אנציקלופדיה תלמודית:מצורע: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - אדם שנטמא בטומאת נגעים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע גבחת; קרחת: טומאתן וע...") |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 9: | שורה 9: | ||
== <span dir="rtl">הנהגתו</span> == | == <span dir="rtl">הנהגתו</span> == | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">מצותה</span> === | ||
<span dir="rtl">אדם שהוא מצורע, היינו שנטמא בטומאת נגעים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעי אדם.</span></ref><span dir="rtl">, מצות-עשה* שינהג בכל הכתוב בפרשת המצורע – על פרטי דינים אלו, עי' להלן: דיני ההנהגה, ועל אלו מהם נוהגים רק במצורע מוחלט ואלו מהם נוהגים אף במצורע מוסגר, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">276 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרֻמים וגו'</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו, ובסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קיב; סמ"ג עשין רלה; החינוך מ' קעא. ועי' רמב"ם שם, ובסהמ"צ להרמב"ם שם, ראיה מכך שדיני הנהגת המצורע קיימים אף בכה"ג, עי' ציון</span> <span dir="rtl">201, אע"פ שיש מדיני הנהגת המצורע שכה"ג שעושה אותם עובר בלאו, עי' ציון</span> <span dir="rtl">202, ודוקא דין שהוא מצות עשה דוחה מצות לא תעשה, ע"ע עשה דוחה לא תעשה.</span></ref><span dir="rtl">. דיני הנהגת המצורע, יש מן הראשונים סוברים שעניינם לשם היכר</span><ref><span dir="rtl">ראב"ע ויקרא שם, בפי' ראשון; סהמ"צ להרמב"ם שם, ועי' רמב"ם טו"צ בהקדמה: שיהא המצורע מפורסם בקריעת בגדיו וכו', ועי' ציון</span> <span dir="rtl">23. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">39. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">241, שאף לדעה זו, י"ס שיש מאיסורי המצורע שאינם משום היכר אלא מטעם אחר.</span></ref><span dir="rtl">, כדי להרחיק אותו מבני אדם</span><ref><span dir="rtl">סהמ"צ להרמב"ם שם; החינוך שם; פסקי הריא"ז מ"וק פ"ג ב"ה אות יג; אברבנאל ויקרא שם, בעטית שפם, בפי' שני. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">145.</span></ref><span dir="rtl">, והוא מידה כנגד מידה ממה שעשה הוא שהרחיק אנשים זה מזה – שהרי נגעים באים על לשון-הרע*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ציון 64 ואילך, וע' נגעים.</span></ref> <span dir="rtl">- כדי שישוב מדרכו הרעה</span><ref><span dir="rtl">החינוך שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים שדיני הנהגת המצורע עניינם כדי לבזותו</span><ref><span dir="rtl">רלב"ג ויקרא שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים שהם דיני אבלות</span><ref><span dir="rtl">ראב"ע שם, בפי' שני; ר"י בכור שור ויקרא שם; עי' תוס' רי"ד מו"ק טו ב; חזקוני ויקרא שם; תוס' רא"ש מו"ק יד ב: אבילות דצרעת; אברבנאל שם; קר"א מו"ק יד ב, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">164; זכר יצחק ח"א סי' מג. וכ"מ ברמב"ם שם, שזכר פעמיים: כאבל (אבל אולי לא נתכוון אלא לתת גדר לאותם דינים ולא טעם, ואף בברייתא מו"ק שם א: שיהא כמנודה ואבל, ונ' שהוא גדר ולא טעם), ועי' ציון</span> <span dir="rtl">18, וכ"מ בריטב"א מו"ק שם.</span></ref><span dir="rtl">, שיתאבל על רוע מעשיו שגרמו לו לנגע</span><ref><span dir="rtl">ראב"ע שם; חזקוני שם; אברבנאל שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שיתאבל על כך שהוא צריך להתרחק ממשפחתו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">196 ואילך. ר"י בכור שור שם; עי' ריטב"א שם.</span></ref><span dir="rtl">. ומכל מקום, אף לדעות הסוברות שעיקר דיני הנהגת המצורע הם משום ביזוי או משום אבלות, יש מדיני הנהגת המצורע, כגון חובתו לקרוא טמא</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">142.</span></ref><span dir="rtl">, ושילוחו מחוץ לעיר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">196.</span></ref><span dir="rtl">, שאינם דיני ביזוי או דיני אבלות, אלא שייכים לטומאתו של המצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">143 ואילך, בקריאת טמא, וע"ע טמא (אדם): בשלוח מחנות וע' שלוח מחנות, בשילוחו מחוץ לעיר. ראב"ע שם, בקריאת טמא; ר"י בכור שור שם, בקריאת טמא, ושם מו, בשילוחו מחוץ לעיר; רלב"ג שם, בקריאת טמא, ושם מו, בשילוחו מחוץ לעיר; אברבנאל שם; קר"א שם, בשלוח מחוץ למחנה; עי' זכר יצחק שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן יש מדיני הנהגת המצורע, כגון חיוב עטיית שפם</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">133 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, שיש מן הראשונים סוברים שהם כדי שלא יזיק אחרים בריח פיו</span><ref><span dir="rtl">ראב"ע שם; חזקוני שם; אברבנאל שם, בפי' ראשון.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">אדם שהוא מצורע, היינו שנטמא בטומאת נגעים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעי אדם.</span></ref><span dir="rtl">, מצות-עשה* שינהג בכל הכתוב בפרשת המצורע – על פרטי דינים אלו, עי' להלן: דיני ההנהגה, ועל אלו מהם נוהגים רק במצורע מוחלט ואלו מהם נוהגים אף במצורע מוסגר, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">276 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרֻמים וגו'</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו, ובסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קיב; סמ"ג עשין רלה; החינוך מ' קעא. ועי' רמב"ם שם, ובסהמ"צ להרמב"ם שם, ראיה מכך שדיני הנהגת המצורע קיימים אף בכה"ג, עי' ציון</span> <span dir="rtl">201, אע"פ שיש מדיני הנהגת המצורע שכה"ג שעושה אותם עובר בלאו, עי' ציון</span> <span dir="rtl">202, ודוקא דין שהוא מצות עשה דוחה מצות לא תעשה, ע"ע עשה דוחה לא תעשה.</span></ref><span dir="rtl">. דיני הנהגת המצורע, יש מן הראשונים סוברים שעניינם לשם היכר</span><ref><span dir="rtl">ראב"ע ויקרא שם, בפי' ראשון; סהמ"צ להרמב"ם שם, ועי' רמב"ם טו"צ בהקדמה: שיהא המצורע מפורסם בקריעת בגדיו וכו', ועי' ציון</span> <span dir="rtl">23. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">39. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">241, שאף לדעה זו, י"ס שיש מאיסורי המצורע שאינם משום היכר אלא מטעם אחר.</span></ref><span dir="rtl">, כדי להרחיק אותו מבני אדם</span><ref><span dir="rtl">סהמ"צ להרמב"ם שם; החינוך שם; פסקי הריא"ז מ"וק פ"ג ב"ה אות יג; אברבנאל ויקרא שם, בעטית שפם, בפי' שני. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">145.</span></ref><span dir="rtl">, והוא מידה כנגד מידה ממה שעשה הוא שהרחיק אנשים זה מזה – שהרי נגעים באים על לשון-הרע*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ציון 64 ואילך, וע' נגעים.</span></ref> <span dir="rtl">- כדי שישוב מדרכו הרעה</span><ref><span dir="rtl">החינוך שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים שדיני הנהגת המצורע עניינם כדי לבזותו</span><ref><span dir="rtl">רלב"ג ויקרא שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים שהם דיני אבלות</span><ref><span dir="rtl">ראב"ע שם, בפי' שני; ר"י בכור שור ויקרא שם; עי' תוס' רי"ד מו"ק טו ב; חזקוני ויקרא שם; תוס' רא"ש מו"ק יד ב: אבילות דצרעת; אברבנאל שם; קר"א מו"ק יד ב, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">164; זכר יצחק ח"א סי' מג. וכ"מ ברמב"ם שם, שזכר פעמיים: כאבל (אבל אולי לא נתכוון אלא לתת גדר לאותם דינים ולא טעם, ואף בברייתא מו"ק שם א: שיהא כמנודה ואבל, ונ' שהוא גדר ולא טעם), ועי' ציון</span> <span dir="rtl">18, וכ"מ בריטב"א מו"ק שם.</span></ref><span dir="rtl">, שיתאבל על רוע מעשיו שגרמו לו לנגע</span><ref><span dir="rtl">ראב"ע שם; חזקוני שם; אברבנאל שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שיתאבל על כך שהוא צריך להתרחק ממשפחתו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">196 ואילך. ר"י בכור שור שם; עי' ריטב"א שם.</span></ref><span dir="rtl">. ומכל מקום, אף לדעות הסוברות שעיקר דיני הנהגת המצורע הם משום ביזוי או משום אבלות, יש מדיני הנהגת המצורע, כגון חובתו לקרוא טמא</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">142.</span></ref><span dir="rtl">, ושילוחו מחוץ לעיר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">196.</span></ref><span dir="rtl">, שאינם דיני ביזוי או דיני אבלות, אלא שייכים לטומאתו של המצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">143 ואילך, בקריאת טמא, וע"ע טמא (אדם): בשלוח מחנות וע' שלוח מחנות, בשילוחו מחוץ לעיר. ראב"ע שם, בקריאת טמא; ר"י בכור שור שם, בקריאת טמא, ושם מו, בשילוחו מחוץ לעיר; רלב"ג שם, בקריאת טמא, ושם מו, בשילוחו מחוץ לעיר; אברבנאל שם; קר"א שם, בשלוח מחוץ למחנה; עי' זכר יצחק שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן יש מדיני הנהגת המצורע, כגון חיוב עטיית שפם</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">133 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, שיש מן הראשונים סוברים שהם כדי שלא יזיק אחרים בריח פיו</span><ref><span dir="rtl">ראב"ע שם; חזקוני שם; אברבנאל שם, בפי' ראשון.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">במנין המצוות</span> === | ||
<span dir="rtl">מצות הנהגת המצורע, יש ממוני המצוות שמנאוה כמצות עשה בפני עצמה</span><ref><span dir="rtl">אזהרות לרס"ג: ובפרוע ובפרום ומעטה שפם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">32; עי' אזהרות לרשב"ג מ"ע רלח, וזוהר הרקיע שם אות פ; רמב"ם טו"צ בהקדמה, ובסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קיב; סמ"ג עשין רלה; עי' רמב"ן בהשגות לסהמ"צ שכחת העשין יד; החינוך מ' קעא.</span></ref><span dir="rtl">. ויש ממוני המצוות שלא מנו את מצות הנהגת המצורע כמצות עשה בפני עצמה</span><ref><span dir="rtl">בה"ג; סהמ"צ לרס"ג, ועי' ר"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג עשין קפט, שרס"ג חזר בו ממש"כ באזהרות, עי' ציון</span> <span dir="rtl">31; אזהרות ר"א הזקן; אזהרות ר"י ברצלוני.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתם היא חלק ממצות עשה הכללית של דיני נגעים</span><ref><span dir="rtl">ר"י פערלא שם, בד' בה"ג, בפי' ראשון.</span></ref><span dir="rtl">, או שלדעתם היא חלק ממצות עשה של שלוח-מחנות*</span><ref><span dir="rtl">ר"י פערלא שם, בד' בה"ג שם, בפי' שני, ובד' רס"ג שם.</span></ref><span dir="rtl">. ומכל מקום, אף המונים את הנהגת המצורע למצות עשה, אין מונים כל הנהגה והנהגה – פריעה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> 65 <span dir="rtl">ואילך,</span> 82 <span dir="rtl">ואילך,</span> <span dir="rtl">121.</span></ref> <span dir="rtl">ופרימה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">49 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">ועטיה על שפם</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">133 ואילך,</span> <span dir="rtl">148.</span></ref> <span dir="rtl">– כמצות עשה בפני עצמה, אלא כולן מצות עשה אחת היא</span><ref><span dir="rtl">עי' סהמ"צ להרמב"ם שם (ושא"ר שבציון</span> 31<span dir="rtl">), ועמק ברכה מצורע אות א, בדעתו; זוהר הרקיע שם.</span></ref><span dir="rtl">, שכיון שכל ההנהגות עניינן אחד - לעורר שהוא מצורע כדי להרחיקו מבני אדם, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">18 ואילך. מהר"ם שיק דלהלן; עמק ברכה שם.</span></ref><span dir="rtl">, או מטעם אבלות, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">23. מהר"ם שיק שם.</span></ref> <span dir="rtl">- אינן נמנות אלא כמצוה אחת</span><ref><span dir="rtl">מהר"ם שיק מ' קעב אות א; עמק ברכה שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">28 ואילך, שי"ס שלכמה מדיני הנהגת המצורע טעמים שונים, וצ"ב מדוע ע"פ הטעם כאן לא ימנו את מצוות הנהגת המצורע בכמה מצוות.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">מצות הנהגת המצורע, יש ממוני המצוות שמנאוה כמצות עשה בפני עצמה</span><ref><span dir="rtl">אזהרות לרס"ג: ובפרוע ובפרום ומעטה שפם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">32; עי' אזהרות לרשב"ג מ"ע רלח, וזוהר הרקיע שם אות פ; רמב"ם טו"צ בהקדמה, ובסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קיב; סמ"ג עשין רלה; עי' רמב"ן בהשגות לסהמ"צ שכחת העשין יד; החינוך מ' קעא.</span></ref><span dir="rtl">. ויש ממוני המצוות שלא מנו את מצות הנהגת המצורע כמצות עשה בפני עצמה</span><ref><span dir="rtl">בה"ג; סהמ"צ לרס"ג, ועי' ר"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג עשין קפט, שרס"ג חזר בו ממש"כ באזהרות, עי' ציון</span> <span dir="rtl">31; אזהרות ר"א הזקן; אזהרות ר"י ברצלוני.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתם היא חלק ממצות עשה הכללית של דיני נגעים</span><ref><span dir="rtl">ר"י פערלא שם, בד' בה"ג, בפי' ראשון.</span></ref><span dir="rtl">, או שלדעתם היא חלק ממצות עשה של שלוח-מחנות*</span><ref><span dir="rtl">ר"י פערלא שם, בד' בה"ג שם, בפי' שני, ובד' רס"ג שם.</span></ref><span dir="rtl">. ומכל מקום, אף המונים את הנהגת המצורע למצות עשה, אין מונים כל הנהגה והנהגה – פריעה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> 65 <span dir="rtl">ואילך,</span> 82 <span dir="rtl">ואילך,</span> <span dir="rtl">121.</span></ref> <span dir="rtl">ופרימה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">49 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">ועטיה על שפם</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">133 ואילך,</span> <span dir="rtl">148.</span></ref> <span dir="rtl">– כמצות עשה בפני עצמה, אלא כולן מצות עשה אחת היא</span><ref><span dir="rtl">עי' סהמ"צ להרמב"ם שם (ושא"ר שבציון</span> 31<span dir="rtl">), ועמק ברכה מצורע אות א, בדעתו; זוהר הרקיע שם.</span></ref><span dir="rtl">, שכיון שכל ההנהגות עניינן אחד - לעורר שהוא מצורע כדי להרחיקו מבני אדם, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">18 ואילך. מהר"ם שיק דלהלן; עמק ברכה שם.</span></ref><span dir="rtl">, או מטעם אבלות, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">23. מהר"ם שיק שם.</span></ref> <span dir="rtl">- אינן נמנות אלא כמצוה אחת</span><ref><span dir="rtl">מהר"ם שיק מ' קעב אות א; עמק ברכה שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">28 ואילך, שי"ס שלכמה מדיני הנהגת המצורע טעמים שונים, וצ"ב מדוע ע"פ הטעם כאן לא ימנו את מצוות הנהגת המצורע בכמה מצוות.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">סוגי הנגעים</span> === | ||
<span dir="rtl">דיני הנהגת המצורע, נוהגים במצורע מכל סוגי הנגעים – נגעי עור בשר, שחין ומכוה, גבחת וקרחת ונתקים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע גבחת; קרחת וע' נגעי אדם וע' נתק וע' שחין; מכוה.</span></ref> <span dir="rtl">– ואף על פי שהכתוב המלמד על דיני הנהגת המצורע נאמר במצורע שיש בו נגע בגבחת או בקרחת</span><ref><span dir="rtl">עי' ויקרא יג מ-מו.</span></ref><span dir="rtl">, נאמר: טמא טמא יקרא</span><ref><span dir="rtl">שם מה.</span></ref><span dir="rtl">, לרבות שאר המנוגעים</span><ref><span dir="rtl">תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ז-ח.</span></ref><span dir="rtl">, ונלמד מהכפל של המילה "טמא"</span><ref><span dir="rtl">ק"א לתו"כ שם. ועי' תו"כ שם וק"א שם, בטעם שיש ללמוד מנגע בגבחת ובקרחת לכל סוגי הנגעים, ולא רק לנתקים שהם בראש כמו נגע בגבחת ובקרחת.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">דיני הנהגת המצורע, נוהגים במצורע מכל סוגי הנגעים – נגעי עור בשר, שחין ומכוה, גבחת וקרחת ונתקים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע גבחת; קרחת וע' נגעי אדם וע' נתק וע' שחין; מכוה.</span></ref> <span dir="rtl">– ואף על פי שהכתוב המלמד על דיני הנהגת המצורע נאמר במצורע שיש בו נגע בגבחת או בקרחת</span><ref><span dir="rtl">עי' ויקרא יג מ-מו.</span></ref><span dir="rtl">, נאמר: טמא טמא יקרא</span><ref><span dir="rtl">שם מה.</span></ref><span dir="rtl">, לרבות שאר המנוגעים</span><ref><span dir="rtl">תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ז-ח.</span></ref><span dir="rtl">, ונלמד מהכפל של המילה "טמא"</span><ref><span dir="rtl">ק"א לתו"כ שם. ועי' תו"כ שם וק"א שם, בטעם שיש ללמוד מנגע בגבחת ובקרחת לכל סוגי הנגעים, ולא רק לנתקים שהם בראש כמו נגע בגבחת ובקרחת.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
| שורה 23: | שורה 23: | ||
== <span dir="rtl">דיני ההנהגה</span> == | == <span dir="rtl">דיני ההנהגה</span> == | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">פרימת הבגדים</span> === | ||
<span dir="rtl">מצורע – מוחלט</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם דלהלן. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">276.</span></ref> <span dir="rtl">- חייב בפרימת – קריעת</span><ref><span dir="rtl">תו"כ דלהלן; ברייתא דלהלן. ועי' עזרת כהנים לתו"כ דלהלן ס"ק לד ומצבת משה מו"ק טו א, שאע"פ שפרימה היא יותר מקריעה, עי' משנה סוטה ז א, ורש"י שם ד"ה ואם, לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">52.</span></ref> <span dir="rtl">– בגדיו</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה מגילה ח ב, ורש"י שם ד"ה פריעה, ועי' משנה סוטה כג א, ורש"י שם ד"ה איש פורע, ועי' נגעים פ"ח מ"ח, ורע"ב שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ו; ברייתא במו"ק שם; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרֻמים</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. תו"כ שם; ברייתא שם; רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">. בגדר הקריעה, יש מן האחרונים סוברים שהוא כפי שקורעים על המתים</span><ref><span dir="rtl">תפא"י נגעים פ"ח מ"ח בועז אות טו; עי' עזרת כהנים שם; שם עולם ויקרא שם; ערה"ש העתיד סי' צה ס"א; הר אפרים הוריות סי' כג. ועי' שם עולם שם וערה"ש העתיד שם, ראיה מהגמ' שם, שפתחה שאבל חייב בקריעה, ושאלה מה דינו של מצורע, ומ' שמדובר באותה קריעה, ועי' ערה"ש העתיד שם, ראיה נוספת ממיתת נדב ואביהוא, שאמר משה לאהרן ולבניו: בגדיכם לא תפרמו (ויקרא י ו), ומכאן שפרימה היא קריעה על מת.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו טפח*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טפח ציון 91 וע' קריעה. עזרת כהנים שם; תפא"י שם; שם עולם שם. ועי' תפא"י שם, שלכך הוציאו הכתוב בלשון פרימה שהיא יותר מקריעה, לפי שקריעה משמעותה אפילו קרע קטן, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">48.</span></ref><span dir="rtl">, ובבית הצוואר</span><ref><span dir="rtl">ע"ע קריעה. שם עולם שם.</span></ref><span dir="rtl">. במספר הבגדים שצריך לקרוע המצורע נחלקו אחרונים: יש סוברים שצריך לקרוע את כל בגדיו</span><ref><span dir="rtl">תפא"י שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">51, וצ"ב שעל כל המתים אין קורעים אלא בגד אחד, ע"ע הנ"ל, ואולי למד מלשון הכתוב "בגדיו" ולא "בגדו", ועוד יתכן שדבריו על פריעה שהיא יותר מפרימה שבציון</span> <span dir="rtl">52, נאמרו אף על מספר הקרעים ולא רק על שיעור הקריעה.</span></ref><span dir="rtl">. ויש סוברים שדיו שיקרע בגד אחד, וכפי שקורעים על המתים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל. ערה"ש העתיד שם.</span></ref><span dir="rtl">. ומכל מקום יש מן האחרונים סוברים שכשהיו בגדי המצורע כבר קרועים אינו צריך לעשות בהם מעשה של קריעה, אלא דיו שילך עם בגדיו הקרועים, שכך הוא לשון הכתוב</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">50. מנ"ח מ' קנ אות ה וקעא אות ב (מהד' מ"י); עזרת כהנים שם בתוספת העזרה ס"ק ו וטל חיים מו"ק שם ושפ"א מו"ק שם ותורה תמימה ויקרא י ס"ק ט, בפי' דברי הגמ' שם: מצורע מהו בקריעה, ופשוט שאין כונת הגמ' על עצם ההליכה בבגדים קרועים, שהדבר מפורש בכתוב ובמשנה (ועי' ריטב"א מו"ק שם, שאע"פ שהדבר פשוט בכל אופן שאלה זאת הגמ', וכעי"ז בשיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם), עי' ציון</span> <span dir="rtl">49 ואילך, אלא על הצורך בקריעה אף כשבגדיו כבר קרועים, ופשטו מלשון הכתוב שהצורך הוא בהליכה בבגדים קרועים ולא בקריעה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">57.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים שצריך לעשות מעשה קריעה דוקא</span><ref><span dir="rtl">מצבת משה שם, ואף לדעתו זהו ספק הגמ' שם, אלא שפשטה שצריך קריעה ממש, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">56, ועי' הג' ארץ צבי על מצבת משה שם אות קה, שכן מ' מדברי הרמב"ם שם, שפתח ב"מכוסה ראשו", ולא "מכסה ראשו", והיינו שהעיקר שיהיה מכוסה, וסיים ב"פורם בגדיו" ולא "בגדיו יהיו פרומים", והיינו שצריך מעשה של פרימה. ועי' עמק ברכה ענייני מצורע אות ב, שהסתפק בדבר.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שיש צורך בשניהם, והיינו בשעה שהכהן מחליטו לטומאה עליו לקרוע את בגדיו אפילו היה לבוש כבר בבגד קרוע, ובנוסף לכך יש עליו חיוב להיות לבוש בבגד קרוע כל ימי חילוטו</span><ref><span dir="rtl">הר אפרים שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">מצורע – מוחלט</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם דלהלן. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">276.</span></ref> <span dir="rtl">- חייב בפרימת – קריעת</span><ref><span dir="rtl">תו"כ דלהלן; ברייתא דלהלן. ועי' עזרת כהנים לתו"כ דלהלן ס"ק לד ומצבת משה מו"ק טו א, שאע"פ שפרימה היא יותר מקריעה, עי' משנה סוטה ז א, ורש"י שם ד"ה ואם, לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">52.</span></ref> <span dir="rtl">– בגדיו</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה מגילה ח ב, ורש"י שם ד"ה פריעה, ועי' משנה סוטה כג א, ורש"י שם ד"ה איש פורע, ועי' נגעים פ"ח מ"ח, ורע"ב שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ו; ברייתא במו"ק שם; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרֻמים</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. תו"כ שם; ברייתא שם; רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">. בגדר הקריעה, יש מן האחרונים סוברים שהוא כפי שקורעים על המתים</span><ref><span dir="rtl">תפא"י נגעים פ"ח מ"ח בועז אות טו; עי' עזרת כהנים שם; שם עולם ויקרא שם; ערה"ש העתיד סי' צה ס"א; הר אפרים הוריות סי' כג. ועי' שם עולם שם וערה"ש העתיד שם, ראיה מהגמ' שם, שפתחה שאבל חייב בקריעה, ושאלה מה דינו של מצורע, ומ' שמדובר באותה קריעה, ועי' ערה"ש העתיד שם, ראיה נוספת ממיתת נדב ואביהוא, שאמר משה לאהרן ולבניו: בגדיכם לא תפרמו (ויקרא י ו), ומכאן שפרימה היא קריעה על מת.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו טפח*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טפח ציון 91 וע' קריעה. עזרת כהנים שם; תפא"י שם; שם עולם שם. ועי' תפא"י שם, שלכך הוציאו הכתוב בלשון פרימה שהיא יותר מקריעה, לפי שקריעה משמעותה אפילו קרע קטן, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">48.</span></ref><span dir="rtl">, ובבית הצוואר</span><ref><span dir="rtl">ע"ע קריעה. שם עולם שם.</span></ref><span dir="rtl">. במספר הבגדים שצריך לקרוע המצורע נחלקו אחרונים: יש סוברים שצריך לקרוע את כל בגדיו</span><ref><span dir="rtl">תפא"י שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">51, וצ"ב שעל כל המתים אין קורעים אלא בגד אחד, ע"ע הנ"ל, ואולי למד מלשון הכתוב "בגדיו" ולא "בגדו", ועוד יתכן שדבריו על פריעה שהיא יותר מפרימה שבציון</span> <span dir="rtl">52, נאמרו אף על מספר הקרעים ולא רק על שיעור הקריעה.</span></ref><span dir="rtl">. ויש סוברים שדיו שיקרע בגד אחד, וכפי שקורעים על המתים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל. ערה"ש העתיד שם.</span></ref><span dir="rtl">. ומכל מקום יש מן האחרונים סוברים שכשהיו בגדי המצורע כבר קרועים אינו צריך לעשות בהם מעשה של קריעה, אלא דיו שילך עם בגדיו הקרועים, שכך הוא לשון הכתוב</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">50. מנ"ח מ' קנ אות ה וקעא אות ב (מהד' מ"י); עזרת כהנים שם בתוספת העזרה ס"ק ו וטל חיים מו"ק שם ושפ"א מו"ק שם ותורה תמימה ויקרא י ס"ק ט, בפי' דברי הגמ' שם: מצורע מהו בקריעה, ופשוט שאין כונת הגמ' על עצם ההליכה בבגדים קרועים, שהדבר מפורש בכתוב ובמשנה (ועי' ריטב"א מו"ק שם, שאע"פ שהדבר פשוט בכל אופן שאלה זאת הגמ', וכעי"ז בשיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם), עי' ציון</span> <span dir="rtl">49 ואילך, אלא על הצורך בקריעה אף כשבגדיו כבר קרועים, ופשטו מלשון הכתוב שהצורך הוא בהליכה בבגדים קרועים ולא בקריעה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">57.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים שצריך לעשות מעשה קריעה דוקא</span><ref><span dir="rtl">מצבת משה שם, ואף לדעתו זהו ספק הגמ' שם, אלא שפשטה שצריך קריעה ממש, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">56, ועי' הג' ארץ צבי על מצבת משה שם אות קה, שכן מ' מדברי הרמב"ם שם, שפתח ב"מכוסה ראשו", ולא "מכסה ראשו", והיינו שהעיקר שיהיה מכוסה, וסיים ב"פורם בגדיו" ולא "בגדיו יהיו פרומים", והיינו שצריך מעשה של פרימה. ועי' עמק ברכה ענייני מצורע אות ב, שהסתפק בדבר.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שיש צורך בשניהם, והיינו בשעה שהכהן מחליטו לטומאה עליו לקרוע את בגדיו אפילו היה לבוש כבר בבגד קרוע, ובנוסף לכך יש עליו חיוב להיות לבוש בבגד קרוע כל ימי חילוטו</span><ref><span dir="rtl">הר אפרים שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">כיבוס</span> === | ||
<span dir="rtl">מצורע – מוחלט</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- אסור לכבס את בגדיו</span><ref><span dir="rtl">ברייתא במו"ק טו א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">, ונלמד אף הוא מחיוב פרימת הבגדים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">49 ואילך. קר"ס טו"צ שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שהוא מדרבנן</span><ref><span dir="rtl">עי' שפ"א שבציון</span> <span dir="rtl">73, שמצדד לומר שאיסור תספורת המובא אף הוא בברייתא שם הוא מדרבנן, ומ' בברייתא שם שדין אחד לכיבוס ולתספורת; ערה"ש העתיד סי' צה ס"ב; עמק ברכה מצורע אות א.</span></ref><span dir="rtl">, שלא מצאנו בכתוב איסור כיבוס</span><ref><span dir="rtl">ערה"ש העתיד שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">מצורע – מוחלט</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- אסור לכבס את בגדיו</span><ref><span dir="rtl">ברייתא במו"ק טו א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">, ונלמד אף הוא מחיוב פרימת הבגדים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">49 ואילך. קר"ס טו"צ שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שהוא מדרבנן</span><ref><span dir="rtl">עי' שפ"א שבציון</span> <span dir="rtl">73, שמצדד לומר שאיסור תספורת המובא אף הוא בברייתא שם הוא מדרבנן, ומ' בברייתא שם שדין אחד לכיבוס ולתספורת; ערה"ש העתיד סי' צה ס"ב; עמק ברכה מצורע אות א.</span></ref><span dir="rtl">, שלא מצאנו בכתוב איסור כיבוס</span><ref><span dir="rtl">ערה"ש העתיד שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">תספורת</span> === | ||
<span dir="rtl">מצורע – מוחלט</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם דלהלן. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">276.</span></ref> <span dir="rtl">- לדעת ר' אליעזר אסור בתספורת</span><ref><span dir="rtl">עי' תו"כ וברייתא דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתו אותה שאמרו שמצורע חייב בפריעת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה מגילה ח ב, ורש"י שם ד"ה פריעה, ומשנה סוטה כג א, ורש"י שם ד"ה איש פורע, ונגעים פ"ח מ"ח, ורע"ב שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ו; ברייתא במו"ק טו א; עי' רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע וגו' וראשו יהיה פרוע</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. תו"כ שם; ברייתא שם; עי' רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, הכונה היא לגידול פרע של הראש</span><ref><span dir="rtl">תו"כ שם; ברייתא שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">91, שר"ע דורש את הכתוב בע"א.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו גידול השיער, וכפי שנאמר בנזיר: גדל פרע שער ראשו</span><ref><span dir="rtl">במדבר ו ה. ק"א לתו"כ שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן אמרו בברייתא שמצורע אסור בתספורת</span><ref><span dir="rtl">ברייתא אחרת בגמ' שם.</span></ref><span dir="rtl">. ואף בדעת ר' עקיבא, שנחלק על ר' אליעזר בפירוש פריעת הראש האמורה במצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">91.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים סוברים שהוא מודה שמצורע אסור בתספורת, אלא שלדעתו יש ללמוד איסור נוסף בפריעת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' מו"ק שם ד"ה וראשו, שמצדדים לומר כן, וכ"ה בריטב"א מו"ק שם, בשם תוס', ועי' ציון</span> <span dir="rtl">73; קר"ס טו"צ שם, בד' הרמב"ם שם שפסק שמצורע אסור בתספורת, אע"פ שאלו דברי ר' אליעזר (וע"ע הלכה ציון 741 ואילך שאין הלכה כר"א כנגד ר"ע), ומוכח שסובר שר"ע מודה לו, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">77. ועי' ריטב"א שם, שהקשה מהו ספק הגמ' אם מצורע מותר בתספורת, הרי כו"ע מודים שכתוב מפורש הוא לאיסור תספורת במצורע, ות' שעיקר ספק הגמ' שם הוא לגבי מנודה, ומצורע נקט אב שיגרת הלשון, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">73,</span> <span dir="rtl">80, שי"מ את ספק הגמ' בע"א.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים מצדדים לומר בדעת ראשונים שלדעת ר' עקיבא אין מצורע אסור בתספורת אלא מדרבנן</span><ref><span dir="rtl">שפ"א מו"ק שם בד' רש"י מו"ק יד ב ד"ה מצורעין (וכ"ה ברש"י מו"ק מהד' קופפר טו א), ועמק ברכה מצורע אות א בד' תוס' שם ד"ה מנודין (ועי' ציון</span> <span dir="rtl">72), שהגמ' הסתפקה מה דין מצורע בתספורת, כיון שר"ע אינו לומד איסור תספורת מהכתוב על פריעת הראש, ומכך שפשטה הגמ' את דינו מהברייתא, י"ל שהוא דין דרבנן, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">72,</span> <span dir="rtl">80, שי"מ את ספק הגמ' בע"א. וכ"מ בריטב"א שם, בד' רש"י שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שר' עקיבא חולק וסובר שמצורע מותר בתספורת</span><ref><span dir="rtl">שפ"א שם, בד' הרמב"ם שם שלא הביא את דינו של ר' עקיבא שבציון</span> 91 <span dir="rtl">(ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">99,</span> <span dir="rtl">109, שי"ס בד' הרמב"ם שהביא את דינו של ר"ע), ופסק שמצורע אסור בתספורת, עי' ציון</span> <span dir="rtl">75, ומוכח שסובר שמחלוקת היא.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה שמצורע אסור בתספורת</span><ref><span dir="rtl">ר"ח מגילה שם; עי' רש"י ויקרא שם, שהביא רק את הפירוש של מגודל שיער; רמב"ם שם; סמ"ג עשין רלה; שיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם; פסקי הריא"ז מו"ק פ"ג ה"ב אות יג; מאירי מו"ק שם; החינוך מ' קעא.</span></ref><span dir="rtl">, שאף ר' עקיבא מודה בכך, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">72. קר"ס שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שאף שהוא חולק, אין הלכה כמותו, כיון שסתם ברייתא אוסרת מצורע בתספורת</span><ref><span dir="rtl">שפ"א שם. וכעי"ז במנחת סולת מ' קעא. ועי' שפ"א שם, שנ' מדבריו שבכך נסתרת הוכחת הקר"ס שבציון הנ"ל. וע"ע גדול פרע: במצורע.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם להלכה שמצורע מותר בתספורת, שאין לומר שכונת הפריעה היא לגידול השיער, שייתכן שהסתפר מעט קודם שנצטרע, ואינו יכול לגדל שיער, שאין גידול פרע פחות משלושים יום</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל ציון 3. רלב"ג ויקרא שם. אך אולי י"ל שהוא מודה שמדרבנן מצורע אסור בתספורת.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">מצורע – מוחלט</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם דלהלן. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">276.</span></ref> <span dir="rtl">- לדעת ר' אליעזר אסור בתספורת</span><ref><span dir="rtl">עי' תו"כ וברייתא דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתו אותה שאמרו שמצורע חייב בפריעת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה מגילה ח ב, ורש"י שם ד"ה פריעה, ומשנה סוטה כג א, ורש"י שם ד"ה איש פורע, ונגעים פ"ח מ"ח, ורע"ב שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ו; ברייתא במו"ק טו א; עי' רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע וגו' וראשו יהיה פרוע</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. תו"כ שם; ברייתא שם; עי' רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, הכונה היא לגידול פרע של הראש</span><ref><span dir="rtl">תו"כ שם; ברייתא שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">91, שר"ע דורש את הכתוב בע"א.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו גידול השיער, וכפי שנאמר בנזיר: גדל פרע שער ראשו</span><ref><span dir="rtl">במדבר ו ה. ק"א לתו"כ שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן אמרו בברייתא שמצורע אסור בתספורת</span><ref><span dir="rtl">ברייתא אחרת בגמ' שם.</span></ref><span dir="rtl">. ואף בדעת ר' עקיבא, שנחלק על ר' אליעזר בפירוש פריעת הראש האמורה במצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">91.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים סוברים שהוא מודה שמצורע אסור בתספורת, אלא שלדעתו יש ללמוד איסור נוסף בפריעת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' מו"ק שם ד"ה וראשו, שמצדדים לומר כן, וכ"ה בריטב"א מו"ק שם, בשם תוס', ועי' ציון</span> <span dir="rtl">73; קר"ס טו"צ שם, בד' הרמב"ם שם שפסק שמצורע אסור בתספורת, אע"פ שאלו דברי ר' אליעזר (וע"ע הלכה ציון 741 ואילך שאין הלכה כר"א כנגד ר"ע), ומוכח שסובר שר"ע מודה לו, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">77. ועי' ריטב"א שם, שהקשה מהו ספק הגמ' אם מצורע מותר בתספורת, הרי כו"ע מודים שכתוב מפורש הוא לאיסור תספורת במצורע, ות' שעיקר ספק הגמ' שם הוא לגבי מנודה, ומצורע נקט אב שיגרת הלשון, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">73,</span> <span dir="rtl">80, שי"מ את ספק הגמ' בע"א.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים מצדדים לומר בדעת ראשונים שלדעת ר' עקיבא אין מצורע אסור בתספורת אלא מדרבנן</span><ref><span dir="rtl">שפ"א מו"ק שם בד' רש"י מו"ק יד ב ד"ה מצורעין (וכ"ה ברש"י מו"ק מהד' קופפר טו א), ועמק ברכה מצורע אות א בד' תוס' שם ד"ה מנודין (ועי' ציון</span> <span dir="rtl">72), שהגמ' הסתפקה מה דין מצורע בתספורת, כיון שר"ע אינו לומד איסור תספורת מהכתוב על פריעת הראש, ומכך שפשטה הגמ' את דינו מהברייתא, י"ל שהוא דין דרבנן, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">72,</span> <span dir="rtl">80, שי"מ את ספק הגמ' בע"א. וכ"מ בריטב"א שם, בד' רש"י שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שר' עקיבא חולק וסובר שמצורע מותר בתספורת</span><ref><span dir="rtl">שפ"א שם, בד' הרמב"ם שם שלא הביא את דינו של ר' עקיבא שבציון</span> 91 <span dir="rtl">(ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">99,</span> <span dir="rtl">109, שי"ס בד' הרמב"ם שהביא את דינו של ר"ע), ופסק שמצורע אסור בתספורת, עי' ציון</span> <span dir="rtl">75, ומוכח שסובר שמחלוקת היא.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה שמצורע אסור בתספורת</span><ref><span dir="rtl">ר"ח מגילה שם; עי' רש"י ויקרא שם, שהביא רק את הפירוש של מגודל שיער; רמב"ם שם; סמ"ג עשין רלה; שיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם; פסקי הריא"ז מו"ק פ"ג ה"ב אות יג; מאירי מו"ק שם; החינוך מ' קעא.</span></ref><span dir="rtl">, שאף ר' עקיבא מודה בכך, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">72. קר"ס שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שאף שהוא חולק, אין הלכה כמותו, כיון שסתם ברייתא אוסרת מצורע בתספורת</span><ref><span dir="rtl">שפ"א שם. וכעי"ז במנחת סולת מ' קעא. ועי' שפ"א שם, שנ' מדבריו שבכך נסתרת הוכחת הקר"ס שבציון הנ"ל. וע"ע גדול פרע: במצורע.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם להלכה שמצורע מותר בתספורת, שאין לומר שכונת הפריעה היא לגידול השיער, שייתכן שהסתפר מעט קודם שנצטרע, ואינו יכול לגדל שיער, שאין גידול פרע פחות משלושים יום</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל ציון 3. רלב"ג ויקרא שם. אך אולי י"ל שהוא מודה שמדרבנן מצורע אסור בתספורת.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">בשאר שערות הגוף</span> === | ||
<span dir="rtl">תספורת בשאר שערות הגוף – מלבד שיער הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">65 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שמצורע אסור בה מדרבנן</span><ref><span dir="rtl">עמק ברכה מצורע אות א, בד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ו, שלאחר שזכר חיוב פריעת הראש, כ' שהמצורע אסור בתספורת, וא"כ הוא דין נוסף שגזרו בו חכמים, ושכן יש לפרש את דברי הגמ' במו"ק טו א, שהסתפקה מה דינו של מצורע בתספורת, ופשטה מהברייתא שאסור, אע"פ שלדברי ר' אליעזר שבציון</span> <span dir="rtl">68, החיוב לגדל את שער הראש מפורש בכתוב, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">72,</span> <span dir="rtl">73, שי"מ את ספק הגמ' בע"א.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">תספורת בשאר שערות הגוף – מלבד שיער הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">65 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שמצורע אסור בה מדרבנן</span><ref><span dir="rtl">עמק ברכה מצורע אות א, בד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ו, שלאחר שזכר חיוב פריעת הראש, כ' שהמצורע אסור בתספורת, וא"כ הוא דין נוסף שגזרו בו חכמים, ושכן יש לפרש את דברי הגמ' במו"ק טו א, שהסתפקה מה דינו של מצורע בתספורת, ופשטה מהברייתא שאסור, אע"פ שלדברי ר' אליעזר שבציון</span> <span dir="rtl">68, החיוב לגדל את שער הראש מפורש בכתוב, ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">72,</span> <span dir="rtl">73, שי"מ את ספק הגמ' בע"א.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">כיסוי ראש</span> === | ||
<span dir="rtl">כיסוי הראש במצורע – מוחלט</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">274.</span></ref> <span dir="rtl">- נחלקו אחרונים וראשונים בדעת תנאים אם נאמר בו דין מיוחד לאיסור או לחיוב: א) יש מן הראשונים סוברים בדעת רב פפא בפירוש דברי ר' עקיבא, שאסור למצורע לכסות את ראשו</span><ref><span dir="rtl">ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">93.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתו אותה שאמרו שמצורע חייב בפריעת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה מגילה ח ב, ורש"י שם ד"ה פריעה, ומשנה סוטה כג א, ורש"י שם ד"ה איש פורע, ונגעים פ"ח מ"ח, ורע"ב שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ו; ברייתא במו"ק טו א; עי' רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע וגו' וראשו יהיה פרוע</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. תו"כ שם; ברייתא שם; עי' רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, הכונה שצריך לגלות את ראשו</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן.</span></ref><span dir="rtl">, שאמר ר' עקיבא שכיון שנאמר "הויה" בראשו – ראשו יהיה פרוע</span><ref><span dir="rtl">ויקרא שם. ק"א שם.</span></ref> <span dir="rtl">– ונאמר "הויה" בבגדים – בגדיו יהיו פרֻמים</span><ref><span dir="rtl">ויקרא שם.</span></ref><span dir="rtl">, ושני ה"יהיו" מיותרים, שהיה לו לומר בגדיו פרומים וראשו פרוע</span><ref><span dir="rtl">ק"א שם.</span></ref> <span dir="rtl">– יש ללמוד - בגזרה-שוה*</span><ref><span dir="rtl">ק"א שם. וע"ע גזרה שוה ציון 95 ואילך, שכששני המילים מיותרות, לדברי הכל למדים בגזרה שוה ואין פורכים אותה.</span></ref> <span dir="rtl">- מה הויה אמורה בבגדים דברים שהם חוץ מגופו – שהרי בגדים הם חוץ מגופו</span><ref><span dir="rtl">רבנו הלל לתו"כ שם.</span></ref> <span dir="rtl">- אף הויה האמורה בראש דברים שהם חוץ מגופו</span><ref><span dir="rtl">תו"כ שם; ברייתא שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">68, שר' אליעזר דורש את הכתוב בע"א.</span></ref><span dir="rtl">, ואמר רב פפא כגון כובע או סודר</span><ref><span dir="rtl">רב פפא בגמ' שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">121, שיש דורשים את דברי ר"ע בע"א.</span></ref><span dir="rtl">, שעליו לגלות את ראשו מהם ולא ללבשם</span><ref><span dir="rtl">רי"ץ גיאת אבל עמ' רכה; רש"י מו"ק שם ד"ה אכומתא; ראב"ד לתו"כ שם; רבנו הלל שם, בחילופי נוסחאות, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">99; עי' תוה"א שער האבל עניין האבלות אות סב; ק"א שם. ועי' מלבי"ם תזריע אות קנג, שאף לסוברים שמצורע אסור בתפילין, עי' ציון</span> <span dir="rtl">121, עיקר הכתוב נדרש לגילוי הראש, אלא שכיון שתפילין אף הם חשובים מלבוש, ממילא אסור ללובשם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">123, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">100. וע"ע גדול פרע ציון 90.</span></ref><span dir="rtl">. ומכל מקום, יש מן הראשונים סוברים שאסור לכסות את ראשו דוקא במצנפת וכובע שמתפארים בלבישתם, אבל בכיסוי הראש כאבל – שמכסה את ראשו בסודר</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אבלות ציון 243 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- מחויב</span><ref><span dir="rtl">ראב"ד שם, ונ' שהוא מפרש כן את הברייתא שבציון</span> <span dir="rtl">102; עזרת כהנים לתו"כ שם בתוספת העזרה ס"ק ו, בד' רי"ץ גיאת שם ותוה"א שם; קר"א מו"ק שם. וכ"מ קצת ברש"י מהד' קופפר שם, שפי' סודרא כסודר יפה. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">137. וע"ע גדול פרע ציון 91.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים שאינו מכסה את ראשו כלל וראשו נשאר מגולה</span><ref><span dir="rtl">עי' מלבי"ם שבציונים</span> <span dir="rtl">119,</span> <span dir="rtl">123; שם עולם ויקרא שם; מנחת סולת מ' קעא; עמק ברכה מצורע אות א. וכ"מ באברבנאל שבציון</span> <span dir="rtl">140. ועי' שם עולם שם, שלד' ר"ע עטיפת הראש היא מלמטה ואינה כוללת את שיערו, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">140, ועי' מנחת סולת שם ועמק ברכה שם, שר"ע דורש בע"א את הכתוב הנדרש לעטיפת הראש, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">141.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ובדעת ר' אליעזר, שדורש את הכתוב על פריעת הראש בענין אחר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">65 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, יש סוברים שאין איסור על מצורע לכסות את ראשו</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">93.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' עקיבא, שמצורע חייב בכיסוי הראש</span><ref><span dir="rtl">מיוחס לרש"י (מהד' זקש) מו"ק שם, בד' רב פפא בגמ' שם; עי' תוס' מו"ק שם ד"ה מהו, בד' רב יוסף בגמ' שם; רבנו הלל שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">93; עי' רלב"ג ויקרא שם; ערה"ש העתיד סי' צה ס"ב, בד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ו, שפסק שמצורע חייב בכיסוי ראש.</span></ref><span dir="rtl">, שכונת ר' עקיבא בפריעת הראש בדברים שחוץ מגופו אינה לכובע וסודר אלא לתפילין</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">121. עי' תוס' שם, בד' רב יוסף שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">93.</span></ref><span dir="rtl">, או שר' עקיבא סובר שפריעת הראש אינה גילויו אלא דוקא כיסויו</span><ref><span dir="rtl">מיוחס לרש"י שם; עי' רבנו הלל שם; עי' רלב"ג שם; ערה"ש העתיד שם, בד' הרמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן בדעת הברייתא שמצורע חייב בעטיפת הראש</span><ref><span dir="rtl">תו"כ שם אות ז; ברייתא בגמ' שם.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן יש מן האחרונים סוברים, שכונתה לומר שמצורע חייב בכיסוי ראש</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שם; שם עולם שם. ועי' ראב"ד שבציון</span> <span dir="rtl">95, שנ' שמפרש את הברייתא בע"א. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">133 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ואף לסוברים שר' עקיבא אוסר על המצורע לכסות את ראשו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">82 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, התנא של הברייתא חולק על ר' עקיבא</span><ref><span dir="rtl">שם עולם שם.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין המצורע חייב לגלות את ראשו</span><ref><span dir="rtl">שפ"א מו"ק שם ושם עולם שם, בד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ו (וכ"ה בסמ"ג עשין רלה), שהשמיט את החיוב לגלות את הראש, ואדרבה, פסק שמצורע חייב בכיסוי הראש.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שהלכה כר' עקיבא מחברו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הלכה ציון 596 ואילך, ושם ציון 741 ואילך, שהוא אפילו כנגד ר"א שהיה רבו.</span></ref><span dir="rtl">, מכל מקום אין הלכה כמותו לפי שסתם ברייתא אינה סוברת כמותו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">105. שם עולם שם. ועי' שפ"א שם, שלדעה שר"ע חולק על ר"א אף באיסור תספורת, עי' ציון</span> 74<span dir="rtl">, יש ברייתא נוספת שחולקת עליו.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים שהמצורע חייב לכסות את ראשו</span><ref><span dir="rtl">רלב"ג שם; ערה"ש העתיד שם, בד' הרמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתם ר' עקיבא סובר כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">99. ערה"ש העתיד שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שמצורע חייב לגלות את ראשו, שכן סובר רב פפא בדעת ר' עקיבא</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">96. מנחת סולת שם, בד' החינוך מ' קעא, שהשמיט את דברי הרמב"ם שמצורע חייב לכסות את ראשו.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">כיסוי הראש במצורע – מוחלט</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">274.</span></ref> <span dir="rtl">- נחלקו אחרונים וראשונים בדעת תנאים אם נאמר בו דין מיוחד לאיסור או לחיוב: א) יש מן הראשונים סוברים בדעת רב פפא בפירוש דברי ר' עקיבא, שאסור למצורע לכסות את ראשו</span><ref><span dir="rtl">ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">93.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתו אותה שאמרו שמצורע חייב בפריעת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה מגילה ח ב, ורש"י שם ד"ה פריעה, ומשנה סוטה כג א, ורש"י שם ד"ה איש פורע, ונגעים פ"ח מ"ח, ורע"ב שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ו; ברייתא במו"ק טו א; עי' רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע וגו' וראשו יהיה פרוע</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. תו"כ שם; ברייתא שם; עי' רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, הכונה שצריך לגלות את ראשו</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן.</span></ref><span dir="rtl">, שאמר ר' עקיבא שכיון שנאמר "הויה" בראשו – ראשו יהיה פרוע</span><ref><span dir="rtl">ויקרא שם. ק"א שם.</span></ref> <span dir="rtl">– ונאמר "הויה" בבגדים – בגדיו יהיו פרֻמים</span><ref><span dir="rtl">ויקרא שם.</span></ref><span dir="rtl">, ושני ה"יהיו" מיותרים, שהיה לו לומר בגדיו פרומים וראשו פרוע</span><ref><span dir="rtl">ק"א שם.</span></ref> <span dir="rtl">– יש ללמוד - בגזרה-שוה*</span><ref><span dir="rtl">ק"א שם. וע"ע גזרה שוה ציון 95 ואילך, שכששני המילים מיותרות, לדברי הכל למדים בגזרה שוה ואין פורכים אותה.</span></ref> <span dir="rtl">- מה הויה אמורה בבגדים דברים שהם חוץ מגופו – שהרי בגדים הם חוץ מגופו</span><ref><span dir="rtl">רבנו הלל לתו"כ שם.</span></ref> <span dir="rtl">- אף הויה האמורה בראש דברים שהם חוץ מגופו</span><ref><span dir="rtl">תו"כ שם; ברייתא שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">68, שר' אליעזר דורש את הכתוב בע"א.</span></ref><span dir="rtl">, ואמר רב פפא כגון כובע או סודר</span><ref><span dir="rtl">רב פפא בגמ' שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">121, שיש דורשים את דברי ר"ע בע"א.</span></ref><span dir="rtl">, שעליו לגלות את ראשו מהם ולא ללבשם</span><ref><span dir="rtl">רי"ץ גיאת אבל עמ' רכה; רש"י מו"ק שם ד"ה אכומתא; ראב"ד לתו"כ שם; רבנו הלל שם, בחילופי נוסחאות, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">99; עי' תוה"א שער האבל עניין האבלות אות סב; ק"א שם. ועי' מלבי"ם תזריע אות קנג, שאף לסוברים שמצורע אסור בתפילין, עי' ציון</span> <span dir="rtl">121, עיקר הכתוב נדרש לגילוי הראש, אלא שכיון שתפילין אף הם חשובים מלבוש, ממילא אסור ללובשם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">123, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">100. וע"ע גדול פרע ציון 90.</span></ref><span dir="rtl">. ומכל מקום, יש מן הראשונים סוברים שאסור לכסות את ראשו דוקא במצנפת וכובע שמתפארים בלבישתם, אבל בכיסוי הראש כאבל – שמכסה את ראשו בסודר</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אבלות ציון 243 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- מחויב</span><ref><span dir="rtl">ראב"ד שם, ונ' שהוא מפרש כן את הברייתא שבציון</span> <span dir="rtl">102; עזרת כהנים לתו"כ שם בתוספת העזרה ס"ק ו, בד' רי"ץ גיאת שם ותוה"א שם; קר"א מו"ק שם. וכ"מ קצת ברש"י מהד' קופפר שם, שפי' סודרא כסודר יפה. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">137. וע"ע גדול פרע ציון 91.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים שאינו מכסה את ראשו כלל וראשו נשאר מגולה</span><ref><span dir="rtl">עי' מלבי"ם שבציונים</span> <span dir="rtl">119,</span> <span dir="rtl">123; שם עולם ויקרא שם; מנחת סולת מ' קעא; עמק ברכה מצורע אות א. וכ"מ באברבנאל שבציון</span> <span dir="rtl">140. ועי' שם עולם שם, שלד' ר"ע עטיפת הראש היא מלמטה ואינה כוללת את שיערו, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">140, ועי' מנחת סולת שם ועמק ברכה שם, שר"ע דורש בע"א את הכתוב הנדרש לעטיפת הראש, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">141.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ובדעת ר' אליעזר, שדורש את הכתוב על פריעת הראש בענין אחר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">65 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, יש סוברים שאין איסור על מצורע לכסות את ראשו</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">93.</span></ref><span dir="rtl">. ג) ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' עקיבא, שמצורע חייב בכיסוי הראש</span><ref><span dir="rtl">מיוחס לרש"י (מהד' זקש) מו"ק שם, בד' רב פפא בגמ' שם; עי' תוס' מו"ק שם ד"ה מהו, בד' רב יוסף בגמ' שם; רבנו הלל שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">93; עי' רלב"ג ויקרא שם; ערה"ש העתיד סי' צה ס"ב, בד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ו, שפסק שמצורע חייב בכיסוי ראש.</span></ref><span dir="rtl">, שכונת ר' עקיבא בפריעת הראש בדברים שחוץ מגופו אינה לכובע וסודר אלא לתפילין</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">121. עי' תוס' שם, בד' רב יוסף שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">93.</span></ref><span dir="rtl">, או שר' עקיבא סובר שפריעת הראש אינה גילויו אלא דוקא כיסויו</span><ref><span dir="rtl">מיוחס לרש"י שם; עי' רבנו הלל שם; עי' רלב"ג שם; ערה"ש העתיד שם, בד' הרמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן בדעת הברייתא שמצורע חייב בעטיפת הראש</span><ref><span dir="rtl">תו"כ שם אות ז; ברייתא בגמ' שם.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן יש מן האחרונים סוברים, שכונתה לומר שמצורע חייב בכיסוי ראש</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שם; שם עולם שם. ועי' ראב"ד שבציון</span> <span dir="rtl">95, שנ' שמפרש את הברייתא בע"א. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">133 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ואף לסוברים שר' עקיבא אוסר על המצורע לכסות את ראשו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">82 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, התנא של הברייתא חולק על ר' עקיבא</span><ref><span dir="rtl">שם עולם שם.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין המצורע חייב לגלות את ראשו</span><ref><span dir="rtl">שפ"א מו"ק שם ושם עולם שם, בד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ו (וכ"ה בסמ"ג עשין רלה), שהשמיט את החיוב לגלות את הראש, ואדרבה, פסק שמצורע חייב בכיסוי הראש.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שהלכה כר' עקיבא מחברו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הלכה ציון 596 ואילך, ושם ציון 741 ואילך, שהוא אפילו כנגד ר"א שהיה רבו.</span></ref><span dir="rtl">, מכל מקום אין הלכה כמותו לפי שסתם ברייתא אינה סוברת כמותו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">105. שם עולם שם. ועי' שפ"א שם, שלדעה שר"ע חולק על ר"א אף באיסור תספורת, עי' ציון</span> 74<span dir="rtl">, יש ברייתא נוספת שחולקת עליו.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים שהמצורע חייב לכסות את ראשו</span><ref><span dir="rtl">רלב"ג שם; ערה"ש העתיד שם, בד' הרמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתם ר' עקיבא סובר כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">99. ערה"ש העתיד שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שמצורע חייב לגלות את ראשו, שכן סובר רב פפא בדעת ר' עקיבא</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">96. מנחת סולת שם, בד' החינוך מ' קעא, שהשמיט את דברי הרמב"ם שמצורע חייב לכסות את ראשו.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">הנחת תפילין</span> === | ||
<span dir="rtl">הנחת תפילין, נסתפקו בגמרא אם מצורע חייב בה</span><ref><span dir="rtl">מו"ק טו א.</span></ref><span dir="rtl">, ולמסקנה נחלקו בדבר: לדעת ר' אליעזר, שדורש את הציווי לפריעת הראש במצורע בשיערו ממש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">65 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, הרי הוא מחויב בה ככל אדם</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' שם, ותוס' מו"ק שם ד"ה מנודין.</span></ref><span dir="rtl">. ואף בדעת ר' עקיבא, שדורש את הציווי לפריעת הראש במצורע בדברים שחוץ מגופו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">91.</span></ref><span dir="rtl">, אמר רב פפא שיש לדרוש את הכתוב בענין אחר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">92.</span></ref><span dir="rtl">, אבל תפילין הוא מניח</span><ref><span dir="rtl">רש"י מו"ק שם ד"ה אכומתא. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">121.</span></ref><span dir="rtl">, ואף לסוברים שמצורע חייב לגלות את ראשו לגמרי</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">96.</span></ref><span dir="rtl">, לא הקפידה תורה אלא על כיסוי ולא על תפילין שאינן מיועדות לצורך כיסוי הראש</span><ref><span dir="rtl">מלבי"ם תזריע אות קנג.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת רב יוסף – שאמר שמצורע חייב בעטיפת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">133.</span></ref> <span dir="rtl"> – שלר' עקיבא מצורע אסור בהנחת תפילין, שזוהי פריעת הראש שנאמרה במצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">91. עי' תוס' מו"ק שם ד"ה מהו, בד' רב יוסף שם, שאינו מקבל את דברי רב פפא שם שהכונה לכובע וסודר (עי' ציון</span> <span dir="rtl">92), ומכאן שהוא סובר כדברי ההו"א בגמ' שם, שלומדים מהכתוב שאבל אסור בתפילין. ועי' ר"ח מו"ק שם ומאירי מו"ק שם שמ' מדבריהם שאף רב פפא אמר את דבריו בדרך דחייה בלבד, ולמעשה הספק בד' ר"ע לא נפשט, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">125. וע"ע גדול פרע ציון 89.</span></ref><span dir="rtl">, או שכיון שמצורע חייב לגלות את ראשו לגמרי, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">96.</span></ref><span dir="rtl">, ממילא אסור לו להניח תפילין, שאף הם דרך מלבוש</span><ref><span dir="rtl">מלבי"ם שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">93.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה, יש מן הראשונים סוברים שמצורע אסור בתפילין</span><ref><span dir="rtl">העיטור הל' תפילין (דף סא ד); מאירי שם, ואע"פ שלדעתו מנודה אסור בתפילין, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">127; שו"ע או"ח לח יג.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתם לא נפשט הספק אם מצורע מותר בתפילין</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">121.</span></ref><span dir="rtl">, ויש להחמיר בדבר</span><ref><span dir="rtl">העיטור שם; מאירי שם. ועי' לבוש או"ח שם, שנ' מדבריו שאע"פ שיוצאת בזה קולא, שהוא נפטר מלהניח תפילין, שב ואל תעשה עדיף.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים שמצורע מותר בתפילין</span><ref><span dir="rtl">שיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם; עי' ריטב"א מו"ק שם ב, בשם הגאונים: כל הני דלא איפשיטא לקולא; דברי חמודות תפילין סי' כט אות קיח ובני דוד טו"צ פ"י ה"ו ומער"ק טו"צ שם וערה"ש העתיד סי' צה ס"ב, בד' הרמב"ם טו"צ שם, שלא כ' שמצורע אסור בתפילין; שכנה"ג הגב"י או"ח שם אות יג וא"ר סי' לח ס"ק ח, ובאליה זוטא שם ס"ק ה, ומגן גיבורים או"ח שם אלף המגן ס"ק טז, ובשלט"ג שם ס"ק י, בד' הראשונים הסוברים שמנודה מותר בתפילין (ע"ע נדוי), וה"ה למצורע, שבשניהם נסתפקה הגמ' ולא פשטה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">124. וע"ע הנחת תפלין ציון 683 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתם כיון שיש ספק בדבר יש ללכת בו להקל</span><ref><span dir="rtl">שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם. ועי"ש שאע"פ שהוא מתחייב בתפילין, קולא הוא לגביו להיות כמו שאר אנשים. ועי' מגן גיבורים בשלט"ג שם, שדין זה הוא כשאר הספקות שנסתפקה בהם הגמ' במצורע שהלכה בהם להקל, עי' ציון</span> <span dir="rtl">161.</span></ref><span dir="rtl">, או שהמצורע מותר בתפילין מאותו טעם שהוא מותר בדברי תורה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">151 ואילך. מער"ק שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שכיון שהלכה כר' אליעזר שפריעה האמורה במצורע היא גידול שיער, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">77.</span></ref><span dir="rtl">, ממילא המצורע חייב בתפילין</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">114. מנחת סולת מ' קעא.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים שהכריעו שיניח תפילין ללא ברכה</span><ref><span dir="rtl">פמ"ג או"ח שם מ"ז ס"ק ד.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">הנחת תפילין, נסתפקו בגמרא אם מצורע חייב בה</span><ref><span dir="rtl">מו"ק טו א.</span></ref><span dir="rtl">, ולמסקנה נחלקו בדבר: לדעת ר' אליעזר, שדורש את הציווי לפריעת הראש במצורע בשיערו ממש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">65 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, הרי הוא מחויב בה ככל אדם</span><ref><span dir="rtl">עי' גמ' שם, ותוס' מו"ק שם ד"ה מנודין.</span></ref><span dir="rtl">. ואף בדעת ר' עקיבא, שדורש את הציווי לפריעת הראש במצורע בדברים שחוץ מגופו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">91.</span></ref><span dir="rtl">, אמר רב פפא שיש לדרוש את הכתוב בענין אחר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">92.</span></ref><span dir="rtl">, אבל תפילין הוא מניח</span><ref><span dir="rtl">רש"י מו"ק שם ד"ה אכומתא. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">121.</span></ref><span dir="rtl">, ואף לסוברים שמצורע חייב לגלות את ראשו לגמרי</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">96.</span></ref><span dir="rtl">, לא הקפידה תורה אלא על כיסוי ולא על תפילין שאינן מיועדות לצורך כיסוי הראש</span><ref><span dir="rtl">מלבי"ם תזריע אות קנג.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת רב יוסף – שאמר שמצורע חייב בעטיפת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">133.</span></ref> <span dir="rtl"> – שלר' עקיבא מצורע אסור בהנחת תפילין, שזוהי פריעת הראש שנאמרה במצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">91. עי' תוס' מו"ק שם ד"ה מהו, בד' רב יוסף שם, שאינו מקבל את דברי רב פפא שם שהכונה לכובע וסודר (עי' ציון</span> <span dir="rtl">92), ומכאן שהוא סובר כדברי ההו"א בגמ' שם, שלומדים מהכתוב שאבל אסור בתפילין. ועי' ר"ח מו"ק שם ומאירי מו"ק שם שמ' מדבריהם שאף רב פפא אמר את דבריו בדרך דחייה בלבד, ולמעשה הספק בד' ר"ע לא נפשט, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">125. וע"ע גדול פרע ציון 89.</span></ref><span dir="rtl">, או שכיון שמצורע חייב לגלות את ראשו לגמרי, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">96.</span></ref><span dir="rtl">, ממילא אסור לו להניח תפילין, שאף הם דרך מלבוש</span><ref><span dir="rtl">מלבי"ם שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">93.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה, יש מן הראשונים סוברים שמצורע אסור בתפילין</span><ref><span dir="rtl">העיטור הל' תפילין (דף סא ד); מאירי שם, ואע"פ שלדעתו מנודה אסור בתפילין, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">127; שו"ע או"ח לח יג.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתם לא נפשט הספק אם מצורע מותר בתפילין</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">121.</span></ref><span dir="rtl">, ויש להחמיר בדבר</span><ref><span dir="rtl">העיטור שם; מאירי שם. ועי' לבוש או"ח שם, שנ' מדבריו שאע"פ שיוצאת בזה קולא, שהוא נפטר מלהניח תפילין, שב ואל תעשה עדיף.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים שמצורע מותר בתפילין</span><ref><span dir="rtl">שיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם; עי' ריטב"א מו"ק שם ב, בשם הגאונים: כל הני דלא איפשיטא לקולא; דברי חמודות תפילין סי' כט אות קיח ובני דוד טו"צ פ"י ה"ו ומער"ק טו"צ שם וערה"ש העתיד סי' צה ס"ב, בד' הרמב"ם טו"צ שם, שלא כ' שמצורע אסור בתפילין; שכנה"ג הגב"י או"ח שם אות יג וא"ר סי' לח ס"ק ח, ובאליה זוטא שם ס"ק ה, ומגן גיבורים או"ח שם אלף המגן ס"ק טז, ובשלט"ג שם ס"ק י, בד' הראשונים הסוברים שמנודה מותר בתפילין (ע"ע נדוי), וה"ה למצורע, שבשניהם נסתפקה הגמ' ולא פשטה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">124. וע"ע הנחת תפלין ציון 683 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתם כיון שיש ספק בדבר יש ללכת בו להקל</span><ref><span dir="rtl">שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם. ועי"ש שאע"פ שהוא מתחייב בתפילין, קולא הוא לגביו להיות כמו שאר אנשים. ועי' מגן גיבורים בשלט"ג שם, שדין זה הוא כשאר הספקות שנסתפקה בהם הגמ' במצורע שהלכה בהם להקל, עי' ציון</span> <span dir="rtl">161.</span></ref><span dir="rtl">, או שהמצורע מותר בתפילין מאותו טעם שהוא מותר בדברי תורה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">151 ואילך. מער"ק שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שכיון שהלכה כר' אליעזר שפריעה האמורה במצורע היא גידול שיער, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">77.</span></ref><span dir="rtl">, ממילא המצורע חייב בתפילין</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">114. מנחת סולת מ' קעא.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים שהכריעו שיניח תפילין ללא ברכה</span><ref><span dir="rtl">פמ"ג או"ח שם מ"ז ס"ק ד.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">עטיפת הראש</span> === | ||
<span dir="rtl">עטיפת הראש, אמרו בברייתא שמצורע חייב בה, שנאמר: ועל שפם יעטה</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. ברייתא במו"ק טו א, ועי' תוס' מו"ק שם ד"ה מהו, שמ' מדבריו שאלו דברי רב יוסף. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">148.</span></ref><span dir="rtl">, ועטית שפם משמעה עטיפת הראש</span><ref><span dir="rtl">רש"י מו"ק שם ד"ה יעטה.</span></ref><span dir="rtl">, וכן אמרו בתורת כהנים ובתרגום, שיש ללמוד מכתוב זה שהמצורע חופה ראשו כאבל</span><ref><span dir="rtl">תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ז; אונקלוס ויקרא שם.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו שיכסה את ראשו בסודר ויעטה מקצתו על פיו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אבלות ציון 245. עי' רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">. עטיפת הראש, יש מן הראשונים סוברים שהיא כוללת אף את כיסוי ראשו מלמעלה</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">99 ואילך; עי' ראב"ד שבציון</span> <span dir="rtl">95, ושאף ר"ע מודה בדבר; שם עולם ויקרא שם, בד' הירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה, שעטיית שפם היא מלמעלה למטה, ובד' הרמב"ם שם, שמכסה ראשו כאבל, ובאבל פ"ה הי"ט (וכ"ה בטוש"ע יו"ד שפו א), מוכח שכיסוי הראש הוא מלמעלה.</span></ref><span dir="rtl">. ובדעת ר' עקיבא, שאמר שפריעת הראש במצורע היא בדברים שחוץ לגופו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">91.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו שעליו לגלות את ראשו, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">93.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים סבורים שהוא מכסה דוקא את פניו מלמטה עד הפה, אך אינו מכסה את ראשו מלמעלה</span><ref><span dir="rtl">אברבנאל ויקרא שם; שם עולם שבציון</span> <span dir="rtl">96. ועי"ש שר"ע חולק על הברייתא המחייבת עטיפת הראש כאבל, ומחייב רק את עטית השפם, והיינו מלמטה.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' עקיבא שאין המצורע עוטף את ראשו כלל, שהוא דורש את הכתוב "ועל שפם יעטה" בענין אחר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">148. מנחת סולת ועמק ברכה שבציון</span> <span dir="rtl">96.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">עטיפת הראש, אמרו בברייתא שמצורע חייב בה, שנאמר: ועל שפם יעטה</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. ברייתא במו"ק טו א, ועי' תוס' מו"ק שם ד"ה מהו, שמ' מדבריו שאלו דברי רב יוסף. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">148.</span></ref><span dir="rtl">, ועטית שפם משמעה עטיפת הראש</span><ref><span dir="rtl">רש"י מו"ק שם ד"ה יעטה.</span></ref><span dir="rtl">, וכן אמרו בתורת כהנים ובתרגום, שיש ללמוד מכתוב זה שהמצורע חופה ראשו כאבל</span><ref><span dir="rtl">תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ז; אונקלוס ויקרא שם.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו שיכסה את ראשו בסודר ויעטה מקצתו על פיו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אבלות ציון 245. עי' רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">. עטיפת הראש, יש מן הראשונים סוברים שהיא כוללת אף את כיסוי ראשו מלמעלה</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">99 ואילך; עי' ראב"ד שבציון</span> <span dir="rtl">95, ושאף ר"ע מודה בדבר; שם עולם ויקרא שם, בד' הירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה, שעטיית שפם היא מלמעלה למטה, ובד' הרמב"ם שם, שמכסה ראשו כאבל, ובאבל פ"ה הי"ט (וכ"ה בטוש"ע יו"ד שפו א), מוכח שכיסוי הראש הוא מלמעלה.</span></ref><span dir="rtl">. ובדעת ר' עקיבא, שאמר שפריעת הראש במצורע היא בדברים שחוץ לגופו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">91.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו שעליו לגלות את ראשו, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">93.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים סבורים שהוא מכסה דוקא את פניו מלמטה עד הפה, אך אינו מכסה את ראשו מלמעלה</span><ref><span dir="rtl">אברבנאל ויקרא שם; שם עולם שבציון</span> <span dir="rtl">96. ועי"ש שר"ע חולק על הברייתא המחייבת עטיפת הראש כאבל, ומחייב רק את עטית השפם, והיינו מלמטה.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' עקיבא שאין המצורע עוטף את ראשו כלל, שהוא דורש את הכתוב "ועל שפם יעטה" בענין אחר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">148. מנחת סולת ועמק ברכה שבציון</span> <span dir="rtl">96.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">קריאת טמא</span> === | ||
<span dir="rtl">המצורע צריך להודיע לעוברים עליו שהוא טמא, שנאמר: וטמא טמא יקרא</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ז; עי' ברייתא בשבת סז א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו שאומר להם לפרוש ממנו</span><ref><span dir="rtl">תו"כ שם; רש"י עה"ת שם, ושבת שם ד"ה טמא; רמב"ם שם ה"ח; סמ"ג עשין רלה.</span></ref><span dir="rtl">, כדי שלא ייטמאו במגעם בו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">324. עי' אונקלוס שבציון</span> <span dir="rtl">339, וראשונים שבציון הנ""ל, שלמדו ממנו שזהו הלימוד לטומאת מגע במצורע; עי' רבנו הלל לתו"כ שם; ערה"ש העתיד סי' צה ס"ג. וכ"מ בתוי"ט מגילה פ"א ה"ז, שהשוה דין קריאת טמא במצורע לדינו בשאר טמאים, שבהם הוא רק כדי שלא ייגעו בהם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">301. ולפי טעם זה, נ' שאף החיוב לקרוא טמא בשאר טמאים שנלמד מהחיוב במצורע (תו"כ שם אות ח ורמב"ם שם), הוא מה"ת, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">145.</span></ref><span dir="rtl">, או מכיון שחלק מעונשו הוא שיהיה מובדל מבני אדם ולא תהיה לו חברת אנשים</span><ref><span dir="rtl">מל"מ יו"ט פ"ז הט"ז, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">299. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">19. ועי"ש, שאע"פ שדין קריאת טמא נלמד אף לשאר טמאים, ובשאר טמאים אין עניין להיות פרושים מבני אדם, בשאר טמאים הוא רק מדרבנן, והכתוב אסמכתא בלבד, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">144.</span></ref><span dir="rtl">, או שהוא מודיע להם את צערו, כדי שיבקשו עליו רחמים</span><ref><span dir="rtl">ברייתא בשבת שם. ועי' ערה"ש העתיד שם, שהרמב"ם לא הביא פי' זה, כיון שאינו חיוב, אלא רק עצה למצורע שיעשה כן.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">המצורע צריך להודיע לעוברים עליו שהוא טמא, שנאמר: וטמא טמא יקרא</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ז; עי' ברייתא בשבת סז א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו שאומר להם לפרוש ממנו</span><ref><span dir="rtl">תו"כ שם; רש"י עה"ת שם, ושבת שם ד"ה טמא; רמב"ם שם ה"ח; סמ"ג עשין רלה.</span></ref><span dir="rtl">, כדי שלא ייטמאו במגעם בו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">324. עי' אונקלוס שבציון</span> <span dir="rtl">339, וראשונים שבציון הנ""ל, שלמדו ממנו שזהו הלימוד לטומאת מגע במצורע; עי' רבנו הלל לתו"כ שם; ערה"ש העתיד סי' צה ס"ג. וכ"מ בתוי"ט מגילה פ"א ה"ז, שהשוה דין קריאת טמא במצורע לדינו בשאר טמאים, שבהם הוא רק כדי שלא ייגעו בהם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">301. ולפי טעם זה, נ' שאף החיוב לקרוא טמא בשאר טמאים שנלמד מהחיוב במצורע (תו"כ שם אות ח ורמב"ם שם), הוא מה"ת, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">145.</span></ref><span dir="rtl">, או מכיון שחלק מעונשו הוא שיהיה מובדל מבני אדם ולא תהיה לו חברת אנשים</span><ref><span dir="rtl">מל"מ יו"ט פ"ז הט"ז, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">299. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">19. ועי"ש, שאע"פ שדין קריאת טמא נלמד אף לשאר טמאים, ובשאר טמאים אין עניין להיות פרושים מבני אדם, בשאר טמאים הוא רק מדרבנן, והכתוב אסמכתא בלבד, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">144.</span></ref><span dir="rtl">, או שהוא מודיע להם את צערו, כדי שיבקשו עליו רחמים</span><ref><span dir="rtl">ברייתא בשבת שם. ועי' ערה"ש העתיד שם, שהרמב"ם לא הביא פי' זה, כיון שאינו חיוב, אלא רק עצה למצורע שיעשה כן.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">שאילת שלום</span> === | ||
<span dir="rtl">שאילת שלום, מצורע אסור בה, שנאמר: ועל שפם יעטה</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה.</span></ref><span dir="rtl">, שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו, והיינו שאסור בשאילת שלום</span><ref><span dir="rtl">ברייתא במו"ק טו א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו. ועי' תוס' מו"ק שם ד"ה שיהו, שאע"פ שהכתוב נדרש אף בע"א, עי' ציון</span> <span dir="rtl">133, מהכתוב מ' שתי הדרשות, או שהדרשה שכאן נלמדת מכך שהוציא ששינה הכתוב לכתוב "שפם" ולא "שפה", וכ"ה בשיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם, כתירוץ השני, ועי' רמב"ם שם, שפסק את שתי הדרשות להלכה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">150.</span></ref><span dir="rtl">. ובדעת התנאים שדורשים את הכתוב "ועל שפם יעטה" בענין אחר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">133 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהם חולקים וסוברים שמצורע מותר בשאילת שלום</span><ref><span dir="rtl">עי' מנחת סולת ועמק ברכה שבציון</span> <span dir="rtl">96. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">148.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">שאילת שלום, מצורע אסור בה, שנאמר: ועל שפם יעטה</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה.</span></ref><span dir="rtl">, שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו, והיינו שאסור בשאילת שלום</span><ref><span dir="rtl">ברייתא במו"ק טו א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו. ועי' תוס' מו"ק שם ד"ה שיהו, שאע"פ שהכתוב נדרש אף בע"א, עי' ציון</span> <span dir="rtl">133, מהכתוב מ' שתי הדרשות, או שהדרשה שכאן נלמדת מכך שהוציא ששינה הכתוב לכתוב "שפם" ולא "שפה", וכ"ה בשיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם, כתירוץ השני, ועי' רמב"ם שם, שפסק את שתי הדרשות להלכה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">150.</span></ref><span dir="rtl">. ובדעת התנאים שדורשים את הכתוב "ועל שפם יעטה" בענין אחר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">133 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהם חולקים וסוברים שמצורע מותר בשאילת שלום</span><ref><span dir="rtl">עי' מנחת סולת ועמק ברכה שבציון</span> <span dir="rtl">96. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">148.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">דברי תורה</span> === | ||
<span dir="rtl">דברי תורה, מצורע מותר בהם, ובכלל זה לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה ובגמרא ובהלכות ובאגדות</span><ref><span dir="rtl">ברייתא בברכות כב א ובמו"ק טו א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">, שלא נאסרה תורה לשום טומאה, אלא לטומאה הבאה על ידי קלות ראש כגון בעל-קרי*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ציון 181 ואילך. מאירי מו"ק שם, ע"פ ברייתא שם ושם. וכעי"ז בשיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שיש צורך בלימוד תורה באימה וביראה וברתת ובזיע</span><ref><span dir="rtl">ברייתא שם ושם. וע"ע תלמוד תורה.</span></ref><span dir="rtl">, המצורע יכול להיות בכל אלו</span><ref><span dir="rtl">רש"י ברכות שם ד"ה מכאן; פרי"ד ברכות שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואדרבה הוא בכל אלו, שליבו דואג</span><ref><span dir="rtl">רש"י מהד' קופפר מו"ק שם. וכעי"ז בשיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">דברי תורה, מצורע מותר בהם, ובכלל זה לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה ובגמרא ובהלכות ובאגדות</span><ref><span dir="rtl">ברייתא בברכות כב א ובמו"ק טו א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">, שלא נאסרה תורה לשום טומאה, אלא לטומאה הבאה על ידי קלות ראש כגון בעל-קרי*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ציון 181 ואילך. מאירי מו"ק שם, ע"פ ברייתא שם ושם. וכעי"ז בשיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שיש צורך בלימוד תורה באימה וביראה וברתת ובזיע</span><ref><span dir="rtl">ברייתא שם ושם. וע"ע תלמוד תורה.</span></ref><span dir="rtl">, המצורע יכול להיות בכל אלו</span><ref><span dir="rtl">רש"י ברכות שם ד"ה מכאן; פרי"ד ברכות שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואדרבה הוא בכל אלו, שליבו דואג</span><ref><span dir="rtl">רש"י מהד' קופפר מו"ק שם. וכעי"ז בשיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">שאר דיני אבלות</span> === | ||
<span dir="rtl">דינים אחרים שאבל אסור בהם, כגון זקיפת המיטה ואיסור מלאכה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אבלות ציון 111.</span></ref><span dir="rtl">, נסתפקו בגמרא מה דינו של מצורע בהם</span><ref><span dir="rtl">מו"ק טו ב.</span></ref><span dir="rtl">. להלכה, מצורע מותר ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו; סמ"ג עשין רלה; ריטב"א מו"ק שם, בשם הגאונים; מאירי מו"ק שם, בשם רוב הפוסקים.</span></ref><span dir="rtl">, וכן זוקף מיטתו כשאר העם</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם שם; ריטב"א שם, בשם הגאונים; מאירי שם, בשם רוב הפוסקים.</span></ref><span dir="rtl">, והוא הדין שמותר בעשיית מלאכה</span><ref><span dir="rtl">עי' ריטב"א שם, בשם הגאונים; מאירי שם, בשם רוב הפוסקים; עי' כס"מ טו"צ שם, שהקשה מדוע השמיט הרמב"ם את היתר עשיית מלאכה; מער"ק טו"צ שם; מרכה"מ טו"צ שם; מנ"ח מ' קעא אות ו (מהד' מ"י). ועי' מער"ק שם, שיש לפשוט שמותר במלאכה, שאיך ייתכן שימות ברעב כל ימי חילוטו.</span></ref><span dir="rtl">, שכיון שהספק בהם לא הוכרע, יש ללכת בהם להקל</span><ref><span dir="rtl">כס"מ שם.</span></ref><span dir="rtl">, שלא נסתפקו בכל אלו אם הם אסורים מן התורה, שהרי אין בהם כתוב לאסור, אלא נסתפקו אם יש להחמיר בהם מדרבנן, וספק דרבנן להקל</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ספק דרבנן. קר"ס טו"צ שם; קר"א מו"ק יד ב, בשם המפרשים; ערה"ש העתיד סי' צה ס"ה.</span></ref><span dir="rtl">, או שכיון שמצורע בימי חילוטו מותר בתשמיש, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">165 ואילך, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">189, שכן הלכה.</span></ref><span dir="rtl">, ממילא מוכח שלהלכה אין נוהגים דיני אבלות במצורע, מלבד הדינים שהוזכרו בתורה במפורש</span><ref><span dir="rtl">קר"א שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">דינים אחרים שאבל אסור בהם, כגון זקיפת המיטה ואיסור מלאכה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אבלות ציון 111.</span></ref><span dir="rtl">, נסתפקו בגמרא מה דינו של מצורע בהם</span><ref><span dir="rtl">מו"ק טו ב.</span></ref><span dir="rtl">. להלכה, מצורע מותר ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו; סמ"ג עשין רלה; ריטב"א מו"ק שם, בשם הגאונים; מאירי מו"ק שם, בשם רוב הפוסקים.</span></ref><span dir="rtl">, וכן זוקף מיטתו כשאר העם</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם שם; ריטב"א שם, בשם הגאונים; מאירי שם, בשם רוב הפוסקים.</span></ref><span dir="rtl">, והוא הדין שמותר בעשיית מלאכה</span><ref><span dir="rtl">עי' ריטב"א שם, בשם הגאונים; מאירי שם, בשם רוב הפוסקים; עי' כס"מ טו"צ שם, שהקשה מדוע השמיט הרמב"ם את היתר עשיית מלאכה; מער"ק טו"צ שם; מרכה"מ טו"צ שם; מנ"ח מ' קעא אות ו (מהד' מ"י). ועי' מער"ק שם, שיש לפשוט שמותר במלאכה, שאיך ייתכן שימות ברעב כל ימי חילוטו.</span></ref><span dir="rtl">, שכיון שהספק בהם לא הוכרע, יש ללכת בהם להקל</span><ref><span dir="rtl">כס"מ שם.</span></ref><span dir="rtl">, שלא נסתפקו בכל אלו אם הם אסורים מן התורה, שהרי אין בהם כתוב לאסור, אלא נסתפקו אם יש להחמיר בהם מדרבנן, וספק דרבנן להקל</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ספק דרבנן. קר"ס טו"צ שם; קר"א מו"ק יד ב, בשם המפרשים; ערה"ש העתיד סי' צה ס"ה.</span></ref><span dir="rtl">, או שכיון שמצורע בימי חילוטו מותר בתשמיש, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">165 ואילך, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">189, שכן הלכה.</span></ref><span dir="rtl">, ממילא מוכח שלהלכה אין נוהגים דיני אבלות במצורע, מלבד הדינים שהוזכרו בתורה במפורש</span><ref><span dir="rtl">קר"א שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">תשמיש המיטה</span> === | ||
<span dir="rtl">תשמיש המיטה, נחלקו תנאים אם מצורע מוחלט מותר בו: א) תנא קמא ורבי ור' יהודה אומרים שמצורע מוחלט מותר</span> <span dir="rtl">בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">רבי בתו"כ מצורע פרשתא ב אות יא; ת"ק בתוספתא נגעים פ"ח; ר' יהודה בברייתא מו"ק ז ב, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' ד' פיזרו וד"ו, ועי' צל"ח חולין קמא א במוסגר, שגי' זה אינה מתיישבת עם הגמ' בחולין שם, שלפיה ר' יהודה אוסר מצורע בתשמיש המיטה בימי חילוטו, עי' ציון</span> <span dir="rtl">188 (ועי' ציון</span> <span dir="rtl">184), ועי' ר"ח מו"ק שם, שגרס: רבי כבתו"כ, וכ"ה גי' כת"י גטינגן וכת"י הספריה הבריטית וכת"י רומי 134 וקטע גניזה מקימברידג' שמספרו 329, ועי' דק"ס מו"ק שם אות ז ואות ט, שגי' זו עיקר, ועי' מראה הנוגה טו"צ פ"י ה"ו, שאף לגי' שלפנינו יש לומר שר' יהודה אינו ר' יהודה סתם שבכל הש"ס (שהוא ר"י בן אלעאי), אלא ר' יהודה הנשיא, והיינו רבי, וגי' כתי"מ: ר' יוסי בן ר' יהודה (ועי' ציון</span> <span dir="rtl">184), וגי' כת"י קולומביה וכת"י רומי 108: ר' יוסי, ועי' שאלתות מהד' מירסקי שאילתא קד, גירסאות שונות.</span></ref><span dir="rtl">, שאינו דומה למצורע בימי סִפרו – שאסור בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">314 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- שנאמר: וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יד ח.</span></ref><span dir="rtl">, ולא בימי</span> <span dir="rtl">חילוטו</span><ref><span dir="rtl">רבי בתו"כ שם (וכ"ה הגי' בכל כתה"י לתו"כ); ברייתא שם, לגי' השאלתות שם ורש"י מהד' קופפר מו"ק שם ושיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם, וכ"ה גי' כת"י גטינגן וכתי"מ וכת"י רומי 134 לגמ' שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">171. ועי' קר"א מו"ק שם ומשמרות כהונה מו"ק שם ורש"ש מו"ק שם והעמק שאלה שאילתא פח ס"ק כה, בפי' דברי תוס' מו"ק שם ד"ה ה"ג, שגי' זו נראית עיקר, ועי' דק"ס שם אות ז, ועי' מהרש"א מו"ק שם, שפי' את דברי תוס' בע"א.</span></ref><span dir="rtl">, שדוקא מי שטהרתו תלויה בימים יושב מחוץ לאהלו ואסור בתשמיש המיטה, להוציא מצורע מוחלט שאין טהרתו תלויה בימים אלא ברפואה</span><ref><span dir="rtl">שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם. וכעי"ז בציון</span> <span dir="rtl">285.</span></ref><span dir="rtl">, או שנאמר: שבעת ימים יספרו לו</span><ref><span dir="rtl">יחזקאל מד כו.</span></ref><span dir="rtl">, ימי סִפרו ולא ימי חילוטו</span><ref><span dir="rtl">ר' יהודה בברייתא שם, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם, בשם י"ס, וכ"ה גי' ד' פיזרו וד"ו וכת"י הספריה הבריטית וכת"י קולומביה וכת"י רומי 108 וקטע גניזה הנ"ל לגמ' שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">168. ועי' שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם, שגי' זו היא של תלמידים טועים ששיבשו הספרים. ועי' תוס' שם ד"ה מאי, שאין ללמוד בק"ו מימי סִפרו, שי"ל שיש איזו פירכא לק"ו (ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהפירכא היא שבימי סִפרו שהם רק שבעה ימים אין צער הגוף ועיגון האישה, ועי' שפ"א מו"ק שם, שהפירכא היא שדיו-לבא-מן-הדין-להיות-כנדון, וכיון שבימי סִפרו אין המצורע נאסר בתשמיש המיטה יותר משבעה ימים, אי אפשר לאוסרו בימי חילוטו יותר משבעה ימים, וא"א לבחור שבעה ימים בימי חילוטו, שא"א לדעת מתי יטהר ואיזה ימים לבחור) או שאיסור מצורע בתשמיש המיטה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו (ועי' חס"ד שם, שהחידוש הוא שלא מצינו בשאר טמאים שנאסרו בתשמיש המיטה, או שמצורעת מותרת בתשמיש המיטה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">222), או ש"לו" בא למעט דוקא ימי סִפרו ולא ימים אחרים.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שקודם לכן דיבר הכתוב על טמא מת ולא על מצורע</span><ref><span dir="rtl">יחזקאל שם כה.</span></ref><span dir="rtl">, מכך שהוציא הכתוב את שבעת הימים לטהרתו בלשון ספירה ולא בלשון הזאה, יש ללמוד מכך לימי ספירת המצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' רש"י מו"ק טו ב ד"ה יספרו לו; עי' ריטב"א מו"ק שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן אמרו רבי ור' חייא, שיותם המלך לא היה לו לעוזיהו אלא בימים שהיה מצורע מוחלט</span><ref><span dir="rtl">תו"כ שם; תוספתא שם; ברייתא שם. ועי' רש"י שם מהד' קופפר ומיוחס לרש"י שם (מהד' זקש), ותוס' שם ד"ה יותם, בשם ר' קלונימוס, וראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל לתו"כ שם ושיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם וריטב"א מו"ק שם א ומאירי מו"ק שם ב וחי' הר"ן מו"ק שם, ראיה לדבר ע"פ חשבון הזמנים שבמלכים.</span></ref><span dir="rtl">. וכן בדעת התנא של המשנה שאומר שמצורע בימי סִפרו אסור בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">נגעים פי"ד מ"ב. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">314.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים סוברים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">כס"מ טו"צ שם ה"ה, שמכך שאסרוהו בתשמיש המיטה בימי סִפרו, מכלל שעד עכשיו היה מותר. ועי' מראה הנוגה שם, שאין דבריו מוכרחים.</span></ref><span dir="rtl">. וכן בדעת התנא של המשנה שאומר שאין בין מצורע מוחלט למצורע מוסגר אלא פריעה ופרימה</span><ref><span dir="rtl">משנה מגילה ח ב. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">276.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים סוברים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה, שאם הוא אסור, הרי יש כאן הבדל נוסף בינו לבין מצורע מוסגר, שמותר בתשמיש המיטה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">313. טו"א מגילה שם.</span></ref><span dir="rtl">. בטעם שהתירתו התורה בתשמיש המיטה בימים שהוא מוחלט, יש מן האחרונים סוברים שכיון שהמצורע יושב לבד – שהרי הוא משתלח מחוץ לעיר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">196 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– חסה עליו התורה והתירה לו את חברת אשתו</span><ref><span dir="rtl">ק"א לתו"כ שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שאין צורך לאוסרו בתשמיש המיטה, כיון שהוא ממילא מובדל מחברת בני אדם, ואין לחוש אם אשתו תלך אליו מפעם לפעם</span><ref><span dir="rtl">באר בשדה מצורע, בפי' ראשון.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שהטעם שמצורע בימי סִפרו אסור בתשמיש המיטה – שהוא כדי שלא יאחר קרבנותיו, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">320.</span></ref> <span dir="rtl">– אינו שייך במצורע מוחלט</span><ref><span dir="rtl">באר בשדה שם, בפי' שני.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ור' יוסי בן ר' יהודה</span><ref><span dir="rtl">כ"ה הגי' בתו"כ ובתוספתא ובברייתא שלפנינו (וכ"ה גי' ד"ו וד' פיזארו וכת"י גטינגן וכת"י הספריה הבריטית וכת"י רומי 134 וקטע גניזה הנ"ל לגמ' שם). וגי' כתי"מ לגמ' שם: רבי, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">174, וצ"ב, ועי' דק"ס שם אות ט, שטס"ה הוא בכי"מ והתחלף לו השיטות בין רבי לר' יוסי בן ר' יהודה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">165, וגי' כת"י קולומביה וכת"י רומי 108, ר' יהודה, ועי' ציון הנ"ל, ועי' שאלתות שם גירסאות שונות.</span></ref> <span dir="rtl">אומר שיש ללמוד בקל-וחומר* מימי ספירת המצורע – שדינו קל יותר בימים אלו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טהרת מצורע ציון 197 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– למצורע מוחלט שאסור בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">תו"כ שם; תוספתא שם; ברייתא שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן יש מן הראשונים סוברים שאותה שאמרו בברייתא שמצורע אסור בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">מו"ק טו ב; חולין קמא א.</span></ref><span dir="rtl">, היינו</span> <span dir="rtl">בימים שהוא מוחלט</span><ref><span dir="rtl">רש"י חולין שם ד"ה אסור, בפי' דברי הברייתא חולין שם, ועי' שאג"א סי' לג שמוכרח הוא, שהגמ' שם דנה בהבאת ציפורי מצורע כדי להתירו בתשמיש המיטה, והבאת הציפורים היא בסוף ימי חילוטו לפני ימי סִפרו, ע"ע טהרת מצורע ציון 13 וע' צפורי מצורע (אך עי' תוס' הרא"ש חולין שם שמישב אף לשיטה שהמצורע מותר בתשמיש המיטה בימי חילוטו, שמ"מ אינו מקובל לה ואינו רוצה להיזקק לה ויש בדבר שלום בית), ועי' בגמ' שם שנאמרו הדברים בשיטת ר' יהודה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">165; רש"י מהד' קופפר מו"ק שם וקר"ס טו"צ שם, בפי' דברי הברייתא מו"ק שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">314, שי"מ את דברי הברייתא שם בע"א, ועי' הערת המהדיר (קופפר) ברש"י שם, שלדעתו אף רש"י סובר כן, ומש"כ: בימי חילוטו, טס"ה.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו; סמ"ג עשין רלה; מאירי שם א וטו ב, ועי"ש נדה לד ב; חי' הר"ן שם טו ב, ועי' חי' הר"ן שם ז ב.</span></ref><span dir="rtl">, כיון שרבי ור' חייא סוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">174. כס"מ שם. ועי' מראה הנוגה שם, שדחה טעם זה, לפי שי"ל שרבי הוא בעל דעה זו ואין כאן תנא נוסף שסובר כן, עי' ציון</span> <span dir="rtl">165, ומ"מ אף אם יש כאן מחלוקת רק של רבי עם תנא אחר, ע"ע הלכה ציון 501, שהלכה כרבי מחברו, ושם ציון 666, שהלכה כרבי כנגד ר' יוסי בן ר' יהודה.</span></ref><span dir="rtl">, ואף סתם משנה סוברת כן, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">176. כס"מ שם.</span></ref><span dir="rtl">. על מצורע מוסגר, אם הוא מותר בתשמיש המיטה, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">303 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">תשמיש המיטה, נחלקו תנאים אם מצורע מוחלט מותר בו: א) תנא קמא ורבי ור' יהודה אומרים שמצורע מוחלט מותר</span> <span dir="rtl">בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">רבי בתו"כ מצורע פרשתא ב אות יא; ת"ק בתוספתא נגעים פ"ח; ר' יהודה בברייתא מו"ק ז ב, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' ד' פיזרו וד"ו, ועי' צל"ח חולין קמא א במוסגר, שגי' זה אינה מתיישבת עם הגמ' בחולין שם, שלפיה ר' יהודה אוסר מצורע בתשמיש המיטה בימי חילוטו, עי' ציון</span> <span dir="rtl">188 (ועי' ציון</span> <span dir="rtl">184), ועי' ר"ח מו"ק שם, שגרס: רבי כבתו"כ, וכ"ה גי' כת"י גטינגן וכת"י הספריה הבריטית וכת"י רומי 134 וקטע גניזה מקימברידג' שמספרו 329, ועי' דק"ס מו"ק שם אות ז ואות ט, שגי' זו עיקר, ועי' מראה הנוגה טו"צ פ"י ה"ו, שאף לגי' שלפנינו יש לומר שר' יהודה אינו ר' יהודה סתם שבכל הש"ס (שהוא ר"י בן אלעאי), אלא ר' יהודה הנשיא, והיינו רבי, וגי' כתי"מ: ר' יוסי בן ר' יהודה (ועי' ציון</span> <span dir="rtl">184), וגי' כת"י קולומביה וכת"י רומי 108: ר' יוסי, ועי' שאלתות מהד' מירסקי שאילתא קד, גירסאות שונות.</span></ref><span dir="rtl">, שאינו דומה למצורע בימי סִפרו – שאסור בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">314 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- שנאמר: וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יד ח.</span></ref><span dir="rtl">, ולא בימי</span> <span dir="rtl">חילוטו</span><ref><span dir="rtl">רבי בתו"כ שם (וכ"ה הגי' בכל כתה"י לתו"כ); ברייתא שם, לגי' השאלתות שם ורש"י מהד' קופפר מו"ק שם ושיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם, וכ"ה גי' כת"י גטינגן וכתי"מ וכת"י רומי 134 לגמ' שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">171. ועי' קר"א מו"ק שם ומשמרות כהונה מו"ק שם ורש"ש מו"ק שם והעמק שאלה שאילתא פח ס"ק כה, בפי' דברי תוס' מו"ק שם ד"ה ה"ג, שגי' זו נראית עיקר, ועי' דק"ס שם אות ז, ועי' מהרש"א מו"ק שם, שפי' את דברי תוס' בע"א.</span></ref><span dir="rtl">, שדוקא מי שטהרתו תלויה בימים יושב מחוץ לאהלו ואסור בתשמיש המיטה, להוציא מצורע מוחלט שאין טהרתו תלויה בימים אלא ברפואה</span><ref><span dir="rtl">שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם. וכעי"ז בציון</span> <span dir="rtl">285.</span></ref><span dir="rtl">, או שנאמר: שבעת ימים יספרו לו</span><ref><span dir="rtl">יחזקאל מד כו.</span></ref><span dir="rtl">, ימי סִפרו ולא ימי חילוטו</span><ref><span dir="rtl">ר' יהודה בברייתא שם, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם, בשם י"ס, וכ"ה גי' ד' פיזרו וד"ו וכת"י הספריה הבריטית וכת"י קולומביה וכת"י רומי 108 וקטע גניזה הנ"ל לגמ' שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">168. ועי' שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם, שגי' זו היא של תלמידים טועים ששיבשו הספרים. ועי' תוס' שם ד"ה מאי, שאין ללמוד בק"ו מימי סִפרו, שי"ל שיש איזו פירכא לק"ו (ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהפירכא היא שבימי סִפרו שהם רק שבעה ימים אין צער הגוף ועיגון האישה, ועי' שפ"א מו"ק שם, שהפירכא היא שדיו-לבא-מן-הדין-להיות-כנדון, וכיון שבימי סִפרו אין המצורע נאסר בתשמיש המיטה יותר משבעה ימים, אי אפשר לאוסרו בימי חילוטו יותר משבעה ימים, וא"א לבחור שבעה ימים בימי חילוטו, שא"א לדעת מתי יטהר ואיזה ימים לבחור) או שאיסור מצורע בתשמיש המיטה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו (ועי' חס"ד שם, שהחידוש הוא שלא מצינו בשאר טמאים שנאסרו בתשמיש המיטה, או שמצורעת מותרת בתשמיש המיטה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">222), או ש"לו" בא למעט דוקא ימי סִפרו ולא ימים אחרים.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שקודם לכן דיבר הכתוב על טמא מת ולא על מצורע</span><ref><span dir="rtl">יחזקאל שם כה.</span></ref><span dir="rtl">, מכך שהוציא הכתוב את שבעת הימים לטהרתו בלשון ספירה ולא בלשון הזאה, יש ללמוד מכך לימי ספירת המצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' רש"י מו"ק טו ב ד"ה יספרו לו; עי' ריטב"א מו"ק שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן אמרו רבי ור' חייא, שיותם המלך לא היה לו לעוזיהו אלא בימים שהיה מצורע מוחלט</span><ref><span dir="rtl">תו"כ שם; תוספתא שם; ברייתא שם. ועי' רש"י שם מהד' קופפר ומיוחס לרש"י שם (מהד' זקש), ותוס' שם ד"ה יותם, בשם ר' קלונימוס, וראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל לתו"כ שם ושיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם וריטב"א מו"ק שם א ומאירי מו"ק שם ב וחי' הר"ן מו"ק שם, ראיה לדבר ע"פ חשבון הזמנים שבמלכים.</span></ref><span dir="rtl">. וכן בדעת התנא של המשנה שאומר שמצורע בימי סִפרו אסור בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">נגעים פי"ד מ"ב. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">314.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים סוברים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">כס"מ טו"צ שם ה"ה, שמכך שאסרוהו בתשמיש המיטה בימי סִפרו, מכלל שעד עכשיו היה מותר. ועי' מראה הנוגה שם, שאין דבריו מוכרחים.</span></ref><span dir="rtl">. וכן בדעת התנא של המשנה שאומר שאין בין מצורע מוחלט למצורע מוסגר אלא פריעה ופרימה</span><ref><span dir="rtl">משנה מגילה ח ב. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">276.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים סוברים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה, שאם הוא אסור, הרי יש כאן הבדל נוסף בינו לבין מצורע מוסגר, שמותר בתשמיש המיטה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">313. טו"א מגילה שם.</span></ref><span dir="rtl">. בטעם שהתירתו התורה בתשמיש המיטה בימים שהוא מוחלט, יש מן האחרונים סוברים שכיון שהמצורע יושב לבד – שהרי הוא משתלח מחוץ לעיר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">196 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– חסה עליו התורה והתירה לו את חברת אשתו</span><ref><span dir="rtl">ק"א לתו"כ שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שאין צורך לאוסרו בתשמיש המיטה, כיון שהוא ממילא מובדל מחברת בני אדם, ואין לחוש אם אשתו תלך אליו מפעם לפעם</span><ref><span dir="rtl">באר בשדה מצורע, בפי' ראשון.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שהטעם שמצורע בימי סִפרו אסור בתשמיש המיטה – שהוא כדי שלא יאחר קרבנותיו, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">320.</span></ref> <span dir="rtl">– אינו שייך במצורע מוחלט</span><ref><span dir="rtl">באר בשדה שם, בפי' שני.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ור' יוסי בן ר' יהודה</span><ref><span dir="rtl">כ"ה הגי' בתו"כ ובתוספתא ובברייתא שלפנינו (וכ"ה גי' ד"ו וד' פיזארו וכת"י גטינגן וכת"י הספריה הבריטית וכת"י רומי 134 וקטע גניזה הנ"ל לגמ' שם). וגי' כתי"מ לגמ' שם: רבי, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">174, וצ"ב, ועי' דק"ס שם אות ט, שטס"ה הוא בכי"מ והתחלף לו השיטות בין רבי לר' יוסי בן ר' יהודה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">165, וגי' כת"י קולומביה וכת"י רומי 108, ר' יהודה, ועי' ציון הנ"ל, ועי' שאלתות שם גירסאות שונות.</span></ref> <span dir="rtl">אומר שיש ללמוד בקל-וחומר* מימי ספירת המצורע – שדינו קל יותר בימים אלו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טהרת מצורע ציון 197 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– למצורע מוחלט שאסור בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">תו"כ שם; תוספתא שם; ברייתא שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן יש מן הראשונים סוברים שאותה שאמרו בברייתא שמצורע אסור בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">מו"ק טו ב; חולין קמא א.</span></ref><span dir="rtl">, היינו</span> <span dir="rtl">בימים שהוא מוחלט</span><ref><span dir="rtl">רש"י חולין שם ד"ה אסור, בפי' דברי הברייתא חולין שם, ועי' שאג"א סי' לג שמוכרח הוא, שהגמ' שם דנה בהבאת ציפורי מצורע כדי להתירו בתשמיש המיטה, והבאת הציפורים היא בסוף ימי חילוטו לפני ימי סִפרו, ע"ע טהרת מצורע ציון 13 וע' צפורי מצורע (אך עי' תוס' הרא"ש חולין שם שמישב אף לשיטה שהמצורע מותר בתשמיש המיטה בימי חילוטו, שמ"מ אינו מקובל לה ואינו רוצה להיזקק לה ויש בדבר שלום בית), ועי' בגמ' שם שנאמרו הדברים בשיטת ר' יהודה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">165; רש"י מהד' קופפר מו"ק שם וקר"ס טו"צ שם, בפי' דברי הברייתא מו"ק שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">314, שי"מ את דברי הברייתא שם בע"א, ועי' הערת המהדיר (קופפר) ברש"י שם, שלדעתו אף רש"י סובר כן, ומש"כ: בימי חילוטו, טס"ה.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו; סמ"ג עשין רלה; מאירי שם א וטו ב, ועי"ש נדה לד ב; חי' הר"ן שם טו ב, ועי' חי' הר"ן שם ז ב.</span></ref><span dir="rtl">, כיון שרבי ור' חייא סוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">174. כס"מ שם. ועי' מראה הנוגה שם, שדחה טעם זה, לפי שי"ל שרבי הוא בעל דעה זו ואין כאן תנא נוסף שסובר כן, עי' ציון</span> <span dir="rtl">165, ומ"מ אף אם יש כאן מחלוקת רק של רבי עם תנא אחר, ע"ע הלכה ציון 501, שהלכה כרבי מחברו, ושם ציון 666, שהלכה כרבי כנגד ר' יוסי בן ר' יהודה.</span></ref><span dir="rtl">, ואף סתם משנה סוברת כן, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">176. כס"מ שם.</span></ref><span dir="rtl">. על מצורע מוסגר, אם הוא מותר בתשמיש המיטה, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">303 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">הרחקת ארבע אמות</span> === | ||
<span dir="rtl">המצורע, יש מן הראשונים סוברים שאסור לאחרים להיות בתוך ארבע אמותיו, שנאמר: בדד ישב</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מו.</span></ref><span dir="rtl">, לבדו ישב</span><ref><span dir="rtl">ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות יב, וע"פ גירסתו בתו"כ שם: לבדו ישב, ולפנינו אינו.</span></ref><span dir="rtl">, וכפי שמנודה אסור לאחרים להיות בתוך ארבע אמותיו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ארבע אמות (שיעור) ציון 16, וע' נדוי. ראב"ד שם, ע"פ ברייתא במו"ק טו א: שיהא כמנודה.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">המצורע, יש מן הראשונים סוברים שאסור לאחרים להיות בתוך ארבע אמותיו, שנאמר: בדד ישב</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מו.</span></ref><span dir="rtl">, לבדו ישב</span><ref><span dir="rtl">ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות יב, וע"פ גירסתו בתו"כ שם: לבדו ישב, ולפנינו אינו.</span></ref><span dir="rtl">, וכפי שמנודה אסור לאחרים להיות בתוך ארבע אמותיו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ארבע אמות (שיעור) ציון 16, וע' נדוי. ראב"ד שם, ע"פ ברייתא במו"ק טו א: שיהא כמנודה.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">שילוח מחנות</span> === | ||
<span dir="rtl">המצורע משתלח מחוץ לעיר</span><ref><span dir="rtl">כלים פ"א מ"ז; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות יד; עי' ספרי במדבר פסקא א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ז וביאת מקדש פ"ג ה"ב.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'</span><ref><span dir="rtl">במדבר ה ב. ספרי שם; רמב"ם ביאת מקדש שם ה"א.</span></ref><span dir="rtl">, ומחנה זה במצורע הוא מחנה ישראל, שנאמר: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מו. עי' תו"כ שם; עי' ספרי שם; רמב"ם שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">. על פרטי השילוח, ובכללם מאלו ערים משתלח המצורע, ועל הלאו שיש במצורע שנכנס למחנה, ושדין זה נוהג אף באישה מצורעת, ואם דין השילוח נוהג דוקא במצורע מוחלט או אף במצורע מוסגר, ע"ע טמא (אדם)</span><ref><span dir="rtl">ציון 11.</span></ref> <span dir="rtl">וע' שלוח מחנות.</span> | <span dir="rtl">המצורע משתלח מחוץ לעיר</span><ref><span dir="rtl">כלים פ"א מ"ז; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות יד; עי' ספרי במדבר פסקא א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ז וביאת מקדש פ"ג ה"ב.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'</span><ref><span dir="rtl">במדבר ה ב. ספרי שם; רמב"ם ביאת מקדש שם ה"א.</span></ref><span dir="rtl">, ומחנה זה במצורע הוא מחנה ישראל, שנאמר: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מו. עי' תו"כ שם; עי' ספרי שם; רמב"ם שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">. על פרטי השילוח, ובכללם מאלו ערים משתלח המצורע, ועל הלאו שיש במצורע שנכנס למחנה, ושדין זה נוהג אף באישה מצורעת, ואם דין השילוח נוהג דוקא במצורע מוחלט או אף במצורע מוסגר, ע"ע טמא (אדם)</span><ref><span dir="rtl">ציון 11.</span></ref> <span dir="rtl">וע' שלוח מחנות.</span> | ||
| שורה 83: | שורה 83: | ||
== <span dir="rtl">האישים והזמן</span> == | == <span dir="rtl">האישים והזמן</span> == | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">כהן גדול</span> === | ||
<span dir="rtl">כהן-גדול* מצורע, נוהג בכל דיני הנהגת המצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' תו"כ דלהלן; עי' ברייתא במו"ק יד ב, ורש"י שם ד"ה לרבות; עי' רמב"ם דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, ובכלל זה אפילו בפריעה ופרימה, שכהן גדול שאינו מצורע אסור בהם בלא-תעשה*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע כהן גדול ציון 791 ואילך. תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ה; עי' ברייתא שם, וריטב"א מו"ק שם; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו, ובסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קיב. וע"ע הנ"ל ציון 832 ואילך, ושם ציון 837 ואילך, באופנים שבהם הוצרכו לרבות כה"ג מצורע לפריעה ופרימה.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. תו"כ שם; ברייתא שם. ועי' מנ"ח מ' קעא אות ב, שהקשה מה צורך יש ללימוד מיוחד, שאפשר ללמוד מהטעם שבציון</span> <span dir="rtl">206, ועי' ככר לאדן סי' ז מו"ק שם ועזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק לב ומהר"ם שיק מ' קעב אות ב ומנחת ברוך סי' עח ענף ג וכתר המלך טו"צ שם ור"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג עשין קפט ומנחת סולת מ' קעא ושיירי מנחה מ' קעא והר אפרים הוריות סי' כג, ישובים שונים.</span></ref><span dir="rtl">, ו"אשר בו הנגע" מיותר, שפשוט שאינו צרוע אלא מפני שיש בו נגע, ובא לרבות כהן גדול</span><ref><span dir="rtl">ק"א לתו"כ שם.</span></ref><span dir="rtl">, או ש"הצרוע" מיותר, שהרי בצרוע מדובר</span><ref><span dir="rtl">עי' עזרת כהנים שם ס"ק כח וס"ק לג.</span></ref><span dir="rtl">, או לפי שעשה של פריעה ופרימה במצורע דוחה את לא תעשה של איסור פריעה ופרימה בכהן גדול</span><ref><span dir="rtl">ע"ע עשה דוחה לא תעשה. רמב"ם שם, ובסהמ"צ להרמב"ם שם; סמ"ג עשין רלה. ועי' קר"א מו"ק שם, שהקשה מדוע נקט טעם זה, והרי נלמד מהריבוי שבציון</span> <span dir="rtl">203, ועי' ציון הנ"ל. וע"ע גדול פרע ציון 96.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">כהן-גדול* מצורע, נוהג בכל דיני הנהגת המצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' תו"כ דלהלן; עי' ברייתא במו"ק יד ב, ורש"י שם ד"ה לרבות; עי' רמב"ם דלהלן.</span></ref><span dir="rtl">, ובכלל זה אפילו בפריעה ופרימה, שכהן גדול שאינו מצורע אסור בהם בלא-תעשה*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע כהן גדול ציון 791 ואילך. תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ה; עי' ברייתא שם, וריטב"א מו"ק שם; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו, ובסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קיב. וע"ע הנ"ל ציון 832 ואילך, ושם ציון 837 ואילך, באופנים שבהם הוצרכו לרבות כה"ג מצורע לפריעה ופרימה.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. תו"כ שם; ברייתא שם. ועי' מנ"ח מ' קעא אות ב, שהקשה מה צורך יש ללימוד מיוחד, שאפשר ללמוד מהטעם שבציון</span> <span dir="rtl">206, ועי' ככר לאדן סי' ז מו"ק שם ועזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק לב ומהר"ם שיק מ' קעב אות ב ומנחת ברוך סי' עח ענף ג וכתר המלך טו"צ שם ור"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג עשין קפט ומנחת סולת מ' קעא ושיירי מנחה מ' קעא והר אפרים הוריות סי' כג, ישובים שונים.</span></ref><span dir="rtl">, ו"אשר בו הנגע" מיותר, שפשוט שאינו צרוע אלא מפני שיש בו נגע, ובא לרבות כהן גדול</span><ref><span dir="rtl">ק"א לתו"כ שם.</span></ref><span dir="rtl">, או ש"הצרוע" מיותר, שהרי בצרוע מדובר</span><ref><span dir="rtl">עי' עזרת כהנים שם ס"ק כח וס"ק לג.</span></ref><span dir="rtl">, או לפי שעשה של פריעה ופרימה במצורע דוחה את לא תעשה של איסור פריעה ופרימה בכהן גדול</span><ref><span dir="rtl">ע"ע עשה דוחה לא תעשה. רמב"ם שם, ובסהמ"צ להרמב"ם שם; סמ"ג עשין רלה. ועי' קר"א מו"ק שם, שהקשה מדוע נקט טעם זה, והרי נלמד מהריבוי שבציון</span> <span dir="rtl">203, ועי' ציון הנ"ל. וע"ע גדול פרע ציון 96.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">אישה</span> === | ||
<span dir="rtl">אישה מצורעת, יש מדיני הנהגת המצורע שנוהגים בה ויש שאינם נוהגים בה</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן.</span></ref><span dir="rtl">, ומן האחרונים יש שנתנו כלל בדבר, שדינים שהם משום אבילות – כגון פריעה ופרימה ותשמיש המיטה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">23.</span></ref> <span dir="rtl">– אינם נוהגים באישה, ודינים שהם משום טומאה – כגון חיוב הישיבה מחוץ לעיר וקריאת טמא</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">28.</span></ref> <span dir="rtl">– נוהגים אף באישה, שהרי היא טמאה כאיש</span><ref><span dir="rtl">זכר יצחק ח"א סי' מג. ומסתבר שלדעתו הדינים שנחלקו בהם אם נוהגים באישה, עי' ציון</span> 226 <span dir="rtl">ואילך, אינם נוהגים באישה, שהרי אף הם חלק מדיני אבלות המצורע ואינם חלק מדיני טומאתו.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן הראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם שאין לתת כלל בדבר, ויש מדיני האבילות של המצורע שנוהגים אף באישה</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שבציון</span> 217<span dir="rtl">, שדוקא דברים שגנאי הם לאישה אינם נוהגים באישה מצורעת; עי' תוס' רי"ד מו"ק טו ב, שמ' מדבריו שאישה מצורעת אינה בשילוח קרבנות, אע"פ שלדעתו מצורע אינו משלח קרבנותיו מדין אבילות; עי' רלב"ג שבציון</span> <span dir="rtl">218, שדוקא דברים שיש בהם משום גילוי ערוה אינם נוהגים באישה מצורעת; עי' ראשונים ואחרונים שבציונים</span> <span dir="rtl">233,</span> <span dir="rtl">241,</span> <span dir="rtl">245, דינים שונים שהם סוברים שנוהגים באישה מצורעת, אע"פ שאינם שייכים לדיני טומאת המצורע; עי' משך חכמה שבציון</span> <span dir="rtl">224, שהוצרך לתת טעם מיוחד למעט אישה מצורעת מאיסור תשמיש המיטה. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">18 ואילך, שי"ס שדיני הנהגת המצורע אינם משום אבילות, ולחלק מהם אין הבדל במהותם של דיני הנהגת המצורע, וממילא אינם סוברים כלל זה.</span></ref><span dir="rtl">. כיצד? פרימת הבגדים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">49 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">ופריעת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">66 ואילך,</span> <span dir="rtl">83 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">אינם נוהגים באישה</span> <span dir="rtl">מצורעת</span><ref><span dir="rtl">משנה סוטה כג א; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות א; ברייתא בסוטה שם ב ובערכין ג א ובכריתות ח ב; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ח.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר בכתוב שקודם הציווי על דינים אלו: איש</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מד. תו"כ שם; ברייתא שם ושם ושם. ועי"ש ושם, שאע"פ שהכתוב נאמר על: טמא יטמאנו הכהן (ויקרא שם), מ"מ אף אישה נטמאת בנגעים, ע"ע נגעי אדם, ולא בא הכתוב למעט אלא את הנהגות המצורע שאחרי כתוב זה. וע"ע אשה ציון 476 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. בטעם לכך שמיעט הכתוב אישה מצורעת מפרימה ופריעה – לסוברים שאף דיני אבילות של מצורע נוהגים באישה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">211.</span></ref> <span dir="rtl">- יש מן הראשונים סוברים שהוא משום שגנאי הוא לה</span> <span dir="rtl">לפרום ולפרוע</span><ref><span dir="rtl">תוס' ערכין שם ד"ה והצרוע.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים שמיעטה הכתוב מפרימת הבגדים מחשש לגילוי ערוה</span><ref><span dir="rtl">רלב"ג ויקרא שם מה.</span></ref><span dir="rtl">. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים שאישה מצורעת אסורה בתספורת מדרבנן</span><ref><span dir="rtl">עמק ברכה מצורע אות א, לשיטתו שבציון</span> <span dir="rtl">80, שמלבד חיוב פריעת הראש שמפורש בתורה, גזרו חכמים איסור תספורת במצורע, ונשים לא נתמעטו מגזירה זו.</span></ref><span dir="rtl">. איסור תשמיש המיטה, באופנים שהוא נוהג במצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">186 ואילך,</span> <span dir="rtl">303 ואילך,</span> <span dir="rtl">314 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אינו נוהג באישה מצורעת, שכן בכתוב שלמדים ממנו לאסור מצורע בתשמיש המיטה נאמר: וישב מחוץ לאהלו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">315.</span></ref><span dir="rtl">, ולא מחוץ לאהלה</span><ref><span dir="rtl">כריתות שם; רמב"ם שם פי"א ה"א. וע"ע הנ"ל ציון 482 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. בטעם לכך שמיעט הכתוב אישה מצורעת מאיסור תשמיש המיטה, יש מן האחרונים סוברים שדוקא מצורע נאסר בתשמיש המיטה, לפי שהוא רע לו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">321.</span></ref><span dir="rtl">, אבל מצורעת לא נאסרה, שהתשמיש אינו קשה לה</span><ref><span dir="rtl">משך חכמה ויקרא יד ח.</span></ref><span dir="rtl">. עיטוף הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">133 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים סוברים בדעת תנא קמא בתוספתא, שאינו נוהג באישה</span> <span dir="rtl">מצורעת</span><ref><span dir="rtl">חס"ד לתוספתא סוטה סופ"ב ומנ"ב לתוספתא שם ורש"ש סוטה שם ומנח"י לתוספתא שם וצ"פ ע"ז פי"ב ה"י, בפי' דברי ת"ק בתוספתא שם, לגי' תוס' סוטה שם ד"ה מה ואור הגנוז ונוסחאות כת"י וחס"ד והג' הגר"א ומנ"ב ומנח"י לתוספתא שם, וכ"ה גי' תוספתא צוקרמנדל וגי' כת"י וינה וכתי"ע, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">232, ועי' ביכורים פ"ד מ"ב, לגי' שלפנינו: כיצד שוה (אנדרוגינוס) לאנשים וכו' מתעטף ומסתפר כאנשים, והיינו שנשים אינן נעטפות, וכ"ה גי' בה"ג (וגי' תוס' חד מקמאי (ההשלמה) יבמות פא ב, בשם בה"ג, אנדרוגינוס אינו נעטף וכו' כנשים, וא"כ חולק באנדרוגינוס, אך אף לגירסתו עולה שנשים אינן נעטפות, אך עי' ציון</span> <span dir="rtl">233) וגי' רמ"ע מפאנו וגי' הגר"א למשנה שם, וכ"ה גי' כת"י קאופמן וכת"י פרמה למשנה, ועי' ר"ש ביכורים שם ומאירי יבמות פד א, שגורסים שדוקא האיש אינו נעטף (וכ"ה בתוספתא ביכורים פ"ב, לגי' אור הגנוז, וכ"ה גי' תוספתא צוקרמנדל וגי' כת"י וינה וכתי"ע לתוספתא, וכ"מ שהיא גי' הרמב"ם ע"ז שם, ובתוס' חד מקמאי שם א וב הגי' במשנה: נעטף ובתוספתא: אינו נעטף, ובכתי"מ למשנה ובתוספתא לפנינו נשמט דין העיטוף לגמרי), אלא שפי' את העיטוף בע"א, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">233. ועי' בה"ג ביכורים שם (ומקורו בבה"ג סי' כח עמ' רפד מהד' מ"י), שפי' את העיטוף באבלות, אך עי' הג' בן אריה לבה"ג שם אות יב, שהוא נלמד ממצורע, ועי' רמ"ע מפאנו ביכורים שם, שפי' את העיטוף בע"א, ועי' צ"פ שם, ע"פ רמב"ם שם ודלהלן, שעיטוף האמור בתוספתא סוטה היא עיטוף של מצורע, ועיטוף האמור במשנה ובתוספתא ביכורים הוא ע"א, ומטעם זה הגירסאות שונות.</span></ref><span dir="rtl">, וכן יש מן הראשונים סוברים שאישה אינה עוטה על שפם</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם טו"צ פ"י ה"ח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">233; מאירי סוטה שם א ונדה לד ב, ועי' ציון הנ"ל; רלב"ג שם.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו עטיפת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">133. טו"א מגילה ח ב; עי' מנ"ח מ' קעא אות ה; נזר הקודש שבציון</span> <span dir="rtl">241. וכ"מ בכס"מ דלהלן, וכ"מ באחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">233, שהקשו מדברי הרמב"ם בסהמ"צ שבציון הנ"ל, ולא חילקו כפי שחילק שו"ת ר"י הנגיד שבציון</span> <span dir="rtl">237. ועי' ציון הנ"ל, שי"מ את דברי הרמב"ם בע"א.</span></ref><span dir="rtl">, שכמו שאינה פורמת ופורעת</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">214.</span></ref><span dir="rtl">, כך אינה בעטיפת הראש שמצותה באותו כתוב</span><ref><span dir="rtl">עי' ויקרא יג מה. כס"מ טו"צ שם. ועי' נר תמיד כריתות ח ב, שהקשה מהברייתא בכריתות שבציון</span> <span dir="rtl">214 (וכ"ה במשנה ובתו"כ שבציון הנ"ל) שחילקה בין איש ואישה דוקא בפריעה ופרימה, ות' ע"פ תוי"ט מגילה פ"א מ"ז, שזכרו רק את תחילת הכתוב, וה"ה להמשכו, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">233.</span></ref><span dir="rtl">, ועוד שבאישה אין השפם מצוי</span><ref><span dir="rtl">רלב"ג שם.</span></ref><span dir="rtl">. וחכמים אומרים שהאישה נעטפת</span><ref><span dir="rtl">כ"ה גי' כת"י וינה וגי' אור הגנוז לתוספתא סוטה שם, ובגי' כתי"ע ונוסחאות כת"י והג' הגר"א אינו. ובגי' התוספתא שלפנינו, ת"ק אומר שאף האישה נעטפת ללא מחלוקת (ועי' ציון</span> <span dir="rtl">226), אך עי' חס"ד שם, שטס"ה.</span></ref><span dir="rtl">, וכן יש מן הראשונים סוברים שאישה מצורעת עוטה על שפם</span><ref><span dir="rtl">סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קיב, ועי' מער"ק טו"צ שם, שהקשה מציון</span> <span dir="rtl">227, ונשאר בצ"ב, ועי' נר תמיד שם, שמ' מדבריו שהרמב"ם חזר בו בחיבורו (וכ"כ ר"י קפאח לסהמ"צ שם ציון 43, ותלה את החזרה בשינויי הנוסחאות שבתוספתא, עי' ציונים</span> <span dir="rtl">226,</span> <span dir="rtl">232), ועי' הערות ר"ח העליר לסהמ"צ להרמב"ם שם, שי"ס שטס"ה היא בסהמ"צ, אך כן הוא בכתה"י של המקור הערבי ושל התרגומים לסהמ"צ, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">237, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">241, שי"מ את דברי סהמ"צ להרמב"ם בע"א. ועי' נר מצוה (ואלק) לסהמ"צ שם ונר תמיד שם, ראיה מהמשנה ומהברייתא שבציון</span> <span dir="rtl">214 (וכ"ה בתו"כ שבציון הנ"ל), שחילקו בין איש ואישה דוקא בפריעה ופרימה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">230. ועי' מאירי שם, בשם בה"ג, שאישה אבלה נעטפת (אך עי' ציון</span> <span dir="rtl">226), אלא שעיטופה שונה משל איש, ולכאורה נ' שה"ה באישה מצורעת, אך עי' ציון</span> <span dir="rtl">227.</span></ref><span dir="rtl">, שדוקא מפרימה ופריעה נתמעטה, לפי שגנאי הוא לה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">217.</span></ref><span dir="rtl">, אבל לא מעטיה על שפם שאינה גנאי לאישה</span><ref><span dir="rtl">נר מצוה שם.</span></ref><span dir="rtl">. איסור שאילת שלום</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">148.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאינו נוהג באישה</span> <span dir="rtl">מצורעת</span><ref><span dir="rtl">שו"ת ר"י הנגיד (מהד' רצהבי) על סהמ"צ להרמב"ם שם וטו"א שם, בד' הרמב"ם שם, שזוהי משמעות אינה עוטה על שפם שהוזכרה בדברי הרמב"ם שם, עי' ציון הנ"ל; מנ"ח שם. ועי' שו"ת ר"י הנגיד שם, שמישב בכך את הסתירה שבין הרמב"ם שם לסהמ"צ שם, עי' ציון</span> <span dir="rtl">233, שבחיבורו התייחס לעטיית שפם של שאלת שלום, ואילו בסהמ"צ התייחס לעטיית שפם של עיטוף הראש (אך עי' טו"א שם בד' הרמב"ם שם, שחולק), ועי' ציון</span> <span dir="rtl">241, שיש מישבים להפך.</span></ref><span dir="rtl">, מהם סוברים שהוא משום שהאיסור נלמד מאותו כתוב ממנו נלמדת עטיפת הראש – ועל שפם יעטה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">133,</span> <span dir="rtl">147.</span></ref> <span dir="rtl">– שאינה נוהגת באישה מצורעת, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">226 ואילך. טו"א שם; מנ"ח שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף אישה מצורעת אסורה בשאלת שלום, שדוקא דברים שהם משום היכר חיצוני למצורע – כגון קריעה ופרימה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">49 ואילך,</span> <span dir="rtl">66 ואילך,</span> <span dir="rtl">83 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– אינם נוהגים באישה מצורעת, אבל איסור שאלת שלום שאינו משום היכר, נוהג אף באישה מצורעת</span><ref><span dir="rtl">נזר הקודש כריתות שם דף לב א אות ג, בד' סהמ"צ להרמב"ם שם. ועי"ש שמישב בכך את הסתירה שבין הרמב"ם שם לסהמ"צ שם, עי' ציון</span> <span dir="rtl">233, שבחיבורו התייחס לעטיית שפם של עטיפת הראש, ואילו בסהמ"צ התייחס לעטיית שפם של שאלת שלום, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">237, שיש מישבים להפך. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">18.</span></ref><span dir="rtl">. איסור כיבוס</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">60.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים מצדדים לומר שאינו נוהג באישה מצורעת, שכיון שהיא מותרת בתספורת – שאסורה במצורע משום חיוב פריעה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">65 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– אפשר שהיא מותרת אף בכיבוס</span><ref><span dir="rtl">מנ"ח שם. ועי"ש שלדעתו אף באיש איסור הכיבוס הוא מדרבנן, עי' ציון</span> <span dir="rtl">62, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">61, שלסוברים שאיסור כיבוס הוא מן התורה, נלמד מחיוב פרימת הבגדים שאישה אינה נוהגת בו, עי' ציון</span> 214<span dir="rtl">, וממילא נ' פשוט שאף איסור הכיבוס אינו נוהג בה.</span></ref><span dir="rtl">. ויש שנראה מדבריהם שאיסור כיבוס נהוג באישה מצורעת, כפי שלדעתם איסור תספורת נוהג באישה מצורעת מדרבנן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">219. עי' עמק ברכה שם.</span></ref><span dir="rtl">. חיוב הישיבה מחוץ לעיר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">196 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, נוהג אף באישה</span> <span dir="rtl">מצורעת</span><ref><span dir="rtl">עי' ספרי במדבר פסקא א; רמב"ם שם; מאירי שם.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' מזכר עד נקבה תשלחו</span><ref><span dir="rtl">במדבר ה ג. עי' ספרי שם; עי' קר"ס טו"צ שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן הודעה לאחרים על הטומאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">142 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים סוברים שנוהגת אף באישה מצורעת</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם שם, ובסהמ"צ להרמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, שכיון שהיא יושבת מחוץ לעיר, עליה להודיע שהיא טמאה</span><ref><span dir="rtl">קר"ס שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שאינה שונה משאר טמאים, שאף הם חייבים להודיע שהם טמאים כדי שלא יגעו בהם</span><ref><span dir="rtl">מל"מ יו"ט פ"ז הט"ז. ועי"ש, שלדעתו דין זה באישה הוא מדרבנן, כפי שלדעתו דין ההודעה בשאר טמאים הוא מדרבנן, עי' ציון</span> <span dir="rtl">145, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">144, שנ' שי"ח בשאר טמאים שהוא מה"ת, ולדעתם פשוט הוא שאף אם אישה צריכה להודיע מהטעם שכאן, הוא מה"ת.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">אישה מצורעת, יש מדיני הנהגת המצורע שנוהגים בה ויש שאינם נוהגים בה</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן.</span></ref><span dir="rtl">, ומן האחרונים יש שנתנו כלל בדבר, שדינים שהם משום אבילות – כגון פריעה ופרימה ותשמיש המיטה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">23.</span></ref> <span dir="rtl">– אינם נוהגים באישה, ודינים שהם משום טומאה – כגון חיוב הישיבה מחוץ לעיר וקריאת טמא</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">28.</span></ref> <span dir="rtl">– נוהגים אף באישה, שהרי היא טמאה כאיש</span><ref><span dir="rtl">זכר יצחק ח"א סי' מג. ומסתבר שלדעתו הדינים שנחלקו בהם אם נוהגים באישה, עי' ציון</span> 226 <span dir="rtl">ואילך, אינם נוהגים באישה, שהרי אף הם חלק מדיני אבלות המצורע ואינם חלק מדיני טומאתו.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן הראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם שאין לתת כלל בדבר, ויש מדיני האבילות של המצורע שנוהגים אף באישה</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' שבציון</span> 217<span dir="rtl">, שדוקא דברים שגנאי הם לאישה אינם נוהגים באישה מצורעת; עי' תוס' רי"ד מו"ק טו ב, שמ' מדבריו שאישה מצורעת אינה בשילוח קרבנות, אע"פ שלדעתו מצורע אינו משלח קרבנותיו מדין אבילות; עי' רלב"ג שבציון</span> <span dir="rtl">218, שדוקא דברים שיש בהם משום גילוי ערוה אינם נוהגים באישה מצורעת; עי' ראשונים ואחרונים שבציונים</span> <span dir="rtl">233,</span> <span dir="rtl">241,</span> <span dir="rtl">245, דינים שונים שהם סוברים שנוהגים באישה מצורעת, אע"פ שאינם שייכים לדיני טומאת המצורע; עי' משך חכמה שבציון</span> <span dir="rtl">224, שהוצרך לתת טעם מיוחד למעט אישה מצורעת מאיסור תשמיש המיטה. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">18 ואילך, שי"ס שדיני הנהגת המצורע אינם משום אבילות, ולחלק מהם אין הבדל במהותם של דיני הנהגת המצורע, וממילא אינם סוברים כלל זה.</span></ref><span dir="rtl">. כיצד? פרימת הבגדים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">49 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">ופריעת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">66 ואילך,</span> <span dir="rtl">83 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">אינם נוהגים באישה</span> <span dir="rtl">מצורעת</span><ref><span dir="rtl">משנה סוטה כג א; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות א; ברייתא בסוטה שם ב ובערכין ג א ובכריתות ח ב; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ח.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר בכתוב שקודם הציווי על דינים אלו: איש</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מד. תו"כ שם; ברייתא שם ושם ושם. ועי"ש ושם, שאע"פ שהכתוב נאמר על: טמא יטמאנו הכהן (ויקרא שם), מ"מ אף אישה נטמאת בנגעים, ע"ע נגעי אדם, ולא בא הכתוב למעט אלא את הנהגות המצורע שאחרי כתוב זה. וע"ע אשה ציון 476 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. בטעם לכך שמיעט הכתוב אישה מצורעת מפרימה ופריעה – לסוברים שאף דיני אבילות של מצורע נוהגים באישה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">211.</span></ref> <span dir="rtl">- יש מן הראשונים סוברים שהוא משום שגנאי הוא לה</span> <span dir="rtl">לפרום ולפרוע</span><ref><span dir="rtl">תוס' ערכין שם ד"ה והצרוע.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים שמיעטה הכתוב מפרימת הבגדים מחשש לגילוי ערוה</span><ref><span dir="rtl">רלב"ג ויקרא שם מה.</span></ref><span dir="rtl">. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים שאישה מצורעת אסורה בתספורת מדרבנן</span><ref><span dir="rtl">עמק ברכה מצורע אות א, לשיטתו שבציון</span> <span dir="rtl">80, שמלבד חיוב פריעת הראש שמפורש בתורה, גזרו חכמים איסור תספורת במצורע, ונשים לא נתמעטו מגזירה זו.</span></ref><span dir="rtl">. איסור תשמיש המיטה, באופנים שהוא נוהג במצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">186 ואילך,</span> <span dir="rtl">303 ואילך,</span> <span dir="rtl">314 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אינו נוהג באישה מצורעת, שכן בכתוב שלמדים ממנו לאסור מצורע בתשמיש המיטה נאמר: וישב מחוץ לאהלו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">315.</span></ref><span dir="rtl">, ולא מחוץ לאהלה</span><ref><span dir="rtl">כריתות שם; רמב"ם שם פי"א ה"א. וע"ע הנ"ל ציון 482 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. בטעם לכך שמיעט הכתוב אישה מצורעת מאיסור תשמיש המיטה, יש מן האחרונים סוברים שדוקא מצורע נאסר בתשמיש המיטה, לפי שהוא רע לו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">321.</span></ref><span dir="rtl">, אבל מצורעת לא נאסרה, שהתשמיש אינו קשה לה</span><ref><span dir="rtl">משך חכמה ויקרא יד ח.</span></ref><span dir="rtl">. עיטוף הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">133 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים סוברים בדעת תנא קמא בתוספתא, שאינו נוהג באישה</span> <span dir="rtl">מצורעת</span><ref><span dir="rtl">חס"ד לתוספתא סוטה סופ"ב ומנ"ב לתוספתא שם ורש"ש סוטה שם ומנח"י לתוספתא שם וצ"פ ע"ז פי"ב ה"י, בפי' דברי ת"ק בתוספתא שם, לגי' תוס' סוטה שם ד"ה מה ואור הגנוז ונוסחאות כת"י וחס"ד והג' הגר"א ומנ"ב ומנח"י לתוספתא שם, וכ"ה גי' תוספתא צוקרמנדל וגי' כת"י וינה וכתי"ע, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">232, ועי' ביכורים פ"ד מ"ב, לגי' שלפנינו: כיצד שוה (אנדרוגינוס) לאנשים וכו' מתעטף ומסתפר כאנשים, והיינו שנשים אינן נעטפות, וכ"ה גי' בה"ג (וגי' תוס' חד מקמאי (ההשלמה) יבמות פא ב, בשם בה"ג, אנדרוגינוס אינו נעטף וכו' כנשים, וא"כ חולק באנדרוגינוס, אך אף לגירסתו עולה שנשים אינן נעטפות, אך עי' ציון</span> <span dir="rtl">233) וגי' רמ"ע מפאנו וגי' הגר"א למשנה שם, וכ"ה גי' כת"י קאופמן וכת"י פרמה למשנה, ועי' ר"ש ביכורים שם ומאירי יבמות פד א, שגורסים שדוקא האיש אינו נעטף (וכ"ה בתוספתא ביכורים פ"ב, לגי' אור הגנוז, וכ"ה גי' תוספתא צוקרמנדל וגי' כת"י וינה וכתי"ע לתוספתא, וכ"מ שהיא גי' הרמב"ם ע"ז שם, ובתוס' חד מקמאי שם א וב הגי' במשנה: נעטף ובתוספתא: אינו נעטף, ובכתי"מ למשנה ובתוספתא לפנינו נשמט דין העיטוף לגמרי), אלא שפי' את העיטוף בע"א, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">233. ועי' בה"ג ביכורים שם (ומקורו בבה"ג סי' כח עמ' רפד מהד' מ"י), שפי' את העיטוף באבלות, אך עי' הג' בן אריה לבה"ג שם אות יב, שהוא נלמד ממצורע, ועי' רמ"ע מפאנו ביכורים שם, שפי' את העיטוף בע"א, ועי' צ"פ שם, ע"פ רמב"ם שם ודלהלן, שעיטוף האמור בתוספתא סוטה היא עיטוף של מצורע, ועיטוף האמור במשנה ובתוספתא ביכורים הוא ע"א, ומטעם זה הגירסאות שונות.</span></ref><span dir="rtl">, וכן יש מן הראשונים סוברים שאישה אינה עוטה על שפם</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם טו"צ פ"י ה"ח, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">233; מאירי סוטה שם א ונדה לד ב, ועי' ציון הנ"ל; רלב"ג שם.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו עטיפת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">133. טו"א מגילה ח ב; עי' מנ"ח מ' קעא אות ה; נזר הקודש שבציון</span> <span dir="rtl">241. וכ"מ בכס"מ דלהלן, וכ"מ באחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">233, שהקשו מדברי הרמב"ם בסהמ"צ שבציון הנ"ל, ולא חילקו כפי שחילק שו"ת ר"י הנגיד שבציון</span> <span dir="rtl">237. ועי' ציון הנ"ל, שי"מ את דברי הרמב"ם בע"א.</span></ref><span dir="rtl">, שכמו שאינה פורמת ופורעת</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">214.</span></ref><span dir="rtl">, כך אינה בעטיפת הראש שמצותה באותו כתוב</span><ref><span dir="rtl">עי' ויקרא יג מה. כס"מ טו"צ שם. ועי' נר תמיד כריתות ח ב, שהקשה מהברייתא בכריתות שבציון</span> <span dir="rtl">214 (וכ"ה במשנה ובתו"כ שבציון הנ"ל) שחילקה בין איש ואישה דוקא בפריעה ופרימה, ות' ע"פ תוי"ט מגילה פ"א מ"ז, שזכרו רק את תחילת הכתוב, וה"ה להמשכו, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">233.</span></ref><span dir="rtl">, ועוד שבאישה אין השפם מצוי</span><ref><span dir="rtl">רלב"ג שם.</span></ref><span dir="rtl">. וחכמים אומרים שהאישה נעטפת</span><ref><span dir="rtl">כ"ה גי' כת"י וינה וגי' אור הגנוז לתוספתא סוטה שם, ובגי' כתי"ע ונוסחאות כת"י והג' הגר"א אינו. ובגי' התוספתא שלפנינו, ת"ק אומר שאף האישה נעטפת ללא מחלוקת (ועי' ציון</span> <span dir="rtl">226), אך עי' חס"ד שם, שטס"ה.</span></ref><span dir="rtl">, וכן יש מן הראשונים סוברים שאישה מצורעת עוטה על שפם</span><ref><span dir="rtl">סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קיב, ועי' מער"ק טו"צ שם, שהקשה מציון</span> <span dir="rtl">227, ונשאר בצ"ב, ועי' נר תמיד שם, שמ' מדבריו שהרמב"ם חזר בו בחיבורו (וכ"כ ר"י קפאח לסהמ"צ שם ציון 43, ותלה את החזרה בשינויי הנוסחאות שבתוספתא, עי' ציונים</span> <span dir="rtl">226,</span> <span dir="rtl">232), ועי' הערות ר"ח העליר לסהמ"צ להרמב"ם שם, שי"ס שטס"ה היא בסהמ"צ, אך כן הוא בכתה"י של המקור הערבי ושל התרגומים לסהמ"צ, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">237, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">241, שי"מ את דברי סהמ"צ להרמב"ם בע"א. ועי' נר מצוה (ואלק) לסהמ"צ שם ונר תמיד שם, ראיה מהמשנה ומהברייתא שבציון</span> <span dir="rtl">214 (וכ"ה בתו"כ שבציון הנ"ל), שחילקו בין איש ואישה דוקא בפריעה ופרימה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">230. ועי' מאירי שם, בשם בה"ג, שאישה אבלה נעטפת (אך עי' ציון</span> <span dir="rtl">226), אלא שעיטופה שונה משל איש, ולכאורה נ' שה"ה באישה מצורעת, אך עי' ציון</span> <span dir="rtl">227.</span></ref><span dir="rtl">, שדוקא מפרימה ופריעה נתמעטה, לפי שגנאי הוא לה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">217.</span></ref><span dir="rtl">, אבל לא מעטיה על שפם שאינה גנאי לאישה</span><ref><span dir="rtl">נר מצוה שם.</span></ref><span dir="rtl">. איסור שאילת שלום</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">148.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאינו נוהג באישה</span> <span dir="rtl">מצורעת</span><ref><span dir="rtl">שו"ת ר"י הנגיד (מהד' רצהבי) על סהמ"צ להרמב"ם שם וטו"א שם, בד' הרמב"ם שם, שזוהי משמעות אינה עוטה על שפם שהוזכרה בדברי הרמב"ם שם, עי' ציון הנ"ל; מנ"ח שם. ועי' שו"ת ר"י הנגיד שם, שמישב בכך את הסתירה שבין הרמב"ם שם לסהמ"צ שם, עי' ציון</span> <span dir="rtl">233, שבחיבורו התייחס לעטיית שפם של שאלת שלום, ואילו בסהמ"צ התייחס לעטיית שפם של עיטוף הראש (אך עי' טו"א שם בד' הרמב"ם שם, שחולק), ועי' ציון</span> <span dir="rtl">241, שיש מישבים להפך.</span></ref><span dir="rtl">, מהם סוברים שהוא משום שהאיסור נלמד מאותו כתוב ממנו נלמדת עטיפת הראש – ועל שפם יעטה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">133,</span> <span dir="rtl">147.</span></ref> <span dir="rtl">– שאינה נוהגת באישה מצורעת, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">226 ואילך. טו"א שם; מנ"ח שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף אישה מצורעת אסורה בשאלת שלום, שדוקא דברים שהם משום היכר חיצוני למצורע – כגון קריעה ופרימה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">49 ואילך,</span> <span dir="rtl">66 ואילך,</span> <span dir="rtl">83 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– אינם נוהגים באישה מצורעת, אבל איסור שאלת שלום שאינו משום היכר, נוהג אף באישה מצורעת</span><ref><span dir="rtl">נזר הקודש כריתות שם דף לב א אות ג, בד' סהמ"צ להרמב"ם שם. ועי"ש שמישב בכך את הסתירה שבין הרמב"ם שם לסהמ"צ שם, עי' ציון</span> <span dir="rtl">233, שבחיבורו התייחס לעטיית שפם של עטיפת הראש, ואילו בסהמ"צ התייחס לעטיית שפם של שאלת שלום, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">237, שיש מישבים להפך. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">18.</span></ref><span dir="rtl">. איסור כיבוס</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">60.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים מצדדים לומר שאינו נוהג באישה מצורעת, שכיון שהיא מותרת בתספורת – שאסורה במצורע משום חיוב פריעה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">65 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– אפשר שהיא מותרת אף בכיבוס</span><ref><span dir="rtl">מנ"ח שם. ועי"ש שלדעתו אף באיש איסור הכיבוס הוא מדרבנן, עי' ציון</span> <span dir="rtl">62, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">61, שלסוברים שאיסור כיבוס הוא מן התורה, נלמד מחיוב פרימת הבגדים שאישה אינה נוהגת בו, עי' ציון</span> 214<span dir="rtl">, וממילא נ' פשוט שאף איסור הכיבוס אינו נוהג בה.</span></ref><span dir="rtl">. ויש שנראה מדבריהם שאיסור כיבוס נהוג באישה מצורעת, כפי שלדעתם איסור תספורת נוהג באישה מצורעת מדרבנן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">219. עי' עמק ברכה שם.</span></ref><span dir="rtl">. חיוב הישיבה מחוץ לעיר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">196 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, נוהג אף באישה</span> <span dir="rtl">מצורעת</span><ref><span dir="rtl">עי' ספרי במדבר פסקא א; רמב"ם שם; מאירי שם.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' מזכר עד נקבה תשלחו</span><ref><span dir="rtl">במדבר ה ג. עי' ספרי שם; עי' קר"ס טו"צ שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן הודעה לאחרים על הטומאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">142 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים סוברים שנוהגת אף באישה מצורעת</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם שם, ובסהמ"צ להרמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, שכיון שהיא יושבת מחוץ לעיר, עליה להודיע שהיא טמאה</span><ref><span dir="rtl">קר"ס שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שאינה שונה משאר טמאים, שאף הם חייבים להודיע שהם טמאים כדי שלא יגעו בהם</span><ref><span dir="rtl">מל"מ יו"ט פ"ז הט"ז. ועי"ש, שלדעתו דין זה באישה הוא מדרבנן, כפי שלדעתו דין ההודעה בשאר טמאים הוא מדרבנן, עי' ציון</span> <span dir="rtl">145, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">144, שנ' שי"ח בשאר טמאים שהוא מה"ת, ולדעתם פשוט הוא שאף אם אישה צריכה להודיע מהטעם שכאן, הוא מה"ת.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">אנדרוגינוס וטומטום</span> === | ||
<span dir="rtl">מצורע שהוא אנדרוגינוס* וטומטום*, פורע ופורם ועוטה על שפם</span><ref><span dir="rtl">עי' ביכורים פ"ד מ"ב, לגי' שלפנינו: אנדרוגינוס מתעטף כאנשים, ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">226, שהכונה לעטיפת המצורע שאינה נוהגת בנשים, ועי' ציון הנ"ל שנו"א במשנה שם ובתוספתא ביכורים פ"ב, ושי"מ את העיטוף בע"א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ט.</span></ref> <span dir="rtl">– שכל אלו נוהגים במצורע זכר ואינם נוהגים באישה מצורעת</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> 214<span dir="rtl">,</span> 226 <span dir="rtl">ואילך. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">232 ואילך, שי"ח בעטית שפם.</span></ref> <span dir="rtl">– מפני שהוא ספק זכר ספק נקבה</span><ref><span dir="rtl"> </span> <span dir="rtl">ע"ע אנדרוגינוס: מהותו וע' טומטום: מהותו. רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכל ספק דאורייתא דינו להחמיר</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ספק איסור. כס"מ טו"צ שם; קר"ס טו"צ שם. וע"ע טומטום ציון 494.</span></ref><span dir="rtl">. דינים שאינם נוהגים באישה מצורעת, ואף באיש מצורע אינם נוהגים אלא מדרבנן – כגון כיבוס, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">62,</span> <span dir="rtl">244. מנ"ח דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">– יש מן האחרונים מצדדים לומר שאינם נוהגים באנדרוגינוס וטומטום, לפי שספק דרבנן הולכים בו להקל</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ספק דרבנן. מנ"ח סוף מ' קעא, בפי' ראשון.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שאף דינים שאינם נוהגים במצורע אלא מדרבנן נוהגים באנדרוגינוס וטומטום, שכיון שעיקר דיני המצורע נוהגים מן התורה, הדבר נחשב כאילו נולד הספק מן התורה, ובאופן כזה יש להחמיר אף בספק דרבנן</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל. מנ"ח שם, בפי' שני. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">61, שי"ס שאיסור כיבוס במצורע הוא מה"ת, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">245, שי"ס שאיסור כיבוס נוהג אף במצורעת, ולשיטות אלו פשוט שאנדרוגינוס וטומטום אסורים בכיבוס.</span></ref><span dir="rtl">. על דין שלוח מחנות, שנוהג באנדרוגינוס וטומטום, ע"ע שלוח מחנות.</span> | <span dir="rtl">מצורע שהוא אנדרוגינוס* וטומטום*, פורע ופורם ועוטה על שפם</span><ref><span dir="rtl">עי' ביכורים פ"ד מ"ב, לגי' שלפנינו: אנדרוגינוס מתעטף כאנשים, ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">226, שהכונה לעטיפת המצורע שאינה נוהגת בנשים, ועי' ציון הנ"ל שנו"א במשנה שם ובתוספתא ביכורים פ"ב, ושי"מ את העיטוף בע"א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ט.</span></ref> <span dir="rtl">– שכל אלו נוהגים במצורע זכר ואינם נוהגים באישה מצורעת</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> 214<span dir="rtl">,</span> 226 <span dir="rtl">ואילך. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">232 ואילך, שי"ח בעטית שפם.</span></ref> <span dir="rtl">– מפני שהוא ספק זכר ספק נקבה</span><ref><span dir="rtl"> </span> <span dir="rtl">ע"ע אנדרוגינוס: מהותו וע' טומטום: מהותו. רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכל ספק דאורייתא דינו להחמיר</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ספק איסור. כס"מ טו"צ שם; קר"ס טו"צ שם. וע"ע טומטום ציון 494.</span></ref><span dir="rtl">. דינים שאינם נוהגים באישה מצורעת, ואף באיש מצורע אינם נוהגים אלא מדרבנן – כגון כיבוס, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">62,</span> <span dir="rtl">244. מנ"ח דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">– יש מן האחרונים מצדדים לומר שאינם נוהגים באנדרוגינוס וטומטום, לפי שספק דרבנן הולכים בו להקל</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ספק דרבנן. מנ"ח סוף מ' קעא, בפי' ראשון.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שאף דינים שאינם נוהגים במצורע אלא מדרבנן נוהגים באנדרוגינוס וטומטום, שכיון שעיקר דיני המצורע נוהגים מן התורה, הדבר נחשב כאילו נולד הספק מן התורה, ובאופן כזה יש להחמיר אף בספק דרבנן</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל. מנ"ח שם, בפי' שני. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">61, שי"ס שאיסור כיבוס במצורע הוא מה"ת, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">245, שי"ס שאיסור כיבוס נוהג אף במצורעת, ולשיטות אלו פשוט שאנדרוגינוס וטומטום אסורים בכיבוס.</span></ref><span dir="rtl">. על דין שלוח מחנות, שנוהג באנדרוגינוס וטומטום, ע"ע שלוח מחנות.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">קטן</span> === | ||
<span dir="rtl">מצורע קטן* - שאף הוא מיטמא בנגעים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעי אדם. ועי"ש, שאע"פ שאין חיוב להביא קטן שנראה בו נגע לפני הכהן, לסוברים כן, מ"מ אם הביאו לפני הכהן, נוהגים בו כל דיני הנגעים.</span></ref> <span dir="rtl">- יש מן האחרונים סוברים שאביו חייב לחנכו בכל מצוות הנוהגות במצורע, כפי שהוא חייב לחנכו בשאר מצוות עשה</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אב (מוליד) ציון 117 וע' חנוך ציון 202. מנ"ח מ' קעא אות ט (מהד' מ"י); מעשה חושב ערכין ג א.</span></ref><span dir="rtl">, ומצדדים לומר שאדם אחר מותר לבטלו מדיני הנהגת המצורע – כגון לספר שערות ראשו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">65 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– לפי שמותר לבטל קטן בידיים ממצות עשה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע"ע לא תאכילום ציון 278 ואילך, ועי' לעיל ציון</span> <span dir="rtl">17, שדיני הנהגת המצורע הם מ"ע. מנ"ח שם; עי' מעשה חושב שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שכל ישראל חייבים לנהוג בקטן את דיני הנהגת המצורע</span><ref><span dir="rtl">עולת שלמה ערכין שם, בד' תוס' ערכין שם ד"ה והצרוע; חשבונות של מצוה מ' קסט.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתם אסור לבטל קטן בידיים אף ממצוות עשה</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל ציון 290 ואילך. עי' עולת שלמה שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שכיון שקטן נתרבה להיטמא בנגעים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעי אדם.</span></ref><span dir="rtl">, ממילא הוא נתרבה לדיני הנהגת המצורע ללא שום שינוי מגדול</span><ref><span dir="rtl">חשבונות של מצוה שם. ועי' מנ"ח שם ומעשה חושב שם, שקטן נתרבה להיות כגדול דוקא לעניין טומאתו ולא לעניין הנהגתו.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">מצורע קטן* - שאף הוא מיטמא בנגעים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעי אדם. ועי"ש, שאע"פ שאין חיוב להביא קטן שנראה בו נגע לפני הכהן, לסוברים כן, מ"מ אם הביאו לפני הכהן, נוהגים בו כל דיני הנגעים.</span></ref> <span dir="rtl">- יש מן האחרונים סוברים שאביו חייב לחנכו בכל מצוות הנוהגות במצורע, כפי שהוא חייב לחנכו בשאר מצוות עשה</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אב (מוליד) ציון 117 וע' חנוך ציון 202. מנ"ח מ' קעא אות ט (מהד' מ"י); מעשה חושב ערכין ג א.</span></ref><span dir="rtl">, ומצדדים לומר שאדם אחר מותר לבטלו מדיני הנהגת המצורע – כגון לספר שערות ראשו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">65 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– לפי שמותר לבטל קטן בידיים ממצות עשה, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע"ע לא תאכילום ציון 278 ואילך, ועי' לעיל ציון</span> <span dir="rtl">17, שדיני הנהגת המצורע הם מ"ע. מנ"ח שם; עי' מעשה חושב שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שכל ישראל חייבים לנהוג בקטן את דיני הנהגת המצורע</span><ref><span dir="rtl">עולת שלמה ערכין שם, בד' תוס' ערכין שם ד"ה והצרוע; חשבונות של מצוה מ' קסט.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתם אסור לבטל קטן בידיים אף ממצוות עשה</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל ציון 290 ואילך. עי' עולת שלמה שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שכיון שקטן נתרבה להיטמא בנגעים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעי אדם.</span></ref><span dir="rtl">, ממילא הוא נתרבה לדיני הנהגת המצורע ללא שום שינוי מגדול</span><ref><span dir="rtl">חשבונות של מצוה שם. ועי' מנ"ח שם ומעשה חושב שם, שקטן נתרבה להיות כגדול דוקא לעניין טומאתו ולא לעניין הנהגתו.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">הזמן</span> === | ||
<span dir="rtl">דיני הנהגת מצורע נוהגים בכל זמן</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן.</span></ref><span dir="rtl">, ואף ברגל</span><ref><span dir="rtl">רבא במו"ק יד ב, ועי"ש שאף אביי סובר כן, אלא שהגמ' שם דחתה את ראיתו; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">, ונלמד מכהן גדול - שנתרבה לדינים הנוהגים במצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">201 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– שאצלו כל השנה הרי היא כרגל לשאר בני אדם, שהרי הוא מקריב אונן</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אנינות ציון 77 ואילך. רבא בגמ' שם.</span></ref><span dir="rtl">, ושאר בני אדם אינם משלחים קרבנותיהם כשהם אוננים אלא ברגל</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל ציון 85. רש"י מו"ק שם ד"ה הא.</span></ref><span dir="rtl">. וכן נוהגים דיני הנהגת המצורע בשבתות</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">דיני הנהגת מצורע נוהגים בכל זמן</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן.</span></ref><span dir="rtl">, ואף ברגל</span><ref><span dir="rtl">רבא במו"ק יד ב, ועי"ש שאף אביי סובר כן, אלא שהגמ' שם דחתה את ראיתו; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.</span></ref><span dir="rtl">, ונלמד מכהן גדול - שנתרבה לדינים הנוהגים במצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">201 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– שאצלו כל השנה הרי היא כרגל לשאר בני אדם, שהרי הוא מקריב אונן</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אנינות ציון 77 ואילך. רבא בגמ' שם.</span></ref><span dir="rtl">, ושאר בני אדם אינם משלחים קרבנותיהם כשהם אוננים אלא ברגל</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל ציון 85. רש"י מו"ק שם ד"ה הא.</span></ref><span dir="rtl">. וכן נוהגים דיני הנהגת המצורע בשבתות</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
| שורה 105: | שורה 105: | ||
== <span dir="rtl">מצורע מוסגר ובימי סִפרו</span> == | == <span dir="rtl">מצורע מוסגר ובימי סִפרו</span> == | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">פריעה ופריעה</span> === | ||
<span dir="rtl">פרימת הבגדים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">49 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">ופריעת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">66 ואילך,</span> <span dir="rtl">83 ואילך,</span> <span dir="rtl">121.</span></ref> <span dir="rtl">אינם נוהגים אלא במצורע מוחלט, אבל לא במצורע מוסגר</span><ref><span dir="rtl">משנה מגילה ח ב וכלים פ"א מ"ה ונגעים פ"ח מ"ח (ועי' ר"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם, שלשון המשנה בנגעים אינה בדקדוק); עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות י, וראב"ד וק"א לתו"כ שם, ותו"כ שם פ"ט אות ח; רמב"ם טו"צ פ"י ה"י. ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">47,</span> <span dir="rtl">64,</span> <span dir="rtl">81.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר - במצורע שנטהר לאחר הסגרו ולא היה מוחלט</span><ref><span dir="rtl">רש"י מגילה שם ד"ה וטהרו.</span></ref> <span dir="rtl">- וכבס בגדיו וטהר</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג ו ולד.</span></ref> <span dir="rtl">- שהוא לשון עבר, ולא נאמר: ויטהר</span><ref><span dir="rtl">רש"י שם; מאירי מגילה שם; ק"א לתו"כ שם ושם.</span></ref> <span dir="rtl">- שהיה טהור כבר קודם לכן מפריעה ופרימה</span><ref><span dir="rtl">תו"כ שם ושם; רב שמואל בר יצחק במגילה שם. ועי' דברי רבא במגילה שם, שדחה לימוד זה.</span></ref><span dir="rtl">, או שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע</span><ref><span dir="rtl">ויקרא שם מה.</span></ref> <span dir="rtl">- והמשך הכתוב הוא: בגדיו יהיו פרֻמים וראשו יהיה פרוע</span><ref><span dir="rtl">שם. פרי"ד מגילה שם. וכ"ה בכת"י גטינגן ובכת"י הספריה הבריטית ובכתי"מ 140 לגמ' שם, ולפנינו המשך הכתוב אינו, וכן אינו בדפ"ו ובד' פיזארו ובכתי"מ 95 ובכת"י קולומביה ובכת"י רומי 134 ובקטע גניזה מקימברידג' שמספרו 73 ובקטע גניזה מהספריה הבריטית שמספרו 5558 לגמ' שם.</span></ref> <span dir="rtl">- מי שצרעתו תלויה בגופו – היינו מצורע מוחלט, שכל זמן שלא נתרפא מנגעו טמא</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעי אדם. רש"י מגילה שם ד"ה אשר; פרי"ד שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולמדים מהמילה "בו" שדוקא הוא</span><ref><span dir="rtl">ר"ח מגילה שם.</span></ref> <span dir="rtl">- יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים</span><ref><span dir="rtl">רבא במגילה שם. וכעי"ז בציון</span> <span dir="rtl">169.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו מצורע מוסגר, שטומאתו תלויה בימי הסגר, שאם לא ימצא סימני טומאה יטהרנו אף על פי שנגעו קיים, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל. עי' ר"ח שם; רש"י שם ד"ה יצא; פרי"ד שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">פרימת הבגדים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">49 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">ופריעת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">66 ואילך,</span> <span dir="rtl">83 ואילך,</span> <span dir="rtl">121.</span></ref> <span dir="rtl">אינם נוהגים אלא במצורע מוחלט, אבל לא במצורע מוסגר</span><ref><span dir="rtl">משנה מגילה ח ב וכלים פ"א מ"ה ונגעים פ"ח מ"ח (ועי' ר"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם, שלשון המשנה בנגעים אינה בדקדוק); עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות י, וראב"ד וק"א לתו"כ שם, ותו"כ שם פ"ט אות ח; רמב"ם טו"צ פ"י ה"י. ועי' ציונים</span> <span dir="rtl">47,</span> <span dir="rtl">64,</span> <span dir="rtl">81.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר - במצורע שנטהר לאחר הסגרו ולא היה מוחלט</span><ref><span dir="rtl">רש"י מגילה שם ד"ה וטהרו.</span></ref> <span dir="rtl">- וכבס בגדיו וטהר</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג ו ולד.</span></ref> <span dir="rtl">- שהוא לשון עבר, ולא נאמר: ויטהר</span><ref><span dir="rtl">רש"י שם; מאירי מגילה שם; ק"א לתו"כ שם ושם.</span></ref> <span dir="rtl">- שהיה טהור כבר קודם לכן מפריעה ופרימה</span><ref><span dir="rtl">תו"כ שם ושם; רב שמואל בר יצחק במגילה שם. ועי' דברי רבא במגילה שם, שדחה לימוד זה.</span></ref><span dir="rtl">, או שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע</span><ref><span dir="rtl">ויקרא שם מה.</span></ref> <span dir="rtl">- והמשך הכתוב הוא: בגדיו יהיו פרֻמים וראשו יהיה פרוע</span><ref><span dir="rtl">שם. פרי"ד מגילה שם. וכ"ה בכת"י גטינגן ובכת"י הספריה הבריטית ובכתי"מ 140 לגמ' שם, ולפנינו המשך הכתוב אינו, וכן אינו בדפ"ו ובד' פיזארו ובכתי"מ 95 ובכת"י קולומביה ובכת"י רומי 134 ובקטע גניזה מקימברידג' שמספרו 73 ובקטע גניזה מהספריה הבריטית שמספרו 5558 לגמ' שם.</span></ref> <span dir="rtl">- מי שצרעתו תלויה בגופו – היינו מצורע מוחלט, שכל זמן שלא נתרפא מנגעו טמא</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעי אדם. רש"י מגילה שם ד"ה אשר; פרי"ד שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולמדים מהמילה "בו" שדוקא הוא</span><ref><span dir="rtl">ר"ח מגילה שם.</span></ref> <span dir="rtl">- יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים</span><ref><span dir="rtl">רבא במגילה שם. וכעי"ז בציון</span> <span dir="rtl">169.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו מצורע מוסגר, שטומאתו תלויה בימי הסגר, שאם לא ימצא סימני טומאה יטהרנו אף על פי שנגעו קיים, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל. עי' ר"ח שם; רש"י שם ד"ה יצא; פרי"ד שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">עטיית שפם</span> === | ||
<span dir="rtl">עטיית שפם</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">133 ואילך,</span> <span dir="rtl">148.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאינה נוהגת במצורע מוסגר, כפי ששאר דיני הנהגת המצורע המצויים בפסוק המצווה על עטיית שפם – פרימת הבגדים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">49 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl"> ופריעת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">66 ואילך,</span> <span dir="rtl">83 ואילך,</span> <span dir="rtl">121.</span></ref> <span dir="rtl"> – אינם נוהגים במצורע מוסגר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">276 ואילך. תוי"ט מגילה פ"א מ"ז, ובד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ו; מל"מ יו"ט פ"ז הט"ז; תפא"י מגילה שם יכין אות מג ונגעים פ"ח מ"ח יכין אות עח; שפ"א מגילה ח ב.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">עטיית שפם</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">133 ואילך,</span> <span dir="rtl">148.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאינה נוהגת במצורע מוסגר, כפי ששאר דיני הנהגת המצורע המצויים בפסוק המצווה על עטיית שפם – פרימת הבגדים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">49 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl"> ופריעת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">66 ואילך,</span> <span dir="rtl">83 ואילך,</span> <span dir="rtl">121.</span></ref> <span dir="rtl"> – אינם נוהגים במצורע מוסגר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">276 ואילך. תוי"ט מגילה פ"א מ"ז, ובד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ו; מל"מ יו"ט פ"ז הט"ז; תפא"י מגילה שם יכין אות מג ונגעים פ"ח מ"ח יכין אות עח; שפ"א מגילה ח ב.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">קריאת טמא</span> === | ||
<span dir="rtl">קריאת טמא</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">142 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים סוברים שאינה נוהגת - מן התורה</span><ref><span dir="rtl">עי' מל"מ דלהלן. ועי' תפא"י דלהלן, שי"ס שאינו נוהג כלל.</span></ref> <span dir="rtl">- במצורע מוסגר</span><ref><span dir="rtl">תוס' מו"ק ז א ד"ה אמר רבי, ועי' מל"מ יו"ט פ"ז הט"ז, שפשוט מדברי התוס' שדבריו אמורים בדוקא ואין זה רק מרוצת הלשון, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">301; מל"מ שם, בד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ו, שזכר קריאת טמא דוקא במצורע מוחלט.</span></ref><span dir="rtl">, כפי ששאר דיני הנהגת המצורע המצויים בפסוק המצווה על קריאת טמא – פרימת הבגדים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">49 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">ופריעת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">66 ואילך,</span> <span dir="rtl">83 ואילך,</span> <span dir="rtl">121.</span></ref> <span dir="rtl">– אינם נוהגים במצורע מוסגר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">276 ואילך. מל"מ שם; תפא"י מגילה פ"א מ"ז יכין אות מג ונגעים פ"ח מ"ח יכין אות עח.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שכל הטמאים מצווים לפרסם את טומאתם</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">144 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, דין זה אינו נוהג בשאר טמאים אלא מדרבנן, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">145.</span></ref><span dir="rtl">, ואף מצורע מוסגר צריך מדרבנן להודיע שהוא טמא כמו שאר טמאים</span><ref><span dir="rtl">מל"מ שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שמצורע מוסגר, שמובדל מבני אדם, אינו צריך כלל להודיע שהוא טמא</span><ref><span dir="rtl">תפא"י מגילה שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים שאף מצורע מוסגר צריך לקרוא טמא, שהרי כל הטמאים צריכים לעשות כן</span><ref><span dir="rtl">תוי"ט מגילה שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">144, שמ' שהוא מה"ת. ועי"ש, שאף התוס' שבציון</span> <span dir="rtl">293, כתבו דבריהם רק אגב מרוצת הלשון.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">קריאת טמא</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">142 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים סוברים שאינה נוהגת - מן התורה</span><ref><span dir="rtl">עי' מל"מ דלהלן. ועי' תפא"י דלהלן, שי"ס שאינו נוהג כלל.</span></ref> <span dir="rtl">- במצורע מוסגר</span><ref><span dir="rtl">תוס' מו"ק ז א ד"ה אמר רבי, ועי' מל"מ יו"ט פ"ז הט"ז, שפשוט מדברי התוס' שדבריו אמורים בדוקא ואין זה רק מרוצת הלשון, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">301; מל"מ שם, בד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ו, שזכר קריאת טמא דוקא במצורע מוחלט.</span></ref><span dir="rtl">, כפי ששאר דיני הנהגת המצורע המצויים בפסוק המצווה על קריאת טמא – פרימת הבגדים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">49 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">ופריעת הראש</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">66 ואילך,</span> <span dir="rtl">83 ואילך,</span> <span dir="rtl">121.</span></ref> <span dir="rtl">– אינם נוהגים במצורע מוסגר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">276 ואילך. מל"מ שם; תפא"י מגילה פ"א מ"ז יכין אות מג ונגעים פ"ח מ"ח יכין אות עח.</span></ref><span dir="rtl">, ואף על פי שכל הטמאים מצווים לפרסם את טומאתם</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">144 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, דין זה אינו נוהג בשאר טמאים אלא מדרבנן, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">145.</span></ref><span dir="rtl">, ואף מצורע מוסגר צריך מדרבנן להודיע שהוא טמא כמו שאר טמאים</span><ref><span dir="rtl">מל"מ שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שמצורע מוסגר, שמובדל מבני אדם, אינו צריך כלל להודיע שהוא טמא</span><ref><span dir="rtl">תפא"י מגילה שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים שאף מצורע מוסגר צריך לקרוא טמא, שהרי כל הטמאים צריכים לעשות כן</span><ref><span dir="rtl">תוי"ט מגילה שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">144, שמ' שהוא מה"ת. ועי"ש, שאף התוס' שבציון</span> <span dir="rtl">293, כתבו דבריהם רק אגב מרוצת הלשון.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">תשמיש המיטה</span> === | ||
<span dir="rtl">תשמיש המיטה, נחלקו ראשונים בדעת תנאים אם מצורע מוסגר מותר בו: א) בדעת התנאים הסוברים שמצורע מוחלט אסור בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">186.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים סוברים שאף מצורע מוסגר אסור בו</span><ref><span dir="rtl">תוס' מו"ק ז א ד"ה אמר רבי. ועי"ש ראיה ממשנה מגילה ח ב: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה, הא לעניין תשמיש הם שוים, ועי"ש ראיה נוספת מהאמור בציון הנ"ל, שלסוברים שמצורע מוחלט אסור בתשמיש המיטה, נלמד בק"ו ממצורע בימי סִפרו, שטומאתו קלה יותר, ע"ע טהרת מצורע ציון 197 ואילך, וטומאתו של מצורע מוסגר שוה למצורע מוחלט, עי' להלן ציון</span> <span dir="rtl">330, וממילא אף בו שייך הק"ו.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתם איסור תשמיש המיטה הוא בכלל חיוב השילוח מחוץ למחנה, שנוהג אף במצורע מוסגר, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע"ע שלוח מחנות. שפ"א מגילה שם.</span></ref><span dir="rtl">. ואף בדעת התנאים הסוברים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">165 ואילך, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">189, שכן הלכה.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים סוברים שמכל מקום מצורע מוסגר אסור בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">רש"י מהד' קופפר מו"ק שם וב, וכ"ה בתוס' שם וריטב"א מו"ק שם א ותוס' רא"ש מו"ק שם, בשם רש"י, וכ"מ ברש"י לרי"ף מו"ק שם (ג א); מיוחס לרש"י (מהד' זקש) מו"ק שם ב; עי' ר"ש בן היתום מו"ק טו ב, אך אולי טס"ה, ובמקום: בימי הסגרו צ"ל: בימי ספרו; שיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק ז א וב; מאירי מגילה ח ב, בשם קצת מפרשים, ומו"ק שם א, בדעה ראשונה, ונדה לד ב. ועי' מאירי מגילה שם, שאע"פ שלא הוזכר הבדל זה בין מצורע מוחלט למצורע מוסגר במשנה, עי' ציון</span> 311<span dir="rtl">, י"ל שהתנא נקט רק את ההבדלים שבהם דינו של מצורע מוחלט חמור יותר, ולא את ההבדלים שבהם דינו קל יותר.</span></ref><span dir="rtl">, שהלימוד למצורע בימי סִפרו שאסור בתשמיש המיטה הוא מהכתוב: וישב מחוץ לאהלו שבעה ימים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> 314 <span dir="rtl">ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, וכתוב זה אמור בכל היושבים שבעה ימים, וביניהם מצורע מוסגר שהסגרו הוא שבעה ימים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעי אדם. שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם א.</span></ref><span dir="rtl">, או שלדעתם ההסגר עניינו הוא שיהא המצורע המוסגר סגור בבית כל שבעת הימים ואין אדם נכנס אליו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל.</span></ref><span dir="rtl">, ומתוך זה הוא נמנע מתשמיש המיטה, כיון שאין אשתו יכולה לבוא אצלו</span><ref><span dir="rtl">תוס' רא"ש שם.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש מן הראשונים סוברים בדעת התנאים הסוברים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה, שאף מצורע מוסגר מותר בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">תוס' שם; מאירי מגילה שם, בשם י"ח, ומו"ק שם, בשם י"ח, ושם ב בשם מקצת גדולי הצרפתים, ובד' גדולי המחברים (רמב"ם טו"צ פי"א ה"א), שלא הזכירו איסור תשמיש במצורע אלא בימי סִפרו; תוס' רא"ש שם; חי' הר"ן מו"ק טו ב. ועי' תוס' שם ותוס' רא"ש שם, ראיה מאותה ראיה שבמשנה שבציון</span> <span dir="rtl">303, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">306.</span></ref><span dir="rtl">, ונלמד בכל שכן ממצורע מוחלט שדינו חמור יותר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">276. תוס' שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים מצדדים לומר, וכן יש מן האחרונים סוברים, שאפילו לדעת התנאים הסוברים שמצורע מוחלט אסור בתשמיש המיטה, מכל מקום מצורע מוסגר מותר בתשמיש המיטה, כיון שדינו קל יותר</span> <span dir="rtl">מדינו של מצורע מוחלט</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' רא"ש שם, שמצדד לומר כן; טו"א מגילה שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">תשמיש המיטה, נחלקו ראשונים בדעת תנאים אם מצורע מוסגר מותר בו: א) בדעת התנאים הסוברים שמצורע מוחלט אסור בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">186.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים סוברים שאף מצורע מוסגר אסור בו</span><ref><span dir="rtl">תוס' מו"ק ז א ד"ה אמר רבי. ועי"ש ראיה ממשנה מגילה ח ב: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה, הא לעניין תשמיש הם שוים, ועי"ש ראיה נוספת מהאמור בציון הנ"ל, שלסוברים שמצורע מוחלט אסור בתשמיש המיטה, נלמד בק"ו ממצורע בימי סִפרו, שטומאתו קלה יותר, ע"ע טהרת מצורע ציון 197 ואילך, וטומאתו של מצורע מוסגר שוה למצורע מוחלט, עי' להלן ציון</span> <span dir="rtl">330, וממילא אף בו שייך הק"ו.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתם איסור תשמיש המיטה הוא בכלל חיוב השילוח מחוץ למחנה, שנוהג אף במצורע מוסגר, לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl">ע"ע שלוח מחנות. שפ"א מגילה שם.</span></ref><span dir="rtl">. ואף בדעת התנאים הסוברים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">165 ואילך, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">189, שכן הלכה.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן הראשונים סוברים שמכל מקום מצורע מוסגר אסור בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">רש"י מהד' קופפר מו"ק שם וב, וכ"ה בתוס' שם וריטב"א מו"ק שם א ותוס' רא"ש מו"ק שם, בשם רש"י, וכ"מ ברש"י לרי"ף מו"ק שם (ג א); מיוחס לרש"י (מהד' זקש) מו"ק שם ב; עי' ר"ש בן היתום מו"ק טו ב, אך אולי טס"ה, ובמקום: בימי הסגרו צ"ל: בימי ספרו; שיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק ז א וב; מאירי מגילה ח ב, בשם קצת מפרשים, ומו"ק שם א, בדעה ראשונה, ונדה לד ב. ועי' מאירי מגילה שם, שאע"פ שלא הוזכר הבדל זה בין מצורע מוחלט למצורע מוסגר במשנה, עי' ציון</span> 311<span dir="rtl">, י"ל שהתנא נקט רק את ההבדלים שבהם דינו של מצורע מוחלט חמור יותר, ולא את ההבדלים שבהם דינו קל יותר.</span></ref><span dir="rtl">, שהלימוד למצורע בימי סִפרו שאסור בתשמיש המיטה הוא מהכתוב: וישב מחוץ לאהלו שבעה ימים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> 314 <span dir="rtl">ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, וכתוב זה אמור בכל היושבים שבעה ימים, וביניהם מצורע מוסגר שהסגרו הוא שבעה ימים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעי אדם. שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם א.</span></ref><span dir="rtl">, או שלדעתם ההסגר עניינו הוא שיהא המצורע המוסגר סגור בבית כל שבעת הימים ואין אדם נכנס אליו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל.</span></ref><span dir="rtl">, ומתוך זה הוא נמנע מתשמיש המיטה, כיון שאין אשתו יכולה לבוא אצלו</span><ref><span dir="rtl">תוס' רא"ש שם.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ויש מן הראשונים סוברים בדעת התנאים הסוברים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה, שאף מצורע מוסגר מותר בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">תוס' שם; מאירי מגילה שם, בשם י"ח, ומו"ק שם, בשם י"ח, ושם ב בשם מקצת גדולי הצרפתים, ובד' גדולי המחברים (רמב"ם טו"צ פי"א ה"א), שלא הזכירו איסור תשמיש במצורע אלא בימי סִפרו; תוס' רא"ש שם; חי' הר"ן מו"ק טו ב. ועי' תוס' שם ותוס' רא"ש שם, ראיה מאותה ראיה שבמשנה שבציון</span> <span dir="rtl">303, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">306.</span></ref><span dir="rtl">, ונלמד בכל שכן ממצורע מוחלט שדינו חמור יותר</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">276. תוס' שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים מצדדים לומר, וכן יש מן האחרונים סוברים, שאפילו לדעת התנאים הסוברים שמצורע מוחלט אסור בתשמיש המיטה, מכל מקום מצורע מוסגר מותר בתשמיש המיטה, כיון שדינו קל יותר</span> <span dir="rtl">מדינו של מצורע מוחלט</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' רא"ש שם, שמצדד לומר כן; טו"א מגילה שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">מצורע בימי סִפרו</span> === | ||
<span dir="rtl">מצורע בימי סִפרו אסור בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">נגעים פי"ד מ"ב; תו"כ מצורע פרשתא ב אות יא; תוספתא נגעים פ"ח; ברייתא במו"ק ז ב וטו ב, ותוס' מו"ק טו שם ד"ה וישב וחי' הר"ן מו"ק שם, בפי' דברי הברייתא שם, שדנה במצורע בימי סִפרו (ועי' ציון</span> <span dir="rtl">188, שי"מ את דברי הברייתא בע"א); רמב"ם טו"צ פי"א ה"א.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יד ח.</span></ref><span dir="rtl">, ואין אהלו אלא אשתו, שנאמר: לך אמֹר להם שובו לכם לאהליכם</span><ref><span dir="rtl">דברים ה כז. תו"כ שם; ברייתא שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">, שהוצרך לאחר מתן תורה להתיר להם תשמיש שנאסר קודם לכן, שנאמר: אל תגשו אל אשה</span><ref><span dir="rtl">שמות יט טו. שיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק ז שם; ר"ש בן היתום מו"ק טו שם; ק"א לתו"כ שם.</span></ref><span dir="rtl">. בטעם לכך שהוא אסור בתשמיש המיטה, יש מן האחרונים סוברים שהוא עונש על כך שהמצורע הבדיל בין איש לאשתו – שנגעים באים על לשון-הרע*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ציון 64 וע' נגעי אדם וע' נגעים.</span></ref> <span dir="rtl">- ולכן אף עליו להיות מובדל מאשתו</span><ref><span dir="rtl">באר בשדה מצורע, בפי' ראשון. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">181, בטעם שלפירוש זה מצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש, שהוא מובדל מבני אדם, אבל מצורע בימי סִפרו חוזר למחנה, ע"ע טהרת מצורע ציון 209 ואילך, ולכן נאסר בתשמיש המיטה.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שהוא כדי שלא יאחר מלהביא את קרבנותיו בסוף ימי סִפרו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל: הבאת קרבנותיו. משכיל לדוד מצורע; באר בשדה שם, בפי' שני.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שהוא לפי שהתשמיש רע לו, ובפרט בזמן שהוא מתחיל להתרפא</span><ref><span dir="rtl">משך חכמה ויקרא שם.</span></ref><span dir="rtl">. על שאר דיני הנהגת המצורע שאינם נוהגים במצורע בימי סִפרו, ע"ע טהרת מצורע</span><ref><span dir="rtl">ציון 209 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">מצורע בימי סִפרו אסור בתשמיש המיטה</span><ref><span dir="rtl">נגעים פי"ד מ"ב; תו"כ מצורע פרשתא ב אות יא; תוספתא נגעים פ"ח; ברייתא במו"ק ז ב וטו ב, ותוס' מו"ק טו שם ד"ה וישב וחי' הר"ן מו"ק שם, בפי' דברי הברייתא שם, שדנה במצורע בימי סִפרו (ועי' ציון</span> <span dir="rtl">188, שי"מ את דברי הברייתא בע"א); רמב"ם טו"צ פי"א ה"א.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יד ח.</span></ref><span dir="rtl">, ואין אהלו אלא אשתו, שנאמר: לך אמֹר להם שובו לכם לאהליכם</span><ref><span dir="rtl">דברים ה כז. תו"כ שם; ברייתא שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">, שהוצרך לאחר מתן תורה להתיר להם תשמיש שנאסר קודם לכן, שנאמר: אל תגשו אל אשה</span><ref><span dir="rtl">שמות יט טו. שיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק ז שם; ר"ש בן היתום מו"ק טו שם; ק"א לתו"כ שם.</span></ref><span dir="rtl">. בטעם לכך שהוא אסור בתשמיש המיטה, יש מן האחרונים סוברים שהוא עונש על כך שהמצורע הבדיל בין איש לאשתו – שנגעים באים על לשון-הרע*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ציון 64 וע' נגעי אדם וע' נגעים.</span></ref> <span dir="rtl">- ולכן אף עליו להיות מובדל מאשתו</span><ref><span dir="rtl">באר בשדה מצורע, בפי' ראשון. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">181, בטעם שלפירוש זה מצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש, שהוא מובדל מבני אדם, אבל מצורע בימי סִפרו חוזר למחנה, ע"ע טהרת מצורע ציון 209 ואילך, ולכן נאסר בתשמיש המיטה.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שהוא כדי שלא יאחר מלהביא את קרבנותיו בסוף ימי סִפרו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל: הבאת קרבנותיו. משכיל לדוד מצורע; באר בשדה שם, בפי' שני.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים סוברים שהוא לפי שהתשמיש רע לו, ובפרט בזמן שהוא מתחיל להתרפא</span><ref><span dir="rtl">משך חכמה ויקרא שם.</span></ref><span dir="rtl">. על שאר דיני הנהגת המצורע שאינם נוהגים במצורע בימי סִפרו, ע"ע טהרת מצורע</span><ref><span dir="rtl">ציון 209 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
| שורה 129: | שורה 129: | ||
<span dir="rtl">מצורע הרי הוא אב מאבות-הטומאות*</span><ref><span dir="rtl">עי' כלים פ"א מ"א ומ"ד; רמב"ם טו"צ פ"י הי"א. וע"ע אבות הטמאות ציון 36 וע' טמאה ציון 93.</span></ref><span dir="rtl">, והוא מטמא אדם וכלים במגעו</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה שם מ"א; תו"כ מצורע פרשתא ב אות ו, בכלים, וע"ע מגע ציון 131, שאדם וכלים נטמאים במגע באותה טומאה; ב"ב ט ב; רמב"ם שם. וע"ע טמאה ציון 179, ועי' להלן ציון</span> <span dir="rtl">331 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, וכלי חרס באוירו</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה שם; רמב"ם שם. וע"ע טמאת כלים ציון 86 ואילך, וע' מגע ציון 135.</span></ref><span dir="rtl">, ומטמא אדם במשא</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה שם מ"ב; רמב"ם שם. וע"ע טמאה שם וע' משא, ועי' להלן ציון</span> <span dir="rtl">356 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ומטמא משכב ומושב</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה שם מ"ג; עי' תו"כ תזריע תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות י ופ"ט אות ח, לגי' שלפנינו, ועי' רבנו הלל לתו"כ פ"ב שם, שמחק גי' זו; ספרי במדבר פיסקא לא, לגי' שלפנינו, ועי' רבנו הלל לספרי שם, שמחק גי' זו, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">329; רמב"ם שם. וע"ע מדרס ציון 65, שי"ס שמצורע אינו מטמא משכב ומושב, וע"ע טמאה ציון 192 ואילך וע' מדרס ציון 645 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ועוד יש במצורע חומרה נוספת, שהוא מטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">משנה שם מ"ד; עי' תו"כ שם ושם; ספרי שם, לגי' רבנו הלל שם, ושם פיסקא קה; רמב"ם שם הי"ב.</span></ref> <span dir="rtl">לבית</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם כלים שם; ק"א לתו"כ פ"ט שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">370 ואילך, וע"ע טמאה ציון 185 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span> <span dir="rtl">כל הטומאות הללו קיימות בין במצורע מוחלט ובין במצורע מוסגר</span><ref><span dir="rtl">משנה שם מ"ה ונגעים פ"ח מ"ח, בטומאת ביאה; גמ' מגילה ח ב, בפי' דברי המשנה מגילה שם; עי' תו"כ שם ושם, ושם ושם הוא במצורע שנטהר מהסגרו ולא הוחלט; ספרי שם פיסקא לא, בטומאת משכב ומושב, לגי' שלפנינו, ובטומאת ביאה, לגי' רבנו הלל שם; רמב"ם שם הי"א והי"ב. וע"ע טמאה ציון 95, שי"ס שטומאת מצורע מוחלט חמורה מטומאת מצורע מוסגר, אך עי' גור אריה ויקרא יג ח (הוא הי"ס שם), שחומרה זו אינה בדיני טומאתו, אלא באופן טהרתו, וע"ע טהרת מצורע ציון 81 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">מצורע הרי הוא אב מאבות-הטומאות*</span><ref><span dir="rtl">עי' כלים פ"א מ"א ומ"ד; רמב"ם טו"צ פ"י הי"א. וע"ע אבות הטמאות ציון 36 וע' טמאה ציון 93.</span></ref><span dir="rtl">, והוא מטמא אדם וכלים במגעו</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה שם מ"א; תו"כ מצורע פרשתא ב אות ו, בכלים, וע"ע מגע ציון 131, שאדם וכלים נטמאים במגע באותה טומאה; ב"ב ט ב; רמב"ם שם. וע"ע טמאה ציון 179, ועי' להלן ציון</span> <span dir="rtl">331 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, וכלי חרס באוירו</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה שם; רמב"ם שם. וע"ע טמאת כלים ציון 86 ואילך, וע' מגע ציון 135.</span></ref><span dir="rtl">, ומטמא אדם במשא</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה שם מ"ב; רמב"ם שם. וע"ע טמאה שם וע' משא, ועי' להלן ציון</span> <span dir="rtl">356 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ומטמא משכב ומושב</span><ref><span dir="rtl">עי' משנה שם מ"ג; עי' תו"כ תזריע תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות י ופ"ט אות ח, לגי' שלפנינו, ועי' רבנו הלל לתו"כ פ"ב שם, שמחק גי' זו; ספרי במדבר פיסקא לא, לגי' שלפנינו, ועי' רבנו הלל לספרי שם, שמחק גי' זו, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">329; רמב"ם שם. וע"ע מדרס ציון 65, שי"ס שמצורע אינו מטמא משכב ומושב, וע"ע טמאה ציון 192 ואילך וע' מדרס ציון 645 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ועוד יש במצורע חומרה נוספת, שהוא מטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">משנה שם מ"ד; עי' תו"כ שם ושם; ספרי שם, לגי' רבנו הלל שם, ושם פיסקא קה; רמב"ם שם הי"ב.</span></ref> <span dir="rtl">לבית</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם כלים שם; ק"א לתו"כ פ"ט שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">370 ואילך, וע"ע טמאה ציון 185 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span> <span dir="rtl">כל הטומאות הללו קיימות בין במצורע מוחלט ובין במצורע מוסגר</span><ref><span dir="rtl">משנה שם מ"ה ונגעים פ"ח מ"ח, בטומאת ביאה; גמ' מגילה ח ב, בפי' דברי המשנה מגילה שם; עי' תו"כ שם ושם, ושם ושם הוא במצורע שנטהר מהסגרו ולא הוחלט; ספרי שם פיסקא לא, בטומאת משכב ומושב, לגי' שלפנינו, ובטומאת ביאה, לגי' רבנו הלל שם; רמב"ם שם הי"א והי"ב. וע"ע טמאה ציון 95, שי"ס שטומאת מצורע מוחלט חמורה מטומאת מצורע מוסגר, אך עי' גור אריה ויקרא יג ח (הוא הי"ס שם), שחומרה זו אינה בדיני טומאתו, אלא באופן טהרתו, וע"ע טהרת מצורע ציון 81 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">טומאת מגע</span> === | ||
<span dir="rtl">טומאת מגע כיצד? הנוגע במצורע נטמא</span><ref><span dir="rtl">זבים פ"ה מ"ו.</span></ref><span dir="rtl">, ונעשה ראשון לטומאה ומטמא אוכלים ומשקים אבל לא אדם וכלים - כדין כל ולד-הטומאה*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ציון 18 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– ודוקא כשפירש ממנו, אבל כל זמן שהוא נוגע במצורע ולא פירש ממנו מטמא בגדים וכלים, וכן מטמא אוכלים להיות ראשון לטומאה, כדין טמאה-בחיבורים*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ציון 240 ואילך, ושם ציון 267. עי' משנה שם.</span></ref><span dir="rtl">. טומאת מגע במצורע לטמא אדם, יש מן הראשונים שלמדוה מכך שהוקש למת</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">385. רש"י ב"ב ט ב ד"ה בימי; יד רמ"ה ב"ב שם אות קטו; ריטב"א ב"ב שם, בפי' שני.</span></ref> <span dir="rtl">- שמטמא אפילו באהל</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טמאת מת ציון 23. רש"י שם; יד רמ"ה שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכל שכן במגע</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל שם. עי' רש"י שם ויד רמ"ה שם. ועי' רע"א ב"ב שם ומשנ"א כלים פ"א מ"א וחזו"א זבים סי' ד אות ו, שהקשו מהאמור בציון</span> <span dir="rtl">456, שמצורע אינו מטמא באהל, ועי' רש"ש ב"ב שם, שדברי רש"י אינם בדקדוק (ועי' מאירי קידושין לג ב, שקרא אף הוא לטומאת ביאה של מצורע טומאת אהל, אע"פ שכ' לחלק בין טומאת אהל של מת לטומאת אהל של מצורע), ועי' משנ"א שם, שהקשה עוד שהמצורע שהוקש למת הוא מצורע מוחלט, ומנין לנו לטמא מצורע מוסגר, ועי' חזו"א שם, שהקשה עוד שטומאת מגע במצורע מוחלט אינה דומה לטומאת מת, שהרי הנוגע במת הוא אב הטומאה, ע"ע טמא מת ציון 2 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– שנאמר: אל נא תהי כמת</span><ref><span dir="rtl">במדבר יב יב. יד רמ"ה שם וריטב"א שם, ע"פ ספרי במדבר פיסקא קה.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שלמדוה מן הכתוב: וטמא טמא יקרא</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. פיהמ"ש להרמב"ם כלים שם; יד רמ"ה שם אות קיב, בפי' שני; ריטב"א שם, בפי' רביעי; קר"ס טו"צ פ"י.</span></ref><span dir="rtl">, ומתרגמים: ולא תסתאבון</span><ref><span dir="rtl">אונקלוס ויקרא שם. יד רמ"ה שם; ריטב"א שם.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו שעליו לקרוא כן כדי שלא ייטמאו אחרים במגעם בו</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">144.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שלמדוה מן הכתוב: כל ימי אשר הנגע בו יטמא</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מו. רגמ"ה ב"ב שם; קר"ס שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שלמדוה בקל וחומר משרץ ונבלה – שטומאתם קלה יותר ממצורע</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אבות הטמאות: כח הטומאה של אב הטומאה.</span></ref> <span dir="rtl">– שמטמאים במגע</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל שם וע' טמאה ציונים 224, 227 ואילך וע' נבלה וע' שרץ. יד רמ"ה שם, בפי' ראשון. ועי' ריטב"א שם, בפי' ראשון: פשיטא, שאין לך אב בטומאה גדול ממנו.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שלמדוה בקל וחומר מכך שאפילו מושבו טמא</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">377. יד רמ"ה שם, בפי' שלישי; עי' ריטב"א שם, בפי' שלישי. ועי"ש ושם: לטמא באהל, אך עי' ציון</span> <span dir="rtl">456 שמצורע אינו מטמא באהל, וי"ל שכונתם לטומאת ביאה שדומה לטומאת אהל.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים שלמדוה מכך שמצורע הוקש לזב לטומאות שונות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">359,</span> <span dir="rtl">472. ועי' תוי"ט שבציון</span> <span dir="rtl">359.</span></ref><span dir="rtl">, וזב מטמא במגע</span><ref><span dir="rtl">ע"ע זב ציון 290. משנ"א שם, בפי' ראשון.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שלמדוה בקל וחומר מכך שהוא מטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">328. משנ"א שם, בפי' שני. ונ' שהק"ו הוא שטומאת ביאה אינה בטומאות אחרות שמטמאות במגע, עי' כלים שם מ"ד.</span></ref><span dir="rtl">. טומאת מגע במצורע לטמא בגדים – והוא הדין שאר כלים</span><ref><span dir="rtl">רמב"ן ב"ב שם.</span></ref> <span dir="rtl">- נלמדת מכך שנאמר בטהרתו לאחר שיוצא מטומאת החלט: וכבס המִּטהר את בגדיו</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יד ח. עי' גמ' שם, ורש"י שם ד"ה נאמר.</span></ref><span dir="rtl">. ובתורת כהנים אמרו שאין צורך בכתוב ללמד שמצורע מטמא בגדים במגע, שאפשר ללמוד זאת בקל וחומר ממצורע בימי סִפרו</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן.</span></ref><span dir="rtl">, מה מצורע בימי סִפרו שאינו מטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טהרת מצורע ציון 197.</span></ref><span dir="rtl">, מטמא בגדים במגע</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל ציון 201 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, מצורע מוחלט ומוסגר שמטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">328.</span></ref><span dir="rtl">, אינו דין שיטמא בגדים במגע</span><ref><span dir="rtl">תו"כ מצורע פרשתא ב אות ו. ועי' בית ישחק טו"צ פ"י הי"א, שהקשה לדעת הסוברים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">165, אע"פ שמצורע בימי סִפרו אסור בתשמיש המיטה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">314, וא"כ יש במצורע בימי סִפרו דין חמור, ות' שמ"מ לעניין טומאה מצורע בימי סִפרו קל יותר.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">טומאת מגע כיצד? הנוגע במצורע נטמא</span><ref><span dir="rtl">זבים פ"ה מ"ו.</span></ref><span dir="rtl">, ונעשה ראשון לטומאה ומטמא אוכלים ומשקים אבל לא אדם וכלים - כדין כל ולד-הטומאה*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ציון 18 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– ודוקא כשפירש ממנו, אבל כל זמן שהוא נוגע במצורע ולא פירש ממנו מטמא בגדים וכלים, וכן מטמא אוכלים להיות ראשון לטומאה, כדין טמאה-בחיבורים*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ציון 240 ואילך, ושם ציון 267. עי' משנה שם.</span></ref><span dir="rtl">. טומאת מגע במצורע לטמא אדם, יש מן הראשונים שלמדוה מכך שהוקש למת</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">385. רש"י ב"ב ט ב ד"ה בימי; יד רמ"ה ב"ב שם אות קטו; ריטב"א ב"ב שם, בפי' שני.</span></ref> <span dir="rtl">- שמטמא אפילו באהל</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טמאת מת ציון 23. רש"י שם; יד רמ"ה שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכל שכן במגע</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל שם. עי' רש"י שם ויד רמ"ה שם. ועי' רע"א ב"ב שם ומשנ"א כלים פ"א מ"א וחזו"א זבים סי' ד אות ו, שהקשו מהאמור בציון</span> <span dir="rtl">456, שמצורע אינו מטמא באהל, ועי' רש"ש ב"ב שם, שדברי רש"י אינם בדקדוק (ועי' מאירי קידושין לג ב, שקרא אף הוא לטומאת ביאה של מצורע טומאת אהל, אע"פ שכ' לחלק בין טומאת אהל של מת לטומאת אהל של מצורע), ועי' משנ"א שם, שהקשה עוד שהמצורע שהוקש למת הוא מצורע מוחלט, ומנין לנו לטמא מצורע מוסגר, ועי' חזו"א שם, שהקשה עוד שטומאת מגע במצורע מוחלט אינה דומה לטומאת מת, שהרי הנוגע במת הוא אב הטומאה, ע"ע טמא מת ציון 2 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– שנאמר: אל נא תהי כמת</span><ref><span dir="rtl">במדבר יב יב. יד רמ"ה שם וריטב"א שם, ע"פ ספרי במדבר פיסקא קה.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שלמדוה מן הכתוב: וטמא טמא יקרא</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מה. פיהמ"ש להרמב"ם כלים שם; יד רמ"ה שם אות קיב, בפי' שני; ריטב"א שם, בפי' רביעי; קר"ס טו"צ פ"י.</span></ref><span dir="rtl">, ומתרגמים: ולא תסתאבון</span><ref><span dir="rtl">אונקלוס ויקרא שם. יד רמ"ה שם; ריטב"א שם.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו שעליו לקרוא כן כדי שלא ייטמאו אחרים במגעם בו</span><ref><span dir="rtl">עי' ראשונים ואחרונים שבציון</span> <span dir="rtl">144.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שלמדוה מן הכתוב: כל ימי אשר הנגע בו יטמא</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מו. רגמ"ה ב"ב שם; קר"ס שם.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שלמדוה בקל וחומר משרץ ונבלה – שטומאתם קלה יותר ממצורע</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אבות הטמאות: כח הטומאה של אב הטומאה.</span></ref> <span dir="rtl">– שמטמאים במגע</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל שם וע' טמאה ציונים 224, 227 ואילך וע' נבלה וע' שרץ. יד רמ"ה שם, בפי' ראשון. ועי' ריטב"א שם, בפי' ראשון: פשיטא, שאין לך אב בטומאה גדול ממנו.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שלמדוה בקל וחומר מכך שאפילו מושבו טמא</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">377. יד רמ"ה שם, בפי' שלישי; עי' ריטב"א שם, בפי' שלישי. ועי"ש ושם: לטמא באהל, אך עי' ציון</span> <span dir="rtl">456 שמצורע אינו מטמא באהל, וי"ל שכונתם לטומאת ביאה שדומה לטומאת אהל.</span></ref><span dir="rtl">, ויש מן האחרונים שלמדוה מכך שמצורע הוקש לזב לטומאות שונות</span><ref><span dir="rtl">עי' ציונים</span> <span dir="rtl">359,</span> <span dir="rtl">472. ועי' תוי"ט שבציון</span> <span dir="rtl">359.</span></ref><span dir="rtl">, וזב מטמא במגע</span><ref><span dir="rtl">ע"ע זב ציון 290. משנ"א שם, בפי' ראשון.</span></ref><span dir="rtl">, ויש שלמדוה בקל וחומר מכך שהוא מטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">328. משנ"א שם, בפי' שני. ונ' שהק"ו הוא שטומאת ביאה אינה בטומאות אחרות שמטמאות במגע, עי' כלים שם מ"ד.</span></ref><span dir="rtl">. טומאת מגע במצורע לטמא בגדים – והוא הדין שאר כלים</span><ref><span dir="rtl">רמב"ן ב"ב שם.</span></ref> <span dir="rtl">- נלמדת מכך שנאמר בטהרתו לאחר שיוצא מטומאת החלט: וכבס המִּטהר את בגדיו</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יד ח. עי' גמ' שם, ורש"י שם ד"ה נאמר.</span></ref><span dir="rtl">. ובתורת כהנים אמרו שאין צורך בכתוב ללמד שמצורע מטמא בגדים במגע, שאפשר ללמוד זאת בקל וחומר ממצורע בימי סִפרו</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן.</span></ref><span dir="rtl">, מה מצורע בימי סִפרו שאינו מטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טהרת מצורע ציון 197.</span></ref><span dir="rtl">, מטמא בגדים במגע</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל ציון 201 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, מצורע מוחלט ומוסגר שמטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">328.</span></ref><span dir="rtl">, אינו דין שיטמא בגדים במגע</span><ref><span dir="rtl">תו"כ מצורע פרשתא ב אות ו. ועי' בית ישחק טו"צ פ"י הי"א, שהקשה לדעת הסוברים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">165, אע"פ שמצורע בימי סִפרו אסור בתשמיש המיטה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">314, וא"כ יש במצורע בימי סִפרו דין חמור, ות' שמ"מ לעניין טומאה מצורע בימי סִפרו קל יותר.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">טומאת משא</span> === | ||
<span dir="rtl">טומאת משא כיצד? אחד הנושא את המצורע טמא, וכן המסיט את המצורע – שאף הוא בכלל נושא</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הסט ציון 3 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- טמא</span><ref><span dir="rtl">זבים פ"ה מ"ו. וע"ע הנ"ל ציון 216 ואילך וע' משא.</span></ref><span dir="rtl">. טומאת משא במצורע נלמדת מזב* – שמטמא במשא</span><ref><span dir="rtl">ע"ע זב ציון 314 ואילך וע' משא.</span></ref> <span dir="rtl">– שנאמר: זאת תורת הזב וגו' לזכר</span><ref><span dir="rtl">ויקרא טו לב-לג.</span></ref><span dir="rtl">, לרבות את המצורע שמטמא במשא</span><ref><span dir="rtl">עי' תו"כ מצורע פ' זבים פ"ט אות יג, ופיהמ"ש להרמב"ם זבים פ"ה מ"ו ורע"ב זבים שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">472, שיש דורשים את ההיקש בע"א, ועי' תוי"ט זבים שם, שאין מחלוקת, שהכל בכלל ההיקש.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">טומאת משא כיצד? אחד הנושא את המצורע טמא, וכן המסיט את המצורע – שאף הוא בכלל נושא</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הסט ציון 3 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- טמא</span><ref><span dir="rtl">זבים פ"ה מ"ו. וע"ע הנ"ל ציון 216 ואילך וע' משא.</span></ref><span dir="rtl">. טומאת משא במצורע נלמדת מזב* – שמטמא במשא</span><ref><span dir="rtl">ע"ע זב ציון 314 ואילך וע' משא.</span></ref> <span dir="rtl">– שנאמר: זאת תורת הזב וגו' לזכר</span><ref><span dir="rtl">ויקרא טו לב-לג.</span></ref><span dir="rtl">, לרבות את המצורע שמטמא במשא</span><ref><span dir="rtl">עי' תו"כ מצורע פ' זבים פ"ט אות יג, ופיהמ"ש להרמב"ם זבים פ"ה מ"ו ורע"ב זבים שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">472, שיש דורשים את ההיקש בע"א, ועי' תוי"ט זבים שם, שאין מחלוקת, שהכל בכלל ההיקש.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
| שורה 143: | שורה 143: | ||
<span dir="rtl">על טומאת מדף*, שנחלקו בה אם היא נוהגת במצורע, ע"ע מדף</span><ref><span dir="rtl">ציון 233 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">על טומאת מדף*, שנחלקו בה אם היא נוהגת במצורע, ע"ע מדף</span><ref><span dir="rtl">ציון 233 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">טומאת ביאה</span> === | ||
<span dir="rtl">טומאת ביאה כיצד? מצורע שנכנס לבית, כלי הבית טמאים</span><ref><span dir="rtl">נגעים פי"ג מי"א; רמב"ם טו"צ פ"י הי"ב.</span></ref><span dir="rtl">, והם ראשון לטומאה</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם שם; סמ"ג עשין רלה.</span></ref><span dir="rtl">, וכן אדם שנמצא בבית טמא</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם שם; סמ"ג שם; תפא"י נגעים שם יכין אות עד, ע"פ המשנה שבציון</span> <span dir="rtl">375.</span></ref><span dir="rtl">, והוא הדין לאוכלים ומשקים</span><ref><span dir="rtl">תפא"י שם. ועי"ש, שהמשנה נקטה כלים דוקא, לפי שרצתה להשמיע אותנו את מחלוקת ת"ק ור"ש עד איזה גובה מטמא המצורע בביאתו לבית, עי' ציון</span> <span dir="rtl">420 ואילך, ואדם ואוכלים ומשקים אינם מצויים אלא למטה.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו לא נגע בהם המצורע</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם שם; סמ"ג שם. וכ"מ במשנה שם ושם, ובכלים פ"א מ"ד, שטומאת ביאה היא אף באופן שאין טומאת מגע.</span></ref><span dir="rtl">, וכן מצורע שעומד תחת האילן מטמא אדם טהור שעובר תחתיו</span><ref><span dir="rtl">נגעים שם מ"ז; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות יד, לגי' ר"ש נגעים שם והג' הגר"א לתו"כ שם, ולפנינו הגי': מצורע יושב וטהור עומד, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">387; תוספתא נגעים פ"ז; רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: מחוץ למחנה מושבו</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מו.</span></ref><span dir="rtl">, מה הוא טמא אף מושבו טמא</span><ref><span dir="rtl">עי' תו"כ שם, ופיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב כלים שם ונגעים שם וק"א לתו"כ שם, ועי' ראב"ד לתו"כ שם, שלדעתו כתוב זה נצרך רק ללימוד שבציון</span> <span dir="rtl">388, ועצם טומאת ביאה נלמדת מהכתוב שבציון</span> <span dir="rtl">385; רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולמדים מכך שנאמר "מושבו" ולא "ישיבתו"</span><ref><span dir="rtl">ק"א לתו"כ שם, בפי' ראשון.</span></ref><span dir="rtl">, או שהכתוב מיותר, שהרי פשוט שהמקום שבו הוא יושב מחוץ למחנה הוא מקום ישיבתו</span><ref><span dir="rtl">ק"א שם, בפי' שני; תוי"ט כלים שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שנאמר: זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יד נד-נה.</span></ref><span dir="rtl">, מה בית מיטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">ע"ע בית המנוגע ציון 45.</span></ref><span dir="rtl">, אף כולם מיטמאים בביאה</span><ref><span dir="rtl">רש"י מגילה ח ב ד"ה הכא, בפי' דברי התו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות יב. וכ"מ בראב"ד לתו"כ שם. ועי' רבנו הלל לתו"כ שם ור"ש נגעים שם מ"ח וק"א לתו"כ שם והג' הגר"א לתו"כ שם, שלפירושם אין דברי התו"כ שם עניין לאדם מצורע אלא רק לבגד המנוגע, ע"ע בגד המנוגע ציון 9 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, או שנאמר: אל נא תהי כמת</span><ref><span dir="rtl">במדבר יב יב.</span></ref><span dir="rtl">, מה מת מטמא באהל*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טמאת מת ציון 23.</span></ref><span dir="rtl">, אף מצורע מטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">ספרי במדבר פיסקא קה. ועי' עמק הנצי"ב לספרי שם, שלדעתו עיקר הלימוד אינו מכתוב זה, אלא מהכתוב שבציון</span> <span dir="rtl">377, והספרי רק נתן טעם לכך שמצורע קרוי מת.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">טומאת ביאה כיצד? מצורע שנכנס לבית, כלי הבית טמאים</span><ref><span dir="rtl">נגעים פי"ג מי"א; רמב"ם טו"צ פ"י הי"ב.</span></ref><span dir="rtl">, והם ראשון לטומאה</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם שם; סמ"ג עשין רלה.</span></ref><span dir="rtl">, וכן אדם שנמצא בבית טמא</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם שם; סמ"ג שם; תפא"י נגעים שם יכין אות עד, ע"פ המשנה שבציון</span> <span dir="rtl">375.</span></ref><span dir="rtl">, והוא הדין לאוכלים ומשקים</span><ref><span dir="rtl">תפא"י שם. ועי"ש, שהמשנה נקטה כלים דוקא, לפי שרצתה להשמיע אותנו את מחלוקת ת"ק ור"ש עד איזה גובה מטמא המצורע בביאתו לבית, עי' ציון</span> <span dir="rtl">420 ואילך, ואדם ואוכלים ומשקים אינם מצויים אלא למטה.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו לא נגע בהם המצורע</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם שם; סמ"ג שם. וכ"מ במשנה שם ושם, ובכלים פ"א מ"ד, שטומאת ביאה היא אף באופן שאין טומאת מגע.</span></ref><span dir="rtl">, וכן מצורע שעומד תחת האילן מטמא אדם טהור שעובר תחתיו</span><ref><span dir="rtl">נגעים שם מ"ז; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות יד, לגי' ר"ש נגעים שם והג' הגר"א לתו"כ שם, ולפנינו הגי': מצורע יושב וטהור עומד, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">387; תוספתא נגעים פ"ז; רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: מחוץ למחנה מושבו</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יג מו.</span></ref><span dir="rtl">, מה הוא טמא אף מושבו טמא</span><ref><span dir="rtl">עי' תו"כ שם, ופיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב כלים שם ונגעים שם וק"א לתו"כ שם, ועי' ראב"ד לתו"כ שם, שלדעתו כתוב זה נצרך רק ללימוד שבציון</span> <span dir="rtl">388, ועצם טומאת ביאה נלמדת מהכתוב שבציון</span> <span dir="rtl">385; רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולמדים מכך שנאמר "מושבו" ולא "ישיבתו"</span><ref><span dir="rtl">ק"א לתו"כ שם, בפי' ראשון.</span></ref><span dir="rtl">, או שהכתוב מיותר, שהרי פשוט שהמקום שבו הוא יושב מחוץ למחנה הוא מקום ישיבתו</span><ref><span dir="rtl">ק"א שם, בפי' שני; תוי"ט כלים שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שנאמר: זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית</span><ref><span dir="rtl">ויקרא יד נד-נה.</span></ref><span dir="rtl">, מה בית מיטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">ע"ע בית המנוגע ציון 45.</span></ref><span dir="rtl">, אף כולם מיטמאים בביאה</span><ref><span dir="rtl">רש"י מגילה ח ב ד"ה הכא, בפי' דברי התו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות יב. וכ"מ בראב"ד לתו"כ שם. ועי' רבנו הלל לתו"כ שם ור"ש נגעים שם מ"ח וק"א לתו"כ שם והג' הגר"א לתו"כ שם, שלפירושם אין דברי התו"כ שם עניין לאדם מצורע אלא רק לבגד המנוגע, ע"ע בגד המנוגע ציון 9 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, או שנאמר: אל נא תהי כמת</span><ref><span dir="rtl">במדבר יב יב.</span></ref><span dir="rtl">, מה מת מטמא באהל*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טמאת מת ציון 23.</span></ref><span dir="rtl">, אף מצורע מטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">ספרי במדבר פיסקא קה. ועי' עמק הנצי"ב לספרי שם, שלדעתו עיקר הלימוד אינו מכתוב זה, אלא מהכתוב שבציון</span> <span dir="rtl">377, והספרי רק נתן טעם לכך שמצורע קרוי מת.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">אופן הביאה</span> === | ||
<span dir="rtl">מצורע אינו מטמא בביאה עד שיעמוד תחת אותו מקום שהוא עובר בו, אבל כשאינו עומד אלא הולך, אין הוא מטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן.</span></ref><span dir="rtl">, ולכן טהור שעומד תחת האילן ועבר מצורע תחתיו, אין הטהור נטמא עד שיעמוד המצורע</span><ref><span dir="rtl">נגעים פי"ג מ"ז (וכ"ה הגי' בברכות כה א, ועי' עדיות פ"ג מ"ז וטהרות פ"ו מ"ב וראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">445, ועי' סמ"ג עשין רלה, שגי' זו היא עיקר, ועי' להלן); עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות יד, ואע"פ ששם לפנינו הגי' שעומד אינו מטמא ויושב מטמא (ועי' ציון</span> <span dir="rtl">375, שי"ג בתו"כ כגי' המשנה), וכ"ה הגי' לפנינו בקידושין לג ב (וכ"ה גי' ד"ו וד' קושטא וכתי"מ וכת"י רומי לגמ' שם, אך גי' ד' ואדי אל חג'ארה וגי' קטע גניזה מירושלים שמספרו 577 לגמ' שם כגי' המשנה לפנינו), עי' רבנו הלל לתו"כ שם ור"ש נגעים שם ורמב"ן קידושין שם וריטב"א קידושין שם וק"א שם, שאין מחלוקת, ועומד היינו עובר ויושב היינו שהוא עוצר, וכ"מ בראב"ד לתו"כ שם ובמאירי קידושין שם (ועי' ערה"ש העתיד סי' צה סט"ו, שתמה), ועי' ציון</span> <span dir="rtl">394; תוספתא נגעים פ"ז, לגי' שלפנינו (ועי' אור הגנוז לתוספתא שם ותוספתא צוקרמנדל, שאף במצורע עובר טמא, אך נ' שטס"ה); רמב"ם טו"צ פ"י הי"ב. ועי' ציון</span> 375<span dir="rtl">, שבאופן כזה הטהור נטמא אפילו הוא עובר ואינו עומד, ועי' ר"ש שם, שהכל תלוי בטמא.</span></ref><span dir="rtl">, שקודם לכן אינו חשוב מקום מושבו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">377. עי' רמב"ם שם, ובפיהמ"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם. וכ"מ בראב"ד שם.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כשהוא עומד חשוב הוא כיושב, שהרי קבוע הוא</span><ref><span dir="rtl">רש"י ברכות שם ד"ה הטמא, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">394.</span></ref><span dir="rtl">, ואז נטמא הטהור אפילו הוא יושב והמצורע עומד</span><ref><span dir="rtl">מאירי שם. מנ"ח מ' קעא אות ג, בד' ר"ש שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו היה שם הטהור קודם שהגיע המצורע</span><ref><span dir="rtl">שטמ"ק ברכות שם; הון עשיר נגעים שם, ע"פ לשון המשנה שם. ועי"ש, שלולא דברי המשנה היה מקום לומר שכיון שהטהור הוחזק באותו מקום קודם, אין המצורע יכול לעשות את אותו מקום למושבו.</span></ref><span dir="rtl">. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים שאף כשעמד המצורע אינו מטמא, אלא אם כן עמד משך זמן מסוים, אבל עמידת עראי אינה חשובה עמידה</span><ref><span dir="rtl">ערה"ש העתיד שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים שכשהטהור יושב, אין הוא נטמא עד שישב אף המצורע</span> <span dir="rtl">ואין די בעמידת המצורע כדי לטמא טהור יושב</span><ref><span dir="rtl">מנ"ח שם, בד' המגיה במל"מ טו"צ שם, בפי' דברי הגמ' בקידושין שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">394.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין הטהור נטמא בעמידת המצורע כלל עד שישב</span> <span dir="rtl">המצורע</span><ref><span dir="rtl">ק"א שם, בד' רש"י קידושין שם ד"ה ה"ג (וכ"מ בתוס' רבינו שמואל קידושין שם, וכ"מ במגיה למל"מ שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">393), וע"פ גי' הגמ' שם והגי' שלפנינו בתו"כ שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">387, שי"מ גי' זו בע"א, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">389, וצ"ב.</span></ref><span dir="rtl">. במה דברים אמורים? כשמצורע עובר תחת מקום שאין בו מחיצות, כגון אילן, אבל מצורע שנכנס לבית שיש בו מחיצות, נחלקו בדינו ראשונים: יש סוברים שאף באופן כזה אינו מטמא עד שיעמוד בבית, שדינו של הבית כדין האילן</span><ref><span dir="rtl">עי' רבנו הלל שם; ר"ש נגעים שם מי"א; מאירי ברכות שם ועדיות שם; עי' רא"ש נגעים שם מי"ב; מרכה"מ טו"צ שם וחס"ד לתוספתא שם וערול"נ יבמות קג ב ומשרת משה טו"צ שם, בד' הרמב"ם שם: כדי שיהא מושבו לבדו ולא יעמוד עם העם בערבוב ויטמא אותם, וערול"נ שם ומשרת משה שם וגור אריה טו"צ שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מי"ב (וכ"ה ברע"ב נגעים שם): שמא יעמוד בעת הילוכו ויטמא כל הנמצאים שם, והיינו שרק בעמידה מטמא (ועי' מרכה"מ שם ומשרת משה שם וגור אריה שם, שאף הראב"ד בהשגות שם אינו חולק בכך, אלא שחשש שאפילו לא יעמוד הוא עלול להתערב בעם ולטמא אותם בנגיעה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">396), וחזר בו החס"ד ממש"כ בשושנים לדוד נגעים שם בד' הרמב"ם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">400, שי"מ את דברי הרמב"ם בע"א. ועי' מאירי עדיות שם, ראיה מדברי המשנה עדיות שם (וכ"ה בטהרות שם), שנחלקו ר' יהושע וחכמים במצורע שעובר תחת אותו אוהל שטהור שם, וספק עמד ספק לא עמד, לסוברים כן, עי' ציון</span> <span dir="rtl">445, ור' יהושע שמטמא הוא מכיון שלדעתו מדובר בספק טומאה ברשות היחיד, לסוברים כן, עי' ציון</span> <span dir="rtl">447 (וע"ע ספק טומאה), ומכאן ראיה שאף במקום שמוקף מחיצות צריך המצורע לעמוד כדי לטמא בביאה, שאילו מקום שאינו מוקף מחיצות אינו חשוב רשות היחיד, ואף ר' יהושע מודה בו שטהור, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">451.</span></ref><span dir="rtl">. ויש סוברים שמצורע שנכנס למקום שיש בו מחיצות, נטמא מה שבתוך המחיצות אפילו לא עמד המצורע</span><ref><span dir="rtl">תוס' יבמות קג ב ד"ה כיון; רמב"ן שם, בשם רבותינו הצרפתים; מאירי ברכות שם, בשם י"מ; שטמ"ק שם; חס"ד שם, ובשושנים לדוד שם, וערול"נ שם, בד' הראב"ד בהשגות טו"צ שם: שמא יתערב עם הציבור דרך העברתו ויטמא אותם, והיינו אפילו כשהוא עובר ואינו עומד, ועי' משרת משה שם, שהקשה על פי' זה, מדוע הוצרך הראב"ד להזכיר שיתערב עם הציבור, הרי אף בלא ערבוב הוא מטמא כשהם בתוך אותן מחיצות, ועוד שאין זה שמא אלא ודאי, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">395.</span></ref><span dir="rtl">, שכיון שיש בו מחיצות, מיד הוא חשוב כאילו ישב שם</span><ref><span dir="rtl">תוס' שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שדוקא באילן שלא נכתבה בו ביאה צריך עיכוב, אבל בבית שנכתבה בו ביאה – לענין בית המנוגע</span><ref><span dir="rtl">ע"ע בית המנוגע ציון 45.</span></ref> <span dir="rtl">– אין צורך בעיכוב</span><ref><span dir="rtl">ריטב"א שם, בשם תוס'. וכ"מ ברמב"ן שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">406, שי"ס שמצורע שנכנס לבית אינו צריך דרך ביאה דוקא, ונ' שלטעם שכאן, כשנכנס שלא בדרך ביאה אינו מטמא עד שיעמוד.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים לחלק בענין אחר, שבבית שאין רשות לכל אחד להיכנס מטמא המצורע אפילו לא עמד, אבל במקום שבו יש רשות לכל אחד להיכנס, כגון תחת אילן או בבית הכנסת, אין מטמא המצורע עד שיעמוד</span><ref><span dir="rtl">תפא"י נגעים שם מי"ב יכין אות פג, בד' הרמב"ם והראב"ד שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">395 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">מצורע אינו מטמא בביאה עד שיעמוד תחת אותו מקום שהוא עובר בו, אבל כשאינו עומד אלא הולך, אין הוא מטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן.</span></ref><span dir="rtl">, ולכן טהור שעומד תחת האילן ועבר מצורע תחתיו, אין הטהור נטמא עד שיעמוד המצורע</span><ref><span dir="rtl">נגעים פי"ג מ"ז (וכ"ה הגי' בברכות כה א, ועי' עדיות פ"ג מ"ז וטהרות פ"ו מ"ב וראשונים שבציון</span> <span dir="rtl">445, ועי' סמ"ג עשין רלה, שגי' זו היא עיקר, ועי' להלן); עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות יד, ואע"פ ששם לפנינו הגי' שעומד אינו מטמא ויושב מטמא (ועי' ציון</span> <span dir="rtl">375, שי"ג בתו"כ כגי' המשנה), וכ"ה הגי' לפנינו בקידושין לג ב (וכ"ה גי' ד"ו וד' קושטא וכתי"מ וכת"י רומי לגמ' שם, אך גי' ד' ואדי אל חג'ארה וגי' קטע גניזה מירושלים שמספרו 577 לגמ' שם כגי' המשנה לפנינו), עי' רבנו הלל לתו"כ שם ור"ש נגעים שם ורמב"ן קידושין שם וריטב"א קידושין שם וק"א שם, שאין מחלוקת, ועומד היינו עובר ויושב היינו שהוא עוצר, וכ"מ בראב"ד לתו"כ שם ובמאירי קידושין שם (ועי' ערה"ש העתיד סי' צה סט"ו, שתמה), ועי' ציון</span> <span dir="rtl">394; תוספתא נגעים פ"ז, לגי' שלפנינו (ועי' אור הגנוז לתוספתא שם ותוספתא צוקרמנדל, שאף במצורע עובר טמא, אך נ' שטס"ה); רמב"ם טו"צ פ"י הי"ב. ועי' ציון</span> 375<span dir="rtl">, שבאופן כזה הטהור נטמא אפילו הוא עובר ואינו עומד, ועי' ר"ש שם, שהכל תלוי בטמא.</span></ref><span dir="rtl">, שקודם לכן אינו חשוב מקום מושבו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">377. עי' רמב"ם שם, ובפיהמ"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם. וכ"מ בראב"ד שם.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כשהוא עומד חשוב הוא כיושב, שהרי קבוע הוא</span><ref><span dir="rtl">רש"י ברכות שם ד"ה הטמא, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">394.</span></ref><span dir="rtl">, ואז נטמא הטהור אפילו הוא יושב והמצורע עומד</span><ref><span dir="rtl">מאירי שם. מנ"ח מ' קעא אות ג, בד' ר"ש שם.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו היה שם הטהור קודם שהגיע המצורע</span><ref><span dir="rtl">שטמ"ק ברכות שם; הון עשיר נגעים שם, ע"פ לשון המשנה שם. ועי"ש, שלולא דברי המשנה היה מקום לומר שכיון שהטהור הוחזק באותו מקום קודם, אין המצורע יכול לעשות את אותו מקום למושבו.</span></ref><span dir="rtl">. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים שאף כשעמד המצורע אינו מטמא, אלא אם כן עמד משך זמן מסוים, אבל עמידת עראי אינה חשובה עמידה</span><ref><span dir="rtl">ערה"ש העתיד שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים שכשהטהור יושב, אין הוא נטמא עד שישב אף המצורע</span> <span dir="rtl">ואין די בעמידת המצורע כדי לטמא טהור יושב</span><ref><span dir="rtl">מנ"ח שם, בד' המגיה במל"מ טו"צ שם, בפי' דברי הגמ' בקידושין שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">394.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין הטהור נטמא בעמידת המצורע כלל עד שישב</span> <span dir="rtl">המצורע</span><ref><span dir="rtl">ק"א שם, בד' רש"י קידושין שם ד"ה ה"ג (וכ"מ בתוס' רבינו שמואל קידושין שם, וכ"מ במגיה למל"מ שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">393), וע"פ גי' הגמ' שם והגי' שלפנינו בתו"כ שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">387, שי"מ גי' זו בע"א, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">389, וצ"ב.</span></ref><span dir="rtl">. במה דברים אמורים? כשמצורע עובר תחת מקום שאין בו מחיצות, כגון אילן, אבל מצורע שנכנס לבית שיש בו מחיצות, נחלקו בדינו ראשונים: יש סוברים שאף באופן כזה אינו מטמא עד שיעמוד בבית, שדינו של הבית כדין האילן</span><ref><span dir="rtl">עי' רבנו הלל שם; ר"ש נגעים שם מי"א; מאירי ברכות שם ועדיות שם; עי' רא"ש נגעים שם מי"ב; מרכה"מ טו"צ שם וחס"ד לתוספתא שם וערול"נ יבמות קג ב ומשרת משה טו"צ שם, בד' הרמב"ם שם: כדי שיהא מושבו לבדו ולא יעמוד עם העם בערבוב ויטמא אותם, וערול"נ שם ומשרת משה שם וגור אריה טו"צ שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מי"ב (וכ"ה ברע"ב נגעים שם): שמא יעמוד בעת הילוכו ויטמא כל הנמצאים שם, והיינו שרק בעמידה מטמא (ועי' מרכה"מ שם ומשרת משה שם וגור אריה שם, שאף הראב"ד בהשגות שם אינו חולק בכך, אלא שחשש שאפילו לא יעמוד הוא עלול להתערב בעם ולטמא אותם בנגיעה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">396), וחזר בו החס"ד ממש"כ בשושנים לדוד נגעים שם בד' הרמב"ם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">400, שי"מ את דברי הרמב"ם בע"א. ועי' מאירי עדיות שם, ראיה מדברי המשנה עדיות שם (וכ"ה בטהרות שם), שנחלקו ר' יהושע וחכמים במצורע שעובר תחת אותו אוהל שטהור שם, וספק עמד ספק לא עמד, לסוברים כן, עי' ציון</span> <span dir="rtl">445, ור' יהושע שמטמא הוא מכיון שלדעתו מדובר בספק טומאה ברשות היחיד, לסוברים כן, עי' ציון</span> <span dir="rtl">447 (וע"ע ספק טומאה), ומכאן ראיה שאף במקום שמוקף מחיצות צריך המצורע לעמוד כדי לטמא בביאה, שאילו מקום שאינו מוקף מחיצות אינו חשוב רשות היחיד, ואף ר' יהושע מודה בו שטהור, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">451.</span></ref><span dir="rtl">. ויש סוברים שמצורע שנכנס למקום שיש בו מחיצות, נטמא מה שבתוך המחיצות אפילו לא עמד המצורע</span><ref><span dir="rtl">תוס' יבמות קג ב ד"ה כיון; רמב"ן שם, בשם רבותינו הצרפתים; מאירי ברכות שם, בשם י"מ; שטמ"ק שם; חס"ד שם, ובשושנים לדוד שם, וערול"נ שם, בד' הראב"ד בהשגות טו"צ שם: שמא יתערב עם הציבור דרך העברתו ויטמא אותם, והיינו אפילו כשהוא עובר ואינו עומד, ועי' משרת משה שם, שהקשה על פי' זה, מדוע הוצרך הראב"ד להזכיר שיתערב עם הציבור, הרי אף בלא ערבוב הוא מטמא כשהם בתוך אותן מחיצות, ועוד שאין זה שמא אלא ודאי, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">395.</span></ref><span dir="rtl">, שכיון שיש בו מחיצות, מיד הוא חשוב כאילו ישב שם</span><ref><span dir="rtl">תוס' שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שדוקא באילן שלא נכתבה בו ביאה צריך עיכוב, אבל בבית שנכתבה בו ביאה – לענין בית המנוגע</span><ref><span dir="rtl">ע"ע בית המנוגע ציון 45.</span></ref> <span dir="rtl">– אין צורך בעיכוב</span><ref><span dir="rtl">ריטב"א שם, בשם תוס'. וכ"מ ברמב"ן שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">406, שי"ס שמצורע שנכנס לבית אינו צריך דרך ביאה דוקא, ונ' שלטעם שכאן, כשנכנס שלא בדרך ביאה אינו מטמא עד שיעמוד.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים לחלק בענין אחר, שבבית שאין רשות לכל אחד להיכנס מטמא המצורע אפילו לא עמד, אבל במקום שבו יש רשות לכל אחד להיכנס, כגון תחת אילן או בבית הכנסת, אין מטמא המצורע עד שיעמוד</span><ref><span dir="rtl">תפא"י נגעים שם מי"ב יכין אות פג, בד' הרמב"ם והראב"ד שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">395 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">שיעור הביאה</span> === | ||
<span dir="rtl">שיעור הביאה שבה מטמא המצורע כל מה שבבית הוא משיכניס את ראשו ורובו לתוך הבית</span><ref><span dir="rtl">נגעים פי"ג מ"ח; רמב"ם טו"צ פ"י הי"ב.</span></ref><span dir="rtl">, שראשו ורובו חשובים ככולו</span><ref><span dir="rtl">פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.</span></ref><span dir="rtl">, אבל בפחות מכך ביאה במקצת היא ואינה חשובה ביאה</span><ref><span dir="rtl">קר"ס טו"צ שם; מראה כהן לבעל התפא"י סי' יד, ע"פ חולין לג ב, בטהור שהכניס ידיו לבית המנוגע.</span></ref><span dir="rtl">. מצורע שנכנס לבית דרך אחוריו, אף על פי שאין זה דרך ביאה – ולכן הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אינו טמא עד שייכנס כולו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע בית המנוגע ציון 49 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- יש מן האחרונים סוברים שאף הוא די לו שייכנס ראשו ורובו</span><ref><span dir="rtl">תפא"י נגעים שם יכין אות נב ומי"א יכין אות עג, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">407; חזו"א נגעים סי' י אות טז.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתם אין צורך בכניסה דרך ביאה, לפי שלא הוזכרה בכתוב המתייחס לטומאת אדם מצורע ביאה דוקא</span><ref><span dir="rtl">תפא"י מ"ח שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">399.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שכשנכנס המצורע לבית דרך אחוריו אינו טמא עד שייכנס כולו, לפי שאין כניסה דרך אחוריו חשובה ביאה</span><ref><span dir="rtl">מראה כהן שם, ע"פ שבועות יז ב, בבית המנוגע, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">405, וצ"ב, ואולי חזר בו.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">שיעור הביאה שבה מטמא המצורע כל מה שבבית הוא משיכניס את ראשו ורובו לתוך הבית</span><ref><span dir="rtl">נגעים פי"ג מ"ח; רמב"ם טו"צ פ"י הי"ב.</span></ref><span dir="rtl">, שראשו ורובו חשובים ככולו</span><ref><span dir="rtl">פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.</span></ref><span dir="rtl">, אבל בפחות מכך ביאה במקצת היא ואינה חשובה ביאה</span><ref><span dir="rtl">קר"ס טו"צ שם; מראה כהן לבעל התפא"י סי' יד, ע"פ חולין לג ב, בטהור שהכניס ידיו לבית המנוגע.</span></ref><span dir="rtl">. מצורע שנכנס לבית דרך אחוריו, אף על פי שאין זה דרך ביאה – ולכן הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אינו טמא עד שייכנס כולו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע בית המנוגע ציון 49 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- יש מן האחרונים סוברים שאף הוא די לו שייכנס ראשו ורובו</span><ref><span dir="rtl">תפא"י נגעים שם יכין אות נב ומי"א יכין אות עג, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">407; חזו"א נגעים סי' י אות טז.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתם אין צורך בכניסה דרך ביאה, לפי שלא הוזכרה בכתוב המתייחס לטומאת אדם מצורע ביאה דוקא</span><ref><span dir="rtl">תפא"י מ"ח שם. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">399.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שכשנכנס המצורע לבית דרך אחוריו אינו טמא עד שייכנס כולו, לפי שאין כניסה דרך אחוריו חשובה ביאה</span><ref><span dir="rtl">מראה כהן שם, ע"פ שבועות יז ב, בבית המנוגע, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">405, וצ"ב, ואולי חזר בו.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">זמן הטומאה</span> === | ||
<span dir="rtl">הזמן שבו מתחילה טומאת ביאה כשנכנס המצורע לבית, נחלקו בו תנאים: א) תנא קמא סובר שמיד בביאת המצורע לתוך הבית נטמא מה שבבית</span><ref><span dir="rtl">ת"ק בנגעים פי"ג מי"א ובתוספתא נגעים פ"ז (כ"ה בתוספתא שלפנינו ובתוספתא צוקרמנדל, אבל בכת"י וינה לתוספתא חסר: מיד, ומ"מ פשוט שאין כאן דעה אחרת, שהרי מיד לאחר מכן מובאים שם דברי ר' יהודה שבציון</span> <span dir="rtl">413 ואילך). ועי' ציון</span> <span dir="rtl">395 ואילך, אם מיד פירושו אפילו הוא מהלך או דוקא כשעומד.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו אדם טהור שבאותו בית שלבוש בבגדים – שאילו היה נכנס כך לבית-המנוגע* לא היו נטמאים הבגדים עד שישהה בתוך הבית שיעור אכילה</span><ref><span dir="rtl">ע"ע בית המנוגע ציון 66 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– נטמאים הבגדים מיד</span><ref><span dir="rtl">משנ"א נגעים שם. ועי"ש שהחילוק הוא שבבית המנוגע ביאת האדם לבית מטמאתו, והכלים אינם חשובים כאילו באו לבית, שהרי לא נכנסו מעצמם, ואילו בטומאת ביאה של מצורע שנכנס לבית טהור, ביאת המצורע מטמאת את הכל.</span></ref><span dir="rtl">. ואף בדעת ר' יהודה – שחולק בכלים וסובר שאינם מיטמאים מיד</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">413.</span></ref> <span dir="rtl">– יש מן האחרונים סוברים שהוא מודה שאדם הנמצא בבית מיטמא מיד בביאת המצורע</span><ref><span dir="rtl">תפא"י נגעים שם יכין אות עז. ועי"ש שלמד מייתור הלשון "כלים" פעם נוספת.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ור' יהודה אומר שכלי הבית נטמאים רק לאחר שהמצורע שוהה בתוכו משך זמן כדי הדלקת הנר</span><ref><span dir="rtl">ר' יהודה במשנה שם ובתוספתא שם. ועי' הון עשיר נגעים שם, שכיון שנאמר "הנר" בה"א, י"ל שהכונה לנר מיוחד של שבת, ויש לתת זמן להדלקת נר בעל שתי פתילות.</span></ref><span dir="rtl">, ודוקא כשנכנס לבית שלא ברשות, אבל כשנכנס ברשות אף ר' יהודה מודה שמיטמאים הכלים מיד</span><ref><span dir="rtl">תוספתא שם.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתו אין מצורע מטמא בביאה אלא כשנכנס ברשות, שדוקא אז חשוב הוא מקום מושבו – שזהו הטעם שמצורע מטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">377.</span></ref> <span dir="rtl"> – אלא שאף כשנכנס שלא ברשות, כששהה כדי הדלקת הנר ולא הוציאוהו, הרי זה כאילו נתנו לו רשות</span><ref><span dir="rtl">ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם. ועי"ש ושם ושם, שקודם לכן אדם עשוי להיות טרוד בהדלקת הנר ולכן לא הוציאו, ועי' תוי"ט נגעים שם, שמ"מ אף בזמן שאין מדליקים את הנר נתנו לו שיעור זה, ולא חילקו בכך.</span></ref><span dir="rtl">, או שלדעתו אין מצורע מטמא בביאה, אלא כשנכנס לבית לשם צורך כגון הדלקת הנר, וכשנכנס ברשות חשוב הוא כאילו נכנס בכוונה לשם צורך, שהרי נטל רשות</span><ref><span dir="rtl">משנ"א נגעים שם.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה שכלי הבית נטמאים מיד</span><ref><span dir="rtl">פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, וכ"מ ברמב"ם טו"צ פ"י הי"ב, שכ' בסתם שכלי הבית נטמאים, ולא חילק בין נכנס ברשות לנכנס שלא ברשות.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">הזמן שבו מתחילה טומאת ביאה כשנכנס המצורע לבית, נחלקו בו תנאים: א) תנא קמא סובר שמיד בביאת המצורע לתוך הבית נטמא מה שבבית</span><ref><span dir="rtl">ת"ק בנגעים פי"ג מי"א ובתוספתא נגעים פ"ז (כ"ה בתוספתא שלפנינו ובתוספתא צוקרמנדל, אבל בכת"י וינה לתוספתא חסר: מיד, ומ"מ פשוט שאין כאן דעה אחרת, שהרי מיד לאחר מכן מובאים שם דברי ר' יהודה שבציון</span> <span dir="rtl">413 ואילך). ועי' ציון</span> <span dir="rtl">395 ואילך, אם מיד פירושו אפילו הוא מהלך או דוקא כשעומד.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו אדם טהור שבאותו בית שלבוש בבגדים – שאילו היה נכנס כך לבית-המנוגע* לא היו נטמאים הבגדים עד שישהה בתוך הבית שיעור אכילה</span><ref><span dir="rtl">ע"ע בית המנוגע ציון 66 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">– נטמאים הבגדים מיד</span><ref><span dir="rtl">משנ"א נגעים שם. ועי"ש שהחילוק הוא שבבית המנוגע ביאת האדם לבית מטמאתו, והכלים אינם חשובים כאילו באו לבית, שהרי לא נכנסו מעצמם, ואילו בטומאת ביאה של מצורע שנכנס לבית טהור, ביאת המצורע מטמאת את הכל.</span></ref><span dir="rtl">. ואף בדעת ר' יהודה – שחולק בכלים וסובר שאינם מיטמאים מיד</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">413.</span></ref> <span dir="rtl">– יש מן האחרונים סוברים שהוא מודה שאדם הנמצא בבית מיטמא מיד בביאת המצורע</span><ref><span dir="rtl">תפא"י נגעים שם יכין אות עז. ועי"ש שלמד מייתור הלשון "כלים" פעם נוספת.</span></ref><span dir="rtl">. ב) ור' יהודה אומר שכלי הבית נטמאים רק לאחר שהמצורע שוהה בתוכו משך זמן כדי הדלקת הנר</span><ref><span dir="rtl">ר' יהודה במשנה שם ובתוספתא שם. ועי' הון עשיר נגעים שם, שכיון שנאמר "הנר" בה"א, י"ל שהכונה לנר מיוחד של שבת, ויש לתת זמן להדלקת נר בעל שתי פתילות.</span></ref><span dir="rtl">, ודוקא כשנכנס לבית שלא ברשות, אבל כשנכנס ברשות אף ר' יהודה מודה שמיטמאים הכלים מיד</span><ref><span dir="rtl">תוספתא שם.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתו אין מצורע מטמא בביאה אלא כשנכנס ברשות, שדוקא אז חשוב הוא מקום מושבו – שזהו הטעם שמצורע מטמא בביאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">377.</span></ref> <span dir="rtl"> – אלא שאף כשנכנס שלא ברשות, כששהה כדי הדלקת הנר ולא הוציאוהו, הרי זה כאילו נתנו לו רשות</span><ref><span dir="rtl">ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם. ועי"ש ושם ושם, שקודם לכן אדם עשוי להיות טרוד בהדלקת הנר ולכן לא הוציאו, ועי' תוי"ט נגעים שם, שמ"מ אף בזמן שאין מדליקים את הנר נתנו לו שיעור זה, ולא חילקו בכך.</span></ref><span dir="rtl">, או שלדעתו אין מצורע מטמא בביאה, אלא כשנכנס לבית לשם צורך כגון הדלקת הנר, וכשנכנס ברשות חשוב הוא כאילו נכנס בכוונה לשם צורך, שהרי נטל רשות</span><ref><span dir="rtl">משנ"א נגעים שם.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה שכלי הבית נטמאים מיד</span><ref><span dir="rtl">פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, וכ"מ ברמב"ם טו"צ פ"י הי"ב, שכ' בסתם שכלי הבית נטמאים, ולא חילק בין נכנס ברשות לנכנס שלא ברשות.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">מקום הטומאה</span> === | ||
<span dir="rtl">המקום שבו נמצאים כלי הבית שנטמאים בביאת המצורע לתוכו, נחלקו בו תנאים: תנא קמא אומר שכל כלי הבית טמאים</span><ref><span dir="rtl">ת"ק בנגעים פי"ג מי"א ובתוספתא נגעים פ"ז; תולדות אדם לספרי במדבר פיסקא קה, בד' הספרי שם, שהשוה טומאת ביאה במצורע לטומאת אהל, וטומאת אהל היא בכולו, ע"ע טמאת אהל ציון 1072.</span></ref><span dir="rtl">, אפילו עד הקורות</span><ref><span dir="rtl">משנה שם.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו הכלים שבגובה הבית למעלה מגובה המצורע</span><ref><span dir="rtl">תפא"י נגעים שם יכין אות עה.</span></ref><span dir="rtl">. ור' שמעון אומר שדוקא הכלים שנמצאים עד לגובה ארבע אמות טמאים</span><ref><span dir="rtl">ר' שמעון במשנה שם ובתוספתא שם.</span></ref><span dir="rtl">, שלמעלה מארבע אמות חשובים הם רשות אחרת, שקומתו של אדם - בינוני</span><ref><span dir="rtl">רע"ב דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- היא שלוש אמות ועוד אמה כדי לפשוט ידיו ורגליו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אדם ציון 25 ואילך. ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.</span></ref><span dir="rtl">. ור' יהודה</span><ref><span dir="rtl">כ"ה הגי' בתוספתא צוקרמנדל ובאור הגנוז לתוספתא שם, וכ"ה גי' כת"י וינה לתוספתא, וכ"ה גי' ר"ש שם. ולפנינו: ר' מאיר, ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהגי' הנכונה היא ר' יהודה, שהרי סתם משנה ר' מאיר.</span></ref> <span dir="rtl">אומר שדוקא הכלים שנמצאים עד לגובה עשרה טפחים טמאים</span><ref><span dir="rtl">ר' יהודה בתוספתא שם.</span></ref><span dir="rtl">, שלמעלה מעשרה טפחים חשוב הוא לדעתו רשות אחרת</span><ref><span dir="rtl">חס"ד שם.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה שכל כלי הבית נטמאים</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם טו"צ פ"י הי"ב, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רע"ב שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">המקום שבו נמצאים כלי הבית שנטמאים בביאת המצורע לתוכו, נחלקו בו תנאים: תנא קמא אומר שכל כלי הבית טמאים</span><ref><span dir="rtl">ת"ק בנגעים פי"ג מי"א ובתוספתא נגעים פ"ז; תולדות אדם לספרי במדבר פיסקא קה, בד' הספרי שם, שהשוה טומאת ביאה במצורע לטומאת אהל, וטומאת אהל היא בכולו, ע"ע טמאת אהל ציון 1072.</span></ref><span dir="rtl">, אפילו עד הקורות</span><ref><span dir="rtl">משנה שם.</span></ref><span dir="rtl">, והיינו הכלים שבגובה הבית למעלה מגובה המצורע</span><ref><span dir="rtl">תפא"י נגעים שם יכין אות עה.</span></ref><span dir="rtl">. ור' שמעון אומר שדוקא הכלים שנמצאים עד לגובה ארבע אמות טמאים</span><ref><span dir="rtl">ר' שמעון במשנה שם ובתוספתא שם.</span></ref><span dir="rtl">, שלמעלה מארבע אמות חשובים הם רשות אחרת, שקומתו של אדם - בינוני</span><ref><span dir="rtl">רע"ב דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- היא שלוש אמות ועוד אמה כדי לפשוט ידיו ורגליו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אדם ציון 25 ואילך. ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.</span></ref><span dir="rtl">. ור' יהודה</span><ref><span dir="rtl">כ"ה הגי' בתוספתא צוקרמנדל ובאור הגנוז לתוספתא שם, וכ"ה גי' כת"י וינה לתוספתא, וכ"ה גי' ר"ש שם. ולפנינו: ר' מאיר, ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהגי' הנכונה היא ר' יהודה, שהרי סתם משנה ר' מאיר.</span></ref> <span dir="rtl">אומר שדוקא הכלים שנמצאים עד לגובה עשרה טפחים טמאים</span><ref><span dir="rtl">ר' יהודה בתוספתא שם.</span></ref><span dir="rtl">, שלמעלה מעשרה טפחים חשוב הוא לדעתו רשות אחרת</span><ref><span dir="rtl">חס"ד שם.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה שכל כלי הבית נטמאים</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם טו"צ פ"י הי"ב, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רע"ב שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">כלים טמונים בקרקע</span> === | ||
<span dir="rtl">כלים שטמונים בקרקע הבית, ר' יוסי בן ר' יהודה אומר שכשהם טמונים בעומק של למטה משלוש אצבעות הרי הם טהורים</span><ref><span dir="rtl">תוספתא נגעים פ"ז.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כשהם טמונים בעומק של שלוש אצבעות או פחות הרי הם מיטמאים בביאת המצורע לבית</span><ref><span dir="rtl">עי' ר"ש דלהלן; זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם.</span></ref><span dir="rtl">, כפי שלדעתו קרקע של בית המנוגע טמאה עד לעומק שלוש אצבעות</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעי בתים. ר"ש נגעים פי"ג מי"א. ועי' חזו"א נגעים סי' י אות יט, שהסתפק אם ר"י בר"י לשיטתו דוקא.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתו עד עומק כזה חשוב הוא חלק מהבית</span><ref><span dir="rtl">זר זהב ומנ"ב שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת שאר תנאים שהם חולקים וסוברים שאין כלי הבית הטמונים בקרקעיתו מיטמאים כלל בביאת המצורע, שחילוק הקרקע מועיל לעניין שלא ייטמאו הכלים, וכפי שחילוק מחיצת עשרה טפחים מועיל שלא ייטמא מה שחוץ לה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">434. חזו"א שם. וכ"מ בר"ש שם, שהרי בבית המנוגע שאר התנאים חולקים וסוברים שאין קרקעיתו טמאה כלל, ע"ע הנ"ל.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">כלים שטמונים בקרקע הבית, ר' יוסי בן ר' יהודה אומר שכשהם טמונים בעומק של למטה משלוש אצבעות הרי הם טהורים</span><ref><span dir="rtl">תוספתא נגעים פ"ז.</span></ref><span dir="rtl">, אבל כשהם טמונים בעומק של שלוש אצבעות או פחות הרי הם מיטמאים בביאת המצורע לבית</span><ref><span dir="rtl">עי' ר"ש דלהלן; זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם.</span></ref><span dir="rtl">, כפי שלדעתו קרקע של בית המנוגע טמאה עד לעומק שלוש אצבעות</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעי בתים. ר"ש נגעים פי"ג מי"א. ועי' חזו"א נגעים סי' י אות יט, שהסתפק אם ר"י בר"י לשיטתו דוקא.</span></ref><span dir="rtl">, שלדעתו עד עומק כזה חשוב הוא חלק מהבית</span><ref><span dir="rtl">זר זהב ומנ"ב שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת שאר תנאים שהם חולקים וסוברים שאין כלי הבית הטמונים בקרקעיתו מיטמאים כלל בביאת המצורע, שחילוק הקרקע מועיל לעניין שלא ייטמאו הכלים, וכפי שחילוק מחיצת עשרה טפחים מועיל שלא ייטמא מה שחוץ לה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">434. חזו"א שם. וכ"מ בר"ש שם, שהרי בבית המנוגע שאר התנאים חולקים וסוברים שאין קרקעיתו טמאה כלל, ע"ע הנ"ל.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">מחיצה</span> === | ||
<span dir="rtl">מצורע שנמצא בבית בתוך מחיצה בגובה עשרה טפחים אינו מטמא כל מה שמחוצה לה</span><span dir="rtl">, אפילו הוא בתוך הבית</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו שאין המחיצות מגיעות עד לתקרת הבית ואויר הבית מעורב עם האויר שבתוך המחיצה</span><ref><span dir="rtl">מאירי ברכות כה א, בשם י"א; עי' תרוה"ד ח"ב סי' צה, בשם ר"י מסימפונט; שטמ"ק ברכות כה א; תפא"י נגעים פי"ג מי"ב יכין אות פא.</span></ref><span dir="rtl">, כיון שבאופן כזה חשוב המצורע כנמצא ברשות בפני עצמה</span><ref><span dir="rtl">עי' ר"ש נגעים שם; עי' רע"ב נגעים שם; תרוה"ד שם, בשם ר"י מסימפונט; תפא"י שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולכן מצורע שרוצה להיכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה בגובה עשרה טפחים וברוחב ארבע אמות - על ארבע אמות</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם טו"צ פ"י הי"ב, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.</span></ref><span dir="rtl">, ועל הצורך בארבע אמות, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">441 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- ונכנס ראשון ויוצא אחרון</span><ref><span dir="rtl">נגעים שם; תוספתא נגעים פ"ז, אלא שלא הוזכרו שם מידות המחיצה; רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, כדי שלא יטמא את שאר המתפללים בעוברו ביניהם עד שיגיע למחיצה</span><ref><span dir="rtl"> פיהמ"ש להרמב"ם שם, ועי' רמב"ם שם; ר"ש שם; רא"ש נגעים שם; תרוה"ד שם, בשם ר"י מסימפונט; רע"ב שם.</span></ref><span dir="rtl">. בשטח המקום המוקף מחיצה נחלקו ראשונים: יש סוברים שבכל שטח חשובה המחיצה כרשות אחרת שלא יטמא המצורע את מה שמעבר לה, שלא אמרו ארבע אמות במחיצה לבית הכנסת, אלא כדי לתת למצורע מקום להתפלל בו</span><ref><span dir="rtl">עי' ר"ש שם, בפי' ראשון; עי' רע"ב שם, בפי' ראשון; תפא"י שם. ועי' תוי"ט נגעים שם, שהוא משום שאסור לשבת בתוך ד' אמות של המתפלל, ע"ע ארבע אמות (שיעור) ציון 30, ועי' תפא"י שם, שהוא משום שזהו שיעור השתחואה בפישוט ידים ורגלים, ע"ע השתחואה ציון 193. ועי' תפא"י שם, ראיה מבור ודות שכל מה שבתוכם אינו מטמא בבית המנוגע אפילו הם מגולים, ולא נתנו בהם שיעור, ע"ע בית המנוגע ציון 98.</span></ref><span dir="rtl">. ויש סוברים שדוקא כשהמחיצה שבתוכה המצורע היא ברוחב של ארבע אמות על ארבע אמות אין מה שחוצה לה מטמא, אבל פחות מכך מטמא אף מה שחוץ למחיצה, כיון שמקום קטן כזה אינו חשוב שרק הוא מקום מושבו – שהוא המטמא בנגעים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">377.</span></ref> <span dir="rtl">- שמקום מושבו של אדם הוא ארבע אמות</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ארבע אמות (שיעור): באדם. תפא"י שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם שם: כדי שיהא לו מושב בפנ"ע; מסכנות נפתלי נגעים שם, בד' רע"ב שם, בפי' שני (וכ"ה בר"ש שם, בפי' שני, וברא"ש שם), שד' אמות הן מקומו של אדם, והיינו שבפחות מכך אינו מושב בפנ"ע. וכ"מ בתרוה"ד שם, בשם ר"י מסימפונט ובקר"ס טו"צ שם. וכעי"ז במשנ"א נגעים שם. ועי' ר"ש שם ורא"ש שם, שלדעה זו באדם גדול שאמתו ארוכה יותר מאמה בינונית, מודדים באמה שלו, וע"ע אמה (מדת אורך) ציון 4 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">מצורע שנמצא בבית בתוך מחיצה בגובה עשרה טפחים אינו מטמא כל מה שמחוצה לה</span><span dir="rtl">, אפילו הוא בתוך הבית</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן.</span></ref><span dir="rtl">, ואפילו שאין המחיצות מגיעות עד לתקרת הבית ואויר הבית מעורב עם האויר שבתוך המחיצה</span><ref><span dir="rtl">מאירי ברכות כה א, בשם י"א; עי' תרוה"ד ח"ב סי' צה, בשם ר"י מסימפונט; שטמ"ק ברכות כה א; תפא"י נגעים פי"ג מי"ב יכין אות פא.</span></ref><span dir="rtl">, כיון שבאופן כזה חשוב המצורע כנמצא ברשות בפני עצמה</span><ref><span dir="rtl">עי' ר"ש נגעים שם; עי' רע"ב נגעים שם; תרוה"ד שם, בשם ר"י מסימפונט; תפא"י שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולכן מצורע שרוצה להיכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה בגובה עשרה טפחים וברוחב ארבע אמות - על ארבע אמות</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם טו"צ פ"י הי"ב, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.</span></ref><span dir="rtl">, ועל הצורך בארבע אמות, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">441 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- ונכנס ראשון ויוצא אחרון</span><ref><span dir="rtl">נגעים שם; תוספתא נגעים פ"ז, אלא שלא הוזכרו שם מידות המחיצה; רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">, כדי שלא יטמא את שאר המתפללים בעוברו ביניהם עד שיגיע למחיצה</span><ref><span dir="rtl"> פיהמ"ש להרמב"ם שם, ועי' רמב"ם שם; ר"ש שם; רא"ש נגעים שם; תרוה"ד שם, בשם ר"י מסימפונט; רע"ב שם.</span></ref><span dir="rtl">. בשטח המקום המוקף מחיצה נחלקו ראשונים: יש סוברים שבכל שטח חשובה המחיצה כרשות אחרת שלא יטמא המצורע את מה שמעבר לה, שלא אמרו ארבע אמות במחיצה לבית הכנסת, אלא כדי לתת למצורע מקום להתפלל בו</span><ref><span dir="rtl">עי' ר"ש שם, בפי' ראשון; עי' רע"ב שם, בפי' ראשון; תפא"י שם. ועי' תוי"ט נגעים שם, שהוא משום שאסור לשבת בתוך ד' אמות של המתפלל, ע"ע ארבע אמות (שיעור) ציון 30, ועי' תפא"י שם, שהוא משום שזהו שיעור השתחואה בפישוט ידים ורגלים, ע"ע השתחואה ציון 193. ועי' תפא"י שם, ראיה מבור ודות שכל מה שבתוכם אינו מטמא בבית המנוגע אפילו הם מגולים, ולא נתנו בהם שיעור, ע"ע בית המנוגע ציון 98.</span></ref><span dir="rtl">. ויש סוברים שדוקא כשהמחיצה שבתוכה המצורע היא ברוחב של ארבע אמות על ארבע אמות אין מה שחוצה לה מטמא, אבל פחות מכך מטמא אף מה שחוץ למחיצה, כיון שמקום קטן כזה אינו חשוב שרק הוא מקום מושבו – שהוא המטמא בנגעים</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">377.</span></ref> <span dir="rtl">- שמקום מושבו של אדם הוא ארבע אמות</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ארבע אמות (שיעור): באדם. תפא"י שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם שם: כדי שיהא לו מושב בפנ"ע; מסכנות נפתלי נגעים שם, בד' רע"ב שם, בפי' שני (וכ"ה בר"ש שם, בפי' שני, וברא"ש שם), שד' אמות הן מקומו של אדם, והיינו שבפחות מכך אינו מושב בפנ"ע. וכ"מ בתרוה"ד שם, בשם ר"י מסימפונט ובקר"ס טו"צ שם. וכעי"ז במשנ"א נגעים שם. ועי' ר"ש שם ורא"ש שם, שלדעה זו באדם גדול שאמתו ארוכה יותר מאמה בינונית, מודדים באמה שלו, וע"ע אמה (מדת אורך) ציון 4 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">ספק ביאה</span> === | ||
<span dir="rtl">ספק טומאת ביאה, כגון שהמצורע עומד תחת אוהל ועבר שם טהור וספק אם עבר הטהור תחת אותו אוהל, או שטהור עומד תחת האוהל ועבר שם מצורע, ספק עמד תחת האוהל ספק לא עמד – שאין המצורע מטמא בביאתו תחת האוהל עד שיעמוד שם</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">386 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בו תנאים: ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים</span><ref><span dir="rtl">פיהמ"ש להרמב"ם עדיות פ"ג מ"ז ומאירי עדיות שם ורע"ב עדיות שם, בפי' מחלוקת ר' יהושע וחכמים בעדיות שם, ופיהמ"ש להרמב"ם טהרות פ"ו מ"ב שם ורע"ב טהרות שם בפי' ראשון, בפי' מחלוקת ר' יהושע וחכמים בטהרות שם. ועי' רא"ש טהרות שם, שהקשה לפירוש זה, ועי' ראב"ד עדיות שם ותוס' שאנץ עדיות שם, ובר"ש טהרות שם, ורא"ש שם ורע"ב טהרות שם בפי' שני, שפי' את מחלוקת ר' יהושע וחכמים שם ושם בע"א.</span></ref><span dir="rtl">, שספק-טומאה* ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ספק טומאה.</span></ref><span dir="rtl">, ונחלקו במקום שבו הטמא ברשות הרבים והטהור ברשות היחיד ולהפך, האם חשוב הוא כספק טומאה ברשות היחיד או כספק טומאה ברשות הרבים</span><ref><span dir="rtl">פיהמ"ש להרמב"ם עדיות שם; מאירי שם; רע"ב שם ושם. ועי' כס"מ טו"צ פ"י הי"ב, בפי' שני, שנ' מדבריו שאף למטהרים הוא דוקא תחת האילן, שחשוב רה"ר, אבל ברה"י טמא, ולכאורה דבריו נסתרים מהאמור כאן (ועי' ציון</span> <span dir="rtl">450), ועי' ציון</span> <span dir="rtl">451, שי"ס שתחת האילן אף ר' יהושע מודה שטהור ולא נחלקו אלא ברה"י, ואף הרע"ב שבציון</span> <span dir="rtl">452 שחולק וסובר שנחלקו אף תחת האילן, מ"מ כ' בפירוש: אוהל או אילן, ועי' מל"מ טו"צ פ"ב ה"א, שהשיג על דברי הכס"מ.</span></ref><span dir="rtl">, או שנחלקו בדין ספק נגעים שטהור</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעים.</span></ref><span dir="rtl">, האם נאמר אף לטמא אחרים אחרי שכבר נזקק המצורע לטומאה</span><ref><span dir="rtl">חזו"א טהרות סי' ד אות ג, ע"פ כס"מ שם, בפי' ראשון (וכ"ה במל"מ טו"צ פ"י שם, בשם ר"י קורקוס, ובקר"ס טו"צ שם), ועי' מל"מ פ"ב שם, שהשיג על המטהרים ע"פ טעם זה, שאין ספק נגעים טהור לאחר שכבר נזקק לטומאה, ע"ע נגעים, ועי' מער"ק, שי"ל שלד' חכמים הטהור עדיין לא נזקק לטומאה.</span></ref><span dir="rtl">, או שנחלקו בספק טומאת ביאה, שלדעת חכמים הוא טהור אף ברשות היחיד</span><ref><span dir="rtl">ערה"ש העתיד סי' קנא ס"ז; אבי עזרי שאר אבות הטומאות פ"כ ה"ט, שדוקא לגבי הטומאות הרגילות, והיינו מגע ומשא ואהל, יש ללמוד שספיקם טמא ברה"י. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">447. ועי' בהגר"א טהרות שם, ובא"ר טהרות שם, טעם אחר למחלוקת, אך נ' מדבריו שהוא מפרש את המשנה בע"א.</span></ref><span dir="rtl">. במה דברים אמורים? כשספק הביאה הוא תחת אוהל של רשות היחיד, כגון בבית, אבל בספק ביאה תחת מקום שאינו מוקף מחיצות, כגון אילן, יש מן הראשונים סוברים שאף ר' יהושע מודה שהוא טהור, שאינו חשוב רשות היחיד לעניין ספק טומאה</span><ref><span dir="rtl">מאירי שם. וכ"מ קצת בפיהמ"ש להרמב"ם שם ושם, שזכר אוהל ולא זכר אילן. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">395.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים שר' יהושע מטמא אף בספק ביאה תחת האילן</span><ref><span dir="rtl">רע"ב שם ושם. ועי' ציון</span> 447<span dir="rtl">, ואולי הרע"ב סבור שאף תחת האילן חשוב הוא רה"י, וצ"ב.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה שספק ביאת טומאה אפילו ברשות היחיד טהור</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם טו"צ שם ושאר אבות הטומאה פט"ו ה"ה, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם ושם; מאירי שם; רע"ב שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">, שהלכה כחכמים לגבי יחיד</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הלכה ציון 222. כס"מ שאר אבות הטומאות שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">ספק טומאת ביאה, כגון שהמצורע עומד תחת אוהל ועבר שם טהור וספק אם עבר הטהור תחת אותו אוהל, או שטהור עומד תחת האוהל ועבר שם מצורע, ספק עמד תחת האוהל ספק לא עמד – שאין המצורע מטמא בביאתו תחת האוהל עד שיעמוד שם</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">386 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בו תנאים: ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים</span><ref><span dir="rtl">פיהמ"ש להרמב"ם עדיות פ"ג מ"ז ומאירי עדיות שם ורע"ב עדיות שם, בפי' מחלוקת ר' יהושע וחכמים בעדיות שם, ופיהמ"ש להרמב"ם טהרות פ"ו מ"ב שם ורע"ב טהרות שם בפי' ראשון, בפי' מחלוקת ר' יהושע וחכמים בטהרות שם. ועי' רא"ש טהרות שם, שהקשה לפירוש זה, ועי' ראב"ד עדיות שם ותוס' שאנץ עדיות שם, ובר"ש טהרות שם, ורא"ש שם ורע"ב טהרות שם בפי' שני, שפי' את מחלוקת ר' יהושע וחכמים שם ושם בע"א.</span></ref><span dir="rtl">, שספק-טומאה* ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור</span><ref><span dir="rtl">ע"ע ספק טומאה.</span></ref><span dir="rtl">, ונחלקו במקום שבו הטמא ברשות הרבים והטהור ברשות היחיד ולהפך, האם חשוב הוא כספק טומאה ברשות היחיד או כספק טומאה ברשות הרבים</span><ref><span dir="rtl">פיהמ"ש להרמב"ם עדיות שם; מאירי שם; רע"ב שם ושם. ועי' כס"מ טו"צ פ"י הי"ב, בפי' שני, שנ' מדבריו שאף למטהרים הוא דוקא תחת האילן, שחשוב רה"ר, אבל ברה"י טמא, ולכאורה דבריו נסתרים מהאמור כאן (ועי' ציון</span> <span dir="rtl">450), ועי' ציון</span> <span dir="rtl">451, שי"ס שתחת האילן אף ר' יהושע מודה שטהור ולא נחלקו אלא ברה"י, ואף הרע"ב שבציון</span> <span dir="rtl">452 שחולק וסובר שנחלקו אף תחת האילן, מ"מ כ' בפירוש: אוהל או אילן, ועי' מל"מ טו"צ פ"ב ה"א, שהשיג על דברי הכס"מ.</span></ref><span dir="rtl">, או שנחלקו בדין ספק נגעים שטהור</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעים.</span></ref><span dir="rtl">, האם נאמר אף לטמא אחרים אחרי שכבר נזקק המצורע לטומאה</span><ref><span dir="rtl">חזו"א טהרות סי' ד אות ג, ע"פ כס"מ שם, בפי' ראשון (וכ"ה במל"מ טו"צ פ"י שם, בשם ר"י קורקוס, ובקר"ס טו"צ שם), ועי' מל"מ פ"ב שם, שהשיג על המטהרים ע"פ טעם זה, שאין ספק נגעים טהור לאחר שכבר נזקק לטומאה, ע"ע נגעים, ועי' מער"ק, שי"ל שלד' חכמים הטהור עדיין לא נזקק לטומאה.</span></ref><span dir="rtl">, או שנחלקו בספק טומאת ביאה, שלדעת חכמים הוא טהור אף ברשות היחיד</span><ref><span dir="rtl">ערה"ש העתיד סי' קנא ס"ז; אבי עזרי שאר אבות הטומאות פ"כ ה"ט, שדוקא לגבי הטומאות הרגילות, והיינו מגע ומשא ואהל, יש ללמוד שספיקם טמא ברה"י. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">447. ועי' בהגר"א טהרות שם, ובא"ר טהרות שם, טעם אחר למחלוקת, אך נ' מדבריו שהוא מפרש את המשנה בע"א.</span></ref><span dir="rtl">. במה דברים אמורים? כשספק הביאה הוא תחת אוהל של רשות היחיד, כגון בבית, אבל בספק ביאה תחת מקום שאינו מוקף מחיצות, כגון אילן, יש מן הראשונים סוברים שאף ר' יהושע מודה שהוא טהור, שאינו חשוב רשות היחיד לעניין ספק טומאה</span><ref><span dir="rtl">מאירי שם. וכ"מ קצת בפיהמ"ש להרמב"ם שם ושם, שזכר אוהל ולא זכר אילן. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">395.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן הראשונים סוברים שר' יהושע מטמא אף בספק ביאה תחת האילן</span><ref><span dir="rtl">רע"ב שם ושם. ועי' ציון</span> 447<span dir="rtl">, ואולי הרע"ב סבור שאף תחת האילן חשוב הוא רה"י, וצ"ב.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה שספק ביאת טומאה אפילו ברשות היחיד טהור</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם טו"צ שם ושאר אבות הטומאה פט"ו ה"ה, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם ושם; מאירי שם; רע"ב שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">, שהלכה כחכמים לגבי יחיד</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הלכה ציון 222. כס"מ שאר אבות הטומאות שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">טומאת אהל</span> === | ||
<span dir="rtl">מצורע, אף על פי שהוא מטמא בביאה – שמצורע שנכנס לבית או עמד תחת האילן, כל מה שבתוך הבית או תחת האילן טמא</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">370 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- אינו מטמא טמאת-אהל*</span><ref><span dir="rtl">כלים פ"א מ"ד; עי' רמב"ם טומאת מת פ"א ה"י: טומאת אוהל אינה בשר טומאות אלא במת בלבד, ועי"ש טו"צ פ"י הי"א-הי"ב, שמנה את כל הטומאות שמטמא בהם המצורע, ולא מנה טומאת אוהל. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">336, שיש שקראו לטומאת ביאה של מצורע טומאת אהל, אך אף לדעתם אין הטומאות הללו שוות ממש. וע"ע טמאה ציון 186 ואילך וע' טמאת אהל ציון 7.</span></ref><span dir="rtl">, ולכן דבר שמאהיל על מצורע או מצורע שמאהיל על איזה דבר בגופו – שבאופן כזה במת מטמא טומאת אהל</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל ציון 9.</span></ref> <span dir="rtl">- אין אותו דבר טמא</span><ref><span dir="rtl">פיהמ"ש להרמב"ם כלים שם מ"ה.</span></ref><span dir="rtl">. וכן טומאת אהל היא אפילו כשהמת עובר</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טמאת אהל ציון 7.</span></ref><span dir="rtl">, ואילו מצורע אינו מטמא בביאה עד שיעמוד באותו מקום שבא אליו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">386 ואילך, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">395 ואילך, אם הוא דוקא באילן או אף תחת מקום מוקף מחיצות. תוס' יבמות קג ב ד"ה כיון; פיהמ"ש להרמב"ם שם; עי' ר"ש כלים שם מ"ד; עי' רא"ש כלים שם. וע"ע טמאת אהל שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן טמאת אהל היא אפילו בבית אחר שפתוח לבית שהמת נמצא בו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל ציון 1285 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ואילו מצורע אינו מטמא בביאה מחוץ למחיצה שהוא נמצא בה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">434 ואילך. תוס' שם ונזיר מג א ד"ה צירף; ר"ש שם; רא"ש שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן מת מטמא באהל אפילו בביאה במקצת</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל ציון 25 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ואילו מצורע אינו מטמא בביאה עד שייכנס ראשו ורובו לבית</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">401 ואילך. מראה כהן (לבעל התפא"י) סי' יד. וכעי"ז בר"ש שם וברא"ש שם לגבי בית המנוגע.</span></ref><span dir="rtl">. וכן מת מטמא באהל לעשות את כל אשר בו אב הטומאה</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אבות הטמאות ציון 14 וע' טמא מת ציון 2 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ואילו הנטמאים בביאת טומאה של מצורע אינם נעשים אלא ראשון לטומאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">371. מראה כהן שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">מצורע, אף על פי שהוא מטמא בביאה – שמצורע שנכנס לבית או עמד תחת האילן, כל מה שבתוך הבית או תחת האילן טמא</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">370 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- אינו מטמא טמאת-אהל*</span><ref><span dir="rtl">כלים פ"א מ"ד; עי' רמב"ם טומאת מת פ"א ה"י: טומאת אוהל אינה בשר טומאות אלא במת בלבד, ועי"ש טו"צ פ"י הי"א-הי"ב, שמנה את כל הטומאות שמטמא בהם המצורע, ולא מנה טומאת אוהל. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">336, שיש שקראו לטומאת ביאה של מצורע טומאת אהל, אך אף לדעתם אין הטומאות הללו שוות ממש. וע"ע טמאה ציון 186 ואילך וע' טמאת אהל ציון 7.</span></ref><span dir="rtl">, ולכן דבר שמאהיל על מצורע או מצורע שמאהיל על איזה דבר בגופו – שבאופן כזה במת מטמא טומאת אהל</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל ציון 9.</span></ref> <span dir="rtl">- אין אותו דבר טמא</span><ref><span dir="rtl">פיהמ"ש להרמב"ם כלים שם מ"ה.</span></ref><span dir="rtl">. וכן טומאת אהל היא אפילו כשהמת עובר</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טמאת אהל ציון 7.</span></ref><span dir="rtl">, ואילו מצורע אינו מטמא בביאה עד שיעמוד באותו מקום שבא אליו</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">386 ואילך, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">395 ואילך, אם הוא דוקא באילן או אף תחת מקום מוקף מחיצות. תוס' יבמות קג ב ד"ה כיון; פיהמ"ש להרמב"ם שם; עי' ר"ש כלים שם מ"ד; עי' רא"ש כלים שם. וע"ע טמאת אהל שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן טמאת אהל היא אפילו בבית אחר שפתוח לבית שהמת נמצא בו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל ציון 1285 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ואילו מצורע אינו מטמא בביאה מחוץ למחיצה שהוא נמצא בה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">434 ואילך. תוס' שם ונזיר מג א ד"ה צירף; ר"ש שם; רא"ש שם.</span></ref><span dir="rtl">. וכן מת מטמא באהל אפילו בביאה במקצת</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל ציון 25 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ואילו מצורע אינו מטמא בביאה עד שייכנס ראשו ורובו לבית</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">401 ואילך. מראה כהן (לבעל התפא"י) סי' יד. וכעי"ז בר"ש שם וברא"ש שם לגבי בית המנוגע.</span></ref><span dir="rtl">. וכן מת מטמא באהל לעשות את כל אשר בו אב הטומאה</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אבות הטמאות ציון 14 וע' טמא מת ציון 2 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, ואילו הנטמאים בביאת טומאה של מצורע אינם נעשים אלא ראשון לטומאה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">371. מראה כהן שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">מעינות המצורע</span> === | ||
<span dir="rtl">מעינות המצורע – רוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע מעינות הזב.</span></ref> <span dir="rtl">– מטמאים – מן התורה</span><ref><span dir="rtl"> עי' ריטב"א נדה לד א, ע"פ הגמ' שבציון</span> <span dir="rtl">472.</span></ref> <span dir="rtl">- כמעינות-הזב*</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן. וע"ע טמאה ציון 197.</span></ref><span dir="rtl">, שהם אב הטומאה לטמא אדם וכלים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע מעינות הזב. רש"י נדה כח ב ד"ה לזכר.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: זאת תורת הזב וגו' לזכר</span><ref><span dir="rtl">ויקרא טו לב-לג.</span></ref><span dir="rtl">, לרבות את המצורע למעינותיו</span><ref><span dir="rtl">עי' תו"כ מצורע פ' זבים פ"ט אות יג, וראב"ד ורבנו הלל וק"א לתו"כ שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">359, שיש דורשים את ההיקש שבתו"כ בע"א, ועי' תוי"ט שבציון הנ"ל, שאין מחלוקת, שהכל בכלל ההיקש; ר' יצחק בנדה כח ב ולד ב. ועי' רש"י שם לד ב ד"ה ה"ג ורמב"ן נדה שם ורשב"א נדה שם וריטב"א נדה שם, שאף לסוברים שב"ש דורשים את הכתוב בע"א, עי' ציון</span> <span dir="rtl">492, מ"מ מודים הם שחלקו של הכתוב נדרש אף להקיש מעינות המצורע למעינות הזב, ולא נחלקו אלא בעניין שבציון הנ"ל, ועי' רמב"ן שם ורשב"א שם וחי' הר"ן נדה שם, בשם תוס' (ואינו בתוס' לפנינו, אך עי' תוס' נדה לב א ד"ה לנקבה), וריטב"א שם בשם י"א ותוס' רא"ש נדה שם, שהכתוב נדרש בע"א לגמרי, אלא שמ"מ אינם חולקים בדין מעינות המצורע, וי"ל שלמדוהו מכתוב אחר, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">473. ועי' כס"מ מטמאי מו"מ פ"ה ה"ה ותוי"ט נדה פ"ד מ"ג, שנ' מדבריהם שאף הרמב"ם מטמאי מו"מ שם פסק כן, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">473, וצ"ב.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שאין מעינות המצורע מטמאים כמעינות הזב</span><ref><span dir="rtl">חי' מהר"י שפירא נדה לד א ותוס' אנשי שם נדה שם ומרומי שדה נדה שם ושהם וישפה מטמאי מו"מ שם ואו"ש מטמאי מו"מ שם וצ"פ תרומות השמטות עמ' 120 וחזו"א נגעים סי' יא אות יד, בד' הרמב"ם מטמאי מו"מ שבציון</span> <span dir="rtl">474, וחי' מהר"י שפירא ותוס' אנשי שם שם ושהם וישפה שם פ"א הי"ג וצ"פ שם, בד' הרמב"ם שם פ"א הט"ו, שמנה את הטמאים שמעינותיהם אב הטומאה, ולא מנה מצורע ביניהם, ותוס' אנשי שם שם בד' הרמב"ם טו"צ פ"י הי"א והי"ב, שהביא את טומאות המצורע ולא כ' שמעינותיו טמאים. ועי' אחרונים הנ"ל, שתמהו שהוא כנגד דברי הגמ' שם, ואפילו בית שמאי שחולקים בדם טוהר של יולדת מצורעת, עי' ציון</span> <span dir="rtl">488, מודים בשאר מעינות, ועי' מרומי שדה שם, שי"ל שדרשת הכתובים בע"א שבציון</span> <span dir="rtl">492, היא אף לב"ה, ודרשו את כל הכתוב בע"א, ואין כל לימוד למעינות המצורע (וכ"ה בתוס' רא"ש שם, אלא שלדעתו יש לימוד אחר למעינות המצורע, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">472), וב"ה וב"ש נחלקו אם דם טוהר חשוב משקה, ומ"מ ודאי היתה לרמב"ם גי' אחרת בגמ', ושי"ל שבפסחים סז ב גרס שלא כלפנינו: זב חמור ממצורע שכן עושה משכב ומושב (שהרי פסק שלא כגי' שלפנינו, ע"ע מדרס ציון 645), אלא גרס: זב חמור ממצורע שכן עושה מעינות, ועי' שהם וישפה פ"ה שם, שאפשר שטס"ה ברמב"ם, ועי' או"ש שם, שאפשר שלפני הרמב"ם היו מאמרים נוספים מחז"ל שאינם לפנינו, ושי"ל שהרמב"ם לשיטתו במטמאי מו"מ פ"א הי"ד, שמימי רגליו ושכבת זרעו של זב חשובים אב הטומאה רק מכיון שא"א שלא יהיו בהם צחצוחי זיבה (ע"ע מעינות הזב), וזה לא שייך במצורע, ואע"פ שרוק הוא אב הטומאה בזב, במשנה שם הושוו רוקה של מצורעת למימי רגליה, וכפי שמימי רגליה בודאי אינם חשובים מעין להיות אב הטומאה, ה"ה לרוקה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">494, שמשמעות דברי ב"ש בתוספתא היא שדם טהרה של מצורעת חשוב כשאר משקים, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">496, שי"ס שיש לפסוק הלכה כב"ש, ואולי הרמב"ם פסק כב"ש שבתוספתא, אלא שעדיין צ"ב מניין שלב"ש רוקה ומימי רגליה של מצורעת חשובים אף הם כמשקה ולא כמעינות הזב, ועוד שדברי ב"ש במשנה שם ובתוספתא שם נאמרו אף על דם נכרית, ועי' רמב"ם שם פ"ב ה"י, שפסק בזה שלא כב"ש, אלא כב"ה שדם הנוכרית ורוקה ומימי רגליה הרי הם אב הטמאה מדברי סופרים, ואינם כשאר משקים טמאים.</span></ref><span dir="rtl">, ודינם כשאר משקים שנגע בהם טמא</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ה ה"ה.</span></ref><span dir="rtl">, שהם ראשון לטומאה</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טמאת משקים ציון 114 ואילך. מרומי שדה שם</span></ref> <span dir="rtl">מדברי סופרים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל שם. או"ש שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">מעינות המצורע – רוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע מעינות הזב.</span></ref> <span dir="rtl">– מטמאים – מן התורה</span><ref><span dir="rtl"> עי' ריטב"א נדה לד א, ע"פ הגמ' שבציון</span> <span dir="rtl">472.</span></ref> <span dir="rtl">- כמעינות-הזב*</span><ref><span dir="rtl">עי' להלן. וע"ע טמאה ציון 197.</span></ref><span dir="rtl">, שהם אב הטומאה לטמא אדם וכלים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע מעינות הזב. רש"י נדה כח ב ד"ה לזכר.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: זאת תורת הזב וגו' לזכר</span><ref><span dir="rtl">ויקרא טו לב-לג.</span></ref><span dir="rtl">, לרבות את המצורע למעינותיו</span><ref><span dir="rtl">עי' תו"כ מצורע פ' זבים פ"ט אות יג, וראב"ד ורבנו הלל וק"א לתו"כ שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">359, שיש דורשים את ההיקש שבתו"כ בע"א, ועי' תוי"ט שבציון הנ"ל, שאין מחלוקת, שהכל בכלל ההיקש; ר' יצחק בנדה כח ב ולד ב. ועי' רש"י שם לד ב ד"ה ה"ג ורמב"ן נדה שם ורשב"א נדה שם וריטב"א נדה שם, שאף לסוברים שב"ש דורשים את הכתוב בע"א, עי' ציון</span> <span dir="rtl">492, מ"מ מודים הם שחלקו של הכתוב נדרש אף להקיש מעינות המצורע למעינות הזב, ולא נחלקו אלא בעניין שבציון הנ"ל, ועי' רמב"ן שם ורשב"א שם וחי' הר"ן נדה שם, בשם תוס' (ואינו בתוס' לפנינו, אך עי' תוס' נדה לב א ד"ה לנקבה), וריטב"א שם בשם י"א ותוס' רא"ש נדה שם, שהכתוב נדרש בע"א לגמרי, אלא שמ"מ אינם חולקים בדין מעינות המצורע, וי"ל שלמדוהו מכתוב אחר, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">473. ועי' כס"מ מטמאי מו"מ פ"ה ה"ה ותוי"ט נדה פ"ד מ"ג, שנ' מדבריהם שאף הרמב"ם מטמאי מו"מ שם פסק כן, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">473, וצ"ב.</span></ref><span dir="rtl">. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שאין מעינות המצורע מטמאים כמעינות הזב</span><ref><span dir="rtl">חי' מהר"י שפירא נדה לד א ותוס' אנשי שם נדה שם ומרומי שדה נדה שם ושהם וישפה מטמאי מו"מ שם ואו"ש מטמאי מו"מ שם וצ"פ תרומות השמטות עמ' 120 וחזו"א נגעים סי' יא אות יד, בד' הרמב"ם מטמאי מו"מ שבציון</span> <span dir="rtl">474, וחי' מהר"י שפירא ותוס' אנשי שם שם ושהם וישפה שם פ"א הי"ג וצ"פ שם, בד' הרמב"ם שם פ"א הט"ו, שמנה את הטמאים שמעינותיהם אב הטומאה, ולא מנה מצורע ביניהם, ותוס' אנשי שם שם בד' הרמב"ם טו"צ פ"י הי"א והי"ב, שהביא את טומאות המצורע ולא כ' שמעינותיו טמאים. ועי' אחרונים הנ"ל, שתמהו שהוא כנגד דברי הגמ' שם, ואפילו בית שמאי שחולקים בדם טוהר של יולדת מצורעת, עי' ציון</span> <span dir="rtl">488, מודים בשאר מעינות, ועי' מרומי שדה שם, שי"ל שדרשת הכתובים בע"א שבציון</span> <span dir="rtl">492, היא אף לב"ה, ודרשו את כל הכתוב בע"א, ואין כל לימוד למעינות המצורע (וכ"ה בתוס' רא"ש שם, אלא שלדעתו יש לימוד אחר למעינות המצורע, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">472), וב"ה וב"ש נחלקו אם דם טוהר חשוב משקה, ומ"מ ודאי היתה לרמב"ם גי' אחרת בגמ', ושי"ל שבפסחים סז ב גרס שלא כלפנינו: זב חמור ממצורע שכן עושה משכב ומושב (שהרי פסק שלא כגי' שלפנינו, ע"ע מדרס ציון 645), אלא גרס: זב חמור ממצורע שכן עושה מעינות, ועי' שהם וישפה פ"ה שם, שאפשר שטס"ה ברמב"ם, ועי' או"ש שם, שאפשר שלפני הרמב"ם היו מאמרים נוספים מחז"ל שאינם לפנינו, ושי"ל שהרמב"ם לשיטתו במטמאי מו"מ פ"א הי"ד, שמימי רגליו ושכבת זרעו של זב חשובים אב הטומאה רק מכיון שא"א שלא יהיו בהם צחצוחי זיבה (ע"ע מעינות הזב), וזה לא שייך במצורע, ואע"פ שרוק הוא אב הטומאה בזב, במשנה שם הושוו רוקה של מצורעת למימי רגליה, וכפי שמימי רגליה בודאי אינם חשובים מעין להיות אב הטומאה, ה"ה לרוקה, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">494, שמשמעות דברי ב"ש בתוספתא היא שדם טהרה של מצורעת חשוב כשאר משקים, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">496, שי"ס שיש לפסוק הלכה כב"ש, ואולי הרמב"ם פסק כב"ש שבתוספתא, אלא שעדיין צ"ב מניין שלב"ש רוקה ומימי רגליה של מצורעת חשובים אף הם כמשקה ולא כמעינות הזב, ועוד שדברי ב"ש במשנה שם ובתוספתא שם נאמרו אף על דם נכרית, ועי' רמב"ם שם פ"ב ה"י, שפסק בזה שלא כב"ש, אלא כב"ה שדם הנוכרית ורוקה ומימי רגליה הרי הם אב הטמאה מדברי סופרים, ואינם כשאר משקים טמאים.</span></ref><span dir="rtl">, ודינם כשאר משקים שנגע בהם טמא</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ה ה"ה.</span></ref><span dir="rtl">, שהם ראשון לטומאה</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טמאת משקים ציון 114 ואילך. מרומי שדה שם</span></ref> <span dir="rtl">מדברי סופרים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הנ"ל שם. או"ש שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">זוב</span> === | ||
<span dir="rtl">זובו של מצורע, אפילו באופן שמצד הזיבה לא היה מטמא אלא במגע, כגון בראיה ראשונה של זב</span><ref><span dir="rtl">ע"ע זב ציון 103 וע' טמאה ציון 176.</span></ref><span dir="rtl">, אמר אביי שהוא מטמא במשא, שהוקש המצורע לזב</span><ref><span dir="rtl">נדה לה א; רמב"ם מטמאי מו"מ פ"א הי"ג. וע"ע הנ"ל ציון 199.</span></ref> <span dir="rtl">– שזובו מטמא במשא</span><ref><span dir="rtl">ע"ע זב ציון 356 וע' טמאה ציון 173 וע' מעינות הזב.</span></ref> <span dir="rtl">– שנאמר: זאת תורת הזב וגו' לזכר</span><ref><span dir="rtl">ויקרא טו לב-לג. רש"י נדה שם ד"ה ואיתקש, בפי' דברי הגמ' שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שנאמר: כל צרוע וכל זב</span><ref><span dir="rtl">במדבר ה ב. רמב"ם שם. ועי' מל"מ טו"צ שם, שהקשה שמהגמ' מ' שההיקש הוא מהכתוב שבציון</span> <span dir="rtl">480, ועי' צל"ח נדה שם, שהרמב"ם לא למד מהכתוב שבציון הנ"ל, כיון שהוא נדרש בע"א, עי' ציון</span> 472<span dir="rtl">, ועי' סד"ט חדוד הלכות נדה שם, שכן יש לפרש אף את דברי הגמ' שם, ועי' ערול"נ נדה שם, תירוץ נוסף.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">זובו של מצורע, אפילו באופן שמצד הזיבה לא היה מטמא אלא במגע, כגון בראיה ראשונה של זב</span><ref><span dir="rtl">ע"ע זב ציון 103 וע' טמאה ציון 176.</span></ref><span dir="rtl">, אמר אביי שהוא מטמא במשא, שהוקש המצורע לזב</span><ref><span dir="rtl">נדה לה א; רמב"ם מטמאי מו"מ פ"א הי"ג. וע"ע הנ"ל ציון 199.</span></ref> <span dir="rtl">– שזובו מטמא במשא</span><ref><span dir="rtl">ע"ע זב ציון 356 וע' טמאה ציון 173 וע' מעינות הזב.</span></ref> <span dir="rtl">– שנאמר: זאת תורת הזב וגו' לזכר</span><ref><span dir="rtl">ויקרא טו לב-לג. רש"י נדה שם ד"ה ואיתקש, בפי' דברי הגמ' שם.</span></ref><span dir="rtl">, או שנאמר: כל צרוע וכל זב</span><ref><span dir="rtl">במדבר ה ב. רמב"ם שם. ועי' מל"מ טו"צ שם, שהקשה שמהגמ' מ' שההיקש הוא מהכתוב שבציון</span> <span dir="rtl">480, ועי' צל"ח נדה שם, שהרמב"ם לא למד מהכתוב שבציון הנ"ל, כיון שהוא נדרש בע"א, עי' ציון</span> 472<span dir="rtl">, ועי' סד"ט חדוד הלכות נדה שם, שכן יש לפרש אף את דברי הגמ' שם, ועי' ערול"נ נדה שם, תירוץ נוסף.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">דם טהור</span> === | ||
<span dir="rtl">דם טהור של מצורעת – כגון דם-טהר* של</span> <span dir="rtl">יולדת</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' נדה לד ב ד"ה אם, וערול"נ נדה שם, בדעתו; ראב"ד לתו"כ מצורע פ' זבים פ"ט אות יג; פיהמ"ש להרמב"ם עדיות פ"ה מ"א ונדה פ"ד מ"ג, ועי' רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ה ה"ה, וערול"נ שם, בדעתו; תוס' שאנץ עדיות שם; פרי"ד נדה שם, ובתוס' רי"ד נדה שם; מאירי עדיות שם, בפי' ראשון, ונדה שם א, בפי' שני; רע"ב עדיות שם. וכ"מ ברש"י נדה שם ד"ה ודם טוהר. ועי' ערול"נ שם, שכן מוכח בתו"כ שם, לגי' שלפנינו: ולנקבה לרבות את היולדת, והיינו דם טוהר של יולדת מצורעת, וכ"ה בראב"ד שם, בפי' דברי התו"כ שם.</span></ref><span dir="rtl">, או דם שצבעו טהור</span><ref><span dir="rtl">ע"ע דם נדה: מראיו. מאירי עדיות שם, בפי' שני, ונדה שם, בפי' ראשון. ועי' פרי"ד שם, ובתוס' רי"ד שם, שאע"פ שמשמעות דם טהור הוא כבציון</span> <span dir="rtl">482, מ"מ מחלוקת ב"ה וב"ש דלהלן היא אף בדם שצבעו טהור, ועי' ערול"נ שם, שמ' מדבריו במסקנה, שלסוברים שדם טהור היינו דם טוהר של יולדת, דם בצבע טהור אינו חשוב מעין כלל.</span></ref> <span dir="rtl">- בית הלל אומרים שמטמא כרוקה ומימי רגליה, שהם מעינות</span><span dir="rtl">יה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">469 ואילך. משנה נדה שם, ור' יהודה בעדיות פ"ה מ"א בשמם; תוספתא נדה פ"ה, לגי' הג' הגר"א לתוספתא שם (ולפנינו אינו, וכן אינו בתוספתא צוקרמנדל ובכת"י וינה).</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: זאת תורת הזב וגו' ולנקבה</span><ref><span dir="rtl">ויקרא טו לב-לג.</span></ref><span dir="rtl">, לרבות את המצורעת למעינותיה</span><ref><span dir="rtl">ר' יצחק בגמ' נדה שם ב; תו"כ שם, לגי' הראב"ד לתו"כ שם בשם ספר מוגה וגי' רבנו הלל, וראב"ד שם, בפי' שני, וערול"נ שבציון</span> <span dir="rtl">483, בפי' דברי התו"כ שם לגי' שלפנינו: לרבות את היולדת, והיינו מצורעת יולדת בדם טוהר שלה, ועי' ראב"ד שם, בפי' ראשון, וק"א, שמפרשים את דברי התו"כ בע"א.</span></ref><span dir="rtl">, ולשאר מעינות של מצורעת אין צורך בכתוב לרבות, שנלמד ממעינות הזכר, ובא לרבות דם טהור שלה</span><ref><span dir="rtl">גמ' שם. ועי"ש שאע"פ שמצורע חמור ממצורעת לכמה דברים, עי' ציון</span> <span dir="rtl">207 ואילך, מ"מ היה יכול הכתוב לרבות רק נקבה והיו למדים ממנו בק"ו לזכר, ומכך שריבה זכר ונקבה, יש לדרוש לרבות אף מעינות המיוחדים לנקבה, והיינו דם טוהר.</span></ref><span dir="rtl">. ובית שמאי מטהרים דם טהור של מצורעת</span><ref><span dir="rtl">משנה נדה שם, ור' יהודה בעדיות שם, בשמם; עי' תוספתא שבציון</span> <span dir="rtl">493.</span></ref><span dir="rtl">, שכיון שאינו מתעגל ויוצא כרוק – שזהו גדר מעין</span><ref><span dir="rtl">ע"ע מעינות הזב.</span></ref> <span dir="rtl">– אינו חשוב מעין</span><ref><span dir="rtl">רש"י שם וב ד"ה תאמר; פרי"ד שם; מאירי שם ושם; רע"ב נדה שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעתם יש צורך בכתוב לטמא שאר מעינות המצורעת, שאי אפשר ללמוד אותם ממעינות הזכר</span><ref><span dir="rtl">גמ' שם, בפי' ראשון. ועי"ש שיש צורך בכתוב מיוחד לנקבה, כיון שמצורע חמור ממצורעת לכמה דברים, עי' ציון</span> <span dir="rtl">207 ואילך, ויש צורך בכתוב מיוחד לזכר, כיון שיש דברים בטומאה שבהם נקבה חמורה מזכר, כגון שזיבתה מטמאת אף באונס, ע"ע זבה ציון 24 ואילך, ואילו זיבת זכר אינה מטמאה באונס, ע"ע זב: מחמת אונס.</span></ref><span dir="rtl">, או שהם דורשים את הכתוב בענין אחר</span><ref><span dir="rtl">ע"ע זב ציון 68. גמ' שם, בפי שני. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">472 ואילך, שנחלקו ראשונים אם יש לדרוש את כל הכתוב בע"א, או רק את ההיקש של דם טהרה של מצורעת לשאר מעינות.</span></ref><span dir="rtl">. ומכל מקום, בדעת בית שמאי בתוספתא, שאמרו שדם טהרה של מצורעת הרי הוא כדם מגפתה</span><ref><span dir="rtl">תוספתא שם.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים סוברים שהוא חשוב ולד הטומאה לטמא אוכלים ומשקים, כדין דם מגפתו של זב</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טמאת משקים ציון 238, וע' מעינות הזב. חס"ד לתוספתא שם. ועי"ש, שהסתפק האם ב"ש בתוספתא חולקים על ב"ש במשנה, שמטהרים לגמרי, או שהם מפרשים את דבריהם, ועי' תוס' אנשי שם נדה שם, שסובר בד' ב"ש שבמשנה שהם מטמאים דם טהרה של יולדת כמשקים טמאים. ועי' זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, שמ' מדבריו שאף לב"ש בתוספתא דם טהרה של מצורע טהור לגמרי, וצ"ב אם דבריו אמורים בדוקא.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה, יש מן הראשונים פוסקים שדם טהור של מצורעת דינו כשאר מעינותיה</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ה ה"ה, אך עי' ציון</span> 473 <span dir="rtl">ואילך, שי"ס בד' הרמב"ם שכל טומאת מעינות המצורע אינה מדין מעינות, אלא היא מדין טומאת משקים שהיא קלה יותר; מאירי שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">, שהלכה כבית הלל</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הלכה ציון 531. כס"מ מטמאי מו"מ שם. ועי' תוי"ט נדה שם, שתמה, שכיון שבעדיות ר' יהודה הוא ששנאה במחלוקות שבהם ב"ה מחמירים וב"ש מקלים, י"ל שחכמים חולקים עליו וסוברים שב"ה הם המקלים, ועי' מער"ק מטמאי מו"מ שם, בפי' ראשון, שי"ל שהרמב"ם סובר שאף בעדיות השונה סתם בלשון יחיד אין לומר שנחלקו עליו, ועי' מער"ק שם בפי' שני וערול"נ נדה שם, ע"פ ראב"ד עדיות שם, שכיון שסתם משנה בנדה אף היא סוברת כן במחלוקת ב"ה וב"ש, הלכה כב"ה שבסתם משנה, ועי' הון עשיר נדה שם, שכיון שבגמ' דנו אמוראים בסברות ב"ה וב"ש ע"פ הכתוב במשנה, ודאי שאין להפוך את דעתם, וכעי"ז בתו"ח נדה שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">473.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">דם טהור של מצורעת – כגון דם-טהר* של</span> <span dir="rtl">יולדת</span><ref><span dir="rtl">עי' תוס' נדה לד ב ד"ה אם, וערול"נ נדה שם, בדעתו; ראב"ד לתו"כ מצורע פ' זבים פ"ט אות יג; פיהמ"ש להרמב"ם עדיות פ"ה מ"א ונדה פ"ד מ"ג, ועי' רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ה ה"ה, וערול"נ שם, בדעתו; תוס' שאנץ עדיות שם; פרי"ד נדה שם, ובתוס' רי"ד נדה שם; מאירי עדיות שם, בפי' ראשון, ונדה שם א, בפי' שני; רע"ב עדיות שם. וכ"מ ברש"י נדה שם ד"ה ודם טוהר. ועי' ערול"נ שם, שכן מוכח בתו"כ שם, לגי' שלפנינו: ולנקבה לרבות את היולדת, והיינו דם טוהר של יולדת מצורעת, וכ"ה בראב"ד שם, בפי' דברי התו"כ שם.</span></ref><span dir="rtl">, או דם שצבעו טהור</span><ref><span dir="rtl">ע"ע דם נדה: מראיו. מאירי עדיות שם, בפי' שני, ונדה שם, בפי' ראשון. ועי' פרי"ד שם, ובתוס' רי"ד שם, שאע"פ שמשמעות דם טהור הוא כבציון</span> <span dir="rtl">482, מ"מ מחלוקת ב"ה וב"ש דלהלן היא אף בדם שצבעו טהור, ועי' ערול"נ שם, שמ' מדבריו במסקנה, שלסוברים שדם טהור היינו דם טוהר של יולדת, דם בצבע טהור אינו חשוב מעין כלל.</span></ref> <span dir="rtl">- בית הלל אומרים שמטמא כרוקה ומימי רגליה, שהם מעינות</span><span dir="rtl">יה</span><ref><span dir="rtl">עי' ציון</span> <span dir="rtl">469 ואילך. משנה נדה שם, ור' יהודה בעדיות פ"ה מ"א בשמם; תוספתא נדה פ"ה, לגי' הג' הגר"א לתוספתא שם (ולפנינו אינו, וכן אינו בתוספתא צוקרמנדל ובכת"י וינה).</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: זאת תורת הזב וגו' ולנקבה</span><ref><span dir="rtl">ויקרא טו לב-לג.</span></ref><span dir="rtl">, לרבות את המצורעת למעינותיה</span><ref><span dir="rtl">ר' יצחק בגמ' נדה שם ב; תו"כ שם, לגי' הראב"ד לתו"כ שם בשם ספר מוגה וגי' רבנו הלל, וראב"ד שם, בפי' שני, וערול"נ שבציון</span> <span dir="rtl">483, בפי' דברי התו"כ שם לגי' שלפנינו: לרבות את היולדת, והיינו מצורעת יולדת בדם טוהר שלה, ועי' ראב"ד שם, בפי' ראשון, וק"א, שמפרשים את דברי התו"כ בע"א.</span></ref><span dir="rtl">, ולשאר מעינות של מצורעת אין צורך בכתוב לרבות, שנלמד ממעינות הזכר, ובא לרבות דם טהור שלה</span><ref><span dir="rtl">גמ' שם. ועי"ש שאע"פ שמצורע חמור ממצורעת לכמה דברים, עי' ציון</span> <span dir="rtl">207 ואילך, מ"מ היה יכול הכתוב לרבות רק נקבה והיו למדים ממנו בק"ו לזכר, ומכך שריבה זכר ונקבה, יש לדרוש לרבות אף מעינות המיוחדים לנקבה, והיינו דם טוהר.</span></ref><span dir="rtl">. ובית שמאי מטהרים דם טהור של מצורעת</span><ref><span dir="rtl">משנה נדה שם, ור' יהודה בעדיות שם, בשמם; עי' תוספתא שבציון</span> <span dir="rtl">493.</span></ref><span dir="rtl">, שכיון שאינו מתעגל ויוצא כרוק – שזהו גדר מעין</span><ref><span dir="rtl">ע"ע מעינות הזב.</span></ref> <span dir="rtl">– אינו חשוב מעין</span><ref><span dir="rtl">רש"י שם וב ד"ה תאמר; פרי"ד שם; מאירי שם ושם; רע"ב נדה שם.</span></ref><span dir="rtl">, ולדעתם יש צורך בכתוב לטמא שאר מעינות המצורעת, שאי אפשר ללמוד אותם ממעינות הזכר</span><ref><span dir="rtl">גמ' שם, בפי' ראשון. ועי"ש שיש צורך בכתוב מיוחד לנקבה, כיון שמצורע חמור ממצורעת לכמה דברים, עי' ציון</span> <span dir="rtl">207 ואילך, ויש צורך בכתוב מיוחד לזכר, כיון שיש דברים בטומאה שבהם נקבה חמורה מזכר, כגון שזיבתה מטמאת אף באונס, ע"ע זבה ציון 24 ואילך, ואילו זיבת זכר אינה מטמאה באונס, ע"ע זב: מחמת אונס.</span></ref><span dir="rtl">, או שהם דורשים את הכתוב בענין אחר</span><ref><span dir="rtl">ע"ע זב ציון 68. גמ' שם, בפי שני. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">472 ואילך, שנחלקו ראשונים אם יש לדרוש את כל הכתוב בע"א, או רק את ההיקש של דם טהרה של מצורעת לשאר מעינות.</span></ref><span dir="rtl">. ומכל מקום, בדעת בית שמאי בתוספתא, שאמרו שדם טהרה של מצורעת הרי הוא כדם מגפתה</span><ref><span dir="rtl">תוספתא שם.</span></ref><span dir="rtl">, יש מן האחרונים סוברים שהוא חשוב ולד הטומאה לטמא אוכלים ומשקים, כדין דם מגפתו של זב</span><ref><span dir="rtl">ע"ע טמאת משקים ציון 238, וע' מעינות הזב. חס"ד לתוספתא שם. ועי"ש, שהסתפק האם ב"ש בתוספתא חולקים על ב"ש במשנה, שמטהרים לגמרי, או שהם מפרשים את דבריהם, ועי' תוס' אנשי שם נדה שם, שסובר בד' ב"ש שבמשנה שהם מטמאים דם טהרה של יולדת כמשקים טמאים. ועי' זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, שמ' מדבריו שאף לב"ש בתוספתא דם טהרה של מצורע טהור לגמרי, וצ"ב אם דבריו אמורים בדוקא.</span></ref><span dir="rtl">. הלכה, יש מן הראשונים פוסקים שדם טהור של מצורעת דינו כשאר מעינותיה</span><ref><span dir="rtl">רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ה ה"ה, אך עי' ציון</span> 473 <span dir="rtl">ואילך, שי"ס בד' הרמב"ם שכל טומאת מעינות המצורע אינה מדין מעינות, אלא היא מדין טומאת משקים שהיא קלה יותר; מאירי שם ושם.</span></ref><span dir="rtl">, שהלכה כבית הלל</span><ref><span dir="rtl">ע"ע הלכה ציון 531. כס"מ מטמאי מו"מ שם. ועי' תוי"ט נדה שם, שתמה, שכיון שבעדיות ר' יהודה הוא ששנאה במחלוקות שבהם ב"ה מחמירים וב"ש מקלים, י"ל שחכמים חולקים עליו וסוברים שב"ה הם המקלים, ועי' מער"ק מטמאי מו"מ שם, בפי' ראשון, שי"ל שהרמב"ם סובר שאף בעדיות השונה סתם בלשון יחיד אין לומר שנחלקו עליו, ועי' מער"ק שם בפי' שני וערול"נ נדה שם, ע"פ ראב"ד עדיות שם, שכיון שסתם משנה בנדה אף היא סוברת כן במחלוקת ב"ה וב"ש, הלכה כב"ה שבסתם משנה, ועי' הון עשיר נדה שם, שכיון שבגמ' דנו אמוראים בסברות ב"ה וב"ש ע"פ הכתוב במשנה, ודאי שאין להפוך את דעתם, וכעי"ז בתו"ח נדה שם, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">473.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">שאר משקים</span> === | ||
<span dir="rtl">שאר משקים של המצורע שאינם חשובים מעין אצל זב – כגון דם מגפתו או דם היוצא מפיו או מנחיריו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע מעינות הזב.</span></ref> <span dir="rtl">– יש מן הראשונים סוברים שאינם מטמאים במעינות אף אצל מצורע, שכיון שלא מצאנו שום מקום בו הם מטמאים, אין לרבות אותם מהכתוב</span><ref><span dir="rtl">תוס' נדה לד ב ד"ה אם. ועי"ש, שאינו דומה לדם טהור של מצורעת שמרבים אותו למעינות אע"פ שאינו חשוב מעין, עי' ציון</span> <span dir="rtl">484 ואילך, לפי שהוא דומה לדם נדה שהוא טמא, ע"ע דם נדה: טומאתו.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">שאר משקים של המצורע שאינם חשובים מעין אצל זב – כגון דם מגפתו או דם היוצא מפיו או מנחיריו</span><ref><span dir="rtl">ע"ע מעינות הזב.</span></ref> <span dir="rtl">– יש מן הראשונים סוברים שאינם מטמאים במעינות אף אצל מצורע, שכיון שלא מצאנו שום מקום בו הם מטמאים, אין לרבות אותם מהכתוב</span><ref><span dir="rtl">תוס' נדה לד ב ד"ה אם. ועי"ש, שאינו דומה לדם טהור של מצורעת שמרבים אותו למעינות אע"פ שאינו חשוב מעין, עי' ציון</span> <span dir="rtl">484 ואילך, לפי שהוא דומה לדם נדה שהוא טמא, ע"ע דם נדה: טומאתו.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">בועל מצורעת</span> === | ||
<span dir="rtl">הבא על אישה מצורעת אינו נעשה אב הטומאה – כפי שנעשה בועל-נדה*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אבות הטומאות ציון 31א, וע' בועל נדה ציון 2.</span></ref> <span dir="rtl">- שנאמר: ואם שכֹב ישכב איש אֹתה</span><ref><span dir="rtl">ויקרא טו כד.</span></ref><span dir="rtl">, פרט למצורעת</span><ref><span dir="rtl">תו"כ מצורע פ' זבים פ"ז אות ב. ועי"ש שהצריכו כתוב למעט, שלא נלמד בק"ו מנדה שאינה מטמאה בביאה, ע"ע נדה, ועי' ר"ש כלים פ"א מ"ג, שעוד הוצרכו למעט, שלא נלמד מהיקש של מצורעת לזבה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">486. וע"ע אבות הטומאות ציון 49.</span></ref><span dir="rtl">, ונלמד מכך שלא נאמר: ישכבנה</span><ref><span dir="rtl">ק"א לתו"כ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">הבא על אישה מצורעת אינו נעשה אב הטומאה – כפי שנעשה בועל-נדה*</span><ref><span dir="rtl">ע"ע אבות הטומאות ציון 31א, וע' בועל נדה ציון 2.</span></ref> <span dir="rtl">- שנאמר: ואם שכֹב ישכב איש אֹתה</span><ref><span dir="rtl">ויקרא טו כד.</span></ref><span dir="rtl">, פרט למצורעת</span><ref><span dir="rtl">תו"כ מצורע פ' זבים פ"ז אות ב. ועי"ש שהצריכו כתוב למעט, שלא נלמד בק"ו מנדה שאינה מטמאה בביאה, ע"ע נדה, ועי' ר"ש כלים פ"א מ"ג, שעוד הוצרכו למעט, שלא נלמד מהיקש של מצורעת לזבה, עי' ציון</span> <span dir="rtl">486. וע"ע אבות הטומאות ציון 49.</span></ref><span dir="rtl">, ונלמד מכך שלא נאמר: ישכבנה</span><ref><span dir="rtl">ק"א לתו"כ שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">אישה</span> === | ||
<span dir="rtl">אישה מצורעת, טומאתה שוה לטומאת המצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' כריתות ח ב: מצורע ומצורעת אין עיקר טומאתן חלוקה. וע"ע טמאה ציון 183.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">אישה מצורעת, טומאתה שוה לטומאת המצורע</span><ref><span dir="rtl">עי' כריתות ח ב: מצורע ומצורעת אין עיקר טומאתן חלוקה. וע"ע טמאה ציון 183.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl"> | === <span dir="rtl">קטן</span> === | ||
<span dir="rtl">קטן מצורע, שאף הוא מיטמא בנגעים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעי אדם.</span></ref><span dir="rtl">, דיני טומאתו שוים לכל דיני טומאת גדול מצורע</span><ref><span dir="rtl">מנ"ח סוף מ' קעא; מעשה חושב ערכין ג א; חשבונות של מצוה מ' קסט.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">קטן מצורע, שאף הוא מיטמא בנגעים</span><ref><span dir="rtl">ע"ע נגעי אדם.</span></ref><span dir="rtl">, דיני טומאתו שוים לכל דיני טומאת גדול מצורע</span><ref><span dir="rtl">מנ"ח סוף מ' קעא; מעשה חושב ערכין ג א; חשבונות של מצוה מ' קסט.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
גרסה אחרונה מ־10:47, 2 באפריל 2023
|
|
הגדרת הערך - אדם שנטמא בטומאת נגעים[1].
מבוא
ערך זה עוסק בפרטי הדינים של אדם בזמן שיש בו נגע, היינו דיני הנהגתו ודיני טומאתו. על פרטי הדינים של הסוגים השונים של נגעי-אדם*, ע"ע גבחת; קרחת: טומאתן וע' נגעי אדם וע' נתק וע' שחין; מכוה. על פרטי הצבעים השונים של מראות הנגעים, ובכלל זה על צירופם זה לזה, ע"ע בהרת וע' מראות נגעים וע' שאת. על אופן ראייתם של הנגעים השונים, ע"ע ראית נגעים. על האיסור שיש למצורע לקצוץ את נגעו, ע"ע קוצץ בהרת. על סדר טהרתו של המצורע לאחר שנתרפא מנגעו, ע"ע אשם מצרע וע' הזאה (לטהרה): בטהרת מצורע וע' חטאת מצרע וע' טהרת מצרע וע' לוג שמן של מצורע וע' עולת מצורע וע' צפורי מצורע וע' תגלחת מצורע.
שלושה סוגים של מצורעים יש שדיניהם שונים זה מזה: מצורע מוסגר, ומצורע מוחלט[2], ומצורע בימי סִפרו[3], והיינו בשבעת הימים שהוא סופר בין טהרתו הראשונה לטהרתו השניה[4]. על האופנים שבהם הופך אדם שנראה בו נגע למצורע מוסגר ולמצורע מוחלט, וכן על האופנים שבהם המצורע המוסגר או המוחלט מתרפא מנגעו ויכול להתחיל את ימי סִפרו, ע"ע גבחת; קרחת[5] וע' נגעי אדם וע' נתק וע' שחין; מכוה. מצורע סתם שיובא להלן בדיני הנהגת המצורע[6], הרי הוא מצורע מוחלט[7]. על האופנים בהם הנהגתו של מצורע מוסגר שוה להנהגתו של מצורע מוחלט ועל האופנים שבהם היא שונה, עי' להלן[8]. על דיני הנהגתו של מצורע בימי סִפרו, ע"ע טהרת מצורע[9], ועי' להלן[10]. מצורע סתם שיובא להלן בדיני טומאת המצורע[11], הרי הוא בין מצורע מוסגר ובין מצורע מוחלט[12]. על דיני טומאתו של מצורע בימי סִפרו, ע"ע טהרת מצורע[13] וע' טמאה[14].
הנהגתו
מצותה
אדם שהוא מצורע, היינו שנטמא בטומאת נגעים[15], מצות-עשה* שינהג בכל הכתוב בפרשת המצורע – על פרטי דינים אלו, עי' להלן: דיני ההנהגה, ועל אלו מהם נוהגים רק במצורע מוחלט ואלו מהם נוהגים אף במצורע מוסגר, עי' להלן[16] - שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרֻמים וגו'[17]. דיני הנהגת המצורע, יש מן הראשונים סוברים שעניינם לשם היכר[18], כדי להרחיק אותו מבני אדם[19], והוא מידה כנגד מידה ממה שעשה הוא שהרחיק אנשים זה מזה – שהרי נגעים באים על לשון-הרע*[20] - כדי שישוב מדרכו הרעה[21]. ויש מן הראשונים סוברים שדיני הנהגת המצורע עניינם כדי לבזותו[22]. ויש מן הראשונים סוברים שהם דיני אבלות[23], שיתאבל על רוע מעשיו שגרמו לו לנגע[24], או שיתאבל על כך שהוא צריך להתרחק ממשפחתו[25]. ומכל מקום, אף לדעות הסוברות שעיקר דיני הנהגת המצורע הם משום ביזוי או משום אבלות, יש מדיני הנהגת המצורע, כגון חובתו לקרוא טמא[26], ושילוחו מחוץ לעיר[27], שאינם דיני ביזוי או דיני אבלות, אלא שייכים לטומאתו של המצורע[28]. וכן יש מדיני הנהגת המצורע, כגון חיוב עטיית שפם[29], שיש מן הראשונים סוברים שהם כדי שלא יזיק אחרים בריח פיו[30].
במנין המצוות
מצות הנהגת המצורע, יש ממוני המצוות שמנאוה כמצות עשה בפני עצמה[31]. ויש ממוני המצוות שלא מנו את מצות הנהגת המצורע כמצות עשה בפני עצמה[32], שלדעתם היא חלק ממצות עשה הכללית של דיני נגעים[33], או שלדעתם היא חלק ממצות עשה של שלוח-מחנות*[34]. ומכל מקום, אף המונים את הנהגת המצורע למצות עשה, אין מונים כל הנהגה והנהגה – פריעה[35] ופרימה[36] ועטיה על שפם[37] – כמצות עשה בפני עצמה, אלא כולן מצות עשה אחת היא[38], שכיון שכל ההנהגות עניינן אחד - לעורר שהוא מצורע כדי להרחיקו מבני אדם, לסוברים כן[39], או מטעם אבלות, לסוברים כן[40] - אינן נמנות אלא כמצוה אחת[41].
סוגי הנגעים
דיני הנהגת המצורע, נוהגים במצורע מכל סוגי הנגעים – נגעי עור בשר, שחין ומכוה, גבחת וקרחת ונתקים[42] – ואף על פי שהכתוב המלמד על דיני הנהגת המצורע נאמר במצורע שיש בו נגע בגבחת או בקרחת[43], נאמר: טמא טמא יקרא[44], לרבות שאר המנוגעים[45], ונלמד מהכפל של המילה "טמא"[46].
דיני ההנהגה
פרימת הבגדים
מצורע – מוחלט[47] - חייב בפרימת – קריעת[48] – בגדיו[49], שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרֻמים[50]. בגדר הקריעה, יש מן האחרונים סוברים שהוא כפי שקורעים על המתים[51], והיינו טפח*[52], ובבית הצוואר[53]. במספר הבגדים שצריך לקרוע המצורע נחלקו אחרונים: יש סוברים שצריך לקרוע את כל בגדיו[54]. ויש סוברים שדיו שיקרע בגד אחד, וכפי שקורעים על המתים[55]. ומכל מקום יש מן האחרונים סוברים שכשהיו בגדי המצורע כבר קרועים אינו צריך לעשות בהם מעשה של קריעה, אלא דיו שילך עם בגדיו הקרועים, שכך הוא לשון הכתוב[56]. ויש מן האחרונים סוברים שצריך לעשות מעשה קריעה דוקא[57]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שיש צורך בשניהם, והיינו בשעה שהכהן מחליטו לטומאה עליו לקרוע את בגדיו אפילו היה לבוש כבר בבגד קרוע, ובנוסף לכך יש עליו חיוב להיות לבוש בבגד קרוע כל ימי חילוטו[58].
כיבוס
מצורע – מוחלט[59] - אסור לכבס את בגדיו[60], ונלמד אף הוא מחיוב פרימת הבגדים[61], או שהוא מדרבנן[62], שלא מצאנו בכתוב איסור כיבוס[63].
תספורת
מצורע – מוחלט[64] - לדעת ר' אליעזר אסור בתספורת[65], שלדעתו אותה שאמרו שמצורע חייב בפריעת הראש[66], שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע וגו' וראשו יהיה פרוע[67], הכונה היא לגידול פרע של הראש[68], והיינו גידול השיער, וכפי שנאמר בנזיר: גדל פרע שער ראשו[69]. וכן אמרו בברייתא שמצורע אסור בתספורת[70]. ואף בדעת ר' עקיבא, שנחלק על ר' אליעזר בפירוש פריעת הראש האמורה במצורע[71], יש מן הראשונים סוברים שהוא מודה שמצורע אסור בתספורת, אלא שלדעתו יש ללמוד איסור נוסף בפריעת הראש[72]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר בדעת ראשונים שלדעת ר' עקיבא אין מצורע אסור בתספורת אלא מדרבנן[73]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שר' עקיבא חולק וסובר שמצורע מותר בתספורת[74]. הלכה שמצורע אסור בתספורת[75], שאף ר' עקיבא מודה בכך, לסוברים כן[76], או שאף שהוא חולק, אין הלכה כמותו, כיון שסתם ברייתא אוסרת מצורע בתספורת[77]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם להלכה שמצורע מותר בתספורת, שאין לומר שכונת הפריעה היא לגידול השיער, שייתכן שהסתפר מעט קודם שנצטרע, ואינו יכול לגדל שיער, שאין גידול פרע פחות משלושים יום[78].
בשאר שערות הגוף
תספורת בשאר שערות הגוף – מלבד שיער הראש[79] - יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שמצורע אסור בה מדרבנן[80].
כיסוי ראש
כיסוי הראש במצורע – מוחלט[81] - נחלקו אחרונים וראשונים בדעת תנאים אם נאמר בו דין מיוחד לאיסור או לחיוב: א) יש מן הראשונים סוברים בדעת רב פפא בפירוש דברי ר' עקיבא, שאסור למצורע לכסות את ראשו[82], שלדעתו אותה שאמרו שמצורע חייב בפריעת הראש[83], שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע וגו' וראשו יהיה פרוע[84], הכונה שצריך לגלות את ראשו[85], שאמר ר' עקיבא שכיון שנאמר "הויה" בראשו – ראשו יהיה פרוע[86] – ונאמר "הויה" בבגדים – בגדיו יהיו פרֻמים[87], ושני ה"יהיו" מיותרים, שהיה לו לומר בגדיו פרומים וראשו פרוע[88] – יש ללמוד - בגזרה-שוה*[89] - מה הויה אמורה בבגדים דברים שהם חוץ מגופו – שהרי בגדים הם חוץ מגופו[90] - אף הויה האמורה בראש דברים שהם חוץ מגופו[91], ואמר רב פפא כגון כובע או סודר[92], שעליו לגלות את ראשו מהם ולא ללבשם[93]. ומכל מקום, יש מן הראשונים סוברים שאסור לכסות את ראשו דוקא במצנפת וכובע שמתפארים בלבישתם, אבל בכיסוי הראש כאבל – שמכסה את ראשו בסודר[94] - מחויב[95]. ויש מן האחרונים סוברים שאינו מכסה את ראשו כלל וראשו נשאר מגולה[96]. ב) ובדעת ר' אליעזר, שדורש את הכתוב על פריעת הראש בענין אחר[97], יש סוברים שאין איסור על מצורע לכסות את ראשו[98]. ג) ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' עקיבא, שמצורע חייב בכיסוי הראש[99], שכונת ר' עקיבא בפריעת הראש בדברים שחוץ מגופו אינה לכובע וסודר אלא לתפילין[100], או שר' עקיבא סובר שפריעת הראש אינה גילויו אלא דוקא כיסויו[101]. וכן בדעת הברייתא שמצורע חייב בעטיפת הראש[102], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן יש מן האחרונים סוברים, שכונתה לומר שמצורע חייב בכיסוי ראש[103], ואף לסוברים שר' עקיבא אוסר על המצורע לכסות את ראשו[104], התנא של הברייתא חולק על ר' עקיבא[105]. הלכה, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין המצורע חייב לגלות את ראשו[106], ואף על פי שהלכה כר' עקיבא מחברו[107], מכל מקום אין הלכה כמותו לפי שסתם ברייתא אינה סוברת כמותו[108]. ויש מן הראשונים סוברים שהמצורע חייב לכסות את ראשו[109], שלדעתם ר' עקיבא סובר כן[110]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שמצורע חייב לגלות את ראשו, שכן סובר רב פפא בדעת ר' עקיבא[111].
הנחת תפילין
הנחת תפילין, נסתפקו בגמרא אם מצורע חייב בה[112], ולמסקנה נחלקו בדבר: לדעת ר' אליעזר, שדורש את הציווי לפריעת הראש במצורע בשיערו ממש[113], הרי הוא מחויב בה ככל אדם[114]. ואף בדעת ר' עקיבא, שדורש את הציווי לפריעת הראש במצורע בדברים שחוץ מגופו[115], אמר רב פפא שיש לדרוש את הכתוב בענין אחר[116], אבל תפילין הוא מניח[117], ואף לסוברים שמצורע חייב לגלות את ראשו לגמרי[118], לא הקפידה תורה אלא על כיסוי ולא על תפילין שאינן מיועדות לצורך כיסוי הראש[119]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת רב יוסף – שאמר שמצורע חייב בעטיפת הראש[120] – שלר' עקיבא מצורע אסור בהנחת תפילין, שזוהי פריעת הראש שנאמרה במצורע[121], או שכיון שמצורע חייב לגלות את ראשו לגמרי, לסוברים כן[122], ממילא אסור לו להניח תפילין, שאף הם דרך מלבוש[123]. הלכה, יש מן הראשונים סוברים שמצורע אסור בתפילין[124], שלדעתם לא נפשט הספק אם מצורע מותר בתפילין[125], ויש להחמיר בדבר[126]. ויש מן הראשונים סוברים שמצורע מותר בתפילין[127], שלדעתם כיון שיש ספק בדבר יש ללכת בו להקל[128], או שהמצורע מותר בתפילין מאותו טעם שהוא מותר בדברי תורה[129], או שכיון שהלכה כר' אליעזר שפריעה האמורה במצורע היא גידול שיער, לסוברים כן[130], ממילא המצורע חייב בתפילין[131]. ויש מן האחרונים שהכריעו שיניח תפילין ללא ברכה[132].
עטיפת הראש
עטיפת הראש, אמרו בברייתא שמצורע חייב בה, שנאמר: ועל שפם יעטה[133], ועטית שפם משמעה עטיפת הראש[134], וכן אמרו בתורת כהנים ובתרגום, שיש ללמוד מכתוב זה שהמצורע חופה ראשו כאבל[135], והיינו שיכסה את ראשו בסודר ויעטה מקצתו על פיו[136]. עטיפת הראש, יש מן הראשונים סוברים שהיא כוללת אף את כיסוי ראשו מלמעלה[137]. ובדעת ר' עקיבא, שאמר שפריעת הראש במצורע היא בדברים שחוץ לגופו[138], והיינו שעליו לגלות את ראשו, לסוברים כן[139], יש מן האחרונים סבורים שהוא מכסה דוקא את פניו מלמטה עד הפה, אך אינו מכסה את ראשו מלמעלה[140]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' עקיבא שאין המצורע עוטף את ראשו כלל, שהוא דורש את הכתוב "ועל שפם יעטה" בענין אחר[141].
קריאת טמא
המצורע צריך להודיע לעוברים עליו שהוא טמא, שנאמר: וטמא טמא יקרא[142], והיינו שאומר להם לפרוש ממנו[143], כדי שלא ייטמאו במגעם בו[144], או מכיון שחלק מעונשו הוא שיהיה מובדל מבני אדם ולא תהיה לו חברת אנשים[145], או שהוא מודיע להם את צערו, כדי שיבקשו עליו רחמים[146].
שאילת שלום
שאילת שלום, מצורע אסור בה, שנאמר: ועל שפם יעטה[147], שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו, והיינו שאסור בשאילת שלום[148]. ובדעת התנאים שדורשים את הכתוב "ועל שפם יעטה" בענין אחר[149], יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהם חולקים וסוברים שמצורע מותר בשאילת שלום[150].
דברי תורה
דברי תורה, מצורע מותר בהם, ובכלל זה לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה ובגמרא ובהלכות ובאגדות[151], שלא נאסרה תורה לשום טומאה, אלא לטומאה הבאה על ידי קלות ראש כגון בעל-קרי*[152], ואף על פי שיש צורך בלימוד תורה באימה וביראה וברתת ובזיע[153], המצורע יכול להיות בכל אלו[154], ואדרבה הוא בכל אלו, שליבו דואג[155].
שאר דיני אבלות
דינים אחרים שאבל אסור בהם, כגון זקיפת המיטה ואיסור מלאכה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל[156], נסתפקו בגמרא מה דינו של מצורע בהם[157]. להלכה, מצורע מותר ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל[158], וכן זוקף מיטתו כשאר העם[159], והוא הדין שמותר בעשיית מלאכה[160], שכיון שהספק בהם לא הוכרע, יש ללכת בהם להקל[161], שלא נסתפקו בכל אלו אם הם אסורים מן התורה, שהרי אין בהם כתוב לאסור, אלא נסתפקו אם יש להחמיר בהם מדרבנן, וספק דרבנן להקל[162], או שכיון שמצורע בימי חילוטו מותר בתשמיש, לסוברים כן[163], ממילא מוכח שלהלכה אין נוהגים דיני אבלות במצורע, מלבד הדינים שהוזכרו בתורה במפורש[164].
תשמיש המיטה
תשמיש המיטה, נחלקו תנאים אם מצורע מוחלט מותר בו: א) תנא קמא ורבי ור' יהודה אומרים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה[165], שאינו דומה למצורע בימי סִפרו – שאסור בתשמיש המיטה[166] - שנאמר: וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים[167], ולא בימי חילוטו[168], שדוקא מי שטהרתו תלויה בימים יושב מחוץ לאהלו ואסור בתשמיש המיטה, להוציא מצורע מוחלט שאין טהרתו תלויה בימים אלא ברפואה[169], או שנאמר: שבעת ימים יספרו לו[170], ימי סִפרו ולא ימי חילוטו[171], ואף על פי שקודם לכן דיבר הכתוב על טמא מת ולא על מצורע[172], מכך שהוציא הכתוב את שבעת הימים לטהרתו בלשון ספירה ולא בלשון הזאה, יש ללמוד מכך לימי ספירת המצורע[173]. וכן אמרו רבי ור' חייא, שיותם המלך לא היה לו לעוזיהו אלא בימים שהיה מצורע מוחלט[174]. וכן בדעת התנא של המשנה שאומר שמצורע בימי סִפרו אסור בתשמיש המיטה[175], יש מן האחרונים סוברים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה[176]. וכן בדעת התנא של המשנה שאומר שאין בין מצורע מוחלט למצורע מוסגר אלא פריעה ופרימה[177], יש מן האחרונים סוברים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה, שאם הוא אסור, הרי יש כאן הבדל נוסף בינו לבין מצורע מוסגר, שמותר בתשמיש המיטה, לסוברים כן[178]. בטעם שהתירתו התורה בתשמיש המיטה בימים שהוא מוחלט, יש מן האחרונים סוברים שכיון שהמצורע יושב לבד – שהרי הוא משתלח מחוץ לעיר[179] – חסה עליו התורה והתירה לו את חברת אשתו[180], ויש מן האחרונים סוברים שאין צורך לאוסרו בתשמיש המיטה, כיון שהוא ממילא מובדל מחברת בני אדם, ואין לחוש אם אשתו תלך אליו מפעם לפעם[181], ויש מן האחרונים סוברים שהטעם שמצורע בימי סִפרו אסור בתשמיש המיטה – שהוא כדי שלא יאחר קרבנותיו, לסוברים כן[182] – אינו שייך במצורע מוחלט[183]. ב) ור' יוסי בן ר' יהודה[184] אומר שיש ללמוד בקל-וחומר* מימי ספירת המצורע – שדינו קל יותר בימים אלו[185] – למצורע מוחלט שאסור בתשמיש המיטה[186]. וכן יש מן הראשונים סוברים שאותה שאמרו בברייתא שמצורע אסור בתשמיש המיטה[187], היינו בימים שהוא מוחלט[188]. הלכה שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה[189], כיון שרבי ור' חייא סוברים כן[190], ואף סתם משנה סוברת כן, לסוברים כן[191]. על מצורע מוסגר, אם הוא מותר בתשמיש המיטה, עי' להלן[192].
הרחקת ארבע אמות
המצורע, יש מן הראשונים סוברים שאסור לאחרים להיות בתוך ארבע אמותיו, שנאמר: בדד ישב[193], לבדו ישב[194], וכפי שמנודה אסור לאחרים להיות בתוך ארבע אמותיו[195].
שילוח מחנות
המצורע משתלח מחוץ לעיר[196], שנאמר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'[197], ומחנה זה במצורע הוא מחנה ישראל, שנאמר: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו[198]. על פרטי השילוח, ובכללם מאלו ערים משתלח המצורע, ועל הלאו שיש במצורע שנכנס למחנה, ושדין זה נוהג אף באישה מצורעת, ואם דין השילוח נוהג דוקא במצורע מוחלט או אף במצורע מוסגר, ע"ע טמא (אדם)[199] וע' שלוח מחנות.
על מצורע שאינו משלח קרבנות עד שיטהר, ואם דין זה מיוחד דוקא למצורע או שהוא נוהג אף בשאר טמאים, ע"ע טמא (אדם)[200].
האישים והזמן
כהן גדול
כהן-גדול* מצורע, נוהג בכל דיני הנהגת המצורע[201], ובכלל זה אפילו בפריעה ופרימה, שכהן גדול שאינו מצורע אסור בהם בלא-תעשה*[202], שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע[203], ו"אשר בו הנגע" מיותר, שפשוט שאינו צרוע אלא מפני שיש בו נגע, ובא לרבות כהן גדול[204], או ש"הצרוע" מיותר, שהרי בצרוע מדובר[205], או לפי שעשה של פריעה ופרימה במצורע דוחה את לא תעשה של איסור פריעה ופרימה בכהן גדול[206].
אישה
אישה מצורעת, יש מדיני הנהגת המצורע שנוהגים בה ויש שאינם נוהגים בה[207], ומן האחרונים יש שנתנו כלל בדבר, שדינים שהם משום אבילות – כגון פריעה ופרימה ותשמיש המיטה, לסוברים כן[208] – אינם נוהגים באישה, ודינים שהם משום טומאה – כגון חיוב הישיבה מחוץ לעיר וקריאת טמא[209] – נוהגים אף באישה, שהרי היא טמאה כאיש[210], ויש מן הראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם שאין לתת כלל בדבר, ויש מדיני האבילות של המצורע שנוהגים אף באישה[211]. כיצד? פרימת הבגדים[212] ופריעת הראש[213] אינם נוהגים באישה מצורעת[214], שנאמר בכתוב שקודם הציווי על דינים אלו: איש[215]. בטעם לכך שמיעט הכתוב אישה מצורעת מפרימה ופריעה – לסוברים שאף דיני אבילות של מצורע נוהגים באישה[216] - יש מן הראשונים סוברים שהוא משום שגנאי הוא לה לפרום ולפרוע[217]. ויש מן הראשונים סוברים שמיעטה הכתוב מפרימת הבגדים מחשש לגילוי ערוה[218]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים שאישה מצורעת אסורה בתספורת מדרבנן[219]. איסור תשמיש המיטה, באופנים שהוא נוהג במצורע[220], אינו נוהג באישה מצורעת, שכן בכתוב שלמדים ממנו לאסור מצורע בתשמיש המיטה נאמר: וישב מחוץ לאהלו[221], ולא מחוץ לאהלה[222]. בטעם לכך שמיעט הכתוב אישה מצורעת מאיסור תשמיש המיטה, יש מן האחרונים סוברים שדוקא מצורע נאסר בתשמיש המיטה, לפי שהוא רע לו[223], אבל מצורעת לא נאסרה, שהתשמיש אינו קשה לה[224]. עיטוף הראש[225], יש מן האחרונים סוברים בדעת תנא קמא בתוספתא, שאינו נוהג באישה מצורעת[226], וכן יש מן הראשונים סוברים שאישה אינה עוטה על שפם[227], והיינו עטיפת הראש[228], שכמו שאינה פורמת ופורעת[229], כך אינה בעטיפת הראש שמצותה באותו כתוב[230], ועוד שבאישה אין השפם מצוי[231]. וחכמים אומרים שהאישה נעטפת[232], וכן יש מן הראשונים סוברים שאישה מצורעת עוטה על שפם[233], שדוקא מפרימה ופריעה נתמעטה, לפי שגנאי הוא לה, לסוברים כן[234], אבל לא מעטיה על שפם שאינה גנאי לאישה[235]. איסור שאילת שלום[236], יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאינו נוהג באישה מצורעת[237], מהם סוברים שהוא משום שהאיסור נלמד מאותו כתוב ממנו נלמדת עטיפת הראש – ועל שפם יעטה[238] – שאינה נוהגת באישה מצורעת, לסוברים כן[239]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף אישה מצורעת אסורה בשאלת שלום, שדוקא דברים שהם משום היכר חיצוני למצורע – כגון קריעה ופרימה[240] – אינם נוהגים באישה מצורעת, אבל איסור שאלת שלום שאינו משום היכר, נוהג אף באישה מצורעת[241]. איסור כיבוס[242], יש מן האחרונים מצדדים לומר שאינו נוהג באישה מצורעת, שכיון שהיא מותרת בתספורת – שאסורה במצורע משום חיוב פריעה[243] – אפשר שהיא מותרת אף בכיבוס[244]. ויש שנראה מדבריהם שאיסור כיבוס נהוג באישה מצורעת, כפי שלדעתם איסור תספורת נוהג באישה מצורעת מדרבנן[245]. חיוב הישיבה מחוץ לעיר[246], נוהג אף באישה מצורעת[247], שנאמר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' מזכר עד נקבה תשלחו[248]. וכן הודעה לאחרים על הטומאה[249], יש מן הראשונים סוברים שנוהגת אף באישה מצורעת[250], שכיון שהיא יושבת מחוץ לעיר, עליה להודיע שהיא טמאה[251], או שאינה שונה משאר טמאים, שאף הם חייבים להודיע שהם טמאים כדי שלא יגעו בהם[252].
אנדרוגינוס וטומטום
מצורע שהוא אנדרוגינוס* וטומטום*, פורע ופורם ועוטה על שפם[253] – שכל אלו נוהגים במצורע זכר ואינם נוהגים באישה מצורעת[254] – מפני שהוא ספק זכר ספק נקבה[255], וכל ספק דאורייתא דינו להחמיר[256]. דינים שאינם נוהגים באישה מצורעת, ואף באיש מצורע אינם נוהגים אלא מדרבנן – כגון כיבוס, לסוברים כן[257] – יש מן האחרונים מצדדים לומר שאינם נוהגים באנדרוגינוס וטומטום, לפי שספק דרבנן הולכים בו להקל[258]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שאף דינים שאינם נוהגים במצורע אלא מדרבנן נוהגים באנדרוגינוס וטומטום, שכיון שעיקר דיני המצורע נוהגים מן התורה, הדבר נחשב כאילו נולד הספק מן התורה, ובאופן כזה יש להחמיר אף בספק דרבנן[259]. על דין שלוח מחנות, שנוהג באנדרוגינוס וטומטום, ע"ע שלוח מחנות.
קטן
מצורע קטן* - שאף הוא מיטמא בנגעים[260] - יש מן האחרונים סוברים שאביו חייב לחנכו בכל מצוות הנוהגות במצורע, כפי שהוא חייב לחנכו בשאר מצוות עשה[261], ומצדדים לומר שאדם אחר מותר לבטלו מדיני הנהגת המצורע – כגון לספר שערות ראשו[262] – לפי שמותר לבטל קטן בידיים ממצות עשה, לסוברים כן[263]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שכל ישראל חייבים לנהוג בקטן את דיני הנהגת המצורע[264], שלדעתם אסור לבטל קטן בידיים אף ממצוות עשה[265], או שכיון שקטן נתרבה להיטמא בנגעים[266], ממילא הוא נתרבה לדיני הנהגת המצורע ללא שום שינוי מגדול[267].
הזמן
דיני הנהגת מצורע נוהגים בכל זמן[268], ואף ברגל[269], ונלמד מכהן גדול - שנתרבה לדינים הנוהגים במצורע[270] – שאצלו כל השנה הרי היא כרגל לשאר בני אדם, שהרי הוא מקריב אונן[271], ושאר בני אדם אינם משלחים קרבנותיהם כשהם אוננים אלא ברגל[272]. וכן נוהגים דיני הנהגת המצורע בשבתות[273].
מצורע מוסגר ובימי סִפרו
פריעה ופריעה
פרימת הבגדים[274] ופריעת הראש[275] אינם נוהגים אלא במצורע מוחלט, אבל לא במצורע מוסגר[276], שנאמר - במצורע שנטהר לאחר הסגרו ולא היה מוחלט[277] - וכבס בגדיו וטהר[278] - שהוא לשון עבר, ולא נאמר: ויטהר[279] - שהיה טהור כבר קודם לכן מפריעה ופרימה[280], או שנאמר: והצרוע אשר בו הנגע[281] - והמשך הכתוב הוא: בגדיו יהיו פרֻמים וראשו יהיה פרוע[282] - מי שצרעתו תלויה בגופו – היינו מצורע מוחלט, שכל זמן שלא נתרפא מנגעו טמא[283], ולמדים מהמילה "בו" שדוקא הוא[284] - יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים[285], והיינו מצורע מוסגר, שטומאתו תלויה בימי הסגר, שאם לא ימצא סימני טומאה יטהרנו אף על פי שנגעו קיים, לסוברים כן[286].
עטיית שפם
עטיית שפם[287], יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאינה נוהגת במצורע מוסגר, כפי ששאר דיני הנהגת המצורע המצויים בפסוק המצווה על עטיית שפם – פרימת הבגדים[288] ופריעת הראש[289] – אינם נוהגים במצורע מוסגר[290].
קריאת טמא
קריאת טמא[291], יש מן הראשונים סוברים שאינה נוהגת - מן התורה[292] - במצורע מוסגר[293], כפי ששאר דיני הנהגת המצורע המצויים בפסוק המצווה על קריאת טמא – פרימת הבגדים[294] ופריעת הראש[295] – אינם נוהגים במצורע מוסגר[296], ואף על פי שכל הטמאים מצווים לפרסם את טומאתם[297], דין זה אינו נוהג בשאר טמאים אלא מדרבנן, לסוברים כן[298], ואף מצורע מוסגר צריך מדרבנן להודיע שהוא טמא כמו שאר טמאים[299], או שמצורע מוסגר, שמובדל מבני אדם, אינו צריך כלל להודיע שהוא טמא[300]. ויש מן האחרונים סוברים שאף מצורע מוסגר צריך לקרוא טמא, שהרי כל הטמאים צריכים לעשות כן[301].
תשמיש המיטה
תשמיש המיטה, נחלקו ראשונים בדעת תנאים אם מצורע מוסגר מותר בו: א) בדעת התנאים הסוברים שמצורע מוחלט אסור בתשמיש המיטה[302], יש מן הראשונים סוברים שאף מצורע מוסגר אסור בו[303], שלדעתם איסור תשמיש המיטה הוא בכלל חיוב השילוח מחוץ למחנה, שנוהג אף במצורע מוסגר, לסוברים כן[304]. ואף בדעת התנאים הסוברים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה[305], יש מן הראשונים סוברים שמכל מקום מצורע מוסגר אסור בתשמיש המיטה[306], שהלימוד למצורע בימי סִפרו שאסור בתשמיש המיטה הוא מהכתוב: וישב מחוץ לאהלו שבעה ימים[307], וכתוב זה אמור בכל היושבים שבעה ימים, וביניהם מצורע מוסגר שהסגרו הוא שבעה ימים[308], או שלדעתם ההסגר עניינו הוא שיהא המצורע המוסגר סגור בבית כל שבעת הימים ואין אדם נכנס אליו[309], ומתוך זה הוא נמנע מתשמיש המיטה, כיון שאין אשתו יכולה לבוא אצלו[310]. ב) ויש מן הראשונים סוברים בדעת התנאים הסוברים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה, שאף מצורע מוסגר מותר בתשמיש המיטה[311], ונלמד בכל שכן ממצורע מוחלט שדינו חמור יותר[312]. ויש מן הראשונים מצדדים לומר, וכן יש מן האחרונים סוברים, שאפילו לדעת התנאים הסוברים שמצורע מוחלט אסור בתשמיש המיטה, מכל מקום מצורע מוסגר מותר בתשמיש המיטה, כיון שדינו קל יותר מדינו של מצורע מוחלט[313].
מצורע בימי סִפרו
מצורע בימי סִפרו אסור בתשמיש המיטה[314], שנאמר: וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים[315], ואין אהלו אלא אשתו, שנאמר: לך אמֹר להם שובו לכם לאהליכם[316], שהוצרך לאחר מתן תורה להתיר להם תשמיש שנאסר קודם לכן, שנאמר: אל תגשו אל אשה[317]. בטעם לכך שהוא אסור בתשמיש המיטה, יש מן האחרונים סוברים שהוא עונש על כך שהמצורע הבדיל בין איש לאשתו – שנגעים באים על לשון-הרע*[318] - ולכן אף עליו להיות מובדל מאשתו[319], ויש מן האחרונים סוברים שהוא כדי שלא יאחר מלהביא את קרבנותיו בסוף ימי סִפרו[320], ויש מן האחרונים סוברים שהוא לפי שהתשמיש רע לו, ובפרט בזמן שהוא מתחיל להתרפא[321]. על שאר דיני הנהגת המצורע שאינם נוהגים במצורע בימי סִפרו, ע"ע טהרת מצורע[322].
טומאתו
מצורע הרי הוא אב מאבות-הטומאות*[323], והוא מטמא אדם וכלים במגעו[324], וכלי חרס באוירו[325], ומטמא אדם במשא[326], ומטמא משכב ומושב[327], ועוד יש במצורע חומרה נוספת, שהוא מטמא בביאה[328] לבית[329]. כל הטומאות הללו קיימות בין במצורע מוחלט ובין במצורע מוסגר[330].
טומאת מגע
טומאת מגע כיצד? הנוגע במצורע נטמא[331], ונעשה ראשון לטומאה ומטמא אוכלים ומשקים אבל לא אדם וכלים - כדין כל ולד-הטומאה*[332] – ודוקא כשפירש ממנו, אבל כל זמן שהוא נוגע במצורע ולא פירש ממנו מטמא בגדים וכלים, וכן מטמא אוכלים להיות ראשון לטומאה, כדין טמאה-בחיבורים*[333]. טומאת מגע במצורע לטמא אדם, יש מן הראשונים שלמדוה מכך שהוקש למת[334] - שמטמא אפילו באהל[335], וכל שכן במגע[336] – שנאמר: אל נא תהי כמת[337], ויש שלמדוה מן הכתוב: וטמא טמא יקרא[338], ומתרגמים: ולא תסתאבון[339], והיינו שעליו לקרוא כן כדי שלא ייטמאו אחרים במגעם בו[340], ויש שלמדוה מן הכתוב: כל ימי אשר הנגע בו יטמא[341], ויש שלמדוה בקל וחומר משרץ ונבלה – שטומאתם קלה יותר ממצורע[342] – שמטמאים במגע[343], ויש שלמדוה בקל וחומר מכך שאפילו מושבו טמא[344], ויש מן האחרונים שלמדוה מכך שמצורע הוקש לזב לטומאות שונות[345], וזב מטמא במגע[346], ויש שלמדוה בקל וחומר מכך שהוא מטמא בביאה[347]. טומאת מגע במצורע לטמא בגדים – והוא הדין שאר כלים[348] - נלמדת מכך שנאמר בטהרתו לאחר שיוצא מטומאת החלט: וכבס המִּטהר את בגדיו[349]. ובתורת כהנים אמרו שאין צורך בכתוב ללמד שמצורע מטמא בגדים במגע, שאפשר ללמוד זאת בקל וחומר ממצורע בימי סִפרו[350], מה מצורע בימי סִפרו שאינו מטמא בביאה[351], מטמא בגדים במגע[352], מצורע מוחלט ומוסגר שמטמא בביאה[353], אינו דין שיטמא בגדים במגע[354].
טומאת משא
טומאת משא כיצד? אחד הנושא את המצורע טמא, וכן המסיט את המצורע – שאף הוא בכלל נושא[355] - טמא[356]. טומאת משא במצורע נלמדת מזב* – שמטמא במשא[357] – שנאמר: זאת תורת הזב וגו' לזכר[358], לרבות את המצורע שמטמא במשא[359].
על הנישא על ידי מצורע, שנחלקו בו אם הוא טמא, ע"ע הסט[360] וע' טמאה[361] וע' משא. על מצורע שהסיט טהור, שאין הטהור נטמא בכך, ע"ע הסט[362] וע' טמאה[363].
על משכבו ומושבו של מצורע, וכן שאר מדרס* של המצורע, מהיכן למדים שהם מטמאים, ועל הסוברים שמדרסו של מצורע אינו מטמא, או שהוא מטמא טומאה קלה בלבד, ע"ע מדרס[364]. על מחלוקת הראשונים בחומר טומאת מדרס מצורע, לסוברים שמצורע מטמא במדרס, ע"ע טמאה[365] וע' מדרס[366]. על טומאת אבן-מסמא*, שנחלקו ראשונים אם היא שייכת אף במצורע, ע"ע אבן מסמא[367] וע' טמאה[368].
על טומאת מדף*, שנחלקו בה אם היא נוהגת במצורע, ע"ע מדף[369].
טומאת ביאה
טומאת ביאה כיצד? מצורע שנכנס לבית, כלי הבית טמאים[370], והם ראשון לטומאה[371], וכן אדם שנמצא בבית טמא[372], והוא הדין לאוכלים ומשקים[373], ואפילו לא נגע בהם המצורע[374], וכן מצורע שעומד תחת האילן מטמא אדם טהור שעובר תחתיו[375], שנאמר: מחוץ למחנה מושבו[376], מה הוא טמא אף מושבו טמא[377], ולמדים מכך שנאמר "מושבו" ולא "ישיבתו"[378], או שהכתוב מיותר, שהרי פשוט שהמקום שבו הוא יושב מחוץ למחנה הוא מקום ישיבתו[379], או שנאמר: זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית[380], מה בית מיטמא בביאה[381], אף כולם מיטמאים בביאה[382], או שנאמר: אל נא תהי כמת[383], מה מת מטמא באהל*[384], אף מצורע מטמא בביאה[385].
אופן הביאה
מצורע אינו מטמא בביאה עד שיעמוד תחת אותו מקום שהוא עובר בו, אבל כשאינו עומד אלא הולך, אין הוא מטמא בביאה[386], ולכן טהור שעומד תחת האילן ועבר מצורע תחתיו, אין הטהור נטמא עד שיעמוד המצורע[387], שקודם לכן אינו חשוב מקום מושבו[388], אבל כשהוא עומד חשוב הוא כיושב, שהרי קבוע הוא[389], ואז נטמא הטהור אפילו הוא יושב והמצורע עומד[390], ואפילו היה שם הטהור קודם שהגיע המצורע[391]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים שאף כשעמד המצורע אינו מטמא, אלא אם כן עמד משך זמן מסוים, אבל עמידת עראי אינה חשובה עמידה[392]. ויש מן האחרונים סוברים שכשהטהור יושב, אין הוא נטמא עד שישב אף המצורע ואין די בעמידת המצורע כדי לטמא טהור יושב[393]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין הטהור נטמא בעמידת המצורע כלל עד שישב המצורע[394]. במה דברים אמורים? כשמצורע עובר תחת מקום שאין בו מחיצות, כגון אילן, אבל מצורע שנכנס לבית שיש בו מחיצות, נחלקו בדינו ראשונים: יש סוברים שאף באופן כזה אינו מטמא עד שיעמוד בבית, שדינו של הבית כדין האילן[395]. ויש סוברים שמצורע שנכנס למקום שיש בו מחיצות, נטמא מה שבתוך המחיצות אפילו לא עמד המצורע[396], שכיון שיש בו מחיצות, מיד הוא חשוב כאילו ישב שם[397], או שדוקא באילן שלא נכתבה בו ביאה צריך עיכוב, אבל בבית שנכתבה בו ביאה – לענין בית המנוגע[398] – אין צורך בעיכוב[399]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים לחלק בענין אחר, שבבית שאין רשות לכל אחד להיכנס מטמא המצורע אפילו לא עמד, אבל במקום שבו יש רשות לכל אחד להיכנס, כגון תחת אילן או בבית הכנסת, אין מטמא המצורע עד שיעמוד[400].
שיעור הביאה
שיעור הביאה שבה מטמא המצורע כל מה שבבית הוא משיכניס את ראשו ורובו לתוך הבית[401], שראשו ורובו חשובים ככולו[402], אבל בפחות מכך ביאה במקצת היא ואינה חשובה ביאה[403]. מצורע שנכנס לבית דרך אחוריו, אף על פי שאין זה דרך ביאה – ולכן הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אינו טמא עד שייכנס כולו[404] - יש מן האחרונים סוברים שאף הוא די לו שייכנס ראשו ורובו[405], שלדעתם אין צורך בכניסה דרך ביאה, לפי שלא הוזכרה בכתוב המתייחס לטומאת אדם מצורע ביאה דוקא[406]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שכשנכנס המצורע לבית דרך אחוריו אינו טמא עד שייכנס כולו, לפי שאין כניסה דרך אחוריו חשובה ביאה[407].
זמן הטומאה
הזמן שבו מתחילה טומאת ביאה כשנכנס המצורע לבית, נחלקו בו תנאים: א) תנא קמא סובר שמיד בביאת המצורע לתוך הבית נטמא מה שבבית[408], ואפילו אדם טהור שבאותו בית שלבוש בבגדים – שאילו היה נכנס כך לבית-המנוגע* לא היו נטמאים הבגדים עד שישהה בתוך הבית שיעור אכילה[409] – נטמאים הבגדים מיד[410]. ואף בדעת ר' יהודה – שחולק בכלים וסובר שאינם מיטמאים מיד[411] – יש מן האחרונים סוברים שהוא מודה שאדם הנמצא בבית מיטמא מיד בביאת המצורע[412]. ב) ור' יהודה אומר שכלי הבית נטמאים רק לאחר שהמצורע שוהה בתוכו משך זמן כדי הדלקת הנר[413], ודוקא כשנכנס לבית שלא ברשות, אבל כשנכנס ברשות אף ר' יהודה מודה שמיטמאים הכלים מיד[414], שלדעתו אין מצורע מטמא בביאה אלא כשנכנס ברשות, שדוקא אז חשוב הוא מקום מושבו – שזהו הטעם שמצורע מטמא בביאה[415] – אלא שאף כשנכנס שלא ברשות, כששהה כדי הדלקת הנר ולא הוציאוהו, הרי זה כאילו נתנו לו רשות[416], או שלדעתו אין מצורע מטמא בביאה, אלא כשנכנס לבית לשם צורך כגון הדלקת הנר, וכשנכנס ברשות חשוב הוא כאילו נכנס בכוונה לשם צורך, שהרי נטל רשות[417]. הלכה שכלי הבית נטמאים מיד[418].
מקום הטומאה
המקום שבו נמצאים כלי הבית שנטמאים בביאת המצורע לתוכו, נחלקו בו תנאים: תנא קמא אומר שכל כלי הבית טמאים[419], אפילו עד הקורות[420], והיינו הכלים שבגובה הבית למעלה מגובה המצורע[421]. ור' שמעון אומר שדוקא הכלים שנמצאים עד לגובה ארבע אמות טמאים[422], שלמעלה מארבע אמות חשובים הם רשות אחרת, שקומתו של אדם - בינוני[423] - היא שלוש אמות ועוד אמה כדי לפשוט ידיו ורגליו[424]. ור' יהודה[425] אומר שדוקא הכלים שנמצאים עד לגובה עשרה טפחים טמאים[426], שלמעלה מעשרה טפחים חשוב הוא לדעתו רשות אחרת[427]. הלכה שכל כלי הבית נטמאים[428].
כלים טמונים בקרקע
כלים שטמונים בקרקע הבית, ר' יוסי בן ר' יהודה אומר שכשהם טמונים בעומק של למטה משלוש אצבעות הרי הם טהורים[429], אבל כשהם טמונים בעומק של שלוש אצבעות או פחות הרי הם מיטמאים בביאת המצורע לבית[430], כפי שלדעתו קרקע של בית המנוגע טמאה עד לעומק שלוש אצבעות[431], שלדעתו עד עומק כזה חשוב הוא חלק מהבית[432]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת שאר תנאים שהם חולקים וסוברים שאין כלי הבית הטמונים בקרקעיתו מיטמאים כלל בביאת המצורע, שחילוק הקרקע מועיל לעניין שלא ייטמאו הכלים, וכפי שחילוק מחיצת עשרה טפחים מועיל שלא ייטמא מה שחוץ לה[433].
מחיצה
מצורע שנמצא בבית בתוך מחיצה בגובה עשרה טפחים אינו מטמא כל מה שמחוצה לה, אפילו הוא בתוך הבית[434], ואפילו שאין המחיצות מגיעות עד לתקרת הבית ואויר הבית מעורב עם האויר שבתוך המחיצה[435], כיון שבאופן כזה חשוב המצורע כנמצא ברשות בפני עצמה[436], ולכן מצורע שרוצה להיכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה בגובה עשרה טפחים וברוחב ארבע אמות - על ארבע אמות[437], ועל הצורך בארבע אמות, עי' להלן[438] - ונכנס ראשון ויוצא אחרון[439], כדי שלא יטמא את שאר המתפללים בעוברו ביניהם עד שיגיע למחיצה[440]. בשטח המקום המוקף מחיצה נחלקו ראשונים: יש סוברים שבכל שטח חשובה המחיצה כרשות אחרת שלא יטמא המצורע את מה שמעבר לה, שלא אמרו ארבע אמות במחיצה לבית הכנסת, אלא כדי לתת למצורע מקום להתפלל בו[441]. ויש סוברים שדוקא כשהמחיצה שבתוכה המצורע היא ברוחב של ארבע אמות על ארבע אמות אין מה שחוצה לה מטמא, אבל פחות מכך מטמא אף מה שחוץ למחיצה, כיון שמקום קטן כזה אינו חשוב שרק הוא מקום מושבו – שהוא המטמא בנגעים[442] - שמקום מושבו של אדם הוא ארבע אמות[443].
ספק ביאה
ספק טומאת ביאה, כגון שהמצורע עומד תחת אוהל ועבר שם טהור וספק אם עבר הטהור תחת אותו אוהל, או שטהור עומד תחת האוהל ועבר שם מצורע, ספק עמד תחת האוהל ספק לא עמד – שאין המצורע מטמא בביאתו תחת האוהל עד שיעמוד שם[444] - יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בו תנאים: ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים[445], שספק-טומאה* ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור[446], ונחלקו במקום שבו הטמא ברשות הרבים והטהור ברשות היחיד ולהפך, האם חשוב הוא כספק טומאה ברשות היחיד או כספק טומאה ברשות הרבים[447], או שנחלקו בדין ספק נגעים שטהור[448], האם נאמר אף לטמא אחרים אחרי שכבר נזקק המצורע לטומאה[449], או שנחלקו בספק טומאת ביאה, שלדעת חכמים הוא טהור אף ברשות היחיד[450]. במה דברים אמורים? כשספק הביאה הוא תחת אוהל של רשות היחיד, כגון בבית, אבל בספק ביאה תחת מקום שאינו מוקף מחיצות, כגון אילן, יש מן הראשונים סוברים שאף ר' יהושע מודה שהוא טהור, שאינו חשוב רשות היחיד לעניין ספק טומאה[451]. ויש מן הראשונים סוברים שר' יהושע מטמא אף בספק ביאה תחת האילן[452]. הלכה שספק ביאת טומאה אפילו ברשות היחיד טהור[453], שהלכה כחכמים לגבי יחיד[454].
טומאת אהל
מצורע, אף על פי שהוא מטמא בביאה – שמצורע שנכנס לבית או עמד תחת האילן, כל מה שבתוך הבית או תחת האילן טמא[455] - אינו מטמא טמאת-אהל*[456], ולכן דבר שמאהיל על מצורע או מצורע שמאהיל על איזה דבר בגופו – שבאופן כזה במת מטמא טומאת אהל[457] - אין אותו דבר טמא[458]. וכן טומאת אהל היא אפילו כשהמת עובר[459], ואילו מצורע אינו מטמא בביאה עד שיעמוד באותו מקום שבא אליו[460]. וכן טמאת אהל היא אפילו בבית אחר שפתוח לבית שהמת נמצא בו[461], ואילו מצורע אינו מטמא בביאה מחוץ למחיצה שהוא נמצא בה[462]. וכן מת מטמא באהל אפילו בביאה במקצת[463], ואילו מצורע אינו מטמא בביאה עד שייכנס ראשו ורובו לבית[464]. וכן מת מטמא באהל לעשות את כל אשר בו אב הטומאה[465], ואילו הנטמאים בביאת טומאה של מצורע אינם נעשים אלא ראשון לטומאה[466].
מעינות המצורע
מעינות המצורע – רוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו[467] – מטמאים – מן התורה[468] - כמעינות-הזב*[469], שהם אב הטומאה לטמא אדם וכלים[470], שנאמר: זאת תורת הזב וגו' לזכר[471], לרבות את המצורע למעינותיו[472]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שאין מעינות המצורע מטמאים כמעינות הזב[473], ודינם כשאר משקים שנגע בהם טמא[474], שהם ראשון לטומאה[475] מדברי סופרים[476].
זוב
זובו של מצורע, אפילו באופן שמצד הזיבה לא היה מטמא אלא במגע, כגון בראיה ראשונה של זב[477], אמר אביי שהוא מטמא במשא, שהוקש המצורע לזב[478] – שזובו מטמא במשא[479] – שנאמר: זאת תורת הזב וגו' לזכר[480], או שנאמר: כל צרוע וכל זב[481].
דם טהור
דם טהור של מצורעת – כגון דם-טהר* של יולדת[482], או דם שצבעו טהור[483] - בית הלל אומרים שמטמא כרוקה ומימי רגליה, שהם מעינותיה[484], שנאמר: זאת תורת הזב וגו' ולנקבה[485], לרבות את המצורעת למעינותיה[486], ולשאר מעינות של מצורעת אין צורך בכתוב לרבות, שנלמד ממעינות הזכר, ובא לרבות דם טהור שלה[487]. ובית שמאי מטהרים דם טהור של מצורעת[488], שכיון שאינו מתעגל ויוצא כרוק – שזהו גדר מעין[489] – אינו חשוב מעין[490], ולדעתם יש צורך בכתוב לטמא שאר מעינות המצורעת, שאי אפשר ללמוד אותם ממעינות הזכר[491], או שהם דורשים את הכתוב בענין אחר[492]. ומכל מקום, בדעת בית שמאי בתוספתא, שאמרו שדם טהרה של מצורעת הרי הוא כדם מגפתה[493], יש מן האחרונים סוברים שהוא חשוב ולד הטומאה לטמא אוכלים ומשקים, כדין דם מגפתו של זב[494]. הלכה, יש מן הראשונים פוסקים שדם טהור של מצורעת דינו כשאר מעינותיה[495], שהלכה כבית הלל[496].
שאר משקים
שאר משקים של המצורע שאינם חשובים מעין אצל זב – כגון דם מגפתו או דם היוצא מפיו או מנחיריו[497] – יש מן הראשונים סוברים שאינם מטמאים במעינות אף אצל מצורע, שכיון שלא מצאנו שום מקום בו הם מטמאים, אין לרבות אותם מהכתוב[498].
בועל מצורעת
הבא על אישה מצורעת אינו נעשה אב הטומאה – כפי שנעשה בועל-נדה*[499] - שנאמר: ואם שכֹב ישכב איש אֹתה[500], פרט למצורעת[501], ונלמד מכך שלא נאמר: ישכבנה[502].
אישה
אישה מצורעת, טומאתה שוה לטומאת המצורע[503].
קטן
קטן מצורע, שאף הוא מיטמא בנגעים[504], דיני טומאתו שוים לכל דיני טומאת גדול מצורע[505].
הערות שוליים
- ↑ ע"ע גבחת; קרחת: טומאתן וע' נגעי אדם וע' נתק וע' שחין; מכוה.
- ↑ משנה מגילה ח ב וכלים פ"א מ"ה ונגעים פ"ח מ"ח; רמב"ם טו"צ פ"י ה"י. וע"ע טהרת מצורע ציון 81 ואילך.
- ↑ כלים שם מ"א, ועי' נגעים פי"ד מ"ב; עי' רמב"ם שם פי"א ה"א.
- ↑ ע"ע הנ"ל ציון 13 ואילך. רמב"ם שם.
- ↑ ציון 59 ואילך.
- ↑ עי' להלן: הנהגתו.
- ↑ עי' ציונים 47, 59, 64, 81. וכ"ה בשאר הדינים המובאים להלן.
- ↑ ציון 276 ואילך.
- ↑ ציון 209 ואילך.
- ↑ ציון 314 ואילך.
- ↑ עי' להלן: טומאתו.
- ↑ עי' ציון 330.
- ↑ ציון 197 ואילך.
- ↑ ציון 200.
- ↑ ע"ע נגעי אדם.
- ↑ ציון 276 ואילך.
- ↑ ויקרא יג מה. רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו, ובסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קיב; סמ"ג עשין רלה; החינוך מ' קעא. ועי' רמב"ם שם, ובסהמ"צ להרמב"ם שם, ראיה מכך שדיני הנהגת המצורע קיימים אף בכה"ג, עי' ציון 201, אע"פ שיש מדיני הנהגת המצורע שכה"ג שעושה אותם עובר בלאו, עי' ציון 202, ודוקא דין שהוא מצות עשה דוחה מצות לא תעשה, ע"ע עשה דוחה לא תעשה.
- ↑ ראב"ע ויקרא שם, בפי' ראשון; סהמ"צ להרמב"ם שם, ועי' רמב"ם טו"צ בהקדמה: שיהא המצורע מפורסם בקריעת בגדיו וכו', ועי' ציון 23. ועי' ציון 39. ועי' ציון 241, שאף לדעה זו, י"ס שיש מאיסורי המצורע שאינם משום היכר אלא מטעם אחר.
- ↑ סהמ"צ להרמב"ם שם; החינוך שם; פסקי הריא"ז מ"וק פ"ג ב"ה אות יג; אברבנאל ויקרא שם, בעטית שפם, בפי' שני. ועי' ציון 145.
- ↑ ע"ע ציון 64 ואילך, וע' נגעים.
- ↑ החינוך שם.
- ↑ רלב"ג ויקרא שם.
- ↑ ראב"ע שם, בפי' שני; ר"י בכור שור ויקרא שם; עי' תוס' רי"ד מו"ק טו ב; חזקוני ויקרא שם; תוס' רא"ש מו"ק יד ב: אבילות דצרעת; אברבנאל שם; קר"א מו"ק יד ב, ועי' ציון 164; זכר יצחק ח"א סי' מג. וכ"מ ברמב"ם שם, שזכר פעמיים: כאבל (אבל אולי לא נתכוון אלא לתת גדר לאותם דינים ולא טעם, ואף בברייתא מו"ק שם א: שיהא כמנודה ואבל, ונ' שהוא גדר ולא טעם), ועי' ציון 18, וכ"מ בריטב"א מו"ק שם.
- ↑ ראב"ע שם; חזקוני שם; אברבנאל שם.
- ↑ עי' ציון 196 ואילך. ר"י בכור שור שם; עי' ריטב"א שם.
- ↑ עי' ציון 142.
- ↑ עי' ציון 196.
- ↑ עי' ציון 143 ואילך, בקריאת טמא, וע"ע טמא (אדם): בשלוח מחנות וע' שלוח מחנות, בשילוחו מחוץ לעיר. ראב"ע שם, בקריאת טמא; ר"י בכור שור שם, בקריאת טמא, ושם מו, בשילוחו מחוץ לעיר; רלב"ג שם, בקריאת טמא, ושם מו, בשילוחו מחוץ לעיר; אברבנאל שם; קר"א שם, בשלוח מחוץ למחנה; עי' זכר יצחק שם.
- ↑ עי' ציון 133 ואילך.
- ↑ ראב"ע שם; חזקוני שם; אברבנאל שם, בפי' ראשון.
- ↑ אזהרות לרס"ג: ובפרוע ובפרום ומעטה שפם, ועי' ציון 32; עי' אזהרות לרשב"ג מ"ע רלח, וזוהר הרקיע שם אות פ; רמב"ם טו"צ בהקדמה, ובסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קיב; סמ"ג עשין רלה; עי' רמב"ן בהשגות לסהמ"צ שכחת העשין יד; החינוך מ' קעא.
- ↑ בה"ג; סהמ"צ לרס"ג, ועי' ר"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג עשין קפט, שרס"ג חזר בו ממש"כ באזהרות, עי' ציון 31; אזהרות ר"א הזקן; אזהרות ר"י ברצלוני.
- ↑ ר"י פערלא שם, בד' בה"ג, בפי' ראשון.
- ↑ ר"י פערלא שם, בד' בה"ג שם, בפי' שני, ובד' רס"ג שם.
- ↑ עי' ציונים 65 ואילך, 82 ואילך, 121.
- ↑ עי' ציון 49 ואילך.
- ↑ עי' ציונים 133 ואילך, 148.
- ↑ עי' סהמ"צ להרמב"ם שם (ושא"ר שבציון 31), ועמק ברכה מצורע אות א, בדעתו; זוהר הרקיע שם.
- ↑ עי' ציון 18 ואילך. מהר"ם שיק דלהלן; עמק ברכה שם.
- ↑ עי' ציון 23. מהר"ם שיק שם.
- ↑ מהר"ם שיק מ' קעב אות א; עמק ברכה שם. ועי' ציון 28 ואילך, שי"ס שלכמה מדיני הנהגת המצורע טעמים שונים, וצ"ב מדוע ע"פ הטעם כאן לא ימנו את מצוות הנהגת המצורע בכמה מצוות.
- ↑ ע"ע גבחת; קרחת וע' נגעי אדם וע' נתק וע' שחין; מכוה.
- ↑ עי' ויקרא יג מ-מו.
- ↑ שם מה.
- ↑ תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ז-ח.
- ↑ ק"א לתו"כ שם. ועי' תו"כ שם וק"א שם, בטעם שיש ללמוד מנגע בגבחת ובקרחת לכל סוגי הנגעים, ולא רק לנתקים שהם בראש כמו נגע בגבחת ובקרחת.
- ↑ רמב"ם דלהלן. ועי' ציון 276.
- ↑ תו"כ דלהלן; ברייתא דלהלן. ועי' עזרת כהנים לתו"כ דלהלן ס"ק לד ומצבת משה מו"ק טו א, שאע"פ שפרימה היא יותר מקריעה, עי' משנה סוטה ז א, ורש"י שם ד"ה ואם, לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד, ועי' ציונים 52.
- ↑ עי' משנה מגילה ח ב, ורש"י שם ד"ה פריעה, ועי' משנה סוטה כג א, ורש"י שם ד"ה איש פורע, ועי' נגעים פ"ח מ"ח, ורע"ב שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ו; ברייתא במו"ק שם; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.
- ↑ ויקרא יג מה. תו"כ שם; ברייתא שם; רמב"ם שם.
- ↑ תפא"י נגעים פ"ח מ"ח בועז אות טו; עי' עזרת כהנים שם; שם עולם ויקרא שם; ערה"ש העתיד סי' צה ס"א; הר אפרים הוריות סי' כג. ועי' שם עולם שם וערה"ש העתיד שם, ראיה מהגמ' שם, שפתחה שאבל חייב בקריעה, ושאלה מה דינו של מצורע, ומ' שמדובר באותה קריעה, ועי' ערה"ש העתיד שם, ראיה נוספת ממיתת נדב ואביהוא, שאמר משה לאהרן ולבניו: בגדיכם לא תפרמו (ויקרא י ו), ומכאן שפרימה היא קריעה על מת.
- ↑ ע"ע טפח ציון 91 וע' קריעה. עזרת כהנים שם; תפא"י שם; שם עולם שם. ועי' תפא"י שם, שלכך הוציאו הכתוב בלשון פרימה שהיא יותר מקריעה, לפי שקריעה משמעותה אפילו קרע קטן, ועי' ציון 48.
- ↑ ע"ע קריעה. שם עולם שם.
- ↑ תפא"י שם. ועי' ציון 51, וצ"ב שעל כל המתים אין קורעים אלא בגד אחד, ע"ע הנ"ל, ואולי למד מלשון הכתוב "בגדיו" ולא "בגדו", ועוד יתכן שדבריו על פריעה שהיא יותר מפרימה שבציון 52, נאמרו אף על מספר הקרעים ולא רק על שיעור הקריעה.
- ↑ ע"ע הנ"ל. ערה"ש העתיד שם.
- ↑ עי' ציון 50. מנ"ח מ' קנ אות ה וקעא אות ב (מהד' מ"י); עזרת כהנים שם בתוספת העזרה ס"ק ו וטל חיים מו"ק שם ושפ"א מו"ק שם ותורה תמימה ויקרא י ס"ק ט, בפי' דברי הגמ' שם: מצורע מהו בקריעה, ופשוט שאין כונת הגמ' על עצם ההליכה בבגדים קרועים, שהדבר מפורש בכתוב ובמשנה (ועי' ריטב"א מו"ק שם, שאע"פ שהדבר פשוט בכל אופן שאלה זאת הגמ', וכעי"ז בשיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם), עי' ציון 49 ואילך, אלא על הצורך בקריעה אף כשבגדיו כבר קרועים, ופשטו מלשון הכתוב שהצורך הוא בהליכה בבגדים קרועים ולא בקריעה, ועי' ציון 57.
- ↑ מצבת משה שם, ואף לדעתו זהו ספק הגמ' שם, אלא שפשטה שצריך קריעה ממש, ועי' ציון 56, ועי' הג' ארץ צבי על מצבת משה שם אות קה, שכן מ' מדברי הרמב"ם שם, שפתח ב"מכוסה ראשו", ולא "מכסה ראשו", והיינו שהעיקר שיהיה מכוסה, וסיים ב"פורם בגדיו" ולא "בגדיו יהיו פרומים", והיינו שצריך מעשה של פרימה. ועי' עמק ברכה ענייני מצורע אות ב, שהסתפק בדבר.
- ↑ הר אפרים שם.
- ↑ רמב"ם דלהלן.
- ↑ ברייתא במו"ק טו א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.
- ↑ עי' ציון 49 ואילך. קר"ס טו"צ שם.
- ↑ עי' שפ"א שבציון 73, שמצדד לומר שאיסור תספורת המובא אף הוא בברייתא שם הוא מדרבנן, ומ' בברייתא שם שדין אחד לכיבוס ולתספורת; ערה"ש העתיד סי' צה ס"ב; עמק ברכה מצורע אות א.
- ↑ ערה"ש העתיד שם.
- ↑ רמב"ם דלהלן. ועי' ציון 276.
- ↑ עי' תו"כ וברייתא דלהלן.
- ↑ עי' משנה מגילה ח ב, ורש"י שם ד"ה פריעה, ומשנה סוטה כג א, ורש"י שם ד"ה איש פורע, ונגעים פ"ח מ"ח, ורע"ב שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ו; ברייתא במו"ק טו א; עי' רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.
- ↑ ויקרא יג מה. תו"כ שם; ברייתא שם; עי' רמב"ם שם.
- ↑ תו"כ שם; ברייתא שם. ועי' ציון 91, שר"ע דורש את הכתוב בע"א.
- ↑ במדבר ו ה. ק"א לתו"כ שם.
- ↑ ברייתא אחרת בגמ' שם.
- ↑ עי' ציון 91.
- ↑ עי' תוס' מו"ק שם ד"ה וראשו, שמצדדים לומר כן, וכ"ה בריטב"א מו"ק שם, בשם תוס', ועי' ציון 73; קר"ס טו"צ שם, בד' הרמב"ם שם שפסק שמצורע אסור בתספורת, אע"פ שאלו דברי ר' אליעזר (וע"ע הלכה ציון 741 ואילך שאין הלכה כר"א כנגד ר"ע), ומוכח שסובר שר"ע מודה לו, ועי' ציון 77. ועי' ריטב"א שם, שהקשה מהו ספק הגמ' אם מצורע מותר בתספורת, הרי כו"ע מודים שכתוב מפורש הוא לאיסור תספורת במצורע, ות' שעיקר ספק הגמ' שם הוא לגבי מנודה, ומצורע נקט אב שיגרת הלשון, ועי' ציונים 73, 80, שי"מ את ספק הגמ' בע"א.
- ↑ שפ"א מו"ק שם בד' רש"י מו"ק יד ב ד"ה מצורעין (וכ"ה ברש"י מו"ק מהד' קופפר טו א), ועמק ברכה מצורע אות א בד' תוס' שם ד"ה מנודין (ועי' ציון 72), שהגמ' הסתפקה מה דין מצורע בתספורת, כיון שר"ע אינו לומד איסור תספורת מהכתוב על פריעת הראש, ומכך שפשטה הגמ' את דינו מהברייתא, י"ל שהוא דין דרבנן, ועי' ציונים 72, 80, שי"מ את ספק הגמ' בע"א. וכ"מ בריטב"א שם, בד' רש"י שם.
- ↑ שפ"א שם, בד' הרמב"ם שם שלא הביא את דינו של ר' עקיבא שבציון 91 (ועי' ציונים 99, 109, שי"ס בד' הרמב"ם שהביא את דינו של ר"ע), ופסק שמצורע אסור בתספורת, עי' ציון 75, ומוכח שסובר שמחלוקת היא.
- ↑ ר"ח מגילה שם; עי' רש"י ויקרא שם, שהביא רק את הפירוש של מגודל שיער; רמב"ם שם; סמ"ג עשין רלה; שיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם; פסקי הריא"ז מו"ק פ"ג ה"ב אות יג; מאירי מו"ק שם; החינוך מ' קעא.
- ↑ עי' ציון 72. קר"ס שם.
- ↑ שפ"א שם. וכעי"ז במנחת סולת מ' קעא. ועי' שפ"א שם, שנ' מדבריו שבכך נסתרת הוכחת הקר"ס שבציון הנ"ל. וע"ע גדול פרע: במצורע.
- ↑ ע"ע הנ"ל ציון 3. רלב"ג ויקרא שם. אך אולי י"ל שהוא מודה שמדרבנן מצורע אסור בתספורת.
- ↑ עי' ציון 65 ואילך.
- ↑ עמק ברכה מצורע אות א, בד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ו, שלאחר שזכר חיוב פריעת הראש, כ' שהמצורע אסור בתספורת, וא"כ הוא דין נוסף שגזרו בו חכמים, ושכן יש לפרש את דברי הגמ' במו"ק טו א, שהסתפקה מה דינו של מצורע בתספורת, ופשטה מהברייתא שאסור, אע"פ שלדברי ר' אליעזר שבציון 68, החיוב לגדל את שער הראש מפורש בכתוב, ועי' ציונים 72, 73, שי"מ את ספק הגמ' בע"א.
- ↑ עי' ציון 274.
- ↑ ראשונים שבציון 93.
- ↑ עי' משנה מגילה ח ב, ורש"י שם ד"ה פריעה, ומשנה סוטה כג א, ורש"י שם ד"ה איש פורע, ונגעים פ"ח מ"ח, ורע"ב שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ו; ברייתא במו"ק טו א; עי' רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.
- ↑ ויקרא יג מה. תו"כ שם; ברייתא שם; עי' רמב"ם שם.
- ↑ עי' להלן.
- ↑ ויקרא שם. ק"א שם.
- ↑ ויקרא שם.
- ↑ ק"א שם.
- ↑ ק"א שם. וע"ע גזרה שוה ציון 95 ואילך, שכששני המילים מיותרות, לדברי הכל למדים בגזרה שוה ואין פורכים אותה.
- ↑ רבנו הלל לתו"כ שם.
- ↑ תו"כ שם; ברייתא שם. ועי' ציון 68, שר' אליעזר דורש את הכתוב בע"א.
- ↑ רב פפא בגמ' שם. ועי' ציון 121, שיש דורשים את דברי ר"ע בע"א.
- ↑ רי"ץ גיאת אבל עמ' רכה; רש"י מו"ק שם ד"ה אכומתא; ראב"ד לתו"כ שם; רבנו הלל שם, בחילופי נוסחאות, ועי' ציון 99; עי' תוה"א שער האבל עניין האבלות אות סב; ק"א שם. ועי' מלבי"ם תזריע אות קנג, שאף לסוברים שמצורע אסור בתפילין, עי' ציון 121, עיקר הכתוב נדרש לגילוי הראש, אלא שכיון שתפילין אף הם חשובים מלבוש, ממילא אסור ללובשם, ועי' ציון 123, ועי' ציון 100. וע"ע גדול פרע ציון 90.
- ↑ ע"ע אבלות ציון 243 ואילך.
- ↑ ראב"ד שם, ונ' שהוא מפרש כן את הברייתא שבציון 102; עזרת כהנים לתו"כ שם בתוספת העזרה ס"ק ו, בד' רי"ץ גיאת שם ותוה"א שם; קר"א מו"ק שם. וכ"מ קצת ברש"י מהד' קופפר שם, שפי' סודרא כסודר יפה. ועי' ציון 137. וע"ע גדול פרע ציון 91.
- ↑ עי' מלבי"ם שבציונים 119, 123; שם עולם ויקרא שם; מנחת סולת מ' קעא; עמק ברכה מצורע אות א. וכ"מ באברבנאל שבציון 140. ועי' שם עולם שם, שלד' ר"ע עטיפת הראש היא מלמטה ואינה כוללת את שיערו, ועי' ציון 140, ועי' מנחת סולת שם ועמק ברכה שם, שר"ע דורש בע"א את הכתוב הנדרש לעטיפת הראש, ועי' ציון 141.
- ↑ עי' ציון 65 ואילך.
- ↑ עי' ראשונים שבציון 93.
- ↑ מיוחס לרש"י (מהד' זקש) מו"ק שם, בד' רב פפא בגמ' שם; עי' תוס' מו"ק שם ד"ה מהו, בד' רב יוסף בגמ' שם; רבנו הלל שם, ועי' ציון 93; עי' רלב"ג ויקרא שם; ערה"ש העתיד סי' צה ס"ב, בד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ו, שפסק שמצורע חייב בכיסוי ראש.
- ↑ עי' ציון 121. עי' תוס' שם, בד' רב יוסף שם, ועי' ציון 93.
- ↑ מיוחס לרש"י שם; עי' רבנו הלל שם; עי' רלב"ג שם; ערה"ש העתיד שם, בד' הרמב"ם שם.
- ↑ תו"כ שם אות ז; ברייתא בגמ' שם.
- ↑ עי' תוס' שם; שם עולם שם. ועי' ראב"ד שבציון 95, שנ' שמפרש את הברייתא בע"א. ועי' ציון 133 ואילך.
- ↑ עי' ציון 82 ואילך.
- ↑ שם עולם שם.
- ↑ שפ"א מו"ק שם ושם עולם שם, בד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ו (וכ"ה בסמ"ג עשין רלה), שהשמיט את החיוב לגלות את הראש, ואדרבה, פסק שמצורע חייב בכיסוי הראש.
- ↑ ע"ע הלכה ציון 596 ואילך, ושם ציון 741 ואילך, שהוא אפילו כנגד ר"א שהיה רבו.
- ↑ עי' ציון 105. שם עולם שם. ועי' שפ"א שם, שלדעה שר"ע חולק על ר"א אף באיסור תספורת, עי' ציון 74, יש ברייתא נוספת שחולקת עליו.
- ↑ רלב"ג שם; ערה"ש העתיד שם, בד' הרמב"ם שם.
- ↑ עי' ציון 99. ערה"ש העתיד שם.
- ↑ עי' ציון 96. מנחת סולת שם, בד' החינוך מ' קעא, שהשמיט את דברי הרמב"ם שמצורע חייב לכסות את ראשו.
- ↑ מו"ק טו א.
- ↑ עי' ציון 65 ואילך.
- ↑ עי' גמ' שם, ותוס' מו"ק שם ד"ה מנודין.
- ↑ עי' ציון 91.
- ↑ עי' ציון 92.
- ↑ רש"י מו"ק שם ד"ה אכומתא. ועי' ציון 121.
- ↑ עי' ציון 96.
- ↑ מלבי"ם תזריע אות קנג.
- ↑ עי' ציון 133.
- ↑ עי' ציון 91. עי' תוס' מו"ק שם ד"ה מהו, בד' רב יוסף שם, שאינו מקבל את דברי רב פפא שם שהכונה לכובע וסודר (עי' ציון 92), ומכאן שהוא סובר כדברי ההו"א בגמ' שם, שלומדים מהכתוב שאבל אסור בתפילין. ועי' ר"ח מו"ק שם ומאירי מו"ק שם שמ' מדבריהם שאף רב פפא אמר את דבריו בדרך דחייה בלבד, ולמעשה הספק בד' ר"ע לא נפשט, ועי' ציון 125. וע"ע גדול פרע ציון 89.
- ↑ עי' ציון 96.
- ↑ מלבי"ם שם. ועי' ציון 93.
- ↑ העיטור הל' תפילין (דף סא ד); מאירי שם, ואע"פ שלדעתו מנודה אסור בתפילין, ועי' ציון 127; שו"ע או"ח לח יג.
- ↑ עי' ציון 121.
- ↑ העיטור שם; מאירי שם. ועי' לבוש או"ח שם, שנ' מדבריו שאע"פ שיוצאת בזה קולא, שהוא נפטר מלהניח תפילין, שב ואל תעשה עדיף.
- ↑ שיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם; עי' ריטב"א מו"ק שם ב, בשם הגאונים: כל הני דלא איפשיטא לקולא; דברי חמודות תפילין סי' כט אות קיח ובני דוד טו"צ פ"י ה"ו ומער"ק טו"צ שם וערה"ש העתיד סי' צה ס"ב, בד' הרמב"ם טו"צ שם, שלא כ' שמצורע אסור בתפילין; שכנה"ג הגב"י או"ח שם אות יג וא"ר סי' לח ס"ק ח, ובאליה זוטא שם ס"ק ה, ומגן גיבורים או"ח שם אלף המגן ס"ק טז, ובשלט"ג שם ס"ק י, בד' הראשונים הסוברים שמנודה מותר בתפילין (ע"ע נדוי), וה"ה למצורע, שבשניהם נסתפקה הגמ' ולא פשטה, ועי' ציון 124. וע"ע הנחת תפלין ציון 683 ואילך.
- ↑ שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם. ועי"ש שאע"פ שהוא מתחייב בתפילין, קולא הוא לגביו להיות כמו שאר אנשים. ועי' מגן גיבורים בשלט"ג שם, שדין זה הוא כשאר הספקות שנסתפקה בהם הגמ' במצורע שהלכה בהם להקל, עי' ציון 161.
- ↑ עי' ציון 151 ואילך. מער"ק שם.
- ↑ עי' ציון 77.
- ↑ עי' ציון 114. מנחת סולת מ' קעא.
- ↑ פמ"ג או"ח שם מ"ז ס"ק ד.
- ↑ ויקרא יג מה. ברייתא במו"ק טו א, ועי' תוס' מו"ק שם ד"ה מהו, שמ' מדבריו שאלו דברי רב יוסף. ועי' ציון 148.
- ↑ רש"י מו"ק שם ד"ה יעטה.
- ↑ תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ז; אונקלוס ויקרא שם.
- ↑ ע"ע אבלות ציון 245. עי' רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.
- ↑ עי' ראשונים שבציון 99 ואילך; עי' ראב"ד שבציון 95, ושאף ר"ע מודה בדבר; שם עולם ויקרא שם, בד' הירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה, שעטיית שפם היא מלמעלה למטה, ובד' הרמב"ם שם, שמכסה ראשו כאבל, ובאבל פ"ה הי"ט (וכ"ה בטוש"ע יו"ד שפו א), מוכח שכיסוי הראש הוא מלמעלה.
- ↑ עי' ציון 91.
- ↑ עי' ציון 93.
- ↑ אברבנאל ויקרא שם; שם עולם שבציון 96. ועי"ש שר"ע חולק על הברייתא המחייבת עטיפת הראש כאבל, ומחייב רק את עטית השפם, והיינו מלמטה.
- ↑ עי' ציון 148. מנחת סולת ועמק ברכה שבציון 96.
- ↑ ויקרא יג מה. עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ז; עי' ברייתא בשבת סז א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.
- ↑ תו"כ שם; רש"י עה"ת שם, ושבת שם ד"ה טמא; רמב"ם שם ה"ח; סמ"ג עשין רלה.
- ↑ עי' ציון 324. עי' אונקלוס שבציון 339, וראשונים שבציון הנ""ל, שלמדו ממנו שזהו הלימוד לטומאת מגע במצורע; עי' רבנו הלל לתו"כ שם; ערה"ש העתיד סי' צה ס"ג. וכ"מ בתוי"ט מגילה פ"א ה"ז, שהשוה דין קריאת טמא במצורע לדינו בשאר טמאים, שבהם הוא רק כדי שלא ייגעו בהם, ועי' ציון 301. ולפי טעם זה, נ' שאף החיוב לקרוא טמא בשאר טמאים שנלמד מהחיוב במצורע (תו"כ שם אות ח ורמב"ם שם), הוא מה"ת, ועי' ציון 145.
- ↑ מל"מ יו"ט פ"ז הט"ז, ועי' ציון 299. ועי' ציון 19. ועי"ש, שאע"פ שדין קריאת טמא נלמד אף לשאר טמאים, ובשאר טמאים אין עניין להיות פרושים מבני אדם, בשאר טמאים הוא רק מדרבנן, והכתוב אסמכתא בלבד, ועי' ציון 144.
- ↑ ברייתא בשבת שם. ועי' ערה"ש העתיד שם, שהרמב"ם לא הביא פי' זה, כיון שאינו חיוב, אלא רק עצה למצורע שיעשה כן.
- ↑ ויקרא יג מה.
- ↑ ברייתא במו"ק טו א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו. ועי' תוס' מו"ק שם ד"ה שיהו, שאע"פ שהכתוב נדרש אף בע"א, עי' ציון 133, מהכתוב מ' שתי הדרשות, או שהדרשה שכאן נלמדת מכך שהוציא ששינה הכתוב לכתוב "שפם" ולא "שפה", וכ"ה בשיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם, כתירוץ השני, ועי' רמב"ם שם, שפסק את שתי הדרשות להלכה, ועי' ציון 150.
- ↑ עי' ציון 133 ואילך.
- ↑ עי' מנחת סולת ועמק ברכה שבציון 96. ועי' ציון 148.
- ↑ ברייתא בברכות כב א ובמו"ק טו א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.
- ↑ ע"ע ציון 181 ואילך. מאירי מו"ק שם, ע"פ ברייתא שם ושם. וכעי"ז בשיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם.
- ↑ ברייתא שם ושם. וע"ע תלמוד תורה.
- ↑ רש"י ברכות שם ד"ה מכאן; פרי"ד ברכות שם.
- ↑ רש"י מהד' קופפר מו"ק שם. וכעי"ז בשיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם.
- ↑ ע"ע אבלות ציון 111.
- ↑ מו"ק טו ב.
- ↑ רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו; סמ"ג עשין רלה; ריטב"א מו"ק שם, בשם הגאונים; מאירי מו"ק שם, בשם רוב הפוסקים.
- ↑ רמב"ם שם; ריטב"א שם, בשם הגאונים; מאירי שם, בשם רוב הפוסקים.
- ↑ עי' ריטב"א שם, בשם הגאונים; מאירי שם, בשם רוב הפוסקים; עי' כס"מ טו"צ שם, שהקשה מדוע השמיט הרמב"ם את היתר עשיית מלאכה; מער"ק טו"צ שם; מרכה"מ טו"צ שם; מנ"ח מ' קעא אות ו (מהד' מ"י). ועי' מער"ק שם, שיש לפשוט שמותר במלאכה, שאיך ייתכן שימות ברעב כל ימי חילוטו.
- ↑ כס"מ שם.
- ↑ ע"ע ספק דרבנן. קר"ס טו"צ שם; קר"א מו"ק יד ב, בשם המפרשים; ערה"ש העתיד סי' צה ס"ה.
- ↑ עי' ציון 165 ואילך, ועי' ציון 189, שכן הלכה.
- ↑ קר"א שם.
- ↑ רבי בתו"כ מצורע פרשתא ב אות יא; ת"ק בתוספתא נגעים פ"ח; ר' יהודה בברייתא מו"ק ז ב, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' ד' פיזרו וד"ו, ועי' צל"ח חולין קמא א במוסגר, שגי' זה אינה מתיישבת עם הגמ' בחולין שם, שלפיה ר' יהודה אוסר מצורע בתשמיש המיטה בימי חילוטו, עי' ציון 188 (ועי' ציון 184), ועי' ר"ח מו"ק שם, שגרס: רבי כבתו"כ, וכ"ה גי' כת"י גטינגן וכת"י הספריה הבריטית וכת"י רומי 134 וקטע גניזה מקימברידג' שמספרו 329, ועי' דק"ס מו"ק שם אות ז ואות ט, שגי' זו עיקר, ועי' מראה הנוגה טו"צ פ"י ה"ו, שאף לגי' שלפנינו יש לומר שר' יהודה אינו ר' יהודה סתם שבכל הש"ס (שהוא ר"י בן אלעאי), אלא ר' יהודה הנשיא, והיינו רבי, וגי' כתי"מ: ר' יוסי בן ר' יהודה (ועי' ציון 184), וגי' כת"י קולומביה וכת"י רומי 108: ר' יוסי, ועי' שאלתות מהד' מירסקי שאילתא קד, גירסאות שונות.
- ↑ עי' ציון 314 ואילך.
- ↑ ויקרא יד ח.
- ↑ רבי בתו"כ שם (וכ"ה הגי' בכל כתה"י לתו"כ); ברייתא שם, לגי' השאלתות שם ורש"י מהד' קופפר מו"ק שם ושיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם, וכ"ה גי' כת"י גטינגן וכתי"מ וכת"י רומי 134 לגמ' שם, ועי' ציון 171. ועי' קר"א מו"ק שם ומשמרות כהונה מו"ק שם ורש"ש מו"ק שם והעמק שאלה שאילתא פח ס"ק כה, בפי' דברי תוס' מו"ק שם ד"ה ה"ג, שגי' זו נראית עיקר, ועי' דק"ס שם אות ז, ועי' מהרש"א מו"ק שם, שפי' את דברי תוס' בע"א.
- ↑ שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם. וכעי"ז בציון 285.
- ↑ יחזקאל מד כו.
- ↑ ר' יהודה בברייתא שם, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם, בשם י"ס, וכ"ה גי' ד' פיזרו וד"ו וכת"י הספריה הבריטית וכת"י קולומביה וכת"י רומי 108 וקטע גניזה הנ"ל לגמ' שם, ועי' ציון 168. ועי' שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם, שגי' זו היא של תלמידים טועים ששיבשו הספרים. ועי' תוס' שם ד"ה מאי, שאין ללמוד בק"ו מימי סִפרו, שי"ל שיש איזו פירכא לק"ו (ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהפירכא היא שבימי סִפרו שהם רק שבעה ימים אין צער הגוף ועיגון האישה, ועי' שפ"א מו"ק שם, שהפירכא היא שדיו-לבא-מן-הדין-להיות-כנדון, וכיון שבימי סִפרו אין המצורע נאסר בתשמיש המיטה יותר משבעה ימים, אי אפשר לאוסרו בימי חילוטו יותר משבעה ימים, וא"א לבחור שבעה ימים בימי חילוטו, שא"א לדעת מתי יטהר ואיזה ימים לבחור) או שאיסור מצורע בתשמיש המיטה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו (ועי' חס"ד שם, שהחידוש הוא שלא מצינו בשאר טמאים שנאסרו בתשמיש המיטה, או שמצורעת מותרת בתשמיש המיטה, עי' ציון 222), או ש"לו" בא למעט דוקא ימי סִפרו ולא ימים אחרים.
- ↑ יחזקאל שם כה.
- ↑ עי' רש"י מו"ק טו ב ד"ה יספרו לו; עי' ריטב"א מו"ק שם.
- ↑ תו"כ שם; תוספתא שם; ברייתא שם. ועי' רש"י שם מהד' קופפר ומיוחס לרש"י שם (מהד' זקש), ותוס' שם ד"ה יותם, בשם ר' קלונימוס, וראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל לתו"כ שם ושיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם וריטב"א מו"ק שם א ומאירי מו"ק שם ב וחי' הר"ן מו"ק שם, ראיה לדבר ע"פ חשבון הזמנים שבמלכים.
- ↑ נגעים פי"ד מ"ב. ועי' ציון 314.
- ↑ כס"מ טו"צ שם ה"ה, שמכך שאסרוהו בתשמיש המיטה בימי סִפרו, מכלל שעד עכשיו היה מותר. ועי' מראה הנוגה שם, שאין דבריו מוכרחים.
- ↑ משנה מגילה ח ב. ועי' ציון 276.
- ↑ עי' ציון 313. טו"א מגילה שם.
- ↑ עי' ציון 196 ואילך.
- ↑ ק"א לתו"כ שם.
- ↑ באר בשדה מצורע, בפי' ראשון.
- ↑ עי' ציון 320.
- ↑ באר בשדה שם, בפי' שני.
- ↑ כ"ה הגי' בתו"כ ובתוספתא ובברייתא שלפנינו (וכ"ה גי' ד"ו וד' פיזארו וכת"י גטינגן וכת"י הספריה הבריטית וכת"י רומי 134 וקטע גניזה הנ"ל לגמ' שם). וגי' כתי"מ לגמ' שם: רבי, ועי' ציון 174, וצ"ב, ועי' דק"ס שם אות ט, שטס"ה הוא בכי"מ והתחלף לו השיטות בין רבי לר' יוסי בן ר' יהודה, עי' ציון 165, וגי' כת"י קולומביה וכת"י רומי 108, ר' יהודה, ועי' ציון הנ"ל, ועי' שאלתות שם גירסאות שונות.
- ↑ ע"ע טהרת מצורע ציון 197 ואילך.
- ↑ תו"כ שם; תוספתא שם; ברייתא שם.
- ↑ מו"ק טו ב; חולין קמא א.
- ↑ רש"י חולין שם ד"ה אסור, בפי' דברי הברייתא חולין שם, ועי' שאג"א סי' לג שמוכרח הוא, שהגמ' שם דנה בהבאת ציפורי מצורע כדי להתירו בתשמיש המיטה, והבאת הציפורים היא בסוף ימי חילוטו לפני ימי סִפרו, ע"ע טהרת מצורע ציון 13 וע' צפורי מצורע (אך עי' תוס' הרא"ש חולין שם שמישב אף לשיטה שהמצורע מותר בתשמיש המיטה בימי חילוטו, שמ"מ אינו מקובל לה ואינו רוצה להיזקק לה ויש בדבר שלום בית), ועי' בגמ' שם שנאמרו הדברים בשיטת ר' יהודה, ועי' ציון 165; רש"י מהד' קופפר מו"ק שם וקר"ס טו"צ שם, בפי' דברי הברייתא מו"ק שם, ועי' ציון 314, שי"מ את דברי הברייתא שם בע"א, ועי' הערת המהדיר (קופפר) ברש"י שם, שלדעתו אף רש"י סובר כן, ומש"כ: בימי חילוטו, טס"ה.
- ↑ רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו; סמ"ג עשין רלה; מאירי שם א וטו ב, ועי"ש נדה לד ב; חי' הר"ן שם טו ב, ועי' חי' הר"ן שם ז ב.
- ↑ עי' ציון 174. כס"מ שם. ועי' מראה הנוגה שם, שדחה טעם זה, לפי שי"ל שרבי הוא בעל דעה זו ואין כאן תנא נוסף שסובר כן, עי' ציון 165, ומ"מ אף אם יש כאן מחלוקת רק של רבי עם תנא אחר, ע"ע הלכה ציון 501, שהלכה כרבי מחברו, ושם ציון 666, שהלכה כרבי כנגד ר' יוסי בן ר' יהודה.
- ↑ עי' ציון 176. כס"מ שם.
- ↑ ציון 303 ואילך.
- ↑ ויקרא יג מו.
- ↑ ראב"ד לתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות יב, וע"פ גירסתו בתו"כ שם: לבדו ישב, ולפנינו אינו.
- ↑ ע"ע ארבע אמות (שיעור) ציון 16, וע' נדוי. ראב"ד שם, ע"פ ברייתא במו"ק טו א: שיהא כמנודה.
- ↑ כלים פ"א מ"ז; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות יד; עי' ספרי במדבר פסקא א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ז וביאת מקדש פ"ג ה"ב.
- ↑ במדבר ה ב. ספרי שם; רמב"ם ביאת מקדש שם ה"א.
- ↑ ויקרא יג מו. עי' תו"כ שם; עי' ספרי שם; רמב"ם שם ושם.
- ↑ ציון 11.
- ↑ ציון 256 ואילך.
- ↑ עי' תו"כ דלהלן; עי' ברייתא במו"ק יד ב, ורש"י שם ד"ה לרבות; עי' רמב"ם דלהלן.
- ↑ ע"ע כהן גדול ציון 791 ואילך. תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות ה; עי' ברייתא שם, וריטב"א מו"ק שם; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו, ובסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קיב. וע"ע הנ"ל ציון 832 ואילך, ושם ציון 837 ואילך, באופנים שבהם הוצרכו לרבות כה"ג מצורע לפריעה ופרימה.
- ↑ ויקרא יג מה. תו"כ שם; ברייתא שם. ועי' מנ"ח מ' קעא אות ב, שהקשה מה צורך יש ללימוד מיוחד, שאפשר ללמוד מהטעם שבציון 206, ועי' ככר לאדן סי' ז מו"ק שם ועזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק לב ומהר"ם שיק מ' קעב אות ב ומנחת ברוך סי' עח ענף ג וכתר המלך טו"צ שם ור"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג עשין קפט ומנחת סולת מ' קעא ושיירי מנחה מ' קעא והר אפרים הוריות סי' כג, ישובים שונים.
- ↑ ק"א לתו"כ שם.
- ↑ עי' עזרת כהנים שם ס"ק כח וס"ק לג.
- ↑ ע"ע עשה דוחה לא תעשה. רמב"ם שם, ובסהמ"צ להרמב"ם שם; סמ"ג עשין רלה. ועי' קר"א מו"ק שם, שהקשה מדוע נקט טעם זה, והרי נלמד מהריבוי שבציון 203, ועי' ציון הנ"ל. וע"ע גדול פרע ציון 96.
- ↑ עי' להלן.
- ↑ עי' ציון 23.
- ↑ עי' ציון 28.
- ↑ זכר יצחק ח"א סי' מג. ומסתבר שלדעתו הדינים שנחלקו בהם אם נוהגים באישה, עי' ציון 226 ואילך, אינם נוהגים באישה, שהרי אף הם חלק מדיני אבלות המצורע ואינם חלק מדיני טומאתו.
- ↑ עי' תוס' שבציון 217, שדוקא דברים שגנאי הם לאישה אינם נוהגים באישה מצורעת; עי' תוס' רי"ד מו"ק טו ב, שמ' מדבריו שאישה מצורעת אינה בשילוח קרבנות, אע"פ שלדעתו מצורע אינו משלח קרבנותיו מדין אבילות; עי' רלב"ג שבציון 218, שדוקא דברים שיש בהם משום גילוי ערוה אינם נוהגים באישה מצורעת; עי' ראשונים ואחרונים שבציונים 233, 241, 245, דינים שונים שהם סוברים שנוהגים באישה מצורעת, אע"פ שאינם שייכים לדיני טומאת המצורע; עי' משך חכמה שבציון 224, שהוצרך לתת טעם מיוחד למעט אישה מצורעת מאיסור תשמיש המיטה. ועי' ציון 18 ואילך, שי"ס שדיני הנהגת המצורע אינם משום אבילות, ולחלק מהם אין הבדל במהותם של דיני הנהגת המצורע, וממילא אינם סוברים כלל זה.
- ↑ עי' ציון 49 ואילך.
- ↑ עי' ציונים 66 ואילך, 83 ואילך.
- ↑ משנה סוטה כג א; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות א; ברייתא בסוטה שם ב ובערכין ג א ובכריתות ח ב; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ח.
- ↑ ויקרא יג מד. תו"כ שם; ברייתא שם ושם ושם. ועי"ש ושם, שאע"פ שהכתוב נאמר על: טמא יטמאנו הכהן (ויקרא שם), מ"מ אף אישה נטמאת בנגעים, ע"ע נגעי אדם, ולא בא הכתוב למעט אלא את הנהגות המצורע שאחרי כתוב זה. וע"ע אשה ציון 476 ואילך.
- ↑ עי' ציון 211.
- ↑ תוס' ערכין שם ד"ה והצרוע.
- ↑ רלב"ג ויקרא שם מה.
- ↑ עמק ברכה מצורע אות א, לשיטתו שבציון 80, שמלבד חיוב פריעת הראש שמפורש בתורה, גזרו חכמים איסור תספורת במצורע, ונשים לא נתמעטו מגזירה זו.
- ↑ עי' ציונים 186 ואילך, 303 ואילך, 314 ואילך.
- ↑ עי' ציון 315.
- ↑ כריתות שם; רמב"ם שם פי"א ה"א. וע"ע הנ"ל ציון 482 ואילך.
- ↑ עי' ציון 321.
- ↑ משך חכמה ויקרא יד ח.
- ↑ עי' ציון 133 ואילך.
- ↑ חס"ד לתוספתא סוטה סופ"ב ומנ"ב לתוספתא שם ורש"ש סוטה שם ומנח"י לתוספתא שם וצ"פ ע"ז פי"ב ה"י, בפי' דברי ת"ק בתוספתא שם, לגי' תוס' סוטה שם ד"ה מה ואור הגנוז ונוסחאות כת"י וחס"ד והג' הגר"א ומנ"ב ומנח"י לתוספתא שם, וכ"ה גי' תוספתא צוקרמנדל וגי' כת"י וינה וכתי"ע, ועי' ציון 232, ועי' ביכורים פ"ד מ"ב, לגי' שלפנינו: כיצד שוה (אנדרוגינוס) לאנשים וכו' מתעטף ומסתפר כאנשים, והיינו שנשים אינן נעטפות, וכ"ה גי' בה"ג (וגי' תוס' חד מקמאי (ההשלמה) יבמות פא ב, בשם בה"ג, אנדרוגינוס אינו נעטף וכו' כנשים, וא"כ חולק באנדרוגינוס, אך אף לגירסתו עולה שנשים אינן נעטפות, אך עי' ציון 233) וגי' רמ"ע מפאנו וגי' הגר"א למשנה שם, וכ"ה גי' כת"י קאופמן וכת"י פרמה למשנה, ועי' ר"ש ביכורים שם ומאירי יבמות פד א, שגורסים שדוקא האיש אינו נעטף (וכ"ה בתוספתא ביכורים פ"ב, לגי' אור הגנוז, וכ"ה גי' תוספתא צוקרמנדל וגי' כת"י וינה וכתי"ע לתוספתא, וכ"מ שהיא גי' הרמב"ם ע"ז שם, ובתוס' חד מקמאי שם א וב הגי' במשנה: נעטף ובתוספתא: אינו נעטף, ובכתי"מ למשנה ובתוספתא לפנינו נשמט דין העיטוף לגמרי), אלא שפי' את העיטוף בע"א, ועי' ציון 233. ועי' בה"ג ביכורים שם (ומקורו בבה"ג סי' כח עמ' רפד מהד' מ"י), שפי' את העיטוף באבלות, אך עי' הג' בן אריה לבה"ג שם אות יב, שהוא נלמד ממצורע, ועי' רמ"ע מפאנו ביכורים שם, שפי' את העיטוף בע"א, ועי' צ"פ שם, ע"פ רמב"ם שם ודלהלן, שעיטוף האמור בתוספתא סוטה היא עיטוף של מצורע, ועיטוף האמור במשנה ובתוספתא ביכורים הוא ע"א, ומטעם זה הגירסאות שונות.
- ↑ רמב"ם טו"צ פ"י ה"ח, ועי' ציון 233; מאירי סוטה שם א ונדה לד ב, ועי' ציון הנ"ל; רלב"ג שם.
- ↑ עי' ציון 133. טו"א מגילה ח ב; עי' מנ"ח מ' קעא אות ה; נזר הקודש שבציון 241. וכ"מ בכס"מ דלהלן, וכ"מ באחרונים שבציון 233, שהקשו מדברי הרמב"ם בסהמ"צ שבציון הנ"ל, ולא חילקו כפי שחילק שו"ת ר"י הנגיד שבציון 237. ועי' ציון הנ"ל, שי"מ את דברי הרמב"ם בע"א.
- ↑ עי' ציון 214.
- ↑ עי' ויקרא יג מה. כס"מ טו"צ שם. ועי' נר תמיד כריתות ח ב, שהקשה מהברייתא בכריתות שבציון 214 (וכ"ה במשנה ובתו"כ שבציון הנ"ל) שחילקה בין איש ואישה דוקא בפריעה ופרימה, ות' ע"פ תוי"ט מגילה פ"א מ"ז, שזכרו רק את תחילת הכתוב, וה"ה להמשכו, ועי' ציון 233.
- ↑ רלב"ג שם.
- ↑ כ"ה גי' כת"י וינה וגי' אור הגנוז לתוספתא סוטה שם, ובגי' כתי"ע ונוסחאות כת"י והג' הגר"א אינו. ובגי' התוספתא שלפנינו, ת"ק אומר שאף האישה נעטפת ללא מחלוקת (ועי' ציון 226), אך עי' חס"ד שם, שטס"ה.
- ↑ סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קיב, ועי' מער"ק טו"צ שם, שהקשה מציון 227, ונשאר בצ"ב, ועי' נר תמיד שם, שמ' מדבריו שהרמב"ם חזר בו בחיבורו (וכ"כ ר"י קפאח לסהמ"צ שם ציון 43, ותלה את החזרה בשינויי הנוסחאות שבתוספתא, עי' ציונים 226, 232), ועי' הערות ר"ח העליר לסהמ"צ להרמב"ם שם, שי"ס שטס"ה היא בסהמ"צ, אך כן הוא בכתה"י של המקור הערבי ושל התרגומים לסהמ"צ, ועי' ציון 237, ועי' ציון 241, שי"מ את דברי סהמ"צ להרמב"ם בע"א. ועי' נר מצוה (ואלק) לסהמ"צ שם ונר תמיד שם, ראיה מהמשנה ומהברייתא שבציון 214 (וכ"ה בתו"כ שבציון הנ"ל), שחילקו בין איש ואישה דוקא בפריעה ופרימה, ועי' ציון 230. ועי' מאירי שם, בשם בה"ג, שאישה אבלה נעטפת (אך עי' ציון 226), אלא שעיטופה שונה משל איש, ולכאורה נ' שה"ה באישה מצורעת, אך עי' ציון 227.
- ↑ עי' ציון 217.
- ↑ נר מצוה שם.
- ↑ עי' ציון 148.
- ↑ שו"ת ר"י הנגיד (מהד' רצהבי) על סהמ"צ להרמב"ם שם וטו"א שם, בד' הרמב"ם שם, שזוהי משמעות אינה עוטה על שפם שהוזכרה בדברי הרמב"ם שם, עי' ציון הנ"ל; מנ"ח שם. ועי' שו"ת ר"י הנגיד שם, שמישב בכך את הסתירה שבין הרמב"ם שם לסהמ"צ שם, עי' ציון 233, שבחיבורו התייחס לעטיית שפם של שאלת שלום, ואילו בסהמ"צ התייחס לעטיית שפם של עיטוף הראש (אך עי' טו"א שם בד' הרמב"ם שם, שחולק), ועי' ציון 241, שיש מישבים להפך.
- ↑ עי' ציונים 133, 147.
- ↑ עי' ציון 226 ואילך. טו"א שם; מנ"ח שם.
- ↑ עי' ציונים 49 ואילך, 66 ואילך, 83 ואילך.
- ↑ נזר הקודש כריתות שם דף לב א אות ג, בד' סהמ"צ להרמב"ם שם. ועי"ש שמישב בכך את הסתירה שבין הרמב"ם שם לסהמ"צ שם, עי' ציון 233, שבחיבורו התייחס לעטיית שפם של עטיפת הראש, ואילו בסהמ"צ התייחס לעטיית שפם של שאלת שלום, ועי' ציון 237, שיש מישבים להפך. ועי' ציון 18.
- ↑ עי' ציון 60.
- ↑ עי' ציון 65 ואילך.
- ↑ מנ"ח שם. ועי"ש שלדעתו אף באיש איסור הכיבוס הוא מדרבנן, עי' ציון 62, ועי' ציון 61, שלסוברים שאיסור כיבוס הוא מן התורה, נלמד מחיוב פרימת הבגדים שאישה אינה נוהגת בו, עי' ציון 214, וממילא נ' פשוט שאף איסור הכיבוס אינו נוהג בה.
- ↑ עי' ציון 219. עי' עמק ברכה שם.
- ↑ עי' ציון 196 ואילך.
- ↑ עי' ספרי במדבר פסקא א; רמב"ם שם; מאירי שם.
- ↑ במדבר ה ג. עי' ספרי שם; עי' קר"ס טו"צ שם.
- ↑ עי' ציון 142 ואילך.
- ↑ רמב"ם שם, ובסהמ"צ להרמב"ם שם.
- ↑ קר"ס שם.
- ↑ מל"מ יו"ט פ"ז הט"ז. ועי"ש, שלדעתו דין זה באישה הוא מדרבנן, כפי שלדעתו דין ההודעה בשאר טמאים הוא מדרבנן, עי' ציון 145, ועי' ציון 144, שנ' שי"ח בשאר טמאים שהוא מה"ת, ולדעתם פשוט הוא שאף אם אישה צריכה להודיע מהטעם שכאן, הוא מה"ת.
- ↑ עי' ביכורים פ"ד מ"ב, לגי' שלפנינו: אנדרוגינוס מתעטף כאנשים, ואחרונים שבציון 226, שהכונה לעטיפת המצורע שאינה נוהגת בנשים, ועי' ציון הנ"ל שנו"א במשנה שם ובתוספתא ביכורים פ"ב, ושי"מ את העיטוף בע"א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ט.
- ↑ עי' ציונים 214, 226 ואילך. ועי' ציון 232 ואילך, שי"ח בעטית שפם.
- ↑ ע"ע אנדרוגינוס: מהותו וע' טומטום: מהותו. רמב"ם שם.
- ↑ ע"ע ספק איסור. כס"מ טו"צ שם; קר"ס טו"צ שם. וע"ע טומטום ציון 494.
- ↑ עי' ציונים 62, 244. מנ"ח דלהלן.
- ↑ ע"ע ספק דרבנן. מנ"ח סוף מ' קעא, בפי' ראשון.
- ↑ ע"ע הנ"ל. מנ"ח שם, בפי' שני. ועי' ציון 61, שי"ס שאיסור כיבוס במצורע הוא מה"ת, ועי' ציון 245, שי"ס שאיסור כיבוס נוהג אף במצורעת, ולשיטות אלו פשוט שאנדרוגינוס וטומטום אסורים בכיבוס.
- ↑ ע"ע נגעי אדם. ועי"ש, שאע"פ שאין חיוב להביא קטן שנראה בו נגע לפני הכהן, לסוברים כן, מ"מ אם הביאו לפני הכהן, נוהגים בו כל דיני הנגעים.
- ↑ ע"ע אב (מוליד) ציון 117 וע' חנוך ציון 202. מנ"ח מ' קעא אות ט (מהד' מ"י); מעשה חושב ערכין ג א.
- ↑ עי' ציון 65 ואילך.
- ↑ ע"ע לא תאכילום ציון 278 ואילך, ועי' לעיל ציון 17, שדיני הנהגת המצורע הם מ"ע. מנ"ח שם; עי' מעשה חושב שם.
- ↑ עולת שלמה ערכין שם, בד' תוס' ערכין שם ד"ה והצרוע; חשבונות של מצוה מ' קסט.
- ↑ ע"ע הנ"ל ציון 290 ואילך. עי' עולת שלמה שם.
- ↑ ע"ע נגעי אדם.
- ↑ חשבונות של מצוה שם. ועי' מנ"ח שם ומעשה חושב שם, שקטן נתרבה להיות כגדול דוקא לעניין טומאתו ולא לעניין הנהגתו.
- ↑ עי' להלן.
- ↑ רבא במו"ק יד ב, ועי"ש שאף אביי סובר כן, אלא שהגמ' שם דחתה את ראיתו; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ו.
- ↑ עי' ציון 201 ואילך.
- ↑ ע"ע אנינות ציון 77 ואילך. רבא בגמ' שם.
- ↑ ע"ע הנ"ל ציון 85. רש"י מו"ק שם ד"ה הא.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ עי' ציון 49 ואילך.
- ↑ עי' ציונים 66 ואילך, 83 ואילך, 121.
- ↑ משנה מגילה ח ב וכלים פ"א מ"ה ונגעים פ"ח מ"ח (ועי' ר"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם, שלשון המשנה בנגעים אינה בדקדוק); עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות י, וראב"ד וק"א לתו"כ שם, ותו"כ שם פ"ט אות ח; רמב"ם טו"צ פ"י ה"י. ועי' ציונים 47, 64, 81.
- ↑ רש"י מגילה שם ד"ה וטהרו.
- ↑ ויקרא יג ו ולד.
- ↑ רש"י שם; מאירי מגילה שם; ק"א לתו"כ שם ושם.
- ↑ תו"כ שם ושם; רב שמואל בר יצחק במגילה שם. ועי' דברי רבא במגילה שם, שדחה לימוד זה.
- ↑ ויקרא שם מה.
- ↑ שם. פרי"ד מגילה שם. וכ"ה בכת"י גטינגן ובכת"י הספריה הבריטית ובכתי"מ 140 לגמ' שם, ולפנינו המשך הכתוב אינו, וכן אינו בדפ"ו ובד' פיזארו ובכתי"מ 95 ובכת"י קולומביה ובכת"י רומי 134 ובקטע גניזה מקימברידג' שמספרו 73 ובקטע גניזה מהספריה הבריטית שמספרו 5558 לגמ' שם.
- ↑ ע"ע נגעי אדם. רש"י מגילה שם ד"ה אשר; פרי"ד שם.
- ↑ ר"ח מגילה שם.
- ↑ רבא במגילה שם. וכעי"ז בציון 169.
- ↑ ע"ע הנ"ל. עי' ר"ח שם; רש"י שם ד"ה יצא; פרי"ד שם.
- ↑ עי' ציונים 133 ואילך, 148.
- ↑ עי' ציון 49 ואילך.
- ↑ עי' ציונים 66 ואילך, 83 ואילך, 121.
- ↑ עי' ציון 276 ואילך. תוי"ט מגילה פ"א מ"ז, ובד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ו; מל"מ יו"ט פ"ז הט"ז; תפא"י מגילה שם יכין אות מג ונגעים פ"ח מ"ח יכין אות עח; שפ"א מגילה ח ב.
- ↑ עי' ציון 142 ואילך.
- ↑ עי' מל"מ דלהלן. ועי' תפא"י דלהלן, שי"ס שאינו נוהג כלל.
- ↑ תוס' מו"ק ז א ד"ה אמר רבי, ועי' מל"מ יו"ט פ"ז הט"ז, שפשוט מדברי התוס' שדבריו אמורים בדוקא ואין זה רק מרוצת הלשון, ועי' ציון 301; מל"מ שם, בד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ו, שזכר קריאת טמא דוקא במצורע מוחלט.
- ↑ עי' ציון 49 ואילך.
- ↑ עי' ציונים 66 ואילך, 83 ואילך, 121.
- ↑ עי' ציון 276 ואילך. מל"מ שם; תפא"י מגילה פ"א מ"ז יכין אות מג ונגעים פ"ח מ"ח יכין אות עח.
- ↑ עי' ציון 144 ואילך.
- ↑ עי' ציון 145.
- ↑ מל"מ שם.
- ↑ תפא"י מגילה שם.
- ↑ תוי"ט מגילה שם, ועי' ציון 144, שמ' שהוא מה"ת. ועי"ש, שאף התוס' שבציון 293, כתבו דבריהם רק אגב מרוצת הלשון.
- ↑ עי' ציון 186.
- ↑ תוס' מו"ק ז א ד"ה אמר רבי. ועי"ש ראיה ממשנה מגילה ח ב: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה, הא לעניין תשמיש הם שוים, ועי"ש ראיה נוספת מהאמור בציון הנ"ל, שלסוברים שמצורע מוחלט אסור בתשמיש המיטה, נלמד בק"ו ממצורע בימי סִפרו, שטומאתו קלה יותר, ע"ע טהרת מצורע ציון 197 ואילך, וטומאתו של מצורע מוסגר שוה למצורע מוחלט, עי' להלן ציון 330, וממילא אף בו שייך הק"ו.
- ↑ ע"ע שלוח מחנות. שפ"א מגילה שם.
- ↑ עי' ציון 165 ואילך, ועי' ציון 189, שכן הלכה.
- ↑ רש"י מהד' קופפר מו"ק שם וב, וכ"ה בתוס' שם וריטב"א מו"ק שם א ותוס' רא"ש מו"ק שם, בשם רש"י, וכ"מ ברש"י לרי"ף מו"ק שם (ג א); מיוחס לרש"י (מהד' זקש) מו"ק שם ב; עי' ר"ש בן היתום מו"ק טו ב, אך אולי טס"ה, ובמקום: בימי הסגרו צ"ל: בימי ספרו; שיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק ז א וב; מאירי מגילה ח ב, בשם קצת מפרשים, ומו"ק שם א, בדעה ראשונה, ונדה לד ב. ועי' מאירי מגילה שם, שאע"פ שלא הוזכר הבדל זה בין מצורע מוחלט למצורע מוסגר במשנה, עי' ציון 311, י"ל שהתנא נקט רק את ההבדלים שבהם דינו של מצורע מוחלט חמור יותר, ולא את ההבדלים שבהם דינו קל יותר.
- ↑ עי' ציון 314 ואילך.
- ↑ ע"ע נגעי אדם. שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם א.
- ↑ ע"ע הנ"ל.
- ↑ תוס' רא"ש שם.
- ↑ תוס' שם; מאירי מגילה שם, בשם י"ח, ומו"ק שם, בשם י"ח, ושם ב בשם מקצת גדולי הצרפתים, ובד' גדולי המחברים (רמב"ם טו"צ פי"א ה"א), שלא הזכירו איסור תשמיש במצורע אלא בימי סִפרו; תוס' רא"ש שם; חי' הר"ן מו"ק טו ב. ועי' תוס' שם ותוס' רא"ש שם, ראיה מאותה ראיה שבמשנה שבציון 303, ועי' ציון 306.
- ↑ עי' ציון 276. תוס' שם.
- ↑ עי' תוס' רא"ש שם, שמצדד לומר כן; טו"א מגילה שם.
- ↑ נגעים פי"ד מ"ב; תו"כ מצורע פרשתא ב אות יא; תוספתא נגעים פ"ח; ברייתא במו"ק ז ב וטו ב, ותוס' מו"ק טו שם ד"ה וישב וחי' הר"ן מו"ק שם, בפי' דברי הברייתא שם, שדנה במצורע בימי סִפרו (ועי' ציון 188, שי"מ את דברי הברייתא בע"א); רמב"ם טו"צ פי"א ה"א.
- ↑ ויקרא יד ח.
- ↑ דברים ה כז. תו"כ שם; ברייתא שם ושם.
- ↑ שמות יט טו. שיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק ז שם; ר"ש בן היתום מו"ק טו שם; ק"א לתו"כ שם.
- ↑ ע"ע ציון 64 וע' נגעי אדם וע' נגעים.
- ↑ באר בשדה מצורע, בפי' ראשון. ועי' ציון 181, בטעם שלפירוש זה מצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש, שהוא מובדל מבני אדם, אבל מצורע בימי סִפרו חוזר למחנה, ע"ע טהרת מצורע ציון 209 ואילך, ולכן נאסר בתשמיש המיטה.
- ↑ ע"ע הנ"ל: הבאת קרבנותיו. משכיל לדוד מצורע; באר בשדה שם, בפי' שני.
- ↑ משך חכמה ויקרא שם.
- ↑ ציון 209 ואילך.
- ↑ עי' כלים פ"א מ"א ומ"ד; רמב"ם טו"צ פ"י הי"א. וע"ע אבות הטמאות ציון 36 וע' טמאה ציון 93.
- ↑ עי' משנה שם מ"א; תו"כ מצורע פרשתא ב אות ו, בכלים, וע"ע מגע ציון 131, שאדם וכלים נטמאים במגע באותה טומאה; ב"ב ט ב; רמב"ם שם. וע"ע טמאה ציון 179, ועי' להלן ציון 331 ואילך.
- ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם. וע"ע טמאת כלים ציון 86 ואילך, וע' מגע ציון 135.
- ↑ עי' משנה שם מ"ב; רמב"ם שם. וע"ע טמאה שם וע' משא, ועי' להלן ציון 356 ואילך.
- ↑ עי' משנה שם מ"ג; עי' תו"כ תזריע תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות י ופ"ט אות ח, לגי' שלפנינו, ועי' רבנו הלל לתו"כ פ"ב שם, שמחק גי' זו; ספרי במדבר פיסקא לא, לגי' שלפנינו, ועי' רבנו הלל לספרי שם, שמחק גי' זו, ועי' ציון 329; רמב"ם שם. וע"ע מדרס ציון 65, שי"ס שמצורע אינו מטמא משכב ומושב, וע"ע טמאה ציון 192 ואילך וע' מדרס ציון 645 ואילך.
- ↑ משנה שם מ"ד; עי' תו"כ שם ושם; ספרי שם, לגי' רבנו הלל שם, ושם פיסקא קה; רמב"ם שם הי"ב.
- ↑ רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם כלים שם; ק"א לתו"כ פ"ט שם. ועי' ציון 370 ואילך, וע"ע טמאה ציון 185 ואילך.
- ↑ משנה שם מ"ה ונגעים פ"ח מ"ח, בטומאת ביאה; גמ' מגילה ח ב, בפי' דברי המשנה מגילה שם; עי' תו"כ שם ושם, ושם ושם הוא במצורע שנטהר מהסגרו ולא הוחלט; ספרי שם פיסקא לא, בטומאת משכב ומושב, לגי' שלפנינו, ובטומאת ביאה, לגי' רבנו הלל שם; רמב"ם שם הי"א והי"ב. וע"ע טמאה ציון 95, שי"ס שטומאת מצורע מוחלט חמורה מטומאת מצורע מוסגר, אך עי' גור אריה ויקרא יג ח (הוא הי"ס שם), שחומרה זו אינה בדיני טומאתו, אלא באופן טהרתו, וע"ע טהרת מצורע ציון 81 ואילך.
- ↑ זבים פ"ה מ"ו.
- ↑ ע"ע ציון 18 ואילך.
- ↑ ע"ע ציון 240 ואילך, ושם ציון 267. עי' משנה שם.
- ↑ עי' ציון 385. רש"י ב"ב ט ב ד"ה בימי; יד רמ"ה ב"ב שם אות קטו; ריטב"א ב"ב שם, בפי' שני.
- ↑ ע"ע טמאת מת ציון 23. רש"י שם; יד רמ"ה שם.
- ↑ ע"ע הנ"ל שם. עי' רש"י שם ויד רמ"ה שם. ועי' רע"א ב"ב שם ומשנ"א כלים פ"א מ"א וחזו"א זבים סי' ד אות ו, שהקשו מהאמור בציון 456, שמצורע אינו מטמא באהל, ועי' רש"ש ב"ב שם, שדברי רש"י אינם בדקדוק (ועי' מאירי קידושין לג ב, שקרא אף הוא לטומאת ביאה של מצורע טומאת אהל, אע"פ שכ' לחלק בין טומאת אהל של מת לטומאת אהל של מצורע), ועי' משנ"א שם, שהקשה עוד שהמצורע שהוקש למת הוא מצורע מוחלט, ומנין לנו לטמא מצורע מוסגר, ועי' חזו"א שם, שהקשה עוד שטומאת מגע במצורע מוחלט אינה דומה לטומאת מת, שהרי הנוגע במת הוא אב הטומאה, ע"ע טמא מת ציון 2 ואילך.
- ↑ במדבר יב יב. יד רמ"ה שם וריטב"א שם, ע"פ ספרי במדבר פיסקא קה.
- ↑ ויקרא יג מה. פיהמ"ש להרמב"ם כלים שם; יד רמ"ה שם אות קיב, בפי' שני; ריטב"א שם, בפי' רביעי; קר"ס טו"צ פ"י.
- ↑ אונקלוס ויקרא שם. יד רמ"ה שם; ריטב"א שם.
- ↑ עי' ראשונים ואחרונים שבציון 144.
- ↑ ויקרא יג מו. רגמ"ה ב"ב שם; קר"ס שם.
- ↑ ע"ע אבות הטמאות: כח הטומאה של אב הטומאה.
- ↑ ע"ע הנ"ל שם וע' טמאה ציונים 224, 227 ואילך וע' נבלה וע' שרץ. יד רמ"ה שם, בפי' ראשון. ועי' ריטב"א שם, בפי' ראשון: פשיטא, שאין לך אב בטומאה גדול ממנו.
- ↑ עי' ציון 377. יד רמ"ה שם, בפי' שלישי; עי' ריטב"א שם, בפי' שלישי. ועי"ש ושם: לטמא באהל, אך עי' ציון 456 שמצורע אינו מטמא באהל, וי"ל שכונתם לטומאת ביאה שדומה לטומאת אהל.
- ↑ עי' ציונים 359, 472. ועי' תוי"ט שבציון 359.
- ↑ ע"ע זב ציון 290. משנ"א שם, בפי' ראשון.
- ↑ עי' ציון 328. משנ"א שם, בפי' שני. ונ' שהק"ו הוא שטומאת ביאה אינה בטומאות אחרות שמטמאות במגע, עי' כלים שם מ"ד.
- ↑ רמב"ן ב"ב שם.
- ↑ ויקרא יד ח. עי' גמ' שם, ורש"י שם ד"ה נאמר.
- ↑ עי' להלן.
- ↑ ע"ע טהרת מצורע ציון 197.
- ↑ ע"ע הנ"ל ציון 201 ואילך.
- ↑ עי' ציון 328.
- ↑ תו"כ מצורע פרשתא ב אות ו. ועי' בית ישחק טו"צ פ"י הי"א, שהקשה לדעת הסוברים שמצורע מוחלט מותר בתשמיש המיטה, עי' ציון 165, אע"פ שמצורע בימי סִפרו אסור בתשמיש המיטה, עי' ציון 314, וא"כ יש במצורע בימי סִפרו דין חמור, ות' שמ"מ לעניין טומאה מצורע בימי סִפרו קל יותר.
- ↑ ע"ע הסט ציון 3 ואילך.
- ↑ זבים פ"ה מ"ו. וע"ע הנ"ל ציון 216 ואילך וע' משא.
- ↑ ע"ע זב ציון 314 ואילך וע' משא.
- ↑ ויקרא טו לב-לג.
- ↑ עי' תו"כ מצורע פ' זבים פ"ט אות יג, ופיהמ"ש להרמב"ם זבים פ"ה מ"ו ורע"ב זבים שם. ועי' ציון 472, שיש דורשים את ההיקש בע"א, ועי' תוי"ט זבים שם, שאין מחלוקת, שהכל בכלל ההיקש.
- ↑ ציון 224 ואילך.
- ↑ ציון 181 ואילך.
- ↑ ציון 220 ואילך.
- ↑ ציון 181.
- ↑ ציון 53 ואילך.
- ↑ ציון 193 ואילך.
- ↑ ציון 645 ואילך.
- ↑ ציון 46 ואילך.
- ↑ ציון 195. וע"ע הנ"ל ציון 401 ואילך, במצורע שמת.
- ↑ ציון 233 ואילך.
- ↑ נגעים פי"ג מי"א; רמב"ם טו"צ פ"י הי"ב.
- ↑ רמב"ם שם; סמ"ג עשין רלה.
- ↑ רמב"ם שם; סמ"ג שם; תפא"י נגעים שם יכין אות עד, ע"פ המשנה שבציון 375.
- ↑ תפא"י שם. ועי"ש, שהמשנה נקטה כלים דוקא, לפי שרצתה להשמיע אותנו את מחלוקת ת"ק ור"ש עד איזה גובה מטמא המצורע בביאתו לבית, עי' ציון 420 ואילך, ואדם ואוכלים ומשקים אינם מצויים אלא למטה.
- ↑ רמב"ם שם; סמ"ג שם. וכ"מ במשנה שם ושם, ובכלים פ"א מ"ד, שטומאת ביאה היא אף באופן שאין טומאת מגע.
- ↑ נגעים שם מ"ז; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות יד, לגי' ר"ש נגעים שם והג' הגר"א לתו"כ שם, ולפנינו הגי': מצורע יושב וטהור עומד, ועי' ציון 387; תוספתא נגעים פ"ז; רמב"ם שם.
- ↑ ויקרא יג מו.
- ↑ עי' תו"כ שם, ופיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב כלים שם ונגעים שם וק"א לתו"כ שם, ועי' ראב"ד לתו"כ שם, שלדעתו כתוב זה נצרך רק ללימוד שבציון 388, ועצם טומאת ביאה נלמדת מהכתוב שבציון 385; רמב"ם שם.
- ↑ ק"א לתו"כ שם, בפי' ראשון.
- ↑ ק"א שם, בפי' שני; תוי"ט כלים שם.
- ↑ ויקרא יד נד-נה.
- ↑ ע"ע בית המנוגע ציון 45.
- ↑ רש"י מגילה ח ב ד"ה הכא, בפי' דברי התו"כ תזריע פ' נגעים פט"ז אות יב. וכ"מ בראב"ד לתו"כ שם. ועי' רבנו הלל לתו"כ שם ור"ש נגעים שם מ"ח וק"א לתו"כ שם והג' הגר"א לתו"כ שם, שלפירושם אין דברי התו"כ שם עניין לאדם מצורע אלא רק לבגד המנוגע, ע"ע בגד המנוגע ציון 9 ואילך.
- ↑ במדבר יב יב.
- ↑ ע"ע טמאת מת ציון 23.
- ↑ ספרי במדבר פיסקא קה. ועי' עמק הנצי"ב לספרי שם, שלדעתו עיקר הלימוד אינו מכתוב זה, אלא מהכתוב שבציון 377, והספרי רק נתן טעם לכך שמצורע קרוי מת.
- ↑ עי' להלן.
- ↑ נגעים פי"ג מ"ז (וכ"ה הגי' בברכות כה א, ועי' עדיות פ"ג מ"ז וטהרות פ"ו מ"ב וראשונים שבציון 445, ועי' סמ"ג עשין רלה, שגי' זו היא עיקר, ועי' להלן); עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות יד, ואע"פ ששם לפנינו הגי' שעומד אינו מטמא ויושב מטמא (ועי' ציון 375, שי"ג בתו"כ כגי' המשנה), וכ"ה הגי' לפנינו בקידושין לג ב (וכ"ה גי' ד"ו וד' קושטא וכתי"מ וכת"י רומי לגמ' שם, אך גי' ד' ואדי אל חג'ארה וגי' קטע גניזה מירושלים שמספרו 577 לגמ' שם כגי' המשנה לפנינו), עי' רבנו הלל לתו"כ שם ור"ש נגעים שם ורמב"ן קידושין שם וריטב"א קידושין שם וק"א שם, שאין מחלוקת, ועומד היינו עובר ויושב היינו שהוא עוצר, וכ"מ בראב"ד לתו"כ שם ובמאירי קידושין שם (ועי' ערה"ש העתיד סי' צה סט"ו, שתמה), ועי' ציון 394; תוספתא נגעים פ"ז, לגי' שלפנינו (ועי' אור הגנוז לתוספתא שם ותוספתא צוקרמנדל, שאף במצורע עובר טמא, אך נ' שטס"ה); רמב"ם טו"צ פ"י הי"ב. ועי' ציון 375, שבאופן כזה הטהור נטמא אפילו הוא עובר ואינו עומד, ועי' ר"ש שם, שהכל תלוי בטמא.
- ↑ עי' ציון 377. עי' רמב"ם שם, ובפיהמ"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם. וכ"מ בראב"ד שם.
- ↑ רש"י ברכות שם ד"ה הטמא, ועי' ציון 394.
- ↑ מאירי שם. מנ"ח מ' קעא אות ג, בד' ר"ש שם.
- ↑ שטמ"ק ברכות שם; הון עשיר נגעים שם, ע"פ לשון המשנה שם. ועי"ש, שלולא דברי המשנה היה מקום לומר שכיון שהטהור הוחזק באותו מקום קודם, אין המצורע יכול לעשות את אותו מקום למושבו.
- ↑ ערה"ש העתיד שם.
- ↑ מנ"ח שם, בד' המגיה במל"מ טו"צ שם, בפי' דברי הגמ' בקידושין שם, ועי' ציון 394.
- ↑ ק"א שם, בד' רש"י קידושין שם ד"ה ה"ג (וכ"מ בתוס' רבינו שמואל קידושין שם, וכ"מ במגיה למל"מ שם, ועי' ציון 393), וע"פ גי' הגמ' שם והגי' שלפנינו בתו"כ שם, ועי' ציון 387, שי"מ גי' זו בע"א, ועי' ציון 389, וצ"ב.
- ↑ עי' רבנו הלל שם; ר"ש נגעים שם מי"א; מאירי ברכות שם ועדיות שם; עי' רא"ש נגעים שם מי"ב; מרכה"מ טו"צ שם וחס"ד לתוספתא שם וערול"נ יבמות קג ב ומשרת משה טו"צ שם, בד' הרמב"ם שם: כדי שיהא מושבו לבדו ולא יעמוד עם העם בערבוב ויטמא אותם, וערול"נ שם ומשרת משה שם וגור אריה טו"צ שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מי"ב (וכ"ה ברע"ב נגעים שם): שמא יעמוד בעת הילוכו ויטמא כל הנמצאים שם, והיינו שרק בעמידה מטמא (ועי' מרכה"מ שם ומשרת משה שם וגור אריה שם, שאף הראב"ד בהשגות שם אינו חולק בכך, אלא שחשש שאפילו לא יעמוד הוא עלול להתערב בעם ולטמא אותם בנגיעה, ועי' ציון 396), וחזר בו החס"ד ממש"כ בשושנים לדוד נגעים שם בד' הרמב"ם, ועי' ציון 400, שי"מ את דברי הרמב"ם בע"א. ועי' מאירי עדיות שם, ראיה מדברי המשנה עדיות שם (וכ"ה בטהרות שם), שנחלקו ר' יהושע וחכמים במצורע שעובר תחת אותו אוהל שטהור שם, וספק עמד ספק לא עמד, לסוברים כן, עי' ציון 445, ור' יהושע שמטמא הוא מכיון שלדעתו מדובר בספק טומאה ברשות היחיד, לסוברים כן, עי' ציון 447 (וע"ע ספק טומאה), ומכאן ראיה שאף במקום שמוקף מחיצות צריך המצורע לעמוד כדי לטמא בביאה, שאילו מקום שאינו מוקף מחיצות אינו חשוב רשות היחיד, ואף ר' יהושע מודה בו שטהור, ועי' ציון 451.
- ↑ תוס' יבמות קג ב ד"ה כיון; רמב"ן שם, בשם רבותינו הצרפתים; מאירי ברכות שם, בשם י"מ; שטמ"ק שם; חס"ד שם, ובשושנים לדוד שם, וערול"נ שם, בד' הראב"ד בהשגות טו"צ שם: שמא יתערב עם הציבור דרך העברתו ויטמא אותם, והיינו אפילו כשהוא עובר ואינו עומד, ועי' משרת משה שם, שהקשה על פי' זה, מדוע הוצרך הראב"ד להזכיר שיתערב עם הציבור, הרי אף בלא ערבוב הוא מטמא כשהם בתוך אותן מחיצות, ועוד שאין זה שמא אלא ודאי, ועי' ציון 395.
- ↑ תוס' שם.
- ↑ ע"ע בית המנוגע ציון 45.
- ↑ ריטב"א שם, בשם תוס'. וכ"מ ברמב"ן שם. ועי' ציון 406, שי"ס שמצורע שנכנס לבית אינו צריך דרך ביאה דוקא, ונ' שלטעם שכאן, כשנכנס שלא בדרך ביאה אינו מטמא עד שיעמוד.
- ↑ תפא"י נגעים שם מי"ב יכין אות פג, בד' הרמב"ם והראב"ד שם, ועי' ציון 395 ואילך.
- ↑ נגעים פי"ג מ"ח; רמב"ם טו"צ פ"י הי"ב.
- ↑ פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
- ↑ קר"ס טו"צ שם; מראה כהן לבעל התפא"י סי' יד, ע"פ חולין לג ב, בטהור שהכניס ידיו לבית המנוגע.
- ↑ ע"ע בית המנוגע ציון 49 ואילך.
- ↑ תפא"י נגעים שם יכין אות נב ומי"א יכין אות עג, ועי' ציון 407; חזו"א נגעים סי' י אות טז.
- ↑ תפא"י מ"ח שם. ועי' ציון 399.
- ↑ מראה כהן שם, ע"פ שבועות יז ב, בבית המנוגע, ועי' ציון 405, וצ"ב, ואולי חזר בו.
- ↑ ת"ק בנגעים פי"ג מי"א ובתוספתא נגעים פ"ז (כ"ה בתוספתא שלפנינו ובתוספתא צוקרמנדל, אבל בכת"י וינה לתוספתא חסר: מיד, ומ"מ פשוט שאין כאן דעה אחרת, שהרי מיד לאחר מכן מובאים שם דברי ר' יהודה שבציון 413 ואילך). ועי' ציון 395 ואילך, אם מיד פירושו אפילו הוא מהלך או דוקא כשעומד.
- ↑ ע"ע בית המנוגע ציון 66 ואילך.
- ↑ משנ"א נגעים שם. ועי"ש שהחילוק הוא שבבית המנוגע ביאת האדם לבית מטמאתו, והכלים אינם חשובים כאילו באו לבית, שהרי לא נכנסו מעצמם, ואילו בטומאת ביאה של מצורע שנכנס לבית טהור, ביאת המצורע מטמאת את הכל.
- ↑ עי' ציון 413.
- ↑ תפא"י נגעים שם יכין אות עז. ועי"ש שלמד מייתור הלשון "כלים" פעם נוספת.
- ↑ ר' יהודה במשנה שם ובתוספתא שם. ועי' הון עשיר נגעים שם, שכיון שנאמר "הנר" בה"א, י"ל שהכונה לנר מיוחד של שבת, ויש לתת זמן להדלקת נר בעל שתי פתילות.
- ↑ תוספתא שם.
- ↑ עי' ציון 377.
- ↑ ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם. ועי"ש ושם ושם, שקודם לכן אדם עשוי להיות טרוד בהדלקת הנר ולכן לא הוציאו, ועי' תוי"ט נגעים שם, שמ"מ אף בזמן שאין מדליקים את הנר נתנו לו שיעור זה, ולא חילקו בכך.
- ↑ משנ"א נגעים שם.
- ↑ פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, וכ"מ ברמב"ם טו"צ פ"י הי"ב, שכ' בסתם שכלי הבית נטמאים, ולא חילק בין נכנס ברשות לנכנס שלא ברשות.
- ↑ ת"ק בנגעים פי"ג מי"א ובתוספתא נגעים פ"ז; תולדות אדם לספרי במדבר פיסקא קה, בד' הספרי שם, שהשוה טומאת ביאה במצורע לטומאת אהל, וטומאת אהל היא בכולו, ע"ע טמאת אהל ציון 1072.
- ↑ משנה שם.
- ↑ תפא"י נגעים שם יכין אות עה.
- ↑ ר' שמעון במשנה שם ובתוספתא שם.
- ↑ רע"ב דלהלן.
- ↑ ע"ע אדם ציון 25 ואילך. ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
- ↑ כ"ה הגי' בתוספתא צוקרמנדל ובאור הגנוז לתוספתא שם, וכ"ה גי' כת"י וינה לתוספתא, וכ"ה גי' ר"ש שם. ולפנינו: ר' מאיר, ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהגי' הנכונה היא ר' יהודה, שהרי סתם משנה ר' מאיר.
- ↑ ר' יהודה בתוספתא שם.
- ↑ חס"ד שם.
- ↑ רמב"ם טו"צ פ"י הי"ב, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רע"ב שם.
- ↑ תוספתא נגעים פ"ז.
- ↑ עי' ר"ש דלהלן; זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם.
- ↑ ע"ע נגעי בתים. ר"ש נגעים פי"ג מי"א. ועי' חזו"א נגעים סי' י אות יט, שהסתפק אם ר"י בר"י לשיטתו דוקא.
- ↑ זר זהב ומנ"ב שם.
- ↑ עי' ציון 434. חזו"א שם. וכ"מ בר"ש שם, שהרי בבית המנוגע שאר התנאים חולקים וסוברים שאין קרקעיתו טמאה כלל, ע"ע הנ"ל.
- ↑ עי' להלן.
- ↑ מאירי ברכות כה א, בשם י"א; עי' תרוה"ד ח"ב סי' צה, בשם ר"י מסימפונט; שטמ"ק ברכות כה א; תפא"י נגעים פי"ג מי"ב יכין אות פא.
- ↑ עי' ר"ש נגעים שם; עי' רע"ב נגעים שם; תרוה"ד שם, בשם ר"י מסימפונט; תפא"י שם.
- ↑ רמב"ם טו"צ פ"י הי"ב, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
- ↑ ציון 441 ואילך.
- ↑ נגעים שם; תוספתא נגעים פ"ז, אלא שלא הוזכרו שם מידות המחיצה; רמב"ם שם.
- ↑ פיהמ"ש להרמב"ם שם, ועי' רמב"ם שם; ר"ש שם; רא"ש נגעים שם; תרוה"ד שם, בשם ר"י מסימפונט; רע"ב שם.
- ↑ עי' ר"ש שם, בפי' ראשון; עי' רע"ב שם, בפי' ראשון; תפא"י שם. ועי' תוי"ט נגעים שם, שהוא משום שאסור לשבת בתוך ד' אמות של המתפלל, ע"ע ארבע אמות (שיעור) ציון 30, ועי' תפא"י שם, שהוא משום שזהו שיעור השתחואה בפישוט ידים ורגלים, ע"ע השתחואה ציון 193. ועי' תפא"י שם, ראיה מבור ודות שכל מה שבתוכם אינו מטמא בבית המנוגע אפילו הם מגולים, ולא נתנו בהם שיעור, ע"ע בית המנוגע ציון 98.
- ↑ עי' ציון 377.
- ↑ ע"ע ארבע אמות (שיעור): באדם. תפא"י שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם שם: כדי שיהא לו מושב בפנ"ע; מסכנות נפתלי נגעים שם, בד' רע"ב שם, בפי' שני (וכ"ה בר"ש שם, בפי' שני, וברא"ש שם), שד' אמות הן מקומו של אדם, והיינו שבפחות מכך אינו מושב בפנ"ע. וכ"מ בתרוה"ד שם, בשם ר"י מסימפונט ובקר"ס טו"צ שם. וכעי"ז במשנ"א נגעים שם. ועי' ר"ש שם ורא"ש שם, שלדעה זו באדם גדול שאמתו ארוכה יותר מאמה בינונית, מודדים באמה שלו, וע"ע אמה (מדת אורך) ציון 4 ואילך.
- ↑ עי' ציון 386 ואילך.
- ↑ פיהמ"ש להרמב"ם עדיות פ"ג מ"ז ומאירי עדיות שם ורע"ב עדיות שם, בפי' מחלוקת ר' יהושע וחכמים בעדיות שם, ופיהמ"ש להרמב"ם טהרות פ"ו מ"ב שם ורע"ב טהרות שם בפי' ראשון, בפי' מחלוקת ר' יהושע וחכמים בטהרות שם. ועי' רא"ש טהרות שם, שהקשה לפירוש זה, ועי' ראב"ד עדיות שם ותוס' שאנץ עדיות שם, ובר"ש טהרות שם, ורא"ש שם ורע"ב טהרות שם בפי' שני, שפי' את מחלוקת ר' יהושע וחכמים שם ושם בע"א.
- ↑ ע"ע ספק טומאה.
- ↑ פיהמ"ש להרמב"ם עדיות שם; מאירי שם; רע"ב שם ושם. ועי' כס"מ טו"צ פ"י הי"ב, בפי' שני, שנ' מדבריו שאף למטהרים הוא דוקא תחת האילן, שחשוב רה"ר, אבל ברה"י טמא, ולכאורה דבריו נסתרים מהאמור כאן (ועי' ציון 450), ועי' ציון 451, שי"ס שתחת האילן אף ר' יהושע מודה שטהור ולא נחלקו אלא ברה"י, ואף הרע"ב שבציון 452 שחולק וסובר שנחלקו אף תחת האילן, מ"מ כ' בפירוש: אוהל או אילן, ועי' מל"מ טו"צ פ"ב ה"א, שהשיג על דברי הכס"מ.
- ↑ ע"ע נגעים.
- ↑ חזו"א טהרות סי' ד אות ג, ע"פ כס"מ שם, בפי' ראשון (וכ"ה במל"מ טו"צ פ"י שם, בשם ר"י קורקוס, ובקר"ס טו"צ שם), ועי' מל"מ פ"ב שם, שהשיג על המטהרים ע"פ טעם זה, שאין ספק נגעים טהור לאחר שכבר נזקק לטומאה, ע"ע נגעים, ועי' מער"ק, שי"ל שלד' חכמים הטהור עדיין לא נזקק לטומאה.
- ↑ ערה"ש העתיד סי' קנא ס"ז; אבי עזרי שאר אבות הטומאות פ"כ ה"ט, שדוקא לגבי הטומאות הרגילות, והיינו מגע ומשא ואהל, יש ללמוד שספיקם טמא ברה"י. ועי' ציון 447. ועי' בהגר"א טהרות שם, ובא"ר טהרות שם, טעם אחר למחלוקת, אך נ' מדבריו שהוא מפרש את המשנה בע"א.
- ↑ מאירי שם. וכ"מ קצת בפיהמ"ש להרמב"ם שם ושם, שזכר אוהל ולא זכר אילן. ועי' ציון 395.
- ↑ רע"ב שם ושם. ועי' ציון 447, ואולי הרע"ב סבור שאף תחת האילן חשוב הוא רה"י, וצ"ב.
- ↑ רמב"ם טו"צ שם ושאר אבות הטומאה פט"ו ה"ה, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם ושם; מאירי שם; רע"ב שם ושם.
- ↑ ע"ע הלכה ציון 222. כס"מ שאר אבות הטומאות שם.
- ↑ עי' ציון 370 ואילך.
- ↑ כלים פ"א מ"ד; עי' רמב"ם טומאת מת פ"א ה"י: טומאת אוהל אינה בשר טומאות אלא במת בלבד, ועי"ש טו"צ פ"י הי"א-הי"ב, שמנה את כל הטומאות שמטמא בהם המצורע, ולא מנה טומאת אוהל. ועי' ציון 336, שיש שקראו לטומאת ביאה של מצורע טומאת אהל, אך אף לדעתם אין הטומאות הללו שוות ממש. וע"ע טמאה ציון 186 ואילך וע' טמאת אהל ציון 7.
- ↑ ע"ע הנ"ל ציון 9.
- ↑ פיהמ"ש להרמב"ם כלים שם מ"ה.
- ↑ ע"ע טמאת אהל ציון 7.
- ↑ עי' ציון 386 ואילך, ועי' ציון 395 ואילך, אם הוא דוקא באילן או אף תחת מקום מוקף מחיצות. תוס' יבמות קג ב ד"ה כיון; פיהמ"ש להרמב"ם שם; עי' ר"ש כלים שם מ"ד; עי' רא"ש כלים שם. וע"ע טמאת אהל שם.
- ↑ ע"ע הנ"ל ציון 1285 ואילך.
- ↑ עי' ציון 434 ואילך. תוס' שם ונזיר מג א ד"ה צירף; ר"ש שם; רא"ש שם.
- ↑ ע"ע הנ"ל ציון 25 ואילך.
- ↑ עי' ציון 401 ואילך. מראה כהן (לבעל התפא"י) סי' יד. וכעי"ז בר"ש שם וברא"ש שם לגבי בית המנוגע.
- ↑ ע"ע אבות הטמאות ציון 14 וע' טמא מת ציון 2 ואילך.
- ↑ עי' ציון 371. מראה כהן שם.
- ↑ ע"ע מעינות הזב.
- ↑ עי' ריטב"א נדה לד א, ע"פ הגמ' שבציון 472.
- ↑ עי' להלן. וע"ע טמאה ציון 197.
- ↑ ע"ע מעינות הזב. רש"י נדה כח ב ד"ה לזכר.
- ↑ ויקרא טו לב-לג.
- ↑ עי' תו"כ מצורע פ' זבים פ"ט אות יג, וראב"ד ורבנו הלל וק"א לתו"כ שם, ועי' ציון 359, שיש דורשים את ההיקש שבתו"כ בע"א, ועי' תוי"ט שבציון הנ"ל, שאין מחלוקת, שהכל בכלל ההיקש; ר' יצחק בנדה כח ב ולד ב. ועי' רש"י שם לד ב ד"ה ה"ג ורמב"ן נדה שם ורשב"א נדה שם וריטב"א נדה שם, שאף לסוברים שב"ש דורשים את הכתוב בע"א, עי' ציון 492, מ"מ מודים הם שחלקו של הכתוב נדרש אף להקיש מעינות המצורע למעינות הזב, ולא נחלקו אלא בעניין שבציון הנ"ל, ועי' רמב"ן שם ורשב"א שם וחי' הר"ן נדה שם, בשם תוס' (ואינו בתוס' לפנינו, אך עי' תוס' נדה לב א ד"ה לנקבה), וריטב"א שם בשם י"א ותוס' רא"ש נדה שם, שהכתוב נדרש בע"א לגמרי, אלא שמ"מ אינם חולקים בדין מעינות המצורע, וי"ל שלמדוהו מכתוב אחר, ועי' ציון 473. ועי' כס"מ מטמאי מו"מ פ"ה ה"ה ותוי"ט נדה פ"ד מ"ג, שנ' מדבריהם שאף הרמב"ם מטמאי מו"מ שם פסק כן, ועי' ציון 473, וצ"ב.
- ↑ חי' מהר"י שפירא נדה לד א ותוס' אנשי שם נדה שם ומרומי שדה נדה שם ושהם וישפה מטמאי מו"מ שם ואו"ש מטמאי מו"מ שם וצ"פ תרומות השמטות עמ' 120 וחזו"א נגעים סי' יא אות יד, בד' הרמב"ם מטמאי מו"מ שבציון 474, וחי' מהר"י שפירא ותוס' אנשי שם שם ושהם וישפה שם פ"א הי"ג וצ"פ שם, בד' הרמב"ם שם פ"א הט"ו, שמנה את הטמאים שמעינותיהם אב הטומאה, ולא מנה מצורע ביניהם, ותוס' אנשי שם שם בד' הרמב"ם טו"צ פ"י הי"א והי"ב, שהביא את טומאות המצורע ולא כ' שמעינותיו טמאים. ועי' אחרונים הנ"ל, שתמהו שהוא כנגד דברי הגמ' שם, ואפילו בית שמאי שחולקים בדם טוהר של יולדת מצורעת, עי' ציון 488, מודים בשאר מעינות, ועי' מרומי שדה שם, שי"ל שדרשת הכתובים בע"א שבציון 492, היא אף לב"ה, ודרשו את כל הכתוב בע"א, ואין כל לימוד למעינות המצורע (וכ"ה בתוס' רא"ש שם, אלא שלדעתו יש לימוד אחר למעינות המצורע, ועי' ציון 472), וב"ה וב"ש נחלקו אם דם טוהר חשוב משקה, ומ"מ ודאי היתה לרמב"ם גי' אחרת בגמ', ושי"ל שבפסחים סז ב גרס שלא כלפנינו: זב חמור ממצורע שכן עושה משכב ומושב (שהרי פסק שלא כגי' שלפנינו, ע"ע מדרס ציון 645), אלא גרס: זב חמור ממצורע שכן עושה מעינות, ועי' שהם וישפה פ"ה שם, שאפשר שטס"ה ברמב"ם, ועי' או"ש שם, שאפשר שלפני הרמב"ם היו מאמרים נוספים מחז"ל שאינם לפנינו, ושי"ל שהרמב"ם לשיטתו במטמאי מו"מ פ"א הי"ד, שמימי רגליו ושכבת זרעו של זב חשובים אב הטומאה רק מכיון שא"א שלא יהיו בהם צחצוחי זיבה (ע"ע מעינות הזב), וזה לא שייך במצורע, ואע"פ שרוק הוא אב הטומאה בזב, במשנה שם הושוו רוקה של מצורעת למימי רגליה, וכפי שמימי רגליה בודאי אינם חשובים מעין להיות אב הטומאה, ה"ה לרוקה, ועי' ציון 494, שמשמעות דברי ב"ש בתוספתא היא שדם טהרה של מצורעת חשוב כשאר משקים, ועי' ציון 496, שי"ס שיש לפסוק הלכה כב"ש, ואולי הרמב"ם פסק כב"ש שבתוספתא, אלא שעדיין צ"ב מניין שלב"ש רוקה ומימי רגליה של מצורעת חשובים אף הם כמשקה ולא כמעינות הזב, ועוד שדברי ב"ש במשנה שם ובתוספתא שם נאמרו אף על דם נכרית, ועי' רמב"ם שם פ"ב ה"י, שפסק בזה שלא כב"ש, אלא כב"ה שדם הנוכרית ורוקה ומימי רגליה הרי הם אב הטמאה מדברי סופרים, ואינם כשאר משקים טמאים.
- ↑ רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ה ה"ה.
- ↑ ע"ע טמאת משקים ציון 114 ואילך. מרומי שדה שם
- ↑ ע"ע הנ"ל שם. או"ש שם.
- ↑ ע"ע זב ציון 103 וע' טמאה ציון 176.
- ↑ נדה לה א; רמב"ם מטמאי מו"מ פ"א הי"ג. וע"ע הנ"ל ציון 199.
- ↑ ע"ע זב ציון 356 וע' טמאה ציון 173 וע' מעינות הזב.
- ↑ ויקרא טו לב-לג. רש"י נדה שם ד"ה ואיתקש, בפי' דברי הגמ' שם.
- ↑ במדבר ה ב. רמב"ם שם. ועי' מל"מ טו"צ שם, שהקשה שמהגמ' מ' שההיקש הוא מהכתוב שבציון 480, ועי' צל"ח נדה שם, שהרמב"ם לא למד מהכתוב שבציון הנ"ל, כיון שהוא נדרש בע"א, עי' ציון 472, ועי' סד"ט חדוד הלכות נדה שם, שכן יש לפרש אף את דברי הגמ' שם, ועי' ערול"נ נדה שם, תירוץ נוסף.
- ↑ עי' תוס' נדה לד ב ד"ה אם, וערול"נ נדה שם, בדעתו; ראב"ד לתו"כ מצורע פ' זבים פ"ט אות יג; פיהמ"ש להרמב"ם עדיות פ"ה מ"א ונדה פ"ד מ"ג, ועי' רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ה ה"ה, וערול"נ שם, בדעתו; תוס' שאנץ עדיות שם; פרי"ד נדה שם, ובתוס' רי"ד נדה שם; מאירי עדיות שם, בפי' ראשון, ונדה שם א, בפי' שני; רע"ב עדיות שם. וכ"מ ברש"י נדה שם ד"ה ודם טוהר. ועי' ערול"נ שם, שכן מוכח בתו"כ שם, לגי' שלפנינו: ולנקבה לרבות את היולדת, והיינו דם טוהר של יולדת מצורעת, וכ"ה בראב"ד שם, בפי' דברי התו"כ שם.
- ↑ ע"ע דם נדה: מראיו. מאירי עדיות שם, בפי' שני, ונדה שם, בפי' ראשון. ועי' פרי"ד שם, ובתוס' רי"ד שם, שאע"פ שמשמעות דם טהור הוא כבציון 482, מ"מ מחלוקת ב"ה וב"ש דלהלן היא אף בדם שצבעו טהור, ועי' ערול"נ שם, שמ' מדבריו במסקנה, שלסוברים שדם טהור היינו דם טוהר של יולדת, דם בצבע טהור אינו חשוב מעין כלל.
- ↑ עי' ציון 469 ואילך. משנה נדה שם, ור' יהודה בעדיות פ"ה מ"א בשמם; תוספתא נדה פ"ה, לגי' הג' הגר"א לתוספתא שם (ולפנינו אינו, וכן אינו בתוספתא צוקרמנדל ובכת"י וינה).
- ↑ ויקרא טו לב-לג.
- ↑ ר' יצחק בגמ' נדה שם ב; תו"כ שם, לגי' הראב"ד לתו"כ שם בשם ספר מוגה וגי' רבנו הלל, וראב"ד שם, בפי' שני, וערול"נ שבציון 483, בפי' דברי התו"כ שם לגי' שלפנינו: לרבות את היולדת, והיינו מצורעת יולדת בדם טוהר שלה, ועי' ראב"ד שם, בפי' ראשון, וק"א, שמפרשים את דברי התו"כ בע"א.
- ↑ גמ' שם. ועי"ש שאע"פ שמצורע חמור ממצורעת לכמה דברים, עי' ציון 207 ואילך, מ"מ היה יכול הכתוב לרבות רק נקבה והיו למדים ממנו בק"ו לזכר, ומכך שריבה זכר ונקבה, יש לדרוש לרבות אף מעינות המיוחדים לנקבה, והיינו דם טוהר.
- ↑ משנה נדה שם, ור' יהודה בעדיות שם, בשמם; עי' תוספתא שבציון 493.
- ↑ ע"ע מעינות הזב.
- ↑ רש"י שם וב ד"ה תאמר; פרי"ד שם; מאירי שם ושם; רע"ב נדה שם.
- ↑ גמ' שם, בפי' ראשון. ועי"ש שיש צורך בכתוב מיוחד לנקבה, כיון שמצורע חמור ממצורעת לכמה דברים, עי' ציון 207 ואילך, ויש צורך בכתוב מיוחד לזכר, כיון שיש דברים בטומאה שבהם נקבה חמורה מזכר, כגון שזיבתה מטמאת אף באונס, ע"ע זבה ציון 24 ואילך, ואילו זיבת זכר אינה מטמאה באונס, ע"ע זב: מחמת אונס.
- ↑ ע"ע זב ציון 68. גמ' שם, בפי שני. ועי' ציון 472 ואילך, שנחלקו ראשונים אם יש לדרוש את כל הכתוב בע"א, או רק את ההיקש של דם טהרה של מצורעת לשאר מעינות.
- ↑ תוספתא שם.
- ↑ ע"ע טמאת משקים ציון 238, וע' מעינות הזב. חס"ד לתוספתא שם. ועי"ש, שהסתפק האם ב"ש בתוספתא חולקים על ב"ש במשנה, שמטהרים לגמרי, או שהם מפרשים את דבריהם, ועי' תוס' אנשי שם נדה שם, שסובר בד' ב"ש שבמשנה שהם מטמאים דם טהרה של יולדת כמשקים טמאים. ועי' זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, שמ' מדבריו שאף לב"ש בתוספתא דם טהרה של מצורע טהור לגמרי, וצ"ב אם דבריו אמורים בדוקא.
- ↑ רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ה ה"ה, אך עי' ציון 473 ואילך, שי"ס בד' הרמב"ם שכל טומאת מעינות המצורע אינה מדין מעינות, אלא היא מדין טומאת משקים שהיא קלה יותר; מאירי שם ושם.
- ↑ ע"ע הלכה ציון 531. כס"מ מטמאי מו"מ שם. ועי' תוי"ט נדה שם, שתמה, שכיון שבעדיות ר' יהודה הוא ששנאה במחלוקות שבהם ב"ה מחמירים וב"ש מקלים, י"ל שחכמים חולקים עליו וסוברים שב"ה הם המקלים, ועי' מער"ק מטמאי מו"מ שם, בפי' ראשון, שי"ל שהרמב"ם סובר שאף בעדיות השונה סתם בלשון יחיד אין לומר שנחלקו עליו, ועי' מער"ק שם בפי' שני וערול"נ נדה שם, ע"פ ראב"ד עדיות שם, שכיון שסתם משנה בנדה אף היא סוברת כן במחלוקת ב"ה וב"ש, הלכה כב"ה שבסתם משנה, ועי' הון עשיר נדה שם, שכיון שבגמ' דנו אמוראים בסברות ב"ה וב"ש ע"פ הכתוב במשנה, ודאי שאין להפוך את דעתם, וכעי"ז בתו"ח נדה שם, ועי' ציון 473.
- ↑ ע"ע מעינות הזב.
- ↑ תוס' נדה לד ב ד"ה אם. ועי"ש, שאינו דומה לדם טהור של מצורעת שמרבים אותו למעינות אע"פ שאינו חשוב מעין, עי' ציון 484 ואילך, לפי שהוא דומה לדם נדה שהוא טמא, ע"ע דם נדה: טומאתו.
- ↑ ע"ע אבות הטומאות ציון 31א, וע' בועל נדה ציון 2.
- ↑ ויקרא טו כד.
- ↑ תו"כ מצורע פ' זבים פ"ז אות ב. ועי"ש שהצריכו כתוב למעט, שלא נלמד בק"ו מנדה שאינה מטמאה בביאה, ע"ע נדה, ועי' ר"ש כלים פ"א מ"ג, שעוד הוצרכו למעט, שלא נלמד מהיקש של מצורעת לזבה, עי' ציון 486. וע"ע אבות הטומאות ציון 49.
- ↑ ק"א לתו"כ שם.
- ↑ עי' כריתות ח ב: מצורע ומצורעת אין עיקר טומאתן חלוקה. וע"ע טמאה ציון 183.
- ↑ ע"ע נגעי אדם.
- ↑ מנ"ח סוף מ' קעא; מעשה חושב ערכין ג א; חשבונות של מצוה מ' קסט.