לא שם ולא כינוי, משמע שחשובה קללה גם בלי שם ובלי כינוי. ועי' ציון 186, מבהגר"א שהביא ראיות שאין לוקים על מקלל בלא שם ובלא כינוי, משמע שסובר שהוא אסור מה"ת, שאם אינו אסור מה"ת א"צ להביא ראיות שאינו לוקה. ועי' תשובה מיראה סנהדרין פכ"ו ה"א, שמקלל בלי שם וכינוי אסור מה"ת משום חצי שיעור. ועי' ספר זכרון למרן בעל האבי עזרי מר"א ברודינאסקי זצ"ל (עמ' שכ), שלסוברים, שהאיסור לקלל, שיהיה אדם גדור בדבורו, ושלא ירגיל את נפשו בתכונה רעה, להיות אכזרי, עי' ציון 50, אין נ"מ אם מקלל בשם או בלי שם. ועי' ציון 197, מיפה ללב סי' כז ס"ה, מספר גנזי חיים קונ' תשו' מחיים אות נה, שבלי שם חייב מלקות, משמע שאסור מה"ת (והיפה ללב שם, נדחק שכוונתו למכת מרדות). וכן נ' מקללת נח, ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה), אע"פ שלא היה שם או כינוי, משמע שאף קללה שאינה בשם חשובה קללה (עי' יומא עה א, וסנהדרין ע א, שארור כנען היא קללה), ולסוברים שבקללה של ארור א"צ שם, עי' ציון 223, אין ראיה, שהרי קללת נח היתה בארור. ועי' תו"ש שמות כב כז אות תסב שהביא ממדרש החפץ שדורש, לא תקלל בשם, לא תאור שלא בשם, וא"כ האיסור מן התורה למקלל שלא בשם מריבוי הכתוב לא תאר, וכיון שהמלקות במקלל הם מלא תקלל, לכך המקלל שלא בשם אע"פ שהוא אסור מן התורה מ"מ אין לוקים עליו. ועי' תשובה מיראה סנהדרין פכ"ו שהמקלל בלא שם אסור מה"ת כמו חצי שיעור (ע"ע).
  192. מנחת יצחק על החינוך מ' סט. ועי' ציון הקודם (191), שמד' הראשונים והאחרונים שם, מוכח שסוברים שאסור משום איסור קללה, ולא משום ואהבת לרעך כמוך.
  193. חרדים ל"ת פרק כד אות טו.
  194. מהר"ם מינץ סי' צט. ועי' הר"י פרלא על הרס"ג עשה א שתמה.
  195. עי' שאילתות שאילתא קלד, שאחרי שהביא את האיסור קללה בשם, כ' ואפי' בכינוי יש איסור, והר"י פרלא על הרס"ג עשה א (דף לד ב) בדעתו, שמשמע שאם מקלל בלא כינוי אין אפי' איסור; עי' שע"ת לרבינו יונה ש"ג אות מו-מז (ועי' ר"י פרלא על הרס"ג עשה א דף לד ב בדעתו), וספר היראה, ולא יקלל חברו בשם, ואגרת התשובה אות ט; עי' מאירי סנהדרין סו א, שהשמות שהאל נקרא בהן בלשון לעז בכלל הכינויים הם, ומכאן וכו' שלא לקלל את חברו אף בכינוי ואף לא בלשון לעז, משמע שבלא שם ובלא כינוי אינו אסור; עי' ר"ן שבועות (דפי הרי"ף טז א), מנין שאסור להשבע בלא שם וכינוי, ולמד כן מפסוק, וא"כ לעניין קללה שאין לנו פסוק לאיסור, אין איסור מה"ת (עי' ספר זכרון למרן בעל האבי עזרי שם); עי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קצב, שבן המקלה כבוד אביו אע"פ שלא קללו בשם, ארור הוא מפי הגבורה שנא' ארור מקלה אביו ואמו, ודייק החק"ל יו"ד ח"ג סי' פג, שמשמע שאם מקלל לאחד מישראל שאין ארור, אינו אסור מה"ת; מנ"ח מ' סט אות ד ומ' ע אות ד; יפה ללב ח"ד חו"מ סי' כז אות ה; עי' ספר המצוות הקצר (לח"ח) ל"ת מה, ואין המקלל עובר אלא א"כ קילל בשם או בכינוי. ועי' תשובה מיראה סנהדרין פכ"ו ה"א, שכ"מ בפת"ש אה"ע סי' קטו ס"ק י*, שמעתי בשם הגאון החסיד מהרח"ל זצ"ל מבריסק שאמר בדין אשה המקללת אבי בעלה בפני בעלה, שיוצאת שלא בכתובה, שעוברת על דת משה ויהודית, שדוקא מקללת בשם או בכינוי, ואם יש איסור מה"ת אף בלא שם או כינוי, א"כ היא עוברת על דת אף אם מקללת בלא שם וכינוי, ומשמע שבלא שם ובלא כינוי אין איסור מה"ת, ולכך אינה חשובה עוברת על דת.
  196. עין משפט סי' כז ס"ק ג; תשובה מיראה שם.
  197. ע"ע מכת מרדות. יפה ללב ח"ד סי' כז אות ה.
  198. עי' שאילתות שם; עי' שע"ת שם, וספר היראה שם, ואגרת התשובה שם; עי' מאירי שם; מנ"ח שם ושם; עי' ספר המצוות הקצר שם. ועי' ציון 542, שי"ס שהאיסור לקלל את חבירו הוא מצד הבזיון שמבזה את חבירו בשם, ולפי"ז נ' שאם מקלל בלא שם ובלא כינוי, אינו מבזה את חבירו ואין בזה איסור.
  199. עי' ספר שמירת הנפש אות רכח (מובא בכה"ח יו"ד סי' קטז ס"ק קה), שלא יקלל חבירו כי יש סכנה שהקללה תגיע אליו, עי' ציון 133 ואילך, וכ"כ קב הישר פרק טו, וצ"ב והרי הוא איסור גמור לקלל, ולמה הוצרך לומר שלא יקלל משום סכנה, וצ"ל שכוונתו שמקלל בלא שם וכינוי, וסובר שאין בזה איסור, ומ"מ משום סכנה לא יקלל. וכן נ' במ"ש בספר שמירת הנפש שם, שלא יקלל אדם את עצמו משום סכנה, כי יש קליפות שלוקחים אותה קללה ומקיימים אותה ח"ו, וצ"ב והרי הוא איסור גמור לקלל עצמו, ולמה הוצרך לומר שלא יקלל את עצמו משום סכנה, וצ"ל כנ"ל שמדובר שמקלל בלא שם וכינוי, ואין בזה איסור, ומ"מ משום סכנה לא יקלל. ועי' מצודת דוד לרדב"ז מ' תקנו, שציין למ"ש לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן (כתובות ח ב). ועי' של"ה שער האותיות אות ש' שתיקה אות כח, וכן ראוי שלא יקלל אשתו, שהרי הזכר הוא פלגא דגופא, ושניהם כאחד הם אדם שלם, ואם מקלל אותה נמצא מקלל עצמו, וצ"ב א) מ"ש שראוי שלא יקלל אשתו, והרי זה איסור ולמה רק אינו ראוי, ב) למה הוצרך לטעם שנמצא מקלל עצמו, והרי בלא"ה יש איסור לקלל אדם מישראל, וצ"ל שכוונתו כאשר מקלל לא בשם וכינוי שאז אין איסור ומ"מ יש סכנה. ונ' שזה גם הביאור בדברי השל"ה פ' בהעלותך דרך חיים תוכחת מוסר, עה"פ ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג (במדבר יא טו), אמר הקב"ה אתה מבקש מיתה בכל פעם, הנה אצלתי מן הרוח וגו', ואז ידע משה שהוא ימות ולא יכנוס לארץ, שהרי אלדד ומידד ניבאו על זה, ומכאן למדנו שלא יקלל אדם את עצמו וכו', וכן כאן משה לא בא לידי ענין זה, אלא על ידי שקילל את עצמו, ולכן במלאכת המשכן לא הוזכר משה כאשר הוזכר אהרן והנשיאים לחנוכת המזבח, לפי שאמר ואם אין מחני נא מספרך (שמות לב לב), נענש בזה שלא הוזכר בפרשת המשכן ונמחה משם וכו', וק' איך יתכן שמשה רבינו קילל את עצמו והרי יש בזה איסור, וצ"ל שמדובר שהיה בלי שם וכינוי ואין בזה איסור, ומ"מ ראוי לאדם שלא לקלל עצמו גם כשאין בזה איסור קללה. ועי' בעל הטורים בראשית ט ה, עה"פ ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש, ואך, ג' במסורת, הכא ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל חיה אדרשנו, ואידך ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם (יהושע כב יט), ואך את הדבר (במדבר כב כ). לומר כמו שאסור להרע עצמו (ב"ק צא ב) כך אסור לקלל עצמו (שבועות לה א), וזה הוא אך את דמכם לנפשותיכם ואך את הדבר, שאפי' הדיבור אדרוש, ועי' מכשירי מצוה שמר את הדבר אותו אדבר (לאדר"ת) עמ' רכג שתמה, למה הוצרך לרמז למקלל עצמו, הרי מקרא מלא דיבר הכתוב שיש בזה לאו גמור, וצ"ל כנ"ל שמקלל בלי שם וכינוי שאין איסור בדבר, ומ"מ מן הראוי שלא לקלל עצמו אפי' בלי שם וכינוי.
  200. טוש"ע חו"מ סי' כז סעיף א.
  201. עי' תומים שם ס"ק ב, שהאומרים בלשון אשכנז גאט זאל איהם שטראפין, גאט זאל איהם שלאגין, עוברים לאו של תורה; נתיה"מ שם ס"ק ב בשמו.
  202. לרעך כמוך פ"א סעיף יא. וע"ש שה"ה באנגלית GOD.
  203. עי' ציון 164.
  204. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ג; סמ"ג לאוין רט; טוש"ע שם. ועי' בהגר"א שם ס"ק ב, שהוכיח מסנהדרין ס א, שאמרו על עגלון מלך מואב שהיה גוי ויודע רק כינוי, ואמרו שם, שהגויים אינם יודעים את שם המיוחד, אלא כינוי, ומוכח שהשמות שקוראים הגויים נקראים כינוי, וכן מוכח מנדרים י א שר' יוחנן סובר שכינויים לשון אומות הן. ועי' החינוך מ' סט, שהחיוב אינו במקללו בלשון הקודש דוקא אלא אפילו בכל לשון, נ' מדבריו שעל עצם הקללה שהיא בלשון אחרת ולאו דוקא על שם ה'.
  205. סמ"ע שם ס"ק ז. ע"ש שמתרץ קו' המנ"ח סוף מ' עא, שאם אומר שלא יהיה ברוך למה הוא קללה, הרי אינו אומר אלא שלא יהיה ברוך, כלומר שלא יהיה לו ברכה, אבל אין בזה קללה, וע"ז תי' שממילא הוא מקולל. ועי' תרוה"כ שם, שתמה שא"כ אינו מכלל לאו אתה שומע הן, ולכן פי' שמסתמא כוונתו לקלל את חבירו, ולא לומר שלא יהיה לא ברוך ולא ארור, שא"כ היה שותק לגמרי, ומ"מ כיון שלא הזכיר צד הקללה הרי היא קללה הבאה מכלל הדברים.
  206. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ד; החינוך מ' סט; טוש"ע חו"מ סי' כז סעיף ב.
  207. עי' ציון 212, שאין לוקים, משמע שאסור מן התורה.
  208. משנה שבועות לה א, וגמ' שם לו א-ב.
  209. עי' פיהמ"ש לרמב"ם שם; לח"מ זכיה ומתנה פ"ג ה"ז; קצוה"ח שם ס"ק ב; תרומת הכרי שם. ע"ש בד' הרמב"ם, שלא הביא את המשנה לעניין שבועת העדות, נ' שסובר שהמשנה על איסור קללה.
  210. שע"ת לר' יונה ש"ג אות מז.
  211. מנ"ח מ' סט אות ג.
  212. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ד.
  213. לח"מ שם. ועי' בהגר"א חו"מ סי' כז סעיף ב ס"ק ט שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן אלא באיסור חמור כשבועה ולא באיסור קללה.
  214. חזו"א חו"מ ליקוטים סי' כד שבועות לו ב. וע"ש שאם נמנע לומר קללה במפורש, ניכר כניעת לבו שלא לחצוף בעבירה.
  215. עי' ריטב"א שבועות לו א; ק"ס סנהדרין שם; מרכה"מ שם.
  216. עי' ציונים 687, 609.
  217. מנ"ח מ' עא אות ו. ע"ש ע"פ התומים שבאיסור חמור כגון פרועי ראש ושתויי יין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, וע"ש שמ"מ יש לחלק. ונ' שד' המנ"ח אינם אלא לסוברים שהטעם שאינו לוקה משום שבקללה צריך שיאמר בלשון מפורשת ולא בלשון עקיפה, עי' ציונים 214 - 213, שכיון שהאיסור לקלל דיין יותר חמור לוקה אף בלשון שאינה מפורשת לגמרי, אבל לד' הק"ס שאינו לוקה משום שאין זה ברור מתוך דבריו שכוונתו לקללה, שהרי אפשר לפרש את דבריו, שלפלוני לא תהיה טובה ולא קללה, עי' ציון 215, מסתבר שה"ה המקלל דיין.
  218. שבועות לו א, תנא ארור, בו נידוי, בו קללה, בו שבועה וכו'. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ג; טוש"ע חו"מ סי' כז סעיף א.
  219. דברים כז יג.
  220. שם טו. שבועות שם.
  221. סמ"ע שם.
  222. עי' ציונים 164 - 162. עי' רש"י שבועות לו א ד"ה ארור, והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב המקלל, ותומים סי' כז (אורים אות ד) בדעתו שמשמע שארור היא קללה דוקא כשמזכיר את שם ה'; סמ"ע שם ס"ק ו.
  223. כנה"ג חו"מ הגה"ט סי' כז אות ד, ואם אמר ארור יהא הוי קללה וכו', אפשר לומר דהיינו דוקא שיהא לשון קללה, אבל צריך שיקללנו בשם, וכ"כ בסמ"ע ע"ש, ואפשר שאם יקללנו בארור א"צ שיקללנו בשם, וכן מצאתי להר"ם מינץ בתשו' סי' צ"ט. וצ"ב שהמהר"ם מינץ שם כ' דהכא גוזר בנח"ש, והוא שמתא דחמור, מצינו למימר דחייב, דהיינו נידוי חרם ושמתא, ולא נזכר שם שחייב אף בלשון ארור. ועי' ציון 186, שבמכילתא דרשב"י מבואר שאינו חייב בלשון ארור.
  224. ריטב"א שבועות לו א; ברכ"י חו"מ סי' כז אות ה בשמו; ירים משה סי' כז אות י.
  225. ע"ע חרם דרבנו גרשם (חדר"ג).
  226. הערות על שו"ת עמק הלכה חלק ב סימן א הערה 1, טעם א.
  227. שם טעם ב. ועי' שו"ת הרי"ם אה"ע סי' לו שישב שרבינו גרשום תיקן מתחילה תקנה שלא לישא ב' נשים משום קטטה ואח"כ תיקן חרם על הגזירה, שמשום חוצפה רשאים אף להחרים.
  228. עי' רש"י סנהדרין פה א ד"ה מהו, על מ"ש שם בגמ' בן מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולקללו, פי' רש"י אם נתחייב אביו נידוי או מלקות, משמע שהנידוי כולל קללה; ועי' רש"י ישעיה סה כ עה"פ והחוטא בן מאה שנה יקלל, פי' יקולל, בעבירה שהיא צריכה נידוי, משמע שכל נידוי יש בו קללה; תוס' מו"ק יד ב ד"ה מהו שינהוג, ויבמות כב ב ד"ה כשעשה; עי' רמב"ם ת"ת פ"ז ה"ב, וכיצד הוא הנידוי אומר פלוני יהא בשמתא (מובא בטור יו"ד סי' שלד), ועי' מו"ק יז א מאי שמתא, אמר רב שם מיתה, משמע שבנידוי יש קללה; עי' ריטב"א שבועות לו א, שכל נידוי ארורה יש בו ונכנס בגופו של אדם וכאמרם ז"ל (שם יז א) מאי שמתא שם מיתה; ועי' ב"ח יו"ד ר"ס שלד, וגידולי תרומה לספר התרומות שער ג חלק ח אות ח.
  229. רא"ש מו"ק פ"ג סי' ח; ראב"ד בטור יו"ד סי' שלד. ועי' ציונים 711, 733, 680.
  230. עי' חזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק י שבציון 711 ואילך, שכ' לבאר בטעם הדבר שרבא קילל את בר הדיא על שפתר את חלומותיו לרעה, אע"פ ששם זו היתה תפילה, ומשמע שאף בתפילה יש איסור קללה, וע"ש בחזו"א מעוד מקומות, ועי' ס' הקללה לברכה ח"ב סי' א סעיף ב ס"ק ג; חקקי לב יו"ד סי' נ. ועי' ציון הבא שי"ס שבתפילה אינו עושה את הדבר הרע כיון שרק מתפלל לשמים, ונ' שהחזו"א לשיטתו, עי' חזו"א טהרות בדף האחרון אחרי הוספות שהועתק מגליונות החומש, שדבר שנעשה משמים ע"י תפילת נברא מתיחס הדבר כמו שהנברא עשה אותו, ונמצא שהמתפלל שה' יעניש אותו הרי הנזק חשוב מעשה שלו וא"כ יש בזה איסור מקלל. וכך נ' במכות יא א שעל מה שאמרו שאימותיהן של כהנים מספקות להורגים בשגגה מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו, הק' הרי קללת חינם לא תבא, וצ"ב הרי במשנה לא כתוב כדי שלא יקללו אלא כדי שלא יתפללו, ומשמע שתפילה חשובה קללה (וכ"מ בירושלמי מכות פ"ב ה"ו שהק' כמו בבבלי הרי לחינם לא תבא, ותי' שלפעמים יש עת רצון לתפילה, ומשמע שזה תי' על הקושיא שקללה לחינם לא תבא).
  231. זכרון סופרים מגילה כז א; קה"י ב"ק סי' מה אות ד. ועי' זכרון סופרים שם, שיש לבאר איך היה מותר לאלישע לקלל את הילדים בשם ה', שנאמר, ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח, ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה', עי' ציון 411, שהוא לא קילל אלא התפלל לה' שיענשו, וזוהי כוונת הגמ' במגילה כז א שאלישע ברחמי עבד, ומ"ש ויקללם הכוונה שקללם ע"י שהתפלל לה' ונעשה כרצונו. טעמים נוספים לקללת אלישע את הנערים עי' ציונים 413, 744, 745, 739, 719.
  232. קה"י שם.
  233. עי' רמב"ם שבועות פ"ב ה"א, שהעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו, ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן, כגון שאמר הן או מחוייב אני בשבועה זו, קיבלתי עלי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון הרי זה כנשבע לכל דבר.
  234. עי' ס"ח (מרגליות) סי' תפ (ס"ח עם פי' משנת אברהם סי' תתתרלח), שאשה אחת היתה מקללת את בניה, וכדי למנוע אותה מזה בעלה אמר אמן, אמר מוטב שאחטא פעם או פעמיים כדי למנוע ממנה; משנת דרבי אליעזר חו"מ סי' כז. ע"ש ע"פ הרמב"ם שבועות פ"ב ה"א, ואחד המושבע מפי אחרים, וענה אמן, חייב, שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו, וע"פ מ"ש שבועות לו א, שאמן זו קבלת דברים, שנאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם, ואמר כל העם אמן (ועי' חזו"י לתוספתא נדרים פ"א ה"א, שהעונה אמן אחר שבועה אינו כאילו הוא אמר בעצמו את לשון השבועה, אלא כיון שיש באמירת אמן קבלת שבועה חשוב כמושבע מפי עצמו, אבל בנוגע לדיבור עצם לשון השבועה אם אינו אומר בעצמו אינו חשוב מושבע מפי עצמו, וצ"ב לדעתו אם לעניין קללה חשוב כמקלל).
  235. פלא יועץ ע' קללה. ועי' ציון 52, שסובר שקללה יכולה להזיק.
  236. שוח"ט תהלים טז. וע"ש שדוד שמע קללתו ושתק, בדין הוא שיקרא חסיד, שנאמר, לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני (תהלים פו ב).
  237. ספר חסידים (מרגליות) סי' סד וסי' תתרצד, מובא בחי' הרעק"א לשו"ע או"ח סי' ה, ובמ"ב שם ס"ק ג, ובסי' רטו ס"ק יט (וע"ש שרק אם הזכיר לקלל את חבירו, מצוה להפסיקו שלא יבא לידי חטא, אבל אם תשמע אדם שמזכיר את ה', כגון שהוא רוצה לספר מה עשה לו הקב"ה לטובה כך וכך, אל תדלג ותכנס לדבריו, שמא ישתוק לשמוע דבריך, ולא ידבר עוד דבריו, נמצא שהזכיר את ה' בחינם על ידך).
  238. ברית עולם על ס"ח שם. ונ' שהאיסור לקלל הוא גדול יותר מלהוציא שם שמים לבטלה, ועוד נ' לסוברים שכל מקלל בשם עובר על הוצאת שם שמים לבטלה, עי' ציונים 26, 183, וא"כ המפסיקו אינו גורם לו שום איסור, שבלא"ה הוא מוציא שם שמים לבטלה.
  239. עי' תוס' מו"ק יד ב ד"ה מהו, ועמק ברכה מנודה אות א בדעתם. ועי' פאת ים שבועות סו"ס לז, שנסתפק. (ועי' רמב"ן מכות יא א שאף דוד שקילל את אחיתופל היתה קללה על תנאי), וע"ע סוטה שכל קללת סוטה הוא בתנאי ומשמע שקללה בתנאי חשובה קללה. ועי' בעה"ט בראשית מז כח, שיעקב חי שלשים ושלש שנים פחות מאביו משום דכתיב (משלי כו ב) קללת חנם לו תבא, על שקילל רחל ואמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, חסרו לו מנין יחי"ה, שהוא ל"ג משנותיו, וק' הרי לבן לא מצא את התרפים, ויעקב קילל אם אשר תמצא, ולמה מתה רחל, ומוכח שקללה היא גם בתנאי.
  240. תוספתא סוטה פרק יד.
  241. רש"י לגמ' דלהלן ד"ה דכתיב.
  242. שמואל א ג יז.
  243. שם יח.
  244. שם ח ג. מכות יא א. ועי' סמ"ג לאוין רח, גרסינן במכות קללת חכם אפילו בחנם היא באה אפילו על תנאי היא באה.
  245. מאירי מכות יא א.
  246. שו"ת חת"ס יו"ד סי' רכז. ועי' להלן שבמלך ישנו ל"ת מד"ק שלא לקללו בהרהור, ומשמע שאיסור קללה אינו בהרהור. ועי' ציון 411, שכך משמע במהרש"א בסוטה שאלישע קילל את הילדים.
  247. קהלת י כ. עבד המלך קדושים יט יד, וקהלת שם.
  248. ציונים 614 – 606. ועי' מנ"ח מ' סט.
  249. עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' רכז, לעניין שטר שכתוב בו בכתיבת יד הסופר, והריני נשבע, והבעל דין חותם, הרי זה כנשבע בפועל ממש. עי' הקללה לברכה ח"ב סי' א ס"ק טז.
  250. הקללה לברכה ח"ב ס"א אות ח. וע"ש שמ"ש בפסחים סט א, אמר לו רבי אליעזר עקיבא, בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתו, היינו משום שלא התכוון לקללו.
  251. ע"ע לאו שאין בו מעשה שנחלקו בזה תנאים ואמוראים, וע"ש ציון 79, שלהלכה אין לוקים עליו.
  252. תוספתא מכות פ"ד ה"ה; תמורה ג א; תשובות הגאונים שערי תשובה סי' כט; רמב"ם סנהדרין פי"ח ה"ב, ופי"ט ה"ד אות קלד, ופכ"ו ה"ב-ה"ג, ותמורה פ"א ה"א, וסהמ"צ לרמב"ם ל"ת שטו-שיז; סמ"ג לאוין רט-ריב; החינוך מ' סט, עא, רלא; רי"ו תולדות אדם וחוה נתיב יד ח"ח; שו"ע חו"מ סי' כז סעיף א.
  253. דברים כח נח.
  254. רש"י תמורה ג ב ד"ה אם.
  255. רבינו גרשום תמורה שם.
  256. דברים שם נט.
  257. דברים כה ב. תמורה שם. ועי' שע"ת לר"י שער ג אות מו, ואמרו רבותינו המקלל את חברו או את עצמו בשם לוקה, וענשו בידי שמים רב מאד, שנאמר אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך. והפלא ה' את מכותך וגו'. ופרשו רבותינו ז"ל ענין הפסוק הזה על מי שמקלל את חברו או את עצמו בשם, משמע שמלבד חיוב מלקות נענש בידי שמים.
  258. תמורה ג ב - ד א.
  259. ע"ע חייבי מלקיות ציון 5.
  260. חזו"א במוריה (שנה יח יא-יב עמ' מ).
  261. ע"ע לאו שאין בו מעשה ציון 1024. ירושלמי שבועות פ"ד ה"י לגירסא שלפנינו. ועי' רי"ף שבועות לו א (דפי הרי"ף טז ב), שגרס בירושלמי שאין לוקים על מקלל משום שהוא לאו שאין בו מעשה, והביא שהגאון אמר שלוקה שכל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם, ועי' רי"ו תולדות אדם וחוה נתיב יד ח"ח, שאף הוא הביא את הירושלמי כמו הרי"ף שסובר שאין לוקים, ומ"מ תלמוד שלנו עיקר. ועי' ציון 314.
  262. לבוש חו"מ סי' כז סעיף ב. וצ"ב הרי בגמ' אמרו שלוקים משום שיש לימוד מהכתוב, עי' ציון 257, וצ"ל שכוונתו שלמדנו מהכתוב שעקימת פיו של המקלל חשובה מעשה.
  263. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ו; טור חו"מ סי' כז, ורמ"א שם סעיף א. ועי' שו"ת בי"צ יו"ד ח"א סי' קנט, שאם היתה מועילה מחילה, לעולם לא יהיה חייב מלקות, שזו התראת ספק שמא ימחול. ומ"ש הכס"מ שם, כיון שהתורה חייבתו מלקות, חטא למקום, ואינו יכול למוחלו, כוונתו שחיוב מלקות הוא לשמים, וע"ז ל"ש מחילה. ועי' ציון 75, אם מועילה נתינת רשות לחבירו לקללו.
  264. ציון 543.
  265. עי' ציון 252.
  266. עי' ציון 4.
  267. עי' ציון 257.
  268. חזו"א במוריה (שנה יח יא-יב עמ' לו); חי' מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ג. ועי' חי' מרן רי"ז הלוי שם, בד' הירושלמי שבועות פ"ג ה"י, שר"ל סובר שלומדים מלקות בנשבע לשקר מהכתוב אם לא תשמור, העובר על שבועת שקר ומקלל בשם, אינו לוקה אלא מלקות אחד, אע"פ שהם שני לאוין נפרדים, מ"מ מכיון שהחיוב מלקות בשניהם הוא משם אחד, אינו לוקה אלא מלקות אחד.
  269. על האיסור לקלל, שהוא בין אם מקלל באחד מהשמות של הקב"ה, ובין אם מקלל בכינויים, עי' לעיל ציון 162 ואילך.
  270. מכילתא דרשב"י משפטים מסכתא דנזיקין פרשה ה; תו"כ קדושים פרשה ד פרק י אות ו – ז; שבועות לה ב.
  271. במדבר ה כא.
  272. ויקרא יט יד.
  273. רש"י שבועות שם ד"ה לא תקלל.
  274. עי' ר"ח שם; רש"י שם ד"ה מה. ועי' ציון 297. מהו שם המיוחד, ע"ע מגדף ציונים 171-188.
  275. עי' שבועות שם ורש"י שם. ועי' ציון הבא.
  276. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ג; יראה"ש סי' קפט; סמ"ג לאוין רט; החינוך מ' סט ורלא; פסקי ריא"ז שבועות פ"ד ה"ג אות לה; אגרת התשובה יום ב אות ט (ועי' ציון 297, וצ"ב); מאירי סנהדרין סו א, ושבועות לה א; מהר"ם מינץ סי' צט; ק"ס סנהדרין פכ"ו; טוש"ע חו"מ סי' כז סעיף א. ועי' מרכה"מ ע"ז פ"ב ה"ז, שהרמב"ם פסק כד' החולקים על חנניא בר אידי, עי' ציון הקודם (275).
  277. שמות כב כז.
  278. עי' ציון 218, שארור הוא לשון קללה, וכוונתו על אמירת ארור לבד בלי שם ה' או כינוי, עי' ציון 222.
  279. מדה"ג שמות כב כז.
  280. הקללה לברכה סי' ב סעיף א אות ב.
  281. מ"ס פ"ד הכ"ה, מובא במאירי שם.
  282. משנה שבועות לה א.
  283. עי' מנ"ח מ' סט אות ב (שבציון 298), שמלשון המשנה עובר בלא תעשה, משמע שדוקא עובר בלאו, אבל אין חיוב מלקות בכינויים.
  284. חזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק ה ד"ה ולפום.
  285. עי' ציון 162.
  286. מאירי שם; חזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק ו. ועי' חזו"א שם, שהרי המלקות אינו על מה שמקלל בשם, אלא על הקללה, שהרי בנשיא לוקה ג', ועי' ציון 293.
  287. תמורה ג ב. עי' ציון 257.
  288. תמורה ג ב - ד א. עי' ציון 258 ואילך.
  289. ע"ע אזכרות ציון 145. ועי' ציון 301 ואילך. ועי' חזו"א דלהלן, שאין ליישב שהכתוב אם לא תשמור ליראה, הוא גילוי על הכתוב של לא תקלל שלוקה, שאם מקלל בכינוי לוקה, הרי אף מקלל בשם אינו לוקה על חטא של שם שמים לבטלה ואינו מתכפר על חטא של שם שמים לבטלה, שהרי חיובו על קללה לחוד בלא שם שמים לבטלה, ולא שייך ללמוד זה מהכתוב אם לא תשמור ליראה והפלא, שהכתוב מפורש שעל חטא שם שמים לבטלה ילקה.
  290. עי' ציון 258 ואילך.
  291. עי' ציון 164.
  292. ברכ"י חו"מ סי' כז ס"ק ג; אחיעזר ח"ג סי' לב.
  293. חזו"א במוריה (שנה יח יא-יב).
  294. רמב"ם תמורה פ"א ה"א. ועי' לח"מ סנהדרין פי"ח ה"ב.
  295. אבי עזרי סנהדרין פכ"ו ה"ג אות ה.
  296. מהר"ם שיק מ' סט.
  297. רש"י שבועות כא א ד"ה חוץ, ורש"ש שם, וחזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק ו בדעתו (ועי' רש"י שבועות לו א ד"ה ארור, והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב המקלל); ראב"ד שם, והשגות על הרי"ף שבועות (דפי הרי"ף טז ב), ותמים דעים סי' רלז; עי' שע"ת לר' יונה שער ג אות מו, שלא יקלל איש מישראל בשם ולא באחד מכל הכינויים וכו' המקלל את חברו או את עצמו בשם לוקה, משמע שמקלל בכינוי אינו לוקה (ועי' ציון 276 וצ"ב); מאירי סנהדרין סו א בשם י"א ודחה; רי"ו תא"ו נתיב יד ח"ח; מנ"ח מ' סט. ועי' ברכ"י חו"מ סי' כז ס"ק ג, שהביא מרגמ"ה בתמורה בפירושיו כ"י (ג א) מקלל חבירו בשם המפורש; יוסף אומץ (יוזפא) איסורים ומידות רעות התלויים בדיבור אות א. ועי' ראב"ד שם, שכך מבואר בירושלמי. ועי' ציון 281, שהמאירי הביא ממ"ס שאף המקלל בכינוי חייב, ונ' שהם סוברים שאין סומכים על מ"ס, במקום שחולקת על תלמוד שלנו, או על הירושלמי, ע"ע הלכה ציון 193 ואילך, וכיון שהראב"ד סובר שכך מבואר בירושלמי, הלכה כירושלמי ולא כמ"ס, ועי' חזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק ה, שיתכן שיש ט"ס בראב"ד וצ"ל שכך מבואר בתמורה, ועי' להלן. ועי' מרכה"מ ע"ז פ"ב ה"ז, שהראב"ד פסק כחנניא בר אידי, עי' ציון 274.
  298. מנ"ח שם. ועי' ציון 284, שהחזו"א דחה.
  299. עי' ציון 164.
  300. דברים כח נח, עי' ציון 253.
  301. עי' ציון 289. תמים דעים שם, וראב"ד בהשגות על הרי"ף שם; ברכ"י חו"מ סי' כז ס"ק ג; רש"ש שבועות כא א (שם); חזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק ה; חי' מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ג. ועי' רש"ש שם, שמשמעות הפסוק היא דוקא שם המיוחד, או שהלשון בשם משמע המיוחד. ועי' ציון 268, שי"ס שמהכתוב למדנו חיוב מלקות מחודש, שיסוד חיובו הוא מכח של יראת ה'. ועי' ציונים 255 - 254, ביאור הדרשות, ולדעת כולם הכתוב בשם המפורש ולא בכינויים.
  302. תמורה ד א.
  303. עי' רש"י תמורה ד א ד"ה לא תקלל.
  304. חזו"א במוריה שם.
  305. תמורה ג ב.
  306. מנ"ח מ' סט.
  307. תמורה שם.
  308. ע"ע אזכרות ציון 138 ואילך.
  309. מנ"ח מ' סט; עי' חזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק ה. ועי' רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) נדרים ז א.
  310. עי' להלן.
  311. עי' ציון 261.
  312. עי' ציון 257.
  313. עי' ציון 301.
  314. ע"ע לאו שאין בו מעשה ציון 251 ואילך. אבי עזרי סנהדרין פכ"ו ה"ג. וע"ש שהראב"ד שם סובר להלכה כירושלמי כחבריא שאין לוקים משום שהוא לאו שאין בו מעשה, ואינו סובר שעקימת פיו חשובה מעשה, והרמב"ם שם, סובר שלהלכה המלקות במקלל, משום שנאמרה הלמ"מ, עי' ציון 295, ע"פ הרמב"ם תמורה פ"א ה"א, מפי השמועה (היינו הלמ"מ) למדו שכל מצות ל"ת שאין בה מעשה אין לוקים עליה חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם, ונכלל בזה אף קללה בכינויים.
  315. דברים כח נח. שע"ת לר' יונה ש"ג אות מו. ע"פ הגמ' שפי' ענין הפסוק הזה על מי שמקלל את חבירו או את עצמו בשם, עי' ציון 257.
  316. רמב"ם שבועות פ"ז ה"י.
  317. מנ"ח מ' רס אות ו. וע"ש שמ"ש אם אינו מקלל את כל האנשים שלפניו, אלא חלק מהם, הוא ע"פ שבועות כג א. ועי' מנ"ח שם אות יח, שאפ"ל שאם אומר יכה ה' פלוני ופלוני, תלוי בגדר איסור מקלל, שלסוברים שהאיסור מצד המקלל, עי' ציון 49, א"כ האיסור דומה לשבועה, שהתורה אסרה לישבע בשקר, ואם כללם בפעם אחת, אינו חייב אלא אחד, אבל לסוברים שהאיסור מצד המקולל, עי' ציון 41, אפשר שאפי' כללם בכלל גמור שקילל לרבים בדיבור אחד, מ"מ הרי זה כמו גופים מחולקים, שחייב על כל אחד ואחד, וסיים שם, אך באמת טעמי התורה נסתרו מעינינו ואלקים הבין דרכה.
  318. עי' ציון 104.
  319. עי' ציון 186.
  320. עי' ציון 212.
  321. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ה; טוש"ע חו"מ סי' כז סעיף ב
  322. סמ"ע שם ס"ק י. וע"ש שתמה על הרמ"א שבציון הבא.
  323. ב"ח שם; תוכחת חיים פ' תצוה. וע"ש שכך משמע ברמ"א שם שעל חיוב עונשים למי שאינו חייב מלקות, כ' אפילו מחל (המתקלל) עונשים אותו, שכבר חטא ונתחייב.
  324. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ב; החינוך מ' רלא.
  325. ויקרא יט יד.
  326. דינא דחיי לאוין רט ריא ריב. וע"ע מקלל אביו ואמו, שאזהרת מקלל אביו ואמו, לומדים מאיסור לקלל כל אדם, לא תקלל חרש, ומוכח שהאיסור לא תקלל חרש כולל אף אשה.
  327. מ"ס פ"ד הכ"ה (לגירסת הגר"א); עי' מכות ח ב, שנכרי חשוב שאינו עושה מעשה עמך; עי' רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"א, המקלל אחד מישראל, וממרים פ"ה ה"ב, קללת כל אדם כשר מישראל; דינא דחיי לאוין רט (ע"ש שזה פשוט); מנ"ח מ' רלא אות א.
  328. שמות כב כז.
  329. עי' מכילתא וגמ' שבציון 390, שהאיסור לקלל אינו אלא לקלל אדם כשר ולא רשע, שאינו עושה מעשה עמך.
  330. דינא דחיי שם. ע"ש שכיון שדרשו כן על רשע שאינו עושה מעשה עמך (עי' ציון הקודם) כ"ש גוי.
  331. עי' תוס' ע"ז ד ב ד"ה שמע מינה, שיש שגורסים בגמ' שם, גוי שרצה ללקללו ולהזיקו, ואמרו שם ש"מ לאו אורח ארעא; עי' תוס' ברכות ז א ד"ה ההוא צדוקי, ואי גרסינן הכא גוי ניחא וכו', משמע שלא ראוי לקלל גוי; ועי' ס"ח (מרגליות) סי' עו, אל תקלל שום אדם, כי פעמים רבות הקללות חוזרות וחלות כולן על ראשו ועל זרעו, שכן מצינו שכל הקללות שקילל דוד את יואב, נתקיימו בזרעו (סנהדרין מח ב).
  332. כסא רחמים על מ"ס ס"פ ד. ועי' תפא"י אבות פ"ג משנה יד, על המשנה חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר בצלם אלוקים עשה את האדם, וכוונת התנא, שמשום כך יראה האדם להיטיב לכל, אפי' למי שאינו בן ברית, וכ"ש שלא יגרום לו נזק לגופו ממונו וכבודו, ולא יבזהו להלבין צלם אלוקים המציץ מפניו. ועי' פלא יועץ ע' גוי, שצריך להזהר שלא להכעיס שום גוי, שמא אותו גוי יזיק לו. ועי' עיר מקלט מ' רלג, שלא לקלל לשום נברא ויש בזה סוד, ונ' שכוונתו שלא לקלל אפי' גוי.
  333. משלי י ז. דינא דחיי שם (מובא בברכ"י חו"מ סי' כז ס"ק א). ועי' ציון 700.
  334. יפה ללב ח"ד חו"מ סי' כז אות ו. ונ' שמ"ש הדינא דחיי שבציון הקודם שמצוה לקלל את הגוי, כוונתו דוקא לגוי רשע, שהרי כ' שמצוה לקללו משום ושם רשעים ירקב, משמע שמדובר בגוי רשע.
  335. יפה תאר על ב"ר מט א, וארח משפט סי' כז (ד"ה ואי מותר), בד' התוס' ע"ז ד ב ד"ה שמע מינה שבציון 331. וכ"מ מהזוהר מדרש הנעלם כרך א (בראשית) פרשת וירא דף קה א (מובא בגליון הש"ס ברכות י א), שאסור לו לאדם להתפלל על הרשעים שיסתלקו מן העולם, שאלמלא סלקו הקב"ה לתרח מן העולם כשהיה עובד ע"ז, לא בא אברהם אבינו לעולם וכו', ומשמע שקללה יכולה להזיק, כד' הסוברים כן בציון 52, שאם קללה אינה יכולה להזיק, עי' ציון 57, אין נ"מ איזו קללה מקלל את הרשע. ועי' ציון 704.
  336. ע"ע אזכרות ציון 138 ואילך. ועי' ציונים 185 - 183. מנ"ח מ' רלא אות ז. ועי' ציונים 464, 408.
  337. מנחת יצחק על ס' החינוך מ' רלא, שבציון 410. ועי' ציון 465, שאין להוכיח מהחזו"א שסובר שמותר לקלל אדם רשע אפי' בשם.
  338. ר"ח מכות ח ב; מאירי שם; רלב"ג שמות פ' משפטים התועלת החמישי השורש השני; משנת דרבי אליעזר סי' כז; אלפי מנשה סי' כז; רש"ש מכות שם; מנ"ח מ' רלא אות א; לקוטי הלכות מכות שם עין משפט אות פ. ועי' רש"ש שם, ומנ"ח שם, ולקוטי הלכות שם, שכ"מ במכות שם, שהקשו על כותי שאינו עושה מעשה עמך, ועל עבד לא הקשו, משמע שהוא עושה מעשה עמך. ועי' הוריות יג א, שעבד בכלל ארור, ופי' רש"י שם ד"ה בכלל, לא מצא נח קללה לכנען גדולה מזו, שיהא עבד לאחיו, מכאן שכל עבד הרי הוא בכלל ארור, ועי' ציון 218, שארור הוא לשון קללה, נמצא שאע"פ שעבד הוא מקולל, שהרי הוא בכלל ארור, אעפ"כ יש איסור לקללו. ועי' ב"ב ד ב, שהיה אסור לקלל את הורדוס לולא שהיה רשע, עי' ציון 664, והרי הורדוס היה עבד, ומשמע שיש איסור לקלל עבד.
  339. מאירי שם.
  340. ע"ע עבד כנעני. מנ"ח שם. ועי' רלב"ג שם, מהאנשים הנוהגים מנהג ישראל באופן מה.
  341. לקוטי הלכות שם. וע"ש שדבר פשוט הוא שעבד בכלל ישראל, וגם הוא עושה מעשה עמך.
  342. ריטב"א מכות שם; תוי"ט מכות פ"ב מ"ג; פנים במשפט סי' כז אות ו. ועי' משנת דרבי אליעזר שם, ואלפי מנשה שם, שדייקו מהרמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"א, כל המקלל אחד מישראל לוקה, משמע שעבד אינו בכלל, והוקשה להם, כיון שהם סוברים שעבד חייבים על קללתו, עי' ציון 338, ולפי מ"ש בלקוטי הלכות, עבד בכלל ישראל, א"כ אין ראיה מהרמב"ם שעבד אינו בכלל.
  343. בראשית ט כה. פנים במשפט שם. ע"ש ע"פ הסוברים שארור היא קללה אף בלי שם, עי' ציון 223, ואף לסוברים שבלי שם אינו קללה, מ"מ לדעתו אינו אלא לעניין מלקות, אבל יש איסור מה"ת, עי' ציון 191, וא"כ מוכח שאין איסור לקלל עבד (ואע"פ שעדיין לא היה עבד, מ"מ כיון שבקללה הוא נהיה עבד חשוב שמקלל עבד). וצ"ב הרי הוא היה בן נח, ובן נח אינו מצווה באיסור קללה, ועוד צ"ב, הרי קיללו בגלל שסירסו, וא"כ הוא רשע, ואין איסור לקלל רשע, עי' ציון 387 ואילך. ועי' פנים במשפט שם, שהביא עוד ראיה, ממה שאמר אברהם אבינו לאליעזר, בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך (עי' רש"י בראשית כד לט), ויש לדחות שאברהם אבינו שאמר לאליעזר שהוא ארור, אינה קללה, מפני שלא התכוון לקללו, עי' ציון 110, שאם מקלל ללא כוונה אין בזה איסור קללה.
  344. עי' ציון 10.
  345. עי' ציון 390 ואילך. ריטב"א מכות שם; תוי"ט שם.
  346. ריטב"א שם. וע"ע עבד כנעני.
  347. ע"ע עבד כנעני, וע' פסולי קהל.
  348. ריטב"א שם. ועי' ציון 359, מהערול"נ שאין כוונת הריטב"א שכל טעם בפ"ע הוא סיבה שלא יהיה איסור קללה, אלא הכוונה שעבד מותר לקללו מפני שיש בו שתי סיבות.
  349. אורח משפט סי' כז ס"א ד"ה נסתפקתי.
  350. עי' ציון 390. מכות ח ב. ופשוט שדוקא לישראל אין איסור לקלל כותי, אבל כותי המקלל ישראל לוקה, עי' מאירי מכות שם.
  351. ע"ע כותים ציון 66 ואילך. ריטב"א מכות שם; מאירי שם.
  352. ריטב"א שם.
  353. ע"ע הנ"ל ציון 179. שו"ת רדב"ז ח"ה סי' אלף תפד; מטהר על מסכת כותים פ"ב מ"ב אות לט. ועי' ערול"נ מכות שם, שהבין בד' הריטב"א שמ"ש קלקלו מעשיהם הכוונה לאחר שמצאו להם דמות יונה, ותמה שא"כ מהי קושיית הגמ', הרי י"ל שבברייתא מדובר בכותי לפני שקלקלקו מעשיהם.
  354. רדב"ז שם.
  355. עי' נדרים לא א. וע"ע הנ"ל ציון 45.
  356. עי' נדה נז א. וע"ע הנ"ל ציון 35. מטהר שם. ועי' שי"ק לירושלמי מכות פ"ב ה"ה, שתמה על מ"ש שהמקלל כותי אינו חייב משום שאינו עושה מעשה עמך, הרי הברייתא ודאי לסוברים כותים גירי אמת הם שאם לא כן אין ישראל גולה על ידם, וכיון שכן ישראלים גמורים הם, אלא שאין בקיאים בדקדוקי מצות כישראל, כמפורש פ"ק דגיטין, וכ"ז אינו אלא חששא דרבנן, איך נאמר שמותר לקללו, מטעם שאינו עושה מעשה עמך, וצ"ב שכ"מ שאמרו שאין בקיאים בדקדוקי מצוות כישראל אינו אלא במצוות שהכותים מודים בהם (ע"ע הנ"ל פ"ז בדקדוקי מצוות), אבל הרי יש מצוות שאינם מקיימים, ומשום זה חשובים שאינם עושים מעשה עמך.
  357. עי' ציון 348.
  358. עי' להלן.
  359. ערול"נ מכות ח ב.
  360. ע"ע עבד כנעני, שע"כ יש חסרון בגירותו, והראיה שאחרי שמשתחרר, מותר לבא בקהל, שאז נעשה ישראל גמור, וכ"ז שלא השתחרר, אינו ישראל גמור.
  361. ניצוצי ציון אות ל עמ' קעח. וע"ש שכל אלו הם כמו פצוע דכא שאע"פ שהוא פסול לבא בקהל, אין זה חסרון בשם ישראל אלא חסרון צדדי.
  362. בה"ל דלהלן.
  363. ויקרא יט יד.
  364. ע"ע חרש ציון 3 ואילך. וע"ש שיש שלמדו כן מן הכתוב שאדם כזה נקרא חרש, שנאמר, מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש (שמות ד יא), ש"מי שם פה" נאמר על שניהם, והוא הניגוד לאלם וחרש, משמע שאף מה שנאמר בכתוב חרש (ולא דוקא מה שחכמים אמרו), הכוונה שאינו שומע ואינו מדבר.
  365. שו"ת מהרי"ל סי' קצו; שו"ת יהודה יעלה ח"א יו"ד סי' רמט; משנת דר"א חו"מ סי' כז סעיף א; תשובה מיראה סנהדרין פכ"ו ה"א; בה"ל סי' שכט ס"ד.
  366. ע"ע חרש ציון 19 ואילך.
  367. עי' ציון 327 ואילך, שאין איסור לקלל גוי, שאינו עושה מעשה עמך, ועי' ציון 387, שאין איסור לקלל רשע, שאינו עושה מעשה עמך. ועי' מנחת סולת מ' רלא, שדן לפטור מקלל חרש שאינו שומע ואינו מדבר, מטעם שאינו עושה מעשה עמך כמו מקלל גוי, אך תמה שא"כ למה צריך ללמוד שמקלל מת פטור, עי' ציון 450, והרי מת פטור מהמצוות, ע"ע מת, וע"כ שמי שפטור מהמצוות אינו חשוב שאינו עושה מעשה עמך.
  368. עי' בה"ל סי' שכט ס"ד.
  369. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"א, לגירסא שלפנינו, ולגירסת הספרים שהובאה בכס"מ שם ובב"י חו"מ סי' כז, עי' ציון 374; רמב"ם שם ה"ב.
  370. ויקרא יט יד.
  371. דינא דחיי לאוין רט ריא ריב.
  372. עי' ציון 365.
  373. משנת דר"א שם. ע"פ שבת קנג ב, שקטן עדיף מחרש, כיון שהוא יגיע לכלל דעת, משא"כ חרש. וע"ש שלכך הטוש"ע לא כתבו שמקלל קטן חייב משום שזה פשוט. וצ"ב אם הוא נלמד מק"ו, הרי אין מזהירין מן הדין (ע"ע) ואין עונשין מן הדין (ע"ע).
  374. עי' רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"א, לגירסת הספרים שהובאה בכס"מ שם ובב"י חו"מ סי' כז (ועי' שנו"ס שבמהדורת שבתי פרנקל), יראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה הרי הוא כחרש, ועי' ציון 534. ועי' תשובה מיראה סנהדרין פכ"ו ה"א, שקללה הוא לשון קלון (עי' ציון 627), ולכן דוקא קטן הנכלם המקללו חייב. ועי' ציון 383, שיש שאינם גורסים כן, וכן בגירסא שלפנינו לא נזכר הנכלם.
  375. ע"ע בושת ציון 100.
  376. כס"מ שם לגירסא זו. ועי' ציון 627. וצ"ב הרי אסור לקלל חרש, עי' ציון 363 ואילך, וכן אסור לקלל ישן, עי' ציון 383, אע"פ שחרש וישן אינם נכלמים, ואולי הכוונה שא"צ שהוא יהיה נכלם בפועל, אלא זהו שיעור במתקלל שאת מי אסור לקלל, את מי שאם מכלימים אותו הוא נכלם.
  377. עי' ציון 383, שיש שאינם גורסים קטן הנכלם, וכן בגירסא שלפנינו לא נזכר הנכלם, ומשמע שכל קטן אסור לקלל. משנת דר"א שם; פנים במשפט חו"מ סי' כז סעיף א; ישועות ישראל סי' כז עין משפט ס"ק א. ונ' שלסוברים שאיסור קללה הוא מצד המקלל, שיהיה אדם גדור בדבורו, ושלא ירגיל את נפשו בתכונה רעה, לכעוס על חבירו, ולשנא את חבירו, עי' ציון 50, אין חילוק בין אם הוא נכלם או אינו נכלם.
  378. עי' ציון 4. משנת דר"א שם. ועי' תשובה מיראה סנהדרין פכ"ו ה"א, שהק' מה הנ"מ בין קטן שאינו נכלם לחרש.
  379. עי' ציון 494.
  380. ישועות ישראל שם. ועי' ציון 533, שי"ס שמקלל עצמו אינו אותו איסור של מקלל חבירו, וא"כ אין להוכיח ממקלל עצמו על מקלל קטן.
  381. עי' ציון 473, שהמקלל את היוצא ליהרג, פטור, שאינו מקויים שבעמך. תשובה מיראה סנהדרין פכ"ו ה"א. וע"ש שאם חי לאחר שלשים מתברר למפרע שהיה מקויים, וד"ז יתכן כשאכלו ארי תוך שלשים, שלא מתברר למפרע, שאינו מחוייב על קללתו.
  382. על עובר אם חשוב אדם, עי' בית האוצר מערכת א-ד כלל י אדם. ונ' שאף לסוברים עובר ירך אמו (ע"ע), מ"מ המקלל עובר אינו עובר מטעם זה, שאיסור קללה אינו אלא לקלל אדם כמ"ש לא תקלל חרש, ועובר ירך אמו אינו אלא שהוא כמו אחד מאיבריה, ומסתבר שהמקלל אבר של אדם אין בזה איסור קללה.
  383. עי' ציון 4. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"א, לגירסת הטור חו"מ ר"ס כז, והובאה בכס"מ שם. ועי' כס"מ שם וב"י שם, שגירסא זו יותר נכונה, מהגירסא שמקלל קטן הנכלם, עי' ציון 374, שהרמב"ם דימה לחרש. ועי' ציון 46.
  384. ציון 499.
  385. ציון 21.
  386. מנ"ח מ' רלא. וע"ש שכ"ש אם מקלל כל ישראל. וצ"ב למה המנ"ח לא הוכיח מהרמב"ם תשובה פ"ד ה"ג, ומהם חמשה דברים העושה אותן א"א לו שישוב בתשובה גמורה וכו', המקלל את הרבים ולא קלל אדם ידוע כדי שישאל ממנו כפרה, ומבואר שהאיסור אף במקלל רבים, וצ"ל' שאין ד' המנ"ח כשמקלל רבים, שאין הבדל בין יחיד לרבים, הרי בכל הרבים יש יחידים שאסור לקללם, ואין סברא לומר שבגלל שמקלל עוד אנשים יהיה מותר, אלא המנ"ח דן כשאינו מזכיר בקללה אנשים אלא מזכיר עיר, שאע"פ שכוונתו לאנשי העיר, אבל כיון שלא הזכיר אנשים אולי אינו בכלל האיסור, וע"ז נקט המנ"ח שאעפ"כ אסור. ועי' בהגהה לפתחא זוטא סי' לז, שדן לחלוק על המנ"ח.
  387. עי' מכילתא דלהלן; שאילתות שאילתא קלד; עי' רמב"ם במנין המצוות שבריש הל' סנהדרין אות ל, שלא לקלל אדם משאר בני ישראל הכשרים, עי' רמב"ם ממרים פ"ה ה"ב, ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל, ועי' רמב"ם מכירה פ"ז ה"א ואילך, לעניין החוזר בו מדיבורו שמקבל מי שפרע, שבי"ד מקללים אותו; עי' רמב"ם סנהדרין פכ"ד ה"ח; שכל טוב (בובר) בראשית לח ל, מד יז; סמ"ג לאוין ריא, שלא לקלל אחד מישראל הכשרים; הגהמ"י סנהדרין פכ"ו ה"ב אות ב; עי' טוש"ע חו"מ סי' רד סעיף ד שמי שנתן דמים ולא משך את המטלטלים, וחוזר בו, לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע, ועי' ציונים 707 - 705; רדב"ז סנהדרין פכ"ו ה"ב, ולא הזהירה תורה אלא על הכשרים, שנאמר ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך (וע"ש שתמה למה הרמב"ם השמיט דין זה, ועי' כנה"ג ללשונות הרמב"ם שם, שסמך על מ"ש בהל' ממרים שם, כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר, ונ' שלרדב"ז הוקשה למה לא כתבה במפורש אלא ברמז, ועי' לעיל שהר"מ הביא ד"ז בדין מי שפרע). ועי' שער משפט סי' כז ס"ק א, שתמה מהשמטת הטוש"ע ד"ז (אך לענין מי שאינו עומד בדיבורו הטוש"ע הביאו ד"ז בסי' רד סעיף ד, עי' לעיל).
  388. שמות כב כז.
  389. רא"ם ויקרא יט יד. ע"ש שאינו מייתור "בעמך", שבעמך דורשים שאסור לקלל כל אחד, עי' ציונים 12 - 11.
  390. מכילתא פ' משפטים שם; יבמות כב ב; ב"ק צד ב; ב"מ מח ב, וסב א; ב"ב ד א; סנהדרין פה א; מכות ח ב; ועי' השגות הרמב"ן לסהמ"צ לרמב"ם ל"ת שיח שגרס, אי נשיא יכול כאחז וחביריו ת"ל בעמך, לא אמרתי אלא כל זמן שנוהגים כמנהג עמך.
  391. רש"י סנהדרין פה א ד"ה בעושה.
  392. נחמיה יג כה.
  393. מו"ק טז א.
  394. שאילתות שם.
  395. שו"ת הרשב"ש סי' פז. משמע שמותר לקללו בגלל שהוא קילל אותו, דהיינו באותו דבר עצמו, אבל אם היה עובר עבירה אחרת לא.
  396. שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קטו. ע"ש ע"פ סנהדרין נב א, מה ת"ל את אביה היא מחללת וכו', אומרים ארור שזו ילד, ארור שזו גידל, ארור שיצא זו מחלציו, וכן אמר רב אשי, שזה הטעם שאנשים קוראים "רשע בן רשע" אף לרשע בן צדיק. ונ' שלאו דוקא מפני שקיללו את אבותיהם, אלא כל שקללו מותר לקלל את אבותיהם, ומ"ש שאותם אנשים קיללו אבותיהם משום שכך היה המעשה.
  397. עי' ציון 387 ואילך.
  398. מנ"ח מ' רלא אות ד; שם חדש על היראים סו"ס נח. ועי' מנ"ח שם, שדימה למ"ש במלאכות שבת פטור, שאינו אלא שאין איסור מהתורה אבל מדרבנן אסור. ועי' להלן ציון 700 ואילך, שמצוה לקלל את הרשע, וצ"ל שהמנ"ח סובר שמדובר ברשע שמת, עי' ציון 704, שאף מי שאינו רשע אין איסור לקללו, עי' ציון 450, ועוד נ' שאף לד' המנ"ח, אם הרשעים מצירים לישראל, אין איסור קללה אף מדרבנן, ואדרבא מצוה לקללם, עי' ציון 734. ועי' ציונים 175, 706, שמי שחוזר בו מהמקח עליו לקבל קללת מי שפרע, והטעם שמותר לקללו, משום שאינו עושה מעשה עמך, עי' ציון 707, וק' הרי לפי המנ"ח יש איסור מדרבנן, ונ' שבאופן כזה שמודיעים לו שעליו לקבל קללת מי שפרע, הכוונה שיש באפשרותו למנוע את הקללה, שלא יחזור בו מהמקח, ולא תהיה לו שום קללה, ואם אינו חוזר מהמקח, נמצא שהוא גורם קללה לעצמו, ובאופן כזה אף לד' המנ"ח אין איסור, ועוד נ' שהמנ"ח מודה שלצורך מותר לקלל רשע, וחוזר בו מהמקח מקללים לצורך שלא יחזור בו מהמקח, עי' ציון 724 ואילך
  399. עי' שאילתות שאילתא קלד, שאם אינו עושה מעשה עמך מותר לקללו; עי' יראה"ש סי' קפט, ואם הוא עבריין אפי' במצוה אחת רשאי לקללו (ועי' תועפות ראם ליראה"ש סי' קעד אות ד, שהביא גירסת יראים הנדפס, ונשיא בעמך לא תאור, עושה מעשה עמך לא תאור, שאינו עושה תאור, ובפי' שם חדש סו"ס נח, תמה שמשמע שמותר לכתחילה); עי' תוס' ב"מ מח ב ד"ה בעושה, לא מקרי האי אינו עושה מעשה עמך לענין שיהיה מותר לקללו בחינם, ובאורח משפט חו"מ סי' כז ד"ה ויש לחקור, בדעתם שמשמע שתמיד מותר לקללו בחינם (וכן דייק האדר"ת שמובא בתועפות ראם שם); עי' שע"ת שער ג אות מו, אלהים לא תקלל, שלא תקלל השופט את המשפטים האלה, אבל השופט אשר לא כדת אותו תקלל (וצ"ב למה דוקא שופט); עי' רד"ק ירמיהו כ טו; עי' שו"ת הרשב"ש סי' פז (שבציון 395); עי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קטו (שבציון 396); באה"ל סי' שכט סעיף ד ד"ה אלא; ר"י פרלא על הרס"ג עשה א (מב א); תועפות ראם על יראה"ש סי' קעד אות ה; חזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק י; עי' קה"י ב"ק סי' מה אות ד. ועי' ב"ב ד א, שבבא בן בוטא לא רצה לקלל את הורדוס שחשש שיודע אח"כ, ומשמע שאין בזה איסור לקלל בחינם. ועי' שמו"א כו יט, ואם בני האדם ארורים הם לפני ה' כי גרשוני וכו', ושמו"ב ג כט, יחלו על ראש יואב ואל כל בית אביו ואל יכרת מבית יואב זב ומצרע ומחזיק בפלך ונפל בחרב וחסר לחם, משמע שמותר לקלל את הרשעים, וכ"מ ברכות ז א, עי' ציון הבא.
  400. שבילי דוד או"ח סי' ס. ע"ש שכ"מ בברכות ז א, שריב"ל רצה לקלל את המין שציער אותו, ולא עלה בידו, ואמר שנראה שלא ראוי לעשות כן, מוכח שאע"פ שמותר לקלל רשע, אין ראוי לעשות כן, וכ"מ בתוס' ע"ז ד ב ד"ה שמע מינה, שיש שגרסו בגמ' שם ההוא מינא, דהיינו שמדובר בישראל רשע, ואמרו שם ש"מ לאו אורח ארעא. ועי' ארח מישרים סי' י סעיף ה, ואפילו רשע שמותר לקללו נראה שדוקא על אותו מעשה מור לקללו בהפסד ממונו שלא יהיה לו תועלת והנאה מהאיסור שעשה ומידה כנג מידה, אבל בלא זה אין לקללו בהזק נכסים, שמא יצא ממנו בן מעליא וכתוב יכין רשע וצדיק ילבש. ועוד נ' שכיון שמבואר שהמקלל את חבירו קללת חינם, מתהפכת עליו הקללה, עי' ציון 133 ואילך, א"כ מטעם זה לא ראוי לקלל רשע אע"פ שמותר.
  401. ציון 700 ואילך.
  402. קהלת י כ. יד רמ"ה ב"ב ד א; חי' חת"ס שם.
  403. שמות כב כז.
  404. חת"ס שם.
  405. עי' רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ג.
  406. ע"ע כנויי ה' ציון 8 ואילך (ועי' ציון 168).
  407. ע"ע אזכרות ציון 138 ואילך. וע"ש שנלמד מהכתוב את ה' אלוקיך תירא (דברים ו יג). ועי' ציונים 185 - 183.
  408. מנ"ח מ' רלא אות ד; מהר"ם שיק מ' רלב אות ד. ועי' ציונים 336, 464.
  409. מנחת יצחק על ס' החינוך מ' רלא; חזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק י; עי' אבי עזרי ממרים פ"ה הי"ב.
  410. מנחת יצחק שם. ועי' ציונים 465, 337.
  411. מלכים ב ב כג-כד. ועי' מנ"ח שם שתמה, היאך אלישע קילל את הילדים, ואפי' אם היו רשעים, אסור לקלל בשם ה' שיש בזה איסור עשה ואפי' באדם רשע, וע"ש שהק' עוד שהם לא היו רשעים. ועי' סוטה מו ב, ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה', מה ראה, אמר רב ראה ממש, כדתניא, רשב"ג אומר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני, וכ' שם המהרש"א שמ"ש שם מה ראה, ר"ל מה ראה לקללם בשם, והרי הוא אסור בלאו של לא תקלל חרש, וע"ז אומר רב ראה ממש כו' דהיינו שלא קללם בפה שהוא איסור לאו, אלא שקיללם בראיה ממש, שכ"מ שנתנו עיניהם כו', ועי' ציון 246, שאין איסור לקלל בהרהור.
  412. ע"ע אפיקורס ציון 4 ואילך.
  413. מנחת יצחק שם; שו"ת יגל יעקב (גוטליב) או"ח סי' כד. טעמים נוספים לקללת אלישע את הנערים עי' ציונים 231, 744, 745, 739, 719.
  414. תהלים לה ד-ו. מנחת יצחק שם. ועי' ציון 103 שאין איסור לקלל אם אין מזכירים אדם מסויים.
  415. עי' ציון 387 ואילך.
  416. יראה"ש סי' קפט; קוב"ש ב"ק אות קד. ועי' קוב"ש שם, שהביא ראיה מיבמות כב ב, גבי ממזר שחייב בקללת אביו, שהק' שאינו עושה מעשה עמך, וצ"ב הרי אפשר שלא בא על הערוה אלא פעם אחת באקראי, ומוכח שאפי' בפעם אחת, חשוב שאינו עושה מעשה עמך, והטעם כיון שבידו לחזור בתשובה ואינו חוזר, אינו חשוב שעובר באקראי. וכ"מ בסמ"ג ויראה"ש וחזקוני, שהק' שאביו אומר לו לעבור על מצוה, חשוב שאינו עושה מעשה עמך, משמע שבפעם אחת כבר חשוב שאינו עושה מעשה עמך, ע"ע כבוד אב ואם ציונים 575, 576. וכ"מ ממ"ש שהמוכר או לוקח שחזרו בהם מקנין כסף שעשו, שבי"ד מקללים אותם, לפי שאינם עושים מעשה עמך, עי' ציון 706 ואילך, ול"מ שמדובר שעשה כך כמה פעמים. ועי' רדב"ז אבל פ"א הי"א, בעניין מאבד עצמו לדעת, שאין מתאבלין עליו, שהק' הרי אבילות יום ראשון מה"ת, ותי' שלא אמרה תורה להתאבל אלא בעושה מעשה עמך, ומזה הטעם פטורים מן הקריעה, וכן מבואר במהר"ם שיק יו"ד סי' שמו, בשם הרמב"ן בתורת האדם המובא בב"י בסי' שמ"ה שאין קורעים ואין מתאבלים משום שלא עשה מעשה עמך. ועי' פתחי תשובה יו"ד סי' רמ ס"ק טו, שהביא את הפנ"י ב"ק צד ב, שדוקא אם שונה באולתו ולא בפעם אחת, ונ' שדבריו הם דוקא לעניין כיבוד אב ואם, שלא נפטר מהמצוה רק כשאבא שונה באולתו. וע"ע מאבד עצמו לדעת ציון 207, מהעמק ברכה (אנינות ואבילות אות ד) שדוקא העובר עבירה להכעיס, או עבירה לתיאבון פעמים רבות, הוא שנחשב אינו עושה מעשה עמך, וצ"ב. בסנהדרין לז ב, תניא, אמר רבי שמעון בן שטח, אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו וכו' היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו, אמרו לא זזו משם עד שבא נחש והכישו, ומת, נ' שהיה מותר לקללו שהרי היה רוצח.
  417. שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קיב. ועי' מנחת סולת על החינוך מ' מח, שדוקא אם הוא רשע גמור מפורסם, חשוב שאינו עושה מעשה עמך, אבל אם אינו מפורסם לא, ע"פ ד' החינוך שם, לעניין הכאת אביו ואמו, שכ' ודין מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים מפורסמים שפטור על הכאתן, ובשבט הלוי שם דחה את הראיה מהחינוך, שמ"ש רשעים גמורים ועוברי עבירה, היינו לומר שאפי' כשהם רשעים מפורסמים אסור לכתחילה בהכאה וקללה, אבל לענין פטור דאינו עושה מעשה עמך אף אם עברו עבירה קלה אינו נקרא שוב מעשה עמך. ובעיקר ד' המנחת סולת שדוקא רשע מפורסם חשוב שאינו עושה מעשה עמך, צ"ב שא"כ מה הק' ביבמות כב ב, וב"ק צד ב, וב"מ סב א, שכיון שעבר עבירה חשוב שאינו עושה מעשה עמך, והרי יכלו לתרץ שמדובר באינו מפורסם, וכן מ"ש ב"מ מח ב, שמותר לקלל על מי שעבר על מי שפרע, ולדבריו יוצא שדוקא ברשע מפורסם.
  418. עי' סנהדרין פה א, היוצא ליהרג, ורש"י שם ד"ה בעושה. ומ"ש שם, וזה שעובר עבירה שחייב מיתה לאו עושה מעשה עמך הוא, עי' מנ"ח מ' מח אות ד, שאין לומר שדוקא עבירות חמורות שיש בהם מיתה, שהרי אף העובר על ריבית, חשוב שאינו עושה מעשה עמך, עי' ציון 420, אלא שרש"י פירש כן משום שכך מדובר שעבר עבירה שחייב מיתה,
  419. עי' יבמות כב ב. ועי' רש"י שם ד"ה בעושה, והאי אביו לאו עושה מעשה עמך הוא שהרי בא על הערוה וכו', נ' שאין כוונתו דוקא בגלל שבא על הערוה, אלא שכך מדובר שם (עי' ציון הקודם 418).
  420. עי' ב"ק צד ב.
  421. מדה"ג שמות כב כז. וצ"ב שכיון שבכל עבירה חשוב רשע שמותר לקללו, למה כ' על מי שפורש מדרכי ציבור.
  422. עי' ציון 393, שעזרא קילל את אלו שנשאו נשים נכריות.
  423. עי' ציונים 396 - 395, מהרשב"ש, והתשב"ץ.
  424. עי' שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קסח, על מי שאינו מקיים מצות הבראה (ועי' ציון 431); מל"מ גזו"א פי"א הי"ט; שו"ת האלף לך שלמה יו"ד סי' רנ; מנ"ח מ' מח אות טו. ועי' ציונים 707 - 706, שהנותן דמים לקנות מטלטלים, ולא משכם, שחייב החוזר בו, לקבל עליו קללת מי שפרע, שמפני שאינו עושה מעשה עמך, מותר לקללו, והרי החוזר בו אינו חייב מלקות, ומוכח שאף ללא חיוב מלקות חשוב רשע שמותר לקללו.
  425. שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קיב.
  426. ע"ע פסולי עדות.
  427. ע"ע חייבי מלקיות. שו"ת מכתם לדוד יו"ד סי' לג. ועי' מנ"ח מ' רס אות יז, שנסתפק בזה אם דוקא רשע שהוא מפסולי עדות, ובמ' מח אות טו, נקט שבכל העבירות, חשוב אינו עושה מעשה עמך, עי' ציון 424. וצ"ב הרי מי שחוזר בו ממקח אחרי נתינת דמים, מקללים אותו בקללת מי שפרע, משום שהחוזר בו מדיבורו מותר לקללו, שאינו עושה מעשה עמך, שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ע"ע מי שפרע, וצ"ל שלדעתם מי שמקבל על עצמו מי שפרע נפסל לעדות, ע"ע הנ"ל שנחלקו בזה, ומשום זה מותר לקללו. ועי' ציון 60, שאם מלוה לחברו מעות בלא עדים, כאשר הוא תובע את הלוה, והלה כופר הכל, אנשים מקללים את המלוה, ואומרים שהוא תובע את הצדיק, דבר שקר, ומבואר שמותר לקלל מי שמלוה בלא עדים, וצ"ל שלדעתם המלוה בלא עדים, עובר על לפני עור, ע"ע לפני עור ציון 85, והעובר על לפני עור לדעתם חייב נידוי, ע"ע לפני עור ציון 50, שי"ס כן, והחייב נידוי מותר לקללו, עי' ציון 711.
  428. ע"ע בל תלין ציון 1 ואילך.
  429. פענח רזא, ובעל הטורים, פ' קדושים (ויקרא יט יג), שלא תלין פעולת שכיר, סמוך לאיסור לא תקלל, שאף אם ילין שכרך, אל תקללהו אלא תתבעהו בבי"ד. בפשטות נ' בדעתם, מפני שהמלין אינו חייב מלקות, לכך אינו חשוב שאינו עושה מעשה עמך.
  430. עי' תוס' מו"ק יד ב ד"ה מהו, ובדרך אמונה מעשר פ"י ה"ה בביאור ההלכה ד"ה ותבא בדעתם, שדוקא העובר על איסור דאורייתא מותר לקללו ולא כשעובר איסור דרבנן. ועי' שי"ק לירושלמי מכות פ"ב ה"ה, אני מסתפק העובר על איסור דרבנן אי מיקרי אינו עושה מעשה עמך או לא, ונשאר בצ"ע. וצ"ב הרי הקללה של מי שחוזר בו מקנין כסף שעשה, מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה, וממצריים שטבעו בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו, עי' ציון 175, אינו עובר אלא על שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב כמ"ש רש"י ב"מ מח א ד"ה בעושה, ומבואר שאף העובר על איסור מדברי קבלה חשוב שאינו עושה מעשה עמך, ואיך שייך לומר שהעובר על איסור דרבנן אינו חשוב שאינו עושה מעשה עמך.
  431. מנ"ח מ' מח אות יז, ואפשר אף עבירה דרבנן הוא בכלל אין עושה מעשה עמך. ועי' תשב"ץ שבציון 424, שמי שאינו מקיים סעודת הבראה חשוב שאינו עושה מעשה עמך, ועי' שד"ח מערכת הס' כלל ג"ן (כרך ה עמ' 208), שנסתפק אם סעודת הבראה היא מה"ת או מדרבנן, ואם אינה מה"ת אלא מדרבנן, מוכח שאף העובר על מצוה דרבנן, חשוב שאינו עושה מעשה עמך.
  432. ארח מישרים סי' י בביאור אות ו. ע"ש ע"פ מ"ש שרבא קילל את מי שזרע כותנה בפורים, עי' ציון 715 ואילך, אע"פ שאיסור מלאכה בפורים אינו אלא מנהג, וע"ש שאפשר להוכיח רק שעל אותו מעשה אפשר לקלל. ועי' ציון 752, שקילל שלא עשה קידוש על היין אע"פ שאינו אלא דרבנן, וציון 753 שקילל על מי שעבר על איסור דרבנן. ונ' שהראיות שלו אינם אלא אם יש איסור לקלל אף כשאין מזכירים אדם מסויים, אבל לסוברים בציון 103, שהאיסור לקלל אינו אלא אם מזכירים אדם מסויים, א"כ בכל אלו שאין הקללה לאדם מסויים אין ראיה שחשוב שאינו עושה מעשה עמך. ועי' ציון 706 בעניין החוזר בו מהמקח, שחייב החוזר בו לקבל עליו קללת מי-שפרע* מפני שאינו עושה מעשה עמך, וע"ש בשער משפט שהחוזר בו מהמקח הרי זה שלא כהוגן, ואם דבר שלא כהוגן חשוב שאינו עושה מעשה עמך, כ"ש על העובר על איסור דרבנן שזה שלא כהוגן שיהיה חשוב שאינו עושה מעשה עמך.
  433. מנחות נג א.
  434. ארח מישרים סי' י סעיף ג אות ו.
  435. סוכה לח א במשנה.
  436. רש"י שם ד"ה ותהי. וע"ש שאם למד תבא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה.
  437. ציונים 577 - 574. ועי' חי' רעק"א ב"מ ל א, שו"ת תורת חסד או"ח סו"ס נג, שו"ת מכתם לדוד יו"ד סי' לג.
  438. שו"ת הרי"ד סי' צב, או שהיה שוגג בדבר שלא הכיר בה כשבא עליה חייב; ריטב"א מכות יב א; רש"ש יבמות כב ב; מנ"ח מ' מח אות טו.
  439. רש"ש שם.
  440. עי' ציון 424.
  441. ע"ע תשובה שאף על עבירה בשוגג מצוה לעשות תשובה. רש"ש שם; מנ"ח שם.
  442. עי' ריטב"א שם. ויתכן שאף לד' הריטב"א המבטל עשה חשוב שאינו עושה מעשה עמך, ומ"מ מי שאינו עושה תשובה, אינו חשוב שמבטל עשה, שהרי יכול לעשות תשובה עד סוף ימיו, ע"ע תשובה.
  443. עי' מנ"ח מ' רלא אות ו שבציון 566, שדן לאיסור לרשע לקלל עצמו, ומשמע שפשוט לו שרשע אחר הוא יכול לקלל; שו"ת התעוררות תשובה ח"ג סי' כ, שבציון 555.
  444. חוסן יוסף (קדושין אות רצז), ע"פ המהרי"ט ח"ב אה"ע סי' מג, לעניין איסור הכאה, שאין איסור להכות רשע, ואם הוא רשע כמותו יש איסור להכותו, שה"ה לעניין קללה שאם הוא רשע כמותו אין לו את ההיתר של עושה מעשה עמך. ועי' הגהות ר"פ לסמ"ק מ' פב (מובא בשמירת הלשון ח"א שער התבונה פי"ז), בשם ריב"א, ההורג צריך שיזהר מאבק שלהם, כי אם ח"ו יכשל ההורגים בעבירה כיוצא בהם, יחשב לו אותו הנהרג לדם נקי, וראיה מיהוא שנענש מדמי בית אחאב, אע"פ שצוה לו הנביא להרגם, לפי שנכשל בעבירה של בית אחאב.
  445. יבמות כב ב; סנהדרין פה א. ועי' ציון 470.
  446. יבמות שם.
  447. ע"ע תשובה.
  448. י"ע תשובה.
  449. ארח מישרים סי' י סעיף ד בביאור אות ח.
  450. תו"כ פ' קדושים פרשה ב אות יג; מ"ס פ"ד הכ"ה; עי' סנהדרין פה א, שהמקלל מי שנגמר דינו להריגה, והוא יוצא ליהרג, שפטור שדורשים במקויים שבעמך, עי' ציון 471, וכ"ש שמקלל מת שפטור (עי' רעק"א גליון הרמב"ם סנהדרין דלהלן שהוכיח כן), ועי' בהגר"א לרמ"א חו"מ סי' כז סעיף ב ס"ק י שמהגמ' שם פה ב מוכח שמקלל מת פטור; רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ב; טור חו"מ סי' כז; רמ"א שם סעיף ב. ועי' כס"מ סנהדרין פכ"ו ה"ב, שהביא עוד מקור שמקלל את המת פטור, שכיון שהוצרכנו ללמוד שהמקלל אביו ואמו לאחר מיתה שחייב (ע"ע מקלל אביו ואמו ציון 36 ואילך), משמע שבשאר כל אדם פטור. ועי' אהבת עולם הדרוש הכב, ותומים סי' כז ס"ק ג, ורעק"א שם, שהק' שהיה יכול להוכיח מיוצא ליהרג, ועי' תומים שתי' לשיטתו שהאיסור לקלל הוא מחמת רוע לב של המקלל עי' ציון 49, ולכן אין איסור לקלל מת או מי שעומד למות, שהרי אצלם ל"ש שנאה, ולפי"ז אינו פטור אלא אם המקלל יודע שהלה עומד למות, אבל אם אינו יודע, הרי שייך האיסור, ולכך הוצרך הב"י לדרשה מיוחדת לפטור את המקלל מת.
  451. ע"ע מקלל אביו ואמו ציון 36 ואילך. עי' רא"ם ויקרא יט יד, שביאר שלכך הוצרכו ללמוד שמקלל מת פטור, שלא נלמד ממקלל אביו ואמו שחייב.
  452. ויקרא שם.
  453. עי' ציון 4 ואילך.
  454. תו"כ שם. ועי' תומים סי' כז ס"ק ד, שה"ה אם המקלל חשב שהמקולל חי, ואח"כ התברר שבזמן שקיללו היה מת, שפטור. ובאופן שהמקלל חשב שהמקולל מת, ואח"כ התברר שהיה חי, נ' שאינו חייב על קללתו, שלא חשב לעשות איסור.
  455. ק"א וביאור הח"ח לתו"כ שם.
  456. ר"ש משאנץ לתו"כ שם.
  457. דינא דחיי לאוין רט ריא ריב.
  458. ק"א לתו"כ שם.
  459. ע"ע חרש ציון 615 ואילך.
  460. גור אריה ויקרא שם. ועי' ציונים 39, 492.
  461. עי' ציון 471.
  462. עי' ציון 473.
  463. גליון רעק"א לרמב"ם שם, שבציון 450. פנים יפות ויקרא שם. ועי' פנים יפות שם, שהק' למה צריך ב' דרשות שמקלל מת פטור, ותי' שפסוק אחד בנכבדים ופסוק אחד באומללים, ועי' ציון 36, שאינו מוכרח שצריך ב' דרשות, שמה שדרשו מחרש שמקלל מת פטור, הוא דוקא אם לא דורשים שהיוצא ליהרג פטור, אבל לסוברים שיוצא ליהרג פטור, אין דורשים מחרש שמקלל מת פטור, ועי' ציון 478.
  464. עי' ציונים 185 - 183. מנ"ח מ' סט אות יא. ועי' ציונים 336, 408.
  465. עי' מנחת יצחק על ס' החינוך מ' רלא, שבציון 410, שדוקא אם מקלל אדם שאסור לקללו, הרי הוא מזכיר שם שמים לבטלה, אבל אם מקלל מי שמותר לקללו, אינו מזכיר שם שמים לבטלה, אלא לצורך הקללה, ועי' ציון 337. ועי' ציון 409, מהחזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק י, שאין איסור לקלל אדם רשע אפי' בשם, ונ' שה"ה מקלל מת בשם, אך יתכן שדבריו אינם אלא באדם רשע, שמצוה לקללו באותם אופנים שביאר שם, ולא במת שאין חובה לקללו אלא שמותר לקללו.
  466. אהלי יאודה (אמאדו, חי' לשבועות לו א); שד"ח ח"ו בכללי הפוסקים סי' טז אות טו, שי"ס כן. ועי' אהלי יהודה שם, שהביא ראיה שמותר לקלל מת, ממה שלמדנו מן הכתוב שמקלל מת פטור, עי' ציון 454, וק' הרי אפשר ללמוד ממה שנאמר שהמקלל אביו ואמו חייב אפי' לאחר מיתה (ע"ע מקלל אביו ואמו), משמע שבמקלל חבירו אין איסור לאחר מיתה, ובע"כ שאם היינו לומדים ממקלל אביו ואמו, לא היה אפשר ללמוד אלא שאין חיוב, אבל יתכן שיש איסור, ולכך צריך ללמוד מחרש שאפי' איסור אין.
  467. עי' ציון 450.
  468. יפה ללב ח"ד חו"מ סי' כז אות ו, ותוכחת חיים (פאלאג'י) פ' תצוה; ערוה"ש חו"מ סי' כז סעיף א; שד"ח ח"ו בכללי הפוסקים סי' טז אות טו, שי"ס כן. ועי' ציון 398, ד' המנ"ח שמקלל רשע שפטור, אסור מדרבנן, ודיוקו ממ"ש פטור, וכל מקום שאמרו פטור הפי' פטור אבל אסור, ולפי דבריו נ' שה"ה במקלל מת שאמרו שפטור, אסור מדרבנן.
  469. ערוה"ש שם; עי' תוכחת חיים שם, שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ועי' ס"ח סי' תקעו, בעניין מקלל אביו ואמו לאחר מותם כי מועלת הקללה שיש היזק לאב לנשמתו, ונ' שה"ה למקלל כל אדם שיש איסור מטעם זה שיש היזק לנשמת המת.
  470. סנהדרין פה א. ע"ש שאם לא עשה תשובה, בלא"ה אין איסור לקללו שאינו עושה מעשה עמך, עי' ציון 387 ואילך. ועי' ציון 445.
  471. רב ששת בסנהדרין שם; רמב"ם ממרים פ"ה הי"ב.
  472. שמות כב כז.
  473. סנהדרין שם.
  474. רש"י שם ד"ה במקויים.
  475. עי' להלן.
  476. עי' ס' הישר (חלק התשובות) סי' פז, שסובר שדוקא רב ששת שסובר שמה ששנינו בברייתא (סנהדרין פה א) שהיוצא ליהרג, ובא בנו והכהו וקיללו חייב, בא אחר והכהו וקיללו פטור, שהחילוק הוא, שאם בא אחר והכהו וקיללו פטור, לפי שדורשים במקויים שבעמך, ולא זה שנגמר דינו למיתה, אבל אם בא בנו והכהו וקיללו חייב, לפי שהבן חייב אף לאחר מיתת אביו ואמו, אבל רב חסדא שסובר שהחילוק בין הבן לאדם אחר, כאשר שליח בי"ד מכה אותו, כדי שיצא מבי"ד, שלכל אדם מותר לעשות את זה, ולבן אסור, ממילא אין לנו הכרח לדרוש במקויים שבעמך, ולא זה שנגמר דינו למיתה, ולדעתו הלכה כרב חסדא, שאף היוצא ליהרג חייבים על קללתו.
  477. עי' ציון 454.
  478. סביב ליראיו על היראים סי' מב.
  479. עי' ציון 471. ברכ"י חו"מ סי' כז ס"ק ט (מובא בפת"ש שם ס"ק ב). וע"ש שהביא ראיה מטוש"ע יו"ד סי' רמא סעיף ד, שהביא לעניין להכות או לקלל אביו ואמו, שנגמר דינם להריגה ויוצאים ליהרג, והרי בזה"ז אין דנים דיני נפשות (ע"ע דיני נפשות ציון 15 ואילך), ובע"כ שהכוונה ליוצא ליהרג בדיני גויים.
  480. ישועות ישראל חו"מ סי' כז חוקת המשפט ס"ק ה. ונ' שלדעתו א"ש שהטוש"ע לא הביאו לעניין קללה שיוצא ליהרג, כיון שאינו פטור אלא כשיוצא ליהרג בדיני ישראל, ובזה"ז אין דנים דיני נפשות (ומ"ש בדיני כיבוד אב ואם, י"ל מפני ששם כתבו לאיסור, שאסור להכותם ולקללם אפי' שנגמר דינם בדיני גויים).
  481. עי' ציון 473.
  482. ע"ע טריפה.
  483. מנ"ח מ' רס אות כ; פני יצחק ח"ד אות ט סי' מה, בצד א.
  484. ערול"נ סנהדרין פה א; עי' שו"ת בית יצחק או"ח סי' יח; פני יצחק שם בצד ב. ועי' אחיעזר ח"א אה"ע סי' יט, שמזיק את הטריפה חייב, ועי' טעמו להלן, ולפי"ז ה"ה מקלל את הטריפה חייב.
  485. עי' רש"י ערכין ו ב ד"ה פטורים.
  486. עי' בית יצחק שם, לעניין שמזיק את הטריפה חייב, ומטעם זה ה"ה מקלל את הטריפה.
  487. פני יצחק שם, לצד הזה; עי' אחיעזר שם, לעניין מזיק את הטריפה שחייב, ומסתבר שה"ה מקלל את הטריפה שחייב.
  488. עי' ציון 387 ואילך.
  489. ערול"נ שם.
  490. נדרים סד ב.
  491. עי' ציון 450.
  492. עי' ציונים 39, 460.
  493. כלי יקר ויקרא יט יד.
  494. משנה שבועות לה א; עי' רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ג, וסהמ"צ ל"ת שיז; עי' החינוך מ' רלא; עי' טור חו"מ סי' כז, ורמ"א שם סעיף א. ועי' ס' בן יוחאי שער השביעי חו"מ סי' כז (דף קמז א), בד' השו"ע שם, שהשמיט שמקלל עצמו לוקה, שסובר שמ"ש שמקלל עצמו עובר על השמר לך ושמור נפשך, אינה אזהרה גמורה, אלא אסמכתא, וע"ש שדייק כן מהזוהר, וצ"ב שאפי' אם אינה אזהרה גמורה, היה לו לשו"ע להביא ד"ז, ועוד צ"ב שבמ"ס והרבה ראשונים כ' שלוקה, עי' ציון 543, ומוכח שאי"ז אסמכתא אלא דרשה גמורה. ועי' ציון 199.
  495. דברים ד ט.
  496. ע"ע אזהרה ציון 4 ואילך. שבועות לו א. משמע שקללה יכולה להזיק, כד' הסוברים כן בציון 52, שאם קללה אינה יכולה להזיק, עי' ציון 57, ק' למה יש בזה שמירת הנפש, ולפימ"ש האג"מ או"ח ח"ג סי' עח, שבציון 75, יש לדחות שלדבריו יש חילוק, שדוקא קללה לאחרים אינה יכולה להזיק, אבל מקלל עצמו הקללה יכולה להזיק.
  497. עי' ציונים 503, 533.
  498. דברים ד טו. חרדים ל"ת פרק כד אות טז. וע"ש שאמרו בזוהר, שכמה אלפים ורבבות מלאכים רעים עונים אחר קללתו אמן כדי לקיימה, לכן כל איש יחרד.
  499. יוסף אומץ (יוזפא) איסורים ומידות רעות התלויים בדיבור אות א.
  500. עי' ציון 4.
  501. עי' ציון 133.
  502. גליוני הש"ס שבועות לו א. ועי' ציון 531, שי"ס שמקלל עצמו איסורו מחמת הלאו של לא תקלל, ומ"ש השמר לך אינו אלא גילוי, שבאיסור לקלל חבירו נכלל אף מקלל עצמו, ולפי"ז אין לנו מקור לאיסור לשמור את נפשו, ודוקא לסוברים שמקלל עצמו ומקלל אחרים הם שני איסורים נפרדים, עי' ציון 533, ונמצא שיש לנו איסור שחייב אדם לשמור נפשו, א"כ ה"ה במקלל חינם שהקללה שבה אל המקלל.
  503. סמ"ג לאוין רט-ריב; סמ"ק מ' קכז; זהר הרקיע (אות קיח) לאוין רצא; חרדים ל"ת פרק כד אות טו. ועי' ר"י פרלא על הרס"ג ל"ת מז-מח (עמ' 81), בד' היראים (יראה"ש סי' קפט). ועי' שנות אליהו תרומות פ"ג מ"ו שמנה עשרה לאוין שאין בהם מעשה אלא דיבור בלבד ולוקים עליהם, וכ' ב' לאוין במקלל את עצמו ומקלל חבירו, מבואר שסובר שהם ב' לאוים נפרדים.
  504. עי' ציון 496. עי' דינא דחיי לאוין רט ריא ריב, ומנ"ח מ' תקמו אות יא בקומץ המנחה, שתמהו למה הרמב"ם דלהלן, לא מנה מקלל עצמו למצוה בפני עצמה, והרי זה נלמד מפסוק בפני עצמו.
  505. ציונים 534 -533.
  506. עי' בה"ג לאוין שבמלקות מה, מו, קיא, שמנה את הלאוין של מקלל דיין, נשיא וכל אדם, ולא הזכיר מקלל עצמו; עי' רס"ג ל"ת מז מח, שלא מנה מקלל עצמו ללאו; עי' סהמ"צ לרמב"ם, והחינוך, שלא מנאו ללאו בפ"ע; ועי' בספר מעשה בראשית בשה"ם בנז"ר א"ב מל"ת לט (דף צט א), שלד' התומים סי' כז ס"ק ג, שבציון 521, שד"ז שאסור לאדם לקלל עצמו אינו אלא לסוברים שאסור לאדם לחבול בעצמו (ע"ע חובל ציון 30), אבל לסוברים שמותר לאדם לחבול בעצמו (ע"ע הנ"ל ציון 28), ה"ה שמותר לאדם לקלל עצמו, יתכן שלכך אותם שלא הזכירו במנין המצוות שאסור לאדם לקלל עצמו, אינו משום שלא מנו את זה ללאו בפ"ע, אלא שסוברים שלהלכה מותר לאדם לקלל עצמו, אך צ"ע, שהרי הרמב"ם והחינוך סוברים, שאסור לאדם לקלל עצמו (עי' ציון 494), ואעפ"כ לא מנו את זה ללאו בפ"ע, וכן א"א לומר כן בד' הבה"ג, שמה שלא מנה את האיסור לקלל עצמו בפ"ע, משום שסובר שלהלכה מותר לאדם לקלל עצמו, שהרי ד' הבה"ג שאסור לאדם לחבול בעצמו, ע"ע חובל ציון 49, ונמצא שודאי סובר שאסור לאדם לקלל עצמו.
  507. זוהר הרקיע שם בד' הרמב"ם שם; מצודת דוד לרדב"ז מ' תקנו; מנחת סולת מ' רלא; ברכת אברהם שבועות לו א, בעניין המקלל עצמו ענף א. וכ"נ בשאילתות שאילתא קלד, שאסור לקלל את חבירו, וכמו שאסור לקלל את חבירו, אסור לו לקלל עצמו, משמע שהאיסור לקלל עצמו הוא אותו איסור לקלל חבירו.
  508. אג"מ או"ח ח"ג סי' עח. וע"ש שאע"פ שיש חילוק בין איסור לקלל אחרים, לאיסור מקלל עצמו, עי' ציון 542.
  509. מנחת סולת שם; ברכת אברהם שם.
  510. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ג.
  511. זוהר הרקיע שם בד' הרמב"ם; מכשירי מצוה שמר את הדבר אותו אדבר (לאדר"ת) עמ' רכה בד' הרמב"ם (ותמה למה הרמב"ם לא מנאו ללאו נפרד). ועי' פיהמ"ש לרמב"ם שבועות פ"ד מי"ג, שאסור לאדם לקלל עצמו שנ' השמר לך ושמר נפשך וכו', וכן אסור לו לקלל את חבירו לפי שאמר ה' לא תקלל חרש וכו', ואע"פ שהאיסור לקלל עצמו נכלל במקלל חבירו, והיה לו לומר שאסור לקלל את חבירו, וכן לקלל עצמו, צ"ל שכוונת הרמב"ם להביא את המקור לדין, והמקור לקלל עצמו הוא מפסוק אחר. ועי' רמב"ם סנהדרין פי"ט ה"ד, שמונה את הלאוים שלוקים עליהם ובאות קלד, המקלל את חבירו בשם, ולא מנה מקלל עצמו, משמע שאינו לאו נפרד.
  512. עי' ציון 496.
  513. עי' ציון 268.
  514. משאת המלך סנהדרין סו א סי' פח, שבציון 535.
  515. עי' ציון 560.
  516. ר"י פרלא לרס"ג סוף ל"ת מז-מח.
  517. עי' סהמ"צ לרמב"ם שורש השני. מהר"ם שיק מ' רלב אות ב.
  518. ע"ע חובל ציון 28 ואילך.
  519. עי' ציון 495.
  520. ע"ע חובל ציון 40.
  521. תומים סי' כז ס"ק ג; הר"י פרלא לרס"ג לאוין מז. וצ"ב, הרי י"ס בד' הרמב"ם שחובל בעצמו אינו אסור אלא מדרבנן, ע"ע חובל ציון 45, ולפי התומים, הסוברים שחובל בעצמו אינו אסור מה"ת, ה"ה שמקלל עצמו אינו אסור מה"ת, והרי הרמב"ם כ' שמקלל עצמו לוקה, עי' ציון 543. ועי' כה"ח יו"ד סי' קטז ס"ק קה, לא יקלל האדם את עצמו, כי יש מלאכי חבלה הנקראים אוררי יום, שעונים אמן ומעלים אותה אל הנחש למעלה כמ"ש בזוה"ק, וצ"ב למה הוצרך לטעם מיוחד, ולא אמר שלא יקלל אדם את עצמו כי הוא איסור מה"ת, ואולי כוונתו לסוברים שהאיסור לקלל עצמו תלוי בדין לחבול בעצמו, ובא להשמיע שאף לסוברים שאין איסור לקלל עצמו, בכל אופן לא יעשה כן מהטעם המבואר, ויותר נ' שסובר שהאיסור לקלל אינו אלא אם מזכיר את השם או כינוי, וכאן מיירי שקילל בלא שם וכינוי שאין איסור ומ"מ מטעם שהזכיר אין לקלל.
  522. תוס' שבועות לו א ד"ה ושמור; חת"ס שם.
  523. אבות פ"ג מ"ח.
  524. דברים כז כו.
  525. חי' חת"ס שבועות שם.
  526. עי' ציון 52 ואילך שהרבה סוברים שקללה יכולה להזיק, ואהל משה דלהלן סובר שאף יש חשש סכנה.
  527. אהל משה שבועות שם.
  528. עי' ציון 495.
  529. עי' ציון 4.
  530. חבצלת השרון דברים יח א.
  531. עי' ציון 507 ואילך, הסוברים שמקלל עצמו נכלל בלאו שלא לקלל כל אדם, מפני שמעשה האיסור הוא אחד קללה בשם. עי' תוס' שבועות לו א ד"ה ושמור, אי לאו דאשכחנא אביו לא הוה גמרינן בעצמו מה שלא מצינו שאסור בחבירו; עי' יראה"ש סי' קפט, לא תקלל חברך ועצמך (בציון 506), משמע שהאיסור לקלל עצמו, נכלל בלאו של לא לקלל אחרים; עי' רי"ו תא"ו נתיב יד ח"ח, המקלל עצמו או חבירו בשם חייב ועובר בלאו; אות היא לעולם מערכת מ' אות כה; עי' ספר המצוות הקצר לח"ח ל"ת מה, מצוות ל"ת שלא לקלל וכו' והמקלל את עצמו גם כן עובר ע"ז; ברכת אברהם שבועות לו א, בעניין המקלל עצמו ענף א. ועי' ציון 41 ואילך, שי"ס שהאיסור לקלל מצד המקולל, מפני שאדם בקללתו יכול הוא להזיק לחבירו, ולפי"ז מובן שהאיסור לקלל עצמו נכלל באיסור לקלל חבירו, שכמו שאסור להזיק לאחרים כך אסור להזיק לעצמו, אבל לסוברים שקללה אינה יכולה להזיק, והאיסור לקלל הוא מצד המקלל, שיהיה אדם גדור בדבורו, ושלא יכעס, עי' ציון 49, הרי זה לא שייך במקלל עצמו, ובע"כ שמקלל עצמו הוא איסור אחר ולא נכלל במקלל חבירו.
  532. מכשירי מצוה שמר את הדבר אותו אדבר (לאדר"ת) עמ' רכה. וע"ש שכ' התראה משום אלהים לא תקלל, ונ' שזו ט"ס וצ"ל לא תקלל חרש.
  533. עי' חי' הר"ן דלהלן; עי' חרדים שבציון 498, שמקלל עצמו נכפל הלאו בתורה, בכתוב, ונשמרתם מאד לנפשתיכם, ומשמע שגדר האיסור הוא שמירת הנפש ולא איסור קללה; משאת המלך סנהדרין סו א סי' פח. ועי' ציון 544 ואילך, הסוברים שלוקה משום השמר לך ושמור נפשך מאד, מבואר שהוא איסור נפרד, מאיסור לא תקלל. ועי' אות היא לעולם מערכת המ"ם אות כה ד"ה עוד, שמלשון הגמ' לא משמע שהשמר לך הוא גילוי על מקלל חרש, וע"ש ד"ה עוד, שהוכיח מתוס' שבועות לו א ד"ה ושמור, שהק' על מ"ש סנהדרין סו א שאזהרה למקלל אביו, לומדים מנשיא וחרש ודיין, ולמה לא לומדים ממקלל עצמו, משמע שמקלל עצמו הוא איסור בפ"ע, ולא מטעם מקלל חבירו, שאם הוא בכלל מקלל חרש, מה הוקשה להם למה לומדים מנשיא וחרש ודיין, נלמד ממקלל עצמו, והרי מקלל עצמו כלול בלאו של חרש, ועוד הוכיח שהוא לאו נפרד, ואינו נכלל בלאו של לא תקלל, שאם נכלל בלאו של לא תקלל, א"כ הוא לאו שבכללות (ע"ע), ואין לוקים עליו.
  534. עי' חי' הר"ן שבועות כה א, שבציון 544. משאת המלך שם. ועי' משאת המלך שם, שא"א לומר שהכתוב בקללת עצמו, הוא גילוי שבאיסור לקלל חבירו נכלל אף מקלל עצמו, שהרי כתב הרמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"א, שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה (עי' ציון 374), ומשמע שאם אינו נכלם אינו חייב על קללתו, והרי אף המקלל עצמו אינו נכלם ואעפ"כ לוקה, ובהכרח שאיסור מקלל עצמו, ואיסור לקלל חבירו הם שני איסורים נפרדים. ועי' ציון 555.
  535. עי' ציון 552. משאת המלך שם.
  536. עי' ציון 387.
  537. עי' ציון 566. סביב ליראיו על היראים סי' מב אות ב; שו"ת התעוררות תשובה ח"ג סי' כ.
  538. עי' ציון 471.
  539. סביב ליראיו שם.
  540. מכשירי מצוה שם.
  541. עי' ציון 57 ואילך.
  542. שו"ת אג"מ או"ח ח"ג סי' עח.
  543. מ"ס ספ"ד; רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ג; עי' תוס' שבועות לו א ד"ה ושמור; שע"ת ש"ג אות מו; החינוך מ' רלא; רמ"א חו"מ סי' כז סעיף א.
  544. עי' ציון 495. ריטב"א דלהלן; חי' הר"ן שבועות כה א.
  545. ע"ע סכנה, ושם שי"ח.
  546. ריטב"א שבועות לו א (מובא בברכ"י חו"מ סי' כז ס"ק ב). ועי' ציון 533 ואילך.
  547. עי' ציון 531.
  548. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ג.
  549. עי' ציון 543 ואילך.
  550. חבצלת השרון דברים ד ט.
  551. עי' ציון 268.
  552. משאת המלך סנהדרין סו א סי' פח.
  553. עי' ציון 387 ואילך. ועי' ציון 423 שמי שמקלל נעשה רשע. ועי' מנחת סולת מ' עא, שיש כאן גלגל החוזר, שאם תאמר שכיון שהוא נעשה רשע, מותר לקלל את עצמו, נמצא שבמה שמקלל עכשיו, אינו עובר איסור, וא"כ לא נעשה רשע, ושוב אסור לקלל, וצ"ע איך דנים באופן כזה. ועי' התעוררות תשובה דלהלן שזה כמו גיטו וחצירו באים כאחד (ע"ע),
  554. עי' ציון 443. ועי' ציון 444, שי"ס שלרשע אסור לקלל רשע, ולדבריהם לא קשה שמקלל עצמו נעשה רשע, שלרשע אסור לקלל רשע.
  555. עי' ציון 566. שו"ת התעוררות תשובה ח"ג סי' כ.
  556. עי' ציון 88.
  557. מנחת סולת שם דרך א.
  558. מנחת סולת שם דרך ב.
  559. עי' ציון 268.
  560. ר"י פרלא לרס"ג סוף ל"ת מז- מח. ועי' ציון 516. ויש לדון, לסוברים שאיסור קללת חבירו, ואיסור קללת עצמו הם שני איסורים נפרדים, שכל אחד נלמד מכתוב אחר, עי' ציון 533, אם יהיו ב' מלקיות, או שב' סוגי המלקיות הם מלקות על יראת ה'.
  561. עי' ציון 387 ואילך.
  562. עי' סמ"ג לאוין רט-ריב, שאחרי שהביא שמקלל עצמו חייב, כ' לא הזהירה תורה על כולן אלא בכשרים, ומנ"ח מ' רלא אות ו בדעתו.
  563. עי' ציון 507.
  564. מנחת סולת מ' רלא.
  565. עי' ציון 496.
  566. ע"ע הצלת נפשות ציון 98. מנ"ח שם; סביב ליראיו על היראים סי' מב אות ב; שו"ת התעוררות תשובה ח"ג סי' כ (ועי' התעוררות תשובה שם, שהרי מחללים עליו שבת, ומצוה להצילו). ועי' סביב ליראיו שם, שלכך למדו מהכתוב השמר לך, ולא למדו ממקלל כל אדם, שאף אם הוא רשע אסור לקלל א"ע. ועי' ציון 537.
  567. שמות כב כז. מכילתא שם ר' ישמעאל; סנהדרין סו א (וע"ש שר"ע מפרש הלאו במברך השם, ומ"מ אף לדעתו, כלולה בו קללת הדיין, ע"ע בית דין ציון 711); רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"א; טוש"ע חו"מ סי' כז סעיף א.
  568. שמות שם ח. מכילתא שם.
  569. תורה תמימה שמות שם. וע"ש שהדיינים מכונים כן ע"פ הכתוב בדברים א יז, כי המשפט לאלהים הוא, וא"כ מכיון שהוא שופט ודיין, יכונה בשם אלהים שהוא מקור המשפט.
  570. שע"ת לרבינו יונה ש"ג אות מו; חרדים ל"ת פרק ד אות יח.
  571. חרדים שם.
  572. החינוך מ' סט. וצ"ב הרי איך שיפסוק יוכל תמיד לפחד מהשני שיצא חייב, ומה שייך לומר שיפחד לפסוק לאמיתו בגלל הפחד שיקללו אותו, וצ"ל שיש אנשים שיש מהם פחד במיוחד.
  573. משלי כט ד. רמב"ן ויקרא יט יד; החינוך שם; טעמי המצוות לרדב"ז מ' תקנו. ועי' ציון 638.
  574. רדב"ז שם.
  575. בה"ג לאוין שבמלקות מה; רס"ג ל"ת מח; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שטו; החינוך מ' סט.
  576. סמ"ק ויראה"ש.
  577. עי' סמ"ק בהקדמה, כתבתי אלו המצוות המוטלות עלינו בזמן הזה, וע"ע מנין המצוות.
  578. עי' ציון 598.
  579. עי' צביון העמודים שבציון 644. וזה לד' הסמ"ק. ובד' היראה"ש שמונה אף מצוות שאינם נוהגות בזמן הזה, נ' שסובר שהוא כלול באיסור שלא לקלל אחד מישראל.
  580. עי' ציון 450.
  581. עי' ציון 471.
  582. עי' ציון 387.
  583. מנ"ח מ' סט אות ו.
  584. משלי כד כד. ס"ח (הוצאת מקיצי נרדמים) אות תתתקז, ותמה במשנת אברהם על הס"ח שם, הרי למדנו מהכתוב ונשיא בעמך לא תאר, בעושה מעשה עמך, עי' ציון 390, ולמה הוצרך ללמוד מהכתוב במשלי, ותי' שהיה מקום לומר שעושה מעשה עמך אינו אלא למקלל נשיא, ולא למקלל דיין, לכך הביא ממשלי, וצ"ב הרי מהכתוב ונשיא בעמך שעושה מעשה עמך, למדים לכל מקום אף לא באיסור קללה, כגון כיבוד אב ואם, עי' יבמות כב ב.
  585. שמות כב כז.
  586. שע"ת שער ג אות מו. מ"ש שמותר לקלל כשדן אותו שלא כדת, נ' שנקט דוגמא בעלמא, וה"ה לכל עבירה.
  587. נועם המצוות מ' סט.
  588. פירושים ופסקים לרבינו אביגדור שמות פסק קג קד. ע"ש שלכך כתוב בלשון אלוקים.
  589. שבת י א.
  590. טעמי המצוות לר"מ הבבלי מ' לט.
  591. תהלים פב א. סנהדרין ז א.
  592. הכתוב לחיים (לר"ח פלאג'י) תהלים פב.
  593. ע"ע זבל"א*, שכל אחד מבעלי הדינים בורר לו דיין אחד לבית דין של שלשה.
  594. ברכ"י חו"מ סי' כז ס"ק ד; פנים במשפט שם ס"ק ד; עי' ערוה"ש שם סעיף א, המקלל דיין קבוע. ועי' ברכ"י שם, שכ"מ בלשון הרמב"ם שבציון 567, כל המקלל דיין מדייני ישראל וכו', משמע שצריך שיהיה דיין מדייני ישראל, כלומר שקבוע לדון בין אדם לחבירו, ולא דיין לפי שעה בזבל"א (ועי' פנים במשפט שדחה את הדיוק, שכוונת הרמב"ם למעט דיין גוי, עי' ציון 327), וכן לד' הרמב"ן והחינוך שבציון 573, שדרך האנשים לקללם, וזה עלול לגרום שאנשים יפגעו בהם וכו', לא שייך אלא בדיין קבוע. ועי' פנים במשפט שם, שהטעם שאין איסור לקלל דיין שאינו קבוע, מפני שצריך דיינים סמוכים, או אף בזה"ז שאין סמוכים, היינו משום הדיינים הם שלוחים של בית דין הראשונים הסמוכים שהיו בארץ ישראל, וחשובים כמותם, עי' ציונים 606 - 601, ולכן לא שייך בדיין שאינו קבוע.
  595. עי' לקח טוב ויקרא כד י, שהרי כתוב למעלה איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. וכתיב ונקב שם ה' מות יומת ומשמע אלהיו דיינו, ובדעתו במגיה לפירושים ופסקים לרבינו אביגדור שמות פסק קג קד, שכ' שמשמע דיינו שהוא קיבל עליו לדונו, שאע"פ שאינו דיין קבוע עובר באיסור לקלל דיין, וע"ש שכתב כן בד' רבינו אביגדור.
  596. ע"ע סמיכה.
  597. עי' ציון 567.
  598. עי' ב"ק פד ב, אלהים בעינן, ופי' רש"י היינו מומחים וסמוכים, ועי' רמב"ם סנהדרין פ"ד ה"ד.
  599. חק"ל חו"מ ח"ב סי' קנא; תומים סי' כז ס"ק ב; מנ"ח מ' סט אות ה; ישועות ישראל שם ס"ק ב.
  600. מנ"ח שם.
  601. עי' החינוך מ' סט, שהאיסור לקלל דיין נוהג בזה"ז (ועי' מ' ע, בלאו של מגדף, ועכשיו בחו"ל שאין לנו סמוכים מרחיקים כל ישראל ממנו ומחרימים אותו), וע"ש שהטעם שהתורה כתבה על הדיינים לשון אלהים, כדי להכליל בלאו זה גם אזהרה לברכת השם, והק' המנ"ח שם, אם צריך דוקא סמוכים, הרי הוצרכה התורה לכתוב אלהים, כדי לדרוש שהכוונה לדיינים סמוכים הנקראים אלהים, ומוכח של"צ סמוכים; עי' ריב"ש סי' פ; שו"ת זכרון יהודה סי' עט; עי' ב"ח חו"מ סי' כז (על מ"ש הטור שהמקלל דיין עובר בלאו, שלא הביא מ"ש הרמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ב שהמקלל דיין לוקה שתים, משום שאין דנים מלקות בזה"ז, ולא בא רבינו כי אם להורות שאסור לקלל ושעובר בלאו, מבואר שאף בזה"ז יש איסור); יפה ללב ח"ד חו"מ סי' כז ס"ק ג; מנחת סולת מ' סט (וע"ש שכ"מ בברכ"י שבציון 594, שדוקא אם הדיין אינו קבוע, אין בו איסור קללה, ומשמע שדיין קבוע, אף אם אינו סמוך, חייב על קללתו); אלפי מנשה סי' כז ס"ק ב; מצות המלך הידור מצוה ל"ת שד; עי' ציון 607, שי"ס שמי שהוא ממונה מהקהל לפקח בכל עסקי הקהל, שדינו קרוב לדין הדיין שיש בקללתו לאו נוסף, ופשוט של"צ להיות סמוך.
  602. ע"ע מגדף ציון 16.
  603. אלפי מנשה שם; מצות המלך שם דרך א; שבט הלוי ח"ה קונטרס המצוות מ' סט.
  604. עי' רמב"ם סנהדרין פ"ד הי"א, שאם הסכימו כל החכמים שבא"י למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים, וע"ע סמוכים. עי' מנ"ח שם; מצות המלך שם דרך ב.
  605. ע"ע בית דין ציון 361.
  606. יפה ללב שם. ונ' שאע"פ שאינו אלא תק"ח, ע"ע הנ"ל ציון 362, מ"מ מי שמקלל אותם הרי זה חשוב כמו שמקלל דיין סמוך.
  607. שו"ת ראנ"ח סי' קיא (מובא בכנה"ג חו"מ הגה"ט סי' כז ס"ק ב, ובקצוה"ח שם ס"ק א). וע"ש שדינו קרוב לדין הדיין שכתב הריב"ש ז"ל שיש בקללתו לאו נוסף, והמקלל אותו חייב מרדות או נידוי. ועי' שו"ת רא"ם סי' נז, שהמנהיג והממונה הרי הוא כבי"ד הגדול שבירושלים.
  608. ישועות ישראל, חוקת משפט סי' כז ס"ק ב. ע"ש שהוכיחו מהשיטות שבציון 609, שאם היה נשיא ודיין עובר משום ג' שמות, והרי נשיא הוא ממונה, ויש מלקות מצד שהוא ממונה, ולמה הוצרך לזה שהוא דיין, ומוכח שממונה אינו לוקה משום דיין.
  609. מכילתא משפטים פרשה יט, מה ת"ל אלהים לא תקלל, לחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע, מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד, וחייב עליו משום ד' דברים, בן נשיא שקלל אביו חייב עליו משום ד' דברים, משום אב, ומשום דיין, ומשום נשיא, ומשום בעמך לא תאור, ועי' בהגר"א חו"מ סי' כז סעיף א ס"ק ו, ששם יליף לכל אדם מבעמך כמש"ש; רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ב, וסהמ"צ ל"ת שיז; מדה"ג משפטים כב כז; סמ"ג לאוין רט-ריב; החינוך מ' סט; מצודת דוד לרדב"ז מ' תקנו; שו"ע שם.
  610. עי' ציון 252.
  611. החינוך שם.
  612. רמב"ם שם. צ"ב, הרי צריך לכתוב דיין ללמד על כולם, עי' ציון 23.
  613. עי' ציון 49 ואילך.
  614. מהר"ם שיק סנהדרין סו ב.
  615. טעם המלך (על שעה"מ) אסו"ב פי"ז ה"ח; שדה יצחק עמ' 244. ונ' לבאר, שדוקא באופן ששני האיסורים אינם קשורים אחד לשני, כגון נבילה ביוה"כ שאין האיסורים קשורים, ושניהם נזדמנו למקום אחד, שאין איסור נבילה חל על איסור יוה"כ, ומשא"כ איסור לקלל דיין, שכל המציאות של האיסור הוא רק כשיש את האיסור קללה מצד כל אדם, ועל זה נאמר שאם הוא דיין נתוסף בו איסור, וא"ת שאין איסור חל על איסור אין לנו שום אופן של איסור לקלל דיין, שהרי בכל מקרה אין איסור חל על איסור, ובע"כ שבאיסור כזה אין אומרים שאין איסור חל על איסור.
  616. השגות הרמב"ן לסהמ"צ לרמב"ם ל"ת שיח; עי' טור חו"מ סי' כז, אסור לקלל הדיין והמקללו עובר בלאו, וסמ"ע שם ס"ק ה, וט"ז שם ס"ק א, שמשמע שאינו לוקה שתים. ועי' ב"ח שם, שדחה שיתכן שאף לד' הטור לוקה שתים, ומה שלא כתבו לפי שאין דנים מלקות בזה"ז, ע"ע מלקות.
  617. עי' ציון 19.
  618. רמב"ן שם.
  619. עי' ציון 24.
  620. ע"ע מקלל אביו ואמו.
  621. ט"ז שם. ועי' אולם המשפט סי' כז, שתלה את מח' הרמב"ם והטור במח' מהו גדר הלימוד של במה מצינו.
  622. עי' ציון 573.
  623. ציון לנפש חיה סי' יז. ועי' הקללה לברכה סי' ח סעיף ו, שאף לצד של הציון לנפש חיה, שדיין המקלל את חבירו הדיין, אינו בכלל האיסור של קללת דיין, נשיא המקלל את הדיין, ודאי שהוא בכלל האיסור, מפני שנשיא פחות הוא מהדיין.
  624. עי' אוצה"ג קידושין לב א (עמ' 91), אלו שאין להם חלק לעוה"ב וכו' והאפיקורסים וכו' זה המבזה ת"ח וכו' שכן אתה מוצא מידה זו מפורשת בתורה לדורות לא תקלל וכו' מבואר שבזיון ת"ח בכלל לא תקלל; עי' רש"י דברים כא כג, כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, ורש"י סנהדרין סה ב, על מה שנאמר אצל שמעי בן גרא והוא קללני קללה נמרצת (מלכים א ב ח), שלא היתה שם קללה, אלא גידוף; עי' תרגום שני על אסתר (ב ה), ששמעי בן גרא עבר על מ"ש בתורה שלא לצער דיין, והוא ביזה את דוד המלך; תוס' השלם ויקרא כב כז; פירושים ופסקים לרבינו אביגדור שמות פסק קג קד; העמק דבר שמות כב כז. ועי' העמק דבר שם, שאם האיסור לא היה אלא קללה, למה כתבה תורה ב' לשונות לא תקלל ולא תאר, ומשמע שבלא תקלל נכלל אף לא לבזות, וכן הוכיח מהאונקלוס, שתרגם את הכתוב אלהים לא תקלל, לא תקיל, משמע שהאיסור לבזות (ועי' ס' יאר שבסו"ס נתינה לגר שמות שם, שתמה על האונקלוס שתרגם לא תקיל שזהו לשון בזיון והרי האיסור הוא לא לקלל). ועי' תו"ש שמות כב כז אות תנט, שכן משמע בשמו"ר (לא טז) שבאזהרה של לקלל אמרו וכן אנשי ירושלים לקו על שבזו הנביאים, וכ"מ בשמו"ר (לא ח), ואמר אין דיין שוטה הימנו, אמרו לו אתמול היה משובח והיום שוטה לכך הזהיר לך הכתוב אלהים לא תקלל.
  625. שמות כב כז, עי' ציון 567.
  626. דברים כא כג.
  627. תוס' השלם שם (וע"ש שלכן לוקה ע"ז); עי' רש"י דברים שם; פירושים ופסקים לרבינו אביגדור שם; העמק דבר שם, והביא עוד מהכתוב בראשית טז ה ואקל בעיניה.
  628. עי' רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ה-ה"ו וטוש"ע חו"מ סי' כז סעיף ב, וסמ"ע שם ס"ק י בדעתם; אורים שם ס"ק ו, נתיה"מ שם חידושים ס"ק ד.
  629. המגיה לפירושים ופסקים לרבינו אביגדור שם. ועי' ס' לרעך כמוך תשובות מרבי חיים קנייבסקי, תשובה כד, שאיסור קללה אינו אלא כשמאחל רעה לחבירו, ולא כשמזלזל, ונ' כוונתו לאיסור מקלל של כל אדם, שלדעת כולם הוא דוקא מקלל ולא מבזה, ודוקא במקלל דיין י"ס שהאיסור כולל גם לא לבזות.
  630. ציון 676 ואילך, לעניין נשיא שמקלל עצמו, וה"ה דיין.
  631. שמות כב כז. עי' מכילתא שם; רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"א; רמב"ן שמות כב כז; סמ"ג לאוין רט-ריב; החינוך מ' עא.
  632. עי' רמב"ם שם; רמב"ן שם; סמ"ג שם; החינוך שם.
  633. רמב"ן שם.
  634. הוריות י א. כס"מ סנהדרין פכ"ו ה"א. ע"ש שדרשו מהכתוב, אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלוקיו (ויקרא ד כב), שאין על גביו אלא ה' אלוקיו, זה הנשיא.
  635. קהלת י כ.
  636. בכור שור שמות כג כז. בטעם שנאמר בקהלת איסור שמפורש בתורה, עי' ציון 402 ואילך.
  637. רמב"ן שם; שע"ת לרבינו יונה ש"ג אות מו; תוס' השלם שמות כב כז. ועי' הר אפרים למכילתא שם, שודאי אין כוונת הרמב"ן ור' יונה שיש תנאי בלאו, שהאיסור לקלל דוקא כשמחייבו בדין, אלא כוונתם לטעם האיסור.
  638. העמק דבר שמות כב כז. ועי' ציון 570 ואילך. ועי' אזהרות לר' אליהו הזקן, טעמך לא יאר נשיא, ובמתק אזהרות שם, שאולי כוונתו, שאפי' אם הקללה באה מאיזה טעם היא אסורה.
  639. בה"ג לאוין שבמלקות מו; רס"ג ל"ת מז; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שטז; החינוך מ' עא.
  640. הסמ"ק ויראה"ש.
  641. עי' סמ"ק בהקדמה, כתבתי אלו המצוות המוטלות עלינו בזמן הזה, וע"ע מנין המצוות.
  642. עי' ציונים 632, 645.
  643. ע"ע מלך וע' סנהדרין. וצ"ל שלדעתם המקלל ריש גלותא אינו חייב משום מקלל נשיא, עי' ציון 653, שאל"כ הרי שייך מקלל נשיא גם בזה"ז אם מקלל את הריש גלותא.
  644. צביון העמודים סי' קכג אות ב, בד' הסמ"ק. ובד' היראה"ש שמונה אף מצוות שאינם נוהגות בזמן הזה, נ' שסובר שהוא כלול באיסור של לא לקלל אחד מישראל.
  645. רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"א; רמב"ן שמות כב כז; סמ"ג לאוין רט-ריב; החינוך מ' עא. ועי' רמב"ן שם, שהביא ראיה לדבר, ממה ששאל ר' יהודה הנשיא על עצמו כגון אני מה אני בשעיר וכו', עי' ציון 649, משמע שנשיא כולל כל שררה, ולאו דוקא מלך.
  646. צ"פ ערכין פ"א הי"ג. וע"ש אם מופלא שבבי"ד הוא מכלל הדיינים או לא, ע"ע מופלא שבבי"ד ציון 59 ואילך. (ועי' צ"פ משפטים כב כז). וע"ש שביאר את המח' במסכת סופרים ספ"ד, אם מקלל נשיא חייב שתים או א', עי' ציון 693.
  647. עי' פיהמ"ש לרמב"ם הוריות פ"א מ"ד, שמופלא של בי"ד הוא ראש ישיבה. ועי' חרדים ל"ת פרק ד אות יז, שהמקלל ראש ישיבה עובר על ונשיא בעמך לא תאר, וכ"כ הפלא יועץ אות כ סעיף יד, ובמנחת סולת על ס' החינוך מ' עא, תמה על החרדים שהרמב"ם לא הזכיר ראש ישיבה, ונ' שהרמב"ם כ' ראש הסנהדרין, ולד' הצ"פ הוא המופלא שבבי"ד.
  648. רמב"ן שם. ועי' כס"מ שם, שאע"פ שלעניין שעיר נשיא, דוקא מלך מביא, ולא ראש הסנהדרין הגדולה (ע"ע שעיר נשיא), ולעניין קללה הרי אף ראש הסנהדרין הגדולה נקרא נשיא, מ"מ החילוק הוא, שלענין שעיר נשיא שנאמר, אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלוקיו (ויקרא ד כב), דורשים שאין על גביו אלא ה' אלוקיו, אבל לעניין קללה, שלא כתוב שאין על גביו אלא ה' אלוקיו, ה"ה ראש הסנהדרין.
  649. עי' סהמ"צ לרמב"ם ל"ת שטז; רמב"ן שם; החינוך שם; מנ"ח מ' עא; מהר"ם שיק מ' עא; חי' מרן רי"ז הלוי על התורה פ' וילך. ונ' שזו כוונת הכס"מ שם, שכ' מקור לאיסור מקלל ראש הסנהדרין, מהמכילתא אלהים לא תקלל, אין לי אלא דיין, נשיא מנין, ת"ל נשיא בעמך לא תאור, היינו שהלשון נשיא בעמך משמע מי שהוא נשיא על כל ישראל, ולכן ה"ה ראש הסנהדרין. משמע שהאיסור אינו נוהג באב בית דין (ע"ע) שהוא החכם השני בדרגה בסנהדרין. ונ' שהמקלל את רבי יהודה הנשיא, אינו חייב משום מקלל נשיא, מפני שהיה כפוף לראש הגולה שבבבל, וכמ"ש בהוריות יא ב ורש"י שם ד"ה א"ל הרי, שלעניין שעיר נשיא, רבי יהודה הנשיא אינו מביא שעיר נשיא, לפי שהיה כפוף לראש הגולה שבבבל.
  650. יפה ללב ח"ד חו"מ סי' כז אות ג; פרחי ציון על כפתור ופרח עמ' קלט ב.
  651. יפה ללב שם.
  652. עי' רמב"ם סנהדרין פ"ד הי"ג. כפתור ופרח שם.
  653. חק נתן הוריות יא א.
  654. עי' ציון 645, הסוברים שבאיסור לקלל נשיא נכלל ראש הסנהדרין גדולה, ומנ"ח מ' עא בדעתם, שמשמע דוקא ראש הסנהדרין, ולא נשיא שבט; מהר"ם שיק מ' עא.
  655. עי' הוריות יא א, ואיזהו נשיא, זה מלך, יכול נשיא שבט כנחשון בן עמינדב, ת"ל מכל מצות ה' אלוקיו, ולהלן הוא אומר למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו, מה להלן שאין על גביו אלא ה' אלוקיו, אף נשיא שאין על גביו אלא ה' אלוקיו, ודייק המנ"ח שם, שדוקא לעניין שעיר נשיא (ע"ע) שנאמר מכל מצות ה' אלוקיו, נשיא שבט אינו נקרא נשיא, אבל לעניין איסור קללה, שלא נאמר מכל מצות ה' אלוקיו, משמע שאף נשיא שבט נקרא נשיא.
  656. שמות כב כז.
  657. מהר"ם שיק שם.
  658. עי' סוטה לז א.
  659. אמרי דוד מ' עא.
  660. במדבר ב ג ועוד הרבה.
  661. דברות משה ב"ב ח"א סי' יב הערה יג. ע"ש שהביא ראיה מהורדוס, שאמרו ב"ב ד א, שאין איסור לקללו שאינו מלך, ושוב דנה הגמ' שאסור לקללו משום ונשיא בעמך לא תאור, וק' הרי האיסור לקלל הוא על מלך או ראש הסנהדרין, והוא לא היה מלך ולא ראש הסנהדרין, ולמה רצו לומר שאסור לקללו משום נשיא, אלא כיון שהיה מלך על כל ישראל שהיו בא"י, שאע"פ שאינו חשוב מלך, מ"מ אינו פחות מנשיא, וע"ש שהק' על הטעם שאמרו שאין איסור לקלל את הורדוס שהיה מלך, מפני שלא היה לו דין מלך שאינו מקרב אחיך, א"כ מטעם זה צ"ל שלא יהיה בו איסור לקלל נשיא, שמי שאינו מקרב אחיך פסול לכל משרה. ועי' ציון 662, שאין איסור קללת נשיא במלכי ישראל ובמלכי בית דוד, שאינם שולטים על כל ישראל, ויתכן שזה דוקא במלך, אבל נשיא שבט שהחיוב על קללתו משום שנקרא נשיא חייב אף שאינו נשיא על כל ישראל. וע"ש שאף מי שהוא נשיא לחצי שבט, חייב על קללתו מפני שקרוי נשיא, כמו שבט מנשה שנחלק בחלוקת א"י לחצאין, נקרא נשיא חניאל בן אפד (במדבר לד כג).
  662. עי' ציון 657. מנחת סולת מ' עא, אולי כיון שאינו מושל על כל העם פטורים על קללתו. וכ"מ ברמב"ן שמות כב כז, לא תאור כל נשיא בעם שהוא ראש שררה על כל ישראל, וכן עי' מהר"ם שיק מ' עא, שכ' שהאיסור רק למי שראשים לכל ישראל
  663. דברות משה ב"ב סי' יב הערה יג. וראייתו מהאיסור לקלל נשיא שבט עי' ציון 661.
  664. עי' ב"ב ד א.
  665. דברות משה שם. ועי' שיעורי ר' שמואל ב"ב אות עט.
  666. אמרי חן על הרמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"א בשם הדברות משה. ועי' הוריות יא ב, שמלכי ישראל ומלכי בית דוד מביאים שעיר נשיא, ומבואר שלעניין שעיר נשיא חשובים הם נשיא.
  667. אמרי חן שם.
  668. ע"ע מלך.
  669. מנ"ח מ' עא אות ד. ועי' משאת בנימין סי' לג, והפלאה כתובות יז א, שהורדוס כיון שהיה עבד, לא היה לו דין מלך. ועי' קוה"ע יבמות סי' לז אות י, שנסתפק אם מ"ש שמלך אין ממנים אלא כשאמו מישראל, אם הוא לעיכובא אפי' בדיעבד, או אינו אלא למצוה, אבל אם עברו והמליכוהו, יש לו דיני מלך.
  670. רדב"ז לרמב"ם מלכים פ"ג ה"ח. וע"ע מלך.
  671. מנחת סולת מ' עא.
  672. עי' ציון 450.
  673. עי' ציון 471.
  674. עי' ציון 387.
  675. מנ"ח מ' עא אות א. ונ' שאין כוונת המנ"ח שלמדים מכל אדם על נשיא, שהרי לעניין רשע הכתוב הוא בנשיא, עי' ציון 388 ואילך, אלא כוונתו שהדינים שוים.
  676. מנ"ח מ' עא אות ה.
  677. מצודת דוד לרדב"ז מ' תקנו; מנחת סולת מ' עא. ועי' צ"פ מתנו"ע פ"ד (דף נז א), ומכשירי מצוה שמר את הדבר אותו אדבר (לאדר"ת) עמ' רכה, שנסתפקו.
  678. מו"ק יז א.
  679. ע"ע נידוי.
  680. ברכת הנצי"ב על המכילתא פ' משפטים כב כז, והרחב דבר שם. ועי' ציונים 229 - 228, שנחלקו אם הנידוי כולל קללה.
  681. עי' ציון 634.
  682. עי' להלן.
  683. עי' רמב"ם מלכים פ"ג ה"ח, וע"ע מורד במלכות.
  684. ע"ע קם ליה בדרבה מיניה.
  685. חקרי לב או"ח סי' צד ד"ה ומיהו. וע"ש עוד תי' שחיוב מיתה של מורד במלכות הוא מדברי קבלה, ואין בזה פטור של קם ליה בדרבה מיניה. ועי' נר מצוה על סהמ"צ ל"ת שטז, שכ' שתלוי במלך, שאם המלך רוצה להמית את מי שקילל אותו, פטור ממלקות משום קלבד"מ, אבל אם המלך אינו רוצה להמיתו הרי הוא לוקה. וע"ע לאו-שניתן-לאזהרת-מיתת-בית-דין, ציון 72 ואילך, בטעם שלא נפטר ממלקות משום לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד.
  686. מנחת סולת מצוה עא.
  687. עי' מכילתא משפטים פרשה יט, יש מדבר דבר אחד, וחייב עליו משום ארבעה דברים, בן נשיא שקלל את האב, חייב בארבעה דברים, משום נשיא ואב ודיין ומשום בעמך לא תאור (ע"ע כבוד אב ואם); מ"ס ספ"ד דעה ב; רמב"ם סנהדרין פכ"ו ה"ב, וסהמ"צ ל"ת שיז; סמ"ג לאוין רט-ריב; החינוך מ' עא; מדה"ג שמות כב כז; מצודת דוד לרדב"ז מ' תקנו. השו"ע השמיט ד"ז, אע"פ שהביא שהמקלל דיין לוקה שתים, עי' ציון 609.
  688. החינוך שם.
  689. עי' מכילתא שם; סהמ"צ שם; החינוך שם; מדה"ג שם.
  690. משלי כט ד. ועי' סנהדרין יד ב, עה"כ שופטיך זה מלך שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ.
  691. רמב"ם מלכים פ"ג ה"י.
  692. רמב"ם סנהדרין פ"ב ה"ה על מלכי בית דוד. גבורת יצחק סנהדרין יד ב, וקול יהודה שמות כב כז. ועי' דרשות הר"ן דרוש יא, שהמלך יכול לדון.
  693. מ"ס ספ"ד דעה א. ועי' צ"פ ערכין פ"א הי"ג עמ' 64 (וצ"פ משפטים כב כז), שדעה זו סוברת שמופלא שבבי"ד אינו מכלל הדיינים (ע"ע מופלא שבבי"ד ציון 59 ואילך), ולכן אינו לוקה משום דיין אלא לוקה שתים, ומשמע מדבריו שחיוב שלש מלקיות אינו אלא בראש הסנהדרין (עי' ציון 695), אבל לסוברים שאף מקלל מלך לוקה משום דיין (עי' ציון 690), צ"ב הדעה הזאת שלוקה שתים. ועי' ציון 616, שי"ס שמקלל דיין אינו לוקה שתים, ולדעתם ה"ה שמקלל נשיא אינו לוקה שלש. ועי' מאירי סנהדרין סו א, שמלך שהוא דיין חייב על קללת מלך ודיין, משמע שלא כל מקלל מלך לוקה על מקלל דיין.
  694. ע"ע מלך וע' סנהדרין. עי' מנ"ח דלהלן שמלך כיון שאינו סמוך, אינו ראוי לסנהדרין, ואינו קרוי אלהים (עי' ציון 599, שהמנ"ח סובר שאיסור מקלל דיין אינו אלא בדיין סמוך),
  695. עי' ציון 648. מנ"ח מ' עא אות ב. ועי' ציון 693, שנ' שאף לד' הצ"פ כן שדוקא ראש הסנהדרין לוקה שלש, ולא המלך.
  696. משלי י ז. ב"ר מט א. ועי' ציון 333. ועי' ר"ח וריטב"א יומא לח ב, בטעם שנאמר בלשון רבים ושם רשעים ירקב, כי ע"י מעשה רשע אחד יש לנו לקלל את כל הרשעים. ועי' רש"י בראשית (יג יג) עה"פ ואנשי סדם רעים וחטאים, ורבותינו למדו מכאן שם רשעים ירקב, ותמה המהרי"ל (מנהגים) ליקוטים אות לז, מה בא רש"י לפרש "מכאן", והרי מקרא מלא הוא, שם רשעים ירקב, ותי' דקרא מתנבא דשם רשעים ירקב, אבל מנין כשמזכירים את הרשעים שמזכירים אותם לגנאי, לכך פרש"י "מכאן", הואיל והזכיר אנשי סדום סיים עליהן גנותם רעים וחטאים. ועי' ספר המנהגים (טירנא) הגהות המנהגים פורים אות נה, שמה שנוהגים להקיש כשזוכרים המן, הוא בשביל התינוקות שאין יודעים לומר שם רשעים ירקב כי הוא חיוב לומר כשמזכירים רשע, ועי' ספר חרדים דלהלן.
  697. מושב זקנים ויקרא יט יד; מדה"ג במדבר טז א; שו"ת מהר"ם פדואה סי' פז; יוסף אומץ סי' יא.
  698. ספר חרדים מצוות עשה מדברי קבלה ומדברי סופרים פרק ד, מצות עשה התלויות בפה בקנה מדברי קבלה ומדברי סופרים ואפשר לקיימם בכל יום (א - ב) א"ר יצחק וכו' כל המזכיר רשע ואינו מקללו עובר בעשה שנא' ושם רשעים ירקב.
  699. מ"ס פי"ד ה"ו-ה"ז; ירושלמי פ"ג ה"ו. וצ"ב הרי ארור לבד אינה קללה, אלא כשמזכיר שם או כינוי, עי' ציון 222, וצ"ל שסובר שאם אינו מזכיר שם או כינוי, אינו אלא פטור ממלקות, אבל חשובה היא קללה ואסורה מה"ת, עי' ציון 191.
  700. מ"ס שם ה"ג.
  701. יפה מראה על הירושלמי שם, מובא בנחלת אריאל על מ"ס שם. ועי' לבוש או"ח סי' תרצ סעיף יז (מובא במג"א שם ס"ק כא), כשהקורא קורא שם המן יאמר השומע שם רשעים ירקב, ועי' שעה"צ שם ס"ק נז, שאינו חשוב הפסק משום שהוא מענינו של יום.
  702. מושב זקנים שם.
  703. פירושים ופסקים לרבינו אביגדור פסק תסב (עמ' תיד).
  704. יפה תאר על ב"ר שם, ע"פ ברכות י א, שאין להתפלל על הרשעים שימותו, שנאמר יתמו חטאים מן הארץ (תהלים קד לה), ולא כתב חוטאים, אלא החטאים, שיש להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה. ועי' מהרש"א יומא לח ב, עה"כ זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב, שלגבי צדיק נאמר זכר צדיק לברכה, ולגבי רשע לא אמר זכרו לקללה, משום שכשמשבחים צדיקים יברך אותם, אבל בגנות רשעים אל יקללם, אלא שיצפה להם שיעשו תשובה כמ"ש ברכות שם. ועי' ספר זכירה בשם המקובלים, שלא יקלל שום רשע שימות, רק יבקש מה' שיחזור לבו בתשובה. ועי' נחלת אריאל שם, שלכך אומרים ארור המן אף בתחילת המגילה, לפני שהמן מת, לפי שהיום הוא כבר מת. ועי' יעלת חן (פרשת בלק) שגם רשעים כשהם בחיים אין להזכירם לגנאי, ורק לאחר מיתה מצוה הוי. ועי' זוהר מדרש הנעלם כרך א (בראשית) פרשת וירא קה א (מובא בגליון הש"ס ברכות י א), ואמר רבי אסור לו לאדם להתפלל על הרשעים שיסתלקו מן העולם, שאלמלא סלקו הקב"ה לתרח מן העולם כשהיה עובד ע"ז, לא בא אברהם אבינו לעולם, ושבטי ישראל לא היו והמלך דוד ומלך המשיח והתורה לא נתנה, וכל אותם הצדיקים והחסידים והנביאים לא היו בעולם. ועי' ציון 335. ועי' חפץ חיים עה"ת פ' ויצא עה"פ עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (בראשית לא לב), ופי' רש"י מאותה קללה מתה רחל בדרך, נ' עד כמה צריכים לשקול בפלס את המילים שאדם מוציא מפיו, וכאשר האחים סיפרו ליעקב כל מה שהעליל עליהם מלך מצרים, לא קילל יעקב את המושל, ואדרבא שלח לו מתנות, והתפלל שימצאו חן בעינין, ואם היה מוציא מפיו דבר קללה על האיש אשר דיבר אתם קשות. היה הורג את בנו יוסף אשר אהבו מכל בניו.
  705. עי' רי"ף ב"מ שם (דפי הרי"ף כט א), בעניין מי שפרע, שהלכה כרבא שמקללים אותו, שלמדנו מכאן שבאופן כזה אינו עושה מעשה ישראל הוא, ובאבי עזרי ממרים פ"ה הי"ב, בדעתו שמשמע שמותר לקללו בחינם, ואינו דוקא על אותו דבר, וע"ש שכ"מ בריטב"א שהובא בשטמ"ק שם (ונ' שכוונתו שהריטב"א כ' בעושה מעשה עמך, שאביי שסובר שאין לקלל במי שפרע, אינו משום שסובר שלא דורשים את הדין של עושה מעשה עמך, שהרי זה לכו"ע, אלא שאביי סובר שכיון שחוזר בו מחמת יוקר וזול או שאינו צריך את החפץ, לא יצא מכלל שארית ישראל וכו', ונ' כוונתו שאם אינו מותר לקללו אלא על דבר זה, לא מובן סברת אביי, הרי סו"ס הוא חוזר בו מהמכירה, ולמה לא יהיה מותר לקללו, ובע"כ שמותר לקללו חינם, ובזה סובר אביי, שלא הותר לקללו בחינם).
  706. משנה ב"מ מד א. ועי' ציון 175.
  707. ב"מ מח ב. ע"ע מי שפרע ציון 131.
  708. עי' תוס' שם ד"ה בעושה, ומהרש"א בדעתם, וקב זהב סי' ב (יב א), ושער משפט סי' כז ס"ק א; עי' רמב"ם ממרים פ"ה הי"ב, ואבי עזרי שם בדעתו.
  709. ע"ע נידוי.
  710. חזו"א דלהלן.
  711. נחמיה יג כג-כה. מו"ק טז א, וחזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק י בביאור הגמ'. וצ"ב למה הוצרך לטעם שמותר לקללם, משום שנתחייבו נידוי, הרי מותר לקללם, משום שנשאו נשים נכריות, והם רשעים שמותר לקללם, עי' ציון 387, וצ"ל שאע"פ שמותר לקלל רשע, מ"מ לד' המנ"ח אסור מדרבנן, עי' ציון 398, ואף לחולקים שאף מדרבנן אין איסור, מ"מ אינו ראוי לקללו, עי' ציון 400, ולכך אמרו שמי שמותר לנדותו, מותר לקללו, ועי' להלן שאחרי שהחזו"א ביאר שהיה מותר לקלל (ואינו כשאר רשעים), היתה חובה לקלל. ועי' ציון 680, שנידוי עצמו הוא מעין קללה. ועי' ציונים 229 - 228, שנחלקו אם הנידוי כולל קללה.
  712. עי' ארח מישרים פרק י סעיף ג בביאור אות ו; חזו"א סנהדרין סי' כ ס"ק י. וע"ש שזהו הטעם שאמרו במו"ק טז א שמנדים על כבוד הרב. ויתכן שמ"ש ב"מ קח א שרבה בר רב נחמן היה מפליג בספינה על הנהר, וראה את היער שהשאיר רבה בר רב הונא על שפת הנהר ולא קצצם, ואמר למושכי הספינה שיקצצו את האילנות והם קצצו את האילנות, כשהגיע רבה בר רב הונא וראה שקצצו את אילנותיו, אמר, מי שקצץ אותם יקצצו ענפיו, כלומר ימותו בניו, וכל השנים שחי רבה בר רב הונא לא התקיים זרעו של רבה בר רב נחמן מחמת קללתו, הטעם שהיה מותר לקלל, כיון שרבה בר רב הונא ראה במעשה קציצת האילנות משום פגיעה בכבוד התורה.
  713. שבת קח א.
  714. עי' שבת שם. חזו"א שם.
  715. מגילה ה ב. ועי' משנה ב"ב פ"ט מ"ז, אמר להן בני רוכל תקברם אמן, ובגמ' שם קנו ב, בטעם הדבר שהוא קילל אותם, מקיימי קוצים בכרם היו.
  716. ע"ע פורים.
  717. ברכות נו א. וע"ש שבדין היה שקיללו. ועי' קה"י ב"ק סי' מה, שנראה שזה היה דרך תפילה, ולכך לא היה בזה איסור קללה, עי' ציון 230. ועי' ציון 232, שי"ס שאף בדרך תפילה יש בזה איסור קללה, ואין נ"מ אם אומר לחבירו שיהיה מקולל או שמתפלל לה' שיהיה מקולל, בב' המקרים הוא מאחל לחבירו רעה וזהו איסור קללה.
  718. עי' ציון 411.
  719. חזו"א שם. וע"ש שזה הטעם שמנדים על כבוד הרב, ע"ע נידוי, ועי' קה"י שם, ת"ח מותר לקלל כמו שמנדה לכבודו מפני שכבודו הוא כבוד התורה. טעמים נוספים לקללת אלישע את הנערים עי' ציונים 231, 413, 744, 745, 739.
  720. ב"ב כב א.
  721. חזו"א שם.
  722. ב"ק צט ב.
  723. חזו"א שם.
  724. קוה"ע סי' ע. וע"ש שכך הוא בכל האיסורים שבין אדם לחבירו, שאינם איסורים אלא דרך קלקול והשחתה שלא לצורך, וכמו הלאו שלא תשנא את אחיך, שאין האיסור אלא בשנאת חינם, היינו שלא ראה בו דבר ערוה, אבל אם ראה עליו דבר ערוה מותר לשנאותו, וכן בלאו של חובל, שהאיסור הוא דוקא אם חובל דרך נציון, וכן בלאו שאלמנה ויתום לא תענון, כתב הרמב"ם שאם עינה אותן ללמדן תורה או אומנות אין איסור, וכן בלאו שלא תלך רכיל, מותר לספר לה"ר על בעלי מחלוקת כדי להשקיט המריבה, וכן בלאו של אונאת דברים, מותר להקניטו בדברים דרך תוכחה, וכן מותר להלבין פנים דרך תוכחה, אם לא חזר בו אחרי שהוכיחו בסתר.
  725. ויקרא יט יז.
  726. תו"כ פ' קדושים פרק ד אות ח; ערכין טז ב.
  727. משלי ט ח. מהרש"א שם.
  728. ק"א לתו"כ שם.
  729. העמק שאלה כז ג; קה"י מכות סי' יט. ועי' ריו"פ ח"א עמ' 269 עמ' קלה ד"ה ולכן, שביאר ברש"י שבשעה שמוכיחו צריך לעשות רק מעשים שעל ידי זה ישוב בתשובה, ולכן מותר לקללו כדי להראות לו אותו שנאה בגלוי כדי שישוב בתשובה, אך בלבו לא ישנאנו משום שבשנאה שבלב לא יחזור בתשובה.
  730. רמב"ם דעות פ"ו ה"ח. ועי' רמב"ם סנהדרין פכ"ד ה"ח, וכן יש לדיין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו ולקללו וכו' שנאמר ואריב עמם ואקללם (נחמיה יג כה).
  731. קוה"ע שם. ואולי זוהי כוונת הרמב"ם בפיהמ"ש, עי' ציון 36, שהאיסור נאמר לא תקלל חרש, ללמדנו שהאיסור הוא, לא לקלל מי שלא עשה מעשה שחייב עליו קללה, אלא הוא חרש באותו הדבר, היינו שהקללה היא בחינם, אבל אם יש סיבה לקללו אינו אסור.
  732. עי' ציון 711.
  733. קוה"ע שם. ע"ש שמיישב קו' תוס' מו"ק יד ב ד"ה מהו (שבציון 191), איך המחוייב נידוי מותר לקללו, הרי נידוי הוא מדברי קבלה, ואיך דוחה איסור מה"ת (והתוס' כ' שאולי לומדים את זה מסוטה). ועי' ציונים 229 - 228, שנחלקו אם בנידוי עצמו יש קללה.
  734. ע"ע ברכת המינים ציון 3.
  735. ע"ע הנ"ל ציון 1, שבמדרש תנחומא ויקרא קרויה ברכת קללת המינים. ועי' תר"י ברכות כט א (דפי הרי"ף יט ב) טעה בברכת המינים מעלין אותו שחוששים שמא מין הוא, ומה שלא אמרו וכו' מפני שברכת המינים יש בה קללה למינים, וכשאינו אומר אותה, אנו חוששים שמפני שהוא מין אינו רוצה לקלל את עצמו, מבואר שזו קללה, וכן ל' הב"י או"ח סי' קיח והלבוש שם קללת המינים.
  736. שבילי דוד או"ח סי' ס, ע"פ הרמב"ם תפילה פ"ב ה"א. ועי' כרם שלמה (האס) חו"מ סי' כז, שברכת המינים, לפי שאפשר לקלל את הרשע.
  737. עי' ציון 411.
  738. תהלים קט.
  739. בראשית יב ג. צדקת הצדיק אות עא. וע"ש שמ"מ גם בזה מצינו שאלישע נענש על זה שקילל את הנערים, כמו שאמרו בסוטה מז א, ומלבד זה גם כן לא לכל אדם הותר, שהרי אמרו ז"ל באלישע (סוטה שם) ויראם ראה שאין וכו' ומי שאינו בעל רוח הקודש אפשר שהנגיעה מעוורתו. טעמים נוספים לקללת אלישע את הנערים עי' ציונים 231, 413, 744, 745, 719.
  740. רמב"ם סנהדרין פכ"ד ה"ח.
  741. רמב"ם עבויוה"כ פ"א ה"ז. ועי' רש"י סנהדרין פה א ד"ה ואחר, שלמד מקללת סוטה שמקללים לצורך. ועי' תוס' מו"קיד ב ד"ה מהו.
  742. עי' ציון 408.
  743. עי' ציון 411.
  744. מהר"ם שיק מ' רלב אות ד. טעמים נוספים לקללת אלישע את הנערים, עי' ציונים 231, 413, 745, 739, 719.
  745. מנחת יצחק על ס' החינוך מ' רלא בדרך ב. וע"ש כמו שבי"ד מכים ועונשים לצורך שעה, ע"ע בית דין ציון 722. ואילך. טעמים נוספים לקללת אלישע את הנערים עי' ציונים 231, 413, 744, 739, 719,
  746. עי' ציון 495.
  747. תענית כא א. שערי אברהם שער ה עמ' קעט. ונ' שלפי"ז יש ליישב קו' הר"י פרלא על הרס"ג עשה א (דף לה א), מנדרים ז ב שמר זוטרא חסידא, כשהיה חכם מתחייב נידוי, היה מנדה את עצמו קודם ואח"כ מנדה את החכם, וק' כיון שבנידוי יש קללה, כמ"ש תוס' מו"ק שם, עי' ציון 228, איך מותר לו לקלל עצמו, ולפי מה שנתבאר מיושב, שהתוס' בנדרים שם ד"ה משמת, פירשו שמר זוטרא היה מנדה א"ע לכפרה, שלא יענש במה שמנדה צורבא מדרבנן, וכל שעושה לכפרה מותר לקלל א"ע. ואולי זה הטעם מ"ש בתהלים (קלז ה-ו) אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי, וק' איך קילל את עצמו, ונ' מפני שהיתה כוונה לתועלת לחזק את עצמו.
  748. שבת קכ ב.
  749. מאירי שם. וע"ש שאם יש בו איסור, פשוט אין בו מקום לקללת חכם, וקם ליה בדרבה מיניה.
  750. ארח מישרים פרק י סעיף ג בביאור אות ו.
  751. ב"ב פט א. ארח מישרים שם.
  752. פסחים קז א.
  753. עירובין קד א.
  754. ארח מישרים שם. ועי' ציון 103 שאם אין מזכירים אדם מסויים, אין בזה איסור קללה, וא"כ יתכן שמשום זה אין בדברים אלו משום איסור קללה.
  755. קידושין לט א.
  756. המקנה שם.
  757. ארח מישרים סי' י סעיף ג בביאור אות ו.
  758. שבת קכ ב.
  759. חולין פד ב.
  760. ארח מישרים שם. ועי' ציון 103 שאם אין מזכירים אדם מסויים, אין בזה איסור קללה, וא"כ משום זה אין בדברים אלו משום איסור קללה. ויתכן שזה הטעם בנזיר נז א שרב אדא בר אהבה קילל את רב הונא שאמר שהמקיף את הקטן חייב (וע"ש שהקללה התקיימה), לפי שהורה שלא כדין.