אנציקלופדיה תלמודית:מעלות

הגדרת הערך - החמרות שאנו מחמירים לענין טומאת קדשים, שאין מחמירים בהם לענין טומאת תרומה.

מהותם ומקורם

מעלות עשו - חכמים^[1] - לקודש על התרומה^[2], שבהם חומר בקודש מבתרומה^[3], וכל המעלות מדבריהם הם^[4], וטעמים שונים ניתנו למעלות השונות^[5]. ומכל מקום המעלה של רביעי בקודש^[6], אינה מדרבנן, אלא נלמדת מהכתוב בקל-וחֹמר*, ועל כך עי' להלן^[7]. וכן יש הסוברים שהמעלה שהכלי מצרף מה שבתוכו לקודש^[8], מקורה מהתורה, ועל כך עי' להלן^[9].

מנין המעלות

במנין המעלות נחלקו אמוראים: א) לדעת ר' אילא אמר ר' חנינא בר פפא, מונים עשר מעלות^[10], שכיון שהטעם של המעלה שמטבילים כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקודש^[11], היא - לסוברים כן^[12] - משום חציצה, וכן הטעם של המעלה שבקודש מתיר ומנגב ומטביל ואחר כך קושר ובתרומה קושר ואחר כך מטביל^[13], היא משום חציצה^[14], יש למנותם כאחד^[15]. ב) ולדעת רב נחמן אמר רבה בר אבוה - ורבא^[16] - מונים אחת עשרה מעלות^[17], שלדעתו הטעם של המעלה שמטבילים כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקודש, אינו משום חציצה, אלא מטעם אחר^[18].

בירושלמי נחלקו במנין המעלות תנאים באופן אחר: א) לדעת ר' מאיר בשם ר' עקיבא, מונים שלוש עשרה מעלות^[19], שכן מונים אחת עשרה מעלות שנמנו יחד במשנה, ומוסיפים ומונים שתי מעלות נוספות שנמנו קודם לכן במשנה: מעלה שנוטלים לידים^[20] לחולין ולמעשר ולתרומה, ולקודש מטבילים^[21], וכן מעלה שהטובל לתרומה הוחזק לתרומה אבל אסור לקודש^[22]. ב) ולדעת ר' יוחנן הסנדלר בשם ר' עקיבא - ור' יוסי^[23] - מונים שתים עשרה מעלות^[24], וכן מסקנת הירושלמי^[25]. יש המפרשים שלדעה זו אין מחשיבים המעלה שאם הוחזק לתרומה לא הוחזק לקודש, שכן אף לגבי תרומה שנינו מעלה זו, שאם הוחזק למעשר לא הוחזק לתרומה^[26]. ויש המפרשים שאינם מונים המעלה של אחוריים ותוך ובית הצביטה שאם נטמאו לענין תרומה כל אחד חשוב כלי בפני עצמו ולענין קודש חשובים כלי אחד^[27], שכן לדעתם אינה אמורה בכל קודש, אלא בכלי-שרת* שהם עצמם קודש^[28].

בדעת האמוראים בבבלי שלא מנו בכלל המעלות, המעלה שנוטלים לידים לחולין ולמעשר ולתרומה, ולקודש מטבילים, והמעלה שהטובל לתרומה הוחזק לתרומה אבל אסור לקודש, יש מהראשונים שכתבו, שלא החשיבו בכלל המעלות, אלא מקום שיש בו קצת חשש טומאה, אבל באלו אין כלל חשש של טומאה^[29]. ויש מהראשונים שכתבו, שמעלת נטילת ידים רמוזה במעלה התשיעית^[30], באומרו: ובקודש מטביל שתיהן^[31], והמעלה שהטובל לתרומה לא הוחזק לקודש רמוזה במעלה הרביעית, שבגדי אוכלי תרומה מדרס* לקודש^[32], שטעמה שאין שמירת הטהרה של אוכלי תרומה חשובה שמירה לענין קודש^[33], ואף הטובל לתרומה לא הוחזק לקודש, כיון שאין אוכלי תרומה מכוונים בטהרת כליהם אלא למה שהם רגילים לאכול, ומתוך כך אין טהרתם מועילה לגדולה מהם^[34].

למעשה נקטו גאונים וראשונים שיש בין תרומה לקודש אחת עשרה מעלות^[35], שההלכה כרב נחמן, שכן רבא סובר כמותו^[36], והוא מאוחר מר' אילא ורב נחמן, והלכה-כבתראי*^[37]. ויש מהראשונים שנקט שיש עשר מעלות^[38].

אלו הן המעלות^[39]:

הטבלת כלי בתוך כלי

א) המעלה הראשונה^[40], מטבילים כלים בתוך כלים לתרומה, אבל לא לקודש^[41], כלומר, שמטביל שני כלים כאחד אחד בתוך חברו במקוה* של ארבעים סאה ועולה טבילה לשניהם להשתמש בהם תרומה, ולא עלתה טבילתם להשתמש בהם קודש^[42].

בטעם מעלה זו, נחלקו אמוראים: א) לדעת ר' אילא, טעם המעלה, מפני שכבידו של כלי חוצץ^[43], כלומר, שאחורים של שולי הכלי הפנימי מתדבק על תוך שוליו של חיצון ואין המים באים ביניהם דרך הרווחה^[44], ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה^[45], בין שחיצון טהור ופנימי טמא ובין שפנימי טהור וחיצון טמא^[46]. ב) ולדעת רבא, טעם המעלה, שמא יטבול כלי בתוך כלי שפיו צר עד שאין בו כשפופרת הנאד, כגון שהכניס בו מחטים וצינורות או שאר כלים דקים^[47], והרי אותם כלים הדקים שבפנים אין נטבלין אלא במים שנכנסו בתוך הכלי החיצון, ואין אותה טבילה מועילה כלל לשום טהרה, ואף על פי שפי הכלי החיצון פתוח ומתערב עם מי המקוה, אין עירובם מועיל^[48], הואיל ואין אותו נקב כשפופרת הנאד והוא כדי להכניס בו שתי אצבעות ויתר משהו בכדי שיוכלו האצבעות להתגלגל בנקב^[49], ואפילו היה רחב כשפורפרת הנאד אנו גוזרים לקודש אבל לא לתרומה^[50]. ולדעה זו אין הדברים אמורים אלא כשהיה הכלי הגדול שיש בתוכו הכלים הטמאים טהור, אבל אם היה טמא, מתוך שעלתה לו טבילה, עלתה טבילה לכלים שבתוכו, אפילו להשתמש בהם בקודש^[51], וכן הלכה^[52].

בירושלמי אמרו בטעם מעלה זו, שאוכלי תרומה זריזים ואוכלי קודשי אינם זריזים^[53], שכן רק כהנים מותרית באכילת-תרומה*^[54] ואילו קדשים-קלים* נאכלים אף לבעלים^[55].

סל וגרגותני - סל גדול מאוד שבו מסננים היין בעת הבציר^[56] מזגים וחרצנים^[57] - שמילא כלים והטבילם, נחלקו בו תנאים ואמוראים: א) לדעת תנא קמא - ורבא^[58] - בין לקודש בין לתרומה טהורים^[59], שכן לדעת רבא טעם המעלה היא משום כלי שאין בפיו כשפורפרת הנוד^[60], ובסל וגרגותני אין לחוש לזה^[61]. ומה שאמרו שאין מטבילים בתוך כלים, כגון כוסות בכוסות או כוסות בקערות או קערות בקערות וכיוצא בהן שיש בהן מי שפיהן צר ויש לחוש שמא יבואו להטביל במי שפיו צר פחות משתי אצבעות שוחקות, אבל סל וגרגותני פיהם רחב הרבה ואין חוששים לזה, שאין סל וגרגותנו שפיהם פחות משתי אצבעות^[62]. ולדעת אבא שאול- ור' אילא^[63] - כלים שהטביל בתוך סל וגרגותני, לתרומה טהורים אבל לא לקודש^[64], שכן לדעת ר' אילא טעם המעלה היא משום כובדו של כלי פנימי^[65].

בירושלמי פירשו מחלוקת התנאים שאינה כשהסל והגרגותני הכלי החיצוני, אלא כשהם הכלי הפנימי^[66], שלדעת אבא שאול כיון שהם קלים, אינם חוצצים^[67], ואמרו על זה שההלכה כדבריו^[68].

בטעם שלא אסרו חכמים להטביל כלי בתוך כלי לתרומה אמרו בתלמוד, שאין הוראה זו שלא יטביל כלי בתוך כלי אלא לחבר, שאילו עם הארץ אינו בא לפנינו לשאול^[69], לכן לתרומה אין לחוש, שהרי אין מקבלים תרומה מעם הארץ, אלא בשעת הגיתות והבדים שהכל מטהרים את כליהם על פי חכמים^[70], ולטעמו של ר' אילא בקודש^[71] אין לחוש בתרומה^[72], שהחבר, אם כבד הכלי הפנימי, מגביה אותו, ולכן בתרומה לא החמירו^[73]. ולטעמו של רבא בקודש^[74] אין לחוש בתרומה, שהרי החברים יודעים שיעור עירוב מקוואות^[75]. ויש הסוברים שלא אמרו בתלמוד שמטעם זה לא החמירו בתרומה, אלא לרבא^[76], אבל לטעמו של ר' אילא, הטעם שמטבילים כלי בתוך כלי לתרומה, שאף על פי שחציצה פוסלת בה, אבק חציצה כזו אינה פוסלת, שהרי מכל מקום נכנסות הם על צד הדחק^[77].

בירושלמי אמרו, שאם היה הכלי שבתוך הכלי כבד כליטרא, חוצץ אף לתרומה^[78], וכן יש מהראשונים שכתבו^[79].

נטמאו אחוריו נטמאו כולם

ב) המעלה השנייה^[80], אחוריים ותוך ובית הצביטה בתרומה, אבל לא בקודש^[81], כלומר, שאחוריו ותוכו ובית הצביטה שלו חלוקים זה מזה ואין נחשבים לכלי אחד^[82] אלא לשני כלים^[83], שכלי הראוי להשתמש בתוכו ומאחוריו ובית צביטתו, כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה, שאם נטמא זה לא נטמא זה^[84], שכלי שנטמאו אחוריו במשקין לא נטמא תוכו ולא בית אצבע שבעובי שפתו, והמשקין שבתוכו או שבבית צביטתו טהורים, ושותה בו ואינו חושש שמא יגעו משקים שבפיו באחורי הכלי ויחזרו ויטמאו תוכו^[85], והדברים אמורים לתרומה, אבל לקודש נטמא אחד מהם נטמא כולו^[86], והדברים אמורים בטומאות דרבנן, אבל בטומאה דאוריתא, אף לענין תרומה אם נטמא אחד נטמא כולו^[87].

יש המפרשים בדעת הירושלמי המסיק שישנם שתים עשרה מעלות^[88], שמעלה זו אינה אמורה בכל קודש, אלא בכלי-שרת*, שהם עצמם קודש^[89].

על מהות האחוריים ותוך, ע"ע כלים^[90]. ושם^[91], על מהות בית הצביטה.

נושא את המדרס

ג) המעלה השלישית^[92], הנושא את המדרס* - מנעל של זב*^[93] - נושא את התרומה אבל לא את הקודש^[94], שהנושא את המדרס מותר לו לישא עימו תרומה כאחד, הואיל ואין הנושא נוגע בתרומה ולא תרומה נוגעת במדרס הרי היא טהורה^[95], אבל לא ישא עימו קודש, אף על פי שלא נגע בו^[96]. והטעם משום מעשה שהיה^[97], באחד שנשא חבית של יין קודש ממקום למקום ונפסקה רצועה של סנדלו ונטלה והניחה על פי חבית ונפלה לאויר החבית ונטמאת^[98], באותה שעה גזרו שהנושא את המדרס לא ישא את הקודש^[99], ולא גזרו אלא במדרס עם הקודש כמעשה שהיה^[100].

ונחלקו ראשונים: יש מפרשים מעלה זו בכלי חרס, שאינו מקבל טומאה אלא מאוירו^[101], ואין לגזור שיכניס את המדרס לאוירו של כלי, אבל בכלי עץ הואיל ומיטמא מגבו דבר המצוי הוא שיגע במדרס לגבו של כלי וראוי לגזור אף לתרומה^[102], וכל שכן שאסור לו לישא את התרומה בלא כלי, אף על פי שאינו נוגע בה^[103]. ויש מפרשים שאף כשאינו בכלי מותר לשאת את התרומה^[104].

עבר ונשא קודש עם מדרס, נחלקו בו אמוראים: לדעת ר' אילא, הקודש טמא^[105]. ולדעת ר' זירא - וכן אמרו בירושלמי^[106] - הקודש טהור^[107], כיון שברור לנו שלא נגע בקודש^[108]. וכן הלכה^[109], שכיון שאין המעלות הללו אלא מדרבנן^[110], עושים כדברי המיקל^[111].

בגדי אוכלי תרומה

ד) המעלה הרביעית^[112], בגדי - כהנים, שהם^[113] - אוכלי תרומה^[114], מדרס* - טמאים בטומאת אב הטומאה^[115] לטמא בו אדם וכלים^[116] - לקודש^[117], אף על פי שהם טהורים ונזהרים מן הטומאות^[118], לגבי קודש אינה שמירה ואנו חוששים הואיל וטומאה מצויה היא^[119], שאין שמירת טהרתם של אלו חשובה שמירה אצל אלו, ומתוך שהם אלו אצל אלו, כאילו לא שמרוה^[120], גזרו בהם בבגדיהם שמא ישבה בהם אשתו נדה*, והרי הן מדרס הנידה^[121].

גופו של כהן אינו נחשב אב הטומאה לענין אוכל קדשים^[122].

חציצה

ה) המעלה החמישית^[123], לא כמידת הקודש - בחציצת^[124] טבילותיו^[125] - מידת התרומה, שבקודש מתיר - את החוטים^[126] - ומנגב - כלומר מייבש^[127] בשמש^[128] את הנקבים^[129] - ומטביל, ואחר כך קושר, ובתרומה, קושר ואחר כך מטביל^[130], והחמירו לענין חציצה בקודש^[131]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שהדברים אמורים בכלי שחבל קשור בו, שבא להטבילו^[132]. ב) ויש מפרשים שהדברים אמורים בבגד טמא שבא להטבילו^[133], כגון מפה וסדין וכיוצא בהם, וכנפיו קשורים זה בזה^[134], שלקודש אם קשור הוא מתיר את קשרו^[135], קודם שיטבילם, כדי שיכנסו המים לשם^[136], משום שהקשר דומה לחציצה^[137], וכן אם היה אותו הסדין לח במים אחרים, מנגבו תחילה^[138], ואחר כך מטבילו^[139], כדי שיכנסו שם המים בטהרה^[140], שהבגד מתעבה בעוד שהוא לח^[141] ואינו מתפשט תמיד^[142], ודומה לחציצה^[143]. או משום ששמנונית שעליו היא חציצה^[144]. ובתרומה, אם רצה לקושרו, קושר ואחר כך מטביל^[145], שיכול לקשור כנפי הבגד זה עם זה ואינו נקרא חציצה^[146], שאין קשר זה מהודק כל כך שיהא בו כדי לחוץ^[147], וכל שכן שאין צריך לנגב, שאף דם וחלב אין חוצצים לחים, אף על פי שחוצצים יבישים, כל שכן מים שאין חוצצים כלל^[148]. ג) ויש מהראשונים מפרשים, שהדברים אמורים בכלי שהוא מפוצל - שמורכב מהרבה דפים^[149] - ולוחותיו וקורותיו מקושרות^[150], כגון מיטה ותיבה וכיוצא בהם^[151], אם נטמא וצריך להטבילו לתרומה יש לו להטבילו כולו כאחד כשהוא מקושר^[152], שיכול להטבילו כאחד, ואפילו היו הדפים מפורדים קושרם תחילה אם ירצה, ואחר כך מטביל, שאין אנו חוששים לחציצת עפר הנכנס בין הלוחות לענין תרומה^[153], אבל לקודש מתיר ומנגב^[154], שמנקהו מעפר הכנוס בין הלוחות^[155], שמא יש שם דבר החוצץ, ומטביל ואחר כך קושר^[156]. וכתבו ראשונים, שיש לפרשה בבגד על דרך זה שאם היה לו בגד קשור מתיר הקשר ומנגבו מטיט המתדבק בתוך הקשר ומטביל^[157].

בטעם החילוק בין קודש ותרומה לענין הקשרים^[158], אמרו בירושלמי: אוכלי תרומה זריזים הם והם חצים אותה - פותחים כל מה שיכולים כדי שיבואו המים בה^[159] - ואוכלי הקודש אינם זריזים ואינם חצים אותה^[160].

טבילת כלים שנגמרה מלאכתם בטהרה

ו) המעלה השישית^[161], כלים הנגמרים בטהרה - שנזהר בהם משבאו סמוך לגמרם, שראויים לקבל טומאה ^[162]- צריכים טבילה* לקודש^[163], ואינם צריכים הערב-שמש*^[164], אבל לתרומה משתמש בהם בלא טבילה^[165], שהרי נעשו בטהרה^[166].

מפני מה הצריכו כלים שנגמרו בטהרה טבילה לקודש, גזירה משום רוק עם-הארץ*^[167] שיגע בהן בשעת מלאכה ועדיין הוא לח^[168], ויש לחוש שמא רוקו של זב* הוא המטמא בלח^[169], שאף על פי שמאחר שהיתה שעת הגמר שלהם כך היה לנו לומר שלא יהא צריך טבילה אף לקודש שהרי אין שום כלי מקבל טומאה עד שנגמר, אף על פי כן הואיל ולא נעשו מתחלת עשייתם בטהרה יש לחוש שמא בשעה שלא היו נזהרין בו הניחו עם הארץ לישב בסמוך לו ונפל רוק מפיו על הכלי ועדין היא לחה בשעת גמר הכלי^[170].

בירושלמי אמרו: מעשה באישה אחת שהיתה אורגת בגד אחד בטהרה, ובאה אצל ר' ישמעאל להישאל לו. אמרה לו: יודעת אני שלא ניטמא, אלא שלא נתתי דעתי לשומרו. מתוך שהוא בודקה, אמרה לו: נדה* באה ומתחה עימי בחבל. באותה השעה אמר ר' ישמעאל: גדולים הם דברי חכמים שאמרו, כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקודש אבל לא לתרומה. שוב מעשה באישה אחת שהיתה אורגת מטפחת אחת בטהרה, ובאה אצל ר' ישמעאל להישאל לו. אמרה לו: יודעת אני שלא ניטמא, אלא שלא נתתי דעתי לשומרו. מתוך שהוא בודקה, אמרה לו: נפסקה נימא אחת וקשרתיה בפי. באותה השעה אמר ר' ישמעאל: גדולים הם דברי חכמים שאמרו כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקודש אבל לא לתרומה^[171].

צירוף כלי

ז) המעלה השביעית^[172], אחר שנגמר^[173] הכלי, מצרף מה שבתוכו^[174] לקודש, אבל לא לתרומה^[175]. כיצד, כלי שהוא מלא פירות פרודים זה מזה, כגון צימוקים וגרוגרות^[176], או שהיו חתיכות הרבה בכלי אחד^[177], ונגעה טומאה באחד מהן^[178], הכלי מצרפם להיות כולם חתיכה אחת^[179] ונטמאו כולם^[180], לקודש, אבל לא לתרומה^[181], שבתרומה אין טמא אלא מקום מגעו והראויות להיטמא על ידה^[182], שאותה שנגע בה היא ראשונה, והנוגעת בה היא שניה, והנוגעת בשניה שלישית, והשאר טהורות^[183].

הכלי המצרף החתיכות הנפרדות להיות אחד, הוא אפילו בכלי שאין לו תוך^[184], כגון שהיו צבורים על גבי עור^[185], או לוח^[186], או שולחן^[187], וכתבו ראשונים שהדברים אמורים אף על פי שאין הפירות נוגעים זה בזה^[188].

במקור מעלה זו נחלקו אמוראים: א) לדעת ר' חנין - ור' שמעון בן לקיש^[189], ור' אחא ר' אילא בשם ר' יסא בירושלמי^[190] - מקורה מהתורה^[191], שנאמר: כף אחת עשרה זהב מלאה קטֹרת^[192], הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת^[193], שכיון שכתוב "כף" ידענו שהיא אחת, "אחת" שכתב הכתוב למה לי, אלא ללמדך שבכל מה שבכף אחת^[194], כלומר שכל מה שבכף הרי הוא כגוף אחד^[195], ואותה ששנינו שהעיד ר' עקיבא על הסולת ועל הקטורת והלבונה והגחלים שנגע טבול-יום* במקצתם שפסל את כולם^[196], לא נצרכה עדות זו אלא לסולת של שיירי מנחה^[197], שדוקא הנצרך לכלי הכלי מצרפו^[198], כמו הקטורת שבכף, שעליה מדבר הכתוב^[199], שאין נצרך לכלי אין כלי מצרפו^[200], ושיירי מנחה שהן אכילת כהן^[201], אינן צריכות כלי ואין הכלי מצרפם^[202]. ב) ולדעת ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן - ורב כהנא^[203] - אין מעלה זו אלא מדרבנן^[204], ומעדותו של ר' עקיבא נשנית משנה זו^[205].

להלכה כתבו גאונים וראשונים, שמעלה זו היא מדבריהם^[206], שכן ההלכה כרב כהנא ור' יוחנן^[207], ואין הלימוד מהכתוב אלא רמז^[208].

על פרטי הדינים בענין צרוף-כלי* לענין קודש, ע"ע צרוף כלי.

רביעי בקודש

ח) המעלה השמינית^[209], הרביעי בקודש פסול^[210], ואינו פוסל^[211] עוד אחר^[212], שכן מן התורה למדנו שלישי לטומאה בקודשים^[213], שנאמר: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יֵאכל^[214], והדברים אמורים שנגע בשני לטומאה, ואמרה התורה: לא יֵאכל^[215]. ורביעי לטומאה בקדשים אנו למדים בקל-וחֹמר*^[216], שכן שנינו: מנין לרביעי בקודש שהוא פסול, ודין הוא, ומה מחוסר-כפרה* שמותר בתרומה פסול בקודש, שלישי שפסול בתרומה - לסוברים כן^[217] - אינו דין שיעשה רביעי לקודש^[218]. והדברים אמורים בקודש, אבל בתרומה טהור^[219], שהשלישי בתרומה פוסל^[220] ואינו פוסל עוד אחר^[221].

טומאת אחת מידיו

ט) המעלה התשיעית^[222], בתרומה אם נטמאת אחת מידיו - בטומאה דרבנן, שאינה מטמאה אלא ידים ולא את הגוף^[223] - חבירתה טהורה, ובקודש מטביל שתיהן, שהיד מטמא את חבירתה בקודש, אבל לא בתרומה^[224].

על פרטי הדינים במעלה זו, ע"ע ידים: טומאתן אחת מחברתה.

אכילת אוכלים מנוגבים בידים מסואבות

י) המעלה העשירית^[225], אוכלים אוכלים נגובים - שהיו נגובים מימיהם^[226], שלא הוכשרו לקבל טומאה^[227] מעולם^[228] - בידים מסואבות - הטמאות בטומאת שני לטומאה^[229] - בתרומה^[230], שהרי אינם מוכשרים^[231], אבל לא בקודש^[232], שחבת-הקדש* מכשרתם^[233], והמעלה היא שאפילו לא נגע בו אלא בכוש או שתחב לו חבירו לתוך פיו, הרי זה אסור^[234], שכן עצם הדין של חיבת הקודש, מקורו מהתורה^[235].

על פרטי ודיני הדין, ע"ע חבת הקודש.

טבילת אונן ומחוסר כפרה

יא) המעלה האחת עשרה^[236], האונן^[237] - שלא נטמא במתו^[238], אחר שתם זמן אנינותו^[239] - ומחוסר-כפרה* - לאחר שהביא קרבנו^[240] - צריכים טבילה* לקודש^[241], שאין האונן ומחוסר כיפורים רשאים לאכול בקדשים עד שיטבלו^[242], אבל לא לתרומה^[243], שהאונן ומחוסר כיפורים מותרים לאכול את התרומה^[244]. ומפני מה הצריכום טבילה לקודש, שהרי עד עתה היו אסורים לאכול את הקודש^[245], שמחוסר כיפורים מותר בתרומה ואסור בקודש^[246], וכן אונן^[247], ושמא באותו זמן שנאסר בקדשים הסיח דעתו^[248] ונטמא^[249] ולא ידע^[250]. ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה^[251], אבל לנגיעה, נוגעים בקדשים קודם טבילה^[252].

חולין שנעשו על טהרת הקודש

שש מעלות הראשונות עשאום בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש^[253], שאף חולין שנעשו על טהרת הקודש נתעלו יותר מן התרומה במעלות הללו^[254], שכן יש בהם זיקה לחשש טומאה מדאורייתא^[255], וחמש האחרונות - שהן מן הכלי מצרף מה שבתוכו^[256] והלאה^[257] - עשאום בקודש בלבד, אבל לא בחולין שנעשו על טהרת הקודש^[258], אלא הרי הן בחמש אלו כחולין^[259], שכן אין בהם זיקה לחשש טומאה דאורייתא^[260], אלא רק חשש קצת^[261].

בירושלמי אמרו להיפך, שעד כאן - למעלה של כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה* לקודש^[262] - בקודשי מקדש המקודשים^[263], שאינן חלות אלא בקדשים^[264], מכאן ואילך בחולין שנעשו על טהרת הקודש^[265], שאף הן בכלל המעלות^[266].

הערות שוליים